ישיבת ועדה של הכנסת ה-12 מתאריך 06/06/1990

הצעת חוק לתיקון פקודת החברות (אחריות מנהלים), התש"ן-1990שר חבר-הכנסת א. לין; הצעת חוק לתיקון פקודת החברות (מס' 4), התש"ן-1990; חוק לתיקון פקודת החברות (מס' 4), התש"ן-1990

פרוטוקול

 
הכנסת השתים-עשרה

מושב שני



נוסח לא מתוקך



פרוטוקול מס' 141

מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט

יום רביעי. י"ג בסיור התש"ך. 6.6.1990. שעה 9.15
נכחו
חברי הוועדה-. א. לין - היו"ר

צ:. הנגבי

א. רובינשטיין
מוזמנים
א. מינטקביץ' - יו"ר הרשות לניירות ערך

ח. שטסל - יו"ר הדירקטוריון שר הבורסה

לניירות ערך

ד''ר ש. וייס - היועץ המשפטי של הרשות

לניירות ערך

י. ניצני - מנכ"ל הבורסה לניירות ערך

ד. תדמור - מנכ"ל חברת השקעות דיסקונט

גב' ד. לחמן-מסר - משרד המשפטים

גבי ג. ויסמן - משרד המשפטים

גבי מ. אגמון - משרד המשפטים

פרופי א. פרוקצייה

פרופ' י. גרוס

ע. בן-פורת - לשכת עורכי-הדין

עו"ד ש. כרם

גבי ר. חכם - רשות החברות הממשלתיות
היועצת המשפטית של הוועדה
ר. מלחי
מזכירת הוועדה
ד. ואג
קצרנית
ח. אלטמן
סדר-היום
1. הצעת חוק לתיקון פקודת החברות

(מסי 4), התש"ן-1990;

2. הצעת חוק לתיקון פקודת החברות

(אחריות מנהלים}, התש"ן-1990 -

של חבר-הכנסת א. לין.



הצעת חוק לתיקון פקודת החברות (מס' 4), התש"ן-1990

הצעת חוק לתיקון פקודת החברות (אחריות מנהלים), התש"ן-1990

שר חבר-הכנסת א. לין
היו"ר א. לין
בוקר טוב, אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת

החוקה, חוק ומשפט שר הכנסת. הנושאים שבהם נדון
היום הם
הצעת חוק לתיקון פקודת החברות (מס'-4), התש"ן-19990, וכן

הצעת חוק פרטית של יושב-ראש הוועדה הנוגעת לאחריות מנהלים.

באופן לא שגרתי דחיתי את תחילת הישיבה שהיתה

אמורה להתכנס בשעה תשע, ברבע שעה כיוון שאנשים שונים הריצו הודעות

לוועדה שבגלל בעיות כאלה ואחרות הם יאחרו לבוא לישיבה. אני העדפתי

להתחיל את הישיבה בצורה מסודרת, לכן דחיתי את תחילת הישיבה לשעה תשע

ורבע כדי שהיא תהיה יותר יעילה ויותר מסודרת. אני חוזר ומבקש מכל מי

שמשתתפים בדיון בחוקים האלה לעשות מאמץ מיוחד לא לאחר לישיבות כיוון

שהאחורים עלולים להפריע מאד מאד לישיבותיה של הוועדה. תודה.

קבענו היום להתחיל את קריאת סעיפי החוק לאחר

שסיימנו בעצם את המסגרת של הדיון הכללי, אלא שלא היתה אצלנו נציגות של

התעשיינים, מנהלי החברות, על אף שפנינו להתאחדות התעשיינים, לכן ביקשתי

ממר דב תדמור, שהוא אחראי על קונצרן תעשייתי גדול בישראל לתת לנו את

נקודת-מבט ראיית המנהלים בדיון הזה ומר תדמור נעתר לפנייתי ובא אלינו

הבוקר. כיוון שכך נתחיל את הישיבה בהצגת הדברים כפי שהם ישתקפו

מדבריו. אבל קודם לכן אני מבקש להשמיע הערה כללית; אנחנו משלבים

בדיון הזה גם את הצעת החוק הפרטית של היושב-ראש שאני לא יודע אם אני

אעביר אותה לקריאה ראשונה או לא, כיוון שהנושא קשור בהצעת החוק

הממשלתית של אחריות מנהלים. כאשר אנחנו מטפלים בנושא חקיקתי מסויים

אנחנו נוהגים להעניק לו טיפול שלם ככל האפשר והאמת ניתנת להאמר והיא

שתקנון הכנסת נותן סמכויות ואפילו הנחיות לעניין הזה. הגעתי למסקנה,

לאחר שקיימנו דיון, גם שוחחתי עם אנשים שונים בוועדה וגם עם פרופסור

פרוקצ'יה, שהנושא של אחריות מנהלים מפוזר היום בדברי חקיקה שונים

ואפילו בתוך אותו דבר חקיקה הוא מופיע בהקשרים שונים, כמו בפקודת

החברות האחריות של אחרי שלב הפירוק וכוי, אני מדבר כרגע על אחריות יותר

בתחום הפלילי. יש. גם אחריות אזרחית. מכל מקום הגעתי לכלל מסקנה שעדיף

שהנושא הזה יעשה בצורה יותר מסודרת.

הסיבה להצעת החוק של היושב-ראש מפורטת בדברי

ההסבר, לכן אני לא אחזור עליה, רק אציין שהיא הוגשה תחת הרושם של הרבה

מאד כשלונות כלכליים של חברות גדולות מאד. כיוון שכך הגעתי למסקנה

שכדאי היה לטפל בנושא הזה טיפול מסודר יותר ודיברתי על-כך עם שה

המשפטים שנתן את ברכתו והבטיח את סיוע משרדו. למשרד המשפטים יש בעיות

של לחץ בכל מה שקשור לכוח-אדם, ומנהל הרשות לניירות-ערך, מר

מינטקביץ' שגם אתו שוחחתי, הביע נכונותו להציע עזרה ממשית בכוח-אדם

בטיפול בנושא הזה. אני מעריך מאד את נכונותו להושיט לנו עזרה ומוסיף

ואומר שבסיוע של משרד המשפטים, כוח-האדם שמר מינטקביץ' נכון להבטיח

למטרה הזאת, ופרופסור פרוקצ'יה שהביע עניין לעזור, אפשר יהיה להכין דבר

חקיקה הרבה יותר שלם ומסודר שיהיה גם לתועלת העניין. הווה אומר שכל

הנושא של אחריות מנהלים יהיה דבר חקיקה יותר שלם ומסודר במסגרת אחת ולא

בצורה של הוראות חוק הפזורות גם בחיקוקים שונים, וגם באותו חיקוק עצמו

בצורה שמפריעה להתייחסות של הרשויות ושל המנהלים עצמם.

רשות הדיבור למר תדמור.
ד. תדמור
האם אתה רוצנה שאני אתייחס רק לתיקון מס' 4- - - -
היו"ר א. לין
אני מבקש אותך להתייחס לשתי ההצעות.
ד. תדמור
בקשר תיקון מסי 4 הייתי אומר באופן כללי

שמבחינתו של הדירקטור או המנכ"ל צריך לברך על

התיקון כיוון שהוא מביא להבהרה ולהגדרה ברורה של חובות ושל אחריות של

נושא משרה בכירה בחברה,"גם יוצר מנגנוני-בקרה, מאפשר הסדרת הנושא של

הביטוח והשיפוי בחברה הן בגין האחריות כלפי החברה והן כלפי צד שלישי,

וגם מסדיר את העניינים של יחסים של נושאי משרה בכירה שיש להם עניין

אישי עם החברה.

ההסדר המוצע לגבי ביטוח השיפוי נחשב בסדר גמור

אבל הדבר היחיד שהייתי מתייחס אליו בהקשר הזה של הדברים הוא היות ויש

תקופת-מעבר שאומרת שאותם הסדרים קיימים הם בתוקף עד סוף שנת 1990 וכל

חברה שתרצה לעשות הסדרים מהסוג הזה תצטרך לעשות אסיפות כלליות, נראה לי

שאם קיימות חברות שהקדימו את הפסיקה וכבר עשו הסדרים, כלומר תיקנו את

התקנות של החברה או שעשו את ההסדרים באסיפות הכלליות והלכו בדרך שמוצעת

בחוק וההסדרים הקיימים- אצלם עונים על הקריטיונים של החוק ואין בהם

שוני, לא יחייבו אותם להיכנס למסגרת חדטה של אסיפות כלליות כדי לאשר מה

שכבר קיים אצלן. זאת, כאמור, במידה ומה שהן כבר קבעו עונה על

הקריטריונים שנקבעו בחוק. זה יהיה בבחינת מיותר לחלוטין אם אותן חברות

ראו את הנולד ומה שהן קבעו עונה על הקריטריונים של החוק.

הצעת החוק הרחיקה קצת לכת יותר מדי בכל מה שקשור

לוועדות הביקורת של חברות ציבוריות. אני סבור שיש כאן הפרזה בנושא של

ועדות הביקורת שצריכות להיות ברוב של דירקטורים מקרב הציבור. אסור לנו

לשכוח שהחברה היא בעלת המניות. לא מדובר על גוף ציבורי, לא על גוף

ממשלתי, אלא על גוף ששייך לבעלי מניות אלה ואחרים. לכן צריך לאפשר

למנגנונים לטפל ולעבוד תוך כדי הפעלת כל מה שצריך מבחינת בקרה אבל לא

להפוך את החברה שלמעשה עומדת לביקורת של דירקטורים מקרב הציבור.

בחוק הזה נאמר שהרוב צריך להיות דירקטורים מקרב

הציבור וגם היושב-ראש צריך להיות דירקטוריון מקרב הציבור. לגבי היושב-

ראש אני סבור שאין נפקא-מינא כיוון שליושב-ראש אין בלאו-הכי זכויות

מיותרות והוא כמו כל חבר אחר בוועדה. לכן אין צורך להדגיש שהוא דווקה

יכהן כיושב-ראש ועדת הביקורת.

בקשר לרוב מפריע לי משהו תפיסתי-קונספטואלי

שלוקחים חברה ואומרים לה שדירקטורים מקרב הציבור הם המנגנון. היה

מספיק לקיים מצב כפי שהוא קיים היום. בוועדת הביקורת יש דירקטור מקרב

הציבור ואם משהו לא נראה לו הוא בלאו-הכי מביא אותו בפני מועצת המנהלים

ומועצת המנהלים מטפלת באותו עניין כפי שנקבע בחוק וכפי שהיא צריכה לטפל

בו.

מספיק שיהיה דירקטור מקרב הציבור בוועדת

הביקורת. אם משהו לא נראה לו, או שהוא מדווח על-פי החוק לרשות לניירות

ערך או שהוא מביא את העניין בפני הדירקטוריון ובכך הוא יצא ידי חובה.

כאן יוצא כאילו שמפקיעים את החברה מבעלי המניות.

בחוק עצמו, בסעיפים שמתייחסים לעניין האישי,

קיימות מספר אי-בהירויות מבחינת הניסוח. לדוגמה, תנאי העסקה של מנהל

שהוא דירקטור אני לא יודע היכן הוא "נופל", אבל אני לא רוצה להתייחס

לעניינים האלה כיוון שהם שייכים לניסוח.



בקשר הצעת החרק של יושב-ראש הוועדה יש לי מספר

השגות יותר כבדות-משקל משום שנדמה לי שההצעה הזאת מתעלמת מעקרונות משפט

מקובלים בתחום הפלילי והיא מכניסה כמה חידושים קצת קיצוניים עם השלכות

כבדות על המשק. בדברי ההסבר של הצעת חוק לתיקון פקודת החברות (מס'

4), התש"ן-1990 כתוב שמחפשים את דרך האיזון ולא רוצים להרחיק אנשים

בעלי כישורים שירצו לתת שירות לחברות. אני אמנם מבין את הרקע של

הדברים ואינני מתנגד לכך שיציגו אחריות מנהלים במידה מספקת, אבל החוקים

הקיימים עונים על מה שצריך.

בחוקים הפליליים הקיימים יש מספיק מענה מכיוון

ההיבטים הפליליים והאזרחיים ואין צורך בכפל-חקיקה רק משום שמדובר על

עובדי חברה. עובדי חברה הם לא כאלה שצריך לחוקק בשבילם חוק מיוחד. הם

אינם שונים מכל אדם אחר בישראל - - -
היו"ר א. לין
הם כן שונים; זה העניין.
ד. תדמור
אני מביע את דעתי. אני סבור שהם לא שונים מכל

אדם אחר ולא צריך לחוקק עבורם חוקים שונים.

אם עובד חברה, לדוגמה, עושה מעשים פסולים, אפשר להשתמש בכלים הקיימים

בין אם הוא עשה מעשה של תרמית או הטעיה.

החרק עצמו מטיל אחריות על מעשים בלתי-מוגדרים,

וזה מוגדר בצורה מאד מאד רחבה. סעיף 230ב(1) מדבר על-כך שמוטלת על

נושא משרה אחריות פלילית על מעשים שבזמן ביצועם הוא לא יכול היה לדעת

אם הוא יעבור עבירה פלילית או לא. הדבר גובל בהטלת אחריות פלילית

רטרואקטיבית. זאת בבחינת הטלת אחריות פלילית רטרואקטיבית עליו. הוא

צריך לתת את הדין על הערכה אישית בקשר דברים שרק בדיעבד התברר שהם היו

מוטעים.
היו"ר א. לין
זאת ודאי איננה הכוונה.
ד. תדמור
כך בכל זאת החוק קובע.
היר"ר א. לין
הכוונה היא שיש ידיעה בזמן המעשה.
ד. תדמור
הניסוח יותר מדי רחב. אי-אפשר להטיל אחריות

פלילית על - - -
א. רובינשטיין
הכוונה היא לניהול עסקים גרוע.
ד. תדמור
אם מישהו פועל מתוך כוונה אישית לתרמית - - -
היו"ר א. לין
על זה מדובר.
ד. תדמור
אבל עלול יותר מאוחר להיות - - -
היו"ר א. לין
יש יותר מאוחר סעיפים בחוק שמדברים על הכוונה.

אין כאן כוונה של שגיעה בהערכה או של מצב שלא

היה ידוע - - -
ד. תדמור
על-פניו עושה רושם שאדם עושה הערכה בתום-לב

שבדיעבד התבררה שהיתה מוטעת ואז יטילו עליו

אחריות פלילית רטרואקטיבית. זה דבר אחד.



דבר שני; בסעיף 230ב(3) כתוב שמוטלת על נושא

כשרה אחריות בפלילים על מעשים, בלי להבהיר מה עליו להביא בחשבון כדי

להימנע מביצוע העבירה. הסעיף מתייחס להשמטת דבר בעל חשיבות בכל הודעה

בדבר עסקי החברה.
היו"ר א. לין
הודעתי שהעניין הזה נמחק מההצעה. קיבלתי את

הערת שר המשפטים במליאת הכנסת ואמרתי לו מיד

שאני אמחק את הסעיף הקטך הזה.
ד. תדמור
חוג אנשים הנתונים לאחריות הפלילית הוא ניסוח

גורף ביותר וכולל כל עובד בחברה החל מהדרג הגבוה

ביותר עד הדרג הנמוך ביותר, כולל רמות שאין להך מושג על מה שמתרחש

בחברה. אפשר לבוא, לדוגמה, לשומר בחברה ולתבוע אותו בפלילים על זה

שהוא נושא מישרה בחברה. זאת בניגוד לתיקון מס' 4 שבו מדובר בדיוק על:

מנכ"ל, סמנכ"ל, חשב, מזכיר, או מישרה דומה לו.

3. הכוונה. כאן יש עניין קונספטואלי, מהותי

ואיכותי. לפי ההצעה אין צורך להוכיח כוונה פלילית של נושא מישרה

בחברה. גישה כזאת עומדת בניגוד מוחלט ליסודות עקרוניים-משפטיים של

זכויות האדם בניגוד מהות המשפט הפלילי שלא ניתן להרשיע אדם אם רק מוכחת

כוונה. בחוקי בטיחות-תעבורה מדובר על גוף האדם שהוא הערך היקר ביותר,

ושם מדובר על פגיעה ממש. אבל בעבירה פלילית רגילה? הוא צריך להתגונן?

לכאורה קיימת כוונה והוא צריך להוכיח שלא.

ההצעה הזאת מדברת על כך שלא הזהיר את

הדירקטורים, שנתן הודעה, שלא גילה, אר דברים מסוג זה שאין תאריך שאפשר

להצביע עליו ולומר שדבר מסויים קרה בתאריך כזה וכזה. העניין, כאמור,

רחב מדי.

בקטע האזרחי של ההצעה מוטלת אחריות אישית על נזק

בגין אותם מעשים שאפשר להעמיד אותו לדין פלילי. האם יעלה על הדעת

שעובד גרידא בחברה יהיה אחראי באופן אישי לפצות על נזק שנגרם לצד שלישי

במסגרת ביצוע עבודתו? באותו חוק אין בכלל התייחסות לבעלים, לבעלי

מניות, ואין בו אחריות אזרחית לא על בעלים ולא על בעלי המניות. יוצא

שאותו עובד מסכן צריך לפצות את הצד השלישי.

4. ההצעה נחשבת מרחיקת-לכת כיוון שניתנת בה פעם

ראשונה במשפט הישראלי לבית-המשפט סמכות לאסור על אדם לעבוד בחברה כלשהי

בתפקיד כלשהו אם הוא נמצא אחראי פלילית או אזרחית בגין מעשים כפי

שמפורטו כאן. דבר כזה נוסף לעונש הפלילי. מבנה המשק הישראלי הוא כזה

שאם הוא לא יכול לעבוד בחברה, אין לא ממה להתפרנס. כיוון שכך האם אפשר

לשלול מאדם זכות להתעסקות כאשר רוב המישרות הן במסגרת של חברות? זה

עומד בסתירה מוחלטת לעקרונות היסוד של מדינת-ישראל - הזכות לעבוד-,

זכות לחופש עיסוק. בהקשר הזה של הדברים נשאלת השאלה האם אנחנו רוצים

להנהיג דברים שיכולים לשלול את הזכות לחופש עיסוק?

אני מבין שעל-סמך פרשיות כלכליות כאלה ואחרות

העניין הזה הוצע אבל נדמה לי שמתוך רצון למנוע הישנות דברים כאלה אנחנו

עלולים לפגוע במספר דברים שהם בבחינת אושיות המשפט בישראל, ולא זאת

היתה הכוונה.

אני מודה ליושב-ראש הוועדה.
היו"ר א. לין
תודה רבה לך. אני מבקש לדעת האם למישהו

מהנוכחים יש שאלה כלשהי למר תדמור? רשות

הדיבור למר שטסל.
ח. שטסל
אני מבקש לקבל את התייחסותו שר מר תדמור לסעיף

96 ל"ז (א) האומר: "חברה רשאית לבטל את התקשרותה

בעסקה עם אדם אחר, וכך רשאית היא לתבוע ממנו פיצויים בשל הנזק שנגרם לה

אף ללא ביטולה, אם אותר אדם ידע או היה עליו לדעת על עניינו האישי של

נושא המישרה בהתקשרות, ועל העדר אישור להתקשרות בהתאם לקבוע בסעיפים 96

ל"א ו-96 ל"ב.". מר תדמור לא התייחס לנושא הזה וכמנהל בקבוצת חברות

גדולה אני מניח - - -
ד. תדמור
כוונתך לסעיף בי?
א. רובינשטיין
ביטול עסקות עם צד גי.
ח. שטסל
1. אני מבקש ממר תדמור שיתייחס לסעיף הדה.

2. הואיל והחוק מאפשר ביטוח של נושא מישרה אני

מבקש לדעת מה התייחסתו של מר תדמור בין ביטוח וביו שיפוי, האם צריך

להגביל את המקרים בהם ניתך שיפוי לעומת ביטוח? יש כאן מספר מקרים בהם

מאפשרים לעשות ביטוח ולא מאפשרים לעשות שיפוי.

3. לא הבנתי מה שמר תדמור הסביר שחברות מסויימות

במדינת-ישראל כבר התנדבו ושינו את תקנות ההתאגדות שלהן או את מסמכי-

היסוד שלהך כדי לקדם את הנושאים שהוצעו בחוק.
היו"ר א. לין
האם לעוד מישהו מהנוכחים יש שאלות למר תדמור?

רשות הדיבור לגבי דווידה לחמך-מסר.
ד. לחמן-מסר
מר תדמור העיר הערות שיש לנו לגביהך תשובות

והשאלה שאני מבקשת לשאול היא האם היושב-ראש מבקש

שנשיב עתה על כל השאלות שהוא העלה, או במהלך הדיוך על הסעיפים?
היו"ר א. לין
יכול להיות שמר תדמור לא יהיה אתנו במשך כל

הישיבות. הוא הגיע אלינו לישיבה אחת כדי להציג

את עמדתו כמי שיש לו נסיון רב בתעשיה לכך אני מציע שאם יש למי מהנוכחים

כאך שאלות שמופנות אליו - הך תוצגנה עכשיו, והוא יענה עליהן.
ד. לחמד-מסר
בקשר ועדת הביקורת האם לא נראה סביר שזאת תהיה

ועדה שתדון בעסקאות החריגות שמבצעת החברה ביך אם

מדובר על צדדים שלישיים שלגביהם יש לנושא המישרה ענייך אישי ובין אם

נושאי המישרה עצמם, בין בכירים וביך לא, ותעביר אותם תחת הסקרינינג

שלה? מבנה ההרכב שלה הוא פונקציה של התפקיד שאותו היא צריכה לבצע.

לא בכדי הצענו שהרוב יהיה דירקטורים מקרב הציבור, על-מנת שתהיה אפשרות

להעביר את הענייך בעניים בלתי-תלויות ובלתי-קשורות בקשר עסקאות

שמעוררות פרובלמטיקה במבנה הפנימי של החברה.
ד. תדמור
אם המצב החוקי היה שהסנקציה היחידה נגד עשיית

דברים פסולים היא אך ורק שוועדת הביקורת תאפשר

אותם ואחר-כך איך שום דרך אחרת, זאת אומרת לא תחול שום אחריות נוספת,

יכול להיות שהתשובה היתה שזה נכון; איך דרך אחרת, לכך נעצור בשלב

הראשוך היכך שצריך לאשר, כדי שהנושא יעבור בוועדת הביקורת, היכך שקיים

רוב לנציגי הציבור. אבל היות ואנחנו מדברים על דברים שבמידה והם

פסולים יש הרבה מאד דרכים נוספות, והיות ואנחנו מדברים על חברות,

וחברות ששייכות למישהו, לבעלי המניות, אני לא חושב שנכון שאלה שאיך להם

ענייך יהוו רוב באותך ועדות שתפקידך לטפל באותו נושא על-פי פקודת



החברות. היות ויש הרבה מאד דברים שהדירקטוריון צריך לאשר, יצא שבעלי

המניות ישקיעו בחברה שמנהלים אותה לא דירקטורים שהם בחרו אלא מישהו

אחר.
ד. לחמן-מסר
1. לא מדובר כאך על ניהול העסקים היום-יומי

של החברה, שמטיבו מופקד בידי הדירקטוריון.

2. דירקטור מקרב הציבור נחשב אמנם יציר-כפיה של

השיטה הישראלית אבל הוא בא לבטא איזושהי תפישה כאשר בעלי המניות מקרב

הציבור אינם מיוצגים למעשה. לא שהחברה היא של בעלי המניות, אלא של

בעלי השליטה. לכן נוצר המעמד של דירקטור מקרב הציבור שכל תפקידו הוא

לאזן בין האינטרסים שיכול שיהיו מנוגדים בסיטואציות מסויימות. אנחנו

איתרנו את אותן סיטואציות יחד עם הרשות לניירות-ערך, איתרנו את אותן

סיטואציות בעייתיות שאינן נמצאות בניהול השוטף היום-יומי, להיפך, הן

אינן שייכות למהלך העסקים הרגיל, או שהן נוגעות לבעלי השליטה עצמם,

ומצאנו פרוצדורה שתעשה סקרינינג.

לגבי תאומן של "תרופות" בדין האזרחי, למיטב

ידיעתי הן קיימות כבר 50 שנה ואף-על-פי שהיו הרבה מאד עסאות שניתן היה

לשאול לגביהן שאלות, גם כאשר היו הרבה מאד עסקאות שניתן היה לשאול

לגביהן שאלות, לא ראינו עדיין "פירות". לכן ה"תרופות" שבדין הכללי

מוטב שתישארנה והלוואי שתהיינה להן עדנה, יחד עם זאת מבנה חברה ציבורית

בריא מצריך שאת העסקאות הבעייתיות תעביר ועדת הביקורת תחת עינה

הפקוחה - - -
היו"ר א. לין
זאת שאלה הפתוחה לוויכוח. על-כל-פנים

מה תדמור לא בא לכאן כדי להשתכנע אלא רק כדי

להציג עמדה.

ד. תדמור-. אני מוכן לענות על דבריה של גבי לחמן-מסר

ולומר שמתוך הנסיון וההסתכלות על החיים והבנת

הדברים כפי שהם מצטיירים אצלי, חברות בוועדת ביקורת של דירקטורים מקרב

הציבור - דיה. מה גם שלצורך פעולה תקינה של החברה יש רק 2 דירקטורים

מקרב הציבור ואי-אפשר שהם יהיו - - -
א. מינטקביץ'
הם לא קומיסרים; הם דירקטורים שמאפיין אותם - -
היו"ר א. לין
הם מטעם הציבור והם מתמנים כמו כל דירקטור אחר.
ד. תדמור
אם זה אותו דבר מדוע צריך להדגיש זאת באופן

מיוחד?
א. מינטקביץ'
כיוון שהם לא קומיסרים.
היו"ר א. לין
דירקטור מטעם הציבור מתמנה כמו כל דירקטור אחר

בחברה כאשר החוק נותן לו הגנות ושיריונים הרבה

יותר טובים מדירקטור אחר. יש לו יותר כוח והוא משוריין בפני פיטורין.

הוא מתמנה ל-5 שנים ואי-אפשר לפטרו-, הוא מתמנה לקדנציה אחת. אנחנו

מבטיחים שבתקופה הזאת הוא יהיה הרבה יותר אובייקטיבי. אבל זה לא אומר

שוועדת הביקורת חייבת להיות מאויישת בעיקר מדירקטורים מקרב הציבור, ועל

זה עוד נדון. הבנו על-כל-פנים את העמדות שהובעו בפנינו.
ד. תדמור
ברצוני להשיב לשאלתו של מר שטסל ולומר שבקשר

סעיף 95 ל"ז אני מסכים אתו. לא ניתחתי את החוק

על כל מרכיביו אבל כמובן שהמלים "היה עליו לדעת" הן קונסטרוקטיביות.

בקשר השאלה השניה של מר שטסל: ביטוח או שיפוי,

אני מבקש לומר שאין לי ויכוח עם ההבחנה בין זהירות ואמינות. הדברים

האלה מקובלים עלי וכך הם צריכים אמנם להיות. ההתייחסות שלי היתה רק

לחברות שאנחנו קשורים אתן ובהמשך לדברי אלה אני מוסיף ואומר שהיות ואי-

אפשר לבטח דירקטורים מצאנו פתרון שחשבנו שהוא הדבר היחיד שאפשר לעשותו

במצב הנוכחי. שינינו את מסמכי-היסוד של החברה ואיפשרנו לשלוחים שנהגו

בתום לב ועל-פי הקריטריונים שמוזכרים כאן בהצעה, להיות משופים על-ידי

החברה כאשר הם נשלחים על-ידה.
ח. שטסל
תלוי איזה חברה; החברה השולחת.

ד. תדמור-. כן. היות ויש כאן הוראת-מעבר אמרנו שלשם מניעת

חזרה על אותו -דבר וכדי לא לבטל את המסמכים שכבר

קיימים, אשר עונים על הקריטריונים, ולעשות במקומם מסמכים דומים, אני

מציע שאם אין שוני, - לא נכריח את החברות - - -
ח. שטסל
אם אתה שולח מישהו לחברת-בת שלך, חברת האם נותנת

לו שיפוי. בחוק מדובר על מתן שיפוי על-ידי

החברה עצמה ולא על-ידי חברת האם.
ד. תדמור
על אחת כמה וכמה.
היו"ר א. לין
מי שמטיל עליו את האחריות רמי שמבקש ממנו לבצע

את העבודה הרא זה שעל-פי ההצעה שמונחת על

שולחננו יכול גם לשפות אותו, וגם מבטד1 אותו. היום נעשים הסדרים אחרים

כדי להגיע לאותה תוצאה.

ד. תדמור-. ההערה של מר שטסל היא שההסדרים שאנחנו יכולים

לעשות על-פי המצב החוקי הם כאלה שדירקטור בחברה

מסויימת, במידה ונשלח לחברה אחרת לשמש בה כדירקטור, - לגביו ניתן. אבל

לא ניתן על-פי המצב החוקי הקיים היום לשפות אותו בגין אותו חברה

עצמה - - -
ח. שטסל
במיוחד לגבי דירקטורים מקרב הציבור.
היו"ר א. לין
מטרת החוק היא שההסדרים הללו יעשו בצורה ישרה,

ברורה ולא הסריה. אם נסיים את החוק הזה כי אז

לא יהיה צורך באותם הסדרים מלאכותיים כאלה שנעשו עד היום.

סיימנו את הדיון בשלב הזה. אני מבקש להעיר כדי

להרגיע את כל המנהלים הישרים במדינת-ישראל, ואני בטוח שכמעט כולם

נחשבים מנהלים ישרים, שהצעת החוק של יושב-ראש הוועדה לא מכוונת לטעות

בשיקול-דעת עסקית אלא רק לפעולות תרמית אמיתיות בתור כאלה.
ד. תדמור
בקשר תרמית - יש התייחסות בחוק.
היו"ר א. לין
צריך להבין את מטרת התיקון ומטרת התיקון היא

למנוע פעולות-תרמית. מטרת התיקון איננה להטיל

חובות נוספות לעשיית מעשה. התיקון אומר שאם אתה בא לתת תיאור או מוצג

על מצב עסקיה של החברה - תן תיאור אמיתי וכנה. אל תטעה בכוונה.



את הצעת החרק הזאת לא הכנתי לבדי אלא לאחר

התייעצות עם יועצים משפטיים מנוסים והעניין ארך זמן לא מועט, מכל מקום

מצאנו שהוראות החוק היום, גם הפלילי וגם פקודת החברות, לא נותנות תשובה

לתופעות שהפכו להיות שכיחות בשנים האחרונות ודווקה בקרב קונצרנים

גדולים מאד שהאקזקוטיבה שלהם טרחה להטעות את הציבור באשר מצב עסקיה

האמיתי של החברה וכתוצאה מזה החברה הגיעה בסופו-של-דבר אל סף ההתמוטטות

ואז הממשלה נאלצה לסייע לה. פעולות ההטעיה המכוונות האלה גרמו לכך

שהרה-ארגון ופעולות-ההצלה שהיו צריכות להעשות באשר לאותה חברה לא נעשו

מבעוד-מועד אלא בשלב מאוחר מאד.

כדי שיובן אני חוזר ואומר שאנחנו מדברים כאן רק

על תרמית ולא על דבר אחר, אבל גם על תרמית של הציבור הרחב, לא רק תרמית

כאשר יוצאים עם תשקיף, או תרמית שעושים בהסכמים, או זיוף מסמכים. כאן

מדובר גם על פעולות שנעשות במכוון.

הצעת החוק הזאת איננה עוסקת בשום דבר שאין הוא

מעשה. בדרך-כלל החוק הפלילי מטיל אחריות על מעשה או מחדל ותמיד נדרשת

כוונה פלילית. אבל יש מקרים שהמחוקק קבע עמדה של מה שנקרא: הוא מעביר

את נטל ההוכחה, משום שיש מקרים שאופי המעשה כל-כך בולט ומובהק מבחינת

כוונתו הפלילית ונטל ההוכחה של הכוונה הפלילית קשה מאד.

אין כאן פריצה של אושיות המשפט הפלילי, אבל כל

הדברים האלה, בתפישה הכללית שאני מדבר עליהם, צריכים להיבדק. מה

שאנחנו רוצים לעשות ומה שאמרתי בפתח דברי הוא שאנחנו רוצים לקחת את

הנושא הזה ולהכניסו למסגרת של חקיקה יותר מסודרת. זה יהיה גם לתועלת

המנהלים וגם לתועלת רשויות המדינה.
ד. לחמן-מסר
אנל- הבנתי מדבריך שאנחנו עוסקים בתיקון מסי 4.

ולכן משרד המשפטים, עד רגע זה, באופן לא-אישי

ולא לא-אישי, לא שוחח ולא הביע עמדתו לגבי הצעת החוק של יושב-ראש

הוועדה, רק בעקיפין, כתוצאה משיחות עקיפות. מכל מקום, כאמור, לא

במישרין עם יושב-ראש הוועדה.

עד כמה שהבנתי קיימת אחריות אזרחית של מנהלים

בחברה וזה נושא "כבד'' ביותר שהושקע בו זמן רב ועבודה רבה. בסמוך

לעניין הזה קיימת שאלת האחריות הפלילית של מנהלים בתאגיד. מנהלים

ודירקטורים יכולים להיות גם בעלי שליטה. שאלת האחריות הפלילית היא

שאלה שיכולה להיגזר במספר מעגלים. ההצעה של יושב-ראש הוועדה התכוונה

למעשה למעגל מצומצם. לעומת זאת מדברי הפתיחה שלו ניתן היה להבין על

מעגל רחב מאד. נדמה לי, וכך גם הבנתי כאשר שר המשפטים ביקש, לא

לכרוך את נושא האחריות האזרחית שדורש הסדר מיידי דחוף כתוצאה מחוסר-

הבהירות ששוררת בשוק, בהסדר הכללי הכולל של שאלת האחריות הכללית של

תאגיד. אם ליושב-ראש הוועדה יש בעיה עם העדר הוראה זאת או אחרת כפי

שהוא ציין במישור האחריות הפלילית הספציפית, על זה נשמח לשבת אתו

ולהציע הצעות לגופו-של-עניין. אבל אם משתמע מכך שאנחנו עכשיו נערכים

לבדיקה כוללת, תוך זמן קצר, שהתיקון הזה צריך לעבור, של כל סוגיית

האחריות הפלילית בדיני חברות, נדמה לי שמן הראוי היה לטפל בכך טיפול

יסודי, מקיף, שיביא את התוצאות הרצויות ביותר מבחינת המשק והמנהלים ואז

לא הייתי רוצה לטעת ציפיות שגם בשיתוף עם הרשות וגם בשיתוף עם - - -
היו"ר א. לין
נעזוב את העניין של הציפיות. אל תדאגו ואל

תחששו מציפיות; תנו לי לארגן את העבודה. אל

תדאגו. אם תשתפו פעולה - מה טוב-, אם לא תרצו לשתף-פעולה - לא צריך.

לי אין בעיה. שר המשפטים אמר לי שאתם תרצו לשתף-פעולה בעניין הזה.
ד. לחמן-מסר
ודאי שנרצה לשתף-פעולה.
היו "ר א. לין
אם כך - תנו לי לארגן את העבודה. אנחנו מתחילים

בחוק הזה ובמקביל נסתייע בסיוע שר הרשות

לניירות-ערך, נראה איך אנחנו מתקדמים, ואם נבין שהתיקון אורך יותר מדי

זמן - נעשה הפרדה. אבל אם נבין שאפשר לסיים את העניין - לא נעשה

הפרדה; נשתדל לטפל בדברים טיפול שלם.

ממה אתם דואגים? אתם רוצים לקבל כאן הצהרת-

כוונות? נתחיל לעבוד ואל נאבד זמן. אני לא אוהב את כל ההערות האלה

כיוון שהן אינן תורמות לדיון ולא ליעילותו. בינתיים אני לא חושב שאפשר

להאשים את ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת שהיא איננה עובדת ביעילות.

נתחיל לעבור עתה על סעיפי החוק.

חוק לתיקון פקודת החברות (מס' 4). התש"ן-1990
היו"ר א. לין
"ביטול" 1. סעיפים 86, 89 ו-90 לפקודת

החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983 (להלן - הפקודה)

- בטלים.".

אבקש מהגב' לחמן-מסר להסביר את הנושא.
ד. לחמן-מסר
סעיף 86 מדבר על חובת הגילוי ומסדיר למעשה סוגיה

צרה מאד. כיוון שכך אנחנו מציעים הסדר אחר.
היו"ר א. לין
מה אומר סעיף 86?
ד. לחמן-מסר
(קוראת את סעיף 86).
היו"ר א. לין
איזה סעיף מחליף אותו?
ד. לחמן-מסר
כל ההסדר לגילוי עסקאות של נושא המישרה עם

החברה ועם צדדים שלישיים מוסדר למעשה וגם יש

חזרה על סעיף 85 בסימן די: עניין אישי בהתקשרויות החברה.
היו"ר א. לין
לגבי הורדת סעיף 85 יש הערות? אני מבין שלא.

נעבור לסעיף 89.
ד. לחמן-מסר
(קוראת את סעיף 89). אנחנו מציעים לבטל גם את

סעיף 90 ואני אסביר את התפישה. סעיף 90 מעביר

למעשה את הסמכות של בית-המשפט בדיעבד על מעשים שעשה נושא המישרה. בית-

המשפט הביע בדעתו, גם בפסק-הדין בעניין קוסוי, שהסמכות, ושאלת סמכות

בית-המשפט להפעיל - - -
היו"ר א. לין
אני מציע, מבחינת סדר הדיון, שאת הסעיף הזה

בינתיים לא נוריד; נחזור אליו בהמשך הדיונים.

אני לא רוצה "לקפוץ" מנושא לנושא.

לסעיף 89 נחזור, כאמור, לאחר שנסיים את הדיון

בסוגיה הזאת במסגרת הצעת החוק. כנ"ל לגבי סעיף 90.



סעיף 2 "הוספת פרק ד1 2. אחרי סעיף 95 כ"ג לפקודה
====== יבוא
"פרק ד'1: אחריות נושאי משרה. סימן

א': הגדרות. הגדרות 96 כ"ד. בפרק זה - "בעל עניין" - כהגדרתו

בסעיף 95א';".
ד. לחמן-מסר
אנחנו משתמשים בביטוי: ענייך אישי, ובעל עניין

אישי מבחינתנו גם הוא נכנס לקטגוריה הזאת. יש

כאלה שסבורים שלא צריך , אבל לנו נדמה שיש צורך בהגדרה הזאת לכן ליתר
בטחון אמרנו
"כהגדרתו בסעיף 96א'". בסעיף 95אי שמסדיר את הפרק של

דירקטורים מקרב הציבור מוגדר בעל עניין: מי שמחזיק ב--10% או יותר של

הון המניות המונפק של תאגיד או מכוח הצבעה בו או מהסמכות למנות דירקטור

אחד או יותר או את המנהל הכללי, ומי שמכהן כדירקטור או כמנהל כללי.

היום יש הצעה של הרשות לניירות-ערך שטרם נדונה,

לשנות ל-5% - - -
היו"ר א. לין
האם אנחנו מגבילים את האחריות הזאת רק לבעלי

עניין?
ד. לחמן-מסר
תקרא בבקשה את ההגדרה של עניין אישי. אנחנו

מסדירים את כל הסיטואציות של עסקאות של החברה

עם נושא המישרה או עם צד שלישי שבהן יצמח במישרין או בעקיפין עניין

אישי. מהי הגדרת עניין אישי? היא כוללת בחובה את ההגדרה של בעל

עניין. "עניין אישי - לרבות עניין אישי של קרובו של נושא המישרה או

ענייניו של תאגיד אחר שבו נושא המישרה או קרובו הם בעלי עניין;". זאת

אומרת שאם אתה בעל 10% בחברה פלונית ואותה חברה התקשרה עם חברה שבה אתה

מכהן כדירקטור, קיימת שאלה האם בעסקה הזאת צומח לך עניין אישי?
היו"ר א. לין
רשות הדיבור לעורך-דין שלמה כרם.
ש. כרם
אנחנו מנסים להגדיר מושגים בסיסיים בשעה

שבסך-הכל אנחנו מתכוונים להתייחס לפרק אחד מתוך

חוק גדול, לכן אני סבור שעדיף שלא תהיינה כאן הגדרות בכלל. אני מציע

לטפל בהגדרות בהתאם לצורך שיתברר מתוך המשך הטיפול בחוק. להערכתי הרבה

מההגדרות תראנה או מיותרות או לא מתאימות.
היו"ר א. לין
אני חושב שאתה צודק כיוון שאנחנו כבר מתחילים

להסתבך.
ד. לחמן-מסר
אני מסכימה עם דעתו של עורך-דין כרם אם כי אני

לא מסכינה למסקנה שלו שההגדרות מיותרות. הן

רלוונטיות לצורך הדיון בסעיף הזה. כיוון שכך אולי נעבור לסעיף 96 כ"ה

ראז נתעכב על ההגדרה הראשונה של נושא מישרה, שהיא ההגדרה הראשונה שבה

אנחנו נתקלים.
היו"ר א. לין
בעניין נושא מישרה אני כן סבור שצריך לעסוק

בהגדרה כיוון שזאת הגדרה של הטלת אחריות, כמו-
כן בהגדרת
עניין אישי. נעבוד קודם כל על עניין: נושא מישרה, שכן

מדובר על אנשים שבהם אנחנו עוסקים.
ש. כרם
כדי להבהיר את הצעתי כדאי לעבור לניתוח סעיף

96 כ"ת ואחר-כך נבחן האם המושג: נושא מישרה, הוא

משמעותי, האם זה מה שאנחנו רוצים - - -



היו"ר א. לין -. מקובל עלי. "חובת זהירות 96 כ"ה (א)

נושא מישרה חב כלפי החברה חובת זהירות כאמור

96 כ"ה בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין. (ב) איך

====== באמור בסעיף קטן (א) כדי למנוע קיומה של חובת

זהירות של נושא מישרה כלפי אדם אחר.".
ש. כרם
לדעתי משמעות הסעיף הזה כפי שהוא מנוסח היא

שאין שרם חובות על נושא מישרה. מדוע? זה הרי

נראה מפתיע. דיני נזיקין על-פי טבעם ממויינים בתור דינים שמטילים חבות

על מזיק שאילמליא הנזק אין שום חבות שלו כלפי הנפגע.

אם אני מוציא דיבתו של בן-אדם רעה, לא היתה לי

שום חבות כלפיו קודם, לא חיובית ולא שלילית. היכן "נולדה" החבות?

כאשר שמעתי שהוא גנב. איזה חבות יש לי כלפי שכני כל עוד לא גרמתי לו

מיטרד שהוא בעל נזיקין? או אדם שפגעתי בו כאשר נסעתי ברכב?

דיני הנזיקין על-פי טיבם באם להטיל משטר של

אחריות על מי שאין לו חובה כלפי אותו אדם שנפגע ומכיוון שהוא פגע בו

ולחוק יש עניין, או לחברה יש עניין שהוא ישא באחריות, החוק מטיל עליו

פיצויים למרות שלא היתה לו חובה.
היו"ר א. לין
קיימת דרישה של הוכחת נזק.
ש. כרם
רק כדי להראות לכם שהבעיה איננה פשוטה ניקח

לדוגמה יצ;רן שמכר בקבוק שהיה בתוכו שבלול ואז

התעוררה שאלה האם יש חבות ליצ:רן כלפי מי שקנה את אותו בקבוק? התשובה

לשאלה הזאת היתה חיובית.

מעגל הנפגעים, למרות שאין מכירים אותם ואין קשר

אתם, הוא הרבה יותר רחב, והמגמה בימינו היא של הרחבה, בכך אין כל ספק.

ברצ:וני להביא בפניכם עוד עובדה ובהקשר הזה של

הדברים אני מצטער על-כך שד"ר קלינג לא יושב בינינו כיוון שהוא מומחה

לדיני נזיקין. אני רוצה לראות שיציגו בפנינו ספר רציני כלשהו, אנגלי

או אמריקאי, כיוון שאת דיני החברות שלנו אנחנו שואבים מהם, הקובעים

שנושא מישרה, כל אחריותו נובעת מנזיקין. אין דבר כזה.
היו"ר א. לין
אני הייתי מבין את הערתך אילו החובה היחידה

המוטלת על המנהל היתה חובת הזהירות. אבל כאן

החוק הזה מטיל עליר גם חובת אמונים. החוק לא אומר שהחובה היחידה

המוטלת על מנהל היא חובת זהירות. הסעיף הזה מגדיר גם את עצם תוכנה של

חובת הזהירות והוא מטיל על מנהל גם חובות אחררת.
השאלה שלי אליך היא
אם אנחנו עוסקים כרגע

בשאלת חובת הזהירות כשלעצמה בקונטקסט הזה שמוטלים על מנהל גם חובות

אחרים, מעצם היותו מנהל, כמו חובת האמונים שניכנס אליה, האם יש מקום

להגדרה שונה של חובת הזהירות ממה שמוצעת כאן?
ש. כרם
ללא כל ספק. ציינתי כבר בדברי בישיבה הקודמת

שלצערי אין מודעות בישראל לעובדה שחלים על נושאי

מישרה, על כל אחד מהם, החל מהקטן ביותר עד הגדול ביותר, דיני נאמנות.

כלומר, אותה מערכת נורמות שחלה על כל מי שעוסק בנכס לא שלו ועליו לפעול

בנכס הזה לטובת זולתו.

כל ספר שנכתב על דיני חברות שעוסק בשאלת החובה,

החל מהפקיד הקטן ביותר עד ליושב-ראש הדירקטוריון, אומר שעל כולם חלה

אותה חובת נאמנות. בחובת נאמנות יש גם חובות חיוביות. נכון שבאנגליה



ובארצרת-הברית הן לא הוגדרו בתור שכאלה מתוך סיבה היסטורית והיא שהם

לא ניסו לנסח את כללי הנאמנות אלא שהכללים האלה התפתחו בבתי-המשפט.

בתי-המשפט למה נזקקים? - לאותם מקרים שבהם מביאים לדין מנהל או עובד

אחר שיש טענה שהם גרמו נזק, ואז מתעוררת השאלה: על-פי מה ידונו אותו?

על-פי מה ישפטו את המקרה שלהם? הכללים ישנם.

הואיל והכללים נקבעו, כאמור, בעיקר בפסיקה, לכן

הניסוחים הרבה פעמים שליליים. אבל יש גם תוכן חיובי, ואני אציג בפניכם

בהקשר הזה של הדברים בעיה אמיתית שיכולה להתעורר: יש מנהל שמקבל

מיליון שקלים לסידורים. הוא התמנה כמנכ"ל והוא קיבל מיליון שקלים עבור

הסידורים הראשונים שלו. הוא קונה כורסאות יקרות ביותר, מכניס מערכת

יקרה מאד של מחשבים, אלקטרוניקה וכל מיני דברים שנחשבים הרבה מעבר

הצרכים המוצדקים. הוא היה זהיר בקניות שלו ועל כל קניה הוא פרסם מיכרז

וקנה את הדברים במחיר הזול ביותר, אבל כולם מבינים שההתנהגות שלו

איננה בסדר. מדוע? לפי איזה עיקרון נמדוד אם הוא בסדר או לא? יש על-

כך תשובה. בחוק הנאמנות התשובה היא שיש עליו חובת שמירה. הוא צריך

לקבל כסף עבור הוצאות אבל הוא צריך לשמור על רכוש החברה כדי שלא יוצא

ממנה יותר מדי - - -
א. רובינשטיין
במקרה כזה אתה היית מפנה אותנו לפקודת הנזיקין?
ש. כרם
אני לא רוצה להפנות אתכם לפקודת הנזיקין כיוון

שפקודת הנזיקין איננה רלוונטית לנושא הזה.
היו"ר א. לין
אני מציע שנמקד את הדיון בשאלה האם חובת הזהירות

שמוטלת על מנהל צריכה להיות מעבר לחובה המוטלת

על-פי פקודת הנזיקין?
א. פרוקצ'יה
כדי לדון בשאלה הזאת באופן יעיל צריך לקרוא יחד

עם הסעיף שקראת את הסעיף שבא אחריו כיוון ששני

הסעיפים שייכים לאותה מאטריה, ויש בסעיף שבא אחרי הסעיף שקראת תשובה

לשאלה שלך.
היו"ר א. לין
"אמצעי זהירות ורמת מיומנות 96 כ"ו. בנקטו

באמצעי זהירות כאמור בסעיף 35 לפקודת הנזיקין,

יפעל נושא מישרה ברמת מיומנות שבה היה פועל נושא מישרה סביר, באותה

עמדה ובאותן נסיבות, ובכלל זה ינקוט בשים לב לנסיבות העניין, באמצעים

סבירים לקבלת מידע הנוגע לחוקיותה או לכדאיותה העסקית של פעולה המובאת

לאישורו בתוקף תפקידו, ולקבלת כל מידע אחר שיש לו חשיבות לעניין אישור

פעולה כאמור.". זה היה הסעיף המרכזי בדיון הכללי שלנו. נעבור

ממנו לסעיף המדבר על חובת אמונים.
"סימן גי
חובת אמונים חובת אמונים

96 כ"ז.(א) נושא מישרה חב חובת אמונים לחברה ובכלל זה - (1) יימנע

מכל פעולה שיש בה ניגוד עניינים בין מילוי תפקידו בחברה לבין מילוי

תפקיד אחר שלו או לבין עניני ו האישיים; (2) יימנע מכל פעולה שיש בה

משום תחרות עם עסקי החברה; (3) יימנע מניצול הזדמנות עסקית של החברה

במטרה להשיג טובת הנאה לעצמו או לאחר; (4) יימנע משימוש לרעת החברה

בידיעות ובמסמכים שבאו לידיו במסגרת מילוי תפקידו; (5) יגלה לחברה כל

ידיעה וימסור לה כל מסמך שבאו לידיו, והנוגעים לענייניה; (6) ימסור

לחברה על-פי דרישה כדין, דין וחשבון על פעולותיו בחברה;".



חובת האמונים נוגעת יותר לא לתחום שר רמת-ניהול

נאותה אלא נוגעת יותר לתחום שר טוהר המידות האישי . זה לא בדיוק שייך

לענייננו אבל היה צריך לקרוא את הסעיפים האלה כדי להבין את המסגרת

הרחבה.

נחזור למסגרת הדיון של סעיפים 95 כ"ה, ו- 96 כ"ו
ואני שוב מציג את השאלה
האם אנחנו צריכים לקבוע הגדרה של חובת זהירות

בהתחשב בשני הסעיפים האלה יחד, מעבר לזאת הקבועה בחוק הנזיקין?

רשות הדיבור למר עמיהוד בן-פורת.
ע. בד-פורת
אני חושב שההגדרה של נושא מישרה שבסעיף ההגדרות

כוללת בעצם שני סוגים של פרנקציונרים בחברה.

פונקציונרים שהם אורגנים של החברה ושהקונספציה החוזית אם קיים או לא

קיים בינם ובין החברה חוזה או שסמכויותיהם נובעות מתוקף המינוי זה נושא

מעניין מאד בדיני החברות. פונקציונרים אחרים הם: מנהל כללי, מנהל

עסקים ראשי, סגן מנהל כללי, וחשב, שהם אנשים שיש להם חוזים עם החברה

והם מתפקדים בחברה מכוח התחייבויות חוזיות שנטלו על עצמם לתת לחברה

שירותים. המיזוג של שני הסוגים של הפונקציונרים האלה באותה הגדרה

מעורר את הקושי שחברנו שלמה כרם מצביע עליו מפני שאדם שיש לו חוזה והוא

מתרשל, מפר גם את החוזה, וזאת סוגיה ידועה בדיני חוזים שיש חפיפה

לפעמים בין האחריות על-פי דיני הנזיקין והחוזים מכוח ההתחייבות לפעול

בצורה שאיננה רשלנית, שהיא לפעמים חובה חוזית.

אני חושב שההערה של פרופסור פרוקצ'יה היא זאת

שמציעה לנו את הפתרון.

מה שמפריע למר כרם הוא שבסעיף 96 כייה מעגנים את

הדברים כאילו בדיני נזיקין. אני הייתי מתחיל מסעיף 96 כ"ו ומוחק את
המלים
"בנקטו באמצעי זהירות כאמור בסעיף 35 לפקודת הנזיקין,". אני

הייתי אומר שנושא מישרה חייב לפעול ברמת מיומנות שבה היה פועל נושא

מישרה סביר וכוי, כמו שכתוב בסעיף 96 כ"ו.

המחוקק קבע את נורמות ההתנהגות שמחייבות נושא

מישרה. הפרת ההוראה הזאת יכול שתהיה הפרת חובה חקוקה מכוח פקודת

הנזיקין ויכול שתהיה רשלנות מכוח פקודת הנזיקין מפני שהמלים הן אותן

מלים, ויכול שתהיה הפרת חוזה במידה שלאותו איש יש גם חוזה לפיו הוא

התחייב לפעול כך. אני לא רואה כל בעיה אם נקבע באופן פוזיטיבי שנושא

מישרה חייב לפעול בצורה שמתאימה לסטנדרטים התפעוליים או שבהם חייב נושא

מישרה לפעול. ממילא קבענו את הנורמה בחוק והסנקציה על הפרתה כך שאפשר

לומר שהפרת סעיף זה יכול שתהיה גם חובה חקוקה, רשלנות וכל מה שנרצה,

אבל אם נתחיל ב-96 כ"ו כי אז הקושי שמר כרם הצביע עליו יעלם.

בקשר חובת האמונים הייתי רוצה לומר - - -
היו"ר א. לין
נעזוב כרגע את עניין חובת האמונים.
ע. בו-פורת
אם כך אני אשמיע הערה כללית לתשתית של הדיון.

שום חוק לא יכול לחייב בן-אדם לפעול כמו בן-

אדם. אין חוק כזה. החוק מטפל על דרך קביעה נורמטיבית שיש עליה סנקציה

במצבים שבאים לשריין את התוכן של ההתנהגות מסביב. אבל זה שדירקטור

יפעל כמו שצריך כדירקטור טוב - את זה אי-אפשר לחוקק.
היו"ר א. לין
אי-אפשר גם לחוקק חוק שאדם לא ירצח. אפשר רק

להעניש אותו כאשר הוא רוצח.
ע. בן-פורת
על זה בדיוק אני מדבר. החרקים נרעדו לטפל

במצבים שמסביב. התרכך עצמר נקבע בסופו-של-דבר

על-פי רמת-המוסר ררמת-הערכים של החברה שבמסגרתה האיש מתפקד. כך שלברא

למנהלים רלרמר להם שהם צריכים להירת מנהלים טובים, מעבר מה שארמרים להם

כאן, - אי-אפשר. אני אומר את הדברים האלה ככלל כאשר אנחנר מטפלים

בהררארת. כאשר מישהו, לדוגמה, קררא את חובת האמונים, הסעיף מנוסח

בצורה שלילית. מכיררך שהרא חב חובת אמרנים, אסור לו לעשות כל מיני

דברים. אבל האמת ניתכת להאמר והיא שבפתח, כאשר אומרים לאדם: אתה חב

חובת אמונים, בכך כבר מגולמת חובה לפעול כמו מי שמוטלת עליו חובת

אמרנים חייב לפערל. הרא חייב להירת מרדע לענייני החברה; - - -
א. רובינשטיין
זאת רק המחשה.
ע. בד-פררת
שם הכל נגאטיבי.
היר"ר א. לין
מר בך-פררת, חרבת האמרנים כפי שהוצעה לנו

היא באמת לא רק חובה נגאטיבית.
ע. בד-פורת
כאשר אומרים: חב חרבת אמרנים, - אמרו את הכל.

אני ארמר אותו דבר; כאשר את סעיף 96 כ"ו אני

הופך למרטר רמרחק את ההתחלה, זה לא ענייך של זהיררת או אי-זהירות.

קיימת חרבה פרזיטיבית לנהוג במיומנות, בארתה עמדה רבארתך נסיבות,

רלנקרט בכל האמצעים לקבלת מידע וכך הלאה, רבכך בעצם אמרנו הכל. על

הפרת הסעיף הזה יש סנקצירת.
היו"ר א. לין
השאלה הנשאלת בהקשר הזה של הדברים היא אם בכלל

ההתייחסות הזאת לפקודת הנזיקין נחרצה לנר בהצעת

החרק הזאת? האם המבנה הזה הרא מבנה נכרך? האם אפשר להסתפק בכך

שנקבע קביעה פרזיטיבית מהי חרבת הזהיררת שאנחנר מטילים על מנהל מבלי

שרם התייחסרת לפקרדת הנזיקיך?
א. מינטקביץ'
קביעה כזאת עשויה לגרוע.
א. פררקצייה
אני מבקש להציג בפניכם הצגה שלמה של השאלה הזאת

כיוון שכל הצגת הדברים בצורה פחותה עשויה להיות

לא מרבנת. בכל דיני החבררת בארצות המערבירת שאני מכיר מדובר על אחריות

של נרשאי מישרה משני סרגים; חרברת זהירות, וחובות אמון. כרגע אנחנו

עוסקים בחובות זהירות. בעולם האנגלר-אמריקאי שאליר אנחנר קשררים

בטבררנו מבחינה היסטורית חובת הזהירות מוגדרת כמשהו שנשאב מתוך דיני

הנזיקיך הכלליים. אני מתפלא על הדברים שהשמיע מר קרך בנושא הזה ואני

אשמח לספק לו לא רק ספר אחד אלא עשרות ספרים ומאמרים שמתוכם הרא יוכל

לקבל את האסמכתאות הנדרשות לו.

הכלל המשפטי הרא שקיימת חרבת זהיררת על כל אדם

אם מתמלאים תנאים מסויימים שקברעים בחרק רהחרק הזה במקרה שלנו הוא

פקרדת הנזיקיך. באנגליה עצמה זה לא סטטרטורי אלא בא מתוך הפסיקה.

חובה מוטלת על כל אדם אשר צריך היה לצפרת שיגררם נזק לאדם אחר אר לבעלי

רכרש כתרצאה מהתרשלותו. זרהי החרבה שמרגדרת סטטוטורית בסעיפים האלה
שאנחנר מאזכרים בהצעת החרק
סעיפים 35 ו-36. השאלה המשפטית הנשאלת
בהקשר הזה היא
מיהו אותר אדם אשר המזיק הפוטנציאלי צריך לצפרת שיגרם

להם נזק כתוצאה מהתרשלותו? הכלל של דיני הנזיקיך האנגליים הוא שהחובה

הזאת מוטלת כלפי אדם שחובת הציפיות מתייחסת אליך. השאלה הזאת נחשבת

שאלה פתוחה מאד והיא מבחן-שסתום שמאפשר לבית-המשפט למלא אותו תוכך



בהתאם לעקרונות של מדיניות משפטית. כאשר פלוני הוא כזה שלפיו קיימת

חובת ציפיות, המשפט האנגלי אומר שקיימים יחסי-שכנות או בעברית: יחסי-

רעות, בין המזיק הפוטנציאלי ובין הניזוק הפוטנציאלי - - -
היו"ר א. לין
אבל כאן זה בלתי-נחוץ כיוון שכאן מרובר רק על

חובת זהירות כלפי החברה. הגדרנו מיהר הניזוק

מראש.
א. פרוקצ'יה
אני אגיע לזה. השאלה מיהו אותו רע או שכן

שכלפיו חייבים חובת זהירות היא שאלה שבית-המשפט

יכול למלא אותה תוכן כרצונו. דיני הנזיקין האנגליים קובעים שקיימים

יחסי-שכנות כאלה אר יחסי-רעות כאלה בין היתר בין נושאי מישרה בחברה

ובין החברה. זה כאילו מקרה ספציפי, מקרה פרטי, של קיום חובת הזהירות

הכללית בדיני הנזיקין האנגליים והאמריקאיים. הבעיה עם חובת הזהירות

הזאת היא כיוון שהיא כללית מאד והחובה היא חובת-שסתום לא ברור בדיוק מה

הם תכניה הקונקרטיים.

אנחנו רצינו להשיג בעצם שני יעדים; א. ליצור

איזושהי אינטגרציה בין הדין האזרחי הכללי ובין דיני החברות. כלומר

להגיד.- פקודת הנזיקין או דיני הנזיקין הכלליים. אלא שרצינו להרחיק

לכת מעבר לכך ולסמן את התכנים הקונקרטיים של חובת הזהירות שנשאבת מן

הדין הכללי.

היו"ר א. לין -. בשביל מה אני צריך את ההתייחסות לדין הכללי כאן?

מצד אחד שם תפישת האחריות הנזיקית כל-כך מוגדרת

מבחינת הפסיקה ומסרייגת ומוגבלת, וכאן אתה נרתן לכל זה תוכן שונה לחובת

הזהירות של המנהל כלפי החברה. איך אתה יכול "לחיות" עם שני הדברים

האלה יחד? אלה הם שני עולמות שונים.

א. פרוקצ'יה-. לא מדובר כאן על שני עולמות אבל יש כאן באמת

דואליות מסויימת שאני אצביע עליה עכשיו. על

חובת הזהירות הנזיקית אומרים שהיא חובת זהירות אובייקטיבית במובן הזה

שאדם צריך להתנהג כמו שאדם סביר היה מתנהג. הסטנדרט של האדם הסביר הוא

סטנדרט של מבחן אובייקטיבי. הבעיה היא שמבחן אובייקטיבי טהור לא יכול

להתקיים אף פעם. תמיד עושים סובייקטיוויזציה מסויימת של המבחן

האובייקטיבי הזה ואני אתן לכם דוגמה כדי להמחיש את דברי. כאשר מדובר

על חובת זהירות של מנתח שהוא חב כלפי מנותח שלו לא מצפים מהמנתח שהוא

יתנהג כמו אדם סביר אלא כמנתח סביר. זאת אומרת שברגע שמפנים לתכונות

הספציפיות של אותו מנתח ולא מתייחסים אליו סתם כאל אדם סביר, יש אלמנט

של סובייקטיוויזציה של הסטנדרט שאחרת הוא היה לגמרי סטנדרט אובייקטיבי

וזאת שאלה שצריך לשאול אותה תמיד כאשר דנים בהטלת חובת זהירות בנזיקין

על אדם. מהי מידת הסובייקטיוויזציה אשר רוצים להטיל על הסטנדרט?

יש יתרונות גדולים לדעתי להכיר בכך שמדובר קודם

כל בחובת הזהירות. עם כל הפסיקה ועם כל הידע שהצטבר במשך השנים - - -

א. רובינשטיין-. היתרון מתבטא בכך שיש לך גוף של כללים קונקרטיים

שמדריכים את הצדדים.
ד. לחמן-מסר
של בית-המשפט בישראל.
היו"ר א. לין
אני רוצה ש"נחדד" את העניין שכן אם לא "נחדד''

אותו, לא ניתן תשובה לשאלה שנשאלה. ברור לכולנו

שיש פקודת הנזיקין שקובעת כללים ברורים של חובת אחריות. .



אני שואל האם נחוץ לחבר את השנים יחד? הרי כאן

אנחנו עוסקים בעולם מושגים שונה מאד ובחובת זהירות מסוג אחר לגמרי.

הדרישות שלנו, של הזהירות, הן כאלה שאנחנו קבענו מראש שהן של המנהל

כלפי החברה, לא כלפי צדדים שלישיים - - -
א. מינטקביץ'
גם כלפי צדדים שלישיים.
היו"ר א. לין
לא על-פי ההצעה הזאת. כרגע אנחנו מדברים על

חובת זהירות כלפי החברה. בהכירי את דיני

הנזיקין אני שואל האם אין כאן ערבוב מושגים בלתי-נחוץ, והאם זה כן נחוץ

לחיזוק העניין? אם למשל היינו אומרים שהוא חב חובת זהירות לחברה,

ובהפעילו חובת זהירות זאת יפעל נושא המישרה ברמת מיומנות, מבלי שנפנה

לעקרונות של פקודת הנזיקין, האם לא נתנו תשובה טובה יותר? זאת השאלה

שאני שואל. אני מבקש אתכם להתמקד בשאלה הזאת.

רשות הדיבור לפרופסור פרוקצ'יה שטרם סיים את

דבריו.
א. פרוקצ'יה
אני רוצה להמשיל לכם מספר משלים כדי להשיב על

שאלתו של היושב-ראש. דיני הנזיקין הכלליים

אומרים שמחזיק במקרקעין חב חובת זהירות כלפי מי שנמצא על המקרקעין שלו,

בין אם הוא הוזמן, בין אם הוא בר-רשות, ובין אם הוא השיג גבול. התוכן

של חובת הזהירות יכול להשתנות בהתאם לאלפיון של האדם שנמצא על

המקרקעין. אבל אפשר לומר באותה מידה של הצדקה שיש כאן ערבוב קטגוריות.

ברגע שדיני הנזיקין אומרים שדווקה המחזיק במקרקעין חב חובת זהירות כלפי

מי שנמצא על המקרקעין. אנחנו יודעים שמעביד חב חובת זהירות דווקה כלפי

מי שהוא עובד שלו; לספק לו תנאי עבודה הולמים; לספק לו מכשירים שאינם

מסוכנים; לגדר מכונות, וכוי וכוי. אפשר היה להפליג בעוד הרבה מאד

דוגמאות כאלה של קונקרטיזציה או של חובת הזהירות הכללית. כולם כאחד

נשאבים מדין הנזיקין הכללי אבל בגלל היחוד של הסיטואציה: מעביד - עובד-,

דירקטור - חברה; מנתח - חולה; עורך-דין - לקוח, וכוי, יש תכנים שונים

שבהם ממלאים תרכן את החובה הזאת.

בסעיף השני, 96 כ"ו, רצינו להבהיר שכאשר אנחנו

מדברים על הקונקרטיזציה של החובה כלפי החברה, אנחנו רוצים לסטות מן

הסטנדרט האובייקטיבי של דיני הנזיקין הכללי בדרך מסויימת. אנחנו

חייבים לנקוט דרך מסויימת. גם אם לא היינו אומרים את הדבר הזה, היתה

בסופו-של-דבר מתקבלת איזושהי דרך מסויימת; אם לא על-ידי המחוקק, כי אז

על-ידי הפסיקה. חשבנו שתפקידנו הוא להציע הצעה מסויימת כפי שהיא באה

לכלל ביטוי כאן.

אני רוצה ל"חדדיי את היחוד שבהצעה הזאת שבאה לידי

ביטוי בסעיף כ"ו ולומר שראשית כל זה דבר שיכול להראות שולי וכמעט זניח

אבל יש לו חשיבות, והוא שדרשנו שההתנהגות של נושא המישרה לא תהיה כשל

אדם סביר אלא כשל נושא מישרה סביר. הצורך בדבר שיכול היה להראות כמעט

מובן מאליו הוא שבפסיקה האנגלית הישנה במיוחד, וגם בפסיקה האנגלית הלא

כל-כך ישנה, רמת הזהירות הנדרשת מנושא מישרה היא מאד מאד נמוכה, עד

כדי-כך נמוכה שכמעט אף אחד לא יכול להיות מוכרז כרשלן כלפי החברה.

הדבר הזה נובע מכל מיני סיבות היסטוריות שאני אוכל לספר לכם עליהן

בהזדמנות אחרת.

כבר בפסיקה הישראלית, בפסק-דין קוסוי, - - -
היו"ר א. לין
תסלח לי על-כך שאני מפסיק אותך באמצע דבריך אלא

שהייתי רוצה לדעת האם היום, על-פי הפסיקה, למנהל

אין חובת זהירות במובן של מיומנות של בעל מישרה?
א. פרוקצ'יה
אני חושב שכן, אבל זה דבר חדש יחסית, מאז פסק-

דין קרסוי. אז נפסק לראשונה בצורה מפורשת שזה

כך. עד אז זה לא היה כך. ניתן לחשוב שאולי "סנונית אחת איננה מביאה

את האביב" וכדי שהאביב יבוא באופן ברור צריך לקבוע את העניין הזה בחוק.
לכן כאן כתוב
נושא מישרה סביר, ולא אדם סביר. לי זה נראה חשוב,

למרות שהוא יכול להראות טריוויאלי. מדובר כאן על נושא מישרה שצריך

לפעול ברמת מיומנות שבה היה פועל נושא מישרה סביר באותה עמדה ובאותן

נסיבות. גם זה עניין של סובייקטיוויזציה.
היו"ר א. לין
נקרא לזה: קונקרטיזציה. מדובר על רמות של

מומחיות; רמות של דרישות.
א. פרוקצ'יה
החשוב ביותר הוא שהוא צריך לנקוט באמצעים סבירים

לקבלת מידע הנוגע לחוקיותה או לכדאי ותה העסקית

של פעולה המובאת לאישורו בתוקף תפקידו, ולקבלת כל מידע אחר שיש לו

חשיבות לעניין אישור הפעולה כאמור. גם זה מרחיק לכת ואנחנו צריכים

להיות מודעים לכך ולתת את הדעת לשאלה: האם זח הכלל שהכנסת רוצה בו?

אני סבור שטוב תעשה הכנסת אם תרצה בו והסיבה לכך היא שאנחנו יודעים

מנסיון שיש הרבה מאד אנשים שמכהנים כדירקטורים וכנושאי-מישרה בתאגידים

שפועלים בצורה סבירה למדי למרות חוסר המידע הנמצא בידיהם כאשר הם לא

עושים שום מאמץ כדי לקבל את אותו מידע. אנחנו רצינו להכריז כאן

שהדירקטור או נושא המישרה חייבים לנקוט באמצעים סבירים כדי שיהיה

בידיהם כל המידע הרצוי ורק אז הם יוכלו למלא את תפקידם כראוי. אם לא

עשו כן, הם יהיו רשלנים. נדמה לנו שזה שינוי מתותי לגבי המצב הקיים.
א. רובינשטיין
האם דבר כזה קיים במדינה אחרת?
ד. לחמן-מסר
כן; בארצות הברית.
היו"ר א. לין
אני לא אסתיר מכם את דעתי האישית שלפיה זאת

דרישה חיונית מאין כמוה. הכרת העובדות מהווה

בדרך-כלל 90% מההחלטה הנכונה. לא הייתי מעלה על דעתי שנושא מישרה לא

יצטרך לעשות את הפעולות על-פי ההצעה, ואני אומר את דברי אלה בגדר הבעת-

דעה אישית ולא במסגרת דיוני הוועדה.

קיבלנו הסבר מפיו של פרופסור פרוקצ'יה שיש לנו

דינים כלליים של נזיקין והם נותנים את הרקע ואת המחוייבות הכוללת, ויש

קונקרטיזציה של רמות שונות של אחריות במסגרת האחריות הזאת, כמו,

לדוגמה, רופא-מומחה. אם אני פונה לרופא מומחה באופן מיוחד יכול להיות

שממנו אפילו תידרש רמת מומחיות וזהירות גבוהים יותר מאשר ממומחה רגיל.

רשות הדיבור לד"ר שמעון וייס.
ש. וייס
סעיף 96 כ"ה נחוץ משני טעמים; 1. הוא נותן את

הכיוון לכל מיכלול דיני הרשלנות, היינו: גם

סיבתיות, גם ציפיות, וגם אותה תשתית שקבועה בפקודת הנזיקין. אם תתחילו

את סעיף 96 כ"ו כשקובעים את רמת המיומנות - תחסירו עדיין את החובה.

החובה איננה קיימת אלא אם משלבים לתופעה - - -
היו"ר א. לין
איננו מציעים להוריד את עניין החובה.
ש. וייס
היתה הצעה של מר בן-פורת להתחיל ישר ברמת

המיומנות ולא לדבר בכלל על החובה. אני לעומת

זאת טוען שהחובה היא חיונית דווקה בהקשר של פקודת הנזיקין. אם לא תהיה



הפניה לפקודת הנזיקין אינני יודע מה תהיה הפרשנות של בתי-המשפט לכל

מיכלול השאלות הכלליות מתוך פקודת הנזיקין. זאת סיבה אחת.

2. אני לא חושב שאפשר לדבר על אמצעי זהירות

ורמת מהימנות בלי שחובת הזהירות הוגדרה כמשמעותה בפקודה משום שאם לא

תהיה הגדרה שקובעת שבין החברה ובין נושא המישרה קיימים יחסי-שכנות, אם

נתחיל לקרוא את הסעיף מ-96 כ"ו, אני לא אדע כלפי מי אני חב את החובה.

אז באמת עלולה להישאל השאלה האם זאת חובה כלפי כל העולם? לכן אני מציע

להשאיר את סעיף 96 כ"ה כמות שהוא.
היו"ר א. לין
האם לא רצוי יותר שנכתוב: נושא מישרה חב כלפי

החברה חובת זהירות כאמור בסעיפים 35 ו-36 לפקודת

הנזיקין, ובהתאם לאמור בסעיף 96 כ"ו?

אני הייתי רוצה שחובת הזהירות הזאת שבאה לכלל

ביטוי בסעיף 96 כ"ו תהיה משולבת אינטגראלית באופן מלא במהותה של חובת

הזהירות כפי שהיא מופיעה בסעיף 96 כ"ה, ללא רק בנקטו אמצעי זהירות יהיו

מוטלות עליו חוברת אלה ואחרות. אני רוצה שילוב הרבה יותר חזק של מה

שנאמר בסעיף כ"ו שהוא חלק אינטגראלי ומהותי של חובת הזהירות שמופיעה

בסעיף כ"ה (א).

רשות הדיבור לגבי לחמן-מסר.
ד. לחמז-מסר
הסיבה שנקטנו בשיטה הזאת היא לאור הקושי שקיים

בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין עצמה. סעיף 35

מגדיר את אמצעי הזהירות, וסעיף 36 למעשה קובע את הקשר של הראות שאותו

הסביר פרופסור פרוקצ'יה. אני לא רוצה להלאות את הנוכחים אבל צריך

לבדוק מה אומר סעיף 36: החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם

וכלפי כל בעל נכס כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש

שהם עלולים במהלך הרגיש של הדברים להיפגע ממעשה או מחדל המפורשים באותו

סעיף. זאת אומרת שפקודת הנזיקין עשתה איזושהי אבחנה שהיא אולי

אנומאלית. כתוצאה מכך מה עשינו? - לא התכוונו להגיד שאמצעי הזהירות

שסעיף 96 קבע הן חלק מהמיגזרת שקבועה בסעיף 96 כ"ה. סעיף 96 כ"ה קובע

את החובה, וסעיף 96 כ"ו קובע את אמצעי הזהירות שצריכים לנקוט בהם כאשר

באים למלא את החובה הזאת בתוכן. לפיכך הדברים שאתה אומר למעשה

כתובים.

מדוע קשרנו את שני הדברים? מדוע אמרנו: " בנקטו

באמצעי זהירות כאמור בסעיף 35 לפקודת הנזיקין"? כיוון שטענו שאילוליא

היינו אומרים כן היינו מחמירים ויוצרים כאילו דרגת מיומנות חדשה.

כיוון שכך אמרנו שכאשר באים לסובייקטיוויזציה או לקונקרטיזציה של אמצעי

הזהירות הקבועים בסעיף 35 שהם מהווים חלק ממקור החרבה בסעיף 96 כ"ה,

"בנוקטו באמצעי זהירות" אלה אנחנו קובעים את הקונקרטיזציה שלהם. לכן

סעיף 96 כ"ו הוא סעיף של אמצעי זהירות, וסעיף 96 כ"ה קובע את את החובה.

היה נראה לנר שאם נלך בדרכו של היושב-ראש אפשר יהיה לעשות משני הסעיפים

סעיף אחד, אלא שהוא יהיה סעיף ארוך מאד, לכן הצענו לפצל אותו, למען

הבהירות. האמור בסעיף קטן (ב) של סעיף 96 כ"ה בא כדי להסיר ספק.

נראה לנו שיש חשיבות בהגדרת החובה, בקביעת

העובדה שהחובה הזאת מורכבת משני הסעיפים בפקודת הנזיקין, 35 ו-36,

וכאשר שואלים מה הם אמצעי הזהירות לצורך סעיף 36, בא סעיף 96 כ"ו

וקובע את הקונקרטיזציה של אמצעי הזהירות הללו לנושא המישרה בחברה.

כיוון שכך נדמה לי שההצעה הזאת עונה על המבנה בפקודת הנזיקין וגם פותרת

את כל הבעיות שהיושב-ראש העלה. אין פירושו של דבר שניתן לנקוט בחובת

זהירות לפי פקודת הנזיקין שהיא החובה הרחבה, ואינני מסכימה עם דבריו של



מר כרם לצורך העניין, חובה המוטלת כיום על נושא מישרה בחברה על-פי

הפסיקה הישראלית, באמצעי זהירות שונים מאמצעי הזהירות הקבועים בסעיף 95

כ"ו.
היר"ר א. לין
רשות הדיבור לעורך-דיך שלמה כרם.
ש. כרם
אני מציע שלא נקבל החלטה בנקודה הזאת כיוון

שאילו הניתוח שאני הצעתי נכון כי אז איזכור

פקודת הנזיקין כאן הוא ממש אבסורד משפטי. אני מציע, כפי שהציע פרופסור

פרוקצ'יה, לבדוק מה אומרים שני המלומדים: פנינגטון וגאואר, בסוגיה

הזאת. לפי הערכתי, בדקתי זאת, הם מקבלים את העמדה שאני מדבר עליה.

מכל מקום אני מציע שהעניין הזה יבדק כדי שנהיה עקביים עם החוק.

אני מבקש "לחדד" את ההערות של עורך-דין בן-פורת

ולומר שכל מי שיש לו חוזה העסקה עם החברה, וזה אומר כל מי שמקבל שכר

בחברה, למעט דירקטורים, קיימים יחסי-עבודה בינו ובין החברה. אם תתקבל

הצעת החרק המוצעת לא תהיה לו יותר כל אחריות של עובד אלא שתהיה כאן

נורמה חדשה וזה ללא כל ספק צמצום מירווח האחריות או רידודה. בארתו רגע

שאומרים שחלים רק דיני נזיקין, אז כל החובות הרגילות שלא תימננה

במפורש, תחולנה.

אני תומך בדעתו של עורך-דין בן-פורת.
היו"ר א. לין
הוא שינה את דעתו אחרי שהוא שמע את מיגוון

הדעות.
ש. כרם
אני מציע למחוק את סעיף 96 כ"ה, ולמחוק את

המלים הראשונות בסעיף 95 כ"ו, אז יהיה אפשר

"לחיות" עם הסעיף, כמובן אחרי בדיקה נוספת של העניין.
היר"ר א. לין
רשות הדיבור לעורך-דין בן-פורת.
ע. בן-פורת
אנחנו בעצם עוסקים בניסוח ואני מבקש לומר כי

נסח מוציא מסמך טוב מתחת ידו לא כשהוא מבין

אותו, אלא כשמי שקורא אותו מבין אותו.

העיקרון שלנו הוא די פשוט בעצם. אנחנו מצפים

שנושא מישרה ברמת ההתנהגות שלו יקיים את מה שכתוב בסעיף 96 כ"ר.
היו"ר א. לין
לא רק.
ע. בו-פורת
עם כל הכבוד אני רוצה להזכיר לכולנו שההבחנות

שהיו קיימות בשעתו בדיני הנזיקין, בין רמת

האחריות של מי שמחזיק במקרקעין, בין מי שגורם לשריפות, - לכל אלה יש

סעיפים נפרדים בפקודת הנזיקין, לבין רמת האחריות הנדרשת במסגרת דיני

הרשלנות הכלליים. ההבחנות האלה שפעם לימדו כנושאים לדיסציפלינות כמעט

בפני עצמן, היום היטשטשו לגמרי. יש לנו תורת הרשלנות הכללית שרמת

הזהירות הנגזרת ממנה או הנכללת בה לגבי מחזיק במקרקעין נגזרת מטיב היחס

שלו כלפי מי שבו.

מן הבחינה הזאת אין ספק שדירקטור שלא עומד

ברמות, בנסיבות ובקונטסקט הספציפיים שלו, הוא רשלן כמו כל רשלן אחר

והוא אחראי כמו כל רשלן אחר. הוא נמצא רשלן כיוון שרמות ההתנהגות שלו

לא תאמו את מה שנדרש ממנו. לכן אני לא הייתי פוחד להביא את ההתייחסות

מדיני הנזיקין בתוך הסעיף הזה. להיפך. זה פותח בפנינו כר נרחב לבתי-

המשפט לעשות את המבחן המתאים ולבדוק בכל מקרה את כל הנסיבות בהתאם מה

שיש בדיני הנזיקין.
היו"ר א. לין
יש בדבריך אלה שינוי לערמת מה שאמרת קרדם.

ע. בן-פורת-. לא. אני מציע להתחיל את הנוסח מרמת ההתנהגות

הנדרשת ראחר-בך נגיד שאם לא עמד בדה, יש בכך

משום רשלנות כלפי החברה.
א. רובינשטיין
זה רק הבדל ניסוחי.
היו"ר א. לין
אני רוצה להציע את סיכום הסוגיה הזאת וכמובך

שנוכל לחזור אליה כשנתקדם. אני מציע לא לעקור

את ההתיחחסות לפקודת הנזיקין כיוון שאם נעקור את חובת הזהירות שר

מנהלים בהתאם לפקודת הנזיקין יתכן שניצור ואקום שכרגע אינני יודעים מה

הוא אומר. יחד עם זאת יאמר במפורש שחובת הזהירות היא כאמור בפקודת

הנזיקין, סעיפים אלה ואלה, וכאמור בסעיף 96 כ"ו.

בסעיף 96 כ"ו אני מציע למחוק את המלים: "אמצעי

זהירות" כיוון שאני רוצה לראות בסעיף הזה הגדרה של חובת הזהירות ולא

פירוט של אמצעי זהירות בלבד. נושא מישרה יפעל ברמת מיומנות שבה היה

פועל נושא מישרה סביר, וכוי, מבלי לכתוב את המלים: "בנקטו באמצעי

זהירות כאמור בסעיף 35 לפקודת הנזיקין". זה נראה לי נוסח מחליש.

בסופו-של-דבר כולנו מסכימים עם העיקרון שזה חלק אינטגראלי של חובת

הזהירות.

אני מציע את הסיכום הזה בסוגיה הזאת. מכאן אני

עובר ושואל את חברי הכנסת רובינשטיין והנגבי האם הם רוצים להיכנס לדיון

בסעיף 96 כ"ו, בקשר השאלה האם החובות הספציפיים שמטילים כאן די בהם או

שהם יותר מדי? אולי כדאי לפתוח בשאלה הזאת את הדיון הבא?
א. רובינשטיין
נפתח בשאלה הזאת את הדיון הבא.
היו"ר א. לין
מקובל עלי.
א. רובינשטיין
אני לא מכיר את המשפט ההשוואתי.
היו"ר א. לין
אנחנו מקבלים את זוויות הראיה המלאות ביותר

שאפשר. לקבל.
א. רובינשטיין
אני מסכים שמנהל סביר צריך לנקוט בסטנדרט של

סעיף 96 כ"ו, אבל אני רוצה לדעת מה המצב לגבי

קבלת מידע במשפט האנגלי ובמשפט האמריקאי.
ע. בן-פורת
יש ספר חדש שכולל את כל הסוגיה הזאת.
היו"ר א. לין
אנחנו סוגרים את הדיון הזה בידיעה שבישיבה הבאה

נתחיל את הדיון בשאלה שנשאלה לגבי סעיף 96 כ"ו.

אני מבקש לקבל על נושא חובת המנהל מידע וחומר

השוואתי מארצות אחרות כדי לברר איך הנושא הזה בא שם לידי ביטוי.

הישיבות שלנו בחוק הזה תצטרכנה להיות הרבה יותר

ארוכות כדי שנוכל להתקדם יותר מהר. תודה רבה לכם.

(הישיבה הסתיימה בשעה 10.55).

קוד המקור של הנתונים