ישיבת ועדה של הכנסת ה-12 מתאריך 10/12/1990

יבוא מוצרי תעשייה מחו"ל הפוגעים בייצור המקומי הצעה לסה"י של ח"כ שושנה ארבלי-אלמוזלינו

פרוטוקול

 
הכנסת השתים עשרה

מושב שלישי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 198

מישיבת ועדת הכלכלה

שהתקיימה ביום ב', כ"ג בכסלו התשנ"א, 10.12.1990, בשעה 11:05

נכחו;

חברי הוועדה; היו"ר ש. ארבלי-אלמוזלינו

מ. גולדמן

ג. גל

ע. זיסמן

א. פורז

י. צידון

מוזמנים; צ. קורן, מנכ"ל משרד המסחר והתעשיה

י. בליזובסקי, מנכ"ל התאחדות התעשיינים

מ. שטון, סגן מנהל החטיבה לסחר חוץ, משרד המסו"ת

ש. קדרון, עוזר מנכ"ל התמ"ס

ש. בן-שמחון, יו"ר מטה כחול-לבן בהסתדרות

י. זמיר, מנכ"ל חטיבת הפלדה וחבר הנהלת "כור תעשיות"

ל. כרמל, מנכ"ל "לפיד" ו"נאמן", "כור"

ב. פפרמן, הרשות לתכנון כוח אדם, משרד העבודה והרווחה

ע. אנדריאנוב, ראש האיגוד המקצועי לטקסטיל בוועד הפועל

של ההסתדרות

א. סילוק, מחזיק תיק הטקסטיל במועצת פועלי ירושלים

ד. עזרא, חבר ועד בית-חרושת לודג'יה, הולון

מ. רוזנצוויג, יוי'ר ועד מפעל ארגמן, יבנה

ב. אלבוא, ראש ענף העץ בוועד הפועל של הסתדרות

י. בר-לב, יו"ר ועד ת.ע.ל.

ח. פהמי, יו"ר ועד קלת אפיקים

א. נג'את, יו"ר ועד לבידי אשקלון

. מ. סבן-כהן, מזכיר הסתדרות עובדי המזון והפרמספטיקה

בוועד הפועל של הסתדרות

ע. שלום, סגן מזכ"ל עובדי המתכת בוועד הפועל של

ההסתדרות

ע. שפירא, עוזר במטה כחול-לן בהסתדרות

י. פרנקל, איש יחסי ציבור ת.ע.ל. ועץ לבוד

ז. פרנקל, מנכ"ל תעשיית עץ לבידים, התאחדות התעשיינים

ד. קרמרמן, מנכ"ל עץ לבוד

צ. ניר, עוזר נשיא התאחדות התעשיינים

ד. יקיר, מנכ"ל דשנים וחומרים כימיים

י. רדושיצקי, מנכ"ל ביח"ר לבגדי ילדים "עמק"

מ. רוט, מנהל מכירות, "אלקו"
המשך רשימת המוזמנים
א. בן-משה, מנכ"ל "כרמל מזרחי"

ש. פורמן, מנכ"ל "תלמה"

א. שחר, כלכלן, אגף המזון של התאחדות התעשיינים

ח. ישראל, התאחדות התעשיינים

ד. לייש, דובר התאחדות התעשיינים

א. רנד, כלכלנית, "בלו-בנד", "תלמה"

א. ריזינסקי, נציג ועד עובדי ביח"ר "מן" חיפה ועכו

צ. עמית, מנכ"ל איגוד לשכות המסחר

א. פוגל, יועץ כלכלי לאיגוד לשכות המסחר

ד. לוי, סמנכ"ל שיווק מפעל דשנים וחומרים כימיים

מזכירת הוועדה; ל. ורון
נרשם ע"י
חבר המתרגמים בע"מ

סדר היום

יבוא מוצרי תעשיה מחו"ל הפוגעים בייצור המקומי

הצעה לסה"י של ח"כ שושנה ארבלי-אלמוזלינו
היו"ר ש. ארבלי-אלמוזלינו
אני פותחת את ישיבת ועדת הכלכלה, ומקדמת

בברכה את אורחינו. גופים אחרים שלא הגיעו

היום ונרצה לשמוע אותם, נזמן לישיבה נוספת.

החלטת הממשלה מה-14 באוקטובר 1990 על הנהגת מדיניות חשיפה אומרת:

(1) יבוטלו ההגבלות האדמניסטרטיביות על היבוא והצורך ברשיונות יבוא.

(2) שיעורי המכס יופחתו עד לביטולם במשך 5 שנים לשיעורים שווים.

(3) דרישות התקינה לא ישמשו אמצעי למניעת יבוא מתחרה.

לקחתי שלוש החלטות שהן משמעותיות מאוד עבורנו, וההשפעה שלהן מכרעת.

פירוש ההחלטה הזו הוא יבוא בלתי מבוקר, כאשר כל דיכפין יאכל וירווה.

ההחלטה לבטל את ההגנה האדמניסטרטיבית תפגע בענפים הבאים: טקסטיל,

הלבשה, הנעלה, צינורות מתכת, זכוכית, כלי בית ומטבח, תרופות, קוסמטיקה,

כימיקלים ביתיים, צעצועים, מזון, תשומות לבניה, נייר עץ. בענפים האלה

מועסקים כ-85 אלף עובדים. כל אלה ייפגעו אם תיושם ההחלטה של הממשלה,

הפועלים יהיו הקורבנות של השיטה ושל התורה הליברלית בהנהגת כלכלת שוק

ומשק חופשי.

מדיניות החשיפה המוצעת בתקופה של אבטלה גדולה, ועל אחת כמה וכמה בתקופה

של עליה המונית, זוהי מדיניות המתעלמת מהאינטרס הלאומי, והמתכחשת לצרכי

העם והמדינה. היא תגרום לסגירת מפעלים, תוסיף למחנה המובטלים עשרות

אלפים של פועלים שייפלטו כתוצאה מהפגיעה במפעלים אלה.

שתי התרופות שרוצים להציען - האחת, חשיפה של מוצרים ממדינות שלישיות

שפירושה פיטורי אלפי פועלים וזריקתם לאבטלה, אני לא מקבלת את ההצעה או

את התרופה להוריד את שכר המינימום, כדי להתחרות ביבוא עם מדינות שהשכר

שהן הוא פחות בהרבה מאשר שכר המינימום הנהוג במדינת ישראל. זהו שכר

עבדות. רוצים שאנחנו נתחרה באותן המדינות בהן משולם שכר עבודה של רעב.

הדרך היא התייעלות שביסודה אוטומציה, טכנולוגיה מתקדמת. ישראל שקולטת

עליה חייבת לפתח בראש וראשונה את התעשיה, מכיוון שבחקלאות הגענו

לרוויה, ובמיוחד נוכח המחסור במים שהפך לתופעת מים, לצערי הרב זו איננה

תופעה חולפת. שני ענפים עיקריים שהממשלה חייבת לעזור ולסייע כדי לפתח
אותם הם
התיירות והתעשיה. התיירות לצערנו הרב פגיעה, ואנחנו רואים מה

קורה היום עקב המשבר במפרץ. תיירים לא באים, והענף נפגע קשה מאוד.

התעשיה היא הענף היציב, והיא הראויה לכל העידוד ולכל הסיוע. לשבחה

ייאמר, שהיא גם מתמודדת עם 90 אחוזים של היצוא שלנו לארצות אירופה,

כאשר שם התעשיה מפותחת ומתקדמת, והעובדים מקבלים תנאי עבודה ושכר טובים

ומשופרים. כל מפעל תעשיה שייסגר בעקבות החשיפה מארצות שאין אפשרות

להתחרות בהן בגלל השכר הנמוך, פירושו פיטורים של עשרות ומאות אלפי

עובדים, וזה על-חשבון הרווח הנוסף ליבואנים, או תוספת של יבואנים

שיכנסו למסחר.



המדינת צריכה לעשות חשבון מוז עדיף, כאשר העדיפויות משתנות מדי פעם בשוק

המקומי ובשוק העולמי. בכל מצב צריך לראות מה הבעיה האקוטית, כיום הבעיה

האקוטית היא התעסוקה. כל דבר שיכביד בתחום זה, צריך לדחות אותו, גם אם

בתנאים אחרים רצוי ליישמם.

לדעתי צריך באופן הדרגתי ובזמן המתאים לדבר על החשיפה, ולפתוח את שערי

הארץ ליבוא בלתי מבוקר ובלתי מוגבל. אני מוכרחה לציין שאנחנו חייבים

להמשיך ולהגן על התעשיה מפני יבוא מתחרה מהארצות השלישיות, שם שכר

העבודה זול מאוד. אנחנו לא המדינה היחידה אשר נותנת הגנה על התעשיה

שלה, ובצורות שונות. יש כאלה שנותנים סיבסוד ישיר גם ליצוא, וביניהם

ישראל. רוב המדינות המתקדמות והמפותחות נמנעות מלתת סיבסוד ישיר ליצוא,

מכיוון שזה נוגד את ההסכמים הבינלאומיים. המדינות העשירות נוקטות הגנה

אדמניסטרטיבית על יבוא מוצרים ושירותים שאין הן מובילות בהם, ואין להן

יתרון יחסי, כדוגמת החקלאות. יש כאלה שמגבילים השתתפות של חברות זרות

במיכרזים ממשלתיים, במדינות שיש להן יתרון יחסי בענפים מסויימים נוהגים

ליברליות מסויימת. אולם בענפים שאין למדינות יתרון יחסי, הן נוקטות

הגנה קשוחה ביותר, הגנה אדמניסטרטיבית, ולא נותנות לחברות זרות לגשת

למיכרזים ולהיות גורם מתחרה.

ההגנה המיכסית שרוצים להנהיג כאן במדינת ישראל תביא להגדלה בהכנסות

המדינה, היא תוסיף להכנסות המדינה, אבל היא תפגע בענפים היצרניים, היא

תפגע בעובדים, ולא תשרת את היצרן. יציפו את השוק באיכות נמוכה, מכיוון

שגם ענין התקינה איננו מהווה יותר גורם ליבוא.

אין לי ספק שישראל צריכה ללכת לקראת הסרת המיגבלות על היבוא, אך צריך

לעשות את זה בצורה הדרגתית, תוך מתן סיוע לאותן תעשיות שיש בהן סיכוי

לפתח יתרון גם בעתיד, ולעזור להן לפתח שווקים בינלאומיים.

אני יודעת שוועדת השרים, ועדת הארבעה, כבר קיימה דיון אחד בנושא זה,

בהשתתפות נציגי התאחדות התעשיינים, וההסתדרות הכללית. יש גם חילוקי

דעות בין השרים לבין עצמם. הדיון אצלם טרם הסתיים, לכן הקדמתי את הדיון

להיום, ואני רוצה שוועדת הכלכלה תחווה את דעתה בנושאים האלה. אני רוצה

לקוות שוועדת הארבעה תיקח לתשומת לבה את הדברים שיישמעו היום, ואת

הזעקה שתישמע, ולא תמהר בקבלת החלטות בנושא הזה, כי התוצאות של הביצוע,

הצעדים עליהם החליטה הממשלה, יהיו הרי-אסון. אני מציעה לממשלה להפסיק

עם התכנית הזאת, לדחות את ביצוע ההחלטות, ולגבש תכנית מתאימה תוך שיתוף

פעולה עם התאחדות התעשיינים ועם ההסתדרות הכללית. נשמור על התעשיה,

נאפשר לה להתפתח, נאפשר לה גם להיכנס לעידן של תחרות ושל יבוא מתחרה,

ובאותו הזמן לא נוסיף למחנה המובטלים פועלים שייפלטו ויפוטרו מהתעשיה

כתוצאה מכך שהיא לא תוכל להתקיים.
צ. קורן
היו"ר ציטטה את החלטת הממשלה, והציטוט אינו

מדוייק. החלטת הממשלה הטילה על ועדת הארבעה

לקבוע את הכללים לגבי חשיפה. היה על זה ויכוח בוועדת הארבעה מה הפרשנות

של אותה החלטת ממשלה. לא החלטת ממשלה להתחיל אכן ב-1 בינואר באמצעות מה

שכתוב. אלא ועדת הארבעה, אותם ארבעה שרים, יקבעו את כל נושא החשיפה. כך

שהכל פתוח לדיון, אין החלטת ממשלה בנושא חשיפה.
היו"ר ש. ארבלי-אלמוזלינו
מה שאני קראתי אינו החלטת ממשלה?

צ. קורו! לא. יש המשך. חבל שאין בידי החלטת הממשלה,

אבל בהמשך לאותה החלטת ממשלה נקבע, שכפי

שנקבע לגבי מע"מ על פירות וירקות ותיירות, נקבע גם לגבי הנושא של

חשיפה, כלומר, שוועדת הארבעה - בידה נמצא כל הנושא. למען הדיוק, אין

החלטת ממשלה על חשיפה. הנושא הועבר לוועדת הארבעה. אין היום החלטת

ממשלה שקובעת שב-1 בינואר אכן תחל חשיפה.
היו"ר ש. ארבלי-אלמוזלינו
מאין הבאתי אני את ההחלטה?
צ. קורו
זה הופיע בהחלטת הממשלה, אבל בסיפא של אותה

החלטה נאמרה תוספת.
היו"ר ש. ארבלי-אלמוזלינו
היא הטילה על ועדת הארבעה, אבל מה שקראתי כן

ישנו.

צ. קורו; היא לא החליטה שוועדת השרים רק תשחק בין

המספרים. גם עניין 5 השנים וגם כל המספרים

שנקבעו שם, נתונים עדיין לדיון בוועדת שרים.

אחזור לסיפא של דבריך. אמרת שיש מקום לחסל את ההגבלות על היבוא, אלא

לעשות את זה בהדרגה. אמרת שאנחנו צריכים התייעלות של התעשיה. אם אקח את

כל הדברים שאמרת, אלו הדברים שמקובלים היום, לפחות על משרד המסחר

והתעשיה. בשיתוף עם משרד האוצר הוקמה ועדה שהתחילה את עבודתה באוגוסט,

ללא כל קשר עם החלטת הממשלה, כדי לפעול בנושא החשיפה. אני מזכיר לך,

שהחלטת הממשלה ללכת לחשיפה, התקבלה בפברואר ביוזמתו של שר האוצר דאז,

מר שמעון פרס.
היו"ר ש. ארבלי-אלמוזלינו
ביקרתי אותו, ואני מבקרת אותו.

צ. קורו; היתה החלטה, לאור אותה החלטה הוקמה ועדה

בין-משרדית, שבגלל נסיבות של מה שקרה

בחודשים מאי-יוני התחילה לתפקד רק בחודש אוגוסט. ועדה בין-משרדית זו

מונתה על-ידי משרד האוצר ומשרד התעשיה והמסחר. שלושה פקידים מכל משרד

ישבו על המדוכה, והגישו נייר ממצה ומקיף על התכנית המומלצת על-ידי

המשרדים לנושא החשיפה. ברגע האחרון - אף שמבחינה מקצועית זה היה מוסכם

על שני המשרדים - לא חתמו אנשי האוצר על הנייר. משרד התעשיה והמסחר חתם

עליו.

ההמלצה מדברת על כך, שבאמת צריכים להגיע לידי כך שהתעשיה הישראלית

תתייעל, ולכל הדברים הטובים שאת אמרת. זו המטרה. מטרה כזאת עושים למיטב

ידיעתנו כאשר רוצים שמפעל ייעל את עצמו וישקיע בציוד חדש, כאשר מעמידים

בפני המפעל תחרות. ללא תחרות, ידוע לכולם, זה לא יקרה. פרוטקציוניזם לא

גורם להתייעלות. כמעט מתוך הגדרה, זו אקסיומה. אלא מה, ברור שלא עולה

על הדעת לעמוד ולפתוח היום את המשק, כדי להגיע לאותה התייעלות שתבוא

בעוד כמה שנים, ותגרום לכך שתהיה סגירת מפעלים. זה לא עולה על הדעת.



לכן הגישה הוועדה המכובדת תכנית ארוכת טווח, שמבחינה בין תעשיות רגישות

לתעשיות שאינן רגישות, מבחינה בין רישוי הכרחי לרישוי שאינו הכרחי,

מבחינה בהגנות שהתעשיה זקוקה להן לבין כאלה שאינן זקוקות להן. היא

מגישה תכנית ארוכת טווח, שתאפשר למפעלים להתמודד. היא מגישה את התכנית

הזאת במסגרת מספר התניות הכרחיות, כדי לבצע את התכנית. אחת ההתניות

היא, שיהיה בידי הממשלה הכלי להילחם נגד יבוא דמפינג. בימים אלו יוגש

לכנסת לקריאה שניה ושלישית - חוק ההיטלים, או חוק הדמפינג, כדי שמפעלים

יוכלו בקלות להתמודד נגד יבוא דמפינג. לנו אין שום סיבה שנאפשר יבוא

דמפינג כדי להרוס מפעלים.

תנאי שני שדורשת הוועדה הוא, שהמכס יהיה מסוגל לעמוד בשער ולהתמודד עם

כל אותו יבוא שאיננו בהתאם למה שכתוב במסמכים. כי הרי גם אם נטיל

מכסים, ומאחר שכידוע לכם יש לנו הסכמי סחר חופשי עם אירופה וארה"ב, הרי

אפשר בקלות יחסית לעקוף אותן המיגבלות, ולהעביר יבוא מארצות שלישיות,

אלו שאינן בארצות השוק וארה"ב. יכולים להעביר זאת דרך אירופה, ובכך

לעקוף את כל המיגבלות שאנחנו נטיל עליהם.

באותה ועדה נקבע להגביר את כוחו של המכס, להגביר את שוטר התנועה שיעמוד

בנמלים, ואכן יוודא שהיבוא יהיה בהתאם למיגבלות או בהתאם למקורות שאליו

התכוונו.

לאחר מכן מציעה הוועדה, שתוקם קרן מיוחדת שתטפל באותם המפעלים שיצטרכו

לעבור אותו תהליך של התייעלות, או אפילו מעבר ממוצר למוצר, והממשלה

תיתן להם את הסיוע כדי להתכונן לתקופה החדשה. התקופה שעליה מדובר היא

בין 5 ל-9 שנים, תלוי ברגישות, תלוי במפעל, תלוי במה שקורה מסביב.

באופן כללי ניתן לומר, שהענפים הרגישים הם ענפי המזון והטקסטיל. על

חקלאות אין צורך לדבר. אלו שני הענפים הראשיים שלגביהם נראה על פניו

שישנן בעיות. ידוע לנו שגם ארצות אחרות, כולל ארצות אירופה, מטילות

מיגבלות על יבוא טקסטילים, שלא לדבר על מוצרי מזון שישנן לגביהם

מיגבלות, בעיקר בגלל החקלאות. זה עתה חזרתי מכנס גת, וכפי שידוע לכם

הוא התפוצץ בגלל הנושא של החקלאות. אבל אגב, אלמלא השיחות היו מתפוצצות

בנושא החקלאות, בהחלט ישראל היתה נאלצת, וחותמת כמו כל המדינות על אותם

ההסכמים שדיברו על פתיחות נוספת של סחר בינלאומי. אנחנו נמצאים היום

בשנות ה-90, הסחר הבינלאומי הופך להיות הרבה יותר נזיל, ופחות

פרוטקציוניסטי. זו היתה השאיפה שבגללה התכנסו 107 מדינות בבריסל, כדי

לאפשר לכל המדינות לעמוד ולהזרים סחורות בצורה הרבה יותר חופשית.

אנחנו נמצאים בתקופה בה אנחנו אומרים שאותו רעיון שהיו"ר דיברה עליו

והדגישה אותו, של חשיפה הדרגתית, הוא רעיון שהתקבל במלואו ובצורה

מפורטת, ובצורה של מקורות ביטחה או כלי ביטחה, כדי להגן מפני סגירה

פתאומית ומהירה של מפעלים.

נדמה לנו שאם אכן תתקבל ההמלצה הזו - וכפי שציינת, עדיין אין עליה

הסכמה - בהחלט יש נטיה של חלק מהשרים ללכת להחלטה שאת דיברת עליה, ללכת

בצורה שאני קורא לה כמעט זבנג וגמרנו. אני מודיע פה שהיא לא מקובלת,

וזו לא החלטה שהתקבלה על-ידי הוועדה. אני לא יודע אם קיבלת את החלטות



הוועדה, אני מוכן להשאיר לך אותן, ותראי שהיא בהחלט עונה לדעתי על כל

מה שאת אמרת.

מ. רוט; ישנס תחומים רגישים נוספים, שהם חשמל ומתכת,

שמנכ"ל משרד המסהר והתעשיה לא הזכיר אותם.

ביחס לשיחות גת, משתמע כאילו מטרת הפגישות והשיחות היתה לעשות חשיפה

כלל עולמית, ולא כך הוא. שיחות גת באו לדון בדבר אחר לגמרי. אני עוסק

בנושא מהטעמים שלנו, ואני יודע זאת. כאן מדברים על חשיפה מול מדינות

שלישיות. אילו בגת היו מסכימים, לא היו מגיעים לחשיפה כפי שמדובר בה

כאן.
היו"ר ש. ארבלי-אלמוזלינו
הדגשתי שני דברים. קודם כל, התעשיה שלנו

חשופה ב-90 אחוזים. יש לה חשיפה, ואנחנו לא

באים להגיד שתהיה לה חשיפה לעומת מדינות אירופה, לשם מרבית היצוא, וגם

לארה"ב. היא מתמודדת עם החשיפה הקיימת הזאת. אנחנו יודעים שאנחנו

מתקרבים ל-1992, אבל אנחנו מדברים על המדינות השלישיות. מדובר על כך

שהתחרות איננה שווה, והיא קשה מאוד. הצעתי ואמרתי, שלדעתי יש לדחות

בשלב זה את הביצוע, כל עוד יש לנו האבטלה הגדולה והעליה ההמונית

שזורמת. אי-אפשר לעשות את החשיפה וגם להגביר את מחנה המובטלים. אוזר כך

כמובן תהיה חשיפה הדרגתית, לא ל-9 שנים, אולי ליותר מ-9 שנים. זה יכול

להשתרע על 10-15 שנים, אבל תוך כדי תכנית שצריך לעבד אותה.

צ. קורן; התכנית באמת מעובדת. אבל כאשר מדברים על כך

שרוצים להקטין את האבטלה ולהגביר את

התעסוקה, בל נשכח להבחין בין חומרי גלם למוצרים מוגמרים. כשאנחנו

עומדים ומגינים על חומרי גלם, ביודעין ובמזיד אנחנו מונעים תעסוקה

מיצרן המוצרים המוגמרים. הרי אי-אפשר להגן על חומר הגלם ואחר כך להגיד

למה אין יצרן של מוצר מוגמר. הוא לא יכול לייצר, כיוון שהוא לא יכול

להתחרות במתחרים שלו, הוא לא יכול לעשות יצוא, כך שישנה הבחנה, וזה לא

חד-משמעית שברגע שאתה חושף, אתה יוצר אבטלה. במקרים רבים ברגע שאתה

חושף, אם אתה חושף את יצרן חומר הגלם, באופן ממשי ומעשי מיד עזרת ליצרן

המוצר הסופי, שהיום לא מסוגל לייצא, כי הוא לא מסוגל לעמוד בפני תחרות

ביבוא. וזאת כיוון שמי שמייבא לישראל את המוצר, לא צריך לשלם מכסים

והגבלות על חומרי גלם, והיצרן של המוצר הסופי עומד בפני מיגבלה, שאנחנו

בעצמנו במו ידינו לא נותנים לפעמים לפתח מוצרים, בגלל אותו אלמנט של

הגנה על חומרי גלם.

ע. אנדריאנוב; אני לא רוצה להתערב בניהול הישיבה, אבל אני

מדברת על 12,000 עובדים שלי, שאמורים להיות

מפוטרים הודות לצווים האלה.

ח. פחמי; היו"ר מתנהגת אתנו כאילו אנחנו באים לכאן

להצגה. מה אעשה עם 300 משפחות, כשאני עובד

במפעל כבר משנת 21951
היו"ר ש. ארבלי-אלמוזלינו
אני מצטערת, כך לא מקיימים דיון. כשתגיעו

לרשות הדיבור, תגידו הכל. אני מבקשת בלי

קריאות ביניים.



י. בליזובסקי; התכנסה כאן היום קבוצה של תעשיינים,

שמייצגים כ-290 אלף עובדים בתעשיה, 30 אלף

עובדים פחות מאלה שהיו בשנת 1987. לצערי, אם תכנית החשיפה תתבצע, אנחנו

צפויים במהלך 3 השנים הקרובות לפיטורים של כ-50 אלף עובדים נוספים. יש

לי כאן טבלא שניסינו ענף ענף, ותת-ענף, לבדוק את ההשלכות של החשיפה,

ולצערי באמת בענף הטקסטיל, 12,000 אלף עובדים צפויים להיפלט כתוצאה

מתכנית החשיפה.

איו ספק שהמשק הישראלי חייב להיות מסוגל להתמודד עם משקים אחרים,

להתייעל ולעמוד בתחרות. על כך אין ויכוח, ואף אחד מחברי שידבר אחר כך

לא יכול לחלוק על הקביעה הזאת. השאלה היא איך עושים זאת, ומתי עושים

זאת.

הזכירה היו"ר את הבעיות בפניהן ניצב המשק בתקופה הנוכחית, והבעיות

שיעמוד בפניהן מבחינת התעסוקה בשנתיים הקרובות. הייתי רוצה לתת לחברי

הוועדה נתון שעדיין לא פירסמנו, ולפיו קלטה התעשיה ב-9 החודשים

הראשונים בשנת 1990, 12,120 עולים חדשים בתעשיה. כשניסינו לראות באיזה

תעשיות קלטנו את המספר המרשים הזה, הסתבר שמתוך 12 אלף, 9,070 עולים

נקלטו בתעשיות שמועמדות היום להחשף. כלומר, לא רק שאנחנו עומדים לפגוע

בתעשיות שיצטרכו להצטמצם במהלך 3 השנים הקרובות, אלא אנחנו במו ידינו

מונעים פעילות של מכשיר מרכזי במשק, שמסוגל לקלוט עליה, והוכיח את עצמו

בכך שקלט בחודשים הראשונים של 1990. המכשיר הזה לא יהיה מסוגל להיות

שותף למשימה הלאומית הזאת.

המסקנה המתבקשת משני הנתונים האלה - הפיטורים הצפויים במהלך 3 השנים

הקרובות ואי-היכולת של התעשיה להיות שותפה בקליטת העליה - מביאים
למסקנה אחת בלבד, והיא
על הממשלה לקחת מחדש את תכנית החשיפה, לחזור

ולדון בה בעוד שנה, לראות כיצד המשק מתנהג בשנה הקרובה, שזו שנה קריטית

למשק הישראלי. והיה אם המשק יוכל לספוג את העליה, והיה אם יצמצמו את

שיעור האבטלה כפי שאנחנו היום ניצבים בפניו, יכול להיות שבאמת תכנית זו

או אחרת בלוח זמנים זה או אחר, אפשר יהיה להפעיל אותה. כרגע נראה לנו,

שזו יריה במטרה בעיניים עצומות. כלומר, הממשלה יורה כאן, בלי לדעת היכן

היא תפגע, ומה המשמעויות של תכנית זו.
י. רדושיצקי
כאזרח מן השורה אני די נדהם, איך ממשלת

ישראל מקבלת החלטות, או איך מתקבלות החלטות

במדינת ישראל. כל הנושא הזה של החשיפה, כל הנושא של סחר בינלאומי הוא

אחד הנושאים הכבדים ביותר בכלכלה של כל מדינה ומדינה. סיפר לנו כאן

צביקה קורן קודם על פיצוץ סיבוב אורוגואי. למי שלא יודע, סיבוב

אורוגואי, שיחות גת במסגרת ההסכמים של הסדרי הסחר הבינלאומיים, התחיל

לפני 4 שנים. לפני 4 שנים התחילו את השיחות על הורדות מכסים, על הורדות

הגבלות, על איזו שהיא ליברליזציה מסויימת בסחר הבינלאומי. 4 שנים

מנהלים שיחות על הורדות מכסים חלקיות. לא על חשיפה טוטלית של מדינה

כלשהי, לא על חשיפה טוטלית של כל המשקים בעולם, על הורדות מכסים, על

הורדות סובסודיות בחקלאות. 4 שנים מדברים, וזה הגיע לפיצוץ.

אנחנו התעשיינים צריכים להיות מוכנים לזה שאנחנו הולכים לפתיחות

בינלאומית בנושא של סחר בינלאומי. אני חושב שצבי קורן כמנכ"ל משרד



המסחר וחתעשיה יודע היטב שאין היום שום תעשיה בעולם שעומדת חשופה גם

מול ארה"ב וגם מול אירופה באפס מכס בו-זמנית. אין לזה אח ורע בעולם.

נכון שהתעשיה האמריקאית זו תעשיה קטנה וחלשה, נכון שהשוק האירופאי זו

תעשיה וכלכלה קטנה וחלשה, וישראל זו מעצמה כלכלית. אבל אנחנו היחידים

בעולם שעומדים חשופים מול שני הגושים האלה. אין לכך אח ורע. השוק

האמריקאי לא חשוף כלפי השוק האירופאי המשותף והיצרנים האירופאים לא

חשופים כלפי ארהי'ב.

אף על פי כן אנחנו באים ואומרים שלא פוסלים את נושא החשיפה. התחילה

ברעיון החשיפה לפני 20 שנה התעשיה, לא לשכת המסחר ולא גופים אחרים

שהיום דוגלים בחשיפה. היתה זו התאחדות התעשיינים, ומתוך ראיה ברורה

שאנחנו חייבים זאת בשביל למסד את סחר החוץ שלנו. מאחר שיש לנו שוק

פנימי קטן, העתיד של התעשיה ושל המשק הישראלי, החסר בחומרי גלם וכוי,

הוא בסחר בינלאומי. בסחר בינלאומי שולט העיקרון של קח ותן, ואין

חוכמות. אתה לא יכול לבוא ולהגיד שאתה רק רוצה שתפתח לי את השוק שלך,

מבלי לפתוח את השוק שלך. אף אחד מאתנו לא הלך למהלכים האלה של הסכמים

בינלאומיים עם ארה"ב ועם אירופה במחשבה שאנחנו רק נקבל. יחד עם זה, עם

כל הביקורת שיש לי בקטעים מסויימים, אני חושב שממשלת ישראל באותם ימים

היתה חכמה דיה כדי להבין, שבעוד אנחנו, תעשיה יותר קטנה ופחות בעלת

מסורת, קיבלנו טווח בהסכם עם השוק המשותף של 15 שנים - ואחרי כן זה

הוארך - לחשיפה מוחלטת של השוק שלנו, נהנינו מחשיפה מיידית כלפיהם.

היום אנחנו לא מדברים על חשיפה, על אפס מכס, על תחרות עם גרמניה, עם

איטליה, עם ספרד, אפילו לא עם פורטוגל. כלפיהם אנחנו כבר חשופים. נדמה

לי שעד היום אחד השרים דוגל בזה, שהחלטת הממשלה דיברה על אפס מכס בעוד

5 שנים כלפי מדינות שמשלמות בין 50 ל-100 דולר לחודש. שכר המינימום או

עלות שכר המינימום היום במדינת ישראל היא 800 דולר לחודש, ואני מדבר על

שכר מינימום, ולא על עלות ממוצעת. איך אפשר להתחרות בזה באפס מכס?

חשיפה צריכה להיות חשיפה שאני קורא לה חכמה ומבוקרת, ולא חשיפה טפשית

ובלתי מבוקרת.

בנושא של סחר בינלאומי, עד כמה שניתן - וזה לא תמיד ניתן - זה צריך

להיות במסגרת של משא ומתן בילטרלי, משום שאם אנחנו פותחים את השוק

שלנו, אנחנו צריכים לדרוש גם מהצד השני שיפתח את השוק שלו כלפינו, ולא

לעשות זאת חד-צדדי.

אנחנו לא יכולים לפתוח את השוק שלנו בצורה בלתי מבוקרת כלפי מוצרים,

בלי לפתוח מצד שני את שוק העבודה. זה אומר שמחר נוכל באופן חופשי, בלי

רשיונות יבוא, בלי התערבות של משרד העבודה, לייבא עובדים מהפיליפינים,

מפולניה, מיגוסלביה וכוי, אלה שיהיו מוכנים לעבוד כאן ב-100 דולר

לחודש, ואז אולי נוכל להתחרות בהם. האם זאת מטרתה וזה היום הדבר העיקרי

שעומד בפני ממשלת ישראל?

מדברים על מיליון עולים במשך 3 השנים הקרובות. מיליון עולים זה אומר

560 אלף מקומות תעסוקה חדשים במשק במשך 3 השנים הקרובות. מתוך 560 אלף

האלה, 160 אלף יעסקו בשירותים עבור המיליון החדשים שיצטרפו. ל-400 אלף

צריכים ליצור מקומות חדשים בתעשיה, וזה אומר יותר מלהכפיל את התעשיה

הקיימת ב-3 שנים. אני לא רואה את התעשיה הישראלית צומחת ב-3 השנים



הקרובות, מה שהיא לאי עשתה ב-15 השנים האחרונות. אם כך, האם היום הזמן

לבוא ולדבר או להתווכח אם יפוטרו 50 אלף או יפוטרו 20 אלף ב-3 השנים

הקרובות, או אפילו אדם אחד? או האם תצמח התעשיה כתוצאה מהחשיפה, המשק

יפרח ויצמח, וייקלטו עוד 100 אלף מקומות תעסוקה חדשים? זה מה שאנחנו

צריכים? אנחנו צריכים 560 אלף מקומות תעסוקה.

צבי דיבר רק על הנושא של העבודה שעשתה הוועדה. אני יכול להגיד שני
דברים לגבי העבודה הזאת
אם החלטות הוועדה הזאת למעשה היו משמשות

כמסגרת כלשהי לתהליך חשיפה, זה הרע במיעוטו. הצרה היא שקודם כל, מתוך

מה שאני שומע מבפנים, אין שום סבירות יותר מדי גבוהה שזה יתקבל כלשונו;

שנית, יש שם כמה דברים, שאם לא משפרים אותם, כל המסקנות האלה לא שוות

שום דבר. אנחנו מדברים בנושא רציני וכבד. אמנם מוזכר בתוך המסקנות

האלה, שצריך לערוך סקר לגבי המשמעות של כל המהלך הזה. אבל הסקר הזה,

במסקנות הוועדה, צריך להסתיים ב-1 בפברואר 1991. יכול להיות שהנושא

באמת לא רציני, משום שהרבה מהאנשים העוסקים בו מפריחים סיסמאות. הם כפי

הנראה לא רציניים, או שהם עוסקים במטריה בצורה לא רצינית. כך אפשר

לגמור סקר כזה עד ה-1 בינואר או פברואר 1991. אבל אני חושב שאנחנו

עוסקים בנושא הזה בצורה רצינית, ומקובלת עלי הגישה שצריכים לבדוק

אפשרות של חשיפה, וצביקה, אתה יודע טוב מאוד שיבוא חומרי גלם ליצוא

פטור, וזה לא פוגע ביצור. אבל הנושא יותר מדי מרכזי. אם אנחנו רוצים

להתייחס לעצמנו ברצינות, אם ממשלת ישראל מתייחסת אל עצמה ברצינות, היא

חייבת ללמוד את הנתונים. לא יתכן שישבו שרים ופקידים, כשאין לאף אחד

נתונים בנושא הזה. לא ראיתי מאף אחד עוד נתון מרכזי או איזה שהם נתונים

לגבי כל נושא החשיפה שמאורגנים בצורה מסודרת, שגוף רציני או כלכלן

רציני יכול לשבת ולהסיק מהם מסקנות שאומרות שאם נעשה את זה, יקרה זה;

אם נעשה את זה, יקרה זה. זה א'-ב' בקבלת החלטות. איך יתכן דבר כזה?

הנושא הזה יותר מדי רציני. למה באו כל כך הרבה ועדי עובדים? כי זה לא

איכפת להם?

קודם כל יש לקבוע שייעשה סקר, ושייעשה בצורה רצינית. סקר רציני לא יכול

להיעשות עד ה-1 בפברואר 1991.
יש פה שתי נקודות נוספות
במסמך של הוועדה מדובר על מה שנקרא רישוי

אוטומטי. אני רוצה להסביר זאת בקצרה לחברי הכנסת הנכבדים. במסגרת הסכמי

גת, שישראל חתומה עליהם, ניתן לעשות רישוי על היבוא במסגרת מה שנקרא צו

יבוא חופשי. במסגרת הצו הזה רשאים מנגנונים מסויימים של הממשלה להגביל

ברישוי יבוא של מוצרים מסויימים ממדינות מסויימות. אם אנחנו הולכים

למהלך של חשיפה, על-ידי זה שמשאירים את הצו הזה קיים, ורק עוברים

לרישוי אוטומטי - דהיינו, מוציאים את כל המוצרים ומעבירים אותם לרישוי

אוטומטי - משיגים למעשה אותה תוצאה. זה משאיר בידי הממשלה את האפשרות,

שאם מחר חס וחלילה נתקלים במקרה של דמפינג, או במקרה של יבוא לא

לגיטימי ממקום מסויים, או של הרס מפעל מסויים, ורוצים להגביל את היבוא

של אותו מוצר ספציפי מאותה מדינה ספציפית, ניתן לעשות את זה דרך צו

יבוא חופשי. אם מבטלים את צו היבוא החופשי, ומבטלים את כל הנושא הזה,

לא ניתן במסגרת הסכמי גת לחזור ולהגביל דברים ספציפיים, משום שאתה לא

יכול במסגרת גת להגביל מוצר מסויים ממדינה מסויימת, אלא להגביל מוצר

מסויים מכל העולם. את זה לא נוכל לעשות. לכן הנקודה הזאת מאוד חשובה.

כשזה יגיע בסופו של דבר, חייבים לעמוד על הנקודה הזאת.



נמצא כאן מר אהרון פוגל, יועץ לשכת המסחר. ישבנו סביב השולחן הזה לפני

כשנה, ואז הוא תמך לפחות בנקודה אחת שאמרתי, וזה בנושא שער החליפין. לא

יתכן במהלך הקפאה של שער החליפין לבוא ולעשות הורדות מכסים. הקפאת

שער חליפין דינה כדין חשיפה לכל דבר. להיפך, חשיפה הרבה יותר חמורה. אם

אנחנו חיים ב-20 אחוזים אינפלציה לשנה ושער החליפין מוקפא, פירוש

הדבר 20 אחוזים חשיפה, 20 אחוזים סובסידיה ליבוא ולא ליצוא. במשך 5

השנים האחרונות חשפנו כבר את המשק דרך הקפאת שער החליפין בעשרות

אחוזים, והוזלנו את היבוא כלפי הייצור המקומי בעשרות אחוזים. התוצאות

של הנתונים מדברות בעד עצמן.
ש. בן-שמחון
גבירתי היו"ר, אני מציע לך שתקבלי החלטה

ראשונה, אם אפשר, לבקש מוועדת הארבעה, ועדת

השרים שאמורה להתכנס בעוד כ-10 ימים ולסכם את הדיונים, קודם כל לעצור.

אני מציע בהזדמנות זו שיושב כאן פורום רציני שמייצג את כל מגזרי המשק,

לפנות אל ועדת הארבעה, ולבקש מהם שכל עוד לא הסתיים כאן הדיון, שלא

יקבלו החלטות שעלולות לפגוע במשק הישראלי. אני מניח שכל הגורמים -

התעשיה, ההסתדרות וגורמים נוספים - יסכימו שלא תתקבל החלטה מהירה בענין

זה. זה לא דבר של מה בכך.

כבר נשמע פה מפיך שחשיפה, אפילו איטית, פירושה עוד 85 אלף מובטלים

נוספים. לכן אני מציע את ההצעה הזאת.

באשר לחשיפה עצמה. כבר אמרנו בוועדת השרים שאין מדינה, ושום פקיד עוד

לא אמר לנו שיש מדינה כזאת, שהכל חשוף אצלה. היות שהם המומחים שאמורים

לקבל החלטות בשל מומחיותם, שיציינו מדינה אחת שחשפה את המשק שלה לכל

הרוחות. אנחנו יודעים למשל שארה"ב הקפיטליסטית, שחלק ניכר מהאנשים

לוקחים אותה כדגם לחיקוי, אינה חשופה לכל מוצרי היבוא. למרות ההסכם

בינינו ובינם, הסכם הסחר החופשי, אנחנו לא רשאים לייצא הכל לארה"ב. זו

המדינה בעלת השוק החופשי.

רק לפני חודשים אחדים צרפת, לדוגמא, אסרה על יבוא טלביזיות מיפן, כדי

שלא לפגוע בתעשיית הטלביזיות בצרפת. איטליה אסרה יבוא של מכונות כביסה

ומכונות תפירה מיפן, כדי להגן על העובדים שלה. לנו מבטיחים את גן העדן

הכלכלי, ובשם הבטחת גן העדן הכלכלי שאמור לבוא עלינו, אנחנו צריכים

לפתוח את השוק שלנו בעיקר לארצות שלישיות. זה לא מקרה שבזמן האחרון

נשמע נשיא התאחדות התעשיינים אומר לפתוח את ההסכמים של תוספת היוקר,

ולבדוק מחדש את שכר המינימום. זאת אומרת, שאולי מבחינת אילוצים שלו,

אולי אפשר גם לפתוח הסכמים אחרים, להוריד פה את רמת החיים של העובדים.

אנחנו צריכים להתחרות עם דרום-מזרח אסיה, וגם אנחנו נקבל שכר כמו שם,

ואולי גם נוריד אצלנו מחירים כדי להתחרות. זאת במשק שהולך ומתפתח מאז

קיומו, שמייצא ב-15 אלף דולר, שמייצא לכל מיני ארצות. אבל עליהן, על

הארצות השלישיות, אנחנו לא נטיל מיגבלות, בעוד הן תטלנה עלינו

מיגבלות.

הממשלה מדברת על כל מיני תכניות, כאשר בינתיים אנשים לא עובדים. לא די

שמדברים על תכניות. עולים באים, ואת התיאורים בעתונות קוראים. לא

מוצאים עבודה, לא מוצאים במה להתקיים. הממשלה אומרת שתעשה חשיפה, תקים

קרן של 100 מיליון דולר להסבה מקצועית. הסבה מקצועית שהחליטה עליה



הממשלה בקשר למובטלים הישראלים, האם היא כבר הוגשמה הלכה למעשה? האם

היא תעשה הסבה עכשיו? הממשלה החליטה על מדיניות של הסבה מקצועית, הכשרה

מקצועית, בבקשה, שיקום פקיד ממשלתי ויגיד כמה מובטלים הלכו להכשרה

מקצועית. ולהסבה מקצועית, שיגיד כמה נקלטו בנושא זה.

לא מדובר באיזה דבר טכני. מדובר בבני-אדם חיים, בני-אדם שאין להם ממה

להתקיים, שגמרו גם את דמי האבטלה שלהם. מדובר בעולים שאנחנו צריכים

לקלוט, מדובר בחיילים משוחררים שצריך לקלוט. אולי נשלם מחיר חברתי יותר

יקר עקב מצב אבטלה קשה, עם מתחים חברתיים בין עובדים, בין עולים

לוותיקים, עקב מצוקה, עקב אבטלה, מחיר גבוה יותר מאשר את גן העדן

שמבטיחים לנו בלשכות המסחר. אני לא יודע מה אתם רוצים. צריך קצת שימוש

זהיר בשכל, גם בצד החברתי והאנושי, צריך להדריך אתכם בענין זה.

לכן אתה לא יכול לעשות חשיפה בלי לעשות את החוק לסחר הוגן. אין חוק

לסחר הוגן. אמרת שעומדים להביא אותו. כבר 6 שנים עומדים להביא אותו,

ולא מביאים אותו, והוא לא מתקבל. ומי יתקע כף, שהחוק הזה יובא לכנסת

וגם יתקבלל אנחנו נהיה אור לאבטלה, וחוק אין. המכס טוען שאין לו כוח

אדם לפקח על כל הסחורות הנכנסות. מה תעשו?

בלי שיהיה מכס אמיתי, אי-אפשר לדבר, וצריך לראות את העתיד האנושי של

החברה הישראלית.

אני לא יודע כמה נחסוך בזה. החברה הישראלית נבנתה תוך כדי תלאות

ויסורים, אבל נבנתה. שמענו על מפעלים שאתם רוצים לחשוף, ושהם שקלטו

10,000 עולים חדשים. דווקא אותם לחשוף עכשיו ובהם לפגוע, זה דבר שלא

ייעשה.

לכן אני מבקש ממך גבירתי היו"ר לנסות, יגישו כל הגורמים את ההצעות

שלהם, יגישו את ההסתייגויות. לא לפני זמן רב קיבלנו את הצעות הממשלה,

אפילו לא הספקנו לבדוק מה המשמעות וההשלכות מבחינת התכנית הזאת. אני

בטוח שוועדת הכלכלה יחד עם כל גורמי המשק יגיעו לאיזה סיכום מאוזן,

שיאפשר גם . אם תהיה איזו חשיפה, שתהיה אכן מדורגת, בלי לפגוע בנושא

התעסוקה.

ע. אנדריאנוב; גבירתי היו"ר, חברי הוועדה, הנושא של

הטקסטיל תמיד נראה לצערי מיותר בחברה

המודרנית. זו לא תיאוריה חדשה. אני עוד זוכרת את השר ארידור עם היועץ

יקיר פלסנר שראו בענף הטקסטיל ענף שבכלל לא צריך להתקיים בחברה

מודרנית, זו קונספציה ופילוסופיה ולא נתונים. יכולים לראות את הנתונים

של היצוא, יכולים לקחת כהשוואה מדינות מאוד מפותחות. אצלנו תמיד כאשר

מדברים על תעשיות מתוחכמות, חושבים שענף הטקסטיל עדיין חי בשנות ה-50

או בתחום המדינה, כי בכל-זאת ענף הטקסטיל הוא בין התעשיות הראשונות

שקמו במדינה הזאת, ורואים אולמות עם אבק.

כדאי אולי לבקר במפעלים, ולראות את התיחכומים. ישנם מפעלים שבהם הושקעו

הרבה מאוד כספים, עובדים חיים באיכויות חיים מאוד גבוהות. אפשר לקחת

לדוגמא מפעלים רבים כמו "בגיר" בקרית-גת, מפעלי דלתא על כל שלוחותיו,



יותר ויותר תיחכום, רובוטים, גזירה בלייזריס. הענף שונה ממה שהוא היה.

מה לעשות, אנחנו שוק קטן, ורוב התעשיה הזו מיועדת ליצוא.

לגבי חשיפה עשינו חשבון מאוד גס. בענף עבדו לפני זמן לא רב 65 אלף

עובדים, היום נמצאים 48 אלף עובדים, וזאת מבלי להזכיר את המפעלים

הגדולים. ההתייעלות מדברת גם על פיטורים. לצערנו כנציגי עובדים, בלב

כבד לפעמים, חייבים, על מנת שאותו מפעל ישאר קיים, לתת את האפשרות

לפיטורים. אומרים שאין פיטורים, וזה דבר שאיננו קיים בתעשיה. תמיד

כשאומרים עלינו - קרי, ההסתדרות - שהפועלים מאמינים שלא יהיו פיטורים,

גם זוהי ורטיה לא נכונה, אבל נוח לומר את זה. זה מאוד כואב.

כאן יושבים חברים של ועדי עובדים, ואני מקווה שהם יקבלו את רשות

הדיבור. אמרו לנו להביא רק שלושה נציגים. יושב פה נציג של לודג'יה, שזו

תשלובת, יושב כאן נציג של מפעל ארגמן, ותוכלו לשמוע באילו בעיות הם

מתמודדים היום.

אולי תגידו שזו תמימות או אי-ידע. אבל איך יכול להיות שהחלטה כזו

רצינית אומרים שתתחיל ב-1 בפברואר? זה פשוט דומה לחלם. אני יודעת על

החלטות הרבה יותר פשוטות, שמזמנים מזכירות, מזמנים מרכז, הדברים נבדקים

על-ידי מומחים, מנסים ללמוד את הנושא עד תומו עד שמגיעים להחלטה

מסויימת. ואילו פה, תסלחו לי חברי הכנסת, אני חושבת שאני נמצאת באותו

שלב של המצב של ההסדרים במשק. מביאים חקיקה, זה עובר לכנסת, תשב ועדת

הארבעה, תביא לממשלה וזבנג וגמרנו. חבר ועד המייצג 200 עובדים מתייחס

לבעיות של מפעליו, של עובדיו, הרבה יותר ברצינות. אני בושה כלפי חברי.

הם יושבים אצלי בוועדות, אנחנו ככה לא מנהלים דברים, לא מעזים לגשת

לעתונות או לומר לחבר ועד או לחבר מהשורה דברים שאנחנו לא במיליון אחוז

בטוחים בהם. האם מישהו לקח בחשבון שלישראל אין שוק פתוח! ומה עם החרם,

האם הוא כבר לא קיים? האם יש לנו שלום? האם זה לא מגביל? לוקחים בחשבון

את כל המהפיכה שהיתה במזרח אירופה ומה שקורה בדרום-אמריקה. גם אנחנו

קצת יודעים מה קורה עם הגת. לא הרבה, אבל יודעים. האם התקבל בגת הנושא

של התנאים הסוציאליים של האיטלקים? הוא לא התקבל. זאת אומרת, שהעלות

תעלה לנו בערך 30 אחוזים. גם אנחנו קצת מדווחים. אם מדברים על דמפינג,

מפעל בינוני בארה"ב לא יעשה דמפינג. עודף יצוא שלו שווה ליצור של 4

מפעלים בינוניים שלי. אצלו זה בינוני ואצלי זה בינוני. האם אני יכולה

להשתוות לארה"ב? האם גם את זה לוקחים בחשבון? שוויץ המסכנה, הכל-כך לא

מתוחכמת, הכל-כך מפגרת, מפתחת את תעשיית הטקסטיל. דנמרק, עוד מדינה

מאוד מפגרת, מדינה שצריכה גם תעשיות יסוד, גם היא מפתחת את הטקסטיל.

אנחנו שומעים מימיו העליזים של יורם ארידור - ותסלחו לי על הביטוי -

שהטקסטיל הוא ענף שלא צריך לחיות. אנא, תסתכלו איפה ממוקמות התשלובות

הגדולות. לא במרכז הארץ. תראו זאת בקרית-שמונה, בית-שאן, נצרת,

קרית-גת, שם 74 אחוזים מהתושבים עובדים בתשלובת פולגת. לצערי עבודתנו

היא לשמור על הקיים, ופה מדברים על 12 אלף עובדים, אני כבר לא מבקשת

מאף אחד לדבר או לחשוב במונחים של בני-אדם, אלא במונחים של הגיון.

ציפיתי ממשרד המסחר והתעשיה לכל הפחות שתהיינה ועדות. יושבים פה כל

הגורמים - ממשלה, תעשיינים, הסתדרות. הרי כולנו רוצים לחיות במדינה.

אנחנו מדברים על קליטה, והופכים את העובדים לאנטי-קולטים, שיתחילו



להילחם על כל מקום עבודה. אלה בעיות שנוגעות לעובדים בלבד, ולא לכלל

המשק! למה לא מדברים על ההסכם עם ארה"ב? אנחנו בהסתדרות היינו צריכים

ללחוץ על האמריקאים שזה לא יחול.

אני רוצה לקוות גבירתי היו"ר שתצא מכאן קריאה, גם לעתונות, כי לצערי

היום הכל עובד דרך כלי התקשורת. תודיעו שתהיינה ועדות מקצועיות, ולא

זבנג וגמרנו. הוכחנו שאנחנו פרטנר רציני, ההסתדרות היא גוף שאפשר לבוא

אתו להידברות ולהבנה. אם לא, למדנו גם את הדרך השניה, וזה יגיע

לרחובות. לא אוכל בשקט לזמן את המוסדות שלי, ולהגיד לעובדים שלפי

התחזיות במשך איקס שנים 12 אלף איש יפוטרו. לא אוכל לומר זאת. די עם

הבעיות של כל מפעל ומפעל. מדברים על קרן לעזרה לתעשיה. אני לא רוצה

להיות צינית, אבל אני עוד מחפשת את הקרן של 200 מיליון. עוד לא קמה

הקרן הזו. לפני שהיא קמה, כבר מתה. מכל 200 המיליון חולקו 18 מיליון,

ועכשיו מדברים אתי שיגיעו. זה צריך להיות לפני המפולת ולא אחריה.

אני מבקשת את היו"ר להגיד לוועדת הארבעה, שלא לגרום לנו להקצנות. גם

אנחנו קצת מבינים, ונגיע לוועדות מקצועיות. הבעיות של ענף ההנעלה שהולך

ונעלם, אינן אותן בעיות כמו האחרות. התאריך של 1 בפברואר, עם כל הכבוד

לתאריך הזה, בעיני איננו קדוש, אפשר לשנות אותו.

מ. רוזנצוויג; אני עובד במפעל ארגמן כ-21 שנה, ואני נציג

ועד העובדים כ-18 שנים.

אני רוצה להגיד לכם שעוד לא פורסם מעולם בעתונות על פיטורי עובדים

בארגמן. רק לפני חודש פוטרו 40 עובדים, ולפני חודשיים 40 עובדים, וזה

לא הגיע לעתונות. לא רצינו על-חשבון פיטורי עובדים ועל חשבון התייעלות,

שרמת השכר ורמת החיים של העובדים תרד. נתנו יד בחודשיים האחרונים

לקליטה של כ-40 עולים מבריה"מ ומארצות אחרות ואנחנו יודעים טוב מאוד

שהשכר בטקסטיל הוא השכר הירוד ביותר בכל התעשיות, וזה בא על-חשבון

העולים. אנחנו מוכנים לזה, נתנו יד לזה. למרות הורדת השכר ולמרות הורדת

התנאים שלנו, אנחנו ממשיכים להילחם ולקלוט. מבחינת היעילות אנחנו אחד

המפעלים המודרניים בעולם. אנחנו עובדים עם החברות הגדולות ביותר בעולם

- בארה"ב, גרמניה ובכל שאר ארצות אירופה.

אני מוכן להוכיח לכם, שמפעל ארגמן הוא אחד המפעלים המשוכללים ביותר

בעולם, ואני לא רוצה שהמפעל הזה יפול. רק לפני 3 שנים היינו כ-1,000

עובדים, לפני כ-6-7 שנים היינו כ-1,200 עובדים. היום אנחנו כ-680

עובדים, כולל עובדים זרים מפורטוגל ומארצות אחרות.

אני מקווה שאתם תהיו בעניינים, ולפני שתחליטו מה שתחליטו, תשתפו את כל

התעשיינים ואת כל ועדי העובדים בענין המעבר שיתרחש.

א. פוגל; יש כבר דבר משותף לכולם, לכולם פה יש אותן

מטרות. המטרות הן מקסימום תעסוקה שתוביל

לצמיחה, צמיחה שתחזיק מעמד הרבה זמן.

אחד הדברים שהדאיגו אותי היה לשמוע את הסטטיסטיקה האומרת, שעולים

שנקלטים בתעשיה מרביתם נקלטים בתעשיות שאינן מייצאות, בתעשיות מוגנות.

הדבר מחזק את ההערכה שלי, שבגלל המדיניות הכלכלית בעיקר, נוכח המצב



שאנחנו נמצאים בו, אולי תהיה רווחה מלאכותית בשנה הקרובה בקליטת

עובדים, בעיקר בתחומים שאמנם משרתים בטווח הקצר את העליה, אבל אלה אותם

תחומים שבסופו של דבר יגרעו ממדינת ישראל מטבע חוץ רב, דרך מטבע חוץ

ניקלע למשבר קשה, ובבת-אחת לאבטלה גדלה במימדים בלתי נשלטים.

כשאתם דנים בוועדה על הנושא הזה, קודם כל אני רוצה שתהיו מודעים לדבר

אחד'. אתם מדברים בעצם על גודל של מט שאתם מטילים על האוכלוטיה. המט הוא

לא רק מכט ומיגבלה אדמניטטרטיבית על יבוא, שאתה יודע למדוד אותו והוא

אכן נכנט להכנטות המדינה. זה מט שבבת-אחת מעלה את כלל מחירי אותו מוצר,

ביו שהוא מיובא ובין שהוא במונחי השוק המקומי. זה מט אדיר, אולי המט

הגדול ביותר שמוטל על כולם, על עובדים ועל כל אחד אחר. אף אחד לא מודע

לו, המדינה לא יכולה בטדרי עדיפויות להשתמש במט הזה, זה מט שברובו

הגדול הוא בזבוז מקורות למשק.

נמצאים פה נציגי עובדים, שהדבר החשוב להם ביותר הוא מקום העבודה,

ובצדק. לצערי אני לא מכיר כלכלה או משק, שמנהל מדיניות לפי המצב שאחרון

העובדים בו תהיה לו תעטוקה. ממדינה כזאת, היחידה שישנה, חזרתי לפני

שבועיים. מצוקה ומחטור כמו שיש שם, אין בשום מקום אחר בעולם.

חשיפה במטגרת מדיניות כוללת זו הדרך היחידה היום להגיע לתוטפת תעטוקה,

לקליטה ולצמיחה, ומיד אמחיש את הדבר. נתאר לעצמנו מהלך מטויים, ונאמר

שאם שער החליפין היה עולה ב-20 אחוזים, ולא היתה כתוצאה מזה אינפלציה

או עליית שכר, אני חושב שכולנו היינו חוזרים מהר לעבוד, ואף אחד לא היה

יושב פה, והפריחה והקליטה במשק היתה במימדים גדולים.

השאלה היא איך עושים פיחות בלי אינפלציה, ואני רוצה להאחז בשני דברים

שעליהם החליטה הממשלה, רק שהיא לא ניצלה את זה בדרך הנכונה ובצורה

הנכונה. הדבר הראשון הוא שהיא החליטה על חשיפה. הדבר השני עדיין לא

בוצע, והוא הפחתת מטי הביטוח הלאומי בגודל מטויים.

אם עושים את הפחתת מסי הביטוח הלאומי בגודל מסויים, עלות העבודה במונחי

מטבע חוץ יורדת ב-4 אחוזים. זה השיעור שהחליטו עליו. ננטה לעשות הכל

יחד. נעשה פיחות שאף אחד לא חולם עליו כרגע, של 20 אחוזים. האינפלציה

הנובעת מפיחות כזה היא 8 אחוזים, זה מרכיב מטבע חוץ פחות או יותר, גם

במצב הנוכחי. אם נעשה יחד עם זה צעד חשיפה משמעותי, לפי דעתי אפשר

לחטוך בזה 3-4 אחוזי אינפלציה לפחות, יש אומרים שיותר. אני מדבר על 3

אחוזים. אנחנו מביאים ל-5 אחוזים, מ-5 אחוזים צריך לשלם תוספת יוקר 4

אחוזים. אם כנגד זה נבוא ונוריד את החלטת הממשלה, את הביטוח הלאומי,

הורדנו את עלות העבודה במונחי מטבע חוץ ב-20 אחוזים. כדי לחזק את דברי,

נדמה לי שהשנה הכלכלית בממוצע היא הטובה ביותר שהיתה בהרבה שנים, הייתה

זו שנת 1987. היתה צמיחה, האינפלציה לא עלתה, האבטלה ירדה בהרבה, השכר

התאושש מול מה שהיה ב-1985, והיה בין השאר פיחות והפחתת עלויות עבודה,

וגם התחלה של חשיפה. זה דבר שבהחלט היה, ובמינון נכון. כשבאים עולים

רבים, צריך להכניס את כל הדברים האלה ביחד. בסה"כ מה שקיים היום זה מס

כבד מאוד, שאף אחד - לא העובד, ולא המעסיק, ולא המשק ככלל, כלומר,

כולנו יחד - איש אינו מרוויח מזה.



הערה אחרונה שקשורה לנושא ספציפי, ואם תרשי לי אחר כך משפט אחד בזכות

הדברים שנאמרו כאן, כי גם את זה צריך להגיד. זה לא פשוט, ונדמה לי

שבאיזון אפשר במעט לחרוג. הבעיה המרכזית בקליטת העליה - אינה רק קליטת

עליה, אלא גם זו של אנשי הארץ, והיא בעיית הדיור. אחד הדברים שמדברים

הוא הגדלת המשכנתא. את המשכנתא של היום בקושי אפשר להגדיל. האם הדרך

להגדלת משכנתא היא דרך לפתרון בעיה? הבעיה היא להגדיל את ההיצע ככל

שיותר, גם של קרקע, גם של מבנים, ושזה יהיה יותר בזול. זה קשור בקרקע,

זה קשור בתכנון, זה קשור בחשיפה. היום אי-חשיפה בתחום הזה, זה אחד

הדברים המעכבים והמהווים נטל על בעיית הדיור בכלל.

לגבי חשיפה, יש מטפר דברים שחייבים לטפל בהם בצורה מדוייקת ומהירה. דבר

ראשון, מה שקרוי דמפינג, ועל זה אני חושב שאין חילוקי דעות. ממשלה

שמסבסדת יצוא שלה, או מישהו מוכר מוצר מתחת לעלות הייצור שלו, בלי ספק

צריך להיות מט משווה בענין, בעקרון הבלעדי הזה, ולא שום דבר אחר. יש

בעיה מיוחדת במזרח אירופה עכשיו, כי במזרח אירופה הקריטריון הבינלאומי

של דמפינג הוא, שמי שמוכר מתחת למחיר, מוכר את המוצר במדינה שלו. במזרח

אירופה כולם מוכרים את המוצר שלהם במדינה שלהם בפחות ממה שמייצאים,

ועדיין זה לא מחיר נכון. גם בנושא הזה צריך להיות טיפול ישיר. אבל בכל

שאר הדברים, ואני כולל בזה גם עבודה זולה, אנחנו צריכים ליהנות מעבודה

זולה ולבנות את עצמנו לא על עבודה זולה. זו ההזדמנות שלנו לשינוי מבני

כולל, אין לנו הזדמנות אחרת לעשות זאת. אני מציע שלא נגן על עצמנו ולא

נעשה מעשים שמצטטים מדינות וכוי שהן עשירות. אולי הן יכולות להרשות

לעצמן זאת. אנחנו עוד לא יכולים להרשות לעצמנו. למה הם עושים את זה? זו

פונקציה של לחצים. כולם בני-אדם, כולם מבחינה זו מתנהגים אותו הדבר.

בסה"כ יש סיכוי גדול לשינוי, שהחשיפה יכולה להיות בו מרכיב חשוב, כמובן

לא היחידי.

י. רדושיצקי; הכל טוב ויפה, אבל אין הוכחות לתיאוריה

הזאת. זה לא בוצע בשום מקום.

ז. פרנקל; אני אנטה במטפר דקות להיות לפה לענף שבדרך

כלל לא נמצא בחדשות, ולא נמצא בפירטום, ענף

חומרי גלם של תעשיית העץ והריהוט. הענף הזה מחזיק כיום 2,500 עובדים,

מייצר בהיקפים של 150 מיליון דולר, מתוכם מייצא ב-40 מיליון דולר.

המפעלים, כ-10, פרוטים בכל רחבי המדינה, בעיקר במקומות היותר רגישים

כמו גורן, טבריה, בית-שאן, כרמיאל, פרדס-חנה, רמלה, אשקלון, ערד,

פתח-תקוה.

הענף הזה היום חשוף בצורה דרמטית מול אירופה ומול ארה"ב, דברים שלא היו

לפני שנתיים ולפני 5 שנים. היקף המכירות לפני הדמפינג הזה היה בערך 120

אלף קוב לשנה בשוק המקומי, השנה הזאת מייבאים 70 אלף קוב של חומרי

מחליפים מארה"ב ומאירופה, מארצות שבחלקן מטבטדות את העבודה או מטבטדות

את הייצור, כמו טפרד ופורטוגל, או מארצות שנמצאות היום במצב של משבר

בתעשיה, כמו ארה"ב, שמוכרות בכל מחיר. מגיעים לכאן בצורה זמנית חומרים

שאינם מכטים את עלות הייצור הישירה. אם החומרים האלה יגרמו לכך שמפעל

שלנו או מפעלים שלנו יטגרו, מחר כשישתנה מזג האוויר הכלכלי בארה"ב, לא

יהיה יצוא כזה, ולא יהיה יבוא כזה. ואז מי ימכור את האטפקהל



יש חומר שקוראים לו ,N.B.F.הכוכב העולה. החומר הזה לא מיוצר בארץ ולא

יכול להיות מיוצר בארץ, משום שאין לנו די חומרי גלם. החומר הוא מארה"ב,

מיובא לכאן ב-250 דולר ס.י.פ. חיפה. כשאתה הולך לשאול יצרן אירופאי

גדול כמו אירלנד, כמו סקוטלנד, ובאירלנד גם יש איזה שהוא סיבסוד,

מדברים שם על 170 שטרלינג פו"ב אירלנד. החומרים האלה מכים בנו בכל

חלקה. שני מפעלי סיבית שלנו כבר נסגרו. קו אחד משותק, והיד עוד ממשיכה.

ההתחלה רק עכשיו.

יש משבר עולמי בענף שלנו, שנובע בעיקר מהמשבר בארה'יב. בדרום-מזרח אסיה,

שם משלמים הרבה שכר-עבודה, יש מלאים עד לשמים, ודי באניה אחת שתחדור

לכאן, כי הם מוכרים בכל מחיר, והתעשיה שלנו תיסגר. כן מתוחכם, לא

מתוחכם, אנחנו נסגרים. אני יכול רק לספר לכם שכל התעשיה שלנו עברה

ריענון וחידוש ציוד ב-5 השנים האחרונות. אנחנו לא יודעים לעשות פרסומת

לעצמנו, אבל כל מי שבא לבקר נשאר בפה פעור. את כל זה רוצים להרוס? בגלל

מצב רגעי שקיים היום בדרום-מזרח אסיה? לך תוכיח שזה לא בא מאינדונזיה.

ניירות קל מאוד להחליף.

יש נושא נוסף שהוזכר על-ידי היו"ר, והוא חשוב לא פחות, זה נושא התקנים.

הוקמו פה תקנים לאורך שנים, שמטרתם בין השאר גם להגן על הצרכן. לא

אכחש, גם על התעשיה. לא נסתיר את האמת. אבל עקרת הבית שקונה את הארון

יודעת, או כמעט יודעת בבטחון, שהוא לא יתפרק מחר. נכנסות ארצה כמויות

של סחורות שלא בתקן, שהפך להיות פח זבל של כל העולם, במיוחד של

פורטוגל, יוגוסלביה ורומניה. מצפים בציפוי כזה או אחר, ואחרי חצי שנה

זה מתנפח. רוצים להחזיר אותנו אחורה לשנות ה-50. רוצים להחזיר אותנו

למצב שהדלתות תיפולנה, הארון יתנפח וזה כאשר מטבח עולה כסף רב.

כל אלה שטוענים, ושמעתי מה שאמר צבי קורן, שתעשיית היצוא נפגעת מאתנו,

טועים. כל יצוא לשם יצוא פטור מהכל. זה לא מוצדק לדעתי, אבל הסכמנו.

אין כאן כל פגיעה ביצוא של מדינת ישראל.

סיוע למפעלים, אלה דברים יפים. האם רוצים שאני אסב את המפעל שלי למפעל

לטילים? אני לא מתאים לזה, כל העובדים שלי לא מתאימים, ובשום כסף

שבעולם לא אוכל לייצר טילים. אני יודע לייבא לא פחות מאשר היבואנים,

אני מכיר את הענף לא פחות טוב מהיבואנים, יש לי רשתות שיווק יותר מאשר

ליבואנים, אני יודע איפה קונים מה והכי טוב והכי זול. האם לשם כך

קמנו?

השאלה הנשאלת היא, מה יקרה אם טעינו, מה יקרה אם בעוד שנה נמצא את

עצמנו שעשינו שגיאה גדולה? אני שומע ששר האוצר רוצה חקיקה, כדי שלא

תהיה נסיגה. אבל האם אנחנו יכולים באמת לעשות את זה?

ח. פהמי! יו"ר ועד עובדי קלת אפיקים.

בשנת 1951 עליתי ארצה, נכנסתי לקלת אפיקים

לעבוד בלבידים. אז היינו כ-600 משפחות, היום אנחנו כ-300 משפחות. דבר

אחד מפליא אותי, לשמחתי כיהודי, מכל אלה שיושבים פה אף אחד לא קם ואמר

שהוא צריך עזרה, אף אחד לא מבקש סובסידיה לניהול המפעל שלו. הטלביזיה,

החדשות, העתונות, הכל מלא בבקשות לסובסידיה, בקשות לעזרה. אתם הופכים

אותנו לנזקקי סעד? אני לא עוסק ביבוא, יצוא, זה לא מעניין אותי. אבל



אני שואל במה אני אעבוד מחר בבוקר. יש לי 300 משפחות. אני גאה בנציג

שלנו, ואב, מאותו ענף שהגדיר את המצב טוב. בכל הישיבות שקיימנו יחד

בענייני שכר עבודה, במדיניות, תמיד אמר לנו שנשמור על הענף, זה הבית

שלנו. אנחנו נלחמים בכל השוק, הדיקט שלנו זה סוג א'-א'. מתחרים בו

אמריקאים, אירופאים. עכשיו רוצים לייבא מהמזרח הרחוק? זו לא סיבית, זה

קרטון.

אלהים גדול, שלח לנו את העליה. כל מדינת ישראל, מראש-הממשלה ועד לחבר

פהמי מדברים על עליה. האם מישהו מהיושבים כאן עזר לעולים? שיקום אחד

ויגיד לי שכן. מה נעשה אתם?

חשיפה, מסכים אתך. חשיפה מבוקרת, בבקשה. תנו לנו קודם כל לחיות. לא

רוצים עזרה, ולא הבנה, ולא שטח, ולא מכונה, ולא שתעזרו לנו בייצור ולא

בהלוואות דולריות ולא בסובסידיה. תנו לנו לחיות. מ-1954 אני עובד בקלת.

תסביר לי, לאן אני הולך? 37 שנה אני עובד, לאן נלך? היום אני בא

לפועלים, ואגיד שמשרד המסחר והתעשיה, ממשלת ישראל החליטו לצמצם. אמרו

לנו לייעל, התייעלנו; תפטרו, בסדר; תעבדו יותר קשה, בסדר; עוד שתי

משמרות, בסדר. מלפני החגים ועד היום יש 50 אחוזים מכירות. כל אחד כאן

זורק את שלו, ומדבר על חשיפה. בסדר, כל הכבוד וכל ההערכה שלי למדינת

ישראל, אני יודע שאף אחד לא רוצה רע. אבל תסבירו לי, בבקשה, מה אני

אעשה מחר בבוקר? רק את זה תגידו לי. אתה תלמד אותי היום אחרי גיל

56-58, כאשר נשארו לי עוד 4-5 שנים לעבוד? כמה פעמים ביקרו חברי הכנסת

בתעשיה? כמה פעמים אני עבדתי משמרת שניה ושלישית, כשאני בא בשעה 3

אחה"צ ומגיע הביתה ב-1:30 לפנות בוקר? אנחנו אנשי מעברה. הלכנו ברגל כי

לא היו אוטובוסים עד, שעברנו לעבוד במפעל. מה אני אגיד לעולי אתיופיה?

ואני רואה מהנדס - לצערנו הרב בעתונות מופיע שהמהנדסים עובדים בנקיון

בתל-אביב; טדי קולק קלט עולים חדשים ועובדים בנקיון. האם לשם כך הבאנו

אותם?

בן-שמחון אמר שתהיה מלחמת אחים. אתה חושב שזה לא יהיה? עם כל הכבוד,

אני לא יכול להיות שר ולא חבר כנסת. אבל האם אתם לא חושבים על כך? אתם

רוצים לחזור לואדי סליב, לשנת 50-51? מה אגיד מחר בבוקר לעובדים שלי?

שוועדת הכנסת החליטה לייבא, ובזה גמרנו את הפרשה. לאן אני הולך, לאן

אנחנו נלך? האם נחזור למעברה? 10 שנים חייתי באוהל.

אני מבקש סליחה אם פגעתי במישהו, אבל אני מדבר מכל הלב בשם אנשים

שמבינים ועובדים, ויש להם היכולת. תגיד לי מה שאתה לא רוצח. אבל האם

ארבעה חברים מכובדים ישבו ויחליטו על גורל כל התעשיה במדינת ישראל?

חתמת על הסכם, אנחנו שלחנו את הדיקטים שלנו לסעודיה ולעירק. האם אתה

יכול להגיד לי שיש ביקורת ויעמוד שם שוטר וישמור? אתה בטוח איזה סוג

סיגריות יש בקרטונים, אם זה תוצרת דובק או תוצרת חוץ? ישנה אותה עטיפה,

ובזה גמרנו. הדיקטים שלנו עברו לגדה.

אני מבקש שתעזרו לנו, ולא בכסף.
ש. פורמו
גבירתי היו"ר, ברשותך משפט, מלת הערכה וכבוד

לנציגה של עובדי הטקסטיל. אני חושב שיש לנו

מה ללמוד גם לגבי צורת הטיעון וגם לגבי עומק הטיעון. אני חושב שאם



אנחנו הצלחנו ליצור מצב שנציגות עובדים מסוגלים בצורה כזו לבטא את

הצרכים של התעשיה, משהו עשינו.

אני מדבר פה בשם חברת מזון, שהיא החברה התעשייתית ה-22, ומייצרת מגוון

רחב מאוד של מוצרי מזון. אני אולי אלאה אתכם משום שאני מתכוון בין היתר

לדבר על עובדות ואני רוצה לומר למר קורן שתהליך החשיפה של ענף המזון לא

יהיה בתוך 5-9 שנים, כי הוא פשוט חשוף. מישהו העיר בהערת ביניים, שאחת

הבעיות העיקריות בכל הטיפול בנושא החשיפה הוא העדר מחפיר של מקצוענות

מצד הנוגעים בדבר, ואני חושב שהוא אמר דברי טעם.

אני מוכרח להעיר, שבוויכוחים בין חברי אני נמצא במיעוט, משום שאני מאלה

שחושב שהתעשיה והמשק הישראלי זקוקים לתהליך החשיפה. אני רק חושב שזה

צריך להיעשות בצורה מקצועית, וזה צריך להיעשות בשכל.

הייתי רוצה, מר קורן, שבעקבות העובדות יקרו דברים.

החברה שלנו מייצרת דגני בוקר - קורנפלקס, דברים מסוג זה. המוצר שלנו

מתחרה במוצר יבוא תחת השם תלמה. המכס מהקהילה הוא 10 אחוזים, בארה"ב זה

פטור. ישנו יבוא אדיר של המוצר, ואנחנו מתחרים בו. המוצר נמכר בארץ

ב-30-40 אחוזים זול יותר מאשר המוצר המיובא, אנחנו דואגים לכך שהוא

יהיה זול יותר. אני מצטער שמר פוגל איננו, אבל אולי נעביר גם לו קצת

מידע בנושא הזה, כי אני מחשיב את תפיסתו הכלכלית. אני חושב שהיה ראוי

שישלים את זה גם במעט עובדות, שהן רלוונטיות לנושא.

מה קורה באירופה. בשוק המשותף קיים היטל של 20 אחוזים על יבוא של

קורנפלקס. האם זה ידוע לכם? זה יבוא שמשתנה מספר פעמים בשנה, על-פי

השינויים במחירי התוצרת החקלאית. אנחנו עשינו תהליך חשיפה, וישנו פטור

מארה"ב, ו-10 אחוזים הגנה קבועה בשיעור קבוע. ואילו הספק של אותה סחורה

מאנגליה או מכל ארץ אחרת בשוק, נהנה מהיטל שהוא שווה ערך להגנה של 20

אחוזים. וראה זה פלא, אנחנו מתחרים בהגנת מכס נמוכה יותר מאשר השוק

מתנהג בצורה אפקטיבית.

אנחנו יצרנים של מיונז, אנחנו מוכרים כ-80 אחוזים מהמיונז בארץ הזאת,

המיונז פטור באפס אחוז. יש פה בעיה בתוך התעשיה. הממשלה מצאה לנכון לתת

הגנה של 30 אחוזים הגנת מכס לשמן, והשמן מהווה 70 אחוזים מהתשומה

הפיזית במיונז. יש גם ביצים, שיש עליהן ייקור בגלל שיקולים חקלאיים.

אנחנו היום משלמים 30 אחוזים מכס על שמן מיובא, ייקור של 30 אחוזים אם

קונים אותו מיצרן מקומי, ואילו המיונז מיובא. לבושתנו נאמר, שמי שמייבא

את המיונז הוא אותו יצרן שמן, שביקש את ההגנה של 30 אחוזים. את זה אני

אומר לבושתנו כתעשיינים.

יש לנו שני מפעלים באיזורי פיתוח. זה שעושה את דגני הבוקר נמצא בערד,

וקנינו את מפעל ורד הגליל שנמצא בצפת. המפעל בצפת היה במצוקה גדולה

מאוד כאשר קנינו אותו, הוא עדיין לא יצא לגמרי מזה, אבל מצבו השתפר.

אני יכול לספר לכם, שמי שרוצה להביא שוקולד לכאן מהקהילה, מביא אותן

ללא הגנת מכס, אפס מכס. וראה זה פלא, בשוק המשותף, אם אני רוצה לייצא

לשוק המשותף שוקולד, אני נדרש לשלם היטלים שהם משתנים מספר פעמים בשנה,

שוב על-פי אותו עקרון של ההגנה על החקלאות. אנחנו משלמים שם היטלים



שמגיעים להגנה אפקטיבית של 30 אחוזים, כתוצאה מאבקת הלב וסוכר, שמשווים

את המהיר הבינלאומי לעומת המהיר של היצרן האירופאי. אתם רואים עכשיו

פירסומת אדירה בעתונות של שוקולד סאופטי, שוקולד שאיננו טוב, אבל הוא

מיובא, שוקולד שמייבאים אותו מארץ שנותנת הגנה של 30 אחוזים אפקטיבי -

גרמניה - ואנחנו פטורים.

ג. גל; אולי כדאי היה שניקח אייטם אחד, וננסה ללמוד

אותו, כי אותי הוא בילבל לגמרי. אני יודע

שלבתי-חרושת לשוקולד בארץ מאפשרים לייבא אבקת חלב במחיר זול, משום שגם

המתחרים שלנו מקבלים במחיר זול. האס היבוא של שוקולד ארצה - וזה הייתי

רוצה לשמוע מנציג משרד המסחר והתעשיה - פטור מכל מס, ואילו על השוקולד

שלנו בחו"ל מטילים את מה שאמר מר פורמן, 30 אחוזים?

ש. פורמו; העובדות חן כפי שאמרתי לך. החומר נמצא אצל

יורם בליזובסקי, הוא יעמיד אותו לרשות

הוועדה. אם העובדות שגויות, אני מתנצל. אלה העובדות שישנן היום ברשותי.

בנושא השוקולד אנחנו חדשים. אני משוכנע שניסני מ"עלית" יוכל לתת לך

נתונים יותר מפורטים בענין זה.

העובדות הן אלה, שהיום כל שוקולד שמיובא ארצה פטור; ואילו היבוא של

שוקולד לאירופה מוגן אפקטיבית ב-30 אחוזים. אלה העובדות. מעבר לזה

יכולים להיות סיפורים שונים.

י. בליזובסקי; בהסכם תסהר בין ישראל לשוק המשותף אין

איזון. מוצרים שאצלנו מסווגים כתעשייתיים,

שם נחשבים חקלאות, והם מגינים עליהם, ואצלנו אין ההגנה. כל מוצר,

שוקולד או דברים אחרים, קורנפלקס, הכל מיוצר ממוצרים חקלאיים. מדינות

השוק מגינות, המוצרים נכנסים אלינו חשופים, ולנו אין שום הגנה.

ש. פורמו; אני רוצה להזור לענין. ישנם היבטים בתעשיית

המזון, שצריך להכיר אותם כדי להבין את

התמונה בשלמותה. היום אותו שוקולד בו מדובר מיובא לכאן, כאשר אתם

יכולים להרים חפיסת שוקולד בסופרמרקט ועל אחת מהן תמצאו מדבקה "כשר"

ועל האחרת לא תמצאו מדבקה "כשר". יצרן ישראלי איננו יכול למכור שוקולד

לא כשר, משום שהרבנות הראשית לא תיתן לו הכשר גם למוצריו האהרים. יותר

מזה, אני כיצרן, אם אני רוצה לייבא, אינני יכול לייבא שוקולד שאיננו

כשר, משום שאז לא יתנו לי לשווק גם את מוצרי האחרים. אבל מה שמתברר עוד

- והוא אולי חמור מכל - שידוע שחלק מאותן חברות שהמוצרים שלהם נמכרים

כאן, ולכאורה הם כשרים, אינני יודע אם יש כאן שומרי מצוות, הרי גם

ההכשרים האלה אינם הכשרים אמיתיים. אלה הכשרים מפוברקים, ואפשר ללכת

ולבדוק בציציות. אני אומר דברים שניתנים לבדיקה. בנושא של השוקולד, לא

באתי לדבר על הבעיה של ההכשר. דרך זה אני רוצה להזים תופעה. אין הדדיות

ואין מדיניות אחידה בכל מיני הסדרים טכניים ביבוא לעומת ייצור מקומי.

אני מוכרח לומר שאיגוד לשכות המסחר בענין זה עשה עבודה בלתי רגילה.

ישנה טענה, שכביכול התעשיה היא זו שנהנית מכל מיני הנחות והקלות

בתחומים הטכניים כביכול. אני חושב שהתמונה הפוכה. אני רוצה רק להשלים

את התמונה, ובמהירות. אנהנו יצרני מרגרינה, ואין הגנת מכס, גם לא



נותנים רשיונות יבוא. הקטע הזה איננו חשוף כעת, ומבחינתנו - ואנחנו גם

הודענו למשרד המסחר והתעשיה - אנחנו מוכנים שיחשפו אותו, בתנאי שיבטלו

פיקוח על מחירים. אנחנו יצרני קונפיטורות ב-778, יש הגנה של 14 אחוזים

מהקהילה ואפס מארה"ב, כאשר יש יבוא אדיר ממזרח-אירופה.

להערכתנו אנחנו משקפים בצורה נכונה את תעשיית המזון של החברות הגדולות

והתעשיות היותר מפותחות. "עלית" חשופה במלואה, חברת "אוסם" חשופה

בחלקה, כך שלמעשה אנחנו מדברים בתעשיה שהיא רובה ככולה היום חשופה,

והיא מייצרת מוצרים שבהחלט מבחינת איכות ומחירים - גם באותם מוצרים

שקיים יבוא - מתחרים בכל מוצר מיובא, ויכולים בהחלט לעמוד בזה. אני

מדבר כרגע על ענף המזון, אבל אני שומע שהבעיות בענפים אחרים הן לאין

ערוך יותר קשות. הנושא של חשיפה הוא חלק ממדיניות כלכלית שלימה,

ואי-אפשר לעשות אותה בהתעלמות מהעובדות. יש לקבל את ההחלטות אחרי

שמכירים את העובדות ולומדים אותן, וזאת צריכים לעשות אנשים מקצועיים.

זה לא צריך להיות פונקציה של לחצים של גורמים אחרים, או איזו שהיא

אופנה. היום אופנתי לעשות חשיפה, ומדיניות כלכלית חופשית היא מדיניות

נכונה. זה בהחלט יכול להיות, ובלבד שהדבר נעשה על-ידי אנשי מקצוע, ולא

על-ידי אנשי אופנה. ואם יורשה לי לומר, גם לא על-ידי פוליטיקאים, לפני

שהם ניזונים בכל המידע הרלוונטי בנושא הזה.

מ. סבן; ברצוני להתריע בפני הוועדה המכובדת על כוונת

מדיניות משרד האוצר ומשרד המסחר והתעשיה

ליבוא מוצרי המזון השונים ממדינות מזרח אסיה ודרום אמריקה בתנאי תחרות

לא שווים, הן במחיר והן בהגיינה. לאחרונה המשרדים חושבים לתת היתר יבוא

מתחרה ממזרח-אירופה במוצרי מזון השונים- יינות, ריבות וכוי. שכר העבודה

שמשלמים באותן מדינות הוא 50 עד 80 דולר, כאשר בארץ ממשלת ישראל רוצה

גם להכות בשכר, שהוא פי 10 מהשכר ששולם במזרח אירופה ובמזרח אסיה.

לכן אנחנו בעד השיטה, אבל הדרגתית, באמצעים שווים ולא במחירי היצף.

לדוגמא, הענף שכבר נפגע בשנה האחרונה, הוא שימורי הדגים. עוסקים, בשנת

1989 עסקו בזה כ-880 עובדים, כאשר היום מועסקים מקסימום 600 עובדים,

וחלק מהמפעלים בשביתה או בחופשה מאונס. באירופה ידעו איך לשמור על

התעשיה, גם בצרפת וגם בגרמניה. גם אנחנו מבקשים מהממשלה, או מוועדת

ארבעת השרים - ואני לא רוצה לפגוע בהם - שלא יפגעו בתעשיה.
א. בו-משה
אני רוצה להתייחס ואולי גם להסביר לחברי

הכנסת למה ישנה אי-שיוויוניות ביחס לשוק

המשותף. ארץ שלישית היא גם מדינה במזרח אירופה. במזרח אירופה אין

לאוכלוסיה מה לאכול, אבל יש לכאן יבוא של ריבות ממדינה כמו רומניה. זה

קורה שם, כי אין שום תחשיב. אין אף אחד שצריך לתת שם דין וחשבון כלכלי

בנושא הזה. במדינת ישראל אין שום חוק שמונע יבוא בהיצף או יבוא מסובסד,

ופה מספרים לנו במשרד התעשיה שיעשו חוק כזה לפני החשיפה. אני עוסק בענף

הזה מעל 20 שנה, ואני שומע שמדברים על החוק הזה מעל 20 שנה, אבל לא

חוקקו אותו.

אני חוזר לאי-שיוויוניות. בשוק המשותף תעשיות המזון היו חלק מהחקלאות,

מהמדיניות החקלאית של השוק המשותף. כתוצאה מכך, בהסכם עם השוק המשותף,

ניהלו את המשא ומתן בשם ישראל בעיקר אנשי משרד החקלאות. באותה התקופה -



וצריך לזכור שזח חיה לפני 20 שנח - עיקר חיצוא שלנו חיח במסגרת תפוזים

או מוצרי פרי חדר, וחס פעלו לכיוון חשגת חקלות בענף חזח. לא עניינח

אותם כל כך תעשית חמזון. חיום אנחנו שומעים שבכלל במדינת ישראל צריך

לעקור את כל חפרדסים. אולי אינך יודעת, גבירתי, אבל לפי חעתונות את

שתית עם חקפח שלך מים מחביוב, וחמים חטובים חולכים לפרדסנות. כך מציגח

חעתונות את חדברים. אם זח יקרח, כל חחסכם שלנו עם חשוק חמשותף למעשח לא

שווח שום דבר עבור תעשיית חמזון.

לעומת זאת, חם ידעו יפח מאוד לחגן על עצמם בכל מיני תעשיות מזון שיש
לחם אינטרס שם. לדוגמא
אם אני רוצח לייצא מיץ ענבים - ואני חושב שיש

לנו אחד חמיצים חטובים ביותר בעולם - אני צריך לשלם, גם בארץ שלא

מייצרת בכלל מיץ ענבים כמו אנגליח - 28 אחוזים מכס, נוסף לכל שאר

חדברים. מובן שאין מח לדבר שחם לא רצו אף פעם בשוק חמשותף, שמישחו יעז

לייצא יין לאיטליח, לצרפת. לעומת זאת, כוחל מסובסד על ידם, אבל יש לחם

אגמים של אבקת חלב, של יין, של חמאח, של כל מיני דברים, וחם מסבסדים את

חחקלאות שלחם ואת תעשיית חמזון, שחיא חלק מחחקלאות שלחם, ביותר מ-30

מיליארד דולר בשנח. רק לענף חמסכן חזח שאני מייצג אותו, של משקאות

חריפים ויין, חם נותנים מיליארד ו-800 מיליון דולר בשנח. אפשר לקרוא את

זח בפרסומים חרשמיים שלחם, לא צריך לחיות מומחח. סיפר לנו צבי, שכל

חנושא של ועידת גת נפל על נושא חסובסידיות של חשוק חמשותף. עכשיו רוצח

חממשלח לחשוף אותנו מול חיבוא חזח.

תעשיית חמזון ביחס ליבוא מארח"ב ומאירופח חיא חיום ברובח חשופח. חבעיח

שלנו חיא, שמחר במסגרת אותח מדיניות אנחנו יכולים לחחשף גם ליבוא ממזרח

אירופח. אני לא יודע אם מישחו מכם טייל בזמן חאחרון במזרח-אירופח. אני

מציע לכם ללכת ולראות מח קורח שם. אין שם שום מחיר למוצר, בעיקר לא

למוצר מזון. עכשיו באים מלשכות חמסחר - ושמחתי לשמוע את נציג לשכות

חמסחר - ואומרים, שיבוא מזון ממזרח-אירופח חוא בעייתי. סוף סוף, אחרי

כל חתאוריות ששמענו פח על גן חעדן, חוא מכיר בכך שיבוא של מוצרי מזון

ממזרח-אירופח חוא בעייתי.

בצורח צינית, ואני מצטער לחגיד שבחוסר מקצועיות במידח מסויימת גם משרד

חמסחר וחתעשיח נותן יד לזח, באים ואומרים שחתקנים שישנם במדינת ישראל,

חם מכשול ליבוא. גבירתי חיו"ר חיתח אחת חלוחמות חאמיצות למען

חצרכנים במדינת ישראל ולמען תקינח במדינת ישראל. חתקינח חזו חלח גם על

חתעשיח. חיא למעשח מטילח עלינו מעמסח לא קטנח, אבל אני חושב שאם יש

חיום תעשיית מזון שיכולח לחתפאר בעולם, זח בגלל תקינח, גם בגלל

חלחץ חציבורי של חכנסת שחיח על חנושא חזח. עכשיו באים ומציעים לנו

לבטל את חתקינח. ושוב, אני חוזר על חדוגמא של מזרח-אירופח. אותן

חמדינות במזרח-אירופח, בנושא של תקינח לא חתערבו. אני מציע לקחת

קופסת שימורים שם, או איזח שחוא דבר מזון, ולראות שאין שם שום דבר. לא

כתוב מח זח מכיל, לא כתוב משקל, לא כתוב שום דבר. בדרך כלל חיצרנים חיו

פקידי חממשלח. חם ייצרו גם את חמזון, וחם לא רצו תקנים, כי תקנים

מגבילים אותם. אבל כאשר מדובר בארח"ב, חאם ארח"ב תיתן לחכניס מוצרים

כאלח, או חשוק חמשותף נותן לחכניס דבר כזח? אצלנו רוצים לבטל את

חתקינח, ואפשר יחיח לחעביר את כל חזבל - ותסלחו לי על חביטוי - מכל

חעולם ולשלוח אותו למדינת ישראל. יעשו זאת תחת אמתלא שזח מונע תחרות.



יש מספיק חוקים שיכולים להגדיל את התחרות במדינת ישראל. יש לנו חוק נגד

הגבלים עסקיים, יש לנו חוקים להגנת הצרכן, לאי-הטעיית הצרכן. לא חסרים

חוקים בנושא הזה. אני מציע לא לגעת בנושא התקינה, ואת התקינה לתת בידי

אנשי מקצוע.

אם רוצים לעשות חשיפה, וחשיפה שהיא מקצועית, אנא עשו את זה כפי שעשו

פעם, כשהתחלנו את החשיפה ביחס לארה"ב וביחס לאירופה. הקימו ועדות

מקצועיות, שדנו במקצועיות בכל נושא ונושא. היו שם נציגי ממשלה, כולל

אוצר, כולל משרד המסחר והתעשיה, נציגי תעשיה, לשכות המסחר, צרכנים. הם

ידונו בכל מוצר ומוצר, ויראו את הבעייתיות של כל מוצר ומוצר, ועל-ידי

זה נוכל לעשות חשיפה בהדרגה, ולא ב"זבנג" וגמרנו. כי מה שעושים כרגע זה

"זבנג" וגמרנו, ואלהים יודע אם נוכל לחזור מזה.
י. זמיר
דיברו כאן קודם החברים על החשיפה כסכנה

לאומית, ואני רוצה להציג את זה כאן בשני

אספקטים-. פעם אחת על אותו ענף שאני מייצג כאן, שזה ענף המתכת והפלדה -

אני גם מנכ"ל "כור פלדה" של מפעלי הפלדה של "כור"; וגם אדבר כאן באספקט

הלאומי של כל המפעלים שנמצאים בענף הזה בארץ, ללא קשר לתחרות ביניהם

בכלל. בקטע השני של דברי אבקש לעבור על ענף אחד שנקרא ברזל לבניה, ומה

עושה לו עכשיו נושא החשיפה. זה ישמש כאן אות ואור אדום גם לחברי

הוועדים וגס לתעשיינים, שעדיין לא מתמודדים עם הענין הזה, אבל זה מתקרב

אליהם.

הענף שאני נמצא בו עכשיו הוא ענף שה"בום" עובר עליו כרגע. אצלנו עכשיו

נפתחו השערים אחרי 3 שנים של בצורת, אחרי צימצומים, אחרי תכניות הבראה,

אחרי רעידות אדמה. סוף סוף נפתחו השערים, הגיעה העליה. עם העליה הגיעו

כל הרוחות הרעות שנקראות חשיפה, ותיכף אני אעמוד פר-ענף.

גל הבניה היום הופך להיות מכרה זהב לסוחרים, מכרה זהב ליבואנים, שסף

הכניסה שלהם להיכנס נמוך מאוד, וגם סף ההימלטות והיציאה שלהם נמוך

מאוד. דברים אלמנטריים שניתנים לכל מדינה בעולם בתחום של מתכת ופלדה,

לא ניתנים בענף הזה.

לפחות בענף המתכת, מהר מאוד נמצא את עצמנו במקום דנים בעליה, דנים

בפליטה.

לנו אין ההגנות המקובלות בעולם, ואני לא רוצה לבקש כאן שום דבר של

סובסידיה, שום דבר שלא מקובל בעולם, שלא מקובל בשוק האירופי המשותף.

הבאתי לכאן את המחירים המקובלים בשוק האירופי המשותף לגבי אותו מוצר.

הטענה שלי היא, שאנחנו לא מתמודדים עם העולם, אנחנו מתמודדים עם עודפי

הייצור של העולם. אנגליה מייצרת 20 אחוזים יותר ברזל בניה. את התעודות

שלו מעבירים לאיטליה או לרומניה, והוא מופיע בארץ. לכן אני ממליץ לכל

אלה שמקבלים החלטות ללמוד את הענין לפרטיו. לגבינו זה לא שיעור

תיאורטי. אנחנו, כל הנמצאים כאן, דנים את גורלנו כאן לשבט או לחסד,

וכאן אין דרך חזרה. מפעל שנסגר, יותר אינו נפתח, ויכולים לספר את

הסיפורים כמה שרוצים. התנסינו גם בענין הזה.



ההסכמים היום, גם ההסכם עם השוק האירופי המשותף וגם ההסכם עם ארה"ב, לא

נותנים לנו שום יתרונות. הסיוע שמקבלות מדינות העולם, שמגינות על היבוא

שלהן דרך הבטחת השערים בארץ ומחיר הדולר, שומרים עליהם שמכאן אנחנו לא

נסכן את קיומם. מפעל צינורות לפני 3 שנים עמד לדין בנושא הצפת ארה"ב

בצינורות, ושילם 300 אלף דולר קנס. סה"כ ייבאו משם 1,000 טון. זה מה

שמיוצר בארה"ב ב-10 דקות. הם אמרו שלא ייפתח הפתח, כדאי להשקיע בזה. עד

היום, מלפני 3 שנים, מפעל הצינורות משלם את זה.

תהיה לזה השפעה בענף הבניה, בעיקר אני מדבר על ענף התשתית וענף הבניה.

אני רוצה לגשת ולקחת ענף שנקרא ברזל לבניה, כי בברזל עכשיו מתחילים

לבנות, בונים את היסודות, בונים את התשתית של הצנרת, בונים את הכבישים,

המדינה מתארגנת לבניה. כאן יש לחץ אדיר של הסוחרים ושל הקבלנים, אבל

בואו נעבור על הענף הזה.

במדינת ישראל יש כושר ייצור של 400 אלף טון פלדה, ואני מתכוון לברזל

בניה. מתוכם לפי התחזיות יצטרכו סה"כ 275 אלף טון, אם באמת יבנו 8.3

מיליון מטר מרובע בשנת 1990 או 1991. עדיין כל מפעלי הפלדה סה"כ יצרו

בשנת העבודה 1990 - 250 אלף טון, כי פשוט לא היה צריך יותר. יש לנו בכל

מפעל משמרת פנויה. חיכינו לעליה הזאת כמו עני בפתח, והיא באה סוף סוף.

אבל גם כשהיא באה והתחיל ה"בום", השנה נייצר - אם באמת זה יימשך כמו

שאנחנו רוצים - 250 אלף טון, ועדיין יש עודף ייצור במדינת ישראל של 150

אלף טון.

עלויות. ההפרש של עלות ברזל בניה מיבוא ויצור מקומי, במקרה הטוב מארצות

שאני קורא להן ארצות מכבסה, זה במטר מרובע בניה יוצא 1,1 דולר למטר,

ובמקרה של השוק האירופי המשותף זה 2,3 דולר למטר.

מחיר הברזל בבניה במטר מרובע הוא 2,3 אחוזים, ועל זה הולכים להכריז

חשיפה.

מועסקים. היום כשאנחנו מייצרים בשני-שלישים מכושר הייצור, מועסקים 800

איש בענף בארץ, שזה כולל 630 איש עובדים ישירים בהתכת פלדה, ועוד 130

איש נותני שירותים שונים. אולי באמת נגיע למצב שעל 8.3 מיליון מטר

מרובע, שלדעתי זה חלום באספמיה, ויש לנו כושר הייצור, אנחנו קולטים מחר

בבוקר 120 איש עולים חדשים מרוסיה במפעלי "כור", ועוד 120 במפעלי אסא

רובי. אבל אם לא, ונכנסות אניות פלדה - ותבינו שאניות פלדה נכנסות ב-20

אלף טון, שזו מכירה של חודש - בעכו, קרית-גת, אשדוד ונס-ציונה, אני

אומר לאותם אנשים כי החודש אנחנו סוגרים.

מבחינת זמינות. בברזל בנין יש בעיה של קוטרים. לא את כל הקוטרים כדאי

לייצר, ולא את כל הקוטרים כדאי לייבא. לכן אם יש חשיפה ליבוא, הקבלנים

מסרבים, הם רוצים סוג מאוד מסויים, 8 מילימטר, 12 מילימטר. תייצרו בארץ

6 מילימטר ואת הדברים האלה. ואז פתאום העלויות של הבניה יקפצו למעלה,

כי ברזל שצריך אותו יעלה ביוקר, וברזל שלא יהיה כאן יצטרכו לייבא אותו,

וזה יעלה את עלות הבניה שוב, ויגידו שהבעיה היא בברזל.

היום אני אחראי כלפי משרד המסחר והתעשיה, כלפי משרד השיכון על זה שיש

לי במלאים כל סוגי הברזל. לא את כולם משתלם לייצר, אבל אם אני אחראי על



הענף, זה בסדר. באים הקבלנים, באים הסוחרים, ואומרים עצור. מי ביקש ממך

להיות אחראי? אנחנו רוצים לייבא 8 מילימטר, 10 מילימטר, 12 מילימטר,

תייצר 6 מילימטר. איימו עלינו. הייתי עם בליזובסקי אצל שר המסחר

והתעשיה לפני כחצי שנה. הם מוכרחים לייבא משהו. אמרתי שייבאו 6

מילימטר. עד היום לא הביאו אף קילו ברזל למדינה הזאת.

כמה עולה ברזל בעולם. אני מסתמך כאן על מסמך פורמלי, לפי זה נקבעים

מחירי הברזל. בארץ מוכרים טונה ברזל במחיר ממוצע שנע בין 400 ל-410

דולר לטון, ואני מדבר בדולרים כדי שנוכל להשוות. על כל המחירים שאני

מדבר בחו"ל, צריך להוסיף 30 דולר, שזו עלות הובלה ועלות שחרורים בארץ.

בספרד מוכרים 514 דולר הטון; דנמרק, 498 דולר הטון, בריטניה, 440 דולר

הטון; נורבגיה, 380 דולר הטון; לוכסמבורג - שזה המרכז, שם נעשה המסחר

של ברזל בניה - 426 דולר הטון; יוון, 385 דולר הטון, תורכיה, 360 דולר

הטון. לכל זה אתם מוסיפים 30 דולר, ומגיעים ל-400 דולר, שאנחנו מוכרים

בארץ, כאשר מיכרות הברזל כאן ומיכרות הפלדה מפורסמים.

לכל המדינות האלה יש עודפי ייצור אדירים, כי מטבע הדברים המוצר שנקרא

ברזל בניה הוא מוצר תהליכי. אתה חייב להרביץ אותו, כי אחרת אתה מפסיד

שם באנרגיה, מפסיד בחומרי עזר, מפסיד בחומרי גלם, מפסיד בגרוטאות. הם

חייבים לשמור את המחירים של השוק האירופי המשותף, לפחות כל מדינה מאלה,

וביחוד בזמן החורף, 30 אחוזים מייצרים במלוא הייצור, ובין 25 ל-30

אחוזים הם מוכרים לארצות שלישיות. מי הן הארצות השלישיות! אפשר למצוא

אותן: רומניה, ארצות המזרח הרחוק, ארצות מהגוש המזרחי. זה מגיע לישראל,

כאשר יש מקום שבסלנג נקרא מכבסה. לוקחים את הניירות, מכבסים אותם, ואתה

מופיע בארץ עם ניירות טובים. מחיר ברזל ממכבסה ב-150 דולר יותר נמוך.

אז עם מי אני אתמודד? ברגע שמופיעה כאן אניית ברזל אחת של 20 אלף טון,

זה חודש מכירה של ענף הברזל בארץ. אותו חודש לא מוכרים פה ברזל.
היו"ר ש. ארבלי-אלמוזלינו
מה יקרה אם תהיה חשיפה?
י. זמיר
אתן לך דוגמא. מוכרים במדינת ישראל בבום

הבניה של היום, כל המפעלים יחד, 20 אלף טון.

אניית ברזל אחת מביאה גם היא 20 אלף טון, כי פחות לא משתלם לייבא, ואלה

הכמויות שנוצרות בשטח. באותו חודש אני לא מוכר, לא אני ולא המתחרה שלי.

זה שייבא את הברזל, הוא ייבא את זה מראש ב-150 דולר יותר זול, כי הוא

דאג לכבס את הניירות שלו. הוא לא יכול למכור בבום אחד 20 אלף טון, הוא

צריך לזה זמן, וצריך להרוויח את המימון. הוא מוריד את המחירים ל-200

דולר הטון. באים הסוחרים והקבלנים למשרד המסחר והתעשיה, למשרד השיכון,

לכל הרשויות, ושואלים, הכיצד אני מביא ברזל ב-200 דולר יותר זול. כל

הברזל שמדובר עליו הוא 2,3 אחוזים ממחיר הבניה. אני יכול לקלוט בענף

שלי עוד בין 200 ל-300 עובדים עולים חדשים. אבל אם הענף הזה נחשף, אני

צריך לפלוט אותו מספר. אני אומר את זה כאן, ואני רוצה שזה יירשם

בפרוטוקול. האנשים האלה ייפלטו, כי היום אני לא עובד על רווח תפעולי.

אני צריך להביא מאזן בסוף החודש, אותי בודקים לפי זה, לעובדים שלי

משלמים לפי זה. ואז שוב ידברו על מחדלים ניהוליים, קליטת עליה.

הבאתי דוגמא מענף שנקרא ברזל בניה. אותו הדבר קורה בצינורות, ולא אלאה

אתכם עכשיו. ענף הצינורות במדינת ישראל עובד במשמרת אחת, עם כל הבום



הגדול, ועוד מייצא כ-12 אלף טון צינורות החוצה, אלה עודפי היצוא שלו,

כי כאן בישראל בנו מפעלי צינורות למזרח התיכון. כך הם נקראים, מפעלי

צינורות המזרח התיכון. חשבו על סעודיה, על אפריקה. אנחנו התייעלנו,

השתפרנו, עומדים בכל מחיר עולמי. מה שאמרתי לגבי ברזל, נכון גם לגבי

צינורות. אתה בא לשוק העולמי, ואומרים לך שדרך רומניה מביאים את זה

ב-300 דולר פחות. הקבלנים והסוחרים אומרים לי שזה היום שלהם, זה קו

בר-לב שלהם. אני מבקש את הסיוע שלך, גבירתי היו"ר, שזה לא יהיה קו

בר-לב שני.
ע. שלום
שמענו עכשיו דבר מעניין. שמענו איך אנחנו

רוצים לחיות במדינה הזו, ואיך להתקיים בה.

כולנו מתפללים היום לגשם, אבל התפללנו גם שתקום במדינת ישראל איזו

בניה, או שתגיע איזו עליה, ונוכל לעבוד. והנה התבשרנו לפני

חודשיים-שלושה שמפעלי תשתית יתחילו לעבוד, ואני לא רוצה לספור את

המפעלים שאנחנו מבקרים בתוכם.

אין גבול להתייעלות העובדים, ועושים עבודה על-מנת להתייעל. יש לנו בעיה

בחומרי גלם בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה, ואני רוצה להקיף את כל

הענף הזה. מנסים לבוא לעובדים ולומר להם, שחומרי הגלם שלנו עולים בעלות

של 50 אחוזים של המוצר עצמו ואולי אפילו יותר, ואנחנו רוצים להוריד את

המיכסות, ולנסות לעבוד בצורה כזו על-מנת שנוכל להרוויח גם בשוק המקומי

וגם לייצא.

יש לי דוגמאות שאני רוצה לתת. קחו את "אלקו" לפני 20 שנה. יצאנו

להפגנות שלא להביא שמאים מחו"ל. ראו את המפעל הזה, מי שנכנס לשם ממש

מחייך. את העובדים לא ייצאנו לחוי'ל. אותם עובדים שהיו צריכים להיפלט

לפני 20 שנה, היום לא רק מייצרים לארץ, אלא גם מייצאים. אפשר לראות את

המפעל הזה ולחייך, ויש עוד הרבה מפעלים שהתרענו שלא לעשות לגביהם את

המהלכים האלה. החשיפה במתכת חשמל ואלקטרוניקה תהיה אסון, כי פה מדובר

בחומרי גלם. אנחנו עובדים בחומרי גלם. אם מישהו לא יחשוב על הנושא הזה,

נגיע למצב כמו בתעשיה האווירית, שפיטרה קרוב ל-3,000 עובדים לפני כמה

שנים. תראו את העובדים הנפלאים האלה בעלי מוח וחשיבה. ייצאנו אותם

לחו"ל, לדרום-אפריקה ולכל מיני מקומות. בגרמניה נתקלתי לפני חודשיים

בשני עובדים ישראליים שהראו לי את תלוש המשכורת שלהם, משכורת של 8,000

מרק ו-10,000 מרק. ואני רואה את הליין של העבודה, ואני 30 שנה עובד

במתכת ומכיר את הליין. הוא לא עובד קשה, הוא לא מזיע. האם אנחנו צריכים

ללמוד מהגויים איך עובדים במדינה? האם אנחנו לא יכולים היום לבדוק את

עצמנו טוב טוב לפני שנעשה את החשיפה? החשיפה הזו היא מוקש.

יש מקום אולי לחשיפה לטווח ארוך, אבל לא היום, במצב של העליה. קולטים

מיליון עולים חדשים, חיילים משוחררים שלנו ועובדים ישראליים. האם אתם

רוצים לייצא אותם? אין בעיה, בקלות. אלה חומר גלם מצויין לחו"ל. בחורים

שלנו שמשתחררים היום מצה"ל, מי שרוצה לראות אותם בתעשיה המודרנית שלנו,

יכול לראות, זהו תענוג לעיניים, אנשים לוקחים את כל המכונות המשוכללות,

ומעסיקים אותם, ומייצרים את הדברים היפים ביותר בארץ.
שני מפעלים עומדים בפני סגירה, אם זה יתממש
תקר פלדה קרית-מלאכי, וגם

תעשיות אשדוד. בשני המפעלים האלה השקיעו מיליונים רבים של שקליס



ודולרים, ומעסיקים בהם 400 עובדים. השקיעו עד שהם התחילו להתייעל

ולהגיע למצב כזה, ועכשיו אנחנו מודיעים על חשיפה. הם יהיו הראשונים

שייפגעו. שנתיים-שלוש לפני כן כולנו השקענו את מיטב כספנו, לקחנו

הלוואות, לקחנו 400 עובדים לעבוד בקרית-מלאכי ובאשדוד.

לכן אני מבקש מכל הנוכחים להעביר את המסר הזה לשרים המכובדים. אנחנו

בוודאי רוצים את טובת המדינה, כולנו רוצים את טובת המדינה, אבל שני
דברים לא לקחתם בחשבון
את העליה ואת חומרי הגלם שאנחנו צריכים. אם שני

הדברים האלה לא יילקחו בחשבון, אנחנו בסכנת סגירה של 50 אחוזים

מהמפעלים המתוחכמים שלנו.

ל. כרמל; אני מייצג את המפעל "נעמן לפיד" לייצור כלי

בית. אני מצטרף ליתר החברים שדיברו נגד

החשיפה, ועלי לציין את דברי היו"ר בפתיחה, שלמעשה מיצתה את כל העובדות

וגם את המסקנות, שהן אמיתיות ונכונות.

אני רוצה להתייחס לעצם המפעל "נעמן לפיד". למעשה "נעמן" הוא המפעל

היחידי שנשאר במדינת ישראל לייצור כלי בית ופורצלן. לפני כ-3 חודשים

נסגר מפעל "לפיד", וחלק מקו הייצור שלו, המוצרים הרווחיים, יועברו

ל"נעמן" בעכו.

בינואר 1989 ובינואר 1990 בוטלו לחלוטין המכסים מארצות השוק האירופי

המשותף, והיום למעשה יש שיעור מכס אפס. זה חשף את המפעלים בצורה דרסטית

ליבוא. בוצעו תכניות התייעלות במפעל במהלך השנתיים האחרונות, כמו

צימצומים, פיטורי עובדים, צימצום הטבות סוציאליות, הגדלת תפוקות וכל

מיני ויתורים מצד העובדים, למען המשך קיום המפעל והפרנסה של כמה מאות

משפחות בעכו. זו היא עיר מוכית אבטלה, יש בעיות תעסוקה בעיר עכו

ובצפון. הם ויתרו רבות למען המשך קיום המפעל.

מטבע הדברים בייצור פורצלן מרכיב העבודה גבוה ביותר, ואמרה כבר בדבריה

היו"ר, ששכר העבודה במזרח הרחוק שואף לאפס. אם אומר 40 דולר לחודש, זה

אפילו מוגזם, זה גבוה מאוד. קשה מאוד להתחרות בהם, אין שום סיכוי

להתחרות ביבוא מהמזרח הרחוק, ואגע בהמשך גם במזרח אירופה. אחוז שכר

העבודה ועלויות הייצור מהווים קרוב ל-40 אחוזים. ב"נעמן" הושקעו למעשה

קרוב ל-5 מיליוני דולר במהלך 3-4 השנים האחרונות.

אפילו יטילו מכסים של 40 אחוזים על היבוא מהמזרח הרחוק, הסיכוי להתחרות

ביבוא משם שואף לאפס. אמר מנכ"ל משרד המסחר והתעשיה להתייעל, והכל

מסכימים, הכל בעד התייעלות. אבל יש גם גבול להתייעלות. אתה יכול

להתחרות במפעלים דומים בתנאים שווים, אפשר להתחרות במפעלי אירופה, זה

מקובל עלינו. התמודדנו ומתמודדים גם היום. אבל לא ניתן להתחרות לא עם

המזרח הרחוק ולא עם מזרח אירופה.

המסקנה שלי היא, שאם תהיה חשיפה - יהיה גזר דין מוות למפעל, המפעל

ייסגר ויפוטרו עובדיו. בכך אין ספק, כי באמת אין שום סיכוי להתחרות

בסחורה זולה, וביחוד ירודה. לפי דעתנו יש להמשיך את המצב הקיים, כאשר

היום יש הגנות אלטרנטיביות על יבוא כלי בית, לפי סעיפי מכס 69(11),

(12) ו-(13). ההגנה הזו עזרה להמשיך לקיים את המפעל, בפרט שאנחנו



מוכרים לשוק הערבי. עד היום ייבאו את זה מחו"ל, היום הם לא מייבאים,

אלא קונים מאתנו. כלומר, יש לזה השלכות מעשיות בשטח. ישנה בעיה של חובת

תקן, שאומרים שעומדים לבטל את זה. אם זה פוגע במפעל קלת אפיקים שארון

מתפרק, אצלנו זה פוגע בבריאות של הציבור. אם אתם קוראים בעתונות, גילו

לפני שבועיים סחורה מאירופה, מאיטליה, ובה אחוזי עופרת גבוהים, שמזיקה

לכל אחד מאתנו פה. זה פוגע בבריאות הציבור. אם מבטלים את חובת התקן,

לדעתי זה יהיה אסון.

אני מבקש לרשום את זה פה, בעיקר אני מבקש ממנכ"ל משרד התעשיה והמסחר,

שלא יבטלו את התקן.
צ. קורן
תקנים זה להגנת הצרכן, אף אחד לא מדבר על

זה.

ל. כרמל! עד כמה שידוע לי, לא מתירים לפתוח את היבוא

מסין. הם יכולים לייבא סחורה מסין באמצעות

נמלי הונג-קונג. יש הרבה מפעלים ביפן שיש להם מפעלי אחות בתוך סין, והם

מוציאים את הסחורה כאילו זו תוצרת יפן. פה לאף אחד אין שליטה על זה,

ואת זה צריך למנוע.
ד. קרמרמן
הסכנה קיימת לפעמים לענפים שלמים. לגבי

התעשיה בארץ, החשיפה לארצות אירופה והשוק

המשותף, שהיא היום באפס מכס, תתחיל רק בחודשים האלה להתגלגל. אם ניכנס

לשלב חקיקה נוסף, מסכנים קיום הענף בכללותו, ובמיוחד עובדים שזו

פרנסתם. על זה קיימות גם עיירות וערים שהסתמכו עליהם. במיוחד לאורך

זמן, אם אנחנו מדברים על יבוא, לעתים המשמעות שלו בגלל עונתיות בארצות

אחרות, תהיה בתקופה מסויימת לסגור ענף, לסגור מפעל, והקיום של המפעל

הזה לא יחזור לפעולה.

ד. יקיר! אני מנהל את דשנים וחומרים כימיים בחיפה,

ואני מקווה שלא אשעמם אתכם. אני אדבר קצת על

הדשנים, אולי יש לזה רלוונטיות לתעשיה הכימית הכבדה בכלל.

דשנים היא המפעל היחיד בארץ שמייצר את הדשנים מחומרי הגלם הבסיסיים

ביותר. המתקנים שלנו הם מתקנים מורכבים מבחינה טכנולוגית, וכמו כל

מפעל, יש כאן הרבה תעשיינים שמכירים את זה, הרווחיות של המפעל תלויה

בעשירון העליון של המחזור שאתה מייצר.

היבוא לארץ נעשה במחירי היצף. יבוא של דשנים לארץ נעשה במחירי היצף,

ולכן נהנינו מהגנה מסויימת. קודם כל לא ניתנו רשיונות יבוא ממה שנקרא

ארצות העולם השלישי, וגם מארצות השוק המשותף, הממוצע של השנים האחרונות

היה כ-10-15 אחוזים יבוא לארץ של דשנים מתחרים. גם משקים הרבה יותר

חסונים, ובארצות רציניות שדובר עליהן פה, מגנות על עצמן. ואני מדבר על

התחום שאני מכיר, תחום הדשנים! אירופה המערבית מגנה על עצמה מפני יבוא

של דשנים ממזרח אירופה באמצעות מכסים גבוהים וקווטות. צרפתי לכם כאן

חומר שאחלק לכם, כולל כל התקנות של ארצות השוק המשותף, כיצד הם מנעו

כניסה של דשנים ממזרח אירופה, איזה מכסים הם הטילו ואיך הם הגבילו את

הכמויות. ספרד, בימים האחרונים ממש, הוציאה תקנות חדשות שהגבילו באופן



דרסטי כניסה של דשנים מחוץ לארצות חשוק חאירופי חמשותף. חזכירו פח את

חמקרח של ארח"ב. ארח"ב יודעת לחגן על עצמח יפה מאוד. חמקרח של צינורות

חמזרח חתיכון, גם אני אישית נתקלתי בו במוצרים אחרים. שברגע שאתח מנסח

למכור לארחי'ב בדולר אחד פחות מאשר אתח מוכר אצלך בארץ, אתח עשוי לעמוד

בתביעות של מאות אלפי דולרים. כלומר, חארצות חאלח מגנות על עצמן באופן

יוצא מחכלל מפני יבוא מתחרח.

א. פורז; חאם אתם עושים איזח יצוא?

ד. יקיר; 30 אחוזים מחמחזור שלנו, שחוא 100 מיליון

דולר, חוא יצוא.

א. פורז; לשוק חאירופי או לארח"ב?

ד. יקיר; גם לשוק חאירופי וגם לארח"ב.

חחברח שלנו נמצאת בעיצומו של תחליך חבראח.

תחליך חבראח שכולל רח-ארגון של חחברח, ושינוי פני חמוצרים שלח. צריך

לחבין, שחחברח במשך 40 שנח סיפקח את חדשנים לחקלאות חישראלית, ובסח"כ

חתקדמו יחד. אני לא מדבר כרגע על חמצב חכלכלי של חחקלאות חישראלית, אלא

על חמצב חמקצועי שלח, על חאינטנסיביות של חחקלאות חישראלית ועל

חמצויינות של חחקלאות חישראלית מבחינח מדעית. יש בזח חלק גם לדשנים, חם

חלכו יחד כל חשנים. חמחירים של דשנים חיו מפוקחים, דשנים לא צברח חון

מספיק כדי לשנות את מבנח חמוצרים. אנחנו עושים את זח חיום על-ידי

חלוואות, וזח תחליך שיקח לנו כמח שנים. כל מח שאני מבקש, אני מבקש שזח

יירשם בפרוטוקול, וזח - שאנחנו לכמח שנים חאלח, אפילו תחיח חשיפח, קודם

כל, אני תומך בדברי כל חדוברים חקודמים, שזח צריך לחיעשות באמצעות

ועדות של אנשים מקצועיים בכל תחום. בכל תחום יש חנתונים שלו, אי-אפשר

לעשות את זח כמשחו כללי. בכל תחום יש חאנשים חמקצועיים שיכולים לחמליץ

איד לעשות את חדברים חאלח. אם תחיח חשיפח, קודם כל שחיא תחיח חדרגתית,

ואני לא מדבר על 9 שנים. אני מדבר על כך שיתנו צ'אנס לחברח שצריכח

לחשתנות עכשיו, לשנות את מבנח חמוצרים שלח. שיתנו לח 3-5 שנים, שאם לא

כך, גם אנחנו יכולים לחיות יבואנים. אנחנו יכולים לחיות חיבואנים

חטובים ביותר. אנחנו מכירים את כל חיצרנים, אנחנו נפגשים אתם 5 פעמים

בשנח, יש לנו כל חאיחסונים, חמחסנים, חלוגיסטיקח. אנחנו יכולים לחיות

חברח מספר אחת בארץ ברווחיות שלח, ויחיח עוד קניון במפרץ חיפח פחות 600

עובדים, זח חכל.

צ. עמית; חבל ששלמח פורמן איננו כאן, יש לחסיר בפניו

את חכובע. חוא סיפר לנו דבר שאני ממש מתפעל,

ואני מדבר בכנות. חוא סיפר לנו על חנושא של דגני בוקר שמיובאים לארץ

בלי חגנח, וחנח, אף שאין חגנח, מצליחח "תלמח" למכור אותם דגנים במחיר

חנמוך ב-30 אחוזים ממחיר חיבוא. אני מוכרח לחגיד לו; "כל חכבוד". אני

רק רוצח לשאול שאלח. אם חיינו נותנים לאותם דגנים חגנח, 30 אחוזים

נוספים, 40 אחוזים נוספים, מח חיח קורח למחיר? חתשובח חיא, שאם אני

חייתי ב"תלמח", חייתי מעלח את חמחיר. חוא חיח עושח אותו דבר, ואתח

אדוני חיית עושח אותו חדבר. כי חמטרח שלך, עם כל חכבוד, חיא לחרוויח

כסף, ולא לעשות ציונות. אם אתח לא עושח את זח, אתח מועל בתפקידך. ולכן

כל חכבוד "לתלמח", ו"תלמה" עשח עוד כמח דברים יפים. לפני כמח שנים



התחיל יבוא של מוצר פריכיות אורז, לא חיה יצור כזה בארץ. נכנס לזה

"תלמה", כבש את השוק, והיבוא נפסק.

המסקנה שלי היא שאפשר להתחרות ביבוא, אפשר לייצר בזול, ואפשר לתרום בכך

לרווחה של כל העובדים. אבל לא חייבים לייצר כל דבר. אין מדינה בעולם

שמייצרת כל דבר, לכן נתרכז במה שאנחנו טובים. ראינו מדינות שבהן פקידי

ממשלה קבעו מה טוב ומה כדאי לייצר. אני חושב שהשוק והמנהלים המוכשרים

שנמצאים פה, הם ימצאו לעצמם את מה שכדאי לייצר, בדיוק כמו ש"תלמה" מצאה

את הדוגמא של הפריכיות, ומוצרים אחרים.

עוד דוגמא מהחיים. פסטה. התנהל מאבק חריף במדינה על יבוא הפסטה. סופו

של דבר, הוחלט לאפשר את היבוא, ונקבע היטל. לפני שבוע אישר משרד התעשיה

והמסחר את העלאת מחיר הפסטה. האם המחיר עלה? לא. הוא לא עלה, כי ישנה

תחרות. ואז אפשר להסתפק ולייעל, ואני מניח ש"אוסם" עשה את זה, ולייצר

במחיר יותר נמוך.

נתנו לנו פה דוגמא לכיוון הפוך, ואני מצטער שמר זמיר הלך. הוא סיפר לנו

לגבי המחיר של מטר בניה בברזל, שכל ההפרש הנורא בין היבוא ליצור

המקומי, הוא 1.50-2.50 דולר. זה מה שהוא אמר. נעשה את החשבון. אני

מצטער אם החשבון לא מדוייק, אני מתבסס על הנתונים שהוא אמר. מדברים על

8,3 מיליון מטר בניה, הוא דיבר על 800 עובדים, 1,000 עובדים בתעשיית

הבניה. ההפרשים על 8.3 מיליון מטר, הם 16 מיליון דולר. אני מבין שאני

נמצא פה באווירה עויינת, אבל תנו לי את הכבוד שנתתי לכם. אנחנו מדברים

על 20 אלף דולר לעובד, אני לא יודע כמה מקבל עובד במפעלי הפלדה. אני

מנחש שהממוצע לא מגיע לסכום הזה. מי משלם את 20 אלף הדולר האלה! כל

העובדים שמייצגים כאן, דרך מחיר הביוב. ברזל מייקר את הדירה הממוצעת

ב-200 דולר, מרצפות אני לא יודע בכמה, סה"כ אנחנו משלמים הרבה יותר על

רמת החיים שלנו.

דיברו פה על ירידה מהארץ. חצי מיליון ישראלים נמצאים היום בחוץ. הם

התחילו לרדת לא בגלל החשיפה, הם ירדו קודם, ותשאל אותם למה הם יורדים.

יש מצב בטחוני, יש מילואים.

י. צידוו; הלשכה המממשלתית לסטטיסטיקה חושבת כל אדם

שנמצא שנה בחוץ כיורד. כך יש לך חצי מיליון

יורדים. אין אפילו רבע מיליון יורדים.

צ. עמית; אני לוקח את המספר הזה, וגם אם יש 100 אלף,

כואב על כך לבי. הם יורדים בין השאר כי קשה

להם בארץ הזאת לבנות בית, לרכוש את מוצרי הבית, להגיע לרמת החיים שהם

חושבים שמגיעה להם. העולים, לפני שסגרו את שערי ארה"ב, לא הגיעו לכאן,

הם נסעו לארה"ב. ואז היתה עבודה. הם יורדים בין השאר גם בגלל מצב

כלכלי.

אומרים לנו שאנחנו לא יכולים להתחרות במזרח הרחוק. אמת ויציב, בואו לא

נתחרה. הם יעשו את העבודה הזולה, שהם ייצרו את המוצרים הזולים, ונייצר

אנחנו בשכר יותר גבוה.
שלושה משפטים לסיכום
(א) על-ידי הגנות אנחנו יוצרים רמת חיים נמוכה, מעלים את המחירים,

מחייבים את העובד לעבוד בתעסוקות שמשלמות שכר זול, שגם אותו רוצים

לקחת ממנו. כי אי-אפשר לשלם את שכר המינימום מול התחרות עם המזרח

הרחוק. לעומת זאת נשלם מחירים יקרים על הצריכה.

(ב) לא יבהיל אותי אף אחד בכן שהתעשיינים יהיו ליבואנים. אם יותר כדאי

להם לייבא מוצרים מסויימים מאשר לייצר, שייבאו אותם, ויתרכזו באותם

מוצרים שכדאי לייצר.

(ג) אני מסכים בהחלט שהתהליך הזה של החשיפה צריך להיות תהליך הדרגתי.

הוגשה תכנית על-ידי משרד התעשיה, על-ידי משרד האוצר, תכנית שאני

אישית לא אוהב אותה, היא נותנת יותר מדי. על הטקסטיל שפה צעקו

מדובר לא על מחר, אלא להתחיל בעוד שנתיים, ולגמור בשנת 2000 או

2002. זה תהליך שהוא יותר ארוך מאורך החיים של ציוד תעשייתי, הוא

מאפשר לכל המפעלים להתאים את עצמם. יש מנגנונים של רגישות, ישנו

תהליך, ואני לא רואה שום סיבה שלא להתחיל בו.
א. נג'את
מפעל לבידי אשקלון קיים 32 שנה, עבדו בו עד

לפני כמה חודשים 280 עובדים, קלטנו אתיופים

ורוסים, והגענו ל-353 עובדים.

המפעל הוא מפעל טוב. עד לספטמבר מכרנו 2,600 קוב רק לבידים. ביוני

מכרנו 2,300 קוב, בנובמבר מכרנו 850 קוב. בדצמבר, עד עכשיו, 450 קוב.

המצב קשה מאוד. היבוא פגע בנו קשה. בשבוע שעבר פיטרנו 20 עובדים.

מביאים יבוא ממקומות אחרים, וזורקים פועלים שעובדים 30 שנה. אני אישית

25 שנה בלבידי אשקלון. זורקים את הפועלים לרחוב. אנחנו עושים סחורה

טובה, הכל מוכרים בצורה טובה ומסודרת, ועכשיו ירדנו. עליכם לחשוב על

הדבר הזה. לא מספיקה האבטלה שיש באשקלון? מה יעשו 350 משפחות שבתוכם

70-80 רוסים ואתיופים?

ג. גל! אני מבין שיש גישה של משרד המסחר והתעשיה

לגבי החשיפה, שהיא איטית יותר, לבין רצון

השר לעשות את זה מהר יותר. אני רוצה לומר לך, מר קורן, שאל תרפו מהגישה

שלכם. למיטב הכרתי, בוועדת הכספים ובוועדת הכלכלה יש די חברים שיתנו

לכם גיבוי במאבק הזה עם האוצר. דברים שהיו נכונים לפני שנה, היום אינם

רלוונטיים. מדינה חושבת על 100 אלף עולים בשנה זה דבר אחד, ואנחנו

עומדים בפני 400 אלף, שזה נתון אחר. התכניות שהאוצר מוציא מהמגירה הן

של לפני שנה, ולא חשוב מי היה שר האוצר, זה בכלל לא רלוונטי. אני משבח

את שר המסחר והתעשיה, שלפני שנה חשב שערבות מדינה במפעלים זה יוק, והוא

אומר שקרה משהו, והיום יש מצב חדש. אל תיבהלו ואל תיכנעו ללחץ של

האוצר, אנחנו נגבה אתכם בענין הזה.

גם אני שייך לאלה שחושבים שאבטלה זה חלק מהבעיה של מדינה מודרנית. היא

אכזרית, ואין מנוס מזה. סגירת מפעלים ופתיחת מפעלים זה חלק מהמצב

הנורמלי של מדינות בעולם המערבי. אבל מה שעומד בפנינו עכשיו הוא סיפור



אחר לגמרי. אנחנו עומדים בפני שנתיים, שבחן אין שום חתאמח בין חצמיחה,

ואפילו תהיה המשגשגת ביותר, לבין כמויות כוח האדם שנשפכות לשמחתנו לתוך

המדינה הזו. כשאין ההתאמה הזו, אי-אפשר לדבר על כלכלה מקרו, שהיא תיתן

את התשובה.

לכן, אם החשיפה היא הכרח בל יגונה, והוא הכרח בל יגונה, אני מקווה

שתעמדו בלחץ ולא תיכנעו, ותעשו אותו בקצב שהמשק צריך, ולא מתוך איזה

שהן תכניות שהיו אולי נכונות לפני שנה, והן לא רלוונטיות היום.

י. צידון; שמענו הרבה. אני לא בטוח שהיה כאן דיון,

משום שלא שמעתי שום דעה נגדית, גם לא מלשכות

המסחר. הבעיה היתה קנה מידה. אני מסכים עם ח"כ גדליה גל, שאנחנו נתונים

בתנאים מיוחדים. כולם מדברים על חשיפה, וחשיפה היא הכרח. כל אחד כמובן

היה רוצה לראות את החשיפה אצל השכן, אבל גם זה דבר לגיטימי. במדינה

שהולכת לקראת מאזן שלילי הולך וגדל בסחר החוץ שלה, כפי שזה קורה אצלנו,

החשיפה היא אמצעי אנטי-אינפלציוני, ולכן יש נטיה לנקוט אמצעי זה בצורה

מוגזמת.

אני הייתי מבדיל בין תעשיות שתהיינה מסוגלות להחזיק מעמד בחשיפה מלאה

מול השוק המשותף, מול המערב שאתו אני רוצה להשתלב, לבין תעשיות שאין

להן זכות קיום. אחת מאלה הוצגה פה, והיא קרית הפלדה. אני מצטער, אמרתי

לזמיר בחוץ שאני מעריך את המאמצים שלו, ואני מעריך את המחיר שצריך לשלם

כדי שדבר כזה לא יהיה קיים, אבל צדק האדון כשהציג את זה. למעשה

החישובים שלי, כשאני כולל את ענין איסור יצוא גרוטאות הברזל, וכתוצאה

מזה קרית הפלדה משלמת עבור חומר הגלם שלה עשירית או 1 חלקי 11 מהמחיר

העולמי, זה לא מה שצריך לקיים. יחד עם זאת, קיבלנו דוגמאות של "תלמה",

קיבלנו דוגמאות אחרות של תעשיות, שבהחלט יכולות בייעול מסויים

להסתדר.

אין זבנג וגמרנו, גם לא בחשיפה. יש לקחת את מחיר החשיפה בחשבון, אבל

אין מנוס מחשיפה. חשיפה לא יכולה להיות צעד שעומד בזכות עצמו. חשיפה

חייבת להיות צעד של תכנון כלכלי, כאשר אני חוזר בפעם האלף, שאני רוצה

להציב לעצמי יעד. היעד שלי הוא כלים שלובים עם כלכלת המערב. אני מגדיר

את זה, למי שלא שמע, בכך שמקבלים תמורה שווה עבור תרומה שווה עם המערב,

אותו קנס ואותו פרס ליזם, ואותה תשואה על הון המושקע ברמת סיכון

מסויים. כל זה צריך להיבחן לאור שלושת הדברים הללו.

לכן אני טוען, שצריך להתחיל במקרו ולרדת למיקרו. הצעתי המעשית לגבי

הדיון הזה היא, שנוסף לוועדות מקצועיות של הממשלה, ועדת הארבעה וכוי,

אני מציע לכל ענף בפני עצמו שיעבד לעצמו תכנית חשיפה משלו, ויביא אותה

לדיון, לאותה קבוצה ממשלתית שלוקחת בחשבון את הבעיה במקרו ולא במיקרו.

כי יש הבדל בין כל ענף וענף לחוד, וכל הענפים יחד. כל אחד מהענפים

הנוגעים בדבר יעשה לעצמו תכנית חשיפה, יביא אותה, ינמק אותה, יתחשבו

בה, וכל זה כמובן בהתחשב באמת הגדולה שגדליה נגע בה. והיא, שאתה מדבר

כאן בכמות כוח אדם ענקית שנשפכת פנימה, ויתכן שהדבר הזה מעמיד אותך

במצב מיוחד מאוד.
מ. רוט
האם הכוונה למול השוק האירופי וארה"ב, או גם

מול מדינות אחרותו

י. צידוו; בתכנית הכלכלית שלנו, ואני מרצה על זה לעתים

קרובות, אני מגדיר את היעד הכלכלי של מדינת

ישראל כהשתלבות בכלים שלובים עם כלכלת המערב. היו לנו דיונים בקבוצה,

שהשתתפו בה אנשי הסתדרות, התעשיינים והבנקים, פורום חשיבה אסטרטגית

שאני שייך לו. דיבת על עצמאות כלכלית תוך 10 שנים, וזה היה לפני גל

העליה. טענתי שם, שאני לא רוצה עצמאות כלכלית של אפגניסטן, גם לא של

יוון, אני רוצה עצמאות כלכלית כדוגמת הולנד. כדי להגיע לזה אתה צריך

לעשות הכל.

א. פורז; צריך להבין קודם כל, שהענין של החשיפה בסופו

של דבר הוא תהליך, שמטרתו להגן על הצרכן.

במדינה קטנה, שלפעמים היצרן המקומי הוא מונפוליסטי, בעצם הדרך היחידה

להתגבר על האפשרות שלו להעלות מחירים באופן בלתי מבוקר, זה על-ידי

חשיפה. את זה צריך לדעת. זה לטובת הצרכן ולטובת כל אחד ואחד שקונה.

החשיפה היא טובה.

יש נזקים לחשיפה. מובן, כשאתה מתחרה לפעמים בתנאים לא שווים. אני לא

בין אלה שמנסים לומר שאנחנו היחידים שעושים תרגילים ופטנטים בנושאים של

הגבלות יבוא. כל המדינות עושות כל מיני תרגילים כאלה בדרך זו או

אחרת.

אילו הייתי מדבר לפני שנה, הייתי אומר דברים אחרים. אבל היום אני הולך

לדבר שונה. ענין העליה באמת משנה את המצב. הבעיה שלנו אינה שמירת מקום

העבודה של מפעל שמעסיק 300 עובדים. הדבר הוא איך קולטים עובדים נוספים.

המשק הישראלי, לפחות כפי שאני רואה, לא יוכל לדעתי להשקיע 70 או 80 אלף

ביצירת מקום תעסוקה לעובד, שזה המחיר בתעשיות המתוחכמות, כי לא יהיה

כסף. הלואי שהיתה לנו אפשרות לקלוט את כל העובדים בתעשיות המתוחכמות,

ולהפסיק ולייצר תחתונים וגופיות, שאולי מייצרים במזרח הרחוק יותר בזול.

הלוואי שהיינו יכולים לעשות זאת. אבל כנראה לא נוכל לעשות זאת, ואלה

שהכניסו את תעשיית הטקסטיל בשנות ה-50 לישראל, גם כן לקחו בחשבון שזו

הצורה הזולה ביותר ליצירת מקום עבודה.

אני חושש מאוד שלפחות לתקופת ביניים, עד שנצא מכל הסיפור הזה של גל

העליה, לא תהיה לנו ברירה אלא ללכת גם על תעשיות שאינן בדיוק תעשיות

המערב. הלואי שלא נגיע לתעשיות פרימיטיביות מתפתחות. יכול להיות

שתעשיית טקסטיל כזאת, בצורות מסויימות, אולי אפשר יהיה להרחיב אותה.

לכן בעצם המסקנה הסופית היא, שכולם אומרים את זה, כולם אומרים שצריך

חשיפה, אבל השאלה היא איך עושים אותה. מובן שבמסגרת ועדה כזאת אנחנו לא

יכולים להיכנס לכך, איש גם לא מציע היום, שגם כלפי מדינות שלישיות

חשיפה תהיה מוחלטת וטוטלית. אין איש שמציע את זה. יש ויכוח איפה לבצע

חשיפה. אני מניח שגם אנשי האוצר וגם אנשי התעשיה והמסחר אינם אוייבי

התעשיה הישראלית, גם הם לא מעוניינים, בעיקר במאזן התשלומים שיהיה לנו

בעתיד בגלל העליה, להחריף את המצב על-ידי זה שיהיה לנו עוד יותר יבוא



ועוד פחות יצור מקומי. כך שצריך למצוא את האיזון המתאים, ובעצם כולם

אמרו את הדבר הזה.

לא הייתי מציע פה שנגנה את הממשלה, או משהו כזה. אני גם מבין שהצעקה

כאילו עומדים לחשוף את הכל, ללא הבחנה טוטלית, אינה מוצדקת. אם כי דבר

אחד אני מוכרח לומר, והוא - שבעיני גם אם רוצים איכשהו לפתור בעיה,

עדיף מכסים ולא קווטות. מיכסות מעשירות אותם מעטים, שבאופן שרירותי

מקבלים מיכטות יבוא. מי שיבואן, ונפלה בחלקו מיכטה כזאת, בגלל סיבה זו

או אחרת, מרוויח כסף רב. מי שלא, לא.

אני מציע, אם אפשר, להמיר את זה במיסוי גבוה. זה אוניברסלי, זה גם

מאפשר ליצרן המקומי לדעת כנגד איזו חומה עומד המתחרה שלו ביבוא. אם

המיסוי נמוך מדי, היצרן המקומי יילחם על העלאת המכס. זה בכל מקרה עדיף

בעיני על שיטת המיכסות.

ש. בן-שמחון; הייתי מבקש מהיו"ר לבקש ממשרד התעשיה והמסחר

שימציא נתונים, בכמה הוזלו המוצרים לצרכן,

המוצרים שנעשתה עבורם חשיפה והורדת מכסים בשנתיים-שלוש האחרונות.
ד. יקיר
אני מציע, שבמסגרת של כל הדיונים המקצועיים

שיהיו - אני מדבר גם אל מנכ"ל משרד המסחר

והתעשיה - ובהשתתפות של נציגי לשכות המסחר, יעשו רשימה של הפרוייקטים

החדשים שהם מציעים, וההי-טק החדשים שהם מציעים, במקום כל המפעלים שהם

מציעים לסגור. שלא נעמוד בפני מצב שאנחנו נוסיף עוד שני סייטקסים,

נסגור 50 אחוזים מהתעשיה הישראלית, ונעמוד בפני פשיטת רגל מוחלטת.

כלומר, לכמת את הדברים, ולא לדבר באופן כללי בלי להתייחס לפרטים

המקצועיים.

ע. אדריאנוב; משהו לחברינו היבואנים, ואני מצטטת את השר

לשעבר, גדעון פת, שנתן דוגמא על יבוא

מגפיים. אני רוצה שיהיה ברור לכולנו, איך זה משפיע על הצרכנים. אני רק

לא יודעת איזה צרכנים ישארו כדי לקנות את המוצרים בצורה כזו.
אמר השר
יבואן ביקש רשיון יבוא למגפי עור, והוא הביא את המגפיים במחיר

של 25 שקל - זה היה לפני הרבה שנים. התעשיה המקומית היתה מוכרת אותן

המגפיים ב-200 שקל, והוא החליט למכור אותן ב-180. ההשוואה לא היתה כמה

זה עלה ומה הרווח, אלא בדיוק מה השוק המקומי יכול לייצר. ברגע שייבאו

אותן המגפיים, הם קנו את זה, ופה קיבלו אלפי אחוזי רווח. זאת אומרת,

שגם התיאוריה שזה להגנת הצרכן, אינה היחידה.

אני מבקשת להעמיד זאת בפרופורציות נכונות. כי אם לא, גם אני, עם הידע

הקטן שלי, יכולה להפוך ליבואנית. במוצרי טקסטיל יש לנו יבוא מזוודות.

נוסעים לחוי'ל, מביאים את כל הזבל, ואחר כך מוכרים את זה בבוטיקים.
היו"ר ש. ארבלי-אלמוזלינו
אני רוצה להגיע לסיכום הדיון היום, וזה עוד

לא אומר שאנחנו מסכמים את הדיון סופית.

השתתפו קרוב ל-20 דוברים, ואני באמת מודה על הסבלנות של החברים שישבו,

במיוחד של חברי הכנסת, שישבו והקשיבו עד עכשיו. בדרך כלל אנחנו מקיימים



ישיבה של שעתיים, ולא של 3 שעות. אני מודה למנכ"ל משרד התעשיה והמסחר

שישב אתנו מהתחלה ועד הסוף, ואני רוצה שהוא ישמש לנו השופר והדובר

בוועדת השרים, בוועדת הארבעה, להעביר את כל מה שנאמר כאן. נאמרו דברים

כואבים, והם זועקים.

למדנו מדברי מנכ"ל המשרד שיש שתי אסכולות באותה ועדת הארבעה: יש

האסכולה של שר האוצר, ויש האסכולה של שר התעשיה והמסחר. מאחר שהוא

עכשיו בתפקיד של שר התעשיה והמסחר, והוא עכשיו לומד יותר לעומק את

הבעיות, יותר מאשר כשהוא היה שר אוצר, הוא מתחיל להיות יותר זהיר

בצעדים שצריך לנקוט לגבי החשיפה. לא כן אצל שר האוצר. אצל שר האוצר

נשארה שיטת זבנג וגמרנו. מהר ככל האפשר. הוא חושב שאת כל הכלכלה אפשר

לעשות על רגל אחת. חשיפה, כלכלת שוק, קליטת עליה המונית כזאת, צריך

להגדיל את האבטלה ב-10 אחוזים. כל זה נעשה על-ידי זה שהממשלה לא נוקטת

שום יוזמה, שום צעדים. הכל מעצמו צריך להתנהל. מה שלא ניתן לנו יתרון

יחסי, אנחנו לא נייצר, וכך אומר צבי עמית מלשכות המסחר. אני לא יודעת

מה הם הדברים שיש לנו יתרון יחסי עליהם, אפשר לספור אותם אולי על

אצבעות הידיים, ואולי אפילו לא זה. אין לנו אותם חומרי הגלם שיתנו לנו

את היתרון היחסי לכך. גם המעט שיש לנו, אנחנו מנצלים אותו עד תום.

יש לנו האדם העובד, זה הנכס היקר ביותר שיש לנו, והוא עבד שנים, 20 שנה

ויותר באותם מפעלים שהיום הגיעו למצב אליו הגיעו. הם מילאו את תפקידם

על הצד הטוב ביותר. יבורכו התעשיינים ויבורכו העובדים על כך שגם

מהתעשיה הזאת, שהיא לא כל כך מהמפותחות, בכל-זאת יש יצוא לאותן המדינות

האירופאיות המודרניות המפותחות וגם לארה"ב, ומתחרים בהם, ותנאי התחרות

אינם תנאים כל כך שווים.

ואחרי כל מה שנעשה בכל המפעלים האלה - ומניתי אותם - מה אנחנו הולכים

לעשות? במו ידינו, על-פי החלטה פזיזה, לא על-פי תכנית מקצועית, מביאים

אותם לסכנת סגירה. מדוע לא יקומו ועדות מקצועיות לכל ענף, בכל סוג של

יבוא או של יצור, ויבדקו את הכלל תשמעו את אנשי המקצוע, גם של

התעשיינים, גם של נציגות העובדים, ותעבדו תכנית משותפת. יכול להיות

שהתכנית הזו לא צריכה להיות זהה ושווה לכולם בכל הענפים. יש מי שיכול

להסתגל פחות, יש מי שיכול להסתגל יותר. אבל אני מאוד מבקשת, שאתם, אנשי

המקצוע, תגידו לשרים לאט לכם. זו לא החלטה פוליטית שצריך להרים את היד

ולגמור את הענין. פה מדובר במפעלים שיכולים להיסגר, פה מדובר בעובדים

לאחר 20 ו-25 ו-30 שנות עבודה שייזרקו החוצה. אסור לנו לעשות זאת

מבחינה לאומית, מבחינה ציונית, במיוחד כאשר אנחנו צריכים לקלוט את

העליה.

אתמול הייתי באיזה שהוא מפגש, ושם היו עולים. זה תענוג והנאה לשבת
ולשמוע אותם. הם דיברו על שני דברים
על מחיר התיווך הגבוה שלוקחים מהם

כדי להשכיר להם את הדירה, לערוך להם את החוזה. כולם כמעט דיברו על

הענין הזה; והדבר השני, התעסוקה. חלק באולפן, חלק כבר סיים את האולפן.

לאן הם ילכו לעבוד? קחו את הדברים האלה בחשבון. ההצעה שהיתה לפני שנה,

היום אינה רלוונטית. היום התמונה של העליה ההמונית היא אחרת לגמרי. מה

שהיום ישנו, איננו רלוונטי לגבי השנה הבאה. מדברים היום על 400 אלף

עולים שצריכים להגיע בשנה הבאה.



גם אני בדעה שיש לפנות לוועדת השרים, ולבקש שלא תסיים את הדיון שלה,

אלא לתת קודם כל זמן לדיון בוועדת הכלכלה. אנחנו נקיים ישיבה נוספת,

וישיבה מסכמת. ועדת השרים הזאת לא תמהר להסיק את המסקנות ולקבל

החלטות.

אנחנו פונים ומציעים להקים ועדות מקצועיות רבות לכל דבר. בוועדות

המקצועיות, כפי שנאמר כאן, אתם, אנשי התעשיה, תכינו לכם אתם תכנית

חשיפה, ותבואו אל הוועדה המקצועית, תציגו אותה בפני הוועדה המקצועית,

ויחד תגיעו להבנה כיצד ניתן להגיע ליישום חשיפה בלי לפגוע, בלי להרוס

את הענף, בלי להביא לסגירת המפעל או לפטר את העובדים. אלא איך ניתן

להתייעל, ולעלות על פסים של חשיפה גם לגבי המדינות השלישיות.
י. רדושיצקי
בשם התעשיינים, אני מקבל את הצעתו של ח"כ

צידון. נשמח לאמץ אותה.
היו"ר ש. ארבלי-אלמוזלינו
כאילו היום מתחילים את החשיפה. החשיפה הזו

נמשכת, ואני זוכרת שכאשר חיים צדוק היה שר

התעשיה והמסחר, הוא היה הראשון נדמה לי שהביא אז לכנסת את הנושא הזה של

החשיפה. ליברליזציה. הוא רצה להרחיב אותה. אני זוכרת את הוויכוח שהיה

בכנסת בנושא הזה. כל הכבוד לתעשיה, אשר התמודדה ומתמודדת עם היבוא

מהארצות המתקדמות והמפותחות, אירופה ואמריקה. צריך לשבח אותה על כך.

בזכותה ובזכות העובדים הגיעו למה שהגיעו.

לאט לכם עם היבוא המתחרה הזה של המדינות השלישיות. שם שכר העבודה הוא

זול, הוא מחפיר, הוא שכר עבדים. ראיתי אותם עכשיו במזרח הרחוק,

בתאילנד, באיזה תנאים עובדים, ואיך הם עובדים, ואיזה שכר הם מקבלים.

אני פשוט הזדעזעתי. אוי ואבוי לנו אם במדינת ישראל אנחנו אכן נרד לרמה

כזאת. לא לזה אתם מתכוונים. אנחנו רוצים תעשיה בעלת רמה, כאשר העובד

יכול לקבל שכר הוגן, להשתכר בכבוד ולחיות בכבוד וברמת חיים הוגנת. כך

אנחנו נפתח תעשיה, ולא נפתח תעשיה פרימיטיבית ומפגרת, אשר תצטרך

להתחרות בארצות הללו.

מה שאנחנו מבקשים הוא לא למהר. תציעו לוועדת השרים להקים את הוועדות

המקצועיות הללו, כי האחריות אחר כך תיפול עליכם, ואתם תהיו הכתובת.

משרד המסחר והתעשיה יהיה הכתובת, אם חס וחלילה ייפגעו מפעלים, אם חס

וחלילה יפטרו עובדים. לכן, לאט לאט.

אולי תוכלו לתת לנו נתונים לגבי מה שביקש כאן עכשיו שאול בן-שמחון, וגם

מה שדיברו כאן לגבי ההיטל על היבוא וכוי. אולי תיתנו לנו השוואה במספר

מוצרים, אשר נוגעים למפעלים שאנחנו מדברים עליהם, תנו לנו את ההשוואה

מבחינת ההיטל המוטל על היבוא בארצות ההן, בארצות שלנו, ומה הם התנאים

שהתעשיה שלנו צריכה להתחרות אתם.

מה החשיפה הזאת הביאה לצרכן, אם היא הוזילה מוצרים. אם יש ללשכת המסחר

נתונים, נשמח לקבל זאת ממנה. היא יודעת לעשות חוברות ונתונים, ובהחלט

יכולה להמציא לנו זאת. תביאו לנו נתונים, תביאו לנו השוואות. אנחנו לא

רוצים למלא את הארץ בזבל, באיכות ירודה. כאשר יש איכות ירודה, בסופו של

דבר המחיר יהיה יקר.



אני מודה לכם על השתתפותכם בישיבה.

הישיבה ננעלה נשעה 14:20

קוד המקור של הנתונים