ישיבת ועדה של הכנסת ה-12 מתאריך 31/05/1989

רולטת הכביש; שאילתות

פרוטוקול

 
הכנסת השתים-עשרה

מושב ראשון



נוסח לא מתוקן



פרוטוקוי מס' 35

מישיבת ועדת החינוך והתרבות

יום רביעי, כ"ו באייר התשמ"ט.. 31.5.89, שעה 09.15.
נ כ ח ו
חברי הוועדה: מ. בר-זוהר- היו"ר

א. אליאב

ר. זאב י

ר. צו קר
מוזמנים
ב. אמיר - מנהל המינהל הפדגוגי, משרר החינוך

ד"ר ב. קלינגמן - פסיכולוג בשירות הפסיכולוגי

ייעוצי של משרד החינוך והתרבות

ז. אלדרוטי

צ. אלדרוטי

ש. אלון - יו"ר המחלקה הפדגוגית בארגון המורים

י. אסא - יו"ר האגף להכשרת מורים והשתלמויות,

הסתדרות המורים

י. שגיב - מנהלת בית-הספר "עין הים" בחיפה

נ. בהן - מנהל בית-הספר יילב טוב" בהרצליה

ע. שער - ועד ההורים הארצי
נציגי תנועות הנוער
א. ירון - הנוער העובד והלומד

א- רון - הנוער העובד והלומד

מ. מחפוד - נוער דתי עובד ולומד, נתניה

א. גלאון - הצופים, רעננה

ר. זנזורי - בית"ר, נתניה

א. ורדי - מחנות עולים, קרית-ביאליק

מ. לוי - בני עקיבא, קרית-שמואל,

ר. גולדברג

א. שור - מכבי צעיר, ראשון לציון

ע. חולתה - השומר הצעיר, קיבוץ יקום

י. צברי - בני עקיבא, פתח-תקוה

ח. מחביטי - השומר הצעיר

העוזרת
ליועץ המשפטי
א. קמיר
מזכירת הוועדה
ד. אבידר פלר

רשמה: מ. כהן
סדר-היום
שאילתות;

רולטת כביש.



שאילתות
הי ו "ר מ. בר- זוהר
אני פותח את ישיבת וענדת החינוך והתרבות. עם פתיחת הישיבה אני שמח

להודיע לחברי הוועדה שבעקבות התיווך והעזרה של ועדת החינוך הצלחנו להביא

לכך שהלילה ב-1.30 חתמו נציגי הדסה נעורים, המורים והעובדים, נציגי

הסתדרות המורים, ועליית הנוער, על הסכם. מטעם עליית הנוער חתם דוד הגואל,

מטעם הסתדרות המורים - דב רונן, מטעם הדסה נעורים - דוד איבגי.
ד. צ וקר
האם זה חלק מתכנית לטווח ארוך?
היו"ר מ. בר-זוהר
זו קודם כל "הנשמה" לתקופה הקרובה. איננו יודעים מה יקרה בסופו של

דבר. להבי בחינות הבהרות קיבלנו התחייבות, והם קיימו אותה, שהם במהלך

השביתה בחינות הבהרות יתקיימו. על הבחינה בסיעוד קיבלנו התחייבות מידית.

הם להבי הבחינה השניה, במחשבים, הושה הסדר.
ב. אמיר
אנחנו נערכנו לקיים את בחינות הבהרות במקום אחר, עם כל הפרוצדורה של

העברת החומר, למקרה שהשביתה תימשך. להבי הבחינות שלא התקיימו, הן תתקיימנה

בנפרד.
א. אליאב
האם הם אלי עמיר היה מעורב?
הי ו"ר מ. בר-זו הר
כן, הוא היה מעורב בנושא, אבל הדברים הופעלו בעיקר על-ידי דוד הגואל

שהוא ראש המחלקה.

אני רוצה לומר לאורחינו נציהי תנועות הנוער, אתם היום נציהי ציבור

בוועדה הזאת, ואם מישהו מכם ירצה להשתתף בדיון בהחלט אתן רשות הדיבור

לאחדים מכם, במידה שהזמן יאפשר זאת.

יש לנו נוהה שבתחילת ישיבה אנחנו מעלים שאילתות. אני רוצה לשאול מספר

שאילתות.

אני ממשיך לקבל חומר מתושבים בבני-ברק בקשר לבית-הספר רבי עקיבא, עם

שמית, כתובות ופרטים אישיים, שטוענים שילדים ממוצא ספרדי אינם מתקבלים

לבית הספר הזה. אם זה נכון - זו תופעה חמורה ביותר. צו י ין שמו של הרב וולף

כאילו הוא כביכול נשא נאום נלהב בנושא הזה. קיבלתי ממנו מכתב הכחשה. בכל

זאת מכתבים ממשיכים לההיע. אני מבקש לקבל תשובה עד השבוע הבא. אחרת ננקוט

את כל הצעדים הציבוריים הנדרשים.
ר. זאב י
מאחר שזה לא מקרה בודד אלא מגיעות הרבה מאד תלונות, אני מציע טכניקה

אחרת מאשר רק לבקש תשובה. אני מציע שאתה תמנה או שהוועדה תבחר אחד או שנים

מחברי הוועדה שיצאו ויבדקו את הנושא ויביאו דו "ח לוועדה.
הי ו"ר מ. בר-זוהר
זה מקובל עלי, אבל ביום שני קיבלתי הודעה ממשרד החינוך שמינו נציג

שתפקידו לתת תשובה. אם עד השבוע הבא לא נקבל תשובה מספקת, נלך לפי ההצעה

שלך.

קיבלתי פניה ממוזיאון "חומה ומגדל" בקיבוץ חניתה. הם רוצים לעשות

מחזה אור-קולי המספר על התקופה של הקמת חניתה. לדבריהם נאמר להם בכנסת

הקודמת שקרן העזבונות תחליט להקציב להם סכום הדרוש למחזה אור-קולי. אינני

מכיר את הקרן הזאת.
ר. זאבי
יש קרן עזבונות המדינה שנשלטת על-ידי משרד המשפטים האוצר, ונדמה לי

שהם שר החינוך. יש בה הרבה מיליונים. הם מקצים את הכספים לפי שיקול דעתם.

אני לא הצלחתי לקבל מהם ולו אגורה למוזיאון ארץ-ישראל, אבל אני מכיר

מוסדות אחרים שקיבלו, מוזיאונים ומוסדות אחרים. אם הבטיחו למוזיאון

בחניתה, צריך לקיים את זה.
ד. צוקר
חברים בוועדה מספר יותר גדול של שרים. הקרן הזאת נמצאת בשליטת משרד

המשפטים. לפני חודש הם שינוי לחלוטין את הקריטריונים להקצאת כספים. קודם

זה היה לפי משרד, למשרד החינוך נתנו במשך שנים 17% מהסכום שעמד להקצאה,

ולפי המלצה של משרד החינוך היו מקצים כספים למוזיאונים ולכל מיני מוסדות

אחרים. עכשיו עוסקים בקביעת קריטריונים חדשים. זה יקח זמן מה עד שאפשר

יהיה להקצות כספים למוסדות שיוחלט עליהם. לחברי הכנסת מהיעות כל מיני

בקשות מהסוג הזה. לנו אין שום סטטוס בענין הזה. צריך להפנות אותם למשרדים

היעודיים, כי הם קובעים מי זכאי ומי לא.

א. אליאב;

יש עכשיו רשות לשימור אתרים מראשית ההתיישבות. לפי דעתי הם צריכים

לפנות אליה.

ר. זאבי;

אבל אין לה כסף. היושב-ראש הוא פרופי- קציר והמזכיר הוא יוסי פלדמן.

הם עומדים בפתח לקבל כסף. אם אנשי המוזיאון בחניתה אומרים שהבטיחו להם,

צריך לקיים את זה. חניתה זה פרק בציונות. זה ישוב קטן, ואנחנו צריכים

לעזור להם, להיות שתדלנים שלהם.

הי ו"ר מ. בר-זוהר;

נחכה לתשובה, ולפי זה נראה איך לפעול.



שאילתה נוספת שלי היא בענין סטודנטים שיוצאים ללמד במחנות עבודה

בחוץ-לארץ. בדרך כלל ניתנה להם אפשרות לגשת לבחינות בתנאים מיוחדים כדי

שיספיקו לצאת. זו שליחות שמאורגנת מטעם עליית הנוער והסוכנות. השנה משום

מה האוניברסיטה העברית ואוניברסיטאות אחרות מתעקשות לא לאפשר להם להיבחן

לפני הזמן. לדעתי זו סתם התנכלות. אני מבקש לבדוק זאת ולתת לנו תשובה.

רולטת הכביש
היו"ר מ. בר-ז והר
אנחנו אוברים לנושא המרכזי שעל סדר יומנו, רולטת הכביש. נמצאים אתנו

נציגי תנועות הנוער, נציגי משרד החינוך, ארגון המורים והסתדרות המורים,

מנהלת בית-הספר "עין הים" בחיפה ומנהל בית-הספר "לב טוב" בהרצליה ונציגי

ועד ההורים הארצי. כמו כן נמצאים כאן הגב' זהבה אלדרוטי ומר צבי אלדרוטי,

הגב' אלדרוטי העלתה לפנינו הצעה בנושא של רולטת הכביש, הגב' רות קפלן

מזכירתו של יושב-ראש הכנסת, והעוזרת ליועץ המשפטי של ועדת החינוך והתרבות

שתעזור לנו בכל שאלה הקשורה בחקיקה.

ביקשתי לקיים את הישיבה הזאת מפני שהשנה היינו עדים לתופעה החמורה של

רולטת כביש בקרב נערים. נודע לנו הם על מותו של נער מבית-הספר "עין הים"

בחיפה. משרד החינוך ושר החינוך פעלו בצורה מידית ונחרצת. לדעתי טוב שכך

פעלו, אף על פי שקראתי כל מיני תגובות של פסיכולוגים שאמרו שלא היה צורך

להיכנס לכיתות ולהסביר לילדים את הסכנות כדי לא ליצור אצלם את הכמיהה לבצע

את המעשה החמור הזה. בכל זאת אני חושב ששר החינוך נהה כמו שצריך היה

לנהוה. אבל לדעתי צעד אחד איננו מספיק. ראינו שהיו מקרים נוספים. רק השבוע

התפרסמה בעתונות ידיעה על בנות שניסו הם כן לשחק רולטת כביש ואחת מהן כמעט

נדרסה על-ידי אמבולנס. כלומר הדבר נמשך ואנחנו חייבים למצוא את הדרך לעצור

את הנגע הזה לא רק על-ידי פעולות הסברה, אלא אולי הם על-ידי צעדים אחרים.

משום כך שמחתי מאד על הצעתה של הגב' אלדרוטי, אני חושב שיש בה גרעין רציני

מאד.

אני מציע שנשמע קודם כל על התופעה עצמה מפי האנשים שהיו בשטח, אחר כך

נשמע את אנשי משרד החינוך, את ההבי אלדרוטי, ולאחר מכן חברי הכנסת יתייחסו

לדברים. אני מבקש מגב' שגיב לספר לנו בדיוק מה קרה, מה קרה אחרי המקרה,

כלומר מהי ההוויה היום בקרב התלמידים בבית-הספר "עין הים".
י. שגיב
הדבר קרה ביום ששי לפנות ערב, כשהילדים התאספו לערב כיתה. בית-הספר

ממוקם בקרבת הכביש הראשי חיפה-תל-אביב. ילד אחד בן 10, מקבוצה של 12

ילדים, ניסה פעם אחת לחצות את הכביש כשהתקרבה מכונית, לא את הכביש הראשי,

והצליח. פעם שניה ניסה לחצות את הכביש הראשי, ועבר את מחצית הכביש. כשרצה

לחצות את המסלול השני, הוא התאבן, ההיעה מכונית שלא הספיקה לעצור, והוא

נהרה. הילדים אמרו "שהוא עף כמו בובה, הבוה למעלה".

הילדים ראו את זה. הם היו בטראומה. חלקם ברחו לתוך מערה שנמצאת בקרבת

מקום. ההיעו שוטרים, הם ניחמו אותם והוציאו אותם משם. הם מיאנו ללכת

הביתה, רצו להישאר בקבוצה. לאט לאט הם התפזרו הביתה. אחת הילדות רצה לאחד

הבתים והודיעה בטלפון להורי הנער. הם נסעו לבית-החולים, בדרך ראו התקהלות

בכביש, עצרו וראו שזה בנם.

אנחנו ראינו את הילדים רק ביום ראשון. אני לא הייתי כל השבת בעיר,

חזרתי רק בעשר בערב. מיד יפלתי בזה שתהיע פסיכולוהית של בית-הספר כדי

לתדרך הצוות שלנו, את המורות, והם תיכנס לכיתה. אנחנו נאספנו מוקדם בבוקר



וקיבלנו תידרוך כיצד לדבר ומה לדבר עם הילדים בכל הכיתות. אני נכנסתי אתה

ועם המחנכת לכיתה שבה למד הילד כדי לשוחח עם הילדים.

רוב הילדים הגיעו בשבע בבוקר לבית-הספר. כנראה הרגישו צורך להיות

ביחד. במשך כשעה וחצי הילדים שרצו בכך דיברו, פרקו, סיפרו, בכו. היו ילדים

שהתייפחו. כעבור שעה וחצי נרגעו הרוחות, ורק אז עלה הענין שלמעשה זה היה

משחק. עד אז זה לא צף. אנתנו לא ידענו, אבל חשדנו שזה היה משתק, כי אחת

האמהות התקשרה למורה ואמרה שזה היה משחק, כמו בהרצליה. אותה מורה היכתה על

תטא. כי כשקרה הדבר בהרצליה היא פנתה אלי ושאלה אותי אם לשותת על זה

בכיתות או לא. קיימנ ו על כך דיון והחלטנו שלא נעורר את זה. אמרנו: בהרצליה

מדובר בנוער בגיל ההתבגרות, מתקבל על הדעת שהם רצו להוכית גבריות וכו'.

ובכן אותה מורה הרגישה רע מאד בענין הזה.

כפי שאמרתי, אחרי שעה ותצי שהיינו יתד עם הילדים התל הענין לעלות.

שאלתי את הילדים מי מהם ניסה לעשות זאת קודם. הסתבר שלושה או ארבעה ילדים

שניסו את המשחק בפעמים קודמות, לא באותו יום ששי. אחרי שהם סיפרו שאותו

ילד הצליח פעמיים לחצות את הכביש, שאלתי! מה עשה הנהג בפעם הראשונה? - שום

דבר. בכל זאת, הרי הוא עצר, הוא בלם. הם אמרו שהוא צפר. ומה עוד? -הוא

צפר. האם הוא לא פתח את החלון? לא יצא החוצה לשוחח אתכם? - לא. ומה עשה

הנהג השני, בכביש המהיר? - אותו דבר, צפר. מה אתם עשיתם? - אמרנו לו

שי זהר, שזה לא כדאי.

באותו יום התקיימה ההלוויה. כל הילדים רצו ללכת להלוויה, אנחנו

הרשינו להם לבוא, אבל רק עם ההורים, לא לבד. ההורים באמת הגיעו.

זימנו אסיפת הורים כללית ושותתתי אתם על הנושא הזה. ההורים קיבלו

הלם. מסתבר שהילדים לא סיפרו אף פעם שיש דבר כזה.

אנתנו שוחחנו עם הילדים בכיתות, סיפרנו מה קרה. זה קרה יומיים לפני

תה הפורים. היתה לנו חהיהת פורים מוכנה, ביטלנו אותה והסברנו לילדים מדוע.

הם הבינו. בבית-הספר היתה אווירת נכאים. היינו בטוחים שמבחינה חינוכית

הצלחנו להחדיר לילדים שזה דבר מסוכן מאד ושאסור להם לעשות את זה, לא

לעצמם, לא להוריהם, לא לנהגים ולא לעם ישראל. שגינו. אני חושבת שאני יודעת

במה שגינו. היתה התנפלות של אמצעי התקשורת על בית-הספר. יחד עם המורות

גירשנו אותם, ביקשתי עזרת הורים ושומרים שלא יאפשרו להם לשוחח עם ילדים.

אני שוחחת י עם מספר אנשים, הם ברדיו, כי חשבתי שזה חשוב. איפשרתי לילד

אחד, וההורים נתנו את רשותם, להתראיין בטלוויזיה. זה ילד שבעצמו שיתק

במשתק הזה. אבל הכתבים והצלמים הלכו לבתים ודיברו עם הילדים ועם בני

המשפחה.
הי ו "ר מ. בר-ז והר
מה קורה היום?
י. שגיב
שלושה שבועות אחרי המקרה שני ילדים מכיתה אי- נשכבו ביום שבת על הכביש

כשראו שמגיעה מכונית. סיפרו לי את זה ילדים מכיתה ד' שראו אותם עושים זאת.

ימים אחדים קודם לכן עשו זאת שני ילדים מכיתה ו'. אני חושבת שזה כתוצאה

מעודף הפרסום.

היה חשוב מאד לפרסם את זה, היה חשוב מאד לשוחח על כך בכל בת י-הספר

ביום שני בבוקר. אבל זה לא ענין לשיחה או לפעולה חד-פעמית, אי אפשר לטפל

בזה בשיטה של "זבנג וגמרנו". זה צריך להיות תהליך, מכיתה א'. יש לי השהות



בנושא הזה, לא אכנס לזה עכשיו. אבל לא נפתור את זה בפעולה חד-פעמית. זה

אפילו לא מס שפתים.

מאז שנודע לנו על שני הילדים מכיתה א' שעשו זאת טיפלנו בזה באמצעות

ההורים.

היו"ר מ. בר-זוהר;

המקרה עם שני הילדים מכיתה אי כבר לא הגיע לעתונות.
י. שגיב
לא. עכשיו אנחנו נזהרים מעתונאים. שוחחנו עם ההורים. הם לא ידעו.

הילדים אינם מספרים להם דברים חשובים מאד שהם אמורים לספר להורים. לא

ייתכן שההורים י תנערו מאחריות ויזרקו הכל על בית-הספר. הם צריכים לשוחח

אתם, לדבר עם הילדים ולא אל הילדים. וזה מה שקורה היום.
ד. צ וקר
שמענו כאן תיאור מפורט. האם יש לך הם הסבר? מתוך היכרות קרובה עם

הילדים, האם מדובר בתופעה?
י. שגיב
יש ילדים שעושים זאת מתוך לחץ חברתי, מפני שאומרים להם: "אתה פראייר

אם אתה לא עושה את זה; אם תעשה את זה תהיה גיבור ונקבל אותך לחברה". ילד

מבית-ספר אחר בחיפה קפץ מקומה שניה. תלמיד טוב, חרוץ, לא היה מקובל בחברה.

אמרו לוג "אם תקפוץ, תהיה חבר שלנו". והוא קפץ. ובכן זו סיבה אחת, לחץ

חברתי.

יש סיבה נוספת, ילדים רוצים לקבל אישור חברתי. הילד שנהרג בנה לו

מעמד חברתי. היו לו בעיות כשהיה בכיתה א'-, ב', ג .'בכיתה די- הוא נכנס

לחברה והיה מקובל, תלמיד טוב, ילד יפה תואר. הוא התחיל לאט לאט ורצה לבסס

את המעמד החברתי שלו"

ובכן הלחץ החברתי והמעמד החברתי הם סיבות לכך. אם לא עושים זאת כשהם

לבד, אלא כשיש עדים. להבי שני הילדים מכיתה א', עליהם לא היה לחץ חברתי,

הם שמעו שיש משחק כזה.
ד. צ וקר
למה צריך לבסס את המעמד דווקא במשחק כזה שיש בו סכנה?
י. שגיב
כי אז הוא גיבור. זה אתגר. היום אין לילדים אתגרים. הם תנועות הנוער

אינן משמשות להם אתהר. בבית-ספרי פועלת תנועת נוער, בניתי מועדון בתוך

בית-הספר, כי אנחנו בית-ספר קהילתי. תנועות הנוער אינן מספקות לנוער אתהר.

יש עוד דבר, שההורים אינם מתענינים במה שהילדים עושים.
הי ו "ר מ. בר- זוהר
זו מכה של כל החברה.

אני רוצה שנשמע. את מר ניר כהן, מנהל בית-הספר "לב טוב" בהרצליה.
נ. כהן
אני אמנם מהרצליה, אבל אינני מייצג את בית הספר שבו אירע המקרה החמור

שהוזכר פה. זה קרה בחטיבת ביניים, בית-ספרי הוא בית-ספר יסודי א'-ח'. אני

מתפלא ש נציג החטיבה לא הוזמן לכאן .

אני רוצה לדבר על מקרה שקרה בבית-ספרי, שלא פורסם בעתונות. בית-ספרנו

הוא מהיחידים בעיר שיש בו כיתה חי. זה היה יום שהתקיים בו מבצע "ביעור

חמץ" בעיר, מבצע נקיון שבתי-הספר נטלו בו חלק. זה היה אחרי המקרה בחיפה.

במסגרת המבצע הזה כיתות חי- היו 'אמורות לעזור לכיתות אי במבצע. זה היה לא

ברחובות ראשיים אלא ברחובות צדדיים לגמרי, סביב בית-הספר. הרחוב שבו אירע

המקרה הוא רחוב צדדי שהתנועה בו דלה.

שעה וחצי אחרי תחילת המבצע הופיע איש משטרה בבגדים אזרחיים, כולו

חיוור, ואמר לי שהוא היה נאלץ לעצור את רכבו בחריקת בלמים מול שני ילדים

שדחפו זה את זה אל הכביש. הוא הביא אותם אלי, בא הם חוקר נוער ולקחו אותם

לחקירה במשטרה. מיד הופיעו ההורים שהם אנשים חשובים מאד במדינה. האב פעיל

מאד בוועד ההורים הארצי, לא אנקוב בשמו, האם חוקרת משטרתית. חוקר הנוער

אמר לי שהילדים ישבו עד הערב במשטרה, אבל כעבור שעה שחררו אותם כי האמא

באה ועשתה שם מהומות.

בבית-ספרי זו לא תופעה. זה מקרה חריג שלא נבע מבית-הספר ואין לו שום

השלכה על בית-הספר.

הי ו"ר מ. בר-זוהר;

האם הסיבה היא אותה סיבה שצו יינה קודם?
נ. כהן
לא. אגיע לזה. אני רוצה לציין שבלי כל קשר עם מה שאירע בחיפה אנחנו

קיימנו פרוייקט חינוכי של זהירות בדרכים, בשיתוף עם המועצה למניעת תאונות

בדרכים, ובשיתוף הורים. הילדים ראו סרטים וקיבלו הסברים. זה נמשך חודש

ימים. אני נכחתי בכיתה שבה אירע המקרה עם שני הילדים האלה, שאגב האחד הוא

דומיננטי והשני נגרר. הדובר הראשי נ גד מה שהיה בחיפה היה זה שביצע אחר כך

את המעשה. הוא גינה את זה. שאלתי : מה מניע ילדים לעשות את זה. הוא אמר!

רוצים להשוויץ לפני הבנות, רוצים להראות מי גיבור. ובכן הוא זה שעשה זאת.

הדבר המרגיז ביותר הוא שהוא קיבל תמיכה של ההורים. המקרה הזה לא התפרסם

בעתונות.

הדבר הזה איננו בגדר תופעה אצלנו. בית-הספר עבר לסדר היום. אני מקווה

שזה היה מקרה חד-פעמי.
א. אליאב
אתה אומר שאחד דחף את השני. זה סוה אחר של משחק.
נ. כהן
אחד דחף את השני לכביש, והוא ראה שמכונית מגיעה. נכון שזה לא אותו

משחק.

היו "ר מ. בר-זוהר;

אם אחד דחף את השני לכביש, מדוע עצרו את השנים?
נ. כהן
שניהם היו במרכז הכביש. המשחק לא היה לחצות את הכביש הלוך ושוב כשבאה

מכונית, אלא זה היה דבר חד-פעמי, הם ראו מכונית מתקרב, ואחד דחף את השני

למרכז הכביש.
ד. צוקר
מר כהן אומר שזאת לא תופעה אלא אירוע חד-פעמי. כלומר ייתכן שזה בכלל

לא שייר לסיפור שלנו. לא מדובר באדם שמסכן את עצמו, אלא אחד דחף את השני.
נ. כהן
לא, הילד הדומיננטי דחף את הילד הנגרר, ושניהם היו על הכביש.
הי ו"ר מ. בר-זוהר
שניהם התכוונו למעשה לעצור את המכונית. ובכן זו כן אותה תופעה, אמנם

לא בחבורה גדולה, אבל זה היה משחק בין שניהם.

אני מציע שנשמע את ד"ר קלינגמן , פסיכולוג בשירות הפסיכולוגי ייעוצי

של משרד החינוך.
דייר א. קלינגמן
אני אייצג רק את הצד המקצועי. בתוקף תפקידי התייחסתי לתופעה מיד אחרי

שהופיעה, ובעקבותיה הם ניסחנו כמה המלצות.

קודם כל אני רוצה לומר שהתופעה לא היתה ידועה לנו מהספרות המקצועית

והיא איננה ידועה הם בחוץ-לארץ. לכן הם אנחנו הופתענו. מצד שני נערכנו

למחשבה שניה ברמה האינטואיטיבית. ברמה האינטואיטיבית נזכרנו כולנו,

פסיכולוגים ולא פסיכולוגים, שכולנו עברנו את זה בצורות שונות, כאלה

ואחרות, בתקופות היל זהות, בעבר שלנו. כך שלא מדובר להמרי על תופקנה שפרצה

לגמרי באופן בסיסי על רקע התקופה והימים האלה, היא זו תופעה שהיא חלק

מתהליך התבגרות של ילדים. יכול להיות שהצורה הספציפית היא השונה.

באופן כללי התופעה אינה שונה מאד ממה שעושים נערים יותר מבוגרים,

מטפסי הרים, צוללים, או, אם ניזכר בעבר, הולכים לפטרה וכיוצא באלה. הם

בדברים האלה הם מסתכנים.
יותר מזה
כשניגשנו לבדוק את הצד המדעי של התופעה מסתבר שקיימת ספרות

די ענפה שמחלקת אנשים לשני סוהים, שקוראים להם בשפה המקצועית "BIG T"

ו. "SMALL T"-אלה ששייכים ל" T "BIG הם אנשים שקוראים להם "מחפשי

סנסציות", לא במובן הלא טוב של המלה, זו יכולה להיות סנסציה במובן הטוב של



המלה. יש לזה מרכיבים הורמונליים, ביולוגיים, ביוכימיים, אם אנחנו רוצים.

השאלה לאן מתעלים את אותם מרכיבים, כלומר את אותה תופעה.

מישהו הסב את תשומת לבי, ואני מסכים לכך, שגם לספורט תחרותי מסוגים

מסויימים יש רמת סיכון גבוהה מאד. ובכל זאת החברה מאשרת את זה ומעודדת את

זה, אלא שהיא הם נוקטת אמצעי בטחון , כמו המזרון שעליו נוחתים או ארהז

החול. אבל ההסתכנות היא אותה. כך שהתופעה יכולה להיות מוסברת בצורה כזאת.

זה רקע כללי כדי להכניס את הדברים לפרופורציה מבחינת מה שידוע לנו.

הי ו"ר מ. בר-זוהר;

אינני בטוח שהכנסת את הדברים לפרופורציה. כי יש פה הבדל גדול. אינני

פס יכולוג, אבל פה מדובר על הסתכנות לשמה, לא על הסתכנות תוך כדי צלילה או

טיפוס הרים.

ד. צוקר;

בצלילה, בטיפוס הרים, באיגרוף, יש תגמול חברתי מאד ברור.

הי ו"ר מ. בר-זוהר;

אל נטשטש את הענין . יש פה הסתכנות לצורך ביצוע דבר מסויים. אם מדובר

על איגרוף או על ענף ספורט אחר, ההסתכנות היא לצורך קבלת אליפות או תואר.

ד. צ וקר;

ברור שהילדים מבצעים את זה כדי לקבל איזה תהמול חברתי. למה יש תהמול

דווקא על דבר כל כך מטורף, זאת השאלה החשובה.

דייר א. קלינגמן;

אולי בהמשך דברי הדברים יהיו יותר מובנים. כשאני מנסה לרדת בהיל

ולכוון יותר לגיל של הילדים האלה ולתאר את התופעה, לא כל כך להסביר אותה-

אני חושב םשיש פה ארבעה סוגים של ילדים שמעורבים ישירות ועקיפות בנושא. יש

ילדים - וכאן אני חוזר ל"מוזפשי הסנסציה" - שמוכנים להסתכן הסתכנות הדולה

מאד, מכיוון שזה צורך בי וכימי שלהם. לזה נוסף הם סטטוס חברתי ודברים

אחרים. זאת קבוצה ראשונה של ילדים שהם כנראה המיעוט. אין לנו דרך לאתר

אותם במבחנים הקיימים כיום.

יש סוה שני של ילדים, אלה הילדים הנהררים. הם הם מחפשי סנסציה. הם לא

ברמה של אותם ילדים יוצאי דופן, אבל יש להם איזה גירוי פנימי להשתתף הם כן

במעשים נועזים. להם אני קורא הילדים החלשים.

הקבוצה השלישית היא של ילדים שלחץ קבוצתי בדרך כלל משפיע עליהם

בתחומים שונים. כלומר אם הם הולכים בחבורה ורואים ילד אחד עושה את זה, ילד

שני שעושה את זה, וילד שלישי שעושה את זה, הם אינם רוצים להיות י וצאי

דופן, הם לא מסוהלים להרשות לעצמם להיות יוצאי דופן, הם זקוקים לאישור

החברתי, בין היתר של בנות. זו הקבוצה ההדולה ביותר, היא הם המדאיהה אותנו

ביותר. מצד שני זו הקבוצה שאתה אפשר לעשות הרב היותר מאשר עם האחרים.



הקבוצה הרביעית, שהיא כוללנית מאד, היא קבוצת שומרי הסוד. זו גם כן

תופעה של גיל מסויים, ש"דבר י ם כאלה לא מספרים למבוגרים; דברים כאלה אנחנו

לא מוכנים לספר הם אם ישאלו א ותנו ". כתוצאה מזה, לפי הערכתי, היתה התופעה

שכולם נתפסו מופתעים.
הי ו "ר מ. בר-ז ו הר
אבל זה הם יכול להיות חופף, כלומר אותה קבוצה שיש עליה לחץ חברתי, הם

שומרת סוד. זה הולך יוזד.
ד"ר א. קלינגמן
שמירת סוד היא אופיינית להיל בכל מיני תחומים, לאו דווקא בתחום הזה.

כשאנחנו לוקחים את כל ארבעת המרכיבים הללו אנחנו מקבלים את מה שידוע

לנו כיום על התופעה.

זה להבי ההסבר לתופעה. אם יש שאלות אחרות, אני מוכן להשיב.
הי ו "ר מ. בר-זוהר
נדמה לי שהתופעה פחות או יותר ברורה לכולנו. אני רוצה לשמוע על

הצעדים שאפשר וצריך לנקוט. מר אמיר, בבקשה.
ב. אמ י ר
אני רוצה לומר מה עשינו עד עכשיו ובאיזה שלב אנחנו נמצאים כעת. קודם

כל, כשהמקרה קרה וקיבל את ההדים והפרסום, הם הראשון וגם אחר כך, היה ברור,

למרות שהדעה המקצועית מכל הצדדים - והיא מאד מבוססת - היא שפרסומת מזיקה

ומעודדת עוד יותר את התופעה, היה ברור שבהתחשב בממדים ובמקרה שקרה מוכרחים

להביע עמדה שלילית חינוכית. כלומר היה ברור שצריך לנקוט צעד, להכריז

הכרזה, לדבר, הם אם הדיבורים והאמירות אינם מבוססים על כל המידע והידע מה

צריך לעשות. עם זאת היה ברור לנו שאי אפשר להסתפק רק בזה וצריך להמשיך

הלאה, הם כדי לא להתעלם ולא להסתפק בצעד כזה כשמדובר במקרה כל כך חמור,-

והם כדי להבטיח, עד כמה שאפשר " וזה קשה - שדברים כאלה לא יקרו בעתיד.

לכן השלב השני היה לימוד התופעה, משום שזאת תופעה כל כך מוזרה

ואיומה. לימוד התופעה נעשה על-ידי התייעצויות של כל מיני גורמים, הם של

אנשי חינוך, הם של הפסיכולוגים, הם של היועצים, הם של אנשי המחלקות לחינוך

ואהפי החינוך ברשויות מקומיות שונות, הם על-ידי התנסויות ופעולות בתוך

בת י-הספר ולימוד לקחים.

היום, אחרי לימוד הענין, אנחנו נמצאים בשלב שמנהלי בתי-הספר יקבלו

בימים אלה חוזר יותר מפורט מאשר האמירה הכללית, עם כמה הנחיות כלליות.

אינני מדבר עדיין על ההנחיות המקצועיות המפורטות, אבל תהיה איזו הכוונה

כללית שאומרת מה זה, כיצד לפעול ואל מי לפנות כשמתעוררת איזו בעיה: לדבר

עם ההורים, לא להתעלם מענין הענישה, איזה סוה של ענישה, הענין של לדבר עם

ילדים ולא אל ילדים, לדבר על המושגים של מלשינות, של לחץ חברתי, של מקום

חברתי, ושל איפה ההבול בין הסתכנות שהיא חיובית לבין הסתכנות שאינה

חיובית. זה חלק אחד כללי. אנחנו נותנים כתובת לענין הזה, ד"ר קלינגמן

ממונה בשפ"י על הנושא של מצבי לחץ והוא יתמסר לענין הזה.



החלק השני הוא הנחיות יותר מפורטות, יותר מקצועיות ספציפיות,

לשירותים הפסיכולוגיים, שמבוססות הם על ספרות מקצועית, שתצאנה בימים

הקרובים אתרי שהן תתגבשנה לאור הנסיון.

דווקא בגלל המורכבות של המקרה והחומרה שלו רצינו להבטיח שהדברים

שיצאו בכתב יהיו באמת מבוססים, זהירים, מדו י יקים. לכן לא הוצאנו מיד

חוזרים, אבל עכשיו אנחנו עומדים להוציאם לבתי-הספר, כשזה לא על רקע המקרה

עצמו. אהב, אחת העצות המקצועיות היתה לא לדבר על הדברים האלה על רקע המקרה

הזה לעצמו, אלא לדבר דווקא בריחוק מסו י ים ולכלול את זה בתוך קונטכסט יותר

רחב. זו היתה העצה המקצועית, ועל זה יפעלו בתי-הספר. היועצים כבר פועלים

במספר מקומות בהדרכה הרהילה שלהם, וכך הם השירות הפסיכולוהי.

הי ו"ר מ. בר-ז ו הר;

אודה לכם אם תעבירו אלינו את החוזר ואת ההנחיות שלכם.

להבי נציהי ועד ההורים הארצי וארהוני המורים, יש לי אליכם בשלב זה

שאלה מאד ספציפית! מה הוחלט, אם הוחלט, ואיזה צעדים ננקטו, בארהונים שלכם.

מר שלמה אלון, בבקשה.
ש. אלון
קודם כל אני חייב לומר שהפעולה המידית של המשרד היתה חיונית ביותר,

והמורים עשו זאת באותו בוקר הם בנפש חפצה והם מתוך ידיעה שזה תפקידם

המידי. ההדים היו חיוביים ביותר. תלמידים בהחלט הבינו ששיחה במועד זה להבי

ערך החיים היתה חיונית ובמקום.

מעבר לזה, בכל כנסי המורים שהיו השנה, ופגשנו כאלף מורים בכנסים

שונים, העלינו את הנושא של שיחות עם התלמידים, באשר לקשיים בהתבגרותם,

באשר לבעיות אקטואליות ובאשר לאתהרים חיוביים. וזה עולה בכל מפהש שלנו.

בבטאון הפדגוגי שלנו, "מעלות", תהיה בקרוב רשימה שתהיה קשורה הם לזה, כולל

שיחות עם תלמידים, שוב על אתגרים חיוביים שעומדים היום בפני נוער במדינת

ישראל.
הי ו"ר מ. בר-זוהר
תודה. מר אסא, בבקשה.
י. אסא
לגבי השאלה של היושב-ראש, עוד לא היתה החלטה פורמלית של מוסדות

הסתדרות המורים. הנושא עומד להיות נדון במועצה הפדגוגית של הסתדרות

המורים. הוא עומד על סדר יומה. יינתן לכך הם פרסום.

אני מבקש להעיר דבר נוסף בקצרה. עם כל החשיבות שיש להסבר לתופעה,

לאיבחון שלה, לצד הפסיכולוגי, אולי הם לצד ששייך לסוציולוגיה החינוכית,

אני חושב שלא ניתן ואסור לנתק את הנושא הזה ממכלול של התרחשויות בתחום

החברתי ובתחום הפוליטי במדינת ישראל. אני חושב, ואני מביע כאן את דעתי

האישית, שבין היתר - למרות שיש לזה הם הסברים אחרים ~ זה חלק מהמחיר

שהחברה שלנו נדרשת לשלם על מחדלים או על מעשים של המערכת הפוליטית. נזכו ר

שהאלימות בגילויים הגרועים והקיצוניים שלה מתרחשים במרחק קצר מהישובים

שלנו. צר לי שאני צריך לומר זאת כמחנך, אבל יש דברים שהטיפול הבסיסי בהם

הוא מעבר לכוחו של החינוך. אני מתייחס אל התופעה הזאת כסימפטום. היא יכולה

ללבוש הם פנים אחרות, והיא לובשת פנים אחרות, הם בהילאים אחרים.



עם זה אני רוצה לומר עוד הערה קצרה. במה שאמרתי עד עכשיו אינני אומר

שהצלנו את נפשנו כמחנכים. אני תושב שבמציאות הקיימות יש לחינוך ולמחנכים

תפקיד חשוב. אני חושב שעיקר הפעולה צריך להיעשות על-ידי המחנך באופן בלתי

אמצעי עם החניכים שלו. הפסיכולוגים והיועצים צריכים ללוות את פעולתו,

להדריך אותו ולהכשיר אותו לעבודה הזאת, מפני שהפעולה הזאת צריכה להיות

רצופה, הרבה יותר כוללנית, לא בבחינת כיבוי שריפות.

במובן הרחב אפשר להגד י ר את הנושא הזה חיי אדם כערך שצריך לחנך אליו.

הוא צריך לתפוס את מקומו הראוי בהכשרה הבסיסית של המורים, הוא צריך להיות

בתכנית הלימודים הקבועה של הכשרת המורים, והם בהשתלמויות מורים.
הי ו"ר מ. בר-ז והר
תודה. מר שער, בבקשה.
ע. שער
עם פרסום האירועים שהיו בחיפה ובהרצליה, אנחנו התרעמנו מאד על עצם

הפרסום התקשורתי הרחב. לדעתנו כל ההמולה שהיתה סביב הענין פגעה קצת.

הנהלת ארהון ההורים הארצי עומדת לדון בנושא בימים הקרובים. לדעתנו יש

לתבוע ממועצות פדהוהיות לשתף יותר הורים בדיונים, בפרט בנושאים אקטואליים

כמו הנושא הזה. צריך לעבוד עם ההורים בבתי-הספר על חומרת הדבר ועל תפקידו

של ההורה בנושאים אלה.
היו"ר מ. בר-זוהר
תודה. כפי שאתם רואים, נושא השיחה מונמקד בשאלה מה אפשר לעשות כדי

למנוע את התופעה הזאת בעתיד. חלק ללא ספק זה הסברה, חלק זה חינוך, חלק זה

ההורים. אני מבקש מגב' אלדרוטי לומר לנו מה ההצעה שלנו בענין הזה. הגב'

אלדרוטי היא מורה ומחנכת הרבה שנים.
ז. אלדרוטי
אני רוצה להציג במלים אחדות את הרקע שלי כדי שהנוכחים יבינו מה הביא

אותי לחשוב על פתרון כלשהו. יש לי נסיון של עשרים שנות חינוך וניהול,

בעיקר במגדל. העמק. כרגע אינני עובדת באופן מסודר, אבל נושא החינוך כמובן

קרוב ללבי. הרעיון עלה תוך כדי שיחה, כמו ברוב הבתים בישראל בתקופה

שהדברים קרו. ואנשים באמת ישבו מתוסכלים, חסרי אונים, הרימו ידים ושאלו מה

אפשר לעשות עם ילדים בגיל הזה, מה מביא אותם לזה וכן הלאה. אינני מתייחסת

כרגע למקרה של שני הילדים בכיתה אי. לדעתי זה חיקוי לשמו, כמו אותו ילד

שחזר מההצגה "פיטר פן" וניסה לעוף. אני מתייחסת לילדים בגיל ההתבגרות.

כל הדברים שנאמרו כאן נכונים. הפתרון לטווח רחוק הוא פתרון של הצגת

אתגרים להפגנה והוכחה של "מצ'ואיזם" בכיוונים חיוביים, כמו תנועות הנוער,

למשל. אבל הפתרון שאני מציעה מכוון לנוער המתבהר. יש בו בעיה משפטית

סבוכה, אני מקווה שיצליחו להתהבר עליה. אני מציעה דבר שיהיה כל כך מרתיע

שהוא יגבר אולי על הלחץ של הסביבה והחברה ועל הצורך להפגין גבורה ואומץ.
ההצעה שלי מאד פשוטה
כל נער או נערה שייתפסו מעורבים באיזו שהיא צורה

בענין של רולטת כביש, כלומר הם המבצע בפועל, ובעיקר - ואולי עוד יותר -

החברים שעומדים מסביב, והם למעשה שהורמים לו לעשות את זה, יודיעו להם

שרשיון הנהיגה שלהם לא יינתן להם בגיל 17, אלא נניח חמש שנים יותר מאוחר.

לשם כך צריך להפעיל מערכת שיפוטית מסויימת לנוער. או שיודיעו להם שנצברות

לחובתם נקודות שליליות של נהיהה.



צריך לזכור שבגיל הזה הנושא של נהיגה מאד מעסיק את הילדים. הם מחכים

ומצפים להגיע לגיל 17, הם מתכננים מתי כדאי להם להתחיל ללמוד לנהוג אם

בגיל 16.5 או כמה חודשים לפני כן או אחרי כן. בגיל 14, 15 ו-16 הנושא

מעקי?, אותם. אני משערת שדבר כזה יכול להיות הורם מרתיע, הם למי שמבצע את

המעשה והם לקהל הצופים. צריך למצוא איזו צורה חוקית לכך, שהעונש על מה שהם

עושים היום יינתן להם בג יל 17. אני מאמינה שהנערים יחשבו אם כדאי להם

לעשות מעשה כזה כשהעונש יהיה אי-קבלת רשיון נהיהה אלא כעבור חמש שנים.

אינני סומכת על ההורים, לא מפני שאינם רוצים לעזור אלא מפני שאינם

יכולים. עובדה שכאשר פנו אל ההורים הם היו בהלם. והתגובה הראשונה של הורים

היא לההן על הילד. עובדה שאותה אם בהרצליה שחררה אותו מבית המעצר. אילו

היה מדובר בבן שלי, אדרבה, הייתי משאירה אותו. תה ובה אחרת של הורים היא :

"הבן שלי לא שייך לסוג הזה של ילדים". ההורים הם לא יודעים מה קורה עם

הילדים שלהם. עובדה שהענין הזה נמשך זמן רב ואיש מההורים לא ידע על כך.

זאת אומרת שאף ילד, הם אלה שצפו מן הצד, לא סיפרו להורים. זאת הבעיה

החמורה. זאת אומרת שאין תקשורת בין הילדים לבין ההורים. לכן אני חושבת

שמההורים אי אפשר יהיה להיוושע.

אני הם בספק אם מערכת החינוך באמת עושה כמיטב יכולתה. אהב, אינני

יודעת למה לא לדבר עם הילדים ברהע שזה מתרחש. מדוע אנחנו מלמדים ילד בן

שנה או שנתיים שאסור להדליק הפרורים? כי יש בזה סכנת חיים. הם במה שהילדים

עושים פה יש סכנת חיים.

ד"ר א. קלי נגמו ;

לה יפך, ה י תה הוראה לדבר.
ז. אלדרוטי
צריך לדבר על כך, כשזה מתרחש ומיד לאחר מכן .

חוץ מזה, בתוך מערכת בית-הספר צריך להטיל משימה על המורים לחינוך

גופני ועל מדריכי הגדנ"ע לערוך תכניות של הפגנת אומץ במסגרת הפעולות

החוקיות של בית-הספר. יש כל מיני אפשרויות, כמו "סנפלינה" או כדומה,

להעמיד את הילדים במעגל כדי שיראו איך הגיבורים עושים את זה. כלומר לכוון

את המרץ שלהם לאפיקים חיוביים.
א. קמ י ר
אני רוצה לשאול את הגב' אלדרוטי: האם את באמת חושבת שילדים בני 13

מסוגלי ם לעשות שיקול לטווח ארוך, שבעוד ארבע שנים יקבלו או לא יקבלו רשיון

נהיהה?

להבי הילדים שעומדים מסביב, זו בעיה משפטית מאד חמורה. אינני רואה

איך אפשר להבחין בין ילד שעודד את חברו באופן אקטיבי לבין ילד שבמקרה נקלע

לקהל הצופים במעשה.

בדרך כלל ענישה היא אפקטיבית ומוסרית כשהיא נעשית בו במקום, כלומר

מיד כשתופסים את העבריין. את מציעה פה לדחות את העונש למספר שנים. ילד בן

13 עשה מעשה פזיז, הוא היה נתון ללחצים חברתיים, התנהה לא בסדר. כעבור

ארבע שנים הוא אדם אחר, רציני, בוהר, הוא משתתף בתחרויות של בית-הספר.

בג יל 17 או 18 להעניש אותו בהתליית רשיון לחמש שנים - זו בעיה.
ז. אלדרוטי
אני כן מאמינה שילדים במיל 15-13 מודעים לענין הזה. אילו אני הייתי

מנהלת בית-ספר וזה היה קורה אצלי, בלי שום גיבוי הייתי אומרת לתלמידים:

אנחנו נדאג לכך שמי שיהיה מעורב בכך זה יפגע בו בעתיד ברשיון הנהיגה שלו.

לא משנה אם הייתי מצליחה או לא, אבל זה כבר היה מרתיע.
היו"ר מ. בר-זוהר
לפני שנעבור לשמוע את נציגי תנועות הנוער שנמצאים אתנו ואת חברי

הכנסת אני רוצה לומר שביקשתי מגב' אלדרוטי לבוא ולהציג את ההצעה שלה מפני

שבכל מה שנעשה עד עכשיו ובמה ששמעתי היום לא שמעתי שום דבר שיכול להרתיע

את הנוער מלעשות זאת. שמעתי שאפשר להסביר להם, שאפשר לשכנע, שצריך לדבר עם

הילדים ולא אל הילדים. אבל אל תשכחו שבסופו של דבר אנחנו מדברים על ילדים

שמשחקים משחק. אני מקבל שילד בגיל 13 מודע מאד לכך שבעוד ארבע שנים יוכל

להוציא רשיון נהיגה, והוא מאד מאד רוצה בכך. אני חשבתי שחייבים הם לחשוב

על דבר שירתיע אותו. אני מבין את השיקולים של היועצת המשפטית שלנו, בהחלט

שיקולים מוצדקים, כי יש הרבה מאד שאלות סבוכות בעיקר להבי הקהל מסביב. לך

תוכיח מי תמך ומי התנגד ומי היה פסיבי. אבל אותי מענין אותו נער שאת חייו

אני רוצה להציל. אף אחד מהנציגים כאן, לא הורים, לא מורים, לא מנהלים ולא

משרד החינוך, לא הציג בפנינו איזה עונש מרתיע. אנחנו כמעט לא יכולים

להעניש. האם נרביץ לילד? האם נזרוק אותו מבית-הספר?

לכן יש בהצעה של הגב' אלדרוטי שתי נקודות שכדאי לדון בהן, ייתכן

שנקבל את זה, ייתכן שלא5 א. יש בה משום עונש מרתיע; ב. יש בה משום קשירת

העונש לסוג העבירה. ברור לכולנו שהעוקץ של כל ההצעה של גב' אלדרוטי איננו

שבעוד חמש שנים הוא לא יקבל את הרשיון, אלא שהיום הוא יפחד לחצות את הכביש

בצורה המסכנת את חייו.

צ. אלדרוטי;

אני מבקש להעיר הערה קצרה ליועצת המשפטית. מדובר פה בדבר מאד ספציפי.

אם מישהו עובר על חוקי התעבורה, בהתאם לחוק יש ענישה. פה מדובר על קטינים,

ולכן אולי צריך לשנות את הסעיף הנוגע בדבר, שהם קטין יהיה בר-עונשין לגבי

העבירה המסויימת הזאת. מדובר פה על סיכון חיי הזולת, לא רק על סיכון חייו

של הקטין עצמו. זה לא כמו ב"סנפלינג". ילד שחוצה את הכביש בצורה מסוכנת

יכול לגרום גם למותו של הנהג. והעונש הוא מידי, כלומר העונש הוא שבגיל 17

הוא לא יקבל רשיון. זה הדבר המרתיע, ובעיקר בגלל הפרסום.
ב. אמיר
אני רוצה לומר שענין הענישה הוא בהחלט חלק מהפעולות שאנחנו חושבים

שצריכות להיעשות, לא רק הסברה. השאלה היא איזו ענישה פוגעת בנקודה הרגישה,

שהיא ענין הסטטוס החברתי ומה שהתלמידים רוצים להשיג. אבל בהחלט שקלנו את

נושא הענישה.
היו"ר מ. בר-זוהר
אני מודה לך על ההבהרה. אני מציע שנשמע עכשיו מה חושבים נציגי תנועות

הנוער על הנושא. רלי זנזורי, בבקשה.
ר. זנזורי
אני בהחלט מסכימה עם דבריהם של יושב--ראש הוועדה ושל הגב'- אלדרוטי.

אני בהחלט חושבת שהעונש הזה הוא גורם מרתיע. אלא ששמענו פה על ילדים בני

10 שמשחקים ברולטת כביש. ילדים בני 10 עוד לא חושבים על רשיון הנהיגה

שלהם, אין להם מודעות לכך. זה נשמע להם רחוק. אני חושבת שאם כבר חושבים על

גורם מרתיע ועל ענישה, אולי אפשר למצוא משהו שבאמת ירתיע את הצעירים יותר.

אין לי הצעה ספציפית, אבל כדאי לחשוב על דרך ענישה נוספת.
היו"ר מ. בר-זוהר
תודה. מירב מחפוד, בבקשה.
מ. מחפוד
אני רוצה להגיד שהילדים שעושים את זה אינם חושבים על כך שהם יכולים

למות. הם יודעים שיכול לקרות אסון, אבל הם לא חושבים מה זה מוות, עוד אין

להם הערך של החיים. אז אם הם לא חושבים על כך, הם בוודאי לא חושבים על

רשיון הנהיגה שלא יקבלו כשיגיעו לזה.

לדעתי צריך לחשוב על ענישה אחרת, על פתרון אחר. גב' אלדרוטי הציעה

פתרון נוסף, לעשות פעולות במסגרת בית-הספר וההדנ"ע, כמו טיפוס הרים או

כדומה, דברים שיש בהם אתגרים. צריך למצוא אתהרים אתרים לנוער, ואז אולי לא

יגיעו למצב שצריך להעניש אותם, כי הם יפסיקו עם המשחקים האלה. ההצעה לדחות

את רשיון הנהיגה בחמש שנים אינה נראית לי.
הי ו"ר מ. בר-ז והר
תודה. ענת חולתה, בבקשה.
ע. חולתה
אני חושבת שאין שום סיבה שילד בן 10 או 13 שעושה עכשיו טעות או נגרר

אחרי החברים שלו, ייענש על כך כשיהיה יותר מבוגר. הוא ביצע עכשיו את

העבירה ועכשיו צריך להעניש אותו או להרתיע אותו. אני אישית נהר עונשים

בכלל, אבל התה ובה צריכה להיות עכשיו ולא בעתיד.
היו"ר מ. בר-זוהר
תתייחסי לזה כאל הרתעה, לא כאל עונש. כי זו המגמה, איננו רוצים

להעניש את הילד, אלא בעיקר להרתיע אותו כדי שלא יבצע את המעשה.

ע. חולתה!

אני חושבת שעונש לא מרתיע. לדעתי התגובה, ההרתעה, צריכה להיות מיד,

ולא שעל מעשה שהוא עושה עכשיו - ייענש בעוד ארבע או חמש שנים.
היו"ר מ. בר-זוהר
תודה. חיים מחביטי, בבקשה.



ח. מחביטי;

לגבי דרך הפעולה למניעת התופעה הזאת, אני דווקא הייתי מבסס אותה על

עונש לטווח קצר לאלה שנמצאים בגיל ההתבגרות. לטווח הארוך, הייתי מבסס את

זה ע ל פעולות של מיפגני אומץ. דובר כאן על ערך החיים שלא מובן כל כך

לילדים בגילים צעירים. בכל זאת צריך להסביר זאת החל מכיתה אי, דרך כל

השלבים, שהמשחקים האלה לא טובים, אסורים,מסוכנים מאד.
הי ו "ר מ. בר-ז ו הר
תודה. איתי ורדי, בבקשה.
א. ורד י
אני רוצה להתייחס לענין הענישה. להבי נערים בני 14, 15, 16 - זו הצעה

טובה מאד. ילדים בגילי ויותר צעירים ממני כבר חושבים על רשיון הנהיגה ומאד

רוצים להגיע לזה.

אני רוצה להוסיף שיש צורך בהסברה לנהגים שרואים את זה. סיפרו כאן

שבמקרה שהיתה בחיפה, הנהגים צפרו והמשיכו לנסוע. הם לא עצרו את המכונית,

ולא יצאו החוצה להסביר לילדים שאסור להם לעשות זאת. לי קרה ברחוב שאני הר

בו שילד קפץ אל הכביש כשמכוניות נסעו בו, חזר אחורה, קפץ שוב וחזר, והחבר

שלו מעודד אותו ואומר לו "כל הכבוד".
הי ו "ר מ. בר-ז ו הר
מתי זה קרה?
א. ורדי
לפני כחודש.
הי ו"ר מ. בר-ז והר
זאת א וגזרת שהתופעה נמשכת.
א. ו רד י
אני עצרתי את המכונית ויצאתי החוצה ברוגז, טרקתי את הדלת והתחלתי

לצעוק עליו. הילד נבהל נורא. אמרתי לו: תבין, אתה ילד צעיר, גם אני צעיר,

אני לא רוצה לגמור את החיים שלי ולא רוצה לגמור את החיים שלך. שנינו עוד

צריכים לחיית. הוא נבהל וחזר למדרכה. כשהמשכתי לנסוע ראיתי שהוא ממשיך
במשחק. אמרתי
לא יעזור לי אם אני אחזור.
י. ש ג י ב
סטירת לחי היתה עוזרת.
הי ו"ר מ. בר-זוהר
למעשה אתה אומר שהם אם הנההים היו עוצרים זה לא היה עוזר הרבה.
א. ורדי
אולי הוא לא התייחס אלי מפני שאני צעיר, נראה כמו אח שלו. אבל אם

יבוא אדם מבוגר, מנוסה יותר בענין בענין הזה, אולי הילדים האלה יבינו.

לדעתי אין צורך להעניש את הנהג, שאי אפשר להאשים אותו בפשע. אבל צריך

להסביר יותר לנהגים. אולי הדרך הזאת תעזור.
היו"ר מ. בר-זוהר
תודה. משה לוי, בבקשה.

מ. לוי;

אני חושב שהעונש של שלילת רשיון לחמ ש שנים מתאים וטוב לילדים

מסויימים, אלה שחושבים להוציא רשיון, ואולי זה ישפיע עליהם. אבל לא על

כולם. לגבי ילדים רבים רשיון הנהיגה נראה דבר רחוק מדי, ומה שמענין אותם

זה מה שקורה עכשיו, שהחברים שלהם ימחאו להם כפיים ויסתכלו עליהם כעל

גיבורים. לילדים צעירים צריכים להיות עונשים מרתיעים, כמו מעצר למשל, שילד

ירגיש שעשה דבר לא בסדר, יחד עם פעולת הסברה.
היו"ר מ. בר-זוהר
כלומר אתה מציע מעצר לתקופה קצרה, כדבר שיפחיד וירתיע.

מ. לוי;

כן , מידי.
היו"ר מ. בר-זוהר
תודה. אפרת גלאון, בבקשה.

א. גלאון ;

העונש שהוצע כאן נראה לי. אבל אנחנו שומעים על ילדים מכיתה א'

שמשחקים במשחק הזה, אותם אי אפשר להעניש בעונש כזה.

לדעתי הבעיה נעוצה במערכת החינוך. זו מסגרת שהילד איננו רואה בה

דוגמה אישית. זו מסגרת "מרובעת" מדי בשבילו, הוא נוטה להתמרד נגדה ולא

להקשיב למה שהיא אומרת. יש הרבה ילדים שהמורה, המחנך או המנהל שלהם אינם

משמשים להם דוגמה אישית. להיפך, הם דווקא מתמרדים נגדם, הם רוצים להראות

שהם חבר'מנים ולא מתחשבים בהם.

היו"ר מ. בר-זוהר;

האם אינך חושבת שההתמרדות באה בגיל קצת יותר מבוגר, לא בכיתה א'?

א. גלאון;

אני חושבת שגיל ההתמרדות הולך ויורד. כשאני הייתי בכיתה א' לא נתקלתי

במקרים כאלה; היום אני נתקלת בילדים בכיתה א' שקשה לי להבין איך הגיעו

למצב הזה. אינני יודעת מה הסיבה, אין לי מספיק נסיון בחינוך. אבל קראתי כל

מיני מאמרים בנושא שאמרו שמערכת החינוך בנויה על זה שהילד הוא מכשיר בידי



המחנכים שלו, ששואפים לעצב דמות אידיאלית בחברה שוויונית נטולת תחרותיות.

לדעתי זה מה, שגורם לילדים להתמרד, שהמערכת מדברת אתם על פרס אחד שהוא אולי

גבוה מדי בשבילם, או אולי פחות אנושי בשבילם. הם שואפים למשהו אחר ברמה

האינטלקטואלית שלהם ובחיים החברתיים שלהם. יכול להיות שצריך להתחיל מגיל

צעיר ואולי לשנות את השיטה. אולי צריך להכניס שעה-שעתיים בשבוע שבהם יעסקו

במשהו אחר. קשה לי להצביע על משהו ספציפי, אבל העובדה היא שהיום מערכת

החינוך לא יכולה למנוע את התופעה, בשום אמצעי שעומד לרשותה.
היו"ר מ. בר-זוהר
תודה. אביב רון, בבקשה, ובזה נסכם את החלק הזה. אחר כך נשמע את חברי

הכנסת.
א. רון
אני מסכים עם הרבה דברים שנאמרו כאן, ביחוד עם דבריה של אפרת גלאון

לגבי הנושא של התמרדות. לכן אני חושב שהליכה בכיוון של ענישה היא לא כל כך

אפקטיבית. יהיה קשה מאד למדוד את הדברים האלה, שהרי כל ילד לא רק שונה

מחברו, הוא גם הולך ומשתנה מיום ליום.

אני רוצה להציע דרך אחרת. בישוב שלי, קרית--אתא, קרו כמה מקרים שילדים

רצו למכוניות נוסעות, גם אצלנו בקן. אני נקטתי פתרון מקומי, אשמח לענין

אתכם בו.

אני רוצה לומר מה לפי דעתי המניע לכל זה. לגבי הנושא של ערך החיים,

בלי להיכנס לשאלה אם החיים הם ערך, לגבי המודעות הירודה של הילדים לנושא

הזה - הילדים חשופים במידה רבה לטלוויזיה ולקולנוע, משחקים באטארי ועוד,

רואים הרבה סרטי מתח ובלשים, ותמיד נתקלים בתופעה שאני קורא לה "תסמונת

ה,"GAME 0VER-כלומר נגמר המשחק, מתחיל משחק חדש, שום דבר לא קרה. בסרטי

המתח והבלשים רואים תאונות, מכוניות מתהפכות, ושבוע אחרי זה רואים שוב את

אותם שחקנים, ושום דבר לא קרה. אני ממש מאמין שזה מה שעובר לילדים בראש,

ה,"GAME 0VER"-הם פשוט לא יודעים שהדבר הזה הוא בלתי הפיך.

לגבי הפתרון שאני נקטתי, לקחתי את קבוצת הילדים הזאת לבית-החולים

רמב"ם. רציתי לעשות את זה מהר, ולכן לא היה לי זמן לתאם. הגעתי לבית

החולים וביקשתי להיכנס לחדר טיפול נמרץ, רציתי שהילדים יראו אדם על

אלונקה, אדם. שעבר תאונת דרכים. בבית-חולים רמב"ם לא צריך לחכות הרבה זמן

כדי שדבר כזה יקרה. לא דיברנו הרבה. הגיעו שני אמבולנסים בזה אחר זה, הם

ראו אנשים עטופים בסדינים, דם וכו'. הסברתי להם שזאת תוצאה של תאונת

דרכים. הילדים היו בהלם. ראיתי אותם אחר כך בקן, ואני משוכנע שהטיפול הזה

בהלם הבהיר להם שהדבר הזה הוא בלתי הפיך, ואולי הצלחתי למחוק להם את מה

שאני קורא ה-. "GAME 0VER"

איך עושים את זה לכל הילדים במדינה - זה כבר התחום שלכם. אני רק

ניסיתי להעלות בפניכם נקודה שלדעתי היא חשובה.
היו"ר מ. בר-זוהר
תודה רבה. מה שעשית זו יוזמה ברוכה. חבר-הכנסת זאבי, בבקשה.



ר. זאבי;

אינני משוכנע שזאת מגיפה, יכול להיות שזאת תופעה חולפת. אבל יכול

להיות שזאת מגיפה זמנית שבעתיד תהיה לה צורה אחרת, עוד איננו יודעים איזו.

למשל, משחק בכלי נשק. היום יש נשק, בהרבה בתים, וזה מעורר את הרצון להסתכן.

ובכן הנושא הזה מחייב מעקב, תצפית, מחקר. אין זה אומר שלא צריכים לטפל בו

כבר היום.

להבי ההגדרות של ד"ר קלינגמן - אני חושב שבכל זאת יש הבדל מאד מהותי

בין התופעה הזאת לבין הליכה לפטרה, דאיה, טיפוס על הרים, צלילה, צניחה

חופשית וכן הלאה. בכל הדברים האלה אתה עושה זאת בשביל לחוות חוויה או לקבל

ערך, אם כי הם זה כרוך בסכנה. בתופעה שאנחנו מדברים עליה זו סכנה לשם

סכנה.

איך לטפל בזה? אני חושב שהנוער שלנו פחות מדי מועסק בדברים ש י קח ו

ממנו את הרצון להתעסק בדברים תפלים כאלה. הדבר החשוב ביותר שהיה צריך

להיות זה תנועות הנוער. תנועות הנוער צריכות להקיף 70%-80% מהנוער. צריכים

לתת להן את כל האמצעים, את כל התמיכה. זה חינוך משלים, וזה חשוב לנו. אותו

דבר להבי הספורט, ספורט לא רק בתחום בית-הספר, אלא במסהרת השכונתית,

במסהרת המת נ"ס, האזור וכן הלאה.

הדבר השני הוא טיפול בהלם. השיטה של טיפול בהלם יכולה להיעשות רק על

ידי זה שיראו את הסבל של מוות. ילדים, ואפילו מבוהרים, לא תמיד מבינים מה

זה מוות או פציעה, לא רק להבי עצמך, אלא להבי הוריך ובני משפחתך, איזה סבל

זה הורם להם. הגוף והחיים הם לא רכוש פרטי של האיש, לחברה בכל זאת יש מה

להגיד בנושא הזה, כי הוזברה נושאת באחריות לחיים של כולנו, וביהדות חיי אדם

זה ערך עליון. אבל צריך לדעת הם את הנזק שזה עושה לסביבה הקרובה, להורים,

למשפחה. הייתי מציע לעשות על זה סרט חינוכי. בוודאי יהיו עליו ויכוחים, כי

אם רוצים לעשות באמצעותו טיפול בהלם, יש לו הם נזקים. מה שעשה רון עם

חניכים שלו אני עשיתי עם חיילים שלי שעישנו סמים. לקחתי אותם לראות אנשים

שסובלים מסמים, וזה קצת ריפא אותם. אין לזלזל הם בקצת הזה. ובכן אני בעד

סרט כזה שייעשה ביוזמת משרד החינוך, בהכוונה של משרד החינוך, ויוצה

בטלוויזיה החינוכית ובכל בת י-הספר.

הדבר השלישי הוא המבוהרים. אחרי שהם צופרים ואחרי שהם מצליחים לעצור

או לעקוף את הילד המתפרע, הם ממשיכים בנסיעתם. אין שום הסברה למבוגרים שהם

חייבים לעשות משהו. צריך למצוא את הדרך החוקית להביא את הילד המתפרע לאיזו

שהיא אינסטנציה ולרשום אותו או לנקוט פעולה כלשהי, אינני יכול לומר ברהע

זה מה. אבל אני יודע מעצמי שכשאני עוצר את המכונית ויוצא לדבר עם הילד,

מבקש ממנו את שמו ואת כתובתו - ואני אומר לו שאינני רוצה לקחת אותו לשום

מקום, אין לי רשות לקחת אותו - זה כבר עושה את שלו.

הדבר הרביעי הוא ע נ ין המחקר.

והדבר האחרון הוא הצעתה של הגב' אלדרוטי שאני בהחלט בעדה. אינני בטוח

שזה י תן תשובה מוחלטת לכל הבעיה, אבל אפילו אם זה י תן תשובה רק לחלק

מהמקרים צריך לעשות זאת. זה לא עונש, זו הרתעה. יכול להיות שתהיה פעם

"שמיטת חובותיי, אבל הם אם זה יציל שני ילדים או עשרה ילדים, זה ישיה את

שלו.

עוד מלה על התקשורת. זה שהתקשורת לא אחראית ומופקרת - אנחנו יודעים.

אבל אין מה לעשות, היא תעשה זאת מפני שבשבילה זאת פרנסה. אני יודע מהנוער

שנפהשתי אתו שהתקשורת הרמה להפצת החיידק הזה. הרי הנושא הזה לא נולד בו-

זמנית במקרה הם בהרצליה והם בחיפה. התקשורת הי,תה זו שהעבירה את החיידק,



היא נשאה אותו לכל בית בישראל.חשיפת היתר של התקשורת גרמה את הנזקים. אני

חושב שאף על פי שהתקשורת עושה מר, שהיא רוצה, אפשר לפנות הם אליה. אפשר

לדבר הם עם התקשורת ולההיד לה שהתרומה שלה בפרסום המוגזם היתה שלילית,

ושיבינו שהפרסום לא מרתיע אלא מעודד את בני הנוער לעשות מעשים כאלה.

א. אליאב;

אני מצטרף להצעה שיופק סרט שתהיה חובה להקרינו בכל בית-ספר, שיראה מה

קורה לילד שנפגע או נהרג, כלומר הם להראות את המוות, את ההלוויה, והם מה

קורה למשפחתו. צריך שהאם תופיע. צריך להראות בו מה קורה בחדר מיון, במחלקה

אורטופדית, נכים על כסאות גלגלים, משותקים, בית לוינשטיין וכוי. כל זה זה

הלם, אני יודע, וכבר אמרו שיכולות להיות לזה תוצאות לשני הכיוונים. אני

עבדתי בחדר מיון, אני מכיר את הדברים ואני יודע איזה הלם הם הורמים. צריך

שיהיה סרט כזה. אני יודע שזה מסובך, שנחוץ לזה תקציב, ושיעבור זמן עד

שיחליטו וכו '.
ד"ר א. קלינגמן
אני רוצה לומר שכבר ההישו לנו תסריט, הוא נמצא אצלנו בבדיקה, והענין

מתקדם.

א. אליאב;

ועוד לפני כן, אולי תחשבו לקחת את הונמונה של הילד שנהרה ולשים אותה

בכל בתי-הספר, במסהרת שחורה ובאותיות הדולות, שידעו מה קרה לו. את זה אפשר

לעשות מהר.

בקשר להצעתה של הגב' אלדרוטי, ולגבי השאלה אם יש בזה הרתעה או לא -

אני בהחלט חושב שילדים מהיל בר-מצוה, ואפילו לפני זה, כבר חושבים על רשיון

הנהיגה. לכן אני חושב שההצעה טובה.

הייתי מציע לחשוב על עוד כמה דברים מרתיעים, שהם פחות קשים מבחינה

חוקית. יש חילופי נוער, יש נסיעות לחוץ--לארץ. הילדים צריכים לדעת שאם הם

יעשו מעשים כאלה, בבוא הזמן הם לא ישתתפו בחילופי נוער. אמנם מדובר באחוז

קטן, אבל זו רק דוהמה. יש עוד דברים יפים שהחברה נותנת לנערים, הם בהיל

יותר צעיר ויותר מבוהר. צריך להפחיד אותם ולההיד להם שהם ייכנסו לאיזו

רשימה שחורה, לא רק בנוהע לרשיון הנהיהה, אלא בכל מיני שטחים בעתיד.

ההרעין של ההצעה של הגב' אלדרוטי מאד מקובל עלי.

הי ו"ר מ. בר-ז ו הר;

תודה. אני רוצה שנשמע כמה דברים על הצד המשפטי של הענין.

א. קמיר;

להבי הרתעה וענישה, אפשר לדבר על זה מבחינה מוסרית. אבל מבחינת החוק,

כל עונש מיועד הם להרתיע, אבל הוא הם עונש. כלומר ברהע שאתה קובע שאדם

שהוא היום קטין, לא יקבל אח רשיון הנהיהה שלו כשיהיה בן 17, כשהוא על סף

הבהרות שלו, אתה הם מעניש אותו. אי אפשר לההיד שזו רק הרתעה. חייבים לזכור

זאת. זה לא מקובל, ואינני חושבת שזה יכול לעבור בוועדת החוקה, חוק ומשפט

שבה זה יידון. כי אני בטוחה שמשרד המשפטים יתנהד להישה שילד בן 13 הורם

לעצמו להיענש כשיהיה בן 17, כשהוא כבר ממש לא אותו בן-אדם.



ר. זאב י;

אבל ילד בן 13, בר-מצווה, הוא כבר בר-עונשין.
א. קמיר
חלק מהדוברים אמרו שצריך להעניש מיד, במקום. זו המדיניות המשפטית. אם

צריך להעניש, הענונש צריך להינתן על המקום.

המצב המשפטי היום הוא שילד בן 12 הוא כבר בר-עונשין. העבירות קבועות

היום בחוק. לפי הוזוק יש היום מאסר של עד שלוש שנים למי שעושה דברים כאלה.

השאלה המתבקשת היא, ועל כך יש צורך לשמוע את חוות דעתם של פרקליטת המדינה

ומשרד המשפטים, מהי מדיניות הענישה. מבחינת החקיקה, הדברים קבועים בחוק

והמדיניות מאד חמורה. מאסר שלוש שנים זה יותר חמור מהתליה של רשיון נהיגה.

אבל זה לא מרתיע את הילדים, מוות לא מרתיע אותם. השאלה היא מה מדיניות

הענישה, למה היא כזאת, האם יש קשיים למשטרה, האם יש קשיים באכיפת החוק,

האם יש בכלל מדיניות. ואם יש קשיים - צריך לשמוע מה הקשיים של המערכת

האוכפת ובשלב הראשון לנסות לענות על כך ברמה שלה, לא ברמת החקיקה.

הי ו"ר מ. בר-ז ו הר;

אני מבקש ממך לבדוק עם הגורמים המשפטיים את הזווית הזאת של הדברים

שאת מדברת עליה.
א. קמיר
בדרך כלל מקובל להזמין אותם ולשמוע את דעתם.

הי ו"ר מ. בר-ז ו הר;

כן, אבל לא נקיים דיון אתם בלבד לפני שאנחנו מהבשים - אם אנחנו

מגבשים - הצעת חוק בנושא הזה. כדאי שנקבל קודם כל חוות דעת בענין זה,

והייתי מבקש ממך לעשות זאת.

אני רוצה לסכם את הדיון. התברר לכולנו היום שהבעיה מוסיפה להתקיים,

וממדיה אולי אף גדלו. אני לא הייתי תולה את זה בתקשורת. בזה אני חולק על

דעתו של חבר-הכנסת זאבי. אנחנו חיים בחברה עם תקשורת, כל החברה המערבית

חיה עם תקשורת, ובאותה מידה שתקשורת יכולה להדביק באיזו מגיפה היא יכולה

הם למנוע מגיפה.

יש שתי תפיסות; האחת אומרת שצריך כל הזמן ללכת בדרכי נועם, כלומר

להסביר, לא להפחיד. יש גישה אחרת, ג ישה של הפחדה. חבר-הכנסת זאבי סיפר

שלקח את החיילים לראות נפהעי סמים. בוועדה לנושא סמים בקרב נוער הם כן

התעורר ויכוח בין עמדה שהציה משרד החינוך, על הסברה לאורך זמן, לבין עמדה

של מרבית חברי הוועדה, אם לא כולם, שאמרו שצריך הם להפחיד את הנוער, צריך

לקחת אותם לראות נרקומנים עם כל החורים בידים. כלומר שהם יבינו מתוך ראיה

עד כמה הדבר נורא.

ובכן ברור לנו שיש התרחבות של התופעה. זה חמור מאד ואנחנו צריכים לתת

על כך את הדעת. אינני רוצה שאנחנו נקרא עוד ידיעה בעתון על ילד שני שנהרה

במשחק הזה. אני אומר זאת הם למשרד החינוך ולכל אחד מאתנו. כי אז ישאלו,

ובצדק; איפה הייתם? אסור שזה יקרה. אם יש דבר שאני לא סולח לעצמנו,

לכולנו, זה שבעקבות הידיעה הקטנה הראשונה שהתפרסמה בעתון על הרצליה לא קמה

הצעקה. אולי זה היה מונע את מה שקרה בחיפה.



הנקודה השניה שנדמה לי שיש עליה הסכמה כללית היא שהסברה איננה מספקת

ושיש צורך מחייב בהרתעה. וכל מ י שדיבר כאן דיבר למעשה על הרתעה. חוץ מענת

כולם היו תמימי דעים שצריך להרתיע, והעונש שהוצע על-ידי גורמים שונים - אם

על-ידי הגב'- אלדרוטי ואם על-ידי אתרים - היה עונש שמטרתו העיקרית היא

למעשה הרתעה והצלת חיי אדם. ובצדק ציין חבר-הכנסת זאבי שמדובר פה על חיי

אדם, ואם העונש המרתיע הזה יציל ילד או שנים, נשיה את המטרה.

בשם הוועדה אנחנו פונים למשרד החינוך ודורשים שבפעילות שלכם תקחו

בחשבון את ענין ההרתעה. אנחנו מצדנו הם כן נתבע שבכללים שייקבעו יהיו

בהחלט אמצעים מרתיעים, דוהמת ההצעה של הגב' אלדרוטי, או מעצר, כפי שהוצע

כאן, או ביקור בבית-חולים וכדומה. כלומר צריך להמחיש לנוער את הדברים, כי

המחשה להיא חלק מההרתעה. אנחנו נעמוד על הדברים האלה, כי אסור שדבר כזה

יקרה פעם נוספת.
ר. זאב י
אני מציע שתוסיף לסיכום הם דברים חיוביים, כמו עידוד תנועות הנוער,

עידוד הספורט. למשל, אם יתאמנו בי'אומההיי, זה מספק את יצר ההרפתקנות, בדיוק

כמו חציית כביש, ויש בזה גם צד חיובי.

הי ו"ר מ. בר-ז ו הר;

אני בהחלט מקבל את זה. ואני אוסיף לסיכום הם את הצעתו של חבר-הכנסת

זאבי, שאליה הצטרף הם חבר-הכנסת אליאב, שיופק סרט חינוכי שבו הדברים

יומחשו לנוער.

אני מודה לכולכם. הישיבה נעולה.

(הישיבה נסתיימה בשעה 11.00).

קוד המקור של הנתונים