ישיבת ועדה של הכנסת ה-12 מתאריך 12/12/1989

ישיבה חגיגית לציון 20 שנה לבית-הדין לעבודה

פרוטוקול

 
הכנסת השוגים עשרה

מושב שני



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' /9.

מישיבת ועדת העבודה והרווחה

שהתקיימה ביום ג/ י"ד בפסליו תש"ן, 12.12.1989, בשעה 10:45

נכחו;

חברי הוועדה; היו"ר א. נמיר

ש. ארבלי-אלמוזלינו י. צבן

ש. הלפרט

רן כהן י. שפרינצק

מוזמנים; ד. שילנסקי, יו"ר הכנסת

מ. גולדברג, נשיא ביה"ד הארצי לעבודה

ר. מילוא, שר העבודה והרווחה בפועל

ד. מרידור, שר המשפטים

י. קיטר, מזכ"ל ההטתדרות

ד. לאטומן, נשיא לשכת התיאום, התאחדות התעשיינים

שופטים בביה"ד לעבודה, נציגי ציבור בבתיה"ד לעבודה

ומשפטנים המתמחים בדיני עבודה.

מזכירת הוועדה; א. אדלר

יועץ משפטי; מ. בוטון

נרשם ע"י; חבר המתרגמים בע"מ

סדר היום;

ישיבה חגיגית לציון 20 שנה לבית-הדין לעבודה.



ה י ו "ר א. נמיר: אדוני יו"ר הכנסת, אדוני נשיא בית-הדין

לעבודה, אדוני שר המשפטים, אדוני שר העבודה

והרווחה בפועל, ידידי מזכ"ל ההסתדרות ח"כ ישראל קיסר, וידידי נשיא לשכת

התיאום והתאחדות התעשיינים, חברי כנסת, אורחים יקרים ונכבדים.

ביום 4 בדצמבר 79 כונסה באולם זה ישיבה חגיגית של ועדת העבודה והרווחה,

אם אינני טועה בראשותו של ח"כ פורוש,- לציון 10 שנים לבתי-הדין לעבודה.

השתתפו בה חברי הוועדה, נשיא בית-הדין לעבודה דאז, השופט צבי בר-ניב

ז"ל, ואורחים רבים.

היום, ה-12 בדצמבר 89, 10 שנים לאחר מכן, אנו מתכנסים לישיבה חגיגית של

ועדת העבודה והרווחה לציון 20 שנים לבית-הדין לעבודה.

הוויכוח שהתנהל קודם להקמת בתי-הדין לעבודה מאחורינו. בתי-הדין פועלים

במשך 20 שנה, מחצית משך תקופת קיומה של המדינה. הם מלווים בפסיקתם את

יחסי העבודה ומערכת הבטחון הסוציאלי בישראל. דינאמיות רבה מאפיינת את

משפט העבודה והבטחון הסוציאלי. בחקיקת הכנסת ב-10 השנים האחרונות

הוקדשה תשומת לב רבה ליחסי העבודה - אני מדברת על 10 השנים שלאחר

התכנסותה האחרונה של הוועדה - לחוקי העבודה ולבטחון הסוציאלי.

גולת הכותרת של פעילות הכנסת בתחומים אלה מצאה את ביטויה בחקיקת חוק

הבטחת הכנסה בשנת 1980, חוק הזדמנות שווה בתעסוקה בשנת 1981, חוק

שיוויון ההזדמנויות בעבודה בשנת 88, בהפעלת ביטוח סיעוד במסגרת תיקון

61 לחוק הביטוח הלאומי, ובהנהגת שכר-מינימום בישראל בשנת 1987.

על-פי תפיסת עולם ברורה ועקבית, העניקה הכנסת אוטונומיה גדולה ביותר

לצדדים ליחסי העבודה, להסתדרות ולמעסיקים, והעמידה לרשותם את המכשירים

המשפטיים והמוסדיים הדרושים להגשמתה של אוטונומיה זו. במקרים בהם יש

לדרוש נורמות מינימום, התערבה הכנסת וקבעה אותן בחקיקה. בתחום הבטחון

הסוציאלי חוקקה הכנסת חקיקה רחבה ומתקדמת, תוך שהיא מביאה בחשבון את

השינויים בחברה וצרכיה.

הפסיקה הענפה של בתי-הדין לעבודה במשך 20 שנות קיומם, מהווה היום חלק

בלתי נפרד מיחסי העבודה ומנורמות הבטחון הסוציאלי בישראל. התפתחות

החקיקה הביאה להרחבת תפקידיהם וסמכויותיהם של בתי-הדין לעבודה. ב-10

השנים האחרונות העניקה הכנסת לבתי-הדין לעבודה סמכויות נוספות לדון

בתביעות הנובעות מחוק הבטחת הכנסה ומחוק שיוויון ההזדמנויות בעבודה,

ובתביעות שעילתן כריתת חוזה עבודה או סיומו. הרחבת חקיקת העבודה

והבטחון הסוציאלי מעניקה סמכות שיפוט נוספת לבתי-הדין לעבודה, ודוגמא

לכך מהווה חקיקת חוק שכר מינימום והפעלת ביטוח סיעוד.

נטל השיפוט במערכת בתי-הדין לעבודה מוטל על כתפי 31 שופטים ורשמים, מהם

12 שופטות ורשמות. לפי נתונים שמסר בשבוע החולף נשיא בית-הדין הארצי

לוועדת העבודה והרווחה של הכנסת, הוגשו אשתקד לבתי-הדין לעבודה 33,998

תביעות, מהן 7,961 תביעות בענייני הביטוח הלאומי. בסה"כ נסתיים אשתקד

הדיון ב-30,979 תביעות, ומספר התביעות התלויות ועומדות הוא 23,515,

המספר מתייחס כמובן למהלך השנים. מספר גדול זה של תביעות תלויות



ועומדות, כאשר התדיינות בחלק מהן נמשכת לפעמים עד 4 שנים, דורשת פעולה

נמרצת לזרוז ההליכים בבתי-הדין לעבודה, הן על-ידי הגדלת תקן השופטים

והרשמים, הן על-ידי התייעלות, הן על-ידי פישוט נוטף של ההליכים

בבתי-הדין, והן על-ידי שינוי דפוסים או שינויי תקנות והקיקה הקשורים

בפעולתן של הרשויות המבצעות, במיוחד המוסד לביטוח לאומי.

אל לנו להעלים עין מהעובדה כי לאחרונה חל פיחות מה במידת האמון שרוחשים

חלקים בציבורי העובדים לבתי-הדין לעבודה. בצד קריאתי לכל המתדיינים

בבתי-הדין לעבודה לכבד פסיקתו ללא תנאי, אני רואה חובה לעצמי דווקא

במעמד חגיגי זה, לקרוא לנשיא בית-הדיו לעבודה ולשופטיו לבחון בקפידה,

האם הריבוי בחיוב עובדים לחזור לעבודה, בהבאת עובדים כבולים באזיקים

לבתי-הדין, אינה מפחיתה, ואולי אף מסכנת, את אמונם של ציבורי עובדים

בבתי-הדין לעבודה.

בשם חברי ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, אני מברכת את כל העושים

במלאכה, שופטים, רשמים, נציגי הציבור ועובדי המינהל בבתי-הדין

לעבודה. הצלחתכם במילוי תפקידכם הינה נקודת אור לציבורים וליחידים

הנזקקים לעזרתכם.

אני מתכבדת בזאת לפתוח את הישיבה החגיגית, ואני מבקשת מיו"ר הכנסת

להביא לנו את בירכת הבית.

ד. שילנסקי; יו"ר הכנסת.
מכובדי, שר המשפטים דן מרידור
מ"מ שר

העבודה והרווחה, השר רוני מילוא, כבוד נשיא בית-הדין הארצי לעבודה,

השופט מנחם גולדברג; יו"ר ועדת העבודה והרווחה, ח"כ אורה נמיר; חברי

ועדת העבודה והרווחה; מזכיר ההסתדרות, ח"כ ישראל קיסר; נשיא לשכת

התיאום, מר דב לאוטמן; ואני בשלב זה מפסיק להזכיר שמות, היות שהרשימה

ארוכה. אני רואה פה שופטים של בית-הדיו לעבודה, מנכ"ל הביטוח הלאומי,

מנכ"ל משרד המשפטים ועשרות אנשים מכובדים. אני לא מזכיר את שמותיהם,

אבל זה מראה עד כמה הציבור פה חשוב ומכובד, ומראה על תשומת הלב שניתנת

לישיבה זו.

גבירותי ורבותי. חוק בית-הדין לעבודה שחוקק לפני 20 שנה בא להוסיף

מערכת משפטית מיוחדת עצמאית וחשובה לחוקי העבודה השונים, שנתקבלו בכנסת

מאן קום המדינה. החקיקה לוותה בדיונים קשים ונוקבים, וכדאי היום לראות

מה היה אז.

בוויכוח בכנסת בלטה חלוקה אופיינית ורבת משמעות. כמעט כל המשפטנים מכל

הסיעות מתחו ביקורת, לעתים קשה, על החוק. אלה מחברי הכנסת - המעורים

בחיי העבודה, וענייני יחסי עבודה היו נהירים להם מחיי יום-יום ומטיפול

בענייני האיגוד המקצועי, קיבלו את הצעת החוק בהתלהבות.

חברי הכנסת, המשפטנים, חששו שפיצול מערכת השיפוט הממלכתי יחליש את

הזרוע המשפטית, ושבעקבות הקמת בית-הדין לעבודה יחולו פיצול בהלכה

המשפטית, קונפליקטים וריב סמכויות. כמו כן הם חששו שמא כל זה יצור



תקדים להקמת מערכות משפטיות נפרדות לענייני מיסים, שכירות, נזיקין

ועוד. חשש נוסף חיה מצרוף אישי ציבור לא משפטנים כשופטים.

המצדדים טענו שיש צורך לאחד את תביעות העובדים וזכויותיהם בערכאה אחת.

בית-דיו מיוחד, טענו הם, יעלה את רמת התמחותם של השופטים, וגמישות

הפרוצדורה המשפטית תקל על הצדדים להגיע לידי מיצוי הדין והצדק בדרך

מהירה.

בתי-הדין לעבודה היו קיימים בצורה זו או אחרת בכל ארצות אירופה, אך

השיטה הישראלית היא מיזוג של שיטות שונות. כשחוקק החוק היתה ישראל

כמעט המדינה היחידה הפועלת על-ידי שני דרגים בשיפוט: בתי-דין אזוריים,

ובית-דין ארצי המשמש גם כבית-דין לערעורים.

חברתי, ח"כ אורה נמיר, יו"ר ועדת העבודה והרווחה, הביאה לכאן ציטוט

מנתונים מרשימים, וברשותך, רק ארחיב את זה על-מנת להראות את ההבדל בין

מה שהיה בתחילה לבין מה שיש היום.

בשנה הראשונה לפעולה כיהנו בבתי-הדין האזוריים -4 שופטים ו-4 רשמים.

היום מכהנים 22 שופטים ו-9 רשמים; בשנה הראשונה התבררו בבתי-הדין

האזוריים 4,200 תביעות, ואילו עתה, כפי שכבר שמענו מפי יו"ר ועדת

העבודה והרווחה, 31 אלף.

בשנתיים הראשונות, עקב המיתון במשק, גדל מספר התביעות בבתי-הדין לעבודה

ב-50 אחוז. בתי-הדין לעבודה הוכיחו שהמצדדים צדקו, ואני מודה ומתוודה,

שלי אישית היו היסוסים רבים לגבי הקמת בית-הדין הזה. אני שמח לצטט את

הנתונים החיוביים ולאשר ולהגיד שגם ההיסוסים שלי התבררו במציאות שלא

היו מוצדקים. או יותר נכון - התמיכה המלאה בהקמת בתי-הדין היתה מוצדקת.

עורכי-הדין המופיעים בפניהם אומרים שלצד ההגיון המשפטי הם מגלים רגישות

וסבלנות יוצאת דופן. לתביעת פיצויי פיטורין של עוזרת בית התייחסו באותו

כובד ראש כאילו מדובר בתביעה גדולה ביותר. אגרת התביעה הנמוכה והדרך

הננקטת לפעמים בניהול דיוני בתי-הדין מאפשרים לתובעים רבים לוותר על

שרותי עורכי-דין, ויסלחו לי אם ישנם פה עמיתים שלי למקצוע המקורי. כי

הבעיה העיקרית היא הרי טובת הכלל, והאפשרות הזו לויתור על עורכי-דין

מאפשרת גם לאיש הדל למצות את הצדק.

ב-20 שנות קיומו קבע בית-הדין לעבודה הרבה תקדימים. המבחנים שלו לקביעת

יחסי עובד-מעביד זיכו בפיצויי פיטורים ובחופשה שנתית גם עוזרת בית

העובדת באופן קבוע שעתיים בשבוע, גם סוכני גז, וגם פועלי בנין ועובדי

טקסטיל שעובדים בקבלנות.

תחום עיקרי נוסף, סכסוכי עבודה קיבוציים. שופטי בתי-הדין לעבודה

מקיימים לעתים ישיבות לילה מרתוניות, כדי להחזיר את הצדדים למשא ומתן.

הבעיה העיקרית היא ההליכה על החבל הדק שבין עקרון חופש השביתה, לבין

הרצון למנוע סבל מן הציבור ונזקים כבדים למשק. ב-20 שנים אלה תרם

בית-הדין הגבוה לצדק תרומה שלא תסולא בפז, ועזר לבית-הדין לעבודה לא

לקרוע את החוט הדק עליו הוא צועד, וגם לא ליפול ממנו, וזאת בשורה ארוכה

של פסקי-דין. הוא גם תחם גבולות ברורים לתרבות הבג"ץ בפסקי-דין של



בית-הדין לעבודה, וזאת תוך כדי שבג"ץ סמך ידו על מרבית עיקרי ההלכות

שהתגבשו בבית-הדין לעבודה.

מכובדי, הצדק והיושר חייבים להיות תמצית הבסיס המוסרי של מדינת ישראל,

והצדק חייב להיות אחד, לדל ולעשיר, לחלש ולחזק. מטבע הדברים שהעובד הוא

הדל, והמעביד הוא העשיר. דרכו של עולם הוא, שהמעביד הוא החזק, לעומת

העובד, ולתפארתה של מדינת ישראל היא . הדאגה לעובד ושמירה על זכויותיו.

מדינת ישראל עשתה רבות בכיוון זה, ועלינו לשמור מכל משמר על הישג זה

ולהרחיבו. אך על העובדים להזהיר את עצמם - ואני אומר זאת מתוך דאגה

לעובד, ללא כל סתירה לדברים שאמרה עמיתתי ח"כ אורה נמיר, אלא כהשלמה

לדברים האלה - על העובדים להזהיר את עצמם, ולא ללכת שולל אחרי אלה

שרוצים לרכוש את לב העובדים, ומסיתים אותם לפעמים לזילות בבתי-הדין, פן

הזילות והזלזול בשלטון החוק יפגעו בהישגים שהושגו. אי אפשר למחוא כף

להחלטה של בית-הדין לעבודה כשהיא נראית לעובד, ולבית-הדין לעבודה היו

הישגים רבים בשמירה על זכויות העובד, ולזלזל בו כשההחלטה לא נראית לו.

השגת יתרון מדומה ברגע מסויים יכולה להביא להפסדים גדולים בטווח רחוק

יותר, ועל כולנו לחרוט זאת על לוח לבנו. יש לנו בתי-דין מכובדים

ומפוארים, שופטים מעולים ובעלי הבנה משפטית, ורגישות חברתית וסוציאלית,

ועל כולנו להתייחס אליהם ולפסיקתם בכל הכבוד הראוי.

ולבתי-הדין אומר במעמד ציון מלאת 20 שנה להקמתם: עשיתם עבודה טובה ועוד

רבה הדרך, ולכם הברכה.

לוועדת העבודה והרווחה אני מאחל דיון פורה והצלחה בהמשך דאגתה לעובד

ולמעביד גם יחד, אבל בראש וראשונה לחלש, שהוא בדרך כלל ומדרך הטבע,

העובד. תודה רבה.
ד. מרידור
שר המשפטים.

גברתי יו"ר ועדת העבודה והרווחה של הכנסת,

אדוני יו"ר הכנסת, השר מילוא, נשיא בית-הדין לעבודה, נציג המעבידים,

יו"ר התאחדות התעשיינים, מזכיר ההסתדרות, גבירותי ורבותי.

לפני ימים ספורים נערכה חגיגה לציון 20 שנה להקמת בתי-הדין לעבודה,

וחלק גדול מהנוכחים פה, נכחו גם שם. נזדמן לי לומר שם מספר מלים, לכן

היום אשתדל לקצר בדברי, כדי לא להלאות את מי שכבר שמע את הדברים שרציתי

לומר, ולא שיניתי את דעתי בשבוע האחרון.

הוויכוח על הקמת בית-הדין לעבודה שייך להיסטוריה. איש מאתנו איננו יודע

איך היו מתפתחים הדברים לולא הוקם בית-הדין לעבודה. היום אנחנו בעלי 20

שנות נסיון, ישנה פסיקה מתמחה וייחודית ששינתה לא מעט את מערכת הערכים

שאנחנו מתנהגים לפיהם בענייני העבודה. השיתוף המוזר לכאורה לאוזניו של

משפטן, בין שופט מקצועי לבין אדם שהוא נציג של צד, השיתוף הזה הוכיח את

עצמו בחלק גדול של המקרים, ולו מן העובדה שנמסרה לנו מידי נשיא

בית-הדין לעבודה, ש-97 אחוזים מפסקי הדין ניתנים בהסכמה של 3 שופטים.

הוא הוכיח את עצמו, והוא חיוני בעניינים של סכסוכים קיבוציים. פתוחה

עדיין השאלה האם יש צורך בו בכל ענין של סכסוך יחיד אחר, או שמא אפשר

להרחיב את הפטור מהשימוש בו מעבר לקיים, כדי לזרז עוד את ההליכים. כי



עם כל הברכות שאנחנו מברכים את בית-הדין לעבודת, עדיין תקלה אחת גדולה

לא הוסרה מהדרך, והיא - שכל מערכת המשפט, וגם בחלק מן המקרים היא אכן

מזרזת את ההליך, אבל אם שמענו את הנתונים לגבי השנה האחרונה, לפיהם

הוגשו 34 אלף, והסתיימו דיונים רק לגבי 30 אלף, זאת אומרת שאנחנו

מרחיבים את הפיגור ואת הפער. השאלה הזאת של מתן פסק-דין נכון ומהיר,

ולא אחרי שנים, היא שאלה חיונית בכלל, ובמיוחד היא חיונית ביחסי

עובד-מעביד. כך כאשר מדובר בתביעות ביטוח לאומי של נכים, נפגעים אחרים,

בתביעות של עובד המלין על שכרו המולן או על פיצויי פיטורים שלא שולמו

לו. הדברים צריכים תיקון.

אנחנו עושים מאמצים במידת היכולת לתקן. הוספנו 4 שופטים לתקן הקיים של

בית-הדין לעבודה, זו תוספת של כמעט 20 אחוז. אני מקווה שנוסיף גם רשם

אחד או שניים לרשמים המשרתים בבית-הדין לעבודה. כפי שמסרתי בישיבה

הקודמת, אני ממנה בימים אלה שתי ועדות. אחת לסדרי הדין בבית-הדין

לעבודה; השניה, נוגעת לחוק הביטוח הלאומי. אלו ועדות תביעות, ואני

מקווה שגם הן תקלנה על העבודה. אנחנו מכניסים את הקלדנות גם לבית-הדין

לעבודה, וגם זה צריך להקל.

הייתי רוצה להעיר הערה אחת, שהדים ממנה נשמעו כבר בשני הנאומים שקדמו

לדברי. דיני העבודה, יחסי עבודה, אינם תחום אקסטרה-טריטוריאלי לחוק.

אין פסקי-דין משני סוגים שונים. אין פסק-דין שבית-משפט נתן ולכן צריך

לכבד אותו, ופסק-דין שבית-דין לעבודה נתן, ולכן- לא כל כך חובה לכבד

אותו. היו ימים שחשבו אנשים באסכולות שונות שענייני עבודה, לא ראוי

בכלל שיבואו בפני בית-משפט. מרגע שאנחנו מביאים אותם בפני בית-המשפט,

אנחנו נמצאים בתחומו של בית-המשפט, וחלים עלינו הכללים לגבי פסקי-דין

בכלל. אם אין כיבוד מלא ומדוייק של פסק-הדין, אנחנו מזיקים מאוד לכל

המערכת. היו תופעות במדינה בכלל, במערכת בתי-תמשפט בכלל, וגם במערכת

בתי-הדין לעבודה, ואולי במיוחד בה, שנוצר לפעמים רושם שקבוצות שונות

חושבות שלא מוכרחים לכבד בדיוק את הצווים הניתנים על-ידי בית-הדין

לעבודה. הן משתמשות בפניה לבית-הדין כבמכשיר לחץ נוסף. בית-דין איננו

מכשיר לחץ, ההתדיינות בפניו איננה מנגנון להפעלת לחצים. אנחנו נמצאים

בתוך מערכת שיפוטית, וכך צריכים כולם להתייחס אליה, גם העובדים וגם

המעסיקים.

הזכויות הנזכרות, כמו זכות השביתה, אולי זכות ההשבתה, אינן זכויות

מוחלטות. אין בכלל זכויות מוחלטות במדינה שלנו. החובה לכבד הסכם צריכה

להיות מאוזנת עם הזכות לשבות ולא לכבד את ההסכם. החובה לדאוג לאינטרס

הציבור, למשל לבריאות הציבור, צריכה להיות גם היא מאוזנת כמו זכות

השביתה או ההשבתה, ואנחנו החלטנו בחוק הזה, ועוד קודם, שבית-הדין,

שהענין מובא לפניו, הוא זה שיקבע את האיזון הנכון.

זאת מלאכה קשה והיא מושפעת מן הערכים של החבהה. היא מושפעת מן המצב

שהחברה נמצאת בתוכו, אבל כשאנחנו נמצאים כאן, ומזכירים 20 שנה

לבית-הדין לעבודה, צריך לזכור שאנחנו נמצאים במסגרת של בית-דין, וטוב

יעשו כולם אם אחרי שטענו את טענותיהם, ואחרי שטענו בשם האידיאולוגיה

והרגש והמצוקה הכלכלית, משניתן פסק-הדין, יכבדו אותו ככתבו וכלשונו.



אני מאחל לבתי-הדין לעבודה שבשנים שיבואו יעשו מלאכה נאמנה, כפי שעשו

בשנים שחלפו, שיוסיפו נדבכים למשפט העבודה בארץ, שיסייעו במידת יכולתם

לבניית חברה צודקת ומשק מתפקד ופורח. בירכותי לשופטים, לוועדת העבודה

והרווחה, לכל הנוכחים. תודה רבה.

השר ר. מילוא; שר העבודה והרווחה בפועל.

גבירתי, יו"ר ועדת העבודה והרווחה, אדוני

יו"ר הכנסת, ידידי שר המשפטים, נשיא בית-הדין לעבודה, יו"ר לשכת

התיאום, מזכיר ההסתדרות, מר ישראל קיסר, רבותי השופטים, קהל נכבד.

ראשית, אני מתנצל שאני אקרא מן הכתב את הדברים ולא אומר אותם בעל-פה.

אני עדייו לומד את נושא משרד העבודה והרווחה. גם כשהתחלתי במשרד לאיכות

הסביבה תמיד קראתי את הדברים שלי מן הכתב, עד שנכנסתי לענין. עכשיו אני

נמצא בשלב דומה במשרד הזה.

בתי-הדיו לעבודה, במשך 20 שנות קיומם, הטביעו חותם חשוב על משפט העבודה

בישראל, על מערכות יחסי העבודה והבטחון הסוציאלי. בבתי-הדין נדונו במשך

20 שנה כ-169 אלף תביעות של סכסוכים כספיים ואחרים בין עובדים

למעבידים, כ-73 אלף תיקים בענייני ביטוח לאומי וכ-18 אלף תיקים שדנו

בסכסוכים קיבוציים. המספרים המרשימים האלה מבטאים לא רק את העובדה

שסכסוכים רבים שנגעו למאות אלפי אנשים באו על פתרונם - אם בדרך של

הכרעת דין ואם על-ידי פשרה - אלא שגם נקבעו הלכות חשובות המשמשות נר

לרגלי העוסקים בתחום זה, ותורמות להשרשת שלטון החוק ותרבות יחסי עבודה

בישראל.

המייסד של המערכת, הנשיא הראשון של בית-הדין הארצי, צבי בר-ניב זי'ל,

השתית את פעולת בית-הדין על הגישה שהיא גישה רחבת אופקים ומתקדמת, והפך

את דיני העבודה - בפרט בכל הנוגע לסכסוכים קיבוציים - לתחום חשוב בעולם

המשפט. ממשיכו, יבדל"א, הנשיא הנוכחי, השופט מנחם גולדברג, הספיק כבר

גם הוא לחדש הלכות חשובות. בית-הדין על כל ערכאותיו - הרשמים, בתי-הדין

האזוריים, ומעל כולם בית-הדין הארצי לעבודה - מהווים נדבך חשוב מאוד

בעולם העבודה, וכיום קשה לנו לדמיין את המערכת בלעדיהם.

בתחום הסכסוכים הקיבוציים תורמים בתי הדין תרומה חשובה מאוד לשמירת

השקט התעשייתי ולפתרון של חילוקי דעות בדרך פסיקה שיפוטית במקום בהכרעה

כוחנית. בכלי התקשורת באים לידי ביטוי המקרים המועטים בהם החלטות בתי

הדין מופרות. אכן יש להצטער על גילויים שליליים אלה, המהווים קריאת תגר

נגד שלטון החוק, כפי שכבר ציין שר המשפטים וקודמיו. אולם אין בהם כדי

להפעיל על המקרים הרבים מאוד, הרוב המכריע, שבהם מקבלים כל הצדדים את

הפסיקה, וממלאים אחריה. אנו רואים איפוא בבתי דין לעבודה מוסד חשוב,

אשר יש לטפחו ולחזקו.

עם זאת, אין אור בלי צל. בגלל מחסור בשופטים נמשך הטיפול בתיקים זמן רב

מדי, לעתים שנים. מאחורי כל תיק ניצב אדם שנגרם לו סבל ועינויי דין. על

כולנו לעשות ככל האפשר למילוי החסר, על מנת לאפשר למערכת מפוארת זו

למלא את תפקידיה החשובים במהירות סבירה.

לסיום, יבואו כולם על הברכה, השופטים - ובראשם הנשיא גולדברג - הרשמים,

נציגי הציבור ועובדי בתי הדין העושים כולם יחד מאמץ גדול לעשיית צדק



וטיפוח יחסי עבודה הוגנים ותקינים בשדה העבודה והבטחון הסוציאלי. תודה

רבה,

י. קיסר; מזכ"ל ההסתדרות.

חברי בנשיאות, איש איש בשמו ותוארו, חברי השופטים,

נציגי הציבור הנוכחיים.

גם אני רוצה לצרף את בירכתי לבירכת קודמי במלאת 20 שנה לבתי הדין

לעבודה. גם אני רוצה להעיר כמה הערות, ולא מתוך הכתב. אני חי בנושא הזה

שנים רבות, ואני גם אחד הקליינטים של בתי-הדין לעבודה. לא באופן אישי,

לא היתה לי שום תביעה אישית בבתי-הדין לעבודה, אלא כאיש המייצג עובדים.

אני רוצה להזכיר לעצמנו, כי כאן יושבים האנשים שעוסקים בזה, ועבורם זה

לא חידוש. מערכת יחסי העבודה היא אחת המערכות הרגישות ביותר שאני מכיר

בחברה ובבתי-המשפט, כי מדובר על יחסי עבודה ויחסים בכלל כמו יחסים בין

בני הזוג שזה שניים, שלא לדבר באוכלוסיה גדולה כמו עובדים. המלה

"יחסים", יש בה הרבה מטען איכותי, שקשה מאוד לתחום אותו במלה יבשה. היא

מבוססת - תרצו, כל כולה, או כמעט כל כולה - קודם כל על מערכת אמון, טרם

מגיעים אפילו לבתי הדין. כל מערכת יחסי עבודה טובה היא כשלא הולכים

לבתי-דין, ולא הולכים אפילו לוועד הפועל של ההסתדרות. אלא שהצדדים

הנוגעים לענין, יש להם אמון הדדי זה לזה, והם יושבים ומוצאים פתרון.

למערכת יחסי העבודה יש בעיה נוספת. בדרך כלל מי בא לבתי-הדין לעבודה?

נציגי ציבור, הוועדים או המעסיק, אם זה המעסיק הפרטי או המעסיק

הציבורי, קרי הממשלה. אלה נציגי הציבור שבאים לבתי הדין, והם נקראים

שליחי ציבור. במישנה יש כלל, ששליחי מצווה אינם ניזוקים. הם רואים את

עצמם שליחי מצווה, ופתאום מוציאים עליהם איזה פסק-דין. הוא רואה את

עצמו שליח ציבור, ולא חשוב אם הוא עושה שביתה צודקת או לא צודקת. ולכן

הבעיה של בתי-הדין לעבודה - שהוא זכה וזוכה להצלחה מלאה בתביעות היחיד

- היא הבעיה לגבי הפיגור. ואני לא חושב שזה לא ניתן לפתרון, כי לתביעות

של איזה שביתה מכנסים את בית הדין אפילו ב-12 בלילה, לזה מוצאים זמן.

אבל לפעמים לאדם יש תביעה של אלף שקל, ומישהו חושב מה זה בשבילו אלף

שקל, כשעבור אותו אדם אלף שקל זה משהו גדול. אם הוא צריך להתדיין זמן

רב. ואם תרצה, זו עזרה שאני נותן לך, חברי כבוד שר המשפטים, צריך ללחוץ

על שר האוצר שיתן עוד 4 מישרות, ואפשר לעשות. זה דבר שמתחייב. צריך

בשרות הציבורי לפנות 4 תקנים כדי לעשות צדק למערכת רגישה מאוד. אנחנו

לא יודעים מה עולה לנו כשיש שביתה, כמה מישרות היו נחסכות, וכוח אדם,

וסבל, וזעם, ורוגז, אם יינתן פסק הדין בזמן. המדובר לא בתביעות בדיני

רכוש בין שני בעלי הון שאם זה מתעכב, בינתיים ההון עובד. כאן מדובר

באנשים שצריכים קיום.

כיוון שהם שליחי מצווה, יש בעיה לבתי-הדין לעבודה בסכסוך הקיבוצי, לגבי

ביצוע הסנקציות. וכבר אמרה ח"כ נמיר שאי-אפשר להביא נציגי עובדים

כבולים באזיקים. מי עושה את זה? למעשה הוא חופר את הבור של עצמו, הרי

אנחנו אנשים פוליטיים, שרוצים להיבחר עוד פעם. מה פתאום יביאו עובדים

באזיקים או שיקבעו סנקציות נגד העובדים, ולא נגד העובדים אלא נגד

שליחיהם? ובאופן טבעי גם אם נציגי העובדים החליטו החלטה שמנוגדת להסכם,

הם יתנו את מלוא הגיבוי לאותם שליחי מצווה. ואז מוצאים שלפעמים יש



ביזה בית דין או הכנסתם לבתי סוחר, או סגירת העיניים, כאילו לא ראינו.

לא שילם את הקנס - לא נורא, העיקר שהעניין הסתדר, נשכח. וזה דבר חמור.

כירסום במשפט מתהיל מדברים קטנים. כלומר, אתה צריך לחנך את עצמך ואת

האוכלוסיה שדין בית דין לעבודה - וצדק שר המשפטים - זה כמו כל בית משפט

והוא לא שונה, אלא רק שונה לגבי היכולת להגיע אליו בדרך הטיפול.

יש לי הערה כלפי הממשלה. הממשלה פעמים רבות מתפתה להיות ממשלה כשלטון

במקום שהיא ממשלה כמעסיק. מהו השוני? ממשלה כשלטון, יש לה עלינו

עליונות, יש לה המונופול על הכוח; ממשלה כמעסיק היא שווה בת-שווים, כמו

לאוטמן, כמוני. הרבה פעמים נציגי השלטון מרגישים שהם שלטון, ולכן

גוררים את העובדים לסכסוך, הם לא מקיימים הסכם. ואילו הממשלה כמעסיק

היתה רגישה, והיתה רואה את עצמה כשווה בין שווים, כמו נציגי העובדים,

כמו נציגי המעסיקים. אני לא רוצה להגיד שכל הסכסוכים, זה לא נכון, אבל

חלק מהסכסוכים היו נמנעים. יש לי דוגמאות רבות על כמה סכסוכים שהממשלה

לפעמים גוררת את העובדים אליהם שלא בדין, ואחר כך מתפלאים למה הם

כועסים, למה הם שובתים, למה לא מקיימים את הפסיקה. אני לא רוצה להמעיט

בחומרה של אי-קיום דין, של שביתה על פי הכללים והרבה פעמים אתם רואים

אותם מפגינים בוועד הפועל, כי אנחנו לא מאשרים להם. האישור שלנו

לסכסוך, כמוהו כקבלת 50 אחוז של העסק. הם יודעים שאם ההסתדרות מאשרת

סכסוך, סימן שיש אמת בדבר. ובאותו רגע שאנחנו לא מאשרים את הסכסוך, והם

באים להפגין אצלנו. לא משום שהם לא יודעים שאנחנו לא מעסיק, אלא כי הם

יודעים שהציבור הרבה פעמים לא מכיר את פרטי הסכסוך ומבין אותו, והוא

רוצה לשמוע את הגדולים. ומי זה הגדולים? ממשלה, הסתדרות. אם ההסתדרות

אומרת שזה בסדר, והיא נותנת גיבוי, סימן שהסכסוך צודק, וזה 50 אחוז של

הפתרון מבחינת העובדים. פעמים רבות אנחנו מסרבים, כי אנחנו שומרים על

הכללים. מקבלים לפעמים מכות בגלל זה, גם מצד השלטון, בגלל שיקולים שלא

קשורים למערכת, והמבין יבין.

לכן, מה שאני הייתי רוצה לראות הוא, שחברי בממשלה יתנהגו ביחסי עבודה

כשווים בין שווים. ככל שהם יתייחסו ביחסי עבודה כשווים בין שווים,

ומבלי לפגוע בסמכות שלהם כשלטון, היו תורמים תרומה רצינית מאוד למערכת

יחסי העבודה.

חברי שר המשפטים, דיברו על אפשרות של שינוי האופי וההרכב של בית-הדין

לעבודה. הכוונה לא היתה שיהיה עוד בית-דין, אלא שיהיה בית דין לעבודה

שיש לו שתי תכונות שונות במקצת מבתי-דין אחרים, ושוב, מבלי לעוות חס

ושלום דין או להגיד שיש שני סוגי דין. האחד, בהרכב שלו. זה בית-דין שיש

בו אמנם משפטן או יו"ר, אבל יש נציג ציבור, אם מצד המעסיקים או מצד

העובדים. אמרתי שמדובר על יחסי עבודה וזה לא רק לפרש את המלה הכתובה

כמות שהיא. הדבר השני הוא - שהפרוצדורה שבבית-הדין לעבודה הרבה יותר

גמישה, היא לפי בית הלל ולא לפי בית שמאי, ואין לזה שום קונוטציה, ולא

בבחינת יקוב הדין את ההר. לכן יש אפשרות שנציג העובדים עצמו, העובד

עצמו, יופיע בבית-הדין. אני לא אומר שהמעסיק, כי למעסיק תמיד יש

עורכי-דין. לעובדים - אין. לפעמים יש תביעה על 1,000 שקל, והעו"ד רוצה

שישלם לו 5,000 שקל שכר-טירחה.



לכן צריך לשמור - ואני מבקש, שאם צריך משהו לשכלל, אנחנו ניתן לכך יד -

לא להביא לידי כך שפתאום נמצא את עצמנו שיש לנו עוד בית-דין, ואנחנו

נפגע בכל היתרונות של בית הדין לעבודה.

כשהייתי באגף לאיגוד מקצועי הייתי חסיד של ריבוי כלים שיעמדו לרשות

המעורבים בסכסוך. כי אנחנו רוצים למנוע, בעיקר בסכסוכים הציבוריים,

שהציבור פתאום מוצא את עצמו קורבן בין- מעביד ועובד. כשיש סכסוך אתו, זה

בדרך כלל בגבולות פתוחים ומוסכמים. פה זה כל ארץ ישראל השלמה, הכל

בפנים. ואז הבעיה שלנו היא איך למנוע את ההדרדרות לשביתה. קודם כל -

במערכת יחסי עבודה אמינה, ופתחתי בזה; אבל דבר שני, צריך להגיד
לעובדים, וגם לממשלה
אם אין לכם אמון בנו, הנה יש גוף כזה; אין לך

אמון בגוף הזה - יש גוף זה; אין לך אמון בגוף הזה - יש גוף שלישי,

ובלבד שיזדקק לאיזה שהוא גורם חיצוני, משעה שנשבר האמון וכך ימנע

מהצורך להכריז על שביתה. יש גם הסכם בוררות, ורשימה של בוררים, והקמנו

. ועדת מעקב. בהתחלה זה רק בינינו לבין הממשלה, אהר כך עשינו דבר דומה עם

המעסיקים, ואחר כך המוסד לבוררות מוסכמת ובית-דין לעבודה. אני לא יודע

כמה סכסוכים נמנעו כתוצאה מהיכולת של העובדים לבור להם אחד מן הכלים,

ולדידי לא חשוב לי איזה כלי. העיקר שבא מישהו שלישי שלא מעורב בסכסוך

בצורה זו או אחרת, והוא מאיר את עיניהם של אלה או של אלה, שיש להם אמון

כלפיו יותר מהמעורבים. לפעמים נשבר האמון בין העובדים להסתדרות, בין

העובדים למעסיק, בעיקר אמרתי בתחום של הממשלה יותר מאשר בסקטור הפרטי.

ובסוף, לא נותר לי אלא לברך את חברי השופטים, נציגי הציבור, נציגי

המעסיקים שיושבים בדין, את ועדת העבודה והרווחה, את דב לאוטמן, את

השופט גולדברג, את כבוד השופטים ושר המשפטים, שר העבודה בפועל ומעליהם,

את יו"ר הכנסת. היו ברוכים, תודה רבה.

ד. לאוטמן! נשיא לשכת התיאום והתעשיינים.

כבוד יו"ר הכנסת; ידידתי אורה נמיר, יו"ר

ועדת העבודה; השרים מילוא ומרידור; ידידי ישראל קיסר וכמובן אחרון

אחרון חביב ידידי השופט גולדברג.

הרשו גם לי לברך כנציג המעסיקים את בית-הדין לעבודה על 20 שנה של תרומה

אדירה ליחסי העבודה במשק. אגב, בחוק קוראים לנו "מעבידים", אני מציע

לשנות ולקרוא לזה "מעסיקים". כשאומרים לי שאני נציג המעבידים, מיד אני

מוחק. יש לזה קונוטציה מסויימת. לכן אני מבקש אותך, אם אתה יכול ליזום

שינוי כזה.

התעשיה נמצאת בעיצומו של משבר. התעשיה איבדה בשנתיים האחרונות 10 אחוז

מעובדיה, ואם זה ימשך כך, בכלל לא תהיה לנו בעיה, לא נזדקק לבית-הדין

לעבודה. בשוק היעד שלנו - באירופה, בעולם המערבי - התפוקה התעשייתית

עלתה ב-5 עד 6 אחוזים בשנה, ואילו אנחנו בשנתיים האלה איבדנו 5 אחוזים

מהתפוקה, בחלקה תוך התייעלות. אבל אין ספק שישנה מלאכה מרובה לפנינו.

אנחנו חייבים להתחיל בצמיחה, ולצערי עד רגע זה אין רואים שום סימן

לצמיחה. בלי צמיחה אין סיכוי לצאת מן המשבר, וגם אם יהיה חלקי בשנה אחת

- אפשר להתגאות במספרים יפים של גידול ביצוא - אין זה מספיק. לאורך זמן

לא תהיה צמיחה, לא יהיה גידול בתוצר, לא ימצא פתרון לבעיית האבטלה, אלא



אם תתחיל צמיחה. אני בטוח שעל התעשיה להירתם, משום שחובת התעשיה לפתור

את בעיית התעסוקה במשק. הייתי רוצה לראות את בית-הדין לעבודה מובטל, עם

תעסוקה מלאה במשק.

גם אני תומך בהוספת שופטים, וגם אני פונה אל הממשלה להוסיף כמה שופטים.

אבל אשמח אם המשק יהיה בתעסוקה מלאה, ויחסי העבודה יהיו כאלה שבית-הדין

לעבודה יהיה מובטל. משום שאין תקופה השובה יותר מהתקופה הזו לשלום

תעשייתי, להסכמים, ואני מסכים עם ידידי ישראל, שאפשר לפתור את רוב

הבעיות בבית.

אני חושב שלזכות ציבור המעסיקים, בעיקר בתעשיה, ייאמר, שהם הכירו

מלכתחילה בחופש העובדים להתארגן, ולא ביזבזו זמן ואנרגיה על מאבקים נגד

עצם קיום ההסדרים הקיבוציים. להיפך, כבר בשנים הראשונות של ההתפתחות

התעשייתית בארץ הושקעו מאמצים רבים וממושכים כדי להגיע לכריתת הסדרים

והסכמים קיבוציים, כאשר ההסכם להסדר יחסי עבודה בתעשיה מה-10 בינואר 67

מהווה גולת הכותרת, ויכול לשמש דוגמא ומופת למה שקרוי הסכם בסיסי.
חלק ראשון באותו הסכם אומר
"חוק בתי-דין לעבודה, הצדדים יפעלו במשותף

לזרז חקיקתו של חוק בתי-דין לעבודה", ובכך הוכרע למעשה הוויכוח הציבורי

בעד ונגד בתי-דין מיוחדים לעבודה. כלומר, הסכם שנעשה בין ההסתדרות לבין

המעסיקים, אני חושב שעזר והביא להקמת בתי-דין לעבודה.

הנהגת ציבור המעסיקים בישראל היתה מודעת לכך, שמשפט העבודה מהווה ענף

משפטי מיוחד בעל השפעה והשלכה עצומים על הכלכלה והחברה, ענף הדורש מוסד

שיפוטי מיוחד. עצם הקמת בתי-דין יצר התמחות בענף משפטי זה, וקביעת

הלכות בתחום זה הגביר את המומחיות והידע הן בקרב אנשי מקצוע והן בקרב

מנהלים והנהלות. אני חושב שכולנו השתפרנו, כולנו מקצוענים יותר, ועצם

המקצוענות בנושא מקטינה את מספר הסכסוכים.

בשים לב לאופי המיוחד והמתמשך של היחסים בין המעסיק ועובדיו, נרתעו

בדרך כלל הצדדים מלהזדקק לפנייה לערכאה שיפוטית הרגילה במקרה של

מחלוקת, ולעתים במקום להזדקק לוועדה פריטטית או לבוררות נזקקו לאמצעי

לחץ. ייסוד בתי-דין מיוחדים לעבודה בהרכב המיוחד ביטל את הרתיעה,

והפנייה לבית-הדין לעבודה לא נתקבלה עוד כצעד עויין של שבירת כלים.

שילוב נציגי ציבור מטעם המעסיקים והעובדים ובהם מנהלי כוח אדם רבים,

תרם להם ולמפעל, והגדיל את הידע וההבנה בתחום יחסי העבודה. כאן אני

מבקש לא להקשיב למציעים לבטל את אנשי הציבור בבתי-הדין לעבודה. אני

חושב שהתרומה היא אדירה, אני חושב שהסיבה שאחוז המקרים שבהם הגיעו

לפשרה בבית-הדין לעבודה הוא גבוה מאוד, בהחלט הרבה בזכות השופט, אבל גם

הרבה בזכות נציגי הציבור. יתכן שזה מסרבל במידה מסויימת את עצם קבלת

ההחלטה, אבל בסופו של דבר היינו שמחים שבית-הדין יגמור רק בפשרות,

וגדולתו של השופט היא שיצליח להביא לפשרה בין הצדדים.

השילוב בין השיטה, שעיקרה ייחוד שפיטת העבודה לתחום המשפט הקיבוצי עם

שיטה העוסקת במשפט האינדבידואלי, המאפיינת את בתי-הדין לעבודה בישראל,

הוא מוצדק ומוכיח את עצמו. בית-הדין מטבעו הוא מוסד יוזם ואקטיבי במהלך

הדיונים, ואיננו מניח לצדדים לומר דברים כאילו שהוא מסתגר במגדל השן.



בית-הדין מקיים הליכים גמישים יותר מבית-דין רגיל, ומאפשר התדיינות

ישירה של הנזקקים לו. ושוב, זו גדולתו.

נשאר לי שוב לברך את ידידנו כבוד השופט מנחם גולדברג בתפקידו, ולהודות

לצוות השופטים, הרשמים, נציגי הציבור, ולאחל לכולנו 20 שנה נוספות של

בית-דיו פורה זה. תודה רבה.

כ.ה. מ. גולדברג; נשיא בית-הדיו הארצי לעבודה.

גברתי היו"ר, מכובדי בנשיאות, עמיתי

השופטים, נציגי ציבור, קהל נכבד.

בראש ובראשונה אני מבקש להודות ליו"ר הוועדה על יוזמתה לכנס פורום נכבד

זה לפחות אחת ל-10 שנים. אתרכז בנושא ההרצאה כפי שנקבעה מראש, והיא.-

הזיקה בין הרשות המחוקקת לבין בתי-הדין לעבודה.

יחסי הגומלין בין הרשות המחוקקת והרשות השופטת נדונו בהרחבה בהזדמנויות

רבות, וזכו להתייחסויות במאמרים, בפסקי-דין של בית-המשפט העליון

ובדיונים בכנסת. ב-17 בינואר 82 נערך במשכן הכנסת, על-ידי האגודה

הישראלית לבעיות הפרלמנטריזם יום עיון בנושא תגובות המחוקק לפסיקת

הרשות השופטת, ובו דנו כל המשתתפים בהיבט אחד של הבעיה.

בהרצאתי אתייחס לזיקת הגומלין, ובמיוחד לפן השני של הנושא, דהיינו,

להיעזרות בתי-הדין לעבודה בדיוני מליאת הכנסת, כפי שהם משתקפים בדברי

הכנסת, ככלי לפרשנות חוקים, שעל פרשנותם ואכיפתם מופקד בית-הדין. לא

אפסח על דוגמאות מהן נלמד שהכנסת ערה לפסיקתם של בתי-הדין, ומחוקקת

חוקים או מתקנת אותם, בין מיוזמת חברי ובין מיוזמת הממשלה, שעה שנושא

שנדון והוכרע בבית-הדין דורש לדעתה פתרון אחר.

בישראל מקובל העקרון הקונסטיטוציוני של הפרדת הסמכויות, אבל מיותר לומר

שמונטסקייה מנוחתו עדן ראה קצת אחרת את הפרדת הרשויות, בייחוד את זאת,

בין הרשות המחוקקת לזאת המבצעת. אבל אני אגש כרגע לנושא עצמו והוא,

בתי-הדין לעבודה והכנסת.

סמכותם של בתי-הדין לעבודה, כפי שנתחמה על-ידי הכנסת, עת הקימה אותה

מערכת, היא רחבה ומקיפה תחומים רבים. בקווים כלליים נוהגים לחלק את

סמכויות בתי-הדין למשפט העבודה הקיבוצי, משפט העבודה האינדבידואלי,

ולתחום הבטחון הסוציאלי. בכל אחד מעניינים אלה מוטל על בית-הדין תפקיד

כפול: האחד, לפרש את דבר החקיקה העומד לדיון; והשני, לאו דווקא מבחינת

חשיבותו, ליתן פסק-דין אכיף או הצהרתי לפי הענין. כמו-כן דן בית-הדין

בהיבטים מינהליים לא מעטים, ובתחום זה הוא מיישם את כללי המשפט המינהלי

ככל בית-משפט. בנושא זה אסתפק באיזכור המיכרזים לקבלת אדם לעבודה. שעה

שבמיכרז פנימי מדובר, חייב בית-הדין להקפיד שהשיקולים לבחירה יהיו

ענייניים ועליו לפסול, והוא לא היסס לעשות כן, מינויים פוליטיים. אולם

בל נשכח כי בתי-הדין נזקקים לא אחת גם לדון בעניינים כלליים, ולא רק

בנושאים המיוחדים למשפט העבודה. כך למשל, פרשנותם של דיני החוזים, שהם

לחם חוקנו, וחוק יסודות התקציב, ביחוד סעיף 29 המונח תדיר על שולחננו.



דרך ארוכה עברו בתי-המשפט בישראל בסוגיה הסבוכה של פרשנות חוקים,

ואזכיר מובאה מתחילת הדרך, שאמר השופט חיים כהן: "לעולם לא אפרש הוראת

חוק פלונית או אחפש מטרתו של חוק פלוני בדברים שנאמרו לענין זה בכנסת

או בוועדותיה". דעה זאת לא היתה נחלת הכלל. מספר שופטים היו מוכנים

להיעזר - אמנם ביד קמוצה ובמשורה - בדברים שנאמרו בכנסת בקריאות השונות

של כל חוק, ואביא מובאה שתמחיש את הדברים: דברים שבלב אינם דברים

וכוונת המחוקק, שלא באה לידי ביטוי בחיק עצמו, אינה מעלה ואינה מורידה.

"מטעם זה חייב בית-המשפט לנהוג בזהירות רבה בהסתמכו על דברים שנאמרו

בכנסת, וחובתו הראשונה היא לגלות את כוונת המחוקק ואת מטרתו מתוך

החיקוק עצמו". אלה דברים שאמר בשעתו השופט, לימים הנשיא, זוסמן.

לא חלף זמן רב, ובתי-המשפט החלו להיעזר בדברי הכנסת כאחת הדרכים להגיע

לפירושו הנכון של חוק ולכוונתו של המחוקק, וזאת כמובן רק כאשר נוסח

החוק הוא מעורפל ולשונו משתמעת לשתי פנים. משהוקמו בתי-הדין לעבודה,

בשנת 1969, היתה היעזרות זו בדברי הכנסת נחלת הכל, ובתי-הדין עשו כך

מתחילת דרכם. הזיקה של בתי-הדין ושל בתי-המשפט לכוונת המחוקק או לכוונת

החוק היא בפרשנותו של דבר חקיקה. כאן עלינו לזכור, כי שעה שהכנסת

מחוקקת חוק, אין היא יכולה לצפות אימתי יזקקו לאותו חוק ובאילו נסיבות

תתעורר בעיה זו או אחרת. שעה שענין בא לפני בית-משפט, עליו להתייחס

לארוע, למסכת עובדות שלא תמיד עמדו או יכלו לעמוד בפני המחוקק, מה עוד

שבתי-המשפט ובתי-הדין בכלל זה נזקקים לא פעם לפרש חוק שנחקק לפני שנים

רבות. במלים אחרות, החוק קובע נורמה כללית, בעוד פסק-הדין דן ביישומה

של הנורמה שנקבעה בחוק על אותה מסכת עובדות.

המחוקק בדרך כלל משתדל ליתן לדברים ולמונחים בהם הוא משתמש פירוש ברור

וחד-משמעי, אך לא תמיד עולה הדבר בידיו. לעתים משתמש הוא במודע בביטוי

ערכי, כגון "תקנת הציבור בדרך המקובלת" או "תום לב". הוא משאיר במתכוון

לפרשן - קרי, לבתי-המשפט - את התפקיד לצקת בו תוכן.

בתחום משפט העבודה נקט המחוקק דרך זו לגבי ביטויים שונים, ואזכיר
מביניהם שני מונחי יסוד
שביתה ועובד. מונחים אלה מופיעים בשורה ארוכה

של חוקים מבלי שיוגדרו, למעט שביתה שהוגדרה ספציפית לצורך הפרק הרביעי

של חוק ישוב סכסוכי עבודה. דרך זו בה הלך המחוקק הותירה לבתי-הדין

לעבודה את התפקיד שלעתים אינו קל, לקבוע מבחנים, הגדרות ואמות מידה

לאותם מושגים. אין בדברים אלה משום ביקורת על המחוקק, להיפך, מונחים

רבים - ואלה אשר מניתי בכללם - הם מונחים דינאמיים, אשר רק בתי-המשפט

יוכלו לצקת בהם תוכן בהתאם לתפיסה החברתית המשתנה. כך גם נהג בית-הדין

שעה שחדל להשתמש במבחן המרות והפיקוח לקביעת קיומם של יחסי עובד-מעביד,

והביא תחתיו את מבחן ההשתלבות במפעל על שתי פניו. כך גם נהג שעה שנתן

למונח שביתה פירוש רחב, הכולל כל הפרה מאורגנת למהלך העבודה התקין.

אוסיף כי גם במדינות בהן ניתנת הגדרה למונחים "שביתה" או "עובד", אין

בהגדרה כדי ליתן תשובה למקרי גבול.

דברי המחוקק, הגיגיו, רצונו וכוונותיו, עולים מדברי חברי הכנסת כפי שהם

מתפרסמים בדברי הכנסת. הוויכוח הענייני על כל חוק מתקיים בוועדת הכנסת

המופקדת על אותו תחום. אך דיוניהן של הוועדות אינם פומביים, והדברים

הנאמרים בהם אינם מתפרסמים בכל פירסום רשמי. והרי אין לצפות שבתי-המשפט



יסתמכו על הדלפות ועל אמירות המוצאות את דרכן אל אמצעי התקשורת. אולם

איו הנאמר באותן ועדות בדונן בחוק זה או אחר בחינת סוד כמוס. כל

המתעניין באלה ילמד על נקלה על אשר התרחש בהן, ויהיה זה רק על-פי

השוני, אס קיים כזה, בין הצעת החוק לבין החוק בנוסחו הסופי, כפי שהתקבל

בקריאה השלישית.

מקור נוסף חשוב ולא אכזב למידע בתחום זה הם דברי יו"ר הוועדה, אשר

בהביאו את החוק לקריאה השניה משמש פה לחברי הוועדה, וכן מדברי

המסתייגים לסעיף זה או אחר ותשובת יו"ר הוועדה למסתייגים.

כל המעיין בפסקי הדין של בתי-הדין לעבודה יבחין, כי בית-הדין הארצי,

מתחילת דרכו, ייחס חשיבות רבה לדברים שנאמרו מעל דוכנו של בית

המחוקקים, כל אימת שנזקק לפרש חוק זה או אחר.

יקצר הזמן לסקור את הפסיקה כולה, ואסתפק במספר דוגמאות, תוך נסיון

להתמקד בחשובות ובאופייניות שבהן. הראשונה, בית-הדין עצמו, הרכבו

וסמכויותיו.

בית-הדין רואה עצמו, בהסתמך על דברי חברי הכנסת בעת הדיון על הקמתו,

כערכאה עצמאית, בעלת אוטונומיה נרחבת, שתפקידה להתמחות בדיני העבודה,

לפתחם ולהפעילם. במאמר מוסגר אציין, שלמרבה הצער לא כל שופטי בית-המשפט

העליון רואים כך את פני הדברים, והם סבורים כי אותה אוטונומיה היא

חלקית ומוגבלת.

אשר להרכבו של בית-הדין ולשיתופם של נציגי הציבור בדיוניו ובפסיקתו,

מביאים אנו מדברי הראשונים שעמדו על המיוחד בבית-הדין בכך, שנציגי

העובדים והמעבידים נוטלים חלק בתהליך השיפוטי; ומדברי האחרונים, עת

נאלצה הכנסת לשנות את החוק ולאפשר דיון בהרכב חסר, לאור התרבות המקרים

בהם לא הופיעו נציגי הציבור לדיון, והיה הכרח לדחותו.

חופש השפיטה הוא מזכויות היסוד בשיטתנו המשפטית. מדובר בחופש או בחרות

או בזכות יסוד, אך לא בזכות הכתובה בספר החוקים. על שמירתה של חרות זו,

שעה שהסכסוך הוא בין ארגון עובדים ומעביד, או ארגון מעבידים, מופקד

בית-הדין לעבודה, אך לא בו בלבד נדון הנושא של חרות השביתה. שאלת היקפה

של אותה חרות ומשקלה שעה שמתנקשות בה זכויות אחרות, נדונה אף במערכת

בתי-המשפט וזאת שעה שתביעה, עילתה בפקודת הנזיקין, או כשהיא מוגשת

על-ידי צד שלישי, או בערעור על פסקי-דין למשמעת של עובדי המדינה

ורשויות מקומיות.

למותר לציין שבתי-הדין לעבודה נותנים לחופש השפיטה משמעות ומשקל העולים

על אלה שניתן להם במערכת בתי-המשפט, ופסק-דינו של בית-המשפט העליון

בענין איגוד קציני הים יוכיח.

בפסיקתנו נותנים אנו משקל מכריע לרצונו של המחוקק בנושא זה, שלא אסר על

השביתה, אף אם בשביתה שאינה כדין עסקינן, אלא הטיל עליה מספר מיגבלות.

על מתן נפקות לאותן מיגבלות שוקד בית-הדין, ואציין שתיים מהם: האחת -

שביתה, על-מנת שתהא לגיטימית, חייב ארגון עובדים להכריזה, ואין לוועדי



עובדים הכוח והסמכות לעשות כן; והשניה - בשרות הציבורי תהא שביתה מוגנת

רק בתנאים מסויימים, גם שעה שארגון העובדים הכריז עליה. אחד מאותם

תנאים הוא, שהמוסד המנהל המרכזי הארצי של ארגון העובדים המוסמך הכריז

על השביתה או אישר אותה. שעה שקבענו שאותו מוסד מנהל מרכזי ארצי הוא

הוועד הפועל של ההסתדרות, המוסמך להאציל סמכותו לועדה המרכזת, ולא האגף

לאיגוד מקצועי, הסתמכנו במפורש על דבריהם של שניים מחברי הכנסת, משני

הקצוות של הקשת הפוליטית. שעה שדנו בסמכותו של שר האוצר להתערב בתוקפם

של הסכמים קיבוציים בשרות הציבורי, התערבות הפוגעת בחופש ההתקשרות

החוזית ובכוחו של מעביד באותו שרות להתקשר באותם הסכמים, לא ראינו מנוס

מלתת תוקף לאותן הגבלות, לאור מטרתו וכוונתו של המחוקק, שלא השתמעה

לשתי פנים, וכפי שבאה לידי ביטוי בדברי הכנסת.

גם במישור האינדבידואלי נזקקנו לא פעם לדברי הכנסת. למשל, בפרוש תחולתו

של חוק דמי מחלה, שהוא פרי יוזמתו של חבר כנסת, להבדיל מהצעת ממשלה,

פסקנו בהסתמך על דברי מציע ההצעה בעת הקריאה הטרומית, שעה שנדרשנו

לפסוק דמי מחלה בגין תקופה בה נבצר מעובדת לעבוד בגלל שמירת הריון,

ציטטנו את דברי יו"ר הוועדה אשר אמרה: "אני מוצאת לחובה לציין נקודה

אחת שוועדת העבודה סירבה לכלול אותה בהגדרה של מחלה, והיא למעט תקופת

ההריון ושמירת ההריון".

כן נעזרנו בדברי השר, שעה שהניח את החוק על שולחן הכנסת, ובדברי חברי

כנסת בקריאה ראשונה, ובדברי יו"ר הוועדה בפתח הקריאה השניה, בפירושם של

חוק הגנת השכר, חוק עבודת נשים ועוד.

הוא הדין בחוקים בתחום הבטחון הסוציאלי וביחוד חוק הביטוח הלאומי על

תיקוניו הרבים, וחוק הבטחת הכנסה. כדוגמא אציין כי קבענו, בהסתמך על

דבריהם של חברי הכנסת, שרצונו של המחוקק הוא שדמי לידה ישולמו אך ורק

ליולדת שנזקקה לאישפוז לצורך הלידה, וכן כי יש לשלול מסטודנטים את

הזכות לגימלה מכוח חוק הבטחת הכנסה.

הפן השני של זיקת הגומלין הוא הסתמכותה של הכנסת על פסקי-דין שניתנו

על-ידי בתי-הדין לעבודה, שעה שהגענו לחוק חדש או בתיקון לחוק קיים. לא

פעם באה היוזמה לתיקון מבית-הדין המפנה את תשומת ליבו של המחוקק למצב

הדורש תיקון, או שהוא מציין בפסק-הדין, שבמצב החוקי הנתון קצרה ידו

מלהושיע. כדוגמא אציין את הוראותיו של חוק הקיצבאות, פיצוי בעד איחור

בתשלום, שאינו מאפשר לבתי-הדין לפסוק תשלום בערכים ריאליים של גימלאות

ששולמו באיחור על-ידי המוסד לביטוח לאומי, מעבר לשנתיים האחרונות שקדמו

לתשלום. אני מבין שהענין עומד בפני תיקונו.

בתי-הדין לעבודה נוהגים באיפוק רב בכל הנוגע לחקיקה שיפוטית, על-מנת

שלא להיכנס בנעליו של המחוקק. כך למשל אמרנו, שעה שסרבנו לפסוק כי

בחיוב לצאת לגימלאות בגיל 60 יש משום אפליה פסולה. אין בית-הדין רואה

מקום לבוא במקום המחוקק, מקום שזה לא אמר דברו. ואכן, לא חלפו יותר מ-4

שבועות מיום מתן פסק-הדין עד שנחקק חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד.

לסיכום. הכנסת היא המחוקק, ובכך איש אינו כופר. בנושאים עליהם מופקד

בית-הדין לעבודה עושים בתי-הדין האזורי והארצי, על שופטיהם ונציגי



הציבור המכהנים בהם, מאז הקמתם, כמיטב יכולתם כדי ליישם הלכה למעשה את

רצון המחוקק כלשונו וכרוחו. ערים אנו לכך שרצונו של המחוקק, עת הקים את

בתי-הדיו לעבודה, היה בין היתר זרוז הדיון בתביעות בתחום העבודה. לא

תמיד עומדים אנו במשימה זו, אך לא בנו האשם. כוח האדם השיפוטי

בבתי-הדיו, שופטים ורשמים, גדל אמנם פי 3 וחצי מאז הקמתם של בתי-הדין,

אך מספר התיקים שהדיון בהם הסתיים בשנת השיפוט האחרונה גדול פי 8 מזה

שבשנת השיפוט הראשונה.

אני מבטיחכם נאמנה כי אנו עושים ונמשיך לעשות, בעזרת כוח האדם המינהלי

המצומצם גם הוא, כל אשר ניתן לשיפור המצב בתחום זה, מה עוד שלאחרונה

הוגדל משמעותית תקן השופטים, וניתן לקוות שאלה ימונו בקרוב.

טוב תעשה הכנסת, וביחוד הוועדה המארחת אותנו, אם תשקול מעת לעת אם די

בסמכויות שהוקנו לבתי-הדין כדי למלא את יעודם ותפקידם.

אני מודה על ההקשבה. השתדלתי להיות קצר ואני מקווה שלפחות בזה הצלחתי.

תודה.

היו"ר א. נמיר; תודה לנשיא בית-הדין הארצי. הערה אחת יש לי

לומר לידיעתך הנשיא. אם יש צורך לקבוע

פסקי-דין בעזרת שימוש בסטנוגרמות ובפרוטוקולים של ישיבות ועדת העבודה,

הנוהג אצלנו הוא, על-פי תקנון הכנסת, שכאשר ישנה פניה ליו"ר ועדה -

במקרה הזה ליו"ר ועדת העבודה והרווחה - אני שוקלת זאת עם היועץ המשפטי

של הוועדה. במקרים מאוד רגישים אני מבקשת את אישורו של יו"ר הכנסת.

והיו דברים מעולם במהלך השנים האחרונות, שנתבקשנו על-ידי בתי-דין. איך

אמר שר המשפטים? כל בתי-הדין הם בתי-דין. אנחנו העברנו אליהם לצורך

השפיטה, הנימוק, ההכרעה את הפרוטוקולים. כך שאם אתה כנשיא מגיע להחלטה

שנחוצים לך הפרוטוקולים, אנחנו נשקול בדבר. בדרך כלל אנחנו שוקלים

בחיוב, ובאישורו של יו"ר הכנסת אנחנו מעבירים אליכם את אותם

הפרוטוקולים.

רבותי, אנחנו נמשיך בישיבה עד 12:30. מי שרוצה להשתתף בדיון, בבקשה.

רן כהן! גברתי היו"ר, רבותי השרים, חברי כנסת, נשיא

בית-הדין הארצי לעבודה, מזכ"ל ההסתדרות, מר

לאוטמן. אני מתייחס אל הישיבה הזאת כאל ישיבה חגיגית ולא כאל ישיבה

רגילה. כמובן אסור לאבד את החגיגיות, משום שהיא בעצם חלק מן המתח של

ההתייחסות הרצינית אל המוסד של בית-הדין לעבודה, ואינני רוצה להכביד

בדיון. הוא התחיל לפני שבוע, הוא ודאי יימשך בעתיד, ושם נעלה את כל

הדברים. לאמיתו של דבר אני רוצה להעלות שתי סוגיות בפני הפורום, ובאמת

לקבל עליהן תשובה. אני רק מבקש בכל-זאת להקדים ולומר משפט אחד שהוא

הרקע הערכי, הרוחני, התפיסתי לגבי השאלות שלי.

עם הצורך להדגיש שבית-הדין לעבודה הוא בית-דין והוא בית-משפט, צריך לא

רק להדגיש בין המאחד בינו לבין בתי-המשפט, אלא גס את הנבדל שבינו לבין

בתי-המשפט. אינני בטוח שבכך אנחנו מחלישים אותו חלילה, אני בטוח

שלהיפך. כלומר, יש לו בכל-זאת מעמד וסטטוס מיוחד בתוך המערכת המשפטית,



ועובדה היא שבית-הדין לעבודה במהלד כל ההיסטוריה שלו - וביררתי את זה

תוך כדי הישיבה - דן ב-170 ולמעלה אלף תביעות. רק פעם אהת נשלח מישהו

לכלא. פעם אחת בלבד. אמרו לי אפילו שזה מקרה מיוחד, ישנם אולי 2 או 3,

אינני נכנס כרגע לפרטים.

כ.ה. מ. גולדברג! לפי החוק אסור לשלוח לכלא.

רן כהן; זה עוד יותר מדגיש את הענין. גם אם היה מקרה

אחד, שהתוצאה היתה בגין חקיקה אחרת, זה עוד

יותר מעיד על כן שבית-הדין לעבודה, דרכו איננה בענישה ברמות המוכרות

לנו מבתי-המשפט הרגילים והמקובלים, וצריך להיות איזה שהוא מטען גם בין

רמות ענישה לבין רמת הדיון שבו דנים. אני חושב שמבחינה זאת בית-הדין

לעבודה משמש מעצם מהותו הרבה מאוד פעמים מקום לבוררות. גם בוררות היא

בעצם צורה מטויימת של דין בהקשר לענין הזה.

הארת שתי הנקודות - האחת, של עינויי הדין, והשניה, של רמת ההתייחסות אל

עובדים ואל נציגיהם כאשר הם באים בפני בית-הדין - הופכת להיות לאקוטית

וכואבת הרבה יותר. משום שאם באמת עובד או אדם שיש לו דיון עם מעסיקו או

עם הביטוח הלאומי, צריך להתענות לעתים חודשים ושנים, כי אז, תסלחו לי,

עינויי דין על מעות, זה עינויי דין קצת יותר קשים מאשר עינויי דין

רגילים. רק לפני שבוע הרחבנו את סמכויותיהם של הרשמים מבחינת הסכומים

של התביעות שבהן הם יכולים לדון. אולי צריך למצוא גם איזו שהיא

אינסטנציה בתוך מערכת בית-הדין לעבודה לדיון בנושאים דחופים, ולא רק

כאשר המעסיק הממשלתי או מעסיק אחר, כפי שאמר מזכ"ל ההסתדרות, מוצא

לנכון להעיר את נשיא בית-הדין לעבודה באמצע הלילה כדי שיפסוק באיזה

שהוא ענין. צריך דחיפות גם בעניינו של הפרט, כשהדבר לא סובל דיחוי.

יכול להיות שצריך להרחיב את הרשמים ואולי צריך שתהיה סמכות של שופט אחד

בלבד לדיון במעין תביעות דחופות קטנות, אישיות, תקראו לזה איך שאתם

רוצים, במקביל למה שנעשה במערכת בתי-המשפט הרגילים.

הנקודה השניה אפילו עוד יותר כואבת, והבעיה היא איך מתייחסים אל נציגי

העובדים. הרי זה לא יתואר, שאם באמת בית-הדין לא מוסמך על-פי חוק לענוש

בכלא, לענוש במעצר, שנציג העובדים יהיה נרדף ויעבור בלילה מבית לבית

ויצטרך להסתתר, רק משום שהוא רוצה להיות נציג העובדים, ואם הוא קיבל או

לא קיבל את האישור של ההסתדרות. אם הוא באמת, כפי שאמר מזכ"ל ההסתדרות,

הרי הוא נציג של מישהו אחר, והוא לא גנב והוא לא מועל והוא לא רמאי,

והוא לא פגע בבטחון המדינה ובשום דבר אחר. הוא רק רוצה לייצג עובדים.

העובדה היא שזה מה שקורה לעובדים, ואינני יודע מדוע צריך להשלים עם כך

שרמת ההתייחסות אל נציגי העובדים בבואם לבית-הדין לעבודה, יכולה להיות

חמורה יותר מן הענישה שבית-הדין לעבודה מסוגל לתת להם.

ובמפורש אני שואל, מדוע לא לקבוע את בחוק, שהדבר הזה לא ניתן להיעשות

כלפי נציגי העובדים? להביא אותם באזיקים, כמו שאמרה קודם יו"ר הוועדה,

אפילו אם זה במקרים נדירים. אני רוצה לומר לכם, רבותי, אני בא אחרי

תקופה אינטנסיבית מאוד של מגע עם עובדים. המקרה האחד הזה שבו נציג

העובדים הובל באזיקים לבית-דין לעבודה, זה היה טראומה לעשרות אלפים

שאני לפחות מכיר, ואני מניח שמזכ"ל ההסתדרות או חיים הברפלד יודעים



הרבה יותר ממני בענין הזה. משום שזה מתחיל להיות סממן קשה ביותר של

ראיית בית-הדין לעבודה לא כמקום שיפרט אובייקטיבי בין העובדים לבין

המעסיקים. אני אומר לכם בכל הרצינות.- ביום שבו בית-הדין יאבד את האמון

של האובייקטיביות, זה יהיה יום של אסון. כי אז הפרת חוקים, תאמינו לי,

תהיה דבר הרבה יותר קל, ודבר שאסור להשלים אתו. שלא יהיו פה אי הבנות,

אנחנו רוצים מדינת חוק, ואנחנו רוצים מדינה שבה יש שיוויון בפני החוק.

אבל לעתים מעשה שגגה אחד - ועוד כשהוא נעשה על-ידי רשות שהאצילו לה את

כל הסמכויות לענין הזה - נזכר הרבה יותר טוב מאשר נציג עובדים פשוט או

עובד פשוט, שאולי חטא וטעה.

אני מבקש לדעת אם באמת לא היה כדאי בענין הזה לשנות את החוק או את

התקנות, כדי שדבר כזה לא יקרה.

י. צבן; אני מתנצל, אני בא לדיון הזה מדיון בוועדה

אחרת. הקשבתי לדברים של נשיא בית-הדין הארצי

לעבודה, ושמעתי חלק מדבריו של מר לאוטמן. הארוע החגיגי הזה לא יכול

לבוא במקום דיון רציני על מגמות ההתפתחות של בית-הדין לעבודה במדינת

ישראל. בדיון כזה הייתי מצפה, שמלבד הנואמים הנכבדים שיושבים וישבו ליד

השולחן הזה, שכל אחד חייב וראוי שישמיע את דבריו, מן הראוי שיופיעו גם

נציגי המשפטנים המופיעים תדיר בפני בתי-הדין לעבודה, והייתי מצפה שגם

אנשים מהאקדמיה, שעניינם בחקר התהליכים של החקיקה והפסיקה בענייני

עבודה, יאמרו לנו את דברם.

אני רוצה כמפרעה אולי לדיון הזה, לא כל כך ברוח חגיגית, לומר שאני

כמובן מכבד מאוד את המאמץ שהושקע בעבודת הפסיקה של בתי-הדין לעבודה,

אבל אני מבחין בין סכסוך היחיד לבין הסכסוכים הקיבוציים. בסכסוך היחיד,

אני לא בטוח שיש לי הרבה טענות לגבי פסקי-הדין עצמם, אלא באמת לגבי

עינויי הדין. כאן מוכרחים לעשות משהו. נדמה לי שבדרך כלל, ככל שידיעתי

מגעת, הפסיקה היא בהתאם לחוק. היה כדאי לקבל איזה נתונים, אם היו

ערעורים על פסיקת בית-הדין הארצי לעבודה באינסטנטציות יותר גבוהות,

בסכסוך היחיד, באיזו מידה באמת ניפסלו פסקי-דין, ואז ודאי אלה סוגיות

משפטיות מורכבות.

הבעיה היא בסכסוכים הקיבוציים, ואני אינני בטוח שחברי בהנהגת ההסתדרות,

כשהם מתבוננים אחורה ושואלים את עצמם האם בדיוק לילד הזה התפללנו, שהם

יאמרו אכן, בדיוק לילד הזה התפללנו. נדמה לי שהכוונה היתה לבית-דין בעל

אופי יותר מיוחד, פחות פורמליסטי, יותר מתחשב במהות האנושית-חברתית של

הענין, ודואג לכך שיהיה יתר איזון כוחני בין הצדדים שהזירה של יחסי

העבודה היא זירתם. ההרגשה שלי היא, שבמקרים רבים לטעמי ברור ומופגן

חוסר האיזון.

אני רוצה לתקן קריאת ביניים שלי שאמרתי קודם כלפי דבריו של ח"כ רן כהן,

כי אני שכחתי את הסוגיה של בטיחות בעבודה בפקודת הבטיחות בעבודה

והפיקוח על העבודה. שם אכן יש סמכות מאסר. זה מחזיר אותי לסימפוזיון

בינלאומי שהיה כאן בארץ, ושהיה לי חלק בו, בקשר למאבק בתאונות עבודה.

הסתבר שבהשוואה, לפסיקה הצרפתית או הבלגית או השוודית או הנורבגית, וגם

לפסיקה האמריקאית שבענייני בטיחות בעבודה היתה פעם מפגרת מאוד, עד שנות



ה-70, הרי שהיום אנחנו מפגרים, אנחנו לא מאוזנים בענין הזה. שמנהלים

יושבים בגין אחריותם בבית-סוהר, בגין אחריותם לחיי עובדים, בארץ הזאת

נדמה לי שעוד לא קרה דבר כזה. היה פעם אחת הענין של האדם בתעלות הביוב

בתל-אביב, ואני חושב שזה המקרה היחיד. סליחה, היה עוד אחד במקרה עם

הפיגומים, שבסוף ישב בבית-סוהר. יש מקרים בודדים, וזה לא כך בארצות

אחרות.

אם אני לוקח את המחקר שפירסם בשעתו פרופ' מרדכי מירוני בנושא של צווי

מניעה; אם אני לוקח דברים שקראתי מפיה של פרופ' רות בן-ישראל בנושא של

היחס לשביתה בכל הסקאלה של הגוונים; אם אני לוקח דברים שקראתי לאחרונה

של פרופ' פרנסיס רדאי לגבי מגמות הפסיקה בשנת 87, והיא עשתה ניתוח של

מגמות הפסיקה בשנת 87 והיא מוכיחה בפסקי-דין הטיה של מגמות הפסיקה

לכיוון התיאוריה של החופש הכלכלי, של מתן יתר חופש משחק למעסיק וצמצום

חופש המאבק של העובדים, כולל גם פסיקה שיש לה אופי תחיקתי. אם אני לוקח

את כל הדברים האלה בחשבון, אני חרד. לפי דעתי יש לנו כאן דיון במבט

הרבה יותר כולל בתפישה.

אני חושב שאם היינו לוקחים היום כמה מעשי חקיקה שחוקקו בארצות אחרות

בעולם, ומקיימים עליהם דיון בין שופטי בתי-הדין לעבודה שלנו, יש לי

תחושה שהתגובות הראשוניות מצד חלק גדול מהם היו שליליות. אני אתן
דוגמא
הולכת ומתרחבת היום בעולם חקיקה של הזכות של נציגי עובדים לבדוק

את תוכניות ההשקעה והמאזנים של המפעלים, כדי לדעת שלא עומדים לפתע בפני

שוקת שבורה. אני לא מדבר על השאלה האם המעסיקים יהוו את החקיקה הזאת או

לא. אני לא מביא לך דוגמאות מהמזרח. אני מביא לך דוגמאות גם מארצות

מצליחות, ולכן אני אומר, שגם בחקיקה האמריקאית יש היום תזוזה לאיזון

יתר בכל השנים האחרונות. זאת ההרגשה שלי, ואני אומר את הרגשתי. אני

מדבר עם עורכי-דין שמופיעים בפני בתי-דין לעבודה בסכסוכים קבוציים, יש

להם הרגשה שהפסיקה היא במקרים רבים פורמליסטית, בטרום-דיון כבר נקבעים,

ולפעמים נחסמת גישה לברור דברים. אני מציע שעל הסוגיות האלה אנחנו נדון

בהזדמנות.

ג. בו-ישראל; חבר הוועדה המרכזת.

כבוד יו"ר הוועדה, חברי הנשיאות. אני רוצה

להעיר כמה הערות קצרות. קודם כל, מנקודת מוצא של מי שלפני 20 שנה הופקד

על-ידי שר העבודה דאז יוסף אלמוגי, לטפל בהכנות הקשורות בהקמת

בית-הדין, כממונה ראשי על יחסי עבודה. ולכן הגישה היתה, כפי שציין כאן

מזכ"ל ההסתדרות, לגוון את הכלים. שכן, נוסף לתיווך ולבוררות, שזה

תפקידו של הממונה הראשי, צריך להוסיף את השפיטה במקום שביתה. אני רוצה

להדגיש שהתפיסה של נציגי הצדדים בבית-הדין לא היתה איזה שהוא נושא של

שוני שולי. בכל הוויכוחים שהיו על הקמת בית-הדין זה היה הענין המרכזי.

הנסיון הרב של הצדדים ביחסי עבודה יכול לתרום, ליישב את הסכסוך גם בלי

פסיקה, ומכל מקום להשפיע מאוד על הפסיקה. מי שמציע, ובעיקר מחוגי לשכת

עורכי-הדין, מתוך נוחיות של חסכון בזמן, להוציא את נציגי הציבור, נוטל

את נישמת בית-הדין. זה צריך להיות ברור, כי אז אין שום הצדקה

לבית-הדין. ייחודו של בית-הדין הצדיק זאת, ובעיקר בכל מה שקשור

בסכסוכים קיבוציים, כי זהו המבחן העיקרי של בית-הדין.



הנקודה השניה שהייתי רוצה להעלות, היא שעבודת בית-הדין בתחום הסכסוך

הקיבוצי צריך לבחון יחסית לפסיקה של בתי-המשפט. אני אומר זאת ,כי לא

פעם, גם בין חברי, יש נטיה לבקר את בית-הדין בחומרת יתר, ולהיזקק

לבתי-משפט. אני חושב שזה משגה, מפני שכל הליכה למערכת השיפוטית הכללית

מחלישה את בית-הדין, ובעיקר בתחום הקיבוצי. אני אביא רק דוגמא אחת שאני

חושב שהיא מאוד בולטת בענין הזה, והיא בגישה של בית-הדין לשביתה לבין

הגישה של בתי-המשפט, קודם כל בהבחנה האלמנטרית שבין שביתה פראית לשביתה

מאושרת על-ידי הארגון היציג. הדבר הזיה בלט במיוחד באותו פסק-דין שכאן

הוזכר, בעניינם של קציני הים בחיפה. אם מישהו רוצה תרבות של יחסי

עבודה, אם מישהו רוצה לשמור על יחסי עבודה, לדעתי הוא חייב לראות את

ההבחנה הבסיסית הזו, שבין שביתה פראית לשביתה מאושרת.

י. צבו; לא כל שביתה לא מאושרת היא שביתה פראית.

ג. בו-ישראל; זה מונח מקובל לשימוש. אני מוכן לאותו דיון

יותר יסודי שאתה מדבר עליו, אני מוכן שאנחנו

ניכנס לזה.

מי שרוצה בתרבות של יחסי עבודה ובמניעת סכסוכים חייב תמיד להבחין בין

שביתה של הארגון היציג, לבין כל מיני תופעות אחרות, וזה מה שבית-הדין

מקפיד לעשות, ובתי-המשפט חייבים לבחון עוד פעם מחדש את גישתם בנושא

הזה. לדעתי לפעמים גישתם נובעת פשוט מחוסר מעורבות מספקת והבנה של כל

מה שקשור בהיבט החברתי של תרבות יחסי העבודה.

צ. טרלו; גברתי היו"ר, קהל נכבד, שופטים נכבדים.

ביקשתי את רשות הדיבור בגלל צורך לומר שני

דברים. הדבר הראשון הוא החזיון של הבאת שליחי ציבור בכוח הזרוע

לבית-המשפט. זה ודאי איננו נעים לאף אחד, אבל דווקא כמי שמייצג ארגוני

עובדים ועובדים הרבה מאוד, וייצגתי פה ושם מעבידים בודדים, לא ייצגתי

ארגוני מעבידים. אני מבקש לומר באזני מזכיר ההסתדרות: לא יתכן שיהיה

מחזה מביש, שאותם נציגי ציבור ישחקו מחבואים עם בתי-המשפט, ויסתתרו בכל

מיני מקומות בכדי שלא לקבל הזמנה להופיע בבית-המשפט. זה לא יתכן.

הדברים האלה קרו, וגרמו לכם שהוצאו צווי הבאה נגד חברי ועד. אני יודע

על מה אני מדבר, לא יתכנו דברים כאלה.
י. קיסר
מה אתה רוצה ממניל אני המשטרה שמביאה אותם?

צ. טרלו; לא, אני אומר את זה באזני כבודו, רק לשם דבר

אחד. אני מצפה מההסתדרות שתדריך חברי ועדים

לכבד הזמנה לבית-משפט. אני לא חשבתי שחברי לשעבר, אלה שעל כס המשפט,

צריכים לבוא ולומר את הדבר הזה, אבל זאת האמת. כשאני קורא בעתונים על

המקרים האלה, לבי מתחמץ.

אני רוצה להגיד עוד דבר בנושא הזה. פעמיים סירבתי, ובתקופה שהייתי מאוד

מעוניין גם מקצועית וגם כספית, לייצג שני ארגוני עובדים גדולים וסרבתי.

משום שהחברים הנכבדים האלה, שליחי הציבור, לא רצו להתחייב לפני, שאם

בית-משפט יתן צו ביניים הם יצייתו לו. אמרתי; רבותי, תלכו לעורך-דין



אחר, אני לא מוכן לייצג אתכם. אם אני מראש יודע שאני הולד לבית-משפט

ואתם לא תצייתו לצו בית-המשפט, הרי שבכל הכבוד, יש די עורכי-דין שיהיו

מוכנים לייצג. וזה רק לשם איזון התמונה.
ההערה השניה שלי
יש לי בקשה, לא אישית, אולי מקצועית, לכבוד יו"ר

הוועדה ולוועדת העבודה והרווחה. ישנו נושא שנקרא חוק חוזה עבודה. אני

מצפה שהחוק הזה כבר יעבור סוף סוף, -וישלים לנו דבר שלדעתי חסר מאוד

בחוק. בחוק הזה ישנו סעיף קונטרוברסאלי, סעיף שמאפשר לבית-המשפט במקרים

מיוחדים לצוות להחזיר עובד לעבודה. האירוניה של הגורל היא, הפסיקה של

הבג"ץ שקבעה שלבית-דין לעבודה אין סמכות להחזיר עובד לעבודה, נבעה

מבג"ץ שהגישה ההסתדרות כמעביד לגבי פיטורים של עובד, והיא שטענה בבג"ץ

שמעביד רשאי לפטר עובד, ואין שום בית-משפט שיכול להחזיר אותו.

יושב כאן מר לאוטמן. הסעיף הזה לא יחייב מחר לקחת כל עובד שפיטרו אותו

ולהחזיר אותו, אבל בתנאים של היום, בכל הכבוד, כשאפילו בדרום אפריקה

יכול בית-הדין לעבודה לצוות על החזרת עובד לעבודה, והוא עושה את זה,

דווקא אצלנו יקהו את הגישה האולטרה-פיאודלית ליברלית הבריטית, שעובד

אין מצווים עליו לחזור לעבודה, ומצד שני אין מצווים על המעביד להחזיר

אותו. כל התורה היא תורה שעבר זמנה, והייתי מאוד שמח אם הצעת הממשלה

בנושא הזה תעבור כלשונה, ויינתן שיקול הדעת לבית-המשפט. תודה רבה.

היו"ר א. נמיר; רבותי, הועלו כאן שאלות כבדות משקל, הן לא

שאלות שאפשר לענות עליהן בכן ולא. התחלנו

בשבוע החולף בדיון בוועדת העבודה בתיקון לחוק של בתי-הדין לעבודה. אין

שום מניעה לכנסת ככנסת, או לוועדת כנסת כוועדת כנסת, כמחוקק, לתקן חוק,

להרחיב חוק, לצמצם חוק. וכמה מהדברים שנשמעו כאן, ללא ספק הנושא מפריע

להרבה מאתנו, יוכל גם הוא למצוא את מקומו במהלך הדיונים.

לכן אני מציעה שעל הדברים שנאמרו לגבי בתי-הדין לעבודה, והקשורים

בקביעה בחוק, אתה תשיב עליהם, ואנחנו נמשיך להתדיין בהם בוועדת העבודה

והרווחה.

אשר לחוק חוזה עבודה. אני רוצה לומר כאן באזני מזכ'יל ההסתדרות. אני

שמתי לי כיעד בכנסת הזאת להעביר - מלבד חוקים אחרים - שני חוקים מאוד

משמעותיים, שגם שנויים במחלוקת. האחד הוא חוק חוזה עבודה; והשני -

התיקון לחוק שרות התעסוקה, שדן בכל הנושא של קבלני עבודה ומתווכי

עבודה. אנחנו הפסקנו את הדיונים, מר טרלו, בשני החוקים האלה, כאשר החלה

מערכת הבחירות להסתדרות. ומדוע? היום החוקים האלה שנויים במחלוקת.

הנושא שבו נגעת הוא ליבה של המחלוקת, אלה סעיפים 11 ו-12 אם אינני

טועה. על זה נפל החוק ונעצר בכנסת הקודמת. אני פניתי ואני פונה עכשיו

ציבורית למזכי'ל ההסתדרות; ההסתדרות היא צד מאוד משמעותי בנושא הזה.

אנחנו מחכים לרגע שיוקמו המוסדות החדשים הנבחרים בהסתדרות - ואני יודעת

על מה אני מדברת, גם בהסתדרות יש דעות חלוקות לגבי שני החוקים הללו,

ואני חייבת לקבל פסיקה חד-משמעית או קביעה חד-משמעית של מזכ"ל

ההסתדרות, ושלו בלבד. ולכן הבקשה שלי למזכ"ל ההסתדרות היא: ברגע שיוקמו

המוסדות, אני מבקשת, שתודיעו לנו, כי אנחנו בשני הנושאים האלה מחכים

להודעה הרשמית והחד-משמעית שלך.



אני רוצח להודות לכל המוזמנים, למוזמנים שבנשיאות, למוזמנים שבקהל. אני

רוצה תודה מיוחדת למי שהיום שופט חדש בבית-הדין הארצי לעבודה, לחבר

הכנסת מיודענו יצחק אליסוף, שיש לו חלק רב ביוזמה להתכנסות כאן הבוקר.

אליסוף היה בעבר היועץ המשפטי של ועדת החינוך והתרבות וועדת העבודה

והרווחה, ולאחר מכן המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. אנחנו יודעים שהתרומה

שלו לבית-הדין לעבודה היא אדירה, אדוני הנשיא.

תודה מיוחדת למזכירת הוועדה, אסתר אדלר, שטרחה לבדה על כל ההכנות של

הישיבה המכובדת הזאת, ואני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהודות לשני אנשים

שמלווים באופן קבוע, נאמן, מסור, אמין את עבודת הוועדה בתחום החקיקה,

ליועץ המשפטי של הוועדה, משה בוטון, ולפרופ' רות בן-ישראל, שהיא

בהתנדבות יועצת הוועדה לחקיקת עבודה.

תודה רבה לכם, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלת בשעה 25;12

קוד המקור של הנתונים