ישיבת ועדה של הכנסת ה-12 מתאריך 31/10/1989

הצעה לסדר של חבר-הכנסת ש' שטרית בנושא כללי התנהגות של נושאי משרות ציבוריות; חוק לתיקון פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש) (תיקון מס' 5) (מאת חבר-הכנסת ד' ליבאי); עדכון צו זכות יוצרים (פיצויים ללא הוכחת נזק), התש"ן-1989

פרוטוקול

 
הכנסת השתים-עשרה

מושב שני



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 70

מישיבת ועדת החוקה חוק ומשפט

יום שלישי, בי בחשון התש"ן (31 באוקטובר 1989), שעה 11;00
נכחו
חברי הוועדה;

א' לין-היו"ר

אי אבוחצ<רא

מ' וירשובסקי

א' ורדיגר

יצחק לוי

די ליבאי

אי רובינשטיין

ר' ריבלין

שי שיטרית
מוזמנים
א' זיסבלט - משרד המשפטים

ל' משיח - " "

ניצב ח' הירש - היועצת המשפטית למשרד המשטרה

נצ"מ י י המבורגר - ראש מדור תביעות

עו"ד ד' בריסקמן - האגודה לזכויות האזרח
מזכירת הוועדה
די ואג

יועצת משפטית; ר'מלחי

הקצרנית; ח' בנקין

סדר היום;

א. עדכון צו זכות יוצרים (פיצויים ללא הוכחת נזק), התש"ו-1989.

ב. הצעה לסדר של חבר-הכנס ש' שיטרית בנושא כללי התנהגות של נושאי

משרות ציבוריות.

ג. חוק לתיקון פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש)

(תיקון מסי 5). התש"ן-1989, מאת חבר-הכנסת ד' ליבאי.



א, עדכון צו זכות יוצרים (פיצויים ללא הוכחת נזק). התש"ן-1989

היו"ר א' לין;

אני פותח את הישיבה.
נתחיל בסעיף שהוסף לסדר היום
עדכון צו זכות יוצרים (פיצויים ללא הוכית נזק).

סעיף 3א' לפקודת זכות יוצרים קובע שבית המשפט רשאי לפסוק פיצויים בגין הפרת זכות

יוצרים גם ללא הוכחת נזק. הסכום שנקבע בזמנו היה 5,000 שקלים. סכום זה לא עודכן.

בקשת שר המשפטים אינה לשנות כרגע את גובה הסכום, אלא לתקן את השחיקה שחלה

ולהוציא צו בדבר פיצויים ללא הוכחת נזק על הפרת זכות יוצרים בסכום מינימום של

10,000 שקלים ובסכום מקסימום של 20,000 שקלים. זה צריך להתקבל באישור הוועדה,

ואני מציע לאשר את הסכום החדש בהתאם לפניית שר המשפטים. כיוון שאין התנגדות, אנו

רואים את בקשת שר המשפטים כמאושרת.
הוחלט
לאשר עדכון צו זכות יוצרים (פיצויים ללא הוכחת נזק), התש"ן-1989, כבקשת שר

המשפטים.

ב. הצעה לסדר של חבר-הכנסת ש' שטרית

בנושא כללי התנהגות של נושאי משרות ציבוריות
היו"ר א' לין
חבר-הכנסת שיטרית דיבר אתי ופנה אלי גם בכתב בנושא התפקוד של אנשים הנושאים

במשרות ציבוריות, או שיש להם שליטה על נכסי ציבור בתוקף תפקידם. אמרנו שנקיים

דיון בנושא זה בוועדה. אני מבין שבינתיים נושא זה נדון, בחלקו לפחות, גם בוועדת

הכספים. מובן שאיננו רוצים לדון רק בנושא הספציפי של משה זנבר, מכירת בנק לאומי

לישראל, אלא גם בנורמות ובעקרונות האתיים שצריכים לחייב נושאי משרות שלטוניות, או

בעלי תפקידים ציבוריים, שכן מקבלים לפעמים את הרושם שמה שלא מהווה עבירה פלילית

על פי החוק הוא בגדר המותר, ולא זו הכוונה. יש נורמות שצריכות לחייב עובדי ציבור

בתפקידם.

מה אתה מציע כמסגרת של דיון, חבר-הכנסת שיטרית?
שי שטרית
לא השתתפתי בדיון שהוועדה קיימה כבר בנושא זה, כנראה, הייתי באותו זמן בוועדה

אחרת, אבל הצעתי היא ללכת בכיוון שארגה הצגת, אדוני היושב ראש. אולי כדאי שהנושא

יוגדר ככללי התנהגות של נושאי משרות ציבוריות במיגזר העסקי. אני חושב שהסוגיה של

נושאי משרות ציבוריות במיגזר השלטוני קצת שונה ושמוקד הדיון צריך להיות המיגזר

העסקי, כי זו הסוגיה שהתעוררה.

אני רוצה להבהיר שזה בהחלט לא מוגבל לבנק לאומי. הנושא גם חורג מתחום הבנקים

והוא יכול להתעורר, למשל, לגבי חברת החשמל או חברת אחזקות גדולה שיש לה מניות

בחברות תעשייתיות. לדעתי, הניסוח הזה הוא הניסוח הנכון לצורך דיון בוועדה כמו

שלנו, הרוצה להדגיש שהעובדה שפלוני פסק שמעשה חורג מרשת המשפט הפלילי אינה סוף

פסוק וצריך להתייחס גם לשיקולים האתיים והאזרחיים מה אנו רואים כהפרה.



באנגליה, למשל, נהג הסיטי של לונדון במשך מאות שנים רק על פי המסורת, עד שבאה

פרשת גינס וסו נדרס, והבריטים שסמכו תמיד על מסורות הלכו בכיוון של הגדרה חקיקתית

של כל הסוגיה הזאת, כשהתגלו כל השחיתויות באותה פרשה והתברר שאנשים גייסו כספים

בבנקים והשתלטו על חברות. משמע שהשאלה אם מעשה מסויים הוא אתי או שהוא הפרת חוק

תלויה באופן בו רוצה ההברה להסדיר את ענייניה.

הי ו"ר א' לין;

אני שמח שחבר-הכנסת ליבאי, יושב ראש הוועדה לענייני ביקורת המדינה, נמצא כאן.

חבר-הכנסת שיטרית מציע לתחום את הנושא למיגזר העסקי. לדעתי, כדאי לצמצם את

הנורמות המחייבות, לפחות על פי השקפתנו, למיגזר העסקי. אם מדובר באותם מוסדות

וגופים המבוקרים על פי חוק מבקר המדינה, אני חושש שהנושא נופל בתחום עבודתה של

הוועדה לביקורת המדינה. לכן השאלה היא אם אנו מרהיבים את הדיון לאותו הלק של

המיגזר העסקי שאינו בתחום האחריות של מבקר המדינה ואת מי כוללים אנו במסגרת זו.

נשמע את דעות חברי הוועדה כדי שנוכל לדון בנושא בלי שנפלוש, חלילה, לתחום העבודה

של הוועדה לענייני ביקורת המדינה.
א' ורדיגר
אני חושב שזה נושא מאד מסובך ואינני יודע אם ועדת החוקה, חוק ומשפט תוכל

להתגבר עליו ולמצות את הדיון דווקה בנקודות שחבר-הכנסת שטרית עוסק בהן. אם מדובר

בארגונים, איגודים או הברות 'שהם גופים מבוקרים על ידי מבקר המדינה, זה נופל

בתחומה של הוועדה לענייני ביקורת המדינה בראשותו של חבר-הכנסת ליבאי.

הי ו"ר אי לין;

לו הנושא היה נופל בתחומה של הוועדה לענייני ביקורת המדינה, לא היינו נכנסים

לדיון בו בשום פנים ואופן. הענין הוא שיש מיגזר עסקי שאינו מכוסה על ידי ביקורת

המדינה, וההרגשה של כמה מחברי הוועדה היא שבתהום זה אין נורמות מחייבות על אף

שאנשים הנושאים במשרות אלה מכריעים ישירות לגבי נכסי הציבור.

א' ורדיגר;

זה נושא מאד מסובך. אינני בטוח שנוכל למצוא כאן פתרון למקרה שאני מכיר אותו.

נכון שהכוונה לדון בנושא הרחב יותר, אבל זה בעקבות המקרה הספציפי. לכן אני מציע

שלפני שהוועדה תיכנס לדיון מעשי יעלה חבר-הכנסת שיטרית את רעיונותיו והצעותיו

בכתב וכל אחד ישקול ויביע דעתו אם יש מקום לדון בכך בוועדה.
שי שיטרית
אני מבין שהוועדה קיימה כבר דיון, אדוני היושב ראש.
הי ו"ר א' לין
קיימנו דיון כללי מדי ורציתי שנחליט היום על המסגרת.

ראשית, ברור שאנו רוצים לדון בבעלי תפקידים ציבוריים במיגזר העסקי. שנית, אין

אנו רוצים לדון בהכרח בבעלי תפקידים שעליהם חל חוק מבקר המדינה. מבקר המדינה

מצווה בחוק להפעיל את הקריטריון של טוהר המידות, ואם אין הוא מפעיל אותו, הוועדה

לענייני ביקורת צריכה לפקח עליו. לדעתי, יש מקרים רבים בהם לא מפעילים את

הקריטריון הזה. אנו מדברים על תחום אפור שהוא תחום פרוץ, ואני חושב שהוועדה הזאת

יכולה לעשות נסיון יסודי ורציני להתמודד אתו.



מ' וירשובסקי;

לא בכדי זה עלה כנושא של בנקים, משום שהבנקים, בייחוד הגדולים, אינם גופים

מבוקרים על ידי מבקר המדינה, אבל מצד אחר, אי-אפשר לומר היום שבנק לאומי ובנקים

אחרים לא היו צריכים להיות במידה רבה רכוש המדינה, כי המדינה מימנה למעשה את כל

הכשלונות שלהם. הנושא עלה לגבי גופים מעין אלה, כי אם מדובר בגוף מבוקר כמשמעותו

בהוק מבקר המדינה, אין בעיה.

יש גופים שהיו יכולים להיות מבוקרים, כי יש סמכות למוסד מבקר המדינה להחיל

עליהם את החוק, אלא שמבקר המדינה אינו עושה זאת, ובכל זאת אלה גופים ציבוריים. על

"אגד", למשל, הוחלה הביקורת, אבל גם לולא החילו עליו את הביקורת, זה בכל זאת

מונופול ארצי הנותן שירות לכלל אזרחי המדינה. ההסתדרות היא גוף וולונטרי והיא לא

מבוקרת על ידי מבקר המדינה.

א' ורדיגר;

לדוגמה, תנובה.

מ' וירשובסקי;

יש סוג כזה של גופים העוסקים בשירות לכלל הציבור, בעלי עוצמה כלכלית -

ולפעמים גם פוליטית - עצומה, שלגביהם צריך, לדעתי, לקבוע כמה כללי התנהגות. אם

הכללים נקבעים על ידי מבקר. המדינה עצמו, זה נופל בתחום סמכותה של הוועדה לענייני

ביקורת המדינה, אם כי ייתכן שהיה טוב שאותה ועדה תעסוק בכך יחד עם ועדת החוקה,

חוק ומשפט. קיים גם השטח האפור, שאמנם התמקד בדמותו ובפועלו של משה זנבר, אבל

זה תחום הרבה יותר רחב.

נראה לי שאין זה טוב להתמחמק מדיון בנושא זה ואנחנו צריכים רק לתחום לעצמנו

גבולות כדי שלא ניכנס לשדות שאחרים מטפלים בהם. הייתי מאד רוצה שנתמודד עם הנושא

הזה, כי הוא די מערער את יסודות החברה והופך בעיני הציבור לסימבול שהכל מותר.

הי ו"ר א' לין;

יכול להיות שהתמודדות שלנו עם נושא זה תוליד לאחר מכן הצעת חוק משותפת לחברי

הוועדה.

ד' ליבאי;

אם הוועדה הזאת רוצה להיות מפקחת על המוסר העסקי-ציבורי, השאלה היא אם זה

בתחום סמכויותיה. לכאורה, הכנסת מפקחת על הרשות המבצעת, על הממשלה ומשרדיה, על

תאגידים ממשלתיים ועל גופים מבוקרים. אינני יודע איך מדינה דמוקרטית תוכל לנהל

פיקוח על אופן ניהול העסקים ועל האתיקה שלהם, אלא אם כן הגוף הציבורי שחייב לפקח

עליהם אינו ממלא את תפקידו. אם מדובר בבנק ישראל והמפקח על הבנקים אינו ממלא את

תפקידו, הוועדה הממונה על אותו נושא צריכה לזמן אליה את הרשות הממשלתית הנוגעת

בדבר, לדרוש ממנה הסברים ובאמצעותה לגרום לפיקוח על אותו גוף.

הייתי מצפה שכל ועדה בכנסת תשמור על תחומי עבודתה. בנקים אינם גוף מבוקר. לא

צריך להראות שהממשלה או הכנסת מנהלות את הבנקים, ויש גם דירקטוריון ציבורי שצריך

לפקח על עבודת הבנק. לכן אם מדובר בבנקים, אנחנו יכולים לבקר את המפקח על הבנקים,

ואז הנושא הוא בתחום עבודתה של ועדת הכספים, ואולי ועדת הכלכלה, ובתחום הוועדה

לענייני ביקורת המדינה, במידה שמבקר המדינה מתייחס או לא מתייחס לנושא.

לא הייתי מכניס היום את הבנקים לתחום הביקורת של ועדת החוקה, חוק ומשפט, כי

הכותרת בעצם יכולה להיות שאנו מפקחים על המוסר- הציבורי של תאגידים פרטיים או

תאגידים ציבוריים-פרטיים, אלא אם כן נחשוב שהבנקים במדינה הולאמו גם באופן רשמי

ונתייחס אליהם כאל גוף ממשלתי,



א' רובינשטיין;

ואז הוועדה לביקורת המדינה צריכה לעסוק בכך.

ד' ליבאי;

ואז זה צריך להיות, לדעתי, בוועדת הכספים או בוועדה לענייני ביקורת המדינה.

להגיח לנושא הבנקים באופן חד-פעמי ואחר כך לעזוב אותו בנימוק כלשהו - אין לי

התנגדות. אינני רוצה שיובן שאני נגד דיון בנושא בוועדה זו. אני מחסידיה

הגדולים של ועדת החוקה, חוק ומשפט. אני קנאי לה והייתי רוצה שהרבה יותר הצעות חוק

יועברו אליה. אני מאלה המביטים בדאגה רבה שהצעות חוק רבות עוברות לוועדות אחרות

שאינן אמונות על מלאכת החקיקה. אינני חושב שחקיקה בנושאים כלכליים צריכה לעבור רק

לוועדות כלכליות, או שחקיקה בנושאים בטחוניים צריכה לעבור רק לוועדת החוץ

והבטחון, והייתי מוכן לתת יד לכל מלחמה בתחום זה.

אינני יושב ראש הוועדה הזאת ואין לי שום אינטרס אישי בענין זה, אבל אני חושב

שמלאכת חקיקה דורשת שבמקום שבו מרוכזים המשפטנים והמוחות העוסקים בחקיקה צריכים

לפקח על עבודת החקיקה של הבית. אולם כאן לא מדובר אף לא בחקיקה. אילו היה מדובר

במעשה חקיקה והשאלה היתה אם הוא צריך להיות נדון בוועדת הכספים או בוועדה הזו,

הייתי תומך בכך שיידון בוועדה זו מתוך הגישה העקרונית שעליה עמדתי קודם. מדובר

בדיון על אספקטים מוסריים-אתיים של אופן התפקוד של הנהלה ציבורית או אחרת של גוף

מסחרי, ואינני חושב שזה צריך לעבור לוועדה זו כנושא ייחודי, אבל אם הוועדה תקבל

החלטה אחרת, אכבד אותה.

א' רובינשטיין;

אני תומך בעמדותיו של חבר-הכנסת ליבאי. בעולם הבנקאות היו דברים חמורים מאד

שהיו כרוכים גם בבעיות משפטיות וחוקיות, ואכן באותה תקופה חשבתי שהכנסת וגם

ועדותיה - לא ועדת החוקה, חוק ומשפט ולא ועדת הכספים שטיפלה בנושא זה - לא היו

מספיק יעילות. אבל אסור שמתוך נסיון לתקן פגמים כאלה ניצור משטר חדש, שבו הכנסת

מתערבת בעסקים פרטיים ומפקחת עליהם במישרין. אני פשוט מזהיר את עצמנו מפני זה.

לדעתי, יש לזה גם השלכות כלכליות גדולות מאד.

ענין ההסתדרות הוא בכלל שונה. אני תמכתי בפיקוח מסויים עליה, למשל, על טוהר

הבחירות. אמנם זה גוף וולונטרי, אבל זה גוף יציג במדינה, גוף בעל השפעה, ולכנסת

<ש בהחלט סמכות להעביר חוק ולגרום לכך שהבחירות יתנהלו כדין.

אשר לתנובה, אם זה מונופול, צריך אולי לדרוש מהמפקח על הקרטלים להתערב, ואם

אינו פועל, אפשר בהחלט לקרוא לו לדין ציבורי. אם זה תפקידנו, אינני יודע.

אני חושב שזה יהיה חמור מאד אם נאמר שאנחנו עוסקים במישרין בשאלה מהי התנהגות

עסקית. הנסיון במדינות אחרות מוכיח שטעות ישירה של נבחרי ציבור בדברים כאלה

הרסנית. אגב, אינני מכיר מדינה בעולם בה יש התערבות כזו. אני גם חושב שבעקבות

התערבות כזו תצטייר ישראל בעולם העסקים כמדינה שבה נבחרי ציבור, בעלי השקפות

פוליטיות ומטרות שונות ורצון לקבל כותרות, הם המפקחים העליונים על עולם העסקים.

אם מישהו היה מתייעץ אתי אם להשקיע במדינה כזאת, הייתי מייעץ לו לברוח ממדינה

כזאת ולהוציא ממנה את כספו.

אם מדובר בהיבטים ספציפיים, כמו אלה שהעלה חבר-הכנסת וירשובסקי לגבי עמדת

היועץ המשפטי לממשלה - כן. אם חבר-הכנסת שיטרית רוצה להביא לדיון עניינים מיוחדים

המעלים שאלות של חוק ומשפט - כן. אבל שהוועדה הזאת תהיה תחליף למבקר המדינה

ולוועדה לענייני ביקורת המדינה - לזה אני מתנגד.



היו"ר א' לין;

בדיון הקודם שהתקיים בנושא זח חבר-הכנסת רובינשטיין היה בדעה שיש מקום לדיון,

וטענתו אז היתה שמאחר שניתנה חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה בנושא מסויים זה

נכנס למסגרת עבודתה של ועדת החוקח, חוק ומשפט.

א' רובינשטיין;

אני אומר - היבט ספציפי אחד.

הי ו"ר א' לין;

קורח שמתרשים במציאות הישראלית דברים, שלפחות על פי אמת המידה שלנו אנו חשים

שאינם בסדר, ואולי זה אפילו מקרה זועק, ואנו יודעים שהציבור מצפה מאתנו לדבר מה.

הנסיון מראה שכשיש מקרה בעל השפעה רצינית ביותר גם בתחום הנורמות המוסריות,

הציבור חושב שמן הראוי שנתערב.

אנחנו יכולים לומר שאין זה בדיוק מתפקידה של ועדה זו או אחרת. הייתי אומר שאם

נושא נופל באופן מובהק בתחום עבודתה של ועדה אחרת, ועדת חחוקה, חוק ומשפט אינה

צריכה לדון בו, אבל במקרה זה מדובר בתחום האפור. כפי שאני מבין, לא היוגה שום

כוונה להיכנס לתחום של ניהול עסקים או למוסר של ניהול עסקים, אלא להגן על אינטרס

ציבורי.

א' רובינשטיין;

בפעם הקודמת הבנתי שמדובר על היבט משפטי של ניגוד אינטרסים.
חי ו "ר אי לין
ההיבט המשפטי נכנס כאן משום שהיה מדובר באינטרס הציבורי.

בית המחוקקים יוצר נורמות התנהגות גם בעולם העסקים. בספר החוקים תמצאו בין

השאר את פקודת החברות, חוק הרשות לניירות ערך ועוד ועוד חוקים הקובעים נורמות

שמחייבות את עולם העסקים ומגינות על הציבור בפניו. אי אפשר להתעלם מכך שבנק לאומי

הוא נכס בבעלות העם היהודי, מדינת ישראל. אם השאלה מתעוררת בעקבות מקרה ספציפי,

אין בכך כדי לפסול אותה. אנחנו מתעוררים לשאלות בעקבות מקרים ספציפיים.

אני מודה שאני מתלבט באשר לגדר הדיון ואופיו, אבל אין לי ספק שצריך להתמודד

עם הבעיה. ייתכן שנגיע למסקנה שמבחינת החוק הישראלי יש חלל, שיש נושא המחייב הסדר

נורמטיבי. לא הייתי רוצה שנקבל היום החלטה. נראה את הדברים שנאמרו כאן כחומר

לחשיבה ובעוד כשתי ישיבות נעלה מחדש את הנושא הזה ונחליט.

ג. חוק לתיקון פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש) (תיקון מס' 5)

(מאת חבר-הכנסת די ליבאי)

הי ו "ר א' לין;

אנו עוברים לנושא המרכזי בסדר היום: חוק לתיקון פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר

וחיפוש) (נוסח חדש) (תיקון מסי 5) י זו הצעת חוק פרטית של חבר-הכנסת דוד ליבאי

שאושרה בקריאה ראשונה והועברה אלינו להכנה לקריאה שניה ולקריאה שלישית. נשמע

הערות כלליות בטרם נתחיל לעבור על החוק סעיף סעיף.



ניצב ח' הירש;

באופן כללי הצעת החוק מסוכמת גם אתנו והיא על דעתנו. אנחנו רואים אותה בברכה

רבה, משום שקודם כל זה יקל על חשודים. לא יצטרכו לעצור חשוד רק כדי להבטיח

התייצבותו לחקירה או למשפט, ודי יהיה בהטלת תנאים עליו. מעבר לזה, התנאים שאנחנו

ביקשנו להטיל דומים לתנאים שבית המשפט רשאי להטיל. אני חושבת שזה יקל מאד על

החשודים וזה יקל גם על עבודת המשטרה. מאחר שאפשר יהיה להטיל בתחנת המשטרה אותם

תנאים בהסכמת החשוד, המשטרה לא תהיה אנוסה לפנות לבית המשפט, ואנו רואים את ההצעה

הזאת בברכה רבה.

היו"ר א' לין;

מה המצב כיום?

ניצב חי ה<רש;

היום, ראשית, אנחנו חייבים לעצור, והמשטרה רשאית להתנות את השחרור מהמעצר
בתנאים מאד מצומצים, והם
ערבון כספי לא גבוה. בחקירות שנעשו בעבר חסכנו מזמנו

של בית המשפט על ידי שנטלנו מהאיש בהסכמתו את הדרכון, אבל הקושי היה נעוץ בכך

שאותו. אדם היה רשאי לפנות למשטרה ולבקש את הדרכון ברגע שיחפוץ, ואם לא היתה לנו

אפשרו ללכת לבית המשפט - והיו כבר מקרים כאלה - היינו אנוסים להחזיר לו את

דרכונו, ועד אשר פנינו לבית המשפט, האיש כבר לא היה יותר בארץ.

הי ו"ר א' לין;

על כל פנים השחרור בערובה היה מותנה במעצרו של האדם?

ניצב חי הירש;

השחרור בערובה היה מותנה במעצרו של האדם הן במשטרה והן בבית המשפט. לבית

המשפט לא היתה סמכות להתנות איזה שהוא תנאי, אלא אם כן עצרו את האיש, והיו יכולים

לשחררו בערובה לאחר קיום התנאים האלה.

הצעת החוק שלפנינו תאפשר קודם לבית המשפט להתנות תנאים להתייצבות לחקירה

ולמשפט ללא מעצר. היא ונאפשר זאת גם למשטרה, והמיוחד בה הוא שהפעם יהיו לקצין,

שיהיה רשאי להתנות את התנאים, אותן סמכויות שיש לבית המשפט, אלא שזה יהיה מותנה

בהסכמתו של החשוד.

הי ו "ר א' לין;

אני מבין שהסכמתו של הרושוד להפקדת הדרכון תהיה כמו צו עיכוב יציאה של בית

משפט.

ניצב חי הירש;

כן.

אנחנו רואים בהצעת חוק זו ברכה רבה גם בגלל הוראה נוספת בה. לפעמים אנו

מבקשים מבית המשפט תקופת חקירה, ובדיעבד מתברר לנו שהיא ארוכה מדי. מעכשיו נוכל,

בהסכמת החשוד - אלא אם בית המשפט יתנה אחרת - לשחרר אותו מהחזקתו במשטרה למרות

שהזמן שבית המשפט קצב טרם עבר. אנחנו רוצים בהצעת חוק זו שיפור קודם כל מבחינת

החשו ושנית, הקלה על דרכי עבודתה של המשטרה.



היו"ר א' לין;

עברתי אתמול על החומר, ואנ< מוכרח לומר לך, חבר-הכנסת ליבאי, שאינני יכול

להבין מדוע לא הגשת את הצעת החוק הזאת בשלב מוקדם יותר. אמנם אמרת ששר המשפטים

הקודם ביקש לעכב את הבאתה, אבל האם זה נימוק לא להגיש הצעת חוק שאפשר למצוא בה רק

ברכה? האם 71 סיבה לעכב הצעת חוק כזאת ולגרום כאב וסבל מיותר לכל כך הרבה אנשים?
ד' ליבאי
אדוני היושב ראש, את הצעת החוק הזאת הגשתי עם היבחרי לכנסת, משום שביזמה זו

טיפלתי, על דעת המשטרה, עוד כשהייתי ראש לשכת עורכי הדין. נראה היה לי שאם ההצעה

מקובלת הן על משטרת ישראל והן על לשכת עורכי הדין, היא מאוזנת, אבל כשהגשתי אווזה

בכנסת קיבלתי איתותים משר המשפטים הקודם שהוא לא יתמוך בה, אלא אם כן אמתין עד

שוועדה שהוא מינה לבדיקת דיני המעצר תסיים את עבודותה והוא נקב בתקופה של שלושה עד

ששה חודשים.

הייתי טירון בכנסת וחשבתי שהוא מדבר דברים נכוחים, וכיוון שהיה לי ענין בנושא

עצמו ולא בקידום יזמה משום שהיא שלי, המתנתי. חלפו חודשים ודבר לא קרה ואז העזתי

והבאתי את הצעת החוק למליאה תוך התנגדות השר. הצעת החוק זכתה לתמיכה אבל השר דרש

ממני מעל דוכן הכנסת שאוותר, או שהוא יסכים שהיא תועבר לוועדה בתנאי שאתחייב לא

לדרוש מהוועדה של הכנסת לדון בה כל עוד לא סיימה הוועדה בראשות השופט דב לוין את

עבודתה אלה היו דבריו פחות או יותר.

היו"ר א' לין;

אני מוכרח לומר לך שאנ< חושב שגם פרשה זו ראויה לבירור בוועדה, כי אם הצעת

חוק פרטית, שבאה לייעל את עבודת המשטרה ולמנוע נזק מיותר לאנשים, מתעכבת כך, הרי

זה כאילו אנחנו אדישים לגורל בני אדם. לדעתי, זה נושא ראוי לבירור ואציע לדון בו

במסגרת הדיון שנקיים בוועדה ב-14. בנובמבר יחד עם שר המשפטים בנושא טיפולה של

מערכת אכיפת החוק במסקנות של ועדת בייסקי בתחום הפלילי. אני אעלה גם את השאלה

למה נהג משרד המשפטים כפי שנהג בהצעת חוק זו.

שי שיטרית;

יש גם שאלה נוספת במישור העקרוני, ללא קשר להצעת החוק: יחסי הגומלין בין

תהליך עבודת הרקיקה של הכנסת כשחבר- הכנסת יוזם נושא מסויים לבין תהליך עבודת

החקיקה של ועדה פלונית. השרים ממנים ועדות שונות, ועבודתן נמשכת חודשים רבים

ולפעמים שנים, והשאלה אם עצם קיומה של ועדה העוסקת בנושא מסויים צריך לעכב את

תהליך החקיקה בכנסת.

היו"ר א' לין;

הוועדה שלנו כבר התייחסה לנושא זה מספר פעמים, פעם אחת גם על פי יזמתך, וקבעה

עמדה. המקרה שלפנינו מחזק את דעת הוועדה בנושא זה. על כל פנים אני חושב שצריך

לקבל הסברים ממשרד המשפטים למה הוא גרם לעיכוב של הצעת חוק כל כך חשובה.

ל' משיח;

כוונת שר המשפטים היתה עניינית. היות ויש ועדה בראשותו של השופט דב לוין, אשר

דנה בכל הנושא של אמצעים משטרתיים, ממעצר וחיפוש, כדי ששר המשפטים יקבע את עמדתו

לגבי הצעת החוק של חבר-הכנסת ליבאי, היה מן הראוי שישמע תחילה מה המלצת אותה ועדה

בנושא. לכן ביקשנו במיוחד שהוועדה בראשות השופט דב לוין תפנה את תשומת לבה לנושא

זה ותדון בהקדם בדברים המסויימים שהציע חבר-הכנסת ליבאי. כל עוד לא סיימה את

עבודתה ביקשנו לעכב את הדיון בכנסת, וברגע שהיא סיימה את עבודתה הוגשו ההמלצות,

שבסך הכל מוצאות את ביטויין בהצעת החוק של חבר-הכנסת ליבאי.
היו "ר א' לין
עורכת דין בריסקמן, יש לך הערות כלליות להצעת החוק?

עו"ד ד' בריסקמן;

באופן כללי אנחנו חושבים שזו הצעה מצויינת. אנחנו מברכים עליה וחושבים שהיא

משפרת זכויות חשודים ואנחנו בהחלט תומכים בקבלתה. יש לנו מספר הערות שאותן נביא

במהלך הדיון בסעיפי החוק.

הי ו"ר א' לין;

נעבור לסעיפי החוק.

סעיף 1(1)

ד' ליבאי;

סעיף זה אינו הצעתי הפרטית, אלא תוספת, ואני רוצה להסביר אותה ולעורר

מחשבה. סעיף 11 כפי שירשנו אותו מהמנדט הבריטי אומר שהערובה הניתנת בתחנת משטרה

תהא בערבות עצמית של הנרושד או הנאשם, בין לבדה ובין בצירוף ערבים. זו אפשרות אחת,

ואחת החלופות של הערובה היא ערבון כספי - היינו הפקדת כסף - שלו או של ערבים, הכל

כפי שיורה הקצין הממונה שהורה על השחרור בערובה.

למיטב ידיעתי - בענין זה ודאי אמונה יותר היועצת המשפטית של המשטרה - פקודות

המשטרה הגבילו את הקצינים בתחנת המשטרה לסכומי כסף שהם רשאים לדרוש כערבון.
ניצב ח' הירש
נכון.

ד' ליבאי;

וזה לטובה, ולא, הקצין היה יכול לסכל את כל הכוונה. הוא היה יכול לדרוש ערבון

של מיליון שקל, וכיוון שהאיש אינו יכול לתת ערבון כזה, הרי שדינו היה מעצר. לכן
קבעו פקודות המשטרה
אם אתה משחרר אותו בתחנת משטרה, הגבל את עצמך לסכום פלוני

סביר, ולא, לך עם החשוד לבית המשפט ושבית המשפט יטיל ערובה בסכומים גדולים יותר.

למיטב ידיעתי, הפרקטיקה בשטח היא שהקצינים והשוטרים אי נם מבקשים ערבון,

והסיבה היא שקל מאד לחשוד להטיל דופי בקצין ולטעון שהוא ביקש שוחד כשהוא התכוון

בעצם לערבון כספי. לכן בפועל שוטרים אינם דורשים ערבון כספי, אלא הם מסתפקים

בחתימת החשוד או בחתימת ערבים, או לוקחים את החשוד לבית המשפט.

מוצע כאן שאחרי המלים "הכל כפי שיורה הקצין הממונה שהורה על השחרור בערובה"
יתוספו המלים
"הורה הקצין הממונה על מתן ערבון כספי, רשאי הוא להורות שיופקד

בקופת בית משפט השלום". מאותו טעם אני מעדיף שיהיה כתוב לא "רשאי להורות" אלא

"יורה שיופקד" או "יופקד הערבון בקופת בית המשפט". אני מעלה את זה למחשבה.
ניצב חי הירש
זה מקובל עלינו.
די ליבאי
ואז לא תהיה טענה שמא ניתן הכסף כשוחד ולא כאפשרות של שחרור.
ניצב חי הירש
יש נימוק נוסף שבגללו רצינו ללכת לבית המשפט. לבית המשפט יש מנגנון של הצמדה

שיכול להבטיח שיוחזר האיש הערבון בשוויו המלא. אצלנו אין מנגנון כזה, ולכן רצינו

לנתק את הכסף מהמשטרה מהטעמים שהוזכרו וגם כדי לאפשר לאדם לקבל אחר כך את ערבותו

במלוא ערכה.



היו"ר א' לין;

איך זה מתבצע באופן מעשי?

ניצב ח' הירש;

הקצין מטיל על האדם את הערבון על האדם הנמצא בתחנת המשטרה, אם כ< הוא לא

עצור, ומישהו אחר מפקיד מטעמו כסף בקופת בית המשפט, אלא אם כן, האיש יאמר: יש

אצלי כסף, בואו אתי לבית המשפט, ואז השוטר יתלווה אליו.

היו"ר א' לין;

יש לכם כוח אדם לצורך זה?

ניצב חי הירש;

אין לנו עודף של כוח אדם.

היוייר אי לין;

נניח שהאדם פונה לקרוב משפחה שלו שיפקיד כסף בקופת בית המשפט. כפי שאנו

יודעים, קופת בית המשפט אינה פתוחה כל הזמן וגם כשהיא פתוחה צריך להמתין לא מעט

זמן בתור. האם אין אפשרות להפקיד את הכסף בבנק עבור קופת בית המשפט?

א' רובינשטיין;

אפשר להפקיד את הכסף בבנק הדואר.

היו"ר א' לין;

האם אי אפשר להפקיד את זה בבנק הדואר או בחשבון בנק אחר לזכות גזבר בתי

המשפט?

ניצב ח' הירש;

את זה צריך לברר עם הנהלת בתי המשפט.

היו"ר א' לין;

הם הניחו שאין חשיבות מיוחדות שיבואו לדיון זה. אמרתי להם שיתעוררו שאלות

מעשיות. נסיים את הענין בלעדיהם.

אם לא ניתן להפקיד את הכסף מסיבות טכניות, האיש ימשיך להיות מוחזק בתחנת

המשטרה?

מ' וירושבסקי;

כגון שצריך להפקיד את הכסף יום ששי אחר הצהריים, כשהקופות סגורות.

ניצב חי הירש;

אחת מן השתיים; או שנטיל עליו תנאי אחר, למשל, להפקיד את דרכונו עד אשר יפקיד

את הכסף, או שנאמר לו שאין לנו ברירה אלא ללכת לבית המשפט.

היו"ר א' לין;

לדעתי, אנחנו חייבים להביא כאן לביטוי את האפשרות להפקיד את הכסף לזכות גזבר

בית המשפט בכל בנק, ואני בטוח שלא תהיה בעיה להנהלת בתי המשפט לבצע את זה. שנית,

אם מסיבות טכניות לא ניתן להפקיד את הכסף, למשל, ביום ששי, יחפשו דרכים חלופות

כדי שאותו אדם לא יוחזק סתם כך בתחנת המשטרה.



יצחק לוי;

מדוע הערבות הכספית המונעת מעצר איכה מותנית בהסכמת החשוד או סניגורו, כשם

שדורשים את הסכמתם לגבי הפקדת דרכון, למשל, או בסעיף 4 להצעת ההוק בו כתוב: "ובלבד

שהחשוד או סניגורו הסכימו לה"? הדברים מופיעים גם בדברי ההסבר לסעיף 1, וכיוון

שנותנים כאן סמכויות רחבות יותר למשטרה כדי למנוע מעצרים ורוח החוק היא שהדברים

צריכים להעשות בהסכמת החשוד, ולא, יעבור הענין לבית המשפט, נשאלת השאלה מדוע לא

לכתוב במפורש בסעיף 1 שגם לגבי ערבון כספי נדרשת הסכמת החשוד או סניגורו.

שנית, נשאלת השאלה אם כל קצין יכול להטיל את הערובה והאם הוא רשאי להטיל כל

סכום. ניצב חנה הירש אמרה קודם שהמשטרה הגבילה את הקצינים לסכומים מסויימים. מדוע

זה לא מופיע בחוק?

ניצב חי הירש;

את ענין הסכמת החשוד או סניגורו כללנו רק באותם סעיפים שהם חידוש לעומת המצב

הקיים. גם היום אפשר להטיל ערובה על אדם במשטרה, ואם זה לא מוצא חן בעיניו, הוא

פונה לבית המשפט ועורר על ההחלטה. נדרשת הסכמת החשוד או סניגורו לגבי הפקדת

דרכון, כדי שלא המשטרה עצמה תחליט למנוע את יציאת החשוד מהארץ או לעכב את יציאתו.

אם הוא לא מסכים, והמשטרה סבורה שחשוב מאד לעכב את יציאתו, היא לא תשחרר אותו

ותפנה לבית המשפט. באותן הוראות המרחיבות את סמכות המשטרה לעומת הסמכות שהיתה לה

בעבר נדרשה הסכמה. בדברים אחרים לא נדרשה הסכמה. גם היום רשאי קצין משטרה להטיל

ערובה בלתי מוגבלת בסכום, ואם החשוד אינו רוצה לקבל את התנאי הזה, הוא פונה לבית

המשפט, ואיננו מציעים לשנות זאת.

יתירה מזאת, יש כאן הוראה מאד ספציפית, שחשוד שתנאי הערובה שהמשטרה הטילה

עליו אינם מוצאים חן בעיני, רשאי לפנות לבית המשפט ולערור. לכן איני רואה מדוע

צריך להרחיב את ההסכמה מעבר לנדרש כאן.

יצחק לוי;

גם לגבי גובה הסכום? ?

ניצב חי הירש;

כן.

די ליבאי;

לנושא ההסכמה - כיום החוק מאפשר הטלת ערובה בתחנת משטרה בשני אופנים; דרישת

חתימה מהחשוד, או ערבון כספי. בשני המקרים, אם השוטר דורש חתימה או ערבון והחשוד

או הערב מסרבים, אין חתימה ואין ערבון. הדברים ברורים מאליהם, כי לא יעלה על הדעת

ששוטר יאכוף על אדם לחתום או יוציא כספים מכיסו בכוח.

לא הרי זה כהרי הפקדת דרכון. יכול השוטר לומר לחשוד לבוא אליו עם דרכונו,

ואין לשוטר דבר פשוט יותר מאשר לקחת את הדרכון. כאן מגבילים את השוטר ואומרים לו

שאם רצונו לקחת דרכון, הוא צריך את הסכמתו של החשוד, ובאין הסכמה, בית המשפט יצווה

על לקיחת דרכון ועיכוב יציאה של אדם מהארץ. זו ההבחנה.

אין בפקודה הזאת הגבלה לגבי גובה הערובה, משום שיש שוני בין המקרים, אלא

מאי? המפקח הכללי של המשטרה היטיב לעשות בכך שנתן הנחיה - ואת ההנחיות האלה הוא

יכול לשנות לפי ערך הכסף, לפי פסיקת בתי המשפט ולפי נורמות רצויות - שהערובה לא

תעלה על סכום מסויים. אם שוטר ירצה להטיל ערובה בסך מיליון שקל, למשל, בית המשפט

יפסוק בענין, כי זה סכום כסף גדול מאד, אבל אם מדובר בערובה שגרתית מקובלת על פי

הנחיות בית משפט, קצין יכול לדרוש אותה בתחנת משטרה. לכן איני רואה צורך לשנות את

המצב המשפטי הקיים. .



חבר-הכנסת יצחק לוי שאל אם כל איש משטרה לכול לדרוש ערובה. החוק מדבר על

"הקצין הממונה" ומגדיר מי הוא בסעיף 9: "הממונה על תהנת המשטרה (להלן בסימן זה -

הקצין הממונה}. בפקודות המשטרה קבעו מי הם הקצינים הממונים על תחנת משטרה. זה כמעט

תמיד קצין, ותמיד האדם הבכיר ביותר או מהבכירים ביותר בנושא חקירות או בנושא זה

במשטרה. בענין זה לא ידוע על בעיות בשטח. לא יעז חוקר בדרג נמוך להחליט על דברים

כאלה בלי אישור הממונה על החקירה או הממונה על התחנה.

היו"ר א' לין;
הצעתי שתי הצעות
א) שאפשר יהיה לשלם את הערובה לא רק בקופת בית המשפט, אלא

גם בכל בנק, ואת הפתרון האדמיניסטרטיבי הנחלת בתי המשפט כבר תמצא, כך שאיני רואה

מקום שנעכב החלטה זו עד להתייעצות אתה; ב} אם מסיבות טכניות אי-אפשר לשלם את

הערובה, כגון שהחשוד צריך לשלם אותה ביום ששי אחר-הצהריים כשהכל סגור, אנחנו רוצים

למצוא חלופה כדי שהוא לא יישב סתם כך במעצר.

ד' ליבאי;

בענין הראשון אלננל יכול להאיר את עיני הוועדה, כי אני חושב שמן הראוי לקבל

הסברים מהנהלת בתי המשפט. דומני שזה כבר נאמר. אני ודאי תומך ברעיון של היושב ראש.

אנחנו צריכים לזכור באיזו חברה אנחנו חיים, ולי נראה נכון הדבר שאם זה רק ענין של

הפקדה, צריך להיות טופס מתאים שיופקד בכל בנק, לחשבון מסויים, ושיצויינו בו מסי

תיק החקירה ושם החשוד כדי שיידעו לאן לשייך את זה. צריך להיות נוהל פנימי המבהיר

שזו ערובה הקשורה בתיק חקירות מסויים. לכן אני מקבל את הצעתך, אבל לא אני לכול

להעיר על כך. מישהו מהנחלת בתל המשפט צריך להסבלר לנו אם יש סיבה לא לעשות זאת.

הכוונה כאן היא שהכסף לא יינתן במשטרה ולא יופקד במשטרה.

היו"ר א' לין;

אנו רוצים שלא יהיו קשיים מיותרים ושלא יוחזק אדם במשטרה בגלל סיבות טכניות.

ביום ששי אחר הצהריים אין בנק פתוח.

די ליבאי;

לעניות דעתי, זה כבר לא בתחום ההתערבות שלנו, זה בתחום ההפעלה הסבירה של

החוק, גם הלום, כשאומרלם לאדם להבלא ערב, הערב לא נמצא מיד, והמשטרה נוהגת בדרך

כלל בשיקול דעת ענייני. גם מציאת ערב יכולה להתמשך, הכל לפי הנושא ולפי הבעיה

הקונקרטית. הוא הדין בערבון. כשם שקשה לעתים להביא את הערב, כך קשה לעתים להמציא

את סכום הכסף, והתוצאה תחיה שיילכו לבלת המשפט, או שהאלש יזעיק שמים וארץ ו יסדיר

את הענין באותו יום עד לשעות הסגירה של הבנק. לכן אני מציע להניח את ענין ההפעלה

לשכל הישר, ואם המשטרה מנצלת את זה לעתים, קשה למנוע את הדבר. לפחות זה לא נלתן

למנלעה בחוק. זה נלתן יותר למניעה על לדל פיקוח בפועל, על לדל טלפול בתלונות

ענייניות מהותיות בשטח.
הלו"ר א' לין
מתי דורשת המשטרה הפקדה כספית ומתל הלא מסתפקת בהתחייבות?
נלצב חי הלרש
זה תלול בנסלבות הענין, בנסלבות המקרה, במל מדובר.

הלוייר א' לין;

מה המניע של המשטרה לדרוש הפקדה כספית ולא להסתפק בהתחייבות של ערב, למשל?

נלצב חי הירש;

אינני יודעת את התשובה לכך בעל פה. אני מוכרחה לבדוק.



היו"ר א' לין;

בכל. אופן אני סבור שאנחנו צריכים לפרש ולכתוב בחוק שההפקדה אינה צריכה להיות

רק בקופת בית המשפט, אלא גם לזכות גזברות בת< המשפט באחד הבנקים. אם אין אפשרות

טכנית לבצע הפקדת ערבות כספית, לדעתי, צריכה להיות הנחיה של המחוקק שעל המשטרה

לחפש חלופות סבירות אהרות, כדי שאדם לא יישאר במעצר רק בגלל בעיה טכנית.

ניצב ח' הירש;

הייתי רק מציעה, אדוני היושב ראש, שהדברים האלה ייעשו בהנהיות פנימיות של

המשטרה, ולאו דווקה בחוק, משום שהוראה מגבילה בחוק יכולה להיות אף יותר מרחיקה לכת

ממה שאתה חושב. לכן נראה לי שדי בכך שאנחנו נרשום לפנינו, שאם יהיה איזה שהוא קושי

בהפקדת סכומי הכסף ויש אפשרות אחרת להבטיח את מטרות ההפקדה, ישתמשו באפשרות האחרת.
ניצב חי הירש
בזה את אומרת לנו שאתם תתנו הנחיות פנימיות כאלה.

ניצב ח' הירש;

כן, ניתן הנחיות פנימיות בהן ייאמר, שאם אמנם אין דרך אחרת אלא להפקיד כסף,

ובפועל קשה להפקיד את הכסף, יחפשו חלופות אהרות כדי להבטיח את התייצבות האיש

לחקירה או למשפט.

היו"ר א' לין;

אם אין הערות נוספות, נאשר סעיף קטן (1) בתוספת שהצעתי.

אי רובינשטיין;

ולהביא אותה לידיעת הנהלת בתי המשפע.

היו"ר א' לין;

ודאי. אם יזעיקו שמים וארץ ויגידו שזה בלתי אפשרי וישכנעו אותנו, נחזור בנו.

ד' ליבאי;
נוסח התיקון יהיה
הורה הקצין הממונה על מתן ערבון כספי, יופקד הערבון בקופת

בית משפט שלום, או בחשבון בנק שייקבע לכך.
היו"ר א' לין
הייתי מציע לכתוב: או לזכות גזברות בית המשפט בחשבון בנק.
א' רובינשטיין
צריך לכתוב "בחשבון בנק שייקבע לכך" כהצעת חבר-הכנסת ליבאי, כי הנהלת בתי

המשפט צריכה להגיע להסכם עם הבנק, והיא יכולה להגיד, למשל, שהגיעה להסכם עם שלושה

בנקים ועם הרביעי - לא. הבנק צריך להסכים שהטופס שלו יכלול גם את מספר תיק החקירה.
ד' ליבאי
אני מציע לכתוב: הורה הקצין הממונה על מתן ערבון כספי, יופקד הערבון בהתאם

לנוהל שייקבע בתקנות שיוציא שר המשטרה באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט. כשהתקנות

יובאו לנו לאישור נדון בנוהל.

ניצב ח' הירש;

החוק הזה נוגע לשר המשפטים. לכן אינני רוצה ששר המשטרה יוכנס לכאן.



היו"ר א' לין;

חבר-הכנסת ליבאי, בסעיף אחר ניתן סמכות לשר המשפטים להתקין תקנות. הוראה

סובסטטנטיבית זו, שהיא טכנית באופיה, נראית לי בעלת חשיבות עליונה, כי ישבה

כדי למנוע פגיעה באדם ללא סיבה.
אי רובינשטיין
מכל מקום צריך לכתוב "בחשבון בנק שנקבע לכך", כי יכול להיות שהנהלת בתי

המשפט אינה מגיעה להסדר עם בנק מסויים. הרי גם מס הכנסה הגיע להסדר עם הבנקים.

יצחק לוי;

אין סיבה שהנהלת בתי המשפט לא תגיע להסדר עם כל בנק, שהרי כל הבנקים

מעוניינים שישלמו אצלם חשבונות.

היו"ר א' לין;

אם כן, הצעתי לסעיף קטן (1) התקבלה, ואנו משאירים פתח להנהלת בתי המשפט

להעיר הערות. אינני רוצה לעכב את חקיקת החוק.

לי משיח;

אני מתארת לעצמי שקיימים כבר הסדרים בתחומים אחרים. אינני בקיאה בנושאים

הטכניים הללו בהנהלת בתי המשפט. לכן הייתי מציעה לכתוב בצורה כללית; יורה שיופקד

לזכות גזברות בית המשפט. כיצד - הם כבר יודעים, <ש להם הסדרים, ואין צורך לפרט.

היו"ר א' לין;

אבל אנחנו רוצים לכתוב זאת מפורשות.

שי שיטרית;

רק תיקון קטן לנוסח שהציע פרופי ליבאי. במקום "שייקבע" אני מציע לכתוב

ייבחשבון בנק שגזברות בית המשפט תקבע לכך".

די ליבאי;

כלומר, אתה מציע לכתוב "או בחשבון בנק שהנהלת בתי המשפט תפתח לשם כך".

ו

יצחק לוי;

כבר היום משלמים חלק מהקנסות בבנקים, משמע שהנהלת בתי המשפט כבר הגיעה

להסכם עם הבנקים לפתיחת חשבונות כאלה.

היו"ר א' לין;

אין בעיה לפתוח חשבון למטרה זו, ולא הייתי רוצה להשאיר בענין זה שיקול דעת

להנהלת בתי המשפט, אלא לחייב אותה לפתוח חשבון למטרה זו. אם נחשוב שיש צורך בכך,

ננסח אתר כך סעיף כללי של תקנות, אבל לדעתי הנהלת בתי המשפט צריכה לדעת שזו חובתה.

נעבור לסעיף קטן (2).

די ליבאי;

הצורך בתיקון בסעיף קטן (2) נובע מכך שכיום, לפי סעיף 11 לחוק, הערובה היא

התנאי שהחשוד יתייצב לחקירה במשטרה, או למשפטו, ותו לא. לכן כשמתעוררת שאלה של

איסור יציאה מהארץ והפקדת דרכון, אין לשוטר ברירה אלא לפנות לבית המשפט גם אם אינו

רוצה בכך, וכדי לשחרר את האדם בערובה בבית משפט, הוא צריך לעצור אותו קודם, כי לפי

מבנה החוק כיום אין ערובה בלי מעצר. לפי מחקר שדה שעשיתי עוד לפני חמש-עשרה שנה



אני יודע ש-%50 מאלה שהמשטרה הביאה לפני שופט בית משפט השלום הובאו תוך בקשה לשחרר

את האלש בערובה בתנאים שהמשטרה ביקשה, כי לפי החוק היא לא היתה יכולה לדרוש אותם

תנאים בתחנת משטרה.
בחלק מהמקרים נהגה המשטרה כך
אמרה לאיש לבוא למחרת בבוקר ב-8:30 לאולם

המעצרים, ופורמלית השוטר הביא את האיש כעצור, כדי שהשופט ישחרר אותו בערובה, אלא

שהמשטרה צריכה לכתוב שהיא מבקשת לעצור, כדי לשחררו בערובה, ואם מדובר באיש חשוב,

הוא זוכה לאחר מכן בכותרת "נעצר ושוחרר בערובה", למרות שהוא לא ראה כלל תא מעצר.

זה מה שאנו מבקשים למנוע בחוק הזה בשורה של הוראות.

הי ו"ר א' לין;

האם יש הערות לסעיף קטן (2)? באין הערות נוספות, אנו מאשרים אותו כמוצע

בחוברת הכחולה. אנו עוברים לסעיף קטן (3).

ד' ליבאי;

סעיף 11(ד) הקיים אומר: "ניתנה ערובה ולא הוגש כתב אישום נגד הנחשד או הנאשם

תוך 90 יום, בטלה הערובה". כלומר, אם היה חשד נגד אדם וביקשו ערובה, בין שזה

ערבון, התחייבות או הפקדת דרכון, וחלפו 90 יום ולא הוגש כתב אישום - בטלה הערובה.

לעומת זאת אם פונים לשופט ומבקשים שהוא יטיל את הערובה, הערובה בטלה אם חלפו 180

יום ולא הוגש כתב אישום. כיוון שמטרת התיקון הזה היא למנוע במידת האפשר הבאה לפני

שופט, רציתי למנוע את השיקול האפשרי אצל חוקרי משטרה שהם זקוקים לא ל-90 יום אלא

ל-180 יום ולכן כדאי להם להביא מראש את האיש לפני שופט. כדי למנוע מוטיבציה כזאת,

מוטב שתוקפה של כל ערובה, בין בתחנת משטרה ובין בפני שופט, יהיה 180 יום.
ניצב חי הירש
זה במסגרת השוואת הסמכויות.
היו"ר א' לין
האם יש הערות? באין הערות, אנו מאשרים סעיף קטן (3} כמוצע בחוברת הכחולה.

סעיף 2
די ליבאי
סעיף 12 הקיים אומר: "מי ששוחרר בערובה לפי סעיף 10 רשאי תוך שבעה ימים מיום

מתן כתב הערבות או הפקדת הערבון הכספי לערור בפני בית משפט שלום על גובה הערובה או

הערבון". הצעתי להחיל את ההוראה הזאת לא רק על גובה הערובה, אלא גם על תנאיה,

ראשית, משום שהוספנו צו עיכוב יציאה מהארץ ומתן הדרכון כתנאים מגבילים, וכמובן,

רציתי שהאיש יוכל לערער גם על התנאים המגבילים הנוספים ולא רק על גובה הערובה.

שנית, יש נימוק שהעלו כמה חברי כנסת בדיון הכללי. בדיון שהתקיים בקריאה ראשונה

במליאה שאלו חברי הכנסת נאוה ארד ואלי דיין אם איננו פותחים כאן פתח לשרירות לב של

המשטרה, במובן זה שהנה עכשיו, כאשר האיש לחוץ, הוא ייכנע לתנאים שדורשת המשטרה,

וזה כאילו המשטרה התברכה פה באפשרויות לחץ נוספות.

כוונתי בסעיף זה היתה שיש לאפשר לאדם לחזור בו אם הסכים לתנאים שלא היו

ראויים בגלל הלחץ שבו היה נתון. אני מניח שהמשטרה תבקש תנאים סבירים ושאם האיש

הסכים, הוא סבר ושקל, ואם היה לו עורך דין, ודאי שסבר ושקל, אבל אם אכן פעל תחת

להצים, פתוחה לפניו הדרך לבית המשפט והוא יוכל להגיש ערר. מנענו ממנו את הסטיגמה

של הופעה בבית משפט, וגם זה שווה לו משהו, אבל אם הוא רוצה לבוא לבית משפט מיזמתו

ולהעלות את השאלה הזאת באולם פתוח, אני פותח לו את הדלתות. זו כוונתי.
ניצב חי הירש
הדברים אמורים גם לגבי דברים שהוא הסכים להם מראש?



די ל<בא<;

כן. הוא יכול להסכים בתחנת משטרה לגובה הערובה, והיום החוק נותן לו סמכות
לגשת לבית משפט ולהגיד
דרשו ממני סכום של 10,000 שקל, ולדעתי, די היה ב-2,000

שקל. עובדה היא שלא פונים לבית משפט, אבל צריך להשאיר את הפתח הזה כדי שהמשטרה לא

תהיה פוסקת אחרונה.

ניצב חי הירש;

אין ל< התנגדות.

ד' ליבאי;

הוועדה בראשות השופט דב לוין הצטרפה בעצם לנוסח שלי. במכתבה של גבי לבנת

משיח ממשרד המשפטים מובאות מסקנות ועדת דב לוין וכתוב בו; "סעיף 12 המוצע מוסיף

על הצעתו של חבר-הכנסת ליבאי באותו נושא את האפשרות של הגשת בקשה לערעור חוזר על

תנאי השחרור". ודאי שוועדת דב לוין לא ביקשה לשנות את הנוסח שלי לסעיף 12, האומר;

יירשאי לערור לפני בית משפט שלום על הערובה או תנאיה". הנוסח המופיע בחוברת הכחולה

הוא "לערור לפני בית משפט שלום על גובה הערובה".

היו"ר אי לין;

מה המליצה ועדת השופט דב לוין?

די ליבאי;

היא המליצה רק להוסיף את פיסקה {2} בדבר עיון חוזר. אני חוזר לפיסקח (1).

לדעתי, הנוסח חייב להיות עכשיו כפי שהצעתי; "לערור לפני בית משפט שלום על הערובה

או תנאיה", בין אם זה עיכוב יציאה מהארץ, בין אם זו הפקדת דרכון, בין אם זה מתן

ערבון כספי ובין אם זו התחייבות. האיש יכול לפנות ולהגיד; צריך לתת ערובה אחרת,

צריך להגן עלי, אדוני השופט, בתנאים אלה. זה גם יביא את המשטרה לאיזונים. היא תבין

שאם היא תקפוץ יותר מדי גבוה, יפנו לבית המשפט וירסנו אותה, וזה גם כן טוב. לכן

אני מבקש לכתוב: "לערור לפני בית משפט שלום על הערובה או תנאיה" במקום המלים ייעל

גובה הערובה".

אני תומך, כמובן, במה שכתוב בהמשך בסעיף קטן (2). לדעת ועדת השופט דב לוין

צריך זאת, כי הגשת הערעור מוגבלת כאן לשבעה ימים, ואם אדם לא ערער תוך שבעה ימים

והוא בא לבית המשפט כעבור חודש או כעבור חצי שנה, אומרים לו; עכשיו אינך יכול לבקש

עיון מחדש סתם כך, אלא עליך להראות לנו שנשתנו הנסיבות ושינוי זה משפיע על קביעת

תנאי השחרור. אם חזרת בך, לא נשמע לך אם לא פנית לבית המשפט תוך שבוע. לכן אני

חושב שהבקשה של ועדת השופט דב לוין להוסיף פיסקה (2) היא נכונה וגם הנוסח נכון.

לי משיח;

אבהיר רק כמה דברים בנושא זה. אומר מיד שאם המשטרה אינה מתנגדת לשינוי שמציע

חבר-הכנסת ליבאי, גם אנחנו לא נתנגד לו. לפני ועדת השופט לוין היה הנוסח שהועבר

לעיונה ושציין את גובה הערובה, ומכתב הלוואי הוא מכתב שאני כתבתי. ההגיון של

הדברים היה שבעת שאדם נמצא במשטרה מציעים לו את כל האפשרויות והוא אמור לחשוב על

הדברים. לא רצינו "לטרטר" את המשטרה ולחייב אותה לרוץ כל רגע לבית המשפט, כי האיש

הסכים אתמול והיום כבר שינה דעתו, אבל כאמור, אם המשטרה אינה עומדת על כך, גם לנו

אין התנגדות לשינוי.



ניצב חי הירש;

לא משום שהמשטרה אי נח רוצה רוצה לעמוד על כך, אלא משום החשש שיתפרש שהמשטרה

מתנגדת בגלל שרירות מסו יימוג שיש בה. כמובן, אם בסופו של דבר המציאות תראה שבכל

מקרה האיש חוזר בו ופונה לבית המשפט, לא נזדקק כלל לתיקון זה ונעדיף לפנות מראש

לבית המשפט.

היו"ר א' לין;

אני מתלבט בענין זה ואני נוטה לנוסח המקורי. גובה הערובה יכול להיקבע היום

בלי הסכמתו של החשוד, ותוך שבעה ימים הוא רשאי לערער על כך בפני בית המשפט. אם

נאפשר לו לערער גם על דברים שנקבעו בהסכמתו, אני חושש שהוא יעשה עצמו כמתעתע.

במשטרה הוא יסכים, אבל לאחר מכן הוא יפנה לבית המשפט. גם ריבוי הפניות לבית המשפט

צריך לעמוד לנגד עינינו. אני מבין את השיקולים של חבר-הכנסת ל<באי שייתכן שהחשוד

הסכים לתנאים תחת לחץ, שהרי אם לא יסכים להם הוא יישאר במעצר, וזה לחץ כבד, אך יחד

עם זאת אני נוטה, כאמור, לנוסח הכחול.

האם המשטרה חייבת לעשות שימוש בסמכויות הניתנות לה?

ניצב חי הירש;

זה בשיקול דעתה.

היו"ר א' לין;

במה שנוגע להפקדת ערבון, ערובה ותנאיה, אם האיש מביע הסכמתו, כבר אין מקום

שהמשטרה תפנה לבית המשפט. האיש יכול לעתור על אותו חלק שנקבע שלא בהסכמתו, ולגבי

הדברים האחרים דרוש שינוי של נסיבות. אני מתלבט, אבל באיזון בין השניים, לא הייתי

מרחיק לכת עד כדי כך שאאפשר לאיש לערער על כל דבר ודבר, שכן אני חושש שזה ייהפך

מעין נורמה, היינו בתחילה יסכים החשוד ואחר כך הוא יעתור לבית המשפט על מה שהוא

כבר הסכים. נורמה זו עלולה ליצור גם תגובת נגד של המשטרה, כי ברגע שתדע שאלה פני

הדברים היא תפנה מראש לבית המשפט.

יצחק לוי;

לדעתי, מנקודת ראותו של החשוד הנוסח המונח לפנינו מרחיק לכת יותר מהנוסח

שמציע חבר-הכנסת ליבאי. נכון שמנקודת ראותה של המשטרה, יעול ההליכים ופישוטם הצעתו

של חבר-הכנסת ליבאי היא המרהיקה לכת. השבתי על שני פתרונות אפשריים לבעיה, ואני

שואל שוב את המשטרה; האם לא יכול להיות ערעור בתוך המשטרה על דברים שהחשוד הסכים

להם? אני מדבר על ערעור בפני קצין בכיר.

ניצב חי הירש;

לא. אני גם לא חושבת שיש לזה מקום.
יצחק לוי
אם הצעה זו אינה מעשית, הייתי מקבל בכל אופן את הנוסה שמציע פרופי ליבאי

ומציע לבחון אותו כעבור שלושה חודשים או חצי שנה. נראה איך הדברים מתנהלים במציאות

ונחליט. אני משוכנע שאנשים המגיעים למשטרה ונדרשים לתת ערבויות ולהסכים להן עושים

זאת תחת לחץ. אין לי ספק שהאווירה והלחץ הם הגורם העיקרי המשפיע על אדם לתת

הסכמתו. לכן ההגיון והצדק נוטים יותר, לדעתי, לנוסח שהציע פרופי ליבאי, אבל יחד

עם זה אני אומר שצריך לבחון את הדברים הללו במציאות, ואם יהיה צורך בכך, אפשר

להציע תיקון בעוד כמה חודשים.



היו"ר א' לין;

לדעתי, הנוסח המונח לפנינו, היינו זה שאושר בקריאה ראשונה, פחות מרחיק לכת

במובן של הגנה על זכויות הפרט. זו הצעה של ועדה שישבה על הנושא הזה לא מעט ובחנה

אותו מכמה וכמה היבטים. חבר-הכנסת ליבאי עושה מהלך בו הוא מגן הגנה אמיתית מאד

רצינית על זכויות הפרט, והשאלה היא אם אנחנו צריכים לעשות עוד צעד בכיוון הזה.

אינני שולל את התפיסה. אני רק אומר שכאשר משנים חוק ייתכן שצריכים לעשות צעדים

אחדים ולהעצר ולדחות את הצעדים הנוספים עד שהחוק יעבור את מבחן המציאות. זה עדיף

על כך שנעשה גם את הצעד החמישי ולאחר מכן נצטרך לחזור אחורה. אומר את האמת, אני

מתלבט בעני ן זה והייתי נוטה להשאיר את הנוסח כפי שהוא מונח לפנינו.
עו"ד ד' בריסקמן
זו בדיוק היתה ההערה המרכזית שלנו. ראשית, גם מתוך דברי ההסבר הכוונה לא

היתה ברורה לנו, כי יש פער בין נוסח הצעת החוק לבין דברי ההסבר שמהם עלתה דווקה

הכוונה שהציג כרגע הבר-הכנסת ליבאי. אני מודעת לבעיות שכבוד היושב ראש העלה ואני

חושבת שבסך הכל האיזון מחייב ללכת בעקבות הצעתו של חבר-הכנסת ליבאי. נכון שקיימים ,

החששות שהוזכרו כאן, אך קיים גם החשש שמצבו של החשוד ינוצל, ולמרות שהכוונה היא

לשפר, יכול להיות שמצבו יורע. אנחנו צריכים לראות לנגד עינינו אדם שהוא לאו דווקה

עבריין, אלא מי שנעצר פעם ראשונה בחייו ועצם ההימצאות בתחנת משטרה היא בשבילו

טראומה שקשה לו לעבור אותה. אם זה קרה ביום ששי בצהריים והאיש לא יסכים לתנאים

האלה, האלטרנטיבה היא לשבת כל השבת בבית המעצר. לכן הוא מסכים לתנאים, ולמחרת היום

מסתבר לו שאינו יכול לנסוע לחוץ לארץ במשך תקופה מאד ארוכה.

לכן למרות הבעיות האמיתיות שיש לצד השני אני חושבת שהאיזון הוא עדיין לצידו

של החשוד, על מנת שנעמוד במטרה שהציב החוק, היינו לשפר את מצבם של החשודים.

ד' ליבאי;

אדוני היושב ראש, אני שותף לא במעט להיסוסים שאתה העלית, אבל כשאני שוקל את

סך כל האיזונים שעליהם מדובר, בכל זאת נדמה לי שאני נוטה לפתרון שהצעתי, אם כי לא

באותו שקט בו הצעתי את הדברים מלכתחילה.

דברי ההסבר לסעיף 2 בנוסח הכחול לא תוקנו אלא הועתקו מהצעתי, וזו לשו.נם:

"חשוד ששוחרר בערובה במשטרה יוכל להגיש ערר לבית משפט על הערובה ותנאיה (למשל כאשר

הוא חזר בו מהסכמתו}". זה גם נובע מהצעתי. לכן קשה לי להבין איך אומרים לי שלפני

הוועדה היה נוסח אחר, שעח שהצעתי היתה לפניה, והצעתי אומרת את הדברים במפורש, וכן

דברי ההסבר.

אדוני היושב ראש, אני אומר שאני מהסס כי ככל שזה נשמע אבסורדי, אם מסתכלים

על הענין מההיבט הפרקטי, לכאורה עמדתך מיטיבה עם החשודים. כאשר הקצין יודע שהסכמה

לתת דרכון היא סופית וכן הסכמה לערבון, הוא יטה יותר לגמור את הענין עם החשוד

ועורך דינו. אולם אם יידע שיש אפשרות שיריצו אותו לבית משפט כעבור י ומיים-שלושה,
הוא יגיד מלכתחילה
למה לי כל התרגיל הזה? נלך ישר לבית משפט. זה תמריץ למשטרה

לקחת את החשודים לבית המשפט. לכן גישתך, אדוני היושב ראש, מיטיבה בפרקטיקה עם

החשודים, ככל שזה נשמע אבסורדי, כי אפשר יהיה לגמור יותר דברים בתחנת משטרה, ורק

לגבי גובה הערבון או הערובה יוכלו לפנות לבית משפט. מבחינה זו אני הושב שיש ממש

בהצעתך.

אלא מה? כיוון שזה חידוש וכיוון שאנו מעבירים סמכויות נרחבות למשטרה, אנחנו

מחפשים את האיזונים של פיקוח על המשטרה, בייחוד בתקופה הראשונה. אם אנחנו פותחים

את הדלת לבית המשפט, אני מצפה לכך שבמקרים הבודדים שיגיעו אליו תוך שבעה ימים

יתערב השופט רק כשהמקרה ממש זועק. כפי שאני מכיר את השופטים, אם אין שינוי נסיבות

ואם לא מדובר בפירוש בתרמית של המשטרה, הם לא יתערבו בדברים שהאיש הסכים להם

בהתחלה ואחר כך חזר בו.



לכן זה יותר אלגנטי מבחינת הפיקוח על המשטרה ומבחינת זכויות האדם לנסח את

הסעיף כפי שאני מציע, היינו לפתוח את בית המשפט לפני החשוד ולאפשר לו לערער על

הערובה ותנאיה, כאשר אני שותף לדעתך, אדוני היושב ראש, שאם זה ינוצל, או אם המשטרה

תאמר שיש פניות רבות מדי ואין סופיות בהסכמים, אני הראשון שיציע את תיקון החוק,

היו"ר א' לין;

הבעיה היא שכך איננו משיגים את מטרת החוק. הייתי מעדיף להתקדם צעד צעד ולא

לעשות צעד שיביא לתוצאה הפוכה.
אי רובינשטיין
יש סבירות גבוהה שבתי המשפט לא ירצו לפתוח פתח לערעורים על דברים שחחשוד

הסכים לחם.

ניצב חי הירש;

אינני מתנגדת לחצעת חבר-הכנסת ליבאי, כי אינני רוצה להראות כמי שחושש

מביקורת, אבל אם הצעה זו תתקבל, יכול להיות שקצין משטרה נבון הממונה על החקירה

יגיד; למה לי להתדיין עם החשוד? אלך ישר לבית המשפט, ואז האיש לא ישוחרר ויפסיד.

לכן חרף הסכמתי אני מציעה לקבל את הנוסח כפי שחוא מופיע בכחול. אם יתברר תוך זמן

קצר שיש בזה שרירות, תבוא הווועדה ותתקן את החוק.
יצחק לוי
איך יתברר שיש שרירות לב אם אי אפשר לגשת לבית המשפט? האיש מסכים לערובה

ולתנאיה תחת לחץ.

ניצב חי הירש;

הדברים האלה לא יופיעו בעתון, לא יגיעו לידיעת חברי הכנסת? תקום זעקה.

אי רובינשטיין;

אם אדם הסכים תחת לחץ, הוא יכול לטעון שהוא לא הסכים. זו הלכה כללית.

היו"ר א' לין;

חבר-הכנסת ליבאי, אם נכתוב שההשוד יכול לערער גם על דברים שהוא הסכים להם,

ייתכן גם שבית המשפט יפרש שחובתו לשמוע את הערעור ולעשות בקרה מחדש לגבי אותה רשות

משטרתית דורסנית. כדי לבוא לקראת חבר-הכנסת יצחק לוי, אולי אנחנו יכולים לתת

ביטוי לכך שבית המשפט לא יפרש את זכותו של המערער בצורה זו, אלא יידע שזכות הערעור

על התנאים קיימת רק במקרים חריגים בהם האדם מראה שהיתה עוולה מסויימת, ולא שהמחוקק

מעונין בבקרה מחדש.

יצחק לוי;

אם יבוא חשוד לבית המשפט ויאמר שהסכמתו היתה תחת לחץ, האם בית המשפט ישמע

אותו?

אי רובינשטיין;

בן.

די ליבאי;

לאור הדיון שהיה כאן אני מעלה את האפשרות להשאיר את פיסקה (1) כפי שהיא,

היינו הזכות לערור תוך שבעה ימים תהיה על גובה הערובה בלבד, ובפיסקה (2), המדברת



על עיון חוזר של בית המשפט בענין הנוגע לתנאי השחרור, להוסיף לשינוי הנסיבות עילה

שניה שתבליט שמדובר בחריג, כפי שרוצח היושב ראש: או אם תנאי הערובה בלתי סבירים.

כלומר, אם השופט יווכח שדרישות המשטרה היו חריגות ובלתי סבירות, הוא יתערב.

היו"ר אילין;

הצעה זו נראית לי מאד.
יצחק לוי
נוסח זח נראח לי, אבל הוא צריך לבוא כתוספת לפיסקה (1) המדברת על שבעה ימים

ולא כתוספת לפיסקח (2) שאין בה הגבלת זמן. מצד אחד, אני כן רוצה לתת אפשרות כזאת

לחשוד, ומצד אחר, אינני חושב שזה הגיוני שכעבור שלושים, ארבעים או שבעים יום הוא

יבוא ויטען שתנאי הערובה בלתי סבירים. אני מציע שתוך שבעת הימים הראשונים תהיה לו

אפשרות לערער על גובה הערובה או על תנאיה גם ללא שינוי נסיבות.
אי רובינשטיין
קודם כל, לפי דעתי, אם אדם טוען שהוא נאנס לתת הסכמתו במשטרה, יש לו זכות

ערעור, משום שלפי הדין הסכמה שנסחטה היא לא הסכמה.
היו"ר א' לין
מה פירוש "נאנס לתת הסכמתו"?
אי רובינשטיין
כגון שהוא טוען שחיכו אותו. את זה אני אומר כתשובה לשאלתו של חבר-הכנסת לוי.

לעצם הענין - ראשית, אינני יודע מה זה "תנאי הערובה". ערובה היא רק ענין של

כסף. שנית, אני חושב שצריך לכתוב בסעיף קטן (2): אם נשתנו הנסיבות והדבר עשוי

להשפיע על קביעת תנאי השחרור, ואת חערעור לגבי הסבירות יש להגביל בזמן. לכן אני

מציע להרחיב את סעיף קטן (1), כהצעת חבר-הכנסת יצחק לוי.
היו"ר א' לין
כאשר קובעים מסגרת של שבעה ימים, מאלצים אנשים לפעול במסגרת זו.
ד' ליבאי
חבר-הכנסת רובינשטיין, אם התנאים הם אכן בלתי סבירים, אתה רוצה לאפשר לשופט

להתערב. אם כן, למה להגביל את התקופה בח אפשר לפנות לבית המשפט לשבעה ימים?
אי רובינשטיין
שוכנעתי.
היו"ר א' לין
רבותי, הגענו להסכמה בענין זה ואני חושב שזה גם פתרון בכיוון הנכון.
ד' ליבאי
אם כן, פיסקה (1) נשארת כפי שהיא ואנו מוסיפים את ענין חסבירות ב{2).
ניצב חי הירש
מדובר פה על תנאי שחרור, שעה שהאיש לא נעצר. לכן יש לי רושם שצריך להשתמש

, במלח אחרת.
די ליבאי
לדעתי, את צודקת ואני חושב שהנוסח צריך להיות כפי שהצעתי, ולא במקרה, היינו

במקום "לתנאי השחרור" צריך לבוא "הנוגע לערובה או לתנאיה".



היו"ר א' לין;

תודה על ההערה, גבי הירש. בסוף פיסקה (2) נוסיף את ענין הסבירות.

ד' ליבאי;

בסוף פיסקה (2) יתוסף: "או אם תנאי הערובה בלתי סבירים".

סעיף 3
ד' ליבאי
בסעיף זה מוצע לשנות את הכותרת נוכח השינויים בחוק.

היו"ר א' לין;

יש הערות לסעיף 3? באין הערות, אנו מאשרים אותו כמוצע בחוברת הכחולה.

סעיף 4

די ליבאי;

במעצר ללא צו מוגבלת היום המשטרה ל-48 שעות. אם היא מבקשת להאריך את המעצר,

היא מביאה את הענין לפני שופט, והשופט מצווה על מעצר שתקופתו לא תעלה על 15 יום

בצו אחד. אחר כך אפשר לחזור לשופט ולבקש הארכה. נניח שהשופט נענה לבקשת המשטרה

ועצר ל-15 יום - בייחוד כשהאשמה היא חמורה נותנים למשטרה זמן לחקור - וכעבור כמה

ימים המשטרה אינה צריכה יותר להחזיק את האיש במעצר. לא מדובר על תיק רצה, שבו אין

שחרור בערובה, אלא בתיקים אחרים, כגון שהאיש הודה, שהוא מסכים לשמש עד מדינה,

שמסתבר שהחשד הוא חשד שווא.

על פי החוק, אם יש צו בית המשפט, המשטרה אינה יכולה לסכל צו זה, ואם השופט

קבע 15 יום, היא תחזיק אותו 15 יום, אבל הרי המשטרה מוכנה לשחרר אותו. הברירה

העומדת בידיה היא או שתתעלם משיקולי נוחיות ותחזיק אותו עד תום התקופה, כדי להתאים

את עצמה לצו בית המשפט - ואינני אומר שהיא עושה זאת, אבל זה עלול להיות - או שהיא

צריכה לקחת את החשוד ולבוא יחד אתו לשופט ולבקש צו שחרור, וזה במסגרת ה-50% הבאים

היום לשופט, שבעצם המשטרה רוצה לשחרר, מתוך ה100% שהיא מביאה.

מוצע כאן שבמקרה כזה תהיה לקצין משטרה סמכות לשחרר את האיש לפני תום תקופת

המעצר שנקבעה על ידי השופט, אבל בשני סייגים. אם השופט עצמו ציווה שהשחרור במקרה

הזה יהיה על ידי הבאת האיש בפניו, יש לכבד את צו השופט. שנית, אם העצור דורש זאת,

אי אפשר לשחרר אותו לפני הבאתו לפני שופט. מדוע? כגון שעצור או חשוד מסויים הוכה

ונחבל במשטרה, והמשטרה רוצה לשלוח אותו הביתה. לכן נאמר שאם החשוד רוצה לבוא

ולהתלונן לפני השופט שהוא הוכה, הוא יכול לדרוש לא ללכת הביתה עד שהשופט יורה על

כך. זו מהות התנאי הזה.

בהמשך כתוב שהשחרור יהיה בלא ערובה או בערובה, כפי שקבע בית המשפט. לעתים

השופט אומר שהוא ייעצר לעשרה ימים וישוחרר אז בערובה בסכום מסויים, אם המשטרה לא

תבוא אליו פעם נוספת. השופט כבר קבע את הערובה, ואם לא, מוסמך קצין המשטרה לפעול

לפי הסמכויות שנתנו לו היום בתחנת משטרה, כגון הפקדת דרכון. אם האיש מסכים, הוא

משאיר את הדרכון והולך הביתה.

סעיף זה שאותו מוצע לתקן בא לתת גמישות יתר ולמנוע מעצר שאף לדעת המשטרה אין

צורך בו.

היו"ר א' ליןף

האם יש הערות לסעיף 4? באין הערות, אנו מאשרים את הסעיף כמוצע בנוסח הכחול.



אני רוצה לומר לכם, רבותי. שאני איתן בדעתי שנצטרך לדרוש ב<רור עם משרד

המשפטים מדוע עיכבו את התיקונים הללו. אני חושב שזה מקרה של עוול בולט כלפי האזרח.

כשעיינתי בהצעת החוק, נדהמתי שהצעה כזו שבאה לייעל את עבודת המשטרה וגם מונעת

פגיעה באזרחים התעכבה זמן כה רב. לא נוכל שלא לקיים בירור נוקב בענין הזה. חובתו

של משרד המשפטים ליזום דברים זועקים כאלה.

א' רובינשטיין;

איפה היה משרד המשפטים במשך כל השנים?
לי משיח
כיוון שתקפתם את משרד המשפטים אני רק רוצה להגיד שלפני שראינו לנכון להסכים

לתיקון שמציע חבר-הכנסת ליבאי בסעיף הזה, שר המשפטים הוציא תקנות המאפשרות לשחרר

את העצור, כך שכבר היום - תקנות אלה יצאו לפני שנה - יש אפשרות לשחרר עציר לפני

תום תקופת המעצר שנקבעה.
ד' ליבאי
יש המעוררים שאלה אם זה בגדר תקנה שהיא אולטרה-וירס.
לי משיח
זו שאלה אחרת, אבל בינתיים תקנה זו פועלת.

סעיף 5
ד' ליבאי
בסעיף זה אנו מציעים ערובה ללא מעצר, וזח חידוש. היום המסלול של שחרור

בערובה חייב לעבור את הליכי המעצר, ומכאן השם: שחרור בערובה. אינך משחרר אלא את מי

שנעצר תחילה. הסקר שעשינו בזמנו בבית המשפט והפרקטיקה לימדו אותנו שהמצב הזה מחייב

את המשטרה להביא חשודים בפני שופט אך ורק למטרת שחרורם, במקרים שהיא לא רצתה או לא

היתה יכולח להשתמש בסמכות השחרור בערובה בתחנת משטרה.

הרחבנו את האפשרות של שחרור בתחנת המשטרה, אבל עדיין ייתכנו מקרים בהם קצין

משטרה ירצה שהשחרור בערובה יינתן על ידי שופט.
היוייר אי לין
למה?
די ליבאי
אתן לך דוגמה. נעצר איש עסקים ונחקר והמשטרה מבקשת כערובה עיכוב דרכונו.

עורך דינו טוען שזו פגיעה חמורח מאד ואינו מסכים לכך. לשון החוק כיום היא שאותו

אדם צריך להיות מובא לפני שופט כעצור כדי שלשופט תהיה סמכות לדון בעניינו.
היו"ר א' לין
חבר-הכנסת ליבאי, שאלתי היא מדוע מאפשרים לקחת אותו אדם לבית המשפט גם כשהוא

מוכן לתת הסכמתו לתנאי השחרור. הרי סמכותו של בית המשפט אינה מותנית בכך שהחשוד לא

הסכים למה שנדרש במשטרה. רצית להשיג כאן שתי מטרות. ראשית, שהאיש לא ייעצר ללא

צורך, ושנית, שלא יובא לבית המשפט ללא צורך. אם כן, למה לאפשר להביא אותו לפני בית

המשפט כדי שיקבל בדיוק אותן ההחלטות שהן בסמכותו של קצין המשטרה?
א' רובינשטייו
היושב ראש מתייחס למקרה שהחשוד מוכן להסכים לכל, ובלבד שלא יביאו אותו לבית

משפט, כי שם יש עתונאים וצלמים. לדעתי, אין זכות להביא אותו למשפט במקרה כזה, ואני

מסכלם שזה לא משתמע מהכתוב. לכן צרלך לתקן את הסעיף בנקודה זו.
ניצב ח' הירש
כבר בהתחלה אמרנו שלש שיקול דעת למשטרה לפנות לבלת המשפט. בנסיבות מסויימות

היא תעדיף שבית המשפט לקבע את התנאים.
היו"ר א' לין
באללו נסלבות?

ניצב ח' הירש;

אינני רואה אותן ברגע זה לנגד עיני, אבל אני בטוחה שהן קי למות.
היו"ר א' לין
גבי הירש, רצינו למנוע לפעולה שרירותלת מיותרת של מעצר אדם ללא צורך, ושנית,

הבאתו לבית המשפט בנוכחות עתונאים ללא צורך. אם ניתן לשמטרה סמכות להביא אדם לבלת

משפט גם כשהוא מוכן להסכים לתנאלם שהלא דורשת, אנו משאלרים לה שלקול דעת העלול

לפתוח פתח לשרירות. למה לעשות זאת?

ניצב ח' הירש;

משום שלכולות להיות נסלבות בהן המשטרה לא תרצה להטיל על החשוד את התנאים

הללו בעצמה ותחשוב שזה נכון יותר שהתנאים יוטלו על ידי בית המשפט. אינני חושבת

שצריך למנוע אפשרות זו.

לצחק לוי;

אנסה להשיב לשאלת היושב ראש. אני חושב שאנו מערבים כאן שתל סוגיות. סוגיה
אחת היא
האם המשטרה יכולה בכל מקרה להבלא את האיש לבית המשפט, או שהיא מנועה

לעשות זאת במקרה שלש הסכמה? זו סוגלה שהלה צרלך לתת עליה את הדעת בסעיפים הקודמים.

ייתכן שצריך להיות פה איסור על המשטרה, כי אנו רוצלם למנוע ממנה להבלא אנשים למשפט

באופן שרירותי. בסוגיה זו צרלך לדון.

סוגיה שנלה נוגעת לאדם המובא לבית המשפט מסיבות שונות, כגון שהמשטרה חושבת

שלש מקום להטיל עליו ערבות של 2 מיליון שקל, והמפכ"ל קבע שלגבל ערבות בגובה כזה

דרוש צו של בלת המשפט, ושמענו קודם מהליועצת המשפטית למשטרה שמפכ"ל המשטרה אכן

הוציא הוראות לגבי גובה הערובה. לא ייתכן לתת למשטרה סמכות שאיננו נותנלם לבלת

המשפט, ולכן אנו אומרלם שאותה סמכות שיש למשטרה לשחרר אדם בלי לעצור אותו נתונה גם

לבית המשפט. שתל המערכות צריכות להיות מקבללות בסמכולותלהן. לכן אנל חושב שסעיף

זה במקומו.

בעקבות השאלות הנוספות שהועלו כאן, צרלך אולל להוסלף הוראה או הוראות שלמנעו

מהמשטרה להבלא אנשלם לבית המשפט מתוך שרלרות לב או מתוך רדיפת פרסום.
נלצב חי הלרש
המשטרה תבלא אדם לבית משפט בשרירות לב? לבית משפט באים בשרירות?
היו"ר א' לין
לא זאת השאלה. מדובר בפגיעה קשה באדם.



יצחק לוי;

לכן אני אומר שצריך לדון בכך, אבל סעיף זה בא בכל מקרה להשוות את זכויות

המשטרה לזכויות בית המשפט.

מ' וירשובסקי;

גב' הירש אומרת שייתכן מקרה שהמשטרה כן- תרצה להשתמש בסמכות זו, אבל אינה

יודעת מה הוא. ניקח את הדוגמה שנתן חבר-הכנסת יצחק לוי, שהמשטרה חושבת שיש מקום

להטיל ערובה של 2 מיליון שקל על החשוד כדי לשחרר אותו, אבל אינה רוצה להטיל ערובה

כה גבוהה בעצמה. האם במקרה כזה אין האיש יכול לבקש לפנות לבית משפט?

היו"ר א' לין;

האיש תמיד יכול לפנות לבית משפט.

מי וירשובסקי;

גבי הירש שאלה איך אפשר להביא את האיש לבית משפט בשרירות לב. בהחלט יכול

להיות שהבאת איש ציבור או איש עסקים לפני בית משפט היא עונש גדול יותר ובדרך זו

רוצים ללחוץ עליו. לדעתי, אם האדם אינו מתנגד לתנאים שהמשטרה רוצה להטיל עליו, לא

צריך להביא אותו לבית משפט.
א' רובינשטיין
כיוון שאני צריך לעזוב, אני מבקש שאם תהיה הצבעה, תירשם גם הצבעתי. אין זה

ענין של סמכות בית משפט או סמכות משטרה. יש כאן שני דברים שונים. המשטרה באה לבית

המשפט כדי לבקש אישור למה שהיא רוצה להטיל. זו הנקודה. היא צריכה להחליט מה

ההיררכיה הפנימית שלה המסמיכה אנשים לקבוע הוראות. נכון, קצין משטרה באור יהודה,

למשל, אינו יכול להטיל ערובה בסך 10 מיליון שקלים. אם הנחנו למשטרה לקבוע את

הסכומים, אנחנו צריכים לומר שבמקרה כזה צריך לקבל אישור. אם החשוד אומר שהוא מסכים

לתנאים, למה תרצה המשטרה את אישור בית המשפט למה שהחשוד כבר מסכים לו?

אגב, לפעמים דרוש אישור בית משפט כאשר יש הסכמה של הצדדים. יש הרבה חוזים

הדורשים קביעה של בית משפט, כי יש צד שלישי נפגע. כאן אין דבר כזה.

יצחק לוי;

תרשה לי שאלה. במקרה שהאדם לא מסכים לתנאים הוא הולך לבית המשפט. האם לפי

החוק הקיים, ללא הסעיף המוצע, בית משפט חייב קודם לעצור אותו?

אי רובינשטיין;

לפי החוק הקיים מוכרחים להביא אותו עצור, ואת זה אנחנו משנים, אבל אנחנו כבר

הלכנו מעבר לזה" על זה איננו מדברים כבר, חבר-הכנסת יצחק לוי, כי זה מוסכם על

כולם, וכולם משבחים את חבר-הכנסת ליבאי שהוא מתקן עוול שנמשך שנים.

כעת אנו אומרים שיש מקרה ספציפי שבו המשטרה קבעה מתוך ענייניה הפנימיים מה

היא רוצה, החשוד אומר שהוא מסכים לתנאים, ובכל זאת אומרת המשטרה ששני הצדדים

צריכים ללכת לבית המשפט לאור הזרקורים, וזאתת אני מדגיש, כאשר אין אינטרס שלישי.

אין מדובר בחברה בע"מ, בנושים ובעובדים, כאשר צריך ללכת לבית משפט כדי להגן על

האינטרס הציבורי. כאן יש רק המשטרה והחשוד. לכן - אלא אם כן יביאו לפני אי-אלו

ראיות שלא יכולתי לחשוב עליהן - אני תומך בעמדת היושב ראש.
לי משיח
ראשית, לפי הבנתי, יש תנאים שרק בית משפט יכול לקבוע, כגון תנאי שאדם יימצא

בעיר פלונית. התנאים ששוטר יכול לקבוע לפי הכתוב כאן בחוק הם רק ערובה והפקדת

דרכון. אם המשטרה מוכנה לא לעצור אדם פלוני בתנאי שהוא לא יהיה בירושלים, למשל,

את התנאי הזה יכול להטיל רק בית המשפט.

ה< וייר אי לין;

נכלול גם את התנאי הזה בסמכות המשטרה.

ל' משיח;

אינני חושבת שאלה תנאים שצריכים להיקבע על ידי המשטרה. בתנאים אלה הבקרה היא

של בית המשפט. בדברים מסויימים שיש להם הד ציבורי אין המשטרה צריכה לקחת על עצמה

את האחריות, ובית המשפט הוא שצריך לקבוע את תנאי השחרור. יש מקרים שבהם המשטרה

מעוניינת בכל מיני תנאים, והתנאי שעלה על דעתי ברגע זה הוא שאדם לא יימצא בעיר

מסויימת.

ניצב חי הירש;

או לא ייפגש עם אנשים מסויימים, למשל, אנשים המעורבים בפרשה.

היו"ר א' לין;

גב' משיח מדברת על תנאי שהאיש לא ייכנס לעיר מסויימת. למה לא ניתן את הסמכות

הזאת למשטרה? אנו נותנים לה סמכות למנוע נסיעה של אדם לחוץ-לארץ, ולא ניתן לה

סמכות להגביל כניסתו לעיר מסויימת?

ניצב ח' הירש;

משרד המשפטים סבר שהטלת מגבלות כאלה על אדם צריכה להעשות על ידי בית המשפט

ולא על ידי המשטרה.

היו"ר א' לין;

אבל איננו מטילים על החשוד שום מגבלה, כי מדובר במקרה שהוא מסכים לזה, ואם

ירצה, הוא יערער. האיש מסכים לא להיכנס לעיר מסויימת או לא לדבר עם אנשים

מסויימים. למה לקחת אותו לבית משפט לאור הזרקורים?

ניצב ח' הירש;

בהצעה זו יש רק שני תנאים; מניעת יציאה מהארץ והטלת ערבות. אולי צריך להוסיף

סעיף שאי קיום צו של קצין משטרה כמוהו כהפרת צו שיפוטי. גם לא פירטנו את כל

התנאים האחרים.

היו"ר א' לין;

כשם שקבענו שהתחייבות החשוד לא לצאת מהארץ שווה לצו של שופט לעיכוב יציאה

מהארץ, כך אנחנו יכולים לקבוע גם כאן. אם הסיבה לכך שגבי משיה רוצה שהאיש יובא

לבית המשפט היא שלא כללנו בחוק את כל התנאים, צריך לשקול הרחבה של התנאים המוזכרים

בחוק.



לי משיח;

יש חקירות שיש להן הד ציבורי ושבהן המשטרה לא תהיה מעוניינת לקבוע בעצמה את

תנאי השחרור. במקרה כזה היא לא תרצה להסתכן והיא תעצור את האיש ותביא אותו אחר כך

לבית משפט לשחרור בתנאים שהוא יקבע. אנחנו צריכים להבין גם את המשטרה. לעתים היא

לא רוצה לקחת על עצמה את האחריות לקביעת התנאים בגלל ההד הציבורי.

היו"ר א' לין;

אבל היא לוקחת על עצמה את האחריות להביא את החשוד לבית המשפט עם כל הכרוך

בכך.
ניצב ח* הירש
יש מקרים שהמשטרה תחשוב כי בנסיבות הענין מן הראוי שבית המשפט יחליט על

התנאים, ולא צריך לשלול ממנה את האופציה הזאת. אם היא תעשה בזה שימוש יותר מן

הדרוש, אפשר לבקר אותה.

היו"ר א' לין;

כל הנסיבות שעליהן שמעתי עד עכשיו לא משכנעות. אני חושש שכך נחטיא את אחת

המטרות המרכזיות של החוק.

מי וירשובסקי;

הנסיבות מאד ערטילאיות.
ר' מלחי
לא הייתי מעמידה את הכל על זה שהאיש מסכים ולכן אין צורך לקחת אותו לבית

משפט, משום שאני משערת שיש אנשים שיסכימו ברצון להעצר בלי בית משפט, ובלבד שהענין

לא יתפרסם. בכל זאת אנו אומרים שמעצר צריך להיות מובא בפני שופט, ויש לזה סיבה.

הגבלת חופש התנועה של החשוד או תנאים אחרים שאנחנו רוצים לקבוע כאן בלי להזדקק

לבית משפט הם בדרגה קצת פחותה ממעצר, אבל מדובר בהטלת הגבלות שהמשטרה חושבת שהיא

זקוקה להן לצורך חקירת החשוד. השאלה היא אם אין זה מן הדין שזה ייעשה בבית משפט -

כמו מעצר - גם כשהאיש מעונין שזה לא יובא לידיעת הציבור, למשל, כשמדובר באישיות

ציבורית, ויש לציבור זכות לדעת על כך. ייתכן שבמקרה כזה יש צורך בהתערבות בית

המשפט מבחינת פומביות הדיון ומהבחינות האהרות.

ד' ליבאי;

בשלב זה הייתי נשאר במסגרת הנוסח המוצע. התקדמנו לכל השינויים האלה בהבנה עם

משטרת ישראל, כשחיחפשנו איזון בין אכיפת החוק ובין זכויות הפרט. השינוי המוצע כאן

הוא מאד מהותי והוא משנה את האיזון. אני רוצה גם להשאיר למשטרה, שצריכה ורוצה

לפעול בתום לב ובשיקולים ענייניים, מבחר אפשרויות. אם אטיל עליה אילוצים שהיא אינה

יכולה לעמוד בהם, היא תמיד תוכל לעקוף זאת ולהגיע למה שהיא רוצה. למשל, אם היא

אינה רוצה או אינה בטוחה או אינה מוכנה לקבל על אחריותה את תנאי הערובה, היא תדרוש

תנאי ערובה כל כך מופרזים שהאיש לא יוכל להסכים להם, או תדרוש מעצר והשופט ישחרר

את החשוד בערובה. אינני רוצה להביא את המשטרה לאילוצים שכאלה ואני רוצה להשאיר לה

מבחר אפשרויות, בהנחה שהיא תרצה לפעול בתום לב.

נימוק שני. כדי ללכת בקו המוצע כאן, צריך לכתוב בסעיף כך: היה יסוד סביר

לחשוד שאדם עבר עבירה והחשוד אינו במעצר או במאסר וטרם הוגש נגדו כתב אישום ולא

הסכים החשוד ליתן ערובה בתחנת המשטרה כנדרש ממנו, מוסמך שופט... . לא רק זאת, אלא

צריך גם לכתוב שמדובר בתנאים שאינם כלולים בסעיף 11, ואז צריך לחזור ולבחון את

התנאים של סעיף 11. מתוך רצון למנוע הבאת אנשים לבית משפט, צריך להוסיף ולהסמיך

את המשטרה להתנות תנאים כהנה וכהנה לשחרור בערובח, כגון מעצר בית, איסור הידברות

עם עדים, איסור ללכת לעבודה. כך נותנים לשוטר בתחנת משטרה מיגוון אפשרויות רב מאד,



והכל כדי למנוע הבאת החשוד לפני שופט. בכך מביאים במקרים רבים את המשטרה לדרוש

דרישות שאינה מעזה לדרוש היום.

אני מכבד את גישת היושב ראש, כי זו בעצם מטרת החוק, היינו למנוע ככל האפשר

הבאה לפני שופט ולמנוע את הבזיון ואת הסטיגמה. מבחינה זו, כדי שהחוק יהיה עקבי,

היה צריך ללכת בקו שאדוני מתווה ולומר שרק אם לא הסכים החשוד ליתן ערובה בתחנת

המשטרה וכוי, תיפתח הדלת לבית המשפט. אבל מאחר שאני גם רואה את המציאות ואני חושב

שעשינו צעד אחד גדול קדימה, איני רוצה לצעוד עוד שני צעדים, שמא נמעד ונחטיא את

המטרה.

אם לאחר כניסת החוק לתקפו יסתבר שממשיכים להביא חשודים לבית משפט לשחרור

בערובה ולא מנצלים את האפשרויות הנתונות, נתקן את החוק כפי שאדוני היושב ראש מציע.
היו"ר א' לין
לאילו אמצעים שכיחים אחרים זקוקה המשטרה לצורך ניחול חקירה מסודרת, נוסף

לאיסור לשוחח עם אנשים מסויימים או להימצא במקום מסויים? כדי שהמשטרה לא תיאלץ

לפנות לבית המשפט רק בשל העדר הסמכות להטיל תנאים שכיחים כאלה, כפי שאמרח גבי

משיח, אולי נוסיף גם אותם בסעיף חקודם.

די ליבאי;

לדעתי, זה כדאי. כיוון שהוספנו את מיגוון התנאים או האיסורים בסעיף 11,

אפשר גם לחוסיף איסור לשוחח עם עדים מסויימים בפרשה, או איסור להתגורר במקום

מסויים לפרק זמן שלא יעלה על שבועיים. אלה התנאים השכיחים.
היו"ר א' לין
אם אלה התנאים השכיחים, נוסיף אותם בסעיף 11, . כי אם לא נוסיף אותם,

תיאלץ המשטרה לפנות לבית חמשפט.
מ' וירשובסקי
עם כל הכבוד, לא שוכנעתי בענין זה.

די ליבא;

אדוני היושב ראש, אתה צריך לשנות עוד סעיף בחוק, כי אתה צריך להטיל סנקציה

למקרה של הפרה. כיום הסנקציה היחידה היא בסעיף 13 האומר: "שוחרר אדם בערובה לפי

סימן זה, רשאי שוטר, בין מיזמתו ובין בפניית ערב, לעצור את המשוחרר בלא צו מעצר אם

<ש לו יסוד סביר להניח שחמשוחרר עומד להימלט".

הי ו"ר א' לין;

מה הסנקציה המוטלת עליו אם הוא הפר צו של בית משפט?

ניצב ח' הירש;

הפרת צו של בית משפט היא עבירה לפי חוק העונשין.

יצחק לוי;

אני מציע שהתנאים שיוספו יהיו בהסכמתו של החשוד, והתחייבותו תהיה כמו צו בית

משפט.

ד' ליבאי;

אם אדם שוחרר בערובה, אין לשוטר סמכות לעצור אותו אלא על פי עילה בחוק,

והיום העילה היא רק אם השוטר חושב שהוא עומד להימלט מן הדין. היה התנאי מעצר בית

או שהחשוד לא ידבר עם מישהו והוא מפר את התנאי, דרושה סמכות לשוטר לעצור אותו.
היו"ר א' לין
נניח שבית המשפט נתן צו שאסור לחשוד לדבר עם אנשים מסויימים והחשוד הפר את

צו בית המשפט. מה הסנקציה נגדו?

ניצב ח' הירשף

הפרת צו שיפוט היא עבירה לפי חוק העונשין.
היו"ר א' לין
אני מציע שלהתחייבות החשוד בהסכמה יהיו אותו משקל ואותה תוצאה שיש לצו

שיפוטי. בדרך 1( נצמצם את המקרים בהם המשטרה תהיה חייבת לפנות לבית המשפט.
מ' וירשובסקי
אני עדיין חושב שאם האיש מסכים לתנאים, אין צורך להביא אותו לבית המשפט.

חבר-הכנסת ליבאי אמר במפורש שזה הגיון החוק והוא גם הסביר את זה לא מעט מעל במת

הכנסת. אינני חושב שאנחנו צריכים להרתע, כי לחשוד יש תמיד אפשרות לערער. גם אם

נניח שכל אנשי המשטרה הם טלית שכולה תכלת, לעתים השיקול שלהם יהיה: אם יידע החשוד

שבסמכותנו להביא אותו לבית משפט, הוא יתקפל, כי הוא לא רוצה בכך ולכן הוא ייכנע

לתנאים. לכן אני חושב שהצעת החוק המקורית נכונה ולא צריך להרתע.
היו"ר א' לין
אם המשטרה תביא את האיש לבית המשפט ללא צורך, ישאל השופט: בשביל מה אתם

מביאים אותו? הרי יש לכם היום סמכויות. אין זה רק שיקול דעת של המשטרה, אלא יש גם

בקרה של בית המשפט, ואני רוצה לצאת מהנחה שבתי המשפט כן מפעילים שיקול דעת נכון.

הרי אנו נותנים הרבה סמכויות לבית המשפט. לכו בשלב זה הייתי מסתפק בכך שלפחות

במקרים חשכיחים לא נאלץ את המשטרה לפנות לבית המשפט, ואם זו התועלת שתצמח מהד<ון

בסעיף זה, הרי שזו תועלת רבה, ואני מציע שנסתפק בכך הפעם.

ד' ליבאי;

נסמיך את המשטרה לקבוע תנאים מקובלים של שחרור בערובה שדינם יהיה כדין צו

בית משפט אם האיש חתם עליהם בהסכמה, וזה יקטין את מספר המקרים שבהם חייבת המשטרה

להביא את החשוד לבית המשפט.
ניצב ח' הירש
אם הולכים בדרך זו, צריכים להוסיף גם איסור להימצא במקום מסויים.
היו"י א' לין
חבר-הכנסת ליבאי דיבר על שני סוגים של תנאים: איסור להימצא במקום מסויים

ואיסור לשוחח עם אנשים מסו"מים.
ל' משיח
היות וההצעה המקורית, שהיתה המלצה של ועדת השופט דב לוין, היא להסמיך את

המשטרה לבקש רק ערבון והפקדת דרכון, כשהוועדה התכוונה במפורש ששאר התנאים יישארו

בשיקול דעתו של בית המשפט, הייתי מבקשת לשמור לשר המשפטים את הזכות להסתייג

מהתנאים הנוספים שהוצעו כאן.
היו"ר א' לין
אפשרות זו נתונה לו אוטומטית. נעבור לסעיף 5(ב}.



מ' וירשובסקי;

אני שומר לעצמי זכות לתסתייג בכיוון השני, כי אני חושב שהפתרון שהצענו הוא

פתרון סביר.
ד' ליבאי
הסעיפים המאוזכרים בסעיף קטן (ב) דנים בהגשת ערר ובקשה לעיון הוזר, כדי

שיהיה ברור שגם במקרה שאדם לא נעצר ולא נאסר והשופט הטיל עליו ערובה, לא יורע מצבו

לעומת אדם שהובא כעצור והשופט שהרר אותו בערובה. זו מטרת הסעיף.
היו"ר אי לין
באין התנגדות, אנו מאשרים את סעיף 5(ב) כמות שהוא.

בזה סיימנו את הכנת החוק החשוב הזה לקריאה שניה ולקריאה שלישית. הייתי רוצה

להציע לוועדה שלאחר שנקבל את הנוסח המתאים של החוק, נעביר אותו לחברי הוועדה, ואם

יהיו למישהו הערות, יעיר אותן. בכל מקרה חבר-הכנסת ליבאי ואני נעבור על הנוסח כדי

לוודא שהוא תואם את החלטות הוועדה, ונבקש מחבר הכנסת ליבאי שגם יגיש את הצעת החוק

לקריאה שניה ולקריאה שלישית בכנסת, שכן זו יצירה מקורית ויזמה שלו.

אני מודה לכם. ישיבה זו נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 13.30

קוד המקור של הנתונים