הכנסת האחת עשרה

מושב ראשון



פרוטוקול מס' 88

ועדת החוקה חוק ומשפט

יום ב' כ"ז בשבט התשמ"ה, 18 בפברואר 1985 30 : 11

אליעזר קולס - יו"ר

שולמית אלוני

יצחק ארצי

מרדכי וירשובסקי

דוד ליבאי

אוריאל לין

דב שילנסקי

ע. אליצור - משרד המשפטים

ד"ר א. רוזן-צבי -לשכת עורכי הדין

ש. סגר

ר. מלחי

א. אשמן

חוק הירושה (תיקון מס' 7), התשמ"ד- 1983



חוק הירושה (תיקון מס' 7), התשמ"ד - 1983

אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החוקה חוק ומשפט. התחלנו לדון בתיקון לחוק

הירושה עוד בקדנציה הקודמת של הכנסת, הדיון נמשך בשבוע שעבר, בישיבה שלא השתתפתי

בה, ואנחנו ממשיכים היום. נמסר לי כי בישיבה הקודמת דנה בועדה בסעיף 11 להצעת

החוק אבל לא הגיעה לסיכום.

הזמנתי את פרופסור שאווה להופיע לפני הועדה. לצעדי, לא יוכל לבוא היום אבל

הוא יביא במועד אחד. נמצא אתנו ד"ד רון-צבי מאוניברסיטת תל-אביב ונבקש ממנו

להביע דעתו בענין הצעת החוק.

אני מופיע לפני הועדה גם כנציג של לשכת עורכי הדין. ד"ר קלינג אמר לי

שיודיע לועדה כי העמדות שאני אציג הן גם עמדות לשכת עורכי הדין.

בעקרון, הצעת החוק היא דבר בעתו. כלומר, יש מקום לשנות את חוק הירושה

בענינים מסוימים ובעיקר בכל הקשור לסעיף 11. השאלה היא רק לגבי אופן השינוי.

אני רוצה להקדים שתי העדות כלליות. העקרון כיום הוא איזון בין ירושת בן

זוג ובין קרובים אחרים. בכל השיטות המשפטיות בעולם יש התלבטות לא קלה שאלה זאת.

כשעומדת השאלה אם בחלוקה בין בן זוג ובין הורה, או בין בן זוג ואחיו של המוריש

יקבלו היורשים חצי או שליש או רבע, החלוקה המדוייקת היא די שדירותית כי היא

פונקציה של סדר עולה או סדר יורד בקירבה, אבל אין אמת מידה מדוייקת.

הערה שניה. המצב הקיים הוא שילוב של החוק עם פסיקת בית המשפט העליון, מה

מה שנקרא הלכת פינקלשטיין. הפסיקה באה עקב אי התאמה מסוימת בין הוראות שונות

בחוק. חוק הירושה מבוסס על עקרון הפרנטליות. בן זוג איננו נמנה עם פרנטלה אלא

הוא חריג לעקרון הזה. עמדה השאלה מה צריכה להיות החלוקה בין בן זוג של המוריש

יבין קרוב אחר. הפתרון נמצא בסטיה מעקרון הפרנטלות והליכה בעקבות מידת הקירבה,

שהיא חותכת גם את הפרנטלות בתוכן. הורה ואח של המוריש נמצאים באותה פרנטלה, אבל

בסעיף 11 יש הבחנה ביניהם, בירושה עם בן זוג יקבל הוראה חלק יחסי גדול יותר מאשר

אח של המו ריש.

במצב הקיים יש הבחנה בין ילדים של המוריש מנישואים קודמים וילדים מנישואי

המוריש עם בן הזוג היורש. היתה בעיה שהצעת החוק באה לתקן אותה. כשהיו יורשים לפי

שתי הפסקאות בסעיף 11(1), היתה בעיה של תאום. השופט זילברג המנוח הציע רעיון,

שבזמנו הוגדר רעיון מבריק, חלוקה שמעניקה לכל אחד מהיורשים את חלקו היחסי לפי

הפסקאות בסעיף 11(1) ואיננה מרעה את מצבו של בן הזוג, לאחר שהיתה אפשרות שבן

הזוג יטול חלק קטן יותר או גדול יותר, לפי הפסקאות השונות, ואז יצא בן הזוג

מרוויח על חשבון או מפסיד לטובת אחדים. הרעיון של השופט זילברג המנוח היה לתת

לכל אחד כחלקו, לפי חלוקה רעיונית ולאחד מכן נגיסה מכל חלק.



נמתחה ביקורת על הלכה פינקלשטין, אבל הבקורת לא היתה על המדיניות המשפטית

שבעקבות ההלכה ולא על העקרון שתשתית ההלכה, אלא בקשר לשאלה כיצד אפשר לתאם בין

הלכה זו ובין הוראות חוק הירושה. כיצד עומר חוק הירושה, שלא הביא בחשבון את

ההתפתחות הזאת בפסיקה, כיצר הוא עומר ביחס למצב לאחר שנקבעה הלכת פינקלשטין.

בהקשר זה נמתחה בקורת מיד לאחר שנפסקה ההלכה, בקורת של פרופסור שאווה וגם אחרים,

וגם בית משפט העליון פעמים רבות קרא למחוקק להתערב כי המצב נעשה סבוך, קשה היה

לתאם ביי לשון החוק וביו ההלכה שנפסקה. לפי מיטב ידיעתי, אף לא אחד לא תקף את

עקרון הצדק שמונה בתשתית ההלכה הזאת.

הצעת החוק שהגיש משרר המשפטים באה למעשה לבטל לוזלוטין את הלכת פינקשלטין,

א. להפחית ככל שאפשר את החיכוכים בין החלוקה הפרנטלית ובין

שבירת הפרנטלות, וזה כשלעצמו רבר מוצדק: ב. כשאין דרך למנוע את החלוקה הפנימית

הזאת, מבקשת הצעת החוק להגיע לפתרון חד משמעי.

מה שקורה בפועל הוא שמי שיוצא ניזוק מהצעת החוק בהקשר זה הוא בן הזוג של

הנפטר, וזה עומר בניגור להצהרות הכוונות בדברי ההסבר לחוק. הצעת החוק נועדה

להיטיב עם בן הזוג, ובפועל היא פוגעת בו. אני רוצה להדגים זאת.

בהצעת החוק ממשיכים ללכת בעקבות החוק הקיים לפיו יש הבדל בין ילדים משותפים

למוריש ולבן הזוג ובין ילדים שאינם משותפים, אבל יש בה תיקון חשוב בהסרת אי

הבהירות שהיתה בנוסח הקודם לגבי ילדים מנ ישואים קודמים, ילד מאומץ, ילד שנולד

מחוץ לנישואים וכל כיוצא באלה, כל מיני בעיות שלא נפתרו בפסיקה עד היום, כד כמה

שזה נראה מוזר, למרות שעניני ירושה נדונים בהמוניהם בבתי המשפט. על תיקון זה יש

לברך.

אפשר להתווכח על יושאלו; אם ראוי שילרים מוישואיס משותפים ירשו פחות מילדים

שאינם משותפים למוריש ולבן הזוג. ההבחנה הזאת בין ילדים נעשתה בזמנה בכנסת,

וההגיון שבה מוצז-ק לחלוטין. זה היה תיקון שהכניסה ועדת החוקה חוק ומשפט. חברי

הכנסת אמרו שכאשר הילדים הם משותפים יש להניח שמערכת היחסים היא תקינה, וממילא

מי שבסופו של רבר שירש את בן הזוג שנותר בחיים יהיו אותם ילרים משותפים . מה

שאין כן כשהילדים אינם משותפים, יש להניח שמערכת היחסים שלהם עם בן הזוג שנותר

בחיים היא לא תמיד תקינה, או שהם נמנים עם משפחה אוזרת, ומשום כך צריך להעניק לכם

חלק גדול יותר בירושה. הצעת החוק שלפני הוערה ממשיכה בהיגיון זה, ואני חושב

שהרבר מוצדק, מבחינה זו אין לי הערות.

אבל מה שקורה הוא שבמקרים שיש גם ילדים משותפים וגם ילדים שאינם משותפים

למוריש ולבן הזוג, התוצאה שאליה מגיעים בהצעת חוק זו היא שבין הזוג יקבל חלק קטן

יותר. אם בן הזוג יורש רק עם ילדים משותפים - הוא מקבל מחצית העזבון: אם בן הזוג

יורש רק עם ילדים שאינם משותפים - הוא מקבל רבע; אם הוא יורש גם עם ילדים

משותפים וגם עם ילדים שאינם משותפים - יקבל רבע מהעזבון.

אילו באו ואמרו שההבחנה בין ילדים משותפים וילדים שאינם משותפים אינה טובה

כלל בעיני המציעים, אפשר היה להתווכח על זה. אבל אם ההצעה הזאת מכירה בהבחנה, מה

ההגיון להיטיב עם הילדים המשותפים, על חשבון בן הזוג, במקרה שיש גם ילדים

משותפים וגם ילדים שאינם משותפים? לפתע פתאום ילד משותף זוכה בחלק גדול יותר

מהעזבון על חשבון בן הזוג רק מפני שיש לו אח חורג, או מפני שיש ילד שאינו משותף

למוריש ולבן הזוג. זה לא צודק. השופט זילברג המנוח אמר שהצדק מחייב שכל אחד

מהיורשים יקבל את החלק המגיע לו ביחס לזיקתו כלפי בן הזוג, אבל לא שיהנה על

חשבון בן הזוג. כלומר, צריך למרוד לכל אתד כמידתו. זה עומד גם בניגוד להגיון

א. להבחין בין ילדים מסוגים שונים; ב. להיטיב עם

בן הזוג. יש בהצעת החוק דבר והיפוכו.



יש דוגמה הרבה יותר אבסורדית, כשאדם נפטר ללא ילדים והניח אחריו אשה, אחד

ההרים ואח , על פי הצעת החוק הזאת, אם בני הזוג היו נשואים יותר מחמש שנים

מדירים לחלוטין את האח מן הירושה. אם בני הזוג היו נשואים פחות מחמש שנים, ויש

לנפטר הורה ואח, מי שמפסיד הוא בן הזוג. ההורה והאח של המוריש מקבלים חצי

העזבון, בן הזוג מקבל חצי.

לו היה רק הורה ולא היה אח, גם אז היה בן הזוג כקבל חצי העזבון. זה המצב

הקיים. בן הזוג לא מפסיד כלוט.

אני מבקש ממשרד המשפטים להכין לנו תרשים של קשרי המשפחה, כדי שנוכל לראות

את הדברים ויזואלית. אנחנו צריכים כאן להחליט על העקרון, אם רוצים שבן הזוג יקבל

חלק גדול יותר בירושה, או שרוצים לתת יותר זכויות להודים ואחדים. אני מניח שלא

היו לנו חילוקי דעות על המדיניות הרצויה.

אם בעזבון יש דירה, היא צריכה להיות כולה לבן הזוג.

בדיונים קודמים עלו כמה וכמה בעיות, ואני מבקש להפיץ לחברי הועדה

פרוטוקולים מהדיונים שהיו בנושא זה בקדנציה הקודמת.

אני רוצה להוסיף לדברי היושב ראש ולבקש שיכינו לנו תאור המצב הקיים מול

המצב המוצע.

קשה מאד לעקוב אחר הדברים בלי לראות את התמונה. אני מציע לדבר באופן כללי

על מדיניות. אני מבקש מד"ר רוזן-צבי לומר מה הוא מציע בכל נושא ונושא,

עמדתי על המדיניות בהצעת החוק. בן זוג שיורש עם ילד משותף וילד שאינו

משותף לו ולמוריש, במצב הקים קיבל 38%, לפי הצעת החוק יקבל 25% - הרעה כמעט

ב-50% לעומת המצב הקיים. כשבן זוג יורש עם אחד ההורים ועם אח, יש הדעה במצבו. על

פי הצעת החוק יטרל רק 50%, ואילו לפי המצב המשפטי הקיים יטול 60%. אם הנישואים

נמשכו פחות מחמש שנים, ועם בן הזוג יורשים אחרים ואחיינים, יקטן חלקו של הזוג

מ-83% ח-66%. מה שקרה בהצעה זו קרה בגלל פחד מהלכת פינקלשטיין, שהוא פחד מפני

הניסוח או מפני המתמטיקה.

הבאתי לועדה הצעה שנוסחה על ידי ד"ר מעוז ועל ידי, במאמד שפורסם

ב"הפרקליט", ושלפי דעתי פותרת את הקושי הניסוחי בהלכת פינקלשטיין.



אם הכוונה היא להגיע לחלוקה צודקת, שמצד אחד כל אחד מהיורשים יקבל את החלק

המגיע לו על פי סעיף 11, ומצד שני בן הזוג לא ינזק, ואם הכוונה היא באופן עקרוני

להיטיב עם בן הזוג, כי אז יש להמשיך ללכת בעקבות ההלכה הזאת, כאשד תנוסח בתוך

החוק ולא תהיה עוד בעיה מתמטית.

יכולים להיות חילוקי דעות בשאלה אם בחלוקה הפנימית צריכים הורים לרשת חצי

או שליש מהעזבון, אם החלוקה בין הורים ובין אחים של המוריש צריכה להיות כזאת או

אהדת. בהקשר זה אינני בא לחלוק על הצעת החוק, כל חלוקה תהיה אשד תהיה יש בה

מהשרירותיות. העקרון שצריך להנחות הוא שבירושה עם בן זוג ככל שקירבה למוריש

קטנה יותר צריך להיות החלק בירושה קטן יותר.

לחברת הכנסת שולמית אלוני, ענין הדירה לא מופיע בהצעת החוק.

אבל אני רוצה שיהיה, כי זו אחת הבעיות הקונקרטיות המעיקות.

הועדה לישום דיני המשפחה, בראשותו של השופט שינבוים, הגישה למשרד המשפטים

הצעה להסדר מסוים, אם כי חלקי, בענין ירושת בן זוג בדירת מגורים.

לא קיבלתי את הצעות הועדה.

לפי התקנון, אנחנו יכולים בין הקריאה הראשונה לקריאה השניה והשלישית להוסיף

נושא לחוק. משרד המשפטים יכול לומר שזה נושא חדש.

אין זה נושא חדש.

ענין דירת המגורים הוא חשוב ביותר. אם אנחנו כבר מתקנים את חוק הירושה,

חשוב לתקן גם ענין זה, ולא לחכות עד שתבוא עוד הצעת חוק מטעם משרד המשפטים לעשות

את התיקון בענין זה. צריך למצוא לנושא מקום מתאים בחוק הזה.

דייר א. רוזן-צבי;

אמציא ליושב ראש הועדה את ההצעות של ועדת שינבוים, שהוגשו כבר לפני שישה

חודשים לשר המשפטים.

הועדה יכולה לקבל אחד משני עקרונות, היא יכולה לקבל את העקרון הפשטני של

ההצעה הזאת שלפיה בן הזוג יקבל בכל מקרה חלק נמוך יותר, או לקבל עקרון יותר צודק

שכל אחד מהצדדים יקבל חלק יחסי שמגיע לו ואף אחד לא יצא ניזוק וגם לא ירוויח על

חשבונו של אחר.

מה זה "החלק המגיע לו"?

ההגיון אומר שאם יש בן זוג, ילד משותף לו ולמוריש וילד מנישואים קודמים של

המוריש, הילד מהנישואים הקודמים יקבל את חלקו היחסי, הילד מהנישואים המשותפים

יקבל הלקו היחסי, ואילו בן הזוג יקבל ביחס לילד המשותף חצי וביחס לילד לא משותם

רבע. לפי השוגמה שלי לבן הזוג יהיו שלוש-שמיניות, ואילו במצב המוצע יהיה לו

ד. ליבאי: נציגות נעמת ביקשו שבכל מקרה לא יפחת חלקה של האלמנה מחצי, והשאר יחולק.

כלומר שגם בסעיף 2( ו)(2) כתוב יהיה חצי.

השאלה היא אם אי אפשר לפשט את הענין. אפשר לקבוע שדירת מגורים יוצאת מכלל

חלוקה, כשם נקבע לגבי מטלטלין ומכונית, מכל השאר יקבל בן הזוג חצי, והחצי הנותר

יעמוד לחלוקה בין יתר הקרובים. בדרך זו אפשר למנוע התחשבנות מסובכת.

תאורטית יש אפשרות כזאת. אני מניח שהסדר כזה יכול לבוא בחשבון רק לגבי

ילדים. לגבי יורשים רחוקים יותר, גם על פי המצב הקיים וגם על פי ההצעה מקבל בן

הזוג יותר מחצי.

אם יש לזוג ילדים, האחרים לא יורשים כלל,

מה שהצעתי הוא רק למקרה שיש ילדים.

אתה מציע שלא תהיה הגבלה של מינימום חמש שנות נישואים?

ר;ו;גבלה קיימת רק במקרה טאין ילדים. קודם כל נקבע כלל שתמיד יש עדיפות לבן

הזוג. בהמשך נראה אם יש צורך בהגבלה של חמש שנים או תקופה אחרת. יש שיקולים

שיניח. יש אנשים שנהרגים או מתים בגיל צעיר, לאחר תקופת נישואים קצרה, כשעדיין

אין להם ילדים.

כדי להגן על האלמנה ולתת לה את המינימום שהיא זקוקה לו, צריך להבסיח לח

קורת גג ועוד כמה דברים. אני רוצה גם לפשט את התחשיבים. אם קובעים כלל שבכל מקרה

היא מקבלת מינימום מסוימים, פתרנו בעיה גדולה,

אם אומרים שבכל מקרה מקבל האלמנה חצי מהעזבון, יוצא שאין הבדל בין ילדים

משותפים ושאינם משותפים,

מחצית העזבון יכולה להתחלק בין הילדים בפרופורציות שונות. אחר כך נדון על

חלוקה בין ילדים כאלה ואחרים. קודם כל אנחנו רוצים להגן על בן הזוג ורוצים שהוא

ירש חצי מכל מה שנאר, אחרי שמוציאים מהחשבון דירה ומטלטלין. נדמה לי שגם בדיונים

בקדוציה הקודמת היתה תמימות דעים שצריך לתת הגנה חזקה מאד לבן הזוג, וזאת היתה

גם דעתך, גב' אליצור.

ההצעה שלנו באה להגן על בן הזוג. אם יש מקדים יוצאי דופן שבהם לפי הצעת

החוק הורע מצנו של בן הזוג, אפשר לתקן. רצינו גם לבטל את ירושת הגיס, אבל בישיבה

הקודמת כל חברי הועדה היו נגד נישול הגיס או הגיסה.

ההצעה של יושב ראש הועדה היא טובה. זו הצעה חדשה.

אני מוכרח לציין שגם נציגות נעמת מבקשות שבכל מקרה תקבל האלמנה מינימום

מחצית העזבון.

צריך לזכור שבהצעה זו מותרים על עקרון מסוים ומכלול הירושה לא יתחלק על פי

ההגיון שהנחה בזמנו את הכנסת. אני חושב שההצעה טובה, אבל צריך לזכור שהניסוח של

החלוקה הפנימית במחצית העזבון צריך להיות אחר.

אנחנו רוצים להוציא מתחת ידינו חוק ידושה קצת יותר טוב, וגם משדד המשפטים

בא להציע שיפור במצב הקיים. הבנתי מגב' עליזה אליצור שיש נכונות מצד משרד

המשפטים לבוא לקראתנו. עוד נגיע לפרטים ולבעיות הניסוח, אבל העיקר הוא שהכוונה

תהיה ברורה, ודומני שהכוונה משותפת לכל הנמצאים בחדר זה.

גם את ענין ירושת הגיס צריך לבדוק. אנחנו חיים במציאות מסוימת וצריכים

להיות ערים לה. יש הרבה מאד אלמנות צעירות שלא ילדו ילדים. השאלה היא איך לדאוג

לאלמנה אם יש או אין לה ילדים.

כאשר פותרים בעיה זו של ילדים משותפים ושאינם משותפים, ובחלוקה הפנימית לא

יהיו להם חלקים שווים - -

יש עקרון כללי שילדים יורשים תלקים שווים.

הצעת החוק המקורית שהוגשה על ידי משרד המשפטים לפני 1956 לא הבדילה בין

ילדים מסוגים שונים. כשעלה הענין לדיון בכנסת, כבד בקריאה הראשונה אמר אחד

מחברי הכנסת שילדים מנישואים קודמים בסופו של דבד מקבלים פחות מעזבונו של

המוריש. אם נפטר האב, בהגיע יומה באופן טבעי האם תוריש לילדים שהם ילדיה, לעומת

זאת ילדים מנישואים קודמים יוצאים מן המעגל,

גם הם לא נולדו מרוח הקודש יש להם אם משלהם, יירשו אותה.

בועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת עלתה ההצעה להבדיל בין ילדים משותפים

ובין ילדים מנישואים קודמים.

יכולים להיות שני מצבים. יכול להיות שבני זוג התגרשו וכל אחד בנה לו בית

אחר. יכול להיות שאחד מהם נפטר, ואז נשאר רק אחד.

כשמדובר על ילדים מנישואים קודמים הכוונה גם לילדים של ידועה או ידוע

בציבור.

גם במקרה זה יכול להיות שישנם שני ההורים ויכול להיות שישנו רק אחד ההורים.

אם יש שני הורים, צודקת חברת-הכנסת אלוני, אם האחד נפטר יש עוד מישהו שיכול

לדאוג לילד.

לא הייתי מציע להבדיל בין ילד לילד, כי זה מעורר הרבה מאד בעיות. יכול

לקרות ששני ההורים מתו והילדים נשארו יתומים מאב ומאם - המוריש ואשתו מנישואים

קודמים, ואילו לילדים אחדים גם כשנפטר המוריש עדיין נשאדה משענת.אני מציע לקבוע

שכל הילדים יורשים חלקים שווים במה שנותר לאחר שבן הזוג קיבל את חלקו. זה הפתרון

הקל ביותר, תהיה אחידות.

וזה גם מתאים לעקרון הכללי שבסעיף 10.

כזה הוא המצב ברוב השיטות המשפטיות בעולם - ילדים יורשים חלקים שווים.

בישראל היה חריג, שכנראה נבע ממצוקות שהיו בתקופות מסוימות.

נקבע כי בשארית העזבון יתחלקו כל הילדים שווה בשווה.

גם לעומת הילדים תקבל האלמנה את הדירה כולה, או רק לעומת ההורים והגיס?

לעומת כולם. כאשר היא תמות, הילדים יהיו היורשים.

היא יכולה גם להוריש הכל לחתול.

לגבי דירה יש מערכת אחרת של שיקולים,

נוציא את הדירה מן הויכוח.

הייתי אומרת שבן הזוג יירש חצי מהעזבון ובלבד שיקבל את הדירה כולה.

בנושא הספציפי של דירת מגורים קבענו את העקרון, עוד לא הגענו לניסוח. אני

מציע שלא נכנס כאן לדיון, לפעמים הדירה היא כל מה שנשאר. אפשר להגיד שחצי מכל

מה שנשאר, אחרי שמורידים מהעזבון את הדירה והמטלטלין, יקבלו הילדים.

על פי המצב הקיים ועל פי הצעת החוק, כאשר הורים יורשים ביחד עם בן זוג, ללא

ילדים, ההורים יורשים מחצית העזבון. אם אחר ההורים נפטר ואחר נכנס לנעליו, יש

מערכת שונה. יכול להיות שצריכה להיות חלוקה פנימית אחרת במקרה שיורשים בן זוג

והורים מאשר במקרה שיורשים בן זוג, אחד ההורים ואח של המוריש.

לא הצענ ו שינוי בענין זה.

ובצדק. אם יורשים בן זוג והורים, נכון שהחלוקה תהיה חצי וחצי. אם יורשים בן

זוג, אחד ההורים ואח, צריכה להיות חלוקה פרופורציונלית, בן הזוג יקבל חצי,מהחצי

הנותר יקבלו ההורה והאח כל אחד חצי.

בן הזוג יקבל חצי. מהחצי שמגיע להורים, חצי יהיה להורה שנשאר בחיים, חצי

מחלקו של ההורה שנפטר יהיה להורה שנשאר בחיים, וחצי מחלקו של ההורה שנפטר ירש

האח.

ההורים שניהם היו מקבלים חצי מהעזבון. הבן הוא חליף של האב. כך לפי המצב

המשפטי הקיים.

לאשת האב יש זכות לרשת אותו.

אני מציע שאם נשאר להוריש אחד מהוריו, הוא ירש חצי העזבון, שום דבר לא ילך

לאח. אם ההורה ירצה - יתן לו.

מקבל את ההצעה.

מקבלת את ההצעה.

יש עקרון נוסף בחוק - חליף. כאשר יורש נפטר לפני מוריש, החליף הם רק ילדים,

לא אשה.

אם למוריש נשארו אם ואח, האם והאח מקבלים חלקים שווים. הבן מקבל את חלקו של

האב שמת לפני המוריש.

אנחנו רוצים לקבוע שאם נשארו הורה ואח למוריש, ההורה מקבל הכל.

הסעיף הזה מרבר על ירושת בן ווג. אנחנו באים לעזור לבן הזוג, לא להפוך

עקרונות אחרים.

פתרנו את בעיה בן הזוג, עכשיו אנחנו רוצים לפתור בעיה נוספת ואולי לרצוח

יחד עם בן זוג יירש הורה, ולא אח שהוא חליף. ולא אח שהוא

חליף, זה עקרון חדש שאנחנו רוצים לקבוע. אם יש הורה, הוא חליף להורה שנפטר לפני

המו ריש.

השאלה עומרת אם זה המקום לחרוג מהעקרון הכללי של חליפים.

זאת אומרת שעקרון הייצוג לא יחול : הקשר של סעיף 11 זה הגיוני.



אני רוצה להרהר בדבר. אחים זו דרגת קירבה גדולה מאד. במקרים רבים אדם מקבל

מאחיו גם סיוע חומרי וגם סיוע שמעבר לסיוע חומרי. אם אחד ההורים מת, יכול ההורה

שנשאר בחיים להנשא שנית, בגיל גבוה. הוא יקבל ירושת ילדו, יהיה נתון להשפעה

ולחצים של אשתו והיא תקבל את כל הרכוש של המוריש, ואילו אנשים שהיה להם קשר דם

עם המוריש אולי לא יקבלו שום דבר. יכול להיות שלמוריש היו שלוש אחים שהוא דאג

להם, לאחיו היו ילדים שהוא רצו-; לסייע להם. הרכוש כולו יעבור לאב, וממנו יצא אל

מחוץ למשפחה. אני לא בטוח שזה עקרון נכון.

אם למוריש יש רכוש, משמע שהצליח לעשות משהו בימי חייו, איננו קטין, יכול

להיות שאחיו קרובים לגילו. אם יש הורה, אותם אחים צריכים לדאוג לאותו הודה, אם

מצבו איננו מבוסס. אם מצבו הכלכלי של ההורה טוב, אם יחסי המשפחה תקינים יש להניח

שאותו הורה עוד עוזר לצאצאיו. כמו שההורה דאג לצאצאיו עד בגרות, אותם צאצאים

צריכים לדאוג לו. אם היחסים קשים ואותו הורה יעביר חלק מהנחלה למישהו שמחוץ

לרוב זה מפנ י שמגיע להם), אם אותו הורה בכוונה תחילה כותב

צוואה, כנראה שהגיע ליחסים קשים עט ילדיו. ולא רק בגלל השפעה של בן זוג אחר, אלא

מפני שהוא לא רוצה שהרכוש יעבור לילדיו.

נגסה לראות את הדברים מנקודת ראות של המוריש. אמנם יש חוק ירושה, אבל רצונו

של המוריש הוא עליון בחוק הירושה, כי הרי תמיד הוא יכול לכתוב צוואה. גם בחוק

הירושה צריך לתת כבוד לרצון המוריש. האם המוריש היה רוצה שמחצית רכושו יקבל האב

ואחיו ובני אחיו לעולם לא יקבלו כלום? לדעתי, לא. כל אחד מדבר לפי נסיונו. לפי

נסיוני אני סגור שהמוריד לא היה רוצה שזו תהיה התוצאה. אם הרכוש עובר לאב ולאחד

מכן לאחים, אין בעיה.אם אי אפשר להבטיח זאת, מלכתחילה לא צריך לתת לאב בגיל

מתקדם מחצית מרכושו של הבן, די אם יקבל רבע, זה יעזור לו אם הוא לא מתכוון

להעביר את הרוכש. נתנו בידיו רכוש שהוא יכול להוציא מחוץ למשפחה, ולא איבדנו מה

שאני רואה ככוונת המוריש.

אני רואה לעיני דוגמה הפוכה. יכול להיות שהבן שנפטר הוא שפירנס את אביו

הזקן, הבנים האחרים לא השתתפו ולא עזרו. אם יקבל רבע מהעזבון, זה לא יספיק

לפרנסתו, במקום לתת לו יותר יתנו לאחים הרשעים.

אני לוקח לדוגמה משפחה רגילה, כל הילדים נחמדים, כולם תומכים לפי יכולתם.

במקום שהורה זקן ישאר חסר כל, אני מעדיף שהיה חשש פן האחים יינזקו כשאביהם

יכתוב צוואה ויוריש למישהו מחוץ למשפחה.

אני לא רוצה היום לסכם. נקבע המשך הדיון בעוד שבועיים, כדי לתת שהות למשרד

המשפטים להכין לנו את התרשים שביקשנו, ולתת שהות לחברי הועדה לקרוא את החומר.



אני חושב שאנחנו חייבים תמיד להעמיד מול עינינו את הדוגמה השכיחה ולא

החריגה, ולקבוע את העקרון בהתייחסות למקרה השכיח.

גב' רחל מלחי אמרה שהמקרה השכיח הוא שהורה עוזר לבן לקנות דירה, ובסופו של

דבר הוא נשאר בלי בן ובלי דירה, לאחר שעזר גם לילדיו האחרים.

בכל מקום שמחליטים אחרת מאשר בחוברת הכחולה, אבל מבקשת לרשום זכות

הסתייגות. אינני אומרה שבהכרח תהיה הסתייגות, אבל נביא את הדברים לפני השר ותשמע

דעתו.

בסעיף 4! לחוק נקבע העקרון "ילדו של מוריש שמת לפניו וישאיר ילדים, הילדים

יורשים במקומו, ועל דרך זו יורשים ילדים של כל אחר מקרובי המודיש שמת לפניו".

הועדה אינה באה עכשיו לתקן את סעיף 14, היא לא באה להגיד שעקרון החליפין לא טוב

ויש לבטלו, היא באה רק לתקן בענין בן זוג. רציתם שבן הזוג לא יקופח. אם

מחליטים שבן הזוג יקבל מחצית העזבון, אם יש למוריש שני הורים או הורה אחד, אינני

רואה סיבה בהזדמנות חגיגית זאת לפגוע בעקרון כללי.

כאשר ועדת החוקה חוק ומשפט דנה בתיקון לחוק, היא עוסקת לא רק בתיקון ספציפי

אלא באותה הזדמנות היא בודקת את כל הסעיפים בחוק. לא בכדי נתן לנו תקנון הכנסת

אפשרות לפתוח כל סעיף וסעיף באותו חוק. ולא בכל עת מזדמן לנו לקחת את ספר החוקים,

לבדו - מתוכו חוקים שונים ולבדוק אותם מיומתנו. אם מגיע חוק לתיקון ביזמת הממשלה,

תופסים טרמפ טל הצעת הממשלה ובודקים עוד כמה ענינים. זו בשבינלו הזדמנות להביע

דעה בועדה ולתת לכנסת אפשרות להביע דעה גם בסעיפים אתרים.

אנחנו לא נחפזים לשנות שום דבר. כל שינוי צריך להבדק היטב. הצעתי רק כיווני

דרך מסוימים, באותו כיון שהולך משרד המשפטים בענין בן הזוג. צריך גם לשקול בעיה

של ירושת הורים ואחי המוריש יחד עם בן זוג. בנושא זה כמו בנושאים אחדים לא יזיק

שיקול הדעת. יכול להיות שבסופו של דבר ישאר המצב כפי שהוא בחוק, יכול להיות

שבסוף הדיון נחליט במשהו לשנות, ואז נבוא בדברים אתך ועם שר המשפטים ונראה אם

צריך לשנות.

כל אימת שמשרד המשפטים מציע הצעת חוק, יש "סכנה" שנרצה לחרוג מעבר לתיקונים

שהוא מציע.

אפשר לטעון נושא חדש, ואפשר להחזיר את הצעת החוק כולה.

לפעמים כשמעלים הצעות, משרד המשפטים נעשה חסיד יותר מאתנו לתיקון סעיף נוסף

בחוק זה או אחר.

צדקה גכ' עליזה אליצור כשאמרה שעקרון הייצוג הוא עקרון מרכזי בחוק הירושה,

אבל בדרך כלל מתכוונים למצ שבין היורשים אין בן זוג של המוריש, כלומר ירושה

פרנטלית. כשנכנס בן זוג לתמונה, זה משנה את כל המערכת. גם המחוקק מצא לנכון

לשנות את כל המערכה כשיוריש כשיורש בן זוג. לכן כשאומר היושב ראש שכשיש בן זוג עקרון

הייצוא לא מקודש, הוא צודק. כשקובעים עקרונות שהם שונים שונים מעקרונות חלוקה

רגילה, ממילא אתה בן חורין לקבוע את אמות המידה. יש גישה כשל חבר הכנסת אוריאל

לין, שנתבקש להשאיר את האחים בין היורשים, מטעמים שונים, ולעומת זאת יש שמבקשים

שההורה יזכה בכל. יש דוגמאות שונות מהחיים.

צריך לזכור שחוק הירושה, להבדיל מחוקים אחרים, איננו מניח הרה שיקול דעח

לבית המשפט בענין החלוקה. גם זו פרה קדושה, שאינני יודע אם צריך או לא צריך

לשחוט אותה. היא לא נשחטה בשום שיטה משפטית בעולם. הדוגמאות שהביא חר הכנסת

אוריאל לין הן נכונות, והדוגמאות שהביא היושב ראש הן נכונות, השאלה היא תמיד מה

הקונסנסוס שאליו ניתן להגיע לגבי רצון רוב המורישים בישראל.

באים לתקן מצבו של בן הזוג ובהזדמנות זו לתקן מצבו של

ההורה.

על חשבון האח.

על חשבון בן הזוג. אם יש בן זוג, הורה ואח, לפי המצב הקים בן הזוג לא יקבל

חצי אלא 60%.

ישנה הלכת פינקלשיין.

זה נושא שראוי לדיון. בסך הכל הכיוון שהועדה הולכת בו, כפי שראיתי בדיון

הזה, הוא בעיני כיוון רצוי. הוא אמנם מנטרל את הלכת פינקלשטיין, יוצר מערכות קצת

יותר מסובכות מבחינת ניסוח, אבל פחות מסובכות מבחינת הביצוע, ועושה צדק, שנראה לי

סביר.

הישיבה נעולה.

(הישיבה ננעלה בשעה 45 :12 )