ישיבת ועדה של הכנסת ה-12 מתאריך 13/02/1989

הצעת חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) (תיקון מס' 3) התשמ"ח-1988; הצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 6), התשמ"ח-1988

פרוטוקול

 
הכנסת השתים-עשרה

מושב ראשון



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 6

מישיבת ועדת החוקה חוק ומשפט

יום שני, חי באדר אי התשמ"ט (13 בפברואר 1989)< שעה 11:00
נכחו; חברי הועדה
א' לין - יו"ר

מי וירשובסקי

אי רובינשטיין

ר י ריבלין

מוזמנים;

חי קלוגמן - מנכ"ל משרד חמשפטים

עי אליצור - יי "

שי גוברמן - " "

ר' אברמסון - משרד האוצר

מי כהנא - " "

עי אבל - איגוד חברות הביטוח, מנכ"ל אבנר

סא"ל אי בן-ארי - משרד הבטחון, ראש ענף ייעוץ וחקיקה

די בנרי - " " לשכה משפטית

די חוטר-ישי - לשכת עורכי הדין

מי צלטנר - מנכ"ל קרנית

מזכירת הועדה; די ואג

י ועצת משפטית; ר' מלחי

קצרנית; אי אשמן

סדר היום; א. הצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 6), התשמ"ח-1988

ב. הצעת חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה)(תיקון מס' 3).

התשמ"ח-1988



א. הצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 6), התשמ"ח-1988

ב. הצעת חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה)(תיקון מס' 3) התשמ"ח-1988

היו"ר א' לין;

רבותי, אני פותח את ישיבת הועדה. על סדר היום שלנו שני נושאים השובים

ועקרוניים מאד, שנמצאים כבר -ומן ניכר בכנסת. נקיים את הדיון בשני החוקים ביהד,

שכן לדעתי יש כמה קוים משיקים, והדיון המשולב בהם רצוי גם מבחינת חברי הועדה.

נשמע תחילה סקירה תמציתית על כל אחד מהחוקים, ואחר כך ניגש לפרטים של כל אחד

מהחוקים בנפרד.

סקירה על עקרונות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 6) נשמע

ממנכ"ל משרד המשפטים מר קלוגמן. בבקשה.

ח' קלוגמן;

החידושים שהוכנסו בחוק הפיצויים לנפגעי ותאונות דרכים אין להם תקדים בעולם.

אנחנו יכולים להתגאות בכך שאנחנו המדינה היחידה בעולם שנותנת לנפגעי תאונות דרכים

את ההסדר הטוב ביותר. משמעות החוק היא מתן פיצוי לכל נפגע בתאונת דרכים, למעט

מספר מקרים שמפורטים בסעיף 7. בוטל הרעיון של אשם, או תרומת רשלנות. יש לנו

אחריות מוחלטת, יש פיצויים גם לנוהג ברכב, זה דבר חדשני מאד. מימון הרפורמה הזאת

מוטל על ציבור בעלי הרכב.

אני רוצה להדגיש פה את ענין המימון. אנחנו נתקלים כאן תמיד במעין התנגשות

אינטרסים. הכל תלוי לפני איזו ועדה אנחנו באים. אם אנחנו באים לפני ועדת החוקה

חוק ומשפט, הועדה רוצה תמיד בטובת הנפגע ורוצה להרחיב את הזכויות ולהיטיב עם

הנפגע. כאנחנו באים לועדת הכספים, שהיא ממונה על ענין המימון וענין בעלי הרכב,
אחנו מקבלים שם שטיפה קשה
איך אתם מגזימים בענין הזה, איך אתם מרחיבים, לאן אתם

הולכים. כמובן שאנחנו היינו רוצים לומר להם פשוט לעבור כמה חדרים ימינה ולהביא את

הענין לפני הועדה השניה.

ועדת השופט ברנזון, שהיא הועדה שהביאה להצעת החוק הזה, החליטה בשנת 1972 על

קביעת תשלום זמני לנפגע על חשבון הפיצוי שייפסק לו בתום הדיון. כדי שהנפגע לא

יחכה תקופה ארוכה עד שיקבל את הפיצויים, יהיה איזה שהוא תשלום מיידי שינתן לו מיד

עם הדרישה שלו. ואכן בהצעת החוק מ-1973 היה סעיף קצר בענין זה ובו נאמר שהחייב

לפצות לפי החוק הזה, ישלם לנפגע מיד או יפקיד לזכותו בבית המשפט בבית המשפט אותו

חלק מהפיצויים שאין מקום סביר לחלוק עליו.

הנושא הזה הגיע לועדת החוקה חוק ומשפט, והועדה דנה בו הרבה מאד ישיבות, ואת

ההסדר הפשוט שהיה היא פרטה יותר וקבעה את ההסדר שקיים היום בסעיף 5 לחוק הנוכחי.

את ההסדר הזה אנחנו מבקשים היום לתקן , משום שהסתבר שהחקיקה הזאת בועדה, שהייתי

אומר שהיתה חקיקה דחופה, השאירה דברים שהם לא כל כך ברורים.

באופן כללי, נקבעו כמה אלמנטים. אדם נפגע בתאונת דרכים, הוא פונה לחברת
הביטות ומבקש שני סוגי תשלומים
1. ההוצאות שהוציא עקב התאונה; 2. שיאפשרו לו

לספק צרכי מחיה למשפחתו עד להחלטה הסופית. ההייב בפיצויים חייב לשלם לשלם את

התשלום התכוף תוך 60 יום מקבלת הדרישה, ואם הוא לא עושה את זה - יש סנקציה של

תשלום גבוה מאד של דמי פיגור, ובמקרה חמור עד לכפל הריבית שקבועה בחוק פסיקת

ריבית והצמדה - היום זה 24% כפול שנים. נקבע שאת התשלום התכוף ניתן לתבוע בנפרד,

לפי סדר דין מקוצר. הכוונה היתה ברורה. ברור היה שצריך לקבוע הסדר מהיר, יעיל,

שלא יסתום את בתי המשפט ויתן את התרופה בלי להתרכז בתביעה העיקרית, שבה צריך

לקבוע מה מגיע, איך מגיע וכו'.



אסקור בקצרה מה קרה, כדי שתדעו מדוע מטריחים אתכם שוב בענין הזה ומציעים הסדר

מפורט. יש בידי קטעים מפסקי דין שניתנו בנושא התשלום התכוף, בעזרתו האדיבה של מר

צלטנר, שריכז בספרו את כל פסקי הדיו שקשורים לנושא זה, ואנהנו רואים שיש סתירות

ביו פסקי הדיו. המצב כיום הוא שנפגעים ומבטחים בכמה מקרים צריכים לחכות עד שהנושא

יוכרע בבית המשפט העליוו, זה ענין לשמונה או תשע שנים.

אביא דוגמה. עליזה השאלה אם ניתו להעניק תשלום תכוף גם ללא הכרעה בשאלת החבות.

יש לנו פסק דיו של השופט וולד, שאומר שיש להעניק תשלום תכוף גם ללא הכרעה בשאלת
החבות. לעומתו השופט לויו אומר
אין כל מניעה ששאלת החבות תוכרע במסגרת התביעה

לתשלום תכוף.

היו"ר א' לין;

שאלה. אין צורך לקבוע בשאלת הרשלנות, אבל צריך לפחות לקבוע שהמכונית היתה

מעורבת בו7אונה, כי אחרת למה תתבע מבעל רכב זה ולא מבעל רכב אחר? אם מכונית היינה

מעורבת בתאונה, המשמעות היא שנוצרה חבות לפחות לכאורה. אם כך, מה זאת אומרת שאין

צורך בכלל להוכיח חבות? לא צריך להוכיח שהמכונית היתה מעורבת בתאונה?

ח. קלוגמן;

קלעת לדעתנו, והא ראיה שבסעיף שמציעים אנחנו מדברים על הענין שלכאורה.

היו"ר א' לין;

הכוונה של השופט היתה שצריך להוכיח שהמכונית היתה מעורבת בתאונה. האם היו מי

שאמרו שלא צריך אפילו להוכיח שהמכונית מעורבת בתאונה?
ח. קלוגמן
לא. השופט נכנס לשאלת החבות, וזו יכולה להיות מסובכת מאד ומורכבת, יכול

להתקיים על זה דיון עם ראיות ועם מסמכים.

היו"ר א' לין;

מדוע זו שאלה מורכבת? הרי החוק בא לפתור את בעית החבות.

ר י ריבלין;

יכול להיות שהמכונית מעורבת ובכל זאת אין חבות.

ח. קלוגמן;

בוודאי. יכולה להיות שאלה של חבות בקשר לנהג ומצב הביטוח שלו. יכול להיות

הרבה מאד שאלות. האנשים שעוסקים בענינים אלה יום יום בוודאי יוכלו לתת עשרות

דוגמאות.

שאלה אחרת שעלתה ועליה יש פסיקות נפרדות היא אם התשלום הוא רק עזרה ראשונה או

שמשלמים גם את הוצאות העבר, האם ניתו לפנות לבית המשפט שישנה את התשלום התכוף וכל

כמה זמו. האם אפשר לבוא בכל שבועיים לבוא לבית המשפט ולהגיד: אני רוצה שישלמו

תשלום תכוף, אני לא רוצה לקבל אלף שקלים אלא - - -
היו"ר אי לין
השאלות האלה עיכבו חקיקת החוק?

ו



ח' קלוגמן;

אמת ו<צ<ב. אסקור בקצרה את הבעיות, ואחר כך נראה אם אנחנו נותנים עליהן

תשובה. עלינה הבעיה אם אפשר להתנות את התשלום התכוף בהגשת התביעה העיקרית, מה

פירוש צרכי מחייתו, האם מתחשבים גם בהכנסות אחרות. יכול להיות שלאדם יש לצרכי

מחיה, הוא מקבל פיצויים מגרמניה או מקבל משחו אחר, האם גם לו צריכים לו1ת את העזרה

הראשונה הזאת? האם בתוך הדיון ניתן לאפשר בקשות לגילוי מסמכים ושאלונים ולהפוך את

כל הענין הזה לאופרה של בית המשפט, כמו בסרטים, או שעושים את זה לענין עד כמה

שאפשר יותר קצר. אלה הם עיקרי הבעיות שעלו.

כשאנחנו מביאים לפניכם את ההצעה אנחנו מנסים לפשט את ההליכים. עשינו את זה

בועדת המעקב מיד עם החלתו של החוק הזה בשנת 1975 .הועדה כוללת בתוכה את נציגי

המשרדים הנוגעים בדבר, משרדדי המשפטים והאוצר ותחבורה, נציגי האקדמיה, נציגי

חברות הביטוח. אני עומד בראש הועדה הזאת מאז 1975 או 1976 .כל חמשת התיקונים

הקודמים לחוק הגשנו לועדה הזאת לפי המלצות ועדת המעקב. הכוונה שלנו בתיקון המוצע

היא לפשט את ההליכים של התשלום, לייעל אותם, לקבוע מסלול ברור ופשוט, ולמנוע את

הצורך והאפשרות לעסוק באותה הזדמנות בשאלת החבות. אנחנו מבקשים להסתפק בכך שבית

המשפט סבר לכאורה ששלכאורה המבקש זכאי לפיצוי.
שלוש מטרות לתיקון הזה
א. חסכון במו שיפוטי; ב. חסכון בעלויות התדיינות;

ג. קבלת ותרופה במהירות. זה התיקון העיקרי.

יש תיקון נוסף בהצעת החוק הזאת, תיקון סעיף 7 לחוק הקיים. אמרתי בדברי

הפתיחה, שכל נפגע זכאי לקבל פיצוי על פי החוק. אבל יש נפגע שלא זכאי לפיצוי על פי

החוק הוא מי שביצע עבירה תוך כדי שימוש ברכב. אדם גנב רכב וביצע בו עבירה, יואיל

זה לא ללכת לפי החוק של אחריות מוחלטת.

היו"ר א' לין;

יכול אדם להיות בעלים של רכב ולהשתמש בו לביצוע פשע, ויכול אדם ליטול רכב ללא

רשות הבעלים וזו כבר עבירה.
ח' קלוגמן
אדייק ואומר כך, בסעיף 7 נקבעו מי שאינם זכאים לפיצוי אזרחי. מי שגרם לתאונה

במתכוון, בוודאי לא זכאי לפיצוי אוטומטי. ההנחה היא שהחוק הזה בא מעל ומעבר כי

הוא קובע אחריות אבסולוטית, הפיצוי לא תלוי במה שאתה עושה, אבל הוא בוודאי לא

מיועד למי שבמתכוון גרם תאונה. מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני עונשין,

(שימוש ברכב ללא רשות) - לזה התכוונתי; מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו;

מי שהרכב שימש לו או סייע בידו לביצוע פשע - זה המקרה שחבר-הכנסת ריבלין הזכיר.

כשהבאנו את הדברים לועדה הזאת, אמר דייר ורהפטיג שהיה אז יו"ר הועדה, אתם אומרים

שאנשים אלה לא ייהנו מהחוק הזה, אבל במה אשמים התלויים בהם? אם האיש הזה נהרג,

אני רוצה שהתלויים יזכו בפיצוי. לכן בסעיף ך(ב} כתוב שתלויים, כמשמעורנם בסעיף 78,

זכותם לתבוע לפי חוק זה תעמוד להם על אף האמור בסעיף קטן (א).

כאן אנחנו באים לקבוע מצד אחד, שלא תהיה פגיעה בזכויות התלויים, אבל מצד שני

לפגוע בבעלי רכב שנפגעו בעת שהתירו לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח. מי שהתיר

לאחר לעשות אותה עבירה שהמבצע אורנה לא מקבל פיצוי, אם הוא יושב ליד הנהג הזה והוא

נפגע, לא יתכן שהוא יקבל פיצוי לפי החוק הזה ואילו האיש שעשה מה שזה אמר לו, הוא

לא יקבל. זה נראה לנו אבסורד. בעל הרכב שמתיר לאחר לנהוג ברכבו כשאין לו ביטוח,

אם הוא עצמו נפגע מאותה נהיגה, גם הוא יהיה בגדר אותם נפגעים שאינם זכאים על פי

החוק.

החוק הזה בנוי על הקונספציה הפשוטה. מי שמחזיק את החוק הזה אלה בעלי הרכב

שמשלמים את דמי הביטוח. בשנת 1975 חששנו מאד שהחוק הזה לא יחזיק מעמד אפילו

חודשיים - שלושה חודשים בגלל העלות. אמרנו שענין הביטוח יהיה בבחינת ייהרג ובל

יעבור. אדם שלא מבטח את עצמו, לא נכנס למסגרת החוק הזה. שילך לפי המצב הקודם, לפי



רשלנות, תרומת רשלנות. לכן הגענו גם לדבר האבסורדי שמי שנוהג ברכב לא מקבל פיצוי

לפי החוק הזה, אבל הבעלים שצריך היה לבטח את הרכב והוא נתן לו את הרכב ללא ביטוה,

הוא מקבל פיצוי, לפי הרעיון של אחריות אבסולוטית, לא חשוב אם היה אשם בתאונה, אם

הרכב הזה גרם לתאונה.

עד כאן הדברים הכלליים.

היו"ר אי לין;

משנת 1975 יש ועדת מעקב, שמר קלוגמן עומד בראשה. אני מבין נושאים נוספים

שראו י ים לתיקון.

ח' קלוגמן;

מצאנו, אבל הם עדיין לא כלולים בהצעה הזאת.

מי צלטנר;

באופן כללי, מר קלוגמן כבר אמר כל מה שיש להגיד. התשלום התכוף לא הוכיח את

עצמו כעזרה ראשונה. עזרה ראשונה צריך לתת מיד, בלי להכנס ליותר מדי פרטים. ההצעה

באה לנסות לתת עזרה ראשונה בלי להכנס ליותר מדי פרטים.

שאל היושב ראש מה יש לברר כשיש אחריות מוחלטת. ובכן, יש כמה וכמה דברים שהם

לא ברורים. למשל, אם הנהג הוא חסר ביטוח או לא. אמר מר קלוגמן שנהג חסר ביטוח לא

מקבל פיצוי. מתי הנהג הוא חסר ביטוח? אם לא שילם את הפרמיה. מתהיל ויכוח, הוא

אומר: שילמתי, אבל אין לי תעודה, אני לא יכול להוכיח, צריך לבדוק בחברה. החברה
אומרת
אין לי הוכחות. זו דוגמה אחת. דוגמה שניה, צריך לברר אם הרכב המעורב הוא

בכלל רכב מבחינת החוק. יש על זה הרבה פסקי דין, יש על זה ויכוח כי יש כלים שונים

שנמצאים בשוליים. יכולה גם להיות שאלה אם הארוע עצמו הוא תאונת דרכים. יכולה גם

להיות שאלה אם הארוע הוא בכלל תאונת דרכים. יש אינתיפאדה, פיצוצים פליליים. הבעיה

הזאת אמנם נפתרה, אבל יש כל מיני סיטואציות אחרות שהן לא ברורות.

לברר את השאלות העקרוניות האלה כשצריך לתת עזרה ראשונה, זה לא מתאים. מצד

שני, כל עוד אתה אומר שתשלום תכוף יקבל רק מי שזה מגיע לו מעל כל ספק על פי החוק,

אתה לא יכול להמנע מבירור. ההצעה הזאת בעיה לפתור את הבעיה הזאת.
חי צלטנר
שאל היושב ראש אם בצנרת של הועדה יש תיקונים נוספים. ועדת השרים הקימה את

ועדת המעקב כדי כדי שתחזיק אצבע על הדופק ותראה מה קורה. ואכן לאחרונה היה דבר

בנושא הזה. השופט ברק נתן שמונה פסקי דין בבית המשפט העליון, ואגב, חיכו תשע או

עשר שנים לפסק הדין, וזה גרם מהפכה בשטח הזה. נקבעו שם כל מיני דברים, שאנחנו

לתומנו לא היינו חושבים שזאת תאונת דרכים. אדם היה בנואיבה, על יד הרכב שלו הפעיל

מיכל גז, המיכל תהתפוצץ וגרם לשריפת הרכב - זו תאונת דרכים. העולם התחתון הטמין

למישהו רימון ברכב, הוא נכנס לרכב, הרימון הופעל - זו תאונת דרכים. אומרים

שבמאפיה יש לכם כבר הסדר, לחסל מישהו אם פיצויים לפי חוק נפגעי תאונות דרכים או

לחסל מישהו ולא יקבל פיצויים לנפגעי תאונות דרכים...
היו"ר א' לין
על כל פנים, אלה לא דברים שעומדים בסתירה- - -
ח' קלוגמן
לא. הכל מתואם. מבחינה זו, קיומה של ועדת המעקב מבטיח שיהיה תיאום לכל אורך

הדרך בנושא התיקונים.



יש עוד דבר שנמצא בצנרת, על פי בקשתה של ועדת הכספים. בשנה שעברה הם היתנו את

אישורם לדמי הביטוח בכך ששר המשפטים ושר האוצר ימנו ועדה לבדיקת כל החוק הזה, אם

אין מקום להעביר את הנושא כולו לביטוח הלאומי או להכניס מהפכה. את הועדה הזאת

עומדים להקים.

א' רובינשטיין;

שאלה כללית לצד הכלכלי. האם מישהו עשה הישוב אם סך הכל ההוצאה הלאומית

לפיצויים על הגאונות דרכים עלה, ירד או נשאר כפי שהוא מאז חוקקנו את החוק הזה?

ע. אבל;

חשבון כזה לא נעשה. יש פגם, שחבר-הכנסת אוריאל לין ניסה לטפל בו, חסר קשר בין

הביטוח ובין המעורבות בתאונות. עדיין אין הוכחה שאדם גורם יותר ותאונות כשהוא

יודע שאיננו צריך עקב כך לשלם יותר ביטוח, אם זה בכלל משפיע או לא משפיע. זה

עדיין דורש הוכחה.

אין ספק שמצב הנפגעים שופר במידה ניכרת מאד לאחר שנקבעה אחריות מוחלטת. לפי

דעתי, אנחנו משלמים היום יותר פיצויים, לפחות ב-50% יותר מאשר היינו משלמים לפי

החוק הקודם, חוק הרשלנות והאחריות. במצב הקודם קיבל הנהג רק 40% מהפיצוי, כי

ב-20% של תאונות עצמיות, שבהן לא מעורב רכב אחר, הנהג בכלל לא קיבל פיצוי. אם

החליק וקרה משהו, הוא לא יכול היה לקבל פיצוי מאף אחד. ב-20% מהתאונות שבהן שני

לי רכב מעורבים, או שאחד קיבל 100% והשני לא קיבל כלום, כי לו היו 100% רשלנות,

או שהרשלנות נחלקה ואז קיבל כל אחד 50% מהנזק שנגרם.

היו"ר א' לין;

כשאנחנו שואלים אם עלתה העלות, אנחנו צריכים להגדיר למה מתכוונים. אם

מתכוונים לכך שסך הפיצויים ששולמו לנפגעים, התשובה היא בהחלט כן, כתוצאה מביטול

הוכחת רשלנות יותר אנשים נהנים מהפיצויים. מצד שני, יש כאן איזה שהיא הגבלה על

פיצוי עבור אבדן כושר השתכרות, אבל זה שולי. חבר-הכנסת רובינשטיין, השאלה היא איך

אתה רוצה למדוד אם היתה עליה או לא?

א' רובינשטיין;

כסף.

היו"ר א' לין;

כסף למי - למשק, לחברות הביטוח?

א' רובינשטיין;

כמו שמודדים הוצאות על בריאות באחוזים מהתל"ג, אני רוצה לדעת מה העלות של

החוק הזה. ושאלה נוספת, אם יש אומדן מה העלות של ההרחבות של בית המשפט?

ח' קלוגמן;

תוספת של 8 מיליון שקל היתה רק לפסקי הדין שדיברתי עליהם. הנזקים היו צריכים

להיות מכוסים על ידי פיצויים לנפגעי פעולות איבה, רשלנות וכוי.

מי כהנא;

קשה מאד להגדיר מה שביקש היושב ראש, אני אנסה להציג את האספקט הכי פשוט; מה

המעמסה שרובצת על הציבור כתוצאה מהחוק הזה? המעמסה הזאת מתבטאת בפרמיות שבעלי

הרכב משלמים. מה עושים בכסף, זו שאלה אחרת, כי יש תביעות תלויות, יש תביעות

משולבות. הענין מורכב מאד. אבל אם לדבר על המעמסה שנפלה על המשק, הרי אלה



הפרמיות. מה שקרה הוא שעם החלת החוק הגדלנו את הפרמיות בכ-50% - 60%, הלק מזה עקב

הרחבת החוק וחלק בגלל גורמים אחרים, כי לפני כן לא היה חשבון מדוייק כמה עלה

ביטוח חובה, כי במידה מסוימת היה מסובסד על ידי הביטוח המקיף, היתה פוליסה אחת.

מאז הפעלת החוק ועד חיום, במשך כ-12 שנים, למרות שעלו במשק השכר והוצאות

האישפוז, הפרמיה פר כלי רכב, במונחים ריאליים, לא עלתה.
היו"ר א' לין
כפי שאמרתם, סך ההוצאה עלה. השאלה שהעלה מר אבל היתה אם השיטה הזאת גורמת

לריבוי תאונות דרכים. יש אנשים שסבורים שכן, יש שסבורים שהענישה הפלילית כשלעצמה

לא די בה להרתיע נהגים, ואם לא עולה בכלל שאלת הרשלנות והאסם זה גורם במידה

מסוימת לריבוי תאונות.

ד' חוטר-ישי;

אם אמר מר קלוגמן שפסקי הדין החדשים עלו 8 מיליון שקל, כנגד זה - אם הבינותי

נכון את השאלה של חבר-הכנסת רובינשטיין - עומדת השאלה כמה היה עולה למשק הלאומי

אלמלא כן. אומר מר קלוגמן, בצדק, שצריך היה לשלם לפי חוק נפגעי פעולות איבה, לפי

חוק נכים (כללי) וכו' וכו'. התחשיב הזה, במסגרת של המשק הלאומי, לא נעשה.

ר' אברמסון;

בין המנדטים שניתנו לועדה, שמר קלוגמן הזכיר אותה, הועדה שעומדת לבחון מה עשה

החוק הזה ב-12 שנה, המנדט העיקרי - בכל אופן כך הציבה אותו ועדת הכספים - לבחון

מה עשה החוק הזה למשק, כמה עלה, איך אנחנו מתמודדים אתו. אני מקווה שבעתיד הקרוב

יהיו לנו תשובות לשאלות האלה.

הי ו"ר א' לין;

אני חושב שההערות האלה היו נחוצות גם כדי שנקבע לעצמנו את מסגרת הדיון. יתכן

שיש דברים שלא כדאי שנעסוק בהם במסגרת הדיון בחוק הזה, לאור הקמת הועדה הזאת.

ח' קלוגמן;

יש כבר כמעט הרכב שמי, השרים צריכים להחליט. הועדה נמצאת בתהליך הקמה.

היו"ר אי לין;

לא ננסה להתפרץ לדברים שבעתיד הקרוב יהיה בהם טיפול מסודר.

נשמע עכשיו הערות כלליות לחוק השני שעל סדר היום: הצעת חוק הנזיקים (אחריות

המדינה)(תיקון מס' 3) .מר גוברמן, בבקשה.

שי ג וברמן;

אדוני היושב ראש, חברי ועדה נכבדים, החוק שאנחנו מביאים היום עוסק בסוגיה אחת

מהמורכבות שנתקלנו בהן במשרד המשפטים לעת האחרונה. וזה בעקבות פסיקתו של בית

המשפט העליון בעני ן ראונדנאף נגד אילנה חכים, ערעור אזרחי 107/79. שפורסם בפדי'י

לייו, כרך 2, עמוד 757.

נקודת המוצא היא החוק הקיים, חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה). החוק

הקיים אומר שהמדינה פטורה מאחריות בנזיקים לגבי מי שזכאי בשל אותו ארוע לקבל

תגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), ואם חלילה נפטר, אם משפחתו זכאית

לתגמולים לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום). החוק לא נזכר,

נזכרת רק העילה שעבורה החוק מקנה תגמולים. כאשר חוקקו את החוק בתשי"ב, לא התייחסו



לשם של החוק, אמרו רק, בסעיף 6: "אין המדינה אחראית בנזיקים על חבלה שנחבל אדם

ועל מחלה או החמרת מחלה שנגרמו לו בתקופת שירותו הצבאי עקב שירותו הצבאי". זו היא

הנוסחה שמזכה אותו חיל בתגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום}. וכיוצא בזה

בסעיף 7 לגבי מוות שנגרם בשירות הצבא. המשמעות היא שהמדינה פטורה מאחריות, כאשר

המדינה משלמת פיצויים לחייל שנפגע.

מעשה שהיה באילנה חכים היה שהיא היתה חיילת ונפגעה בתקופת שירותה הצבאי ועקב

שירותה הצבאי, אבל היא לא היתה זכאית לקבל תגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים

ושיקום), משום שאותו חוק קבע זכות לקבל תגמולים רק למי שנכותו נקבעה בשעור 10%

ומעלה. אותה חיילת, כנראה, אני לא רוצה לומר דבר בוודאות, לא היתה זכאית לתגמולים

ועל כן היא בחרה לתבוע - היא לא יכלה לתבוע את המדינה בנזיקים משום שהמדינה

פטורה, לפי הסעיף שקראתי קודם - היא תבעה את הנהג של המכונית שפגעה בה, שבמקרה

היה חייל, וזה יכול היה להיות גם שלוח אחר של המדינה.
היו"ר א' לין
זאת אומרת שלא הזכאות היא הקובעת, אלא עצם השירות הצבאי פוטר את המדינה.

יכול להיות שאדם לא יהיה זכאי על פי חוק הנכים והמדינה תהיה פטורה מאחריות.

שי גוברמן;

מכל מקום, התעוררה שאלה מוסרית מבחינת אחריות המדינה, אם להפקיר את השלוח של

המדינה לתביעת נזיקים, הרי שהפטור מאחריות, שקבע חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות

המדינה), הפטור הזה מתרוקן מכל תוכן.

ר' ריבלין;

החייל שפגע היה בתפקיד?

שי גוברמן;

כן.

אם להטיל את כל נטל האחריות על מי שגרם לפגיעה, הרי שהפטור מאחריות מתרוקן

מכל תוכן. שופטי בית המשפט התלבטו והם היו חלוקים בדעות. היו שלושה שופטים ושלוש

דעות כמעט נוגדות, על כל פנים כל אחד מהשופטים בהרכב ראה את הדברים בצורה אחרת.

השתתפו בפסיקה הנשיא שמגר, השופטת בן-פורת והשופט ברק.

אנהנו במשרד המשפטים קיבלנו, והממשלה בעקבות משרד המשפטים, קיבלנו את ההצעה

של השופט ברק. המדינה פטורה, ואנהנו מציעים לפטור גם את השלוח של המדינה.

מ' וירשובסקי;

זה לא י ותר מדי מרחיק לכת?

ש' גוברמן;

חסעיף השני בא בעקבות אותו עקרון, אם כי לא לחלוטין, הוא בא להשלים את הפטור

של המדינה לענין אחריותה לפי חוק הפיצויים לנפגעי לגאונות דרכים.

א' רובינשטיין;

מה היינה הסיבה שהענין הזה עוכב כל כך הרבה שנים?



ח' קלוגמן;

חיכו לפסק דין של בית המשפט העליון בסוגיה של מספר כלי רכב.

אי רובינשטיין;

בגלל זה עוכב הענין שלוש או ארבע שנים?

היו"ר אי לין;

נדמה לי שגם בכנסת זה מונח כבר הרבה זמן.
אי רובינשטיין
ההצעה עליזה פעם לדיון בכנסת ולא התקבלה. מה היינה הסיבה לעיכוב במשרד המשפטים?

היו לכם ספקות? הרי זה לא רגיל שאנחנו מקבלים הצעת תיקון אחרי כל כך הרבה שנים.

מ' וירשובסקי;

אני מבין שלהטיל את האחריות על כתפיו של אותו חייל שפגע, זה באמת דבר מרחיק

לכת. אבל עומדת השאלה אם צריך לפטור באופן מוחלט מכל אחריות. שהמצב הקיים הוא

לא בריא, זה ברור. השאלה היא אם היתה הצעה קונקרטית של השופט ברק, או שהוא אמר

שהמחוקק חייב לתת דעתו לסוגיה.

היו"ר אי לין;

אני מבין שאדם לא יכול להנות משני עולמות. אם הוא מקבל מהמדינה פיצוי על פי

חוק הנכים, הכוונה היא שבמסגרת זו הנושא יבוא להסדר ולא יוכל אהר כך להגיש הנביעה

נגד המדינה על פי חוק אהר. אבל יכול להיות שאדם שירת שירות צבאי והוא לא זכאי

לפיצוי על פי חוק הנכים. האם זה צודק לחסום בפניו את הדרך להגיש תביעה? אני לא

מדבר על תביעה נגד החייל שפגע, זה בוודאי לא צודק, אבל שיוכל להגיש תביעה נגד

המדינה עצמה. אולי מי שאיננו זכאי על פי חוק הנכים צריך לינת לו זכות לתבוע את

המדינה על פי חוקים אחרים, הוא לא יקבל פיצויים כפולים אלא ימצה את זכותו על פי

העקרונות המקובלים בחוק.

ש' גוברמן;

קודם כל לשאלה בדבר העיכוב. אני יכול להעיד עלי שמים וארץ שכאשר ניתנה החלטת

בית המשפט העליון בערעור ראונדנאף נגד חכים, אנחנו במשרד המשפטים התנפלנו על זה

בלהט בלתי-רגיל, להכין את החקיקה מהר ככל האפשר. אני לא יכול לומר בביטרוה שאני

יודע את הסיבה לדחיה.

הי ו "ר אי לין;

השאלה היא אם זה לא בגלל ספקות או לבטים או מחשבה שניה בנושא.

א' רובינשטיין;

אם העיכוב נובע משיגרה ביורוקרטית, זה לא מענין אותי.

מ' וירשובסקי;

ההצעה הגיעה לדיון בכנסת ונפלה במליאה.



ח' קלוגמן;

היתה התנגדות מסוימת לקונספציה כפי שבאה לביטוי פה. אני מניה שהובאה לפניכם

גם עמדתו של ד"ר קלינג במאמר ב"הפרקליט". הוא רצה להרחיב ולאפשר לחייל גם אופציה

של הליכה לפי חוק הנזיקים. היתה בעיה לגבי הקונספציה, שעלתה בקריאה הראשונה

בכנסת. נדמה לי שחבר הכנסת ליבאי דיבר בעד הענין הזה.

נוסף לזה, כפי שאמרתי, בסוגיה הזאת עמד להנתן פסק דין בבית המשפט העליון,

והיתה מחשבה שאם פסק הדין יתן את התשובה הרי נפטרנו מהצורך להכריע במחלוקת

שהתעוררה פה. לאחרונה, לפני כחצי שנה ניתן פסק הדין,שלצערי, אני לא זוכר את

פרטיו.

שי ג וברמן;

אין ספק שפסק הדין בענין אילנה חכים מחייב פתרון חקיקתי, המצב לא יכול להשאר

כמות שהוא. במשרד המשפטים היינו מוכנים בכל עת לקיום הדיון, למרות שאנחנו יודעים

שיש השקפות ודעות חולקות. עובדה היא שגם בפסק הדין עצמו רואים את הגישות השונות,

כמעט הייתי אומר נוגדות, של שופטים מכובדים מאד.

לשאלה של חבר-הכנסת וירשובסקי ושל היושב ראש, אפשר לראות את השאלה גם מהיבט

אחר: שני חיילים משרתים בצבא, שניהם חלילה נפגעים, לאחד יש עילה לתבוע את המדינה

בנזיקים, או את השלוח של המדינה, והשני נפגע בלי שיש לו לייחס איזו שהיא עילת

זכות, אבל שניהם אינם זכאים לתגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) - האם מוצדק

להפלות בין חיילים?

היו"ר א' לין;

לא זו היתה השאלה. השאלה היתה אחרת. חייל נפגע בהיותו בשירות צבאי, לא מגיע

לו פיצוי על פי חוק הנכים, הוא רוצה לנסות לקבל תרופה על פי עקרונות כללים של

חוק הנזיקים, למה לשלול ממנו אפשרות כזאת? אם הוא מקבל פיצוי במסגרת חוק הנכים,

אני מבין שהוא לא יוכל לקבל פעמיים. אבל אם בכלל איננו זכאי לפיצוי על פי חוק

הנכים, למה לשלול ממנו זכות יסוד?
שי ג וברמן
ניסיתי לענות, ואני מוכן להשיב בניסוח אחר. חוק הנכים (תגמולים ושיקום) קבע

נורמה מתי חייל שנפגע זכאי לקבל מאת המדינה תגמולים ושיקום. בנורמות האלה, לטוב

או למוטב, לא כרגע אנחנו יכולים לעסוק. זה קבוע בחוק הנכים (תגמולים ושיקום).

היתרון שחוק הנכים נותן למי שנפגע הוא שהוא נותן תגמולים בשל קרות המקרה, מבלי

לבדוק בכלל את השאלה של אחריות המדינה בנזיקים כלשהם.
היו"ר א' לין
אם הוא מקבל, אין בעיה. אני מבין שהולכים לקראתו וכו' וכו'. הבעיה מתעוררת

כשהוא לא מקבל. אתה אומר שאם שוללים את זכותו לפי חוק הנכים, הכוונה היא שהוא לא

יקבל כלום.
מי וירשובסקי
זאת היתה הסיבה להתנגדות בקריאה הראשונה, ולכן החוק הזה לא עבר בכנסת.



ד' חוטר-ישי;

היושב ראש אמר שנדון קודם באספקטים הכלליים. אומרים: ניתן רוטינות לחייל שעשה

מה שעשה בשליחות, והמדינה צריכה לתת לו חסינות. זה מקובל, בקטע הזה אין בעיה. זה

הקטע שבו עסק פסק הדין בענין ראונדנאף, בעיקרו של דבר. הבעיה מתעוררת בקטע אחר,

עליו שאל היושב ראש, ואני רוצה ליגת דוגמה קצת יותר חריפה.

מה דינו של פסנתרן, שנפגע בדרכו למילואים? היום רוב הציבור משרת במילואים,

מגיעים לשירות 60 במילואים, ועושים טרמפים בכלי רכב של המדינה, בעיקר כשנוסעים

באזורים מרוחקים. אותו איש במקרה לקח טרמפ במכונית של הדואר, והוא איבד אצבע,

אולי זה לא הרבה. לפי חוק הנכים, אם הוא יכול לפנות רק לפי התיקון הזה, הוא יקבל

אפס. הוא יקבל אולי 5% נכות, אבל הוא איבד את המקצוע. למה לא לתת אפשרות לתבוע

בתביעת נזיקים את נהג מכונית הדואר, או מכונית של משרד החקלאות. במקרה לקח טרמפ

במכונית של הממשלה. הוא עמד בכביש בנגב, עצרה לו מכונית ממשלתית. החוק הזה שולח

אותו בלעדית לחוק הנכים, מונע ממנו אפשרות לקבל פיצוי בנזיקים.

נכון שכאשר מדובר בחיילים בשירות סדיר וכוי, החוק נותן פיצויים מתאימים. אבל

הוא לחלוטין איננו עונה לבעיה של איש מילואים מבוגר שהוא בעל מקצוע.
היו"ר א' לין
ואם בדרכו למחנה הוא נוסע באוטובוס של אגד, לא אוטובוס שנשכר על ידי צה"ל?

ד' חוטר ישי;

אגד הוא לא המדינה. ניקח לדוגמה מקרה אחר. נהג של אלוף בצה"ל לקח אותו טרמפ,

היתה תאונה ואותו פסנתרן מפורסם איבד אצבע אחת. אם יוכל לתבוע רק לפי חוק הנכים,

הוא יקבל כלום. הוא נסע עקב שירותו הצבאי, הוא נסע במכונית צבאית. החלק הראשון,

שנותן חסינות לנהג של האלוף, זה בסדר גמור. הסעיף הראשון בהצעת החוק לא מעורר

בעיות, זה מתאים לפסק הדין בערעור ראונדנאף, לתת הגנה לאותו חייל-נהג, אי אפשר

יהיה לתבוע אותו. מה שאני מציע הוא שאותו אדם יוכל לבחור לעצמו אם לתבוע לפי חוק

הנזיקים או לתבוע לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום).

היו"ר א' לין;

במצב כזה חוק הנכים לא נותן תשובה מוחלטת, אלא נותנים אלטרנטיבה בפני כל אחד.

למה רק לפסנתרן, בואו ניתן לכולם אלטרנטיבה.

ד' חוטר ישי;

אני בעד זה שניתן את האלטרנטיבה לכולם, כמו בתאונות עבודה.
ח' קלוגמן
אבל לא כמו בתאונות דרכים, גם שם יש יחוד עילה.

ד' חוטר-ישי;

מה ההבדל בין זה ובין תאונת עבודה? אדם נפגע בעבודה, אומרים שהביטוח הלאומי

מכסה - - -

היו"ר א' לין;

אתה תוקף את היסוד, את הקונספציה המרכזית.



די חוטר-ישי;

כן, של החלק השנ<.

רי ריבלין;

גם של החלק הראשון.

היו"ר אי לין;

כשהוא תוקף את החלק הראשון, החלק השני כבר לא כל כך חשוב. החלק השנ< הוא נושא

בפני עצמו, לא לפגוע בחייל שהוא שליח של המדינה.

מי וירשובסקי;

דרכו של החוק לא צלחה בקריאה הראשונה כשעלה בפעם הקודמת, כי שאלו את השאלות

האלה ולא היתה תשובה.

היו"ר א' לין;

אנחנו עוסקים קצת בהשערות ומאמצים את הזכרון. דברים כאלה צריכים לבוא מתוך

הפרוטוקול.

אני רוצה לחזור לשאלתי. הנפגע לא נסע במכונית של אלוף, הוא נסע באגד. הוא

יכול לתבוע את אגד? הוא יכול לתבוע אף כי הוא נמצא בתקופה של שירות צבאי?
ד' חוטר-ישי
כן, הוא יכול לתבוע ולקבל פיצוי לפי חוק הנזיקים, מפני שלאגד יש ביטוח לענין

זה . אגד הוא לא המדינה, הוא גוף אחר. החוק פוטר את המדינה. כאן מתחילה הבעיה.

וכדי עוד להחמיר את הבעיה, נניח שהוא נסע ברכבת והיתה התנגשות. הוא לא יכול

לתבוע, כי הרכבת עדיין שייכת למדינה. כלומר, אם נסע באגד הוא יכול, ואם נסע ברכבת

לא יוכל לתבוע.

שי גוברמן;

ברשותך, אדוני היושב ראש, אני מבקש לקרוא קטע מפסק דינו של נשיא בית המשפט

העליון שמגר, השופט כתוארו אז, קטע קצר וחריף מאד (עמוד 770 לפסק הדין; "המסקנה

העולה מן האמור לעיל היא כי ניתן להבין מדוע תרצה חברה מתוקנת לא רק בהנהגתם

של הסדרים חוקיים המבטיחים לחייל הנכה תגמולים ושיקום ללא הוכחת אשם מצד הפוגע,

אלא גם מדוע תשתדל אורנה עת להימנע מכך כי אירועים בעלי אותה תוצאה" -מודגשות

המלים "בעלי אותה תוצאה" - יישארעו במסגרת השירות ועקב השירות, יקנו זכויות מידי

המדינה" - מודגשות המלים "מידי המדינה" - "שטיבן והיקפן אינם אחידים. כדי לקשור

את האמור לאחרונה אל דברינו הראשונים, ניתן לסכם ולומר כי האינטרס הציבורי מוליד

לא רק את מניעתם של תשלומי הכפל ושל תביעות הכפל אחרי תביעה ראשונה, אלא הוא גם

צריך למנוע שלגבי אנשים שמשרתים במסגרת הצבאית, ואשר נפגעו עקב אותו שירות באווזה

מידה, ייושמו אמות מידה שונות ומשתנות ככל שהדבר נוגע לזכויותיהם כלפי המדינה" -

הדגש על המילים האחרונות - "הנושאת באחריות ישירה לנעשה באורנה מסגרת."

הי ו "ר א' לין;

עו"ד חוטר-ישי תקף בעצם את הבסיס של החוק. דבר כזה לא יכול להעשות בועדה.

בתור הערה להבנת הענין, זה טוב. אבל זה לא כיוון אופרטיבי, כי דבר כזה צריך לעבור

את כל הליכי החקיקה. אנחנו לא יכולים בועדה להדרש לשינויים כל כך מרחיקי לכת, כי

זה צריך לעשות בדרך החקיקה המקובלת, לעבור קריאה ראשונה, שניה ושלישית. אנחנו כן

יכולים לעשות שינויים, אבל לא שינויים יסודיים בחוק.



סא"ל א' בן-ארי;

כולנו תפוסים בדוגמה של נכות שנגרמת עקב שימוש ברכב, אבל מה קורה בוזאונת

אימונים? אם אותו פסנתרן נפגע בתאונות אימונים ונקבעה לו נכות בשעור 8%, גם אז הוא

יוצא קרה.. אפשר לשאול מדוע גורלו של אותו פסנתרן צריך להיות טוב יותר רק משום

שהוא נפגע ברכב.

ר' ריבלין;

אם חייל נפגע על ידי אזרה, אין כל מניעה שיוכל לתבוע בד בבד גם פיצויים לפי

הוק הנכים וגם נזקים נוספים מאותו אזרח שפגע בו?

ש' גוברמן;

לא. יש לו בחירה בין שתי הדרכים.

ר י ריבלין;

זאת אומרת שאם חייל במקרה נפגע על ידי אזרה או על ידי חייל ההבדל הוא מהותי.

ר י אברמסון;

לא רק בתאונות דרכים. ההוק הזה מדבר לא רק על תאונות דרכים, הוא מדבר על

אחריות המדי נה.

ח' קלוגמן;

אני מציע שלא נמקד את עצמנו בשגיאה על ידי כך שכל הזמן נהשוב על הדוגמה של

תאונת דרכים. יש בעיות המורות מאד. היום יכול לבוא חייל או אפילו תושב בישוב

כלשהו ולומר שצה"ל, תוך כדי פעולה רשלנית בלבנון או במקום אהר, גרם לו נזק.

ואנהנו עומדים בפני אותה סיטואציה המורה מאד. איך תאפשר לאותו אזרה ללכת לבית

משפט אזרהי שיבדוק אם ברגע שהרימו את הרובה גרמו נזק, אם יש פה רשלנות. אסור בכלל

ללכת בדרך שמציע עו"ד חוטר-ישי.

היו"ר א' לין;

עם כל הכבוד, זאת לא תשובה לשאלה שהעלה עו"ד הוטר-ישי. זה במישור אהר, עליו

כולנו מסכימים. נדמה לי שבמישור אהד יש הסכמה. הדוגמה של תאונת דרכים היא דוגמה

שכיחה. אדם נסע למהנה צבאי, בדרך קרה משהו, אומרים לו שמשום שנסע למהנה צבאי הוא

יכול לתבוע רק לפי הוק הנכים. הבעיה מצטמצמת במידה מסוימת משום שהרכבת היא כבר

תאגיד נפרד. אם הוא מוסע על ידי רכב אזרהי. הבעיה לא מתעוררת.

אנהנו עוברים להוק עצמו. נקרא את הוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים סעיף

סעיף.

עי אליצור;

(קוראת סעיף 1 - הוספת כותרת סימן אי)

הכותרת של פרק בי היום היא "אחריות", ואנהנו רוצים להלק לשני סימנים.
מר צלטנר הציע לכתוב
אהריות לפיצויים על נזקי גוף. לי זה נראה מיותר.



מ' צלטנר;

מדובר פה על אחריות. כל הנושא של תשלום תכוף קשור באחר<ות.

עי אל<צור;

מאחר שכל חפרק נקרא אחר<ות, מיותר לחשוב שוב על המילה אחריות.

חי קלוגמן;

גם אני חושב שהתוספת מיותרת. זה תת-פרק בפרק אחריות, ברור שמדובר באחריות

לפיצוי ים על נזקי גוף.

היו"ר א' לין;

אושר סעיף 1 כלשונו.

עי אליצור;

(קוראת סעיף 2 - תיקון סעיף 4)

זהו תיקון טכני. כאשר נעשה תיקון בחוק הקודם, סעיף קטן (א)(2) סומן (א)(3).

וזה לא תוקן.

היו"ר א' לין;

אושר סעיף 2.

עי אליצור;

(קוראת סעיף 3 - הוספת כותרת סימן בי)

היו"ר א' לין;

אושר סעיף 3.

עי אליצור;

(קוראת סעיף 4 - החלפת סעיף 5)

זהו הסעיף העיקרי.

היו"ר א' לין;

איזה מרכיבים מוסיפים כאן? נעבור על הסעיפים הקטנים אחד אחד.

ע' אליצור;

בדברי ההסבר תמצאו את הנוסח הנוכחי של סעיף 5. כדי שתוכלו לעשות השוואה.

חי קלוגמן;

ברישא הוסף "למי מהתלויים בו" וכן "דרישתו בכתביי. בפיסקה (1) הוסף יילצרכי

ריפויו", כדי שיהיה ברור שמדובר גם במה שהוציא לצרכי ריפויו ולא רק לצרכי אישפוז.



היו"ר א' לין;

זה כולל טיפול בבית?
ח' קלוגמן
כן, זה בא להרהיב את ההגדרה. עד היום לא היתה בהירות, היו שאמרו שהם חייבים

רק בהוצאות אישפוז.

בפיסקה (2) מודגש שהנפגע צריך לקבל תשלומים חודשיים שיהיה בהם כדי לספק "את

צרכי ריפויו של הנפגע". אם הוא צריך עגלה, או שצריך מישהו לטפל בו. הוסף "ומחיית

בני משפחתו שפרנסתם עליו או את צרכי מחייתם של התלויים בו". הוסף להבהרה כל מה

שכתוב בסיפא מהמלים "התשלומים האמורים". היום יש בחוק תיקרה של הכנסה מירבית,

שהיא שילוש השכר הממוצע במשק. צריך להבהיר שאם השכר הקודם היה הרבה יותר מזה,

כשמדובר בתשלומים חודשיים זו תהיה גם התקרה לענין זה.

הי ו "ר אי לין;

זה פותר את כל הסוגיות שהיו במחלוקת בבתי המשפט?
ח' קלוגמן
שהדי במרומים, ניסינו כמיטב יכולתנו. אם בתי המשפט לא ימצאו עוד משהו...

אנחנו ניסינו לתת תשובה לכל הבעיות שעלו עד היום.

מי צלטנר;

אם כותבים בפיסקה (2) ש"תשלומים חודשיים שיהיה בהם כדי לספק, עד להחלטה

הסופית בענין הפיצויים...", צריך להוסיף: כפוף לאמור בסעיף 5ה. סעיף 5ה. קובע מה

שנקרא פז "ם בין דרישה לדרישה. אם לא מכפיפים לסעיף זה, תהיה סתירה בין 5(א)20)

וסעיף 5ה. זה יעורר בעיות בבתי המשפט.

עי אליצור;

סעיף 5ה. מגביל את התשלום לשנתיים. מר צלטנר חושש שאם זה לא יהיה כתוב פה,

כשכאן כתוב "עד להחלטה הסופית בענין הפיצויים", אם יעברו יותר משנתיים - - -

ר' אברמסון;

בתוך סעיף 5(א} יש די הרבה נושאים שיש אליהם אחר כך התייחסות אחרת. למשל, "מי

שחייב בפיצויים לפי חוק זה", אחר כך בא סעיף אחר ואומר שזו רק חבות לכאורה. אם

צריך להתחיל להכפיף כל מילה וכל משפט בתוך הסעיף הזה, תהיה לנו בעיה גדולה. מאחר

שהדברים באים בפרק אחד, נדמה לי שזה ברור.

היו"ר א' לין;

נדמה לי שהיא צודקת לחלוטין, אין צורך לדחוס הכל בפנים.

מי צלטנר;

במקום לכתוב "שפרנסתם עליו", אני מציע לכתוב: שעיקר פרנסתם עליו. אחרת כל מי

שיש לו איזה שהוא עוזר, אפילו במידה שולית, יהיה כבר זכאי לפי החוק תזה.



היו"ר א' לין;

מר צלטנר, לפי הבנתי הפשוטה, פרנסה זה לא סתם סיוע הלקי אלא עניו רציני. אם

נוסיף ונכתוב עיקר פרנסתו, נסבך את בתי המשפט. הם יצטרכו להבין מה יושב המחוקק.

ד' חוטר-ישי;

הערה לפיסקה (2). אני רוצה להקדים ולומר שלאור התשובה שקיבל היושב ראש לשאלתו

לפיסקה (1), לא היה מקום להערה הזאת. אבל אני הושש שהתשובה אינה תואמת את הניסה

של ההוק. היושב ראש שאל מה זה "לצרכי ריפויו", אם 1ה כולל טיפול בבית. התשובה

היתה שאין בעיה, הטיפול בבית נכלל במסגרת ההגדרה של "לצרכי ריפויו". אני חושש מאד

שהדברים אינם כך. השאלה היתה במקום, אבל אני הושש שהתשובה איננה בחוק. אני מציע

להוסיף בפיסקה (2), לאהר המלים "את צרכי ריפויו של הנפגע", את המלים: והטיפול בו.

הי ו"ר א' לין;

אני מבין שפיסקה (1) מדברת על הוצאות שהוא כבר תוציא בעבר. פיסקה (2) מדברת

על קביעת מסגרת תשלומים קבועים וחודשיים. לכן חזרו על המלים יילצרכי ריפויו". נוכח

ההבדל בין השנים, האם יש מקום להצעתך?

ד' חוטר-ישי;

כן, ולאור שאלתו של היושב ראש, אולי יש להוסיף בשני הפסקות. ניקח לדוגמה אדם

שהוא קוודרופלג עקב תאונת דרכים. הסכום שהוציא בבית חולים זה דבר שולי, אבל לאחר

מכן הוא צריך טיפול צמוד בבית, טיפול סיעודי.

חי קלוגמן;

הכוונה לא היתה להוציא את המקרים האלה. אם זה לא כלול, אפשר לפתור את הבעיה

על ידי כך שנאמר בפיסקה (2): צרכי ריפויו או סיעוד של הנפגע.

ד' חוטר-ישי;

אולי גם בפיסקה (1).

היו"ר א' לין;

לגבי ההוצאות שבפיסקה (1), אנחנו מצפים ממנו שלא ישתהה יותר מדי זמן עד

שיפנה. זה צריך להיות סעד מהיר. לא צריך לנפח את (1) יותר מדי. בפיסקה (2) צריך

להוסיף סיעוד, כי זה סעד לתקופה עד שנתיים.

ד' חוטר-ישי;

לאור התוספת הזאת, צריך לעשות תיקון נוסף אחרי המלים "התשלומים האמורים".

יוצא שגם התשלומים לצרכי טיפול רפואי וסיעוד גם חם כלולים במגבלה של שילוש השכר

במשק, וזה כבר אבסורד. צריך לכתוב; התשלומים האמורים לצרכי מחייה יהיו במגבלות

שילוש השכר במשק.

היו"ר א' לין;

אינה צודק.

הוחלט בפיסקה (2) לסעיף 5 לחוק לאחר צרכי הריפוי להוסיף צרכי סיעוד, ואת

ואת ההגבלה "התשלומים האמורים" לסייג לצרכי מחיה בלבד.



מי הם התלויים לפי סעיף קטן (ב)?

ע' אליצור;

הורה, בן זוג וילד.

אני מבקשת להוסיף כאן הגדרה נוספת למילה דרישה. בסעיף קטן (א) כתבנו "תוך 60

ימים מקבלת דרישתו". אנהנו מבקשים להבחין בין הדרישה שבה פונה האיש להברת הביטוה

בלי לפנות לבית המשפט ובין בקשתו לתשלום תכוף, שאם לא משלמים - הוא פונה לבית

המשפט. לחלק הראשון אנחנו קוראים דרישה. אנחנו מבקשים להוסיף שתהיה הגדרה של
דרישה
דרישה ערוכה לפי טופס 1 שבתוספת לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, סדר

דין מקוצר לתשלום תכוף.

אני מציעה להוסיף את זה אחרי ההגדרה של "תלויים" בסעיף קטן בי.

היו"ר א' לין;

ההגדרה של תלויים מצמצמת את הבעיה שהעיר עליה קודם מר צלטנר, כי לא מדובר על

כל אדם אלא רק משפחה קרובה.

ר י אברמסון;
נדמה לי שצריך להגיד
דרישה כפי שתיקבע בתקנות. ולא להפנות לתקנות ספציפיות

שיכולות להשתנות בלי קשר לחוק הזה. לא צריך להפנות לטופס מסוים.
מי צלטנר
בכל הפקודה לביטוח כלי רכב ובכל החוקים כתוב: לפי טופס זה או זה. כדי שידעו

בדיוק איזה טופס ולא יצטרכו לחפש בתקנות.
הי ו "ר א' לין
אני רואה הרבה היגיון בהערה של גבי אברמסון. אסור לסבך את החוקים.
ע' אליצור
נכתוב: דרישה כפי שתיקבע בתקנות.
היו"ר א' לין
הוחלט בסעיף קטן (ב) להוסיף: דרישה - כפי שתיקבע בתקנות.
ד' חוטר-ישי
אני לא יודע מדוע צריך לצמצם את הגדרת התלויים. זה לא היה בנוסח הקודם, ואני

לא יודע למה צריך עכשיו להגדרה הגדרה מצמצמת. הכוונה המקורית היינה לזרז את

ההליכים, לאו דווקא לצמצם את הכיסוי. אם נכד תומך בסבו, הסב איננו תלוי? מדוע שסב

שהוא בן 90 ישאר ללא תשלום תכוף אם נכדו בן ה-40 נפגע בתאונת דרכים?
ה יו"ר א' לין
אני רואה שבחוק כתוב: כדי לספק צרכי מחייתו ומחיית בני משפחתו. זו הגדרה

רחבה, אבל היא מוציאה אנשים שלא שייכים למשפחה, שבמקרים מסוימים גם הם יכולים

להיות תלויים בנפגע. למה לצמצם לעומת המצב החוקי הקיים?



ח' קלוגמן;

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים רואה כתלויים, לא רק לעניו זח אלא ליתר

הוראות החוק, תלויים כמשמעותם לפי סעיף 78 לפקודת הנזיקין. זח כבר מופיע בסעיף 4

לחוק. התלויים מופיעים בחוק לא רק בחקשר חתשלום התכוף, הם מופיעים כאו בהרבה

הקשרים, בהקשר החבות עצמה. בסעיף 4 יש הפניה לסעיף 78. לקבוע דבר אחר לעניו

תלויים בחקשר של תשלומים תכופים, זח יחיח אבסורד.

היו"ר א' לין;

חשאלה היא מהותית. אני מבין שאין חפיפח מלאח בין חוק פיצויים לנפגעי ותאונות

דרכים וביו חוק הנזיקים. חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים לא בא לתת פיצוי רק

למי שחיו זכאים על פי פקודת הנזיקין. לכו אני אומר שאם איו עילת תביעה לאותו אדם

לפי פקודת חנזיקין זח עוד לא שולל זכאותו על פי חוק חוק פיצויים לנפגעי תאונות

דרכים, ולא צריך להקיש מחחוק חאחד לשני. כי כאו יצרנו חוק עם מגמות אחרות.

חי קולגמן;

נכון. אני מקיש מחחוק חזח עצמו. חחבות לפי חחוק חזה, בסעיף 4 הקיים כתוב שעל

זכותו של נפגע לפיצוי הנזק יחולו חוראות סעיפים אלח ואלח לפקודת הנזיקין, בין

היתר גם לעניו משמעותם של תלויים. בסעיף 7(ב) כתוב: תלויים - כמשמעותם בסעיף 78

לפקידת הנזיקין, זכותם לתבוע לפי חוק זה. כך שאנחנו לא חמצאנו את זח היום עם

התיקון לתשלום התכוף, אלא תלויים כמשמעותם בחוק חזה מאז הולדתו בשנת 1975.

ד' חוטר-ישי;

התשובה היא לא כל כך ממין הענין. אנחנו לא מדברים בנושא של זכות התביעה,

אנחנו מדברים בנושא של תשלום תכוף עד לתביעח. אומרים שהנפגע עצמו במסגרת תביעתו

היה זכאי לקבל מלוא השכר שלו, במסגרת התשלום התכוף לא ניתו לו את מלוא השכר, ניתו

לו רק חלק, את צרכי חמחייה. אבל הוא במסגרת התביעה הראשית הוא תובע את כל השכר,

שבחלק ממנו חשתמש לצרכי סבו. את עניו התביעה הזאת יסיימו כעבור חמש שנים, אבל מה

בינתיים עם המעט לצרכי הסב במסגרת התשלום התכוף עד שיעברו חמש שנים?

היו"ר א' לין;

הוא יתבע את צרכי מחייתו, ומזה יתן קצת לסבא.

די חוטר-ישי;

אבל צרכי מחייתו חם פחותים מחצרכים שכוללים צרכי חסבא.

הי ו "ר אי לין;

נכון, הרי כל המצב הוא זמני. התרופה היא זמנית, עד שנתיים, והכוונה היא

שחחליך יחיה מהיר ושלא יכנסו לשאלות מורכבות מדי. אם במסגרת תרופה זמנית הוא צריך

לדבר גם על הבעיות של הסבא, זה כבר עניו אחר לגמרי. אם אין לסבא עילת תביעח

ישירח, אין לו עילח. אם מדובר על חתביעח של חנפגע עצמו, הוא יקבל סיוע לצרכי

מחייתו.

ד' חוטר ישי;

כולנו רוצים שיהיה תשלום תכוף לתקופה קצרה, לזה קיווינו גם כשהתקבל החוק לפני

12 שנח. חניסיון מלמד שתיקים כאלח נמשכים לפחות חמש שנים.



היו"ר א. ליז;

התשלומים שהוא זכאי לקבל לצרכי מחייתו, צריכים להנתן בהתחשב בהכנסתו. אם המצב הוא

שיש לו הכנסה וממנה הוא נוחן לסבא, הוא יקבל לצרכי מחייתו בהתאם להכנסתו, ומזה יעביר לסבו.

ר. ריבליז;

פיסקה (2) הרבה יותר ברורה.
ד. חוטר-ישי
נכון- לכן פיסקה (2) מספיקה ולא צריך אח המגבלה של סעיף קטן (ב)-
היו"ר א. לין
בפיסקה (2) כחוב; "צרכי מחייתו ומחיית בני משפחתו שפרנסתם עליו או את צרכי

מחייתם של התלויים בו". לתלויים יש הגררה בחוק, לא רק ילרים אלא גם אב. הסעיף נותן

תשובה גם לבני משפחתו וגם לחלויים בו, הכל בהתחשב בהכנסתו.
ד. חוטר-ישי
"בהחחשב בהכנסתו" - זה מקובל. "בני משפחתו" שמדובר בהם בפיסקה (2), כוללים גם

. .סבא?
ר. מלחיי
בוודאי. בני משפחה זה מושג רחב יותר מחלויים. יש שחי קטגוריות נפרדות: . תלויים -

להם באה הגדרה בסעיף מאוחר יותר; קטגוריה שניה - בני-משפחה, זה כולל מי שנכנס בהגדרה

הרגילה, וזה יכול להיוח סבא או גם דוד, ובלבד שפרנסחו עליו.
ע. אליצור
תלויים - לפי סעיף 78 לפקודת ,הנזיקין.- הס רק אחרי מותו של הנפגע; ואילו בני משפחתו -

בזמן שהוא חי. זה ההבדל.
ר. אברמסון
החוק עונה על הסיטואציה עליה שאל עו"ד חוטר-ישי, כי החוק מדבר על מקרה שבו האיש חי

והמשכורת שלו משמשת גם לצרכי מי שפרנסחו עליו. אחרי מוחו - ממילא אוחו סבא לא היה זכאי

על פי החוק. ובתשלום חכוף לא צריך לחח לו יותר ממה שהיה זכאי לו בפסק דין סופי.
היו"ר א. ליז
גס אם עו"ד חוטר-ישי לא צדק בהערחו, אני שמח שהעיר אותה, שאלמלא כן לא היינו

שומעים אח ההבחנה שגבי אליצור הביאה לפנינו עכשיו.
ד. חוטר-ישי
התשובה האחרונה היא הנוחנח שהסעיף ( 2) מיותר. למה? ניקח לדוגמה אדם שהשתכר 3000 שקל

לחודש, ומזה חמך בסבו ב-500 שקל. אוחו אדם נהרג בחאונת דרכים. העזבון שלו יכול לתבוע אח

הפסד ההכנסה שלו אותם 3000 שקלים. הוא יזכה בתביעה כעבור חמש שנים. אבל בינחיים מה קורה

עם סבא? למה לא יקבל בינחיים אותם 500 שקלים?
היו"ר א. לין
אם אותו סבא היה רוצה להגיש הביעה, לא זמנית, היא לא יכול היה להגיש תביעה. אתה רוצה

לתת לו תרופה זמנית כשאין לו בכלל תרופה?

ד. חוטר-ישי;

לא לסבא. אני נותן את התרופה לעזבון.

היו"ר א. לין;

אתה רוצה לתת עילת תביעה למי שאין לו עילת תביעה?
ד. חוטר-ישי
לא. לעזבון של האיש שנהרג יש עילת תביעה לתבוע את כל הסכום של 3000 שקל. (ע. אבל: לא

לעזבון. לתלויים) מאותו סכום שיקבל בסופו של דבר, כעבור המש שנים יקבל אם זה, אנהנו משתדלים

לפתור את הבעיה המידית, לתת לו אותם 3000 שקל בתקופת הביניים. מתוך הכנסה של 3000 שקל

היה האיש מקצה משהו לסבא. בתשלום תכוף באים ואומרים: מה שתהיה זכאי לקבל בסופו של דבר, אפשר|

יהיה גם לתת לך בתקופת הביניים. את זה אנחנו שוללים. אני לא רוצה לתת לסבא זכות תביעה

ישירה,אבל אותו סכום
היו"ר א. לין
יכול להיות שהסב; לא יקבל כלום מן העזבון. העזבון לא חייב לסבא. הנכד נתן מה שנתן

מרצונו הטוב.
ר. ריבליז
בעקבות דבריה של גבי אליצור, אני מבין שהנפגע ורק הוא זכאי לקבל פיצויים, כולל אותם

סכומים שהוא צריך לשלם לאנשים אחרים שאין לו מחוייבות משפטית לשלם להם, אבל הוא רצה לתת

להם כסף ועובר לתאונה אמנם כך עשה, וישנם התלויים בו, להם יש הגדרה בחוק. לאחר שגבי אליצור

הבהירה שסעיף 78 קובע מי התלויים והם באים בנעליו של הנפגע רק אס מת, אני חושב שהסעיף

ברור לחלוטין. אם כי נוצר מצב שסב, שהיה מקבל סכום מסוים מדי חודש אכס גרציה, הוא נפגע

מפני שמטה לחמו נשבר עם הפגיעה בנכד. הסעיף הזה לא בא לתקן את העיוות הזה שעו"ד חוטר-ישי

דיבר בו.
היו"ר א. לין
אני רוצה לסכם: נקבל סעיף קטן (ב) כלשונו.

בסעיף קטן (ג) יש חידוש?
ע. אליצור
לא. פשוט לא היתה הגדרה. היתה רק כותרת שולייס. זה ענין טכני.

סעיף קטן (ד) קיים גם היום. אין שוני. בגלל הזזת כל הסעיפים נאלצנו לעשות זאת בצורה

כזאת.
היו"ר א. לין
נאשר סעיפים קטנים (ג) ו-(ד) בסעיף 4.

אשור סעיף 4 עם התיקונים שהתקבלו: א.בסעיף 5(א)(2) להוסיף צרכי סיעוד, ואת

ההגבלה "התשלומים האמורים" לסייג לצרכי מחיה בלבד; בסעיף 5(ב) להוסיף:

דרישה - כפי שתיקבע בתקנות.



ע. אליצור!

(קוראת סעיף 5 - 5א.: בקשה לתשלום תכוף לבית המשפט)
היו"ר א. לין
בקשה לתשלום תכוף צריך להגיש לבית משפט השלום, שיש לו סמכות מקומית, לא ענינית, ולא משנה

מה סכום התביעה.

ע. אליצור;

נכון. על האמור בחוק בתי המשפט.

אחרי שניסחנו סעיפים קטנים (א) ו(ב), ראינו שהנוסח כפי שהוא חסר מספר מלים. אנחנו

רוצים גם לומר שאם הגיש תביעה ראשונה לתשלום תכוף לבית משפט מסוים, יגיש לאותו בית משפט

גם את התביעה השניה. כדי שהתביעות לא יתפזרו לכל מקום. לכן אנחנו מציעים לומר בשורה

השלישית, אחרי המלים "אולם אם הוגשה כבר התביעה העיקרית": לבית משפט שלום פלוני או

לבית משפט מחוזי, תוגש לאותו בית משפט גס הבקשה לתשלום תכוף.

הי ו "ר א.לין;

אם היתה בקשה לתשלום תכוף תלויה ועומדת, ובמהלך הענינים הגיש האיש תביעה עיקרית לבית

משפט מחו זי, מה עושים?

ע. אליצור;

. צריו בית המשפט לגמור את ענין התשלום התכוף. הרי התביעה תתברר רק בעוד כך וכך

שנים. אנחנו רוצים שבית המשפט ידע כמה פעמים הגיש האיש בקשות לתשלום תכוף.

היו"ר א. לין;

אולי לא רק לאותו בית משפט אלא גם לאותו תיק. לא יכול לקרות שמגישים לבית משפט שלום

בקשות שונות והן עוברות בתיקים שונים? לא יכול לקרות שאני מגיש בקשה לתשלום תכוף, ואחרי

חודשיים אני מגיש בקשה בבית משפט השלום בתל אביב, והענין יבוא בפני שופט אחר- נדמה לי

שאתה יכול לפזר בקשות בבית משפט שלום בלי ששופט אחד ידע מה עשה שופט שני. אני חושב שכל

הבקשות לתשלום תכוף חייבות להיות באותו תיק-

ד. חוטר-ישי;

זה נכון במצב הנוכחי. אבל בהמשך יש סוגיה קצת שונה. הרי אנחנו מעונינים שהתשלום

התכוף לא יהווה מעשה בית-דין. כדי לגרום לכך שההליך הזה יהיה מהיר קל ופשוט, לא רוצים

להפוך אותו לדיון משפטי.

היו"ר א. לין;

אבל גם לא לתעתוע.

ד. חוטר-ישי-

גם לא לתעתוע. החשש הוא שאם נביא את זה לפני אותו שופט שדן בתיק העיקרי, יהיה לו

קושי מפויס לגמור את הדיונים הללו בזריזות מבלי שהוא קובע עמדה שתגביל את שיקול דעתו בהמשך.



היו"ר א. לין;

אתה רוצה שלפני השופט שדן בענין לא תהיה תמונה מלאה? יפזרו אה הבקשות בין שופטים

שיונים באותו בית משפט?
ד. חומר ישי
בוודאי לא לפזר. אבל אין קשר, ואני חושב שזה גם לא טוב ליעילות הדיון - - -

היו"ר א. לין;

להיפך. במקום שיגידו שהוא כבר הגיש שם ושם, צריך להביא חומר וכולי, תהיה תמונה מלאה

לפני הדיון.

ד. חוטר ישי;

הניסיון מלמד שכאשר דיון בתשלום תכוף מתקיים בפני אותו שופט מחוזי, התביעה לתשלום תכוף

הופכת לתביעה העיקרית. השופט שצריך לדון בתיק יפחד - - -

היו"ר א. לין;

אדם מגיש בקשה לסעד תכוף, ויש לו 5ומדן מה הוא צריך פחות או יותר לקבל. לאחר מכן הוא

צריך לעשות תיקונים, הוא לא מגיש בקשה חדשה מעיקרה- פה מדובר רק בסעד תכוף. אתה רוצה שיתחיל

בבקשה חדשה עם שופט חדש וזה יהיה יותר יעיל?

ד. חוטר ישי!

אני לא בטוח שצריך לעסוק בזה בדיון שיפוטי כהלכתו. צריך למצוא סדרי דין מזורזים.

ר. ריבלין;

בסעיף קטן (ב) נקבע העקרון: אם הוגשה התביעה העיקרית, כל הדיונים יהיו באותו בית

משפט אליו הוגשה התביעה העיקרית. כל בקשה תהיה בתיק של הבקשה העיקרית. אבל לשם פישוט

ההליכים, קובעים שאפשר לפני הגשת תביעה עיקרית, ובלי קשר לשאלה מתי תוגש תביעה עיקרית,

אפשר להגיש בקשה לתשלום תכוף. אפקיר להגיש בקשה לתשלום תכוף ואחרי חמישה חודשים, עוד

לפני שהוגשה התביעה העיקרית, להגיש בקשה שניה לתשלום תכוף. הרי לא יעלה על הדעת שבבקשה

השניה לא יאזכרו את הבקשה הראשונה.

ד. חוטר-ישי!

לאזכר חייבים, ולפני אותו שופט.

ר. ריבלין;

אני לא בטוח שלפני אותו שופט. זאת שאלה אחרת. גם אם הבקשה באה לפני שופט אחר,

הוא יבקש אה הבקשה השניה, כדי שתהיה מצורפת.

ר. אברמסון;

בסעיף 5ה. יש התייחמות לבקשה נוספת, ושם נאמר במפורש ש"בקשה להחלטה נוספת או בקשה

לשינוי החלטה קודמת שיש להגישה לבית משפט שלום תוגש לאותו בית המשפט שבו הוגשה הבקשה

הקודמת". בדרך כלל זה מועבר לאותו שופט, אבל זה כבר תלוי בנשיא בית המשפט או ברשם שמחליט.



היו"ר א. לין;

אני מבין שהבקשה הנוספת מוגשת לאותו ביה משפט- בכל אופן אני שואל אם . ,

יש מקום שהבקשה תידון בפני שופט אחר, או בתיק חדש. זה לא צריך להיות במסגרת אותו

תיק שבו הוגשה הבקשה הראשונה?

ע. אליצור;

כשאדם מגיש בקשה לתשלום תכוף הוא צריך גס למפר מתי היתה תאונת הדרכים- לא מתקבל על

הדעת שאם התאונה היתה לפני קונה הוא מגיש רק היום בקשה ראשונה. בוודאי יש היסטוריה. הוא

צריך לכתוב את בל הפרטים, ואז יכתוב שעד תאריך זה וזה הוא קיבל סכום כזה וכזה.

מ. כהנא;

כדאי לזכור שהנתבע הוא אותו נתבע, והוא כבר יצרף את הכל. הנתבע הוא תברת הביטוח.

ר. ריבלין

מדוע 5ה. לא יהיה 5א.(ג)?
ח. קל דגמן
זה רק ענין של נוסה. כך יותר מתאים לענין.
ד. חוטר-ישי
בסעיף 5ה. אין בעיה. אני פשוט חושש שאם ב-5א.(ב) אומרים שהבקשה תוגש לאותו בית

משפט שלו הוגשה התביעה העיקרית, מך הניסיון אני חושש שזה יפגע במטרת החוק הזה. המטרה

היא לקבוע הליכים פשוטים ומהירים. אט תוגש הבקשה לאותו שופט שידון בתביעה העיקרית הוא

יצטרך לדון לגופו של ענין, כך מלמד הניסיון, הוא לא יוכל לפשט את ההליך בתשלומים התכופים,

שאנחנו בעצם מייחסים לו חשיבות משנית כי אומרים שזה אפילו לא מעשה בית דין.
היו "ר א. לין
בתי המשפט עוסקים הרבה בהחלטות ביניים. לדוגמה, יש תביעת עזבון והאלמנה מבקשת

תשלומים זמניים. אלתו שופט נותן תשלומים זמניים ואתר כך נותן, החלטה סופית. אני מוכן

להסכים אתך שיש השפעה פסיכולוגית מסוימת, אבל כך ברברים אחרים.

ד. חוטר--ישי;

אני לא חושש מההשפעה הפסיכולוגית. אם הבאת* לדוגמה את הקוודרופלג, ואלה דוגמאות

ממשיות מבתי המשפט, הוא מגיש "בקשה לתשלום תכוף ויש גם תביעה עיקרית, וזה מגיע לאותו
שופט, הוא אומר
אני רוצה הוצאות סיעוד 10 אלפים שקל לחודש. אומרת חברת הביטוח: לא מגיע

לך סכום כזה אלא רק אלף שקל לחודש. מנהלים דיון שלם, עם כל המומחים הרפואיים וכל המומתים

הסיעודיים,כדי לקבוע את גובה התשלום התכוף, וזה בעצם הדיון שצריך להתנהל בתביעה העיקרית.
ח. קלוגמן
כפי שאמר היושב ראש, אנחנו רוצים לקבוע פה הליך קצר ומהיר, אבל אי אפשר לעשות מזה

חוכא ואיטלולא. מרגע שיש תיק עיקרי וענינו של אותו קוודרופלג עומד בפני שופט בבית משפט

מחוזי, אדרבה, שיראה את האיש, אולי יזרז את ההליכים. השופט צריך לדעת אח כל התיק וכל מה

שקורה. לא יכול להיות שאז ירוצו לבית משפט שלום אם דברים חלקיים. יש כבר תיק, יש הביעה

עיקרית, ורוצים לגמור.
היו"ר א. לין
אני חושב שגם בענין זה מודה הועדה לעו"ד חוטר-ישי, שהערתו תרמה הרבה להבנת הענין,

אבל אני מבין שהועדה רוצה להשאיר את הסעיף כמות שהוא, בתוספת שהציעה גבי אליצור: אס

מגישיס לבית המשפט בקשה תכופה, אי אפשר לפצל את הדיון באותו בית משפט-

הותלט בסעיף 5א.(ב), אחרי המליס "אולם אס הגשה כבר התביעה העירית" להוסיף:

לבית משפט שלוס פלוני או לבית משפט מתוזי, תוגש לאותו בית משפט גס

התביעה לתשלוס תכוף.

אושר סעיף 5א בסעיף 5 להצעת החוק עם התוספת לסעיף קטן (ב)

ע. אליצור;

(קוראת סעיף 5ב. -שאלת החבות)

ח. קלוגמן;

בסעיף קטן (א) יש לנו המקרה הרגיל שבא לבית משפט, השופט רואה כי לכאורה יש זכאות,

הוא מחליט על התשלוס התכוף וגמר את הענין, את התביעה העיקרית יש להגיש תוך שנתייס.

במקרה אחר יש לו ספק. עד היוס במקרה של ספק הוא היה נכנס לשאלת החבות ומתחיל לדון בה.
הוא אומר
אני לא יכול פה לומר שיש לכאורה, אבל המקרה הוא כזה, הקוודרופלג לפני, ואס

תגיש תביעה תוך חצי שנה - בינתייס אני נותן לך תשלום תכוף.
היו"ר א. לין
מה ההבדל "סבר בית המשפט כי לכאורה זכאי המבקש" ו"ספק" בדבר זכאותו לכאורה של המבקש"?

מדובר בעצם הזכאות שלו לקבל פיצוי?
ע. אליצור
אין הבדל. במקרה השני יש לו ספק, במקרה הראשון אין לו ספק שלמבקש יש זכאות-

ההבדל הוא במילה "ספק".
היו"ר א. ליז
אס הוא סבור כי "לכאורה", זה לא ספק?
ח. קלוגמן
פה יש לו ספק אפילו ב"לכאורה". כתוב: "אף שיש לו ספק בדבר זכאותו לכאורה".
היו"ר א- לין
זה די מפליג.
ח. קלוגמן
כן, אנחנו הולכים לטובת הנפגעים. לכן ההגבלה לשישה חודשיס. אנחנו אומרים שמסכנים

את חברת הביטוח לכל היותר בשישה חודשי- תשלום- זה מקובל על נציג חברות הביטוח.



ע. אבל;

יש המשך שמסדיר את הענין. לכאורה החבות כאן מוטלת על חברת הביטוח, אבל אם בסופו של

דבר יתברר שאין חבות של חברת הביטוח - יש אפשרות לתבוע מקרנית. במצב הקודם אמרו חברות
הביטוח
אם אנחנו נשלם באין חבות, ממי נקבל? החקיקה הזאת באה להסדיר את הענין הזה.

השופט לא צריך לקבוע מי ישלם את התשלומים במשך שישה חודשים. הוא זכאי להטיל את התשלום

כפי שייראה לו מתאים, אם יחשוב שיש יותר סבירות להטיל על חברת הביטוח, יעשה כך, ואם יחשוב

שאי7 סבירות שיש ביטוח, הוא יכול מלכתחילה להטיל את התשלום על קרנית. אבל החקיקה לא נכנסת

לעניז הזה, השופט יכול להטיל את התשלום על מי שלכתחילה/שהוא צריך לשאת בתשלום.
היו"ר א. לין
אדם אינו מגיש מיד את הבקשה לסעד תכוף, קודם כל הוא צריך לחכות 60 יום מהגשת הדרישה.

ואולי גם את הדרישה הוא לא מגיש מיד ביום התאונה. עוברים כמה ימים מהתאונה, הוא מגיש

דרישה, עוברים עוד 60 יום ולא נענתה הדרישה, רק אז הוא יכול להגיש בקשה לתשלום תכוף.

הרי אם הוא מגיש דרישה והיא נענית, איז צורך בדיון כולו. כדי לקדם את הענין, אנחנו

צריכים קודם כל לקבוע איזו שהיא סנקציה נגד חברת הביטוח שלא נותנת את הסעד התכוף, סתם כך,

מתוך רוע לב, והיא שולחת את הנפגע לבית המשפט.

ע. אליצור;

יש תרופות בחוק חוזה הביטוח.
היו"ר א. לין
אני לא יורע אם זו תרופה לענין החוק הספציפי שאנחנו דנים בו.
ח. קלוגמן
סעיף 5ד. קובע ריבית פיגורים.
היו"ר א. לין
אנחנו מדבריים בסעד דחוף. יתכן שחברת הביטוח לא משלמת ובולט לעין שהפיגור לא מוצדק. אם

אנחנו מדברים כאן במקרה שהיה ספק בזכאות לכאורה, שישה חודשים זה באמת הזמן הנחוץ להכנת

י תביעה? זה לא זמן ארוך מדי? למה לא יגישו תביעה מהר יותר? אני מדבר על המועד להגשת

תביעה משפטית.

מ. צלטנר;

יכול להיות שהמצב הרפואי עוד לא ברור, אדם שרוי בלי הברה, המצב עוד לא התגבש.

ר. ריבלין;

נותנים לבית המשפט שיקול דעת עד שישה חודשים. כלומר, בית המשפט יכול לומר לפלוני: אתה

תגיש הביעה תוך שבוע.
היו"ר א. לין
אני מניח שהוא לא יגיד כך. אני רוצה לבחון אם כדאי להגביל אח שיקול הדעת. הרי כדי

להגיש תביעת נזיקין אתה לא חייב לחכות עד לגיבוש הסופי, אתה יכול להגיש תביעה ולתקן אותה

במהלכה. זה מיסודות תביעת הנזיקין . לכן אם אומרים שהמצב עוד לא התגבש, זאת לא תשובה.

המסכן הזה צריך לחכות חודשיים או שלושה עד שהמצב יתגבש? לפעמים עוברות שלוש או ארבעשנים

עד שהמצב מתגבש.



מנסיוני כעורך דין לא למדתי שלצורך הגשת תביעה דרושים שישה תודשים. נדמה לי שעורכי

דין לפעמים סתם משהים הגשת תביעה. מאהר שכאן מדובר במקרה שהוא די חריג, על פי כל תפיסה

משפטית, פה מדובר על עקרון משפטי שלא רק שמוכיחים לכאורה אלא שיש אפילו ספק אם זה הוכח

לכאורה, במקרה כל כך מופלג, אולי צריך לבקש להזדרז ולהגיש תביעה תוך זמן הרבה יותר קצר

משישה חודשים.
ה. קלוגמ7
השאלה היא אם טכנית זה אפשרי. צריך לשכור עורך דין, עורך הדין צריך ללמוד את התיק.

ר. ריבלין;

יש שיקול דעת לבית המשפט. אני לא מציע להגביל את שיקול הדעת. אני לא רואה בזה דבר

דרמטי שאנחנו צריכים להתערב בו.
ד. חוטר-ישי
כל המסגרת של מצב רפואי היא לא ברורה, והיו שינויים לכאן ולכאן בתקיקה בנושא זה. ההל בזה

שבקטע הראשון אמרו שלא צריך לצרף תעודות רפאויות לתביעה, כדי שאפשר יהיו; להגיש אותה מהר,

וכלה בזה שחזרו ואמרו שצריך להגיש תעודות רפואיות כדי לבסס את התביעה. אין לי ספק שענין

התעודות הרפואיות מעכב את ההליך. לעתים קשה גם לדעת לאיזה בית משפט להגיש תביעה עיקרית,

בגלל המגבלה הקיימת. עקב כך עורך הדין נקלע לבעיה. אם צריך תעודות רפואיות, זה לוקח זמן,

והתעודות הרפואיות משליכות על השאלה לאיזה בית משפט יפנה, הוא רוצה לדעת אם ללכת לבית משפט

השלום או למחוזי. אם ניקח לדוגמה את תל-אביב, מרגע שרשט את התביעה לבית משפט מהוזי הוא

נקלע לחמש שנות פיגוע, עד שייקבע ההליך. הוא מעדיף לראות אם התעודות יקבעו קצת פחות נכות

ויוכל להגיש אותן לבית משפט השלום בכפר-סבא - שנה והצי. פה מתעורר הקושי. אילו פתרנו

את הבעיה של תעודות רפואיות, שבה צריך לטפל במסגרת נפרדת, היינו עונים גם על הבעיה של שישהxxxד

חודשים להגשת תביעה. כל עוד לא פתרנו את הבעיה קנובעת מהצורך לצירוף תעודות רפואיות

לתביעה העיקרית, שישה חודשים זה זמן קצר מאד. עורכי הדין לא מסוגלים לעמוד אפילו בזמן זה,

בגלל הבעיה שהזכרתי, שהיא בעיה אמיתית.
היו"ר א. לין
אני מציע שנפסיק עכשיו את הישיבה לחמש דקות, ואהר כך נמשיך את הדיון. אני רוצה שנתקדם

עוד קצת בדיון בחוק הזה, ביהוד כשיש פה הרבה מוזמנים. המש דקות הפסקה, ומיד נמשיך.

(הפסקה)
היו"ר א. לין
אנתנו מחדשים את הישיבה. יש לי קצת ספקות לגבי סעיף 5ב. בגלל "ספק בדבר זכאותו

לכאורה". נדמה לי שצריך להסתפק בכך ש"סבר בית המשפט כי לכאורה זכאי המבקש". אי אפשר

לקבל גס סעד זמני על סמך כמעט לא כלום. יכול להיות שאני טועה, יכול להיות שאין כאן

די הגנות. אבל אני מציע שלא נמשיך את הדיון בסעיף הזה, אני רק מביע ספק. נחזור

לסעיף קטן (ב) לאחר שנתקדם בשאר סעיפי החוק, שאולי בהן יש תשובות לבעיה.

ה. קלוגמן;

הסעיף הזה בא כי אנחנו מנסים לצאת מנקודה פסיכולוגית של השופט. שאלנו: מה היה עד עכשיו

הדבר שעצר את השופט? לפעמים קשה לו להכריע אם זה בתוך ה"לכאורה". אמרנו: אתה יודע מה, אל

תעצר בזה, תכתוב את הנימוקים שעוצרים אותך תן תקופה קצרה, ותרוץ קדימה, כדי שהענין לא

יתעכב. כי המטרה היא באמת היעילות והמהירות. אמרנו שאף כי זה יעלה למשק, יעלה לקרנית

אנחנו מוכנים לספוג את זה.
היו"ר א. לין
אתה אומר שהיו מקריט קונקרטיים ששופט אמר שיש לו ספק בלכאורה - - -

ח. קלוגמן!

כן, אז נכנס לשאלת החבות, וזה סיפור קולם.
היו"ר א. לין
מאחר שכאן מדובר ברבר שהוא די הרשני, אני רוצה לראות אם בסעיפים האחרים יש ההגנות

הנחוצות. יכול להיות שהקביעה כאן קצת יותר מרי מפליגה. אבל עור נחזור לענין.
ח. קלוגמן
על כל פנים, כל הגורמים קיבלו את זה עליהם, כולל מי שאחראי לקרנית.
היו"ר א. לין
כך הבנתי. אבל הרי לנו יש אחריות לאומית כללית.

נעבור לסעיף קטן (ג).

מ. צלטנר;

לא רי במה שכתוב בסעיף קטן (ג). מה קורה אם הגיש תביעה וביטל אותה? כאילו הוא זכאי.

אני מציע להוסיף את המלים: הגיש המבקש את התביעה העיקרית וביטלה לאחר מבן, לא יהיה זכאי

לתשלום תכוף כלל; שולם כבר למבקש תשלום תכוף, בין אם לא הגיש תביעה עיקרית ובין אם

הגישה וביטלה, יהיה הנתבע זכאי להחזרתו כאמור בסעיף 5ר.

לפי סעיף קטן(ג), אם לא הגיש הנפגע תביעה עיקרית, מה שקיבל - קיבל. נניח שמתברר שלא

היתה בכלל תאונת ררכים, בכלל לא היתה לו זכאות. אבל ארם הגיש תביעה ואחר כך ביטל אותה.

אני מציע שנסגור את כל האפשררות; אס הגיש תביעה וביטלה, הוא צריך להחזיר מה שקיבל;

אם לא החזיר , תהיה אפשרות לקבל את זה ממנו בחזרה ובעתיד לא יקבל עור.
היו"ר א. לין
בעקרון אני נוטה להסכים אתך שאם בכלל לא הגיש תביעה, יש מקום גם לתבוע ממנו להחזיר מה שקיבל.

אבל אנחנו צריכים לשקול גם שיקולים פרקטיים. נניח שארם הגיש חביעה והוא רוצה לבטל אותה,

אם ירע שהוא צריך להחזיר כספים, יכול להיות שלא יבטל את התביעה. אבל זה לא כל כך מפריע לי.

בעקרון, יש כאן בעיה.
ע. אליצור
היו מספר תיקונים שמר צלטנר הציע לנו, רובם קיבלנו. זה אחר מהם. הרבר גס רשום אצלנו,

על פי הצעתו של מר צלטנר.
היו"ר א. לין
אני חושב שצריך לקבל שאס לא הגיש תביעה, או הגיש וביטל, יצטרך להחזיר את התשלומים

שקיבל. אם הגיש וביטל - צריך אולי עור קצת לברוק, אולי זה קצת יותר מרי.
ח. קלוגמן
יכול להיות שעשה תרגיל, הגיש תביעת סרק-
היו"ר א. לין
יכול להיות תרגיל, אבל יכולים גל להיות שיקולים לגיטימיים.
ד. חוטר-ישי
הגיש וביטל - יכולים להיות כל מיני שיקולים. הקושי הוא אם לא הגיש בזמן, גם אז הוא

צריך להתזיר? יכולים בהתלט להיות מצבים שאדם לא יוכל להגיש תביעה תוך שישה חודשים.

אין כאן ויכות בין עו"ד צלטנר וביני בענין זה, צריך רק למצוא את הנוסח שלא יגרום לכך

שאדם שלא הגיש תביעה מסיבות עניניות, לא יצטרך להגיש את התשלומים התכופים שקיבל על

חשבון המגיע לו.
היו"ר א. לין
אין סיבות עניניות לאי הגשת תביעה תוך שישה חודשים. אני בטוח שיוכל להגיש תביעה

גם אם אין עדייון חוות דעת רפואיות סופיות.

ד. חוטר ישי;

הוא לא יכול. הוא צריך חוות דעת, גם אם לא סופיות. זה לוקח זמן. הוא לא קיבל את

סיכום המחלה תוך יום אחד, והוא לא קיבל את חוות הדעת תוך יומיים.
היו"ר א. לין
אני לא חושב שאפשר להבות משני העולמות. הסעד שהוא מקבל לפי סעיף קטן (ב) הוא כל

כך מופלג וחריג - - -
ד. חוטר-ישי
אבל סעיף קטן (ג) מתייחס לא רק ל-(ב), הוא מתייחס לכל מי שקיבל תשלום תכוף, אפילו

למי שזה מגיע לו ללא ספק ספיקא. זאת הבעיה. אילו (ג) היה מתייחס רק ל-(ב), אני מסכים

וכל נוסח טוב בעיני. אבל (ג) מתייחם לכל המקרים כולם, גם למי שמגיע לו התשלום אליבא דכולי

עלמא.
היו"ר א. לין
במקרה הראשון אין דרישה להגיש את התביעה תוך שישה חודשים. במקרה הראשון בית המשפט קובע

מהו המועד האחרון להגשת תביעה סופית, ובית המשפט בדרך כלל נותן לו מעבר למה שנתרץ-.

אנחנו גם לא מעונינים שהסעד התכוף הזה יתפשט מעבר למה שצריך. אנחנו גס רוצים שיהיה

לחץ להגיש את התביעה העיקרית, ולא להשען יותר מרי על הסעד התכוף. אני חושב שאפשר

לעמוד במסגרות האלה, ואם הן קיימות - לומדים לחיות אתן. אני בטוח שאפשר לחיות אתן. הלוואי

והיו ממצים את היעילות האפשרות או אפילו חלק ממנה. עורכי הדין יודעים שזה המצב והם

צריכים לפעול במסגרת זאת, שהיא מסגרת חריגה.

ע. אליצור;

בין אם הגיש בכלל ובין שהגיש תביעה וביטלה, לא מגיע לו בכלל מה שקיבל כסעד תכוף, כי

הרי זה רק חלק מהפיצויים שהיו מגיעים לו לפי התביעה העיקרית.
היו"ר א. לין
כל הסער התכוף נשען ונבנה על התביעה העיקרית.
ד- חוטר-ישי
ד. חוטר-ישי;

צריר לקשור את סעיף קטן (ג) לסעיף קטן (א), אם אומרים שזזה חל על הכל, משום שאחרת

אפשר יהיה לאתר מכן את (א) כאילו קיצר את תקופת ההתיישנות להגשת התביעה העיקרית. הכוונה

היא שבהחלטה הוא יקבע את המועד רק לצורך סעיף קטן (ג). אם נפגע ילד, הוא יכול לא להגיש

מיד תביעה אלא לחכות שגע שנים מיום שמלאו לו 18.

היו"ר א. לין;

סעיף ההתיישנות עליו אתה מדבר חל על הגשת תביעה לבית משפט או על הגשת תביעה בכלל?

ד. חוטר-ישי;

על הגשת תביעה לבית המשפט. אני מבין את סעיף 5ב(א) כמתייחס ל-(ג).

ע. אליצור;

נכון.

ד. חוטר-ישי;

אבל הניסוח דורש התאמה.
היו"ר א. לין
השופט אומר להגיש את התביעה תוך זמן קצוב, ואחר כך אומרים ב-(ג) קטגורית "לא הגיש

המבקש את התביעה העיקרית עד המועד האחרון, לא יהיה זכאי לתשלום תכוף מאותו מועדיי, אבל הוא

לא אומר שלא יהיה זכאי לתביעה העיקרית. סעיף קטן (ג) מתייחם לתשלום תכוף.

ד. חוטר ישי;

צריך לקשור את (א) ל-(ג), דהיינו; בהחלטה כאמור יקבע בית המשפט לצורך סעיף קטן (ג)

את המועד האחרון להגשת התביעה העיקרית. כי המועד נקבע רק לצורך התשלום התכוף, השופט

לא מגביל את הזמן ולא מקצר את תקיפת ההתיישנות.

ר. מלחי;

אין בזה ספק. מדובר על תשלום תכוף.

ע. אליצור;

בסעיף קטן (א) כתוב שבתוך ההחלטה לשלם תשלום תכוף, יאמר השופט; אני נותן לך תשלום

תכוף בתנאי שאתה תגיש את התביעה עד יום זה וזה. השופט אומר את זה בהחלטה בענין תשלום תכוף.

זה לא מוציא את חוק ההתיישנות. כל הסנקציות הן רק לענין התשלום התכוף.

ד. חוטר ישי;

הכוונה ברורה, אבל הניסוח יכול לעורר בעיות.



ר. מלחי!

אני חשבתי שמתעוררת כאן בעיה אחרת. אם הופסק התשלום התכוף בגלל סעיף קטן (ג), והתביעה

העיקרית הוגשה -לאחר זמן רב, הנפגע זכאי להגיש את התביעה העיקרית תוך שבע שנים, נניח

שהתביעה הוגשה אחרי שנה או שנה וחצי, האס אז אפשר לחזור לשאלת התשלום התכוף עד לגמר

בירור התביעה? האם סעיף קטן (ג) לא מתפרש כאילו הענין בכלל סגור לתמיד ואין עוד אפשרות

לתשלום תכוף? השאלה היא, אם התביעה העיקרית תוגש לאחר שעברו שישה חורשים, בינתיים

הופסקו התשלומים התכופים, אפשר לחדש את הבקשה לתשלום תכוף?

היו"ר א. לין;

השאלה של גבי מלחי היא במקומה. זהו מעיף אוטונומי שהוראותיו עומדות בפני עצמן, רק

לענין תשלום תכוף והחזרתו. אני מציע שתהיה הבהרה נוספת בסעיף הזה, באופן שיענה גט על השאלה

קול גבי מלחי וגם על ההערות של עו"ד חוטר-ישי. צריך להיות ברור שהוראות הסעיף הזה הן רק

לענין התשלום התכוף, כי בכל אופן יש פה הוראות מהותיות שכאילו עומדות בפני עצמן- אפשר בהחלט

להעלות על הדעת שיווצר מצב כזה, יגידו לאיש להגיש תביעה כעבור כמה זמן, אולי במקרה חריג

לא הוגשה תביעה, יבקשו להחזיר את התשלום התכוף, לאחר מכן יגיש תביעה עיקרית ויבקש גם

בענין"לכאורה" ו"ספק כדבר זכאותו לכאורה". תחשבו איך לנסח את זה.
ח. קלוגמן
שאלה באותו הקשר. יכולה להיות סיטואציה, לפי הגירסה שתאר היושב ראש, שאדם הגיע למצב

של (ג), לא הגיש את התביעה העיקרית, הפסיקו לו את התשלום התכוף, והוא מיד הגיש איזו שהיא
תביעה עיקרית, באיחור, והוא אומר
אס השופט אמר שנה או שנתיים, זה לא מענין אותי, אני

עכשיו מגיש את התביעה. האם מאותו מועד יוכל לקבל תשלום תכוף, כאילו הכל מתחיל מההתחלה?

היו"ר א. לין!

הוא יוכל לקבל חשלום תכוף אבל אז לא די ב"לכאורה", במקרה בזה צריך להיות משהו שמעבר

ל"לכאורה". לפי דעתי, את הבקשות לתשלום תכוף שהוא זכאי לו "לכאורה" , הוא כבר מיצה, כי

הוא כבר הגיש בקשה ונתנו לו החלטה. הוא לא יכול שוב לחזור ולבקש בלי שתהיה לו הוכחה יותר

חזקה. לכן הסעיף המיוחד הזה, שבא לתת לו סעד במקרים של "לכאורה", לא יעמוד לו יותר.

אני מציע שנחפש ביטוי גס לרעיון הזה.

מ. צלטנר!

אני רוצה להזכיר לעצמנו שאנחנו מדברים על תשלום תכוף, על עזרה ראשונה. לא מדברים פה

על זכות לשבע שנים וכדומה. אנחנו רוצים לתת עזרה דחופה לאדם, כי אין לו מה לאכול. קודם לכן

הביע היושב ראש תמיהה אם שישה חודשים זה לא זמן ארוך מדי לעזרה ראשונה עד הגשת תביעה,

במקרה של ספק. האיש לא מגיש תביעה. אם הוא רוצה, יגיש את התביעה כעבור שבע שנים. אבל

עוד פעם תשלום תכוף? עוד פעם עזרה ראשונה, בין אם יש "לכאורה" או לא "לכאורה", לאחר שהוא

כבר עבר את כל ההליכים ולא עמד בתנאים?

ע. אליצור!

זו תהיה כבר עזרה-שניה, לא עזרה-ראשונה...
היו"ר א. לין
אחה אומר שבכלל לא מגיע לו עוד תשלוט תכוף. אני נוטה לקבל את העמדה הזאת. באיזה שהוא

שלב צריך לגמור אה המשחקים. זה סעד ביניים שיצריך להשתמש בו במסגרת הנכונה. אני מקבל

את העמדה הזאת. יכול להיות שבתי המשפט יתלבטו בפרשנות - - -
ח. קלוגמן
לכן אנחנו בעד (ב). כלומר, גם במקרה של ספק.
היו"ר א. לין
אני מציע שתחפשו ניסוח.

ע. אליצור!

בסעיף קטן (ג) יש תשובה: " לא יהיה זכאי לתשלום תכוף מאותו מועדיי.
היו "ר א. לין
זאת תשובה. מה בדבר התיישנות לגבי התביעה העיקרית?
ח. קלוגמן
אין ספק שהסעיף לא פוגע בחוק ההתיישנות- גבי מלחי תארה סיטואציה שקרה מקרה והאיש

לא הגיש תביעה עיקרית. על זה השיב מר צלטנר, במקרים כאלה הוא אומר: אדוני, אתה אל תבוא

אלינו בבקשה לעזרה ראשונה.
ר. מלחי
זאת אומרת שבמקרים כאלה, עד לבירור התביעה הסופית כעבור חמש או שבע שנים, הוא

ישאר ללא תשלום תכוף.

מ. צלטנר;

העזרה הראשונה נגמרה. עזרה ראשונה נותנים אחרי התאונה. אחרי חצי שנה זו כבר

לא עזרה ראשונה.

גב' מלחי, את מדברת על מקרה שיש בו ספק. בהמשך מדובר על שנתיים.
היו"ר א. לין
נחזור לסעיף קטן (ב) לאחר שנקרא את החוק כולו. יש כאן עקרון משפטי חדש, שצריך

לבחון אותו לאור הסעיפים האחרים.

השאלה שהעלה עו"ד חוטר-ישי בענין התיישנות מתייחסת יותר לסעיף קטן (א). אולי בכל זאת

צריך להוסיף הבהרה בענין זה. אולי לא לומר במפורש שלא תחול התיישנות, אבל שיהיה ברור

שההתיישנות לא חלה על התביעה העיקרית.



ע. אל יצור;

זה ברור. כתוב כאן רק תשלום תכוף.

היו"ר א. לין;

רבותי, אתם אומרים שזה ברור. עו"ד חוטר-ישי סבור שזה לא ברור לחלוטין. לי נראה שזה

לא כל כך ברור. אולי יבוא גם שופט שיחשוב שזה לא ברור, ויהיה פסק דין נוסף... למה לנו?

א. רובינשטיין;

אם יש ספק, צריך להסיר אותו.

ע. אליצור;

אם כתוב בחוק שהתיישבות היא שבע שנים, לא יכול לבוא שופט ולומר; רק שנתיים.

היו"ר א. לין;

כאן כתוב "בהחלטה כאמור יקבע בית המשפט את המועד האחרון". זו הוראה ספציפית-

אני מבקש להבהיר את הדבר.

ע. אליצור;

אני מבקשת, לצורך הפרוטוקול, להציע את הנוסח שלנו להמשך של (ג), כדי שאחר כך לא

יהיו על זה ויכוחים; הגיש המבקש את התביעה העיקרית וביטלה לאחר מכן, לא יהיה זכאי

לתשלום תכוף כלל; שולם כבר למבקש תשלום תכוף, יהיה הנתבע זכאי להחזרתו כאמור בסעיף 5ז.

מ. צלטנר;

בין אם לא הגיק תביעה עיקרית ובין אם הגישה וביטלה.

היו"ר א. לין;

ביז אם לא תגיש במועד סבין אם הגיש תביעה וביטלה לא יהיה זכאי לסעד תכוף. מה קרה כאן?

הוא בא לבקש תשלום תכוף. אמרו לו; אתה חייב להגיש תביעה עד תאריך מסוים. הגיש את התביעה

עד לאותו תאריך. לאתר מכן ביטל את התביעה, ועל פי האמור כאן, הוא יצטרך להחזיר את התשלומים

התכופים ולא יוכל עוד להגיש בקשה לתשלומים תכופים. בסדר, זה הגיוני.

הוחלט בסעיף 5ב; א, בסעיף קטן (א) להבהיר שאין מקצרים את תקופת ההתיישנות להגשת

תביעה עיקרית; ב. לחזור ולדון בסעיף קטן (ב); ג. לקבוע, בסעיף קטן (ג):

לא הגיש המבקש את התביעה-העיקרית עד המועד האחרון או הגישה וביטלה לאחר מכן,

לא יהיה זכאי לתשלום תכוף כלל; שולם כבר למבקש תשלום תכוף, יהיה הנתבע

זכאי להחזרתו, כאמור בסעיף 5ז.

ע. אליצור;

(קוראת סעיף 5ג. - החלטה בבקשה אינה מעשה בית דין)
ד. חוטר-ישי
ההחלטה ניתנת לאכיפה בהוצאה לפועל?
היו"ר א, לין
בוודאי, כמו כל החלטה של בית משפט.

ד. חוטר-ישי;

אם אומרים שהיא לא תהווה מעשה בית דין, אולי כדאי לומר שזה לא יפגע באפשרות אכיפתה.
ח. קלוגמז
אם כר צריך יהיה להסביר במה עוד זה לא פוגע. ההחלטה לא תהווה מעשה בית דין לגבי

התביעה העיקרית.
היו"ר א. לין
הרי בל הענין כאן הוא באכיפה והוצאה לפועל מהירה. אני לא מעלה על דעתי שההחלטה

לא ניתנת לאכיפה. אין מקום לחשש כזה-

אושר סעיף 5ג.
ע. אליצור
(קוראת סעיף 5ד. - ריבית פיג.ורים)

היו"ר א. לין;

מה קבענו בחוק ההוצאה לפועל?
ע. אליצור
בענין זה לא היה שום שינוי. סעיף 4 לחוק פסיקת ריבית קובע את הריבית שאיננה הפרשי

הצמדה וריבית אלא את הריבית שנקבעה במקור בחוק פסיקת ריבית. את הריבית קובע שר האוצר בצווים

לפי חוק הריבית (שינוי שיעורים). הריבית הזאת הגיעה כבר ל-126%, היא ירדה פעמיים, היום

היא עומדת על 24%. לפי הסעיף הזה תהיה הריבית 48%.
היו"ר א. לין
ממתי תרוץ הריבית - מיום הדרישה או מיום החלטת בית המשפט?

ח. קלוגמן;

הצדק מחייב שהריבית תהיה מיום הדרישה.

היו"ר א. לין;

לא תהיה הרתעה מפני השהייה בלתי נחוצה מצד תברת הביטוח. אני חושב שהדבר צריך להיות

לשיקול דעתו של בית המשפט, משום שאנחנו עומקים כאן גם בתשלומים פסוקים שניתנים על בסים שיל

לכאורה. אני מציע להבהיר שבענין קביעת הריבית בית המשפט מבחין בין תשלום תכוף על בסים

של טפק לכאורה ומקרה אחר.



מ. צלטנר;

מאותם נימוקים שהעלה היושב ראש, אני סבור שצריך להשאיר את זה לשיקול בית המשפט. אנחנו

מדברים על תשלומים שלגבי חלקם אולי ברור שצריך לשלם אותם, ואז יכול בית המשפט לקבוע שהריבית

תשולם מיום הדרישה, בחלקם היה ספק גדול, אבל בית המשפט אמר שמכיוון שיש לו ספק, גם אם

ברור שמישהו צריך לשלם אבל לא ברור מי, מבחינת בית המשפט אולי יש כאן דרישה, מבחינת חברת

הביטוח, או קרנית במקרה זה, לא ברור בכלל אם היא צריכה לשלם. אני חושב שלא נכון יהיה

לקבוע בחוק מסמרות לענין מועד תחילת הריבית. אני חושב שבית המשפט צריך לקבוע, לאור

הנסיבות שלפניו, את המועד שממנו צריך לשלם ריבית.

מ. כהנא;

אני תומך בדעה שבית המשפט יקבע את המועד ממנו צריך לשלם, משתי סיבות. האחת, כשעושים

תחשיב כמה לשלם, ביהוד במשק נתון באינפלציה, תמיד צריך לקחת בחשבון את המועד שבו נעשה החשבון

ולהעריך ריבית מאותו מועד ואילך. לגבי החשש שחברת ביטוח נוהגה לא בתום לב, יש סנקציה בחוק

חוזה הביטוח - - -

ד. חוטר-ישי;

אני לא בטוח שחוק חוזה הביטוח חל על זה.
מ. כהנא
אני לא רואה שום סיבה שחוק חוזה הביטוח לא יחול כאן. אבל אפשר לבדוק.

ע. אליצור;

מה שקבענו בחוק חוזה ביטוח זה לענין תשלומים שאינם שנויים במחלוקת. אני לא יודעת

איך המנקציה שיש שם לענין תשלומים שאינם שנויים במחלוקת מתיישבת עם מה שיש בחוק הזה-

בחוק פסיקת ריבית והצמדה נתונה הסמכות לבית המשפט להחליט לגבי התקופה, וקובעים שם

שהמוקדם ביותר הוא יום הווצד עילת התביעה. אפשר לקבוע ריבית מיום היורצר עילת התביעה,

מיום מתן פסק הדין, וכל יום אחר מאוחר יותר מיום היווצר עילת התביעה. אם שם כתוב שהתקופה

נתונה לשיקול דעתה של הרשות השיפוטית, למה לא יהיה כך גם כאן. אפשר אפילו לומר פה: לתקופה

שיקבע בית המשפט. זאת אומרת, צריך להסב את תשומת לבו של בית המשפט שהוא צריך לקבוע את התקופה.

מרגע שאנחנו כותבים כאן "חייב שלא שילם תשלום תכוף במועדו", נדמה לי שצודק מר כהנא

שאומר, שאם הנתבע לא שילם במועד, מאותו מועד צריכה לרוץ הריבית.
היו"ר א. לין
אנחנו צריכים להסתכל על הדינמיקה של הדברים ועל המטרה המרכזית של החוק הזה. אם יש מטרה

להצעת החוק, אני מציע שנהיה עקביים ונשמור עליה. המטרה היא לתת תשלומים לאדם אפילו אם יש

ספק בזכאותו, אפילו אם יש חבות לכאורה. אם חברת הביטוח יודעת שדי בהוכחה לכאורה, היא צריכה

לדעת שפה מדובר על מקרים של לכאורה. מקרים של סחבת בזכאות הם קצת יותר חריגים. ואם כך

אני אומר דבר פשוט מאד, לא יתכן שיהיה מצב כזה שכדאי לחברת הביטוח להתדיין משום שההתדיינות

לא עולה לה כסף, יעו לה עורכי דין קבועים, אולי אפילו מקבלי שכר. בתיקון החוק הזה אנחנו

רוצים למנוע התדיינות משפטית, יוצרים כאן הליך קצר כי רוצים לתת סעד מהיר לנפגעים.

אם ניצור מצב כזה שכדאי יהיה להתדיין, אנחנו פוגעים באחת המטרות היסודיות של החוק.

משוס כך אני אומר שהריבית צריכה להשתלם מיום הדרישה, ואני נותן שיקול דעת לבית המשפט

שהיא יחליט על פי הנסיבות על שעור ריבית אחר או מועד תחולה אחר. אבל כשאנחנו רוצים

להשיג מטרה מסוימת, אסור לנו ליצור דינמיקה שמובילה בכיוון ההפוך.



א. רובינשטיין;

באותה רוח, אני מציע פתרון אחר. לפי רעתי, גם מבחינה פרקטית, גם עקב הרצון להשיג

הרתעה אבל גם רצון לעשות צרק עם חברות הביטוח: יום התגבשות עילת התביעה או מתום ששים

יום מיום הדרישה. ואז לתת אה הריבית ברבר שמגיע כמובן מאליו. באתם מקרים, אני מניח שיהיו

בודדים, כאשר לשופט יש ספק לגבי הזכאות לכאורה, שם הייתי נותן לו שיקול דעת.

אני מציע הצעה מורכבת. אני אומר שמתום 60 יום מיום הדרישה הריבית משולמת אוטומטית. זה

נועד לצמצם את ההתדיינות וגם לעשות צדק. ביום שבית המשפט פוסק, יום שהתגבשה עילת התביעה,

מאותו יום הריבית צריכה להיות אוטומטית, בלי שיקול רעת; כאשר יש ספק - צריך להיות שיקול

דעת.

אני לא מבין מרוע הסעיף המיוחד בחוק חוזה הביטוח לא חל כאן. לא בכל המקרים הוא יחול,

אבל יש מקרים שיחול.

ע. אליצור!

שם מדובר על סכומים שאינם שנויים במחלוקת. שם מדובר על מה שקורה לפני בית המשפט, ואילו

כאן בית המשפט כבר פסק-
ח. קלוגמן
אני שמח שקלעתי לדעתו של היושב ראש, חשבתי לבטא אותה. אנחנו צריכים לקבוע את המועד

המוקדם, מועד הדרישה. אני בהחלט מקבל את התיקון של חבר-הכנסת רובינשטיין, לקחת את ששים

הימים שבהם אנחנו נותנים את המשחק, ולהשאיר שיקול דעת לבית המשפט במקרים שיראה לנכון לפסוק

אחרת. סומכים על בית המשפט בהרבה מאד מקרים, נסמוך עליו גם בענין הזה. חבר-הכנסת רובינשטיין

מציע להגביל ולומר שבית המשפט רק במקרים שהיה ספק. אבל אין צורך להכנס לסיבוך נוסף.
א. רובינשטיין
יש מגמה חברתית, אני רוצה גם למנוע התדיינות. הרי בתי המשפט סתומים על ידי נזיקין.

כשאני אומר שהריבית תהיה אוטומטית ושיקול הדעת מוגבל רק למקרים שיש ספק לכאורה, אני מרתיע

את חברות הביטוח מהתדיינות סרק.

היו"ר א. לין;

חברת הביטוח יורעת שהיא חייבת לשלם גם כשיש ספק לכאורה, אתה נותן לשופט סמכות להטיל תשלום

תכוף גם כשיש לכאורה. חברת הביטוח יודעת שכללי המשחק התשנו, ואם יש הוכחה לכאורה גם אז היא

צריכה לשלם. על כל פנים, היא יודעת שהדבר הזה צפוי על פי החלטה שיפוטית. כתוב במפורש:

"סבר בית המשפט כי לכאורה זכאי המבקש לפיצויים לפי חוק זה, רשאי הוא להחליט שישולם לו

תשלום תכוף". אני רוצה להשאיר את הדבר לשיקול דעתו של השופט. אם הוא ירגיש שהיתה הצדקה

לקיים את ההתדיינות - לא יטיל; ירגיש שלא היתה הצדקה - כן יטיל, כך אני מצפה, ותהיה

הרתעה מתאימה. השאלה היא אם הניסוח בהצעת החוק מתאים לזה.
ח. קלוגמן
לא-
היו"ר א. לין
חייבת להיות התייחסות לקיום הדיון וגם למועד.



ע. אליצור!

רציתי רק להסב את תשומת לבכם שבשני המקרים, גם אם יש ספק וגם אם אין לו ספק, השופט

נותן צו לשלם תשלום תכוף. מרגע זה אני לא רואה סיבה להבתין בפיגור של חברת הביטוח לענין זה

או לענין זה. היא חייבת לשלם בשני המקרים.
היו"ר א. לין
אני לא מציע את זה. אני גם חושב שיש מקום להבחנה. במקרה מסוים חברת הביטוח יכולה להגיד:

אתם רוצים שארוץ ואשלם כסף מפני שקיבלתי מכתב? זה צריך להיות יותר מבוסס. חברה עסקית

רצינית לא יכולה לשלם כסף מפני שמישהו שלח איזה מכתב.

אני מציע שנקבע כי המועד לתשלום הוא 60 יוט לאחר הגשת הדרישה, ומאותו מועד מתחילה

לרוץ הריבית הכפולה.
ר. מלחי
זה לגבי התשלום הראשון, ואחריו יש תשלומים חודשיים שלגביהם אין 60 יום.
היו"ר א. ליז
כשנותנים שיקול דעת לשופט, צריך להיות ברור ששיקול הדעת מתייחס לא רק לנסיבות

המצדיקות קביעת שעור נמוך, אלא גם לשאלה אם הדיון המשפטי היה מוצדק או מיותר.
מ. צלטנר
כשהוא מוריד את שעור הריבית, הוא כבר פותר את הבעיה-
א. רובינשטיין
מה שיש כאן בהחלט עונה על הבעיה. אם הדיון המשפטי היה נחוץ או מיותר, אלא הנסיבות

העיקריות לשיקול הדעת.
ע. אליצור
באופן רגיל יטיל ריבית בשעור 48%. השופט ישקול אם אין מקום להוריד משעור זה.
א. רובינשטיין
אני חושב שצריך היה להציע כאן לפחות אח החלופה השניה של הצמדה, כפי שאנחנו עומדים לתקן.

הריבית הנומינלית היא שרירותית מאד. העידכון של האוצר הוא פרובלמטי מאד, עם זיגזגים, עם

הזנחות, ותמיד רק לאחר שקמו צעקות. 48% באינפלציה נמוכה זו ריבית עונשית שאין לה שום צידוק.

מאחר שאנחנו עומדים לתקן בחוק פסיקת ריבית, אני מציע שתהיה כאן אחת משחי החלופות של חוק

פסיקת ריבית.
היו"ר א. לין
למה לא נשמור על אחידות? בחוק ההוצאה לפועל קבענו הצמדה פלוס ריבית בשעור 12%. מה

שגיבשנו שנו, נכניס גם כאן. זה עונה לכל המקרים.
א. רובינשטיין
ההוצאה לפועל זה לא הליך באותו בית משפט. באן יווצר אבסורד שמכניסים שני קריטריונים

שונים לגמרי, האחד הוא חוק פסיקת ריבית לגבי התביעה העיקרית, והשני דבר שהוא בכלל מנותק

מחוק פסיקת ריבית לגבי חסעד התכוף.
היו"ר א. לין
זה עונשי. מרגע שזה עונשי, זה כבר לא חוק פסיקת ריבית במובנו הרגיל. עד שנדון ונתקן

את תוק פסיקה ריבית, כדאי לנו לשמור על אהידות לפחות בסיטואציות זהות שבהן אנחנו רוצים

שתהיה הרתעה,

א. רובינשטיין;

אני לא מתנגד. אבל אני חוזר ושואל מדוע לא מובא לנו לתיקון חוק פסיקת ריבית, שהוא

אהד הגורמים לעומס בבתי המשפט. אולי נגיש הצעת הרוק.

ע. אליצור;

היושב ראש ביקש מאתנו להביא בשבוע הבא את עמדת משרד המשפטים בענין התיקון העקיף

בחוק ההוצאה לפועל לחוק פסיקת ריבית והצמדה.
היו"ר א. לין
אני מציע שנקבע כאן כמו שקבענו בהוק ההוצאה לפועל: הצמדה פלוס ריבית צמודה בשעור 12%.
מ. כהנא
עוד כמה מלים להבהרה. לריבית יש כמה פונקציות: א. לשמור את ערך הכסף; ב. עידוד או

הענשה. אדס מגיש בקשה. אנחנו רוצים שהריבית תהיה קצת יותר רגילה מן המקובל בשוק, כדי לעודד

את חברת הביטוח לגשת לענין בגישה חיובית לפני שהולכים לבית המשפט. אם קובעים ריבית גבוהה,

מגדילים את הסיכון לחברת הביטוח שבית המשפט יחייב אותה בריבית גבוהה אס לא היתה צודקת.

זה גורס קיצור הליכים לפני שמגיעים לבית משפט. לכן צריכה להיות ריבית, שעדיין אינני קורא

לה ריבית עונשית, אולי נקרא לה ריבית עידוד.

כאשר חברת ביטוח פועלת שלא בתום לב, צריכה להיות ריבית עונשית. וגם אם לא הל כאן, צריך

שיחול מה שקבענו בחוק תוזה הביטוח.

הריבית צריכה לרוץ מיום שעברו 60 יום מהגשת הבקשה. אני בהחלט,מקבל את הרעיון שצריכה

להיות הצמדה, כי אם אתה קובע כפליים הריבית הנומינלית, זה לחלוטין לא הוגן, כי אז אתה

מטיל פעמיים שעור האינפלציה ולא ריבית.
היו"ר א. לין
זה מה שאנחנו רוצים. אנחנו מציעים הצמדה פלוס ריבית צמודה בשעור 12%. יש בזה הרתעה- זה

לא קנס, אבל זה לא מעודד דיונים משפטיים. אנחנו משיגים מידה מסוימת של איזון, כשנותנים

הגנה של שיקול דעת של בית המשפט. אני לא חושב שנוכל לעשות טוב מזה. אני גס לא רוצה לסבך

את בתי המשפט שילכו להוראות כלליות. כל האפרטוס הזה, שהוא חלק כל כך גדול מהתביעות

בישראל, נועד לייעל דיונים ונועד למנוע דיונים. למה לנו לסבך את בתי המשפט מעבר למה שדרוש,

כבר ראינו מנסיוננו שחוקים שנראו כאן פשוטים, לאחר מכן קיבלו פירושים סותרים.



מ. צלטנר;

לאלה שסוברים שחוק חוזה ביטוח חל על נושא זה, אני רוצה להסביר שהוא לא חל. אה חושבים

שבנוסף לזה כשיש סכומים שבמחלוקת יחול חוק חוזה הביטוח, אני רוצה רק להזכיר שמר קלוגמן
אסר עם
תשלום חכורי זה החחליף לתשלום שאינו שנוי במחלוקת. לכן יש סידור מיוחד

בחוק הפיצויים.

א. רובינשטיין!

אולי נכתוב את זה, אחרת יהיו על זה עוד כמה מאות עמודים של פסקי דין בשאלה אם חוק

חוזה הביטוח חל אי לא חל.
היו"ר א. לין
ברגע שלבית המשפט יש כאן תרופה מיידית ישירה - ~ -
א. רובינשטיין
התובעים ידרשו פעמיים, והטיעון יהיה: נכון, אלה שני דברים שונים, אבל לגבי אותו

סכום שמגיע לי, חברת הביטוח הסכימה לתת לי 25%, עליו חלים עוד 30%. צריך להסיר מכשול

בפני עיוור. עד שיוחלט שזה לא חל, יהיו החלטות בדרגים השונים וזה יגיע לדיון נוסף

בהרכב של חמישה שופטים אם חלה או לא חלה ההוראה של חוק הוזה ביטוח.

ע. אליצור;

שם מדובר על סכומים שאינם שנויים במחלוקת ולא שולמו שלא בתום לב, עוד לפני שהענין הגיע

לבית המשפט.
ח. קלוגמן
אני מסכים שצריך להבהיר את הדבר-

היו"ר א. לין;

אני לא רוצה שנמהר בהחלטה לגבי הסוגיה הזאת. נבקש מהיועצת המשפטית לועדה בהתייעצות

עם משרד המשפטיט לבדוק את הענין לעומקו.
ע. אליצור
כשכתוב "חייב שלא שילם תשלום תכוף במועדו", האם הכוונה היא לפני ההגשה לבית המשפט

לתשלום תכוף לפי הדרישה?
ח. קלוגמן
בוודאי. מדובר על הדרישה הראשונה שהוגשה לו.
ע. אליצור
הוגשה דרישה ולא שולמה תוך 60 יום. האיש פונה לבית המשפט. מה זה "במועדו"? המועד של

התשלום או של הדרישה?
היו"ר א. לין
הוא זכאי לקבל תשלום תוך ששים ימים מהגשת הדרישה המקורית- מתוך ששים הימים האלה

רצה הריבית.

יש כמה שינויים עליהם כבר הסכמנו.

הוחלט בסעיף 5ד. לקבוע כי תשלום שהושעה ישולם עם הצמדה וריבית צמודה בשעור 12%,

מתוך ששים יום מהגשת הדרישה.

מ. כהנא;

ריבית צמודה בשעור 12% זו הסנקציה שחוק הוזה הביטוח קבע על חוסר תום לב.

אם חברת ביטוח לא משלמת כשיש לה שיקולים רציניים לכך, כפי שאמר היושב ראש, עדיין לא

מגיעה לה סנקציה שבמקום אחר היא מיוחסת לתוסר תום לב. לכן נראה לי נכון מה שכתוב

בהצעת החוק "כפל שיעור הריבית"; אבל אני חושב שצריך רק להדגיש שמדובר על כפל

האופציה הצמודה שבתוק פסיקת ריבית.

היו"ר א. לין;

באינפלציה של 16% זה דבר נורא, גם באינפלציה של 10% זה המון-

מ. כהנא;

כשאחת לוקח את האופציה הצמודה, אתה לוקח את ההצמדה פעם אחת ואת הריבית פעמיים,

8% במקום 4%. שעור. האינפלציה בוודאי שהוא מגיע למבוטח, וו רק שמירת ערך הכסף. אבל

לריבית יש תוספת, במקום 4% יהיו 8%. ריבית צמודה בשעור 12% נראית לי מוגזמת, כי בחוק

אתר הטלנו ריבית בשעור זה על חוסר תוט לב- לא בכל מקרה יש חוסר תום לב.

ר. מלחי!

יש שיקול לבית המשפט-

היו"ר א. לין;

בחוק חוזה; הביטוח הסנקציה היא הצמדה פלוס 30%. מר כהנא, אנחנו חייבים כאן לדייק

בדברים-
ע- אליצור
לא נאמר שם 30%, אבל החשבון היה שהריבית מגיעה ל-30%.
מ- כהנא
אם המשפט יימשך שלוש שנים. מה שכתוב זה ריבית בשעור 12% לשנה.

ע- אליצור;

נכון- אבל אני מציעה שאת הסעיף הזה לא נסכם באופן סופי, אלא נעשה שוב בדיקה של כל הנתונים-
ח. קלוגמן
ברשות היושב ראש, אני רוצה להתייחס להערה של גבי מלחי. יש לנו קוני סוגי תשלומים

תכופים, שאפשר לא לשלם אותם. האחד זה אותו תשלום תכוף שהוגשה עליו דרישה. השני הוא



דבר שכבר נקבע. צריך יהיה בניסוח הזה לומר שהקביעה של 60 ימים היא לגבי הדרישה.הראשונה; לגבי

היתר - לכל הורש מהתאריך הרלוונטי.

היו"ר א. לין;

אין ספק שכך צריך להיות. הריבית המרתיעה צריכה להיות לגבי הסכום שנידרש, ולא סכומים

שנפסקים לאחר מכן. הוגשה דרישה לאלפיים שקלים, לאחר מכן הסתבר שאמנם צריך היה לשלם את זה,

אבל במסגרת התביעה ניתנו גם סכומים נוספים, שלא הוגשו בדרישה המקורית. הריבית היא רק על

הסכום שנדרש בדרישה המקורית. זה מוסכם.
יש שני סוגים של תשלומים
הוצאות שנעשו בעבר ותשלומים שוטפים. אם זה כלול בדרישה

המקורית, המבקש זכאי לריבית על שני סוגי התשלומים האלה, שרצה לקבל אותם מוקדם יותר.

אם יהיו הערות נוספות בקשר לחוק חוזה הביטוח, נשמע אותן בישיבה הבאה.

אני רוצה לגבש מה שסוכם עד רגע זה, ועוד נחזור לסעיף בישיבה הבאה. א. הריבית

תרוץ מתום 60 יום מהגשת הדרישה; רק לגבי הסכום שהיה כלול בדרישה. זה חל על כל הסכום

שהיה כלול בדרישה. ג. לבית המשפט יש שיקול דעת להוריד את שיעור הריבית. ד. הריבית

שאנחנו קובעים היא זו שקבענו בחוק ההוצאה לפועל - הפרשי מדד פלוס ריבית צמודה בשיעור 12%.

זו העמדה שגובשה עד כה. הדברים אינם סופיים, כל הדברים ניתנים לשינוי בישיבה הבאה,

שתהיה בשבוע הבא.

אני מודה לכולם. הישיבה נעולה.

(הישיבה ננעלה בשעה 14:00)

קוד המקור של הנתונים