הכנסת האחת-עשרה

מושב ראשון



פרוטוקול מס' 37

ועדת החוקה חוק ומשפט

יום ב' כ"ה בארר התשמ"ה, 18 במרס 1985, 00!0ו

נכחו: חברי הועדה;

אליעזר קולס - יו"ר

מרדכי וירשובסקי

דוד ליבאי

מוזמנים;

א. דיאמנט - משרד המשפטים

ג. ויסמן - " "

י. לוי - " "

י. קרפ - " "

השופט (בדימוס) איים לנדא

פרופ' ש"ז פלר

ד"ר ג. קלינג - לשכת עורכי הדין

מזכיר הועדה; ש. סגר

קצרנית; א. אשמן

סדר היום; א. חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מסי 6), התשמ"ד-1984

ב. תקנות בית משפט (אגרות), התשל"ו-1976 - תיקון

ג. תקנות ההוצאה לפועל (אגרות שכר והוצאות),התשכ"ח-1966- תיקון



א. חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 6), התשמ"ד-1984

היו"ר א. קולס;

אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החוקה חוק ומשפט.

קיבלתי מפרופסור פלר הצעה חדשה לתיקון סעיף 203, שהיה הסעיף האחרון שעסקנו

בו בישיבה הקודמת. לפי מה ששמעתי מכל הגורמים לפני הישיבה, ההצעה של פרופסור פלר

טובה בעיניהם. נדמה לי שהצעה זו עונה לכל הדרישות שהיו לנו בישיבה הקודמת וגם

לדרישות שהציג משרד המשפטים. פרופסור פלר איחד בנוסח שלו את הרצון שהובע בועזו;,

ואבקש ממנו להציע את הצעתו.

פרופי ש"ז פלר;

ההצעה היא; "הודעת ערעור תפרט את נימוקיו. ואולם, לא ניתנו בהודעה נימוקים

או לא פורטו במידה מספקת, יורה רשם בית המשפט למערער להגיש נימוקים, או נימוקים

מפורטים יותר, במועד שיקבע. לא עשה המערער כך, רשאי בית המשפט, בתחילת הדיון

בערעור, לדחות את הערעור כלתי מנומק". העקרון הוא שהודעת ערעור צריכה להיות

מנומקת, לא רק מבחינה כמותית אלא גם מבחינה מהותית. אם אין ההודעה מנומקת או לא

די מנומקת, "יורה רשם בית המשפט..." בזה יש חידוש, ברוח ההצעות של חר-הכנסת

ליבאי.

פירוש הדבר הוא שהמדינה - המדיני; בפרקליטות - לא יכולה להיות מפותעת כשהיא

באה לבית המשפט ואין נימוקים, אין יודעים מה יהיו הנימוקים, והמדינה צריכה לעמוד

לפני בית המשפט ולנמק את התגובה שלה כשאיננה יודעת על מה להגיב. כאן בא שלב

פרילימנרי; אם אין הערעור מנומק או אינו מנומק די הצורך, יורה ושם בית המשפט

לנמק או להשלים את ההנמקה.

אבל הדבר הזה עדיין איננו מכריע את גורל הערעור ואפילו הוא בלתי-מנומק.

ולכן בהמשך ההצעה נאמר "רשאי בית המשפט, בתחילת הדיון בערעור, לדחות את הערעור

כבלתי מנומק" - אם המערער לא מילא אוזר הוראות הושם.

בבהצעה זו יש אלמנט של פשרה. מהי הפשרה? לא מילאו אחר הוראות הרשם לנמק את

הערעור או להשליט הנמקה, בכל זאת רשאי בית המשפט לגשת לערעור ולא לדחותו. זו

השיטה כשאין לנו אלא ערכאת ערעור אחת ולא שתי ערכאות ערעור. אילו היתה ערכאת

ערעור שניה, אפשר היה בערכאה השניה להגיד למערער; לא מילאת אחר ההוראות, באופן

פורמלי נדחה הערעור.

אדוני היושב ראש, אמרתי לך שנוסח זה מקובל עלי, ואמרתי זאת, כמובן, גם

בהתחשב בדברים שנאמרו בישיבה הקודמת של הועדה הנכבדה. אבל אני רוצה להעיר שתי

הערות.

לפי הנוסח שלפני הועדה וגם לפי דבריו של פוופטור פלר, הרישא של הסעיף הוא

ללא תוכן. אם יש ברירה לא לנמק הודעת ערעור, אפילו עורכי דין יגישו הודעה בלי

נימוקים, ומי שיצטרך לעשות את המלאכה הוא רשם של בית המשפט. הרשם יצטרך לעור על

1.ו(יקיט ולהחליט אם יש צורך בנימוקים או שאין צורך.



אני רוצה לחזור ולציין שמי שביקש את התיקון זה דווקא רשם בית המשפט העליון,

שאיננו יושב בטל, יש לו הרבה עבודה, והנה לפי הצעה זו הוא יצטרך לעשות מלאכתם של

אחרים, שהמלאכה הזאת היא שלהם.

לפי ההערות שנשמעו כאן, אני רואה שאין ברירה. אבל אני הייתי מעדיף שתהיה

חובה על סנגור - להבדיל מאדם שאיננו מיוצג על ידי עורך דין - להגיש את נימוקי

הערעור.

היו"ר א. קולס;

יש לי מספר הרהורים שאני רוצה להשמיע אותם בקול רם. מה אנחנו באים לעשות

כאן? פרופסור פלר ניסה לגבש לנוסח של חוק את הפרקטיקה הנהוגה, אותה תארו כאן

חברי הכנסת שעוסקים במקצוע עריכת דין, וניסה גם להתגבר על רובעיה שאסירים מגישים

ערעור בלי סנגור ואילו אחרים נעזרים בסנגור.

השינוי המרכזי לעונה המצב הקיים הוא שבהצעה זו קובעים כלל שבכל מקרה אפשר

להגיש תוך 45 יום את הודעת הערעור בלי נימוקים, ואחרי כן לקבל למעשה ארכה נוספת

כדי להגיש את הנימוקים. אין שום סיבה לא לנצל את האפשרות לארכה נוספת, למעשה

כולם יגישו הודעת ערעור קרוב ככל האפשר לתום 45 הימים, ואחר כך יקבל ארכה של

שבוע או שלושה שבועות להגשת נימוקים.

אם אמנם זו תהיה התוצאה, אני רוצה להציג שתי שאלות. הראשונה - מדוע לא

לקבוע מראש תקופה ארוכה ליותר להגשת ערעור, 50 או 60 במקום 45 יום, ובתוך התקופה

הזאת צריך יהיה להגיש ערעור עם נימוקים? והשאלה.השניה; למה לא להשאיר את הנוסח

הקיים היום בחוק?

ג. ויסמן;

בנוסח הקיים אין חובה של הגשת נימוקים.

היו"ר א. קולס;

החובה כאן היא ריקה מתוכן, כי אין סנקציה בצד החובה.

פרופי ש"ז פלר;

החובה היא רופפת בגלל השיטה הבסיסית שלנו, אפילו לפי הצעת משרד המשפטים, כי

בסופו של דבר רשאי בית המשפט לדון בערעור גם ללא כל נימוק, גם בהודעות ערעור של

אלה שחייבים לנמק. הדבר היה שונה אילו אמרו בהצעה המקורית שבאין נימוקים ידחה

בית המשפט את הערעור. אבל זה בלתי אפשרי אצלנו, גם בגלל הפרקטיקה וגם בגלל

העובדה שאין לנו אלא ערכאת ערעור אחת. ממילא החובה לנמק איננה מלאה, כי אדם יכול

עוד לסמוך על בית המשפט שיבדוק את הערעור גם אם לא נומק ויגש לדיון.

אני מציע שבמקום שבית המשפט בכל הרכב יבדוק אם יש מקום להורות להשלים

נימוקים, אדם אחד יעשה זאת, והוא יעשה זאת בשלב שהוא עדיין אדמיניסטרטיבי,

שאיננו מחייב את נציג המדינה לבוא ולהתכונן לריק למשפט.



היו"ר א. קולס;

בגלל דבריך ובגלל ההתחשבות בפרקטיקה הקיימת, אמרתי מראש שהכיוון של התיקון

שהצעת הוא נכון. רציתי להוסיף שבעצם בענין זה לא משנים הרבה. עצם ההכרזה שהודעת

ערעור תהיה מנומקת היא הכרזה כללית של המחוקק שהא רוצה מאר שעורכי דין יתחיל1

לנמק הודעות ערעור ושהליר הערעור יהיה הרבה יותר קצר. לזה אי אפשר להגיע.

אני רוצה להעלות ענין למחשבה. הואיל וכבר נותנים 45 יום להגשת ערעור,

ואנחנו יודעים שזה יהפוך לשיטה ובמרבית המקרים יגישו ערעור ללא נימוקים כדי

להרויח זמן נוסף - - -

פרופ' ש"ז פלר;

מי מעונין בזה?

היו"ר א. קולס;

עורכי הדין, לפעמים גם המערער.

פרופי ש"ז פלר;

מערער שיושב בבית הסוהר?

היו"ר א. קולס;

גם אם הוא יושב בבית הסוהר עדיין נוח לו משפט פתוח מאשר סגור. משרד המשפטים

לא היה מגיש הצעת תיקון אלמלא היה מצב כזח שמערערים בעצם רוצים בדחיה. אם המערער

לא רוצה בדחיות, הוא יכול תיכף למחרת התביעה להגיש כתב ערער מנומק כדי שלא יהיה

עיכוב. מערער שרוצה לעכב את הדיון, מגיש ערעור לא מנומק, אתר כך הוא בא לבית

המשפט לבקש דתיה כדי שיוכל להכין נימוקים. אנחנו עוסקים פה רק במקרה שהמערער

רוצה בדחיה, לא שהתביעה רוצה בדחיה.

במקום לקבוע שרשאי רשם בית המשפט להורות למערער להגיש נימוקים במועד שנקבע,

מדוע לא נתחום את הזמן ולא נאמר שהנימוקים יוגשו תוך 10 או 15 יום לאחר שרשם בית

המשפט הורה להגיש הודעת ערעור מנומקת. אם לא נקבע מגבלת זמן, מה הועילו חכמים

בתק נתם?

ג. ויסמן;

זכות הערעור היא זכות קונסטיטוציונית.

היו"ר א. קולס;

הזכות עומדת. יש 45 יום להגשת ערעור ועוד 15 יום להנמקה.

פרופי ש"ז פלר;

אתה מציע במקום "במועד שיקבע" לכתוב: לא יאוחר מ-5ו יום. אם יקבעו רק 10

ימים, זה יפגע בזכות הערעור.

ג. ויסמן;

אני מבינה שהיושב ראש ופרופסור פלר רוצים לקבוע שאם לא הוגשו הנימוקים לפי

הוראת הרשם, בית המשפט ידחה את הערעור.

לא. נשאר הפסוק האחרון בהצעה של פרופסור פלר: "רשאי בית המשפט..."

אנחנו חיים לא רע עם סעיף 203 כמו שהוא בחוק. לא היתה יזמה של ועדה החוקה

חוק משפט לשנות את סעיף 203. בא משרד המשפטים, לאחר עבודה של ועדה נכבדה, ואמר

שהמצב בנושא הזה לא כל כך טוב, רוצים לשנות את המצב. גם בהצעה של משרד המשפטים

וגם בהצעה של פרופסור פלר קובעים שהכלל הוא שהדעת ערעור תפרט את נימוקי הערעור.

זה שונה מאשר סעיף 203 הקיים שבו הניסוח הוא על דרך השלילה "לא ניתנו בהודעת

הערעור נימוקי הערעור או לא פורטו במידה מספקת..." אנחנו רוצים בנוסח החדש לתקן

את האלמנט של חובה להנמקת ערעור, ובהמשך הסעיף לומר מה יהיה אם לא הוגשו

נימוקים. אין בזה פגיעה בזכות הערעור. אנחנו רוצים באמצעות פרוצדורה לתקן את

המצב הקיים.

לשיטתכם, אני לא רוצה שעקב התיקון הזה יהיה על הרשם עומס של מאות תיקים

שהוגשו ללא נימוקי ערעור. בעצם בתיקון הזה אנחנו מודיעים לכל: אתם רשאים להגיש

ערעור ללא נימוקים, והרשם כבר יקבע לכם תאריך להגשת הנימוקים. זה יגרום סחבת של

חודשיים או שלושה, והרי זאת רציתם למנוע. אם רוצים למנוע סחבת, עורכי דין

ומערערים צריכים לדעת שהרשם יכול להורות להגיש נימוקים תוך 15 יום. לפי החוק

הקיים יש 45 יום להגשת ערעור, עכשיו תהיה עוד ארכה. ידעו עורכי דין וידעו גם

אסירים שלאתר 60 יום אין עוד אפשרות להגיש ערעור ללא נימוקים, אלא אם בית המשפט

החליט והתביעה תדע שיהיה דיון.

ד"ר ג. קלינג!

אני חושב שהדיונים בערעורים מתעכבים לא בגלל חוסר נימוקים אלא בגלל המצב

ששורר בבתי המשפט.

מקובל עלינו שכאשר ערעור מוגש על ידי עורך דין, הוא צריך לנמק אותו. זה נוח

מכל הבחינות, גם מבחינה מינהלית של עורך הדין שלא יצטרך לחזור אל התיק.

יש בעיה לגבי אותם ערעורים שמוגשים לא על ידי עורך דין, ואז 15 ימים אינם

מספיקים להגשת נימוקים, בין אם המערער יושב במאסר ובין אם הוא מהלך חופשי. אדם

שהגיש ערעור ללא נימוקים, יקבל הודעה שהוא צריך תוך 15 יום להגיש נימוקים,

כשהערעור עצמו יישמע כעבור תקופה די ארוכה. 15 ימים לא יספיקו כדי להתקשר עם עורך

דין, לאפשר לעורך דין ללמוד את התיק ולהכין נימוקים.

הוא הגיש את הערעור בעצמו ויכול להיות שיחליט להופיע בעצמו בבית המשפט, אבל

הוא צריך לדעת שאם לא הגיש נימוקים - יש סנקציה. אנחנו רוצים שידע שהוא צריך

להתקשר עם עורך דין. אני לא רוצה להבדיל בין שני סוגי נאשמים, כאלה שיש להם עורך

דין וכאלה שאין להם עורך דין, כי אז כולם יאמצו את השיטה ויעברו 45 יום בלי עורך

דין ורק אתרי כן יקהו עורך דין כדי להתחיל את כל ההליך מההתחלה. אנחנו אומרים

לאדם שאנחנו רוצים שיהיה מיוצג על ידי עורך דין. ואם לא הגיש נימוקים לערעור,

"רשאי בית המשפט..."

הכלל הוא שהערעור יוגש עם נימוקים. אם לא הוגשו נימוקים, ולא חשוב אם

הערעור הוגש על ידי עורך דין או על ידי הנאשם עצמו, נותנים לו עוד 15 יום אחרי

45 הימים שניתנו בראטונה כדי לקחת עורך דין. יבוא עורך הדין לבית המשפט, ישלים

את הנימוקים, ובית המשפט רשאי להחליט. בבית המשפט יגיד: אלה נימוקי, כי היו לי

רק 5 1 יום להכנת הנימוקים.



דייר ג. קלינג!

אולי אפשר לקבוע 30 יום. ב-15 ימים לא יספיק עורך הדין להכין את הנימוקים,

הוא יעתור לרשם בבקשת ארכה נוספת. זה רק יעמיס על הרשם.

לנאשם אין ענין בעיכובים, יש לו אינסרט שהענין יידון כמה שאפשר יותר מהר.

פרופי שייז פלר;

לפי מה שאני שומע משופטי בתי המשפס המחוזיים ושופטי בית המשפט העליון, נדמה

לי שכ-80% מהערעורים הם ערעורים שכמעט לא טעונים הנמקה כי הם ערעורים על העונש.

אם אסיר כותב שהעונש גדול מדי, המור מדי, הרי זו ההנמקה,ובמקרים כאלה לא יורה

הרשם לנמק את ההודעה. כשמדובר בהכרעת דין, אף פעם אין האיש עצמו מנמק כי דרושים

נימוקים משפטיים. 15 יום לאחד 45 יום הם 60 יום, ואינני רואה צורך להאריך את

התקופה.

ג. ויסמן;

התקופה שתיקבע היא תקופה מכסימלית. הושם לא צריך בכל מקרה לתת ארכה של 30

יום, אבל אם יהיה מקרה שדרושה תקופה כזאת תהיה לרשם אפשרות לקבוע 30 יום.

פרופ שייז פלר;

אל תקבעו תקופה, ותהיה סמכות לרשם לקבוע.

י. קרפ;

אני לא רוצה להכנס לויכוח כמה ימים יש לקבוע, תקופה שבין 15 ל-30 יום היא

סבירה.

ההבדל בין הנוסח המוצע ובין המצב הקיים הוא שלפי הנוסח המוצע הרשם למעשה

חיי להורות על הגשת נימוקים, ואילו במצב הקיים רשאי - אמנם מדובר על בית המשפט,

אבל הנוסח הוא שבית המשפט רשאי. הקביעה שזה תפקיד לרשם ולא לבית המשפס היא קביעה

פרקטית, כך מתנהלים הדברים בפועל. השאלה היא אם נכון לחייב את הרשם בכל מקרה

להורות על הגשת נימוקים.

פרופי שייז פלר;

הוא חייב, כי אם נאמר פעמיים "דשאי" זה שום דבר.

י. קרפ;

יהיו מקרים שהרשם לא יבקש נימוקי ערעור, כי ימצא שהנימוקים מוצו בבקשה, כמו

למשל בערעור על עונש. אבל יכולים להיות מקרים של ערעור של אסיר על הרשעה והרשם

ימצא שאין טעם באותו שלב לדרוש נימוקים. אפשר להשאיר שיקול דעת לרשם, כמו שיש לו

היום.

ירח- עם זאת, אני חושבת שכדאי לבחון אם את הסנקציה של בית המשפט, שהיא אמנם

סנקצית רשות, לא כדאי לקבוע כסנקציה כללית, שלא תלויה בדרישת הלשם להגיש

נימוקים. זאת אומרת שכאשר בית המשפט מגיע לתחילת דיון בעדעור ורואה שאין

נימוקים, יוכל להחליט לדחות את הערעור כחסר נימוקים, גם אם לא היתה לפני כן

הפרוצדורה שהרשם דרש נימוקים והם לא הוגשו. זו תהיה סנקציה שתחייב להגיש



נימוקים. בזה אנחנו אומרים לעורך הדין: אם אתה מגיש ערעור בלי נימוקים אתה צפוי

לשני דברים, או שהרשם יתן לר אדכה למתן נימוקים או שלא יבקש נימוקים, אבל בית

המשפט יכול לדתות את הערעור מחוסר נימוקים.

אני מניחה שבתי המשפט ימשיכו לפעול לפי הפרקטיקה הקיימת לגבי אנשים שלא

מיוצגים על ידי עורכי דין ולא ידחו ערעורים שלהם בשל חוסר נימוקים, בין שהתקיימה

הפרוצדורה של דרישת הרשם ובין שלא התקיימה.

היו"ר א. קולס;

את מציעה למחוק מההצעה של פרופסור פלר את המלים "לא עשה המערער כך".

פרופי ש"ז פלר;

ו

זה מנתק את הרצף הטבעי. יש הוראה דיספוזיגויבית לרשם לבדוק את ההודעות

ולמנוע מצב שהמדינה וזתכונן לערעור לשוא כי לאחר מכן בית המשפט ידחה את הערעור.

אם או בלי המלים "לא עשה המערער כך" זה אותו דבר, אבל יש כאן רצף הגיוני. מתי

ידחה בית המשפט את הערעור כבלתי מנומק? כאשר "לא עשה המערער כר".

ד. ליבאי;

אני מוכרח לעזוב את הישיבה. אם תגיעו לסעיף 11, אני מבקש לרשום הסתייגות

לסעיף זה.

אני תומך בהצעה של פרופסור פלר לסעיף 203, בלי לשנות מילה.

מ. וירשובסקי;

אני לא כל כך מתנגד להצעה, אבל סעיף 203 הקיים הוא טוב.

היו "ר א. קולס;

בסעיף 203 הקיים חסרה ההתחלה שיש בהצעת התיקון, הקביעה שהודעת ערעור תפרט

את נימוקי הערעור. בהצעת התיקון יש תפקיד לרשם.

ד. ליבאי;

אני מציע לא לקבוע מספר הימים. הרשם יוכל לבקש להגיש לו נימוקים תוך חודש

או תור חודשיים, לפי קצב שמיעת הערעורים בבית המשפט. זאת הגישה הכי פרקטית.

י. קרפ;

המצב הקיים הוא הכי פרקטי ונותן מירב הנוחות לעורכי דין. את המצב הקיים

רוצים לתקן. נכון שהמצב הקיים הוא שמגיעים אל הרשם ערעורים בלי נימוקים, בחלק

מהמקרים הוא מבקש להגיש נימוקים, בחלק מחמקרים איננו מבקש נימוקים, ואפילו אינני

יודעת מה הפרופורציה.

אנחנו מבקשים לשנות את המצב הקיים. השינוי שאנחנו רצים בו הוא לא ביצירת

נטל על הרשם שיצרך לקבל את כל הערעורים, לרדוף אחרי עורכי הדין ולבקש מהם

נימוקים לערעורים. אם קובעים חובה של מתן נימוקים, צריך להגיש ערעור עם נימוקים.

? אם קובעים שהרשם יורה להגיש נימוקים, אנחנו יכלים להיות בטוחים שהפרקטיקה תהיה

שיגישו ערעור בלי נימוקים, יחכו להודעת הרשם, ובכל מקרה יהיו עוד 15 או 30 ימים.

זה מנגנון שמצלם את המצב הקיים, אמנם בהגבלת זמן, אבל זה לא יקדם את היעילות

בעבודת בתי המשפט.



לכן אני חושבת שאנחנו צריכים קודם כל לחשוב על מסנקציה שקובעים בצד חחובח

לנמק. הסנקציה היא מתן סמכות לבית המשפס לדחות עדעור מחוסר נימוקים, רשות ולא

חובה. אחרת מתוך רצון לתקן את המצב הקיים, שהוא לא תקין, מנציחים את המצב הקיים.

זה דבר והפוכו. אפשר לקבוע שהסנקציה של בית המשפס היא ברשות, לא מנדסורית, אבל

לא להתנות אותה בשאלה אם הרשם ביקש או לא ביקש נימוקים. אם לא קובעים סנקציה,

עורכי דין יגישו ערעורים בלי נימוקים, הרשם ירדוף אחרי עורכי הדין, והענין

יתגלגל.

ד"ר ג. קלינג!

אם לא מקובלת הדעה שתהיה חובה להגיש ערעורים מנומקים, אינני רואה מקום

להסיל חובה. אני בדעתה של גבי יהודית קרפ, הרשם צריך להיות חייב להורות, אחרת

זו רק מעמסה מינהלית. אם הרשם רשאי, סנקציה יכולה להיות רק אם ניתן צו על ידי

רשם. לא יעלה על הדעת שלכאורה מותר להגיש ערעור בלי נימוקים, ואחר כך כשמתייצבים

בבית המשפט - -

י. קרפ;;

לכאורה חובה היא להגיש ערעור עם נימוקים.

היו"ר א. קולס;

אם אומרים שהרשם רשאי להורות להגיש נימוקים, והמערער לא עשה כן, בצד זה

צריכה להיות סנקציה. היא קיימת גם במצב הנוכחי. נקודת המוצא היא שצריך להגיש

נימוקים, אבל לא רוצים לכבול ידיו של הרשם. אם רשאי הרשם, לא חשובה התקופה, אבל

צריך לדעת שיש סנקציה על אי הגשת נימוקים. צדקה גב' קרפ, אם במקום "יורה" יבוא

"רשאי להורות", צריכה להיות סנקציה אם לא הוגשו נימוקים, בלי התנייה. בית המשפס

יחליס.

ד"ר ג. קלינג;

החוק צריך גם להנחות את עורכי הדין כיצד לפעול. עורך דין שמגיש ערעור צריך

לפתוח את ספר החוקים ולראות אם הוא ממלא את כל הדרישות. אם הוא רואה שיש לרשם

שיקול דעת להורות להגיש נימוקים, לא נורא, הוא מגיש ערעור בלי נימוקים מתייצב

ביום הערעור, עד שבית המשפס יפעיל את הסנקציה - - -

י. קרפ;

עורך דין צריך לקרוא אחרת את הסעיף.

היו"ר א. קולס;

אחרי התיקון הוא צריך לקרוא כך; אני חייב להגיש נימוקי ערער, אם לא אגיש,

בית המשפט יכול לדחות את הערעור.

מ. וירשובסקי;

אני חושב שלא היתה פגיעה בעשיית צדק ולניהול משפסים אילו נשאר סעיף 203

כלשונו. אבל אינני מתנגד להצעה של פרופסור פלר אם לא ייאמר "יורה" אלא "רשאי

הרשם להורות", ואחר כך "רשאי בית המשפס". זה אפילו מבליס יותר שבהודעת ערעור

צריך לפרס את נימוקיו. לא הייתי לקבוע מנדטורית שרשם צריך בכל מקרה לדרוש

נימוקים אלא שהוא יכול להחליס אם לדרוש נימוקים.



היו"ר א. קולס;

תמיד אפשר לחזור ולתקן את החוק. אנחנו קובעים כללים מסוימים, רואים מה

הפרקטיקה, ולפי הנסיון חוזרים ומתקנים. אני חש שיש בעיה בסעיף הזה, אני מרגיש

שיש רצון לתקן אותו ורצון לקבוע הנחייה ברור שצריר לפרט נימוקי ערעור. יכול

להיות שהיום אי אפשר להגיע לטוב מאד, אבל לפחות נגיע לכמעט-טוב. לא הייתי מציע

להכנס לויכוח בענין הסיפא, אם כי בענין זה אני נוטה לדעתה של גבי קרפ. אני מציע

לראות בזה תיקון ביניים שבכל זאת משפר את סעיף 203 הקיים. השיפור העיקרי הוא

במבוא.

י. קרפ;

יש מבוא ושוברו בציד?-. לא נורא, אל תגישו נימוקים.

היו"ר א. קולס;

אילו היה המבוא קיים כבר היום, אפשר היה לתקן את הסיפא. אי אפשר פה לעשות

מהפכות.

י. קרפ;

לא מתבקשת מהפכה. אם נקבע פרק זמן מסוים, אנשים לא יוכלו לבקש דחיה.

פרופי ש"ז פלד;

1

נדמה לי שמנפחים את כל הענין. לפחות 80% מהערעורים הם ערעורים על עונש,

ובאלה ההנמקה היא פשוטה; העונש הוא חמור מדי, אני מבקש להוריד את העונש. כשמדובר

בהכרעת דין, אני לא בטוח שעורכי דין משתדלים, בניגוד לאינטרס של הלקוח, להגיש

ערעורים בלי נימוקים. כר שהכל מנופח.

מה רוצים למנוע? שפרקליט של המדינה יצטרך ללמוד את התיק לפני שהוא יודע מה

אומר הצד שכנגד. אני חושב שכדאי לנו להכניס את הדברים למסגרת מציאותית.

י. קרפ;

צריך לבדוק כמה עורכי דין מגישים ערעורים לא מנומקים.

פרופי ש"ז פלר;

את ההודעה אפשר להגיש בלי נימוקים. אני לא בטוח שבתוך 45 ימים הוא מנמק.

י. קרפ;

המציאות היא שונה.

השופט בדימוס א"פ לנדא;

פרופסור פלר לא צדק, בכל הכבוד אליו, הוא לא עבד בבית משפט. יש מספר רב של

ערעורים שמוגשים לא רק על עונש. אני מסכים עם מה שאמר פרופסור פלר לגבי ערעורים

על עונש, על אלה אינני מדבר. יש ערעורים שמוגשים בלי נימוקים, ומכאן הצורך

בתיקון. בעקבות מה שאמר היושב ראש, אני חוזר ומציע שהרשם רשאי יהיה, בתקופה

שהמחוקק יקבע, להורות להגיש נימוקים, ובסופו של דבר הרשות בידי בית המשפט לדחות

את הערעור.



היו"ר א. קולס;

תוך 30 יום.

י. קרפ!

די בשבועיים.

ד"ר ג. קלינג!

בבג"צ היו פעם מצווים להשיב תוך 20 יום, התחילו להאריך את התקופה עד שהגיעו

היום לסטנדרט של 45 יום, פרט למקרים שיש בהם דחיפות מיוחדת. אם לא נותנים תקופה

כזאת, מתבקשות הארכות.

י. קרפ;

יש תקופה ראשונה של 45 יום.

בדי שלא תהיה פירצה, אני רוצה להציע הצעה, שהיא לא שלי אלא שלכם: הודעת

ערעור תפרט את נימוקיו. ואולם, לא ניתנו בהודעה נימוקים או לא פורטו במידה

מספקת, רשאי רשם בית המשפט להורות למערער להגיש נימוקים, או נימוקים מפורטים

יותר, במועד שיקבע.

ו

אם הוא רשאי ואיננו חייב, הוא רשאי גם לקבוע מועד, ואין צורך כאן לקבוע את

המועד.

כדי שלא תהיה התנייה, כפי שאמרה גבי קרפ, בהמשך חסעיף יבוא: לא ניתנו

נימוקים או לא פורטו הנימוקים במידה מספקת, רשאי בית המשפט, בתחילת הדיון

בערעור, לדחות את הערעור כבלתי מנומק.

1.הרשם נתן הוראה והיא לא כובדה; 2. לא נתן הוראה

והוגש ערעור ללא נימוקים. בשני המקרים יש סנקציה.

הוגש ערעור בלי נימוקים, או שהנימוקים לא פורטו לפי הוראת הרשם, רשאי בית

המשפט...

אני מציע לקבל את ההצעח האחרונה של פרופסור פלר, ובזה לסיים את והריון בסעיף

זה.

הוחלט לקבל הנוסח המתוקן של פרופי ש"ז פלר לסעיף 4 בהצעת החוק

אנחנו עוברים לסעיף 11 בהצעת החוק.



י. קרפ;

אני מבקשת לשכנע אתכם לאשר את הסעיף הזה לא רק משום שיש לי אינטרס אישי בו,

אלא משום שנראה לי שאינטרס הציבור מחייב זאת. אבל אני מוכרחה להוטיף גם נימה

אישית, משום שאני חיה ונושמת נושא זה של החלטות בעיכוב הליכים. מתוך שאני יורעת

את המצב לאמיתו, אני משוכנעת שצריך למצוא תרופה לסיטואציה לא בריאה, תרופה שהיא

לא רק הקלה אדמיניסטרטיבית , אלא שבסופו של דבר תאפשר להגיע להחלטות טובות יותר

וליכולת לבדוק כל תיק בצורה טובה יותר מכפי שאנחנו יכולים היום.

אני מניחה שחברי הועדה שנמצאים כאן יודעים את המשמעות של עיכוב הליכים. אם

ארחיב את הדיבור על כך הרי זה משום שבקריאה הראשונה הוצעו הצעות לשנות מהמסגרת

של עיכוב הליכים, ועם כל הכבוד, נראה לי שבהצעות אלה מחמיצים את הרעיון של עיכוב

הליכים.

היו"ר א. קולס;

אחרי שהוגש כתב אישום, אנשים פונים ומבקשים לעכב הליכים נגדם. לפי ההצעה,

היועץ המשפטי לממשלה ואלה שיאצול להם סמכות זו יחליטו בחלק מהמקרים לעכב הליכים,

בחלק אחר לא לעכב. למה לא לעשות זאת לפני הגשת כתב אישום? למה צריכה להיות מדרגה

נוספת? יבוא הפרקליט שמטפל בתיק, יתייעץ עם מי שצריך להתייעץ בענין עיכוב

הליכים, ואולי יחליט לא להגיש כתב אישום. חקירה נמשכת חודשים ולפעמים שנים עד

שמגישים כתב אישום, יקדישו לתיק עוד שבועיים או חודש ויגמרו את הענין לפני הגשת

כתב אישום, ואז לא יהיה צורך בשסתום הבטחון הנוסף הזה ולא תהיה כל המלחמה הגדולה

בעיכוב הליכים.

ו

אני מבקש לשמוע דעתך בענין זה. לענין זה נצטרך להזמין את היועץ המשפטי

לממשלה ולשמוע דבריו בהרחבה. אם אפשר לגמור הליכים לפני הגשת כתב אישום, ובזה גם

להקטין את העומס מהמערכת, הרי אנחנו עושים בדיוק אותו דבר בלי לשנות שום חוק.

י. קרפ;

הסמכות להחליט על הגשת כתב אישום היא היום בידי שתי רשויות תביעה, לא

במקביל אלא לפי סוג העבירה.

סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי קובע: "ראה התובע שהועבר אליו חומר החקירה

שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שאין במשפט

ענין לציבור; אולם אם הועבר חומר הוזקירה לתובע כאמור בסעיף 2ו(א}(2), סעונה

החלטה שלא להעמיד לדין מהטעם האמור אישור קצין משטרה בדרגת פקד ומעלה".

התביעה בנויה כך שבעבירות עוון וחטא מחליטה התביעה המשטרתית, ובפשיעים

מחליטה פרקליטות המחוז. השיטה שלנו בהעמדה לדין נותנת מרווח שיקול דעת לתובע

להחליט על סגירת תיק משני נימוקים: א. אם ראה שאין די ראיות להעמדה לדין, וזו

סמכות אינהרנטית מתוקף תפקידו כתובע; ב. אם אין ענין ציבורי. כלומר, יכול תובע

להחליט שאף כי יש לכאורה ראיות מספיקות, בגלל נסיבות הענין האינטרס הציבורי לא

ינזק אם לא ימצו את ההליך הפלילי עם אותו אדם. השיקולים יכולים להיות שונים,

שיקולים שיורדים לאופי המעשה או שיקולים שיורדים לנסיבות העבריין או נסיבות

העבירה, וגם שיקולים של פרופורציות של תביעות במכלול המערכת.

הסמכות לשיקול דעת אם להגיש כתב אישום היא סמכות נאצלת גם לתביעה המשטרתית

וגם לתביעה של הפרקליטות מכוח סמכות כללית של היועץ המשפטי לממשלה כמי שעומד

בראש המערכת ואחראי על התביעות בשם המדינה. למעשה, אם הפרקליטות או התביעה

המשטרתית מחליטים לא להגיש כתב אישום, זו בעצם כאילו החלטה של היועץ המשפטי

לממשלה לא להגיש כתב אישום, משום שהם פועלים מכוחו, בשמו ומטעמו.



יש סיטואציות בהן כאשר הפרקליט או התובע המשטרתי מחליט בשאלה אם להעמיד לדין,

הוא רואה לפניו תמונה מסוימת, אין לפניו מכלול השיקולים. אנחנו צריכים להעריך באיזה

נסיבות מחליטה התביעה המשטרתית אם להגיש כתב אישום. יש בשנה מאוח אלפי תיקים של חטא

ועוון, פחות תיקי פשע. התיק מגיע מהמשטרה לתביעה. לפני התביעה ישנו התיק. לא נהוגה

פרוצדורה של זימון החשוד לתביעה לצורך עריכת דיון אם יש מקום להגיש כתב אישום או לא,

כי בדבר כזה לא היחה המערכת יכולה לעמוד. מה שיש לפני התובע זה החיק עם כל החומר

שעולה מחוך הראיות. על סמך ראיות אלה מחליט החובע. אם מהחומר עולה ספר בקשר לאינטרס

הציבורי בהגשת כתב אישום, הוא יחליט לא להגיש. אם אין דברים כאלה, הוא יחליט באופן

אוטומטי להגיש כתב אישום.

הרעיון הבסיסי הוא שיוויוניות בטיפול המערכת, עד כמה שאפשר. זאת אומרח שהתובע,

בדרך כלל יטה, אם יש ראיות לכאורה, להגיש כתב אישום, ולא לחפש אלמנטים אפשריים שיניעו

לא להגיש כתב אישום. כך מסיבות מובנות של מינהל תקין, ומתוך חשש יהיה שימוש לרעה

במירווח שיקול הדעת שא-פריורי לא נותן נקודת מוצא אחידה שאם יש ראיות לכאורה -

מגישים כתב אישום.

כך פועלת המערכת, כך פועלת מערכת התביעה המשטרתית. התביעה המשטרתית אינה מערכת

שכפופה ישירות ליועץ- המשפטי לממשלה, מבחינת ההנחייה, אלא זו מערכת נפרדת. אולי זו

טעות היסטורית, יש מקום לשקול אח הדבר.

היו"ר א. קולס;

יוצרים דרג נוסף במערכת, אחרי שהוגש כתב אישום. למה לא ליצור דרג זה לפני הגשת

כתב אישום?

הרעיון הוא שבקשה לעיכוב הליכים מוגשת לאדם שהוא מחוץ למערכת שאחוזה בתיק.

לא היינו רוצים שאותו שוטר-תובע, או אותו מחוז, ואפילו המטרה הארצי של המשטרה, שהם

אחוזים בקו מסוים של תביעה ובמדיניות מסוימת, שהם ישקלו אח הבקשות המיוחדות והפניוח

לעיכוב הליכים, כי איננו משוכנעים שהם ידעו להשתחרר מהקו הכללי והאחיד שלהם ולשים

את הדגש על סיטואציה אינדיבידואלית.

היו"ר א. קולס;

את מציעה לפנות לאנשים אחרים, את אלה אפשר להעביר לפני המחסום של הגשת כתב

אישום. שמענו שיש גידול אדיר במספר הפונים. אני צופה שככל שיהיו יותר פשעים, יותר יגישו

בקשות לעיכוב הליכים. זאח תהיה הנורמה.

י. קרפ;

זה כבר נעשה לנורמה.

היו"ר א. קולס;

אם תוסף מדרגה, יבקשו לערער על ההחלטה לפני היועץ המשפטי לממשלה. גם זו תהיה

נורמה, ונצטרך לדון בזה בעוד שנתיים או בעוד עשר שנים.

אם אנחנו יודעים שזה המצב, למה לא להעביר את כל המערכת הזאת לשלב שלפני

. הגשת כתב אישום? אני מבין שזה לא צריך להיות בידי אותם אנשים שמחליטים על הגשח

כתב אישום.

כמה אנשים נוספים יעסקו בעיכוב הליכים?

י. קרפ;

עוד חמישה פרקליטי מחוזות. אבל השינוי הוא מהוחי, הוא מהותי לא רק מבחינת

ההרחבה בכוח אדם אלא משהי בחינות נוספות. האחת - זהו פיזור במחוזות. והשניה חשובה

יותר, זה מאפשר לפרקליטות מחוז, שמייצגת את אינטרס הציבור בתביעה, לשים יד על מערכת

התביעה המשטרתית, מבחינת מגמותי ; התביעה. זה חשוב מאד, כי יש אלפי בקשות לעיכוב

הליכים.

בטרר הגודל של מדינת ישראל, תהיה מגמת באר-שבע ומגמת חיפה?

מדיניות התביעה הפרקליטותית היא אחידה. אם במחוז מסוים נוצרה סיטואציה מיוחדת

והפרקליטות נוכחה לדעת שמדיניות התביעה מביאה לריבוי תיקים שאפשר היה לא להגיש אותם,

אפשר יהיה להתמודד עם המערכת במקום כדי למצוא פתרונות. ניסינו לנתב, והתכנית היא להתקדם

ככל האפשר בקביעת מדיניות תביעה שתנחה גם את התביעה המשטרתית ותאפשר לקצץ אתוז גדול

מהתיקים שמוטב היה שלא היו נפתחים. אבל אי אפשר לגבש מדיניות שיורדת לשורש המקרה

בכל תיק. תהיה זו הערכה מוטעית אם נחשוב שאפשר לומר מראש לחביעה המשטרתית בםיטואציות אלה

ואלה לא להגיש תביעה משום שיש ריבוי של מקרי עיכוב הליכים, ולכן תעשו את השיקול

מלכתחילה.

אנחנו חושבים שאי אפשר להעביר את כל המאסה של המקרים האלה חזרה למערכת המחליטה

על הגשת כתב אישום, קודם כל, משום שזה לא בריא שאחרי שכבר החליטו להגיש כתב אישום,

ויש לכאורה מספיק ראיות שנעברה עבירה ולכן לפי המדיניות הכללית הענין צריך להיות

מובא לבית המשפט, לתת לאותה רשות שהגישה תביעה לעשות שיקול חוזר ולחזור בה מכתב האישום.

זה עלול להיות פתח לניצול לרעה, במקרים מסוימים, הפעלת לחצים על המערכת שהיא בדרך כלל

בדרג נמוך יותר. שנית, אני חוזרת ואומרת שהרעיון הוא לתת את ההחלטה על עיכוב הליכים

לידי מי שאיננו אחוז בהחלטה על עצם הגשת כתב האישום, כי קו המחשבה בהחלטה על הגשת

כתב אישום שונה משל מי שבוחן את הענין מנקודת מוצא שאכן לכאורה נעברה עבירה, אבל למרות

זאת האינטרס הציבורי לא ייפגע אם לא יוגש כתב אישום.

שני הדברים האלה משמשים יסוד למחשבה שצריך לנתק את ההחלטה על עיכוב הליכים

מההחלפה על הגשת כתב אישום. אלו הן ההלמות בשני מישורים שונים. להחלטה הראשונה

בודקים אם יש לכאורה ראיות שנעברה עבירה, וההנחה הבסיסית היא שאם יש לכאורה ראיות

מגישים כתב אישום, פרט למקרים מאד חריגים בהם אין אינטרס ציבורי. בדרג של עיכוב הליכים

השיקול הואי שאמנם יש לכאורה ראיות שנעברה עבירה, והאם למרות זאת יש מקום לשקול אינטרס

ציבורי בראיה רחבה יותר .

אלה הנימוקים לכך שמלכתתילה בחוק סדר הדין הפלילי נקבע היועץ המשפטי לממשלה

כרשות הממונה על התביעה בדרג עליות ביותר כרשות המוסמכת לעכב הליכים. מתן הסמכות

ליועץ המשפטי באה גס לבטא את הרעיון שבסופו של דבר אלה שהחליטו על הגשת כתב אישום הם

נציגי היועץ המשפטי, ואם השולטן מכוחו, הרשות שהחליטה על הגשת כתב אישום היא הרשות

שיכולה גם לחזור בה מההגשה בגלל שיקולים של אינטרס ציבורי, אבל החזרה היא בדרך

עליון, דרג שאינו מעורב במעשה היומי של הגשת כתבי אישום, שיש לו ראיה יותר כוללת,

אולי יותר פרופורציונלית של דברים, לעומת הראיה של מי שעומק במאסות של מאות ואלפי

תיקים וכדבר שבשיגרה בודק ראיות ומחליט אם להגיש כתב אישום.



נכון אמרו כאן שמה שקרה הוא שמכיוון שניתנה סמכות לעכב הליכים לגוף אחד, אי אפשר

היה עוד להתגבר על כל השטף. יותר ויותר התתילו לראות כדבר שבשיגרה הגשת בקשה לעיכוב

הליכים, אני מניחה שמתוך שיקול שאם לא מרוויחים הרי גם אין מה להפסיד. זה הליך שאיננו

חייב באגרה ואין בו הפסד אחר, ולכן יותר ויותר אנשים מנסים למצוא את המפלט בבקשות

לעיכוב הליכים. ככל שהפשיעה גוברת, ככל שהולך וגדל אחוז התיקים שמחליטים להגיש בהם

כתב אישום, מטבע הדברים הולך וגדל גס אחוז התיקים שבסופו של דבר נמצא שאפשר לעכב בהס

הליכיס.

אני לא רוצה לדבר על אטימות של מערכת שצריכה לעסוק במאסות כאלה של כתבי אישום.

אפשר לומר במידה רבה של צדק שהם ממלאים את תפקידם ומחליטים על קו הגשת כתב אישום.

אילו יצרנו פרוצדורות מקדימות כדי לודא שאין נימוקים שן מידת הרחמים, שיש באחוז 1דול

מהתיקים בהם מבוקש עיכוב הליכים, לא היו מצליחים למלא תפקידם בדרך נאותה.

קצת סטטיסטיקה. בשלושת החודשים האחרונים הוגשו כ-3000 בקשות לעיכוב הליכים.

מנסיון אישי אני יכולה להגיד שאני עצמי בחודשים האחרונים מטפלת בכ-450 תיקים לחודש.

עיכוב הליכים איננו הנושא שלשמו מונןתי משנה ליועץ המשפטי לממשלה אלא זה חלק מתפקיד

מקיף יותר שהוטל עלי. בתחילת דברי ניםיתי להסביר שיש ענין להרחיב את מערכת האנשים

העוסקיפ בעיכוב הליכים כדי לאפשר דיון מתקבל על הדעת ומכובד בבקשות אלה. אנחנו

מהיחסים לכל תיק התייחסות שלמה ומקיפה, קוראים את התיק. אני עושה זאת בשעות הקטנות

של הלילה, כי ביום אינני מגיעה לכך. 450 תיקים לחודש - הטיפול בתיק לא מסתיים עם

ההחלטה אלא יש לו גם המשך בעבודה אדמיניסטרטיבית. אני מרגישה יותר ויותר שאינני

יכולה להתגבר ולשאת בנטל , והתוצאה היא שבקשות לעיכוב הליכים מעוכבות בזמן, נוצר

פיגור בהחלטות, ומטבע הדברים גם היכולת שלנו לטפל בכל בקשה ובקשה כפי שהיינו רוצים

מתחילה להיות בלתי מתקבלת על הדעת. עדיין אנחנו בחירוף נפש ובמאמץ עומדים על כך שלא

נעשה עבודה שטחית, אבל ככל שעולה מספר התיקים - יש גבול למה שאפשר לדרוש באופן סביר מקבוצה

קטנה של אנשיס שנושאים בנטל. --

קטנה של אנשים שנושאים בנטל.

בבקשות לעיכוב הליכים בעבירות עוון , שאלה המאסות הגדולות, מטפלים

שני המשנים ליועץ המשפטי, ואילו בפשעים מטפל היועץ המשפטי עצמו. מספר הבקשות לעיכוב

הליכים בפשעים הוא קטן ביחס, לא רק משום אופי העבידה והסיכויים מלכתתילה שבמאזן

האינטרס הציבורי לעומת חומרת העבירה יחליטו על סגירת התיק, אלא גם משום שעל הגשת כתב

אישום בפשע מתליטה פרקליטות המחוז, והשיקולים והכשירויוח של המחליטים, לפי המצב

המציאותי, בלי לפגוע באף אחד, הם בכל זאת ברמה שונה משל התביעה המשטרתית שמחליטה

על המאסוח הגדולות.

אנתנו מציעים שאותם אנשים בפרקליטות מחוז שאחראים על התביעה הפלילית כנציגי

היועץ המשפטי לממשלה, זאת אומרת שלהם יש שיקול הדעת מלכתחילה אם לסגור חיק בהעדר

אינטרס ציבורי, על תיקים שבתחומי סמכותם, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי, אנשים

אלה שאנחנו מעריכים את שיקול הדעת שלהם לשלוט בתביעה הפלילית לגבי פשעים, יהיה להם

גם שיקול הדעת לגבי אינטרס ציבורי בתיקים שהוגשו מטעם התביעה המשטרתית במחוזות ,שלהם.

אם הם מוסמכים לפי החוק ואיננו רואים פגם בשיקול דעת שלהם בעבירות שהן פשע להחליט

אם להגיש כתב אישום, אינני יודעת למה למעט ביכולתם להפעיל שיקול דעת נאות בעבירות שהן

עוון, כשהם שוקלים את האינטרס הציבורי לעומת הנסיבות המיוחדות של המקרה.

זה גם יאפשר לפרקליטי המחוזות לשים יד על הדופק ולחוש את מדיניות התביעה

המשטרתית במחוז, זה יאפשר להם לנווט ולווסת מדיניות זו על ידי החלטות שלהם בעיכוב

הליכים. אם תיווצר פרקטיקה שפרקליטות מחוז יכולה לראות שבסוגים מסוימים של ענינים יש

ריבוי התלטות להגיש כתבי אישום, שלא בהתאם לאינטרס הציבורי, יוכלו יחד עם התביעה

המשטרתית במחוז למצוא את האיזון הנכון. הדבר הרבה יותר קל בפורום של מחוזות מאשר

בפורום ארצי, כי הפרקטיקה של המחוזות וגם של התביעה המשטרתית עשויה להשתנות גם לפי

בעיות מיוחדות במחוז. תהיה זו גישה נכונה לפתור בעיות לפי המצב במחוז, לפי הצרכים

המיוחדים של המחוז.



אם נותנים לפרקליטות מחוז להחליט על תיקים של התביעה המשטרתית, עדיין אנחנו

מקיימים את העקרון שהמערכת שאחוזה בהחלטה אם להגיש כתב אישום לא היא שתחליט על עיכוב

הליכים אלא מישהו מבחלץ בדרג בכיר, שלא חוששים שאפשר להפעיל עליו לחצים לא עניניים

בבקשות לעכב הליכים, מי שמפעיל כדבר יומיומי שיקול דעת כזה לגבי תיקים בעבירות הרבה

יותר חמורות מסוג פשע.

בתיקון זה מאפשרים, מצד אחד, טיפול יותר מעמיק ויותר מהיר בתיקי עיכוב הליכים,

וזה דבר חשוב ביותר, ומצד שני מפעילים את השיקול של אינטרס ציבורי כפי שהוא צריך

להיות מופעל, לדעתנו.

נשמע כאן החשש שאנחנו יוצרים כאן עוד דרג ביניים.

היו"ר א. קולט;

לא נוכל היום לעבור לענינים אחרים, כי בשעה 11:30 אנחנו מקיימים ישיבה נוספת

של הועדה עס מוזמנים רבים. אני מציע לנתק סעיף זה מהסעיפים האחרים שבחוק ונדון בו

במיוחד, כי הוא מעורר הרבה מאד בעיות. מדובר לא רק בחמישה פרקליטי מחוזות, כי את

סמכות פרקליט המחוז אפשר לתת גם לפרקליטים אחרים, ויש פרוצדורה בסעיף 242. יכול להיות

שבתקופה הראשונה יעסקו בזה רק חמשת פרקליטי המחוזות , אבל מספר העוסקים בנושא זה ילך

ויגדל.

הועדה רצתה לדון בעיכוב הליכים כענין בפני עצמו, באה הצעת התיקון לחוק והנושא

עלה לשולחן הועדה. אולי נקיים בנושא זה ישיבה בזמן הפגרה ונזמין את היועץ" המשפטי

לממשלה.

אני מודה לגברת יהודית קרפ על ההרצאה המאלפת, למרות שלא קיבלתי עדיין תשובה

על שאלתי. נמשיך את הדיון בסעיף 11 במועד אתר. אני רוצה לדעת אם אפשר להפריד סעיף זה

משאר חלקי החוק.

ג. ויסמן;

אפשר, אבל חבל.

ב. תקנות בית משפט (אגרות), התשל"ו- 1976 - תיקון

ג. תקנות ההוצאה לפועל (אגרות שכר והוצאות), התשכ"ח-1966 - תיקון

היו"ר א. קולס;

מפעם לפעם מוגשות לאישור הועדה בקשות לשינויים באגרות. בקדנציה הקודמת היתה לנו

ועדת משנה לענין אגרות. על שולחן הועדה יש שני תיקונים דחופים, ואני מציע שנקים ועדת

משנה לאגרות. אני מציע שחבר-הכנסת ארצי יהיה יושב ראש הועדה, וניפה את כוחו לצרף

אליו עוד שני חברים שירצו בכך, תוך הדברות עם ראשי הסיעות בועדה. אבקש מחבר-הכנסת

ארצי לקיים בהקדס האפשרי דיון בבקשות שעל שולחן הועדה. כמובן שלשכת עורכי הדין תוזמן

לועדת המשנה.

הוחלט להקים ועדה משנה לאגרות בראשותו של חבר-הכנסת י. ארצי.

(הישיבה ננעלה בשעה 30;11)