ישיבת ועדה של הכנסת ה-12 מתאריך 31/05/1989

מעורבותם של תנועות הנוער בקליטת עולים מניעת ירידה וליווי אישי שלמשפחות עולים. תלמידי בתי-ספר ואימוץ חיילים עולם

פרוטוקול

 
הכנסת השתים עשרה

מושב ראשון



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 23

מישיבת ועדת העלייה והקליטה

מיום רביעי. כ"ו באייר, התשמ"ט - 31 במאי. 1989. בשעה 09:00
נכחו
הברי הוועדה: מ' קליינר - היו"ר

י ' צידון

י' רוגוב - מנכ"ל מחלקת הנוער והחלוץ

מ' בן-עטר - המועצה הציונית

א' מור - מנהלת המחלקה לשרותי רווחה, משרד הקליטה

חי מרדכי - מחלקה לקללטה חברתית, משרד הקליטה

ד' מנחם - מדור לחינוך, משרד הקליטה

ת' קמינר - יו"ר מועצת תנועות הנוער בישראל, מרכז של תנועת צופים

ני בזרנו - תנועת הנוער הציוני

ע' בן-צבי - האיחוד החקלאי

ח' ברכה - הצופים

זי סנדרוביץ- נוער לאומי עובד ולומד

נ' ספיר - מכבי צעיר

כ' שרמן - בני-עקיבא"

ש- פריץ - בית"ר

ח' נבחיטי - השומר הצעיר

ח' פרייליך - תנועת הנוער עזרא

שמעון - נוער דתי

ש' לבקוביץ - הנוער הציוני

י' הרפז - תנועת הצופים

רינת - הנוער הלאומי
מזכירת הוועדה
ו' מאור

רשמה; ש' צחר
סדר היום
מעורבותם של תנועות הנוער בקליטת עולים, מניעת ירידה וליווי איש

של משפחות עולים, תלמידי בתי ספר ואימוץ חלילים עולים.



מעורבותם של תנועות הנוער בקליטת עולים מניעת ירידה וליווי אישי של

משפחות עולים. תלמידי בתי-ספר ואימוץ חיילים עולם.

היו"ר מ' קליינר;

בוקר טוב. אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת העליה והקליטה של הכנסת, ומקדם

בברכה את כל הנוכחים.

אנחנו מקיימים את הישיבה הזאת ביום רביעי כדי לאפשר לאורחים שלנו להשתתף

בה. בחרנו לעסוק היום בנושא שהוא קרוב לעיסוק של האורחים שלנו הנוטלים חלק

בקליטת העליה. בזמן גל העליה בשנות ה-70 הייתי מרצה מטעם המועצה הציונית כדי

להתמודד עם הגל שעבר על בני הארץ על רקע הקליטה ההמונית של יהודי ברית

המועצות, כאשר מכל עבר נשמעה השאלה מדוע נותנים לעולים מברית המועצות מכונית

וולוו עם מספר לבן. באותו זמן- רווחה השמועה שהעולים מברית המועצות מקבלים מכל

טוב על חשבון ילידי הארץ ויוצא' הצבא.

אח המספר הלבן ניטלו מאז, ולכולם התברר שהעולים לא רק שלא קיבלו בעבר

אלא גם היום אינם מקבלים דירות בארלוזורובה פינת דיזנגופה, כמו במערכון של

הגשש. אנחנו מנסים למצוא דרך לבוא לעזרת לוצאי הצבא, אבל בהחלט גם לשפר אח

התנאים לעלייה ולקליטה. לדעת הוועדה שלנו לא נעשה די בשני התחומים האלה,

והוועדה שלנו עומדת על המשמר, כל כוועדה פרלמנטריח תפקידה לבדוק ולבקר ואף

להציע.

תחום העיסוק שלנו כוועדת העלייה והקליטה הוא העם היהודי. אנחנו לא

מסתפקים בתפקידנו כוועדה המבקרת אח המשרדים הממשלתים הנוגעים בדבר, ובמקרה

שלנו גם את הסוכנות היהודית, אלא אנחנו מנסים גם להיות גורם שמשפיע, לוחץ,

מתריע ומנסה להעמיד את הנושא על המפה. כאשר בדיוני הוועדה עולה נושא המימון

מציע חבר הכנסת צידון שמכספי ההצלה הניתנים לסולל-בונה, לכור, לתנובה,

לקיבוצים ולמפעלים פרטיים, להתישבות וכו' יקחו 15% למימון בנייח יחידות דיור

לעולים ולמימון צרכים אחרים שלהם כמו מרכזי מידע כאשר. מדובר בקליטה ישירה,

ואז אפשר היה לפתור את כל הבעיות של הקליטה.

הנושא שלפנינו הוא נושא הקליטה ומניעת ירידה ותרומות תנועות הנוער לנושאים

האלה. בגלל האופי המיוחד של הישיבה אבקש מיו"ר מועצת תנועות הנוער בישראל

שימסור לנו כמה דברי רקע.

מועצת תנועות הנוער הציוניות בישראל מונה 12 חנועוח נוער. נציגי רוב

התנועות נמצאים כאן היום, חלק מהם נוכחים בישיבות של וערות אחרות של הכנסת.

המטרה היא לנצל את היום הזה גם כדי להראות לצעירים שלנו את עבודת הכנסת, וגם

כדי לפתוח כאן היום אחר הצהרים את כנסת הנוער, שקיבלה את חסותו של יושב-ראש

הכנסת, ולהמשיך בדיונים של הכנסת הזאת במסגרת ועדה מתמדת שתקום ותפעל במשר כל

השנה, כאשר 12 תנועוח נוער מכל הקשת הפוליטית תנסינה להגיע ביחד להבנה לפחות

כמו הכנסת הבוגרת, אם לא למעלה מזה.

הכוונה היא לראות איר אנחנו מוציאים לפועל את מה שאנחנו אמורים לעשות.

תנועות הנוער לא צריכות להיות רק מוגדרות כחלוץ ההולך לפני המחנה, אלא צריכות

בפועל לעשוח את הדברים.

הזדמן לי להיות אתמול בישיבה של הוועדה שדנה בחינוך נוער יהודי בעיקר

במזרח אירופה, ובתחום הזה קורים דבירם מעניינים מאד, ואשמח אם החברים הצעירים

ישמעו אותם. כמו למשל שבית"ר פתחה מעוז במוסקבה, והיו פניות לפתיחת מעוזים של

בית"ר ברפובליקות נוספות בבריח המועצות. נוער יהודי מהונגריה מגיע לארץ, ויש



אפשרות לפעול בקרב הנוער בהונגריה וגם בקרב המבוגרים שם, גם בחינוך פורמלי וגם

בחינוך לא פורמלי. אבל שאלת השאלות היא מה אנחנו נעשה בארץ. נכון שלשם אפשר

לשלוח שליח או שניים, אבל המסה נמצאת בארץ ויש מה לעשות.

עולים מאתיופיה נמצאים עדיין במרכזי קליטה, וכן עולים מארצות אחדות. אני

יודע שצופי שבט איריס בנצרת מאמצים את מרכז הקליטה שם שעולים מאתיופיה נמצאים

בו, וחניכינו אתיופים נמצאים בין צופי שבט הצופים שם, אבל זו טיפה בים. אני לא

יודע מה עושים האחרים בתחום הזה. ואם יש העושים בתהום הזה נשמח לשמוע על כך.

מעבר לזה היינו רוצים לשמוע הנהיות מחברי הוועדה, ולשמוע רעיונות

מהחברים כאן על מה שאנחנו שעושים בפועל כדי לקלוט את העולים המגיעים, וגם

להתייחס לתופעה הלא פחות מדאיגה של ירידה מהארץ של חברים שלנו, כאשר אנחנו

פתאום מגלים שחברים שישבו לידינו בבית הספר אינם יותר בארץ מאחר והם ירדו.

אנחנו רוצים לשמוע כאן איך צריך לפעול למניעת הירידה. ומאוחר יותר בישיבה

אתייחס למה שהצופים עושים בארצות הברית בנושא הזח.
היו"ר מ' קליינר
אנחנו עוסקים במגוון רחב של נושאים. תקנון הכנסת מגדיר לכל ועדה את

תפקידה. הוועדה שלנו עוסקת בעידוד עלייה ובקליטתה, בעם היהודי שזה נושא רחב

ביותר. כל בעיה הקשורה ביהודים שנמצאים מחוץ לגבולות המדינה אף היא במסגרת

עבודתה של הוועדה. זה כולל גם, לפי החלטה שהתקבלה, גם את נושא מניעת הירידה,

כך שאנחנו חיים למעשה על הדמוגרפיה, שהוא נושא חשוב ביותר. אם תשאל חבר כנסת

מה הוא הנישא החשוב ביותר לעתידנו לטווח הארוך, ישיבה לך: דמוגרפיה. לעתים

נראה שהוויכיח הציבורי בישראל הוא סביב השאלה האם נהיה מיעוט בארצנו בתהילת

המאה ה-נ2, או בסוף המאה ה-21.

אנחנו מאמינים שניתן לעשות בנושא הזה, אף שמשום מה רווחת בציבור וגם

במימסד שאולי לא ניתן לעשות בו. ובנושא שלא ניתן לעשות בו אין מתמקדים ואין

מתעניינים. אבל איו זה כף, כי הנה בשנה שעברההגיעו למדינת ישראל 14 לאף עולים,

וברבע הראשון של השנה חל גידול של למעלה מ-25% במספר העולים. בוועדה אנחנו

מרכזים יותר ויותר מידע שמצביע על העובדה שהפוטנציאל הקיים לעלייה אינו מנוצל.

בצרפת, למשל, היו בשנה שעברה 4000 בקשות עלייה, ורק אלף מהם מומשו. בארגנטינה,

גם בגלל החששות מהבחירות ותוצאותיהן וגם בגלל המצב הכלכלי שם. יש כיום נהירה

חסרת תקדים של עשרות אלפים יהודים אל שערי הקונסוליה ומשרדי הסוכנות היהודית,

כאשר הם רוצים לעלות. ואנחנו מעכבים את העלייה שלהם כי אין פתרונות דיור שאפשר

להציע להם. רזו עלייה שאינה רוצה לעלות ללא פתרונות.

בברית המועצות ישנם כרגע 80 אלף בקשות לעלייה השנה. נכון שחלק גדול מהם

רוצה ללכת לארצות הברית, אבל גם זו איננה גזירת שמים. עלינו לזכור שברית

המועצות הימה נעולה במשך שנים רבות בפני שליחיה של מדינת ישראל, והיחידים שהיו

בכל זאת מגיעים אל היהודים שם היו יהודים מהגלות, אם בכלל. כר שיהודי ברית

המועצות היו נתונים למסע הסברה ושטיפת מוח המתארים את מדינת ישראל באור מסויים

לא כל כר חיובי, מול אגדה המתארת את אמריקה כגן עדן עלי אדמות. עכשיו אנהנו

צריכים להפריד את הדימוי הכוזב הזה של ישראל, ולהציג בפני היהודים שם את

המציאות שלנו כמות שהיא.

שמעתי מאדם שליווה קבוצת תלירים מברית המועצות, כי ביום הסיורים הראשון

שלהם בארץ הבו נלקחו לסופרמרקט בהחלט בינוני בגבעתיים, וכאשר ראו אתשפעת

המוצרים על המדפים הם ניגשו אל המדריך ואמרו לו: אנחנו מעריכים מאד את העובדה

שהבאתם אותנו לסופרמרקט לתיירים, אבל אולי תוכל להגיד לנו היכן קונים התושבים

הישראלים. קשה היה להם להאמין שאפשר להשיג בכל סופרמרקט את המוצרים האלה, ללא

תור וללא הגבלה. ישראל הצטיירה בעיניהם כמשהו הדומה פחות או יותר לבירת

המועצות. כאשר מידת החום הממוצעת בישראל היא 60 מעלות, וכלי התעבורה מצטייר



בדמיונו של היהודי הסובייטי הממוצע בדמותו של גמל הרתום למרכבה, והגמל הוא

בדרן כלל פצוע בגלל האינתיפאדה המורגשת בבל רחוב, בבל שעה ובכל עת אלה הם

במובן לברים שאפשר בהחלט להתמולל אתם. תיירים מברית המועצות מגיעים ארצה

ורואים את הנעשה בה, ונוסף על בך יש אפשרות להגיע לברית המועצות בערוצים רבים

ושונים. אלא שלא לי בבר שהערוצים קיימים, אלא צריך לפעול ולעשות בכיוון זח.

יתכז וצריו להתמולל גם עם הדימוי שיש לארצות הברית בעיני היהולים הרוסים

כמלינת החלומות ומשאת הנפש. אני לא בטוח שמצבו של היהולי הסובייטי שהיגר

לאצלות הברית וגר באולסה הקטנה טוב ממצבו של יהולי שעלה ארצה ונקלט בה. אני

יודע שהוא עובל שם קשה מאד הרבה ימיט בשבוע, ולפעמים תוך מצוקה קשה. ולמי

שנתון שם במצוקה איז את אותו הסיוע והעזרה שהיה יבול לקבל במלינת ישראל.

אין אנו יכולים להרשות לעצמנו את הלוקסוס לטעון שלאט לאט האמת תיוולע,

ושבסופו של לבר יבואו היהודים מרוסיה לארץ. שמי שרוצה לבוא אלינו עכשיו, ברוך

הבא; ומי שאינו רוצח לבוא, שלא יבוא. היות ויש לנו אינטרס מובהק בעלייה, גם

כלכלי, עלינו לפעול ולעשות בענין זה.

אמרתי שיש לנו גם אינטרס כלכלי בעלייה, ולא במקרה אמרתי זאת. בתחילת

העלייה הגלולה בשנות ה-70 היו רבים שחששו ושאלו מה יהיה עם בואם של העולים

מרוסיה, שהרי הם יקחו אח כל מקומות העבולה המי ועלים לישראלים יוצאי צבא. אבל

התברר שהעלייה למעשה הגלילה את המשק ויצרה משלות חלשות בשרותים ובכל סוגי

העבורה בכל חלקי חארץ, כך שעלייה לא רק שאינה גורמת לאבטלה, אלא אף עוזרת

לבטל מצב אבטלה. אנחנו צריכים רק להזיז את העגלה הזאת, להתחיל בצעלים

הראשונים. ברגע שהעגלה תתחיל לזוז היא תמשיך לנוע מכוח האנרציה.

חגי מרלכי הוא איש הקליטה החברתית במשרל הקליטה ויוכל למסור לנו איר

המשרד ערוך לשיתוף פעולה עם תנועות הנוער בתחום הקליטה החברתית של העולים. אחר

כך נשמע את מנכ"ל המחלקה לנוער וחלוץ בהסתררות הציונית העולמית על פעילות

המחלקה שלו. אני יודע שהם אחראים לבואם של בני נוער לביקור בארץ במסגרת

תוכניות שונות, כאשר הלגש הוא של מפגש אישי בין הנוער מחו"ל עם בני נוער

מהארץ.
חי מרלכי
כלי לסבר את האוזן אמסור כמה מספרים של חמש השנים האחרונות. מאוקטובר

1983 עד אוקטובר 1988 הגיעו ארצה כ-80 אלף עולים. מתוכם כ-21 אלף עולים מגיל 0

על 18. כלומר, זו עלייה מאל צעירה.

המחלקה שלנו עוסקת בשלושה מישורים של עבולה: הנושא הראשון הוא נושא

תולעת הקליטה. הכוונה לפעולות הסברה לציבור הוותיק, בבתי הספר וגם בתנועות

הנוער, ביחילות צה"ל, בקהילה עצמה ולנותני שרותים בקהילה.

הנושא השני הוא פועל יוצא של הפעולה הזאת. אנחנו מצפים שחלק מהשומעים

והמשתתפים בפעולות ההסברה שלנו יטלו חלק גם בפעילות התנלבותית בקליטת העולים..

אם אלה מבוגרים, הם יפעלו למען המשפחה העולה-, ואם זה נוער, הוא יעסוק בפעילות

התנלבותית עם ילדים עולים.

הנושא השלישי שבו עוסקת המחלקה זה פעולות חברה ותרבות, הברה הארץ והחברח

לעולים עצמם. את זאת אנו עושים באמצעות ובשיתוף פעולה עם רשויות מקומיות,

מתנסים, ארגונים וולונטריים, מועלונים ואחרים.

אנחנו פרוסים על פני כל הארץ. יש לנו 4 יחירות, מחוזיות לקליטה חברתית,

לכל יחילה יש עובלים בישובים שקולטים עולים, והתפקיד שלהם הוא כמו שהגלרתי

לפני כן.



עשינו מאות פעולות הסברה בשנה שעברה, כ600- פעולות הסברה בבתי ספר ויביחידות

צה"ל. בחודש יולי הקרוב אנחנו מתחילים בפעילות הסברתית מרוכזת עם מפקדת קצין

חינוך ראשי בנושא עלייה וקליטה, ועל המשך פעילות קול יחידות צה"ל עם ציבור

העולים.

מתנועות הנוער הייתי מצפה ליותר פעילות בתחום הזה. עד היום עשינו פעולות

עם תנועות, אבל היה זה עם גרעין מסויים שהביע נכונות ורצה לתרום ומצא את הזמן

לעבוד בנושא הזה, בין יתר הפעילויותה אחרות שלו. מפני שאני מודע לבך שלחברי

תנועות הנוער יש מלועות יותר גבוהה למעורבות במה שקורה במדינה, ויש להם יותר

תודעה ציונית, אני מצפה שהם יקחו את הנושא הזה ויתנו לו מקום נכבד בסדר

העדיפויות של הפעילות שלהם.

קודם לבל הייתי מצפה לכך שהנושא של קליטת העלייה יהיה חלק אינטגרלי

בהכשרת המדריכים ושל המדסים בכל תנועות הנוער. לאחר מכן הייתי מצפה שכל תנועה

תיקח על עצמה לערוך יחד אתנו ובעזרתנו פעולות הסברה לחניכים, ויש לנו הכלים

הדרושים לכך כמו מרצים, חומר הסברה בכתב, סרטים, תערוכות וכוי. ועוד אני מצפה

לכך שתנועות הנוער יצרפו תלמידים עולים וודשים כחניכים בתנועות, אינני אומר

שצריך לקחת את כל הקבוצה של צעירים שעלו מאתיופיה ולהכניס אותה לתנועה, אלא

צריך לבוא ולפעול בבתי הספר ולהסביר גם לציבור חמורים את החשיבות שבהצטרפות

תלמידים עולים חדשים לגרעינים, כי שם הם יכולים לקבל את הקליטה החברתית

האמיתית שלהם.

אני מצפה גם לפעילות התנדבותית של חניכי תנועות הנוער, כגרעינים

וכבודרים, בקליטת תלמידים עולים.

אנחנו ערוכים בנושאים האלה. יש לנו כוח אדם כמעט בכל הישובים קולטי

עלייה. יש לנו גם את התקציבים לתמוך בפעולות השונות, גם בפעולות התנדבות, גם

בפעולות הסברה, גם בפעולות שהתנועות יעשוה עם עולים חדשים. המערכת מוכנה, רוצה

ומצפה לכך שתנועות הנוער ישתלבו בעבודה הזאת.

יי דוגוב!

ברשותך אדוני היושב הייתי רוצה לחלק את ההתייחסות שלי לשני תחומים. האחד,

כמי שהוא עצמו בוגר עלייה, אם מותר להתבטא כך. לא היה לי המזל להיוולד בארץ,

אלא בחרתי לבוא לכאן לפני 30 שנה. ואני רוצה להתייחס גם גם לפעולה שאני אחראי

עליה בנוער והחלוץ.

. נושא העלייה והקליטה הוא אחד הנושאים החשובים אם לא הנושא החשוב ביותר

שיש במדינתנו. אני חושב שהרבה לפחות בעיות היו לנו בארץ אילו היו כאן עוד

מיליון להודים. ואני מאמין שאותם מיליון יהודים היו יכולים להיות אתנו כאן

אלמלא אנחנו וההתנהגות שלנו. אין לחפש את האשמה שם, כי האשמה היא בנו. אנחנו

במו ידינו או לא קלטנו אותם, או גרשנו אותם. ואינני מדבר על דברים גדולים, ולא

מפני שעל מדפי הסופרמרקטים שלנו לא מצויים מוצרים טובים. הם ישנם, ובשפע. אלא

שאדם בוחר לא לעלות או לרדת מהארץ בגלל הדברים הפשוטים הנוגעים בו אישית. ואתן

לכם דוגמה אחת של מקרה שאני מכיר, ואני מכיר הרנה מקרים.

זוג מדרום אפריקה עלה לארץ. הם הגיעו לשדה התעופה בלוד ביום גשום אחד עם

כל הציפיות בלב. בשדה התעופה חיכו להם שתי בנותיהם שכבר היו בארץ. האחת למדה

במכינה באוניברסיטה, והשניה שהיתה בוגרת יותר עבדה כעובדת סוציאליתתת. המטוס

הגיע בזמן. הטיפול היה בסדר. אלא שמזוודה אחת הלכה לאיבוד, וזח גרם להם להתעכב

בשדה התעופה שלוש שעות. וזה היה כאמור ביום חורפי, כאשר בחוץ ירד גשם. הבנות

חיכו בציפיה גדולה להורים, מאחר ולא ראו אותם כבר למעלה משנה. כאשר סוף סוף

ההורים יצאו חיכה להם מיניבוס של הסוכנות או של משרד הקליטה. אחרי שהתחבקו עם

הבנות ורצו להכנס למיניבוס, הודיע להם הנהג שהוא רשאי להסיע את העולים בלבד,

ולא את שתי הבנות, מאחר והביטוח שלו מכסה רק את העולים. הם התחננו בפניו שיקח



גם את הבנות, והיו מוכנים לשלם עבור זה, אבל הוא בשלו : רק את ההורים יקח. מה
זה היה
נוהל טמטום? הוראות? אינני יודע.

ז1ג ההורים היה בארץ בדיוק שנה. היום הם שוב בדרום אפריקה. אינני אומר

שזו היתה הסיבה היחידה שבגללה החליטו לחזור, אבל זו רק דוגמה ליחד בירוקרטי

יבש ובלתי מתחשב שיכול באמת להכביד ולהקשות על עולים. מה שארע להם בשדה התעופה

היה רק בבחינת תחילת הסיוט,תחילת הגהינום. הקשיים והבעיות לא הסתיימו בזה. פעם

אחרי פעם הם נתקלו בבעיות כאלה ואחרות, ך אף שהם עוד היו בני מזל ונשלחו למרכז

הקליטה בגילה והתחילו לחפש עבודה. אבל בסופו של דבר הם נשברו והחליטו לעזוב.

ואלה אנשים שבאו עם כל הצרון להיקלט.

אני רוצה לציין רק שהיחס הזה הוא לא רק יחס שבו מכבדים את העולים בלבד.

אזרהי המדינה מייחסים בצורה זו האחד אל השני, אלא שאנחנו הישראלים יותר

מחוסנים. העולים החדשים לא יכולים להתמודד עם זח והם נשברים. כשאתה הולך למשרד

הפנים אתה רואה שהפקיד עם חותמת הגומי בידו יכול לגרום לך עגמת נפש ולטרטר

אותר רק מפני שיש לו הכוח להחליט לתת את החותמת, או לא לתת אותה. והוא לא

מבדיל בין אזרח לעולה, אלא שהעולה זקוק לו יותר, כי הוא חייב לעבור את המסלול

הזה, והוא אינו מחוסן מפני התייחסות כזו כמו שהאזרח הישראלי כבר מחוסן מפניה.

כר מתייחסים גם אל תיירים. אין אנחנו יודעים איר צריר להתייחס אל השני, ובדבר

הזה אני רואה בעיה רצינית ביותר.

יש כאן בעיות שאין לנו שליטה עליהן. איננו שולטים על מזק האוייר, וגם לא

על בעיות בטחוניות ואחרות. ואפילו על בעיות של מס הכנסה אין לנו שליטה. וכל

העולים מובנים לעמוד איתן מול הבעיות האלה שאין לנו שליטה עליהן. אבל סבר פנים

יפות ורצון לעזור לזולת, ובפרט לעולה החדש, הם דברים שיש לנו שליטה עליהם, אלא

שאיננו עושים זאת. ובפני הגילויים האלה אין העולים יכולים לעמוד, והם נשברים.

אמרו פעם שאנחנו אכן רוצים-את העלייה, אבל לא את העולים. יהודים לא

עולים בגלל מה שפגום אצלנו בתחום הזה, בגלל התדמית שלנו. אם לא נשנה את זה לא

נוכל אף פעם לקלוט עולים. יהודים בוחרים להגר לארצות הברית מפני ששם זה נראה

להם כטוב יותר. אף אחד לא צריך לעודד אותם להגר לארצות הברית. לכן אני אומר

שלא צריר לשלוח שליחים לארצות הגולה ולא צריר לעודד יהודים לעלות. כל מה

שצריר לעשות זה להסדיר את הדברים בפנים הארץ, לדאוג להתייחסות נאותה של האחד

כלפי השני, וכלפי העולים, וכאשר המצב ישתפר גם העולים יגיעו.

נוער וחלוץ. למען האמת המחלקה מטפלת בעיקר בנוער שבא מחו''ל. מדובר

בתנועות נוער שמקבילים לכם לא במעט! כנוער שמאורגן ב-COMUNITY CENTERS JEWISH

שהם מרכזי הקהילה, ונוער שבא בעיקר באמצעות הזרמים הדתיים למיניהם,

אורתודוכסים, רפורמים וקונסרבטיבים.

העונה הבוערת. שלנו מתחילה עכשיו. למזלנו ולשמחתנו הכפלנו השנה את מספר

בני הנוער המגיעים אלינו. בשנה שעברה סיימנו את הקיץ עם קצת פחות מ-3,000 בני

נוער שבאו לכאן במפעלי הקיץ השונים. ואילו למפעלי הקיץ של השנה נרשמו כבר

למעלה מ-5,000 בני נוער, ועוד היד נטויה, למרות האינתיפאדה.

אנחנו רואים חשיבות רבה במה שנקרא בלע"ז matching. כלומר,ך צעיר יהודי

מחו"ל מול צעיר יהודי בארץ. יש לנו תכניות שונות,- מפעלי קיץ אנגלית, צרפתית;

"תפוז" ספרדית. אלה תכניות קצרות טווח. יש לנו גם תכניות ארוכות טווח, משלושה

וארבעה חודשים ועד לשנה, שזה שירות לעם. אתגר, אתגר תנועתי, מכון למדריכי

חו"ל, מכון דתי, יהודה הצעיר, נתיב. כל אלה תבניות של תנועות, או של קהילות או

של ארגונים דתיים למיניהם השולחים נוער לישראל. בארץ הם עוברים מסלול, כאשר

המטרה שלנו איננה תיירות ציונית, אלא ביקורים שהם ציונות חינוכית. איננו באים

להחליף את סוכני הנסיעות במדינת ישראל. בכל טיול כזה יש לנו אלמנטים ציוניים

חינוכיים שאנחנו רוצים להחדיר בהם. יש לנו קמפוס בקרית מוריה, יש לנו קמפוס



בקטמון בית-חזקיהו, יש לנו בית בפרדס, יש לנו את בית-ריקליס שמשותף לנו

ול"הדסה", המקומות האלה משמשים לגו כמרכזים לאכלס את הקבוצות הבואת ארצה על

מנת להעביר אותן מסלולים חינוכיים. בטיולים מחוץ לירושלים אנחנו משתמשים

באכזניות נוער. ולפעמים בבתי מלון קוונים.

הנסיון לימר אותנו גי המגע של הנוער מחו"ל עם הנוער הישראלי, הקשר שנוצר

בינם לבין הנוער הישרלאי, אחד מול אחר, הוא חיובי ביותר. ויש לנו תוכניות

שונות בכיוון הזה, כמו למשל קבוצת נוער שאנחנו מביאים מרי שנה משיקגו, ומקשרים

בינם ובין נוער ישראלי שאנחנו בוחרים ומעבירים הדרכה והכשרה מתאימה בסמינרים

מיוחדים כדי שיהיו ברמה של הנוער המגיע מחו"ל, אם זה בתפיסה הדתית ואם זה

בתפיסה המסורתית וכוי, על מנת שלא יהיה פער ביניהם. זו לא רק שאלה של שפה, אלא

יותר עניין של מנטליות והכנה מתוך רצון לקרב לבבות של הנוער מהתפוצות וקול

הגוער הישראלי.

נדמה לי שאפשר לשבת ולבדוק את התוכניות שיש לנו, להניח אותן על השולחן

מול המועצה של תנועות הנוער או מול תנועות הנוער השונות- בית"ר בארץ מול בית"ר

בתפוצות; הבונים בארץ מול הבונים בתפוצות; בני עקיבא מול בני עקיבא וכך הלאה.

אני יודע שהדבר הזה קיים כבר, אבל אני בטוח שאפשר להרחיב ולהעמיק אותו.

לפני שלוש שנים נעשה בארצות חברית סקר שבדק את ההתייחסות של הנוער היהודי

שביקר בארץ והשתתף באחד המפעלים שלנו, החל התכנית עם המגע החינוכי הקל כיותר,

ואלה מפעלי הקיץ הקצרים יחסית, כאשר החברה באים כזמן החופש הגדול שלהם ורוצים

לכייף, וזה לא הזמן להחדיר בהם בצורה פרונטלית דברים חינוכיים ציוניים, ואז

אנחנו עושים את החינוך בכייף ועוטפים את גלות החינוך שלנו במשהו מתוק מאד.
ועד לפנינת התכניות שלנו
המכון למדריכי חו"ל. ונמצא כי מתוך קרוכ ל-10 אלף

צעירים שהשתתפו באחת התכניות שלנו, אחוז העולים היה חכי גדול שאפשר היה לצפות

מכל גורם אחר. והחבור גם שמבין הצעירים שהשתתפו באחת התוכניות שלנו ולא עלו

לארץ גדול אחוז המגלים השתתפות פעילה בקהילה או בתנועה והלוקחים חלק בדאגה

לנושאים יהודיים בחו"ל, ובעתיד אף שולחים את ילדיהם לאחת התוכניות בישראל.

הקשר שלהם עם ישראל ועם ישראלים הוא טוב וחזק יותר מהקשר של מי שלא השתתף כאחת

המפעלים האלה.

מחר כערב יש באמפיתאטרון בהר הצחפים ארוע נפלא של מפגש בשם "קשר" קול כל

בוגרי תכניות של הנוער והחלוץ בעיקר. לשם יבואו מחר כל מי שעלו ארצה, אולי

אפילו כתוצאה לא ישירה אולי ולא בלעדית מהשתתפותם כעבר באחת התכניות שלנו.

במפגש שייערך מחר, ביום ירושלים, ישתתפו אלפים שהשתתפו בתוכניות של מפעלי הקיץ

ותוכניות אחרות של נוער וחלוץ. אין לי ספק שזה אחד המכשירים הטובים ביותר

לעירור העלייה, או לפחות למעורבות גדולה יותר כחיי הקהילה היהורית בתפוצות.

יחד עם זאת אני רוצה לציין שזה לא מבטיח שמי שעלה לארץ אכן ישאר בה. את זה רק

אנחנו החיים בארץ יכולים להבטיח.

אני ריכזתי במשך שלוש שנים את מרכז הקליטה הקיבוצית בצרעה, ומסטטיסטיקה

לא מקצועית שעשינו הסתכר שרוב העולים המגיעים הם או בוגרי תנועות נוער בחו"ל,

או כאלה שעכרו את אחד המסלולים שהוזכרו פה.
היו"ר מ' קליינר
עובדה היא כי 70% - 80% מיהדות ארצות הברית לא ביקרו אפילו פעם אחת

במדינת ישראל. לכן גדולה החשיבות של המפעלים האלה. לפני 7 או 89 שנים, כאשר

הייתי מנכ" המחלקה לחינוך, הייתי מתווכח אתך מר רוגוב ומסביר לך כמה חשוב שבכל

סיור כזה יהיה אלמנט חינוכי, או אולפן או קורס. אכל האמת היא שאלף שעות

פרונטליות ככיתה עם הסברים טובים ביותר על ישראל, כאשר המורה המוכשר ביותר

יצליח לתאר אפילו את הריחות של הארץ כדי לעורר את הקשר הרגשי אליה וכוי, אינם



שקולים נגד טיול בן שבועיים בארץ שעורך הנוער והחלוץ, הטיול הזה יוצר קשר הרבה

יותר חזק מכל השיעורים שיקבלו שם, ולכן מקובל שזו אכן ההשקעה הטובה ביותר.

אני מנסה לחשוב אפשר לרתום את תנועות הנוער לעשות פעולה בקרב האוכלוסיה

בבתי הספר בארץ ליצירת קשר בין היהורים בישראל ליהודים בתפוצות. אולי אפילו

קשר מכתבים עם נציגי תנועות הנוער בגולה המערבית, ואולי רק רק במערבית. לגייס

בני נוער בתפוצות הרוצים ומעוני ינים להתכתב עם נערים ישראלים, ולעשות את אותה

הפעולה גם בארץ. ואז הנוער בארץ יצטרך לתאר בפני חברו בתפוצות את הדברים

החיוביים הרבים שיש בארץ. הבעיה עם הדברים החיוביים היא שמקבלים אותם כמובנים

מאליהם, ובצדק, וההתמקדות היא בדברים השליליים. אני מסכים שמארת הבירוקרטיה

הישראלית יוצרת את כדור השלג הגורם לירידה, לנשירה של עולים שעלו וחוזרים לארץ

מוצאם, ולנשירה עוד בטרם הגיע העולים לארץ. לכן חשוב לעשות משהו בנדון.

לפני 10 או 15 שנה עוד יכולת למצוא בארץ את הפקיד טוב הלב המקיים אזרחות

טובה ושהיה מוכן לצאת מדרכו כדי לעזור לן, כי הוא הבין שהשכל הישר נוגד

לפעמים את ההוראה. ואם לחזור לסיפור על אותו נהג מיניבוס שלא רצה להסתכן

ולהסיע גם את בנותיהם של זוג העולים מדרום אפריקה, אפשר להבין שלא רצה לקחת על

עצמו את הסיכון כאשר רק העולים מבוטחים, ולא רצה להסתבך. אינני מאשים את הנהג,

אלא את העובדה שדברים כאלה לא נלקחים בחשבון מראש, ושאין מגלים קצת גמישות

והתאמה למצבים שונים.

ברור לכולנו שקפקא היה חסר דמיון מפינ שהוא לא היה בארץ. אילו היה בא

אלינו היה כותב מה שבאמת קורה.

אני חושב שתפקידכם חשוב גם בלכפות על המחדלים של המערכת כולה, וגם בלסייע

ישירות. באשר לנוער, יצא לי להשתתף בשש מלחמות, ואני זוכר יפה מאר איר בשנת

1948 הסתכלנו במי שלא היה בפלמ"ח או ביחידות וחמות בפיקפוק באשר ליכולתם

להלחם.אבל הם נלהמו טוב מאד. במבצע סיני הייתי מפקד טייסת, וכולם גילו דאגה

באשר ליכולת הלחמי של ילדי השמנת, כי הם לא השתתפו במלחמה ב-1948. ובכן, הם

לחמו באותה מידה של אומץ, ואולי אפילו יותר, אלא שהיו יותר מקצועיים.

בשנת 1967 תמהו הטייסים הוותיקים, ואני ביניהם, איך ילחמו טייסי הבננות

או בני דור האספרסו, אלה שלא לחמו בשנת 1956. ובכן, לא רק שלא לחמו פחות טוב,

אלא אפילו יותר טוב ובצורה עוד יותר מקצועית. אתרע מזלי, או שיחק מזלי,

והשתתפתי גם במלחמת 1973 וגם במלחמת לבנון, וככל שהתקדמנו בשנים מצאתי רמה

מקצועית יותר טובה אצל הצעירים הלוחמים, ולא מצאתי שרמת המוטיבציה שלהם פחותה

מזו שהיתה אצל הלוחמים בעבר.

אני שומע מדי פעם מבני נוער על רגשי נחיתות שלהם בהשוואה לדור הקודם.

ואני רוצה להגיד לבני נוער אלה דשהמוטיבציה שלהם היא לא פחות טובה, ורק

הנסיבות השתנו. בעבר, כאשר לא היה מימסד חיה זה הנוער שלקח את העניינים בידים

והוביל את הדברים, אם בפלמ"ח, אם באצ-יל ואם בהתישבות. היום יש מימסר והמימטר

"הורג" לא רק אח המבוגרלם אלא גם את הנוער. והיתי רוצה להזכיר לכם מה אמר

ברנרד שאו על הנעורים. הוא אמר כי הנעורים זו מחלה שעוברת עם הזמן. אל לכם

איפוא לדאוג, זה יעבור עם הזמן.

היום יש לנו מנגנון. ביקורת חמורה עליו שמעתם כבר, והייתי יכול להוסיף

עליה כהנה וכהנה. אנחנו מציעים דברים שונים ורבים כדי לשנות את פני הדברים.

אבל צריך להיות ברור לכולנו שגם המנגנון הטוב ביותר בעולם לא יהיה יותר טוב

ממחשב או ממתכת קרה. הוא לא יוכל להקנות לעולה את הדבר החשוב ביותר: את החום

האנושי, את התום, את החיוך, אה הגישה הבלתי אמצעית, את האופטימיזם, את התקווה.

אלה תכונות שמאפיינות את הנעורים. ועל כן אני אומר שתפקידכם הוא לאמץ את

המבוגרים. ואני אומר דברים אלה בדחילו ורחימו, כי זה תפקיד ענק.



עליכם לאמץ את העולים המבוגרים והצעירים, את אלה שבאו ואת העולים

בפוטנציה. לדעתי לא יכול להיות דבר שמשפיע יותר לטובה על העולים מאשר גישתו

הכנה של נער או נערה שאיכפת להם, שרוצים לעזור. אני מניח שאם אין לכם סיפור

אישי משלכם, בוודאי שמעתם את סיפור הוריכם שבאו ממקום זה או אחר לארץ, או את

סיפור הסבים שלכם שעלו לארץ ממקום זה או אחר, ומה עבר עליהם ער שנקלטו בארץ.

לבל אחר יש סיפור, וכל אחר יכול לחלק את סיפורו עם העולה החדש ולספר לו

על הקשיים שעברו על הוריו ועל הסבים שלו, על החיים במעברה, ועל הקשיים שהיו

להם בהשגת עבורה כדי לפרנס את בני המשפחה וכו'.

יש צורך בליכוד אידיאולוגי בתנועות הנוער, ולא חשבוב כרגע באיזה קשת של

המערכת הציונית אתם נמצאים. כל דבר שהוא צפונה ממתי פלד ודרומה מכהנא הוא חוקי

ולגיטימי בעיני. ביסוס איריאולוגי זו עבורה שדה, ואיו עבודת שדה יותר חשובה

מעבורת העלייה.

שיחק לי מזלי בענין הזה ובשנת 1945 יצאתי לאירופה בשליחות המוסר לעלייה.

זה היה מיד עם תום המלחמה. התדריך של יצחק שדה היה, שמשימת הישוב היא קיבוץ

פזורות ישראל בארץ ישראל, זה נכתב בצורה זו או אחרת גם במגילת העצמאות שלנו.

זו המשימה הראשית של מדינת ישראל. ואני סבור שמפני שמדינת ישראל מנסה להעביר

את הנושא הזה לסוכנות, ומפני שהממשלה כממשלה מתעלמת מהנושא חזה שהוא הנושא

המרכזי בחיינו, אנחנו חיים בדכרוך, ואנחנו פוחדים מרמוגרפיה וכוי. מדוע לא

פחדו מרמוגרפיה בשנת 1917, באשר היינו 9%? מדוע לא פחדו בשנת 1947, כאשר

היהינו שליש? משוע פוחדים עכשיו? - כי אין עלייה. כי אין תנופת העשייה הציונית

המתחילה בעלייה.

השגיאות הנעשות אצלנו הן רבות, ודי היה בשמיעת הסיפור הזה על המיניבוס.

את הסיפור הזה בצורה כזו או אחרת שמעתי פעמים רבות. אני מכיר את הדברים כי

טיפלתי באופן התנדבותי בעולים ואיני מכיר סיפורים רבים כאלה ואחרים. ויש לי גם

סיפור אישי. בתי נסעה לחו"ל ללמוד. וחזרה ארצה עם בעל עולה פרופסור במשרה מלאה

בטכניון ועם אמצעים כספיים, כך שלא היה זקוק לשום דבר. ובלב זאת הצליחה

הבירוקרטיה בארץ למרר את חייו בצורה כזו שער היום לא הצליח להתאושש, והוא נשאר

בארץ רק מפני שאשתו רוצה להשאר.

לדעתי אתם צריכים להתחיל להיות במגע עם המוסדות הדרושים, וכל אחר ייאמץ

את העולים שבשכונתו או בשכנותו, להגיד להם מלה טובה, לחיין אליהם, לספר להם מה

עבר על משפחותיכם וכוי, ואז יווצר הקשר הדרוש. לדעתי אין תחליף לנוער במקרה

הזה. אפילו המכונה המשוכללת ביותר לא יכולה להוות תחליף לבני הנוער.

אם נצרף למחדלים שלנו, שאותם אנחנו צריכים להשתדל לתקן, את התעמולה

העויינת שבא מגורמים ידועים, הרי הדבדים ברורים. נפגשתי עם כמה נושרים

בפוטנציה, אנשים נפלאים, שפשוט לא ידעו מה הם עשויים למצוא בארץ ואיך הם

יכולים להסתדר בה. מהנרס אניות מלנינגרד שלח כבר את חפציו לארצות הברית כדי

להגר לשם, כי הוא ידע שבארץ יש רק גמלים וחול, ומה הוא יעשה בארץ במקצועו

כמהנדס אניות? היום הוא משמש מהנדס ניסוי ראשי של מספנות ישראל בחיפה, והוא

נשבע לי שבארץ אנחנו משתמשים בטכנולוגיות מתקדמות יותר מאלו של הרוסים. הוא

פשוט לא ידע שבארץ יש מספנות. אז גם צריך לשמוע את העולה, לדעת מה כואב לו, מה

לוחץ עליו. צריך להבין שיש עולים הבאים מתרבות שונה מזו שלנו, בין אם באו

מהתרבות האנגלו-סכסית ואינם רגילים להתנהגות הפרועה הנפוצה אצלנו, ובין אם באו

מהתרבות הרוסית ששם הצליחו להוציא מהאנשים כל גילוי של יוזמה, ופרופסור מחכה

להוראה של קורפורל במפלגה שיגיד לו מה עליו לעשות, ובין אם באו מכל ארץ אחרת

שהתרבות בה שונה. כל אחר מכם צריך לשמוע את העולה, לנסות לקשר וללחוץ על

המוסדות המקובלים והמתאימים.



ועדת העלייה והקליטה של הכנסת היא מוסד בקרה של הכנסת. אם מישהו מכם

נתקל באיזו שהיא אבן נגף, או מרגיש שהוא עולה על שרטון ואינו- יודע איר לעקוף

אותו, אנא יתקשר אתנו ואנחנו ננסה להסיר את השרטון מדרכו.

אני רואה את הנוער במשחה לפצע. העברתו של אדם ממקום למקום, ובפרט כשהוא

מבוגר יותר, דומה להוצאת עץ מהשורה והשתלתו במקום הדקו. זה רורש טיפול מיוהד,

כי זו השתלה. השתלת עם ישראל בארצו עור לא הגלידה, והנוער הינו המשחה לפצע.

מי בן-עטר;

אני נציע המועצה הציונית. אנחנו הגוף הישראלי של ההסתדרות הציונית.
היו"ר מי קליינר
אני מבקש לציין רק כי זה גוף הפועל כבר הרבה מאד שנים ומנסה לעשות הרבה,

ואינו מקבל די עזרה. הקשר הראשון שלי עם הנושא היה גזמו היותי סטודנט כאשר

הייתי מרצה מטעם המועצה הציונית.
מ' בן-עטר
אנחנו פועלים במסגרת שני אפיקי פעולה. יש לנו מדרשות ציוניות בכל רחבי

הארץ, הנותנות שרותים ומקיימות למי עיון לבתי הספר התיכוניים. אנחנו היינו

הגוף הראשון שהתחיל לעסוק בנושא הירידה מהארץ, והיתה אז ביקורת על שאנחנו

מטפלים בנושא הזה. אמרו לנו כי מוטב לא לדבר עליו אלא להשתיקו, כי עצם העלאת

הנושא גורמת נזק גדול.

אני לכול לומר שעד היום אנחנו ערכנוו למעלה מ-3,000 ימי עיון בתחום

העליה, הקליטה ומניעת ירידה, ועסקנו גם בפעילות ציבורית לאירן כל הדרך. יש לנו

מועצות ציוניות לנוער שחן מועצות תלמידים ציוניות המפוזר1ת בכל הארץ, ונבנות

באמצעות ודרך בתי ספר תיכוניים, ועוסקות גם בנושאים של קליטת עלייה במרכזי

הקליטה.

אני עקבתי אחרי הפעילות במרכזי קליטת העלייה במהלך השנה. במרכז הקליטה

גילה בירושלים הקמנו מוערון משותף של עולים הדשים ושל חברי הסניף של המועצה

הציונית לנוער בירולשים, ובאיזה שהוא שלב החברים אמרו לעולים שבמקום שהם יבואו

לגילה למועדון המשותף, מוטב יצטרפו העולים לסניף של חברי המועצה הציונית

בירושלים. ובאמת חבורה טובה של עולים ממרכז הקליטה לגילה הצטרפה לסניף

בירושלים והיא פעילה שם ביחד עם הישראלים.

הייתי רוצה להתייחס -עוד למימד של הירידה. כי הבעיה העיקרית במשיכת עליה

לישראל כיום היא העובדה שמספר גדול של ישראלים נמצאים היום בחו"ל, כשהרוב

המכריע נמצא בארצות הברית. היהודים האמריקאים שואלים: איך זה שאתם מציעים

ודורשים עלייה בזמן שמספר גדול של ישראלים, חברים שלכם, נמצאים בקהילות השונות

בארצות הברית?

הגענו למסקנה שהנושא של מניעת ירידה הוא תחום חשוב מאד, גם חינוכי וגט

ציבורי, שצריך לעבוד עליו. הפעילות שלנו התמקדה במישור החינוכי, בהגברת החינוך

הציוני בבתי הספר התיכוניים. אנחנו עושים זאת באמצעות המדרשות הציוניות שלנו

והמועצה הציונית לנוער. אנחנו מקיימים ימי עיון ועושים פעילויות שונות

ומגוונות מאד.

לאחרונה התחלנו בפעילות נוספת. יהד עם צוות פדגוגי הכנו תוכנית חמש

שנתית ללימודי הציונות, והיא מתחילה בכיתות חי של בתי הספר התיכוניים. התחלנו

ללמד אותה כבר במספר בתי ספר תיכוניים בארץ. בית הספר התיכון שליד האוניברסיטה

נכנס כבר לשנה השנייה של תכנית הניסוי הזאת. זו תכנלת שעוסקת במשך שנים



בציונות. היא מלווה את התלמיד מכתה ח' ועד כתה י"ב, כאשר כל שנה בית הספר מטפל

בפן אחר של נושא הציונות. השנה, לדוגמה, הם עוסקים בנושא העלייה וקליטה על כל
מה שמשתמע מזה
לימוד נושא העליות, ביקורים במרבזי קליטה, הופעות של אנשים

שעסקו בתחומי העלייה גם במחתרות הציוניות עוד לפני הקמת המדינה ואחריה. התכינת

הזו תימשך כאמור 5 שנים ותלווה את התלמידים כל תקופת היותם בבית הספר התיכון,

אנהנו יודעים שלמ שרד החינור יש היום בעיה במימון שעות הוראה נוספות, לכן

מסבסדרת המועצה הציונית את שעות ההוראה של המורה, ומאפשרת הרחבת שעו ת הלימוד

נם בנושא הציונות בפרוייקט עצמו.

בנושא הירידה פעלנו נם בתחום הציבורי,ך כאשר רק לפני זמן קצר הגישו חברי

המועצה הציונית לנוער ליול"ר הכנסת ולוועדת החינוך והתרבות של הכנסת עצומה של

10,000 תלמידים שקראו לכנסת לפעול למימוש מלא של חוק החיילים המשוחררים. זה

חוק שהתקבל בשנת 1984, סמוך לבחירות, ועד היום לא התקין השר הממונה את התקנות

המאפשרות ביצוע מלא של החוק הזה. הפעילות שלנו התמקדה בעיקר בקריאה לכנסת לבצע

את החוק.

להערת מנכ"ל מחלקת הנוער והחלוץ אני רוצה להגיד כי אנחנו הצענו במשך 4

שנים ליצור פתכניות של קשר עם נוער יהודי בחו"ל לא לתקופה קצרה. מחלקת הנוער

והחלוץ מביאה ארצה אלפי בני נוער מחו"ל לחודשי הקיץ בעיקר, אבל הרוב המכריע

של בני נוער אלה כמעט ואינם נפגשים במסנרת תכנית זו עם נוער ישראלי. אני יודע

שמרי פעם יש פניות , וגם תנועות הנוער עושות זאת, לאירוח בני נוער מחו"ל בסופי

שבוע בבתיהם של בני נוער ישראלי. הצענו שמתוך שלושה השבועות שבני הנוער

נמצאים בארץ הם יהיו צמודים לנוער ישראלי במשך תקופה של 10 ימים, על פי תכנית

מתאימה.

עשינו זאת לפני שנתיים בהצלחה רבה מאד עם מספר קבוצות. הצעתי זאת לא פעם

ולא פעמיים לאנשים במחלקה, שיבנו-תוכנית שתכלול שהייה משותפת של נוער מחו"ל עם

נוער ישראלל. אני יודע שהפורום הישראלי הולך עם תכנית אהבה כזו, שאנחנו שותפים

לח. ההצעה שלנו היא להרחיב זאת למסגרות יותר גדולות של מחלקת הנוער והחלוץ,

כדי להבטיח ש10 ימים מתוך שלושה השבועות לשהותם בארץ הם יימצאו בחברת נוער

ישראלי.

חי מרדכי;

אני רוצה לציין שהקשר עם נוער יהודי מחו"ל המגיע לביקור בארץ קורץ מאד

לבני הנוער בארץ. הייתי בפעולת הסברה של המועצה הציונית, וכאשר בקשתי מתנדבים

לפעולה בקרב העולים שנמצאים בארץ לא קמו רבים להתנדב לפעילות הזאת, אלא שניים

או שלושה בלבד. רובם ציפו לקשר עם הנוער מחו"ל, אולי בתקווה לנסוע פעם לחו"ל,

או ליצור קשרים עם צעירים משם.

חשוב על כן להדגיש כי הפעילות לקליטת העולים היא עבודה חשובה ביותר, אף

אם היא אפורה, וגם אם אינה זוכה להרבה תשבחות ודברי הלל. כאמור, זו עבודה

חשובה ביותר גם בתחום עידוד חעלייה. כי כאשר משפחה עולה נקלטת היטב בארץ, הדבר

משתקף במכתבים שלה אל קרוביה וחבריה שנשארו בחו"ל, וזה עשוי לעודד גם אותם

לעלות. צריך לתפוס את הדברים בפרופורציה הנכונה. ומאחר ואנחנו יושבים כאן עם

נציגי תנועות הנוער השונות, הייתי מצפה מהן להכנס יותר לתחום של טיפול בעולים

שנמצאים בארץ. נכון שזו עבודה קשה, אבל יש לה הישגים.

לחצתי על משרד הקליטה לעשות משהו מיוחד בהגיע העולה לשדה התעופה, והסברתי

שבשביל העולה המגיע אלינו זה הרגע היחודי, המרגש מאד והמיוחד שבו מסתיימות

לגביו אלפיים שנית גלות, ומתחילה עלייתו לארץ. ולא יתכן שהרגע הגדול הזה יישחק

על ידי טיפול פקידותי בנוסח הידוע שעליי שמעני גם היום.



דרושים אמצעים מאד קטנים כרי להפוך את הרגע החשוב הזה לחגיגי ולא אפרורי.

זה לא אומר שצריך להביא את התזמורת הפילהרמונית של תל אביב לשדה התעופה עם

בואו של כל עולה, אבל אפשר בהחלט לדאוג לכר שאת פני העולים יקבלו נערות

ונערים עם זר פרחים ועם בחיוד חם ומקרב. ואם האווירה בשדה התעופה תהיה חגיגית

זה עשוי להשפיע גם על אותו נהג מיניבוס.

את האתגר הזה אני זורק לחצרה של המועצה הציונית, אף כי באותה מידה יכולים

לבצע אותו ארגוני מתנדבים רבים. צריך לקיים תורנות בין ארגוני המתנדבים השונים

ובין תנועות הנוער, אולי אפילו בצורה של תהרות, כך שכל ארגון יהיה אחראי

לקבלת פני העולים ביום מסויים. ביום הראשון יהיה זה ארגון הצופים, ביום השני -

השומר הצעיר, ביום השלישי - בית"ר, ביום הרביעי - בני עקיבא, ביום החמישי -

ארגון ה-35, וכן הלאה וכן הלאה. הייתי מגיע לרשימה של 50 או 60 ארגונים, כך

שכל רשימה היתה אחראית ליום בזה בשדה התעופה אחת לשלושה או לארבעה חודשים.
די מנחם
שמי דבורה מנחם, ואני ממדור החינוך במשרד הקליטה. אנחנו עוסקים יותר

בכיוון החינוכי לימודי, ולא כל כך בקליטה חברתית. אני חייבת להודות שכמעט ולא

היה לנו קשר עם תנועות הנוער. אם יש תנועת נוער הרואה כחלק מהמשימות שלה גם את

הסיוע בתחום הלימודי, אשמח מאד לשתף עמה פעולה וליצור אתה דברים משותפים בתחום

הזה.

אני רוצה לספר מה לדעתי מטריד אח הנוער המגיע לארץ, בניגוד למה שמטריד את

הוריהם ואת האנשים היותר מבוגרים. הנוער מוטרד בענין הלימודים. הם פשוט

מוטרדים משיטת הלימודים ודואגים איך יעברו את הבגרות, איך ישתלבו בלימודים

ויסתדרו עם המקצועות השונים. אפילו לימודי המתמטיקה שנראים לכאורה אותו דבר,

מטרידים אותם, כין שיטות הלימוד בארץ ממנה באו שונות מאלו הנהוגות בארץ, ומאד

קשה לתלמידים בכתה י' ואילך להשתלב במערכת הלימודים.

בעייה נוספת שמטרידה את הנוער זה הנושא החברתי. פתאם הם נוטשים את החברה

שהיתה להם באץ המוצא, ובאים להברה חדשה, שהרבה פעמים היא מאד מזלזלת, ופה ושם

צוחקים מהריש המתגלגלת של העולים וכוי. הייתי מאד שמחה םע תנועות הנוער היו

לוקחים על עצמם להתקרב ולעזור לתלמידים העולים בהיותם בבית הספר, ולאו רוקה

בפעילות של אחר הצהרים. אני מתכוונת שבצורה חופשית לחלוטין יקחו על עצמם את

המשימה לעזור לתלמיד העולה היושב לידם גם בתחום הלימודי וגם בתחום החברתי.

לפגי שבוע הגיעה אלי משפחה מאוסטרליה, שלפני כחצי שנה עלתה ארצה והתיישבה

בירושלים, שכרה דיור ומצאה תעסוקה. אם המשפחה התקשרה אתי והתלוננה שלבנה יש

בעיה עם לימודי היהדות. היא הסבירה לי שלילד שאינו יודע את השפה קשה הדבר פי

כמה. שאלתי אותה אם היתה במשרד הקליטה במחוז שלה, והיא השיבה שלא היתה זקוקה

לעזרה ולכן גם לא פנתה לשם כי היא הסתדרה בכוחות עצמה, עד שהתגלה הקושי הזה

אצל הילד. זה מאד משמעותי, כי ההורים לא תמיד מודעים לזה שלילדים שלהם יש

בעיות רבות כל כך, כי הם בעצמם טרודים יותר במציאת דיור ותעסוקה לאב המשפחה

ולאם המשפחה, ולא תמיד ולא מיד מודעים לקשיים של ילדיהם.

הערה נוספת לגבי האימוץ שהוזכר כאן. אני מתייחסת בעיקר לעולים מאתיופיה.

לא הייתי מציעה להתחיל לאמץ את האתיופים. משיחות עם חברה מהעדה התרשמתי שהם די

עייפו מהפטרוניות שמגלים כלפיהם גם משמרד הקליטה ומארגונים רבים אחרים. הייתי

רוצה שתקבלו אותם כחברים בתנועות הנוער השונות, במיוחד בבני עקיבא ובתנועות

דתיות אחרות מאחר והם דתיים וקל להם להזדהות עם התנועות האלה. הייתי מאד שמחה

אילו יכולתם לקבל אותם כחברים בתנועה, כשותפים שווים.
היו"ר מי קליינר
הדוברים השונים ניסו להעמיס עול כבד על כתפי תנועות הנוער, והיינו רוצים

לשמוע את התייחסותכם לדברים שנאמרו כאן.



כיוון שאין עדיין מתנדבים לדבר, אנסח לשבור את הקרח, ואדבר על הפעילות של

צב"ר. צב"ר זה צופים בני יורדים בארצות הברית. צב"ר נוסד לפני- 13 נהש, ובימים

אלה אנחנו חוגגים את חגיגת הבר-מצווה. דרך קשרים שהיו לנו עט הצופים הרשמיים

באצרות הברית, נציגנו שם מצא לנכון לעבוד - במקרה שלו -באיזור וושינגטון עם

בנים ובנות של שליחים ושל עובדי הקונסוליה וכר הלאה. והיום הגענו למצב בו יש

לנו 1700 חניכים ב-13 שבטים ברחבי יבשת ארצות הברית, וברור שלא כולם הם בני

שליחים ועובדל קונסוליות, אלא בעיקר בני יורדים. אין אנו רואים אותם כבניהם

שלנפילת נמושות, אלא יותר בבחינת נערים שנשבו בין גויים, והם לא צריכים לסבור

בשל מה שעשו הוריהם.

במצב הנוכחי אנחנו מטפלים ב-1700 חניכים, שרובם בני 'ורדלם, ומטרת ההגשמה . .

היחידה של התנועה הזאת היא להעלות את בוגריה לישראל. הווה אומר, חניך מעבר

לכיתה '"ב לא יכול להמשיך להיות חניך התנועה הזאת. ברגע שהוא מסיים '"ב כיתות

ואינו עולה ארצה, הוא עוזב את התנועה. הוא גם לא יכול להדריך בה אחרי שסיים את

ביתה '-'ב ולא עלה ארצה. מי שמדריך בשבטים האלה, והמתכונת היא מתכונת זהה

לחלוטין לזו הנהוגה בארץ, עם תכניות ו!דרכה שיוצאות מהארץ, שם את הדגש על חינוך

לארץ ישראל. הווה אומר, אין הוא עורך טיולם להכרת איזורים שונים בארצות הברית,

פרט ליציאה ליער, למשל, כאשר בתוך היער מדמיינים את פארק היררן או מקום דומה

בארץ.

אנחנו יכולים לשכור רק מדריכים שנמצאים תקופת זמן מוגבלת בארצות הברית,

וזה התנאי, לבל יווצר מצב של הזדהות עם מישהו שלא עולה ארצה. אנחנו נאלצים

לשכור מדריכים בשכר של 400 דולר לחודש כדי שיחזיקו שבטים וירכזו שכבות בוגרות,

ויש לנו 23 כאלה. כל הפעולה הזאת נעשית על ידי שליח אהד בלבד, שהוקצה לנו על

ידי הנוער והחלוץ

אנחנו משתפים פעולה עם הנוער והחלוץ בנושא "חץ-וקשת", זאת תכנית שבהחלט

משתפת נער אמריקאי מול נער ישראלי כשהם נמצאים ביחד במשך 6 שבועות ככבשן מצרף

של הגדנע, דרך קטעים צבאיים וקטעים חוויתיים וטיולים בארץ. הקשר שנ1צר ביניהם

ונשמר ביניהם גם לאחר מכן הוא טוב בצורה בלתי רגילה, ואפשר כבר להתחיל לקטוף

את חפירות.כאשר הצעירים מגיעים ארצה הם מזכירים האחד לשני; אני הוא זה שהייתי

אתך בשדה בוקר, או במקום פלוני אחר.

אני מסכים שהקטע של אחד מול אחד הוא הקובע. גם בשבטי צב"ר אנחנו נוהגים

במה שקרוי בארץ בשם שבט-אחים, כאשר מול כל שבט בארצות הברית יש שבט בארץ שהוא

אחראי על הקשר עם השבט בארצות הברית. שבט דיזנגוף תל-אביב, למשל, קשור עם שבט

ברונקס בניו-יורק, וזה אומר עלונים המגיעים מהשבט, חומר הדרכה נוסף, מכתבים

בין אנשים. גולת הכותרת הם מחנות הקיץ, כאשר החניכים מצטרפים חופשי למחנה הקיץ

של השבט שלהם באותה הנהגה. בשנה שעברה היו כ-15 או 20 חניכים שהגיעו לקורסי

הדרכה מסכמים של האיזורים. מגיעים גם חניכים בודדים לקורס המדריכים הבכיר.

למועצת התנועה מגיעים חניכים מארצות חברית כמייצגים את התנועה בחו"ל.

הפעולה הזאת נמצאת כרגע בעיצומה. לשמחתנו או לצערנו, אינני יודע באיזו

מלה לבחור, עם עור שליח אנחנו נכפיל את הפעילות. בסקר פנימי שעשינו בארצות

הברית מצאנו שאם נוציא עוד שליח לאיזור לוס-אנגילס סן-פרנציקו אנחנו נוכל

להוציא עוד 200 חניכים, ואלה צעירים שאם לא נטפל בהם קל לנחש מה יקרה להם.

יצא לי להשתתף בכמה דיונים על נושא בלימת ירידה וקליטה. מעבר לדיבורים

אנחנו יכולים לבוא עם שמית ומספרים צבאיים ומספרי יחידות. אני חייב לציין את

שיתוף הפעולה היוצא מן הכלל עם אגף כוח אדם בצה"ל. חבר שלנו עוסק בנשוא הזה

בארץ, ויחד עם עוד הרבה דברים שהוא עושה הוא מלווה אישית כל אחד ואחד מהאנשים,

נכון להיום יש 64 איש שב-4 השנים האחרונות המשרתים בצה"ל. קבוצה של 47 איש

ועדת העלייה והקליטה



מתכוננת לעלות השנת ארצה, כר הם הודיעו, כאשר 13 מהם מתחברים לגרעין שלנו

שהולך לקיבוץ. אני חייב לציין מול הבירוקרטיה את צה"ל שבהחלט דואג שמי שהוא

בוגר מחשבים לא יילך רווקה לקורס נהגים בבית-נבאללה ודברים לומים. בהתחשב

בעובדה שהוא נמצא לבד בארץ אנחנו דואגים לו למשפחה מאמצת מבין בוגרי התנועה אם

אין לו קרובים בארץ,

בל הנושא הזה עומד על שליח אחד בחו"ל, ובוגר התנועה המטפל בנושא הזה בארץ

כולל הקשרים עם חו"ל, וטיפול פרטני בכל אחד ואחד בארץ. נבון להיום ישנם ב-100

בני יורדים שנמצאים בתהליך חזרה לארץ.
היו"ר מ' קליינר
אני רוצה להביע את הערבתי העמוקה לדברים ששמעתי זכאן היום. אני מנסה

לחשוב שאילו מימסד ממשלתי זה או אחר היה מטפל באופרציה בזו, במה כוח אדם היה

מוקדש לנושא הזה. אין ספק שזה אכן היתרון הגדול שיש לארגונים וולונטריים.
יי צירוז
באשר חזרתי לפני חודש מארצות הברית פגשתי במטוס משפחה של עולים, שעלו

כתוצאה מביקורים תדירים בישראל, הם סיפרו לי כי אחד מ-7 מבקרים קבועים בישראל

עולה בסופו של דבר ארצה. וגם זה מוכיח שאין תחליף לעבודה וולונטרית, אכן תודה

מגיעה לכם, לכולכם.
רינת אלחנן
אני מאמינה שיש הרבה תנועות נוער שהיו רוצות לעזור ולהשתתף בפעולות

ההתנדבותיות השונות להבאת נוער מחוי'ל, להיות אתם ולעזור להם בתחום החינוכי

ובתחום החברתי, אבל אין להם את הרקע הדרוש, אין להם אנשים שיעמדו מאחוריהם

ויאמרו להם מה ואיך לעשות. אני חברה בנוער הלואמי ואינני מאמינה שיש מאחורינ

גוף שיכול לדרבן אותנו או לקשר אותנו עם אלה שזקוקים לעזרה. אנחנו צריכים

אנשים שיצרו את הקשר הזה, ואז נוכל אנחנו לעזור לעולים.
יי רוגוב
אני רוצה להוסיף שאנחנו שולחים עכשיו 379 "שליחים" למחנות קיץ ברחבי

ארצות הברית, והם משמשים מדריכים במחנות האלה. כל הפעולה של מחנות הקיץ

היהודיים בארצות הברית היא חינוכית ביותר. ישראלים צעירים יושבים במחנות האלה ,

כל תקופת המחנה ומשמשים מדריכים מקצוענים בשטחים שונים ובמקצועות שונים. זה

אחד המכשירים האפקטיביים ביותר שאנחנו מכירים. קרוב ל-400 שליחים אלה באים

במגע עם 50 אלף בני נוער יהודי בארצות הברית מדי שנה, שלא לדבר על המפגש שלהם

עם מספר גדול יותר של יהודים כי לעתים הם גרים בבתי חניכים ושם פוגשים באחים

ובאחיות של הצעיר שנמצא במחנה הקיץ, וכמובן גם את הוריו ולעתים גם קרובים

נוספים. כך שקרוב לוודאי הם פוגשים 100 אלף יהודים בתקופת הקיץ שהם נמצאים שם.

אני מזמין את תנועות הנוער לשלוח מועמדים ךלמחנות האלה. זה דורש הדרכה

וחכשרה מיוחדת, אבל זו אחת הפעולות היפות ביוךתר שאנחנו עושים, אם לא גולת

הכותרת של המחלקה.

מיכל;

אני מתנועת הצופים. התחילו לדבר פה על נושא המשלחות, ואני רוצה לספר

שהצופים מוציאים מדי שנה משלחת של נוער בגיל 16 עד 17, כאשר כל אחד מםה מגיע

לאחד המחנות שם. אנחנו מטפלים שם בנוער מגיל 5, במחנות יום של הj.c.c-. ועד

לנוער בגיל 18 במחנות יהודה הצעיר, מחנות העל שלהם לשכבה הבוגרת, שרוב

הפעילות שם מתנהלת בעברית.



אנחנו שולחים את המדריכים שלנו לכל סוגי המחנות, גם למחנות הפחות ציוניים

וגס למחנות היותר ציוניים, כולל מחנות הצופים שרוב הצעירים שם אינם יהודים. זה

כולל גם התארחות אצל משפחות, ובקהילות השונות. זה כולל פעילות בתור הקהילות

עם אנשים מבוגרים לותר, ולא רק עם נוער.

יש לנו גם תכנית חצי שנתית, של בני 16 שנשארים בקהילה שלושה חורשים

נוספים, אחרי שגמרו את 3 חודשי מחנות הקיץ. הם פועלים במחנות צב"ר, או במחנות

יהודה הצעיר או במרכזים קהילתיים. הם פועלים גם עם נוער בתוך בתי הספר,

נותנים הרצאות בקהילה וכוי.

המטרה שלנו איננה אולי להביא אחרינו ארצה עור אלף עולים, אלא להביא

אליהם את ישראל בכל המאצעים העומדים לרשותנו. אנחנו עושים זאת באמצעות

תערוכות, פעולות שונות ושירים ששרים בכל תנועות הנוער, ומסבירים להם מח ואיר

קורים דבריםם בישראל. אנחנו מביאים אליהם מראות מישראל ומביאים אליהם את עצמנו

כקשר ישיר שלהם עם ישראל. אנחנו מוסרים להם את השם שלנו, את הכתובת ואת מספר

הטלפון שלנו, ואומרים להם כי מי מהם שיבוא לביקור ישראל מוזמן להתקשר אתנו כדי

שירגיש עצמו בארץ טוב יותר בהיות לו מכרים בה. כל משלחת כזאת משאירה אחריה

ידידים טובים ורגשות טובים.

כדאי להזכיר גם את נושא הקרוואן שלנו, היוצא לרחבי ארצות הברית ומעלה

בפני הקהילות שם הופעה של שירים, קצת סיפורים ומערכונים, הופעה דומה לזו של

להקה צבאית. הקרוואן מגיע כמעט לכל קהילה יהודית בארצצרות הברית, ולעתים גם

למקום בו אין יהודים. בקהילות יהודיות גדולות נשאר הקרוואן מספר ימים,

ובקהילות הקטנות הוא נשאר יום או יומיים בלבד, כאשר אנשי הקרוואן לוקחים חלק

בפעילות של המרכזים הקהילתיים. הקרוואן מגיע כמעט אל כל יהודי ארצות הברית,

אין ספק שחברי הקרוואנים משאירים אחריהם רושם חיובי ביותר.

שי שפיץ!

אני חבר תנועת הנוער בית"ר. לפני שאני מתחיל לספר מה עושה בית"ר ומה

לדעתי צריכות תנועות הנוער בארץ לעשות, אני רוצה להגיד משהו בקשר למדינת

ישראל. מדינת שיראל הוקמה בשנת 1948, כאשר החזון והתקווה של כל מנהיגי

הציונות היה שהיא תמשור אליה עולים יהודים מכל רחבי העולם, שכל היהודים יעלו

לארץ ויתיישבו. אלא שהחזון הזה לא הוגשם. אנחנו הננו העם היחידי בעולם שרוב

העם חי מחוץ למדינה שלו.

גם סינים מהגרים לארצות הברית, גם איטלקים מהגרים-לשם, אבל הרוב של העמים

האלה נמצא בארצו, במולדת שלו. הדבר הזה חייב להדליק אצל כולנו פעמוני אזעקה,

ועלינו לראות מה דפוק בכל השיטה פה.

הדמינה הזתא היא מדינת היהודים. אם לא נבין שעלייה זה הצורר הכי חשוב

ודחוף של המדינה הזאת, ואם לא נדאג לכר שעולים יבואו, ואם נפסיק להאמין בכר

שאנחנו יכולים להוות מקום משיכה לעולים, אז אין לנו מה לחפש פה. כי המהות של

המדינה היהודית, של המדינה הציונית, של מדינת ישראל זה לאסוף את כל הפזורה

בגולה ולהביאה ארצה, כדי שהגולה לא תחסל אותנו, כפי שאמר ז'בוטינסקי. והראיה

הכי טוב לחשש הזה היתה, לצערנו הרב, השואה. אין ליהודים מה לחפש בגולה.

אני רוצה לספר קצת על מה שבית"ר עושה. בארץ לא שומעים כל כר על בית"ר,

אבל כמעט בכל קהילה יהודית בחו"ל אפשר למצוא סניפים של בית"ר. במוסקבה, למשל,

נפתח מעוז של בית"ר שפועל בלי רשות של השלטונות שם. מי שמכיר את האידיאולוגיה

של בית"ר ושל סוציאליזם וקומוניזם יודע שאין הם הולכים כדיוק ביחד, ובכל זאת,

ועל אף הסיכון קיים סניף של בית"ר במוסקבה, ומתקיימת בו פעילות שבועית שוטפת

וחינור ציוני. המטרה הסופית היא להביא משם כמה שיותר עולים לישראל, לבל ינשרו

לארצות הברית או למדינות אחרות.



לפני שהיהודים עולים ללארץ הם מקבלים בדרך כלל הכשרה בחו"ל, מגיעים ארצה

למפעלי קיץ ולמפעים אחרים, כמו הצעירים המגיעים ארצה בגיל בר מצווה, מביאים

אותם לכותל ומפגישים אותם עם חברה מבית"ר בארץ, ששומרים אתם על קשר גם אחרי

שחזרו לארצותיהם. מי שמגיע למ3על הבר-מצווה, מגיע בדרך כלל גם למפ.על הקיץ בשנה

שלאחר מכן, תחרויות ספורט וכוי. במושב נורדית בשרון יש גם אולפן לעולים

המגיעים דרך בית"ר, ושם הם מקבלים השלמה לחינוך. מלמדים אותם עברית וקצת

היסטוריה ודברים דומלם. ביררשלים לש מרכז חשמונאי, שהוא מרכז להעמקת החינוך

והתודעה הלאומית בקרב הנוער. זה אמור לענות גם על הבעיה של מניעת הירידה. ישנם

עוד מרכזים במקומות שונים בארץ שיש בהם הרבה קליטת עלייה.

אני רוצה להתייחס לתפקיד של תנועות הנוער. חוץ מענין הקליטה של עולים

מחו"ל, תנועות הנוער צריכות למלא את תפקיד משרד החינוך במניעת הירידה. משרד

החינוך פשט את הרגל, משרד החינוך אינו מחנך יותר לערכים, ולפי דעתי לא מחנך

יותר לציונות. משרד החינוך פשט את הרגל. תנועות הנוער, ואין זה משנה מאיזה

גוון של הקשת הפוליטית, חייבות לקחת את העבודה הזו בידיהן. נכון שזו עבודה

קשה, עבודה עם הרבה אחריות, אבל אנחנו חייבים לעשות אותה. אנחנו חייבים לחנך

למניעת הירידה. משדד החינוך אינו עושה זאת, ועל מערכת החינוך אבד חקלח, ובתי

הספר כיום הם כתל חרושת לציונים ולא בתי ספר המלמדים ערכים, 5רט לבתל ספר

יחידי סגולה.

התפקיד של תנועות הנוער, חוץ מההגשמה וההתישבות,ך זה מניעת הירידה, חינוך

לאהבת הארץ, אם באמצעות טיולים המלמדים אהבת הארץ דרך הרגליים, ואם באמצעות

פעולות המרגישות את הקשר של העם היהודי למדינה הזאת.

כל הדברים האלה נשמעים כדיבורים גבוהים, אבל הכל בידינו. כל בחור שיקבל

חינוך ציוני ויעשה טרור להורים שלו כאשר יגידו לו שהם מתכוונים לרדת לארצות

הברית לנ?שך שנה או שנתיים כרי לעשות שם כסף, ישאר בסופו של דבר בארץ ביחד עם

הוריו, וזה רווח נקי של כולנו.
גי ספיר
אני חבר בתנועת הנוער מכבי צעיר. רציתי לספר על הפעילויות שאנחנו עושים

בתחום העליה. יש לנו סניף של מכבי צעיר בלונדון, שפועל על תקן של הצופים

העובדים בארצות הברית. זה סניף שהתחיל לעבוד לפני שנתיים בערך,ך ועכשיו פועל

בעצמו בגלל בעיות תקציביות, כי אין כסף בשביל שליח שיחזיק את המקום.

הסניף הזה בנוי על נערה בת של יורדים, הלומדת בשמינית, והיא עובדת שם עם

קבוצה של צעירים מכתות טי, ועם קבוצה של צעירים מכתות חי. הסניף הזה שולח זו

השנה השניה בוגרי כתות ח' לקורס מדריכים של מכבי צעיר המתקיים בקיץ ונמשך

שבועיים וחצי. אוורי גמר הקורס החניכים עוברים עוד מספר פעולות ביחד עם בני

השכבה שלהם בארץ. הם מתארחים יומיים בבתים, יוצאים לטיול בין יומיים שלושה

וכוי.

ההגשמח של הסניף הזה איננה בהכרח לעלות לארץ, אבל זה הקו שעובר שם.

העלייה לארץ זה הדבר החשוב ביותר שם. אבל הצעירה השמיניסטית תסיים בסוף השנה

הזו את תפקידה,ך כי היא תעלה אז לאדץ. התנועה ניסתה לאדגן להם משפחה מאמצית,

אבל עד לפני שבוע לאהצליחה בזה. זה מתחיל עם בעיות תקציביות, ועובר לבעיות

אידיאולוגיות, ואי רצון לשאת באחריות, כאשר אומרים: הילדים וזם לא שלי,ך ואני

לא רוצה לקחת עליהם אחריות וכו' אינני יודע איך קורה דבר כזה במדינה שעלייה

היא החמצן שלה.

המכביד מאורגנת על ירי מכבי עולמי. זה מאורע שקורה אחת ל-4 שנים, כאשר

ספורטאים להודים מכל העולם באים לארץ להתחרות בענפי הספורט השונים. זה בנוי על

תקן דומה לזה של האולימפיאדה, והיא תיפתח ב-3 ביולי השנה, ותהיה זו מכביית

הבר-מצווה.



תוך הפעילות הספורטיבית תעשה גם פעילות חינוכית באמצעותך עיסוקים שונים

וטיולים להכרת הארץ. זה נעשה גם על ידי מכבי צעיר, של קבוצות נוער, וגם דרך

בתי ספר העוסקים באירוח,
שמעון
אני חבר בנוער הדתי. רציתי להתייחס לדברים שאמרה כאן רינת, כאשר התלוננה

על שאיש איני עומר מאחורינו. נכון שחשוב לפגוש עולים, לחייך אליהם, לראות אם

מישהו מהם זקוק לעזרה ולהגישה לי. כל אחו יכול לעשות זאת בתחום הספציפי שלו.

בשביל זה לא צריך ארגונים או שליהים. כל אחר יכול לעשות און זה בתחום האישי

שלו. ואת אותו הדבר צריך לעשות גם בתחום מניעת הירידה.
ר' אלחנן
אני מדריכה בתנועת נוער ואני לא מכירה עולים.

אז אתם יכולים להתמקד בנושא מניעת הירידה
ח' מרדכי
אני מוכן למסור לך ולאחרים את הכתובת אליה תוכלו לפנות בענין זה.
היו"ר מ' קליינר
אני בטוח שנציגי משרד הקליטה ישמחו אם תפנו אליהם, והם יספרקו לכם שמות

וכתובות של ילדי עולים שיוכלו להעזר על ידכם בקליטה החברתית שלהם.

אני רוצה לציין שהיה זה דיון מעניין ביותר שמוכיח שיש עוד הרבה מאד

אפיקים לפעולה. אני שותף לדעתו של מר רוגוב, שאילו היינו עושים את הדברים קצת

אחרת ניתן היה להעלות עוד מיליון להודים לישראל, כי הפוטנציאל הזה קיים. וזו

הרי בעצם תמצית הקיום שלנו.

הבעיה בעיני איננה בהימצאות רוב היהורים בישראל, מפני שלצערי הרב הדבר

יקרה בלאו הכי תוך 10 או 20 השנים הקרובות, פשוט בגלל מה שקורה היום ביהדות

הגולה כאשר אחוזי ההתבוללות בה הם כל כך גבוהים. אבל אני בטוח שלא לרוב כזה

התכוון זאב ז'בוטינטקי כאשר דיבר על רוב היהודים בארץ ישראל. אני רואה בבואם

של יהודים רבים ככל האפשר לישראל פעולת הצלה של היהודים.

לדעתי צריך לשרך בין רצונם של יהודים רבים בגולה שנכרם יהיה יהודי, ובין

האפשרותך להשיג את הדבר הזה. הסבירות שנכדם של יהודים בגולה יהיה יהודי היא

נמוכה, ובוודאי שהיא פחותה מ- 50%. היהודי בגולה רוצה בהמשכיות. אבל חיי היום

יום זורמים להם, ובסופו של דבר הוא חי עם הסכנה הזו. תפקידנו לא להניח לו.

איננו צריכים להגיד ליהודי בגולה שיבוא אלינו מפני שאנחנו זקוקים לו, גם

אם זה נכון. עלינו לנצל אלמנט חזק בהרבה מזה. אנחנו צריכים להגיד לו שאנחנו

יודעים כי חשוב לו שהנכר שלו יהיה יהודי, ויש רק מקום אחד בעולם שבו אין

היהודים מתבוללים, ושבו יש בטחון של 99,954 שנכרו אכן יהיה יהודי. המקום הזה

הוא מדינה ישראל.

אם הישיבה הזו תרמה, ולו במעט, לשיתוף פעולה בין הגורמים השונים העוסקים

בנושא הזה ועוררה רעיונות חדשים אצל אנשים העוסקים בפעילות הזו וליצירת כמה

קשרים, היתה זו ישיבה חשובה. אני מודה לכולכם. ישיבה זו נעולה.

(הישיבה ננעלה בשעה 11:00)

קוד המקור של הנתונים