ישיבת ועדה של הכנסת ה-12 מתאריך 13/12/1989

בחינת תפקוד מוסד החנינה ושיקולי החנינה

פרוטוקול

 
הכנסת השתיים עשרה

מושב שני



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 85

מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט

מיום רביעי, ט"ו בכסלו, התש"ז - 13 בדצמבר,
נכחו
חברי הוועדה: א' לין- היו"ר

א' דיין

מ' וירשובסקי

א' ורדיגר

ד' ליבאי

עי לנדאו

רי פנחסי

א' רביץ

א' רובינשטיין

רי ריבלין

שי שטרית

מוזמנים;

שר המשפטים ד' מרידור

י' גבאי - משרד המשפטים

אי שטרנברג - משרד המשפטים

א' סלוחובטקי - משרד המשפטים

ניצב וזי הירש - משטרה

תנ"ץ א' איש שלום - משטרה

י' רובין - יו"ר לשכת עורכי הדין

מי ינון - לשכת עורכי הדין
מזכירת הוועדה
די ואג

רשמה: ש' צהר
סדר היום
בחינת תפקוד מוסד החגיגה ושיקולי החנינה.



בחינת תפקוד מוסד החנינה ושיקולי החנינה



היר"ר אי לין;

בוקר טוב. אנ ימתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט. נושא הדיון

שלנו הבוקר- בחינת תפקוד מוסד החנינה ושיקולי החנינה.

אני רוצה לקדם בברכה את שר המשפטים שמשתתף אתנו בדיון הזה, וכן את יושב

ראש לשכת עורכי הדין, שגם אתמול הקדיש מזמנו היקר לוועדה,

אפתח בכמה הערות באשר למסגרת הדיון. כפי שידוע לחברי הוועדה החלטנו לקיים

סדרה של ישיבות על .כמה וכמה מוקדים במערכת עשיית הצדק במדינה. אחד המוקדים זו

ההזזלטה של עיכוב הליכים, שבה טרם קיימנו דיון. מוקד אחר זה כל הנושא של הסדרי

טעון, הידוע כעיסקאות טעון. בנושא הזה קיימנו דיון כהשתתפות פרקליטת המדינה,

ויתכן שנצטרך לחזור לדון בנושא הזה, אבל התשובות שקבלנו היו די מספקות.

נושא אחר שהוועדה החליטה כבר כמה פעמים לדון בו הוא נושא בחינת מוסר

החנינה תפקודו ושיקולי החנינה, ויתכן שישנם כמה שינויים שצריך לחשוב להמליץ

עליהם בנושא הזה. הדיון אינו מתקיים על רקע הערותיה של מבקרת המדינה, שנאמרו

בוועדה לענייני ביקורת המדינה. הדיון המתקיים בוועדה הוא תוצאה של החלטה

מסודרת של הוועדה שלנו לעסוק בנושא הזה.

נשיא המדינה נמצא כידוע בחו"ל, וזו אולי ההזדמנות להביע הערכה לעבודה

מצויינת שהוא עושה שם עבור מדינת ישראל. אני רוצה רק למסור לכם שנשיא המדינה

הזמין את הוועדה לקיים דיון בנושא זה בלשכתו. השיבותי שנשמח כמובן להענות

להזמנה, אבל זה לא יכול להיות במקום הדיון שאנחנו מקיימים כאן היום עם שר

המשפטים.

כולנו עקבנו לאחרונה אחר ההחלטות הקשורות בחנינה לא רק בנושאים שהיו

במוקד תשומת הלב הציבורית, אלא גם בנושאים שאולי לא תמיד מגיעים לתשומת הלב

הציבורית. ויש לי מספר הערות בענין זה.

ראשית, אני סבור כי עדיף שלנימוקים להענקת חנינה תינתן פומביות.

ושהנימוקים יהיו ידועים. שר המשפטים הקודם, משה ניסים, -"אמר- לי פעם בי מאחר

והחנינה ניתנת על 5י שיקולי חסד, אין זה נאה לפרסם את שיקולי החנינה. אבל אני

חושב שאם מעמידים את האינטרס של הפרט, שבכל זאת עבר עברה ובאים למרק את

חטאיו, אל מול האינטרס הציבורי לדעת שאכן נעשה כאן צדק, עדיף האינטרס הציבורי

על האינטרס של הפרט, ואין מקום להפרזה כל כך מופלגת.

שנית, החנינה לא לכולה להיות מנימוק של תיקון המצב העובדתי כפי שנקבע

בפסק הדין של בית המשפט. לא יתכן שנימוק החנינה יהיה שאי זה שהוא ענין עובדתי

או קביעה עובדתית או ממצע של בית המשפט היה שנוי. ושמשום כך יש מקום להענקת

חנינה.

אינני אומר את הדברים האלה סתם כך, אלא מפני שבמקרה של חנינה מפתיעה

ביותר שנתקלתי בה, כאשר היה מדובר בעבריין תנועה שעבר 42 עבירות ותנועה,

והוענקה לו חנינה תוך תקופה של 3 שבועות, מצאתי כי אחד הנימוקים למתן החנינה

הי ה שלא הוא היה זה שביצע את העבירה אלא שבתו נהנה במכונית. -צריך להיות גרור

שאדם צריך להביא את העובדות בפני בית המשפט שיקבע את המצב העובדתי. ולא יתכן

מצב בו יעלים האיש את העובדות מפנל בית המשפט, ואחר כך בנימוקיו לבקשת החנינה

הוא ימסור עובדה שונה ויסביר שבעצם לא הוא נהג במכונית.



אני מגיע לנקודה השלישית. לדעתי, ואני מוצא לה תימוכין בהחלטה של בית

המשפט הגבוה לצדק שבה אמר השופט שמגר, שההנינה בדרך כלל איננה חוללה טבעית

נוספת במהלכן של הפעולות השיפוטיות, אלא מן הנכון שתשמש אך ורק לנסיבות יוצאות

דופן בהן נתחדש מאז תום ההליכים המשפטיים דבר מהותי שיש בו כדי להצדיק את

שינוייה של ההכרעה השיפוטית.

הווה אוקר, שלא יכול להיות מצב שזמן קצר ביותר לאחר שניתן נזר הדין של

בית המשפט, ששם כבר הביא בית המשפט בחשבון גם את כל השיקולים לקולת העונש,

מוקיר החנינה יחליט להעניק את החנינה מבלי שהתחדש דבר מאז הכרעת בית המשפט.

אני טבור גם שלא לתכן שמוסד החנינה יפעל בצורה שיטתית מכוונה לסיכול

כוונת המחוקק. אם החליט המחוקק שהוא מעוניין בענישת חובה מסויימת, אפשר

להתווכח עם המחוקק בדרך של חקיקה. אם החליט המחוקק שהוא מעוניין בשלילה רשיון

נהינה כהטלת עונש חובה, לא יתכן שאי שביעות הרצון, אם של בית המשפט ואט של

המוסד המעניק הנינה, תבוא ללדל ביטוי בהענקה חנינה מפני שלא נראה לו שיש לגזור

שלילת רשיון חובה. המחוקק קבע שזה כן צרלף להיות, ומוסד החנינה לא יכול לשמש

דרך לעקיפת כוונת המחוקק. אני לא מתכוון למקרים בהם יש שיקולים אישיים

מיוחדים, אלא מתכוון לדרך ולשיטה, משום שיש ריבוי גדול מאד של הענקת חנינה

כשיש חובת שלילת רשיון, משום שענישה זו לא נראית כל כך גם לבתי המשפט וגם

לאחרים שחייבים לגזור את העונש של שלילת רשיון הנהיגה. אבל כך רצה המחוקק, וכך

צריד להתקיים.

לדעתי לא יתכן גם שהחנינה תוענק בטרם התגבשו האשמות או פרטי האישום בכתב

אישום מסודר. שמא לא תמיד נדע בגין מה הוענקה החנינה. וכאן אני צריך לומר שאת

העיקרון הזה טבע לא מוסד החנינה, אלא בית המשפט הגבוה לצדק בעצמו. ואני רואה

בעיה גדולה בזה שאפשר להעניק חנינה עוד בטרם גובשו פרטי האישום.

אלה הערותי לגבי הנושא הזה. בבקשה אדוני השר.
שר המשפטים ד' מרידור
אני מרגיש כאן כמי שחובש שני כובעים. כובע אחד של מי שאחראי על תפקיד

המתבצע במשדד המשפטים, כמי שחתימת הקיום שלו נדרשת לשיקולי הנשיא, ולכן לפי

הנוהג שהתפתח במדינה גם ממליץ בפנל הנשיא אם לחון,. אם להקל בעונש המאסר, אם לא

לעשות זאת. אני אחראי על כל הנעשה במסגרת הזאת במשרד המשפטים.

הכובא השני הוא של האיש הנושא באחריות פרלמנטרית למה שעושה הנשיא בענייני

החנינה. הנשיא איננו אחראי בפני הכנסת, הוא נמצא מעל לכנסת, והוא אינו צריך

לתת לכנסת דין וחשבון על שום דבד שהוא עושה, אפילו נשיא בית המשפט העליון אינו

חייב לתת דין וחשבון, כמו שכתוב בחקו עצמו. ואני כשר המשפטים נושא באחריות

פרלמנטרית במידה מצומצמת כלשהיא, כי זו איננה אחריות למה שאני עושה אלא למה

שעושה אחר. האחריות הפרלמנטרית שאני נושא בה דומה במידה מסויימת לאחריות שאני

נושא לגבי החלטות של אנשים אחרלם שאלן לל יכולת להכתיב להם אותן, כמו למשל אם

היועץ המשפטי למדינה מחליט להעמיד מישהו לדין או מעכב הליכים אני נושא

באחריות פרלמנטרית לפעולתו, למרות שאינני יכול להורות לו מה לעשות ואיננה

אחראי במובן המדוייק של המלה לפעולות שלו. עם כל ההבדלים ועם כל הכבוד לנשיא,

אשתדל לדבר כאן בכוח שני התפקידים האלה.

אני רוצה להתייחס עכשיו לנוף ענין החנינות. ואני רוצה לחלק את דברי לשני

חלקים. יש ענין שלא שאלת עללו, אבל אנל חושב שנכון להביאו בפנל הוועדה

וכוונתי לצד המינהלי במשרד המשפטים העוסק בחנינות, איך הדברים מתרחשים מבחינה

מינהלית,כי היתה לא מעט ביקורת מוצדקת עלינו בענין זה. ולדעתי נעשו לאחרונה דברים חשובים, והייתי רוצה לספר עליהם.



לאחר מכן אתייחס לחנינה מבחינה עניינית, ואגע בנושאים שהעלה כאן יושב-ראש

הוועדה. אתחיל במחלקת החנינות במשרד המשפטים. נמצאות כאן גברת ימימה גבאי שהיא

מנהלת המחלקה, וגבורת ואביטל שטרנברג שהן למעשה המחלקה, ועובדות בעזרת מספר

אנשים נוספים. המחלקה הזאת מקבלת בשנה כאלפיים בקשות לחנינה מסוגים שונים זה

כולל את כל המגוון של קיצור תקופת התיישנות, הקלה בעונש וחנינה ממש. הבקשות

האלה נדונות במחלקה הזאת, ומשם הן מגיעות לשולחני.

כדי שבקשה תגיע אלי מסודרת, המחלקה לחנינות פונה לגופים שונים לקבלת

חוות דעת על המבקש ועל הבקשה. קודם בל הלא מקבלת את התיק מהנהלת בית המשפט,

כדי לראות מה לש בל. הלא פונה גם אל המשטרה כדל לשמוע את דעתה באותו ענין. אם

הצטברו עברות נוספות או הוכחות נוספות, היא פונה למשטרה כדי לשמוע דעתה לגבי

העברה שנעשתה ולגבי מה שידוע על האיש עד היום. אם הוא יושב בבית-סוהר הלא פונה

גם אל שרות בתל הסוהר כדי לשמוע מה לש לו לומר עליו.

המחלקה פונה במקרים רבים גם אל העובד הסוציאלי ומקבלת ממנו חוות דעת, וכן

תזכירים של קציני מבחן ושל השרות של משרד העבודה והורוחה. לעתלם הלא פונה

למחלקה במס הכנסה העוסקת בחקלרות עבלרות מס, ולעתים גם אל העיריה כאשר מדובר

בעבלרות שהעיריה הלא התובעת וכוי. כל הגופים האלה צריכים להשיב. לעתים פונה

המחלקה גם אל הפרקליטות כדי לשמוע את דעתה כאשר לש נושאים מלוחדלם.

כאשר נכנסתל לתפקידי, לפנל כשנה, המצב הלה די קשה. בתחילת חודש ינואר

1989 היו לנו בצנרת 2373 בקשות לחנינה שהטיפול בהן לא הסתללם. אם מטפללם בכ-

200 בקשות בחודש, זאת אומרת שמדובר בטלפול של שנה בממוצע. זה דבר חמור וקשה.

הדבר נבע מכמה וכמה סיבות, כמו צמצום בכוח העבודה של המחלקה, וכן העובדה

שהגופלם השונים שאתם עמדו במגע לא נתנו תשובות בזמן. התחלנו אלפוא לטפל בנושא

הזה ועשינו כמה דברים.

בסוף חודש נובמבר 1989 לש לנו בצנרת 1.110 בקשות לחנלנה. כלומר, תוך שנה

צמצמנו את מספר הבקשות בלותר מחצי. אני חושב שהמחקלה עשתה עבודה עצומה ובמאמץ

עצום, בשעות לא-שעות ועם תוספת כוח אדם ממשרד המשפטים, תוך הכנסת שינויים

בשיטות העבודה, וקלום מגעים ותבלעות מהגופים השונים שהזכרתי ועמידה על כך

שיתנו את התשובות בזמן. התוצאה הלא שהלום יש לנו כ-1.100 בקשות בצנרת. אני

מקווה שעד חודש אפריל הקרוב נגלע למצב בו יהיו לא יותר מ-500 בקשות בצנרת, שזה

לדעתל הקצב הנבון. לעתעל לא צרלכלם לעבור לותר מחודשללם בממוצע מהרגע בו

מתקבלת הבקשה ועד לקבלת הדו"חות מהגופים השונים.

הצמצום של למעלה מאלף בקשות, בנוסף ל-2.000 הבקשות החדשות שנכנסו במהלך

השנה, היה פרי עבודה מאומצת וטובה של המחלקה, שהשתיים שנשאו בעיקר הנטל נמצאות

אתנו כאן היום, ואכן שיבחתי את אנשל המחלקה על העבודה הטובה שעשו.

בחודש מאי 1989 קיימתי במשרדי לשלבה עם כל הגופים שהזכרתי, ושם סיכמנו

במפורש שבתי המשפט, שלעתים עיכבו את התיק שהלו צריכים להעביר, יעבירו אלינו את

התלק תור 48 שעות מיום קבלת הבקשה. ולק בנסיבות מיוחדות יוכלו להמשיך זאת עוד

10 ימים, תוך מתן הסבר לדבר. המטה הארצי של המשטרה לעבלר את חוות דעתו תור

שבועיים מהיום בו קיבל את הבקשה. אגף מס ההכנסה יעביר את התשובה תוך 10 ימים;

העיריות תוך שבועיים.

הבעיה הגדולה מתרכזת אצל קצין המבחן למבוגרים, כל בחלק מהתיקים זה ענין

סבור הדורש בדלקות, וקבענו שתור חודישים תומצא לנו חולת הדעת, אלא אם יש לנו

סלבה מיוחדת לבקש זלרוז הטלפול. עם בתי הסוהר סוכם שהאלנפורמצלה על התנהגות

האסלר תישלח תור חודש מלוט פנללת המחלקה. כל הדברים האלה סוכמו עט הגופים

השוגים. סיכמנו גט מערכת תזכורת כדל לבדוק אט כולט אכן עומדלט בקצב הנדרש, וזה

התלחיל לפעול לפני כחצי שנה.



במקביל, במאמץ נוסף שנעשה על ידי עובדיה.עברה החלקה הסבה למחשב.העלו

על המחשב את כל המצבור קול התיקים והבקשות, ונקבע נוהל של טיפול בבקשה, בולל

תזכורות עם מועדים קבועים לגופים השונים, ואם שתיים או שלוש תזכורות לא נענות

בזמן פונה מנכ"ל המשרד אל האיש המקביל לו, במו מפכ"ל המשטרה או נציב שירות בתי

הסוהר, כדי לברר מדוע לא הגיעה עדיין התשובה לפנייה של המחלקה,

בשנת 1988 הגיעו 2.528 בקשות והסתיים הטיפול ב-2,232 בקשות. פיגור ב-300

בקשות, בשנת 1989 נכנסו 1,682 בקשות, ונגמר הטיפול ב-2.609. גמרנו את הטיפול

במספר גדול יותר של בקשות ממספר הבקשות שנבנסו באותה שנה. וזה במובן הודות

לעבודה הקשה והמאומצת של אנשי המחלקה. אחרי שנגמרה עבודת ההתאמה למחשב תהיה

המחלקה פנויה עוד יותר לטפל בדברים השוטפים, לאני מקללה שהטיפלל בבקשלת ייגמר

במהרה.

ארזם בוודאי מעוניינים לדעת במה מהבקשלת זבו בחנינה. בהקללת בעלנש לבלי.

בסוף שנת 1988. מתוך 2.528 בקשות שנכנסו, היו 42 מקרים של חנינה מלאה.בשנת

1989. מתלר 1.682 בקשלת היל 32 מקרים של הנינה מלאה. בשנת 1988 היל 272 מקרים

של הקלות בעלנש. בשנת 1989 היל 169 מקרים של הקללת בעלנש. בשני המקרים זה

כולל ב-90 הקללת במקרה של פסילת רשיון נהיגה. בשנת 1989 ההקללת בפסילת רשיון

נהיגה היל ב-92 מקרים, בהצי מהמספר הבללי, ובשנת 1988 בשליש מהמקרים.

כמה מחנינות התייהסל לעבירלת מתהת לפשע?
שר המשפטים ד' מרידור
אין לפני החללקה של המקרים. אבל במעט כולן עבירלת קללת, מנהלת המחלקה

תלבל למסלר לבם פרטים יותר מדוייקים. אני רלצה רק לציין שאם בשנת 1989 קיבלל

כ-300 איש חנינה להקלה בעלנש, הרי זה פחלת מפרומיל ממספר האנשים שהלרשעל באלתה

שנה. אין בידי מספר מדוייק, אבל אני מניח שבשנה יש מאות אלפי אנשים המלרשעים

בעבירות, בולל עבירות תעבורה,--

לחלק מעבירות התנועה יש ברירות קנס.
ניצב ח' הירש
יש כ-250 אלף תיקים פליליים בשנה.
שר המשפטים ד' מרידור
אני מעריו שאם יש כ-250 אלף תיקים בשנה, הרי יש ב-200 אלף הרשעות

בשנה, לאם מתלר המספר הזה יש כ-40 מקרי חנינה, הרי זה מספר קטן
היו"ר א' לין
המעניין הוא מספר החגיגות בהשוואה למספר הבקשות.

לשני הדברים יש חשיבות. בי אם יתברר שמקבלים חנינה בקלות בי אז הרבה

יותר אנשים יגישו בקשלת לקבלת הנינה. אבל משום שאין מקבלים חנינה בקלות, מסתכם

מספר הבקשות ב-2000 בערך, ולא יותר. אני רק מוסר נתונים, ללא בא להגן עליהם.



זה מצב אבסורדי שהמדינה שלנו מפלילה כרבע ממספר האוכלוסיה הבוגרת שלה.

אנל מוכרח להסכים, חבר הכנסת-רובינשטיין. שהמצב אכן בלחי אפשרי אבל

המשטרה לא מוכנה לשמוע על זה, גם אחרי שהגשנו הצעת תכנית שלא יגישו דו"חות

תנועה על כל שטות, אלא רל, על עבירות חמורות. אבל לא זה גושא הריון היום.

אלה היו דברי על הצר המינהלי של המחלקה, אני רוצה להוסיפ עול על רדך

העבודה ביני לבין נשיא המדינה ובתוך המחלקה. התיק נמצא במחלקה, והיא אוספת את

החומר הדרוש. אני מקבל מהמחלקה את התיק כולו ובו מספר דפים עם תמצית הענין.

אני בודק את המקרה, את עיקר פסק הדין, את עיקר נימוקי הבקשה, הנסיבות האישיות

או האחרות הרלבנטיות ואת המלצת המחלקה, האם היא שלילית או חיובית. לעתים

רחוקות באין המלצה יש שתי אלטרנטיבות שבראי לשקול ביחד. אני חושב שלא אטעה אם

אומר כי בלמעלה ב-90% של המקרים אני מקבל את המלצת המחלקה. לגבי 10% הנותרים

אני מדבר עם אנשי המחלקה, בחלק מהמקרים אני משתכנע שהמחלקה צדקה, ובחלק

מהמקרים אני משכנע את אנשי המחלקה שהם טעו, ומחליט בניגוד לרעתם, אבל אלה

מקרים חריגים ביותר, אבל קיימים. האחריות היא בסופו של דבר על השר,

המחלקה מעבירה אז את מכתב ההמלצה החתום על ידי אל נשיא המדינה. אין בחוק

פרוצדורה בענין המלצות לנשיא, אבל זה הנוהג מאז קום המדינה שיש המלצה של שר

המשפטים ולא רק חתימת קיום של שר-המשפטים. ואז מתקיים אצל הנשיא דיון בכל

מקרה ומקרה. אינני יבול להעיר על בך מידיעה אישית, אבל אני בטוח שהוא דן על

ההמלצות האלה ביחד עם אנשי מחלקת החנינות שלו. אם מה שכתוב בהמלצה לא נראה

לנשיא הוא חוזר אלי באותו ענין, ואכן היו מקרים כאלה בשנה האחרונה, אף כי

מקרים בודדים. ואז או שאנחנו מסכמים בינינו, אפילו בשיחת טלפון, אל שאני קורא

שוב את המקרה ומשתכנע, או לא משתכנע, או שאני משוחח עם הנשיא על תיק זה או אחר

ואנחנו מסכמים בינינו מה ייעשה. כאשר יש מחלוקת אני פועל בכל הצניעות הראויה.

כי ההחלטה היא של הנשיא, ולא שלי, ואני חושב שאני צריך למנוע חתימת קיום רק

במקרים שבעיני השמים והארץ מתהפכים, הנשיא הוא המחליט, ואם דעתו שונה מדעתי

אז כמעט תמיד אקבל את דעתו, כי ההחלטה היא כאמור שלו, ולא שלי, כד מתנהלים

הדברים.

היו"ר א' ליזף

במה מקרים של אי הסכמה כאלה היו במרוצת השנה?
שר המשפטים ד' מרידור
אני חושש לנקוב במספר, כי אינני יודע את המספר המדוייק. אבל אם אינני

טועה הנשיא פנה אלי בקשר ל-20 עד 30 בקשות כאלו?, לפעמים בטלפון ולפעמים במכתב

ולפעמים בשיחה, וביקש שאבדוק שוב את המקרים האלה. ואני בודק מחדש.
א' ורדינר
האם הפניות אליך מצד הנשיא היו בענין הקלה, או החמרה?

אינני יכול להשיב על זה. לאחרונה היתה פנייה של הנשיא בענין שני תיקים.

בתיק אחד הוא חשב שהקלתי מדי, ובתיק שני הוא חשב שהחמרתי מדי. היו אלה עבירות

רצח חמור, כשאדם אחד רצח 5 או 6 אנשים. בתיק אחד היתה המלצת המחלקה שלנו

להקל בשנה את העונש, ובתיק השני היתה הצעה לדחות את הבקשה,



הנשיא סבר כי בשני המקרים האלה צריך לפעול ההיפך מהמוצע. באחד המקרים

הסכמתי עם דעתו, בשני לא הסכמתי ונדמה לי כי בסופו של דבר הסכים לדעתי,אבל

ברור כי הנשיא הוא הקובע.

היו בערר כ-30 מקרים שלגביהם היו דיונים בין הנשיא לניני. בחלק מהמקרים

הנשיא השתכנע מדברי, ובחלק מהמקרים אני השתכנעתי מדבריו. וגם אם לא השתכנעתי,

קבלתי את החלטו כי הוא המחליט. אם בשנת 1989, ער סוף נובמבר, עסקתי ב-2,606

תיקים, ומחוכם היו 30 מקרים באלה, אפשר להגיד שההמלצה לא התקבלה מראש לגבי

פחות מ-% 1 של התיקים, באשר חלק מההלצות התקבל אחרי ריון עם הנשיא.

הנשיא מקבל את בקשות החנינה, והוא מעביר אותן אלינו. אחרי העבודה שעושה

המחלקה שלנו אנחנו מחזירים לנשיא את תיקי הבקשות עם ההמלצה שלנו. והנשיא מחליט

אם הוא מקבל או לא מקבל את ההמלצה שלנו,
ר' ריבלין
אם הנשיא מקבל בקשת חנינה ועל פניה הוא יורע שהוא יסרב לח. האם נם אז הוא

שולח אותה למשרר חמפשטים להמלצה?
שר המשפטים ד' מרידור
בוודאי, ואסביר גם מדוע: מפני שהוא לא יודע את העוברות, והוא גם לא יכול

לרעת את העוברות מקריאת הבקשה בלבר. יתכן ובמקרים מסויימים אפשר להגיד שגם אם

כל הכתוב בבקשת החנינה נכון גם אז אין מקום לחנינה, אבל זו איננה הפרוצדורה

המקובלת. הנשיא מעביר אלינו את בל בקשות החנינה שהוא מקבל.

החנינה איננה ערעור, ואיננה חולייה נוספת במהלכן של הפעולות השיפוטיות,

כפי שקרא יושב ראש הוועדה מפסק דינו של הנשיא שמגר, יש מקרים שהלב מתפלץ ממה

אבל אני לא רואה עצמי כערכאת ערעור על מה שכתב בית המשפט. נם הנשיא איננו

ערכאת ערעור, זכורים לכם בוודאי המכתבים שנכתבו בזמנו בין נשיא בית המשפט

העליון לנשיא המדינה אחרי החנינה של סניורה, ההקלה בעונש של סניורה, וגם

הדיון הציבורי שהיה סביב הענין הזה, אבל מקובל על כולם שהנשיא איננו ערפאת

ערעור.

אין מדינה מתוקנת בעולם שלראש המדינה שלה אין סמבות חנינה, מפני שאנחנו

צריכים לדעת שלא הכל משפט ולא הכל חוק, כי יש דברים שמסגרת החוק לא יכולה

להכיל אותם. לכן ישנו המשפט וישנו החסד. ברוב המקרים יש שאלה של חסד, ולא של

צדק.

יש כמובן תביעה יסודית. זה צריך להיות במקרים חריגים ויוצאי דופן, ולא

בררן שגרתית. מי יחון? מקובל עלינו ומקובל לדעתי בכל העולם שהנשיא ראש המדינה

הונן, מבחינה זו אנחנו יותר דמוקרטים מאשר ארצות הברית, כי שם הנשיא הוא גם

הדמות הפוליטיקית

מהמערכת האקסקוטיבית והוא לא איש פוליטי בתפקידו. כי תפקידו איננו פוליטי

בסופו של דבר. ולכן יותר קל לנו לשמר לנשיא את זכור החנינה.

א' רובינשטיין

בארצות הברית המושלים של המדינות השונות יכולים לתת חגיגה, וזה עוד יותר חמור.
שר המשפטים ד' מרידור
אנחנו בין המדינות המתוקנות בעולם בתחום הזה.





חטאו, כאילו לא חטא השני, הקלה בעונש. זה מה שכתוב בחוק יסוד: נשיא המדינה

לדוון עבריינים ולהקל בעונשים; השלישי, על פי חוק המרשם הפלילי, שאפשר לקצר שם

את התקופות.

מקובל לומר שהנימוקים למתן החנינה הם בדרך בלל נימוקים של חסד נימולים

הנוגעים לנסיבות האישיות של האדם המבקש. אבל אני רוצה לומר שזה לא מכיל את כל

המקרים, יש גם נימוקים אחרים שאינם אישיים, אלא אחרים, והם בהחלט לגיטימיים

בעיני, אפשר לקרוא להם ציבוריים. ואני מבקש להדגים את דברי אלה.

האם העובדות שהיו לפני בית המשפט, או מה שיבול בית המשפט לשקול תמיד בלתי

רלבנטי אצל הנשיא, ורק נקודות דודשות רלבנטיות לצורר החנינה, או לא, גם פה,

לדעתי, בדרד כלל מה שקרה אחרי הוא רלבנטי, ולא מה שקרה לפני, אבל לא תמיד.

ובמהלד הדברים אסביר את הדברים האלה,

אתחיל בנסיבות אישיות, ואדגים זאת בדבר הבא! אדם ביצע עבירת תעבורה,

שאולי איננה דומורה במיוחד, אבל כיוון שהיא עבירה שניה אצלל, אחרי שפעם אחת

נתפס כאשר נסע במהירות של 100 קמ"ש, במקום שמותר לנסוע 90 קמ"ש, וקיבל עונש

פסילה על-תנאי. כאשר הוא נתפס שוב, נפסל רשיון הנהיגה שלו בפועל למספר חודשים,

ולאיש הזה יש רקורד נקי 40 שנה. ומתברר שהאיש הזה הוא פרפלג והמכונית דרושה לו

לצרכי חייו יום יום, ואומר השופט כי הוא מעכב את ביצוע נזר הדין עד שיפנה האיקו

אל הנשיא בבקשת חנינה. אז השאלה היא אם הנשיא יכול לומר, שהנה לפניו איש שלא

יכול לנוע בלי המכונית שלו, ושמאחוריו 40 שנות נהיגה ללא עבירה, ובמקרה נתפס

תוך שנה פעמיים בעבירת תנועה, והאם לא יהיה זה נכון להתחשב בעובדות האלה כאשר

דנים בבקשת החנינה שלו.

אני יכול להביא דוגמה אחרת, אדם נשפט. ויושב במאסר, ומתברר שהוא חלה במחלה

ממארת, ואין לו הרבה שנות חיים. ואתה משתכנע שבית המשפט לא ידע את העובדה

הזאת. ויש עוד דוגמאות רבות של חסד אישי. ובשביל זה למעשה נועדה החנינה.

נוסף לענין של חסד אישי יש גם עניינים ציבוריים, ואתן לכם דוגמה או

שתיים. נניח שמחר בבוקר מדינת ישראל תצליח להגיע להסבם להחזיר ארצה את רון

ארד, הטייס השבוי, לא תמורת אלף ערבים. אלא תמורת ערבי אחד שהורשע ויושב אצלנו

בבית סוהר. תבוא אמו של רון ארד ביחד עם הורי שבויים נוספים ויגידו שהם רוצים

לפדות את השבויים עד כדל דמיהם. אני חושב שאלף מול אחד איננו עד כדי דמיהם,

אבל אחד מול אחד זה עד כדל דמיהם. יצטרד איפוא נשיא המדינה לשקול, אם יתבקש על

ירי הממשלה, אם לתת חנינה לאותו ערבי שהורשע ברצח ויושב בבית-הסוהר כדי לשחרר

את השבוי הישראלי "המקביל" לו, אם מותר להשתמש בביטוי כזה.

יחליט הנשיא מה שיהללט, אבל אני חושב שהשיקול הוא לגיטימי וענייני, ולא

אישי, והוא לא דבר חדש אלא ידוע, ובכל זאת שיקול ציבורי. הנשיא חנן נדמה לי 43

או מספר דומה של שבועיים מתוד 1,100 ששוחררו. אינני בא לדבר על אותה עיסקה,

אלא על השיקול הזה של חילופי שבועיים שהוא שיקול לגיטימי.

אתן לכם דוגמה נוספת. יש אצלנו מרגל שהורשע על ריגול לטובת רוסיה. ונניח

שיש יהודי שיתפס ברוסיה באשמת ריגול לטובת ישראל, או מרגל ישראלי שיש אומרים

שהורשע באמריקה, ונניח שיש עסקה של שחרור האחד מול השני. הרי זה שיקול ציבורי,

לא שיקול אישי, ולא שיקול של חסד, אלא שיקול של המדינה שיש לה אינטרס לשחרר

איש מסויים. אני כחושב לכן שנם שיקול ציבורי הוא לגיטימי, ולא רק חסד אישי.

אוזן דוגמה נוספת של שיקול ציבורי, שאני יודע שהיא קונטרוברסלית, אבל אני

לוקח אותה עם כל הכבוד הראוי מפסק הדין של המשנה לנשיא בית המשפט העליון,

שהיום היא מבקרת המרינה, הגברת בן-פורת,בענין ברזילי, כלומר בענין השב"כ.



אומרת שם הגברת בן פורת, שהמדינה מורה לפעמים לאנשים לבצע עבירות. היא למשל

מורה לאנשי המוסד לזייף דרכון. זה זיוף מסמך, אבל אני לא חושב שמישהו בארץ

יגלד שצריך להעמיד לדין את מי שזייף דרכון, למרות שהוא בוודאי עשה עבירה.אם

נניח המוסד מזייף דרכונים, אף שאינני מעלה זאת על דעתי, או מסמך אחר, זו עבודה

מודיעין.

נניח שאותו ארם במוסר, שהוא גם משפטן, אומר שהוא לא מוכן לבצע אח הפקודה

הזאת, כי זו פקודה בלתי חוקית בעליל, וברור שאסור לעשותה, והוא לא רוצה לעמוד

אחר כך לדין במן ביצוע הפקודה הזאת. אז הולכים ליועץ המשפטי, והוא אומר- אני

לא נותן מראש אישור לביצוע עבירה. ואפילו אם הסכים שלא להעמידו לדין על כך,

מישהו מהציבור יכול להניש נגדו בג"ץ ולדרוש הסבר מדוע לא יעמיד אותו לדין.

והמדינה מעוניינת למנוע את המצב הזה, כדי שאנשים יוכלו לתפקד. והיא אומרת

לנשיא; אדוני הנשיא, אנחנו מבקשים להעניק חנינה לאיש הזה, אחרי שביצע את

העבירה, או עוד לפני כן, כפי שזה מופיע באותו בג"ץ. אומרת הגברת בן פורת,

שבשביל זה יש מוסד היועץ עם סמכות לא להעמיד לדין או לעכב הליכים. ואם

הוא לא רוצה - מוסיפה הגברת בן-פורת - אפשר לקבל חנינה אצל הנשיא. זה שיקול

ציבורי, לא אישי, לגיטימי.

ואני יכול להביא עוד דוגמאות מהתקופה שאחרי קום המדינה, של אנשים ממחתרת

גילמה, או ממחתרת לחייי, או כפיר קאסם ומקרים אחרים, כאשר החליט מי שהחליט שצריך

לסנור ענין, ואחרי מספר חודשים ניתנה חנינה. צדק, או לא צדק, זה פתוח לביקורת

ציבורית פתוחה. אבל זה רק מצביע על כד ששיקולים ציבוריים נכנסו לא פעם לתמונה,

אבל במקרים קיצוניים, חריגים ביותר. בדרר כלל זה לא צריך להיות שיקול ציבורי,

אלא שיקול אישי.

האם זה חל רק על עניינים אחרי מתן פסק הדין, או נם לפני מתן פסק הדין?

כיוון שהנשיא איננו ערכאת ערעור אני לא חושב שהוא צריך לשקול מחדש את הראיות

שהובאו בפני בית המשפט. הרבה פעמים אנחנו כותבים בתשובה לבקשות: אדוני, הטענות

שלד נכונות, אתה באמת מסכן ומשפחתך נשארה באמת ללא מקור פרנסה, אבל תא כל

הדבדים האלה ראה בית המשפט לנגד עיניו כאשר החליט לפסוק לד שנת מאסר. אנחנו לא

שופטים מחדש.

כיוון שכולנו זוכרים מקרים שונים. השאלה היא אם אנחנו רוצים להתמקד על

הקווים הקשיבו, או על הקווים הכלליים. אני למשל זוכר את פרשת סניורה שהורשע,

ואחר כר חנו אותו.
שר המשפטים ד' מרידור
אני מנסה לדבר על הקווים הכלליים, שהם למעשה 99% של המקרים. העתונות

ואנשי הציבור מעלים בדרך כלל את המקרים הגבולי ים, הבעתיים, שגם עליהם אדבר,

ואם תהיינה שאלות אשיב עליהן בלתר פירוט.

בדרך כלל רק עובדות שלא יהיו בפני השופט לצורך זה מובאות בפני הנשיא באופן

רלבנטי, אבל לא תמיד, הנשיא לא שוקל מחדש את העונדות שהיו בפני השופט, אלא אם

הנסיבות השתנו. כמו למשל במקרה קול אדם שהיה חולה, ומחלתו הוחמרה מאד בהיותו

בכלא, והאיש נוטה למות, ויש מקרם לענין של חסד,

יש גם שאלה של מדיניות ציבורית שהנשיא יכול לקבוע והשר הממליץ יכול

לקבוע, ואתן דוגמה לשני דבלים שאני נוקט בהם, כאשל בחלק מהמקרים יש לי ליונים

עם אנשי מחלקת החנינה. אני מקפיד מאד לא לתת המלצות לחנינה בענייני סמים,

בעית הסמים זו מכת מדינה בעיני. ואני רוצה שיידעו כי בנושא זה אין חנינה

בקשות חנינה בענייני סמים מתייחסות כמעט תמיד לסחר בסמים,



ער הלום היו שני מקרים בהם נחתי המלצה לחנינה, האחד על פי המלצת המשטרה

שאינני יכול לפרט אותו. המקרה השני היה של גברת שבאה מחוץ לארץ, והיא יצאה

מהמדינה. בדרך כלל היו מאה בקשות כאלו, אם לא יותר. והבינו שבדבדרים אלה אין

סליחה. וזה צריך להיות ברור לכולם.

אני נוטה להקל במקרים מסויימים, כמו במקרה של ארם שעבר עבירת תנועה,

התנגש בכלי רכב או בעמוד, ובתאונה הזו נהרגו בני משפחתו, בתו, בנו, אשתו, וגם

הוא בעצמו נפצע. אחרי שאיש זה קיבל עונש כל כך המור מידי הקדוש-ברוך-הוא,

ולעתים גם פרנסתו קופחה כאשר שללו ממנו את רשיון הנהיגה שלו בגין אותה עבירה

והוא לא יכול לפרנס את בני משפחתו שנותרו בדויים, אז אפילו אין ספק שעבר עבירה

אני נוטה לבקש לא למצות את הרין עמו.

בית המשפט היה חייב להטיל עליו עונש של שלילת רשיון, אבל האדם נשאר בלא

אשתו ובלא פרנסה, ועליו לכלכל שני ילדים קטנים, אז אני נוטה להקל, האמת היא

שמדובר במספר קטן של מקרים כאלה או דומים בשנה, לא יותר מעשרה, ששקלתי לגביהם

אחרת והייתי יותר רחמן, בעיקר שאני מכיר גם מקרוב אנשים שכך קרה להם.

יש גם מקרים של טעות, וזה קורה לעתים נדירות ביותר, והרצון הוא כמובן

למנוע טעות איומה. תודה לאל שאין אצלנו עונש מוות, ואז זה פחות נורא, אבל בכל

זאת יש מקרים קיצוניים מאד שבהם יכול הנשיא להתערב, ואינני יודע אם אמנם היו

מקרים כאלה, מאז אני משמש בתפקידי לא היו מקרים כאלה.
אי רובינשטיין
היה מקרה אחד כזה, המקרה של ברנס,
שר המשפטים ד' מרידור
הוא לא קיבל את החגיגה על סמך גזעית.

חבר הכנסת שטרית שאל מה קורה לגבל התייעצות בפרקליטות, המדינה לא מסתפקת

בעונש שהוטל על האדם בבית המשפט המחוזי, אלא מערערת בפגי בית-המשפט העליון.

והלעלון מחמיר. ואחר כך אחר אהר במשרד המשפטים ממליץ להקל. כמעט מעשה הלנו, אבל

זה לא תמלד מעשה חלם, כי אלה שתל פונקצלות נפרדות. האחת זו הפרקליטות והיא דנה

על פי הצדק והדין, והמחלקה נוהגת מעשה חסד. אבל בכל זאת משהו מוזר יש פה וצרלר

לשמוע את הפרקללטות. אז הוצאתי הנחילה, ונדמה לי שהיא קיימת עוד לפני שנכנסתי

למשרד, שבכל מקרה שמגיעה אלינו בקשוז בענין שהלה בו ערעור על קולת העונש.

אנחנו נשמע את דעת הפרקליטות, אני לא מתחייב לקבל את דעתה, אבל התלק מועבר

לשמלעת חוות דעתה.

לשאלת היושב ראש בענלן הפומביות של הנלמוקלם. לכאורה למה לא לנמק בפומבל?

אני לא חושב שזה טוב. אגב, הדברים האלה נאמרו לא רק על לדל השר נסים מכובדנו,

אלא על לדל השר לעקב שמשון שפירא מכובדנו לפני הרבה שנים. כאשר אתה עושה חסד

עם אדם 10 שנים אחרי שנשכה שהוא בכלל עבר את העבירה, ובדרו כלל אין מדובר

בעבלרה כמו רצח, ואוחרל 8 או 10 שנלם הוא מבקש שלחונו אותו ושיהלה לו עבר נקי,

אז אם תיתן טתאום טרסום לכל הדבר הזה ותזכיר שהאיש הזה הלה גנב וכו', ועכשיו

הנשלא חן אותו וכוי, הרי שעשית דבר והיפוכו,
ר' ריבלין
זה אמור לגבי אדם שריצה את עונשו.
היו"ר א' לין
הכוונה נם לאדם שטרם ריצה את עונשו.



אם אתה עושה מעשה חסר עם אדם אינן צריך להתחיל להזכיר בציבור עוונות

ראשונים שלו. אני לא חושב שיש שיקול ציבורי שעומד עם איזה שהוא משקל מול

הטענה הזאת במקרה שתארתי.

האם חל חוק ההנמקות על החלטה של נשיא המדינה, או לא? גם אם הוא חל הלא חל

כלפי המבקש, ולא כלפי הציבור, האם מן- הראוי שבשיקולים של מעשה חסד תהיה הנמקה

ציבורית מפורטת? אנחנו משאירים את סמבות החנינה בידי נשיא המרינה, מסיבה

מרכזית אחת, שיש עניינים שקשה מאד לקבוע בהם מראש את הקרלטריונלם, כל אחרת בית

המשפט היה יבול לעשות את העבודה חזאת. קשה שמאד לשקול במאזניים אחד מול השני,

ובכל זאת הנשיא מופקד על הדברים האלה. ואני חושב שיהיה זה מאד לא טוב אם בדרך

קבע אנחנו נתבע מהנשיא לנמק בפומבי את החלטותיו השליליות והחיוביות.

אני מדבר רק על ההחלטות החיוביות, מדוע החליט להעניק חנינה.

ונם נימוקים מדוע לא להעניק חנינה.
שר המשפטים ד' מרעדור
זה קשה מאד. ראובן ושמעון הנישו בקשות זהות. איך אני יכול לנמק מדוע

נעתרתי לאחד, ולא לנמק מדוע לא נעתרתי לשני. אם מנמקים, צריך לנמק הכל, לא

יהיה זה נכון לעשות חצל עבודה. לרעתל, במקרלם שהנשלא מוצא לנכון הוא לאמר מה

הם נימוקיו. כר אגב גם נעשה לאחרונה. גם בענין המחתרת, שהרבה דלברו עליו, הוא

אמר את זה בטלוויזיה עוד שנה קודם לכן, ואחר כך התלר לל לפרטם את דבריו

בטלוויזיה כתשובה לשאלות שנשאלו בכנסת.
היו"ר א' לין
הוועדה שלנו שיבחה את העובדה שסביב השאלה אם להגיש או לא להגיש כתב אישום

נגר הבנקאים היועץ המשפטי לממשלה מצא לנחוץ לפרט את נימוקי החלטתו.
שר המשפטים ד' מרידור
נכון מאד, ואנל חושב שאותו דלן צרלר לחול גם על החלטת הנשלא. נם היועץ

המשפטי לממשלה לא מנמק ב-99% של המקרים את החלטותלו בענין העמדה לרלן ועיכוב

הליכים, ורק באחוז אחד של המקרים הוא מנמק, אני חושב שגם הנשיא נוהג כך, גם

היועץ המשפטי לממשלה, בכל הכבוד, איננו מנמק בדרך כלל אלא בנימוק מאד כללי,

כמו- לא מצאנו מקום וכו', את ההחלטות המפורטות על עיכוב הליכים ועל הלמנעות

מהעמדה לדיל. החלטה על העמדה לרלן לא צרלר לנמק, ואולל בעצם כן צריך לנמק גם

העמדה לדין.
היו"ר א' לין
החלטה על עיכוב הללכלם חללבלם על פל החוק לנמק בכתב לבלה המשפט.



בכל הכבוד. אני חושב שזה לא כך.
היו"ר א' לין
אבקש מהיועצת המשפטית לבדוק אם אין זה כר שסמכות עיכוב הליכים מחייבת את

היועץ המשפטי לממשלה להודיע את נימוקי החלטו בכתב לבית המשפט אין טעם

להתווכח על כר. הרבר ייבדק, ואם יתברר שאני טועה, אני אתוקן.
שר המשפטים ד' מרידור
הבה לא נהיה פורמליסטים. אם יש חובת הנמקה על השר או על הנשיא, אפשר

לרשום אותה ולצאת ידי חובה, כמו שעושה מי שעושה ולומר- דנתי בבקשתך, במכלול

הנסיבות לא מצאתי מקום להענות לה. וזו אכן ההנמקה שלפי מיטב ידיעתי נותן

היועץ המשפטי לממשלה לכל הבקשות לעיכוב הליכים שהוא דוחה. אתם יכולים להגיד

שזאת הנמקה, אבל למעשה לא אמרנו בזה כלום. יש תשובות כאלה, אבל אני בטוח שלא

לתשובות אלה אתם מתכוונים. אתם מתכוונים לסוג הנמקה שניתנה לבנקאים, לסוג

ההנמקה בענין המחתרת. זה קורה אחת למאה או לאלף מקרים שנדונים אצל היועץ

המשפטי ואצל הנשיא. ואני חושב שאלה באמת מקרים שראוי לנמק אותם, כי יש להט

חשיבות בהיותם יוצאי דופן ומיוחדים במינם. ומן הראוי לעשות את זה, למרות שהחוק

לא צריר לקבוע את הדברים האלה, ולא צריר לחייב את הנשיא ואף לא את היועץ

המשפטי לממשלה. ואם הוא מחייב, הם עושים את זה כפי שהם עושים את זה, והיועץ

המשפטי במקרים אלה הודיע את נימוקי החלטתו.

אני חושב שלקבוע שבכל אלפי המקרים שנדונים בשנה צריר לנמק בפירוט, ולא
באופן כללי בנוסח של
לא ראוי..., לא מצאנו... הנסיבות לא מתאימות...ועוד

ניסוחים באלה שלמעשה לא עשינו בזה דבר, פירושו שאנחנו נעשה דבר לא נכון, גם

מכביד מאד, שאין בו צורר והסותר גם את המהות של מעשה חסד. לכן אני לא בטוח

שצריך לתקן את המצב הקיים. תודה רבה.

אני מבקש להפנות תשומת לב הוועדה לכר שלאחרונה אנחנו מקיימים דיונים

מקבילים בוועדות שונות של הכנסת, הדנות באותו ענין ולעתים עם תוצאות שונות.

חשוב לדעתי שניתן דעתנו על כר.

לפני שבוע התקיים דיון בנושא החנינות בוועדה לענייני ביקורת המדינה

בהשתתפות מבקרת המדינה. אני ידוע שבין הוועדה לענייני ביקורת המדינה לוועדת

החוק, חוק ומשפט קיים תיאום מלא, וחבל על דיונים מקבילים בשתי הוועדות בנפרד.

אכן יש תיאום מלא וטוב בין שתי הוועדות. אני רוצה רק להזכיר לר, חבר

הכנסת ריבלין, שהוועדה הזו כבר 5 פעמים על קיום דיון בנושא שבו אנחנו דנים,

עוד לפני שהתעורר הענין שבגללו דנה הוועדה לענייני ביקורת המדינה בנושא הזה.
ר' ריבלין
אני רוצה להפנות תשומת לב השר לנקודה אחת שהתעוררה בישיבת הוועדה

לענייני ביקורת המדינה, ושמתגובות ששמעתי מהציבור התרשמתי שהציבור לא מבין

בדיוק את הענין. השר אמר שאנחנו מדברים בענין של חסד, אבל גם חסד יכול להיות

או לא להיות שווה לגבי כולם. בציבור יש לפעמים הרגשה שיש אנשים שהם שווים

יותר, ושחסד שניתן לאנשים מסויימים, לא ניתן לאחרים. זו גם התוצאה שהצטיירה



בדיון הוועדה לעייני ביקורת המדינה, שבה מסרה מבקרת המדינה את התרשמותיה

וחוויותיה כשופטת והצביעה על מספר מקרים בהם היה בולט לעיין שאנשים קיבלו

חגיגה לא כל כך בגלל הענין. אלא יותר בגלל האיש.
שר המשפטים ד' מרידור
זו המסקנה שאתה הסקה, חבר הכנסת ריבלין. כמו שהנשיא הקודם קיבל בימים

האחרונים לכהונתו החלטה בענין אבו-חצירא,
ר' ריבלין
אם לדובר על האסיר לשעבר הרב אבו-חצירא, אינני חושב שנתנו לי הרבה מקום

להטיק מסקנות.
שר המשפטים ד' מרידור
אני רוצה להודות שטעינו, ונם אני טעיתי. סעיף 231(א) בחוק סדר הדין

הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982 אומר- "בכל עת שלאחר הגשת כתב אישום ולפני

הכרעת הדין, רשאי היועץ המשפטי לממשלה, בהודעה מנומקת בכתב לבית המשפט, לעכב

את הליכי המשפט; הוגשה הודעה כאמור יפסיק בית המשפט את ההליכים באותו משפטיי,
ר' רילבין
ההרגשה בציבור הלא שלעתים החסרים ניתנים לאנשים מיוחדים ומסויימים, לכן

אני חושב שלמרות שקשה לקבוע קריטריונים וכל מקרה צריך להיות נדון על הפרטים

המיוחדים שלו, צריך בכל זאת לשקול אפשרות שכאשר הנשיא מחליט לחון מישהו הוא

יפרסם את נימוקיו, כדי שאחר כך לא יוכל אדם לטעון המקרה שלי מקביל, ובכל זאת

לא קיבלתי חנינה.
שר המשפטים ד' מרידור
במכתב שאני כותב לנשיא יש נימוקים מפורטים מדוע לחון, או מדוע לא לחון.

אם מבקר המדינה רוצה לראות את זה, הוא לכול כמובן לראות את זה.
ר' ריבלין
חשוב כמובן מה הושבת מבקרת המדלנה, ומה היא יודעת. אבל אנל חושב שחשוב גם

שכל אחד מהאזרחים לידע מה שמבקרת המדינה צריכה לדעת בענלן החנינות. לאמור, לא

צרלד שתהלה הרגשה שיש אנשים ששווים יותר, ושאפשר גם להצביע על כך. לכן הייתי

מציע לחשוב באהדה על פירסום שיקולים היובלים, כדי להסביר מדוע אדם זה שוחרר,

מדוע בין ציון שוחרר ממאסר, מדוע אבו-חצירא שוחרר וכוי.
היו"ר א' לין
השר אמר כאן שמתן פרסום או פומביות לנימוקי החנינה יטילו עומס, אבל הרי

בלאו הכי הוא נותן את נימוקי החנינה בכתב לנשיא.

שר המשפטים ד' מרידור;

האם אתה יודע מה אתה מזמין כשאתה מנמק לציבור?



אני יוצא מההנחה שיש צורך בסמכות החנינה, ואני רוצה לנמק מדוע הצורך

בחנינה בארץ הוא גדול במיוחד, ואני רוצה לחלוק על חלק מהדברים שאמר יושב ראש

הוועדה בפתיחה.

לפי דעתי צריך נשיא המדינה להיות הסמכות לחנינה בכל העבירות הפליליות.

אני גם לא רואה מישהו אחר. ואני לא יודע את מי חשבה מבקרת המדינה להציע. אבל

אני מתאר לעצמי שהבקירות על מי שמבקרת המדינה תציע תהיה עוד יותר המורה. אני

לא מכיר מוסד שיותר מתאים לזה מאשר נשיא המדינה, למרות שאני חלקתי לא פעם על

החנינה של נשיא המדינה, כמו למשל על החנינה של בן ציון, ואף העלתי זאת בכנסת.

כמו שאני חולק על עמדות בתי משפט, אני חולק גם על מעשי חנינה של נשיא המדינה,

אבל צריך לזכור שבלי חתימת קיום של שר המשפטים אין חנינה. ולכן הכתובת לביקורת

היא שר המשפטים, ולא הנשיא.

אני הושב שיש דבר חמור מאד בענין החנינה בארץ בנוגע לחוק השיפוט הצבאי.

שם יש דבר שסותר את כל היסודות של שלטון החוק, שעל עבירות פליליות רגילות כמו

אונס, רצח, מעילה, התעללות, גם חבלה גופנית חמורה, גניבה וכוי, עבירות רגילות

גם של אנשי מילואים, שזו בעצם כל המדינה, הופקדה סמכות חנינה בלתי מוגלבת,

ובלי חתימת קיום, בידי מפקדים צבאיים, אפילו לא בידי הרמטכ"ל. אין לזה אח

ורע. ולדעתי הכנסת היתה צריכה להתקומם נגד הפקרות משפטית ושימוש שרירותי

בסמכות על ידי קצינים נעדרי כל ידע משפטי, שלא נעזרים בעצה ולא בהדרכה, לא

במשרד המשפטים ולא במערכת המשפטית של משרד הבטחון, והם נותנים חנינות. יש 50

מקרים כאלה, כולל עבירות חמורות.
שר המשפטים ד' מרידור
נשנה האחרונה היו בסך הכל 44 מקרים של חנינה.
היו"ר א' לין
זו סמכותם על פי החוק, והם משתמשים כסמכותם זו.
א' רובינשטיין
אין המדובר בעבירות צבאיות, אלא בעבירות פליליות רגילות, והמפקדים

הצבאיות נותנים כשליש מהחנינות שנותנן נשיא המדינה,
היו"ר א' לין
האם יש לך מידע שעל עבירות פליליות רגילות, ולא על עבירות הקשורות

בפעילות בטחונית, נותנים קציני הצבא חנלנה?

שר- המשפטים יעיד על זה.
שר המשפטים ד' מרידור
אני לא יודע את החלוקה כין המקרים,
היו"ר א' לין
אני שואל אותך, חבר הכנסת רובינשטיין. כי אנחנו יודעים על עבירות הקשורות

בפעולות בטחוניות, ואילו אתה מדבר על עבירות פליליות רגילות,



אני לא יודע מה אתה מכנה כפעולה בטחונית רגילה. כאשר חייל מילואים לוקח

נשק והורג עובר אורח לא במסגרת תפקידו הצבאי, אלא כספורט, כהובי, ואלוף פיקוד

נוחן לו חנינה מלאה, ומוחק לו את העונש-

סליחה. איפה יש מקרים כאלה שמישהו הורג ארם בהובי, ושזה לא היה במסגרת

הפעולה קולו במקום?
א' רובינשטיין
אני לא רוצה להסיט את זה לאפיק שאני יודע שיהיו עליו חילוקי דעות. אבל

המקרה של לייורמן היה מקרה של איש מילואים בחופשה, לקח רובה הרג עובר אורח

ערבי לא במסגרת פעולת יחירתו. אלרבה, תקבל הוועדה מהמפקדים הצבאיים את מקרי

החנינות שהם נותנים על עבירות פליליות רגילות.

אני הצעתי שעל שלוש עבילות, ואני מוכן ללדת לשתיים, על רצח ועל אונס, לא

תהיה סמכות חנינה למפקדים הצבאיים. ועלת השלים לענייני חקיקה, ברוב דעות של

האיגוד המקצועי של רמטכ"לים לשעבל, הורידה לי שלשום את ההצעה הזאת. של

המשפטים תמל בי. ללעתי צריכה ועלת החוקה, חוק ומשפט לדון קולם כל בלבל שלדעתי

נוגל בל נולמה, ואין לומה לו במדינה אחלת. ואנחנו לא מלבלים על פעולות צבאיות

ועל עבילות צבאיות, אף שגם אז הייתי אומר שלק הרמטכ"ל יכול לתת חנינה, ולא כל

אלוף פיקול, ולק לאחל קבלת חוות-לעת מהמחלקה המשפטית של משלל הבטחון או

הפלקליטות הצבאית, אבל לא כפררוגטיבה אישית שאפילו מלכת אנגליה לא דורשת

לעצמה.

למלות חילוקי הלעות הקשים שיש לי עם כל נושא החנינה, כולל החנינה של

אסילי המחתלת, כולל החנינה בפלשת השב"כ שלאיתי אותה כדבר קשה מאד, אני לא מציע

לפגוע במוסל הזה. ואני לא מציע לפגוע במוסד הזה בגלל כמה סיבות.

לא שמעתי שמישהו הציע לפגוע במוסל. היה לק ויכוח על שיקולי החנינה.,
.א' רובינשטיי
מעלכה המשפט הפלילי באלץ היא יוצאת דופן לפי כל קריטריון בינלאומי. קולם

כל ליבוי ההלשעות. יש כאן תעשיה משגשגת של הלשעת אזרחי המליכה. בצעם כל אזרח

חמישי או ששי מולשע כל שנה בפלילים. אני לא מקבל את זה כמצב נורמלי, שלמעשה

אומלים לאזלחי ישראל-. אתם בעצם בחזקת אנשינו שמולשעים בליז מפני שאנחנו יצרנו

לכם חוקים באלה שאי אפשל לחיות אתם.

אני כולל נזה גם- עבילות תעבורה, ואני עושה והבחנה בין עבירות תעבורה

שמסכנות חיי אדם, שלנביהן המחוקק גם קבע סמכויות מיוחדות, לבין עבירות תעבורה

שגרתיות. אני. חושב שנוכחות משטלה ככבישים, אזהלות, בקשות והתלעות הן יותר

אפקטיביות מאשל התעשייה המשגשגת הזאת של הרשעות בפלילים. זה לא רק עבירות

תנועה. זו מעלכת חוקים שלמה. אלה החוקים של פיקוח ושל שיווק, ושל שיווק מלוכז,

כל חולש כמעט מוסיפה הכנסת עבילות פליליות ללא סוף. כל לבל מלווה מיל בסנקציה

פלילית. בעל מסעלה שלא מגיש כוס מים קלים לאולח עובל עבילה לפי חוק העונשין.

יש אצלנו ספולט של חקיקה פלילית. מחפשים פתלונות לבעילת באמצעות חקיקה פלילית,



מה שקורה זה שכתוצאה מהעומס המדהים הזה קול 300 אלף הרשעות פליליות בשנה,

בתי המשפט מתפקדים תחת עומס שלא יכול להעשות בו צדק ראוי לשמו. מי שרואה את

בתי המשפט לתעבורה יודע שבנסיבות כאלה אי אפשר למלא פונקציה שיפוטית,

מדינת ישראל היא היהירה בעולם שבה שופט יחיד יכול לגזור רינו של אדם ער

10 שנות מאסר. איפה עור בעולם יש רבר כזה? אבל בזה זה לא נגמר. על השופט היחיד

הזה אין בררר כלל בריקת ממצאים עוברתיים על ירי בית משפט יותר גבוה.היה פסק

דין אחר. שאיני רוצה להרחיב עליו את הריבור, שבו ברק בית המשפט את העובדות

מחרש, ואני מכיר רק פסק רלן אחד כזה. והכוונה למקרה של הרשעתו של קצין לשעבר

מרכוס. שם נבדקו כל העוברות מחרש, והוא יצא זכאי ברין. אני לא מכיר שום מקרה

אחר שבו הופעלה בריקת העובדות מחרש.
שר המשפטים ד' מרידור
. היו ערו כמה מקירם כאלה, אבל לדאבוני אולי תמצא ביניהם מכנה משותף.
א' רובינשטיין
אני לא מכיר עור מקרה כזה, אבל אם אמצע שיש מכנה משותף בין המקרים

הקיימים אני אצטער עור יותר. אבל כאשר מדובר בנאשמים רגילים,, כולל אנשים שאין

להם עבר פלילי, הנלקחים מביתם ומורשעים בדרך כלל על פי הודאתם, אין בדיקה מחדש

של עובדות. ובית המשפט העליון אומר זאת. את ההלכה הפסוקה אני לכול להביא לכם

מעשרות פסקי רין שם נאמר-. אנחנו לא בורקים מחדש את העובדות.

לא רק שלא בודקים מחדש את העובדות, אלא שבבית המשפט העליון על ממצאים

עובדתיים אפשר לקבל הכרעה ברוב רעות. שוב, דבדר שאין לו אה ורע בעולם. יש לנו

מקרה של ארם שהורשע על סמר זה ששני שופטים אומרים שהוא כיצע את הרצח, ושופט

שלישי בבית המפשט הלעיון אומר שלא ביצע את הרצח, והוא הולך למאסר עולם.

דה-פקטו אין משפט חוזר בישראל. המחוקק קבע שיש משפט חוזר, אבל אנחנו

יודעים שאלן משפט חוזר. לא היה מקרה אחד שמשפט חוזר הצליח בישראל. אפשר להסיק

מזה שתי מסקנות. הראשונה, שאין טעויות בבתי המשפט בארץ. שהשופטים הם שופט

עליון, לא שופט כית משפט לעיון, אלא שופט עליון שאלנו טועה. המסקנה השניה הלא,

שאין בארץ מנגנון לבדוק טעויות משפטיות. מל שרוצה לאמין בכך שמתוך מליוני

ההרשעות שהיו בארץ לא היתה טעות אחת. אני מאמין בגירסה השניה, שבניגוד למדינות

כמו אנגליה. ארצות הברית, צרפת ושבדיה, אין אצלנו מערכת לבדיקת טעויות

משפטיות. ואני אומר לכם שזה רבר חמור מאד. זה כתם על מערכת המשפט הפלילי בארץ.

לאחרונה ראינו כי בארבע מדינות שונות, קנדה, ארצות הברית, שבדיה ואנגליה,

אנשי ציבור ומשפטנים נזעקו על טעויות משפטיות חמורות מאד שקרו בבתי משפט. ובכל

המקרים האלה ההרשעה היתה של חבר מושבעים, או בשבדיה על ירי חבר מושבעים ביחד

עם שופטים, והתייצבו אנשי ציבור ומשפטנים ובעזרת מערכת ציבורית הם מבלאים

לשחרורם של החפים מפשע. בארץ אין אפשרות טכנית לעשות זאת. כשיש פסק דלן סופי

המשטרה לא לכולה אפילו לספק את חומר החקלרה כרי לבדוק אם אלן טעות משפטית.

האווירה הציבורית אצלנו היא כזו שמל שבכלל מערער על פסק רלן של בית משפט

לאחר שניתן על רקע עובדתל, מאשימים אותו שהוא פוגע במערכת המשפט. אגל עברתל את

זה. לאור רברלם שאנל מכיר אני יכול להניד לכם שלש כאן טעוללת משפטיות חמורות

בל ותר. הווערה שמעה מקרה שבו שלושה אנשים הורו ברצח, ואני מתכווון לרצח בגינת

השרון בתל אכלב. אני מרבר על המקרה הזה מפני שהוא התפרסם, אבל יש עור מקרים.

אילו הובאו אנשים אלה לרלן הם היו מורשעלם על פל הוראתם, וזאת לגלד לכם כל מל

שמופלע בבתל משפט. אלא שבמקרה מצאה המשטרה את מכוניתו קול הנרצח בלדל חושב עזה,

ובצורה כזאת ניצלו שלושת חמודים ברצח ממאסר עולם.



הייתי רוצה שוועדת החוקה חוק ומשפט תטפל בדבר החמור ביותר הזה, בפגמים האלה של

המשפט והפלילי הישרלאי, שבכלל לא תואם שיטות משפט בארצות נאורות. אבל בהעדר דבר

נזוז צריכה להיות סמכות חנינה. וכאן- אני חולק על דעת יושב ראש הוועדה,
חיור א' ליו
ואם תתקן את המקרים שעליהם אתה מדבר? חאם יש לה את המנגנון לקיבוע תיקון

של טעויות? והאם זה היתרון למקרים האלה?
א' רובינשטיין
זה לא הפתרון, אבל אין לי דבר פתרון יותר טוב, כי במציאות הפוליטית

המשפטית בארץ אין לי רוב בכנסת בשביל להנהיג את הרפורמה שהייתי רוצה בה, יגידו

שלא יכולים לשנות את המצב שבו דן יחיד שולח אדם ל-10 שנות מאסר. אמרתי שאני

מקווה שישראל תצטרף יום אחד לקהילה האירופית, כדי שבית הדין האירופי לזכויות

האדם ישלול את המשפט הפלילי הישראלי ויתקן אותו, בהעדר זה. אם אני צריך לבחור

בין האלטרנטיבה שנשיא המדינה הוא הכתובת האחרונה לתיקון דברים כאלה. לנין העדר

כתובת כזו. אני מעדיף כמובן שתהיה כתובת.
א' רביץ
שר המשפטים הביא לפנינו כעיקר שתי דוגמאות לסיבות החנינה: חסד כלפי

היחיד, והאינטרס הציבורי. נדמה לי שיש סיבה נוספת, ואם היא לא קיימת מן

הראוי שתהיה קיימת. וזה מה שנקרא בגדר של מודה ועוזב ירוחם. נכון שקשה לשקול

וקשה להגיע לנבכי נפשו של האסיר היושב ולראות מתי הוא מגיע לדרגה של מודה

ועוזב ירוחם, ולבן אני משוכנע שאין להפריז בסיבה הזאת. אבל אני חושב שבתפיסת

העולם שלנו ברור שהסיבה של מודה ועוזב ירוחם היא סיבה כבדת משקל ויש למצוא את

הדרכים כיצד להגיע לנבכי גפשו של האסיר המרצה חלק מתקופת העונש והגיע לדרגת

מודה ועוזב ירוחם.

איו העסק הזה פועל? אני שומע מהשר שמדי שנה יש כאלפיים בקשות חנינח. זאת

אומרת של כשליש מהאסירים היהודים היושבים בבתי הסוהר.
שר המשפטים ד' מרידור
חלק גדול מהם אינם אסירים כלל. מי שעברו עבירות תעבורה אינם יושבים תמיד

בבית הסוהר.
א' רביץ
המחלקה שלך אדוני השר מעיינת בכל בקשת חנינה, כותבת המלצות ומעבירה זאת

אל נשיא המדינה. והנשיא שהוא הסמכות וצריך לשקול ולבדוק את הדברים בודק למעשה

אלפיים בקשות חנינה בשנה. עשיתי חשבון ומצאתי שהוא צריך לשבת על זה בערך

שעתיים ביום אם הוא רוצה לעשות מלאכתו נאמנה ולעיין לפחות רבע שעה או חצי שעה

בבקשת חנינה, בגורלו של אדם, לקרוא את הנימוקים לעיין בהם ולהחליט. האם אמנם

מקדיש נשיא המדינה שעתיים לפחות ביום לנושא חזה?

איר העסק הזה בלבל מתנהל? האם זה מתנהל כפי שתארתי זאת, או שזה שוב פעם

נתון כירי מנגנונים? האמנם זוכה כל מקרזז לגישתו האישית של נשיא המדינה?

אני מבקש את רשותך. אדוני היושב ראש, לחרוג קצת מהנושא. בדיון בהצעה לסדר

היום בכנסת וגם בוועדת הכספים פניתי אל שר המשטרה ושאלתי מה קרה עם חהצעה

שהועלתה פעם על ירו, נדמה לי, ועל ידי אחרים בבית וזזה, להפוך את השליש לחצי.

טען שר המשטרה שהוא בער זה, אבל משרד המשפטים מתנגד לענין.
.שר המשפטים ד' מרידור
זהי לא היה כימי, יש דעות שונות בנושא זה משרד המפשטים, ועוד אגיב על זה.
א' רביץ
אז אולי עכשיו ניוושע. מאחר וזה בנוי בעיקר על התנהגות סובה וכו', זה לא

קשור כל כך בהיבט של חנינה, אלא באמת בהביט של מודה ועוזב ירוחם.

א' ורדינר

אחת הסיבות לכך היתה הצפיפות הרבה בבתי הסוהר.

ההערה נרשמה, ואני מציע לא לפתח עכשיו את הנושא, 'יש הצעת הוק בנושא הזה,

ונדון בו בכובר ראש רב. גנו שר המשטרה מכין הצעת חוק בענין זה,

שי שטרית;

הבעיה בעצם איננה באותם % 90 של המקרים שהשיקולים הכלליים שהציג השר

מסדירים אותם, ושאינם שנויים במחלוקת. כל מוסד שלטוני נבחן דווקה בסיטואציות

השנויות במחלוקת, כי הן אלה שמעוררות את כל הסוניות. ולכן, אם מדברים על

בדיקה, הבדיקה נעשית דווקה לאור הדברים הקשים יותר שנמצאים באיזור הדמדומים,

באיזור האפור שהוא בעייתי.

אינני יכול שלא להתייחס להצהרות שנשמעו בוועדה המקבילה שממנה אני כא עתה,

הוועדה לענייני ביקורת המדינה. אני רוצה לומר חד משמעית, שמוסד החנינה צריך

להשאר במקום שבו הוא נמצא היום, בידי נשיא המדינה, עם ביקורת פרלמנטרית

ואקזקוטיבית על ידי חתימת-קיום, ועזרה מקצועית משפטית של משרד המשפטים.

המתכונת הזאת מתאימה לפי דעתי נם לקונספציה החוקתית וגם לתנאים ולנסיבות

הקיימים במדינת ישראל. בזה אין לי כל ספק.

אני מסתייג לחלוטין מכל הערה שמשמעותה מעורבות פוליטית, יש בה כשלעצמה

פגם או פסול. אנחנו בוחרים באנשים האלה שיקבעו .נו מלחמה ושלום, חייט ומוות,

הקצאות תקציביות, סדר עדיפות לאומי ועוד. אני רוצה להסתייג גם מהערה של חבר

הכנסת וירשובסקי, כי היא פוגעת בנו ולכן יש בסיס לטענות, גם של עתונאים ובמקרה

זה גם של נושאת משרה בכירה מאד ברשות השלטונית, שמשדרת לציבור כי מעורבות

פוליטית היא חשודה; כי ברגע שיש מעורבות פוליטית, זה חשוד,

אנחנו צריכים להתמודד בצורה חזיתית וישירה אל מול עיניו של כל אדם בציבור

ולהגיד לו בצורה חד משמעית, שהגישה הזאת וההנחות המשתמעות ממנה פסולה ופוגמת

בדמוקרטיה. מי שנותן יד למשמעויות כאלה מערער למעשה את התשתית המוסרית

והציבורית, ואת התשתית של הלגיטימיות מתחת לבית המחוקקים הזה. זה צריך להיות

ברור. כי אם אני -יכול לדבר בסגנון כזה, ואף אחר לא מבקש ממני להוכיח את זה,

הרי זה מפני שמקבלים את זה כמובן מאליו.

אל תשכח שחברים עשו זאת כאן בוועדה הזאת, אנחנו עמינו לדון בנושא משפטי,

והם טענו שאנחנו גוף פוליטי, וכאילו איננו יכולים לדון בדברים כאלה.



נכון, ואני מערער גם על זה. אני חושב שגם ההערה של חבר הכנסה וירקיובסקי

הולכת בדרך הגירסה הזאת.

אינני אומר חלילה שאנחנו מעל לכל ביקורת. אנחנו נושאי משרה ציבורית

ונתונים לביקורת, אבל מחור הנחה שאנחנו ממלאים את תפקידנו בצורה כשרה, ומי

שטוען אחרת צריך להוכיח זאת, אלא שקרה ההיפך מזה. כאשר מדובר בפוליטיקאים

ההנחה היא שהם לא בסדר, ולכן איך יתכן שימסרו להם את סמכות החנינה? זה הרי דגר

לא מתקבל על הדעת. אני רוצה להגיד חד משמעית שהמתכונת, כפי שהיא קיימת היום,

מבוססת על הנחות נכונות, על תשתית נכונה, על לגיטימיות ברורה של הרשות המחוקקת

ונציגיה האקזקוטיביים למלא את התפקיד הזה.

אני חושב שהדברים האלה צריכים להאמר. ואם ישתמע מזה כאילו אנחנו חולקים

על ועדה אחתר, יהי כן. לכל ועדה יש דרך החשיבה שלה. וראינו זאת גם אתמול בנושא

אחר.
היו"ר א' לין
לא ישבנו כערכאת ערעור על החלטה של ועדת הפנים. אנחנו שקלנו את הנושא

לנופו בהיבטים אחרים.
שי שטרית
עכיוש לענין השיקולים. כשמדובר בחסד אישי והוא מבוסס על עובדות נכונות,

אין מקום לוויכוח ואין ויכוח. כאשר יש מעשה של חסד איש, ומסתבר שהיו שיקולים

שזיכו את הנהון ביחס טוב יותר משל אחרים, והנימוקים הסתברו אחר כך כחסרי שחר,

כפי שקרה בפרשת בן-ציון, זה פגע במוסד החנינה. ואין ספק שזה פגע במוסד החנינה.

ועל הנושאים באחריות לכל, של הנשיא ושל שר-המשפטים, לדאוג לכל שמקרה כזה לא

יקרה יותר. מתוך ההנחות שהמתכונת הקיימת נכונה, בול שההפעלה שלה חייבת לחיות

בדלל תקינה שאי אפשל יהיה למתוח עליה ביקולת.

הוא הלין בקטע של שיקולים ציבוריים. ומדוע? גם כאן אפשר להשתמש בטענה של

שיקולים ציבוליים, ואז שוב יכולים לקלות אותם מצבים. את נושא החנינה של אנשי

המהתלת העליתי בזמנו גם בוועדה וגם במליאה. לפי דעתי זו דוגמה דומה לסיטואציה

של בן-ציון. גם העיתוי של החנינה היה ללבנטי, להוא שידל לציבול מסל מסויים.

למלות שאני מסכים עקלונית למתכונת הנוכחית, אם הייתי צליל למנות את המקלים

שבהם ההפעלה פוגעת לעתים באימון הציבול ובתחושה של תקיפות ההחלטות וכו', הייתי

מצביע על זה כאחל המקלים, וחבל שזה היה.

העלתי האחלונה מתייחסת להנמקה. אני לא בטוח שאם מישהו היה מגיש בג"ץ על

הנמקות לא מפורטות, לפי סעיף 231, בהנחה שמי שמחליט לנמק צליל לעשות זאת כמו

שצריך, אם מישהו היה מדקדק אי אפשר היה להסתפק בתשובה האומרת שמכלול השיקולים

הביאו אותי להחלטה הזאת.

אני מוכן. להסתפק בגישה האומרת, שבמקרים שנויים במחלוקת שיש להם ענין

ציבולי, חובה על מי שצריך לעשות זאת, בין שזה הנשיא, היועץ המשפטי או של

המשפטים, לתת הנמקות. ובפועל נתנו הנמקות. במחתלת היה צליל לתת אותן.

זו הזלמנות בשבילי להבהיל שאני אישית בעל זה שסמכות החנינה תישאל בילי

נשיא המדינה, ולא תהיה בידי אף גוף אחל. ההתבטאויות שהיו בעבר פגעו בנושא הזה,



ויצרו אווירה לא טובה בציבור, ואנחנו צריכים לתקן אותה, אולי נוכל לעשות זאת

באמצעות הדיון הזה שיגבש סביבו עמדה ברורה. אנחנו גם רוצים לתבוע שהסמכות

הזאת תהיה סמכות אמיתית נירי הנשיא, ושתהיה אחריות אישית של הנשיא לכל נושא

החנינה, ואפילו לתת לנשיא את הכלים הדרושים שיאפשרו לו מימוש הסמכות הזאת.

אנחנו מדברים במספר גדול מאד של בקשות, והעבודה נעשית במחלקה במשרד

המשפטים, ומשם זה עובר לצוות בבית הנשיא. שהוא צוות מצומצם מאד. כרי לתקן גם

את הפגמים שיש במשפט, כשאין אפשרות לתקן את הטעות באופן ממשי, ואנחנו מנסים

להביא הצעות חוק לתיקון המשפט הפלילי שלנו, שיש בו חשד לטעויות, מן הראוי שליר

הנשיא יהיה צוות מקצועי רציני שיעשה את עבודת ההכנה בראוי, כרי שהחלטת הנשיא

תהיה על בסיס של בדיקה איתנה ועמוקה של הבקשה לחנינה.

אין לנו מישהו יותר טוב מהנשיא לעינן זה. הוא אישיות של מורם מעם,

המנותק מהמערכת הפוליטית, והסמכות הזו היא בהחלט נכונה ואמיתית, ולדעתי חתימת

היקום של שר המשפטים צריכה להיות כמעט אוטומטית.
היו"ר א' לין
יכול להיות שהנשיא לא צריך לחזור למערכת הפוליטית. אבל זה כבר נושא בפני

עצמו שלא היום נדון בו.
א' דיין
טוב שיהיה תיקון בחקיקה שלנו כדי להבטיח שנשיא לא יחזור למערכת הפוליטית.

וכדאי לשקול הצעת חוק בענין זה.

רציתי להעיר שמשרד המפשטים צריו לעשות רוויזיה בנושא פקודת התעבורה,

הרשעות, שהיא פקודה מיושנת ביותר.
שר המשפטים ד' מרידור
זה עניינו של משרד התחבורה.
היו"ר א' לין
אני מוכן שנקיים על זה דיון עם שר התחבורה, שזה בסמכותו.

היתה ועדה, בראשותו של דב לווין, שהמליצה לפעול בכיוון שאתה רומז עליו,

ולהפוך את זה לעבירות מנהליות. הוועדה גמרה את קביעת העבירות, וזה כולל את

רובן, שיהפכו לעבירות מנהליות. בקשתי לקבל תוך שבוע ימים את התקנות ששר

התחבורה צריך לחתום עליהן ביחד אתי.
א' דיין
הייתי רוצה שייקבעו קריטריונים באשר למי שרשאי לפנות בבקשה לחנינה. לדעתי

יש בציבור תחושה שפוגעת במוסד החנינה, שאם שר, חבר כנסת או איש ציבור מונה אל

הנשיא בבקשת חנינה, יש אולי יותר העגות. למעשה צריך לקבוע מי לא רשאי לפנות

בבקשה לחנינה, כדי שלא תיווצר בציבור תחושה של אי צדק ואפליה, אפילו ייבדקו

הדברים לגופו של ענין בסופו של דבר ויתברר שההחלטה היתה מוצדקת לכל הדעות.

פשוט קשה יהיה לשכנע את הציבור שמתן החנינה היה מוצדק אם הציבור יידע שבקשת

החנינה של פלוני באה מצד אנשי ציבור אלה ואחרים, והחגיגה ניתנה, בעוד שבקשת

החנינה של אלמוני לא באה מצד אנשי ציבור, והוא לא קיבל חנינה.



עיר וכחבר כנסת אינני פונה. הצעתי להם לפנות לעובד הסוציאלי, לאיש אגף הרווחה,

לאנשים מקצועיים באותו נושא. פנייה קול שרים או חברי כנסת בענין חנינה עלולה

לפגוע במוסד החנינה.

אי ורדיגר;

טוב ששר המפשטים נמצא אתנו כאן היום וכן גם יושב ראש הוועדה לענייני

ביקורת המדינה. אני מבקש לדעת אם מבקר המדינה הוא מעל לכל?
היו"ר אי לין
בתוקף תפקידו כמבקר - כן.
א' ורדימר
אני קןורא מהעתון דברים שאמרה מבקרת המדינה בנושא מוסד החנינה של נשיא

המדינה.
די ליבאי
זה ציטוט הלקי ביותר. התרעמתי נגד ציטוטים חלקיים.
א' ורדינר
אני לא יכול אלא לצטט מה שפורסם ב"הארץ". וכך נאמר שם: הנשיא לשעבר,

ואולי גם הנשיא דהיום עשו מעשים אשר כשופטת בהחלט לא הייתי שלמה אתם,מפני שזה

היה מעין תחליף וגם הוריד מקרנה של המערכת השיפוטית אשר שמעה את הדברים, שקלה,

נתנה את דעתה בהרכב של שלושה שופטים לפחות, והחליטה מה שהחליטה... והלא

ממשיכה'. צדק צריו לא רק להעשות, אלא נם להראות. נשיא המדינה בא בדרך כלל

ממפלגה כל שהיא, הוא מחליט לפי מצפונו, כך אני מקווה. כשזה לטובת מישהו שאולי

מזדהה עם המפלנה שנמנה עמה עד שבא לכס הנשיאות הוא בדילמה. לכן יתכן שיש מקום

לשקול נוף אחר, שלא יהיה חלילה מעל לנשיא המדינה...אבל שלא יהיה מזוהה עם גוף

פוליטי כלשהו. אבל זה ענין לרשות המחוקקת לענות.
ניצב ח' הירש
קרי: מבקר המדינה.

רציתי שהדברים האלה יירשמו בפרוטוקול. ועכשיו אני עובר לנקודה נוספת. יש

בציבור תחושה שלמעשה שר המשפטים הוא הקובע בענין החנינות. כלומר, במשרד

המשפטים יש מחלקה מכובדת שעושה את העבודה יפה, יסודית ולעומק, מכינה את התיק

ונם ממליצה, מביאה זאת בפני השר, והשר מערער או לא מערער ומעביר זאת לנשיא

המדינה, ונשיא המדינה מקבל בדרך כלל את ההמלצה של השר.
יי גבאי
גם לנשיא יש צוות מוגבל.
אי ורדיגר
עיקר העבודה נעשית במשרד המפשטים, והשאלה היא איך אפשר להביא למודעות

הציבור שאכן נשיא המדינה הוא הקובע בענין החנינות,



אני מביע את תחושת הציבור בענין זה. פונים אלי בענין חנינות.כמו שפונים אל כל
חבר כנסת אחר, ואומרים לי
אתה עם שר המשפטים יכול לסיר את זה הכל תלוי בשר

המשפטים, זאת ההרגשה. ואני חושב שזו נקודה שאנחנו צריכים לתת עליה את הדעת.

כמה מלים בענין ההנמקה. אני מבין את הבעייתיות שבנושא הזה. ואני מבין שלא

בכל פעם אפשר לנמק הכל, ולא תמיר אפשר לפרסם את הנימוקים, ובכל זאת דעתי כדעת

ראש הוועדה בענין הפומביות של ההנמקה. כי לא יתכן שהציבור לא יידע את ההנמקה

למתן החנינה, כי זה מאד משמעותי כלפי הציבור ובמיוחד לגבי אלה שלא זכו לחנינה.
שר המשפטים ד' מרידור
אם אתה מתכוון למקרים הקונטרלברסליים, אני מסכים לזה.
היו"ר א' לין
את דברי התשובה של שר-המשפטים נשמע בישיבה הבאה, אחרי שחברי הוועדה שלא

הספיקו לדבר היום יביעו את דעתם.

קבלתי פנייה מלשכת נשיא המדינה, שהנשיא מזמין את הווערה לקיים ישיבה אצלו

בלשכה לדיון בנושא הזה. אם הדבר מקובל על הוועדה, אענה בחיוב להזמנה. מאחר וזה

מקובל על חברי הוועדה, אשיב בחיוב להזמנת הנשיא.

רשומים לדיבור בישיבה הבאה חברי הכנסת וירשבסקי, לנדאו וליבאי. מי שירצה

להוסיף את שמו לרשימה יעשה זאת. את הישיבה הבאה נקבע בתאום עם השר.

אני מודה לכולכם. ישיבה זו נעולה.

(הישיבה ננעלה בשדעה 11:00)

קוד המקור של הנתונים