ישיבת ועדה של הכנסת ה-12 מתאריך 14/06/1989

בחינות הבהרות בבית-הספר הריאלי בחיפה; שאילתות

פרוטוקול

 
הכנסת השתים-עשרה

מושב ראשון



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 42

מישיבת ועדת החינוך והתרבות

יום רביעי, י"א בסיוון התשמ"ט, 14.6.89, שעה 09.00.

נכחו ;

חברי הוועדה; מ. בר-זוהר - היו"ר

פ. גולדשטיין

א. גמליאל

ש. וייס

ר. זאבי

מ. מיעארי

ח. מירום

ח. פארם

י. פרח
מוזמנים
ב. אמיר - מנהל המינהל הפדגוגי, משרד החינוך

והתרבות

ש. עמיחי - מנהלת אגף הבחינות, משרד החינוך

מ. סופר - מנהל החטיבה העליונה, משרד החינוך

י. תדמור - מנהל בית-הספר הריאלי בחיפה

נ. סורוקה - חברת הנהלת בית-הספר הריאלי

א. דגני - מנהל מחלקת הבחינות וחבר הנהלת

בית-הספר הריאלי

א. מלמד - מורה למדעי המדינה בבית-הספר הריאלי

ד. שפירא - מורה לכלכלה בבית-הספר הריאלי

נ. חרובי - יו"ר ועד ההורים של בית-הספר הריאלי

א. זימרן - מנהל מכללת דוד ילין

ש. אלון - חבר הנהלת ארגון המורים העל-יסודיים

מ. חבר - מזכיר סניף חיפה בארגון המורים

מ. מזרחי - יו"ר ועד ההורים הארצי

ר. גיא - ועד ההורים הארצי

ב. נסים - משרד החינוך והתרבות

מזכירת הוועדה; ד. אבידר פלר

רשמה; מ. כהן

סדר-היום; שאילתות;

בחינות הבגרות בבית-הספר הריאלי בחיפה.



שאילתות

היו"ר מ. בר-זוהר;

אני פותח את ישיבת ועדת החינוך והתרבות. הישיבה תהיה פתוחה. נתחיל

בשאילתות.

יש לי שתי שאילתות. א. פנו אלי משוררים, דווקא בשבוע הספר העברי,

ושאלו כיצד יכול משורר בישראל לזכות בפרסום ספרו על אף שאין לו אמצעים

לשלם להוצאת ספרים פרטית. האם יש איזה קרנות שנועדו לסייע לסופרים

ומשוררים? אני מבקש לברר זאת.

ב. שאלתי השבוע בקשר לשנים-שלושה בתי-ספר בהרצליה. בינתיים הגיעה אלי

התכתבות על בית-ספר יוחנני בהרצליה, הם מכתב של ההורים והם תהובה חריפה

מאד של אגף החינוך והתרבות בעיריית הרצליה למנהל המחוז. אעביר למשרד את

שני המכתבים. יש כאן טענות של ההורים בבית-ספר יוחנני שרמת הלימודים איננה

טובה ושמשהו בבית-הספר פגום. אני ממך לברר את זה ולקבל תשובה.

פ. גולדשטיין;

קיבלתי אתמול מכתב מידיד שפנו אליו בקשר למקרה שאירע בבית-ספר

מסויים. לו אין שום קשר למקרה, רק נודע לו שהמתלונן הוא אדם ששירת שירות

ממושך במשטרת ישראל, והוא נכה כוחות הבטחון .

אקרא לפניכם את המכתב של אותו הורה: "הנדון; תלונה בגין התנהגות

שאיננה הולמת מורה. 1. בתאריך 24.5.89, במהלך שעור ללימוד השפה הערבית

בבית-קפר אחד העם בפתח-תקוה, בחטיבת הביניים, תקף המורה איסמעיל מכפר קאסם

את בתי שירי פורלייטר בסטירה בפניה ובבעיטה באחוריה וקילל אותה במלים "בת

זונה".

2. למרות חומרת האירועים והתנהגות המורה, מנהל בית-הספר וסגניו לא

דיווחו לנו ההורים על אירוע חמור זה.

3. בתנו, תלמידה בכיתה ט', נשאה לבדה בעול האירועים על כל הלחץ

המתלווה אליהם במשך מספר ימים, כאשר כל אותם ימים ננקטו כלפיה צעדים על-

ידי הנהלת בית-הספר והיא נאלצה לבלות מספר שעות ביום במעין בידוד חינוכי

בחדר סגנית המנהל הגב' חיה.

4. בתאריך 28.5.89, ארבעה ימים לאחר התקיפה, נשברה בתנו וסיפרה לנו

את כל השתלשלות האירועים.

5. למחרת היום יזמתי פגישה עם מנהל בית-הספר מר ישראל אשר אימת בפני

את פרטי האירוע והודיע לי שאכן בבדיקה שעשה הוברר לו שבתי דוברת אמת להבי

כך שהותקפה בסטירה ובבעיטה ואף זכתה לכינוי הנאי. לדבריו קיבל מבתי מכתב

המתאר את השתלשלות האירועים, אותו העביר לטיפולו של מפקח משרד החינוך.

6. מר ישראל הודיע לי כי החלטתו של המפקח היתה להשעות את המורה

איסמעיל לאלתר מכל פעילות בבית-הספר וכמו כן לא להעסיקו יותר במסהרת

חי נוכית.

7. לתדהמתי ולתדהמת רעייתי, בתאריך 1.6.89 בשעות הבוקר התקשרה בתי

מבית-הספר כשהיא מבוהלת ונפחדת והודיעה לנו כי המורה איסמעיל ממשיך לעבוד

כרגיל, ומשהיא פהשה בו באקראי במסדרונות בית-הספר קרא לעברה: "חתיכת אפס

שכמוך".



8. גם אם נצא מנקודת הנחה כי ההתנהגות של בתי לא הניחה את דעתו של

המורה, ואפילו אם הפריעה במהלך השעור או העליבה אותו, הרי על פי כל קנה

מידה אובייקטיבי סביר ועל פי נורמות התנהגות של מורה אין כל ספק שהמורה

איסמעיל חרג בצורה קיצונית מהמצופה ממנו והתנהגותו הינה פלילית.

9. נסיון שעשיתי ליצור קשר פעם נוספת עם המנהל ישראל לא צלח בידי.

10. אבקש את טיפולך המידי בענין עקב חומרתו בנסיבות הפליליות לכאורה

המלוות אותו.

11. בשלב זה אני נמנע מלשלוח את בתי לבית-הספר כיוון שהיא סובלת

מטראומה נפשית ופחדים בעקבות האירוע. בכבוד רב, אירית ודב פורלייטר,

שלונשקי 8, פתח--תקוה".

לא אכביר גולים. המדבר מדבר בעד עצמו, ואני מבקש טיפול מידי בענין.

היו"ר מ. בר-זוהר;

אני מבקש לשאול עוד שאילתה. יש בידי מכתב נוסף על אורט קרית-ביאליק,

שלפיו תלמידים דקרו זה את זה בסכין ובמספריים וחבריהם מחאו כפיים. אני

רוצה שמשרד החינוך יבדוק מה קורה וגוי מפקח ומי ערב לכך שיהיה סדר. תלמידים

רבים באותו בית-ספר מסתובבים עם אולרים בכיסים. את זה בוודאי בית-הספר

יכול למנוע. הדרך היא למנוע הכנסת סכינים לבית-הספר.

ר. זאבי;

אני חולק על כך. בכל הזמנים ילדים נשאו אולר בכיס. האם אתה באמת

מתנגד שילדים ילכו עם אולר בכיס?

היו"ר מ. בר-זוהרף

אם יש תופעה על אלימות בבית-ספר, צריך למנוע את זה.

ח. מירום;

אני מבקש שמשרד החינוך יגיש לנו דו"ח לאחר שתתברר פרשת בקבוקי התבערה

שנזרקו על-ידי תלמדי תיכון בעיירה מצפה רמון. הם זרקו בקבוקי תבערה לתוך

בית-הספר כעונש על כך שילד הועבר מרמה א' לרמה ב'. נדמה לי שאנחנו צריכים

לקבל איזה דין-וחשבון ממשרד החינוך, מעבר לחקירה המשטרתית, מה קרה שם.

בחינות הבהרות בבית-הספר הריאלי בחיפה
היו"ר מ. בר-זוהר
אנחנו עוברים לנושא שעל סדר יומנו, בחינות הבהרות בבית-הספר הריאלי

בחיפה. נמצאים אתנו נציגי משרד החינוך, נציגי בית-הספר הריאלי בחיפה,

ארגון המורים וועד ההורים הארצי.

לפני שנפתח בדיון אני רוצה להקדים ולומר: כולנו מכירים במעמדו

ובחשיבותו של בית-הספר הריאלי במערכת החינוך של מדינת ישראל, וכולנו

גותי יחסים לבית-הספר הריאלי כאל אחד האוצרות היקרים שלנו. אבל לא היה צורך

- ואינני אומר זאת לאף אחד באופן אישי - להייס כל מיני אנשים שיטלפנו אלי

ויגידו לי כמה בית-הספר הריאלי חשוב וכדומה. אני יודע שהוא חשוב. והפניות



האלו אינן עוזרות, הן מיותרות. לא צריך לומר לי "תעזור", "תרחם". אנחנו

בהחלט נדון בנושא ברוח טובה ומתוך רצון לפתור את הבעיה, ואין צורך במסע

מאורגן של טלפונים בענין הזה.

הנושא של בית-הספר הריאלי היה בחדשות גם בגלל מה שקרה שם והם בהלל

הטיפול של משרד החינוך, שבהתחלה קבע דבר מסויים, אחר כך חזר בו, אחר כך

שוב שינה את החלטתו, ואיננו יודעים בדיוק מה המצב שם. אני רוצה לומר שמדי

שנה כולנו נחרדים לקראת מה שעומד לקרות במהלך בחינות הבהרות. לפני שבוע

הפניתי למשרד מספר שאילתות על העתקות, על גניבת בחינות, על מכירת בחינות,

על תלמידים בדימונה שהנבו בחינה וכאשר התברר להם שזו איננה הבחינה הנכונה

עזבו מתוך מחאה את אולם הבחינות. כל הדברים האלה של הניבת בחינות והעתקות

בבחינות הפכו להיות "ספורט לאומי" במדינת ישראל בכל שנה. אמנם הדיון היום

הוא על בית-הספר הריאלי, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שבכל הארץ פשטה תופעה

מאד חמורה ומאד מוזרה. האם אי אפשר לבנות מערכת כלשהי שתשגיח ותפקח על כך

שהבחינות ינוהלו כסדרן? בכל מקום יש שיטה חדשה. חצרן בית-ספר באשקלון מוכר

בחינה ב-50 שקלים, במקום אחר מוכרים בסכום הבוה יותר וכוי. אני מבקש

מהאורחים שלנו להתייחס במהלך הדיון הם לנקודה הזאת. יש כנראה הרבה מאד

פרצות שקוראות לכל מיני מעשים כאלה.

לעצם הנושא - אני רוצה שנשמע קודם כל ממנהל בית-הספר הריאלי מה קרה

בבית-הספר הריאלי, אחר כך נשמע ממשרד החינוך מה היתה התהובה שלו, מה תהיה

התגובה שלו, ואחר כך נעבור לדיון. מר ישעיהו תדמור, בבקשה.
י. תדמור
לא באתי לבקש רחמים, אבל בהחלט באתי לתבוע את עלבונו של בית-הספר

הריאלי. באחד השלבים במהלך הפרשה ביקשתי פגישה עם שר החינוך והתרבות.

כיוון שלא ידעתי כמה זמן תימשך הפהישה ומה יהיה אופיה, ניסחתי את הדברים

בכתב, ואני מבכר לקרוא את הדברים כאן, כי המסמך הזה מבטא הם את מה שעשינו

בתחום הזה והם כמה ממדים נוספים של הפרשה. פה ושם אוסיף כמה דברים להבהרה.

במכתבי אל שר החינוך והתרבות אמרתי 5 אני בא אליך, אדוני השר, לתבוע

ממך את עלבונו של בית-ספרנו ולערער בפניך על החלטת משרד החינוך והתרבות

נגדנו בענין הפיקוח על טוהר בחינות הבהרות אצלנו. החלטת המשרד, ההליכים

שננקטו על-ידי אנשי המשרד בטיפול במקרה, ההתבטאויות שיצאו בהודעות הדובר

וההדלפות עלבו בנו קשות. הפהיעה איומה משום שהיא נוהעת בערכים שאנו שואפים
לראותם כמזהים הסהוליים של בית-ספרנו
יושר, אמינות וכבוד.

בעת שביטאת את עמדתך הנחושה בענין טוהר הבחינות, היינו בין הראשונים

שבירכנו על כך. שמחנו על הוצאת התקנות המפורטות בנושא על-ידי משרדך. ראינו

בהן תיקון הכרחי של מצב בלתי נסבל שהיה בשטח (אף על פי שבבית-ספרנו הקפדנו

תמיד, כל השנים, על תקנון פנימי מחמיר מאד בכל הקשור בטוהר הבחינות),

בתידרוך שנתנו למורים בבית-ספרנו ולמשהיחים תבענו מילוי מושלם של התקנות

כולן, קלה כחמורה; הזהרנו מפני סטיה מהן; רצינו להצטיין בכל הקשור בסדרי

הבחינות ובטוהרן . בפועל קיימנו את התקנות כולן, כלשונן וכרוחן. מתקנה אחת

בלבד חרהנו על פי לשונה, אבל בהסדר שהנההנו קיימנו בדבקות את רוח התקנות

ומיצינו את ערך טוהר הבחינות במירביותו.

בחינת בהרות היא מצב של לחץ. בתקופתנו יש לבחינות משקל עצום, מעבר

לכל מידה סבירה, וממד של גורליות לעתידו של הבוהר. במצב זה, כשהמתח בקרב

התלמידים בשיאו, קורה לא אחת שתלמיד שרוי במצוקה נוראה, לא משום שלא למד

את החומר, לא משום שלא שנה אותו, לא משום שאיננו בקיא בחומר ואיננו מבינו,

אלא משום שמחמת ההתרהשות השאלה שבבחינה איננה מובנת לו כל צרכה. אין

המדובר בהעדר "הבנה הנקרא", שאני מכיר בה כבסיס וכחלק מהותי של התשובה,



כלומר אני מכיר בזה שהסברה מסויימת בגוף השאלה, שקשורה בהבנת הנקרא, יש בה

כבר ממין התשובה. יא לזר, אני מתכוון. כוונתי לטשטוש ולעמימות במחשבה

שעלולים לנבוע ממבנה השאלה, מניסוחה, מצורתה, ממיקומה בטופס הבחינה

וכדומה, לביטויים אלה של חרדה ומצוקה עלינו כבוחנים, קל וחומר כמחנכים,

לתת מגננה. חובתנו מהבחינות האנושית והמוסרית, ואני חושב שחד הן, לסייע
לתלמיד שנקלע בהם. ועוד
כפי שאתה יודע, בטפסי בחינות רבים נופלות הם

טעויות מסוגים שונים, מונחים ומושגים שלא נלמדו, נתונים חסרים, נתונים

שגויים וכדומה, ובאלה, אליבא דכל הדעות, זכאי התלמיד להבהרה.

על פי התקנות בענין טוהר הבחינות חל איסור מוחלט על מורים להיכנס

לחדר הבחינה. ובכלל, אין ולא מתאפשר שום מגע, על כל פנים אצלנו, בין תלמיד

למורה בעת הבחינה. מורה הוא בל ייראה בשטח. כיצד, איפוא, יביע תלמיד שיש

לו ספק ביחס לשאלה נתונה בבחינה, את מצוקתו? על פי השיטה שהנהגנו רשאי

התלמיד לכתוב את בעייתו בפתק ולהעביר את הפתק באמצעות המשגיח למרכז

הבחינות. המשהיח לרוב איננו איש בית-הספר. בכל מקרה הוא איננו מורה מתחומי

הלימוד של המקצוע. אם הוא זוכה לתשובה, זו מועברת לו ממרכז הבחינות לחדר

הבחינה על-ידי המשהיח. כלומר יצרנו חיץ ברור בין התלמיד לבין המורה כדי

שלא ייווצר שום מתח אמוציונלי שמחייב הם את המורה והם את התלמיד.

עד כאן אין פלוגתה בינינו לבין משרד החינוך והתרבות בקשר לשאלה

המהותית. השאלה במחלוקת היא; מי מוסמך לתת תשובה לשאלת התלמיד.

היו"ר מ. בר-זוהר;

אמרת קודם "השיטה שהנהגנו". כלומר השיטה הזאת היא שלכם בלבד, לא של

בתי-ספר אחרים?

י. תדמור;

כן .

נ. סורוקה;

יש בתי-ספר רבים שאימצו את ו-1שיטה הזאת.
י. תדמור
בהתאם לתקנת המשרד, אם מתעוררים ספק או שאלה ביחס לשאלה שבבחינה, על

בית-הספר לפנות למפקח המרכז של המקצוע. נההנו ועדיין אנו נוההים לפיה. דא

עקא שקשה מאד להשיג את המפקח המרכז בטלפון. כשאלפי תלמידים נבחנים בו-

זמנית ברחבי הארץ וכשמאות שיחות הודשות את קווי הטלפון, יש שהשיחה עם

המפקח מתבצעת כעבור זמן רב, אם בכלל. היה מקרה בבחינה בספרות בשנת

הלימודים התשמ"ח שחלפו כשלושת רבעי שעה עד שהצלחנו ליצור קשר עם המפקח.

בבחינה בכימיה בשנה שעברה, כשמקום מושבו של המפקח המרכז ברחובות, חלף כל

זמן הבחינה עד שמצאנו אותו. ואהב, הם נתקלנו בתמיהה מצד המפקח המרכז,

כשסוף סוף הצלחנו ליצור אתו קשר, מדוע לא פתרנו את בעיית ההבהרה לתלמיד

בעצמנו, כלומר מדוע לא הפעלנו את השכל הישר שלנו, כפי שהתחייב. אני אומר

במפורש שנטלתי איפוא על עצמי את האחריות ואיפשרתי לצוות שבמרכז הבחינות

אצלנו להשיב על שאלות וספקות המתייחסים למבנה השאלה בלבד. בצוות ~ מרכז

המקצוע או מורה בכיר אחר במקצוע הבחינה, מדרך הטבע אדם ותיק, מנוסה, מהימן

ואמין, ועמו מנהל מחלקת הבחינות שהוא חבר ההנהלה של בית-ספרנו.



שאלות רבות של תלמידים אינן נענות כלל, כלומר פשוט משמידים את

הפתקים. הצוות, מתוך שיקול דעת קפדני, משיב על "שאלות מצוקה" כפי שכיניתי

אותן , כלומר שאלות המתייחסות למבנה ולנוסח השאלה בלבד ולא לשום יסוד

המחייב "הבנת הנקרא".

השאלות הועברו לתלמידים על-ידי המשגיח. לא היה כל קשר אישי. ברוב

המקרים תלמיד לא כתב כלל את שמו. ברוב המקרים התלמיד לא ידע כלל מיהו

המורה הבכיר שמשיב לו. ברוב המקרים המורה המשיב לא ידע כלל מיהו התלמיד.

התלמיד קרא בפתח והניחו או זרקו. חוליית הביקורת של משרד החינוך והתרבות

לא מצאה איפוא פתקים חסויים או מחתרתיים, כפי שבא לידי ביטוי בתקשורת. לא

היתה שום קנוניה. היא עטה על פתקים שנמסרו לתלמידים בדין, לפוזות בדין של

בית-הספר, ונשארו גלויים לעין, על השולחן או על הרצפה, מחכים לשרת שיטאטא

אותם.

לפי מיטב שיפוטנו הפתקים ששלח הצוות שבמרכז הבחינות כללו התייחסויות

התואמות את ההגדרה של תשובות לשאלות ספק והבהרה בדבר מבנה השאלה. מצורפים

בזה דו"חות של המורים הבכירים שהשיבו בבחינות הבהרות במדע המדינה ובכלכלה,

ד"ר אברהם מלמד, במדע המדינה, וגב' דרורה שפירא, בכלכלה. אבקשך לקרוא את

הדו"חות שלהם בעיון. חשוב ביותר, למען הבנת הנמקותיהם, להתבונן עם קריאת

הדו"חות הם בטפסי הבחינותעע. אין לי ספק שתמצא אף אתה שכל ההתייחסויות

תואמות את ההגדרה המותרת. אגב, אף על פי שרוב הפתקים לא נענו כלל, הם בחלק

מן הפתקים שנשלחו לתלמידים תגלה תשובות שעיקרן הוא שהצוות סירב להשיב. בכל

מקרה, לא היתה אצלנו "תעשיה" או "חרושת" של מתן תשובות לכל השאלות, כפי

שנוצר רושם בציבור בשל מינוח לא זהיר בהצגת הענין.

התקיים בירור אצל מר אברהם אמיר. השתתפו בו מטעם המשרד גם גב' שלומית

עמיחי, גב'- גילה גור ומר מלאכי סופר. הבירור נוהל באווירה טובה, ענינית

וקולגיאלית. אני חב הערכה רבה ותודה על היחס הרגיש והחברי שגילו אנשי

המשרד כלפינו, אלה שהיו בצוות. אבל אי אפשר היה שלא לחוש שהוועדה שנתמנתה

לברר את עניננו פעלה בצל, אמנם סמוי, עעשל דירקטיקה מגורם שמעליה. אי אפשר

היה שלא לחוש בכך שהמשרד רואה בנו מקרה מבחן ושבכוונתו לגזור עלינו גזר

דין חמור. אי אפשר היה שלא לחוש שדיננו נחרץ כבר קודם, עם שוליים צרים מאד

לתימרון . תהליך הבירור הואץ, מעין שיפוט מהיר, מבלי שהיה סיפק לבדוק

ביסודיות את פרטי הנושא. תתמה בוודאי לשמוע שטופס הבחינה בכלכלה, שזאת

בחינה ייחודית שחוברה על-ידי בית-ספרנו, שאגב הרשות המוסמכת להשיב הם על

שאלות מצוקה והם על שאלות מהותיות היא המורה שחיברה את השאלון, לא היתה

כלל לנגד עיני חברי ועדת הבירור. וכשתקרא אתה את הפתק על התכנית החדשה של

פרס, שמשרד החינוך והתרבות ראה להציג אותו כאיזה פתק-דגם ברדיו, פתק

שהמשרד עשה אותו סמל ומשל - תראה האם אמנם היתה בו סטיה מההבהרה ההכרחית.

ביום ששי שקדם לבירור - חשוב שחברי הכנסת ידעו הם את זה - נמסר לי על

ההאשמה של המשרד נגדנו והוזמנתי לבירור ביום ראשון. לא התווכחתי כלל.

כחייל - התייצבתי. לתומי סברתי שעד תום הבירור, יארך כאשר יארך, יהיה

הענין חסוי. והנה ביום שבת, עוד לפני צאת שלושה כוכבים שיבדילו בין קודש

לחול, התפרסמה ברדיו הודעת דובר משרד החינוך והתרבות על "אי-סדרים

בריאלי", ש"מנהל בית-הספר הריאלי הוזמן לבירור" והוי. מדוע עשיתם זאת. מר

אברהם אמיר אמר לי שחששתם מהדלפה. מדוע חששתם מהדלפה? מי רצה להדליף? והאם

נאה היה להודיע הודעת דובר מבלי להודיענו תחילה על כוונה כזאת?

ועוד: אני יודע שאתה עשוי לראות בכך אולי יוהרה מצדי, האם לא יכולתי

לצפות שדרג במשרד, אולי מר בנימין אמיר, אולי ד"ר שושני, אולי אפילו אתה,

אדוני השר, בענין כה חמור בעיניכם, יתקשר אלי אישית, בנימה חברית ומתוך

אמון, ויודיעני על ההאשמה? וזאת, אני מדגיש בפניך, מבלי לגרוע חלילה כהוא



זה מתהליך קפדני ומחמיר ורשמי של הבירור, שאני מבין אותו ומחייב אותו. האם

לא נכון היה לצפות שתתקשרו, אם לא אתי, לפחות עם נשיא בית-הספר שלנו?

יום לפני ההחלטה כבר פרסם אחד העתונים מפי אחד מ"בכירי המשרד" את מה
שצפוי בה
"יינזף מנהל בית-הספר, יושעה מנהל מחלקת הבחינות בבית-הספר"

וכוי. לאחר שנתקבלה ההחלטה במשרד, קרא לי אותה מר אברהם אמיר בקריאה שוטפת

בטלפון. עד לרגע כתיבת מכתב זה - ומכתיבתו עוד שלושה ימים - לא הגיעה לידי

ההחלטה בכתב. מדוע? וכשהודיעו ברדיו על הגזירות, נאמר שהן קשורות בענין

"ההעתקה שנתגלתה בבית-הספר הריאלי".

אני רוצה לומר מלים אחדות על התקשורת, למרות שכמובן אינני יכול לתבוע

את עלבוני מהתקשורת באמצעות חברי הכנסת. התקשורת השתמשה בביטויים כמו

"התלמידים שחטאו", "התלמידים שהעתיקו". במה הם חטאו? מה הם העתיקו? או

"בית-הספר יסגיר את התלמידים". האם מדובר בעבריינים?
י. פרח
זה מונח אומלל מאד, "להסגיר את התלמידים".
י. תדמור
יש לי תיק שלם של ביטויים אומללים.

יפה עשתה ועדת הבירור שפתחה את נוסח ההחלטה בהבעת אמון בתום-הלב

ובכוונה של בית-ספר ומנהלו. וזה נכון שבהחלטה שנתקבלה מובע בפתיחה אמון

בבית-הספר ובמנהלו, וזה יפה. אבל הגזירות שבאות בעקבות הצהרת האמון הזאת

מסרסות אותה באורח אכזרי וציני. אנחנו רואים בהן גזירות שלא נוכל לעמוד
בהן
א. גזירת ביטול הבחינות. לפי דעתנו גזירה זו איננה צודקת, איננה

הוגנת, ואיננה מוסרית כלפי התלמידים. במה הם חטאו? התלמידים שאלו מה ששאלו

מתוך שמותר היה להם לשאול. והתשובות שקיבלו, והם לא היו אמורים לדעת והם

לא ידעו ממי קיבלו אותן , כולן צמודות להגדרה של תשובה המבהירה שאלה, כנזכר

לעיל.

ב. גזירת המשגיחים. אחת הגזירות היתה כלפי כל המורים שלל בית-הספר

הריאלי, שלפיה משרד החינוך והתרבות ישלח משגיחים מטעמו. גזירה זו חושפת את

חולשתה של הצהרת האמון , ובעיקר מבזה את ההנהלה ואת ציבור המורים כולו
בבית-הספר. אגב, פרט גרוטסקי
רוב המשגיחים שלנו כיום הם מחוץ לבית-הספר,

אנשים שאנחנו שוכרים. גזירת המשגיחים פירושה המעשי הוא שעתה משרד החינוך

ישכור כמעט את אותם האנשים.

גזירת השעייתו של מנהל מחלקת הבחינות, מר אברהם דגני, איננה הוגנת

ופוגעת במר דגני שהוא מורה ומתנך ותיק, הוא עצמו בוגר בית-הספר, מעמודי

התווך של המוסד כיום, איש ישר-דרך ואמיתי מאין כמוהו. ההחלטה בענין השיטה

התקבלה על-ידי הנהלת בית-הספר כולה.

ההחלטה של המשרד היכתה בכותנו, במורים, בתלמידים, בהורים, בבוגרי

בית-הספר ובחברי מועצת המנהלים. כאילו אירעה רעידת אדמה. כאילו, כי האדמה

אצלנו מוצקה ולא זעה. אנחנו הרי מחמירים בכל ענין הקשור ביושר ובטוהר

ציונים ובחינות. טוענים נגדנו שאנחנו נוקשים במתן ציוני מהן. תלמיד שנתפס

אצלנו בהעתקה בבחינה רגילה - ואצלנו יש הרי חרושת של בחינות, כל שבוע יש

שלוש-ארבע בחינות - נענש קשות. כבר הדחנו תלמידים מבית-הספר בעוון של אי-

יושר והפרת אמון. את בחינות הבגרות אנחנו מנהלים בנקיון מוסרי. בשנה שעברה



היו אצלנו שלושה מפקחים מטעם משרד החינוך והתרבות, אמנם ממחוז חיפה, במספר

בחינות. הם ראו את הארמון, הסדרים והנהלים אצלנו, כולל שיטת הפתקים להבהרת

שאלות מצוקה. שנים מהם השתתפו יוזד אתנו במרכז הבחינות במענה לשאלות מצוקה.

הם התרשמו מאד לטובה מההקפדה המירבית והקשוחה על טוהר הבחינות, וקנם זאת

הם מהיחס הלבבי והאוהד שאנו מעניקים לתלמידים, במיוחד בסיטואציה של

הבחינה. יעיד על כך מנהל המחוז דייר יוסף גולדשטיין, שמשום מה לא הוזמן

לכאן היום, שכשחזרו המפקחים למשרדו הרעיפו שבחים על סדרי הבחינות אצלנו.

אינני רוצה להיתלות בזה יותר מדי, אבל אפשר היה לראות הם בזה מידה של

לגיטימציה לשיטה הנהוגה בבית-הספר הריאלי.

אדוני השר, חרגנו חריגה טכנית, ואם תרצה - חריגה משפטית, מהתקנה

המחייבת אותנו להתקשר במקרים של שאלות הבהרה לגבי השאלות שבבחינה עם

המפקח המרכז. לדעתנו מסיבות טכניות התקנה הזאת איננה עומדת במבחן מעשי,

לפחות לא באורח מלא. אני יודע, צריך הייתי להיוועץ בנושא זה עם המשרד.

צריך הייתי לקבל את אישור המשרד. מגיעה לי הערה מכם, מגיעה לי אולי נזיפה,

מגיעה לי אולי אפילו תגובה קשה יותר מצדכם. ואגב, הייתי מוכן הם לתת את

הדין. אבל הגזירות שגזרתם עלינו נוראות, לא רק מבחינתנו, אלא הם מבחינת

משרד החינוך והתרבות. המשרד נפגע מזה בכך שהוא חוטא בתגובה בלתי

פרופורציונית, בלתי שקולה, בלתי הוגנת, בלתי בדוקה. אנחנו חשים שיש בתגובת

המשרד משהו מה"עליהום", שכמה מאנשי התקשורת עטו עליו כמוצאי שלל רב.

בוודאי שיש בהחלטה, אם מצרפים אלה הם את הדרך שבה נהג המשרד בנו, מעשה -

ואני מקווה שלא בכוונת מכוון - של דה-קרדיטציה של מעמדו ויוקרתו של בית-

ספרנו.

אדוני השר, אני פונה אליך בבקשה שתבדוק או תורה לבדוק מחדש,

בדייקנות, את הנושא.
פ. גולדשטיין
ממתי המכתב הזה?
י. תדמור
מה-7 ביוני 1989, ד' בסיוון.

ר. זאבי;

האם קיבלת תשובה?

י. תדמור;

היתה שיחה עם כבוד שר החינוך והתרבות, טובה מאד וארוכה. חשתי שניתנה

לי, לפחות מבחינת משך הפגישה ויכולת ההתבטאות, כל האפשרות לומר את דברי.

השר אמר לנו שהוא לא היה מעורב בפרטי הענין , בזה בעצם מצאתי נקודת אחיזה,

כי התברר שעדיין יש איזה מרחב שבו אפשר לפעול. ובאמת פניתי אליו מבלי לבקר

את אנשי המשרד. פניתי אליו כאל מי שיש לו ראיית-על בענין הזה. הוא הבטיח

לי לבדוק.

תוך כדי השיחה הגיעה בקשה מצד תלמידים של בית-הספר שלנו לראות את

השר. הוא פינה למחרת שעה וחצי כדי לראות אותם. הרושם שאני וחברים אוזרים

קיבלנו הוא שמדובר בפגישה אישית של השר עם תלמידים. באו חמישה תלמידים

ומצאו את כל אנשי משרד החינוך שנמצאים עכשיו הם פה. אני חשבתי שאולי הם

אני צריך להשתתף בשיחה. אבל השר אמר לי שהוא רוצה שיחה איטימית אתם. אחרי

שהתלמידים חזרו השר התקשר אלי, הערכתי את זה מאד, אמר לי שהתרשם מאד



מהתלמידים, ושמחתי מאד. אחר כך אמר לי שההחלטה היא כדלקמן; או שכל

התלמידים ייבחנו בחינה קולקטיבית, או שהתלמידים שנמצא אצלם פתק שיש בו רגוז

מהותי - לא טכני, לא מה שאני מגדיר כשאלת מצוקה - יצטרכו להיבחן בחינה

חוזרת. אמרתי לו אז שאני מאמין באופן מוחלט בחפותם של כל הפתקים, ולבן, הם

אם אני הולך לפי שיטתו, צריך לבדוק את הפתקים. אני חוזר ואומר שאני מאמין

בחפותם של כל הפתקים.

היו"ר מ. בר-זוהר;

האם אתה יוצא מהנחה שכל הפתקים נשמרו, שאף פתק לא הושמד?
י. תדמור
לא, אני רוצה לומר שבאף אחד מהפתקים שנאספו על-ידי אותה חברת חקירות

והועברו לידי משרד החינוך והתרבות אין שום דבר שחורה מההגדרה של מענה

מוגדר ומצומצם לשאלת מצוקה.

ואז התחיל התהליך של הידברויות עם משרד החינוך והתרבות כיצד עושים

זאת. אני ביקשתי שיעשה זאת אדם מחוץ למשרד, שאיננו מעורב בתהליך, שאיננו

חייב לראשות המשרד וכדומה. זה לא התקבל. משרד החינוך רואה - מבחינתו בצדק,

ובדיעבד אני מקבל את זה - בד"ר דן גלעדי, שהוא המפקח המרכז על מדעי החברה,

את הרשות המוסמכת להחליט האם יש פתקים חריגים או לא. אני מקבל זאת, אם כי

מתוך מחאה מסויימת. אבל אני מבין את זה. עוד ביקשתי שיתאפשר לנו לראות

אותו לפני שיפסוק כדי להציג את הרציונל שלנו למתן כל תשובה ותשובה. החלק

הראשון של הדיון הזה אתו היה אתמול בלילה בביתו בתל-אביב. עוד אין לו

מסקנות סופיות. אבל אין לי שום ספק, לא מתוך אינטואיציה, אלא מתוך מלים

שנאמרו, שהגישה כלפי הענין הזה השתנתה מקצה אל קצה, בוודאי אצלו.

אני רוצה לסכם ולומר שיש לי שלוש תכליות, שלוש מטרות: האחת - אינני

צריך אישור, אבל בוודאי הבעה או ביטוי לאמון הבלתי מסוייג בבית-הספר

וביושרו. השניה - אני מבקש אמון בלתי מסוייג במורים בכללם, קל וחומר

במורים שהיו מופקדים מטעמנו על שיקול הדעת באבחנה מהי תשובה מהותית ומה

אינה תשובה מהותית, ולפי דעתי הם עמדו באופן מוחלט בהגדרה הזאת. השלישית

יש לי משאלה לוועדת החינוך והתרבות של הכנסת, לפנות במשאלה או בתביעה

למשרד החינוך והתרבות. אני חושב שכל הפתקים חפים, ואני יכול להוכיח את זה.

אבל אם באופן היפותטי יש פתק אחד שאיננו חף, התלמיד שקשור בפתק הזה חף,

ואני חושב שהוא לא אשם בשום דבר.

היו"ר מ. בר -זוהר;

מר בנימין אמיר, מאחר שהדברים הופנו למשרד החינוך, אולי מישהו מהמשרד

יסביר לנו איפה אתם עומדים היום, מה היתה כל השתלשלות הענינים, התגובה

הראשונה, התגובה השניה וכו'. אני מבקש להפריד את נושא התקשורת מכל הענין

הזה. התקשורת אינה עומדת פה למשפט. לכולנו יש נסיון עם התקשורת. זה לא

דיון על התקשורת, איך היא תיארה את כל הענין. זה הם לא משפט על המדליפים.

יש מדליפים מקצועיים בכל החוגים, בכל התחומים. זה אפילו לא דיון על יחסי

אנוש, אם מישהו כן צלצל או לא צלצל. הדיון הוא לגופו של ענין, ואני רוצה

שנתרכז בנושא הזה.

ר. זאבי;

נכון שהתקשורת אינה עוגודת פה למשפט. אבל העובדה היא שמשרד החינוך יצא

עם הודעה לא מתואמת.
היו"ר מ. בר-זוהר
אינני מדבר על ההודעה של משרד החינוך. אני מדבר על התקשורת כתקשורת.

כשיש הודעה רשמית של משרד החינוך, בוודאי הכתובת היא משרד החינוך.

הגב' שלומית עמיחי, מנהלת אגף הבחינות במשרד החינוך והתרבות, בבקשה.
ש. עמיחי
אני רוצה להקדים כמה מלים על הבעיה של טוהר הבחינות בכלל ואיך השתלב

המקרה של בית-הספר הריאלי בטיפול בבעיה. אני נמצאת במחלקת הבחינות כמעט

שנתיים. היתה טענה חד-משמעית שאנחנו מעלימים עין מהעובדה שבבתי-ספר יש

תופעה רצינית של העתקה. כך האשימו אותנו האוניברסיטאות, הורים, תלמידים

ומורים. ההחלטה של השר בשנה שעברה היתה לא להעלים עין , וככל שזה לא נעים,

אולי הם לא חינוכי ולא יפה, לצאת בגלוי ובמאבק משולב בנושא של טוהר

הבחינות. משולב פירושו הם נושא חינוכי, תכניות חינוכיות, תשדירי שירות,

שיחות עם מנהלים, והם פיקוח יותר תמיר ויותר מסיבי שלנו על הנושא של טוהר

הבחינות.

אנחנו רואים את בית-הספר הריאלי, כמו את רוב בתי-הספר, כשותף שלנו

במאבק הזה, באשר התלמידים שלהם מגיעים לאוניברסיטה ומגלים שהם נדחים

מהפקולטות היוקרתיות ביותר בגלל עשירית נקודה, שאולי בבית-ספר אחר השיג

אותה מישהו לא בדיוק על פי מה שכתוב לגבי טוהר הבחינות. ולפעמים באמת

מדובר על מאבק על עשירית נקודה. המשימה שלנו היא לעשות ככל יכולתנו, ואין

ספק שהיא מוגבלת, כדי לקיים נהלים בצורה נוקשה, אבל פתוחה, פתוחה לשמוע,

פתוחה לשפץ, פתוחה לדבר ולהתדיין, אבל נהלים ברורים לכולם בלי יוצא מן

הכלל, כדי שלא אעמוד בכל בחינה במצב של משא ומתן עם כל בית-ספר, מורה

ומשגיח, האם חרג מהנהלים או לא. איננו יכולים לעשות זאת. מדובר ב-160 אלף

נבחנים, ב-6,000 משגיחים, ב-600 בתי-ספר. אנחנו חייבים לעשות את הדבר

בצורה חד-משמעית.

במסגרת הזאת יצא בשנה שעברה חוזר מנכ"ל. בירכו עליו גם בית-הספר

הריאלי והם אחרים. חוזר המנכ"ל הגדיר הרבה נקודות פתוחות שהיו במערכת קודם

לכן, והיו נתונות למשא ומתן, לפעמים למשוא פנים. אנחנו ראינו לנו משימה

ליישם את חוזר המנכ"ל ולדאוג שהוא אמנם ייושם בבתי-הספר. במסגרת הזאת

הפעלנו בין השאר את חוליות הביקורת. אלו חוליות שמופעלות על-ידי מחלקת

הבחינות. השנה מדובר בשש חוליות שמבקרות בבתי-ספר, עוברות ורואות. חשובה

לי יותר עצם העובדה שהם שם מאשר מה הם מוצאים שם. אין לי שום שמחה, להיפך,

קשה לי כשחוליה באה עם מידע שמשהו מהותי לא בסדר.

במסגרת הקושי הזה היתה החוליה שהיתה בבית-הספר הריאלי. אני אמרתי

בהלוי שמבחינתי היא העמידה אותנו בדילמה קשה. זה בית-ספר שאנחנו מאמינים

ביושרו, בטוהר מידותיו וכוונותיו, בכל מה שאפשר, ובכל זאת העובדות לפני,

והעובדות הן פתקי ההתכתבות עם המורים. אני, מנהלת מחלקת הבחינות, לא ידעתי

על השיטה הזאת.

לגבי השאלה מה עושים - לפי חוזר המנכ''ל, אם נמצא פתק אצל התלמיד,

הבחינה שלו נפסלת אוטומטית. אין על כך דיון בכלל. לא בודקים על מה התכתב

התלמיד, אם הוא התכתב על משחק כדורגל שהיה אתמול או על הבחינה. מדוע? כי

אין לזה גבול. בכל כיתה יתחיל דין ודברים וויכוח עם משגיחים על המשמעויות

של הפרת טוהר הבחינות במקום לשמור על נהלים. לכן מחברת שיש בה פתקה נפסלת

אוטומטית. אני מזמינה אתכם לבקר במחלקת הבחינות ולראות את ערימות המחברות

שנמצאו בהן פתקאות.
היו"ר מ. בר-זוהר
האם פירוש הדבר שתלמידים השאירו או שכחו פתקאות בתוך המחברת?

ש. עמיחי;

אם המשגיח מצא פתקה, הוא מחבר אותה למחברת, אומר לתלמיד להמשיך

לכתוב, אבל מודיע לו שיש לו בעיה עם הבחינה. כשזה מגיע אלינו - הבחינה

הזאת לא נבדקת. היא עוברת במסלול אחר.

פ. גולדשטיין ;

הם הפתק לא נבדק, לא קוראים אותו?

ש. עמיחי;

לא קוראים את הפתק. אין פתקים בזמן בחינה.
פ. גולדשטיין
והאם באמת מצאתם פתקים על משחק כדורגל ופסלתם בחינות בגללם?
י. פרח
אולי באמת יש פתקים שבכלל אינם נוגעים לבחינה?
היו"ר מ. בר-זוהר
חברי הכנסת, אומרים לנו מה הכלל. אני מבקש שנאפשר לגב' עמיחי להסביר

לנו איך פועלים. כל אחד מאתנו יכול להביא כל מיני סיבות לכתיבת פתקים. זו

חכמה שלאחר מעשה.
ש. עמיחי
אני מבקשת להסביר שהנהלים נקבעו לאחר שמשרד החינוך הבין שיש בעיה

רצינית בנושא של טוהר הבחינות. כלומר המטרה היתה להבהיר דברים בצורה חד-

משמעית, לא להשאיר אותם למיקוח. אנחנו ראינו לעצמנו חובה שטוהר הבחינות

י ישמר.

ובכן מחברת שנמצא בה פתק לא נבדקת. אם תלמיד פונה אל הנהלת בית-הספר

ומבקש להבהיר שהפתק היה פתק תמים וכו', הוא כותב מכתב. אם מנהל בית~ר.ספר

משתכנע שיש פה מקרה חריג והפתק באמת היה על משהו אחר ולכן לא צריך לפסול

את המחברת של התלמיד, יש ועדת ערעורים עליונה, הערעור מגיע אליה, ואז

לוקחים את המחברת ואת הפתק, קוראים ומחליטים. אם מחליטים לשחרר את התלמיד

מגזירת פסילה - מעבירים את המחברת לבדיקה.
היו"ר מ. בר-זוהר
אני מבקש לשאול שאלת הבהרה. את אומרת שהעברתם למנהלים חוזר מנכ"ל.

האם כל התלמידים בישראל יודעים בתחילת הבחינה שאסור להם להעביר פתק?



ש. עמיחי;

הקשר שלנו, של משרד החינוך, עם התלמידים, הוא באמצעות בית-הספר.

אנחנו אף פעם לא פונים ישירות לתלמידים, אנחנו גם לא מקבלים ישירות ערעור

מתלמידים, אלא תמיד באמצעות הנהלת בית-הספר.
היו"ר מ. בר-זוהר
האם תבעתם מהנהלות בתי-הספר להודיע על בך לתלמידים? האם זה מופיע

בחוזר המנכ"ל?
ש. עמיחי
כן. הם הכנו פלקטים מיוחדים עבור הנהלות בתי-הספר וביקשנו מהם לתלות

אותם. הכנו הם דף לנבחן, שבו הסברנו כמה חשוב לשמור על טוהר הבחינות ולא

להחזיק שום נייר וחומר עזר.

היו"ר מ. בר-זוהר;

האם שם נאמר משהו על פתקים?

ש. עמיחי;

לא.
היו"ר מ. בר-זוהר
זאת אומרת שהנבחן שמקבל את הדף לנבחן איננו יודע מראש שאסור לו בשום

פנים ואופן לכתוב פתק? אני רוצה לדעת את הנקודה הזאת.
ש. עמיחי
אני חושבת שלא.

מ. סופר;

נדמה לי שזה כתוב על מחברת הבחינה.
היו"ר מ. בר-זוהר
מה זאת אומרת נדמה לי? אתם פה נציגי משרד החינוך.
ש. עמיחי
בשום מקום לא כתוב שפתק אסור, כמו שלא כתוב בשום מקום, למשל, שנוסחה

בתוך מחשב אסורה. אינני יודעת מה עוד יכולים להמציא.
היו"ר מ. בר-זוהר
אם התלמיד אינו יודע שזה אסור, למה את מענישה אותו?
ש. עמיחי
קשה לי לחשוב שילד אינו מבין שפתק זה דבר אסור.



מ. סופר;

המפורסמות אינן צריכות ראיה.

היו"ר מ. בר-זוהר;

אבל אתם לא מזהירים בענין זה. אני מוכן לקבל את החוק היבש, אבל בתנאי

שאותו ילד יודע שאם הוא עושה דבר כזה הוא עובר על החוק. אם הוא אינו יודע

שהוא עובר על החוק, למה אתם מענישים אותו?

ש. עמיחי;
בחוזר המנכ"ל נאמר
"הנבחן נדרש למלא בקפדנות ובדייקנות אחר כל

ההוראות המודפסות על גבי המחברת או ההוראות שניתנו לו בכתב או בקנל-פה לפני

או בעת הבחינה. חובה על הנבחן לעבוד עבודה עצמית בלבד, ואסור לו לעזור או

להיעזר באחר או באחרים בכל צורה שהיא. אסור לנבחן להכניס לחדר הבחינה כל

חומר (כתוב, מוקלט, מתוכנת וכוי) או כל מכשיר (רדיוע, ווקמן, מחשבון) שלא

הוגדר במפורש בהוראות כי'חומר עזר המיתר בשימוש"... הימצאותו של חומר כנ"ל

ברשות נבחן תהרור את פסילתו המידית ואת הפסקת בחינתו".
היו"ר מ. בר-זוהר
אני מצטער, זו לא תשובה.
ש. עמיחי
אני קוראת מה נאמר בחוזר המנכ"ל.
היו"ר מ. בר-זוהר
פירוש הדבר שהילדים אינם יודעים שאסור להם לשלוח פתקים. כל השאר נובע

מתוך הענין הזה.

יש פה בעיה שמר תדמור דיבר עליה. בית-הספר הריאלי הנהיה שיטה, אולי

היא באמת שיטה פגומה. זה דבר אחד. עם זאת, הילדים אינם יודעים שאסור לשלוח

פתקים.
י. תדמור
שיטה חריגה, לא פגומה.

מר אמיר, בבקשה.
ב. אמיר
אני רוצה להעיר הערה בענין הזה. משרד החינוך הוציא חוברת "הוראות

למשגיח ולמרכז-השגחה על בחינות הבהרות". בית-הספר מפעיל את המשגיחים. זאת

אומרת אנחנו רואים את זה כדבר שמתבצע. באחד הסעיפים בפרק "תדריך המשגיח
לנבחנים" כתוב
"הסבר כי על הבחינה להיערך בתנאי עבודה עצמית בלבד. אין

להיעזר בכל אדם נוסף, לשוחח, להעביר פתקים, להשתמש בספרים, רשימות ואמצעי

עזר נוספים, פרט לאמצעי העזר המותרים בשימוש". איך בידי כרגע מחברת בחינה

או הפלקטים שהוצאנו. ואולי באמת לא טוב שאיננו יודעים בעל-פה את כל

הסעיפים וסעיפי-הסעיפים. אבל הסעיף הזה כתוב. ולכן בעינינו זה מובן, הם

בתי-הספר יודעים, שאין להעביר פתקים.
היו"ר מ. בר-זוהר
יש לי פה שתי הערות. כשאתה אומר שאין להעביר פתקים, בדרך הטבע אדם

מקבל את זה שמדובר על פתקים בין תלמיד לתלמיד. שנית, כל הכבוד למה שאתם

אומרים למשגיחים, אבל יש לכם דף לנבחן. בדף לנבוזן לא כתוב שאסור לתלמיד

להעביר פתק למשגיח או לפנות למשגיח בכל דרך שהיא.
פ. גולדשטיין
אדרבה, אומרים לתלמיד: אם יש לך בעיה, תפנה למשגיח.
היו"ר מ. בר-זוהר
איך הוא יפנה למשגיח?
ב. אמיר
איננו מערערים בכלל על העובדה שהתלמידים קיבלו פתקים והם לא עברו

עבירה שעליה הם צריכים להיענש.
היו"ר מ. בר-זוהר
אבל גב' עמיחי אמרה לנו שברגע שמוצאים פתק במחברת הבחינה, באופן

אוטומטי הבחינה נפסלת. כלומר במקרים שתלמיד הוא ילד באמת טוב, או ילד חושש

או חרד, או ילד שאין לו מרפקים, או שהמורים אינם מייעצים לו אחרת, והוא

אינו מערער - בחינתו נפסלת, אף על פי שהפתק שנמצא במחברתו יכול להיות

התמים ביותר בעולם. כן- לפי הסבריה של הגב' עמיחי. רק אם יש פניה של בית-

הספר, ומשרד החינוך משתכנע, מקבלים את הערעור. ואם אין פניה של התלמיד?
אם אמרו לתלמיד
היה פתק במחברתך, עברת עבירה - הוא יבכה שלושה ימים, או

אולי יעשה מעשה יותר חריף, ובזה זה נגמר.
ב. אמיר
ההנחה שלנו היא שפתק שאסור שיהיה בזמן הבחינה, פוסל את הבחינה. כי אם

אנחנו ניתן למשגיחים בבתי-ספר שונים להחליט אם הפתק הזה כן משמעותי או לא

משמעותי, אם נותנים להם את שיקול הדעת בענין כזה של תוכן, אפשר כמעט לומר

שבמקרה הזה טוהר הבחינות ייפגע אפילו בצורה מתוכננת. זו הסיבה שאמרנו שני
דברים
התלמיד ממשיך לכתוב את הבחינה. איננו מאשרים למשגיח להודיע לתלמיד

שהוא מפסיק את הבחינה מפני שהוא נפסל. והיו הצעות כאלה. הם על זה היו
ויכוחים. אנחנו אומרים לו
התלמיד ממשיך לכתוב את הבחינה, כי איננו

יודעים. אבל איננו יכולים לקבל את הבחינה. אם התלמיד ובית-הספר חושבים

שהיה כאן עוול, ויש מקרים לא מעטים כאלה, הם פונים ואז הענין נדון לגופו.

זאת הדרך שחשבנו שבה אנחנו מצליחים להחזיק את החבל בשני הקצוות; הם להבטיח

שיישמר טוהר הבחינות בצורה של מבצע אדמיניסטרטיבי גדול ורב-היקף כזה, והם

בכל זאת לעשות את הצדק במקרים שבהם הכלל הכללי הזה איננו מתאים. זאת הדרך

שבה רצינו להשיג את שתי המטרות.
היו"ר מ. בר-זוהר
אם כן, לפי תפיסתך, כיצד אותו תלמיד שיש לו בעיה כלשהי פונה למשגיח?

מה עליו לעשות אם הוא רוצה להגיד שלא הבין את השאלה, למה הכוונה וכדומה.

איך הוא פונה?
ב. אמיר
התלמיד מצביע והמשגיח ניגש אליו. התלמיד מעלה את השאלה שלו בפני

המשגיח. המשגיח איננו מוסמך לענות, לכן הוא פונה אל מי שנמצא לא בחדר, אלא

בתוך בית-הספר, ומעלה את השאלה.

פ. גולדשטיין;

בכתב?

ב. אמיר;

בשום פנים ואופן לא. מפני שאם אנחנו מתחילים לעשות זאת בכתב, אנחנו

מסתבכים כאן. זאת בדיוק הנקודה. אנחנו צריכים לראות את ההשפעה של החלטה

מקומית על מערכת שלמה.
פ. גולדשטיין
אם יש משגיח אחד ותלמיד מפנה אליו שאלה, האם הוא עוזב את החדר?

ב. אמיר!

יש לפחות שני משגיחים.
היו"ר מ. בר-זוהר
בנקודה הזאת של הפתקים, קצרה בינתי מהבין מדוע אי אפשר להוסיף את

הסעיף הזה בדף לנבחן , שאסור לכתוב פתקים. אחר כך מאשימים תלמידים שלא ידעו

שאסור להם לכתוב פתקים. מה הבעיה לומר להם את זה? תגידו להם: יש לכם בעיה

- תצביעו.
ש. עמיחי
אני חושבת שהנהלת בית-הספר הריאלי אינה יכולה לטעון שבמחלקת הבחינות

לא היו קשובים לרעיונות. אני אומרת הם היום, בעקבות האירוע הזה: אנחנו

בהחלט פתוחים לדיון האם אנחנו נותנים כלים מספיקים לתלמיד בשעה שהוא מבקש

תשובה. לא על זה היה הוויכוח. להיפך, הם בשדה, הם יודעים את הבעיות, לא

אני. ואנחנו מבקשים את העצות, את השיחות. לא זו הבעיה.

בעקבות האירוע הזה אני בהחלט אומרת היום: בואו נחשוב שוב, קודם כל

האם צריך להוסיף דברים ברורים; שנית, האם במקומות מסויימים צריך לקבוע

נהלים אחרים. אנחנו לא קידשנו את החוברת של טוהר הבחינות. זה היה נסיון

ראשון לעגן דברים ולהתפתח אתם.

על מה הוויכוח? הוויכוח הוא על כך האם כל בית-ספר רשאי על פי שיקול

דעתו לקבוע לעצמו נהלים אתרים, ועדיין הבחינה בכל בתי-הספר נעשית בתנאים

שווים. תפקידי להבטיח שכל בית-ספר יקבל את ציון הבחינה על סמך אותה בחינה

ועל סמך אותם שיקולי השגחה ואותם שיקולי הערכה. זו משימתי כאחראית על

מחלקת הבחינות. ובענין הזה יש לנו ויכוח לגבי עצם השיטה. עוד אינני אומרת

דבר על השיטה, ייתכן שאנחנו נאמץ אותה ונודה לבית-הספר הריאלי שחשב על

שיטה כזאת, אינני אומרת שלא. אני רק אומרת: לא ייתכן שבית-הספר הריאלי

שיצר את השיטה ינהג לפיה, ובבית-ספר שכן או בעיירה אחרת אין שיטה, והם

לקחו את החוזר כלשונו ולא נתנו אפשרות כזאת, אפילו לא גיבוי פסיכולוגי כזה

לתלמיד, שידע שיש מרכז שיציל אותו כשהוא במצוקה בענין טכני. זה לא קיים

בבתי-ספר אחרים.
ש. וייס
האם לא היתה אפשרות להתדיינות דיסקרטית ביניכם לבין הנהלת בית-הספר

על רקע מורכבות הענין?
ש. עמיחי
אני אומרת שכן .

ש. וייס;

ובכל זאת זה הפך לפצצה.
ש. עמיחי
היושב-ראש אמר שאיננו דנים היום על נושא העתונות. אני מודה שהעתונות,

בהלל העובדה שמדובר בבית-הספר הריאלי, ניפחה את ממדי הענין . זה מעמיד הם

אותנו בקשיים, אין לי ספק בכך.

אני רוצה לומר שהם בפהישה הראשונה עם מנהל בית-הספר הריאלי אמרנו;

לנו יש פתקים, זה מה שהביאה החוליה, והיו עוד פתקים. כשהם לקחו את הפתקים

הם הם לא ידעו מה הם לוקחים, רק אחר כך הם ראו מה יש בפנים. אמרנו! אלה

הפתקים שיש בידינו; האם אתה מבכר שנזהה מי התלמידים ש"נהנו" מפתקים אלה,

או שאתה מבכר שכל התלמידים ייבחנו שוב. אמר אז מנהל בית-הספר; אם כבר נגזר

עלי, מההזירות הקשות האלה אני מעדיף שכולם יעשו שנית את הבחינה. לפיכך

יצאה החלטה כפי שיצאה.

בפגישה שהיתה לשר עם נשיא בית-הספר ועם מנהל בית-הספר הריאלי העלה

נשיא בית-הספר כמה פעמים את השאלה: למה עונש קולקטיבי? אם תלמיד אחד, שנים

או עשרה קיבלו עזרה - למה כולם צריכים להיענש? והשר אמנם פתח בפני

התלמידים פעם נוספת את האפשרות לזהות את הפתקים שלהם ולהחליט: אם אמנם

הפתק מסייע לתלמיד, משמע שהוא נבחן בתנאים לא שווים למישהו אחר, הם בכיתה

הזאת וגם בבתי -ספר אחרים - הוא יתבקש להיבחן שנית.

כך זה עומד היום. ועכשיו אנחנו עומדים לבדוק אם אמנם הפתקים הם

מהותיים.
אתמול מנהל בית-הספר שאל אותי
האם את מסוהלת היום, אחרי כל המהומה,

לבוא ולההיד ביושר שאף פתק איננו מהותי? אני אומרת! כן, אני מסוהלת. אין

לנו אינטרס לבחון תלמידים מחדש. לא זאת הבעיה. יש לנו רק אינטרס אחד! ילדי

הריאלי הם במעמד שווה לזה של ילדים אחרים. אם הם קיבלו עזרה, מה שאחרים לא

זכו לו - יצטרכו להיבחן שנית. ולא - לא יעשו בחינה נוספת.

י. תדמור;

אני מקווה שתעמדו בזה.

היו"ר מ. בר-זוהר;

יש פה שתי שאלות. א. ייתכן שהרבה מאד פתקים לא הגיעו אליכם. באופן

תיאורטי יש אפשרות שנער שלח פתק, קיבל עליו תשובה מהותית, ושם את הפתק

בכיס. אז להביו כאילו הכל בסדר. האם אתם מוכנים להשלים עם מצב כזה?



ר. זאבי;

יותר מזה; אם היה פתק "פלילי", דווקא הוא לא נזרק אלא הושם בכיס.

היו"ר מ. בר-זוהר;

בוודאי. אם הוא קיבל בפתק אינפורמציה תשובה, הוא שם אותו בכיס. כל

הענין נראה לי די מוזר.

מר אמיר, איך עומד כל הענין עכשיו? עשיתם כך, אחר כך אמרתם אחרת, כן

תענישו אותם, לא תענישו, בינתיים כולם מחכים, אני מניח שהילדים נמצאים

במתח רב ומחכים שיחליטו. איפה זה עומד כיום? ואם יש אדם שצריך לבדוק את

הענין, בירור כזה צריך להיעשות בארבע שעות, לקחת אדם שיעבור על החומר ולתת

תשובות. תלמידים רבים נמצאים במתח בלתי רגיל; מדוע לייסר אותם כל כך?

ב. אמיר;

אתמול בצהרים דיברתי עם מר תדמור. אתמול בערב היו המורים אצל אותו

אדם שלא היה במקום השיחה, לא סיימו את הבירור. אינני חושב שדווקא זאת

דוגמה. אפשר להביא הרבה דוגמאות. אף אחד איננו כליל השלמות ויש כל מיני

ליקויים אצל כל אחד מאתנו. אבל אינני חושב שיכולה להיות מהירות בתנאים

סבירים יותר גדולה מאשר כאן.

היו"ר מ. בר-זוהר;

התגובה הראשונה שלכם היתה מאד מהירה. היתה הודעה פורמלית שלכם

בתקשורת.
ב. אמיר
אנחנו החלטנו שכאשר העובדות ברורות בקשר לפגיעה בטוהר הבחינות, גם

כאשר הבירור עוד לא הסתיים, אנחנו מוסרים את ההודעה. כי בשנים קודמות לא

מסרנו הודעות, ואחר כך אמרו שמטייחים ומשתיקים, ואז אנחנו עונים

ומתגוננים. אמרנו שאנחנו לא רוצים לפגוע, אנחנו רוצים שתלמידים ייבחנו

בתנאים הטובים ביותר והמסודרים ביותר ויצליחו. כי אם לא נעשה כך, אתם

תבואו אלינו בטענות, ובצדק. אנחנו נבוא בטענות אל עצמנו. לכן זאת הגישה,

היא נהוגה כלפי כל בית-ספר שקרה אצלו מקרה כזה.

נשיא בית-הספר הריאלי ומנהל הריאלי היו בפגישה אצל השר ושאלו; איך זה

מפרסמים רק על הריאלי? אמרנו שלא כך, פרסמנו הם על בתי-ספר אחרים. אבל זה

לא התפרסם. אז איך אנחנו צריכים לנהוה? שנית, הבחינה היתה ביום רביעי, היו

שיחות והעובדות היו ברורות. הם במקרים האחרים, יש בירורים, יש שינויים

ודיווחים, ויש טענות ומענות. הם בשנה שעברה היו מקרים שארגון המורים היה

מעורב, והיו טיפולים.

ובכן הבחינה היתה ביום רביעי, ההודעה נמסרה ביום ששי. זה בערך הקצב

שבו אנחנו מוסרים את ההודעות אחרי שמבררים את העובדות. אנחנו לא אמרנו

שיפרסמו בשבת או לא יפרסמו בשבת. אני מצטער שפרסמו את זה כך, אבל זה לא

תלוי בי. אני רק מסביר מה הדרך שבה אנחנו פועלים כלפי כל בתי-הספר. ואני

וזוזר ומדהיש שאנחנו רוצים לנהוה כלפי כל בתי-ספר בדיוק באותה דרך.



אני רוצה להגיב על הערה אחת של מר תדמור. הוא אמר שישב בוועדה והתרשם

שיש רגישות ותשומת לב, אבל היתה איזו דירקטיבה לוועדה. אני מבקש ממך, מד

תדמור, לרדת מהענין הזה. אנחנו מדברים עם בית-הספר הריאלי, כמו עם כל בית-

ספר, כשמראש אנחנו מניחים שהכל בסדר, אלא אם כן יוכח אחרת. במכתב לבית-

הספר הבענו את עמדתנו. הבחינה היתה בתנאים לא תקינים, לא לפי הכללים

המקובלים בבחינות. אני מבקש שתשתחרר מהתחושה הזאת. היא לא נכונה.

איפה הענין עומד עכשיו? אמרנו למנהל בית-הספר שיש שתי אפשרויות. לפי

הכללים הבחינה לא היתה תקינה, איננו יכולים לקבל אותה. אנחנו מבינים

שהתלמידים לא חטאו, מפני שזה היה הנוהל. אנחנו מוכנים להציע בחינה חוזרת.
אמרנו
אנחנו יודעים שיש קבוצת פתקים, אין לנו פתקים אחרים. אין לדיין אלא

מה שעיניו רואות. הצגנו בפני מר תדמור את הדילמה שאנוזנו נמצאים בה. מאחר

שאיננו יכולים לאתר את הפתקים, אנחנו מוכרחים להציע בחינה אחרת לתלמידי

בית-הספר שתתנהל בצורה התקינה.
פ. גולדשטיין
בכמה תלמידים מדובר?
ב. אמיר
נבחנו ארבע כיתות, זה כ-150 תלמידים. בידינו היו כ-21 פתקים. אלו היו
העובדות שבידינו. אמרנו
אנחנו מוכנים להיכנס לבירור, נתייעץ יחד. וההחלטה

היתה כפי שהיתה.

אגב, המשגיחים הם בדרך כלל באחריות בית-הספר. גם על זה יש ויכוח, אבל

זה שוב ביטוי של אמון בבתי-הספר, אלא במקרים שאנחנו חושבים שזה צריך להיות

אחרת. השנה היו מקרים שלא הרשינו לבתי-ספר מסויימים לגייס את המשגיחים

מבין מוריהם. בתי-ספר יכולים הם לגייס משגיחים מבחוץ. בעקבות הבירור שוב

תזרנו על מה שאמרנו קודם, שלדעתנו אין כאן כוונה רעה כלשהי, ואמרנו: יהיו

המשגיחים שבית-הספר יגייס.

היתה פגישה של השר הנהלת בית-הספר ושם הועלתה הנקודה הזאת באופן

ברור: לא בחינה קולקטיבית לכולם, אלא רק לאלה שנעזרו בפתקים. השר דיבר הם
עם התלמידים ואמר
אנחנו מוכנים לכך, אבל איננו יכולים לאתר את התלמידים

האלה, תאתרו אתם. בית-הספר הסכים לכך. אגב, נדמה לי שרק אתמול קיבלנו את

הסכמת בית-הספר לאתר את התלמידים, בטלפון. מעבר לזה, מר תדמור ביקש

שהמורים בבית-הספר יוכלו להביע את דעתם. זה לא מקובל אצלנו, לא מפני

שאיננו רוצים לשמוע את המורים, אלא מפני שאנחנו צריכים לנהל מערכת מסודרת,

שיש לה כללים, משתדלים לפרט את הכללים ולהוסיף עליהם עוד ועוד כדי שהכל

יהיה ברור לכולם. אני עוד אבדוק את ענין הפתקים, אם התלמידים יודעים או

אינם יודעים שזה אסור. ואם אינם יודעים - הם צריכים לדעת, כי בתי-הספר

צריכים לעשות את זה. אבל איננו יכולים לקבל כל מורה, זה לא מקובל. אינני

יודע לאן נגיע.
פ. גולדשטיין
למה אינכם יכולים לדבר עם המורים? פגעתם בכל בית-הספר.
ב. אמיר
אם נחליט שעל כל פתק אנחנו מקיימים ראיון עם המורים שיבואו לדבר על

המקרים האלה, אם נאשר את הנוהל הזה, לא נגיע לשמירה על טוהר הבחינות, אלא

אם כן תהיה היערכות שונה לגמרי ונקים טריבונלים של יועצים ומומחים.



בכל זאת אמרתי למר תדמור עוד ביום ששי; המורים יוכלו להביע את דעתם.

אני התכוונתי שיביעו את דעתם בכתב ויעירו את הערותיהם. מר תדמור ביקש שזה

יהיה בעל-פה. המורים הביעו דעתם בעל-פה. היתה ישיבה ממושכת ותהיה עוד

ישיבה, אם יהיה צורך, לפי רצונם. ואז נחליט.

אני רוצה לחזור על דברים שאמרה הגב' עמיחי; א. זה לא עונש. הבחינות

חייבות להיעשות בתנאים תקינים, לכולם. נכון שזה מכביד על התלמיד, זה קשה.

כאשר בחינה אינה נעשית בתנאים תקינים, אין לנו מנוס אלא לעשות מאמץ

שהתלמיד לא ייפגע ולבחון אותו פעם נוספת. אמרנו להם: נבחן אתכם בנפרד,

בעל-פה, כל אחד לחוד, במועד מתאים לו. יש תלמידים שאחרי הבחינות נוסעים

לחוץ-לארץ, יש כאלה שמתגייסים, נביא את כל הדברים האלה בחשבון.

דבר שני; אם יתברר בבדיקה, אחרי שנאתר את התלמידים, שאף פתק איננו

תורם והוא באמת במישור של עזרה טכנית - אמרתי למר תדמור, בלי ש נדברת י עם

הגב' עמיחי, וגם היא אמרה אותו דבר בלי שנדברה אתי - בוודאי שאף אחד לא

ייבחן פעם נוספת ונקבל את הבחינות. אין כל ספק בכך. השאלה בענין זה נובעת

מהרגשה שיושבים במשרד אנשים רעים, וזה לא נכון.
י. תדמור
אני שמח על הדברים האחרונים שלך.

היו"ר מ. בר-זוהר;

מר דגני, אתה מנהל מחלקת הבחינות בבית-הספר. כשאתם החלטתם להנהיג את

שיטת הפתקים, מדוע לא פנית למשרד החינוך ואמרת להם! אנחנו רוצים להנהיה

שיטה החורגת מחוזר המנכ"ל?

א. דגני!

אין לי מה לענות על כך. זה היה לא בסדר שלא פניתי אליהם. אין לי כל

ספק בכך שמבחינה תקנונית זה לא היה בסדר. אני יכול רק להגיד מה הניע אותנו

לכך. עד שהנהגנו את השיטה הזאת היה נוהל שלדעתי לא היה מספק. אני חושב

שמוכרחים לתת תשובות לשאלות מצוקה. הנוהל של פניה למפקח אינו עונה על

הבעיה של שאלות מצוקה אינדיבידואליות. אתן דוגמה מבחינה אחרונה שהיתה

בתולדות עם ישראל. הניסוח באחת השאלות היה "... עד שיבת ציון ועד בכלל".

הסתבר שתלמידים רבים אצלנו, והתברר לי שגם בבתי-ספר רבים אחרים, לא ידעו

מה זה "ועד בכלל". יכול להיות שזאת בושה לאינטליגנציה, אבל עובדה שלא

ידעו.

ש. וייס;

זו לא בושה לאינטליגנציה. אני פרופסור ואינני מבין מה זה "ועד בכלל".

א. דגני!

כיוון שאנחנו כבר על הכוונת, התקשרנו אל המפקח הראשי על לימודי

היסטוריה, והוא אמר שאין לענות על השאלה הזאת. דיברתי עם הרבה חברים שלי

בכל מיני מקומות, תלמידים בבתי-ספר אחרים קיבלו תשובה על השאלה הזאת,

ובצדק. תארו לכם מה היה קורה אם המפקח היה חושב שצריך לענות על השאלה

הזאת. אליבא דמשרד החינוך, במקרה כזה הוא צריך להתקשר לכל 600 בתי-הספר

ולהודיע לכל מרכזי המקצועות שיעברו בכל הכיתות ויכתבו על הלוח שייועד בכלליי

פירושו זה וזה. ותארו לכם שיש חמש שאלות כאלו בזמן בחינה. זה אבסורד. זו

תקנה שאי אפשר לעמוד בו. ולפי דעתי כל בית-ספר מוצא את הדרכים שלו,

בהגינות רבה ותוך טוהר בחינות מלא, להתמודד עם שאלות מצוקה.



מה קרה אצלנו? אני מחשיב את עצמי לאדם ישר מאד, ואני אומר זאת
בצניעות. אמרתי
אצלי אין דברים שלא כולם יודעים עליהם. לכן זה עבר את

הנהלת בית-הספר, והכל היה פרוס על השולחן, וכשבאו שלושה מפקחים ממשרד

החינוך לא ניסיתי להסתיר את זה. המפקחים ישבו, ראו את השיטה, חלקם השתתפו

בה, דיווחו למרכז בחיפה שהכל בסדר. אם לפני כן היה לי איזה פקפוק, אם

חשבתי שאולי בכל זאת יש צורך לדבר עם ירושלים - בשלב זה כבר לא ראיתי בזה

שום צורך, היתה לגיטימציה מלאה לענין. אז למה לפנות שוב? נציגי משרד

החינוך ידעו על כך.

עכשיו תוקפים אותנו לגופו של ענין. יש כמה דברים שהתפתחו כפי

שהתפתחו. אבל יש דברים שמצביעים על המגמה של "עליהום". באה חוליית הפיקוח,

לפי מיטב ידיעתי הם לא אנשי משרד החינוך אלא עובדי חברת בלשות, ודיברו אתי

אחרי הבחינה. עניתי להם על כל מה ששאלו. תוך כדי כך שהם מדברים אתי,

בגניבה, בלי שראיתי, בלי שידעתי, הלכו לחדרים, הוציאו פתקים, לא הראו לי

אף פתק ולא שאלו אותי. כשגב' עמיחי התקשרה אלי בפעם הראשונה אמרה לי; דע

לך, המשגיחים אצלך מעבירים פתקים לילדים. היא לא ידעה במה מדובר. אינני

יודע אפילו אם הפעולה הזאת היא חוקית, לקחת פתקים בלי רשותי. כל הנוהל הזה

היה גרוע ביותר.

אינני רוצה להיכנס לפרטים, אבל יש כמה עקרונות שלדעתי מאד מענינים

אתכם. העקרון המרכזי הוא שילד לא צריך להיפגע גם אם קיבל רמז כלשהו. אגב,

משרד החינוך, בניגוד למה שהוא אומר כעת, אמר בהתחלה שלא מענין אותו בכלל

איזה פתק. זו פעם ראשונה שאומרים כאן, אחרי הרבה התלבטויות ולחצים, שהם

יבדקו את הפתקים לראות אם יש בהם תשובה מהותית או לא. לדעתנו אין אף תשובה

מהותית, אני הם חושב שנוכיח את זה. אבל נניח שיהיה בירור ולאיש משרד

החינוך לא יהיה נעים להציג את אנשי המשרד ככלי ריק, אז אולי הוא יגיד שיש

שלושה פתקים שיש בהם תשובה מהותית. הם אז התלמיד לא צריך לשלם את המחיר.

כי הם אז הפגיעה יכולה להיות רק בשוליים שבשוליים של ענין השוויוניות.

הטענה של משרד החינוך היא שיש בזה פגיעה בשוויוניות. אני מודיע לכם בכל

האחריות, ואני לא חושב שהם יוכלו לסתור את זה: אם יוחלט שתלמידים יצטרכו

לעשות פעם נוספת את הבחינה, אי-השוויוניות שבזה יכולה להיות פי אלף יותר

גדולה מאשר אי-השוויוניות כתוצאה מהתשובה שניתנה בפתק. אי-השוויוניות

שמישהו יושב במקום עם מיזוג אוויר ומישהו אחר יושב במקום בלי מיזוה אוויר,

יכולה להיות פי כמה יותר גדולה.

אני אומר במלוא האחריות, וזאת לא השמצה, כי אני חושב שעושים את זה
בכל המקומות ביושר
אני חושב שרוב בתי-הספר מצאו דרך לענות על שאלות שאינן

מהותיות, לא באמצעות המפקח הראשי.
היו"ר מ. בר-זוהר
תודה. לא נשמע עכשיו את האורחים האחרים שלנו, אני רוצה לתת את רשות

הדיבור לחברי הכנסת, כי התמונה די ברורה לכולנו.

אני רוצה לומר שנכון שיש לנו היום בעיה עם רמת התלמידים שבאים להתקבל

לאוניברסיטאות. משרד החינוך צדק בזה שהחליט להחמיר ולקבוע נהלים בנושא

בחינות הבהרות, ותבוא עליו הברכה. ההחלטה טובה; הביצוע לא כל כך טוב, מפני

שלא נתתם את התשובות לכל השאלות שנובעות מכך והשארתם פרצות, קודם כל בזה

שלא הודעתם לתלמידים שפתקים אסורים. אף אחד לא שיכנע אותי שתלמידים יודעים

בבירור שאסור להם להעביר פתק. שנית, תלמידים אינם יודעים בדיוק כיצד עליהם

לפנות למשגיח.

לדעתי המסקנה חייבת להיות שחייב להיות נוהל זהה בכל בתי-הספר במדינת

ישראל, שעונה על כל הבעיות. חייב להימצא פתרון לאותו ענין טכני, שתלמיד

יושב בבחינה ודבר מסויים אינו מובן לו, והוא רוצה לדעת למי עליו לפנות.



עברתי על הפתקים שבתיק. יש מיעוט מבוטל שיש בהם משהו מהותי. אבל בדרך

כלל אלו שאלות של תלמיד שלא הבין משהו בשאלה ושאפשר להסביר לו. יש הם

תשובות חריפות של המשגיחים. מבחינה זו אין נוהל. ובאמת יש בעיה איך

התלמידים במהלך הבחינות יוכלו לקבל תשובות להבי שאלות בלתי ברורות.

ברור שבית-הספר הריאלי תרה, הוא מודה בזה שתרה ולא היה צריך לפעול

בדרך הזאת. אבל מאוזר שמדובר בבית-הספר הריאלי שהוא הפנינה בכתר, מסתכלים

עליכם בזכוכית מהדלת, ואתם צריכים להתנהה בהתאם, אתם חייבים להקפיד

שבעתיים, כי אתם ממקדים אליכם תשומת לב ציבורית רחבה. וראיתם איך זה מתבטא

בתקשורת.

אינני מבין את כל הענין של בחינה חוזרת, בוודאי לא של כל התלמידים.

והם אם נניח שתמצאו 3 או 5 תלמידים שקיבלו איזה רמז מהותי, אני שואל את

עצמי מה עם אותם עוד 3 או 5, או 15-13, או אולי 30-20, ששמו את הפתקים

בכיס, ואולי קיבלו רמז הרבה יותר מהותי. ובכן הפהמים הם הם בזה שלא בניתם

את המערכת כך שזה יעמוד בתנאי הלחץ, ושנית - בזה שכאשר בית-הספר הריאלי

הציע את השיטה הזאת, הוא היה צריך לבוא למשרד החינוך ולומר; אנחנו מציעים

את השיטה הזאת, האם אתם מאפשרים לנו את זה? ואולי הם להמליץ על השיטה הזאת

לכל בתי-הספר. שני הדברים האלה לא נעשו.

פ. גולדשטיין;

יש לי הרגשה שאחרי הכותרות הגדולות בעמודים הראשונים של העתונים,

ההבהרות יהיו באותיות קטנות בעמודים הפנימיים שלהם. אני בוגר הריאלי,

סיימתי שם את הפנימיה הצבאית, וכשקראתי את הידיעות שהתפרסמו רהזתי מאד.

כי אני זוכר את הנורמות שניסו להחדיר אצלנו. אינני רוצה לומר שאף אחד

מאתנו לא היה "שובב" בתקופת בית-הספר התיכון.

בדקתי את הענין, רציתי לדעת האם זה באמת כצעקתה. אני חושב שנקנשה עוול

נורא לבית-הספר. זה אחד מבתי-הספר הטובים שמנסה באמת לחנך בישראל, ולא

להיות רק בית-חרושת לציונים. אינני בא ללמד עליו סניגוריה. אבל שנאתי מאד

את ההתנפלות של התקשורת עליו. זה היה צעד פדהוהי נפסד ביותר. אינני מאשים

את הגב' עמיחי, היא עושה את תפקידה כהלכה.

עברתי על הפתקים בתיק שהוגש לנו. מצאוני פה פתק שלפי הנוהל של משרד

החינוך הבחינה של אותו תלמיד שכתב אותו היתה נפסלת. אחת השאלות בבחינה

היתה! מהו מס יסף? התלמיד שואל! מה זה מס יסף? לא למדנו על מס כזה והוא לא

הופיע ברשימת המסים בדף. תשובת המורה! לא היית בשעורים הנוספים. לפי משרד

החינוך בחינתו של התלמיד הזה נפסלת. הייתכן? איך יכול להיות דבר כזה?

צר לי הם על השינויים התכופים בעמדה של משרד החינוך; קודם הוא אוסר,

אחר כך מתיר, מעניש, משחרר. מה הפחיד אתכם? האיומים של ההורים בפניה

לבג"ץ, ובצדק. כך אני מעריך. האם כך צריכים להתנהל הדברים? את הבירור הזה

צריך היה לעשות קודם, את הדברים האלה צריך היה לבדוק קודם, לפני שזה ההיע

לתקשורת. ואיך זה ההיע לתקשורת? מישהו דאה לזה.

אינני מקבל את השיטה של פסילת בחינות. אני חושב שמשהו לקוי בזה, אני

מברך את המשרד על מאמציו לשמור על טוהר בחינות, אבל צריך להיות הגיון

בדברים. איך יכול תלמיד לשאול שאלת הבהרה? אילו היה שואל בעל-פה, שום דבר

לא היה קורה לו. וכבר שאל היושב-ראש על הפתקים שהושמו בכיס? הרי הגיוני

שמי שקיבל תשובה מדריכה שם את הפתק בכיסו.



לדעתי נעשה עוול גדול לתלמידים, וצריך להוציא אותם מהמשחק. תבואו

בטענות להנהלת בית-הספר הריאלי. אם אכן מישהו "חטא", זה מנהל בית-הספר.

תנזפו בו, תגרשו אותו. אני נגד זה, שלא תהיה אי-הבנה. אבל הוא קבע את

השיטה. מה אתם רוצים מהתלמידים?

סוף מעשה במחשבה תחילה. גרמתם עוול גדול למערכת החינוך, לבית-הספר

הריאלי, ובעיקר לתלמידיו. שחררו אותם מזה, הם לא צריכים לעבור בחינה

נוספת. מחלקת הבחינות של משרד החינוך והתרבות צריכה לדאוג לכך שהנהלים

יהיו ברורים לגמרי.
ר. זאבי
לא זכיתי להיות תלמיד בבית-הספר הריאלי, אבל היה לי מפקד, חיים לסקוב

ז"ל, הייתי סגנו, שמעתי ממנו הרבה מאד הרצאות על בית-הספר הריאלי. הם הרבה

מאד פקודים שלי וחברים לנשק היו בוגרי בית-הספר הזה, ואני מוכרח להודות

שהם היו "זן" מיוחד של אנשים, אנשים שלמדו, אנשים עם "אינטגריטי", עם

יושר, עם נאמנות לעם ולארץ. כל דבר טוב יכולת למצוא בהם. אני חושב שמה

שקרה ב-11-10 הימים האחרונים לבית-הספר הריאלי זה עוול בלתי רגיל. אחרי

ששמענו את מר תדמור ומר דגני - שאני השתכנעתי מכנות דבריהם - אני חושב

שזאת סערה הדולה בכוס מים. היתה כאן פהיעה קשה בשמו הטוב של בית-הספר,

ויהיה קשה מאד לתקן אותה. אנחנו חייבים לתרום את תרומתנו לתיקון הפהיעה

הזאת.

אני רוצה להגיד את המסקנות שלי בצורה של הצעת החלטה. אני מציע

שהוועדה תצא עם החלטה בת ששה סעיפים: 1. הוועדה נוזפת במשרד החינוך על

הטיפול האומלל שלו בפרשה.

2. הוועדה לא מצאה פהם בארגון הבחינה וניהולה, פרט לחריהה טכנית לא

מהותית.

3. הוועדה רואה במקרה של בית-הספר הריאלי סימפטום לבעיות יסוד

אמיתיות וקשות שעדיין לא נמצא להן פתרון, ועל כן היא מחליטה לקיים דיון

מעמיק, אקדמי, בבעיות אלה.

4. הוועדה מציעה שלא תקויים בחינה חוזרת, כי היא מיותרת ואיננה צודקת

כלפי התלמידים.

5. הוועדה מברכת את מנהל בית-הספר הריאלי וחבר המורים שלו עלי הישגיהם

החינוכיים בעבר ובהווה, ומאחלת לבית-הספר הריאלי המשך עבודה פוריה וברוכה.

6. יושב-ראש הוועדה ייפגש עם תלמידי בית-הספר וההורים וימסור להם את

דעת הוועדה.
ש. ו י יס
אינני חבר הוועדה, אני ממלא מקומו של אחד החברים. אינני בוהר בית

הספר הריאלי, יחד עם זאת כחיפאי וכישראלי אני הא שיש לנו כמה בתי-ספר בארץ

שבהתמדה וברציפות שומרים על רמה הבוהה של מערכת החינוך. לצד הדמוקרטיזציה

של החינוך, שכולנו תומכים בה, יש לנו תמיד רצון שיהיו לנו הם מוסדות

ייחודיים ומצטיינים מבחינת מהות, רמה מוסרית, ארהון וכיוצא באלה. משרד

החינוך צריך להלות כלפי זה אותה מידת רהישות כמו לאי-פהיעה באלה שהרועים

ממילא. זה קשה, אבל זה חיוני. כלומר, כמו שאני הייתי מאד נזהר מלפהוע

בבית-ספר שיש לו שם רע, באותה מידה הייתי נזהר מלפהוע בבית-ספר שיש לו שם

טוב.



לפי דעתי, על פי הפרטים שהובאו לפנינו נראה לי - ואני חושב שגם לאנשי משרד

החינוך זה הולך ומסתבר - שגם אם תבדקו פתק אחרי פתק ייתכן שיהיו תלמיד אחד או

שנים שאולי יצטרכו לעשות את הבחינה פעם חוזרת, ואולי לא. כי אם הולכים על פי אמות

הצדק עד הסוף, אחרי שמכירים בשיבוש ובאי-הבהירות של הפרוצדורה - ואי-בהירות

הפרוצדורה היא תמיד לטובת הנפגע ממנה, מבחינה משפטית, ואני אומר את זה כמשפטן -

גם אז יכול להיות שאם אותו תלמיד היה צריך לקבל ציון 90, אולי הוא יצטרך לקבל 87.

פה צריך ללכת עד הסוף, גם לגבי אותם שנים-שלושה. לא לפסול. כל מורה שיודע לקרוא

בחינה יכול לעשות זאת. כלומר אני מציע לכם לנהוג כאילו אתם בג"ץ. אני מציע שאתם

תהיו בג"ץ של עצמכם. אם אתם יכולים לעשות זאת בשיתוף פעולה עם בית-הספר - זה

מצויין.

לוועדה יש כאן תפקיד מכריע. היא צריכה לטהר את בית-הספר. וזאת לא בושה למשרד

החינוך, אם זה יקרה.

ר. זאבי;

זו כן בושה.

ש. וייס;

אני מציע לקבל את הצעתו של חבר-הכנסת זאבי, פחות או יותר. יש בה אלמנטים

חשובים מאד, כולל הפגישה של יושב-ראש הוועדה עם ההורים וכן הלאה. לגבי ההצעה

לגנות את משרד החינוך - במידה שמתקיימת עכשיו הידברות הוגנת, ואני בטוח שזה עכשיו

הכיוון - הייתי מרכך אותה או אפילו מוציא אותה מהסיכום.

ח. מירום;

אני לא אצטרף לנוסחה המגנה את משרד החינוך, מפני שאני חושב שהמשרד מופקד על

הנושא הזה שהוא רציני ורגיש. ואנחנו שומעים ממנהל מחלקת הבחינות בבית-הספר הריאלי

שהוא מבין שהיתה פה חריגה מהנוהל, בכך שלא באו האישורים הדרושים ממשרד החינוך או

לא היתה הידברות מסודרת כפי שהיונה צריכה להיות. אפילו מהטעם הזה לא אצטרף להצעת

גינוי למשרד החינוך, וגם מפני שאני יודע שמכת ההעתקות בבחינות, הפתקים וכו',

התפשטה במידה כזאת שהיתה בכלל שאלה אם צריך להמשיך ולקיים את בחינות הבגרות בלי

לטפל בזה טיפול משמעותי.

מי שמכיר שיטות משפט, למשל את שיטת המשפט האמריקנית, יודע שבעיקר בחוקה

האמריקנית הכניסו כמה תיקונים. עשו זאת בדרך כלל אחרי אירוע קשה שהתרחש ברחבי

ארצות-הברית, אם זה היה אפליה, פגיעה בזכויות אזרח, או הצורך להתעדכן ולשנות את

הדברים ולהתאים אותם לתמורות העידן. אולי אירוע כזה שהיה בבית-הספר הריאלי יוליד

בסופו של דבר התייחסות של משרד החינוך לשיטה שנראית לי נכונה ביסודה, היא השיטה

של הפרדה מוחלטת בין מורה המקצוע לבין התלמיד, אבל שההידברות ביניהם תהיה באמצעות

פתק ולא בעל-פה, כי בדיבור בעל-פה יש דברים שאי אפשר לעמוד בהם. שיטת הפתק,

המועבר על-ידי גורם אחר, יוצרת נתיב נכון, סביר, הגיוני. אני מציע למשרד החינוך

לאמץ את שיטת בית-הספר הריאלי, כי במהותה היא נכונה.

יש בתיק שלפנינו כמה מהפתקים שהילדים שלחו והתשובות שקיבלו. אגב, אני רוצה

להודות למשרד החינוך, למי שהכין את התיקים האלה לקראת הדיון. הוא עשה עבודה טובה

מאד, קראנו בהם אתמול ובאנו מוכנים לישיבה. זו שיטה טובה מאד, כך אפשר ללמוד את

הנושא ולבוא מוכנים לדיון. אני רואה כאן פתק של ילדה שכותבת למורה: האס אתה יכול

לתת לי דוגנה לרעיון משותף של התפיסה הדמוקרטית? הוא עונה לה: לא, את זה את צריכה

לדעת בעל-פה. ויש כאן עוד הרבה פתקים מהסוג הזה, פרט לשני פתקים שאולי יש בהם

משהו. דרך אגב, מתוך קריאת הפתקים אני רוצה לברך על האינטליגנציה והבנת החומר של

התלמידים. הם מראים הבנה, הם שואלים שאלות שמראות שהם יודעים את החומר. הם די

מרשימים מבחינת הידע של השואל.



אם משרד החינוך כבר הזדקק לנושא, אני רוצה לומר שיש מצבים שלא נתנו עליהם את

הדעת. הרי אנחנו עוסקים בילדים, ואנחנו יודעים שיש ילדים שנכנסים בבחינות למצב

של "בלק אאוט". בשיטה הנוכחית מצב כזה הוא בלתי פתיר בכלל. בשיטה הקיימת,

המנתקת, בלי מורה בכיתה, בלי אפשרות להעביר פתק, בלי שום דבר - זה פשוט סוף

הסיפור שלהם בבחינה. אני מתאר לי שיש גם דוגמאות נוספות.

ב. אמיר;

זו אחת הסיבות שעברנו להשגחה על-ידי מורי בתי-הספר.

ח. מירום;

מבחינת הנוהל - בית-הספר הנהיג פה נוהל שלא אושר באופן פורמלי על-ידי משרד

החינוך. לא צריך לשכוח זאת. אבל נאמר כאן שבשנה שעברה היו מפקחים בבית-הספר והם

לא אמרו דבר. בית-הספר יכול היה להניח שאם כך אפשר להמשיך בנוהל הזה. אבל זה לא

אישור במפורש, זה מין אישור מכללא.

הפרשה היתה קשה. אינני רוצה להאריך בדברים על בית-הספר הריאלי. גם אני פגשתי

בוגרים של בית-הספר הזה בתנועות הנוער, בעיקר בצופים, הם היו אנשים למופת, ואני

יודע את תרומתו של בית-הספר. אני חושב שבמקרה הזה שיטת ה"כסאח" לא תועיל. צריך

ללמוד מהענין.

לפי דעתי משרד החינוך צריך לאמץ את השיטה החינוכית שבית-הספר הריאלי הנהיג,

כי לפי דעתי היא שיטה נכונה. היא מונעת תופעות חמורות שהיו בעבר. ואני לא אצטרף

לגינוי של משרד החינוך, מפני שמשרד החינוך עושה את עבודתו.

ההתנהגות של הדובר נראית לי מאד תמוהה.

י. פרח;

גם אני לא זכיתי ללמוד בבית-הספר הריאלי, אבל אני בוגר כדורי, ואני רוצה לומר

מה היתה שיטת הבחינות אצלנו. על כל מבחן היה כתוב; "שיטת בחינה זו היא שיטת

כבוד". אף מורה ואף מנהל לא העז לעמוד על יד התלמידים. והאמינו לי, אף אחד לא

העתיק. הלוואי וכך היה במוסדות החינוך שלנו היום. גם אנחנו אשמים בכך שהפכנו את

מוסדות החינוך לחרושת של ציונים, אנחנו הפכנו את התלמידים שלנו ואת כל המערכת

ל"מטורפי ציונים", ושללנו את פיתוח אישיותו של התלמיד שהיא מעל לכל זה. אבל לא זה

הזמן לדבר על כך.

אני שולל את השיטה שלפיה יש לפנות אל מפקח ראשי, כאילו הוא ידען בינלאומי.

האם למורים כבר אין שום שכל ישר וטוב? לאן אתם מביאים את מוסדות החינוך? מורה

בבית-ספר, שעליו מטילים עומס כל כך רציני של הכשרה והוראה, האם הוא איננו מוסד

מוסמך? למה צריך לחפש את המפקח? ומה קורה אם הוא איננו? האם התלמיד צריך לחכות עד

שיענו לו על שאלה כמו מה זה "ועד בכלל"? מה זה "ועד בכלל"? יש מושגים מטעים.

עברתי על כל השאלות במבחן. בעצם ניסוחן של השאלות יש לפעמים הטעיה, ולא כל תלמיד

תופס את מהות השאלה.

כלל ראשון של מחנכים, ואני פונה אל משרד החינוך ואל שר החינוך, הוא לשמור על

אמינותו של מוסד ועל רמתו של מנהל בית-הספר, כלומר לא להכריז עליו בפומבי כאילו

הוא עשה את כל העבירות שעה שעדיין לא בדקו את הדבר. אי-שמירה על כך יכולה לגרום

נזק בל ישוער. דבר כזה לא יכול להיות. אינני רוצה לנזוף במשרד החינוך, זו לא

המטרה שלנו, אבל צריך לומר לאנשי המשרד להיות זהירים.



הצעת משרד החינוך להסגיר את התלמידים מקוממת. אותי מאד. מה זאת

אומרת להסגיר תלמידים? אני הייתי מפקח והשגחתי על בחינות. אין לי מלה

להגיד נגד הגב' עמיחי. אני חושב שאת עושה את מלאכתך נאמנה. אבל לא ייתכן

לדבר על הסגרת תתלמידים. את מי אתם באים להעניש בהסגרה? נניח שתלמיד שלח

פתק וכתב בו לא שאלת מצוקה, אלא אפילו מעבר לזה, שאלה של אי-ידיעה. הרי

הוא נתון במתחים. האם הוא אשם שהמורה השיב לו? התלמיד איננו אשם. וכי

השיטה של שאלה בעל-פה טובה יותר? וכי אז כן אפשר לדעת מה המורה עונה לו

ומה הוא לוחש על אוזנו? וזה הם מפריע לתלמידים האחרים. שיטת הפתקים יותר

טובה, אלא שההוראות צריכות להיות ברורות.

לפי דעתי בהוראות שניתנות לגבי כל בחינה צריכות להיות שתים-שלוש

הוראות מרכזיות, ואחת מהן צריכה להיות שמותר לתלמיד לפנות רק בשאלה של

הבנת התוכן, ואם יימצא ששאלתו חורגת מזה, ייגרם לו נזק.

א. גמליאל;

שמעתי את השבחים על בית-הספר הריאלי, ואינני חושב שבגלל שמו הטוב

מהיעות לו פריבילהיות מיוחדות. אין ספק שאם על-ידי שיטת הפתקים מבהירים

לתלמידים את השאלות, זה מעלה את רמת הציונים, ובתי-ספר אחרים נפגעים מכך.

כי אם תלמיד אינו מבין שאלה מסויימת ואינו משיב עליה, הציון שלו יורד, הוא

יכול אפילו להיכשל בגלל זה.

ובכן בוודאי שבית-הספר חרג פה. אינני חושב שצריך לתקוף את משרד

החינוך שהגיב על כך בתוקף.

י. פרח;

והאם בתי-ספר אחרים לא חרגו? האם הילדים לא שואלים את המורים?
א. גמליאל
כן , אבל בכל זאת יש הבדל אם זה נעשה בכתב או בעל-פה.

הם אם נאמר שבית-הספר אשם בכך שסטה מהנוהל הרגיל, אין שום ספק

שהתלמידים אינם אשמים. אפילו אם התלמיד קיבל פתק שענה מפורשות על השאלה,

הוא איננו אשם. אשם מי שכתב לו את הפתק.
מ. מיעארי
אני רוצה להגיד מה הקשר שלי לבית-הספר הריאלי. אני למדתי בבית-ספר

בכפר יסיף. אחד התלמידים המבריקים שלנו, היום הוא דוקטור, המשיך את

לימודיו התיכוניים בריאלי.

אני חושב שאם בית-הספר הריאלי באמת נותן דוגמה בשטחים שונים, אני

רוצה שהמקרה הזה יהיה בבחינת מעז יצא מתוק. אנחנו דנים כאן על בית--הספר

הריאלי, חברי הכנסת משבחים את הישגיו וכדומה. אבל מה עם בתי-הספר האחרים

שבהם קורים דברים יותר חמורים ממה שקרה בבית-הספר הריאלי?

היו"ר מ. בר-זוהר ;

העלינו את זה בהתחלת הישיבה, שיש תופעות תמורות מאד.



אני רוצה להתייחס לדבריו של מר דגני. הוא אמר ששלחו מפקחים לבית

הספר שישגיחו על בחינות הבהרות, והתברר שהם אינם אנשי חינוך, הם אספו

פתקים בלי לקבל את רשותו. במסגרת עבודתי נתקלתי בגברת אחת שעובדת כפקידה

בבית-המשפט, והיא סיפרה לי שפיקוזה על בחינות בהרות בבית-הספר שבתי לומדת

בו. האם באמת לוקחים אנשים, מכובדים ככל שיהיו, שאין להם שום קשר עם

חינוך? האם כל פקיד מוסמך להיות מפקח על בחינות הבגרות?
ש. עמיחי
היא משגיחה, לא מפקחת.

מ. מיעארי;

אני רוצה לומר שיש בתי-ספר שהם חשודים מלכתחילה, הם בלי פסילה של

משרד החינוך. כידוע יש ציון מהן וציון של בחינת בהרות. כאשר בוהרי בתי

הספר של טייבה וטירה מגיעים לאוניברסיטה, שלטונות האוניברסיטה מטילים ספק

בציון המהן של בית-הספר, למרות שאין פסילה. אני חושב שזה דבר חמור מאד,

ואם זה יבוא לדיון בוועדת החינוך ונתייחס לזר, כפי שאנחנו מתייחסים למקרה

של בית-הספר הריאלי, אולי זה יהיה הדבר הטוב שיצא מכל הפרשה העהומה הזאת

שאנחנו דנים בה.

היו"ר מ. בר-זוהר;

תודה רבה. אני רוצה לקרוא לפניכם הצעה לסיכום הדיון; ועדת החינוך

והתרבות של הכנסת מברכת את משרד החינוך והתרבות על כוונתו להקפיד על טוהר

הבחינות. הוועדה רואה בחומרה את השיבושים, ההעתקות והחריהות בבחינות

הבהרות.

עם זאת סבורה הוועדה שהנהלים שקבע משרד החינוך אינם עונים על כלל

הבעיות והצרכים הכרוכים בקיום תקין של בחינות הבהרות ומהווים פתח לחריהות.

הוועדה קובעת שבית-הספר הריאלי חרה בקביעת נוהל בחינות משלו שאינו

תואם את הנחיות משרד החינוך.

הוועדה קובעת שבכל מקרה אין להעניש תלמידים על פניה בתום לב למשהיחי

הבחינה, וממליצה שלא להטיל עליהם עונשים או לחייבם בבחינה נוספת.

הוועדה ממליצה לקבוע נוהל אחיד לקיום בחינות הבהרות בבתי-הספר,

ותקיים על כך דיון עניני עם נציהי משרד החינוך.

הוועדה מסתייגת מהפרסומים בתקשורת שפגעו שלא בצדק בדימוי של בית-הספר

הריאלי כאחד ממוסדות החינוך המפוארים במדינה.
ר. זאבי
להבי הפיסקה על התקשורת - אנחנו מכירים את התקשורת, לא יבינו את רוח

הדברים. יבינו שאנחנו משבחים את משרד החינוך ומבקרים קשות את בית-הספר

הריאלי.
היו"ר מ. בר-זוהר
זה לא נאמר.
ר. זאבי
שמענו פה את דברי החברים. רות הדברים של חברי הוועדה היתה באיזון

שונה לגמרי. נתנו הרבה קרדיט לבית-הספר הריאלי, ומתחו ביקורת רבה על משרד

החינוך. זה לא בא לביטוי בסיכום.

פ. גולדשטיין;

אנחנו בעלי נסיון בעבודה הציבורית. היתה כאן ביקורת על ענין הפרסומים

שיצאו מטעם משרד החינוך. הם משרד החינוך לא יצא בכבוד מהעסק. מי שיוצא

מהענין בצורה מכובדת אלה תלמידי בית-הספר הריאלי ובית-הספר הריאלי. לא

צריך יותר. נציגי התקשורת היו פה ושמעו אותנו. לא הייתי רוצה לנזוף במשרד

החינוך יותר ממה שנאמר כאן.
ר. זאבי
לא ינזוף, אבל נעשה את זה אחרת.

פ. גולדשטיין;

ההצעה שהציע היושב-ראש היא מאוזנת וטובה, ונותנת פתרון לבעיות שעלו

כאן .
היו"ר מ. בר-זוהר
חבר-הכנסת זאבי, אינני יכול ליצור מצב שתיווצר תחושה בציבור כאילו

שיבושים בבחינות הבהרות זה דבר שצריך להיות. אני מבחין בין שני הדברים. יש

שיבושים, זה דבר חמור, וטוב שהמשרד פועל נהד זה. אבל המשרד קבע נהלים לא

מספיקים, לא ברורים. ואנחנו מתייחסים לזה בסיכום.

פ. גולדשטיין;

מה שחשוב בסיכום הוא שאנחנו אומרים שהוועדה ממליצה לא להעניש את

התלמידים ולא להטיל עליהם חובה להיבחן פעם נוספת.
ר. זאבי
מה שנאמר בפתיח של הסיכום, שצריך לעשות סדר כדי למנוע שיבושים

והעתקות, נאמר בהקשר למה שקרה בבית-הספר הריאלי. וזה לא צודק.
היו"ר מ. בר-זוהר
זה לא נאמר בהקשר למה שקרה בריאלי. זו פתיחה כללית. אני עומד עליה,

כי חשוב מאד שהבחינות ייערכו בצורה הטובה ביותר. דבריו של חבר-הכנסת

מיעארי בסוף הדיון דווקא חיזקו את דעתי. אבל אני מוכן להוסיף בפתיח את

המלים "בבתי-ספר שונים בארץ". לפיכך ייאמר בפתיח: הוועדה רואה בחומרה את

השיבושים, ההעתקות והחריגות בבחינות הבהרות בבתי-ספר שונים בארץ.

אני מודה לכולכם. הישיבה נעולה.

(הישיבה נסתיימה בשעה 11.05).

קוד המקור של הנתונים