ישיבת ועדה של הכנסת ה-12 מתאריך 08/01/1991

שיקום בני משפחות האסירים

פרוטוקול

 
הכנסת השתים עשרה

מושב שלישי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 151

מישיבת ועדת הפנים ואיכות הסביבה

שהתקיימה ביום ג', כ"ב בטבת התשנ"א, 8.1.1991, בשעה 10:15

נכחו;

חברי הוועדה; היו"ר י. מצא

ע. עלי, יו"ר הוועדה למלחמה בנגע הסמים

א. דיין

מ. וירשובסקי

נ. מצאלחה

ע. סולודר

מוזמנים; ש. לוי, נציג שרות בתי-הסוהר

א. הופמן, יו"ר הרשות לשיקום האסיר

ז. פרידמן, מנהל אגף שרותי הרווחה, עיריית תל-אביב-יפו

ד. מוזס, אגף שירותי הרווחה, עיריית תל-אביב-יפו

ח. פורת, רכזת עמותה לשיקום האסיר, עיריית תל-אביב-יפו

י. בר-און, ס/מנהל השרות למשפחה, משרד העבודה והרווחה

א. פלאי, מנהלת שרות המבחן למבוגרים, משרד העבודה

ע. תמיר, יו"ר עמותת "יד לאדם"

ח. מילוא, מתנדבת, עמותת "יד לאדם"

מ. אלירם, מתנדבת, עמותת "יד לאדם"

ס. אטיאס, אשת אסיר

ט. קריטי, אשת אסיר

מזכיר הוועדה; א. קמארה
נרשם ע"י
חבר המתרגמים בע"מ

סדר היום

שיקום בני משפחות האסירים



היו"ר י. מצא; אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת הפנים ואיכות

הסביבה.

זו ישיבה שבהרכבה הנוכחי היא קצת יוצאת דופן. זו ישיבה שמתנהלת עם שני

יושבי-ראש ועדה, אנוכי, ועובדיה עלי, יו"ר הוועדה למלחמה בנגע הסמים.

אתו נפגשו נשות אסירים ונציגות העמותה "יד לאדם", באותו נושא בו אנחנו

יושבים לדיון. היא קצת יוצאת דופן בכך שיש לנו היום ביקור בוועדה,

לפחות במחצית השעה הראשונה שלה, של צוערי קורס קצינים.

התקיים דיון של הוועדה לפני חודשיים-שלושה, ובו הציגו נשות האסירים את

מצוקת המשפחות לאחר השחרור, את מצוקת המשפחות תוך כדי השחרור, את מצוקת

המשפחות בטרם השחרור. לא שאנחנו חיים מחוץ לקונטקסט או מחוץ למציאות

בעולם הזה. אבל אני מודה ומתוודה, שבאותו יום, למרות ביקורי הרבים

בבתי-סוהר, ההתרשמות שלי היתה די קשה. ובו במקום, עם סיום הדיון, אמרתי

לכל אותן מתנדבות ונשות אסירים שאני אקיים דיון נוסף יחד עם נציב שרות

בתי-הסוהר. אכן הוא נמצא אתנו כאן, ואני מקבל אותו בברכה, וכן את מר

הופמן, שעומד בראש הגוף המטפל באסירים לאחר שחרורם ולצורך שיקומם.

הדיון היום מתקיים בהמשך לאותו דיון שנולד בביקור נימוסין בוועדה,

ושהחלטתי לתת לו קצת יותר כוח ויכולת. אולי נצא מכאן לא רק בהחלטות

שכתובות על הנייר, אולי נוכל לפתור במשהו את הבעיות של אותם אסירים

מוכי גורל, שהתגלגלו לאן שהתגלגלו. כולנו רוצים בדבר אחד, והוא - שלאחר

שיחרורם לא יחזרו לבית-הכלא. לצערי אנחנו יודעים היטב, שלאחר השיחרור

לא מעט חוזרים לבית-הכלא, ואולי רבים מהם מתמודדים עם מצוקות קשות לאחר

השיחרור.

הדיון של היום יקיף את שתי הבעיות, כאשר אני מפריד בין שתיהן.

הייתי רוצה לשמוע מנציב שרות בתי-הסוהר על החלק שלו בשיקום האסירים

בתוך כתלי בית-הכלא, מתוך המגמה, שכאשר הם יוצאים מן הכלא, הסיכויים

ישאפו לאפס לשובם לבית-הכלא. נרצה לשמוע ממר הופמן מה הוא עושה לאחר

השיחרור, כדי להקל על אותן משפחות במצוקתן. ושוב, מתוך אותה מגמה

שהמשפחה תשוקם, ושאותו עבר יישכח מן הלב עד כמה שניתן. בפתח הדיון הזה

נרצה לשמוע את נציגת הנשים, קצת יותר בהרחבה, כדי שתוכל להיות התייחסות

גם מצד הנציב, וגם מצד מר הופמן. אני מבקש לא להתבייש, אלא להציג גם את

הדרישות התכליתיות שמעיקות עליכן בחיי היום-יום. בדרך כלל בוועדה אנחנו

לא עוסקים בפרטים הקטנטנים, אבל הפרטים הקטנטנים שהועלו על-ידכן בפעם

שעברה הם גדולים מאוד בחייכן, ולכן אין צורך להתבייש, אלא להעלותם.

נראה כיצד נוכל לסכם את הישיבה הזאת, כך שאולי אולי נוכל לתרום תרומה

כולנו יחד לחיים קצת יותר טובים בחיי משפחות האסירים בכלל.

היו"ר ע. עלי; אני מתייחס לבעיה בשני מישורים. ראשית,

לצערי הקשר בין סמים לבין האסירים הוא גדול.

מסתבר ש-87 אחוזים מהאסירים בבתי-הסוהר בשלב כזה או אחר משתמשים בסמים.

זה נתון מדהים. אני יודע ששרות בתי-הסוהר עושה מאמצים בענין הזה, אפילו

בהצלחה מסויימת, אבל עדיין אין הקומץ משביע את הארי, והמצב חמור ביותר.

צריך לראות מה לעשות בענין הזה.



וישנו הקטע השני, שגס הוא קשור לסמים. התקיימו בעצם שתי פגישות עם נשות
האסירים
האחת במועדון נעמ"ת ביד-אליהו, והשניה בכנסת. נדהמתי משתי
תופעות, שעד אז לא היו מוכרות לי בעוצמה שלהן
(א) העובדה שאסירים שמגיעים לחופשה נאלצים ברוב המקרים לחזור

לבית-הסוהר עם סמים, בגלל הלחץ הסביבתי, הלחץ החברתי בתוך התא. לא

אחת הם נאלצים לעשות דברים שלא יעשו בתחום הזה, ולו רק להגיע ולספק

את מנת הסם לחברים שיושבים אתם בתא הכלא. לדבר יש השלכות חמורות

ביותר, גם כלכליות וגם אחרות.

(ב) בעקבות זאת נאלצים לעתים לבצע באותו יום של חופשה מהכלא, כל מיני

עבירות רכוש כדי לממן את הסם הזה. אם לא עושים עבירות רכוש, אין

מהיכן לממן את זה. הענין הזה מאוד מאוד חמור, וצריך לתת את הדעת גם

לסוגיה הזאת.

כאשר נציב שרות בתי-הסוהר ידבר, אני מבקש ממנו לקבל תשובות בשני

התחומים האלה. המאבק בסמים בתוך כתלי בית-הסוהר, והכנסת סמים, שמסתבר

שזו הדרך הבדוקה ביותר, הדרך הקלה ביותר להברחת סמים לבית-הכלא, על-ידי

אסירים שחוזרים מחופשה. לא הייתי רוצה שבכך נפגע בחופשות של האסירים,

מובן שלא זה הפתרון. העונש הזה בוודאי לא מגיע, לא למשפחות ולא

לאסירים. צריך למצוא את הדרך, שגם הזאב יהיה שבע וגם הכבשה תישאר

שלמה.

לגבי כל מה שקשור למשפחות שנשארות בתוך החברה, בתוך הקהילה, כאשר

הבעלים בבית-הסוהר. כאן שמענו דברים מאוד מאוד קשים על היחסים בסביבה,

על היחסים בתוך הקהילה, על היחסים בתוך החברה. מתברר לא פעם, שהמשפחה

סובלת אולי לא פחות מאשר האסיר, לפעמים גם יותר מהאסיר. גם האשה וגם

הילדים סובלים מהסטיגמה ומהיחסים שבתוך הקהילה ועם חברים. מנסים להתנער

מהם, והדברים ברורים. בקטע הזה היו כאן עדויות מאוד קשות של נשים. כדי

לקדם את הענין הזה, כדי לגבש את המשפחה, לגבש את המשפחה בתוך הקהילה,

נעשה כאן נסיון של גב' תמיר, שהיא בעצם המובילה של הענין הזה, וכן של

גב' מילוא. הוקם המועדון ביד אליהו, בעזרתו מנסים איכשהו קודם כל להוות

מסגרת, מעין דינמיקה קבוצתית ומקום מפגש לנשות האסירים. ומאידך מנסים

למצוא גם כלים למשפחה. אולי לפעמים גם לבכות אחת על כתפה של השניה,

לעודד אחת את השניה, לחזק אחת את השניה, לדבר על הבעיה. כאשר מדברים זה

חלק מפתרון, כאשר משוחחים על נושא, זה חלק מטיפול כזה או אחר. בביקור

נתקלנו בתופעה, שאנשים טענו שאין להם מקום ואין להם תקציב.

אני משמש כיו"ר מועצת הרשות לשיקום האסיר, והוריתי למנכי'ל הרשות לשיקום

האסיר באחת מישיבות הנהלת הרשות לשיקום האסיר לבוא בדברים גם עם עיריית

תל-אביב וגם עם הגברות, אני מבין שניתן מקום בתל-אביב. נעשה איזה שהוא

טיפול, ואני רוצה שידעו שהענין הזה מצא אוזניים קשובות, והגיע לכדי

פתרון.

כמו-כן ביקשתי שיטופל ענין התקציב. תקציב הרשות מאוד מצומצם וקטן, גם

בסעיף זה אין הקומץ משביע את הארי. במסגרת התקציב ניתנו כאן תשובות
לכמה קטעים
לכל הנושא של הפעילות הארגונית, כגון מזכירה, אני מבין שמר

הופמן בא אתכם בדברים, כדי להסדיר את הענין הזה של עזרה במזכירות



ועבודות ארגוניות, הסעות למועדון וכד', החזר של עד 50 אחוזים מההוצאות;

יש ענין של פעולות אחרות שיתואמו עם המפקחות האיזוריות של הרשות;

פעילויות שונות במסגרת שבהן משוחחים, מקיימים מסיבות לילדים וכו'.

אני מדגיש שכל הסיוע החומרי הזה הוא לא סיוע גדול, מפני שצריך לראות את

הדברים במתכונת של הפעילות של הרשות, שהיא מתכונת יחסית קטנה הפועלת

בתקציבים קטנים מאוד. במסגרת הזאת זה מה שיש, ובמסגרת מה שיש אני חושב

שניתן סיוע סביר לתחום הזה, כפי שניתן לתחומים אחרים.

אנחנו ערים לבעיה, ועד כמה שרק ניתן - נסייע בכל אשר נוכל.

היו"ר י. מצא; הייתי רוצה שעדינה תמיר תציג את הנושא

מבחינת נשות האסירים, מבחינת השיקום שלאחר

השיחרור. אנא, אם מישהי נוספת מכם תרצה להרחיב את היריעה, זו הזדמנות

לדבר גם על מה שקורה בתוך כתלי בית'הסוהר. לא תמיד אתן מזדמנות לפגישה

עם נציב שרות בתי-הסוהר, והנה הוא יושב אתנו כאן. אני יודע שאחת

מהפעילויות שלו היא שיקום האסיר. לא פעם ראיתי כיצד אצלו הלב גואה,

וכיצד קיימת המחשבה איך לגרום לכך שהאסיר יצא משוקם, ולא יחזור אל תוך

כתלי בית-הסוהר. זו ההזדמנות. אם כואב לכן באיזה שהוא מקום, אם יש

בעיות שאתן מוטרדות בגללן, זו ההזדמנות להעלותן, ולאו דווקא את הנושא

השיקומי. זו הזדמנות נדירה, כי לא תמיד יושב הרכב כזה כפי שיושב כאן

בנושא מאוד מאוד חשוב לחברה הישראלית.
ע. תמיר
אנחנו כנציגות עמותת "יד לאדם" מודים לחברי

הכנסת על שהזמינו אותנו ושנענו לנו. זה

בהחלט מחמם לנו את הלב, ויוצר מוטיבציה גבוהה יותר לפעילות נוספת.

אנחנו פועלים כבר 6 שנים. הפעילות שלנו החלה בין כתלי בתי-הסוהר

כפרוייקט של משחקיות, שיקום אסירים ובני משפחותיהם דרך משחק, פרוייקט

שהיום קיים בכל בתי-הסוהר בארץ.

מתוך מפגש עם אסירים נוכחנו לדעת, שהמצוקה של הנשים לעתים עולה פי כמה

על מצוקת האסירים. אני עוברת בעיקר לחלק של המועדון, כאשר יש הרבה מה

לדבר גם על הפרוייקט שבתוך בתי-הסוהר. אבל כרגע אנחנו רוצים להתמקד

במועדון.

המועדון הוקם לפני שנה וחצי, לאור הצרכים המאוד בוערים של נשות

האסירים, ההתמודדויות שלהן עם חיי היום יום בתחום החינוך, בתחום

הפסיכולוגי האישי שלהן, כאשה בעלת דימוי עצמי מאוד מאוד ירוד, ועם

הרגשה של תסכול, מפח נפש, עם הרגשה של בגידה מסויימת מצד הבעל, ועם

בעיות כלכליות, חברתיות וכד'.

אנחנו מהווים עמותה התנדבותית בצורה מוחלטת. איש לא עומד מאחורינו, לא

מבחינה ציבורית ולא מבחינה כלכלית. כלומר, אנחנו לא נתמכים על-ידי שום

גורם במדינה הזאת. אנחנו צריכים לקחת בחשבון שהמוטיבציה של הנשים

המגיעות אלינו מאוד מאוד ירודה לאור כשלונות בלתי פוסקים. מובן שנוצר

גם חוסר אמון בחברה הישראלית, וכתוצאה מחוסר האמון אין להן רצון לקום

ולעשות משהו עם עצמן. ובכל-זאת התחלנו עם 3 נשים, והיום יש לנו במועדון



50 נשים, שמגיעות כמעט בכל שבוע עם 60 ילדים, החל מגיל חצי שנה, 3

חודשים, ועד לגיל 15. יש לנו במועדון מחלקה שעוסקת אך ורק בילדים,

מפעילות אותה נשים מיומנות בצורה יוצאת מגדר הרגיל. למשל, מנהלת המדור

לגיל הרך בבית ברל התנדבה לפעול אצלנו. יש לנו נשים נפלאות, שכולן

פועלות על טהרת ההתנדבות, באות בכל שבוע בגשם, ברוחות, בחמסין, בשרב,

מגיעות בכל שבוע בעקביות ובאחריות מלאה, על-מנת לעבוד עם הילדים. על

בעיות הילדים תספרנה כאן האמהות עצמן, וזה יהיה הרבה יותר אוטנטי.

אנחנו מקבלים הדים מבתי-ספר, מגני ילדים, שאין להשוות את מצב הילדים

למה שהיה לפני פעילותם אצלנו. חל בחם שיפור מירבי בתחום ההתנהגותי

הרגשי, וגם בתחום הקוגנטיבי השכלי.

עם הנשים אנחנו עובדים בשני מישורים: במישור הפסיכולוגי, בהעלאת הדימוי

העצמי; ובמישור של שימת דגש כיצד להיות אם הרבה יותר מבינה, הרבה יותר

שומעת ותומכת, ומסייעת לקידום ולהתפתחות של הילד שלה.

כפי שאמרתי, אין לנו מועדון. נענתה לנו נעמ"ת לפני שנה וחצי, ונתנה לנו

מקום יום בשבוע אחה"צ ברחוב לה-גרדיה בתל-אביב. כפי שאמרתי, יש לנו 50

נשים ואין לנו מקום. כיוון שאנחנו רוצות לתת את המקום הרחב יותר והנוח

יותר לילדים, אנחנו יושבות ומצטופפות לפעמים 50 נשים בתוך מטבחון קטן,

כאשר נשים בחלקן גם מעשנות, ולא פעם אני יוצאת, וגם חלק מהחברות יוצאות

משם עם סחרחורות. יחד עם כל זאת, נשים באות.

3 פעמים הוצאנו את הנשים לטיולים במרחבי הארץ. הטיול האחרון היה

למוזיאון. יש כאן נשים שלא ידעו בכלל מה זה מוזיאון, ולא ידעו מה זה

קצת תרבות ואמנות. טיילנו אתן במרחבי המוזיאון, כאשר לבן הולך ורחב,

וכשהן חזרו הביתה הן אמרו שהן היו סינדרלה לכמה שעות. זה נותן להן כוח.

יש נשים שנסענו אתן למרחבי הגליל, כאשר הן לא ידעו שקיים מקום יפה כזה.

כלומר, אנחנו מנסים גם לקרב אותן לאהבת ארץ-ישראל מבחינת נושאיה.

אנחנו עושים את הכל ב-10 אצבעות, ובלב חם. פנינו כמה פעמים למר הופמן,

לשרות לשיקום האסיר, ולא נענינו. לאחרונה - וזה דבר שנמשך בערך 3 שנים

- לאור מפגש שהיה בין מר הופמן לביני עם ח"כ סולודר, הוחלט שמר הופמן

ישקול שוב את הנושא שלנו, ויראה במה הוא יכול לעזור לנו, אף שכאמור

אנחנו כבר פונות אליו כ-3 שנים.

היו"ר י. מצא; מה הפניה הספציפית! במה מדובר?
ע. תמיר
הפניה שלנו היא קודם כל בנתינת מועדון,

ואחזקת מועדון על כל המשתמע.

היו"ר י. מצא; אני מבקש שלא לדבר על דברים כלליים, אלא על

הפרטים. פרטי מה ביקשתן, ולא נעניתן.
ע. תמיר
פנינו למר הופמן, מאחר שפנינו למקור שעוסק

בשיקום האסיר, וחשבנו שזהו המקום. קראנו

בבטאון שלו, ונאמר שם בפרוש שהוא עוזר לעמותות הקשורות לנושא אסירים

ומשפחותיהם. לכן פנינו למר הופמן, ומזה 3 שנים נענינו בלך ושוב.



לאחרונה, כפי שאמרתי, הסתמנה מגמה לטפל בענין שלנו. עד היום נפגשתי

פעמיים עם נציגתו של מר הופמן, אבל לא שמעתי מה הסיכום מבחינה פורמלית.

נאמר לי שזה מטופל. כל מה ששמעתי היום מח"כ עלי, אני שומעת אותו

לראשונה. שמעתי שהוא מטפל, אבל בדיוק במה - לא ידעתי.

אני רוצה לפנות אל ח"כ וירשובסקי. אגב, פנינו גם לכנסת, נפגשנו עם ח"כ

עובדיה עלי והוא היה אצלנו במועדון. הוא בא עם חלק מחברי הוועדה. לאחר

מכן שלחנו לו מכתבים, אבל רשמית לא שמענו ממנו דבר. נאמר לנו רק

שהדברים יידונו. ואז פנינו למר להט, ראש העיר תל-אביב. התקבלנו בחמימות

מרובה. אנחנו יזמנו את הפניה אל מר להט, שום גורם אחר לא יזם אותו.

נפגשנו עם מר להט, ישב שם גם נציג שיושב כאן, מר מוזס, ומר להט אמר

שהוא ישקול את הדבר מאוד מאוד בחיוב, מפני שהוא מאוד מעריך מתנדבות,

הוא מאמין גם בנושא מתנדבים. ואכן, כעבור כשבועיים-שלושה בא אלינו נציג

של עיריית תל-אביב, מר מוזס, ואנחנו התחלנו לגלגל עניינים. נפגשנו אתו

בבית-ספר שנקרא מפתן אלון בדרך לוד, ולאחר מכן נפגשנו גם עם מר פרידמן,

מנהל פרוייקט הרווחה, שהיה אצלנו לפני שבוע, וגם עם גב' חגית. אני

מקווה מאוד - שום דבר עוד לא רשמי ושום דבר עוד לא הסתיים - שאולי נקבל

מקום בבית-ספר אחהי'צ. כאמור, זה עוד לא מסוכם סופית.

היו"ר י. מצא; היכן אתן פועלות היום?

ע. תמיר; כפי שאמרתי, אנחנו פועלות במועדון נעמ"ת,

בתוך מטבח עם אולם.

היו"ר י. מצא; אותו מועדון שם פעלתן כאשר הייתם אצלנו

לאחרונה.

ע. תמיר; כן. שום דבר בינתיים לא זז.

מבחינה תקציבית. באות אלינו נשים מכל גוש

דן. מובן שבחלקן הגדול באות מתל-אביב. יש לנו הסעה שאנחנו דואגים לה,

כי המוטיבציה של הנשים שואפת לעתים לאפס, מאחר שהן במצוקות בלתי

רגילות. יש לנו הסעה, ורק ההסעה עולה לנו 800 שקל בכל חודש. וזאת למעט

חגיגות, נסיעות, הרצאות פה ושם שאנחנו עבורן מזמינים מרצים, צרכי משרד

ועוד כהנה וכהנה. הדברים כתובים. שלחתי למר הופמן את החומר.

אני רוצה להזכיר את נציב שרות בתי-הסוהר. אתה ציינת בפתיחת דבריך את

לבו החם של הנציב, ואולי אתם אפילו לא יודעים עד כמה לבו חם, מכיוון

שאנחנו חיים את היום יום וקשורים אליו במשירין. אצל הנציב יש לנו אוזן

קשבת ודלת פתוחה. אחת לחודש וחצי אנחנו מתייצבות אצלו, ומבקשות ממנו כל

מיני בקשות שעוברות אצלנו סינון. יש לנו ועד נשות האסירים. כמעט ב-90

אחוזים, כאשר הדברים סבירים והגיוניים, ועוברים את נושא הבטחון, כמעט

תמיד אנחנו נענים.

יתרה מזאת. חלק מאתנו במועדון קוראות לו אב המועדון, מכיוון שהוא עוזר

לנו לא רק באוזן קשבת, אלא גם באופן מעשי יום יומי. הנשים שלנו קשורות

לאסירים, ויש בעיות עם האסירים. הנציב תמיד מאזין, תמיד מקשיב, ולעתים

רבות גם נענה לבקשות. אני חושבת שלבו חם וער. יש מחלקה טיפולית שעוסקת

בשיקום ובגמילה מסמים, ויושבות אתנו כאן שתי נשים שתוכלנה גם להעיד מה



זה עשה לבעלים שלהן. אני חושבת שאחד הדברים שהנציב ער להם וגם עושה

רבות, זה בנושא של סמים. מובן שידיו כבולות, ואת זה הוא יספר.

בכל אופן, למחלקה הטיפולית המוחזקת היטב, יש תוצאות בלתי רגילות.

אני מודה לכם, ואני מאוד מאוד מבקשת לקחת בחשבון שהעמותה שלנו לא תוכל

להמשיך ולהתקיים אם לא נוכל לקבל תקציבים מסודרים. לא זריקה חד-פעמית

אלא תקציב חודשי. איננו דורשים סכום גבוה, כולנו מתנדבים, איש לא מבקש

שכר, פרט כמובן למזכירה, שאנחנו לא יכולים לדרוש שתשב בכל יום לפחות

מחצית המשרה, ותדאג למכתבים ולתקשורת, ולכל מה שקשור בעמותה, חינם אין

כסף.

אנחנו מבקשים לכבד אותנו, אנחנו מאוד מאוד מקווים שמכאן תצא כבר סוף

סוף הישועה, אחרי 3 שנות טיפול בנושא.

מ. אלירם; אני חייבת לציין שאני קצת מתרגשת מהדברים

שאני עומדת להגיד, משום שאני מרשה לעצמי

להגיד שאני נפגעתי פגיעה אישית, ואסביר למה אני מתכוונת. אני אחראית על

כל מה שקשור לתכתובת ולתקשורת, ופעמיים הוצגנו כלא-אמינים. זה לא מקובל

עלי, משום שזה לא אנחנו.
מדבריו של מר עלי הבנתי שלושה דברים
(א) נאמר שמר הופמן הוא זה שפנה לעיריית תל-אביב, ואני חייבת לומר שזה

לא נכון. ב-13 בנובמבר התקיים מפגש שאנחנו יזמנו עם עיריית

תל-אביב, הובטח לנו שתוך חודש נקבל תשובה, וכך היה. ב-11 בדצמבר

נפגשנו עם מר מוזט. אם צריכים לציין כאן מישהו לשבח, זה דווקא את

עיריית תל-אביב, שמר מוזס היה נציגה.

(ב) צויין שקיבלנו ידיעה מהרשות לשיקום האסיר, שאומרת שנותנים לנו כסף.

את המכתב עליו דובר קיבלנו בזה הרגע. אמנם הוא ממוען אל גב' עדינה

תמיר, והוא מה-30 בדצמבר, אבל אלינו הוא לא הגיע.

המכתב נמסר בזה הרגע לידיה של חסיה מילוא, אלינו בדואר לא הגיע

כלום.

(ג) מרשימת ההעתקים המצויינת על גבי אותו מכתב אני למדה לדעת, שהעתקים

נשלחו גם לח"כ סולודר וגם לח"כ רן כהן. שניהם קיבלו מכתבים עם

העתקים אלינו, שאומרים שטרחנו או בחרנו לא לציין שנוצר מפגש בין

הרשות לבינינו.

ובכן, אני חייבת שוב לומר, שהמפגש או המכתב שנשלח דרכנו לוועדה

למלחמה בנגע הסמים ולכל הנוגעים בדבר ויצרו קשר אתנו, נשלח ב-4

בנובמבר, והמפגש עם נציגת הרשות התקיים ב-20 בנובמבר.

אני פשוט חייבת לחזור ולומר שזה לא נכון שבחרנו להתעלם. תוכל להעיד

על כך רחל, מזכירתו של מר סלאבין, שהתקשרתי אליה מיד כאשר התקבל

המכתב, וציינתי שנוצר הקשר בין הרשות לבינינו.



היו"ר ע. עלי; מה זה נוגע לענין?

מ. אלירם; אנחנו מוצגים כלא-אמינים, וזה לא מקובל

עלי.

ע. תמיר; אנחנו פונים אל מר הופמן, לא אל ח"כ עובדיה

עלי.

היו"ר י. מצא; לא הייתי רוצה שניכנס לטענות, אם כן קויימה

פגישה או לא קויימה, ומי תרם יותר ומי פחות.

חבל שניכנס לויכוח הזה. לא הייתי רוצה להיכנס אליו כלל וכלל, כדי שלא

נגלוש לדיון יותר אישי, וכל אחד ירצה אחר כך להתגונן. זה לא טוב.

אני רוצה שיתקיים דיון שאולי תצא תכליתיות מכך, ולאחר הדיון אני רוצה

לעקוב אחר התכליתיות, ולראות כיצד אפשר לעזור לעמותה שצריכה יחד עם

המשפחות לנסות להקל.

קיימת הבקשה הספציפית של העמותה הזאת, שרוצה פינה לעצמה, ששם תוכל לנהל

את הנושא.

אנחנו נרצה לשמוע מנציג עיריית תל-אביב מה עושה העיריה ספציפית כדי

לפתור את הבעיה. אם אי-אפשר לתת פינה, אנא אימרו זאת מבלי שנצטרך

להתדיין. אם אתם רוצים לשקול שיקול נוסף, נצטרך לקיים דיון ופגישה עם

מר להט. הוועדה בדעה שיש צורך לתת לעמותה את הפינה הנאותה, כדי שתוכלו

לפעול ולשקם את המשפחות. אני מבקש תשובה ברורה מעיריית תל-אביב. לא

היזמנתי את נציגי עיריית ירושלים ולא את נציגי עיריית חיפה או כל עיר

אחרת, כי אני יודע מהפניות שהיו כאן ומהטיפולים הקודמים שנעשו, שמדובר

בעיר הגדולה תל-אביב. היא גם זו הקולטת את כל גוש דן והערים שמסביב.

ולכן מן הראוי היה, שבאמת שם תתחיל הפעולה. יכול מאוד להיות שבעוד

שנה-שנתיים ירצו להקים משהו דומה בירושלים, או בצפון.

מאוד הייתי רוצה תשובות ברורות וחד-משמעיות לגבי מקום ולגבי תקציב.

יכול מאוד להיות שלגבי תקציב נצטרך לפנות לגורמים נוספים. הופמן לא

יכול לצאת חופשי מזה, אני ארצה לדעת מה הופמן עושה מבחינה תקציבית. אם

כן, תבוא הברכה; אם לא, נצטרך להתדיין. יושב אתנו ח"כ וירשובסקי, שהוא

חבר מועצת עיריית תל-אביב. אין לי ספק שיש לו יכולת להושיע ולהשפיע

בנושא הזה, ואנחנו נפעל בכיוון הזה.
ט. קריטי
אני אשת אסיר. אני אם ל-3 ילדים. בעלי שפוט

ל-5 שנים, והוא נמצא בתקופת שיקום לקראת

השיחרור. הגעתי למועדון לפני שנה וחצי. קצת מתחיל להיות קשה לדבר על

זה, מפני שדיברנו בהרבה מקומות והצטרכנו לבוא שוב ושוב ולדבר ולספר,

ובכל פעם זה בפורום יותר נרחב. זה לא נעים, וזה קשה.

היו"ר י. מצא; יושבים כאן קצינים-צוערים, אנחנו

הפרלמנטרים, משפחה, ורוצים לעזור לכם. תראי

זאת כך. לא באנו לצורך דיון ציבורי פתוח.



ט. קריטי; חיינו במקומות שם חיה פורום הרבה יותר גדול,

אבל זה קצת קשה לי, מפני שאנחנו באותו מקום

כבר חרבה זמן. אנחנו לא רוצים שהמועדון שלנו יסגר. אנחנו עושות את כל

המאמצים כדי שהוא לא יסגר וזה קשה. זה קשה, מפני שבכל שבוע שאנחנו

מגיעות אומרים לנו שעדיין אין שום סיוע, שעדיין אין שום עזרה, ואולי זו

הפעם האחרונה שמתקיימת פגישה. חשבנו לקיים ישיבות בבתים של נשים, אבל

איך? יש נשים שגרות באוהלים, יש נשים שגרות אצל ההורים, יש נשים

שמסתובבות ברחובות. לאן נלך?

ס. אטיאס; בעלי שפוט ל-6 וחצי שנות מאסר. הייתי במצב

מאוד ירוד מבחינת דימוי עצמי. כאשר הגעתי

למועדון התחלתי קצת להרגיש יותר טוב, כי יש שם נשים שמקשיבות, יש שם

נשים שאיכפת להן, דבר שלא קיים בכל המקומות. לגבי הילדים, בראש

ובראשונה חשוב לי שיהיו לי ילדים שיוכלו לתרום בעתיד לחברה, וזה לא

פשוט. זה מאוד קשה, כי כאשר האב בבית-סוהר, יש קושי עצום אחר כך לילד

להתבטא ולהגיד איפה אביו.

אנחנו לומדים שלא להתבייש במה שיש לנו וזה מאוד חשוב, כי אנחנו לא

פשענו ואנחנו לא עשינו שום דבר רע לאף אחד בחברה. הענין הוא, שהתרומה

פה היא בעיקר, בראש ובראשונה לילדים. שוב, לי חשוב שיהיו לי ילדים

שיוכלו בעתיד לתרום, ולא להזיק לחברה. המועדון תורם הרבה מאוד בקטע

הזה, ואני עדה לכך. לילדים שלי היו הרבה הרבה התפרצויות כעס, שהיום הן

הולכות ופוחתות. יש עוד קשיים, ויש עוד מה לתקן, ויש עוד מה לעשות.

עדינה מאוד עוזרת בקטע הזה, והנציב באמת, לזכותו, איכפת לו ממה שקורה

לא רק לגבי האסירים, אלא גם לגבי הנשים שלהם. כי מאחורי כל אסיר עומדת

משפחה, עומדים ילדים ועומדות נשים שיש להן קשיים עצומים בחוץ.

היום אולי קצת יותר קל לי להתמודד עם הסטיגמה החברתית, כי אני פחות

מתביישת.

ט. קריטי; יש לנו הרבה מאוד בעיות, אני מדברת על

אוכלוסיית נשות האסירים. אבל בעיה אחת קטנה

כמעט נפתרה לנו, וזו הבעיה של הדימוי העצמי שלנו שהיה מאוד ירוד. גם

היום הוא ירוד, אבל לפחות אני כבר לא מתביישות להגיד שאני אשת אסיר.

עוד בעיה נפתרה לי, והיא - שאני יכולה להרים בלילה טלפון לעדינה, גם

ב-2 בלילה, ולבכות בלי שזה יעלה לי כסף, בלי לרוץ לפסיכולוג שיקח ממני

אלפי שקלים, ובלי העצות של עובדת סוציאלית שאני צריכה פסיכולוג. כי אז

הולכים לעיריה או למועצה, ומבקשים תור לפסיכולוג, וזה נדחה ל-3 או 4

חודשים. כשאני באה למועדון ואני אומרת לעדינה שיש לי בעיה מאוד רצינית

עם הילד, עדינה יושבת עם הבן שלי ומדברת אתו, והיא מתקשרת אלי הביתה

לשאול מה שלום הבן שלי, מה שלום בעלי או מה שלומי, ומה קורה ומה חדש.

זה חשוב לי, כי אין לנו תקציב לפתור את הבעיות שלנו בצורה כזאת.

הילדים שלנו מאוד מאושרים מהמועדון. הם באים, הם משחקים, הם שווים, הם

לא באים למועדון שם יש ילדים עשירים, לשם בא האב עם המכונית או דברים

מהסוג הזה. הם באים למועדון שבו כולם שווים. יש הסעה, אף אחד לא יכול

להשמיץ את השני, אף אחד לא יכול לפגוע בשני, וזה מה שלא קורה לילדים



שלנו במועדון. הם שווים. אין יותר לרדת אחד על השני כי אנחנו אותו

הדבר. אנחנו מדברות, אנחנו מספרות, אנחנו מקבלות יעוץ, ואנחנו פשוט לא

רוצות שהמועדון הזה יסגר. אין לנו לאן ללכת.

אני מבקשת בשם כל הנשים. אם אני פעילה בוועד הזה זה כמעט רק למטרה

הזאת. הייתי רוצה שידברו יותר על מה שקורה בתוך הכלא. בעלי הוא אחד

הבחורים שעברו טיפול גמילה בכלא. אני מאושרת היום, הבעיה שלי נפתרה,

בעיית הסמים אצלי בבית נפתרה. בעלי היום בתהליך שיקום, הוא מגיע הביתה

אדם אחר, אני מקבלת יחס שונה, אני מקבלת תמיכה לכל הפעילות שלי, לכל

צעד שאני עושה. בעבר לא הייתי יוצאת מהבית, בעבר היה אסור לי לדבר עם

אדם זר. היום הוא פתוח יותר, הוא דוחף אותי לעשות דברים, הוא גאה בי,

הוא שמח, הוא חושב שאני בסדר. ובעבר הוא לא חשב כך. אמנם מעולם לא

הייתי אשה מוכה, אבל גם מעולם לא יכולתי לעשות דברים כל כך בקלות

לפניו, כי הוא לא קיבל דברים. הוא קיבל שם עזרה, הוא קיבל סיוע, והוא

רואה את הדברים בצורה שונה. חשוב שעוד משפחות תגענה למועדון הזה.

המשפחה שלי ניצלה, ועל זה אני מודה לכל אלה שדאגו שבעלי יגיע למצבו.
היו"ר י. מצא
את היחס החם אני מכיר לא מהיום, אבל כאשר

שומעים את זה מהנשים המעורבות בדבר, זה מחמם

יותר את הלב. ספר לנו קצת על מה שאני ראיתי על קצה המזלג ושאתה יכול

להרחיב בו.

ש. לוי; אדוני היו"ר. קודם כל אני רוצה להודות לך על

שאיפשרת לחניכי קורס הקצינים של שרות

בתי-הסוהר להיות נוכחים פה. היה חשוב לי מאוד שישמעו את הדיון הזה על

הבעיות, על הצד השני של המטבע של אותם אסירים שהם מטפלים בהם, ואת

תפיסה שמלווה אותנו בתחום של שיקום ושל טיפול באסיר, כי מדובר בעצם

בדור הבא של שב"ס.

בתחום השיקום, באמצעים מאוד מוגבלים אנחנו עושים הרבה מאוד. זה מתחיל

בחינוך, כאשר אנחנו מעבירים כ-1,000 עד 1,100 אסירים מדי שנה דרך כיתות

לימוד, החל מכיתה א' ועד לאוניברסיטה פתוחה, וזאת בתקציבים מאוד

מוגבלים. ברובד לא מבוטל של אסירים שאיננו יודע קרוא וכתוב, שמעולם לא

ידע לקרוא אות עברית ולא ידע איך היא נראית, אנחנו מגיעים למצב של

כתיבת מכתב לבת או לבן, ונדמה לי שבתחום השיקום זה הישג עצום.

אנחנו מטפלים בתחום העבודה הסוציאלית, מטפלים בתחום הרגלי העבודה,

התנהגות, משמעת של בית-הסוהר, שיש לקום בבוקר ולעבוד. יש לנו מפעלים,

יש לנו תעשיה, יש לנו ייצור, וכן כל מיני שרותים של תעסוקה, שאנחנו

מפעילים כדי שיתרגלו לעבוד. לא צריך להסביר שאנחנו מדברים על אוכלוסיה

שבחלק לא מבוטל ממנה לא עבדה, לא ידעה מה זה עבודה. גם בתחום החילוני

וגם בתחום השיקום הדתי, אנחנו פועלים להחזיר למוטב את האנשים, ואנחנו

מאמינים - בניגוד לדעות הרווחות שבכל-זאת חוזרים אלינו שני-שלישים

מהאוכלוסיה המשתחררת - בתחום הזה של שיקום, אנחנו מאמינים שישנה הצלחה

לא מבוטלת.



אנחנו מטפלים באסיר, אנחנו מאמינים שאין שיקום ללא שיקום המשפחה.

מקדמים את האסיר בצעדים לאורך כל אותה תקופה שהוא נמצא אצלנו, ואילו

המשפחה נמצאת מאחור, משום שלא טופלה. היא מקבלת בעל מסוג אחר, עם נתק

אחרי זמן רב ובעיות קשות מאוד בתוך המשפחה עם הילדים, בעיות שנוצרות.

התרומה שלהן די גדולה לכך שהוא חוזר אלינו שוב, כתוצאה מכך שלא מצא בית

חם כאשר הוא יצא בפעם הקודמת.

מצאתי את הדבר הזה, לא אני יצרתי את הפעילות הזו, שמובילה אותה מי

נקראת אמן של נשות האסירים. שמחתי, משום שזו החוליה המקשרת בין האסיר

לביו משפחתו בתחום המשחקיות האלה. ההישגים הם עצומים, ואנחנו רואים את

זה ומלווים את זה בכל יום. אסיר מעולם לא ישב עם הילדה שלו לשחק. הוא

היה עסוק בבעיות שלו בחוץ, הגיע מאוחר הביתה כאשר הילדה ישנה, ולא עסק

בכלל במעשיה ובמה קורה בבית-הספר. פה הוא יושב ומשחק אתה. את ההרגל הזה

הוא רוכש בהישגים יוצאים מן הכלל גם עם אשתו. אנחנו מושיבים את אשתו

והילדים יחד אתו. הקשר הזה חייב להיות מטופל גם בחוץ בקרב המשפחה, עם

האשה והילדים שלו. ההתנדבות נעשית בשמש, בחורף, בגשם. המתנדבות באות

ללא שום תמורה, להשגיח ולהפעיל את המשחקיות האלה. לכן שמחתי שגם פה

הלכו צעד אחד קדימה, בפתיחת מועדון שירכז בתוכו את נשות האסירים ואת

הילדים, כדי שיקבלו מנה כלשהי, כדי לקדם אותם ולקרב אותם אל האסיר, אל

הבעל ואל האב.

אני יודע שיש בעיות קשות מאוד, גם מבחינת המקום וגם מבחינת המימון של

אותן פעילויות. אני יודע שיש הרבה מאוד פעילות שהיא חשובה מאוד לנו,

לנו כשלטון, כשב"ס, כאחראיים על הצד החברתי של טיפול באסירים. זו תרומה

בלתי רגילה של אותה התנדבות.

לכן אני חושב שצריך לשמוע באוזן קשבת, ולכן אני גם מלווה את עמותת "יד

לאדם" ברצון רב ובכנות רבה מאוד, כי חשוב לי גם לשמוע מהן, מהאסירות,

מה מציק להן ומה מגיע אליהם הביתה מצד הבעל. אני נפגש אתן פעם בחודש,

ואני שומע דברים שבדרך כלל צודקים. מתוך אלפי האסירים נופלים דברים בין

הכסאות, וזה לא מגיע לאלה שצריכים לטפל בהם, או שמגיע בצורה מעוותת,

והדבר לא מטופל. מהן אני שומע על דברים שצריך לטפל בהם, והדברים מקבלים

טיפול. כלומר, החוליה הזו ששומעת ואוספת את המידע מנשות האסירים על

המצב של המשפחה ושל האסיר עצמו והטיפול בו, חשוב מאוד כחוליה שמזרימה

אלי את המידע הזה, כדי שיטופל בצורה הטובה ביותר. שמענו כאן את הדברים

ואני חושב שלא כדאי לחזור עליהם.

באשר לסמים. הנושא הזה כאוב. דיברנו עליו הרבה פעמים, אבל חשוב שהוא לא

ירד מסדר היום שלנו בטיפול בו. 85 עד 87 אחוזים מכלל האסירים נגועים

בסם במידה זו או אחרת, בתקופה זו או אחרת. זאת מסה בלתי רגילה, ואנחנו

עושים פעולות בכמה מישורים.

במישור אחד אנחנו נלחמים בתופעה הזאת כמו שמשטרה נלחמת בתוך בית-הסוהר,

על-ידי חיפושים, על-ידי מידע. כל מי שאנחנו יודעים עליו שהוא מביא סמים

פנימה, הוא מבודד עד שאנחנו מוצאים את זה. אנחנו מרחיקים ומבודדים,

בניגוד לעקרון שלנו שלא לבודד אסירים. אנחנו יודעים מה זה בידוד, אבל

לפעמים אין מנוס מלבודד אסיר שעוסק במסחר בסמים. אני יודע על משפחות של

אסירים שנהרסות בחוץ, משפחות מכרו בית כדי לממן את בעיות הסמים של הבעל



בפנים, של הצריכה שלו. כשזה מגיע אלינו, אנחנו נוקטים פעולות דרסטיות,

כולל בידודם של אותם סוחרים לזמן רב מאוד, עד שנשתכנע שהם יפסיקו עם

הדבר המגונה הזה של סחר בסמים בתוך הכלא.

פעולות כאלה ומבצעים כאלה אנחנו עושים, ואני אומר לכם שזה לא מגיע לחלק

קטן ממה שקורה עם כל הצריכה וכל השימוש.

פעלנו גם בכיוון האחר, שלפחות אלה שלא נגועים, אותם 13 אחוזים, שגם לא

ייפגעו. המלחמה הזאת היא מלחמה ללא הצלחה, והיא ללא הצלחה בגלל הרבה

דברים, ולא בגלל חוסר רצון או אדישות, כפי שמנסים להדביק לנו. שיהיו

מסוממים, ויהיו רגועים, כך אומרים לנו. אני לא צריך להסביר שזה חמור

ביותר. מי שאומר את הדברים האלה פשוט מעליל. משטרת ישראל מצהירה שהיא

תופסת 10 אחוזים מסה"כ המסחר של סמים, אני אינני בטוח שאנחנו תופסים

אפילו 10 אחוזים, וזאת בגלל מיגבלות של תנועה, של כניסה ויציאה,

חופשות, ביקורי משפחות וייצור שיש שם בפנים. חומר גלם נכנס למפעלים,

מוצרים מוגמרים יוצאים החוצה, יש תנועה. בית-הסוהר אינו סגור. שום

בית-סוהר איננו סגור. שאנחנו אומרים לעצמנו שצריך לסגור הרמטית, לוותר

על כל התענוג הזה של תעשיה ושל תעסוקה ושל ביקורי משפחות ושל חופשות.

אנחנו מעדיפים כמובן להמשיך בדרך האנושית של טיפול באסירים, עם

המיגבלות שיש לנו, אבל אז יש לנו התופעה הזאת.

שמענו פה דוגמא אחת, ואני אומר לכם, ואני חושב שגם מומחים בנושא

אומרים, שהגמילה שלנו היא הטובה ביותר שישנה בארץ, ולא משום שאנחנו

יותר מומחים.

היו"ר ע. עלי; בכמה מיטות מדובר?
ש. לוי
אנחנו עוסקים ב-85 איש. במחזורים.

היו"ר ע. עלי; 85 מתוך כמה?

ש. לוי; מתוך 6,000 אסירים פליליים.
היו"ר ע. עלי
זאת התשובה.

ש. לוי; לא, זאת לא התשובה, אני אסביר בהמשך.

אנחנו פועלים בתחום הזה בצורה טובה לא משום

שאנחנו המומחים הגדולים ביותר, אלא משום שיש לנו הסגירה שאיננה קיימת

בחוץ. אנחנו סגורים. כל הטיפול האישי וכל התנאים שנתנו לאסירים, שהם

משופרים לעומת מה שהיה להם באגף הקודם, הביא לנכונות, לשיתוף פעולה

ולהצלחה בלתי רגילה בהשוואה למה שקורה בעולם הגדול, גם בארץ וגם

בחו"ל.

יחד עם זאת, אין להתעלם מהמספרים הקטנים. האמן לי, שאילו היתה נכונות

מצד האסירים המספרים היו גדולים יותר. יש פה בעיה של נכונות ושל שיתוף

פעולה של הנפגע. אם אין שיתוף פעולה מלא של הנפגע עצמו בענין הזה, אין

על מה לדבר בגמילה. אנחנו לצערנו נתקלים בבעיה של חוסר שיתוף פעולה.



מי שיכול להביא לשיתוף פעולה של אותם זקוקים, אלה הנשים. האשה יכולה

להשפיע עליו, יכולה להביא אותו למצב שהוא יגיד שהוא מוכן לפחות לנסות.

פה בא לידי ביטוי החלק של האשה, באמצעות החוליה שנקראת העמותה שמטפלת

בנשות האסירים. צריך להשפיע על האשה שתדחף את הבעל, שלא תהיה לו אשה אם

הוא ימשיך בצורה שכזאת, ובכך להביא אותו לשיתוף פעולה.

אני אומר לכם, שאם יהיה מספר גדול יותר של נפגעים שזקוקים לגמילה, לא

תהיה בעיה לא של חדרים ולא של אגפים. אני אמצא אותם עם כל המצוקה

שישנה, אבל הבעיה היא באמת שיתוף פעולה.

היו"ר י. מצא; תודה רבה לנציב.

אני חושב שהדברים שבהם הוא היפנה את הזרקור

למשפחה ולנשים הוא מאוד נכון, הוא כמעט מדוייק.

ח. מילוא; בתחילת הדיון קיבלתי את המכתב ממר הופמן,

מרשות שיקום האסיר. יש לי בקשה אישית. הרי

כולנו פה מבינים את הצורך בקיום המשכו של המועדון, ולשם כך קיבלנו את

סכום הכסף שאנחנו נקבל מהרשות. סכום הכסף הזה לא יכסה לנו לשנה אפילו

שליש מההוצאות של הסעת הנשים והילדים למועדון. בלי ההסעות הנשים לא

תוכלנה להגיע, וזה המינימום שאנחנו חייבים לתת להן.

אני ממש מבקשת שזה יבוא לדיון חוזר, ידונו בזה שוב, כי הסכום הזה לא

עונה על שום דבר.

ס. אטיאס; מר לוי טיפל בבעיה שלי אישית. אולי אתה

זוכר, מר עלי, בפעם הראשונה שהצגתי את

המצוקה ואת הקושי, ואז פניתי דרך עדינה. אישית הוא סידר את זה שבעלי,

שמתאים לקריטריונים, יקבל טיפולים. אני רוצה להגיד שאני ממש מופתעת ממה

שקורה, כי לא האמנתי שיהיה אור בקצה המינהרה בקטע הזה. בעלי נמצא

בטיפול גמילתי 4 חודשים, וזה עושה המון גם לי. ואם אני רגועה, גם

הילדים שלי רגועים. בהזדמנות הזאת, אני ממש מודה לו מכל הלב.

היו"ר י. מצא; אני מעביר את רשות הדיבור למר הופמן. הוא

יתייסח לכל הנושא כפי שהוצג. אני מבקש לא

לראות את הנושא באופן אישי, לא להיכנס לזה מבחינה אישית. אתה סה"כ

ממונה על גוף ציבורי, שצריך לעשות למען השיקום. אחת לשנה אני רואה אותך

עם הדוי'ח בפני הוועדה. קיים הנושא הספציפי שהועלה כאן, מבחינת התקציב.

אחר כך נצטרך להתייחס לאופן שנוכל להשיג תקציבים ממקורות נוספים. אני

חושב שזה לא יצטרך להיעשות בדיון רחב בוועדה. קיימת הצעת תקציב הרשות,

ואני חושב שעיריית תל-אביב יכולה לסייע פה, ומשרד הפנים יכול לסייע פה.

אני אישית ארתם לפעול בין כל הגורמים האלה, כדי לנסות ולבנות לכם

תקציב, כשנדע את המקורות.

היו"ר ע. עלי; אני הופתעתי מאיזו שהיא נימה, אף שניסיתי

לסייע כפי שיכולתי. אחרי המפגש בנעמ"ת

ביד-אליהו, היה מפגש כאן. לא חשבתי שהתפקיד שלי על כל פעולה שאני עושה,

לתת דו"חות ולכתוב מכתבים. כשאני שומע בעיה ציבורית, תפקידי, במסגרת

תפקידי השונים, לנסות ולהתמודד אתה במסגרות שאני פועל בהן. בעקבות זאת



אני מודיע לכם כאן, שקיימתי שני דיונים עם הופמן וחבריו. זימנתי את

הנציב לוועדה למלחמה בנגע הסמים פעמיים, כדי לשמוע על בעיית הסמים

בבתי-הסוהר, וזה בא בעיקר אחרי הפגישה אתכם. שמענו איך המשפחה מתגייסת,

איך מגדילים את מספר המיטות, מה לגבי בעיית מימון הסמים ובדיקות השתן

בכל יום. אני לא רוצה לפרט כל מה שנעשה בתחום הזה. היו עם הנציב וחבריו

שתי ישיבות בוועדה למלחמה בנגע הסמים. האם אתם מצפים שאחרי כל ישיבה או

כל פעולה שאני עושה אני צריך לבוא ולדווח למישהו!

מ. אלירם; לא זה מה שאמרתי, אני מתנצלת.

היו"ר ע. עלי; אני מודיע לכם שבעקבות אותן ישיבות, אני

אישית דיברתי עם הופמן, דיברתי עם צייץ. אני

לא צריך לכתוב יומן מבצעים באיזה יום דובר, באיזו שעה, ואם הושג משהו

או לא. אני רוצה שתדעו על-כך מבחינת מערכת יחסים גם בעתיד. הרי לא

מצפים שכל פעולה שמחר יעשה יהושע מצא אחרי פגישה כזאת, שהוא יאמר שהוא

מכנס את הוועדה, ושהוא עושה את זה וזה, ומדבר עם זה וזה. אני הייתי בין

אלה שניהלו מאבק לתוספת תקציבים למלחמה בסמים, והשגנו את זה.

אני רוצה שתהיה לכם הרגשה אחת, והיא - שהמצוקה, הזעקה והדברים שכאן

מושמעים במסגרת זו ואחרת לא נופלים על אוזניים ערלות. יש פעולה, יש

טיפול, ולא כדאי ליצור מתח מיותר.

מ. אלירם; אני מתנצלת אם פגעתי, כי לא זו היתה כוונתי.

לא התייחסתי ולו לשניה לדבריך. פשוט אמרתי
דבר אחד
ההעתק שאתה קיבלת מוען אלינו, אבל אנחנו את המקור לא קיבלנו.

כולם יצאו מנקודת הנחה, שמה שכתוב במכתב אנחנו ידענו, וזה לא נכון. זו

הטעות היחידה שציינתי. ושוב, אני מתנצלת אם פגעתי.
היו"ר י. מצא
המצוקה מדברת מגרונכם, זה ברור לגמרי. לכן

גם אמרתי למר הופמן שלא להיכנס לנושאים

האישיים, אלא להתייחס לנושא בצורה תכליתית. הייתי רוצה לשמוע מה ניתן

לעשות כדי לקדם את הנושא הזה.

היו"ר ע. עלי; אם מעלים בעיית סמים, ומזמינים את נציב

שירות בתי-הסוהר, את שר המשטרה, את כל

הגורמים האחרים ודנים בבעיית הסמים בבית-סוהר, האם זה טיפול או שזה לא

טיפולי אני לא מבין את הגישה.

ע. תמיר; אנחנו מדברים על המועדון.

היו"ר ע. עלי; המועדון זה קטע אחר.
ע. תמיר
על המועדון דיברנו, לא על סמים. איש לא דיבר

בנושא הסמים, לא לזה התכוונו.
נ. מסאלחה
אני בוודאי ארשם לרשות הדיבור, ואומר כל מה

שאני חושב. יש לי הערה לידידי ח"כ עובדיה

עלי, והערה לחברות שכאן.



אני חושב שנעשו דברים, ואני רשמתי את הדברים שנאמרו. לא הבנתי שהן

התקיפו כי כאילו לא טיפלו בנושא הסמים. הבנתי שיש להן בעיה אקוטית,

לגבי המעון שלהן שנעמ"ת נותנת להן פעם בשבוע. יש להן בעיה ספציפית,

ואתה לא הכתובת. גם אני לא הכתובת, גם היו"ר לא הכתובת בנושא. הן מנסות

לגייס עזרה, ולא לנושא הסמים. אתה רגיש, ובצדק, אבל לא התקיפו אותך.

היו"ר י. מצא-. אין ספק שבמסגרת ועדת הסמים נעשית עבודה, זה

לא דיון על ועדת הסמים. אני ביקשתי את יו"ר

ועדת הסמים, עובדיה עלי, שיצטרף לדיון הזה, כי במסגרת הטיפול שלו אין

ספק שהוא צריך להיות מודע, והוא אכן מודע לנושא הזה. הדיון הזה חשוב

מהאספקט הקריטי, שיש נקודה מסויימת שצריך לעזור בה. אני כן רואה את

עצמי כתובת לנסות ולגשר אחר כך כדי לבנות תקציב בין אותם גורמים שונים.

אני למשל חושב שמשרד הפנים אינו יכול לצאת פטור מדיון כזה. משרד הפנים,

בשבילי זה שר הפנים. אני צריך לראות איך אני סוגר אחר כך את המסגרת

כולה.

א. הופמו; אני חושב שאנחנו העלינו את הנושא של משפחת

האסיר מיום הקמת הרשות, והרשות לא חיכתה

לאיזה שהוא מועדון. הרשות פיתחה את הפעולה בכל המקומות בארץ. אני רוצה

לקרוא ממחקר שערך המוסד לביטוח לגבי פעולה שלנו בנושא חונכות ילדי

אסירים, כי אני ראיתי את הבעייה - ואני יכול לומר זאת עלי - שאני האיש

שהעליתי את נושא ילדי האסירים במדינת ישראל. שום אדם אחר לא, ואף אחד

שלא ידבר אתי על רגשות חמים או משהו כזה. אני חושב שנשות האסירים

במדינת ישראל, שאתן אנחנו נמצאים בקשר, מועדוני נשות האסירים במדינת

ישראל שאתם אנחנו נמצאים בקשר, לא חושבים כמו הדברים שנאמרו כאן. הרוח

הזו שיצאה מכאן היא הסיבה שלא הסתיים הענין, אף שיכול היה להסתיים לפני

חצי שנה, בגלל אופי הסגנון הזה.

היו"ר י. מצא; אני מצטער לשמוע את זה, מכיוון שלא צריך

להעניש על סגנון.

א. הופמו; לא, אבל אי-אפשר כך לעבוד.

היו"ר י. מצא; לא, תסלח לי, אני לא מקבל שעל סגנון

מענישים.

א. הופמו; זה לא ענין של הענשה. צריך לעבוד מתוך שיתוף

פעולה.

אנחנו פעלנו בשלושה מישורים. המישור הראשון, חונכות לילדי אסירים.

הגענו לכך שהתחלנו עם 10 ילדים בשנה הראשונה להקמת הרשות, והיום ישנם

250 ילדים שעבורם יש חונכים, סטודנטים של האוניברסיטה, שנפגשים אתם,

שמטפלים בהם, שלוקחים אותם לכלא. לכל ההוצאות לנושא הזה לא קיבלתי עוד

מתקציב המדינה אפילו אגורה. כל מה שהשגנו, השגנו מכספי תרומות.

במקביל, נשות האסירים שהילדים שלהן נמצאים בחונכות, נמצאות בקבוצות של

נשות אסירים. אלו קבוצות קטנות, לפי התפיסה המקצועית שלנו. אנחנו

עובדים בקבוצות קטנות, כי פעולה רצינית ועמוקה יכולה להיעשות בקבוצות

קטנות. גם עם אסירים וגם עם נשות אסירים אי-אפשר להצליח בפעולה המונית.



אני לא מאמין בפעולה המונית, כי יש בעיות אישיות קשות ביותר, שכל מפגש

של נשים כאלו מהייב פעולה גדולה.

אנהנו עובדים בנושא הזה יחד עם הלשכות לשירותים חברתיים - כפי שקובע

החוק - ועם העיריות. בכל המקומות אנחנו מקבלים את המועדונים מהעימות,

מארגוני הנשים. הרשות לא נותנת גם אגורה אחת למימון המועדונים. אין לנו

תקציב לנושא הזה, אפילו היינו רוצים. גם מבחינת תפיסה - הרשות רואה את

המקום כאחראי לשיקום הילדים.

יש חשיבות אם אתה עושה את הפעולה לנשים, לילדים ולאבות בכלא. אנחנו

הולכים עכשיו לכינוס שבו ילמדו יחד העובדים הסוציאליים של שרות

בתי-הסוהר ועובדי הרשות את הנושא של הקמת קבוצות אבות, לאלה שילדיהם

ונשותיהם משולבים בפעילות זו, כי הגענו למסקנה שאם לא יהיה משולש

מדוייק של פעולה מדוייקת, לא נצליח. כל פעולה בפני עצמה טובה. טוב שאתה

עוזר לילד, ואז ההישגים שלו בלימודים יותר טובים. טוב שאתה עוזר לאשת

אסיר ואתה מקל עליה, וטוב שאתה עשוה משהו לאסיר. אם אין פעולה משולבת,

זו עבודה יפה, אבל היא לא משיגה תוצאות ממשיות. ואני רוצה להשיג תוצאות

ממשיות.

נושא המועדונים הוא הקצפת שמעל העוגה. למרות זאת אנחנו מברכים על כל

פעולה מתנדבת.
היו"ר י. מצא
האם לך יש מועדונים באיזה שהוא מקום בארץ?

א. הופמו! יש מועדונים של נשות אסירים, שפועלים ליד

העמותות לשיקום האסיר.
היו"ר י. מצא
איפה יש מועדוני נשים ברחבי הארץ, שפועלות

לשיקום נשות האסירים?
א. הופמן
יש לנו בירושלים, אף שכאן זה נעשה בצורה

אחרת, זה נעשה בדירות.

היו"ר י. מצא; האם יש מתכונת כזאת של מועדון עם נשים

מתנדבות?

א. הופמו! לא. יש לנו עמותה לשיקום האסיר.

היו"ר י. מצא! זו העמותה שאתה עומד בראשה.

א. הופמו! לא. אני עומד בראש הרשות לשיקום האסיר.

הרשות פועלת בישובים באמצעות עמותות, או

באמצעות קבוצות קשר. למעשה לא בכל מקום מוצדק להקים עמותה. במקום שיש

לנו קבוצה גדולה של אסירים, באותו מקום יש עמותה. לעמותה יש רכז עמותה,

זהו איש מקצוע, והוא עובד יחד עם העובדים הסוציאליים של הלשכה.

היו"ר ע. עלי! האם בתל-אביב יש עמותה?



א. הופמן; בתל-אביב יש עמותה, בראשה עומד ראש העיר.

רכזת העמותה, חגית, נמצאת כאן. היא איש הקשר

שלנו לנושא הזה. אנחנו יכולים לפעול רק מתוך שיתוף פעולה בנושא.

היו"ר י. מצא; אם יש לך מועדון במקום מסויים בעיר, ויש לך

קבוצה של 40-50-60 נשים מתנדבות, לעניות

דעתי, זו צריכה להיות ברכה בשבילך, ואתה צריך לחבק אותן בשתי ידיים.

א. הופמן.' בהחלט, אני בהחלט בעד מועדון כזה. אבל צריך

לדעת דבר אחד; אני יכול לפעול במסגרת התקציב

ובמסגרת ההנחיות שאני יכול לפעול בהן.
היו"ר ע. עלי
הנהלת הרשות החליטה להעביר כספים דרך עמותות

בישובים. במקרה הזה היה דבר יוצא דופן,

שבעקבות הביקור שלי במקום ובעקבות הפגישות שלי, ביקשתי ממר הופמן ליצור

מגע, ולנסות לתקצב אותן בצורה יוצאת דופן, כי הפעולה הזו היתה דבר

מבורך ויוצא דופן. והוא אכן יצר אתן קשר.

ע. תמיר; הוא אמר לי מפורשות לפני 3 חודשים שהוא לא

מוכן ליצור אתנו שום קשר.

א. הופמו; בעקבות הפגישה קבענו, שהיועצת שלי והגב'

תמיר ישבו ויכינו לי הצעה, ולפי ההצעה הזאת

אני פעלתי. חודשים לפני כן ביקשה יועצת הרשות לבקר שם, לפי בקשתי, ואז

היא נשאלה אם היא מוכנה להתנדב לפעולה. אני לא רוצה להיכנס לכל הפרטים

האלה, כי לדעתי הם לא חשובים. אני יכול לומר מה היום המצב. אני לא מוכן

שיגידו עלי דברים לא נכונים.

היו"ר י. מצא; אני מציע לכולנו - גם לך וגם לעמותת הנשים -

לא להיכנס לפרטים, ולא להתחיל לבדוק מה כן

נאמר ומה לא נאמר, מה כן נעשה ומה לא נעשה. לי ברור דבר אחד, שמכאן אני

רוצה לצאת בהכרעה. לא בהחלטה, אלא בהכרעה, שהגוף הזה שפועל בתל-אביב

הוא גוף שאתה צריך לסייע לו ככל הניתן, מכיוון שזה חלק בלתי נפרד מאותה

עבודה שאתה נרתמת אליה, ועושה למענה. אתה יכול רק לבוא ולומר לנו, שלך

יש פרוסה קטנה מאוד, ומהפרוסה הזאת אתה יכול לתת רק את זה. ואני אראה,

כיצד אפשר להוסיף כמה חלקים מפרוסות אחרות במדינה הזאת. אני חושב שאפשר

להגיע לסיכום.

היו"ר ע. עלי; יש דבר אחד עקרוני. לי דווח על-ידי מר הופמן

שנוצר קשר. אני מבקש לדעת כאן, אם הדיווח

היה דיווח אמת או לא היה דיווח אמת. אתה דיווחת לי שיצרת אתם קשר, וזה

חשוב. זה חשוב לעבודה בינינו. אתה יצרת קשר או לא יצרת קשר? סיכמת או

לא?

א. הופמו; ודאי, יצרתי קשר. נפגשתי אתן, ביקרתי

במועדון.



ח. מילוא; יש לי בקשה. בואו נדלג על הקטע הזה, זה פשוט

מכוער. הפגישה עם מר הופמן במועדון היתה

מאוד לא נעימה. בואו נדלג על השלב הזה, ונתחיל לקדם את הדברים הלאה.

הרי כולנו רוצים את טובת הענין.

היו"ר י. מצא; בואו נפסח על הקטע הזה. הדברים המוצגים כאן

ברורים לכולנו.
א. הופמן
בנושא הזה חשוב שהכנסת תדע, וחשוב שוועדת

הפנים תדע, שאנחנו עושים עבודה בלוני רגילה.

זו פעולה שאין לה דוגמא במקומות אחרים. הביטוח הלאומי עסק במחקר, וניתן

לראות מה עמדתם בנושא הזה. הם בדקו אותנו, גם אחרים בדקו אותנו. אני

חושב שזו הפעולה העיקרית.

לכל מועדון - אם זה באמצעות העיריה ואם במישרין - אני עוזר. ברוב

המקומות עד היום הצלחנו, והעיריות לקחו על עצמן את העזרה. התקציב

שאנחנו מקבלים הוא תקציב אפסי, אין לנו אפילו סעיף לנושא הזה.

היו"ר י. מצא; מה התקציב הכולל שלך?

א. הופמו; התקציב הכולל הוא מיליון וחצי שקל מכספי

הממשלה.
נ. מסאלחה
אמרת שכל הכסף בא מהתנדבות ולא מכספי

המדינה. עכשיו אתה אומר שאתה מקבל מהמדינה.

א. הופמו; הפעולה שלנו בנושא הזה של נשות אסירים

וילדיהן ממומנת מתרומות. אנחנו מקבלים

מהכנסת שני סעיפים; 23(א) זה הכסף שאני מקבל מהאוצר; 23(ב) זה נ:סף שאני

רשאי לגייס כתרומות. סה"כ הסכומים מגיעים ל-2 מיליוני שקל.

נ. מסאלחה; זאת אומרת, יש עוד חצי מיליון שקל מתרומות.

א. הופמן; כן. נוסף לזה יש הרבה כספים שאנחנו מקבלים

ממקורות אחרים. זאת אומרת, שהוא לא עובר דרך

הקופה שלנו. למשל, גייסנו 250 חונכים, והתקציב התקבל מגורם אוזר, קיבלנו

כ-400 אלף שקל. אני חושב שהנושא החשוב הוא הנושא של הפעולה הגדולה למען

ילדי האסירים, נשות האסירים והאבות האסירים בכלא. אני חושב שעל זה

אנחנו נעבוד, ובזה אנחנו נפעל.
לגבי המועדון, במכתב כתבתי
(א) נמסר לי שעיריית תל-אביב מוכנה להעמיד מקום לנושא הזה. לא אמרתי

שאני השגתי את המועדון, ולדעתי זה נושא עירוני, כל הזמן אני אומר



(ב) לשני סוגי פעולות אנחנו מוכנים להקציב הקצבה בדרכים מסודרות, כפי

שאנחנו מבינים, ולפי היכולת שלנו.

נ. מסאלחה; אתחיל מהדבר המרכזי. חברי כנסת אינם מאזינים

זה לזה, וחברי כנסת שיושבים במזנון חברי

הכנסת בדרך כלל מוסרים לעתונות את הסקנדל ששמעו זה מזה. אני מצטער

להגיד לכם את זה. ישבתי במזנון לפני כמה ימים, ושמעתי את השר רוני
מילוא מדבר, וכך אומר
שאול לוי - לא ידעתי שאפגוש בך היום - הוא הנציב

הטוב ביותר שהיה, ואני לא מזלזל באחרים שהיו. למה אני מוסר לך את זה?

אני לא מגן של השר רוני מילוא, אני אופוזיציה לממשלה שהוא מכהן בה כשר,

אבל שמעתי את זה. ואתמול הזכיר לי חבר אחר את יחסך החם לאסירים, דווקא

לאסירים בטחוניים, ואני לא רוצה לערבב את הנושאים. כדאי לכתוב

בפרוטוקול, שכאשר אני שומע משר מדבר עם מישהו, ואומר את הדברים האלה -

ואני מכיר אותך מתקופה קודמת - זה משום שאני רק רוצה לחזק את ידיך.

אני מקווה, שאול לוי, שמה שצריך לשפר אתה תשפר; אם יש ביקורת, נמתח

עליך ביקורת. אני מקווה שתמשיך ביחסך כפי שמתבטא עד עכשיו.

אותי מרגש כשאני רואה את נשות האסירים. אם הייתי רואה את הילדים של

האסירים, אני בטוח שהייתי נרגש יותר. אני מכיר אישית נשות אסירים, וגם

ילדי אסירים. אני שמח על מה שאמרו טובה וסמדר, שהן היום לא מתביישות.

אני אומר שצריך לתת למועדון הזה את כל האפשרויות, ולו בגלל האווירה

החמה והמלים האלה, וזו הרגשה אמיתית. שמעתי את עדינה, ואני רוצה להגיד

לכן ולמר הופמן, שתבורכו.

הגיבורים האמיתיים במדינת ישראל במשך רוב הזמן הם דווקא הגיבורים

האלמוניים. אומר לך היו"ר שהענשת בגלל סגנון. ומה אתה חושב? אתה כמוני,

כמו כל אדם אחר, אבל לך יש כסף ולנו אין, ואתה אחראי. תשמע ביקורת

מנשים, הנשים האלו והילדים שלהן הם הקורבנות הראשונים של הבעלים.

הילדים האלה, צריך לתת להם את כל האפשרויות. אני לא רוצה להתווכח עם

מוסד כלשהו אם יש לנו או אין לנו כסף. אני סומך על יהושע מצא שהוא ידבר

עם צייץ בשמנו כולנו. העיריה תשלם, אולי מר הופמן ישלם, ובוודאי עובדיה

עלי ידאג לנושא. אני לא מציע לכן להחזיר את מה שקיבלתן, אולי יוסיפו

לכן עוד קצת.

אני אומר לנשים המתנדבות להמשיך, זה אחד המפעלים המפוארים מאוד. את

הנושא ההתנדבותי צריך להרים בידיים, ולא להתבייש. נכון שמוטלת על נשות

האסירים החובה המוסרית לנסות לעזור בשיקום הבעל. לפעמים יש בעלים

אלימים, לפעמים יש בעלים שאיבדו את הדרך, ועובדה, כפי שאומר הנציב

ששני-שלישים חוזרים לבית-הסוהר. לפעמים הבעל הוא החזק, אפילו שהוא

האסיר, ואילו היא הסובלת. לכן בקטע הזה האחריות שלהם אינה כל כך רבה.

האחריות על הבית, כן; אבל היא לא הרבה ביותר. אני חושב שאנחנו כחברה,

במסגרות הטיפוליות, בכל מיני ועדות, אנחנו צריכים להיות המכבש על הבעל

הזה, שלא יחזור לסורו, שיחזור למוטב למען המשפחה.

אני מברך אתכם על הנעשה, ונעשה ככל שאנחנו יכולים כדי לעזור לכם,

נתגייס כולנו היכן שאפשר.
ע. תמיר
אנחנו פועלים גם במיגזר הערבי. יש לנו

במשחקיות שלנו בבתי-הסוהר חרבה מאוד אסירים

ערביים, שגם הם משתתפים במשחקיות, ואנחנו פועלים במשפחות שלהם.

ז. פרידמו! ראיתי את הפעילות של העמותה "יד לאדם",

והתרשמתי בעיקר ממה שסיפרו לנו נשות האסירים

שמבקרות במועדון הזה. בנושא הזה מדובר רק לאחרונה, בחודש-חודשיים

האחרונים. אנחנו הרי לא משופעים ביותר מדי מבנים, אף שזו עיר גדולה,

ובכל זאת הצענו להן את מפתן אלון. מפתן אלון נמצא היום במבנה חדש בדרך

לח"י 66, ואנחנו נקצה להן שם מקום בשעות הפעילות של אחה"צ והערב, כדי

שזה לא יפגע בפעילות של בית-הספר. בשעות אחה"צ והערב, אין שום בעיה.

להיפך, אנחנו מעוניינים כמה שיותר להפעיל מתקנים קיימים בעיר למען

פעולות שהן ברוכות וחשובות.

אנחנו מחשיבים את שירותי הרווחה שעוסקים באוכלוסיות יעד מהקשות ביותר,

וזה לא סוד שבשנים האחרונות המצוקות של האוכלוסיות חריפות יותר,

מסובכות יותר. אנחנו בעצם מדברים על הלחם והמרגרינה, על האוכלוסיות

הקשות של ילדים בסכנה, על קשישים, וכמובן, על האוכלוסיה של אסירים, בני

משפחותיהם ונפגעי הסמים. כביורוקרטים מקצועיים אמנם צריכה להיות לנו

רגישות, אבל סה"כ כמה שנרצה, גם אם ניקח מכאן ומשם, יש עלינו מיגבלות,

והמיגבלות האלה נתונות בשטח. יש הרבה מאוד חללים, הרבה מאוד שטחים לא

מכוסים, ואנחנו נוגעים ממש בטיפה בים. כך שכל גוף התנדבותי שמוכיח שהוא

באמת פועל לשם הענין וזאת המטרה שלו, והוא גם מוכיח ידע מקצועי בהפעלת

שרות, ומי שיקבל את השרות הזה יקבל את זה בסטנדרט גבוה, אני חושב

שאנחנו כמימסד צריכים להתחבר, ולעודד מסגרת כזאת. אם היה לנו זמן,

הייתי מספר לכם על שותפויות אחרות עם אוכלוסיות אחרות בעלות מצוקות

אחרות. לכן אנחנו מדברים על שרותי רווחה לא רק של עיריית תל-אביב, אלא

של העיר תל-אביב-יפו.

לגבי שיקום האסיר אנחנו פועלים בצורה משותפת וטובה מאוד עם הרשות

לשיקום האסיר. אני אומר זאת לא כדי לאזן את מה שנאמר קודם. כאגף שעוסק

בהרבה אוכלוסיות אנחנו צריכים לתת את המעט להרבה. ברגע שיש גוף מסויים

- ואני מקווה שתקום העמותה הזאת ותתחיל לפעול - זה יהיה כלב שמירה

לגוף, שיתריע ושיתרכז רק בנושא הזה, ויעשה את המקסימום במינימום הקיים.

אנחנו פועלים, וישנה נוכחות בשטח בתל-אביב. קיים ההוסטל לשיקום האסיר,

ישנו פרוייקט של נשות אסירים וחונכות, שדיברו עליו, י והוא בדירות

סטודנטים. אנחנו מדברים עכשיו על הרחבת ההוסטל הקיים גם לשנפגעי סמים.

בלשכות שלנו, בלשכת דרום ובלשכת יפו, ישנם רפרנטים, עובדים מקצועיים,

שעוסקים בנושא הזה, וכמובן הכל נעשה בתאום מלא ובשיתוף פעולה עם הרשות.

אנחנו לא רוצים שתהיינה כאן כפילויות, אנחנו לא רוצים לפעול בתחרות,

אלא רוצים לעגן את המשאבים ביחד. חגית פורת שנכנסת לעבודה ממומנת בחצי

משרה על-ידי עיריית תל-אביב, ובחצי השני על-ידי הרשות לשיקום האסיר. אם

נפעל יחד, נוכל לעשות הרבה יותר, ונוכל באמת להגיע להישגים רבים.

היו"ר י. מצא! תגיד לנו מה אתה עושה בנושא הזה.

ז. פרידמו! ישנו המתקן מפתן אלון, מתקן גדול. זה

בית-ספר שנמצא בדרך לח"י 66 בתל-אביב. הוא



פועל משעות הבוקר עד שעה 2:30-3:00. בשעות אחה"צ, ובעיקר בערב, אפשר

להעמיד בו חדרים למען הפעילות הזאת. אנחנו ראינו את המקום, הוא התקבל

על-ידן. הן ראו את המקום, זה לא שדיברנו על זה באופן תיאורטי. לדעתי אם

הן תלכנה למקום הזה, זה ישפר את תנאי המחיה שלהן.
ד. מוזס
אחרי הפגישה אצל ראש העיר, כשהוא נתן הוראה

לבצע את זה, היינו ביחד במפתן אלון, הן בחרו

את החדרים המתאימים. יכול להיות שהעניין לא היה מובא לכאן לדיון, אבל

עצרנו את זה מהסיבה התקציבית. כל הכבוד לצייץ שהוא מוציא כספים מעל

ומעבר למטרות האלה, וידוע למשל נושא הסמים שעיריית תל-אביב פועלת לגביו

מבלי שקיבלה ולו עוד אגורה אחת מהממשלה. עם כל הכבוד, אני לא אבוא לראש

העיר שלי ואגיד לו שיתן לי תקציב כדי להסיע נשים מבת-ים, מגבעתיים

וחולון לתל-אביב. בנושא הסמים אנחנו בתל-אביב מקיימים 8 מועדונים

לעמותות של נפגעי סמים שנגמלו וגמלו את עצמם. עיריית תל-אביב מעמידה

לרשותם את המבנים ואת כל העזרה הדרושה, אף שחלק גדול מהקליינטים הם

תושבי בת-ים, חולון, רמת-גן וגבעתיים. תל-אביב מממנת את זה מתקציבה

היא. לא מבחינה מקצועית ולא מבחינה ציבורית, אני לא אבוא אל ראש העיר

שלי לבקש תקציב גם כדי להסיע את אזרחי החוץ לתל-אביב.

עיריית תל-אביב העמידה ומוכנה להעמיד לרשותן כמה חדרים שירצו, וכמה

שעות של היום שירצו, עם חשמל וכוי.
היו"ר י. מצא
האם אי-אפשר לייעד להן מקום נפרד! וזאת כדי

שתהיה הרגשה של הביתיות, של השייכות, של

העשייה. שמו במשך היום איזה שהוא ציור, איזו שהיא יצירה של הילד,

ובבוקר זה ישאר, וגם למחרת ימצאו את זה.
ד. מוזס
יש הבדל בין הרצוי למצוי. הגענו לפשרה שהם

יעבדו, ועשינו אפילו שילוב. יש לנו כלי

נוסף, והוא מפתן. המפתן הוא כלי שמשרת אוכלוסיה של ילדים ונוער שנשרו

ממסגרות לימודיות אחרות. בין שאר המגמות של המפתן יש מגמה של עוזרות

גננות. עשינו כאן שילוב. נתנו לילדים שלהם את החדר של עוזרות הגננות,

כאשר גם עוזרות הגננות של המפתן תבואנה ותסייענה.
היו"ר י. מצא
אני חושב שאנחנו נמצאים בסיכום וסיום של

דיון.

אם אשמע פה שזה עונה לצרכים מבחינת המקום, רק אברך על כך. אם לא עונה,

ארצה פה לשמוע, ובלי להיכנס לויכוח. אם זה באמת עונה, תבוא הברכה על

ראשה של עיריית תל-אביב. אנחנו לא באים לבקר או לתקוף.

נקודה שניה שלא נראית לי, ואני לא מבין כיצד היא בכלל קיימת, היא

הבעייה התקציבית. אני מחזיק באיזו שהיא בקשת תקציב שלכן, מה-26 במרץ

1990, איגוד מנחי משחקיות בישראל. התקציב השנתי שהן מבקשות הוא 65 אלף

שקל. בושה וחרפה, אין לשום רשות להקציב 65 אלף שקל? מונח כאן המכתב של

הופמן, שמציע 7,500 שקל. 3,000 פלוס 4,500 למזכירות.

כאן לא נפתור שום בעיה תקציבית. אני לא רוצה שנדבר כאן על התקציבים

מאומה. אחר כך איכנס לנושא התקציבי הזה. אתה תופתע, אני בכלל לא רואה



בעיות. וכי אי-אפשר להשיג במדינה הזאת 100 אלף שקל, כדי לנהל עסק כזה,

שכולם צריכים לברך עליו? נכון שמקיימים בבתים, ומקיימים סטודנטים

ומקיימים מפעלים. אבל פה קם דבר מוהשי של 50-60 נשים, שמתכנסות

בהתנדבות, ומנסות לשקם את עצמן, ומנסות לשקם אחרים. אני חושב שזה חוסך

למדינה מאות אלפי שקלים.

אני רוצה רק לדעת בנושא המועדון. המקום שהוצע וסוכם אתכן, האם הוא נראה

לכן טובל האם אפשר ללכת לקראת זהו קשה מאוד להשיג מועדון. אני יודע

שקשה ברשויות.

ח. מילוא; זו פשרה, אין ברירה.
היו"ר י. מצא
למה אתן שואפות?

ע. תמיר! אנחנו חולמות על בית שלנו. אנחנו צריכות

לפחות 4-5 חדרים. יש לנו 3 קבוצות של ילדים,

ויש לנו 2 קבוצות של נשים. אנחנו רוצות להקים להקה, רוצים לעשות

עתונות, רוצים לעשות כל מיני תערוכות ותצוגות של הילדים שלנו. יש לנו

הרבה מאוד תכניות.
היו"ר י. מצא
הנושא ברור. בפשרה הזאת שהשגתן, אני מציע

לכן ללכת אתה ולחיות אתה, ולנסות לארגן את

עבודתכן בפשרה הזאת.

במקביל אנסה דרך עיריית תל-אביב, דרך משרד הפנים, דרך גופים נוספים,

להשיג לכן תקציב, שאולי יעזור לכן, ומאותו תקציב תוכלו לשכור לעצמכן

משהו שיכול לענות בצורה יותר קבועה. אני לא רואה את זה כמשימה נוראה

ובלתי אפשרית. אני ארתם לזה, גם אשוחח עם מר הופמן, ונראה מה ניתן

לעשות יחד אתו בנושא הזה, בסה"כ הוא חייב להיות חלק מהשותפות הזאת. אני

חושב שכולנו רואים עין בעין את הנושא של שיקום, ושיקום המשפחות אינו רק

חיובי, אלא אף הכרחי שיתקיים במדינה, כדי שנוכל לראות קצת אור יותר טוב

בחיים החברתיים שלנו.

אני מודה לכולכן. אעמוד אתכן בקשר, אזום איזה שהוא מפגש, ונשוחח

טלפונית.

הישיבה ננעלה בשעה 00;12

קוד המקור של הנתונים