ישיבת ועדה של הכנסת ה-12 מתאריך 04/04/1989

התעללות בקשישים - הצעה לסדר היום של חברת-הכנסת א' נמיר

פרוטוקול

 
הכנסת השתים-עשרה

מושב ראשון



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 23

מישיבת ועדת העבודה והרווחה

יום שלישי, כ"ח באדר בי התשמ"ט (4 באפריל 1989). שעה 00;11
נכחו
חברי הוועדה; אי נמיר - היו"ר

שי ארבלי-אלמוזלינו

נ י ארד

י י צבן

מוזמנים; פרופ' מי אמיר - האוניברסיטה העברית

נצ"מ מי צור - משטרת ישראל

נצ"מ ח' קוצר-ספיר - משטרת ישראל

נ' שפירא - משטרת ישראל

י י ערד - המוסד לביטוח לאומי

צי גבעולי - המוסד לביטוח לאומי

שי פרידמן - משרד העבודה והרווחה

י י שפיצר - משרד הפנים

חי הרשקוביץ - משרד הבריאות

אי מראני - משרד האוצר

שי זילברשטיין - יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים

ז' פרידמן - מנהל האגף לשירותי רווחה בת"א

א' פייברון - מנהל האגף לשירותי רווחה בלוד

ד' אליאב - סגנית מנהל האגף לשירותי רווחה בת"א

דייר חי ליהמן - מנהלת השירות הסוציאלי של מרכז

הבריאות בנתניה

אי רייף - נציג הפנסיונרים

חי טלמור - נציג הפנסיונרים

אי חכים - נציג הקשישים

מי גטניו - נציג הקשישים

מזכירת הוועדה; א' אדלר
קצרנית
צי ספרן

סדר היום; התעללות בקשישים - הצעה לסדר היום של חברת הכנסת א' נמיר.



היו"ר א' נמיר;

אני מתכבדת לפתוח את ישיבת הוועדה ומכריזה עליה כישיבה פתוחה.

התעללות בקשישים - הצעה לסדר היום של חברת-הכנסת א' נמיר

לאחרונה היינו עדים להרבה ידיעות בתקשורת על התעללויות פיסיות קשות מאד
בקשישים. אזכיר במלים ספורות
ידיעה על ישישה בת 83. שנרצחה בדקירות סכין בדירתה

בחיפה. ידיעה על קשישה שקיצבת הביטוח הלאומי נשדדה ממנה זו הפעם השלישית. קשישה

בת 73 מחיפה שנדקרה בצווארה על ידי שלושה פורצים. שודדים שדרכו ובעטו בזוג

קשישים וצעקו "איפה הכסף", שברו את דלת הכניסה, הטילו את ממוס על הרצפה ודרכו על

קרוטמה. ממוס הוא בן 86, קרוטמה בת 84, והשודדים שברו לה את האגן. השניים, דיירי

בית מבודד ברמלה, כמעט מתו. זו אלימות בקשישים מסוג אחד, אלימות פיסית קשה.

יש אלימות מהסוג השני, שאמנם קורית לעתים מאד רחוקות, אבל היא באה מצדם של

בני משפחה. לפעמים זו לא אלימות פיסית אלא אלימות שמתבטאת בלחצים מאד לא הוגנים

ולא יפים על הורים קשישים שיחתמו שהם מוותרים על רכושם או שיסכימו לעזוב את הבית.

אלימות מהסוג השלישי - אלימות של אנשים שהם זרים לקשישים, רואים אותם

במצוקתם, ועל ידי נסיון להתקרב אליהם מפתים אותם בכל מיני הבטחות למתן הקלות,

לסידור בבתי אבות או סידור במוסדות ובאמצעות כך מחתימים אותם שיוותרו על רכושם

ומה שיש בידם.

לפי דיווחי המוסד לביטוח לאומי יש היום במדינה 420,680 קשישים שמעל לגיל

65-60. הם מקבלים קיצבת זיקנה ושאירים מהמוסד לביטוח לאומי. סך כל מקבלי קיצבת

זיקנה ושאירים המתקיימים מקיצבת המוסד לביטוח לאומי בלבד הם 135,600 קשישים,

שמהווים 32% מכלל הקשישים החיים בארץ. הקיצבה לבודד לאותם קשישים היא 486 שקל

לחודש, לזוג - 728 שקל לחודש.

כשאנחנו מדברים היום על קו העוני במדינת ישראל, קו העוני ליחיד הוא 450 שקל,

לזוג בלי ילדים - 720 שקל. כלומר, מה שמקבל היום קשיש מקיצבת הביטוח הלאומי -

ו-135,000 חיים רק על הקיצבה הזאת - הוא בכמה שקלים מעל לקו העוני.

מספר המשפחות החיות מתחת היום לקו העוני הוא 134,000.

נ י ארד;

זה כולל הטבה סוציאלית?
היו"ר א' נמיר
אלה שאני ציינתי לא מקבלים שום דבר מעבר לקיצבת הביטוח הלאומי .

כאשר אנחנו מדברים על האוכלוסיה שחיה מתחת לקו העוני אנחנו מדברים על 134,500

משפחות, שהן 12% מכלל המשפחות במדינה. מספר הנפשות מתחת לקו העוני - 634,000, שהם

16.6% מכלל האוכלוסיה. 285,000 מכלל מקבלי קיצבת הזיקנה, שהם 68% ממקבלי קיצבאות

המוסד לביטוח לאומי לקשישים -למעלה ממחציתם נמצאים בשלושת העשירונים התחתונים,

כ-85% נמצאים בחמשת העשירונים התחתונים.

בין 65% ל-70% מן המאושפזים במחלקות פנימיות בבתי החולים הם קשישים. סך הכל

הגרים במוסדות, גם של משרד העבודה והרווחה וגם של משרד הבריאות היום, הם 16,500

קשישים, שהם 4.5% מאוכלוסיית הקשישים. 500 ממתינים למקום מדי שנה. כ-18,000

קשישים מקבלים שירותי בית, ביחוד בזכות חוק ביטוח סיעוד, שעונה רק על חלק -

כשחוקקנו זה היה שליש מכלל הזקוקים באותה רמה בריאותית - 3,500 קשישים נוספים

מקבלים ארוחה חמה מדי יום בביתם. 40% מהקשישים במדינה הם בני 75 ומעלה.



אני אומרת את הדברים האלה משום שהנושא מאד מורכב. מבחינת אלימות נגד קשישים

והתופעה הקשה שראינו לאהרונה הכתובת שלנו בנושא זה היא המשטרה. אבל בנושאים

האחרים, ברובם של הנושאים, הבעיה המרכזית היא קודם כל ובראש וראשונה שירותי
הרווחה
משרד העבודה והרווחה, במידה פחותה משרד הבריאות, וכמובן השלוחות שהן

המחלקות לרווחה ואגפי הרווחה ברשויות המקומיות.

שר המשטרה, בתשובה להצעה לסדר היום שלי, דיבר על הביפרים, אבל אנחנו יודעים

שמדובר במספרים בודדים ומועטים ביותר.

נצ"מ מי צור;

התופעה של אלימות כלפי קשישים או תקיפת קשישים מוכרת לנו בעיקר על רקע ביצוע

עבירות פליליותח, שמטרתן השגת רווח כלכלי, קרי השגת רכוש או כסף, על ידי העבריין.

בתחום העבירות שמוגדרות על ידינו כעבירות אלימות אנחנו כוללים את העבירות של

תקיפות למיניהן - חטיפת ארנקים, חטיפת שרשראות והתפרצויות - כאשר המכנה המשותף של

כל העבירות האלה, בבחינת ירקי עבריין-קרבן, הוא זיהויו של הקרבן על ידי העבריין .

כמי שהוא יעד קל לביצוע העבירה, בדרך כלל על פי מראהו החיצוני של הקרבן או על פי

התנהגותו.

אלימות לשמה על רקע בריונות היא פחותה יותר, וכשאנחנו נתקלים במקרי אלימות

כאלה מדובר בעיקר בבני נוער שכנראה רוצים בצורה כזאת לתת פורקן ליצרים שלהם.

הטיפול המשטרתי בכל הקשור לטיפול בקרבנות עבירה שהם קשישים והם קרבנות למעשי

אלימות הוא בשני תחומים. התחום הראשון הוא תחום המניעה, כשאנחנו מבקשים למנוע את

הקשיש להגיע למצב בו הוא יפול קרבן למעשה עבירה. בתחום הזה עוסקת משטרת ישראל

בהרחבה ניכרת, כאשר מופקדת עליו ניצב משנה חנה קוצר, שתרחיב על כך את הדיבור.

התחום השני הוא תחום החקירה, כאשר המטרה היא לתפוס את העבריין לארור מעשה

ולהביא אותו לדין. סוגיית ההעמדה לדין ומידת העונשים היא סוגיה נכבדה בפני עצמה,

כאשר ברור שהחמרה בעונשים בדין - ואנחנו שומעים לאחרונה שבתי המשפט נוטים להחמיר

בעונשים - יש בהם אלמנט יותר גדול של הרתעה.

בתחום החקירה אנחנו מדברים על חקירה לאחר המעשה, כאשר העבריין ביצע עבירה

פלילית כלפי קרבן שהוא קשיש בחדר מדרגות אפל, או באיזה שהוא מקום בעיר, חטף ממנו

ארנק או שרשרת ונעלם בצורה כזאת שהוא הופך להיות אנונימי והחקירה, כדי לאתר אותו,

קשה ביותר.

אם נסתכל על הנתונים הסטטיסטיים, כאשר קשיש מוגדר כמי שהוא בן 65 ומעלה,

אנחנו מוצאים שהפיזור של העבירות כלפי קשישים הוא בכל הארץ, בכל השכונות. קשה

להצביע על מוקדים טריטוריאליים מיוחדים. בכל מקום שנמצאים קשישים שם קיימת אלימות

כלפיהם.

מבחינת הנתונים הסטטיסטיים אנחנו רואים שבעבירות אלימות מסויימות כגון שוד -

שבמקרים מסויימים גם מסתיים במעשה רצח - כייסות וחטיפת תיקים, שיעור העבירות האלה

כלפי אוכלוסיית הקשישים גדול משיעורן באוכלוסיה.

אוכלוסיית הקשישים בישראל מהווה - בהסתמך שקשיש הוא מי שגילו מעל 65 שנה -

כ-9% מהאוכלוסיה, בעוד שמקרי שוד שבוצעו כלפי קשישים מהווים 11.6% מסך כל מקרי

השוד ב-1987; בשוד מזויין - כאשר מדובר שהשוד מלווה באיום בנשק או השוד מבוצע על

ידי יותר מאדם אחד - הנתונים מצביעים על 10.6% שבוצעו נגד קשישים מכלל מקרי השוד

שבוצעו. ב-1988, בשוד רגיל יש לנו עליה, כש-13.4% בוצעו כלפי קשישים, ובשוד

מזויין -7.2% מכלל מקרי השוד בוצעו כלפי קשישים. בחודשים הראשונים של 1989 אנחנו

רואים התגברות בשוד רגיל, כש-13.6% מכלל מקרי השוד בוצעו נגד קשישים, ובשוד

מזויין -6.8%.



בשתי עבירות נוספות בולט ריבוי המקרים כלפי אוכלוסיית הקשישים והן כייסות

וחטיפת ארנקים. בשנת 1987 - 18.5% מכלל מקרי הכייסות בוצעו כלפי קשישים, ו-23.5%

מכלל חטיפת הארנקים. ב-1988 יש ירידה - 9.8% מכלל מקרי הכייסות נעשו כלפי

קשישים, ו-16% של חטיפת ארנקים. בחודשים הראשונים של 1989 - דהיינו, ינואר-פברואר

- יש עליה משמעותית בכלל העבירות האלה, כאשר 13.4% מכלל מקרי הכייסות היו כלפי

קשישים, ו-28.2% של הטיפת ארנקים נעשו כלפי קשישים.

כפי שאמרתי, פיזור המקרים הוא רב, קשה להצביע על מוקדים, וכשאנהנו מדברים על

תחום החקירה, אנחנו מדברים על יקירה לאחר מעשה, כאשר חקירה כזאת היא קשה. לא צריך

להדגיש שהמשטרה מייחסת השיבות רבה לחקירה וגילוי עבריינים כאלה בגלל אופי המעשה,

ובתחום הזה אנחנו עושים כמיטב יכולתנו.

נצ"מ ח' קוצר-ספיר;

תחום המניעה מתרכז בפעולה עד לאירוע הפלילי, אם וכאשר יקרה. במידה מסויימת

גם איורי קרות אירוע פלילי יש מעורבות, שהיא כאילו מחדשת, מחזקת ובודקת את מה

שנעשה בפעולה המניעה, שאולי היוותה איזה שהוא גורם לאירוע הפלילי.

שתי זרועות במשטרת ישראל עוסקות בתחום הטיפול בקשיש והמניעה: זרוע השיטור

והבטחון, באמצעות קציני שכונה, כ-60 קציני שכונה, שפרוסים על פני כל הארץ

בשכונות; וזרוע המשמר האזרחי, באמצעות ראשי המשרדים של המשמר האזרחי, שעובדים

בתחנות הפרוסות על פני כל הארץ, כ-55 תחנות ואנשי סגל המשמר האזרחי ב-300 בסיסי

משמר אזרחי, שפרוסים על פני כל הארץ.

תחום המניעה עוסק בפעולות מגוונות, בחלקן קבועות בכל הארץ, כמו הדרכה והסברה.

ההדרכה וההסברה מתחלקות להדרכה והסברה פרטנית, אפילו בבית הקשיש, בעזרת ביקורים

שוטפים שבהם פוקדים את בית הקשיש, ולהסברה והדרכה קבוצתית במועדונים, בקבוצות של

ארגונים, שנעשות על ידי הקשישים ומי שמארגן אותם בשכונות וכיוצא באלה.

מעבר להסברה יש פעילויות ספציפיות שנוגעות למניעת עברינות או להקשייה על

העבריין לפעול וכן לגבי כל פעולות המיגון. משטרת ישראל נותנת שירות חינם וחופשי

לכל קשיש בהתקנת מיגון ובהסברה להתנהגות מניעתית בנושא זה. אנשי המשמר האזרחי

פוקדים את בתי הקשישים, אם באמצעות רשויות הרווחה שמעירות על כך, אם באמצעות

פניית הקשישים ואם ביזמת המשמר האזרחי והמשטרה בעקבות פניות ובעקבות זה שאנחנו

ערים לעובדה שהקשיש אכן זקוק לכך. פעולת המיגון קשורה לכך שמתקינים את המיגון,

מסבירים לקשיש כיצד לנהוג ואף בודקים כיצד הקשיש נוהג.

פעולות נוספות יש בהתאם למקום. אם יש פעילות ייחודית של ארגוני המתנדבים

באזור מסויים ויש הזדקקות מיוחדת לשירותינו, אנחנו נותנים. הדבר הקיצוני - אנחנו

עובדים בשיתוף פעולה עם רשויות הרווחה ואפילו עוזרים להם. יש מקומות שאנחנו

אפילו מסייעים בהובלת הארוחה החמה לקשיש. יש מקומות שאנחנו מסייעים בהגברת הקשר

הרווחתי והתרבותי כדי לדאוג לריכוז הקשישים, אם באירועים ואם בחגים, ונעזרים הרבה

גם בהופעות התזמורת שלנו. תזמורת משטרת ישראל היא אחד הכלים לבנות את הקשר

ולהביא את דברה של המשטרה לציבור. באופן סיסטמטי היא מופיעה בכל מועדוני הקשישים

ובתי האבות. בימים של הופעה אנחנו משלבים גם את ההסברים. ההסברים וההרצאות

ניתנים על פי צרכי המקום בשפות זרות, מותנה כמובן באוכלוסיה.

פעולת המניעה קשה למדידה, היא נעשית על פני כל הארץ, אבל אתן לכם דוגמאות מסך

הפעילות שפעלנו בשנת 1988: ביקורים פרטניים שנעשו בבתי קשישים - 11,654. בחלקם

אלה כבר ביקורים שגרתיים אצל קשישים שמודעים ליחידות השונות שציינתי, בחלקם כמובן

חדשים שמתוספים מדי שנה. התקנת מיגון במהלך 1988 - 559. אבל יש לקחת בחשבון, דבר

ראשון, שזו פעולה שגרתית שכבר נעשית מזה שנים. דבר נוסף, עיקר התקנת המיגון של

משטרת ישראל נעשית לאלה מן הקשישים שמקבלים את המיכשור של המיגון מהרשויות

המוניציפליות. אחוז קטן מאד יש בידם לרכוש את המיגון, מודעים לכך מזמינים את

המשטרה להתקנה.



ש' ארבלי-אלמוזלינו;

כמה עולה המכשיר?

נצ"מ ח' קוצר-ספיר;

בסביבות 1,200-1,000.

היו"ר אי נמיר;

איזה מכשיר?

נצ"מ הי קוצר-ספיר;

עינית, שרשרת, סורגים וגם ביפר.

היו"ר אי נמיר;

את זה המשטרה עושה בעצמה?

נצ"מ חי קוצר-ספיר;

כן. יש לנו מתנדבים, יש לנו סי.ירות תיקונים וסיירות מבצעיות. ברגע שפונים

מגיעים.

ב-1988 נעשו 1,740 פעולות הדרכה והסברה, ובנוסף הולק הומר הסברתי - דפדפות,

פתקיות שונות - כ-40,000. יש גם פעולות יהודיות, כפי שציינתי קודם, והן מגיעות

לכ-1.150.

אנהנו מגבירים את הפעילות כשיש אירועים מי והדים, או כשהמערך המטפל מקבל את

המידע מהמשטרה שיש איזה שהוא חשש לעבריינות מתגברת. אנהנו יוזמים גם הגברת פעילות

לפי האירועים בהברה -או אירועי הגים, או יציאות להופשות, או התרחשויות מסויימות

שעלולות להביא לעבריינות.

באשר לביפרים; הנושא הזה מוקפא מן ההיבט של קבלת אנשים הדשים. משטרת ישראל,

לפני כשנתיים, עצרה את ההתפתהות הזאת בגלל מגבלות של יכולת לעמוד בדרישה ולתת

מענה, גם בגלל מגבלות תקציביות, כוה אדם, וגם מבהינה טיפולית מקצועית. משטרת

ישראל יכולה להיענות כמובן למעשי עבריינות, אבל הרבה מהקריאות דורשות טיפול שהוא

מעבר לכך. לעתים הקריאות של הביפר הן זעקה לטיפול בתהום אהר. זאת אחת הבעיות

שממנה עולה הצורך בתיאום בין המשטרה והרשויות האחרות המטפלות. ההחלטה של משטרת

ישראל, כפי שהיא בנויה לכל הנושא, היא מאד ערכית: הוהלט לא לנתק את אלה שהיו

מחוברים אלא להשאיר אותם עד אשר לא יהיה צורך.

שי ארבלי-אלמוזלינו;

כמה יש כאלה?

נצ"מ חי קוצר-ספיר;

בירושלים - 270 קשישים מחוברים; בתל-אביב כ-190.
פרופ' מי אמיר
בתל-אביב זה פרטי, בירושלים - ציבורי.



נצ"מ ח' קוצר-ספיר;

נכון.

במחוז הצפוני - מקרית-שמונה עד חיפה, כולל חיפה - יש בודדים, כמה עשרות.

הבעיה היתה בעיקר בגלל ריבוי הקריאות שאינן רלוונטיות לטיפול המשטרה. כאן

התעוררה הבעיה איך ליצור את הקשר ועד כמה יכולה המשטרה לטפל בהפניה ובמעקב.

מאידך, הקשיש שהוא במצוקה, גם אם המצוקה ישירה וגם אם היינה קריאה לעזרה לדברים

אחרים, לא יכול להבין את בעיות המשטרה. נתקלנו גם בקשיים אחרים עם הרשויות

האחרות. על כל פנים ההחלטה היתה להשאיר את הענין מבחינה ערכית, ובגלל שנשארה

אוכלוסיה קבועה נוצרה מעין מערכת הסתגלות בין הקשיש ובין המשטרה. היום יש קשרים,

הם מודעים, והצרכים פחות או יותר מקויימים.

השלב השני שהמשטרה עוסקת בו - בשעה שקורה האירוע הפלילי, וזה טיפול של מערך

החקירות. עם זאת, ברגע שקורה אירוע גם אנחנו מגיעים במסגרת של ביקורי קרבנות

ומנסים לבדוק ולהסיק מסקנות לגבי ההדרכה המניעתית, אם ניתנה אם לא, ולחזק את

הקשיש בתחום הזה כדי שהמקרה לא יישנה.

בסך הכל אנחנו מתואמים עם אגף השיטור והבטחון, מתואמים עם מערך הסיור וגם עם

החקירותח, אבל במערך המניעה אנחנו יכולים לציין ולפרט מה אנחנו עושים, איפה

בדיוק. עד כמה זה מונע איננו יכולים לדעת. אין אף מערכת משטרתית בעולם שיכולה

לתת את התשובה על כך.

את חלק הארי של טיפול המשטרה בנושא הזה אנחנו רואים מן ההיבט של הטיפול

המעשי שאנחנו צריכים לעשות במניעה, מן ההיבט שאנחנו רואים את שירות המשטרה כשירות

לציבור, העוסק במיוחד באוכלוסיות חלשות, והקשישים מוגדרים כאוכלוסיה חלשה, וללא

ספק גם מן ההיבט של המשטרה שהיא משטרה שירותית המתייחסת ערכית לאוכלוסיה הזאת בלי

להתחשב ברמת הסטטיסטיקה. הקושי שלנו הוא חוסר התיאום וחוסר שילוב איטנסיבי עם

שאר המערכות. יש מערכות שהתיאום יוצא מהכלל, עד כדי כך שהארגונים הוולונטריים

ומערכות הרווחה משולבות ויש אפילו מתכונת של מיפגשים דו-שבועיים מנהלתיים עם

פיקוד המשטרה לתיאום, להחלטה.

היו"ר אי נמיר;

תני לנו דוגמאות איפה זה הולך טוב.
נצ"מ חי קוצר-ספיר
בצפון, בקרית-שמונה וצפת: נעמ"ת, ויצ"ו, אמונה, רשות הרו ורד!, קצין השכונה. זה

פועל יפה מאד. בתל-אביב, על פי מקומות, קשה מאד לארגן את הענין כי יש פיצול.

בהרצליה - תיאום יוצא מהכלל. אגף הרווחה שם חזק מאד, ער מאד ויש הדדיות ויחסי

גומלין. כך גם באזור השרון, כפר-סבא, נתניה, הוד-השרון, רעננה. מענין שבמקומות

שיש תיאום טוב, זה מיד מקיש על טיפול בנשים מוכות, ילדים וכל נושא האלימות

במשפחה. הקושי האחד הוא שאין לנו אחידות באינטנסיביות הנדרשת לתיאום. הקושי השני
הוא מקצועי יותר
אנחנו ערים לכך, שככל שאנחנו מגבירים את ההסברה ויוצרים קשר עם

הקשיש ומסבירים לו כיצד הוא צריך להתנהג התנהגות מניעתית עולה החשש של הגברת

החרדה. יחד עם זה אנחנו לא יכולים לקחת על עצמנו לא להסביר כדי למנוע את התופעות.
ז י פרידמן
כשאנחנו עוסקים בנושא האלימות, שהיא בעיה בחברה והיא בעיה של אלימות גם מול

עובדים סוציאליים בשירותי הרווחה, הדברים צוברים עצמה וכמות, ואנחנו עדים לכך יום

יום. את האלימות נגד קשישים בעיר הגדולה תל-אביב אנחנו יכולים לראות כתופעה

שנגזרת מתופעה כללית שקורית היום בארץ. אני לא חושבת שקיימת היום בתל-אביב



אפידמיה בנושא הזה, אבל מה שמאפיין את הפגיעה בקשישים בחודשים האחרונים הוא

שהפיזור הוא פיזור גיאוגרפי, איו איזור מוגדר אחד. מדובר באזורים יוקרתיים מול

אזורים נחשלים; הפגיעה היא בשעות היום וגם בערב - היתה לנו קשישה שנפגעה ביום לא

בביתה אלא ברחוב - זה נעשה בתוך הבית, באמצע הלילה, על רקע של נסיון לשוד; האנשים

הנפגעים הם צעירים יותר ומבוגרים יותר, אנשים ממעמד בינוני ועד מעמד נמוך. יש

אנשים שנפגעו פיזית וגם אושפזו בבית החולים. מובן שיש השלכות, אדם עובר טראומה

וצריך לעסוק בה לא רק בטווח המיידי אלא גם בטווח הארוך יותר. על סמך השיחות

שניהלנו עם הקשישים התוקפים הם בדרך כלל צעירים, חלק מהם מסוממים, לפחות כפי

שתוארו לנו על ידי הקשישים עצמם.

בעיר תל-אביב קיימת בהחלט רגישות ותשומת לב. אני מקבל שיש להעמיק את הקשר ואת

התיאום המלא עם המערכות השונות. יחד עם זאת, בתל-אביב קיים היום קשר יומיומי עם

המשטרה. אנחנו נזונים מדי יום ביומו בשעה שתיים וחצי אחר הצהריים על אירועים,

מקרים חריגים, שקורים בעיר, לא רק נגד קשישים. היות ואנחנו רוצים, כאגף רווחה, לא

להיות נגררים ומגיבים כתוצאה מפירסום בעתונות, מייד כשמתקבלת הידיעה אנחנו יוצאים

לשטח. כלומר, הזמינות והנגישות בשטח של שירותי הרווחה היא חשובה כאן כדי לאבחן

ולראות נכון אם זה נושא שדורש התערבות מיידית, או אם זה נושא שלא "כצעקתה".

היו"ר אי נמיר;

למה אומרת לנו נציגת המשטרה שהקשר בתל-אביב הוא קשה מאד?

ז י פרידמן;

אני יזמתי את המיפגש עם ניצב מרכוס, עם המטה שלו. יש קשר עם דבורה אליאב,

המשנה למנהל האגף, מדי יום ביומו אצלה במשרד, ומקבלים מידע שוטף, לא רק לגבי

קשישים.

אני טוען, לפי תפיסת עולמי המקצועית והערכית, ששירותי הרוויה הם לא שירות של

פקידים. יש לנו תפיסה ערכית של המקצוע: המקצוע הוא מקצוע שיש בו גם שליחות וגם

מנדט חברתי. אני לא יכול להגיב כתוצאה ממישהו שפונה אלי, אני רוצה לדעת את הענין

סמוך לאירוע ולא רק לגבי קשישים, גם אם זו שריפה בבנין או אם זה רצח או כל דבר.

אני טוען שתפקידנו לא לבוא ולהגיד אם האדם מוכר או לא מוכר, אם יש לו תיק או אין

לו תיק. קודם כל, צא לשטח, תבדוק ותראה.

היו"ר א' נמיר;

מה מקורות האינפורמציה שלכם?

ז י פרידמן;

מקורות המידע - ישירות מן המשטרה. יום יום בשעה שתיים וחצי אנחנו מקבלים את

רשימת האירועים שקרו באותו יום.

היו"ר אי נמיר;

בתל-אביב יש אחוז הקשישים הגבוה ביותר, למעלה מ-20%. תל-אביב היא עיר גדולה

ואגף הרווחה עוסק בהרבה נושאים ארורים מלבד הקשיש. שמענו כאן מנציגת המשטרה

שתל-אביב היא מקום שבו הקשר של המשטרה עם אגף הרווחה הוא קשה מאד.

נצ"מ חי קוצר-ספיר;

אני דיברתי על פעולות בתחום המניעה, מר פרידמן מדבר על הקשר שיש לגבי אירועים

פליליים. לא אמרתי שהקשר עם אגף הרווחה קשה.



היו"ר א' נמיר;

דיברת על מניעה, דיברת על מערכת יחסים עם אגף הרווחה ועם ארגונים מתנדבים

ואמרת שכאשר יש ירק שוטף בכל ימות השנה הוא עוזר גם כשיש מעשי אלימות.

אני שואלת על תל-אביב, עיר כל כך גדולה, שאובייקטיבית אי אפשר להיות בקשר עם

אוכלוסיה כל כך גדולה של קשישים, אנהנו שומעים שנושא הביפרים בעיר כמו תל-אביב

הוא כל כך מצומצם, אז איך אתה יכול לעשות משהו כשקורה משהו לקשיש? איזו שליטה יש

לך?

ז' פרידמן;

יש בהחלט עוד הרבה מה לעשות, אבל צריך לחלק את הענין למיגון הפיסי ולכל מה

שקשור לעבודה המונעת. אם שואלים את דעתי, אני הושב שצריך היה להקים לענין זה רשות

ממלכתית. אנהנו חותרים לעשות את זה בתל-אביב, שיהיה פורום אהד שיעסוק בנושא ויעלה

אותו לכותרות בצורה האגרסיבית ביותר, כי אם הנושא הזה לא יעלה לכותרות ואם לא

יעסקו בו, יצליהו לינת רק את הטיפול הפרטני.

אשר למיגון באמצעות סורגים - מדובר בתל-אביב בסדר גודל של כ-3,000 בתים.

קשרנו קשר עם הצבא, פרוייקט צב"ר, והגיעו היילים, שהיו רק עכשיו בשכונת נוה-עופר,

ולפני כן בנוה-שרת, בהדר-יוסף ובשכונת התקווה. במסגרת הפרוייקט הזה מגיעה קבוצת

חיילים ומתקינה בין השאר גם סורגים בבתים. בעיניות ושרשראות אנחנו מדברים על סדר

גודל של 3,500 .אני חישב שבנושא זה כל צורך שידוע לנו, שבודקים אותו גם על ידי

סנסורים בשטח, מיידית יש לו תשובה.
משדרי מצוקה
בעיר הגדולה תל-אביב יש 220 משדרי מצוקה, שניתנים לאוכלוסיה על

פי קריטריונים. יושבת ועדה והיא קובעת על פי קריטריונים. לא יקרה מקרה אחד של

אדם שידוע לנו שהוא עונה על הקריטריונים שקבעו, שלא יותקן אצלו משדר מצוקה, למרות

שהוא עולה 1,500 דולר. אם אדם לא יכול לשלם לא יקרה - כאשר הדבר מוצדק - שבגלל

בעיה כספית לא יותקן משדר מצוקה. צריך גם להבין שמשדר המצוקה יכול להיות מותקן רק

לאדם צלול. לגבי אדם שאינו צלול קיימת בעיה עם משדר מצוקה.

1
דיור מוגן
יש קשישים בעיר תל-אביב, 350 איש, שמסודרים בדיור מוגן, והשנה

מתוכננים 60 נוספים. אלה אותם האנשים שהאלטרנטיבהת לשלומם ולבטחונם הוא הדיור

המוגן.
ביחס לנושא ההסברה
נושא ההסברה הוא נושא מונע ממדרגה ראשונה. יש לתדרך את

הקשישים. לא לבוא ולומר שאנחנו לוחצים על כפתור הפאניקה, כי אם נעשה זאת,

הקשישים ייכנסו לפאניקה. צריך לעשות בתבונה, לגייס לנושא הזה מוחות מקצועיים איך

לשווק אותו לקשישים בצורה חינוכית, נכונה ובצורה יעילה, בתקשורת הכתובה, בתקשורת

האלקטרונית, שהקשישים יידעו פק"ל התנהגות במקרה של תקיפה.

נוסף לכך אנחנו חושבים שיש מקום להציע בדברים שהם אולי דברים קטנים. למשל,

לגבי היום שבו מחלקים את הצ'קים לקשישים בביטוה הלאומי.
היו"ר אי נמיר
שר המשטרה הודיע בכנסת שמציבים שוטרים ביום שמחלקים את הקיצבאות בבנקים.
ז' פרידמן
אנחנו פועלים בתל-אביב להאיר רחובות חשוכים וחדרי מדרגות,ולגרום שיהיו

פטרולים יותר אינטנסיביים של המשטרה והמשמר האזרחי, אולי גם לגרום למעורבות של

תושבים אזרחים, התארגנות של משמרות אזרחים באזורים, למרות שאיננו יכולים להגדיר

אזור ספציפי שהוא פגיע יותר מאזור אחר.



ההסברה לקשישים היא, שלא ישאו איתם ארנק או תיק או תכשיטים. כמו כן - לא

להתנגד. ישבנו עם הקשישים ודיברנו איתם על התנהגותו של התוקף מול תגובתו של

הקשיש.
אשר לעונשים המרתיעים
עונש מרתיע הוא נושא שצריך לבוא ברקיקה מיוהדת. אני לא

יודע אם צריך להגיע לעונש מוות, אבל צריך עונש מרתיע ביותר מול אותם עבריינים.
בסיכום דברי
אני לא אומר שאנחנו יושבים על זרי דפנה ומהכים לתגובות, מחכים

לפניות. אני הושב שיש עוד הרבה מה לעשות, אבל אני שמה לומר שאנהנו מתייחסים לנושא

הזה במלוא הרגישות ותשומת הלב. אכן, קיימת בעיה של כוח אדם. אנחנו במקצוע שלנו

האלמנט שמסייע, שמהולל שינויים אצל המטופלים. אנהנו מדברים, אנהנו בודקים, אנחנו

משתמשים בטלפון, אנהנו לא אנשי כפיים שלוקחים מעדר או כלי אחר. אלה הכלים שלנו,

ולצערנו הרב בנושא של הקצאת כוח אדם חל כרסום, אני מדבר במקרו, כי אני יושב

בוועדה משותפת של השלטון המקומי ומשרד העבודה והרווחה. היום מדברים על שמירת

הקיים ואין מה לדבר על הרחבה, על תוספות תקציב ועל הקצאת כוח אדם. אני רוצה גם

להזכיר את הנושא של השכר שמשולם לעובדים הסוציאליים או לעובדים בשירותי רווחה.

אנחנו חייבים לראות את הדברים בראיה כוללת ולא לנתק דבר אחד מהשני.
א' פייברון
אני מדבר על עיר קטנה מתל-אביב, על לוד. מהאינפורמציה שקיימת אצלנו במחלקה לא

מדובר בתופעה שמבחינה סטטיסטית היא גדולה מדי. קשה להצביע על אירועים יומיומיים,

אבל האפקט הפסיכולוגי הוא קשה מאד. בדרך כלל אנהנו שומעים יותר על חטיפת ארנקים,

שומעים יותר על פריצות לבתים ולא נתקלתי בלוד בבריונות לשמה כתופעה מדאיגה. יש

תופעה של צרכני סמים שסוחטים קשישים, אבל כמקרים בודדים ולא כתופעה סטטיסטית

רחבה. האפקט הפסיכולוגי על הקשישים הוא קשה מאד וכל ידיעה בכלי התקשורת על אירוע

כלפי קשיש, גם באזור שלנו וגם באזורים אחרים, יוצרת מתח אצל הקשישים. אנהנו

נתקלים בתופעה של קשישים שמדווהים על פחד לישון בלילה, שחוסמים את הדלת עם שולחן,

שדופקים מסמרים בחלונות. הקשישים הופכים את הבית שלהם לכלוב, ומבהינת איכות החיים

של הקשיש זה פוגע. לא הייתי רוצה לראות קשישים שחיים תחת סוגר ובריח, כשהכל סגור

ונעול. הקשישים מפחדים לצאת בשעות הערב לאירועים שקורים בעיר וכך אנהנו יוצרים

מצב שאנחנו מחזקים את מערך הקשישים שנשארים בבית. מדובר עכשיו על סדר פסח

שמארגנים לקשישים ויש כאלה שמפחדים ללכת לליל הסדר שמא יפרצו להם את הבית כאשר הם

נמצאים בחוץ.

אני חושב שמעבר למה שדובר פה על פעולת המשטרה והמניעה הבעיה המרכזית היא

הפחדים של הקשיש, היעדר הפתיהות שלו ואנחנו צריכים לפעול לפתרון הבעיה הזאת. .
היו"ר א' נמיר
איך, אתה הושב, אפשר לעשות זאת?
א' פייברון
קשישים שנמצאים במסגרות חברתיות, תחושת הפחד והבדידות שלהם קטנה יותר. יש לנו

' קשר הדוק עם משטרת ישראל, והמשמר האזרחי עוזר לנו בהובלת קשישים לאירועים וגם

בנושא ההסברה, כאשר יש הסברה בכל מועדוני הקשישים שלנו ובכל מה שקשור למיגון,

לענידת תכשיטים ועוד. נוסף לזה יש צורך לחזק את ההיבט של הפעילות החברתית מסביב

לקשישים, כי קשיש שמגיע למסגרת מועדון ושוהה שם עד שעה ארבע ארור הצהריים תוך

פעילות הברתית אולי לא משתחרר לגמרי מהפהד לישון בלילה, אבל יש ירידה בחרדות שלו.

התחושה של "ביחד" עוזרת לענין הזה. אם נחזק את יציאת הקשיש מן הבית או נביא את

הסביבה אל הבית שלו - ויש אפשרות להביא עובדים סוציאליים שייכנסו לבתים, להפעיל

התנדבות של בני נוער שיגיעו לבתים - אולי לא נפתור את הבעיה, אבל נקהה את החששות,

את החרדה ואת תהושת הבדידות.



לנושא של הוסטלים, דיון מוגן, שהוצג כאן: גם בלוד יש שני מקומות של דיור מוגן

לכ-100, זוגות ובודדים. תחושת הפחד באמת פוחתת כשאדם גר במסגרת, שמצד אחד הוא לא

חש בה שהוא חי בבית אבות אלא בדירה משלו והוא יכול לנהל את חייו כפי שהוא רוצה,

ומצד שני יש הגנה, יש מערכת תקשורת עם אם הבית, יש מועדון. לדעתי, הכלי הזה שנקרא

דיור מוגן, במיוחד לאלה שחיים באזורי מצוקה בבתים בודדים, יכול להוות פתרון טוב.

מתוך שיחות שהיו לי עם קשישים שעברו מבתים ערביים בעיר העתיקה לוד לדיור המוגן

למדתי שהם התחילו לחיות והפסיקו לחשוש. זה גם כן נושא שצריך לטפח בארץ כפתרון

למניעת בדידות הקשישים.

לדעתי, המערכת שלנו צריכה לעבוד על חיזוק רשת התמיכה המשפחתית והחברתית.

המדורים לקשישים עוסקים היום הרבה בנושא חוק ביטוח סיעוד ומתברר שהנושא זה לוקח

מעל ומעבר מבחינת כוח האדם, לכן קשה מאד לחזק ולטפח את ההיבט של ההתמודדות עם

הפחדים והבדידות של האנשים.
לסיכום הדברים
בנוסף להיבט של מניעה ורקיקה הדגש צריך להיות על הוצאת הקשיש

מביתו והתמודדות עם הבדידות והפחדים שלו. לא נוכל לאטום את בתי הקשישים, להיפך -

אנחנו צריכים לאפשר להם לצאת החוצה. אם יהיה אפשר להפנות כוח אדם מקצועי

ותקציבים להפעלת זמנו הפנוי של הקשיש, שהוא רב מאד, נקל מעט על המצוקה של הקשיש

מבחינת החרדה והפחדים.
ד"ר ח' ליהמן
הנושא, כפי שמופיע בבתי החולים, הוא רחב, מעבר לאספקטים שנאמרו עד עכשיו.

בבתי חולים רואים את הנושא מהצד של הפגיעה הפיסית, גם פגיעה שנעשית בתוך המשפחה,

וגם מהצד של הזנחה בטיפול. נוכחנו לדעת שאין מספיק מודעות למקרים האלה, לא מספיק

שמים לב אליהם. מטפלים באנשים - שבאים או חבולים או במצב של תת-תזונה או עם

פגיעות אחרות כתוצאה מטיפול לקוי במסגרת הבית או על ידי מטפלים פרטיים - מטפלים

בסימפטום, במיולה, אבל לא מספיק שמים לב למצב הכלכלי של הזקן ולא מספיק חוקרים איך

הוא הגיע למצב הזה. זו תופעה שידועה לא רק בארץ אלא גם בארצות-הברית, שכשמופיעים

הצוותים הרפואיים הם לא רוצים כל כך להיכנס לתחום המקודש של המשפחה ולא רוצים

להתערב ולדעת יותר מדי ממה שנעשה במשפחה, למרות שהפגיעה שם היא לא פחות חמורה,

היא אפילו יותר חמורה. הקשישים האלה לא מתלוננים. היות ומדובר על פגיעה בתוך

המשפחה או על ידי אנשים שקרובים להם ושהם תלויים בהם הם מהססים להתלונן, בוודאי

לא במשטרה וגם לא לפני הצוותים הרפואיים. אנחנו צריכים למצוא דרך איך לאתר את

המקרים האלה ולזהות אותם ואיך לדווח עליהם. אני חושבת שזה צורך ראשוני במסגרת בתי

החולים והמוסדות הגריאטריים.

תופעה אחרת שקיימת בבתי החולים היא התופעה של הקשישים שעוזבים אותם בחדרי

המיון ואין להם כתובת לחזור אליה. תופעה זו יוצרת תגובה מצד הצוות הרפואי, שלא

יכול לסבול את הענין של סתימת מיטות, תגובה של דחיה כלפי אותם הקשישים שכבר נדחים

על ידי המשפחה. כלומר, אותם קשישים שנדחו פעם איות על ידי המשפחה נדחים פעם שניה

על ידי הצוות הרפואי. נמסר לי על קשישים שנשלחים לבתי חולים בערב ומוחזרים באמצע

הלילה מתוך החשש שישארו בבתי החולים. אני רואה בזה פגיעה חמורה מאד, גם בגלל

העובדה שהיא לא זוכה להתייחסות מספקת. בו בזמן שכיום יש התייחסות לפגיעה אלימה

כלפי קשישים שנעשית על ידי זרים, הרי לענין של הזנחה רפואית ויחס לא נאות מצד

המשפחה, שמהווים פגיעה חמורה, אין מספיק התייחסות. עוד לא הגענו אפילו למצב

שנוכל לאתר אותם. כשהסתובבתי בין בתי החולים ושאלתי רופאים ואחיות מה הם יודעים

על התופעה, התברר שהם לא יודעים את מימדיה, אם כי הם יודעים שהיא קיימת. היו

רופאים שברכו על עצם העובדה שמעלים את הבעיה, ונשתדל באמת להביא אותה למודעות

הצוותים הרפואיים.

ו



ש' ארבלי-אלמוזלינו;

הקשיש לא אומר לצוות הרפואי ממה נגרמה לו החבלה?

ד"ר ח' ליהמן;

בדרך כלל הקשיש לא ימסור שאת המכה קיבל מהבן.

היו"ר א' נמיר;

ד"ר ליהמן מדברת עכשיו על פגיעה בקשיש בתוך המשפהה, כשהקשיש מפהד להתלונן

כנגד הילדים שלו.

ד"ר ח' ליהמן;

הם מפהדים להתלונן גם על מטפלים זרים, שהם תלויים בהם, והם מספרים שההבלה באה

כתוצאה מדבר אחר. הם לא יגידו שהם הוכו או נזנחו.

נ י ארד;

את יודעת מה היקף התופעה?

דייר הי ליהמן;

לא.

נ י ארד;

מה ההערכה שלך?

דייר הי ליהמן;

אין לי הערכה. אנחנו צריכים ללמוד את הנושא, הוא חשוב.

קריאה;

בארצות-הברית זה הגיע ל-20%, ואני חושב שגם בארץ זה לא פחות מ-20%.

נ' ארד;

ההערכה היא שאם לגבי ילדים ונשים במשפחה יש אלימות, האלימות בקטע של הקשישים

זהה פחות או יותר במימדים שלה לאותה אלימות.

שי ארבלי-אלמוזלינו;

לגבי ילדים יש בבתי החולים הנחיות והוראות. לגבי קשישים אין הוראות כאלה.

דייר ח' ליהמן;

מקובל היום בעולם שכאשר חוקרים את נושא הפגיעה לוקחים את הדגם של הילדים גם

לגבי לקשישים, וזה לא נכון, כי לקשישים יש בעיות מאד ספציפיות. הקשישים לא

מדווחים והפגיעה יכולה להיות גם מסוג אחר מזו שאצל ילדים, כך שהייתי רוצה להתייחס

לזה כאל סוגיה נפרדת.



סוגיה נוספת שאני רוצה לדבר עליה והיא קרובה לי בגלל שחקרתי אורנה היא נישול

קשישים מכספם. קשישים, אחרי שמסרו את הכספים שלהם או לזרים או לבני משפחה,

נשלחים למוסדות גריאטריים ציבוריים ובהרבה מקרים אינם מטופלים.

ש' ארבלי-אלמוזלינו;

באים לרמות אותם גם בבתי האבות, לא רק בבית.

היו"ר א' נמיר;

זה נעשה לא רק על ידי בני משפחה, אלא גם על ידי זרים, והתופעה הזאת התחילה

ביחוד לאחר השילומים מגרמניה.
דייר חי ליהמן
הוזכר פה יום חלוקת הקיצבאות ונאמר שהמשטרה ערה מאד לענין זה, אבל תופעה שאני

ראיתי בזמן שחקרתי את הנושא היא, שלקשישים שלא יכולים להגיע לבתי הדואר ולבנקים

יש שליח, סוכן של רצון טוב, שלוקח חלק מהקיצבה הזעומה הזאת תמורת הבאתה. אני לא

יודעת איך אפשר להגיע למקרים האלה, כי אף אחד לא מוכן להעיד על כך.

אני חקרתי את התופעה של נישול קשישים בקהילה ולא בבתי חולים ומוסדות. אני

מניחה שבמוסדות אולי נמצא מספרים יותר גדולים. בקהילה של נתניה, שם חקרתי רק

אנשים בודדים שגרים לבד, מצאתי שמתוך 156 קשישים 7 היו קרבנות נישול, והיו עוד 6

שהתנסו בכך בעבר ואיך שהוא הצליחו להרחיק את האדם שניסה לנשל אותם.
חי הרשקוביץ
במשרד הבריאות קיימת התופעה שד"ר ליהמן הצביעה עליה: אין מספיק מודעות לצוות

הרפואי. לעומת המודעות לנושא הילד המוכה, שכיזמה מהמקום הזה, כנוהג, מערבים בכך

אותנו, את המשטרה והשירות להגנת הילד, כך שהנושא מכוסה פחות או יותר, הרי נושא

הקשישים לא מוסדר. עם זאת יש תופעה שרושוב לציין אותה: בארבעה בתי חולים, במשרד

הבריאות בלבד, בזמן שחברת-הכנסת שושנה ארבלי-אלמוזלינו היתה שרת הבריאות, ניתנו

כוננויות לעובדים סוציאליים והגדרנו מתי קוראים לעובד סוציאלי, בין היתר כשזקן

בודד מגיע לבית החולים בגפו או עם משפחתו והמשפחה משאירה אותו. באותם ארבעה בתי

חולים שהיווה כוננות קראו לעובד הסוציאלית והיא עמדה על כך שלא יזרקו את הזקן

בחצות הלילה אלא יחזיקו אותו עד למחרת בבוקר, כשאפשר להתקשר עם שירותי הרוורה

ולהתחיל את המגע. לדאבוני הכוננות הזאת ניתנה רק בארבעה בתי חולים.
עוד תופעה אחת
בגלל הצורך באישפוז חולים סיעודיים ובגלל העובדה שהצרכים

גדולים מן האמצעים שיש לנו אנחנו עדים בזמן האחרון לתופעה שלא היתה עד עכשיו:

כשבני המשפחה מגיעים ללשכת הבריאות כדי לאשפז את החולה הכרוני ויש בעיה של חוסר

אפשרויות, או עוד צריכים לשלם, מתחילה אלימות נגד המטפלים, בראש וראשונה נגד

העובד הסוציאלי, האחות. זו תופעה שהתפתחה רק לאחרונה.
היו"ר א' נמיר
נשמע את נציגי הקשישים. אבקש מכם שתציגו את עצמכם ותאמרו לנו מה מטריד אתכם,

ממה אתם חוששים.
אי חכים
אני יליד מצריים, גר ברחוב לבנדה משנת 1961. אף פעם לא היה מקרה שדפקו על

הדלת, בבוקר, באמצע הלילה, או בשעה ארבע בבוקר. לאחרונה קרה מקרה: שני בחורים

לבושים בצורה נאותה דפקו על הדלת. פתחתי את הדלת. שאלו על שם מסויים ואמרתי: פה

גרה משפחת חכים. אמרו שהם מחפשים בחורה בת שבע-עשרה וחצי, אמרו להם שהיא נמצאת
אצלי ואני מחביא אותה. אמרתי
זה לא נכון. הם שאלו אם אפשר להיכנס. ראיתי אנשים

הגונים, נתתי להם להיכנס. נכנסו וישבו אתי רבע שעה. פתאום אחד מהם התחיל לעשן



סיגריה. פתחתי את החלון כדי לאוורר את החדר ואז הוא זרק את הסיגריה מהחלון, סגר

את החלון וזה היה כנראה הסימן. האדם השני התרומם, סגר לי את הפה, נרגן לי מכה על

הראש, איבדתי את שיווי המשקל שלי, נפלתי והתהילו להרביץ לי מכות בצדדים, בראש,

ואני צועק. את היד קשרו לי מאחורי הגב. היכו אותי בלי סוף, לקהו את חוט הטלפון

וקשרו אותי. בינתיים הפנים שלי התמלאו דם וכל הדברים היו על הרצפה. קרעו בד

מהכורסה, נגבו את הדם שלי ועזבו אותי קשור. מצאתי את עצמי חופשי. מה שהפחיד אותי

היה הסכן שאחד מהם החזיק ביד כשהיו בבית. חד מהם שלף סכין. תפסתי את הסכין ביד

ונחתכתי. בכל זאת הם נאבקו אתי ורצו לכסות את הפנים שלי עם סדין שהיה על המיטה.

אחר כך עזבו אותי קשור. הלכתי לטלפון השני ומצאתי שגם ההוט שלו התוך. הבת שלי

גרה מולי ברחוב. התחלתי לקרוא לה, היא באה והזעיקה משטרה ומגן דוד ולקהו אותי

לבית החולים. עשו לי את כל הצילומים הדרושים ושחררו אותי. אמרו לי לא להיכנס

הביתה כמה ימים.

היו"ר אי נמיר;

לקחו משהו מן הבית?

אי חכים;

לא. במקרה היו לי 1,000 שקל בארון. בהתחלה לא מצאתי אותם, אבל כשבאו השוטרים

הם מצאו אותם.
היו"ר א' נמיר
אחרי זה עשית משהו בבית?

אי חכים;

שמתי עינית על הדלת, ועכשיו כשדופקים על הדלת אני מסתכל דרך העינית ופותח את

הדלת רק כשאני רואה שאני יכול לפתוח אווזה.
היו"ר א' נמיר
במשך היום אתה הולך למועדון? אתה פעיל במשך היום?

אי חכים;

אני חי לבד. אני מבשל, אני מנקה את המטבח, עושה כל מה שצריך וזה לוקח לי זמן.

כשיש לי פנאי, אני קורא. אין לי מה לקרוא, אני מסתכל בטלוויזיה.
מי גטניו
באתי מבולגריה ואני גר בלוד. אני מתנדב כיועץ לביטוח הלאומי לקשישים כבר ארבע

שנים. יש לי פה מחברת שבה רשומים 150 איש, שמזמן לזמן אני מבקר אותם. האנשים

מכירים אותי ופותחים לי את הדלת. כשאני נכנס הקשיש מתחיל להתלונן: אל תתנו לי

אוכל, תנו לי בטחון. כל הלילה אני לא ישן מפחד. מארבע אחרי הצהריים אני סוגר את

הדלת, ומרעש הכי קטן אני מפחד. אני מבקר לעתים בבית החולים הגריאטרי שמואל הרופא.

ראיתי שם קשישים מאושפזים, וכשבא רופא ואומר להם שלמחרת ישחררו אותם מבית החולים,

הם מתחילים לבכות; איך אני אגור בבית, בגהינום הזה? אני לא מפחד מהמחלה, אני

מפחד רק מהפחד להיות לבד בבית.

אצלי בבית היו שתי פריצות. הגנב הראשון בא עם זר פרחים באמצע היום. כשלא מצא

אף אחד, הסתובב בבית, לקה מה שלקח והשאיר את הזר בבית. הפריצה השניה היתה בערב,

כשהלכתי לבקר את בתי. איורי שעה חזרתי ולא מצאתי את הטלוויזיה, שערב לפני כן קנו

לי מתנה אחרי שעברתי ניתוח לב פתוח. לקחו את חוטי החשמל של התנור, המגהץ, לקחו את

הטלוויזיה, הכל בשמיכה אחת, והוציאו דרך המרפסת.



מה שהכי מטריד אותי הוא שהזקנים אומרים לי: אל תיתן לנו אוכל, תן לנו בטחון.

אני חי עם זה יום יום.
פרופ' מי אמיר
יש לי הערה אחת: אני מאד מצטער, ואני מקווה שאני מבטא את דעת כולנו, שאנחנו

מתעוררים לנושא הקשישים כאשר יש אירועים דרמטיים. יש כמה גופים, כולל הוועדה

הזאת, שבשבילה זה לחם חוקה, אבל לעתים אנחנו מכפרים אולי על רגש אשמה בכך

שמתעוררים רק כשקורה משהו.

כל מקרה הוא שואה לקשיש, אבל באופן עקרוני אחוז. הקשישים כקרבנות הוא נמוך

בכל העולם - בסביבות 4% בערך.

אני רוצה לעמוד על עבירה מסויימת, מיוחדת במינה, והיא חטיפת הארנקים. חטיפת

ארנקים זה בעצם שוד. תביעה על חטיפת ארנק כדאי להכניס למסגרת שוד. חטיפת ארנקים

מבוצעת גם נגד נשים והן נחבלות בצורה קשה יותר ממה שאנחנו יודעים. המקרה שאני

שומר בלבי והוא מצער אותי - המקרה דייר דבורה אילון-סרני, האשה שחינכה אלפים,

ששוכבת כמו צמח אחרי תקיפה כזאת. אותי זה מרטיט. אם חס וחלילה יקרה לה משהו והיא

תמות, אז פתאום נדע שהיה מקרה כזה, אבל מי יודע ששוכבות כך עשרות נשים? אני חושב

שחטיפת ארנקים היא קטיגוריה מפחידה, כי היא גם נגד נשים, לא רק נגד גברים.

כל הכבוד לאליהו חכים, יש לו כושר הישרדות גדול, אבל אחת הבעיות של הקשישים

במקרים של אלימות הוא כושר הישרדות נמוך, וזו נקודה אחת.

נקודה שניה העלתה דייר ליהמן, שדיברה על סוג מסויים של הונאות. יש הונאות של

קשישים במסחר, בעסקים, מוכרים להם דברים שהם לא זקוקים להם, כולל תיקוני בית

ועוד. בשלב הבא אנחנו רוצים - פרופ' שמעון ברגמן, אני ואראלה לווינשטיין - להגיע

לכל הנושא הזה של סוגי הונאות.

כנראה שהקרבנות הגדולה ביותר של קשישים היא הפחד מקרבנות, לכך שמנו לב, וזה

מה שאמרה לנו נצ"מ חנה קוצר.

הבעייתיות של אלימות נגד קשישים ובכלל כל תחום הפריצות,והשדידות והגניבות

נובעת מההתפתחויות שחלו בתוך הפשיעה בישראל, בתחום הסמים. אם נצליח להילחם בסמים,

הורדנו 40%, אם לא 50%, מהפריצות, מהשדידות וההתעללות בקשישים, צעירים וכדומה.

אנחנו יודעים שבאותן השכונות שהן "נחשלות" מבחינה חברתית ובהן יש שארית פליטה

של קשישים עם צעירים שהם מובטלים, עבריינים וכדומה, באותן שכונות יש יותר אלימות,

כולל אלימות נגד קשישים, אם כי רוב האלימות היא נגד צעירים.

בעיה אחרת היא בעיית המניעה ומבחינה זאת כל הכבוד למשטרה. אני הייתי בין

יוזמי הרעיון של הביפרים ומקימיו. הביפרים יכולים לקום רק אם יש כמה משוגעים

לדבר, אם יש משמר אזרהי שהוא פעיל ואם יש משטרה שמסוגלת לעמוד בזה. בגלל נושא

ההתקוממות אנחנו לא יכולים לטפל בנושא הזה. המוקד בירושלים יכול לקלוט 5,000

מקרים, אבל אי אפשר לעשות את זה.
היו"ר אי נמיר
מדוע? אין מי שיענה?
פרופ' מי אמיר
אין מי שיענה.
נצ"מ חנה קוצר אומרת
אנחנו לא יכולים לענות למקרים שהם לא משטרתיים. אבל

מהמחקר המשטרתי עולה ש-60% מכל מה שהמשטרה עושה איננו קשור בפשיעה, זה פשוט שירות

סוציאלי עשרים וארבע שעות. כאשר היה שקט בירושלים,כשהיה משמר אזרחי חזק ולא היו



פצצות, המשמר האזרחי עשה דברים נהדרים, וגם היום הוא עושה במסגרת כוח האדם שיש

להם. גלינו שאם אתה משלב את זה עם בתי ספר שבאים לבקר קשישים במסגרת השיעורים

האזרחיים זה עוזר.

הערה לזאב פרידמן, ראש שירותי הרווחה בתל-אביב, שדיבר על כך שצריך לעשות

פרסומת אגרסיבית. במסגרת המכון לקרימינולוגיה נעשתה עבודת M.Aשהשוותה מועדון

קשישים ברחביה למועדון קשישים באחת השכונות הפחות יוקרתיות ועשירות. מצאנו שהסברה

אגרסיבית מעלה את הפחד, והסיפורים שמהלכים מה קרה לאחד ומה קרה לשני יכולים להיות

מאד חבלניים. כך שאם מדברים על פרסומת אגרסיבית - אני לא בטוח. אני לא רוצה לרמוז

לכם שאני חושב שלגבי ענין הילדים שמשליכים את עצמם לפני הרכב כלי התקשורת עשו דבר

נוראי, אבל אני לא רוצה להיכנס לזה.
הערה סופית
אנחנו לא יכולים להגן על כל הקשישים. צריך לעשות מה שיותר עיניות

וכדומה ולהסיר את הפחד, אבל הבעיה של הפחד מפשיעה הוא תוספת לדברים הנוראים שכאן
דיברו עליהם
רמת החיים הנמוכה, שירותי הבריאות שלא תמיד אנחנו יכולים לעמוד בהם

בגלל מה שקרה ועוד. הדבר העצוב ביותר הוא, שכאשר אתה שואל את הקשיש מה מדאיג
אותו יותר, הוא אומר
הבטחון.
אי חכים
אני רוצה לספר משהו שקרה: באותו בנין שלנו יש אשה שאושפזה כמה פעמים בבית

ההולים "אברבנאל". היא פותחת את הרדיו שלה בקול חזק, השכנה טוענת שהרדיו מרעיש

ומספר פעמים קראה למשטרה. מה עשתה השכנה בפעם האחרונה? הביאה את הבת שלה, את הבן

שלה עם אקדח ביד, תפסו את האשה הזאת במדרגות, הכניסו אותה פנימה, נתנו לה מכות

רצח עד שהתעלפה. הפחידו את האשה ואמרו לה: אם תלכי למשטרה נעשה לילדות שלך כך

וכך. האשה הזאת עזבה את הדירה, נעלמה ואנחנו לא יודעים איפה היא נמצאת.
פרופ' מי אמיר
התופעה של אלימות כלפי קשישים קיימת גם במגזר הערבי. הגיע אלינו מכתב מקבוצה

של ערבים בחיפה בו הם מתלוננים על התעללות בקשישים וסחיטה.
ש' ארבלי-אלמוזלינו
לא שמענו את איש משרד העבודה והרווחה, שלדעתי היה צריך לדבר אחרי המשטרה. כל

נושא הדאגה לקשיש ומניעת התעללות בקשישים הוא מתפקידו של משרד העבודה והרווחה.

מה שעושה המשטרה בתחום הזה, היא עושה מתוך רצון טוב. זה איננו תפקידה של המשטרה,

לכן היא גם חדלה להרחיב את הפעילות בתחומים ששמענו עליהם, אם זה ביפרים ואם זה
אמצעים אחרים. נשאלת השאלה
משרד העבודה והרווחה, שמופקד על הנושא של הטיפול

בקשיש - מה הוא עושה, מה המדיניות שלו, מה הכלים, מה האמצעים שהוא נוקט בהם כדי

להתמודד עם הבעיה הזאת?

יש קשישים שנכנסים אליהם הביתה, תוקפים אותם והם יכולים להתמודד עם הבעיה,

כמו ששמענו מאליהו חכים, אבל מה גורלם של אותם קשישים שמרותקים למיטה, שהם

בודדים, יכולים להיכנס ולהתעלל בהם ואין מי שיוציא הגה?

הבעיה משולבת ומורכבת ואני חושבת שהפעילות שנעשתה על ידי הכנסת וגם על ידי

הוועדה הזאת, הן לגבי ביטוח סיעוד והן לגבי אישפוזי סיעודי, איננה מושלמת. היום

אני שומעת שמשרד הבריאות החליט, שכדי להתאשפז בבית-חולים סיעודי הקשיש צריך לשלם

4,500 שקל.
היו"ר א' נמיר
ההחלטה הזאת פורסמה?



ש' ארבלי-אלמוזלינו;

משרד הבריאות החליט וניתנו הוראות, שהפקידים חייבים לבצע אותן. אני שואלת:

הרי מדובר בבית הולים סיעודי, לא בבית אבות. בשעה שמצד אהד רוצים להקל על הקשישים

באים מצד שני ודורשים מהם לשלם דמי כניסה לבית הולים סיעודי, כאשר אורך החיים

בבתי החולים האלה, בממוצע, ארבעה-ששה חודשים, מכסימום שנה? זאת, בנוסף לתשלום

החודשי שהמשפחה צריכה לשלם עבור הקשיש, בנוסף לקיצבת הזיקנה שהקשיש נותן. אני לא

יכולה להבין את זה. האם היתה כאן מחשבה מעמיקה בקשר לנושא זה, או שהחליטו לגייס

כסף ונטפלו לקשישים ולחולים הסיעודיים?

נוסף לנתונים והמספרים שמסרה היושבת-ראש אנחנו חייבים להפנות תשומת לב לאותו

סוג של אוכלוסיה שנופלת כמעמסה על המשפחה ולכן גם באה האלימות של המשפחה, כפי

שתוארה כאן. יש משפחות שלא יכולות לטפל בקשישים האלה, ולבית חולים סיעודי הם לא

יוכלו להיכנס עכשיו אם לא ישלמו את דמי הכניסה של 4,500 שקל. לכמה מאלה יש הכסף

לשלם, בנוסף לתשלום החודשי שמטילים אותו על כל בני המשפחה, אפילו הנשואים, אפילו

הבנות הנשואות? זה מחייב מחשבה. אני חושבת שהוועדה, בנוסף לדיון שאנחנו מקיימים,

חייבת לצאת בהחלטה אשר מתנגדת בכל התוקף לצעד הזה.

צריך להטיל על משרד העבודה והרווחה, לישיבה הבאה, להציע הצעות מעשיות כיצד

ניתן להתמודד עם התופעה הזאת של האלימות כלפי הקשישים מכל הסוגים, כדי שנוכל

להתייחס ולהציע הצעות נוספות שלנו. אני, למשל, חושבת על הרחבת הדיור המוגן, שהוא

חשוב. דבר נוסף - נושא הביפרים. נושא זה חשוב לגבי אלה שיכולים מיד להזעיק משטרת

או לצלצל לאותו מוקד. אבל נשאלת השאלה: מי ינהל את המוקד הזה, מי המוקד שיקבל את

כל הקריאות ויודיע למשטרה? הקשיש איננו יכול גם להודיע למוקד, גם להודיע למשטרה.

צריך להיות שירות לקשיש גם בלילה, כמו שירות ער"ן לאנשים שמר להם על הנשמה והם

זקוקים לשיחה עם מישהו. יהיו מוקדים ומרכזים כאלה שהקשישים, עם הביפר שיש להם,

יכולים להזעיק את העזרה הדרושה. גם את המיגון צריך להרהיב. לא כל קשיש יכול לשלם

1,500 דולר למיגון.

היו"ר א' נמיר;

הם לא משלמים.
ש' ארבלי-אלמוזלינו
מי שאין לו, עוזרים לו, אבל הקשיש נדרש לשלם את הסכום הזה כדי להתקין אותם

עזרי המיגון. לא לכולם יש.

חייבים המופקדים על הנושא הזה - וזה באחריות משרד העבודה והרווחה - לבוא עם

הצעות כיצד להתמודד עם התופעה.
באשר לבתי החולים
כשהייתי בתפקיד שרת הבריאות התחלנו לטפל במקרים של אלימות

כלפי ילדים. קיימנו ימי עיון, הנחתנו הוראות והנחיות לבתי החולים ולצוותים

הרפואיים שהם חייבים לדווח על כל מקרה של אלימות כלפי ילדים. גם לגבי ילדים

ההורים מסתירים אם היכו אותם, או לא. במקרה שלנו אפשר להוציא מן הקשיש את האמת

אם הכו אותו או לא הכו אותו, התעללו בו או לא התעללו בו, אבל הצוות הרפואי בכלל

לא מתעסק בזה. אם מזעיקים את העובדת הסוציאלית באותם ארבעה בתי חולים שיש כוננות,

צריך להרחיב את זה על יתר בתי ההולים. התחלנו בזה כצעד ראשון, היום צריך להרחיב

את זה. אין שום סיבה שהעובדת הסוציאלית, שקשורה בנושאים האלה, לא תהיה בכוננות

ו יזעיקו אותה באמצע הלילה כשיש צורך בכך.

הצעות כאלה והצעות אחרות צריך לרכז ולדון בהן מבחינת התקציב, האפשרויות וגם

מבחינת המחסור בכוח אדם.



נ' ארד;

אני מאד מוטרדת מן הישיבה הזאת, ואני מוטרדת כי כנראה החלטנו שאפשר להעלות את

הבעיות כולן סביב הנושא של התעללות בקשישים. אפשר לזרוק פה הרבה סיסמאות, כמו

דיור מוגן, כשאנחנו יודעים מה המצב בדיור מוגן ואנחנו יודעים מה המצב בבתי אבות.

בכלל, כמדינה, אנחנו מדינה פושעת כלפי האוכלוסיה המבוגרת. הנושא הזה לא מענין את

מעצבי המדיניות, וראינו מה קורה בתקציב. חברנו יאיר צבן מסתובב מאד מאושר,

שהצליח להשיג 2 מליון שקל חדש למיגון. זה הישג יוצא מהכלל, אבל זה מכסה יופי את

המצפון, כי נראה לעם ישראל שפתרו את הבעיה, נתנו איזה כיסוי למיגון של האוכלוסיה

המבוגרת ויותר לא צריך.

אם ההצעה לסדר היום היא - התעללות בקשישים ואלימות כלפי קשישים, אני מבקשת

שנשאר צמודים להצעה הזאת לסדר היום. בנושא של גימלאים, של קשישים, של האוכלוסיה

המבוגרת יש אין סוף אספקטים, ואם נדבר באופן כללי שום דבר מעשי לא ייצא.

ענין המיגון והמניעה לא מכוסה כי אין תקציב. אני רוצה לשמוע מהמשטרה, באופן

ברור, מה הם האמצעים היעילים, לדעתם, מה הנסיון אם האמצעים האלה, איפה הענין

מכוסה, איפה הוא לא מכוסה, ואז נבדוק אם אנחנו יכולים לתרום בכיוון הזה.

1

אמרו, בצדק, שיש בעיה של הרגשת אי בטחון. אחד הדברים הגרועים ביותר זו החרדה

של האוכלוסיה המבוגרת. אני רוצה לדעת ממשרד העבודה והרווחה מה ההיקף של אנשים

מבוגרים בודדים, של אנשים שמרוכזים בשכונות בהן יש ריכוז יותר גבוה של נרקומנים,

של שימוש בסמים, כי אנחנו הרי צריכים לבדוק בעיה קונקרטית. באות כאן נציגות
השירות הסוציאלי ואומרות
הנה עשינו כוננויות בכמה בתי חולים וזה הוכיח את עצמו.

אם זה הוכיח את עצמו, זאת אומרת שהוועדה צריכה להמליץ שיש להרחיב את הפעולה הזאת;

אם זה לא היה מוכיח את עצמו - לא צריך את זח. התחושה שלי -וזה אופייני לטיפול

בנושאים האלה - שמתייחסים לאוכלוסיה המבוגרת רק כשעולה נושא שמעורבת בו סנסציה

וכשקורה מקרה שהוא מאד דרמטי, ואחר כך עוברים לסדר היום.

זאת הזדמנות לא לדבר באופן כללי, לא להתפשט על הרבה נושאים שנוגעים לקשישים

בכלל. יש נושא ספציפי והוא התעללות בקשישים. אני רוצה לדעת, לגבי האוכלוסיה

הספציפית הזאת, מצד הגורמים שעוסקים בנושא, שמטפלים, מה היום חסר, מה צריך לעשות

כדי שהמצב ייראה יותר טוב. יכול להיות שצריך לזמן לישיבה את נציג מרכז השלטון

המקומי.

שי ארבלי-אלמוזלינו;

מה הוא יכול לעשות?

נ' ארד;

יש שם ועדת עבודה ורווחה, ויש אנשים גרים הייתי רוצה לראות נציגות גם של משרד

החינוך והתרבות לענין של גיוס בני נוער במסגרת מחוייבות אישית ועוד פרוייקטים

כאלה, שכאשר עובדים איתם נכון הם מצליחים. בסך הכל חשוב שבישיבה כזאת יישבו נציגי

של מרכז השלטון המקומי ומשרד החינוך והתרבות. יכול להיות שבהמלצות של הוועדה נלך

גם לכיוונים האלה, כי חלק גדול זו עבודה בתוך הקהילה, זו התחושה של הקהילה

לאחריות כלפי התושבים שלה ולא רק המשפחה. אנחנו רואים היום במספר מגזרים פוטנציאל

התנדבותי גדול מאד לא רק בקרב ילדים ונוער אלא בקרב המבוגרים עצמם. יש היום,

להערכתי, עשרות אלפים פנסיונרים, שלא נותנים להם כיוון של התנדבות והם עצמם

הופכים לחלק מאלה שחיים בהורדה, כי הם קמים בבוקר ואין להם מה לעשות, אין להם

תחושה שהם תורמים משהו. אפשר לגייס אותם לעזרה לציבור שלהם. היום אדם בן 73 ,74

75. בבריאות טובה, הוא אדם צעיר. משה גטניו, שעובד בייעוץ של הביטוח הלאומי, הוא

דוגמה חיה מה קורה כשמגייסים אנשים מתוך האוכלוסיה הזאת ונותנים להם תחושה שהם

תורמים משהו לחברה.



אם נתרכז בזה, תחושתי תהיה יותר טובה מאשר אם נדבר באופן כללי על כל הבעיות

הקשורות לסיעוד, לאישפוז ולעוד נושאים השובים מאד, שהם לא בדיוק נוגעים לנקודה

הספציפית הזאת שעליה חייבים לדון באופן נפרד.

היו"ר א' נמיר;

חלק מהמוזמנים נשמע בישיבה נוספת.

לסדר: מרכז השלטון המקומי הוזמן, אבל הודיעו משם שהם לא ישלחו אף אחד לישיבה.

אני שמחה שלפחות באו מנהלי לשכות הרווחה בשתי ערים.

ההצעה שלי לסדר היום דיברה על התעללות בקשישים. בוועדה הזאת הנושא של הקשישים

והגימלאים לא יורד מסדר היום. אני לא אומרת שאפשר באופן מוחלט להפריד גם בין

הבעיות האחרות. בהצעה שלי לסדר היום במליאה ובפתח הישיבה היום דיברתי על שלושה

סוגים של התעללות בקשישים - אלימות פיסית, אלימות של בני המשפחה, הונאה מתוכננת

מצד אנשים זרים - ופרסתי גם את היריעה של המצב הכלכלי. אני בהחלט חושבת שאנחנו

צריכים קודם כל להתמקד בבעיה שהעליתי, אבל יכול להיות שבעקבות זה צריך עוד פעם

להתייחס לכל הנושא האחר של אוכלוסיית הקשישים.

אני יודעת שבשנות הששים עלה הנושא של הכאת נשים. כל העולם התחיל אז להתענין

בתופעה הזאת וגם אנחנו. בשנות השבעים עלה הנושא של ההתעללות בילדים, נושא שעדיין

לא ירד. עכשיו, גם בעולם וגם בישראל, התחיל לעלות לסדר היום הנושא של התעללות
בקשישים. זה נובע מכמה דברים
קודם כל מהארכת תוחלת החיים של האוכלוסיה; שנית,

מהעובדה שזו אוכלוסיה חלשה גם מבחינה כלכלית. אנחנו לא יכולים לשכוח את הנתון

הזה. שלישית, החברה שלנו נעשתה הרבה יותר אלימה.

לי אין ספק שכאן לא המשטרה היא הכתובת. גם בנושא של אלימות נוער ובנושאים

אחרים לא המשטרה היא הכתובת. לא במקרה עדיין לא נתתי למשרד העבודה והרווחה לדבר

מיד. אותי מענין מה קורה בשטח. אני יכולה לשמוע הרצאות על המדיניות ואיור כך מה

שקורה בשטה לא דומה, או במקרה הטוב יש לו קצת דמיון. חשוב איך הדבר נראה בשירות

שמגישים לאזרח, לקשיש. לכן לא כל כך הייתי מרוצה מקביעת המדיניות של עיריית

תל-אביב. אני יודעת שנעשתה עבודה טובה בין קשישים בתל-אביב לפני הקיצוצים, אבל

אני יודעת על מקרים שלא פותחים דלת, אני יודעת גם על מקרים שכשפותחים דלת מוצאים

אנשים שהם כבר לא בחיים. קשה מאד לטפל באוכלוסיה שהיא רומישית מאוכלוסיית עיר.

נתון נוסף שברור לי; אני לא צופה שום גידול בתקציבים לרווחה. לצערי הנורא,

קשה לי להאמין שהאוצר יתן היום כספים לדירות מוגנות ולכל הדברים היפים שאנחנו

רוצים, אבל זה מחייב את המשרדים הנוגעים בדבר להיות קצת יותר יעילים ולקבוע לעצמם

סדרי עדיפויות אחרים.

אין לי ספק שכאן המעורבות ההתנדבותית, גם של הפנסיונרים, דרושה. לצורך זה אני

מקבלת את הצעתה של חברת-הכנסת ארד. חלק מבתי הספר הפכו את הנושא של התנדבות חובה

לחלק מהתכניות לבחינות הבגרות, ותכניות אלה חייבות לכלול בצורה הרבה יותר רצינית

את הקשישים. עם זאת אני יודעת שחלק גדול מן הגימלאים והזקנים לא יפתח לצעירים את

הדלת. פוחדים מן הצעירים, כי חלק גדול מהמתפרצים לתוך הדירות הם אנשים צעירים.

אבל צריך למצוא דרך לעשות זאת, אם דרך ועדי רחוב, דרך ועד הבית. מוכרחים לחדור,

כי הממסד לבד לא יתמודד עם הבעיה הזאת.

. אני רוצה להודות לאליהו חכים ולמשה גטניו שבאו לוועדה. התרומה שלכם היתה

גדולה. לנו היה מאד חשוב לשמוע את התחושות שלכם ואת ההרגשה שלכם.



הבינותי מתוך המחקר של ד"ר חוה ליהמן שהתופעה של אלימות כלפי הקשיש במשפחה

אינה מצומצמת והיא נסתר אחד גדול. אני לא רואה איך אפילו עובדת סוציאלית יכולה

לקבל וידוי מבו משפחה שאכן כך קורה. אני חושבת שמשרד הבריאות יחד עם שרה

זילברשטיין, כמי שעומדת בראש איגוד העובדים הסוציאליים, צריכים לראות את הנושא

הזה היום. התופעה היא המורה כשלעצמה והיא הולכת וגוברת, כי אנחנו הופכים יותר

ויותר גם לחברה אטומה וגם לחברה שלא אכפת לה מה קורה לבן המשפחה.

ממשרד העבודה והרווחה אני מבקשת להביא לנו לא תכניות שמודפסות על הנייר ואינן

עונות על שום דבר, אלא הצעות איך במציאות הקיימת אתם נערכים לתת לנושא זה את סדר

העדיפות בין סדרי העדיפות העליונים בטיפולו של המשרד. לי אין ספק, שהאוכלוסיה

המוזנחת ביותר במדינת ישראל זו האוכלוסיה המבוגרת והקשישה, מכל הבחינות. היא גם

האוכלוסיה הכי שותקת. היא לא מתלוננת, היא לא צועקת, היא לא מדברת.

ממשרד הבריאות - אפנה בכתב גם למנכ"ל ולשר - אבקש להמשיך במה שכבר התחילה בו

שרת הבריאות לשעבר ולקיים מערכת יותר הדדית עם העובדים הסוציאליים.

משרה זילברשטיין אני מבקשת לדעת - אם צריך, תכנסי את כל הלשכות בארץ - מה אתם

מציעים כדי להתמודד ומיד עם הנושא.
אשר לביפרים
יש האומרים שמחיר של 1,500 דולר לביפר הוא דבר שאי אפשר להעלות

על הדעת. יכול להיות שמישהו עושה מזה הרבה מאד כסף.
א' מראני
למה דווקה ביפרים? היום אפשר לתת עדיפות בטלפונים.

היו"ר א' נמיר;

אתה צריך להבין, שמצב של מצוקה משפיע על תפקודו של הקשיש. לא תמיד המספר של

המוקד מונח לנגד עיניו ולא תמיד הוא יכול לחייג את המספר. בביפר הוא פשוט לוחץ על

כפתור.

אני פונה לביטוח הלאומי: אתם צריכים להציע לנו איך להפעיל את הביפרים בשיתוף

עם מוקדים ועם מתנדבים. אי אפשר להטיל את זה על המשטרה, זה לא תפקידה. המשטרה

עושה מעל ומעבר לנגה שהיא צריכה לעשות. תשבו עם מי שצריך ותביאו לנו הצעה מעשית,

ואז יכול להיות שקל יותר יהיה ללכת לאיזו שהיא תכנית, שכל שנה, בנוסף לדברים

האחרים, מכניסים מספר מסויים של ביפרים למערכת. פרופ' אמיר אמר שיש מרכזיה

בירושלים שיכולה לקלוט 5,000 ביפרים, בעוד שיש רק 300 בירושלים.
פרופ' מ' אמיר
אפשר להפעיל את השירות הלאומי לבנות. עשינו את זה בירושלים.
היו"ר א' נמיר
אם עושים את זה בירושלים למה רק ל-300 יש ביפרים, למה לא מרחיבים יותר?

לא יתנו היום יותר תקנים, ובמה שיש היום צריך לעשות את הפעולה יותר טוב.

נפנה גם למרכז השלטון המקומי ונבקש מהם שימנו ועדה של מספר ראשי לשכות רו וידן,

כדי שהם יביאו בשם המרכז לשלטון מקומי את הצעתם.

יכול להיות שכדאי שכל הגופים האלה יחד יתכנסו, אולי ישראל ערד מוכן לכנס

אותם, ויבואו אלינו עם הצעה מוגמרת. להצעה הזאת נוכל להתייחס, ובעקבותיה - להוביל

את הנושא קדימה.



נקבע את הנושא הזה על סדר יומה של הכנסת מיד עם שובה של הכנסת אחרי הפגרה.

אני רוצה לשמוע מאוהד מראני מה הסיפור הזה של גביה עבור אישפוז במחלקות

סיעודיות.

א' מראני;

אני מכיר את הסיפור הזה חלקית, אבל הרעיון הוא חיובי. גובים מקשישים שיכולים

לשלם, לפי מבחן הכנסות מסויים. הבעיה שלנו בישראל היא לא שלרוב האנשים אין כסף

לשלם לבתי אבות, הבעיה היא במחסור במקומות בבתי אבות, ואותם כספי שנגבים מיועדים

ליצור אותם מקומות חדשים ונוספים לבתי אבות. לכן, לדעתי הרעיון הוא חיובי מאד,

לגבות כסף מבעלי האמצעים.
היו"ר א' נמיר
על הסף ההחלטה הזאת נראית לי מאד מסוכנת, כי היא נותנת העדפה משמעותית לאנשים

שיש להם כסף.

ביום שני יש לנו דיון על המשבר בבריאות ואני מבקשת להודיע למנכ"ל ולשר לדווח

לנו, בתחילת הישיבה, על ההחלטה הזאת.

תודה רבה לכולכם וחג שמח. הישיבה נעולה.

(הישיבה ננעלה בשעה 13.05)

*

קוד המקור של הנתונים