ישיבת ועדה של הכנסת ה-12 מתאריך 06/06/1989

עסקות טיעון - דרכי ההפעלה והשיקולים; שונות

פרוטוקול

 
הכנסת השתים-עשרה

מושב ראשון



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 39

מישיבת ועדת החוקה חוק ומשפט

יום שלישי. ג' בסיון התשמ"ט (6 ביוני 1989). שעה 11:00
נכחו
חברי הוועדה;

א' לין - היו"ר

ד' ליבאי

יצחק לוי

ח' מירום

ר' ריבלין

מוזמנים;

ד' בייניש - פרקליטת המדינה

ר' סוכר - מנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות

נצ"מ ח' קלר - משרד המשטרה

נצ"מ י י המבורגר - ראש מדור תביעות

מזכירת הוועדה; ד' ואג

יועצת מפשטית; ר' מלחי

הקצרנית; ח' בנקין

סדר היום;

א. שונות.

ב. עסקות טיעון - דרכי ההפעלה והשיקולים.



א. ש ו נ ו ת

הו"ר א' לין;

אנ< פותח את הישיבה.

לפני שאנו ניגשים לנושא המרכזי העומד על סדר היום אני רוצה לעמוד בקצרה על

כמה סדרי דיון.

יש לפנינו פניה של עורכת דין יורה קרנות המבקשת לעיין בפרוטוקולים של הוועדה

מהדיונים בביטול פקודת ההצגות הציבוריות, 1927. וזאת במסגרת עבודה סמינריונית

של עורכת-דין קרנות.

אני חושב שאין מניעה להעתר לבקשה זו ואני מבקש ממזכירת הוועדה לאפשר לה לעיין

בפרוטוקולים.

אני רוצה להעיר עכשיו הערה בנושא שיש עליו ויכוח ציבורי ועלי לומר שאני קצת

מתקשה להבין את עמדת המשטרה בנושא זה. אני אומר זאת לנציגי המשטרה. שמעתי שאתמול

התבטא שר המשטרה בסיעת המערך - כך נמסר הבוקר ברדיו - ואמר שהם בודקים את שאלת

החוקיות של הקמת מיכלאות, הווה אומר מקומות ריכוז ללינה של ערבים תושבי יש"ע

בישראל.

אני קצת מתפלא על הענין הזה. הרי על פי החוק הנוהג היום שהמשטרה מצווה על

אכיפתו, אסור לערבים תושבי יש"ע להתגורר דרך קבע בישראל. האמת היא שגם אסור להם

ללון בישראל. כרגע איני מעלה כלל את השאלה אם החוק בענין זה טוב או לא טוב, אם זה

החוק הרצוי אם לאו. זה החוק הנוהג בישראל והוא נוגע לציבור גדול מאד של הרבה

עשרות אלפי ערבים תושבי יש"ע הבאים לישראל לעבוד או למטרות אהרות, גרים פה דרך

קבע או שלנים כאן במקומות שונים, בין מדי פעם בפעם ובין דרך קבע.

לו היתה המשטרה אוכפת את החוק בנושא הזה, לא היה כלל צורך להיכנס לשאלה של

הקמת מקומות ריכוז ללינה. כל הענין של הקמת מקום ריכוז ללינת ערבים תושבי יש"ע

התעורר לא לפני עשרים שנה, אלא לאחרונה, תחת לחץ ותחושה מאד חריפה של האוכלוסיה

היהודית במספר ערים בארץ שיש רמת פשיעה גבוהה של ערבים תושבים יש"ע כנגד יהודים.

אינני מתכוון כרגע רק למעשי רצח והוסיפה של חיילים, אלא למה שאנו כוללים במסגרת של

פשיעה רגילה, הווה אומר על פי דו"חות המשטרה: פשיעה חמורה, מעשי אונס, מעשים

מגונים בכוח, התפרצויות לדירות מגורים ובתי עסק, גניבת כלי רכב וכו' וכו'.

בתל-אביב, מחוז המרכז, אנו יודעים שאחוז הפשיעה של ערבים תושבי השטחים מגיע

ל-13.4% . זו רמה מאד גבוהה של פשיעה. גם קיבלנו כאן נתון שבעשר השנים האחרונות

28 אלף ערבים תושבי יש"ע הורשעו בעבירות פליליות בישראל. רצון האוכלוסיה להתגונן

בפני מעשי פשיעה אלה מובן וברור לחלוטין.

לכן אני מפנה את השאלה לשר המשטרה, ואני מקווה שהוא יתייחס אליה: במקום לעסוק

בשאלה אם הקמת מקומות ריכוז ללינה היא חוקית או לא חוקית, למה המשטרה לא אוכפת את

החוק בענין הזה? אני רואה זאת כחובתה הראשונית של המשטרה לעסוק באכיפת החוק, ולו

היתה עושה כן, ייתכן שלא היינו מגיעים כלל לשאלות האלה. אני מקווה לקבל משר

המשטרה תשובה בענין זה שתופנה לחברי הוועדה, שכן אנחנו רואים את עצמנו בהחלט גם

כמי שאחראים על נושא שלטון החוק במדינה.

ב. עסקות טיעון - דרכי ההפעלה והשיקולים
היו"ר א' לין
אנחנו עוברים לנושא המרכזי העומד על סדר היום. החלטנו בעבר שבמסגרת הבחינה

הכוללת של נהלי התפקוד במערכת אכיפת החוק נבחן גם שלושה מוסדות, שהם פעילים

וקיימים והם חלק בלתי נפרד מאכיפת החוק, ומדי פעם התעוררו בוועדה שאלות רבות באשר

לאמות המידה והשיקולים המנהים בקבלת החלטות בנושאים האלה. כוונתי למוסד החנינה,



מוסד עיכוב ההליכים ולמוסד עסקות הטיעון. אנו יודעים שנושאים אלה הם נושאים בלתי

נפרדים ממערכת אכיפת החוק, ואולי חלק אינטגרלי בתפקודה.

היום אנו מקיימים דיון בנושא הראשון מבין השלושה, עם פרקליטת המדינה, גב'

דורית בייניש, ואני מקדם אותה בברכה. אני מקווה שבמשך הישיבה ייכנסו חברי ועדה

נוספים, בפרט אלה שהעלו שאלות רבות בנושאים אלה בעבר. כד* שלא תצטרכי לחזור על

הדברים כשייכנסו חברי כנסת נוספים, אני מציע שנתפתח בשאלות ואחר כך נשמע את

התייחסותך.

קודם כל אנחנו יודעים שבית המשפט אינו קשור בעסקת טיעון. הפרקליטות יכולה

לעשות עסקת טיעון, אך בית המשפט אינו קשור אליה. לכן ישנה תמיד הבקרה של בית

המשפט, אבל אנחנו גם יודעים שלבית המשפט יש פיתוי לקבל עסקת טיעון, כי בזה נגמר

ההליך המשפטי, ובהתחשב בעומס המוטל על בתי המשפט הפיתוי הזה הוא בעל משקל לא

מבוטל.

עסקת הטיעון יכולה להתייחס לסעיפי אישום מסויימים. האם יש גם הכוונה לגבי

הענישה? עלי לומר מיד, גב' בינייש, שחלק גדול מהשאלות המתעוררות כאן אינן באות

דווקה מתוך נסיון מקצועי בעבודה, אלא הן מתעוררות יותר כתוצאה מקריאת קטעי

עתונות. העלאת שאלות בעקבות קריאת קטעי עתונות היא לגיטימית, שכן הציבור קורא

עתונות ומתרשם מהדברים, ויש צורך להבהיר אותם. אני חוזר לשאלה בה פתחתי: האם יש

הכוונה לסעיפי אישום בלבד, או גם לחומרת הענישה? באיזו מידה יש הכוונה לחומרת

הענישה במסגרת עסקת טיעון?

אני עובר לשאלה השניה. אנחנו יודעים שקיימים אילוצים רבים. אמרו לי שעוברות

כחמש שנים עד שתיק פלילי מסתיים. אינני יודע אם זה מדוייק, אבל יש עומס רב ויש

רצון לסיים את התביעות הפליליות בעיקר. אנחנו מבינים שיש אילוצים רבים, אבל

לפעמים נוצר הרושם שהאינטרס הציבורי נפגע, ואמחיש זאת גם בדוגמאות שאביא עוד מעט.

הווה אומר שמדובר בעבירה שחומרתה גדולה, ומבחינת האינטרס של הציבור יש צורך ליצור

הרתעה חזקה, ובכל אופן הענין נגמר במסגרת עסקת טיעון, בה הענישה הסופית היא בדרך

מתעוררת שאלה נוספת בענין אמות המידה והקריטריונים: איך אנחנו מבטיחים

אובייקטיביות מלאה בנושא של עסקת טיעון? במקרים רבים שומעים על עסקת טיעון

כשמעורבים אנשים שיש להם מעמד גבוה, חברתי או אחר, ושמיוצגים על ידי פרקליטים

ידועים. ייתכן שבאופן לא יחסי מתרכז הפרסום דווקה במקרים אלה. ברגע זה איני קובע

עמדה אלא מנסה להצביע על השתקפות מסויימת. נוצר הרושם שאם מדובר באדם בעל מעמד

חברתי גבוה, או שלפרקליט שלו יש מהלכים, סיכוייו להשיג עסקת טעון טובות יותר משל

אנשים אחרים.

ייתכן שבסיכום הדיון נזה נשאל מדוע לא לעגן את כל מוסד עסקאות הטיעון בחוק.

נדמה לי שהיום זה לא מעוגן בחוק.

אני רוצה להביא כמה דוגמאות ספציפיות. מקרה אחד שעליו קראתי בעתון "הארץ" הוא

המקרה של אברהם חזן מירושלים, ששימש מנהל כוח אדם במוסד לביטוח לאומי. מדובר היה

במעשים מגונים ושימוש לרעה בכוח המשרה, הווה אומר מעשים מגונים בעובדת. מובן שיש

אינטרס ציבורי ביצירת נורמה מרתיעה, כדי שאנשים לא ישתמשו בכוח המשרה להשגת טובות

הנאה מיניות או לעשיית מעשים פליליים. כיוון שהפיתוי די גדול ייתכן שדווקה כאן

צריך להחריף את הענישה וליצור נורמה מרתיעה ברורה ביותר.

אותו אדם לא זוכה, אלא קיבל במסגרת עסקת טיעון עבודה פקידותית במתנ"ס

בירושלים פעם בשבוע, ארבע שעות כל פעם, בסך הכל 150 שעות עבודה במהלך שמונה

חודשים. זה נראה לי עונש די מבוטל, כי תמיד עולה השאלה אם האיש היה אשם או לא היה

אשם. במקרה זה האיש בעצם הורשע, ואם הורשע בשימוש לרעה בכוח המשרה לצורך עשיית

מעשים ואיים על העובדת הזאת שהיא תפוטר ממשרתה או לא תקודם, למה אפשר לסכם מקרה

כזה בצורה כל כך קלה?



אזכיר מקרה אחר שבו יש לדעתי ענין עצום לציבור, וזה מקרה הקשור בנושא הרפואה

השחורה. כל מי שחי בישראל יודע שהנטיה של חלק מהרופאים היא לקבל תשלום מתחת

לשולחן, תשלומים חריגים לצורך ביצוע ניתוחים או טיפולים רפואיים דהופים, הן על

ידי קידום תור והן בדרך אחרת. אנשים רבים נתקלו בתופעה זו ונדרשו לשלם כסף. קשה

מאד להשיג ראיות. אדם רוצה להשיג את הטיפול הרפואי, והטיפול הרפואי הזה חשוב לו

יותר מאשר עקרונות של צדק. זו תפיסתו של הפרט, ובכך הוא צודק. לכן קשה להשיג

ראיות להרשעת רופא שדרש תשלום של 3,000 שקלים, למשל, מאדם הזקוק לניתוח.

אבל היה מקרה בו גוייסו ראיות נגד רופא - פרופ' יוחנן רמון - שהוא אכן קיבל

דבר במרמה, ויש כאן גם ענין של הפרת אמונים. ברשימה שממנה אני מצטט נאמר שבמסגרת

של עסקת טיעון הסתפקו בהטלת קנס של 5,000 שקלים. אתן לך את כל ההומר הזה, גבי

בייניש. אם אנהנו רוצים להילחם בתופעה של רפואה שחורה, ברור שחייבת להיות ענישה

מרתיעה משום שקשה מאד להשיג ראיות ולהרשיע.

המקרה האחרון שאני רוצה להביא לפניכם פורסם בכתבה ב"קול העיר" אם איני טועה.

מסופר שם על נערה שנאנסה על ידי קבוצת אנשים, וגם היתה התעללות במשך לילה. הדבר

נגמר בעסקת טיעון של תקיפה מינית, לא של אונס. זה לא מה שמפריע לי, כי יכול להיות

שאחרי שלמדו את העובדות לא היה מקום להרשעה באונס, אבל נאמר בכתבה שאת המתלוננת

איש לא שמע. היא לא נקראה להעיד, איש לא שמע אותה ובסופו של דבר הענין נחרץ בלי

שהיתה לה אפשרות להביע דעה. אסתפק בדוגמאות האלה.

נשמע הערות ושאלות נוספות של חברי הכנסת.

יצחק לוי ;

לנושא זה יש צד עקרוני וצד מעשי. הרושם הוא שעסקת טיעון מרחיקה אותנו בכלל

מהצדק. אני חושב שהציבור אינו מקבל עסקת טיעון כעשיית צדק על ידי המערכת

המשפטית, בין שמדובר בעבירה קלה ובין שמדובר בעבירה חמורה. יש הבדל גדול בין פשרה

שנעשית על ידי שופט בבית המשפט בהסכמת הצדדים לבין עסקת טיעון, שהציבור מלגרשם

שהיא באה בעיקר כדי לחסוך בהליכים משפטיים ולזרז סגירת תיקים וכדומה.

הרושם השני שנוצר - אמר את זה כבר יושב ראש הוועדה, ואני רק רוצה להדגיש -

הוא שעסקת טיעון נופלת בחלקם של החזקים. זה שוב גורם להרגשה של אי-צדק. מי שיכול

להרשות לעצמו לשכור שירותיו של עורך דין טוב, ממולח, יזכה בעסקת טיעון, ומי שאינו

יכול להרשות זאת לעצמו לא יזכה בעסקת טיעון.

אני רוצה לדבר עכשיו גם על הצד המעשי ולהציג שאלה תוך נקיטת עמדה. האם עמדת

משרד המשפטים היא שעסקת טיעון יכולה להיות בכל עבירה ובכל ענין? האם אין הבחנה

בין העבירות? האם לא היה נכון לומר שנושאים, בהם החברה נלחמת באופן הרבה יותר

נמרץ בגלל הסכנה הטמונה בהם, יהיו מחוץ לעסקת הטיעון? בוודאי שהנושאים עשויים

להשתנות לפי התקופות ולפי הנסיבות. בתקופה שלנו נושאים בטחוניים, למשל, או נושא

הסחר בסמים ונושא ההתעללות בילדים הם נושאים קריטיים בחברה הישראלית, ואנו שומעים

שמגיעים לעסקאות טיעון בנושאים האלה. כאן אני מביע עמדה ואומר שלדעתי היתה צריכה

להיות מדיניות של משרד המשפטים הקובעת שבנושאים מסויימים אין עסקאות טיעון. אם

מתמודדים בנושאים של מרמה, למשל, לא תהיה עסקת טיעון בהם.

אנו מתמודדים עכשיו בנושא הסמים למשל, וההתמודדות קשה מאד, ואנו שומעים על

הרבה עסקאות טיעון בנושא הזה.

די ביי ניש;

בכלל לא הרבה. אנחנו נלחמים בנושא הזה.



יצחק לוי;

אולי היתה עסקת טיעון אחת, אולי היו שתיים, אינני יודע. בענין זה אני ניזון

מהעתונות. אינני עורך-דין ואינני מסתובב במסדרונות של בית המשפט.

אני רוצח להרהר בקול רם, למעשה להמשיך בהרהור של היושב ראש: ייתכן מאד שיש

לתת עיגון חוקי מסויים לעסקאות טיעון. העיגון בחוק צריך לאפשר לכל אדם להשתמש

בעסקת טיעון, אם אכן נחליט שיש נושאים מסויימים בחם יש מקום לעסקת טיעון, וזאת

כדי שלפחות מבחינת הענין הזה נהיה צודקים. כך לא תהיה אפליה. אולי תאפשרו עסקת

טיעון כשאתם חושבים שזה נכון, שזח צודק, שזח מועיל למערכת וחוסך זמן למערכת ולבית

המשפט. זח נשאר בתחומי הצדק.

היו"ר א' לין;

אני רק רוצח להוסיף שגם אם כל נושא עסקאות הטיעון הוא ללא דופי ולא היתה

מעולם שגיאה כלשהי בשיקול דעת - בעיכוב הליכים אני בטוח שחיתח שגיאח, ואתייחס לכך

לאחר מכן, כי לפעמים יש יחסי גומלין בין השניים ואפשר להשיג אותה תוצאה על ידי

עיכוב הליכים - גם אז מוטלת עלינו חובח ליצור בציבור חרגשח שמדובר כאן בנושא שאין

בו דופי.

חי מירום;

זה נראה לי גורף ומסוכן לעגן בחקיקה את מוסד עסקאות הטיעון. אני רוצה לשמוע

את עמדתכם בנדן. אינני מעלח על דעתי עיגון ברקיקה אלא של הצד חפרוצדורלי של

הענין, לא מעבר לזה.

ר' ריבלין;

לגבי הדברים שאמר חבר-חכנסת יציק לוי, באחת הוועדות הובאה לפנינו טרוניה

שביחודח ושומרון יש חיום חוראה לעבריינים בטחוניים לא לעשות עסקאות טיעון. כתוצאה

מכך סתמו את כל בתי חמשפט. זח אחד חאמצעים למלחמח שחיא קשח מאד. אני אומר זאת כי

אני בהחלט חושב שמוסד עסקאות הטיעון, כפי שחוא מתנחל עכשיו, עם שיקול הדעת שיש

לפרקליטות, הוא הראוי . בנושא זח אינני חושב שצריך ללכת בדרך של חקיקה, כי זה עלול

לסבך את כל הענין. יש שיקול דעת לתביעה, שעד היום היתה ממלכתית לחלוטין. אמנם טוב

לחרחר ולדון בנושא הזח בוועדת חחוקה, חוק ומשפט, אבל אסור לנו לחזדרז ולחוקק,

לצמצם, להגביל או להרחיב את שיקול הדעת הקיים כיום, כי כתוצאה מכך אנחנו עלולים

לסבך את הענין.

חיו"ר א' לין;

חבר-הכנסת ריבלין, לא היתה שום כוונה להזדרז. כרגע אנחנו בסך הכל מעלים שאלות

לפני שגב' בייניש תציג את הענין.

אני רוצה להעיר שהדיון הזה הוא במסגרת בחינת כמה חוליות מרכזיות באכיפת החוק:

עסקאות הטיעון, עיכוב הליכים והחנינח.

יצחק לוי ;

האם בדרך כלל הבקשה לעסקת טיעון באה מצד פרקליטות המדינה, או מהצד השני? מי

בדרך כלל היוזם?

ר' ריבלין;

כמו בכל עיסקה, היזמה היא של שני הצדדים.



ד' בייניש;

אני אנסה להשיב על הכל, ואם תהיה הרגשה ששכחתי או השמטתי משהו, אשמח להרחיב

את הדיבור בכל נושא שאתבקש, כי הענין נראה לי בהחלט חשוב. הנושא חשוב משום שאכן

לפעמים משתרשת בציבור, בטעות, איזו תמונה שיש פסול בנושא של עסקת טיעון. חשבנו

כבר שהשם "עסקה" כבר יוצר אסוציאציה לא טובה אצל אנשים, ובינינו לבין עצמנו כבר

שינינו את השם ואנו קוראים לזה היום "הסדר טיעון". אנחנו חושבים ש"הסדר" נשמע

לפחות יותר משקף את מהות הענין. הוצאנו עכשיו הנחיות חדשות שאנו קוראים להן

"הנחיות להסדרי טיעון". זו נקודה קטנה, אבל היא משקפת במקצת את השקפתנו לגבי

הנושא הזה של הסדרי טיעון.

אין ספק שזה חלק ממערכת אכיפת החוק, חלק לגיטימי, מוכר. אין זה ענין שנעשה

מתחת לשולחן. זה ענין מוכר על ידי בתי המשפט והפסיקה. זה גם הלק מקובל בכל שיטות

המשפט שאנו מכירים, חקרו הרבה וכתבו הרבה על החסרונות והיתרונות, ויש הקרונות

ויתרונות, אבל אין ספק שזו דרך שלא תגונה, שאין מנוס ממנה ושהיא חיונית כדי להגיע

לסיום תיקים, וכפי שאמרתי, זה מקובל בשיטות המשפט השונות המוכרות לנו.

בסוף הדברים אומר גם מדוע נקטנו עמדה שבשלב הזה בכל אופן אין צורך בהסדר

חקיקתי של הנושא ושננסה לבחון את עצמנו עם הנחיות פנימיות ובדרך העבודה המקובלת,

הלא פורמלית והלא חקיקתית, וזח מה שאמרנו גם בפורומים מייעצים בתוך המשרד. אולי

כשאסביא את השיקולים למיניהם לקראת סוף דברי יובן גם מדוע אנחנו מעדיפים שלא ללכת

בדרך הרקיקה.

אינני מקבלת את הטענה שהסדרי טיעון מרחיקים מן הצדק. השאלה אם אנחנו רחוקים

מחצדק או קרובים אליו חיא שאלה מורכבת מאד. יש לה היבטים משפטים, פילוסופיים

וחברתיים למיניהם, אבל אנחנו מדברים על מציאות של אכיפת חוק, ובמציאות של אכיפת

חוק שוקלים אינטרסים ציבוריים שונים, אינטרסים של עשיית דין, של עשיית דין במועד,

של הרתעה, של השגת תוצאה הן של הרשעה והן של עונש, של תפקוד מערכת בתי המשפט. יש

מכלול של שיקולים שהם שיקולים של אינטרס ציבורי, וכולם מובאים בחשבון כאשר שוקלים

הסדר טיעון .

חייבים להניח שכל המערכות עובדות באופן ענייני ומקצועי ומפעילות שיקול דעת על

פי כללי, וזה אמור הן לגבי מערכת הפרקליטות, הן לגבי המשטרה כשהיא עורכת הסדרי

טיעון והן לגבי בתי המשפט, כי אם נקודת המוצא היא, חלילה, שהתביעה או בית משפט

פועלים שלא כשורה, אנא אנו באים? הרעיון הוא שיש פונקציונרים שזה תפקידם, והם

מפעילים שיקול דעת מקצועי. שיקול הדעת הנתון לאותם אנשים הוא רחב מאד ממילא והוא

בנוי הרבה מאד על שיקול דעת מקצועי. הרי התובע יכול גם להחליט לסגור תיק ולא

להגיש כתב א.ישום. זה העיקר בעצם. מכאן מתחיל שיקול הדעת שלו.
היו"ר א' לין
לסגור תיק זו החלטה קשה מאד.

די ביי ניש;

קשה ובעייתית. גם הההלטה להעמיד לדין היא ההלטה קשה. שתי הההלטות קשות והן

מורכבות מהרבה מאד שיקולים, כשם שהסדר הטיעון מורכב מהרבה מאד שיקולים של אינטרס

ציבורי, של הצורך בענישה, של מטרת החוק הפלילי, של זכויות נאשם שצריך להביאן

בחשבון.

היו"ר א' לין;

מה זאת אומרת זכויות נאשם?



ד' בייניש;

כלומר, צריכים לעבוד לפי כללי פרוצדורה. אני מדברת כעת על שיקולי תביעה

כלליים.

חייבים להניח שסמכויות התביעה מופעלות על פי שיקולים עניינים ומקצועיים

בלבד, ולא, אבני הנגף והמכשולים קיימים על כל צעד וצעד, וראשית הדבר בשיקול הדעת

הרחב המסור לתביעה בהעמדה לדין. אותו תובע יכול גם לחזור בו מן האישום, ויש לו

סמכויות רבות.

ברור שכאשר מחליטים להעמיד לדין האינטרס הציבורי הוא להשיג הרשעה, להשיג

ענישה מתאימה ולהשיג אותה במועד סביר, וזה דבר חשוב מאד. נכון שיש עבירות שהן

יעדים מיוחדים ושבהן רוצים אנו להגיע לדרגת ענישה יותר גבוהה מבחינת האינטרס

הציבורי.

היו"ר א' לין;

כאשר דנו בחוק לתיקון פקודת הסמים המסוכנים חבר-הכנסת יצחק לוי הציע להעלות

את רמת הענישה לגבי סוחרי סמים, ואז נאמר לנו שאחד השיקולים נגד הצעה זו היה שבתי

המשפט אינם ממצים את חומרת הענישה הקיימת בחוק. לאחר שחבר-הכנסת יצחק לוי העיר את

הערתו ולאחר בדיקה קיבלנו אינפורמציה שהמגמה בבתי המשפט השתנתה.

די בייניש;

אני שמחה על הדוגמה משום שזו יזמה שלנו, כנראה במקביל ליזמה של חבר-הכנסת

יצחק לוי. אינני יודעת מי הציע את זה ראשון, אבל גם אנחנו מצידנו, מצד הפרקליטות,

ביקשנו החמרה. השקענו הרבה בנושא הסמים - הוא מאד חשוב לדעתנו - ואכן הצלחנו לשכנע

את בתי המשפט להעמלות את רמת הענישה נוכח המציאות, אם כי לא רק אנחנו אלא גם בתי

המשפט כשלעצמם. כשאלה עקרונית ערערנו לבית המשפט העליון על כל עונש שנראה לנו קל.

הפכנו את הענשיה בנושא הסמים לענין עקרוני, ולכן כששמענו על הדיון כאן בשאלה אם

צריך להעלות את עונשי המקסימום אם לאו, הבענו את דעתנו באזני אנשי החקיקה שיש מקום

להחמרה.

אם דיברנו על פרסומים באמצעי התקשורת, רק השבוע התפרסם - גם אני עוד לא

קיבלתי דיווח על כך, אלא זה נודע לי מהתקשורת - שבמקרה אחד הוטלו 12 שנות מאסר

ובמקרה אחר 15 שנות מאסר בגין עבירות סמים.

יצחק לוי;

דעתכם לא היתה לפנינו כאשר אנשי משרד המשפטים הביעו דעתם.

ד' בייניש;

הם שינו את דעתם, היא הנותנת. הם באו עם הצעה לקבוע 20 שנות מאסר.

היו"ר א' לין;

אני חושב שהם לא היו מוכנים ליזמה של הוועדה בנדון, וזו היתה תגובתם

המי ידית.

די בייניש;

ואז הם פנו אלינו ואמרנו שוודאי שיש להעלות את רמת הענישה. בשנה האחרונה

ערערנו לבית המשפט העליון גם על עונש של 12 שנות מאסר כשהמקסימום הוא 13.5 שנות

מאסר - היה מדובר על יבוא של 12 או 11 ק"ג הרואין - וזאת רק כדי לבטא את העמדה



העקרונית שלנו, כדי שיידעו שיש מקרים שראויים לעונשי מקסימום. לו העונש המקסימלי

היה למעלה מ-15 שנות מאסר, זה היה מקרה מתאים להטיל את המקסימום. בדיונים פנימיים

אצלנו במשרד הנושא עלה, וכך התבשרתם על שינוי העמדה של המשרד. לכן היעדים של השגת

ענישה הם חלק מהשיקול. כל השיקולים האלה רלוונטיים כשבאים לשקול הסדר טיעון. יחד

עם זה שום שיקולים מהשיקולים האלה אינו יכול לעמוד בפני עצמו, ואין להתעלם מכך שכל

מקרה חייב להישקל במסגרת הנסיבות שלו.

אם הצטייר אצל מישהו רושם שיש נאשמים או עורכי דין מיוחסים יותר הזוכים

לעסקאות טיעון, אני מבקשת לדחות זאת מכל וכל. חס וחלילה. לפעמים כדי שלא יגידו

ושלא ייראה - וגם זה אסור - אנחנו חושבים פעמיים כשמישהו בא עם עורך דין שאולי

חושבים שיש לו מהלכים. אנחנו מאד ערים גם לשאלה איך הענין ייראה, ולא רק איך הוא

ייעשה.

נכון שבנסיבות רבות קל ורצוי לנו יותר - המשטרה תדבר בעד עצמה - לערוך הסדרי

טיעון כאשר מן הצד שנכגד נמצא עורך דין. דווקה כשיש נאשם שאינו מיוצג והוא צריך

להודות באשמה ולהסכים או לא להסכים לעונש - ותיכף אומר אם יש או אין הסכמה על

העונש - קשה מאד לפרקליט לקבל מנאשם בלתי מיוצג הודאה באשמה. יש לנו רתיעה מזה. כך

שכאשר יש עורך דין שעושה את הערכת המצב שלו ושוקל את סיכויי הנאשם בתיק ומוכן לבוא

להסדר, זה הרבה יותר קל להגיע להסדר וזה רצוי יותר, כדי שחלילה לא תהיה הרגשה ולא

תצטייר תמונה אפשרית שמא הנאשם לא מיוצג והתביעה "חטפה" הרשעה או עונש בעשותה עמו

הסכם, ואחר כך הוא יתחרט או ירגיש שלא נעשה לו צדק. לכן מטבע הדברים הסדרי טיעון

נעשים יותר עם סניגורים מאשר עם נאשמים בלתי מיוצגים.

אולם הסדרי טיעון נעשים גם בעבירות שבהן מעורבים אנשים רחוקים מיחסנות.

במקרים מסויימים הם נעשים גם בעבירות חמורות וגם בפשעים, ואפילו מן הסוג שבו אנו

רוצים להעלות את רמת הענישה, ותיכף אסביר מדוע ואתן דוגמאות לשיקולים.

נשאלתי כאן אם הסדרי טיעון נעשים רק לגבי סעיפי חוק או גם לגבי העונש,

וביזמת מי נעשים הסדרי הטיעון. בדרך כלל הים נעשים ביזמת סניגורים. מסיבות רבות,

עקרוניות, אינטרס ציבורי ואפילו טקטיקה, התביעה אינה פונה לנאשם ושואלת אם הוא

רוצה לגמור את התיק. כעיקרון - לא. יש הצעה שאנו חוטפים ביתר שמחה, ויש הצעה

שאנחנו מתלבטים בה הרבה מאד. אין זה דבר בלתי אפשרי לבוא עם הצעה לסניגור, אבל

ברוב הגדול של המקרים היזמה היא של הסניגור, וזו דרך העדיפה עלינו והמקובלת, כי

אנחנו יודעים שעלינו מוטלת החובה להוכיח תיק. אנחנו צריכים לבוא לבית המשפט, להביא

את הראיות ולהוכיח את אשר צריך להוכיח. איש אינו חייב לנו שום טובה ושום הסבר ושום

הסכמה. אם בא אדם ומנסה לגשש ולשאול אם אפשר להגיע להסדר טיעון, יש מקרים שאנו

אומרים שאין זה בא בחשבון. ברוב המקרים אזננו כרויה לשמוע כל הצעה. לשמוע תמיד

אפשר.

השאלה היא מה השיקולים. צריך להביא בחשבון שהמערכת אכן עמוסה ביותר. "צדק"

המופיע אחרי מספר שנים הוא כבר צדק לקוי. הצדק צריך להופיע מיד, כמאמר המשורר, וזה

נכון וחל גם עלינו. לענישה המיידית יש אפקט גם בהרתעה וגם מבחינה ציבורית, לפעמים

יותר מאשר תיק שנמשך ונמשך, והוא יכול להימשך שנים, עדים אינם זוכרים את העדות,

וצריך לדעת שיש כל מיני "מחירים" לתיק שמתמשך. בתיק כזה ממילא העונש יהיה יותר

נמוך כי חלף זמן, ולא פעם יבואו ויאמרו שעבר מספיק זמן והיה לנאשם עינוי דין, וזה

שיקול. לא אחת יש לנאשם חלק בעינוי הדין הזה, כי הוא יודע שהזמן פועל לטובתו, אבל

בכל זאת מורא הדין היה עליו הרבה זמן. כך שהתוצאה של סיום משפט מיד היא אינטרס מאד

חשוב מבחינתנו.

אחר כך יש קטגוריות של תיקים עם ראיות מאד פרובלמטיות. אם התביעה משוכנעת

שאין לה ראיות או שהן חלשות מאד, אולי זה לא שיקול לגיטימי, כי אם אין ראיות צריך

לסגור את התיק, אבל הדברים אינם תמיד בבחינת שחור או לבן. יש עדים בעייתיים

שהתביעה משוכנעת שהם אומרי אמת, אלא שהעמידה על דוכן העדים קשה עליהם והיא עלולה

להיות מנוצלת לרעה בחקירות של סניגורים, או עלולה לפגוע במשפחתם, או שיש להם פחדים

להעיד. זה שיקול שהתביעה צריכה להביא בחשבון. אנחנו יודעים שיש היום לחץ הולך

וגובר על עדים. הבאת הראיות האלה כרוכה לא פעם במאמץ, אולי גם בביזוי והשפלת עד.



היו"ר א' לין;

ביזוי על ידי מי?

ד' בייניש;

יש כמה נושאים מאד בעייתים ורגישים שדווקה בהם אנו רוצים להשיג ענישה

חמורה, ואלה עבירות מין והתעללות בקטינים. בנושאים האלה קיימנו גם דיונים

עקרוניים. בכל זאת צריך לדעת מה עוברת מתלוננת הנהקרת בבית משפט על תלונתה. לא אחת

הן מוותרות ואינן רוצות להעיד רק בגלל כל מה שכרוך בתלונה. לפעמים יש למתלוננת

בעיה של עמידה בפני החקירה מבחינה נפשית. זה שיקול שתובע צריך להביא בחשבון, אם כי

לא בכל מחיר, כמובן. אם כתוצאה מכך תיק אונס חמור <תמסמס ללא כלום, לא נעשה הסדר

טיעון.

באחת הדוגמאות שאותה ציטטו כאן מן העתון הביאו אינפורמציה מסויימת על

המתלוננת, שהיו סתירות רבות בעדויותיה השונות, חלו מדי פעם שינויים בגירסאות. אחר

כך היתה חוות דעת פסיכיאטרית על התנהגותה בנסיבות מסויימות גם לאחר המעשה. יש בידי

החומר, ואינני רוצה לפרט בדיוק מן הטעם שבגללו גם לא רצינו לנהל את התיק בבית

המשפט. ואז הסניגוריה, שגם יודעת שהראיות האלה קיימות לגבי אותה מתלוננת, יוזמת

עסקת טיעון, וזה הסיפור של מקרה האונס הספציפי הזה, התיק של פרקליטות מחוז הדרום,

של באר-שבע, שבו אכן הוטל עונש קל בסופו של דבר, ואולי קל מדי, אבל הפרקליט ששקל

את הדבר שקל אותו כנגד סיכון של זיכוי.

היו"ר א' לין;

מה היה העונש בסופו של דבר?

די בייניש;

במקרה זה החליפו את סעיף האישום והוטלו תשעה חודשי מאסר, וקטין בלי עבר

פלילי ובלי רקורד פלילי שעמד להתגייס לצהייל ועם תזכיר חיובי קיבל מאסר על תנאי,

והיו ספקות אם האונס הקבוצתי אכן היה אונס קבוצתי. אמרתי שהיתה אינפורמציה מסויימת

גם על מעשיה של המתלוננת לאחר מכן.

השאלה איננה אם יכולה להיות טעות. טעות תיתכן. יכול להיות שאפשר היה להשיג

שנתיים מאסר ולא שנה מאסר. השאלה היא אם היתה סטיה מן השורה, אם היה מעשה פסול

בהחלטה להגיע להסדר טיעון. טעות יכולה להיות בשיקול דעת של פרקליט, ואפילו של

שופט, ואחד יכול לחשוב שהעונש קל ואחר יכול לחשוב שהוא חמור. זה איננו המבחן

העיקרי. המבחן העיקרי הוא מה השיקולים שהופעלו, ואלה השיקולים שהזכרתי במקרה הזה.

חוות הדעת הפסיכיאטרית היתה בידי הסניגוריה. היא הביאה אותה לידיעת התביעה, ואז

נפלה החלטה לשנות את סעיף האישום ולסיים את הענין בהקדם.

אמשיך בדוגמה של עבירות מין, אותו מקרה של עובד הביטוח הלאומי שהוזכר כאן.

היו"ר א' לין;

המקרה של חזן. מאחר שהורשע בדין על עבירה פלילית, אפשר גם להזכיר את שמו.

די בייניש;

בענין הזה היו גם שאילתות לשר יותר מפעם אחת.
היו"ר א' לין
היתה גם שאילתה שלי בענין הזה.



ד' בייניש;

ובנושא זה הכין שר המשפטים הקודם, על פי הכנה של פרקליט המדינה הקודם,

תשובה מאד ארוכה ומפורטת המשתרעת על ארבעה עמודים, עם כל נסיבות המקרה. פקידה אהת

התלוננה, ולא במשטרה. היא התלוננה בפני הממונה עליה ובפני מבקר המדינה שמנהל כוח

אדם מתנכל לה בקידומה, כי הוא עשה בה מעשים מגונים - אינני מקילה ראש בשום דבר,

אבל זה לא מן המעשים החמורים, לא מדובר על אונס - היא מתנהג כלפיה לא יפה, עם

הטרדות מיניות. הממונים הפנו את התלונה למשטרה.

היו"ר א' לין;

עשרות אלפי נשים לא פונות למשטרה.
די בייניש
אבל זה חלק מהשיקולים. אלה גם אותן נשים שיצטרכו להעיד ולעמוד על עדותן. זו

אחת הבעיות.

היתה טענה שיש אשה נוספת המתלוננת על אותה התנהגות. אותה אשה לא התלוננה ולא

רצתה להתלונן. כשפנו אליה היא סיפרה את סיפורה ולאחר מכן היא גם פנתה וביקשה לבטל

את מה שמסרה. היא לא היתה מעוניינת להעיד והיא ביקשה לא להעיד. היא אמרה שזה מפריע

לה נפשית ושהיא לא רוצה את הסיפור הזה. אנחנו מכבדים רצונם של אנשים כאלה. כמובן,

הכל תלוי מה עומד על הפרק, מה נעשה בה ומה הרקע, ולה יש משפחה ולו יש משפחה, וכל

אלה שיקולים רלוונטיים.

ובכן נשארנו עם העדות של מתלוננת אחת, אשר גם אמרה באותו מקרה: הראיה שאותו

עובד הכשיל אותי אחר כך בבחינות. הדברים האלה מאד קשים להוכחה. עשו השלמת

חקירה ובדקו את הבחינות ואי-אפשר היה להשתכנע אם הבחינות היו לא טובות או לא

מוצלחות, או שמא היתה התנכלות בענין זה, האם קידמו או לא קידמו אותה בעבודה בגלל

זה או לא בגלל זה. כך נותרה עדותה שלה מול עדותו שלו, עם כל הכרוך בכך בתיק כזה.

יצחק לוי;

הוא הכחיש את הדברים?

די בייניש;

כשהיה הסדר טיעון הוא לא הכחיש.

משום כך היתה בתיק זה אפילו התלבטות בקשר להעמדה לדין, אבל הפרקליטה ראיינה

את המתלוננת והיא כן האמינה לה.

היו"ר א' לין;

האם ההכחשה היתה לגבי עצם הארוע או בשאלה אם זה נעשה בהסכמה או בלי הסכמה?

די בייניש;

אי נני ז וכרת ברגע זה.

היו"ר א' לין;

אם הארוע התרחש, הרי גם אם הנאשם טוען שהדבר נעשה בהסכמת המתלוננות, הייתי

מתייחס לזה בחומרה רבה.



ד' בייניש;

אין בינינו מחלוקת בענין זה. לפי התיק ראיתי שהיתה גירסה מול גירסה. עכשיו

אני נזרת שהוא הכחיש את המעשה. כמובן, הוא הכחיש את ההתנכלות למתלוננת ואמר שהיא

באמת לא הצליחה במבחנים, ולא משום שהתנכל לה, וכפי שאמרתי, לא היתה הבחנה חד

משמעית שזה לא נכון. בנסיבות אלה בהן ההרשעה היתה בספק והמשפט היה עלול להתמשך

הגיעו להסדר כולל של טיעון, שכלל גם את הדיון המשמעתי והבטיח מראש את התוצאה

שהאיש לא יהיה יותר מנהל כוח אדם. הוא הורחק מהמשרה הזאת לחמש שנים, הורד בדרגה

בדיון משמעתי, הוא הודה העשה עבודות לתועלת הציבור. זה אדם שהיה לגביו תזכיר מאד

חיובי, ובמקרה זה היו בעיות משפחה שאינני יכולה להיכנס אליהן. על רק כל הדברים

האלה נעשה ההסדר. הרב המחשבה והתלבטות היו בהסדר זה.

אפשר להניח שמישהו אחר היה שוקל אחרת, אבל אני מוכרחה לומר - וגם השופט אמר

זאת בפסק דינו - שההסדר תביא בחשבון את כל השיקולים הציבוריים, גם מנקודת המבט של

המתלוננת, גם מבחינת מקום עבודתו של האיש, גם מבחינת גורלו - הרי הוא לא היה

עבריין - והבטחת תפקודו שלא כמנהל כוח אדם. זה היה הסדר כולל. אלה שיקולים

עניינים. אדם יכול לחשוב כך או אחרת, אבל נדמה לי שבין התיאור של מין שערוריה

ציבורית, כפי שהדבר התקבל בעתון, לבין מה שלומדים כאשר מעיינים בתיק המרחק גדול.

ההסבר המפורט ישנו במכתב, ואני אשאיר לכם את המכתב.

התעללות בקטינים היא עניו רגיש מאד, ונכון שרק לאחרונה התחילו מקרים אלה לצוץ

מעל פני השטח. כאשר פותחים את הנושא יש תוגבת שרשרת, אפשרות לגילוי נוסף. בדרך

כלל המשפחות שומרות נושאים כאלה באופן סגור. כאמור, קיימנו דיון עקרוני והנהינו

להחמיר, אבל יש מספר רקב של שיקולים בקשר להעלאת קטין להעיד נגד הורה, בקשר

לתוצאה בקרב המשפחה, ליחסים הבין-משפחתי ים, למעורבות עובדים סוציאליים ומטפלים.

לדעתי, פרקליט שלא יראה את התמונה במלואה לא ימלא את תפקידו הציבורי. אין זה ענין

של שיקולי העדפה. יש רגישות רבה בנושא זה, אבל צריך גם להביא בחשבון את כל

המשמעויות של ניהול משפטים כאלה. זה מאד פרובלמטי, ואינני רוצה להרחיב את הדיבור

על כך, כי זה רק אחד ההיבטים.

כדי להמחיש את הענין ניקח דוגמה של תיק סמים. כאמור, יש מגמה להחמיר מאד

בענישה ואנחנו לומים למען זה. בעסקות סמים יש לנו בעיה עצומה עם עדים. אנחנו

צריכים להעיד עדים שהם מתוך הקבוצה. לא פעם יש בעיה של עד מדינה, וזו אלטרנטיבה

לא כל כך רצויה, אך לעתים אין מנוס. עלתה פה הבעיה של עדויות לפי סעיף 10(א),

היינו שימוש בעדויות של אנשים שאינם מעידים בבית משפט. במקרה כזה צריך להשתמש

בהודאתם במשטרה, להביא את תוכנה בבית המשפט, וזה נושא פרובלמטי בפני עצמו בתחום

הבאת ראיות, גם כאשר אנו מאמינים שהעד אמר אמת במשטרה.

בעיה נוספת היא שעסקת סמים נעשית בחלקה בארץ ובחלקה בחוץ-לארץ. טיפלנו בעסקת

סמים מאוד מורכבת בה חלק מן הנאשמים היו בבלגיה וחלק בארץ. מספר נאשמים הועמדו

לדין ביחד. נאשם אחד, שהיה העד המרכזי שלנו נגד האנשים כאן, הועמד לדין בבלגיה

והיה שפוט שם. להביא את העד האסיר משם לכאן, זה היה בלתי אפשרי . היתה אלטרנטיבה

שהסנגורים, התביעה ובית המשפט יסעו לחקור את העד שם, אבל זו אלטרנטיבה מאד

פרובלמטית ומאד לא רצויה מסיבות רבות. כשמשפט שלנו מתנהל בארץ אחרת השאלה היא אם

יפעלו לפי הפרוצדורה שלנו או שלהם. בתוך כל המסכת הזאת, לאחר הרבה התלבטויות,

היתה אפשרות לגמור את העניו בשבע שנות מאסר במסגרת הסדר טיעוו. עלי לומר שמקרה

כזה שוקלים זה מול זה את הסיכי להשיג עונש של עשר שנות מאסר אם המשפט יסתיים

בהצלחה ואת האפשרות שהמשפט יסתיים לאלתר בשבע שנות מאסר.

היו"ר א' לין;

לגבי השיקול הזה ודאי שלא יכולה להיות ביקורת, כי איננו מזלזלים בעונש של שבע

שנות מאסר. לכו הבעית אינה במקרה כזה, אלא למשל במקרה כמו זה של פרופי רמוו

שהסתיים בקנס של 5,000 שקלים.



ד' בייניש;

אבל מדובר כאן בסמים, ואילו היתה לנו יד חופשי בתיק הזה, אולי היה מוטל עונש

מאסר של עשר שנים או של שתים-עשרה שנה, אולם בגלל האילוצים ויתרנו.

נשאלה כאן השאלה אם טוב או לא טוב שבכל עבירה תהיה אפשרות להגיע להסדר טיעון.

לפעמים מוטב להשיג בהסדר תוצאה עונשית מאשר שיהיה זיכוי, או שנרים ידיים ונאמר

שקשה להביא את הראיות הדרושות, תהא העבירה אשר תהא. גם במקרה רצה בו יש בעיה

מסויימת בהוכחת אלמנט או קושי בהבאת עדים מוטב לסיים את התיק בהסדר טיעון של

הריגה ובעונש כבד מאשר שהעבריין ייצא ויסתובב ברחוב.

את הדוגמה של פרופ' רמון איני מכירה אישית, אף על פי שטיפלתי במספר מקרים

משום ההתיירוסות האישית לתופעה של הרפואה השחורה. כפי שציין היושב ראש, יש בעיה

עצומה של עדים שאינם רוצים להעיד נגד רופאים. יש שמועות, אבל בינן לבין התיקים יש

פער. מלכתחילה היתה לנו בעיה בנדון ושלחנו חוזרים ומכתבים. היתה גם בעיה של
הנורמה. אמרו
הרי כולם נוהגים כך, ולפתע יהיה אחד עבריין? מי יהיה הראשון?

סיכמנו את הענין עם משרד הבריאות, הפיצו חוזרים וניתנו התראות. בשיקולי הענישה,

ההעמדה לדין, הסדר הטיעון - בכל אלה יש הרבה מאד שלבים, ואמרנו: הפעם לא פתחנו

תיק, אבל בפעם הבאה נעשה כן.
היו"ר א' לין
מי מוסמך לאשר סופית עסקת טיעון?
די בי י ניש
על פי הנחיות שהוצאנו כיום - וכך זה היה תמיד גם בפרקטיקה אלא שעיגנו את הדבר

בכתובים - ככלל, פרקליט מחוז. בבעיות מאד רגישות מתייעצים פרקליטי מחוז עם פרקליט

המדינה, אם כי לא תמיד. לפי ההנחיות יש אפשרות שפרקליט מחוז יסמיך פרקליט בכיר

בלשכתו לאשר הסדר טיעון כשפרקליט המחוז איננו או מסיבות אחרות.

השארנו פתה צר מאד. למעשה לא רצינו שפרקליטים באולמות בית משפט יצטרכו להחליט

במקום על הסדר טיעון, כשלא פעם יש לחץ של שופט לגמור את הענין ולא להתעקש. רצינו

שכל פרקליט יהיה מצוי היום בנחיה שככלל הוא חייב לקבל היתר מראש מהאדם המוסמך.

לפעמים הסדר טיעון יכול להיות על ענין קטן מאד, כגון החלפת סעיף בסעיף או פרט

אישום מסויים. נתנו הנחיה - ואני מוכנה לקרוא את לשון הכתוב - שפרקליטים לא יהיו

מוסמכים להחליט במקום על הסדר טיעון בבית משפט, אלא אם מדובר בעבירות שאינן

חמורות, עבירות שאין בהן ענין ציבורי, והדבר התעורר בשעת הדיון ולא היה ניתן

להשיג את הסכמת פרקליט המחוז.

במסגרת הסמכות שהענקו לפרקליט בבית משפט הכנסנו כל כך הרבה סעיפים שייתכנו

מעט מאד מקרים בהם יוכל פרקליט להשתמש בסמכות. קורה שיש ענין של תקיפה שאין בו

ענין לציבור והוא אינו מעורר הד, אך לפעמים אפילו עוון יכול להיות בעל ענין

ציבורי רב בשל אינטרסים ציבוריים מסויימים. סייגנו את כל הדברים האלה, כך שהכלל

הרהב הוא שהסמכות היא בידי פרקליט מחוז או ממלא מקומו הבכיר, תוך הוספת הסייגים

שהזכרתי.

אשר לנושא הרופאים, דווקה במקרה שהתפרסם, המקרה של פרופי בן סירא, היה הסדר

טיעון. אנשים התחננו למען אותו רופא ואמרו שהוא מציל מאור עיניים ושעש הרבה מעשים

טובים. חשבנו שכמקרה ראשון זה עונש הולם שרופא כזה יתן שירות לתועלת הציבור, אם

כי זה ייקרא מאסר, ירפא בחינם אנשים, יתרום מכישוריו ויוטל עליו קנס. היתה הודאה

וגם קבענו נורמה, וגם זה שיקול. האדם הורשע, נשא באחריות פלילית, ולגבי פרופסור

מכובד לרפואה זו סטיגמה, זה כתם, וכפי שאמרתי, היו תנאים מסויימים של ענישה, אם

כי לא ענישה מקסימלית. הראשון אינו מקבל את העונש המקסימלי.



כיום יש תיק תלוי ועומד נגד מנהל מחלקה בבית חולים, עם אישומים חמורים מאותו

סוג שהזכיר ה<ושב ראש, וגם שם ה<ו פניות של אנשים בנוסח "יש לו ידי זהב, הוא

כירורג חשוב, הציל רבים", אך אמרנו: לא, כבר היתה התראה, כבר היה הסדר טיעון,

הפעם אנחנו פותחים תיק. לכן אמרתי שפעלנו בהדרגה. עד כאן תשובתי לדוגמאות

הקונקרטיות.

היות ויש מכלול רב כל כך של שיקולים הנעוץ בתיק עמדתנו היתה שהדבר אינו יכול

להיות שרירותי, וכך גם הנהונה הפסיקה, כ< יש כבר מספר פסקי דין של בית המשפט

העליון בענין זה. לא פעם קרה שהשגנו בהסדר טיעון עונש גבוה יותר ממשה שהשגנו

במשפט עצמו שהתנהל עם הוכחות, כאשר היו מספר שותפים, ויש עורכי דין שבלשון העם

"אוכלים" את עצמם על זה שהם עשו אתנו הסדר טיעון, מפני שאנחנו עמדנו על דעתנו

שהעונש צריך להיות חמור, וכששופט רחמן שמע את ההוכחות נתן לשותף לעבירה עונש קל

יותר יחסית, כך שהסדר טיעון אינו מביא בהכרח לתוצאה הקלה ביותר.

יצחק לוי;

מה שאת אומרת זה יוצא דופן.

די בי י ניש;

ודאי שעורך דין שעושה הסדר טיעון חושב שאם לא יעשה כן הלקוח שלו יקבל עונש

חמור יותר.

היו"ר א' לין;

גם במציאות זה בדרך כלל כך.

די בי י ניש;

לא תמיד, וזאת מן הטעם שהזכרתי. השאלה היא איך יתפתח משפטו של אותו אדם. אם

שותף אחד לעבירה קיבל עונש לאלתר, זה עונש משמעותי. מקרה של שותפים לעבירה הוא

הדוגמה הקלאסית בה אפשר לעשות השוואה.

היו"ר א' לין;

תלוי גם מה חלקו של כל אהד מהשותפים לעבירה.

די בי י ניש;

חשובה כאן המיידיות, חשובה הראשוניות, ולא פעם אני רואה את עורכי הדין

מצטערים. מבחינתנו זה שיקול להראות שאדם הורשע - וזה שיקול גם כלפי השותף -

ולקבוע מידת עונש שתהיה רצפה ולא תקרה. כל אלה מובאים בחשבון בהסדר הטיעון.

מכלול השיקולים בהסדר טיעון כולל גם שיקול כגון; איך זה ייראה, מה סוג

העבירה, מה יאמרו על כך, ואנחנו משתדלים לנמק את הסדרי הטיעון גם מבחינה ציבורית,

גם בבית משפט. לפי ההנחיה רצוי שהסדרי טיעון יהיו בכתב. כמובן, לא תמיד אפשר

לכתוב שהיתה בעיה עם מתלוננת או עם אישיותה או עם סוג הראיות, אבל אפשר למצוא

נוסה שיבטא גם את הבעייתיות של הראיות. לפי ההנחיות שלנו, פרקליט שיעשה הסדר

טיעון כזה יצטרך לדווח בכתב מדוע הוא עשה את זה, וכך זה גם בפועל.

ישנה, כמובן, הבקרה של השופט. לא פעם אנחנו מתנגדים ללחץ של שופט לגמור תיק

בהסדר טיעון.



ר' ריבלין ;

האם שופט יכול לבטל עסקת טיעון?
ד' בייניש
כן , הוא לא קשור להסדר טיעון, הוא לא צד בו . לפי הפסיקה וההנחיות שלנו, מוטלת

עלינו חובה להודיע לנאשם שהוא עושה אתנו את ההסדר, אבל אם השופט לא יקבל אותו,

ההסדר לא יחול עליו.
ר' ריבלין
זה הדבר היחיד שלא מתקבל על הדעת,

היו"ר א' לין;

אני רוצה להבין את גדר הבקרה של בית המשפט. נניה שהתובע עושה עסקת טיעון

ואומר לשופט שהוא ההליט למחוק סעיפי אישום מסויימים. האם השופט יכול להתערב ולומר

לו: אל תורידי סעיפי אישום אלה?

די בי י ניש;

לא. צריך לזכור שני דברים. ראשית, אסור לנו לעשות הסדרי טיעון בלי להביא את

העובדה הזאת לידיעת בית המשפט, כלומר, אנחנו צריכים להודיע שעשינו הסדר טיעון,

ואז יש לשופט בקרה והוא יכול להגיד: בלי הסדרים.
היו"ר א' לין
אבל הוא אינו יכול לחייב אתכם להחזיר סעיפי אישום.
ד' בייניש
לפני הרבה מאד שנים - עד שניתן פסק דין מסויים - היו יכולים לעשות הסדר טיעון

והשופט אף לא ידע למה הוחלף פתאום העונש או סעיף מסויים. כיום התובע חייב לתת דין

וחשבון לבית המשפט ולומר שהוא עשה כן כתוצאה מהסכמה. נאשם שהתביעה מבטלת לו סעיף

אישום נותן גם הוא "תמורה" כלשהי ואומר שהוא מודה. יכול השופט לומר שהוא אינו

מקבל את כל ההסדר, כי הראיות שבפניו גילו משהו אחר. כשההסדר הוא על השולחן זו

הבקרה של השופט.
היו"ר א' לין
כלומר, יש חובה להניח את הסדר הטיעון על השולחן גם הוא נעשה לפני הגשת כתב

האישום.
די בי י ניש
חובה לומר שהגענו לזה מתוך הסדר. הודאות לא יוצאות מהשרוול.
היו"ר א' לין
גב' בייניש, מאחר שפרשת יריעה די רחבה, אני מציע שנעשה פסק זמן, נשמע את גבי

סוכר ואת ההערות של חברי הוועדה, ולאחר מכן תוכלי לחזור ולהגיב.



ר' סוכר;

בראשית דרכי דגלתי באסכולה שהתנגדה באופן שיטתי לעסקת טיעון ובמשך השנים

השתכנעתי שזה מסוג ההכרח שלא יגונה. הסדר טיעון, כפי שאנו קוראים לזה עכשיו, הוא

אותה מערכת שיקולים שגב' בייניש הזכירה, וכאמור, אנו רואים בזה רע הכרחי.

אינני זוכרת שנעשה הסדר טיעון, למשל, בעבירות מסוג העבירות נגד בטחון

המדינה, אבל אני כן זוכרת שנעשה הסדר טיעון או לגבי משך זמן שעבר כשיש חשש שעדים

לא זוכרים, או בתיקים רגישים, כגון תיקים עם בעיות במשפחה, ואפילו הריגות בתאונות

דרכים בתוך המשפחה. היו מקרים כאלה שאב הרג את בנו תוך נסיעה ברוורס ברשלנות,

ואנחנו חשבנו שזה מעשה חמור בו האב כבר נטל על עצמו יותר מתשעה קבים של חומרה.

היו"ר א' לין;

אבל אלה לא המקרים המעוררים תהיות אצל הציבור. במקרים אלה יש הסכמה כללית.

רי סוכר;

אמת. הציבור קורא על אותם המקרים המגיעים לעתונות, ומדרך הטבע אלה מקרים בהם

מעורבת אישיות מדוברת - הזכרת את פרופ' רמון - או שמדובר בעורכי דין ידועים, אבל

יש הרבה מאד מקרים שאינם מגיעים לעתונים ושבהם נעשות עסקות טיעון.

גבי בייניש לא הזכירה שעסקת טיעון אינה חייבת להיות חזיתית. יכולה להיות

עסקת טיעון לגבי הורדת סעיף אישום או פרט מסויים, אבל כאשר איננו רואים עין בעין

עם הצד שכנגד, איננו עושים עסקת טיעון לגבי העונש ואנחנו אומרים בלשוננו שחטיעון

יהיה פתוח, היינו כל צד יטען את טענותיו, ואז איננו מתחייבים מראש. אנחנו אומרים

שאנחנו מוכנים לוותר על סעיף מסויים או על פרט מסויים, אבל אנחנו עומדים על חומרת

העונש.

היו"ר א' לין;

כלומר, יש מקרים בהם הסדר הטיעון הוא גם לגבי חומרת העונש, ויש מקרים

שההסדר אינו חל על הענישה.

ר' סוכר;

נכון.

חוות דעת היא דבר מכריע בשיקולים שלי אם לעשות הסדר טיעון. במקרה של

הנאנסת, המתלוננת, הקטין וכיוצא באלה אם אני מקבלת תסקיר קצין מבחן וחוות דעת

פסיכולוגית שהיחסים בתוך המשפחה, למשל בין הבעל לאשה במקרה תקיפה, חוזרים לתקנם,

או חוות דעת האומרת שהבחורה תתמוטט, שחעדה לא תחזיק מעמד, או שזה ישפיע השפעה

איומה - זה שיקול מכריע להגיע להסדר טיעון.

אני זוכרת, למשל, שבמקרה אונס של אב בבתו בפרק הזמן שחלף בין המעשה לבין

מועד מסירת העדות הבת נעשתה כשירה להעיד על פי החוק כי היא כבר לא היתה קטינה.

עלינו לזכור תמיד שלמרות המעשה החמור אותה אישיות ממשיכה להיות אביה של הילדה,

ויבוא יום והאב יחזור הביתה. השאלה עד כמה למוטט את כל המשפחה היא שאלה שלא אנחנו

הפרטנרים היחידים להכריע בה. יש שירותים סוציאליים, יש אנשי מקצוע, פסיכולוגים,

פסיכיאטרים וכיוצא באלה, וזה שיקול שאין להתעלם ממנו.

עסקת טיעון נעשית דרך כלל אחרי הגשת כתב אישום, ובחלק לגדול מהמקרים גם

במהלך המשפט, כשאנו נוכחים לדעת שהעד שאנו סומכים עליו הוא לא עד, ואז גדר הספקות

אינו איזו הרשעה, אלא הרשעה או זיכוי, וזה בבחינת המעט שאנחנו יכולים להשיג לעומת

זיכוי מוחלט.



יצחק לוי;

במקרים כאלה אתם המעוניינים בעסקת טיעון, כי כשהחשוד רואה שהעד שלכם נכשל

הוא ודאי מעוניין לגמור את המשפט.

די ביי ניש;

אמרה גבי בייניש שהם לא פונים, אבל הם מעוניינים.

רי סוכר;

יכול להיות. אני לא זוכרת שאי פעם אני פניתי במשך השנים הארוכות בהן אני

עובדת לבקש עסקת טיעון. מעולם לא, אבל כשפונים אלי אני שוקלת, ומערכת השיקולים היא

מאד רחבה. אין זה סוד שבית המשפט גם לא מקבל את עסקת הטיעון למשל בכל הקשור לעונש.

לפעמים הוא מחמיר יותר. היו מקרים שבית המשפט אמר: ראיתי את עסקת הטיעון, אני

מקבל אותה לגבי ההרשעה, אבל אינני מקבל אותה לגבי העונש ואני מהמיר יותר, ואז באים

אלינו בטרוניה לא לגיטימית במידה מסויימת, מפני שאנו אומרים מראש שבית המשפט לא

קשור בעסקת הטיעון. כפי שאמרה גבי בייניש, היו גם מקרים בהם בית המשפט הטיל

עונשים הרבה קלים מאלה שהשגנו בעסקת הטיעון לגבי שותפים באותה עבירה.

המקרים המקוממים את הציבור בדרך כלל הם מקרים בהם גם אין לציבור מירב

הידיעות שיש לנו. כאשר עובר זמן רב ואנהנו רואים שעדים חוזרים בהם או לא זוכרים

אנחנו שוקלים עסקת טיעון.

היו"ר א' לין;

אלה דברים שגבי בייניש עמדה כבר עליהם.

מר המבורגר, אתה רוצה להעיר משהו בשלבי זה?

נצ"מ י י המבורגר;

יש לי רק תוספת אחת לגבי המשטרה. מאחר שהסמכות לסגור תיקים - ומכאן גם

הסמכות להגיע להסדרים - יותר מצומצמת ויותר מוגדרת, הרי ברוב המקרים זה ייעשה רק

על ידי ראש לשכת תביעות בצורה הרבה יותר מסודרת והרבה יותר מוגבלת.
יצחק לוי
אולי תפרט יותר באילו מקרים יש לכם סמכות, עוד לפני שזה מגיע לפרקליטות.

נצ"מ י י המבורגר;

החוק קבע את דרך החלוקה בין התיקים המטופלים על ידי התביעה במשטרה לבין

התיקים המטופלים על ידי הפרקליטות. אנחנו מקבלים בדרך כלל תיקים של חטאים ועוונות,

או של פשעים המועברים היום על ידי הפרקליטות. סמכות הסגירה היא בידי ראשי לשכות

התביעה או בידי הקצינים הממונים. אולי יש חריגים, אבל בדרך כלל לא קורה שהסדר

טיעון אינו עובר דרך ראש לשכת התביעות.

היו"ר א' לין;

אבל יש אינטרס למשטרה להניע הסדרי טיעון?

נצ"מ י י המבורגר;

אינטרס יש בגלל עומס תיקים, וכאשר יש יזמה - לאו דווקה של סניגורים, לפחות

בתיקים שלנו, אלא יש לפעמים גם לחצים של בית משפט - אנחנו נענים.
היו"ר א' לין
האם המשטרה מצביעה לפעמים על כיוון או נותנת סימן לנאשם שכדאי לו להציע עסקת

טיעון?

די בי י ניש;

איזו שאלה. יזה גם לגיטימי.

נצ"מ י' המבורגר;

למשל בתיקי תעבורה.

נצ"מ ח' קלר;

במישור העקרוני אין לי מה להוסיף. גם אנחנו מתייחסים להסדר טיעון כהכרח בל

יגונה ושוקלים את המגרעות והיתרונות. עוד בפברואר 1988 התעניינו בדרך הניהול של

עסקאות טיעון במרהבים שונים, ועוד לפני שחשבנו שניקרא לוועדה ניסינו לברר אצל

ראשי לשכות התביעה בכל הארץ איך הנושא הזה מיושם. למעט נושאים של תנועה, כפי שגם

מר המבורגר אמר, גילינו שהמשטרה אינה יוזמת וגם אינה מעודדת הסדרי טיעון. אגב,

גם כשנשאלנו בשעתו על יזמת חקיקה הגישה שלנו היתה שהסדרי טיעון הם הכרח בל יגונה

ולכן לא יאה ולא נאה לעגן נושא זה בחקיקה.

עניינם של ההסדרים הוא או לוותר על הלק מאישום או לההליף אותו בהלק קל יותר,

או לבקש עונש קל יותר. צריך לזכור שגם לנאשם יש אינטרסים שונים, כגון קיצור

עינוי הדין, ויש גם אפשרות שבמשפט הוא יחשוף הגנות שיסבכו אותו עוד יותר לאחר

מכן, כך שמובן שהאינטרס והיזמה באים מצידו.

היו"ר א' לין ;

גב' בייניש, האם מותר לי להניח שבדרך כלל, כשנאשם מסכים להסדר טיעון, הוא אכן

אשם בעבירה, או שיכול להיות מקרה שהוא יסכים לזה רק מתוך שיקולי נוהות?

ד' בייניש;

לי אין ספק שהוא אשם בעבירה.

ר' ריבלין;

במסגרת תפקידך אינך יכולה לענות על שאלה זו אלא בצורה הד משמעית.

ד' ביייניש;

לא, איזה אדם יישב בבית סוהר בהתנדבות?

היו"ר א' לין;

חבר-הכנסת ריבלין, אני ער למה שאמרת ולכן אני מנסח אחרת את השאלה שלי: האם

ידוע על מקרה שבו הסכים אדם להסדר טיעון ולאהר מכן הזר בו והוכח שהוא היה חף פשע?

די בי י ניש;

כבר היו דברים מעולם שנאשם טען שהוא חף מפשע, אבל לא ידוע לי על מקרה בו הוכח

לאחר מכן שהוא הף מפשע. הרי אפשר לשאול את השאלה הזאת לא רק לגבי הסדרי טיעון.

רוב האסירים חפים מפשע - עובדה, הם אומרים כך.



ר' ריבלין ;

אתן דוגמה אפשרית. אדם שנדון למעצר עד תום ההליכים יכיל להיות לו שיקול

להודות בדבר פחות ערך למרות שהוא לא עשה אותו, וזאת על מנת לקבל עונש קל שיקבע

תקופת מאסר קצרה יותר מתקופת המעצר עד שיזוכה. היו דברים מעולם, ולצערי הרב

בנושאים בטחו ני ים.

ד' בייניש;

זה יכול להיות.

נצ"מ ח' קלר;

בכמה מקרים בהם המשטרה הסכימה להסדר טיעון היא עשתה זאת, למשל, במטרה

להגיע לשותפים נוספים למעשה, להגיע לרכוש, להגיע לעונש מוסכם שלדעת הפרקליט אי

אפשר להשיגו בסוף המשפט. יש מיגוון רחב של שיקולים, וכל מקרה צריך להישקל על פי

נסיבותיו.

קיבלנו מהפרקליטות את ההנחיות שהם ערכו והפיצו בין הפרקליטים עוד לפני הדיון

הזה והבאנו אותן לפני ראש אגף החקירות על מנת שיתאים אותן מבחינת הפונקציות של

המשטרה. אני מקווה שבימים הקרובים יתהילו לפעול על פי זה במשטרה.

חי מירום;

נאמר כאן שהמינוח צריך להיות "הסדר טיעון" במקום "עסקת טיעון" . במקרה זה המלה

י'הסדריי לא נראית לי. מדובר בהסכמה.
היו"ר א' לין
האם לא טמונה הסכמה בכל הסדר?

ח' מירום;

לי נראה שכאשר מדברים על הסכם זה ברור יותר מבחינה משפטית, אבל למה לנו לעסוק

בסמנטיקה? הרי אנו יודעים במה מדובר, ואין כל ספק לגבי התרומה של המוסד המשונה

הזה לעשיית דין בעבריינים. במקרים רבים יש אינטרס של המדינה, והוא מובן לחלוטין

מהטעמים שהזכירו כאן גב' בייניש ואחרים. זאת לא השאלה.

הפתרון לפרצות שאנו מבחינים בהן נעוץ אולי בהוראות פנימיות של משרד המשפטים

לפרקליטות לתביעה המשטרתית. כבר אמרתי קודם שלדעתי אין לעגן את הנושא הזה בחקיקה,

אבל יש מקום להקפיד בהוראות ולסכם תפיסת עולם לגבי השימוש במוסד הזה בתוך משרד

המשפטים ועל פי זה לגבש קודכס של הנחיות כלפי התובעים למיניהם.

אני, למשל, חושב שבאופן מוחלט לא צריך להיות הסדר טיעון עם עבריין בלתי

מיוצג. צריכה להיות הנחיה שהסדר טיעון נעשה רק עם עבריין מיוצג. אפשר להביא

לידיעת עבריין שיש מוסד כזה, אבל לדעתי זה לא תקין שעבריין בלתי מיוצג יהיה שותף

להסדר טיעון, מפני שלפחות חלק מהעבריינים הבלתי מיוצגים אינם יודעים את מה שיודע

הפרקליט.

ר' ריבלין ;

יש עבריינים שאינם נוטלים סיכון להיות מיוצגים. הם יכולים להסתדר יותר טוב

בכוחות עצמם.



היו"ר א' לין;

לפני כן אמרה גב' ביייניש שהם נרתעים מהסדר טיעון עם עבריין בלתי מיוצג. השאלה

היא אם זה צריך להיות כלל אבסולוטי .

ח' מירום;

אני חשבתי שזה צריך להיות הכלל.

אשר לאותם עבריינים "מומחים" שאינם זקוקים לעורכי דין, כפי שהעיר חבר-הכנסת

ריבלין בקריאת ביניים, אם הם ירצו בעסקת טיעון, הם יצטרכו לשכור עורך דין או לבקש

שימנו להם עורך דין.

הכלל השני שצריך להיקבע לדעתי הוא איסור על התביעה ליזום הסדר טיעון. הסדר

טיעון צריך להיות יזמה של ההגנה, לא של התביעה, כי כאשר התביעה יוזמת הסדר טיעון

היא נמצאת בעמדה נחותה מבחינת התוצאה הצפויה, אני ער לכך שיש מקרים בהם יש אינטרס

בלתי רגיל להגיע להסדר טיעון כדי שתהיה הרשעה ותהיה אפשרות לתפוס את השותף,

ולמרות זאת אני חושב שככלל הסנגור הוא שצריך ליזום הסדר טיעון ולא התביעה.

נצ"מ ח' קלר;

הדגשתי שהמשטרה לא יוזמת הסדרי טיעון.
חי מירום
בדברי גב' בייניש זה לא היה חד משמעי כל כך.

אנחנו יודעים שבפועל יש הסדרי טיעון שמתבצעים מיד, שלא באמצעות גורם בכיר

יותר מהפרקליט הנמצא באותה עת בבית המשפט. לדעתי, צריכה להיות הנחיה פנימית,

שתחול גם על התובע המשטרתי וגם נציגי הפרקליטות, שאין להסכים להסדר טיעון על אתר.

צריך שגורם בכיר ישקול את הענין.

בהמשך לזה אני חושב שצריך להיות נוהל פנימי לגבי הסדר טיעון. אם יש קודכס

כזה שאיננו מכירים, אנא הציגו אותו בפנינו. אני מתנגד למניעת הסדר טיעון באופן

גורף בסוג מסויים של עבירות. צריך לאפשר הסדר טיעון בכל סוג של עבירה.

ר' ריבלין;

זכור לי מסמך בנושא הזה שיצא מתחת ידו של היועץ המשפטי לשעבר, כיום נשיא בית

המשפט העליון, השופט שלמה שמגר. אולי תרעננו את זכרוננו מה נאמר במסמך הזה ומה

מעמדו היום.

צריך לעשות סדר בדברים. יש עסקות טיעון שבהן מסכימים על כתב האישום ועל

ההודאה בפרטי האישום וכן על סעיפי החוק בהם יואשם הנאשם. כמובן, יש שיקול דעת

מוחלט לבית המשפט בקביעת העונש. זה לא נתון להסכמה בין הצדדים. לכן בעסקות הטיעון

הפרקליטות או אפילו התביעה המשטרתית משאירות בדרך כלל לשיקול דעתו של בית המשפט

את נושא העונש. עד כאן הכל ברור וטוב. השאלה היא מה קורה כאשר הצדדים מסכימים בכל

זאת באותו הסדר - וזה הסדר ולא הסכם, חבר-הכנסת מירום, כי אם זה תלוי בצד שלישי,

בבית המשפט, זה לא הסכם - לדרוש עונש מסויים. האם אינכם חושבים שכאשר הפרקליטות

מפעילה את שיקול דעתה ומגיעה להסדר שבו נקבע גם העונש צריך לתת לו תוקף בדרך של

חקיקה?

די בי י ניש;

היינו שהשופט לא יוכל לשנות את העונש. זה לא מתקבל על הדעת.



ר' ריבלין ;

אני גם יכול לנמק במשפט אחד מדוע זה כן צריך לחייב את בית המשפט. הדבר פשוט

יעודד הסדרי טיעון.
יצחק לוי
ואתה מעוניין לעודד הסדרי טיעון?
ר' ריבלין
יכול להיות שכן, זה תלוי בנסיבות.

היו"ר א' לין;

חבר-הכנסת ריבלין יוצא מתוך הנחה שאנשים נרתעים מהסדרי טיעון מתוך חשש שבית

המשפט יקבע עונש קשה יותר, ולפי דעתי החשש הזה אינו מרתיע, אבל ייתכן שאני טועה.

ר' ריבלין ;

יש שופטים שאצלם לא הייתי עושה לעולם עסקת טיעון.

היו"ר א' לין;

אני רוצה להעיר כמה הערות. הנקודה הראשונה נוגעת לחולשתם של עדים. גב' בייניש

הזכירה מקרים בהם משוכנעים שהעד דובר אמת, אלא שהוא מגלה סימני חולשה או פחד

להופיע בבית המשפט.

אני רוצה לקדם בברכה את חבר-הכנסת ליבאי שהצטרף עכשיו לדיון. אין זה באשמתו,

חלילה, שהוא נכנס מאוחר.

ד' ליבאי;

אני מודה לך, כי לעתים כתוב בפרוטוקול שהייתי נוכח בישיבה ואינני מבין איך לא

הגבתי על דברים מסויימים, אבל אם הערתך תהיה במקום, אבין מדוע לא הגבתי.

היו"ר א' לין;

אני יכול להבין שעד חושש מחקירה צולבת של הסנגוריה. אני מתרשם שבמקרים רבים

עדים מתנגדים לבוא להעיד גם כשאינם קרבנות של העבירה, כי האווירה וההתייחסות

אליהם בבית המשפט ובמשטרה הן כאלה שהן דוחות אותם מלרצות לבוא להעיד בבית המשפט.

אינני מדבר כרגע על הענין התקשורתי, אלא על האווירה הכללית בזמן העדות. הייתי

מצפה קודם שבתי המשפט יתייחסו בכבוד לעדים האלה, יעודדו אותם ויראו להם שהם

ממלאים שליחות אזרחית ולא יתנו להם הרגשה הפוכה. נתקלתי בתופעות כאלה ואני חושב

שאנחנו צריכים להתמודד אתן.

שנית, גם כשמדובר בעבירה שנראית לנו חמורה יש מי שמוכן להתלונן ויש שאינו

מוכן להתלונן,ואתן דוגמה מהדוגמאות הספציפיות שהעלינו. למשל, אשה נשואה שהבוס

ניסה לעשות בה מעשים מגונים במסגרת העבידה, איני מצפה ממנה שהיא תרוץ קדימה

בהתלהבות ותתלונן ותופיע בבית משפט. יש בעיה של רינונים בקרב השכנים וכו' וכו',

וזה קרבן אישי גדול מאד. לא הייתי רוצה שנאבק בעבירה זו על פי מספר המתלוננת.

הייתי רוצה לראות יזמה ונכונות מצד המשטרה לחקור עבירות קשות וחשובות, על כל פנים

לפי התפיסה החברתית שלנו, גם כשאין מתלונן או אם יש רק מתלונן אחד. במקרים רבים

אנו רואים שיש מעין סוברניות למתלונן. אם הוא לא מתלונן, לא חוקרים.
ר' ריבלין
אני גם יכול לנמק במשפט אחד מדוע זה כן צריך לחייב את בית המשפט. הדבר פשוט

יעודד הסדרי טיעון.

יצחק לוי ;

ואתה מעוניין לעודד הסדרי טיעון?
ר' ריבלין
יכול להיות שכן , זה תלוי בנסיבות.

היו"ר א' לין;

חבר-הכנסת ריבלין יוצא מתוך הנחה שאנשים נרתעים מהסדרי טיעון מתוך חשש שבית

המשפט יקבע עונש קשה יותר, ולפי דעתי החשש הזה אינו מרתיע, אבל ייתכן שאני טועה.

ר' ריבלין;

יש שופטים שאצלם לא הייתי עושה לעולם עסקת טיעון.

היו"ר א' לין;

אני רוצה להעיר כמה הערות. הנקודה הראשונה נוגעת לחולשתם של עדים. גבי בייניש

הזכירה מקרים בהם משוכנעים שהעד דובר אמת, אלא שהוא מגלה סימני חולשה או פחד

להופיע בבית המשפט.

אני רוצה לקדם בברכה את חבר-הכנסת ליבאי שהצטרף עכשיו לדיון. אין זה באשמתו,

חלילה, שהוא נכנס מאוחר.

ד' ליבאי;

אני מודה לך, כי לעתים כתוב בפרוטוקול שהייתי נוכח בישיבה ואינני מבין איך לא

הגבתי על דברים מסויימים, אבל אם הערתך תהיה במקום, אבין מדוע לא הגבתי.

היו"ר א' לין;

אני יכול להבין שעד חושש מחקירה צולבת של הסנגוריה. אני מתרשם שבמקרים רבים

עדים מתנגדים לבוא להעיד גם כשאינם קרבנות של העבירה, כי האווירה וההתייחסות

אליהם בבית המשפט ובמשטרה הן כאלה שהן דוחות אותם מלרצות לבוא להעיד בבית המשפט.

אינני מדבר כרגע על הענין התקשורתי, אלא על האווירה הכללית בזמן העדות. הייתי

מצפה קודם שבתי המשפט יתייחסו בכבוד לעדים האלה, יעודדו אותם ויראו להם שהם

ממלאים שליחות אזרחית ולא יתנו להם הרגשה הפוכה. נתקלתי בתופעות כאלה ואני חושב

שאנחנו צריכים להתמודד אתן.

שנית, גם כשמדובר בעבירה שנראית לנו חמורה יש מי שמוכן להתלונן ויש שאינו

מוכן להתלונן,ואתן דוגמה מהדוגמאות הספציפיות שהעלינו. למשל, אשה נשואה שהבוס

ניסה לעשות בה מעשים מגונים במסגרת העבודה, איני מצפה ממנה שהיא תרוץ קדימה

בהתלהבות ותתלונן ותופיע בבית משפט. יש בעיה של רינונים בקרב השכנים וכו' וכו',

וזה קרבן אישי גדול מאד. לא הייתי רוצה שנאבק בעבירה זו על פי מספר המתלוננת,

הייתי רוצה לראות יזמה ונכונות מצד המשטרה לחקור עבירות קשות וחשובות, על כל פנים

לפי התפיסה החברתית שלנו, גם כשאין מתלונן או אם יש רק מתלונן אחד. במקרים רבים

אנו רואים שיש מעין סוברניות למתלונן. אם הוא לא מתלונן, לא חוקרים.



נחזור לדוגמה של אלברט חזן. גב' בייניש, את אמרת שהאדם הזה הוא לא עבריין.

ד' בייניש;

איו ל< ספק שהוא עבר את העבירה הזאת, אבל בנסיבות כאלה העונש לא יהיה גבוה.
היו"ר א' לין
בעיני הוא עבריין חמור, ולו זה היה תלוי בי הייתי ממצה אתו את הדין עד חרמה.

די בי י ניש;

ולו היה מזוכה במשפט? הרי רצינו להרחיק אותו מתפקידו.
היו"ר א' לין
הייתי נוטל את הסיכון. יש תופעות חברתיות שאנחנו רוצים להאבק בהן וקשה להאבק

בהן כי איננו בוחרים במקרה הדגל שיהווה הרתעה. ניקח לדוגמה את התופעה הפלילית

הרחבה של גניבת כלי רכב. מדי שנה נגנבים בישראל 17 אלף כלי רכב. אם נניח שהורשעו

200 איש בגניבה במשך שנה - ואחוז הגילויים נמוך מאד - וייעשה הסדר טיעון עם אחד

מהם ויוטל עליו עונש קל, זה לא ירתיע מפני גניבת כלי רכב. לעומת זאת אס לוקחים

כמקרה דגל מקרה של אדם שהוא מנהל כוח אדם במוסד ממשלתי מכובד ואומרים: במקרה זה

שיש לנו ראיות נרשיע את האדם הזה ונמצה אתו את הענישה, נשיג אפקט הרתעתי עצום.
די בי י ניש
היה מקרה כזה בבית המשפט המחוזי בירושלים, ודובר אז לא במוסד לביטוח לאומי

אלא במשרד התיירות. זו דוגמה טובה להשוואה מבחינת התוצאה העונשית, איך התיק הזה

התנהל, באיזו אווירה. והרי לא התנגדתי לזה שננהל את התיק, רצינו לנהל אותו

וניהלנו אותו. רצינו שתיק אחד יהיה ספינת דגל, אבל לא תמיד זה עולה בידינו.
היו"ר א' לין
אני רק רוצה לציין שגם כשמדובר בתופעות חברתיות שאנו רוצים להילחם בהן

במקרים רבים קשה מאד להשיג הרשעה בגלל הנסיבות החברתיות והאילוצים של הקרבנות,

כגון אנשים שזקוקים לשירותים של רופא ולכן הם לא יבואו להעיד נגדו. במקרים

מיוחדים אלה חשוב להגיע לענישה חמורה, כי זה ירתיע ציבור שלם.

אני עובר לנקודה הבאה. גב' בייניש, לא השתכנעתי שיש מספיק בקרה. אני מסכים

שאנחנו צריכים לסמוך על השיקול המקצועי של הפרקליטים, ואוי לנו אם לא היינו

סומכים עליו, אבל כל מערכת בנויה על כך שיש בקרה מתאימה. איני רואה אותם אמצעי

בקרה. ציינת שהסדר טיעון צריך להעשות בכתב, אבל היכן אנחנו מבטיחים את הבקרה.

לדעתי, לא די בכך שההסדר צריך לבוא לאישורו של בית המשפט, כי איני יודע אם לפני

בית המשפט ישנה כל מסכת העובדות ואם הוא יכול להעמיק די הצורך בבחינת הנושא. בכל

אופן צריך להבטיח מנגנון בקרה לעומק, לא לגבי כל ההסדרים, אבל מפעם לפעם. בסך הכל

איננו נמצאים כאן רק כדי להעביר ביקורת, כיוון שאנחנו אף רוצים לחזק את המוסד

הזה.
ר' ריבלין
אדוני היושב ראש, מנגנון בקרה של מי?
היו"ר א' לין
אני מתכוון למנגנון בקרה פנימי. חבר-הכנסת מירום דיבר על הנחיות מגובשות, וזה

חלק מהענין, יש אמות מידה קבועות.



יצחק לוי;

אני מקבל את כל הנימוקים שהושמעו בישיבה זו בנושא הסדרי טיעון, אבל יש נימוק

אחד נוסף שלא הייתי מוכן לכלול אותו כנימוק עיקרי, וזאת מתוך מגמה לא לעודד הסדרי

טיעון ולהישאר בגדר של הכרה. אהד הנימוקים שהושמעו לטובת הסדרי הטיעון הוא הלהץ

והסחבת בתיקים. נימוק זה אינו מקובל עליו, כי לדעתי אנהנו הולכים לפתרון קל בענין

הזה. במקום לטפל בבעיית האונס או בבעיית עינוי הדין ולתקוף את הענין בצורה הזיתית

ואמיתית מציעים לנו להקל על הלהץ בדרך של הסדרי טיעון או בדרכים עקיפות אהרות. זה

לא נכון, זה לא אמיתי. כל הטיעונים האהרים נכונים וצודקים, אבל אני הייתי נלהם

בסהבת באמצעים אחרים ולא מאפשר לאיש לומר: הנה יש לכם כלי להקלת הסחבת.

חי מירום;

כל מה שאתה מציע שווה כסף.

די בי י ניש;

הלוואי שתתנו את הכלים.
ד' ליבאי
אני מצטער שלא יכולתי להגיע בזמן כדי לשמוע את דברי פרקליטת המדינה וירט-

החברים משום שניהלתי ישיבה של ועדה אחרת במקביל. תגובתי לדיון כאן תהיה רק מתוך

המכניזם בשטח. אני סבור שעסקות טיעון הן מרכיב היוני באכיפת החוק, לא רק כשיש

סחבת ופי גורים בשמעית משפטים במידה שישנה אצלנו. סחבת ישנה גם במדינות מתוקנות

אחרות. בארצות הברית עסקת טיעון היא פתרון ל- 95% - 90% מהמשפטים הפליליים, ואצלנו

אחוז עסקאות הטיעון הוא לדעתי הנמוך ביותר.

יצחק לוי ;

לכמה הוא מגיע?

ד' ליבאי ;

אינני י ודע אם % 10 נגמרים בעסקת טיעון.
די בי י ניש
אני הושבת שהיום השיעור גבוה יותר, אבל ודאי שהפער בינינו לבין הדוגמה

האמריקאית הוא עצום.
ד' ליבאי
גם אילו קצב הדיונים היה יותר גדול, עדיין היתה בעיה של תפוקה, של יכולת,

חשיבות משפטים מסויימים על פני אחרים, חסכון בזמן המערכת השיפוטית כדי לאפשר לה

להתפנות לעניינים יותר חשובים או יותר דחופים. המערכת סתומה.

אין ספק שעסקה מחייבת התהשבות באינטרסים של שני הצדדים, של המדינה מזה, של

הפרט הנדון מזה, כאשר חובת המדינה לעמוד על כך שהאינטרס הציבורי לא ייפגע בעסקת

הטיעון. אם מותר לי, אני רוצה לומר שככלל התביעה הכללית מפעילה שיקול דעת

קפדני, מבוקר ואחראי ביותר בניהול עסקאות הטיעון. זה הרושם שלי עד כמה שאני מעורה

בשטח ורואה ומביט סביבי. הראיה שזה נכון שיש שיקול דעת לבית המשפט להטיל איזה

עונש שהוא רוצה או לדהות עסקת טיעון, והשופטים יודעים זאת והצדדים יודעים זאת,



ואילו עסקות הטיעון היו לא כשרות, לא שקולות, ולא מביאות לידי ביטוי את האינטרס

הציבורי, הרשות השיפוטית היתה דורשת דהיה של עסקות או סטיה מהן. הרושם שלי שהרשות

השיפוטית, מתוך ראיית כתב האישום שלפניה ושמיעת הסברי הפרקליט שמופיע - הרי עסקת

טיעון היא אף פעם לא סוד, אלא מדגישים לפני השופט שהגיעו לעסקת טיעון, ובדרך כלל

הפרקליטות גם מנמקת מדוע היא הגיעה לעסקת טיעון ומה היא מציעה לענין העונש -

הרשות השיפוטית, כמעט ככלל, מאשרת את עסקות הטיעון מתוך הסכמה לכך שהן מבטאות

תוצאה שיפוטית ראויה, שיפוטית, לא עסקית, זה מה שאני בא להדגיש.
ר' ריבלין
חבר-הכנסת ליבאי, קוראים לזה עכשיו "הסדר טיעון" ולא "עסקת טיעון".
ד' ליבאי
בסופו של דבר זה פרי משא ומתן בין שני הצדדים שלעתים מקדם את הנולד. התביעה

יודעת בדרך כלל גם את חולשותיה וגם יודעת לאיזו תוצאה עונשית היא יכולה להגיע

והיא עושה את השיקול הכולל. היא יכולה להגיע לתוצאה בקיצור דרך מירבי בתיקים

שלעתים יכולים לגזול עשרות ישיבות. אולי היינה יכולה להשיג יותר ואולי היתה יכולה

להיכשל. מה שקורה בעסקת טיעון הוא ששני הצדדים הולכים על בטוח. לעתים הסנגוריה

מעדיפה ללכת על בטוח בקיצור דרך מאשר להיקלע לסכנות בלתי צפויות.

היו"ר א' לין;

הרי אינך מתכוון שהסדרי הטיעון יחליפו את המשפט בהליכים הפליליים. בסופו של

דבר אם יודעים הנאשמים שפתורוה בפניהם הדרך להסדרי טיעון, הם לא יעשו הסדרי טיעון

בלי לקבל "תמורה", הווה אומר מחיקת סעיפי אישום, הקלה בעונש וכו'. אם מוסד זה

נכנס לגדר ציפיה סטנדרטית של נאשמים, האם אין בכך סכנה?

ד' ליבאי;

כאמור, בארצות הברית 95% -90% מהתיקים הפלילי ים נגמרים בעסקות טיעון. הם

אומרים שבלי זה המערכת אינה מסוגלת לתפקד, וזה אומר משהו. שנית, זה מוכר במדינות

רבות. שלישית, אצלנו לא הגענו למצב שזה הסטנדרט. אצלנו אלה מקרים שנשקלים לגופם

ולא נותנים ציפיה כוללת כזאת, והגישה של הפרקליטות כמו של הסנגורים היא שהמשפט

יישמע, יתנהל ויתברר ובית המשפט יכריע בכל המחלוקות. לכן אמרתי שזה מאד חשוב

שיופעל שיקול דעת והוא יהיה תחת בקרה. ההתרשמות שלי היא שרק פרקליטי מחוזות

יכולים לאשר הסכמי טיעון, וכפי שעיני ראו, כמעט תמיד - ואולי תמיד - גם הם מבקשים

אישור מלמעלה לגבי העסקה, וממילא אלה מחסומים רציניים. לכן, אדוני היושב ראש,

אינני חושב שהגענו לכלל הציפיה הזאת.

נוסף לכך כל עוד הפרקליט המחוז יודע שהוא צריך להסביר לציבור את עסקת הטיעון

- וזה לא רק הוא, אלא גם פרקליטת המדינה ובעצם גם היועץ המשפטי לממשלה - להסביר

שזה נעשה מתוך שיקולים עניניים, בתום לב, תוך הגנה על האינטרס הציבורי, אין לי

החשש הזה. אם הם יכולים להראות שמבחינת האינטרס הציבורי הם הגיעו לתוצאה סבירה

וצודקת גם לגבי ההרשעה וגם לגבי העונש למרות שהתפשרו, הרי שהדברים באים על

מקומם. אם כן, למה לחכות עד שבית המשפט יגיע פחות או יותר לאורנה תוצאה לאחר

ויה-דולורוזה ארוכה, שמיעת שורה של עדים, תוך זמן שיפוטי רב? נראה לי שבמקרה שהם

נוכחים לדעת שהם לא יוכלו להסביר את זה לציבור הם מתעקשים ואינם הולכים לעסקת

טיעון למרות שהרבה פעמים פונים אליהם ואומרים: בואו נגמור את המשפט. ציפיות יש,

אבל הם עומדים בהן. כפי שהדברים נראים לי היום, זה מתפקד היטב.

היו"ר א' לין;

הרי הפרקליטות לא מוציאה הודעת הסבר לציבור על כל עסקת טיעון.



ד' בינייש;

אבל ה<א עושה זאת בבית משפט, באופן פומבי.
היו"ר א' לין
הבעיות התעוו-הו לגבי אותם מקריים המגיעים לפרסום בעתונות, והציבור קורא

עתונות. אני, למשל, נדהמתי לגלות לאחרונה עד כמה הציבור יכול לנפח הודעה יחידה

בעתון באשר לאופי ולדימוי הכללי של אדם. אלה דברים בלתי נמנעים. לעתים כשמתפרסמים

דברים בעתון, ההתרשמות והתוצאה הן בכיוון ההפוך, והשאלה היא איך אנחנו יכולים

למנוע את הדברים האלה.
ד י ליבאי
למיטב ידיעתי, ככלל, כשהפרקליטות מגיעה לעסקת טיעון היא מסבירה בבית המשפט

בתמצית מדוע היא הגיעה לכך. היא מדברת על הצורך לחסוך בזמן השיפוטי, מסבירה לגופם

של דברים מדוע התוצאה נראית, עומדת על השיקול הציבורי גם לגבי מידת העונש, וכל זה

נתון לביקורת, קודם כל של הרשות השיפוטית. קורה שהרשות השיפוטית סוטה מעט.

יש סוגים שונים של טיעון. יש טיעון שהוא רק לענין ההרשעה וסיום המשפט,

כשהענוש נשאר פתוח בכוונה תחילה, ויש טיעון בו חלק מהענוש מוסכם, כגון שהתביעה
אומרת
במקרה זה אנו מסכימים שאין לעמוד על עונש מאסר, אבל אנו תובעים עונש

כספי, מאסר על תנאי וסוגי עונשים אחרים שכולם נתונים לשיקול דעתו של בית המשפט.

זה עוזר לסגור עסקה כשלבית המשפט יש עדיין מלוא מרחב התגובה, ולא בכדי חלק

מהעסקאות גמורות עד הסוף וחלק מהן נשארות פתוחות במידה מסויימת מתוך רצון שלא

לעמוד בביקורתו של בית המשפט.

לא נתקלתי בבעיה של ניצול לרעה של עסקות טיעון, לא ככלל ולא כתופעה. בתי

המשפט מאד רגישים לעסקאות הטיעון ולהיבט הציבורי שלהן וככלל הם מאמצים אותן

ומברכים עליהן, ואני חושב אצלנו זה עדיין בגבולות של פרופורציה סבירה.
ד' בייניש
חלק מהתשובות ניתנו כבר על ידי חבר-הכנסת ליבאי המכיר את המציאות בשטח.

לאור ההערות שהושמעו כאן בוועדה נדמה לי שאין בינינו מחלוקות עקרוניות. ההערות

מקובלות.

אמרתי קודם מספר דברים שהם כעין מחוייבות כלפי הנאשם, וחבר-הכנסת מירום

תתייחס לכך. אני תמיד משאירה פתח מסויים, הכללים הם של הנאשם, אבל יש נתונים

מסויימים. בעבירות חמורות נאשמים על פי חוק כשמיוצגים. לכן השאלה של עריכת הסכם

עם הנאשם כמעט לא מתעוררת, אבל תמיד צריך להשאיר מרחב תמרון קטן שנמצאים בפני

שופט בתנאים מסויימים, והוא הדין לגבי יזמת תביעה. התביעה לא יוזמת הסדר טיעון,

וזה הכלל, שההצעות באות מצד הסנגוריה. אי אפשר לומר באופן הרמטי שלא ייפגש פרקליט

עם עורך דין במסדרון וישאל אם התיק יכול להיגמר, כי חבל על הזמן. יכול להיות

שאומרים דבר כזה. הרי יש מציאות חיים בלתי נמנעת, אבל יש כללים, ולפי הכללים

היזמה באה מהסנגוריה.

נדמה לי שהשאלה המרכזית היא מערכת הבקרה, וכאן אינני סבורה שבנתונים

ובתפקודים הקיימים יכולה להיות מערכת בקרה טובה יותר, מפני שפרקליט המחוז הוא בעל

הסמכות ויש הנחיות בכתב. זו למעשה הדרגה הבכירה בפרקליטות. בעניינים מאד רגישים

ומאד פרובלמטיים מתייעצים עם פרקליט המדינה. יש קצת שיקול דעת לפרקליט המחוז אם

המקרה ראוי להתייעצות עם פרקליט המדינה אם לאו. יש מי שמעדיף להתייעץ יותר ויש מי

שפחות. זה לא מעשי לקבוע שכל הסדר טיעון יגיע עד לרמה של פרקליט המדינה. מדובר

במאות תיקים.



היו"ר א' לין;

זו גם לא הכוונה בבקרה.
ד' בייניש
כפי שנאמר כאן, היום ההסדר חייב להיות או בכתב או בהצהרה לפרוטוקול בבית

משפט. הנימוקים נכנסים לפרוטוקול, התיק פומבי ואין בקרה גדולה מזו שגם השופט וגם

הציבור רשאים לדעת מה היו הנימוקים מעצם ההצהרה בפומבי. אנהנו מאד מאד מתחשבים

בשאלה איך הדברים ייראו. מעבר לכך איני רואה כלי אחר שיכול לבקר. כל שיקול דעת של

פרקליט יכול תמיד להגיע עד בג"צ.
היו"ר א' לין
הכוונה לקחת מדי פעם בפעם מקרה מדגמי של הסדר טיעון ולבדוק אותו לעומק

בפרספקטיבה יותר מרוחקת מזו של פרקליט המחוז.

די בי י ניש;

אבל מי יכול לעשות זאת? אם הדבר מגיע ללשכה הראשית, זה בא לידי פרקליט

המדינה, ולפעמים זה מגיע גם ביזמתנו. אם אנחנו קוראים בעתון דבר שלא ידענו עליו

גם אנחנו מבקשים הסברים. בסך הכל ההיררכיה הגבוהה ביותר מטפלת בהסדרי טיעון.

תמיד יכולה להיות מחלוקת. הרי יש לפעמים גם חילוקי דעות בין שני שופטים לגבי

העונש. מה שחשוב הוא שהשיקולים יהיו ענייניים ומקצועיים ושלא יהיה, חלילה, פגם

בדרך קבלת ההחלטה. במובן הזה נדמה לי שאנחנו יכולים לומר במצפון נקי שאנחנו עושים

כל מאמץ בענין זה, כי גם לנו חשוב איך זה ייראה וחשוב שזה לא יסכל את עבודתנו

היום יומית.

כמגמה חייבים לעודד שיהיו יותר הסדרי טיעון, לא מפני שזה הפתרון האופטימלי

והאידיאלי. לא רציתי לנקוב בפער הגדול בין המקובל בארצות הברית לבין המקובל

אצלנו, אבל חבר-הכנסת ליבאי דיבר על כך. זה נכון, ואין להתעלם מהאילוץ של מבנה

מערכת בתי המשפט, האילוץ של העומס. הרי זו מציאות שאנו חיים בה. הכל פונקציה של

תקנים, של פתרונות אחרים, של השקעת משאבים. אדרבה, אם ההליכים האלה יהיו שונים,

אני- חושבת שכולם ישמחו, אבל זה תלוי בגורמים משתנים שאינם בשליטתנו.

אשר לעונש, אנחנו משתדלים בכלל שהוא לא יהיה מוסכם בהסדר טיעון, אבל במידה

רבה סנגורים אי נם רוצים לעשות הסדר טיעון בלי זה. ככל שזה תלוי בנו, אנחנו רוצים

להשאיר את העונש פתוה לבית משפט. זה ההסדר האופטימלי מבחינתנו. אנחנו מאד לא

רוצים להגיע, כהצעת חבר-הכנסת ריבלין, לעונשים מוסכמים שכאילו מנטרלים את תפקידו

של בית המשפט שהוא המופקד על קביעת העונש
ר' ריבלין
למה את מסכימה להאשים את האיש בעבירה בנסיבות רגילות במקום להאשים אותו

בעבירה בנסיבות מחמירות? גם במקרה כזה אינך משאירה שיקול דעת לבית המשפט.

ד' בייניש;

למה לא לעשות אם העובדות התבררו כאחרות? מכל מקום השיקול להעמיד לדין הוא של

התביעה, ואילו השיקול של גזירת העונש הוא של בית המשפט. זו חלוקת התפקידים.

ר' ריבלין ;

היא הנותנת.
היו"ר א' לין
חבר-הכנסת ריבלין, אתה הופך את בית המשפט לחותמת גומי, כי אינך משאיר לו שום
שיקול דעת. הוא צריך להגיד
אני מאשר.
ד' בייניש
בדקות הספורות שנותרו לסיום הישיבה אני רוצה לומר שהבעיה היא בעיה, כי נשיא

בית המשפט העליון הנחה אותנו בפסק דין שלא לעשות הסדרי טיעון עם עונש מוסכם, כדי

שבית המשפט לא ייראה כהותמת גומי של התביעה. זה מאד מקובל עלינו, אבל זה בלתי

אפשרי במציאות, כי סנגור שאינו יודע את טווה הסיכון אינו מוכן להגיע להסדר טיעון.

הוא יודע שבית המשפט יכול לשנות, אבל הוא רוצה לדעת לפחות מה תהיה עמדת התביעה,

ולא, הוא מסרב להגיע להסדר. אני רוצה לומר שוב שאנו מתהילים תמיד מהאופציה שהדיון

על העונש יהיה הופשי. לפעמים זה מצליה, אבל על פי רוב זה בעייתי. יש לנו עוד
נוסחה
נבקש בין מינימום כזה וכזה לבין מקסימום כזה וכזה, נבקש סוג מסויים של

עונש, אבל כחלופה אהרונה במקרים מסויימים אנחנו מוכנים להצהיר על העונש שהתביעה

מצפה לו כעונש מוסכם, ובית המשפט יעשה כהבנתו. כך אנו עושים כי אין ברירה, לא

משום שזה רצוי.

במצב הקיים נדמה לי שהבקרות קיימות ושההנהיות בכתב גם ישפרו את הדברים. איש

אינו יכול להבטיח שלא תהיה טעות.
ר' ריבלין
המחוקק נתן בידי התביעה את שיקול הדעת אם להגיש כתב אישום ואם להעמיד אדם

לדין, וזה אינו משאיר לבית המשפט שום אפשרות לבחון את התביעה, אולי בכפוף לכך

שאפשר להגיש בג"צ. אותו שיקול דעת ציבורי שהפקיד בידי התביעה את היכולה לקבוע אם

אדם יועמד לדין אם לאו על פי מסכת עובדות מסויימות ואותה סמכות שהוענקה לתובע

להתפשר על סעיפי אישום - הם הנותנים שגם קביעת העונש על ידי הפרקליטות בהסכמה עם

הנאשם היא מעשה ציבורי. כלומר, אפשר שהתביעה יודעת את האינטרס הציבורי באותה שיטה

אדוורסלית, כפי שהגדיר אותה השופט זילברג באחד מפסקי הדין הקלאסיים באמרו שהוא

יושב כספינקס. כך אמר השופט זילברג: אני יושב וקובע בין הצדדים מי צודק ומי לא

צודק. האם קביעת העונש על ידי הפרקליטות בהסכמה עם הנאשם אינה מעשה ציבורי במכלול

הדברים?

אם התביעה אינה רוצה להשאיר לעצמה את שיקול הדעת והיא רוצה שהעונש ייקבע

עלידי האינטרס הציבורי בלבד, היא משאירה את העונש לשיקול דעתו של בית המשפט, אבל

מרגע שהיא מסכימה שהעונש שיוטל יהיה למשל ששה חודשי מאסר, או שמונה שנות מאסר -

השבוע התבשרנו על מקרה בו נקבע בהסכמה עונש של שמונה שנות מאסר, ובית המשפט קבע

שתים-עשרה שנה, ובההלט יכול להיות ששיקול הדעתם שלכם היה מוטעה - איני רואה בכך

חריגה משיטה כשאני אומר שאם יש הסכמה על עונש ספציפי, בית המשפט לא יוכל להתערב.
די ביי ניש
החוק הפקיד את זה בידי בית המשפט.
ה י ו "ר א' לין
חבל להמשיך לפתח נקודה זו משום שאיננו רוצים לרוקן את בית המשפט מסמכות.

הסמכות הנתונה לפרקליטים וליועץ המשפטי רחבה מאד, ומשום כך אנחנו ככנסת מצויים

לבחון שלא הצטבר, חלילה, בידיהם כוח רב מדי ואנו רוצים להיות בטוחים ששיקול הדעת

הוא על פי אמות מידה וקריטריונים ידועים, ואלה נבחנים.

אינני הושב שהשיקול אם להגיע להסדר טיעון שווה לשיקול אם להגיש כתב אישום. יש

פה כמה מרכיבים שונים באופיים, גם מבחינת ההתרשמות הציבורית מהם, כך שלא הייתי

מקיש אוטומטית מן השיקול הראשון כלפי השיקול השני. על פי התרשמותי מהערות חברי

הוועדה אנהנו בההלט את הנהיצות והחשיבות של הסדרי טיעון לייעול ההליכים השיפוטיים



בישראל, בפרט בהתחשב במצב העומס הקיים. לפי השיקולים ששמענו היום מגב' בייניש מתי

מחליטים על הסדרי טיעון, אין כאן סטנדרטיזציה ואין זה רק למטרות של יעילות, אלא

גם לצורך קיצור זמן ההליכים, או כשיש לפעמים בעיה לגבי הראיות או מהשיקולים

שהושמעו כאן גם על ידי נציגת המשטרה. אפשר לראות את השיקולים האלה כאמות מידה

סבירה באשר להפעלת הסדר טיעון. הבנתי שאיננו מתכוונים ליצור כאן מערכת חילופית,

אלא מערכת מסייעת כשהסיטואציות מצדיקות את הדבר.

חבל רק שלפעמים נוצר בציבור הרושם, בעקבות פרסומים, שייתכן שהשיקולים

המקצועיים לא היו מספיקים או שהיתה טעות בשיקול הדעת. יכול להיות שיש תפיסה

ערכית שעל פיה אני הייתי מחליט אחרת בענין ספציפי, כי אולי תפיסתי הערכית שונה

מזו שהנחתה את האנשים במקרה של פרופ' רמון. שמענו שלגבי מקרה אחר שקרה לאחר מכן

הגישה ה היתה פחות סלחנית והרבה יותר נוקשה, אבל זה ענין של תפיסה ערכית שעליה אפשר

להתווכח.

נראה לי גם שמערכת הבקרה, כפי שתיארה אותה גב' בייניש, היינו שההסדר חייב

להעשות בכתב או בהצהרה לפרוטוקול והוא עומד במבחן של בית המשפט ושל הביקורת

הציבורית - היא מערכת בקרה לא רעה. אם ניתן לחזק אותה, הייתי ממליץ שנחזק אותה

במקצת ושהציבור יידע טוב יותר איך פיעל כל המוסד הזה. זה גם חלק מהסיבה שבגללה

אנו מקיימים את הדיון היום.

ח' מירום;

הצד הפרוצדורלי עדיין חשוב לדעתי, ואם יש הנחיות פנימיות - אני שומע שיש -

אנחנו צריכים לראות אותן.
ד' בייניש
יש כאן הנחיות פנימיות שהופצו לאחרונה והם מגבשות מצב שהיה קיים פחות או

י ותר.
הי ו"ר א' לין
נצלם את ההנחיות האלה ונפיץ אותן בין כל חברי הוועדה שהשתתפו בדיון הזה.
נצ"מ ח' קלר
עלתה כאן הצעה לייחד הסדר טיעון רק למקרים בהם הנאשם מיוצג. חשבתי על נושא

התנועה שם העומס רב ויש אינטרס ציבורי להקל, ושם רוב הנאשמים אינם מיוצגים.
חי מירום
הצעי היתה למעט עבירות תנועה.
נצ"מ ח' קלר
בהנחיות שהוציאה פרקליטת המדינה נאמר במפורש שאין להגיש לבית המשפט הסדר לפני

שהוסבר תוכנו לנאשם. יש חובת הסברה, כלומר, גם זכויות הנאשם מעוגנות בהסדר הזה.



ד' בייניש;

לפי החוק יש היום ייצוג ברוב העבירות החמורות.
היו"ר א' לין
אני רוצה להודות בשמכם לפרקליטת המדינה, גב' בייניש, על השתתפותה בדיון. אני

בטוח שכולכם תסכימו אתי שזה היה אחד הדיונים המשכילים, המעניינים והמעמיקים שהיו

לנו בוועדה. תודה רבה לך.
די בי י ניש
תודה רבה.

הישיבה ננעלה בשעה 13.10

קוד המקור של הנתונים