ישיבת ועדה של הכנסת ה-12 מתאריך 10/03/1992

יום עיון בנושא החינוך הערבי

פרוטוקול

 
הכנסת השתים-עשרה

מושב רביעי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 334

י מיום עיון של ועדת החינוך והתרבות בנושא החינוך הערבי

יום שלישי, הי באדר בי התשנ"ב (10 במרץ 1992). שעה 09:30

נכחו;

הברי הוועדה; מי בר-זהר - היו"ר

נ' מסאלחה - מ"מ היו"ר

אי אליאב

הי מחאמיד

מי מיעארי

ח' פארס

די צוקר

י' שפרינצק

מוזמנים; חה"כ ע' ברעם

חה"כ ת' גוז'נסקי

חה"כ מ' נפאע

ז' אורלב - מנכ"ל משרד החינוך והתרבות

דייר ג' בן-דרור - סמנכ"ל בכיר לפיתוח, משרד החינוך

והתרבות

עי חידר - ממונה על החינוך הערבי, משרד החינוך

והתרבות

י' כהן - סגן הממונה על חינוך ערבי , משרד

החינוך והתרבות

ד' גת - מרכז תכנון במגזר הערבי, משרד החינוך

והתרבות

סי חטיף - יועץ השר לענייני ערבים, משרד החינוך

והתרבות

אי קינר - עוזר ראשי לסמנכ"ל בכיר לפיתוח, משרד

החינוך והתרבות

דייר מ' מאיר - מפקח ארצי לתפקידים מיוחדים, משרד

החי נוך והתרבות

דייר חי חורי - מפקח על הוראת מדעי הטבע, משרד החינוך

והתרבות

מר ב' קמאה - הממונה על תיק החינוך, המשרד

לענייני ערבים

ר' לרנר - יועץ לענייני ערבים, הסתדרות המורים

מי יוניס - חבר הנהלת הסתדרות המורים

מי מזרחי - יו"ר ארגון ההורים הארצי

די סנדובסקי - ארגון ההורים הארצי

מי מילחם - חבר הנהלת ארגון ההורים הארצי

פ' אל-אוזיל - רהט, מרכז השלטון המקומי

אי מוייזל - רהט, מרכז השלטון המקומי

מי אבו-ראיה - ראש מועצת סכנין, מרכז השלטון המקומי

אלוף אי הר-אבן - עמותת סיכוי

דייר אי רכס - מרכז דיין, אוניברסיטת תל-אביב

פרופ' יי עירם - אוניברסיטת בר-אילן

ח' עטף - מפקח בנצרת



דייר מ"ח אללה - יו"ר ועדת המעקב לחינוך הערבי

מ' חאידרין - חבר ועדת המעקב, מנהל תיכון בסכנין

אי ראיק - יי " יי מנהל מחי החינוך ברמה

מי ראג'י - " " יי עיריית נצרת

מי סיף - יי " " מנהל מחי חינוך, מ"מ עארה

גיימ מסארוה - מנהל בי"ס איבן חלדין בטירה

מי אלקרינאווי - מנהל חטיבת רהט

ס' אלהזיל - מנהל בי"ס אלזהרה

חי חוואיתה - מנהל בי"ס יסודי אי עין-מהל

מי סלאמה - מנהל מחלקת החינוך בקלנסווה

אי בוראן

א"א קאסם - מנהל מחי החינוך בכאוכב-אבו-אלהיג'א

דייר מי מסאלחה - יו"ר ועד מנהלי בתה"ס התיכוניים הערביים,

בי"הס התיכון דבורי ירו

דייר הי חזן - מרצה להכשרת מורים בחיפה

פ' מסארוה - רכזת נעמ"ת ארצית

קי קבהה - מנהל בי"ס אהווה ביפו

קי סוהיל - מנהל בי"ס מייסר במשולש

ג' אשקר - מנהל בי"ס אל שפיעי בבקעה-אל-גרביה

חי שאמייה - מדריך לחינוך גופני

ל' דאב

נ' שאפע - מנהל מחי החינוך, מ"מ בועינה

י י נגיים .

דייר עי ניקולא - חבר עיריית חיפה

דייר בי אבו-מאנח - מרצה בכיר באוניברסיטת חיפה

פ' עבוד - חבר מועצת עיריית חיפה

פ' איברהים - מזכיר ועד פועלים, דבוריה

עי עדוי - מזכיר ועד פועלים, כפר כנא

עי אסדי - מפקח באזור הצפון, משרד החינוך והתרבות

י י עומר - מפקח באזור הדרום, משרד החינוך והתרבות

ג"א דאבק - מפקח באזור חיפה, משרד החינוך והתרבות

גי אגברייה - מפקח, משרד החינוך והתרבות

ס' ג'בר - מזכיר מועצת משנה, כפר קרע

ע"ע אלדין - ראש מועצת ג יסר אל-זרקא

מי עזאיזה - ראש מועצת דבוריה



יום עיון בנושא החינוך הערבי

היו"ר מ' בר-בר-זהר;

אני שמח לפתוח את יום העיון בנושא החינוך הערבי ולברך את כל הבאים. נדמה

לי שזו הפעם הראשונה שאנחנו מקיימים יום עיון כזה בכנסת וזה אות להערכתה

ולהתחשבותה בחינוך במגזר הערבי.

יופיעו כאן נציגי משרד החינוך והתרבות ובראשם מנכ"ל המשרד מר זבולון
אורלב, נציגי החינוך במגזר הערבי
מנהלים, מורים, מפקחים, הורים, ראשי מועצות

מקומיות. חשוב שנבהיר היום את הבעיות העיקריות בחינוך הערבי, נדבר על השיטות

לטפל בהן והדרכים לסגור את הפער העמוק הקיים עדיין בין החינוך במגזר הערבי

לבין החינוך במגזר היהודי.

מנכ"ל משרד החינוך צריך לעזוב בשעח מסויימת ולכן חשוב שהוא יפתח את

הדיון, ימסור את עיקרי דבריו וישמע את הדוברים הראשונים. יחד עם המנכ"ל

נוכחים כאן ממשרד החינוך מר עלי חאידר, הממונה על החינוך הערבי; מר יצחק כהן,

סגן הממונה על החינוך הערבי, מר דן גת, מרכז התכנון במגזר הערבי; גבי אביבה

קינר, עוזרת ראשית לסמנכ"ל בכיר לפיתוח; ד"ר מנחם מאיר, מפקח ארצי לתפקידים

מיוחדים; מר סמיר חטיף, יועץ השר לענייני ערבים.

בבקשה, אדוני המנכ"ל.

זי אורלב;

ברשות היושב-ראש, חברי הכנסת, והציבור המלומד והמכובד מכל רחבי הארץ, אני

מברך על קיום יום עיון זה. יכולה להיות לו תרומה משמעותית לקידום החינוך

במגזר הערבי. ביקשתי להשתתף היום בדיון כדי להביע דעתי שהחינוך הערבי עומד על

סדר-היום של המנהל הכללי, של הנהלת המשרד ושל השר וכי זה נישא שאיננו נמצא

בשורה של ימי עיון אלא נושא העומד בפני עצמו, חשוב ומרכזי וקשור בטבורה של

מערכת החינוך. לכן אני מברך את יושב-ראש הוועדה על שיזם את יום העיון, את

חברי הכנסת ואת המשתתפים.

בדרך כלל חינוך מהווה אספקלריה של חברה, הוא לא מנותק, לא חי בבועה, והוא

איננו אטום לתהליכים החברתיים המתרחשים בה, הוא מייצג את העבר, מנחיל את מסורת

החינוך מדור לדור ומשקף את המאוויים כלפי העתיד. מערכת החינוך במדינת ישראל

היא חלק מהתהליך האוניברסלי הזה. מעמדו של החינוך הערבי, התהליכים המתרחשים

בו ורמתו מהווים בעיני אבן-בוחן מרכזית עבור מערכת החינוך וגם עבור מדינת

ישראל בשאלה כיצד מערכת החינוך יכולה, צריכה ומסוגלת להתמודד עם הקשיים

והבעיות הפרטיקולריות של החינוך במגזר הערבי שיש לו בעיות מיוחדות ואופייניות

משלו. זו אבן בוחן משום שיש נטייה לדחוק הצדה מיעוט ולעסוק ברוב, בעיקר במערכת

כמו מערכת החינוך העוסקת בהמונים ובסדרות גדולות, כשקל לקבוע קריטריון אחיד

ושווה לכולם שאיננו מתחשב כל כך במיעוט. חשוב למערכת החינוך לדעת איך היא

מתמודדת בהקצאות שלה, בתשומת-הלב, בפיתוח הפרוייקטים, לא רק בקרב הרוב אלא גם

בקרב המיעוט. זה גם מבחן למדינת ישראל בטיפול שלה באופן אחיד ושוויוני לכלל

אזרחיה.

אני שותף לדעה - שר החינוך והתרבות אמר זאת במפורש - שהחינוך הערבי קופח
במהלך שנות המדינה בשני מובנים
ראשית, הוא לא קיבל באופן שוויוני את המשאבים

העומדים לרשות יתר המגזרים במערכת החינוך; שנית, הוא קופח גם בכך שלא ניתנה

תשומת-הלב המתאימה לרמה נאותה בתכנים הפדגוגיים ובמהויות. זו היתה נקודת המוצא

לתכנית החומש, הנהת היסוד היתה שיש פער ואנחנו רוצים להסדיר אותו.



הדברים צריכים להיות ברורים, פער מסדירים בשתי דרכים: ראשית, פער מחסלים

על-ידי כך שמעתה ואילך נוהגים באופן תקיף, כלומר, אי-אפשר לתקן פער אס מה

שאעשה מעתה ואילך לא יפעל על-פי כללים אחידים ושוויוניים. זה תנאי הכרחי אחד

לחיסול פער. שנית, גם אם מעתה ואילך נפעל על-פי כללים אחידים ושוויוניים,

נצטרך להתמודד עם הפער שהצטבר בעבר. תכנית החומש שלנו מתייחסת לשתי חנקודות

האלה, פורשת שורה ארוכה של נושאים ומנסה להתמודד, נקודתית, בבעיות של משרות,

שעות ודברים נוספים.

אני רואה ארבע נקודות מעודדות המצביעות על כך שאנו נמצאים בתהליכים

נכונים בכל הכרוך בהבאת החינוך הערבי לרמה ראויה ונאותה, כנהוג בכלל מדינת
ישראל
1. בשונה מהעבר, יש היום גילויים מעודדים של רמת אחריות, מעורבות ודאגה

גבוהים יותר של ההורים, ועדי ההורים והרשויות המקומיות. הציבור הערבי מסגל

לעצמו יותר ויותר את הגישה שחינוך זו איננה בעיה של הממשלה, אלא בעיה של

ההורים, של הרשות המקומית ושל הציבור שחי באותו ישוב, כלומר של הקהילה.

2. מגמה מעודדת מאוד היא שיפור משמעותי באיכות כוחות ההוראה. מבחינת

הפארמטרים, רמת ההשכלה של כוחות ההוראה במגזר הערבי הם טובים מאוד, עונים לכל

קריטריון ויש גם תהליך חיובי של שיפור בכוחות ההוראה. אפשר לומר שבמגזר הערבי

הטובים הולכים להוראה, יש גרעין ובסיס טוב ומשופר, גם מבחינת השתלמות המורים,

תכני העבודה, הפתיחות ליוזמות והנכונות להתמודד עם ניסויים ופרוייקטים.

3. עוד מגמה מעודדת היא ירידה - לדעתי משמעותית - בשיעורי הנשירה של

התלמידים. אחוז הלמידה במגזר הערבי הוא בתהליך שיפור. הודלפו לי נתונים

מהדו"ח הסטטיסטי האחרון ולפיהם יש שיפור משמעותי של האחיזה הלימודית של בתי-

הספר. שיעורי למידה משקפים גישה תרבותית של הציבור הערבי והיחס ללימודים בכך

שיש יותר תלמידים שלומדים; אבל זה גם מלמד על כושר האחיזה החינוכי של מוסדות

החינוך. גם אם הציבור ירצה מאוד, אבל בית-הספר לא יהיה מסוגל לאחוז בתלמידים

מבחינה מקצועית ולתת להם את הפתרונות הנכונים והגמישים לכל תלמיד באשר הוא -

לא יעזור דבר. המגמה של גידול בשיעורי הלמידה במגזר הערבי היא מגמה חיובית.

4. מגמה רביעית מעודדת היא שיעור מקבלי תעודות הבגרות, שזו למעשה התוצאה

הסופית, משום שכל מערכת נמדדת בתפוקות שלה ומשרד החינוך אחראי על תעודות

הבגרות. הציבור במגזר הערבי יכול להתגאות בעלייה המשמעותית של אחוז מקבלי

הבגרות ביחס לכל המגזרים האחרים. זו תופעה חיובית המלמדת שאפשר להגיע להישגים

טובים.

אלה ארבע המגמות החיוביות הנותנות תשתית טובה להמשך העבודה כדי להשיג

תוצאות, כי אם משקיעים מקבלים תוצאות טובות.

אינני נוגע כרגע בנושא של ההשכלה הגבוהה כי אינני ממונה על כך.

אני רוצה להצביע על שתי בעיות. בעיה אחת - שקיבלה ביטוי משמעותי ודרמטי

במבחני המשוב - זו הבעיה של ההטרוגניות בחינוך הערבי, דבר שלא היה בעבר, כי אז

בית-הספר היה די הומוגני, כשהפערים בתוך הכיתה היו די מצומצמים. מבחני המשוב

לימדו אותנו שהציבור הערבי לומד את המגרעות של הציבור היהודי והוא מתחיל לפתח

פערים בתוך אוכלוסיית התלמידים, שקרוב לוודאי משקפת פערים בין הורים יותר

מבוססים לפחות מבוססים, בין אנשים החשופים יותר לתרבות לבין כאלה שחשופים לה

פחות, בין אנשים המוכנים להשקיע יותר בחינוך ילדיהם לבין הורים שמעוניינים

להשקיע פחות בחינוך ילדיהם, וכך הפערים האלה הולכים וגדלים. פיתוח ההטרוגניות

ופיתוח הפערים היא בעיה תרבותית מהותית, אבל גם בעיה חינוכית מקצועית שיכולה

להוות קושי רב לקידום החינוך במגזר הערבי.



בעיה שניה היא בעיה עדינה של הפוליטיזציה בחינוך במגזר הערבי. בשונה מהמגזר

היהודי, שם אפשר לקיים מכרזים בשקט, במגזר הערבי כל מכרז זה סיפור שלם, ואני יודע

טוב מכולכם מה קורה בתהום הזה. הניידות של המורים, שיבוצם, פתיחת בתי-ספר

וסגירתם, ביצוע הרפורמה או אי-ביצועה, ועדת מעקב כזאת או אחרת - יש פטרונים

פוליטיים לדברים האלה ולא משאירים את החינוך במגזר הערבי לאנשי המקצוע, המקצועיות

איננה הדיסציפלינה הקובעת בהכרעות המרכזיות במגזר הערבי. אני מוכן להוכיח את

הדברים האלה. חבל שהחינוך במגזר הערבי איננו יכול לסגל לעצמו את המקובל והנהוג

בתחומים האלה במגזר היהודי.

אני רואה את התופעה הזאת בדאגה ולא רק שהיא איננה משתפרת, אלא להיפך, בכל יום

היא צוברת תאוצה. אם ראש רשות מסויים לא התערב מי יהיה המנהל במקום, יש עוד גורם

שמתערב, כי הוא איננו שייך למחנה הנכון אלא למחנה הארור. אני רואה את המעורבויות

הפוליטיות בנושאים שצריכים להישאר בתחום המקצוע כגורם מפריע.

אני דמוקרט, אינני חמים ואני מבין היטב שהזרועות הפוליטיים רואים את עצמם

פטרונים ואחראים להגנה של סקטורים. במקרה הזה יש הגנה פוליטית על החינוך הערבי,

אבל לצערי, להגנה הזאת יש גם פן אחר והיא מתערבת גם בהחלטות מקצועיות, כמו למשל

אם תקום מגמה לגננות במכללה בעמק יזרעאל, זו איננה החלטה פוליטית, זו צריכה להיות

החלטה מקצועית. אם ירצו לפתוח מגמה של גננות עם בחינות מילואים במכללת יזרעאל -

זה רע מבחינה מקצועית למגזר הערבי משום שיקבלו גננות לא טובות, יקבלו גננות סוג

בי; אפשר לקבל גננות בדרך המלך, גננות שלמדו בסמינר במשך שלוש שנים והן תהיינה

גננות בכירות. אני יכול להביא עוד כמה דוגמאות ללחצים בחם נתונה מערכת החינוך

במגזר הערבי, מתוך שיקולים שאינם מקצועיים, וחבל.

אני יודע שכל אלח שמתערבים מתכוונים לטובה, הם חושבים שעל-ידי כך הם תומכים

ועוזרים. אני רוצה לנצל את יום העיון הזה ולומר - אינני מדבר אל חברי הכנסת

שאנחנו מקבלים את מרותם - אני פונה בעיקר אל האנשים ברמה של הרשויות המקומיות, שם

עיקר הבעיה, שם יש התערבויות רציניות; גם אינני רוצה להיכנס לנושאי של ועדת המעקב,

מי אחראי, מהיכן לוקחים נתונים לא בדוקים ומפיצים אותם, מי נושא באחריות לנתונים

האלה. אפשר להתווכח על דעה והשקפה אבל אי-אפשר להתווכח על נתונים, נתונים צריכים

להיות מוסכמים. יש גופים מוסמכים שמפרסמים את הנתונים, אפשר להתווכח על הפירוש

שלהם ועל הלקחים, אבל בכל פעם אנחנו מוצאים את עצמנו מתווכחים משום שגם זה קשור

להיבטים הפוליטיים.

אני מונה את התערבות-היתר של הגופים הפוליטיים כבעיה מעכבת במגזר הערבי, יחד

עם פיתוח ההטרוגניות.

תכנית החומש נותנת פתרונות טכניים, כמותיים, מספריים ועם זה היא יכולה

להתמודד. היא אמורה להציג שחור על גבי לבן: עד עכשיו היה כך, מעינה ואילך יהיה

כך. אם אנחנו במשרד אומרים שהיקף הבעיות הוא כזה וכזה, באים ראשי הרשויות
ואומרים
לא, נדון לגבי כל כיתה וכיתה. עד היום לא קיבלנו את הרשימה המדוייקת

של אותן כיתות חסרות שראשי הרשויות דיברו עליהן. זה חלק מהבעיה של הסכמה על

תשתית אחת של נתונים. על כל פנים, תכנית החומש יכולה לתת נקודת אחיזה טובה

לפתרון הבעיות הטכניות, אבל אסור לנו להשלות את עצמנו שהתכנית תיתן פתרון למהות,

לאווירה, לתודעה ולכל חדברים הקשורים למוח וללב.

זה חלק מהתרומה של יום עיון כזה בו יועלו הנושאים שעל סדר-היום, נשמע איש את

רעהו ונדע להסיק מסקנות ולהפיק לקחים. מערכת החינוך לא צריכה להגן על עצמה,

היא חייבת להיות פתוחה, להקשיב לדברים ברנשומת לב, בסבלנות ובסובלנות כדי לשקול

אותם.

אני מודה לכם על ההקשבה. אני מתנצל מראש שבעוד כמה זמן איאלץ לעזוב.



היו"ר מ' בר-זהר;

אני רוצה לשמוע קודם את האנשים שבאו לכאן מכל רחבי הארץ שנמצאים בשטח ולאחר

מכן נשמע את התשובות של הפקידים הבכירים לקראת החלק השני של הדיון.

אני מזמין את ד"ר מחמוד מסאלחה, מבית-הספר התיכון בדבוריה, שהוא יושב-ראש ועד

המנהלים של בתי-הספר התיכוניים הערביים.

ד"ר מ' מסאלחה;

אנחנו מודים לכם על יום העיון הזח בנושא של החינוך הערבי, למנכ"ל משרד החינוך

שבא לכאן ולכל אלה שמשתתפים כדי לקדם את מערכת החינוך הערבי.

תפישתי קצת שונה מהתפישה של מנכייל משרד החינוך לגבי בעיות החינוך הערבי.

החינוך הערבי בישראל מהווה בעיה חינוכית, תרבותית, פסיכולוגית ופוליטית.

ההתייחסות לחינוך הערבי היא התייחסות פוליטית ועמדת הממסד כלפי החינוך הערבי היא

עמדה לא ברורה, רושדנית, הססנית ומלאה ספקות וזה מתבטא בכמה תחומים שאדבר עליהם.

תכניות לימודים. אלה שתכננו את מדיניות החינוך הערבי בשנות החמישים חשבו

שבאמצעות החינוך ניתן להפוך את הערבים לישראלים, אי-לכך תכניות הלימודים כללו

לימודים ישראליים, תנ"ך, פרקי אבות, שירת ביאליק והיסטוריה יהודית. באמצעות

תכניות הלימודים ניסו לנתק את התלמיד הערבי מתרבותו. התוצאה שנתקבלה היוגה הפוכה,

ולמרות כשלון המערכת בנקודה זו, לצערי ממשיכים לחייב את התלמיד הערבי בלימודים

ישראליים. אני לא מתנגד ללימודים כאלה, אבל זה צריך להיות מתוכנן ולא על חשבון

לימודים ערביים.

מנהל מערכת החינוך הערבי היה מאז ומתמיד יהודי, כשהגיע תורו של הערבי, מיהרו

לבזר את החינוך הערבי למחוזות, כי חשבו שבאמצעות מנהל ערבי, לא תתגשמנה המטרות

הפוליטיות.

מי שמסתכל על ביזור החינוך הערבי למחוזות מבחינה חיצונית נוכח לדעת שזה נעשה

למען השוויון, אבל מי שמתעמק במטרות הביזור מסיק שתי מסקנות: א. הביזור נעשה

מתוך מגמות פוליטיות, הרחוקות מהצרכים הפדגוגיים של המערכת, דבר שהזיק ומזיק

למערכת החינוך הערבי; ב. לטווח ארוך זה יזיק למדינה, כי כיום אין שליטה במערכת

ומי שתכנן את הביזור יקבל בסוף תוצאה הפוכה: תלמידים שמתנכרים יותר ויותר לחיי

המדינה.

מטרות החינוך הערבי אינן ברורות לעובדים במערכת כי הפירוש של המטרות אינו

עונה על הצרכים העצמיים והלאומיים של הערבים בארץ ונחשב לבריחה בהתמודדות אמיצה

עם הבעיה.

מינוי מורים נעשה מאז ומתמיד על-ידי בדיקות פוליטיות שלובשות גלימה של בטחון.

גם מינוי המנהלים והמפקחים לא נעשה על-ידי שיקולים פדגוגיים אלא על-ידי שיקולים

פוליטיים והממסד תמיד רוצה אנשים משלו כדי שהחינוך יהיה נאמן למדינה, אבל במציאות

התוצאות הן הפוכות.

המחסור במשאבים הוא מתוכנן.

ההתייחסות של משרד החינוך לחינוך הערבי היא התייחסות כמותית ולא איכותית; יש

הישגים לימודיים נמוכים במיוחד בבחינות הבגרות - ואני מתנגד לדעתו של מנכ"ל

המשרד. לפי הסטטיסטיקות אחוז המצליחים בבחינות הבגרות במגזר הערבי, מתוך אלה

שנכנסו לכיתה אי וגמרו כיתה י"ב, לא עולה על 10%, וזה כולל נשירה של 50% של

התלמידים.



היו"ר מ' בר-זהר;

כמה מתוך אלה שמגיעים לכיתה י"ב מקבלים תעודות בגרות?

קריאה;

40% .

דייר מ' מסאלחה ;

הנשירה היא גדולה ומכיתה אי עד כיונה י"ב מגיעה ל-50%. יש איכות נמוכה של חלק

ניכר מהעובדים במערכת, אם זה מורים, מנהלים או מפקהים; תכניות הלימודים נופלות

באיכותן מאלו שבמגזר היהודי; מערכת החינוך הטכנולוגית לא מפותחת ועד היום הזה לא

יודעים אם קיים בבתי-הספר הערביים חינוך טכנולוגי או מקצועי, ויש שוני בין שני

הדברים; יש מחסור במערכת פיקוח עניינית ואובייקטיבית; בקרב התלמידים יש חוסר

מוטיבציה ללמוד ובקרב המורים יש חוסר מוטיבציה ללמד; שיטות ההוראה אינן מפתחות את

החשיבה לסוגיה השונים; המערכת סובלת מחינוך מסורתי שאינו דוגל בהחדרת חידושים

ומודרניזציה בהכשרת מורים, בשיטות הוראה ובעבודת ההנהלה בבתי-הספר; אין התעניינות

בלימודים בגיל טרום חובה 5-3 שנים; אין התעניינות בחינוך למבוגרים; אין

התעניינות בחינוך המיוחד ויש מחסור במוסדות מתאימים לסוגי התלמידים ולהמשך

לימודיהם; אין התעניינות בבוגרי כיתה י"ב, אין להם מסגרות או מכללות ואין

התעניינות בלימודים במוסדות להשכלה גבוהה; המבנה של המערכת הוא לקוי, פיתוח

המערכת איננו בנוי על תכנון, מחקרים וסטטיסטיקות; חסר הקשר בין דרישות התכנון

החינוכי לבין האמצעים והמשאבים הקיימים; מחד, אין התאמה בין מספר התלמידים ומספר

הכיתות, ומאידך חוסר התאמה בין התלמידים ומספר המורים, דבר שגורם לצפיפות בכיתות;

חסרות תכניות בלתי פורמליות בתחומי האמנות; הלימודים בתיכון מתבססים בעיקר על

הלימודים העיוניים; אין איזון בין תכנון חינוכי לבין תכנון כלכלי וחברתי, בין

רמות הלמידה היסודית, התיכונית והלימודים הגבוהים.
יש לי כמה הצעות מעשיות
הקמת בתי-ספר תיכוניים - עיוניים, מקצועיים,

חקלאיים - לפי אזורים ופיזור אוכלוסיה; הכנת תכניות למניעת נשירה בכל רמות

הלימוד ותכניות מיוחדות לנושרים ולתלמידים שמסיימים כיתה י"ב המוגבלים ביכולתם;

תכנון לחינוך הגבוה והכנת התלמידים לקראתו; פיתוח תכניות של חשיבה והכשרת מורים

לכך; פיתוח ספריות; פיתוח ההדרכה והייעוץ הפסיכולוגי והחינוכי בבתי-הספר;

עידוד המוטיבציה ללמידה בקרב התלמידים; הקניית תפישה עצמית חיובית לתלמידים;

עידוד ללימוד השפות בבתי-הספר כי התלמידים לא שולטים באף שפה, גם לא בשפת האם

ורואים את האחוז חגבוה של הנכשלים בבחינת הבגרות בשפה הערבית, התלמידים הערבים

מצליחים יותר בעברית מאשר בערבית; החינוך צריך להתבסס על מחקרים וסקרים ויש לפתח

אותו על-ידי הכשרה מקצועית; צריך להגיע לפיתוח מערכות חינוך מוסדי INSTITUTIONAL

;EDUCATIONיש לפתח מערכת חינוך למבוגרים; המבנה החינוכי צריך להתאים להתפתחות

הטכנולוגית והמדעית בעולם; צריך להגיע לפיתוח מערכת החינוך הדמוקרטי בבתי-הספר

ומניעת פוליטיזציה של מערכת החינוך בכל המישורים, לא רק במועצות המקומיות אלא גם

במשרד החינוך; צריך לעשות ריאורגניזציה למערכת החינוך הערבית עם אגף עצמאי

שבראשו תעמוד מזכירות פדגוגית עם יושב-ראש, והיא תכלול: מחלקה להוראה, מחלקה

ללימודים גבוהים, מחלקה למינויים והעברות, מחלקה לחינוך טכנולוגי, מחלקה לחינוך

מיוחד, מחלקה להכשרת מורים ולהשתלמויות.

כך נוכל לדבר על התקדמות החינוך הערבי.
היו"ר מ' בר-זהר
אני מבקש לשמוע את מר מוחמד מילחם מארגון ההורים.
מ' מילחם
אני מברך את ועדת החינוך והתרבות בכנסת ואת הציבור שטרח לארגן את יום העיון

הזה. הגיעה העת לצאת לפעולה ולא רק להמשיך בדיונים, כי כל הנתונים וכל

הסטטיסטיקות שיש ידועים לכולם. הגיעה העת לארגן תכניות ולצאת לפעולה בשטח ולא

להשאיר את הדברים כמו שהם ורק לטחון מים.

אני רוצה להגיב על דברי מנכ"ל משרד ההינוך והרזרבות ביחס לפערים, לנשירה

ולתכנית החומש.

אתחיל בתכנית החומש. כל תכנית שאין לה תקציב היא תכנית אבודה. תכנית שמטילה

את האחריות לתקציב לחינוך הטכנולוגי, בלעדית, על הרשויות המקומיות הערביות,

שסובלות מחוסר תקציבים, איננה מיועדת לעתיד כי החינוך בעתיד יתבסס בעיקר על

החינוך הטכנולוגי. החינוך הטכנולוגי יהיה המסגרת שתוכל לקלוט את התלמידים הערבים

הנושרים מלימודים אחרים וצריך לתת לכך תשומת-לב.

במה שקשור למבנים, משרד החינוך והתרבות לא עמד בתכנית החומש. אם אני מסתכל

על הפרסומים של משרד החינוך והתרבות עצמו לשנת 1991. משרד החינוך בנה 1.797

חדרים, מלבד הבנייה שבנה מפעל הפייס; במגזר הערבי נבנו רק 230 חדרים, באחוזים -

12.8% מכלל הבנייה, אז איפה תכנית החומש שמשרד החינוך מדבר על יישומה?

מנכ"ל משרד החינוך אמר שהנשירה נמצאת בירידה. לצערי, הדברים מנוגדים למה

שפורסם בסטטיסטיקות של משרד החינוך והתרבות. בגיל התיכון מגיעה הנשירה במגזר

הערבי ללמעלה מ-50%, בגילים אחרים 28% ו-15% . לפי הציפיות של משרד החינוך עד שנת

1995 לא יהיו שינויים, זאת אומרת שלא יהיו תכניות ולא ייעשו מאמצים לקלוט את

הנושרים או להחזיר אותם לספסל הלימודים. הצפי הזה של משרד החינוך איננו בריא.

מבחינת הפערים שנוצרו במגזר הערבי בהישגים בלימודים. הפערים האלה שמעמיקים,

מחייבים את משרד החינוך והרזרבות לתת תשומת-לב יותר גדולה לרוחה בחינוך שכמעט ולא

קיימת במגזר הערבי, לינת סלי-טיפוח וסלי-מחוזות.

אני שואל את משרד החינוך שאמר כי חייבים מעכשיו לתת שוויון לתלמידים הערבים:

איך יכול להיות שתלמיד שניגש לבחינת בגרות בנצרת עלית משלם 3 שקלים עבור כל יחידת

לימוד, ותלמיד ערבי שיושב בנצרת חייב לשלם 22 שקל עבור כל יחידת לימוד? איפה

השוויון? אפשר להביא הרבה דוגמאות שמראות כי יש עדיין אפלייה.

במקום שתכנית החומש תיהפך למנוף וכלי עזר, היא הופכת לכלי מגביל. אם רוצים
לעשות דברים, אומרים
אין אפשרות כי הם נמצאים בתכנית החומש. לכן זה הפך

למכשול.

אני מצהיר שההורים במגזר הערבי מתעניינים בחינוך ותורמים את תרומתם. אפשר

להצביע על הרבה מקומות בהם בנו בתי-ספר שונים, חדרים, אולמות, והם מתערבים בכל

דבר שאפשר. לצערי, נתקלים הרבה פעמים בהתנגדות מצד הנהלות בתי-הספר ואין טיפול

נאות בדברים מצד משרד החינוך והתרבות. בעיה שהייתי מעורב בה אישית נמשכה מ-25

באפריל בשנה שעברה והיא מטופלת עד היום הזה אבל לא הביאה לפתרון. אם רוצים להביא

דוגמה של התערבות פוליטית, אפשר להצביע בפרשה הזאת על התערבות פוליטית של גופים

מחוץ למשרד החינוך והתרבות, דרך משרד החינוך. כהורה אני אומר שאין מקום להתערבות

פוליטית, אסור שתהיה התערבות פוליטית בחינוך.

אני רוצה להעלות נקודה כואבת. אני רואה ברחובות כל מיני התפרצויות שמצביעות

על חוסר סובלנות ונטייה לא לקבל את הדו-קיום הערבי-היהודי בארץ. חרה לי יותר

שמשרד החינוך והתרבות עדיין מאפשר לגורמים קיצוניים להיכנס לבתי-הספר ולתת הרצאות

על כל מיני נושאים. אנא, תמנעו אורזם הן מהצד הערבי והן מהצד היהודי, אל תאפשרו

להם, יש לנו מספיק בעיות.

?



היו"ר מ' בר-זהר;

אני מבקש לשמוע את דייר חביב אללה.

דייר מ"ח אללה;

אני מצטרף למברכים על יום העיון. שמחתי לשמוע את דברי המנכ"ל לגבי

כיוונים ומגמות. אנחנו מכירים די טוב את בעיות החינוך הערבי והגיע הזמן

להצביע על פתרונות לגבי הכמות והאיכות בשירותי החינוך, בתכנים, בחדרים

ובתכניות הלימודים.

צריך לבנות לחינוך הערבי תכנית לסוף העשור, לא תכנית חומש, תכנית שתסתמך

על החלטת ממשלה ועל תקציב ייחודי. עם כל הכבוד למשרד החינוך שמנסה להחליף את

סדר העדיפויות במשרד, תכנית החומש המוצעת על-ידו יכולה לצמצם את הפער ב-10% עד

30%, אבל הפער עדיין יישאר ויש חשש שהוא ילך ויגדל. דבר זה קשור בפעילות של

המשרד ושל חברי הכנסת המחוקקים.

דרישה נוספת היא להפוך חלק מהישוב הערבי לאזורי פיתוח ובכך נוכל לפתור

הרבה בעיות.

עוד דרישה היא שינוי של הקריטריונים לגבי טעוני טיפוח. ידוע שהתלמיד

הערבי עונה על כל הקריטריונים של טעוני טיפוח אצל היהודים, למעט הקריטריון של

מוצא האב. זה דבר שקל לעשות אותו ואני מקווה שהוא ייעשה.

עוד נושא שאני מעלה הוא היחס השווה במחוזות לגבי כל המשאבים, דבר שמשרד

החינוך התחיל להיענות לו אבל לא מספיק, כי אי-אפשר להתייחס אל בתי-ספר מסוג אי

ואל בתי-ספר מסוג בי. זה דבר שיכול לפתור כ-60%-70% מהבעיות הקשורות בתכנים,

בשירותי חינוך, יום חינוך ארוך וימי הדרכה.

דרושה היום תכנית לימודית שנוגעת לטיפוח תודעה ערבית או פלשתינית בבית-

הספר היסודי. התלמיד לומד הרבה על העם האחר, אבל אנחנו מבקשים שהוא ילמד יותר

על עצמו כדי שהוא יוכל להסתכל בראי ולכבד את עצמו.

דבר נוסף הוא השוואת תקנים בין בית-הספר הערבי ובין בית-הספר היהודי.

שמחתי לשמוע כאן היום שמהיום והלאה יש לפעול באופן תקין כלפי שני סוגי

האוכלוסיות וההצעות שהצעתי באות לסגור ממש את הפער.

הזכירו כאן נתונים סטטיסטיים, שלגבי החינוך הערבי חלק מהם נראה מזויף ולא

נכון. מי שפועל לפי סטטיסטיקה צריך להסתמך על מקורות אובייקטיביים. בנתונים

שלנו אנחנו מתייחסים בדרך כלל לשנתון הסטטיסטי של הממשלה וגם לסטטיסטיקות

שמוציא משרד החינוך. כשעיינתי בשנתון הסטטיסטי האחרון של משרד החינוך "החינוך

בראי המספרים" ראיתי שבשנת 1977 חיו בכיתה אי 65,000 יהודים, ו-18,500 ערבים;

לאחר 12 שנות לימוד, בשנת 1989, למדו בכיתה י"ב 53,000 יהודים, שהם כ-81%

מהתלמידים שנכנסו לכיתה אי, כלומר נשירה של כ-19%; בבית-הספר הערבי גמרו את

כיתה י"ב 8,500, כלומר, היתה נשירה של 10,000 תלמידים, למעלה מ-50%. עוד כתוב

בשנתון הסטטיסטי שאחוז ההצלחה בבגרות במגזר היהודי אצל אלה שנכנסו מכיתה א'

הוא 37%, ואילו במגזר הערבי 12.7%, כלומר במגזר היהודי יש הצלחה של פי שלושה;

מסך כל התלמידים שניגשים לבגרות, מגיע אחוז ההצלחה לכ-40% במגזר הערבי, ואני

מניח שבמגזר היהודי הוא מגיע ליותר מ-60%.



היו"ר מי בר-זהר;

אני מבקש לשמוע את גבי פטמה מסארווה, רכזת נעמיית ארצית.
פ י מסארווה
חבל שהמנכ"ל יצא כי אני רוצה להתייחס לחלק מדבריו. הוא דיבר על קבוצות

הומוגניות והטרוגניות. כיועצת חינוכית בוגרת אוניברסיטה וכאמא לשלושה סטודנטים

לא יכולתי, לצערי הרב, להסתמך על משרד החינוך כשרציתי לתת לילדים שלי קצת

העשרה. אנשים מקבוצה הטרוגנית שרואים שיש חסרון בבית-ספר מוכרחים להשלים

לילדים שלהם את החסרון הזה. זה לא נובע מזה שלהורים יש יותר אמצעים או יותר

פנאי לילדים שלהם אלא מסולם עדיפויות של ההורים. אצל ההורים עומד בראש סולם

העדיפויות החינוך, אבל לצערי הרב בראש סולם העדיפויות של מדינת ישראל לא נמצא

החינוך אלא משהו אחר לגמרי, אני לא יודעת באיזה דירוג נמצא החינוך.

אני מעלה את הבעיה של המצוקה של האקדמאים במגזר הערבי כשלבו גרי תואר שני

ואפילו לבוגרי תואר שלישי אין עבודה. אשה שסיימה ביולוגיה נכנסת ללמד מקצוע

אחר ובגלל שלא האנשים המתאימים מלמדים, יש לנו רמה כזאת של חינוך.

לא התכוננתי לדבר, אבל אני מבקשת שמדינת ישראל תתייחס אלינו, למגזר

הערבי, לפחות בחינוך, כמו אל החינוך במגזר היהודי למרות שהוא לא הכי טוב, אבל

לפחות שזה יהיה שווה בין שווים.

היו"ר מ' בר-זהר;

אני מבקש לשמוע את פרופ' יעקב עירם מאוניברסיטת בר-אילן.

פרופ' י' עירם;

אינני איש הממסד_ואינני איש שדה ועל כן האינפורמציה שלי היא ממקור משני,

אבל מהימן, מתוך מעקב צמוד אחרי המחקרים בתחום החינוך הערבי בשנים האחרונות.

יש לי מגע ישיר עם סטודנטים ערבים במקומות השונים בהם אני מלמד, בעיקר בבית-

חספר לחינוך באוניברסיטת בר-אילן, אבל גם במכללת מנשה בה אני נפגש בסטודנטים

ערביים מהמשולש ובמכללה האזורית בצפת, במסגרתה אני מלמד סטודנטים ערביים

מהגליל.

בהערה אחת אשמש כפה לסטודנטים הרבים שלי. כשהוזמנתי ליום עיון זה, ערכתי

תרגיל באחת הכיתות שלי. שאלתי סטודנטים שלי מה הבעיות הכואבות ביותר שהם היו

מעלים אילו הם היו מוזמנים להעלות אותן לפני הנהלת משרד החינוך. הם מילאו

דפים אותנטיים שנמצאים כאן בידי. השאלה הכואבת היא ההבחנה בין מעורבות הורים

- שעליה יש לברך, לבין התערבות הורים הגובלת בפוליטיזציה ברמה הלאומית

והמקומית. טענה חוזרת ונשנית היא שלא תמיד אנשים מקבלים תפקידים על-פי

כישורים אמיתיים ופארמטרים אובייקטיביים, כי אם על-ידי קירבה מפלגתית, משפחתית

או חמולתית. הדברים כואבים עד מאוד וגורמים לאנשים מוכשרים לתסכול רב.

מעורבות היא חיובית וברוכה, אבל התערבות היא מזיקה, פוגעת ומקשה על התקדמות

החינוך הערבי.

דייר מסאלחה ביקש לחזור למחלקה נפרדת לחינוך הערבי, לצנטרליזציה במקום

לדה-צנטרליזציה. מחקרים בתחום המינהל בכל מדינות העולם מצביעים על כך שאין דבר

שנקרא ,SEPARATE BUT EQUALשווה אך נפרד, גם לא בתחום המינהל. במשך שלושה

העשורים הראשונים של המדינה היו טענות רבות על כך שהחינוך הערבי מתנהל במסגרת

מחלקה נפרדת. הטענה הזאת התקבלה והדברים שונו. עכשיו אני שומע טענות הפוכות.



לא הייתי מציע להתגעגע להפרדה של החינוך, גם לא מינהלתית. החינוך הוא לא על

בסיס לאומי, לא על בסיס דתי ולא על בסיס עדתי; זה לא חינוך תימני, אשכנזי,

ספרדי, ערבי וכל כיוצא באלה, זה איננו עובד כך.

לענין החינוך הטכנולוגי. אינני נכנס לענין הקצאת המשאבים על-ידי משרד

החינוך. אני פונה אל ראשי החינוך הערבי ומנהיגיו: יש פה עבודה חינוכית של

שינוי עמדות, התביעה לא צריכה להיות מופנית רק אל הממסד אלא תביעה של הציבור

כלפי עצמו בשינוי עמדות ושינוי הסטטוס כלפי החינוך המקצועי והטכנולוגי. זה

יסייע לשפר את המצב בתחום זה לא פחות מאשר הקצאת משאבים, מה גם שהקצאה כזאת

עשויה להגיע למצב שאין דורש למשאבים הללו ואז יהיה בזבוז.

אני מתנצל אם דברי נשמעים כהטפת מוסר, אך הם משקפים את השיכנוע הפנימי

שלי לאור הכרת השטח ברמה המחקרית ולאור הצגת הדברים כפי שנעשתה בפני על-ידי

סטודנטים לפני שבוע, לפני שנה ובשנים האחרונות.

היו"ר מי בר-זהר;

אני מבקש לשמוע את מר עלי זיידן, חבר הנהלת הסתדרות המורים.

עי זיידן;

אני מברך את כולם על יום העיון. החינוך הערבי קפץ קפיצח מדהימה, כמותית

ואיכותית. אבל כולנו י ודעים שמערכת החינוך נכשלה במילוי תפקידה. יש לכך

סיבות רבות והעיקרית היא שכולנו סוחבים על גבנו את הגיבנת של מיעוט במדינה

הזאת.

מדינת ישראל הוקמה ולא נתווכח אם הערבים ברחו או הוברחו, נשארו כאן

180,000 ערבים. יש אומרים שנשארו כאן אנשים שלא היה להם הכסף להגיע ללבנון

בספינה; נשארו אנשים שהיו חסרי מנחיגות חינוכית, פוליטית, חקלאית, והתחילו

להיבנות מחדש. במצב הזה התמנו מורים לא מוסמכים במערכת החינוך. עם כל הכבוד

למורי, שהם היום פנסיונרים, שהשקיעו בי מאמצים ועבודה, כאשר התמנו המורים

הבלתי מוסמכים, המוח של מנהיגי מדינת ישראל אמר: מה נעשה עם 180,000 אויבים,

שריד של 900,000 ערבים, שנשארו בינינו? אז מישהו אמר: ממשל צבאי. האבא מטייבה

שבמשולש לא יכול היה לקחת את בתו החולה לרופא בנתניה, אבל המורה מטייבה יכול

היה לעשות את זה. כאשר המכובדים מהכפרים מינו את אנשיהם למורים גידלנו את

חגיבנת הזאת, נתפסנו כסוכני הממסד ולא כסוכני החברה הערבית הישראלית שצריכה

להעביר את ההווי והמידע שלח לבניה. הבעיה היא איך נתפסים המורים הערביים בבתי-

הספר הערביים בישראל - האם כסוכני הממסד או כשליחי חחברה?

מהמצב שתיארתי אני מגיע לבעיות האחרות שהן לא פחות קשות כמו התנאים

הפיזיים, חוסר מדיניות ומטרות החינוך - יש היום מטרות חינוך לערבים, ליהודים

ואפילו לדרוזים. כאשר אני רואה שהילד הערבי אהב את המולדת המשותפת, והילד

היהודי אהב את המולדת, יש לי בעיה עם ההבדלים הקטנים האלה, אני רוצה שהיא תהיה

משותפת לכולנו ושכולנו נראה אותה כמשותפת. לכן צריך לכתוב מחדש את מטרות

החינוך הערבי בשיתופו של הציבור הערבי. אחרי כן נשכתב מחדש את התכניות ואת

הספרים.

צריך לגבות את החינוך הערבי באחוזים מהעוגה התקציבית הכללית לפי אחוז

התלמידים, שמגיע ל-22%, אפילו שידוע לי כי גם הילדים היהודים נפגעים מהקיצוץ

בתקציב. פעם היו לכך 10% מתקציב המדינה, היום זה 6% מהתקציב. .

אני גם מזכיר שצריך לעשות בדיקה מחודשת של הביזור במחוזות.



היו"ר מ' בר-זהר;

אני מבקש לשמוע את דייר עיסא ניקולא, חבר מועצת עיריית חיפה.

דייר ע' ניקולא;

במשך 45 שנות קיומה של מדינת ישראל נכתבו ספרים על בעיית המגזר הערבי.

אני מרגיש שחוזרים על חדברים., גם היום אני שומע אותן סיסמאות ואותן בעיות.

קיוויתי שהיום תשב כאן ועדה מומחית לענין, נבחרת מתוך מקצוענים שיודעים כל פרט

וכל סטטיסטיקה - אבל אני מצטער להגיד שהתבדיתי. צריך לדבר כאן על דברים יותר

כלליים כדי להגיע למסקנות והחלטות לטובת הכלל.

מדברים כאן על פער, על תהום גדולה בין רמת החינוך הערבי בישראל לבין רמת

החינוך היהודי. עלינו להיזכר שנקודת ההתחלה של מירוץ החינוך היתה שונה.

הערבים התחילו את המירוץ הזה בפיגור של עשרות שנים לעומת ידידינו במגזר

היהודי. הנסיון מלמד שעל פער כזה אפשר לגשר ואני רוצה להזכיר את הנוסחה

שהשתמשו בה בנסיון לגשר על הפער בין עדות המזרח בקרב חיהודים, שגם נקודת

ההתחלה שלהן היתה בפיגור, לבין עדות אחרות במדינה. ידוע שחממסד הצליח להתגבר

במידת-מה על הפער הזה בצורה הרבה יותר טובה מאשר הוא התמודד עם הפער במגזר

הערבי.

מדברים כאן על שוויון. אסור לדבר כיום על שוויון בין המגזר הערבי והמגזר

היהודי. המגזר הערבי מפגר בהרבה, ואם נדבר על שוויון, הוא יישאר בפיגור במשך

עוד עשרות שנים. מדובר כאן בשני אנשים שאחד מהם סובל מאנמיה חריפה ומצבו

מחייב עירוי דם דחוף, ואנחנו אומרים: נחלק את העוגה באופן שווה. זו גישה

מוטעית מלכתחילה. מי שיש לו כוונות טובות והוא מצהיר עליהן, חייב להתהשב

במחלה החריפה המחייבת כיום טיפול מהיר.

דובר כאן על פוליטיזציה. האם יש כאן מישהו מהנוכחים שלא-זוכר מי הביא

לפולטיזציה מכוערת בכפרים הערביים לפני בחירות ואחרי בחירות? מי מכר את

המינויים עבור קולות? האם לא הממסד, האם לא אנשי השלטון? מי ישנה את זה כיום

- אנחנו, או זה שבידו הכוח לשנות? יש לכולנו מטרה משותפת: לשנות. יש לנו

רצון לשנות, אבל כל זמן שאין לנו חכוח לשנות נהיה אימפוטנטים. תנו לנו את

הכוח ואז נשנה. הממסד טוען שיש לו רצון לשנות, בוודאי יש לו את הכוח, אבל הוא

לא עושה מספיק. זו לא אימפוטנציה? - זו מחלה יותר גרועה: או שהממסד יכול ולא

רוצה; או שהממסד רוצה ולא יכול; או שהממסד יכול, יודע ולא רוצה. אסור לנו

לחזור בכל יום על אותם דברים, חייבים להתחיל לצאת לדרך ולנקוט צעדים במאבק הזה

המקובל על כולם. אם יגידו שלא רוצים לייעל - נרד מהענין הזה; אבל יש אפשרות

שתתנו בידנו כוח, לא נחיה אימפוטנטים ונעשה את המאבק חזה.
היו"ר מי בר-זהר
אני מבקש לשמוע את דייר ה' חזן, מרצה להכשרת מורים בחיפח.
דייר ה' חזן
מישהו קרא כאן קריאת ביניים ואמר שאין חינוך. אני חושבת שאין חינוך,

בקושי יש הוראה. אבל לא אדבר על המחסור, הדברים מוכרים וכבר נמאס לנו לדבר

על זה. העובדה שידועח היא שיש פער עצום בין החינוך חערבי לבין החינוך היהודי

בכל מיני תחומים.

המנכ"ל דיבר על כך שההטרוגניות במגזר הערבי הולכת וגוברת וכי הוא רואה

בכך מגרעת. אני רואה בזה ברכה, לא מגרעת, אולי יש בזה קושי. זה אומר יותר

התחשבות מצד ההורים ויותר משאבים. זה מביא לקושי כי משרד החינוך צריך לתת



יותר משאבים כדי להתמודד עם בעיית ההטרוגניות וצריך להכשיר לכך אנשים. רוב

המורים מוכשרים לעבוד עם כיתה הומוגנית ולא עם כיתה הטרוגנית, במיוחד כשמדובר

בשיטות הוראה במגזר הערבי שהן שיטות פרונטליות המתייחסות לכלל כאחד.

המנכ"ל התייחס לכוחות הוראה טובים שנמשכים להוראה בסקטור הערבי. זה
נכון. אני שואלת
מה עושה המשרד כדי לקדם אנשים אלו ולמשוך אותם להוראה. זה

מתקשר אצלי לבעיית הפוליטיזציה. אני מצטרפת לדעתו של דייר ניקולא,

שהפוליטיזציה התחילה מן הממסד וממשרד החינוך. המנכ"ל אמר שכל מכרז זה סיפור.

אני שואלת: מי עושה את הסיפור הזה, מי עושה את הפוליטיזציה הזאת, מי עושה את

המינויים הפוליטיים? המצב בסקטור הערבי הוא שלפני המכרז המינויים נקבעים לפי

החלטת השב"כ, לצערי הרב, לכן רוב המינויים הם אינם מקצועיים. המנכ"ל אמר:

תשאירו את הדברים לאנשי המקצוע. אני חושבת שבהרבה מקרים המועצות מתערבות כדי

להביא לכך שהדברים יהיו יותר מקצועיים ויותר טובים. הייתי מציעה למנכ"ל משרד

החינוך שיבדוק את הבג"צים בענין הזה ויראה מי עשה את הפוטיליזציה.

יש בעיה חמורה לגבי המגמות בחינוך הטכנולוגי ואני לא מסכימה עם מר מוחמד

מילחם שהוא צריך לקבל תלמידים נושרים. המצב היום הוא שהמגמות בחינוך הטכנולוגי

לרוב הן לא יוקרתיות ולכן הן מקבלות את התלמידים הנושרים. להיפך, צריך לקדם את

החיוך הטכנולוגי בצורה שהוא ימשוך תלמידים טובים.

לגבי שיטות ההוראה, אני לא מאשימה בנושא הזה את משרד החינוך. שיטות

ההוראה במגזר הערבי הן פרונטליות כשמתייחסים לכיתה כולה כאחד. אנחנו אשמים

בזה, לתרבות שלנו ולחינוך שקיבלו המורים שלנו יש חלק בזה, אבל אני שואלת את
משרד החינוך
אם היה מצב כזה בבית-הספר היהודי, האם היו עוזבים את המצב בצורה

כזאת? מה היו עושים כדי לקדם את הענין?
היו"ר מ' בר-זהר
דייר חזן, אני מסכים עם ההערה שלך לגבי החינוך הטכנולוגי, צריך להפוך אותו

למוקד ולא למקום שזורקים אליו את התלמידים הנושרים ממקומות אחרים.

אני מבקש לשמוע את מר מחמוד י וניס, חבר הנהלת הסתדרות המורים.
מ' יוניס
יש לי תקווה שנעשה יום עיון על החינוך של תלמידי מדינת ישראל ולא יום

עיון על החינוך של התלמידים הערבים במדינת ישראל.

בענין המעורבות הפוליטית. כל היושבים כאן מתנגדים למינוי פוליטי

במכרזים. אני לא אתפלא שהורים, אנשים אחרים וחלק מאתנו יעשו את זה. אחרי

הנשירה הגדולה מבתי-הספר היסודיים והתוצאות הנמוכות בבחינות הבגרות, נשארת

בפני התלמידים שמסיימים רק אפשרות אחת: לעבוד במשרד החינוך, מפני שאף משרד

ממשלתי לא פתוח בפניהם. לכן הוריהם ירוצו לאנשי משרד החינוך, פקידים יקבלו

אותם ולא יסתפקו בתעודות שלהם, וכאן היא המעורבות. זו המציאות.

כל ההחלטות הנוגעות לתקציבים הן החלטות פוליטיות. הפוליטיקאים במדינת

ישראל עדיין לא רואים באזרחי המדינה הערביים אזרחים שמגיע להם מלוא הזכויות.

למשל ענין תכנית החומש - שההחלטה לגביה היא החלטה פוליטית. היתה החלטה לרכז

בתוך משרד החינוך משאבים ולא להוסיף משאבים, לכן תכנית החומש עליה מדברים היא

צעד ראשון ואיננה עונה על הצרכים.

אומרים שבעבר לא היה שוויון וכי מהיום והלאה יהיה שוויון. גם מהיום

והלאה אין שוויון, אנחנו מקופחים עדיין בסלים. כדי לסגור את הפער, צריך לעשות

תכנית שמטרתה לסגור את הפער, לא רק לצמצם אותו כי צמצום זה דבר יחסי.

?



המנכ"ל דיבר על העלאת רמת המעורבות של ההורים ברשויות. זה נכון. כשאין

משאבים, יש הורים שרוצים לתת לילדים שלהם יותר ומכאן בא החינוך האפור. אנחנו

רוצים מעורבות הורים בצורה אחרת, לא כפי שהיא קיימת היום כשאנשים עשירים

משלמים לחוגים של הילדים שלהם, ואילו ילדים שלהורים שלהם אין אמצעים לא מגיע

להם העשרה למרות שהילדים שלהם מוכשרים.

צריך שתהיינה מטרות חינוך אחידות לכל ילדי מדינת ישראל. אם כך יהיה -

ההתייחסות תחיה אחרת, הקצאת המשאבים תהיה אחרת, ותהיה מהפכה גם בתכניות

הלימודים. למשל בספר חשבון שלומדים במגזר היהודי, מתוך השאלות הכתובות בו

אפשר לראות את מטרות החינוך, דבר שלא נמצא בספרים בחשבון למגזר הערבי, וגם לא

במקצועות אחרים.

היו"ר מי בר-זהר;

אני מבקש לשמוע את ד"ר אלי רכס, ממרכז דיין, אוניברסיטת תל-אביב.

א' רכס;

בשנים האחרונות לא עסקתי בנושאים הנוגעים לחינוך הערבי, אלא במחקרים

אחרים הנוגעים לאוכלוסיה הערבית בישראל. אני שמח על ההזדמנות להשתתף במפגש

הזה כדי להתייחס למימד השינוי על פני משך הזמן. מהדברים שנשמעו כאן הזדקר
לעיני ממצא אחד
ב-15 השנים האחרונות גדלו באופן ניכר הפערים בין יהודים

וערבים בתפישה לגבי החינוך הערבי, המצב הוא לא סטטי, יש דינמיקה של העמקת

פערים. גם על הסטטיסטיקה אי-אפשר להסכים ומתעוררים ויכוחים על הפירוש של

הנתונים הסטטיסטיים בשנתון הסטטיסטי לישראל. בלטה לנגד עיני גישה דיכוטומית

בהצגת בעיות החינוך מנקודת מבט ערבית בצבעים של שחור ולבן. פה ושם מישהו

אומר: יש הישגיות, אבל באה מייד רשימת הקובלנות הקשות והכבדות.

אני מתרשם שמתנהל כאן דו-שיח של חרשים בין שני הצדדים. המנכייל מציג

ראייה חיובית ביסודה לגבי ארבעה תחומים בהם הושגו הישגים, באיזכור של שתי
נקודות בעייתיות
הטרוגניות ופוליטיזציה; מייד אחריו מדברים על כשלון,

תכניות לימודים, פוליטיזציה, הקניית תוכן פלשתיני לתכניות הלימוד. אם ארצה

לחדד זאת אומר כי באים נציגי השלטון, נציג מערכת החינוך, ומדברים על בעיות של

חינוך של מיעוט ערבי במדינה יהודית, ובאים הנציגים של הישוב הערבי ומדברים על

מדינה של יהודים וערבים.

אני לא חושב שניתן לנתק את ענין החינוך מכלל המתרחש במגזר הערבי.

מתחוללת כאן מהפכה יסודית ונושא החינוך היה במשך השנים וממשיך להיות עמוד תווך

בהתעוררות חברתית, כלכלית, תרבותית, פוליטית ולאומית. במצב כזה, בו ממשיכים

להתרחב הפערים בתפישה, בהכרה, במודעות ובידע של המסגרות השלטוניות כלפי המתרחש

במגזר הערבי - נעמוד בפני שוקת שבורה, ואינני יודע אם אנחנו לא עומדים כבר

עכשיו בפני שוקת שבורה.

היזמה שננקטה כאן היא יזמה ברוכה ואני מקווה שהיא לא תסתכם רק בעיון

ודיון זה, אלא יהיו לה גם תוצאות חיוביות ולו רק מבחינת הגברת המודעות בישוב

היהודי לגבי המתרחש במגזר הערבי.
היו"ר מי בר-זהר
אני מודה לך על דבריך הממוקדים. אני מבקש שכל אחד מן המשתתפים יאמר את

דבריו בצורה ממוקדת וגלויה, אחרת לא נגיע לשום דבר ובסיסמאות יפות לא נפתור את

הבעיות. הכוונה שלנו היא להביא לכך שאנשים יגידו מה הם חשים, ולשמוע תשובות

ממשרד ההינוך. אשר לביצוע המעשי - נמשיך זאת במסגרת דיונים בתוך הוועדה



בנושאים ספציפיים של מערכת החינוך, אבל לשם כך עלינו להבהיר את התחושות בקרב

יהודים וערבים בתחום זח,

אני מכריז על הפסקה.

(יום העיון הופסק בשעה 11:10)

(הדיון התחדש בשעה 11:35)
היו"ר מ' בר-זהר
אני פותח את החלק השני של הדיון. אנחנו לא נסכם את הדיון מבלי שהנרשמים

יגיעו לרשות הדיבור.

אני מבקש לשמוע את מר קוסאי קבהה, מנחל בית-חספר אחווה ביפו.
ק' קבחה
בשנים האחרונות אנחנו עדים לתופעח של עוני שהולכת ומתפשטת בקרב התלמידים

בבתי-חספר. אני מדבר על המצב ביפו אבל אין לי ספק שבכפרים הערביים ובערים

המעורבות המצב אינו שונה בהרבה. זח מתבטא במחסור בציוד לימודי, בספרים וגם

משתקף בעבודה החינוכית בבית-הספר.

דבר נוסף חוא מחסור בתקנים במורים ובפיקוח. כל אחד מהיושבים כאן יודע

שהרבה מורים עובדים במשך כמה שנים במשרה חלקית והם מפרנסים משפחות מרובות

ילדים. זה משתקף גם במוטיבציה של המורה וביכולת שלו לתת ולקבל. בעיה נוספת

היא הפיקוח המקצועי. אנחנו יודעים שהמפקחים אחראים ברחבי חארץ מצפונה ועד

דרומה. עם כל הכבוד למפקחים, חם לא יכולים לתרום מספיק בתוך המערכת, לכן

המחסור בתקנים פוגע במערכת, בעיקר בתחום של המפקחים המקצועי ים.-

הזכירו כאן שכתוצאה ממבחני המשוב הורגשה הבעיה של ההטרוגניות במגזר

הערבי. ההטרוגניות הזאת מחייבת את שינוי שיטות חהוראה והעבודה בתוך הכיתה.

אני חושב שהמורה הערבי, עם ההכשרה והשתלמות שלו, לא הצליח להתמודד עם הבעיה של

ההטרוגניות הקיצונית בכפרים ובעיקר בערים המעורבות. על אף העובדה שיש הרבה

מורים בוגרי סמינרים עם פוטנציאל, הדברים לא מתבטאים בעבודה בכיתה כי רוב

המורים עובדים כיום לפי שיטת ההוראה המסורתית.

אינני יודע אם אנחנו מקדישים תשומת-לב מתאימה למסגרות החינוך המיוחד.

ברוב המקרים אנחנו מנטרלים אותם מהתלמידים הרגילים. איזה מסגרות חינוכיות

אנחנו נותנים להם בתוך בית-חספר? מה ההמשך של החינוך המיוחד אחרי חטיבת

הביניים? לבסוף הילדים האלה נפלטים לרחובות ללא שום מסגרת והדרך לעבריינות לא

רחוקה.

מבחינת הביזור אנחנו שייכים למחוז תל-אביב. אני רוצה להגיד מלה טובה על

הביזור הזה. יש 4 בתי-ספר ממלכתיים במחוז תל-אביב. מבחינת התקנים אנחנו לא

נופלים היום מאף בית-ספר יסודי ולפעמים יש לנו יותר תקנים מאלה שמקבלים מהאגף

לחינוך בעיריית תל-אביב. בארבע השנים האחרונות יפו נחשבת שכונת מצוקה וכתוצאה

מכך קיבלנו תקנים וכספים לפעולות חינוכיות.

יש לנו בעיה אחרת. חלק גדול מהסטודנטים ביפו מילאו טפסים כדי לקבל הנחה

בשכר לימוד. שלחו להם מכתב שמאחר שהם לא משרתים בצה"ל, לא מגיעה להם הנחה של

חצי משכר הלימוד באוניברסיטה, ולא מילגה. הגיע הזמן שנתקומם כדי שלא יקשרו כל

דבר עם יוצא צה"ל כי היום זה פוגע בסטודנטים מיפו, מחר זה יקרה בשכונה בחיפה

או בכל מקום אחר.



לצערי הרב כולנו מתנפלים היום על המערכת ואומרים אך ורק דברים שליליים

עליה, כי כנראה כאן המקום להגיד דברי בקורת. אבל אין ספק שבשנים האהרונות היו

שינויים חיוביים בתוך המערכת, בצוות המורים ובהיערכות המערכת.

היו"ר נ' מסאלחה;

אני מבקש לשמוע את ד"ר בוטרוס אבו-מאנה, מרצה בכיר באוניברסיטת חיפה.
ד"ר ב' אבו-מאנה
אני רוצה לדבר על מטרות החינוך הערבי. לצערי, המנכ"ל לא התייחס לנושא

הזה. כהתחלה הייתי קובע שתי מטרות. המטרה של החינוך צריכה לשמור, ראשית כל,

על הזהות של התלמיד הערבי. כיום החינוך מרוקן את התלמיד הערבי מערכיו

הלאומיים והחברתיים וחושף אותו לכל מיני השפעות. המטרה השניה של החינוך היא

סלילת דרך בפני התלמיד כדי שיוכל להיקלט בצורה בריאה והוגנת במדינה כאזרח שווה

זכויות. יש עוד נקודות, אבל אלה השתיים העיקריות.

לימוד השפה הערבית בבתי-הספר הערביים טעון שיפור. אם התלמיד איננו מבין

את שפת ההוראה, איך הוא יבין את הלימודים במשך כל השנים,. איך הוא יגיע לבגרות?

באים לאוניברסיטה תלמידים ערביים וכשהם נתקלים במאמר בשפה הערבית, בקושי יש

כמה שמבינים אותו או יודעים לסכם אותו. זה מחדל חמור ולכן צריך להדגיש את

הוראת הלשון. צריך גם להדגיש את הוראת ההיסטוריה הערבית כי אחרי 12 שנות

לימוד יש תלמידים שאינם יודעים את ההיסטוריה שלהם, לא את ההיסטוריה הערבית

בתקופה האיסלאמית ולא היסטוריה ערבית מודרנית. זו בושה ומחדל יותר מכל דבר

אחר שדובר עליו. כמחנכים, המטרה שלנו היא לשמור על הזהות הלאומית של התלמידים

שלנו.

שמעתי שיש חצי מפקח להוראת הלשון הערבית בלמעלה מ-200 בתי-ספר במדינה.

איך הוא יכול לעשות את עבודתו? אני שומע שזה כך גם במקצועות האחרים. כנראה

שאין פיקוח מסיבי בבתי-הספר, אין מפקח שיעמוד על מה שנעשה בתוך הכיתה וידריך

את המורה במקצוע מסויים.

נקודה חשובה אחרת היא הענין התקציבי. השאלה כמה מקציבים לחינוך הערבי

היא כנראה אחד הסודות. ממה ששומעים, מתברר שזה כ-4.5% מתקציב משרד החינוך,

אבל אחוז התלמידים הערביים ביחס לאוכלוסיה כולה הוא 22%, זאת אומרת שהתלמיד

הערבי זוכה רק לרבע או לחמישית ממה שמקבל התלמיד היהודי במדינה. המנכ"ל אמר:

מהיום והלאה יהיה שוויון. איך יכול להיות שוויון בצורה כזאת? לכן השוב

להקציב את התקציבים. כפי שאמר ד"ר ניקולא, אנחנו זקוקים ליותר משוויון כדי

לסגור את הפער, אחרת הפער הזה ימשיך ויתרחב.

אחד החברים הציע שיהיה אגף מיוחד במסגרת המזכירות הפדגוגית. אני מבין

שהמזכירות הפדגוגית היא אחד הגופים החשובים ביותר במשרד החינוך. אולי צריכה

לקום ועדה מיוחדת לחינוך הערבי בתוך המזכירות הפדגוגית; הייתי מציע להקים

ועדה ציבורית שתבדוק את המצב בחינוך הערבי. "חאפלה" כזאת כאן זה יפה מאוד,

אבל צריך להגיע למהות הדברים האמיתיים.

דיברו כאן על יפו. נדמה לי שהאוכלוסיה הערבית בערים המשותפות מוזנחת

יותר מאשר במקומות אחרים כי באזור הערבי יש אל מי לפנות ואילו בערים המשותפות

אני חושב שראשי העיריות או המטפלים בחינוך חוששים לעשות למען המגזרים הערביים

שלהם בגלל החשש מה יגידו אחר כך.



היו"ר נ' מסאלחה;

אני מבקש לשמוע את מר חסאן חוואיתה, מנהל בית-הספר היסודי אי בעין-מהל.
חי חוואיתה
ציפיתי שהיושב-ראש ידע ערבית. בפעם הבאה אדבר ערבית.

לכולנו איכפת הנושא של החינוך הערבי וכולנו שותפים לדעה שיש פה מחדל ויש

דברים הטעונים שיפור. אני מצטרף לבקשה שהעלו כאן שאחרי 40 שנה משרד החינוך

חייב לתת שוויון.

כמי שמייצג את החינוך הערבי ורוצה את טובתו ,אני שואל את עצמי: מה אני

עושה למען ההינוך הערבי? אני שואל ראשי מועצה: כמה בתי-ספר, במיוחד

תיכוניים, הרס ראש המועצה בגלל חילופי שלטון? כמה מורים התחלפו? למה 600 או

700 תלמידים נענשים בגלל אי-תמיכתו של מנחל בית-הספר ברשימה זו או אחרת? אולי

אני אהיה לא פופולרי אבל אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם אנחנו עושים מספיק

למען עצמנו? אפילו במשאבים שנמצאים בידינו אנחנו יכולים לתקן ולשפר.

עם זאת, אני סובל מבית-ספר שנמצא עד היום בהדרים בשכירות, חדרים שדולפים

מים, אין חשמל, אין הסקה מרכזית, ובחורף הזה כמעט שלא למדנו. קל להאשים, אבל

קשה לעשות ואני רוצה ממשרד החינוך יעילות בביצוע כדי שיהיה חינוך טוב במגזר

הערבי.
היו"ר מ' בר-זהר
אני משלב בדיון את חברי הכנסת. בבקשה, חבר-הכנסת האשם מחאמיד, שהוא גם

חבר הוועדה.
הי מחאמיד
אני מודה לוועדה על שכינסה את יום העיון הזה.

נאמרו כאן הרבה דברים, לא נאמר כאן שהבעיה של הקיפוח היא הבעיה של המקופח

והמקפח, במלים אחרות, הבעיה של 17% המקופחים היא גם הבעיה של 83% שהם הרוב

במדינה, בעיה של מדינת ישראל ככלל ולא רק בעייתנו כערבים.

אני בטוח שהטובים נמצאים במערכת החינוך, אבל אני גם בטוח, כמחנך, שאנחנו

לא רק מתוסכלים כעם אלא גם כקבוצה, משום שאנחנו עושים מאמצים כבירים להצליח

אבל התנאים האובייקטיביים אינם משרתים אותנו, לכן אנחנו נכשלים כל הזמן.

נקודה נוספת היא הפוליטיזציה. המנכ"ל ניסה לעשות גלוריפיקציה של מערכת

החינוך כאילו הכל בסדר בה וכי הפוליטיזציה היא ברשויות המקומיות. אני לא אומר

שאין פוליטיזציה ברשויות המקומיות אבל משרד החינוך חייב להיות הראשון שיוציא

את עצמו מהנושאים הפוליטיים וימנה אנשים על-פי כישוריהם ולא על-פי קשריהם.

כולנו ממורמרים שמתמנים אנשים מטעם, בגלל סיבות אלה ואחרות שאין להן שום קשר

רלוונטי לחינוך.

דיברו פה על מטרות החינוך. כשאני לא יודע את מטרות החינוך - איך אני

יכול לחנך? איך אני יכול לחנך כאשר המטרות שלי ושל יושב-ראש הוועדה מיכאל בר-

זהר הן שונות, למרות שאנחנו בעלי אותה תעודת זהות ואותו דרכון? לפי מטרות

החינוך שלי הנאמנות שלי צריכה להיות למדינת ישראל, ואילו אצלו כתוב: אהבת

המולדת. גם לי מותר לאהוב את המולדת שלי.



אשד לתקנים של יועצים חינוכיים, פסיכולוגים ומפקחים. אני מברך את

המפקחים כי אני חושב שהם עושים עבודה בלתי אפשרית. איך מפקח להוראת המדעים,

או לאנגלית יכול לפקח ממטולה עד אילת עם חצי משרה, כשהצי המשרה השני הוא לבתי-

הספר התיכוניים? זה לא ייתכן, אין מערכת חינוך בצורה כזאת, ואינני מדבר על

חינוך לטכנולוגיה. אני לא רוצה כסף ותקציב, אני מדבר על דברים בסיסיים

אלמנטריים.

הוזכרה כאן מחלקה ערבית מיוחדת. למה שוכחים את העבר? אני זוכר זאת על

בשרי כאשר הייתי מורה. אני חושב שהביזור לא הצליח משום שעדיין קיימים

אגפונים. האגפונים האלה מנוגדים בצורה תכליתית טוטלית למגמה של הביזור.

אנחנו עושים צחוק מעצמנו, קוראים לזה ביזור אבל אלה מחלקות קטנות ועלובות.

למה לעשות דבר כזה? ייתכן שהטכניקה לא הצליחה, אבל העקרון קיים. אני גם לא

רוצה שתקום מחלקה משלי במשרד הבריאות ושתהיה לי קופת-חולים מיוחדת משלי; אני

לא רוצה סגרגרציה, אני רוצה את ההיפך מזה, להיכנס לתוך המשרדים ולהיות שווה.

דיברו כאן על אפליה בשנות החמישים, אינני רוצה לחזור לזה, אבל נקודת

הזינוק שלי היתה מאפס ואילו ידידי היהודים התחילו מהמחצית. לא רק שהיום יש

אפליה, לא רק שדרוש היום שוויון, אלא דרושה אפליה חיובית שתפצה על הדברים

שהפסדנו במשך 43 שנים. יש החלטות, אבל צריך לעשות משהו לא רק לדבר.

אני רוצה להעיר שעל אף הבעיות הקשות והכאובות שהועלו כאן, השר לא מצא

לנכון להיות כאן, המנכ"ל עזב לפני כשעה, ואנחנו למעשה בוכים אחד לפני השני.

היו"ר מי בר-זהר;

אנחנו נמצאים במלחמה עם משרד החינוך לגבי נוכחות. המנכ"ל היה כאן שעה

וחצי, אבל יש כאן כמה פקידים בכירים של המשרד שיעבירו את המסר בחזרה.

אני מבקש לשמוע את אלוף הר-אבן, מעמותת סיכוי. לאחר-מכן נשמע את נציגי

הבדואים.

נ' מסאלחח;

הם עזבו אחרי ההפסקה.

היו"ר מי בר-זהר;

חבל, כי רצינו לשמוע על החינוך הבדואי.
אי הר-אבן
אני מודה על ההזדמנות להופיע כאן. אני מביע אי-נחת על מבנה הדיון.

שמעתי את המנכ"ל והמשפט הראשון שהוא אמר: היה אי-שוויון והיתה אפליה. ברגע

שהוא אמר את זה, מותר לנו להוריד את העבר מעל סדר-היום ולהפסיק לצבור נקודות

של פה אפליה ושם אפליה, אלא לצפות ולהסתכל קדימה ולשאול מה השאלה המרכזית

שמעסיקה אותנו לעשר או עשרים השנים הקרובות.

ילדים שנולדים השנה יגמרו בית-ספר בשנת 2010. אינני רוצה להיות נביא,

אבל כולנו יודעים ששנות המאה הבאה יהיו שונות מאוד בתכנים, בדרכי למידה, בצורך

של אדם ללמוד במשך כל חייו על-מנת להתאים עצמו לקצב הידע המתפתח בצורה מהירה

בכל העולם. מי שלא ידע ללמוד כל חייו במאה הבאה יישאר מפגר.



לכן השאלה לחינוך היהודי לא פחות מאשר לחינוך חערבי: מה אנחנו, כמחנכים,

עושים על-מנת להכין את הדור הבא לחיות במאה הבאה? אני לא חושב שהדבר הכי חשוב

הוא לחנך את הערבים לזהות ערבית, אם בבית הילד לא מקבל את זה, גם בבית-הספר

הוא לא יקבל את זה; אותו הדבר לגבי הילד היהודי. החשוב הוא ללמד את התלמיד

להיות לומד במאה הבאה. לשאלה הזאת לא מצאתי מענה בדברי המנכ"ל וגם לא בדברי

הדוברים מן הצד הממסדי ומן הצד הערבי.

לענין היחסים בין הממסד והתלמידים וההורים. התפישה האומרת ששם למעלה

יושב רשע, שאם הוא ייטיב את דרכיו העולם יהיה נפלא - זו תפישה פטרונית, תולה

את הכל למעלה ומשחררת את האדם למטה מאחריות לגורלו ולחינוך. יש המון מחקרים

בעולם המלמדים על כך שבני קבוצות מיעוטים במצב נחות מבחינה אזרחית, כלכלית

וחברתית, בכל זאת מגיעים להישגים לימודיים ניכרים בסביבה בה הם חיים והם עושים

זאת בעיקר מפני שזה חשוב למשפחות, להורים ולאחים ולאחיות.

אני אומר את הדברים האלה לא בשביל להוריד כהוא-זה מאחריות הממסד לסגור את

הפער, אלא כדי שנפתח תפישה האומרת שהתהליך צריך להיות דו-צדדי, בו לממסד יהיה

חלק נכבד וגם לישוב הערבי, למנהיגות שלו ולמובילים בחינוך יהיה בו תפקיד נכבד.

שמחתי לשמוע מהמנכ"ל שמעתה ואילך כל תחום בחינוך יונהג בשוויון מלא

באמצעים ובדברים שונים. אני יודע שמשרד החינוך הוא משרד פורה וכי מתחילות בו

תכניות בתחומים שונים. נדמה לי שכל התכניות האלה מתבצעות כך שבשלב ראשון,

בחמש עד עשר שנים, מפתחים את התכניות בתחום היהודי ואחר-כך מתכננים איך להתאים

את זה לתחום הערבי. הייתי מציע שוועדת החינוך תבקש ממנכ"ל משרד החינוך לדווח

על כל אותן תכניות שהמשרד התחיל אותן בשנתיים האחרונות בהן השוויון עליו דובר

מתגשם הלכה למעשה, כדי לדעת אם מאחורי המלים יש גם מעשה.
היו"ר מי בר-זהר
כדוגמה, בענין הפעלת יום חינוך ארוך במגזר הערבי לא היה -שוויון. כאשר

דרשנו את השוויון לפי חמצב בארץ, נאמר לנו שאין תקציב, ורק אחרי שהגענו לבג"צ

קיבלנו 18% מתוך כלל השעות ליום חינוך ארוך למגזר הערבי. אני מקבל את עצתך,

אלוף הר-אבן, ואנחנו נתבע דיווח איך השוויון הזה מתבטא בכל תכנית ובכל סעיף.

אני מבקש לשמוע את מר חסאן שאמייה, מדריך לחינוך גופני.

חי שאמייה;

בדבריו הזכיר חמנכ"ל שתכנית החומש יכולה לתת פתרונות טכניים, היא לא

יכולה לתת פתרונות מהותיים. מקצוע החינוך הגופני הוא חלק בלתי נפרד מחחינוך

הכללי. בשנים האחרונות יש מורים מקצועיים לחינוך הגופני בחלק מבתי-הספר

והמנהלים יודעים מה חשיבותו של המורח המקצועי גם בבתי-הספר היסודיים. כשמדברים

על פתרונות טכניים ומהותיים, עם כל חרצון הטוב יחיה קשה לקיים חינוך גופני בלי

בניית תשתית לכך ואנחנו יודעים שבבתי-הספר הערביים אין אולמות ספורט, אין

מגרשים שיכולה להתקיים בהם פעילות גופנית של תלמידי בתי-הספר וזה דבר שמקשה

מאוד.

ח י פארס;

כמה מורים לחינוך גופני בבתי-הספר היסודיים סיימו את מכון וינגייט או

מכון אחר, ובכמה בתי-ספר תיכוניים יש מורים מקצועיים לחינוך גופני?



חי שאמייה;

לא באתי לכאן מצוייד בנתונים אבל בהוב חטיבות הביניים ובתי-הספר

התיכוניים יש מוו-ים לחינוך גופני. בשנים האחרונות נעזרנו במנהל האגף לחינוך

לערבים שנתן יד להקצאת השעות האלה והפער נסגר. אבל בבתי-הספר היסודיים אין

שעות לחינוך גופני ואין מורים לחינוך גופני. כשהזכרתי פתרונות כוונתי היתה

לאולמות ספורט, למגרשים, לשעות לחינוך גופני בבתי-הספר הערביים, לפחות שעתיים

בשבוע לתלמיד, כי זה חלק מהחינוך הכללי. בשנים האחרונות אנחנו רואים

שהתלמידים שלנו בהחלט מגיעים להישגים ברמה ארצית.

לכן אני מבקש התייחסות לתשתית של החינוך הגופני אצלנו. בתכנית החומש,

שהייתי שותף בה בתחום שלי בתיאום עם המפקח, הדברים נמסרו בצורה מסודרת.
היו"ר מי בר-זהר
אני מבקש לשמוע את מר מוסטפה אבו-ריה, ראש מועצת סכנין.
מי אבו-ריה
דיברו כאן על בעיות החינוך במגזר הערבי והדגישו שחייבים לא רק שוויון אלא

יש צורך באפליה חיובית. מדברים על תכנית החומש כבר למעלה משנה וצריך לראות מה

נעשה עד היום בחינוך הערבי.

מבחינת גני טרום-חובה אין פריסה נכונה; אין חינוך מיוחד; לא קיבלנו 18%

של יום חינוך ארוך.

היו"ר מי בר-זהר;

החינוך הערבי צריך לקבל 18% נטו שעות של יום חינוך ארוך ונשמע על כך את

אנשי משרד החינוך.

מי אבו-ריה;

פעמיים פניתי לבג"צ בענין זה לגבי סכנין ולא קיבלתי.

היו"ר מי בר-זהר;

זה לא פועל לפי ישובים אלא לפי אותם קריטריונים של המגזר היהודי ובדרך

כלל מתחילים מלמטה עם בתי-ספר שהם במצב הכי קשה וטעוני טיפוח ומשם מטפסים כלפי

מעלה. אם מצבכם לא כל כך רע - אתה יכול לפנות לבג"צ כמה שאתה רוצה. אני רוצה

לדעת אם כל אותם בתי-ספר העונים לקריטריונים קיבלו את 18% שמגיעים להם. מר

האידר אני מבקש לקבל ממך תשובה לשאלה הזאת לאחר מכן.

מי אבו-ריה;

אצלנו משתמשים בשלוש שפות; לומדים בשפה אחת, מדברים בשפה אחת, וכותבים

בשפה אחת כי יש לנו ערבית ספרותית. הרקע בבית נחות, מספר התלמידים בכיתה גבוה

יותר מאשר באוכלוסיה היהודית, מספר המורים ביחס למספר התלמידים הוא יותר נמוך

- אלה הסטטיסטיקות של משרד החינוך. אנחנו חצויים בין המינהל לבין הפדגוגיה,

אנחנו מקבלים באופן שוויוני את השעות הפורמליות מהמחוזות אבל אנחנו לא מקבלים

סל-מחוז, מפנים אותנו בחזרה למר עלי חאידר, וכשפונים אליו - זה חייב לעבור דרך

המחוז ואז מקוצץ יותר מחצי.



דיברו כאן על הרשויות המקומיות והאם הן גורם שלילי או היובי להינוך. אף

נציג של רשות מקומית לא עלה לדבר כאן בנושא הזה. אתם מדברים על נציגיות של

ראשי רשויות שהיו מוכתרים שלנו, שלא היתה להם אף פעם בעיה עם משרד ההינוך משום

שבדרך כלל הם היו מאנשי הממסד ולא היתה בעיה להכניס את בן-הדוד לאן שרצו.

היום יש מנהיגות הדשה שאחוז גדול ממנה בא ממערכת ההינוך והם רוצים את טובת

הציבור. צריך להיות שיקול-דעת כאשר אני בוהר במנהל שיש לו מאסטר ולא במנהל

שיש לו רק .B.A.הוגשו בג"צים רק מפני שמשרד ההינוך ההליט נגד הכישורים, הוא

רצה אנשים אהרים.

לפי הסטטיסטיקה של משרד החינוך, ההוצאות של הרשויות המקומיות בסקטור

הערבי לחינוך מגיעות כמעט ל-50% מהתקציב שלהן, בסקטור היהודי זה מגיע אולי ל-

25% או ל-30%. אנהנו בונים בתי-ספר על חשבוננו, אנחנו מביאים פסיכולוגים על

חשבוננו. הרשויות עושות הרבה למען ההינוך ואנחנו מזמינים גם את יתר הגורמים

לעשות בחינוך.

הי ו"ר מ' בר-זהר;

אני מבקש לשמוע את דייר חאתם חורי, מפקח על הוראת מדעי הטבע.

דייר חי חורי;

היססתי אם לדבר כי אני לא רוצה לחזור על הדברים שנאמרו כאן. באתי עם קצת

תיסכול, אבל כנראה שאצא עוד יותר מתוסכל בגלל הדמיון בין משרד החינוך לבין

הכנסיה הקתולית. מספרים על כומר קתולי - אני קתולי - שהבחין כי גונבים את

היין. קרא הכומר לבחור המשרת אותו בכנסיה, הושיב אותו על כסא הוידוי ושאל

אותו: מי גנב את היין? ענה לו הבחור: אבונה, אני לא שומע. אמר הכומר: אני
לא מאמין. ענה לו הבחור
שב במקומי. הכומר יושב על כסא הווידוי והבחור

שואל: אבונה, מי נישק לאם-חנא? ענה הכומר: אני לא שומע. עם כל הכבוד והחיבה

שאני רוחש ליושבים במשרד החינוך - אני מפקח במשרד החינוך - במיוחד בעלי המאה

הנותנים את התקציבים, אני חושב שכאשר הם יושבים בצד השני של המיתרס האוזניים

שלהם אטומות.

דובר כאן על דברים ברמה אקדמית אבל אני אדבר דבר פשוטים: אנחנו מצווים

לתת תוצר במערכת החינוך. עם תוצר נמוך כזה כמו כשלון במתימטיקה ובהוראת

המדעים אני שואל מה עלינו לעשות. היה מחדל עצום ובמשרד מרכזי כמו משרד

החינוך, מבין אלה היושבים בראש הפירמידה, השר, המנכ"ל, הסמנכ"ל, הממונה על

החינוך הערבי, אנחנו המפקחים והמנהלים מישהו חייב לתת את הדין. הדבר הקל ביותר

היה "להתלבש" על המורים, אולי גם הם אשמים, אבל אולי לא היה מי שידריך אותם,

קל לנו לברוח מן המציאות ולהתחבא מאחורי ועדות חקירה. אם היינו עושים מבחנים

במקצועות אחרים, היינו רואים שהמציאות הרבה יותר עגומה.

דיברו כאן על משאבים. אביא דוגמה. אני מפקח בחצי משרה על הוראת המדעים

בכל בתי-הספר הערביים היסודיים במדינת ישראל.
היו"ר מי בר-זהר
כמה מפקחים יש בחינוך היהודי בתחום בו אתה עוסק?
ד"ר חי חורי
מדובר על שטח גיאוגרפיה עצום. במערכת החינוך הערבי יש תחלופה רבה, יש

מינויים חדשים ולגבי בכל בית-ספר יסודי יש 7 מורים להוראת המדעים כי גם מורה

בכיתה אי ובי היא מורה להוראת המדעים, כך שיש 7 מורות כפול 200 בתי-ספר. האם

אני יכול להתמודד עם 1,400 מורים בחצי משרה? אני מניח שהממונים במשרד



החינוך יודעים איך הדברים מתנהלים, אף-על-פי-כן אין בזה נחמה. לכן מדובר כאן

לא רק במשאבים אלא גם ברצון טוב.

היו"ר מ' בר-זהר;

אני מבקש לשמוע את מר רן לרנר, יועץ לענייני ערבים למזכ"ל הסתדרות

המורים.
ר' לרנר
אני מברך את ההברים המוסלמים לרגל צום הראמדאן.

כשאני נמצא כאן התחושה שלי היא שבסרט הזה כבר הייתי ושמענו אותם הדברים,

אפשר לקחת את הסטנוגרמות של ארבע או חמש הישיבות האחרונות ולראות שלא שמענו

היום דברים חדשים.

יש לי בקשה אל הוועדה הזאת. אילו הוועדה היתה עומדת על כך ודורשת שמשרד

החינוך יתן תשובה על בעיות שעלו לפני שנים, לא היינו שומעים כאן שלערבים

נותנים 4% .

היו"ר מי בר-זהר;

אתה היית בשתי ישיבות של הוועדה בראשותי, מניין לך שהוועדה לא דרשה

תשובות כאלה?

ר' לרנר;

סליחה, הוועדה לא קיבלה תשובות. הייתי בישיבה הקודמת שדנה בעמותת סיכוי

ביחס לתקנים, משרד החינוך התבקש להביא נתונים ולא ראיתי תשובות בקשר לכך.

מאחר שלא נתקבלו נתונים מדוייקים בקשר לפערים, יש לנו דימויים מפליגים לגבי

הדברים האלה. נניח שילדים ערבים מקבלים 4% מהתקציב כשהם מהווים 20%

מהאוכלוסיה. האם ילדים יהודים לומדים פרק זמן שהוא פי חמישה בשבוע? נאמר שכל

המנהלים מתמנים על-ידי חשב"כ, האם כל המנהלים היושבים פה הם מינויים של השב"כ?

אלה דברים שהמשרד חייב לתת עליהם תשובות מדוייקות, הפערים בנתונים הם גדולים

וצריך שיהיה מכנה משותף לדיון.

הבעיה של החינוך הערבי היא מורכבת ואי-אפשר לתת לה פתרונות פשטניים.

כוונתי לבעיה שהיא מחוץ למערכת, בעיה של תעסוקה של אקדמאים או של צווארון לבן.

המערכת לוקה בכך שאנשים שרצו להיות טייסים, מנכ"לים או לשמש בתפקידים בכירים

במשק הישראלי תועלו לחינוך מחוסר ברירה ומכך נובעים הפוליטיזציה

והפרוטקציוניזם. הפוליטיזציה והפרוטקציוניזם הוצגו פה בצורה שכאילו יש כאן

מזימה של הממסד, אבל זה קיים משום שיש דרישה למינויים ושיבוצים גדולה יותר מזו

שהמערכת מסוגלת לספק וזה מצב המהווה קרקע פוריח לפרוטקציוניזם. זה דבר שאנחנו

עדים לו מדי יום והוא עוצר אפשרות של פריחה במערכת. אם תבדקו את הכישורים של

המורים בבתי-הספר התיכוניים תראו שהכישורים שלהם יותר טובים מאשר בקרב היהודים

אבל התוצאות אינן בהתאם. בבתי-ספר ששוכנו במברים חדישים במקום המבנים השכורים

בהם היו קודם לא היתה קפיצה משמעותית מבחינת הדימוי שלהם.

לדעתי אנחנו מרמים את עצמנו כשאנחנו אומרים שבפתרון הבעיות של מינויים,

קצת יותר תכניות לימודים, וקצת יותר מבנים אנחנו נגיע לפתרון הבעיה של החינוך

הערבי והוא יפרח, משום שאנחנו צריכים לפתור קודם את הבעיה החיצונית מחוץ

למערכת. לכן חשוב שהוועדה הזאת תעביר לטיפול של ועדות אחרות את הנושא של

תעסוקת משכילים ערביים במשק הישראלי. אם וכאשר ייפתר ענין זה, נוכל להפיק

תועלת מהכישורים המצויינים של המורים שלנו. אם המערכת משדרת פרוטקציוניזם וכי



המנהל מונה בגלל השב"כ, אין מוטיבציה להתאמץ כי למעשה המערכת איננה מעוניינת

בחינוך, צריך לחשוב כיצד להגביר את המוטיבציה של עובדי ההוראה, המורים

והרשויות המקומיות על-מנת שנוכל לקבל את הפירות מההשקעה שאנחנו משקיעים.

היו"ר מי בר-זהר;

אני מבקש לשמוע את חבר-הכנסת מסאלחה.

נ' מסאלחה;

כל מי שדיבר כאן מנקודת ראות אחרת נגע בדברים חשובים לחינוך הערבי

ולבעיותיו.

אף אחד לא מתכחש לשינוי החיובי המהותי שהיה בחינוך הערבי, אבל אין זה

מתפקידה של הוועדה הזאת לשבח. בדרך כלל יושב-ראש הוועדה יוזם נושא עקרוני או

שוטף לדיון, או שאנחנו מעלים במליאת הכנסת הצעות לסדר-היום המועברות לדיון

בוועדה. אם יש הישגים למשרד החינוך - ובחלק יש הישגים - בבקשה, שבכל יום שני

ושלישי יכנסו מסיבת עתו נאים ויכריזו על ההישגים. אם כך היה, במקום השר המר

הייתי יושב כאן כמנצח המתמודד עם בעיות של ערבים ויהודים.

עוד נקודה. לא כל מנהל בית-ספר או מפקח מונה, חס וחלילה, על-ידי סוכן

שירותי הבטחון, או איש מפלגת העבודה, או איש המפד"ל. זה לא נכון. יש התערבות

פוליטית שהיה צריך להפסיק אותה מזמן, אבל היום אם יש מכרז למנהל, יש לפעמים 18

מועמדים טובים מהכפר עצמו. אגב, גם המכרז לא כל כך קובע כי הסמכות היא בידי

מנכ"ל משרד החינוך וכבר קרה שמישהו נבחר לפי מכרז אבל ב-1 בספטמבר נתקבל פקס

מהמנכ"ל שמישהו אחר מונה. כך שגם אם יש מכרז זה ענין פוליטי, אם זה איש מפלגת

העבודה, או איש מפד"ל, או דברים אחרים וזה מתסכל אותנו כמערכת. כמובן שזה גם

פוגע במנהל המוכשר שזכה במכרז. אפילו לגבי חצאי המשרות של המפקחים מגישים

הרבה מכרזים - יש הרבה אנשים טובים - ורק אחד מתמנה, אולי יש לו קשרים עם

הפוליטיקה, אולי לא, אבל אפילו אם הוא טוב יש לו תווית שהוא איש פוליטי; ואם

הוא איננו טוב התווית שלו שהוא שב"כניק. אני לא רוצה להתחשבן עם עשרים השנים

הראשונות של המדינה ועם מה שעבר, כפי שאמר אלוף הר-אבן אנחנו צריכים להסתכל על

העתיד מתוך הפקת לקחים.

חמוסד לביטוח לאומי הגיש את הדין-וחשבון האחרון שלו - מוסד שבהירארכיה

שלו כמעט שאין ערבים - ובו הוא מוצא שחצי מהערבים הם עניים, 60% מהילדים. יש

600,000 עניים, מהם 300,000 ערבים, כלומר חצי מהערבים הם עניים כי יש אוכלוסיה

של כ-700,000 ערבים. כך, שבנוסף לעוני, התלמיד הערבי צריך ללכת לבית-הספר

בתנאים שתיארתם פה. זו קטסטרופה. איך יצאו תלמידים טובים? אחרי שכ-15% מאלה

שנכנסו לכיתה אי וסיימו כיתה י"ב, ואחרי שהם לומדים באוניברסיטה - אין עבודה

ואין תעסוקה ולכן יש תיסכול עמוק.

דייר רכס, שהוא אחד החוקרים הטובים של הנושא הערבי, טעה בנושא הזה כי אני

באמת חושב שהדברים הם שחור-לבן.

אני רוצה להודות לחבר-הכנסת בר-זהר על הדיונים היסודיים בנושא הערבי. מר

לרנר היה אצלך בדיון עוד כשהשר נבון שימש כשר החינוך והוא גילה לנו אז דבר

מדהים שאפילו אתה, אדוני היושב-ראש, אמרת אז שאתה מתבייש שאתה ישראלי. זה היה

דיון על מצב החינוך וחוא גילה לנו כי מה שכתבה ועדת המעקב לרווחה במגזר הערבי

זה נכון, וכי אלוף הר-אבן כתב עכשיו מחדש את הדברים לגבי העניים הערביים וכי

הדו"ח של המוסד לביטוח לאומי נותן לנו חיזוק לכך כי זה מסמך ממסדי שאנחנו,

הערבים, איננו שותפים בו, כלומר, זו עדות מאנשים שעשו את המחדלים האלה. הוא

גילה בין היתר שכדי להשוות את החינוך חערבי לחינוך חיהודי - אז לא היתה עלייה

גדולה - אנחנו צריכים כ-4,500 משרות של מפקחים ומורים כדי להשתוות; זה גם היה



פותר את בעיית המשכילים הערביים, ואולי גם חלק מהבעיות של המשכילים היהודים,

כולל החינוך הטכנולוגי. הדברים האלה הוגשו לוועדת מנכ"לים. מותר עכשיו לספר

שמר לרנר קיבל מהשר נזיפה טלפונית לביתו, במקום שהשר יודה לו. מר לרנר, למה

גילית זאת אז לוועדה? אדוני היושב-ראש, הלוואי והרבה יועצים ינהגו כמוהו,

אנחנו צריכים להיאבק בתוך ועדת החינוך בעזרת יושב-ראש הוועדה; אנחנו

צריכים להיאבק בכנסת; אנחנו צריכים להיאבק באופן ציבורי במסגרת ועדת המעקב

המייצגת את כולנו. בלי מאבק ובלי כוח פוליטי דבר לא יעזור.

לפני שנתיים, כשנבחר השר המר מחדש לשר החינוך, יושב-ראש הוועדה וחברי-

הכנסת הערביים האשם מחאמיד, חסיין פארס ואני הסתגרנו אתו לפגישה. אמרנו לו:

נדבר תכליס, והצענו שתקום ועדה לתכנית חומש. השר אמר לנו: אם הממשלה הזאת,

שאתם לא שותפים לה, תאפשר לי - ואתם יודעים על מה אני מדבר, זה כוחני - תאמינו

לי שתוך ארבע חמש שנים אני רוצה לפתור את הבעיות יחד אתכם; אבל אם הממשלה לא

תאפשר לי... כוונתו היתה לסדר עדיפויות ואתם רואים שהיא לא איפשרה לו ולכן יש

החלטות על תכנית חומש, כך שההר הוליד עכבר. בירכתי על זה אבל זה צעד קטן מדי

בצעדה גדולה. כולם אומרים לנו שאנחנו צודקים, כולל המנכ"ל אורלב, לכן צריך

להיות לנו כוח פוליטי לחיאבק. אנחנו אומרים שחסרים 1,200 חדרים, משרד החינוך

אומר שחסרים 800 חדרים - בבקשה, תבנו 800 חדרים ונתחיל לספור מחדש.
היו"ר מ' בר-זהר
אני מבקש לשמוע את מר איסמעיל ראיק, חבר ועדת המעקב, מנהל מחלקת החינוך

ברמה.
אי ראיק
אני רואה את הענין מנקודת מבט של מנהל מחלקת חינוך בשטח וסובל ממנו בצורה

די קשה. הנשירה מתחילה בכיתה ג' כי כאשר הילד לא יודע לקרוא ולכתוב את שפת

האם שלו, הוא נמצא בתהליך של נשירה סמויה עד כיתה יי ואז הוא עף מבית-הספר,

אין מסגרות אחרות להכניס אותו אליהן. ילד שנכשל בכיתה די במספר מקצועות ממשיך

להישאר עם הכשלון הזה בבית-הספר. עשיתי מחקר בכפר שלי, רמה, במשך 16 שנים

וראיתי שיש שכבות גיל שיש בהן נשירה של 75% ויש שכבות גיל בהן הנשירה היא 55%,

בממוצע נשירה של למעלה מ-60%. אחוז המגיעים לכיתה י"ב הוא 37%, מהם מגיעים

לתעודת בגרות כ-10%.

איך זה קרה? אומרים במשרד החינוך שצריך מקצוענות והם מאשימים אותנו

בפוליטיזציה. אין לנו שליטה בבית-הספר היסודי וגם לא בחטיבת הביניים, כל

המינויים הם של המשרד, אנחנו לא יכולים להיכנס לתכניות שמלמדים, אין משוב

ממשרד החינוך למחלקת החינוך המקומית כי בעיניהם אנחנו לא מקצועיים, אלא בסך-

הכל שרתים של משרד החינוך לתת להם כסאות ועוד כמה דברים. כשמגיעים לבית-הספר

התיכון כבר כל המערכת צולעת, לא אנחנו צולעים.

אני רוצה לשמוע מי מכל ראשי המועצות המקומיות, או מנהלי מחלקות חינוך, או

אלה המטפלים בחינוך מאלה הנמצאים כאן קיבל דו"ח של מפקח על הנעשה בבית-הספר

שלו? כאשר המחלקה המקומית מנסה לערער על משהו, אומרים: זה שלנו, אתה רחוק.

מה אתם רוצים מאתנו? יש שבר מינהלי בין המערכת המרכזית לבין המערכת המקומית.

צריך שיהיה גב למערכת המקומית שתוכל להביע דעתה מה לתת בבית-הספר שלה.

בענין המערכות התומכות בתהליך החינוך. בית-גין, עין אסד, סגיור מקבלים

100% להסעות לחינוך המיוחד ואילו אני מקבל רק 50%. יש מעט קב"סים במגזר הערבי

ומעט שירותים רפואיים, אין כלום בתחום החינוך הלא-פורמלי, אין מספיק מפקחים.

אם כך המצב, איזה מערכות אנחנו יכולים לפתח? מדוע צריך לשלם בכפר הערבי 200

שקל לחודש בטרום חובה כשבמגזרים אחרים משלמים פחות? אנחנו אוכלוסיה עניה.



אנחנו, כמגזר, צריכים לשבת עם משרד החינוך ועם חברי הכנסת ולקבוע שכולנו

ביחד, לא כל אחד לבד, נעבוד למען שיפור החינוך.

היו"ר מי בר-זהר;

אני מבקש לשמוע את מר רגיי מנצור, הבר ועדת המעקב ועוסק בענייני חינוך

בעיריית נצרת.

ר' מנצור;

כמה דעות וביטויים ששמעתי כאן הדאיגו אותי. אנחנו לא נמצאים כאן בסרט,

אנחנו לא שחקנים בסרט, אנחנו נמצאים כאן בדיון רציני.

נדהמתי מדבריו של אלוף הר-אבן שלא צריך להסתכל על העבר ושאנחנו חוזרים

תמיד על הדברים האלה, אלא צריך להסתכל לשנות האלפיים. איך אפשר לחפש את הבשר

אם אנחנו לא משיגים לחם? איך אפשר לרוץ קדימה כשאנחנו לא השגנו את מה שהיינו

צריכים להשיג בעבר ואת מה שצריכים להשיג עכשיו?

טוב לשמוע ששר החינוך ורבים אחרים מודים בפער הקיים במגזר הערבי ב-40

שנות קיום המדינה, אבל זה לא מספיק. צריך לסגור את הפער לא רק בשוויון אלא

בתכנית ייחודית, עם הקצבה ייחודית כדי לרפא את המחלות של המגזר הערבי. נקרא

לזה "תכנית הצלה חינוכית" למגזר חערבי כדי שנוכל לצעוד קדימה עם מערכת החינוך

במגזר היהודי.

דיברו כאן על מבנים, נושא שעסקנו בו רוב הזמן בשנים האחרונות אבל עדיין

יש מחסור די חמור במבנים. יש דבר אחד שלא מודעים לחשיבותו בקרב הציבור הערבי,

וגם משרד החינוך לא עושה דבר בענין זה. . אם ניקח את השנתון הסטטיסטי 1991 -

ולא את הסטטיסטיקה שאספתי אני או ועדת המעקב - נמצא נתונים על שירותי חינוך
ורווחה בבתי-ספר יסודי כמו
רופא, פסיכולוג, קב"ס, יום חינוך ארוך, שעות

טיפוח וחוגים אחרים. כ-70% או 80% במגזר היהודי מקבלים את השירותים האלה ולא

חשוב אם זו עיירת פיתוח או עיר גדולה, ממספר תושבים של 2,000 ועד 200,000.

אני יודע שהשירותים האלה מגיעים לנו וכואב לי שאין לנו שירותים כאלה, אנחנו

מחפשים אותם כל הזמן ואני נמצא בענין זה בקשר תמידי עם משרד החינוך. יש כל

הזמן כל מיני סיבות למה לא נותנים את השירותים האלה. רוב השירותים האלה

ניתנים לפי ארץ המוצא של האנשים; אם זו עיירת פיתוח או ישוב-ספר או שכונת

עוני; ובקשר ליום חינוך ארוך הוסיפו את הרקע הסוציו-אקונומי. אני בדקתי את

הנושאים האלה והתברר לי שמתוך כ-42,000 שעות ניתנו למגזר הערבי רק 3,000 שעות.

זה נעשה אחרי שהורידו את הקריטריונים שהזכרתי ונתנו את השעות באופן יחסי למגזר

הערבי.

המצב הזה יצר הרבה בעיות. איך אנחנו יכולים להתמודד עם בעיית הנשירה, או

עם הכוונת תלמידים למסלולים מסויימים? איפה הקב"סים, איפה השירות הפסיכולוגי?

בתוך המשרות המאושרות בתחנת השירות הפסיכולוגי בנצרת יש תקן וחצי ורק בהשתתפות

של 65% ממשרד החינוך. אנחנו בעיריה נתנו שלוש וחצי משרות לנושא הזה שהוא חשוב

גם לגבי ילדים הזקוקים לשעות השמה, חינוך מיוחד, כיתות טיפוליות והרשימה עוד

ארוכה.

בנצרת התקדמנו בנושא הבינוי יחד עם משרד החינוך. גיבשנו עם מר דני גת

תכנית חומש לפי הצרכים שלנו במקום. לכן אני מציע - גם ועדת החינוך תמליץ -

שהרשויות המקומיות ילמדו את הבעיות שלהן ויכינו תכנית בשלבים, לשלוש, ארבע או

חמש שנים, על-מנת לצאת מהמצב הזה. משרד החינוך ימציא תכנית משלו, נתאם את

הדברים ביחד ונצעד קדימה.



בענין ההישגים במתימטיקה. יש היום תכנית לקידום שהופעלה השנה על-ידי

משרד החינוך במגזר היהודי. היא לא מופעלת במגזר הערבי אלא רק בעיר נצרת.

אנהנו זקוקים להשתלמויות כשהרשות המקומית ומשרד ההינוך צריכים לתת את הלקט.

אנחנו נתנו את חלקנו, משרד החינוך עדיין לא מאשר לנו את השעות הדרושות ואנחנו

מבקשים שזה "עשה.
היו"ר מי בר-זהר
אני מבקש לשמוע את מר פחד עבוד, חבר מועצת עיריית חיפה.
פי עבוד
נזעקתי לדבר על בעיה שלא ניתנה לה, לדעתי, מספיק תשומת לב, הבעיה של

החינוך בערים המעורבות, בעיה שאפילו ועדת המעקב לא הקדישה לה תשומת לב.

ידוע שבחיפה למשל הוקמו בתי ספר פרטיים לעניים. קמו בתי-ספר של נזירות

על-מנת לעזור לעניים שאין להם מקום ללכת אליו. מתברר היום שמתוך 1,350 ילדים

הלומדים בגנים בחיפה, רק 211 ילדים לומדים בגני-חובה של העיריה. בבתי-ספר

עממיים מעל 60% מהתלמידים בחיפה לומדים בבתי-ספר פרטיים; בבתי-הספר התיכוניים

הפרטיים לומדים כ-70% מהתלמידים. יש רק בית-ספר תיכון אחד של העיריה והוא לא

ממלא את הצרכים של כל התלמידים שרוצים ללמוד. יש רק בית-ספר מקצועי אחד

"אורט" שקולט כ-20% עד 30% מהתלמידים בחיפה ויתר התלמידים באים מהכפרים באזור

הצפון.

דיברו כאן על הנשירה. כאשר ילד נושר אחרי חטיבת הביניים בכפר, הוא הולך

לעזור לאבא שלו בעבודה, אבל אם הוא נושר בעיר - הוא מידרדר לנרקומניות, תחום

שבו יש דו-קיום בשלום, והוא יכול להדביק בנגע הזה את כל החברה סביבו, שם אין

יהודים, ערבים, נוצרים, כולם שווים, יש אחוות עמים בין הנרקומנים, וקראתם

בוודאי על שרשרת הסמים בקרב התלמידים בחיפה שנתפסה. זו בעיה- זועקת לשמים

שאנחנו חייבים לפתור אותה. אמנם בתי-הספר הפרטיים הללו מקלים על הממשלה ועל

העיריה אבל כמעט שהם אינם מקבלים הקצבה, ההקצבה שלהם היא מיזערית. אני לא

אומר שתעזרו ותתנו להם הקצבה, אבל צריך להכריח את הרשויות המקומיות להקים בת'-

ספר שיוכלו לקלוט את כל התלמידים. יש לנו בעיות יומיומיות בחיפה. הקמנו בחיפה

ועדה מיוחדת בראשותו של דייר אבו-מנה, שיושבת, דנה ועושה דברים אבל אף אחד לא

עוזר לנו.

אדוני יושב-ראש ועדת החינוך והתרבות, אני מבקש ממך שתקבע לנו ישיבה

מיוחדת עם שר החינוך ועם נציגים של ערים מעורבות אחרות כמו יפו, לוד, רמלה,

עכו ועוד, על-מנת לפתור את הבעיה הזאת כי הנרקומניות עלולה להתפשט בכל הארץ.

היו"ר מי בר-זהר;

זה נושא רציני ואנחנו נעמיד אותו על סדר-יומה של הוועדה.

אני מבקש לשמוע את מר מוחמד חאידרין, מנהל בית-הספר התיכון בסכנין וחבר

ועדת המעקב.
מי חאידרין
אני לא מקבל את ההכללה שכל המנהלים והמורים מתמנים לפי פרוטקציה. זו אחת

הבעיות, אבל אני חושב שהחינוך הערבי קפץ קפיצה גדולה והתקדם מבחינה כמותית.

פעם היו הטובים לתיכון, היום כולם לתיכון ובתי-הספר התיכוניים קולטים כמעט את



התלמידים. יש גם התקדמות איכותית, נפתחו בבתי-הספר מגמות ריאליות, אבל

המשאבים וההשקעות לא הדביקו את הצרכים. המערכת לא השקיעה די בתלמידים שמגיעים

ברבבותיהם וגם לא בנתה תשתית מתאימה למגמות החדשות.

כמו שבחברה היהודית עשו מאמצים חיפשו משאבים כדי לקלוט את העולים החדשים,

וזה לגיטימי, אני חושב שבתי-הספר שלנו קולטים עולים חדשים מסוג אחר, הם קולטים

תלמידים אנאלפביתים. אני יכול לומר בברור שבבית-הספר שלי 20% מהתלמידים

המגיעים לכיתות טי הם אנאלפביתים. כפי שמשרד החינוך התגייס כדי לקלוט את

העולים החדשים, משרד החינוך צריך לעשות מאמץ ולהשקיע כדי לקלוט את התלמידים

שלנו ולקדם אותם.

היו"ר מ' בר-זהר;

מר עלי חאידר, אתה מייצג כאן את משרד החינוך. נשמעו כאן דברים חריפים

וטענות רבות ואני מקווה שיש לך תשובות לבעיות שהועלו.
עי חאידר
בשבילי זו בעיה כי אני גם שייך לאוכלוסיה הזאת וגם מייצג את משרד החינוך

והתרבות, אבל אנסה לעשות זאת בדרך הטובה ביותר.

נדמה לי שאני הוותיק ביותר מבין האנשים במשרד החינוך, עברו עלי ימים קשים

מאז שהייתי מורה בכפר קרע ועד שהגעתי לתפקיד שאני ממלא עכשיו וחוויתי את כל

הדברים שדיברו עליהם כאן. זה כאב לי. אני זוכר איזה עדיפויות היו למשרד

החינוך בשנות החמישים ואני משווה אותן לעדיפויות של היום. הדבר הראשון שרצו

לעשות אז היה לבצע את חוק חינוך חובה; הדבר השני להביא את הבנות לבתי-הספר.

כל הבעיות שצצו אחר-כך היו כתוצאה מההצלחה של משרד החינוך ביישום של שני

הדברים שהזכרתי. המצב בבתי-הספר בכפרים לא איפשר להם לקלוט את כל התלמידים

שפנו לבתי-הספר ולכן נוצרה בעיה של מבנים, מורים ותכניות לימודים. מאז אנחנו

נאבקים על הכשרת מורים. הזכירו שבתקופה ההיא היו הרבה מורים בלתי מוסמכים

והתרכזנו במתן קורסי השתלמות כדי להביא את המורים להסמכה ולהכניס שיטות הוראה

חדישות ועד היום אנחנו סובלים מהבעיח הזאת.

מישהו אמר כאן שהתלמידים לא רוצים ללמוד והמורים לא רוצים ללמד. נכון,

לתלמידים אין מוטיבציה ללמוד ויש מקום לעשות על זה מהקר.

העלו כאן את הבעיה של אלה שמסיימים את האוניברסיטה ואין להם תעסוקה.

באים אלי סטודנטים שגמרו דוקטורט ומבקשים עבודה כמורים בבית-ספר יסודי או

בבית-הספר התיכון.

לגבי המורים. ההשכלה של המורים היום היא לא פחותה מזו של המורים בבתי-

הספר היהודיים. לפי הסטטיסטיקה שאני זוכר, אחוז האקדמאים אצל היהודים הוא

64%, אצל הערבים - 69%; אחוז המורים הבלתי מוסמכים בבתי-הספר התיכוניים הוא

2% בקרב היהודים ואצל הערבים 1%. אני קושר את זה לתוצאות בחינות הבגרות

ונשאלה פה שאלה למה התוצאות אצל היהודים הן יותר טובות מאשר אצל הערבים.

התשובח לכך היא שלמורה הערבי אין מוטיבציה.

מנכייל המשרד מנה ארבע נקודות חיוביות בחינוך הערבי. אני רוצה להוסיף על

כך. אחרי הבחינות של המשוב במתימטיקה, הציבור הערבי חזר לעצמו, הוא לא זרק את

כל האחריות על משרד החינוך אלא הוא עושה בקורת עצמית ובודק מה הדברים שלא

עשינו לגבי התלמידים שלנו, איזה דברים לא עשו ההורים, או המועצות המקומיות, או

המורים.



שאלו כאן אם קיבלנו את האחוז המגיע לנו ליום חינוך ארוך. לפי מספר השעות

שניתן בשנת תשנ"ב, קיבלנו את האחוז המגיע לנו. אם נשווה זאת לכל מה שניתן

בסקטור היהודי בשנים קודמות - אנחנו עדיין נמצאים בפיגור, אבל אני מקווה שזה

ייעשה גם הלאה. אני רוצה להדגיש שהמנכ"ל נתן הוראה לכל מנהלי היחידות שיתנו

מהתקציבים שלהם לערבים לפי האחוז שלהם באוכלוסיה וזה הישג גדול. אני חבר

בוועדת מעקב אהרי ביצוע תכנית החומש, והמנכ"ל עומד על זה שכמעט בכל חודשיים

נשב עם מנהלי האגפים ונקבל דיווחים מה ניתן לחינוך הערבי והאם הדברים מתבצעים.

אני מקווח שלא ישכחו זאת במשרד החינוך וזה יימשך גם לעתיד.

יש מצב מסויים אחרי 43 שנים, כשההישגים הלימודיים אצלנו הם נמוכים ואני

שואל את עצמי מה אנחנו עושים הלאה. כממונה על החינוך לערבים הצעתי למנכ"ל שרק

דרך שיטות הוראה הדשות והשתלמות של המורים נוכל להביא ליזמות חדשות. לכן צריך

השתלמויות למפקהים, למדריכים, למנהלים ולמורים. לדעתי, נקודת החולשה אצלנו

היא בצוות העוסק בעבודה החינוכית.

נ' מסאלחה;

אם לדייר חאתם חורי יש הצי משרה של מפקח על כל בתי-הספר בארץ - במה הוא

ישתלם? אתה חושב שבכך תיפתר חבעיה? אני לא מאשים אותך אלא את השר ואת

המנכ"ל, הבעיה של המפקחים היא שורשית, משרד החינוך צריך להקצות שעות לכך.
ע' האידר
זו שאלה טובה. היום יש לנו תכנית שנקראת מדע וחברה טכנולוגית - שאנחנו

רוצים להכניס אותה לבתי-הספר הערביים ואי-אפשר להכניס אותה עם ספרי הלימוד

החדשים מבלי לתת השתלמות מתאימה למורים. דייר חורי דרש שעות השתלמות ולא היתה

אפשרות לתת לו זאת, וגם לא למפקחים האחרים. לכן צריך לעשות משהו ולתת משרות

פיקוח לסקטור הערבי, למרות שהשיטה הנהוגה היום במשרד היא להמעיט במספר

המפקחים. כמו-כן צריך לתת מספיק ימי הדרכה לנושאים האלה.

היו"ר מי בר-זהר;

מר חאידר, אין לי טענות אישיות אליך, אבל אני מצטער להגיד שלא לתשובות

האלה ציפיתי.
עי דראושה
לא מר חאידר היה צריך להשיב, אין לו סמכויות. השר או המנכ"ל היו צריכים

לשבת כאן ולהשיב.

היו"ר מ' בר-זהר;

ארבע שעות שאלו כאן אנשים שאלות נוקבות, הביאו מספרים ועובדות. ישב לידי

המנכ"ל ובזמן שנאמר חלק קטן מן הדברים הוא אמר לי "זה סילוף", "זה לא נכון".
אמרתי לו
האנשים שלך ישיבו בסוף הדיון, תדאג לכך שיהיו תשובות לכל מה שנאמר

כאן. לא בשביל תשובות כאלה בא כל הקהל הזה מכל חלקי הארץ. אם אינך מוסמך

להשיב, מר חאידר - אני יודע שאינך מוסמך להשיב - המנכ"ל לא היה צריך להגיד לי:

הוא ישיב. זו פעם ראשונה בתולדות המדינה שבאים לכאן אנשים ושוטחים את הבעיות

שלהם - נכון, חלק הגזימו, חלק דיברו בקיצוניות, חלק דיברו מתוך הלב כי זה כואב

מאוד - אז כך מורחים את הענין והולכים הביתה? מאחר שאתה אדם אחראי, מדוע לא

פנית לשר החינוך ולא אמרת לו שאתה צריך להשיב לכל השאלות האלה ושיתנו לך

תשובות? בהופעתו של המנכ"ל שנשא את דבריו ואחר-כך הלך נגמר הענין? הוא אמר לי

שהוא משאיר כאן את צמרת המשרד ומה היא משיבה לי? שהכל יהיה בסדר? זה איננו

מקובל עלי וצדק מי שאמר שבסרט הזה כבר היינו.



אתם תקבלו את הפרוטוקול של הישיבה הזאת ואני מבקש לקבל תשובה לכל שאלה

שהועלתה פה. אם היו סילופים - אני רוצה לדעת מה סולף ומה איננו נכון; אם

הועלו בעיות הדורשות פתרון - מה הפתרון שאתם מציעים. אתם הכתובת, לא אני,

אנחנו ועדה של פוליטיקאים, זה לא תפקידנו להשיב על השאלות האלה. עם כל הכבוד

לכולכם, אתם הייתם צריכים לארגן את יום העיון הזה, לא אנחנו.

ד"ר בן-דרור, אני מקווה שבתהום שלך תיתן לנו תשובות יותר מתאימות.

ד"ר גי בן-דרור;

התרשמתי לטובה שלא דיברו הרבה בנושא הפיתוח אבל אביא קצת נתונים.

החלק היחסי של המגזר הערבי הוא 18% והמדיניות היא לתת בכל מקרה יותר

מהחלק היחסי ויותר מהגידול הטבעי. הגידול הטבעי והחלק היחסי הם בערך בגבול

100-90 כיתות, בבסיס חחלטנו לתת 130 כיתות, ובפועל, בשנת 1991 - שחיתה שנה

ראשונה לביצוע תכנית החומש - נתנו בפועל 146 כיתות. בפועל ניתנו 23.1% לעומת

כ-18%. זה מהלך נכון וכך צריך לעשות.

בשנת 1992 אנחנו נותנים בבסיס כבר 130 כיתות. אני מתייחס לדבריו של מר

מוחמד מילחם, מתוך החלק לגידול הטבעי לא מדובר על 1,770 כיתות. התקציב בנוי

לפי החלק של הגידול הטבעי וחלק לקליטת העלייה. מתוך הגידול הטבעי, המגזר

הערבי יקבל 26.8% ,שהם 130 כיתות; החלק של הגידול הטבעי בתקציב 1992 הוא 485

כיתות שהן פונקציה של הגידול הטבעי. בשלוש השנים האחרונות הגידול הטבעי במגזר

הערבי לא עבר את 100 הכיתות, זו נקודה מעניינת כי אין הפחתה בהקצבה לגידול

הטבעי.

ת' גוזינסקי;

זה יקח לכם 25 שנים.

ד"ר -ג' בן-דרור;

במעבר מתשמ"ח לתשמ"ט היו 82 כיתות נוספות בתקן שהן תוצאה של גידול טבעי;

במעבר מתשמ"ט לתש"ן - 55 כיתות; במעבר מתש"ן לתשנ"א - 90 כיתות; בכל מקרה

הבסיס היה 100 כיתות והפערים האלה נשמרים כדי לחסל חדרים שכורים, מבנים לא

תקינים וסגירת פערים.

תכנית הפיתוח לא מתבטאת רק בכיתות. אנחנו יושבים יחד עם ראשי הערים על

היערכות לשנת 2000, נקודה שהזכיר אותה מר הר-אבן. בכל פרוגרמה שתוכן להיערכות

הזאת של מדע וטכנולוגיה צריך לשלב ספריות.

אנחנו שמים דגש על החינוך העל-יסודי: מתוך 146 כיתות שתיקצבנו השנה,

נבנו 104 כיתות בחינוך העל-יסודי. זה ביטוי למדיניות שיוצאת מתוך הנחה כי

בחינוך היסודי התלמידים מגיעים לכדי שיעורי למידה מלאים ולכן הפוקוס צריך

להיות בחינוך העל-יסודי. המהלך הזה נכון והתלכדנו סביבו בוועדה המשותפת עם

ראשי הערים.

כשאנחנו מדברים על כיתה במונחים של בנייה מדובר על כיתה, פלוס שירותי

ההיקף והספחים, כולל פיתוח המגרש. אנחנו מתקצבים את פיתוח החצר במדד קבוע

במערכת, כפי שהדבר נעשה בחינוך היהודי, אין כל הבדל. הממוצע של בנייה היום

הוא לפי 125 מטר לכיתה, כשכיתה לבד היא 49 מטר, היתר הוא לשירותי ההיקף פלוס

הפיתוח של החצר. גם בנקודה הזאת התקדמנו.



הועלתה כאן טענה נכונה של החדרים השכורים, בעיה שלא הצלחנו להתגבר עליה.

ברצף השנים ירדנו מ-1,300 חדרים ל-540 חדרים בערך, אבל מבחינת המערכת זו מסה

אדירה, כי מדובר בהדרים קטנים המרוהקים מבתי-הספר. מעבר לכיתות לגידול הטבעי

זו צריכה להיות המשימה שלנו בהתמודדות על סגירת הפערים ואנהנו משתדלים להפש את

המקומות האלה, עדיין בלי הצלחה, אני מודה שזאת בעיה לא פתורה.

בהיערכות ובפרוגרמות החינוכיות והפיזיות, אנחנו משתדלים לתת ביטוי של

הרפורמה במדע וטכנולוגיה, בעיקר ברה-ארגון המשתמע ממגמות הלימוד והמהפכים

המתרחשים.

לגבי הערים המעורבות, הכוונה בוודאי היא לעכו, רמלה, לוד, יפו, חיפה.

למשל, לגבי תיכון "אלמותנאבי" בחיפה, הודענו לעיריית היפה שאין בעיה של כסף

אלא של מגרש, תסדירו את בעיית המגרש ואנחנו נתקצב את הבנייה. בעכו יש בעיה של

מגרש, לא של כסף, יש שם צפיפות איומה. אנחנו לא נסכים לבנות יותר על מגרש קטן

של בית-ספר יסודי ותיכון. הגענו להבנה עם העיריה על מגרש מחוץ לאזור, הענין

יעבור בוועדת בנין ערים ואני חוזר ומודיע: יוסדר המגרש - נאשר מייד תקציב

לבית-ספר יסודי. אני יכול לעבור בצורה כזאת ישוב אחר ישוב, אין בעיה.

אני מסכם: תכנית החומש יצאה לדרך, אנהנו מתאמים אותה עם צוות ראשי

הערים. יש בעיות שלא נפתרו עדיין.

בכל המערכת אין היום תקציבים לבניית גני טרום חובה, לצערי זו בעיה כלל-

ארצית. בעיה נוספת, לא של המגזר הערבי אלא של כל המערכת, היא בעיה של אולמות

התעמלות, אני יודע שאתה יוזם מהלך מסויים, אדוני היושב-ראש, מפעל הפיס מאשר

מספר אולמות אבל היום כ-700 בתי-ספר זכאים לאולם ואין לנו.
היו"ר מי בר-זהר
אני מסכם את הדיון היום.

מתוך נסיוני בעבודה משותפת עם דייר בן-דרור, הדברים שהוא אומר הם מוסמכים.

אבל זה איננו מספיק, כי הדברים אינם תלויים בו. אם הוא אמר שיש כסף וכאשר

יוסדר מגרש ייבנה מה שצריך, אני סומך עליו שהוא יכול להיות אחראי על החלק הזה.

אותם חברים שהעלו נושאים כאלה יבולים להיפגש אתו ואני בטוח שיקבלו ממנו תשובה

מספקת.

הדברים של דייר בן-דרור מביאים אותי לשאלה איפה עומד החינוך בסולם

העדיפויות של מדינת ישראל בכלל, לא רק החינוך הערבי. לא רק שהחינוך נמצא

למטה, אלא שבכל פעם מקצצים קודם כל בחינוך. נודע לי על קיצוץ מסויים השנה

שאנחנו לא ניתן לו לעבור. כאשר אנחנו דורשים שיפור המצב בחינוך, למשל בחינוך

הערבי, שואלים מאיפה יקהו. נכון, בתקציב חינוך כזה הדבר לא ניתן. אם ניקח

חצי מיליון שקל מפה ומשם זה לא יפתור את הבעיה. השאלה ממנה אפשר לגזור את
הדברים האחרים היא
מה מוסיפים לחינוך.

יום העיון הזה נועד להעלות את הבעיות העיקריות המציקות בחינוך הערבי.

נאמרו פה דברים קיצוניים לשני הצדדים. אין ספק שנעשתה התקדמות גדולה מאוד מאז

הקמת המדינה, אי-אפשר להשוות את החינוך הערבי היום עם מה שהיה ב-1948. אבל את

הנוער לא מעניין מה היה בעבר, הוא רוצה לקבל את החינוך שלו היום. במשך השנים

נוצר פער שמוכרחים למלא אותו ופער לא ממלאים בעבודה שגרתית אלא בצעדים

מרחיקי-לכת. צודק חבר-הכנסת האשם מחאמיד כשהוא אומר כי מוכרחים ללכת בכיוון

של אפליה חיובית, כלומר, בשלבים מסויימים לתת יותר כדי להעלות את הרמה ולהגיע

להקטנת הפערים.

*



לא נראה לי שמשרד החינוך עוסק היום באופן ממשי בהקטנת הפערים. הוא עושה

מאמץ צנוע שלדעתי בקושי יצליה לההזיק את הפער במקום שהוא נמצא. לפי התכנית

הקבועה היו צריכים לבנות 130 כיתות שדיברת עליהם, דייר בן-דרור. החלטתם לעשות

מאמץ כביר - הוסיפו 16 כיתות. זה מאמץ גדול במסגרת אותו תקציב כאשר יקחו קצת

מפה וקצת משם, אבל עם 16 כיתות נסתום את הפער? במגזר הערבי חסרות לנו היום

בין 1.200 ל-1,400 כיתות.

חסרים לנו כ-5,000 או 6,000 מורים, אלה מספרים שקיבלתי גם מכם.

חסרות לנו הרבה מילגות לנוער. יש נוער מוכשר שנחנק ולא יכול להמשיך הלאה.

פניתי לשר החינוך לפני כחודשיים ואמרתי לו שצריך לנקוט צעדים דרסטיים

וקיצוניים. בשלוש השנים הקרובות נלך על תכנית ה-1,000: במשך 1,000 ימים נבנה

1,000 כיתות, נשכור 1,000 מורים נוספים במגזר הערבי, ניתן 1,000 מילגות. זה

איננו פותר את הבעיה, זה ישאיר פער, אבל זו תהיה התקדמות משמעותית כלפי מעלה.

אני אומר לנציגי משרד החינוך: אולי זה נשמע לכם אוטופי, אבל אם תיתנו 800

כיתות - ניקח; תיתנו 800 מורים - ניקח; תיתנו 800 מילגות - ניקח. גם מבחינה

ציבורית מוסרית מוכרחים לתת לציבור הערבי תחושה שבאמת מתכוונים לעשות מאמץ

כלשהו. אני יודע שתגידו לי כי בתקציבים האלה אי-אפשר לעשות זאת, אני לא רוצה

להיות פוליטי ולהגיד לך מאיפה לקחת את הכסף.

קיבלתי משר החינוך תשובה שהמכתב שלי בענין תכנית ה-1,000 הועבר לבדיקה.

אנא, תפסיקו לבדוק את הדברים. יבדקו, יעיינו וישיבו שהנתונים לא מרשים לעשות

זאת. קחו את זה בצורה חיובית, אני מוכן למחוק את שמי מתחת לתכנית ולקרוא לה

"תכנית זבולון המר", או "תכנית משרד החינוך" וכן הלאה, אבל חייבים לצאת לדרך

מתוך מגמה שהתכניות של משרד החינוך יהיו כאלה שיוכלו להקטין את הפער באופן

משמעותי במשך תקופה קצרה כי תכנית ל-20 או ל-25 שנה איננה פותרת את הבעיה.

על אף שראשי הרשויות המקומיות קיבלו את תכנית החומש, ועדת-החינוך דחתה את

התכנית הזאת פה-אחד בשני דיונים שהתקיימו בנושא הזה, לא היה אחד מאתנו שאמר כי

התכנית מספקת.
קריאות
ראשי הרשויות לא קיבלו אותה.
חיו"ר מי בר-זהר
בסדר, אם כך נדבר באופן גלוי. בהפסקה באו אלי כמה אנשים ואמרו לי: אני

לא רוצה להגיד לשר החינוך שאני לא מקבל את התכנית, אני מעדיף להגיד לו שהתכנית

טובה ואז אוכל לקבל כיתות ותקנים. אני מבין את זה.
דייר מ"ח אללה
איך אפשר לתקן. את העיוות בשירותי החינוך שניתנים על-פי קריטריונים של

טעוני-טיפוח וארץ מוצא?
היו"ר מי בר-זהר
אל תשכחו שבשבוע הבא ביום רביעי אנחנו מסיימים את המושב של הכנסת הזאת.

ועדת החינוך אספה מספיק חתימות של חברי הכנסת כדי שנוכל לקיים דיונים במשך

הפגרה, עד הבחירות, בהם נעלה את הנושאים האלה. משום כך אני מבקש לגבש שני
סיכומים לגבי הדברים שהועלו ביום העיון חזה
1. יש צורך לקבוע עם משרד החינוך צעדים משמעותיים לצמצום הפער ולשם כך

אני מציע את תכנית ה-1,000 שאחזור עליה עד שנראה התקדמות ממשית. המאמץ צריך

להיות מעבר למאמץ הרגיל כדי לסתום את הפער במשך כמה שנים בכל מה שניתן לעשות

על-ידי צעדים מלמעלה. אני מקווה שהרמה תעלה באותה מידה.

2. אנחנו צריכים לקיים דיון מיוחד לגבי כל הדברים העובדתיים והמעשיים,

בו נקבל תשובות ממשרד החינוך. נוסיף לכך הערות ופניות נוספות כדי שנראה כיצד

לפתור בעיות מעשיות בזו אחר זו.

3. אני מבקש מכל הנוכחים - גם מאלה שעזבו באמצע - להודיע לנו על כל

הבעיות שיש בתחומים בהם דנו היום במניפה רחבה מאוד. אני מקווה שגם נוכל לקיים

כמה סיורים כדי לראות את הדברים בשטח.

אני מודה לכולכם על ביקורכם.

יום העיון ננעל בשעה 40;13

קוד המקור של הנתונים