פרוטוקול מס' 9

מישיבת ועדת התוקה, חוק ומשפט

יום שני, ב' בכסלו התשמ"ה, 26.11.1984, שעה 11.30

נכ ח ו;

חברי הוועדה; אי קולס - היו"ר

אוריאל לין

אמנון לין

די מרידור

די ליבאי

די שילנסקי

חי קלוגמן - משרד המשפטים

דייר קלינג - לשכת עורכי-הדין

מר צלטנר

היועצת המשפטית של הוועדה; די מלחי

מזכירה; עי לו י

רשמה; מזל כהן

סדר-היום; חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מסי 5),

התשמ"ד-1984.

אני מתכבד לפתוח את ישיבת הוועדה.

בפעם שעברה העלה חבר-הכנסת אוריאל לין

שאלה לגבי מזכר שקיבל בנושא השתתפות של החברים בוועדה, לגבי מלחי

יש תשובה בנושא.

ר' מלחי; חבר-הכנסת אוריאל לין העלה בפעם הקודמת

את השאלה, בקשה שנתבקשו חברי הוועדה

לגבי מסמך נוכחות והבקשה באה ממזכיר הכנסת. בו במקום, מבלי לראות

את המסמך הגבתי ואמרתי שמזכיר הכנסת רשאי לערוך סטטיסטיקות לצרכים

שדרושיס לו. לא ראיתי וגם לא הוזכר אז שבתוכן המכתב מדובר על חובת

דווח במקרה של חברי כנסת שיוצאים לחו"ל. הדברים שאמרתי תקפים לגבי

אישור נוכחות חברי הוועדה אבל לא לגבי מה שנאמר במכתב לגבי חברים

שיוצאים לחו"ל.

הכוונה של מזכיר הכנסת לא היתה לחברי

הוועדה אלא ליושבי-ראש הוועדות. אנחנו

נוהגים מהקדנציה הקודמת להוציא מפעם לפעם דווח לעתונות לגבי נוכחות

חברי הכנסת. הוא התכוון שייכתב אם חבר מסוים היה בשליחות בחו"ל או

נעדר כתוצאה מהשתתפות בוועדה אחרת. כוונתנו היתה טובה. הנוסח היה

לא מוצלח.

אולי תוסיף את הפירוט: "היה נוכח

בוועדה אחרת". זה פותר הרבה בעיות.

אני שלחתי מכתב ובו בקשתי לשחרר אותי מהוועדה. למה? בגלל הכפילות,

היום זה מסתדר לי אז אני יושב פה. אם יתברר שאתה צריך להוציא

לפרסום נוכחות החברים בוועדה, אני עבדך אומר שלוט לוועדה,

גם בקדנציה הקודמת נהגתי, במקרים

שחברים לא השתתפו בישיבות הוועדה

מפני שהשתתפו בישיבות של ועדות אחרות או היו בחו"ל או היו חולים,

לא להחשיב את זה כאי-הופעה בוועדה. אם אותו איש סתם לא בא לוועדת

אז זה המצב.

שזה יהיה אוטנטי.

חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 5), התשמ"ד-1984

על סדר-היום: חוק פיצויים לנפגעי תאונות

דרכים (תיקון מסי 5), התשמ"ד-1984, החוק

עבר בקריאה ראשונה לפני כשבועיים. אנחנו אמורים להכין אותו לקריאה

שניה ושלישית. אני מציע, בלי להרחיב במבוא, לגשת לסעיפים עצמם,

לפני כן 2-3 משפטים. ההצעה שלפניכם

היא תיקון מס' 5. בגלל מורכבות הנושא

ורגישותו מונתה וערה מעקב ציבורית שעוקבת אחר פרסום החוק בשטח והיא

בודקת, שומעת כל מיני הערות ומציעה הצעות בפני הממשלה, הממשלה מביאה

בפני הכנסת וההמלצות האלה הן בעיקרן פרי ההמלצות של הווערה הזאת

שמשתתפים בה כל הגורמים שקשורים לנושא כולל דייר קלינג ומר צלטנר.

מי היו"ר?

ח'י קלוגמן; אנוכי. הוועדה הזאת מקבלת הערות מהציבור,

בודקים אותן לגופו של ענין. כפי שאמרתי

כל הגורמים שקשורים בנושא פתות או יותר נמצאים בתמונה ומתייחסים לענין

לפני שהוא מתפרסם.

בהצעה שלפניכם יש שלושה דברים עיקריים

ועוד כמה הצעות פהות עיקריות. הדבר העיקרי הוא נושא המומתה הרפואי.

הנושא השני הוא הכרעה בנושא של פרשנות לגבי דרך הישוב הפיצויים שבמספר

בתי-משפט נחנו פרשנויות לגבי הסעיף הזה. נושא שלישי בעל השיבות הוא

נושא של מעורבות כלי הרכב, דבר שקיים בנוהל ואנהנו מבקשים לתת לו

צביון של חוק. אתהיל סעיף סעיף.

תיקון סעיף 1 מתייתם להגדרת "נזק גוף".

בהוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים ההגררה אומרת: " נזק גוף" - מוות,

מהלה, פגיעה או ליקוי גופני, נפשי או שכלי". בהגדרה פה מוצע: "נזק גוף"

בסופה יבוא "לרבות פגיעה בהתקן חיוני לתפקוד אחד מאברי הגוף שהיה מותקן

בגוף הנפגע בעת אירוע תאונת הדרכים".

כיום, כשנפגע אדם בתאונת דרכים, הוא

עלול להפגע לא רק ביריו או ברגליו או בחלק מגופו, אלא גם בפרוטזה שלו

או התקן חיוני אחר שבגוף העוזר לו לתפקד. היינו סבורים שההגדרה

"נזק גוף" צריכה לכלול גם את ההתקן הזה ופיצוי יגיע גם על הפגיעה הזאת.

אנחנו רואים שבדברי ההסבר אתם כותבים:

"גם פגיעה בתותבת או בהתקן חיוני אחר

המחובר לגוף כגון מכשיר שמיעה או קוצב לב..." איך אתה מגדיר את

ההתקן החיוני?

התלבטנו פה מבחינה לשונית ועל דעת

הממונה על נוסח החוק הגענו למסקנה

שהתקן חיוני כולל את הכל, גם תותבת, גם מכשיר שמיעה, גם קוצב לב.

מכשיר שמיעה מותקן בגוף?

מה שהיה מותקן בעת האירוע.

הן לי דוגמא של התקן מותקן בגוף

והוא לא חיוני. יש הרבה איברים בגוף

שהם לא חיוניים. אפשר להוציא אותם מהנסוח. אותו רבד אם יש לי התקן

שטרחתי להתנתק ממנו. מי אתה שתחליט שהוא חיוני?

אם תראה לי שאני יכול להגיע לזה

על-ידי הגדרה אחרת,...

בלי המלה "חיוני".

למשל פאה נוכרית. יהיו מקרי גבול.

תהיה שאלה. יבוא השופט לשאול את עצמו

איזה מין התקן אינו חיוני. אני לא

מכיר את מגוון ההתקנים שהם לא חיוניים. למה המלה "חיוני"?

הייתי שואל למה לא "לרבות פגיעה

בהתקן הררוש לתפקוד אחד מאברי הגוף"? למה לא להרחיב את זה

"בצמוד לו"? למה בתוך הגוף? אם זה אפילו משקפיים אופטיות או

פיאה נוכרית.

היו"ר א' קולס; מה ההבדל גין משקפיים אופטיות לבין

עדשות מגע?

חי קלוגמן; השאלה היא בדיוק באיזה מקום לחתוך,

להעביר את הקו. אנחנו יכולים לומר

גם מכנסיים כי הם צמודים לגוף. לא רצינו להגיע לאבסורד. זה נר

לרגלינו, לא להגיע למצב שעלות החוק תהיה כזאת שבסופו של דבר היא

תהיה מצטברת. רצינו להגיע עד כמה שאפשר למצב שהיה.

היו"ר אי קולם; אם אתה לוקח פרוטזה, זה לא חלק מהגוף

וזה לא מותקן בתוך הגוף. השאלה היא

איך אתה רואה את הגוף שלו.

דיי מרידוד; מר אומר הרציו לגבי נזקי גוף? אדם

צריך לתפקד בצורה נורמלית. אני לא

חושב שהמלה "חיוני" טובה. אני גם חושב שההגדרה; מותקן בגוף הנפגע

בעת האירוע, היא לא רלבנטית, מה הייתי עושה? הייתי כותב; "מותקן

דרך כלל בגוף הנפגע". למה? אם אדם נוסע למקום כלשהו והוא נפגע

בפרוטזה, הוא זכאי. אם הפרוטזה היתה באוטו והיא לא היתה מותקנת

בגופו, הוא לא זכאי. הייתי אומר מתקן שדרוש לתפקוד אברי הגוף

שבדרך כלל נועד להיות מורכב בגוף. אני מבחין בין קביים לבין

פרוטזה. קביים זה נזק רכוש. פרוטזה זה נזק גוף.

היו"ר אי קולס; הכוונה היתה שאם היה לאדם איבד תותב

ואיבר התותב נפגע, זה נזק גוף.

על זה אין חולקין. ההגדרה שנתתם לא מכסה את הבעיה כפי שרצינו.

אוריאל לין; ומרחיבה.

היו"ר אי קולס; היא יכולה להרחיב בתחומים מסויימים

ולצמצם בתחומים אחרים ומשאירה לבית המשפט

מקום לפרשנות. השאלה אם הפרשנות הזאת רצויה.

אמנם במהרה אתם קובעים שקביים זה

רכוש בעוד שפרוטזה זה חלק מהגוף.

נניח שיש מקרה, וזה ברוב המקרים, שלנכים יש פרוטזה והס לא יבולים

ללכח עם הפרוטזה בלי קביים.

ח' קלוגמן; הם לא יכולים ללכת גם בלי כסא גלגלים.

יש נכים שלא יכולים בלי מכונית.

אמנון לין; יש הבדל בין מכונית לבין כסא גלגלים.

אני מוכן לחמש דיך של ניסוח. אני שואל

שאלה כזאת, אדם ההולך על קביים חוצה את הכביש או נוסע בעגלח נכים

וחוצה את הכביש במעבר חציה, פוגעת בו מכונית. יש לו פרוטזה שמאפשרת

לו להפעיל את היד. בלי הפרוטזה הוא לא יכול לעשות כלום. אבל בלי

כסא הגלגלים או בלי הקביים הוא לא שווה כלום.

כשנגיע לדיון בסעיף 2, מה שמעניין אותי

יותר מהכל הוא להגביל את משך הזמן של ההתדיינות. זה מהצד הפרקטי.

כרגע מעניין אותי שבכל זאת נלך לקראת הנכים. אם יאמרו לי שזה פורץ

כל גבול, אני מרים ידיים.

אנחנו בנושא הזה הרחבנו מעל ומעבר למה

שמקובל בעולם. הנושא של נזק גוף נלקח

מהחוק האנגלי. הם מפרשים נזק גוף "רקמה חיה", ולפי ההגדרה הזאת לא

פרוטזה ולא קוצב לב. כך שההגדרה הזאת במתכונתה הנוכחית מרחיבה מעל

ומעבר למה שמקובל בעולם הנאור. אבל אפשר ללכת בלי סוף. בכל הגדרה

יהיו מקרי גבול ובית המשפט יצטרך להחליט האם זה באמת נזק גוף או לא.

אבל נאמר כל חליף שהוא לא דרוש או דברים קוסמטיים.

אני מבין את הנטיה להרחיב. אבל כל זה

עולה כסף. להרחיב מעל ומעבר כפי שמוצע כאן, לדעתי, מסוכן ויביא

מקוה שכרגע הרמיון שלנו לא מתאר.

מה מוצע כאן?

מר צלטנר; כל התקן שהוא תחליף לאיבר חי וצמוד לגוף,

הוא ייחשב כאילו איבר חי.

עדשות מגע כלולות?

כן.

- משקפיים לא?

לא.

למה?

אתה צריך לחתוך. אתה לא תצא מזה.

כל מכשיר אחר שמסייע לנכה הוא במסגרת

נזק רכוש, אלא אם כן אנחנו מגבילים את זה

בזמן.



היו"ר א' קולס; אחה רוצה שאם נפגע כסא הגלגלים של

נכה, שלא ימשכו אוחו שנתיים. אבל זה

דבר אתר.

אמנון לין; אני אומר שאילו ידעחי שאנתנו יכולים

לעשות פעולה נוספת בתוק הזה, למצוא דרך

שבית המשפט יקבל סמכות לקבוע עמרה גם לגבי נכות, אז הייתי אומר

שאנתנו הולכים לקראח הנכה, הוא יורע שהוא מגיש בקשה להתזר נזק בער

מכשיר שהוא היוני לחפקורו ולא סוחבים אוחו ארבע שנים בהחריינוח

בבית המשפט.

הי קלוגמן; זה לא שייף לחוק הזה.

אני סבור שכל זמן שקיימח הבחנה בין

נזקי גוף לנזקי רכוש, משיקולים של

מריניות צריך להקפיר שנזק גוף יוגדר בצורה מצומצמת. אני חושב שכל

סטיה מההצעה הכתולה עלולה להוביל אותנו לענין המכוניח וביח המשפט

יוכל לפסוק אך ורק לאחר שהוא קובע שאוחו נכה נפגע בצורה כזאת שהמכוניח

חיונית לו וזה יענה להגדרה. אני חושב שכל הגדרה לא ברורה חגרום

להחדיינות ארוכה בבית המשפט. לי נראה שההגדרה צריכה להיות ברורה

ומצומצמת.

בדברי ההסבר נחתם הבהרה למה אתם

מתכוונים במינוח "התקן". ברגע שיתקבל

החוק לא יהיו דברי ההסבר. השאלה היא אם לא צריך להיות סעיף קטן שבו

נאמר: "התקן היוני, רהיינו..."

אני מציע לא, כי זה יפורש על דרך

הצמצום.

אתם אמרחם על-פי דברי ד"ר קלינג

תחליף. למשל מכשיר שמיעה, האס זה

תתליף? אתם אומרים שמכשיר שמיעה נכלל. יבוא בית המשפט ויאמר

שזה לא תחליף. ההגררה שלכם למעלה לא מכסה אח כוונתכם בדברי ההסבר.

הענין הכספי בעצם פחות חמור ממה שנראה.

אין כוונה למנוע תביעה לגבי פיאה

נוכרית. אבל זה לא בחוק הזה. השאלה הכספית אינה מטריאלית. זה לא

דבר שחשוב לי. אני רוצה לשאול שני דברים: 1. האם המלה "חיוני"

חיונית לכם, או אפשר לומר "דרוש"?

אפשר לומר: "דרוש".

האם אפשר לומר שהתקן שדרוש היה מותקן

בעת התאונה? המדובר על מחקן שנפגע בעח

התאונה. האלטרנטיבה היא או שהוא בגוף או שהוא לקח אותו, כי הוא צריך

אוחו. השאלה היא מרוע חשוב להגיד: בעת התאונה היה מוחקן.

נניח שהיו לאדם שתי פרוטזות, אחד בגופו

ואחד מונח באומו. ניסינו לא להתרחב.

ד' מרידוד; בדוד.

השאלה היא אם יש איבד שהאדם חייב

לחסיד אותו מהגוף כשהוא נכנס למכונית.

חי קלוגמז! לא ידוע לי.

אנחנו מציעים במקום "התקן חיוני",

"התקן הדדוש לתפקוד אחד מאבדי הגוף

שהיה מחובר לגוף הנפגע".

אני מודע לחששות מפני הדחבה. אבל

אני גם מודע לכך ש"מותקן בגוף", זה

יהיה מצומצם. אני לא יודע אם "מחובר לגוף" יענה על בך. האם

"מחובד לגוף" או"בצמוד אליו" יותד סוב מ"מותקן בגוף"?

"בצמוד" זה מסוכן.

סעיף 1: "לדבות פגיעה בהתקן הדדוש לתפקוד

אחד מאבדי האגף שהיה מחובד לגוף הנפגע

בעת אידוע תאונת הדדכים" - אני מעמיד סעיף זה להצבעה.

הצבעה

סעיף 1 בנוסח הנ"ל אושד.

סעיף 2 בא לייעל את התביעות במקדה

שבתאונת דדכים מעודבים מספד כלי דכב

ויש לו עסק עם יותד מחבדת ביטוח אחת. החוק, כידוע לכם, אחת ממטדותיו

היא לפשט את ההליכים בתביעות האלה, ולגבי תביעות של דכב אחד הוא

עושה את זה פשוט מאד, תמיד הדכב הנוהג אחדאי לגבי הנוסעיס שלו.

הבעיה היא כשבתאונת דדכים יש יותד מדכב אחד ואז יש שאלה של שיפוי.

הקונספציה היא שגם כאן צריך לפשט. סעיף 3 מתייחס לזה והוא אומד

על-פי הקונספציה, בתאונת דדכים לנוסע יש תמיד הנהג קולו. לא חשוב

אם הוא היה דשלן או משהו אחד. סעיף בי אומד, נפגע אדם, הנוהגים

ישאו בנטל בחלקים שווים. כדי שלא תתעודד הבעיה בין חבדות הביטוח

מי מעודב בתאונה ומי לא מעודב, הן הגיעו להסדד שלפיו הס נוהגים.

זה הסדד שהוכיח את עצמו בשטח, אבל הוא לא מעוגן בחוק והוא אומד:

אחדי "בתאונת דדכים שבה היו מעודבים מספד כלי דכב", בסופו יבוא:

"לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, דואים כלי דכב

כמעודב בתאונת דדכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי דכב אחד

או בינו לבין הנפגע". אנחנו יוצאים מתוך הנחה שיכולים להיות כלי

דכב מעודבים בתאונה ואין מגע ביניהם. אבל כדי לא לסבך אמדנו:

מעודב זה דק מי שהיה מגע בינו לבין הנפגע או לבין כלי דכב אחד.

אני חושב שזה נראה הגיוני פרט לרבר אחד.

1ריר להוסיף, היה מעורב בתאונה

באותו אירוע.

ח' קלוגמן; אנחנו מדברים על תאונת דרכים. מהי תאונת

דרכים? מאורע בו נגרם לארס נזק.

אמנון לין; יכול להיות שהיה מעורב בתאונה אחרת.

הבעיה שלך נפתרת במליס: "בעת התאונה".

אוריאל לין; זאת אומרת שהמשמעות היא אס יש מספר

כלי רכב שמעורבים בתאונת דרכים, היה

מגע פיזי בין אחד לשני או עס הנפגע, חברות הביטוח שמבטחות את כלי

הרכב האלה תשתתפנה באופן שווה בפיצוי הנפגע,

ח" קלוגמן; זו המסקנה.

אוריאל לין; אבל אתה צודק, יש מקריס של תאונות

שבהן לא היה מגע בין כלי הרכב.

נכון.

מי בעד קבלת הסעיף הזה ככתבו וכלשונו?

הצבעה

סעיף 2 התקבל.

הי קלוגמן; סעיף 3 - סעיף 4 הוא הסעיף שבשעתו

היה לב לבו של החוק הזה כשהביאו

את המהפכה הזאת לכנסת, וזו אכן מהפכה. אני חושב שעד היוס לא היה חוק

שהלך בקונספציה של אחריות מוחלטת מלבד ישראל, כפי שאתס

זוכרים, החוק היה מלווה בחששות כבדיס לגבי העלות הכספית של המשק. היו

כאלה שהשבי שהמשק לא יוכל לשאת בעלות הזאת. הקונספציה היא שכל ארס

שנפגע מקבל פיצוייס בלי שאלת אחריות. אחת ההתפשרויות היתה שיש תקרה

לנושא הזה, כאשר התקרה שנקבעה היתה שילוש השכר הממוצע במשק. בדקו

ומצאו שהדבר הזה יכסה את מרבית הנפגעיס. דברו אז על אצבע של יהודי

מנוחין ודגל של רץ עולמי. הסעיף בחוק הזה, בפי שקורה בהרבה מקריס,

היה נתון לפרשנויות שונות. היו המלצות של בית המשפט לתקן את הענין

והיינו צריכיס להחליט לאן הולכיס בענין הזה.

ההצעה שלפניכס היא הצעה שמקובלת על

כל הגורמים הנוגעיס בדבר ונראה לנו שצריך לקבל אותה. הייתי צריף

להעיר להכר הכנסת אוריאל לין מה קרה פה עס הענין של הביטוח הלאומי.

הרעיון היה לא לכוון הצמצוס אלא לכוון היעילות. קביעת השכר הממוצע

במשק על-פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, זה דבר שמתקבל אחון ל-3 חדשים.

בינתיים מתקיימים משפטים ויש פסקי דין בחודש הראשון או שבועיים אחרי

שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה קבעה את המדד, והמדד עלה בשיעוד של 20%.

לפי שיטתו של חבר הכנסת אוריאל לין היינו צריכים להיות צמורים למרד

האחרון ובית המשפט לא יכול היה לעדכן את עצמו. יש מדד של המוסד

לביטוח לאופי. הוא לוקח את המדד של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והוא

פנסה לעדכן אותו. זו היתה, להערכתי, טעות של חבר הכנסת אוריאל לין,

הה1עה שלי לתיקון היא כזאת: לבוא ולופר,

או לפי השיטה הקודמת, השכר הממוצע במשק על-פי הלשכה הפרכזית לסטטיסטיקה,

או השכר הממונע בפשק כפשפעותו בחוק הביטוח הלאומי, הכל לפי הפעודכן יותר.

אני לא רוצה לפגוע באף אחד.

"הכל לטי הפעודכן יותר" עונה על הענין.

לגבי החלק הראשון, אין ספק שברגע שקבענו

תקרה של שילוש השכר הפפו1ע בפשק זה הגיוני ביותר ולכן אני פביא להצבעה

את סעיף 3 סעיף קטן (1). אני חושב שאנחנו יכולים להוסיף את הפינוח

"הכל לפי הפעודכן יותר?

ה 1 ב ע ה

סעיף 3(1) התקבל.

סעיף 3(2) קייס בחוק. זה נסוח פחדש

של הסעיף ואין לכן אלא לאשר אותו.

אני לא בטוח שאנחנו 1ריכיס לאשר אותו

אפילו אם לא שינית בפאופה פהסעיף הקודם.

זה נפצא בפנינו. אס יש חילוקי דעות כדאי לבדוק את זה.

לעצם הענין, אני פודה שאני פתלבט גם בסעיף

הזה. קודס כל לעקרון של הענין, מדוע צריך להוריד פאדם את פס ההכנסה?

בואו נביא בחשבון שיש הרבה אנשים שנפגעו בתאונת דרכים והם אינס אשפים

בתאונת הדרכים. קבענו להם שילוש השכר הממוצע בפשק. הפדינה אופרת לאדם

הנפגע, אני אחשב לך את הפיצויים ואודיד לך את מס ההכנסה. אני לא יודע

אם בעקרון זה נכון לגבי אדם שנפגע בדכושו. פעבר לזה אדם פקבל את הכסף

הזה כסכוס מהוון וסכום חד-פעמי. הסכום הזה שהוא פקבל אותו, לא תפיד

הוא משקיע אותו בהשקעות שפירותיהן פטורים פפס. הוא יכול להשקיע אותו

בהשקעות שפירותיהן חייבים בפס. אם כך, לפה אנחנו פחזיקים בעקרון הזה.

אם אנחנו הולכים לפי אותה קונספציה שאמרו,

אנחנו רוצים לתת לאדם הזה פשכורת אחרת

בפקוס אותה פשכודת שהיה פקבל כאשר היינו יכולים לקבל תקרה מסוייפת.

פי שקיבל תקרה אחרת, יקבל בכל פקרה את פה שהיה פשתכר. אס היו יכולים

לתת לאדם בדיוק את פה שהוא פשתכד, זה היה פתרון. בפקרה כזה לא היו

בואו לא נחייב אותו במס-הכנסה. כי אם הוא היה פשתכר

באופן רגיל, אין ספק שהוא היה צריך לשלם פם-הכנסה. זו תפיסת עולם

מסויימת שיכולה להנחות אותנו לראות בפיצויים האלה לא פיצויים אלא

תשלום הכנסה שוטפת כפי שאותו אדם היה פקבל. יכולה להיות גישה שניה

אותו אדם שניזוק בגופו, זה גם פיצויים, זה לא רק תשלום

הפשכורת. צריך לתת לו פיצוי, כי אם הוא היה בריא ושלס בגופו, פי

אופר שהוא לא יכול היה להרוויח יותר ואז צריך להיות אלמנט של פיצוי.

צריך להיות אלפנט נוסף, פיצוי על הוצאות וסבל. יש סעיף נפרד, אבל גם

שס אף פעם לא פשיבים לאדם בפלואו. יש קונספציה וההגיון אופר, נפגע

אדם בתאונת דרכים והוא לא פקבל את התשלום בפלואו, בואו נפצה אותו

ונשחרר אותו פפס הכנסה.

יש פה מס כפול.

היו"ר א' קולס; אני חסיד הקונספציה, אם מגיע לנפגע

פיצויים ואפשר לתת יותר לנפגע ואנחנו

לא יכולים לתת את המכסימום, לנסות ולתת את זה יותר משמעותי, כדי

שהנפגע לא יחשוב שהוא מקבל הרבה כסף ואחר-כך הוא צריך לשלם מס-הכנסה.

אני מציע שהוא לא יחוייב במס על הסכום הזה.

אמנון לין; אני מתתבס בשאלה פשוטה. אין גבול

להתדיינות בבית המשפט סביב השאלה של

סבל. אם אתה אומר שנקודת המוצא היא לא השכר שהוא הפסיד אלא הסבל

שנגרם לו בעקבות הפגיעה, פה אנתנו פותחים שדה שאינך יודע מתי תגמור

אותו ועד היכן תגיע. לכן דווקא הסעיף הזה הוא נכון, כי לפי דעתי

הסעיף הזה מכניס אותנו למסגרת. לכן אני מתייב אותו. צריך להצמד לזה,

לא צריו לחפש פיצוי לעגם העובדה שהוא נפגע כי אין לזה גבול, אלא

לשכר שהוא הפסיד.

ד' שילנסקי; פה יוצא שהנהנה יהיה זה שצריך לתת את

הפיצויים. איפה המוסר שבדבר הזה?

סעיף (2) הוא לא הסעיף המקורי בחוק

הזה. הוא לא היה בחוק המקורי בתשל"ח.

משרד האוצר הזדעזע מהסעיף הזה מפני שזה העמיד קונספציה כספית.

באנגליה נכתבו עליה ספרים אין ספור והיא אומרת שאין הגיון, כשאתה

נותן פיצויים לאדם לתת לו את הברוטו בשעה שהוא משתכר מנוכה ממס.

אס אתם הולכים להוציא משהו תהיו ערים לזה. החוק הזה מדבר על עלות

מסויימת של קונספציה סוציאלית, כמה היא עולה למשק, אם המשק יכול

לעמוד בה. כי בסופו של דבר החוק הזה ממומן ממך, ממני, מכלל הציבור.

אם אתה קובע את הענין ללא מס, יש לזה עלות בחוק הזה. יש לזה עלות

שונה והאוצר מזדעק בגלל העלות למשק.

דייר קלינג; רציתי לפרט את ההסטוריה. בהצעת החוק

היתה ההצעה הזאת ואני מניח שבעקבות

התנגדות של לשכת עורכי הדין שהסבידה כהלכה בוועדת החוקה, חברי הוועדה

הגיעו פה אחד למסקנה שהסעיף הזה הוא תקלה והסירו אותו. לאחר

שמר ארליך ז"ל היה לשר האוצר הוא לא היה מוכן להעלות את הפרמיות

כפי שהיה מחויב כלפי חברות הביטוח ואז הוא חיטש דרכים כדי להגיע

להסכמה עם חברות הביטוח. בעקבות אותו משא ומתן-חברות הביטות הילכו

אימים לכל אורך הדרך בחוק הזה שהוא לא יוכל לשאת בו- הגיעו אתו

להבנה שיקוצצו הפיצויים בכמה וכמה דברים. הוגשה הצעת חוק דרקונית

מטעם הממשלה להנמיך את התקרה, שזה לא יהיה שילוש אלא כפל, לקצץ

בפיצויים על כאב וסבל ולהכניס את היסוד של מס-הכנסה. שוב נציגי

לשכת עורכי-הדין הופיעו בפני הוועדה ואני חושב שהצלחנו לשכנע את

חברי הוועדה שאין בהצעת החוק הגיון פרט לפתרון בעיה לוחצת וכל

ההצעות האחרוח נפלו. נשאר רק הנושא של מס-הכנסה. בזמן הדיון בוועדה,

כל חברי הוועדה תמכו בעמדת הלשכה. אבל לאחר מכן, עקב שיקולים פוליטיים

חברי הוועדה הצביעו אחרת.

זה לא היה בכנסת העשירית.

זה היה בתשל"ח. שר האוצר נתן הבטחה

מגד אחד לא להעלות את הפרמיות

ומצד שני חברות הביטוח עמדו לפתחו.

אם משלמים מס-הכנסה, הרי חברת הביטוח

משלמת ברוטו. את המס צריך להעביר.

דייר קלינג; לא. זה מקטין את סכום הפיצויים. מחשבים

את הפיצוי בניכוי מס-הכנסה. מס-הכנסה

נשאר בכיסן של חברות הביטוח.

מחשבים את ההכנסה על בסיס יותר נמוך

והאוצר לא מקבל כלום.

דייר קלינג; כל ההנאה היא של המבוטח,

מדוע הרעיון של ניכוי המס הוא גרוע?

ראשיה אומר חה"כ אוריאל לין משלמים כאן מיסוי כפול. שנית, יש מגמה

שבוודאי לאורך השנים ניכרת של מעבר למיסוי עקיף כשמשקל המיסוי

העקיף יגדל בעתיד. אותו אדם שהיום ינוכה משכרו מס-הכנסה בשיעור

גבוה ובעתיד יצטרך לקנות סל קניות עם מיסוי עקיף גבוה, הוא יבכה

פעמיים. הדברים האלה נאמרו על-ידי בית המשפט העליון בראשית שנות ה-50

והמציאות הוכיחה אח נכונותם. הם נאמרו לפני הטלת מס-ערך מוסף.

בנוסף לכך, כאשר הובא בזמנו החוק הזה

לכנסת, אחת המטרות העיקריות היה לאו דווקא לשפר את מצב הנפגעים אלא

לחסוך בזמן בתי המשפט. הנושא של מס-הכנסה גורם לבזבוז עצום בזמנם

של בתי המשפט. דנים בשאלה מה שיעור המס שצריך לשלם הנפגע בשנים

העתידיות על-מנת להגיע לחישוב המס. על-מנת לפתור את הבעיה הזאת באו

יש תקרת מס של 25% וזה פותר חלק מההחריינו יות. ההוראה הזאת

היא רגרסיבית. אדם שמשלם שיעורי מס נמוכים, הכנסתו נמוכה, הוא ישלס

את כל המס. אדם שהכנסתו גבוהה ושיעור המם שלו הוא 50%, הוא יקבל את

הכנסתו נטו פלוס 25%.

זה לא מדויק. אם היינו נותנים 100%

פיצויים לכל הכנסה, זה היה מדויק. מאחר

וקבענו תקרה מסויימת, כל מי שמעל לחקרה, לא נחשב שאנחנו מורידים 25%.

החישוב שלך היה נכון אם היית אומר, במקום לתת תקרה של השכר הממוצע

במשק כפול 3 אנחנו נותנים 200% מהשכר הממוצע במשק וכתוצאה מזה

הפרמיה שמשלם המבוטח לחברת הביטוח היא כזאת וכזאת. פה השאלה שעומדת

לפנינו כרגע היא אם אנחנו רוצים לראות את זה כתקרה שעומדת מול

בעצם קבענו תקרה של ביטוח, מעבר לה המבוטח

לא מקבל כלום. למה קוראים לזה מס-הכנסה, אני לא יודע. יכלו לקבוע

כלי פשוט ויעיל ולא לקרוא לזה ©ס-הכנסה.

אני רוצה לשאול שאלה בדיני מסים.

"היו הפיצויים האמורים

פטורים ממס-הכנסה..." . השאלה היא אם תשלום בשביל שכר שהוא ניתן

מהוון הוא פטור ממס-הכנסה או לא?

ה"למפטם" פטור. אם בית המשפט ישתמש

בסמכותו לפי החוק הזה ויחן תשלומים

עתיים אז זה חייב במם.



ד' מרידוד; לפי מה שאמרת, לפחות לפי תשלום עתי

אין ספק שפיצויים שניתנים אחורה לא

יהיו פטודים. אולי קדימה יהיו פטורים.

ח' קלוגמן; לא יהיו פטודים, אם כי בתי המשפט לא

עושים את זה.

דיי מדידור; לפי ההגיון אם אני מקבל פיצויים אהדי

חמש שנים, זה שכר אחורנית וזה הייב

במס הכנסה 50% או 60%. פה יש עקום גמור, דדך עקומה לחלוטין.

עקום עוד דבר אחד, הנסיון לחשב לפי

הנטו ולא לפי בדוטו. יש הגיון בדבד שאדם ניזוק נטו לא בדוטו. לכן אני

בעד זה שלא נלך לפי נטו. אני לא יודע אם אנחנו יכולים היום לשלם

225%. למה לחדוג מההגיון הפשוט המשפטי שאדם מקבל את הפיצויים על-פי

הכנסתו. אם הוא חייב לשלם מס-הכנסה, ישלם. לא חייב, לא ישלם מס-הכנסה.

היו"ר א- קולס; אנחנו מבינים את הבעיה. אנחנו לא רואים

פתרון.

בסעיף 9, קביעת פטורים כתוב: כל סכום

מהוון שכולל פיצויים על מוות או חבלה.

אני לא יודע אם אתה שם "למפסם" סכום כולל הוא גם סכום מהוון.

כן.

אז סכום כזה יהיה פטוד קדימה לא אחורה.

הייתי מציע גם בלי קשר לסעיף 9 לא ללכת

בדרך העקומה הזאת. אדם צריך לקבל לפי הכנסתו.

הרבדים הוצגו בצורה מסויימת וזה נראה

שמורידיס ומוסיפים לחברות הביטוח.

ההססוריה בנושא זה ברורה. הרעיון שהיום אומץ באנגליה, שאתה מקבל לפי

הנטו ולא לפי הברוטו כי זה הנזק, הוא רעיון בסיסי. לכן הנפגע לא

יכול לקבל פעמיים, פעם אחת את הנטו ופעם אחת את הברוטו, כי זה בעצם

אף פעם לא היה לו. בשנות ה-30 הנימוקים היו שמס הכנסה זה דבד חדש,

אנחנו לא יודעים כמה הוא יחזיק מעמד, בשנה אחת יש 50 תיקונים, אנחנו

לא יודעים אם זה יחזיק מעמד. אז אנחנו לא נוריד 40 שנה קדימה מס-הכנסה

על דבד שהוא לא יציב. היום כשאנחנו יודעים שאס יש דבר יציב הוא

מס-הכנסה, זה לא תופס. זה לא כפי שהוצג כאן, חברות הביטוח באו ורצו

תוספת, כי התשלומים צמודים למדד. מטבע הדברים הפרמיה צריכה להיות

צמודה למדד והיא לא היתה צמודה למדד. כאשר חברות הביטוח באו ואמרו:

עברה תקופה מסויימת, אנחנו משלמים תשלומים צמודים, אנחנו רוצים

אנחנו לא יכולים לתת לכם פרמיה צמודה.

לכן היו צריכיס למצוא דדך איך להוריד את הפיצוי.

זהו חוק סוציאלי מעל ומעבר למה שיש היום

בעולם. פיצוי עצום לפי אחריות מוחלטת. דייר קלינג צודק כשאמד שחיו

כל מיני הצעות לקצץ. הקיצוץ המינימלי בחוק הזה היה: אנחנו ננכה

מס-הכנסה מוגבל, 25% לא יוחד מזה. אם אדם היה צריף לשלם 60%, מאחר

והוא נפגע והיה לו נזק, אנחנו לא נפגע ב1 באן.



ד' מרידוד; יש שתי מטריות שונות, אחת גובה הסכום

שישולם; השניה פונקציה משפטית שהולכים

בה.

אני רוצה להתייחס לשאלה מדוע דדך

מס-הכנסה. אני חושב שזו מלחמה של

חבדות הביטוח שנמשך מאז שניתנו פסקי-דין דאשונים, מאז שנות ה-50.

הס ניסו לשנות את ההלכה בבית המשפט העליון ובכל נעם השופט ויתקון

לא נפה ביטול מס-הכנסה. הוא אמר: משיקולים נוספים זו ההלכה אצלנו.

חברות הביסוח ניסו בכל הזדמנות לשנות את המצב ומצאו הזדמנות נאותה

כשבא החוק הזה, לכן היה חשוב לחברות הביטוח מסיבות עקרוניות שזה

אחרי זה תבואנה הצעות אחרות. לצערי

צדקתי. בחוק למוצריס פגומים יש אותו רעיון כאשר מגמת חברות הביטוח

להביא בסופו של דבר לתיקון פקודת הנזיקין, שייאמר שפיצוייס

משתלמים על בסיס נטו. יש חשיבות לכך שזה כתוב בצורה שזה כתוב.

היית מוחק אח סעיף קטן (2)?

כן. מבחינה קונספטואלית, הגישה של לשכת

עורכי-הדין לאורן כל הדיונים היתה שהאדם

שאין לו אבא ודואג זה הנפגע הפוטנציאלי. אין לו ארגון שידבר בשמו,

בשם האנשיס שייפגעו בשנים העתידיות אין מי שידבר ולהם צריך לדאוג.

אין הגיון לפגוע ברמת החיים אך ורק בגלל שהם נפגעים מתאונת דרכים.

התוספת היא סכום מזערי. בזמנו עשינו חשבון, כאשר בשנת תשל"ח הכניסו

את היסוד של 25%, שזה עשוי לחסוך לנהגים פרמיה ששווה מלוי שני שלישים

של מיכל. אם אדם נוסע ברכב ויוצר סיכון בכביש, אם המטרה היא לחסוך

בפרמיה על חשבון אותו אדם שייפגע, דעתנו היא שלא זו צריכה להיות

מטרת החוק.

הפרמיה בשניס האחרונות צמודה והיא לא כל כך

קטנה. היא די גבוהה. יכול להיות שזה לא מספיק.

אני לא אכנס לכל הנושא של מאזן חברות הביטוח, מה הן מקבלות ומה

הן משלמות. בסך הכל יש פה מחשבה אחת של נטו ומחשבה אחת של ברוטו.

לא הייתי רוצה לסכם את הנקודה הזאת היום. אני מבקש לתת אפשרות גם

לחברי הוועדה, גם לעצמי, גם לאחרים לשקול את הענין. מה גם שאיני רואה

שהיוס אנחנו עומדים לסייס את החוק. ד"ר קלינג, אתה תוכל להכין שיעורי

בית ולהביא לנו הצעה יותר טובה. גם אתה מר צלטנר.

אני מציע להזמין את המפקח על הביטוח.

אני מקבל את הצעתך. אני רוצה שנשקול אספקט נוסף

שלא דובר בו, ככל שהמדינה מגנה על האזרחים,

מספקת להם כריות, היא מצמצמת את זכויותיהם. אני לא יכול להעריך את

הנזק שלי. החוק היום במצב הנוכחי אומר: אם אני אדס שפטור ממס-הכנסה,

בחישוב הפיצויים אני לא חייב שיורידו לי מס-הכנסה.

אם היום אני בן 40 ובעתיד אקבל הנחוח, אני

חייב נהיה זכאי, אני לא מקבל.

אחד שהראיה שלו הולך ונחלשת לאט לאט. היום הוא

רואה טוב. בעוד המש שנים יהיה לו פטור ממסים.



די מרידור;

כשמדברים על הוון של פיצויים שהוא 40 שנה קדימה ודברים קורים, מורידים

על-פי הנחה שמצבו יישאר כפי שהוא היום. זה בוודאי לא נכון. אני רוצה שתחשבו על

הדבר הזה.

א. הסכום שמוכנים לשלם-, ב. טכניקה. הדבר הראשון

שהצענו הוא לקבוע את הסכום הנמוך יותר אם אין לו יותר כסף. דבר שני, אם אתם

רוצים דרך מס-הכנסה, למה לא תלכו להצעה אחרת, שהסעיף הזה יימחק ובסעיף 9 לפקודת

מס-הכנסה לא תקבעו שאדם פטור ממס. אני מציע שייבדק הדבר.

אני רוצה להפנות את תשומת הלב למאמר של ד"ר הדרי. הוא אמר: חוק שהוא אחריות

אבסולוטית, מאד מוצדק לרזשב לפי הנטו.

שמענו. נחזור לזה. את המאמר תקבלו בישיבה הבאה שבה נעסוק בנושא הזה. אני

רוצה לחזור לסעיף קטן (ב) של סעיף 3.

פה אנחנו מנסים להוסיף עוד כלי ליעול התהליכים וזרוזם כדי שהעניינים האלה

יתחילו ללכת מהר. היום בענין פשרה יש בעיות עם הסמכות הזאת. מוצע לקבוע אותה

"בית המשפט רשאי ליתן פסק דין על דרך הפשרה לענין זכותו של נפגע

לפיצוי לפי חוק זה, אם בעלי הדין הסכימו לתת לבית המשפט סמכות כאמור".

האם זה לא קיים היום?

בעינינו ההוראה הזאת לא נראית. אם בעלי הדין סבורים שבית המשפט יכול לפסוק

על סמך החומר שלפניו בלי לשמוע את כל הטעון, בעלי הדין אומרים: יאמר השופט

ואנחנו נקבל את החלטתו. אבל את זה הם אומרים במסגרת משא ומתן. החשש הוא, כאשר

לבית המשפט תהיה סמכות בלי רצונם של הצדדים, היום הם צריכים להסכים למה שהשופט

יציע. ההצעה אומרת שהצדדים יצטרכו לומר: השופט כמו בורר יכול לקבוע ומה שהוא

יקבע אנחנו מקבלים. החשש הוא שהשופטים יטילו לרוץ כבד על עורכי הדין להסכים לכך.

והיה ואותו עורך-דין לא יסכים, החשש הוא שהדבר ימצא את בטויו במהלך הדיון. לכן

ההסמכה של השופט לתת פסק-דין בפשרה לא נראית לי.

זו נקודה מאד עקרונית. אומר כאן פרופסור ליבאי, זה טרור נגד עורכי-הדין.

אמרתי: השופט עלול להפעיל "טרור".



אמנון לין!

אני אומר בכל הכנות, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו בשביל מי קיים החוק,

בשביל עורכי-הדין או הנפגעים? אני רואה לנגדי את הנפגעים ולא את עורכי-הדין. אני

רואה את הנפגעים כאובייקט שבשבילו אני מחוקק את החוק, ועורכי-הדין - אני מקווה

שרובם יתפרנסו בכבוד - צריכים לעזור לנפגעים להחזרת הזכויות שלהם. אני רוצה

לחשוף את הבעיה בכל מערומיה. כשעורכי חדין מושכים דיונים, מי סובל מהמשכיות

ההתדיינות? הנפגע.

זה הוצע דווקא על-ידי השופטים.

אתה הצעת לא לגמור את הדיון. תן לחברי הוועדה אפשרות לחשוב על הנושא הזה.

היו"ר אי קולס!

אני לא חושב שזה סעיף קטן. אבל אני חושב שזה סעיף שלגביו יכולה להיות

תמימות דעים. מה שקורה הוא, שני הצדדים צריכים להסכים לינת לשופט אפשרות לתת

פסק-דין של פשרה. צריכה להיות נכונות זהה משני הצדדים.

זה לא מדויק. חבר-הכנסת ליבאי אומר, והוא צודק, ההנחה היא אם תבוא הצעה

שאפשר על-ידי פשרה לפסוק וצד אחד יתעקש, במקרה כזה זה יהיה מבחינת טרור על

עורכי-הדין.

אני לא מקבל את ההשקפה הזאת. אני מוכן להשאיר את הסעיף הזה פתוח ולשמוע את

החברים.

אני מזדהה עם דעתו של ד"ר קלינג. הדבר הזה גם בא מתחושה של נסיון מעשי בבית

המשפט ואני מאד לא מתרשם מהצהרות כשאומרים: מה אתה לא מאמין בשופטים? או אתה

מטיל ספק באובייקטיביות של השופטים? אני לא מטיל ספק באובייקטיביות של

השופטים. אבל הם עומדים בלחצים והם בני אדם שעובדים תחת לחץ. משום התופעות שחבר

הכנסת אמנון לין ציין אותם, שעורכי-הדין לפעמים מושכים את זה - אגב, גם בתי

המשפט אחראים למה שנעשה בסוזבת - דווקא בגלל זה הייתי רוצה להגן על הנפגעים,

ולהגן על הנפגעים משמעות הדבר היא שאם עורכי הדין נוהגים בסחבת, חפש דרך לטפל

בזה אבל לא על חשבון הנפגע. הייתי נוכח פעם בבית המשפט שבו אמר השופט! אני מכיר

את האדם הזה מצוין, האם אתה רוצח שאפסול את עצמי? אמרתי! אני משאיר את זה

לשיקולו של בית המשפט. הוא פסל את עצמו? הוא לא פסל את עצמו. הצטערתי שהייתי

אלגנטי כלפיו.

זה כן יהווה אמצעי לחץ. זה בלתי נמנע. מי שייפגע מזה זה הנפגעים.

יש לי שוב שאלת תם. האם היום אין סמכות לשופט כשיש הסכמה?

הם יכולים להביע את הסכמתם למוצר המוגמר.

די מיידוי;

מאין אתה לוקח את זה?

ד"י קלינג;

בחוק הבוייות במפורש כתוב שיש להם סמכות.

די מיידוי;

אי-אפשר להשאיר לבית המשפס לקבוע את הסכום?

חי קלוגמן;

לא.

השאלה שלי היא אם באמת לפי החוק או פסיקה מפוישת יש החלטה ביורה שאין לשופט

סמכות לעשות את זה היום? אם יש סמכות, לא הייתי רוצה לקבוע הנחיה כזאת. אם אין

לו סמכות, צייך לחשוב. גם היום אין סיבה ששופט לא יתפקד מעין בורר. למה לאכוף את

זה בחוק כשזה ברור?

חי קלוגמן;

השופטים בקשו שניתן להם את זה.

היו"ר אי קולס;

אני מבקש ממר קלוגמן להביא לנו, אם אפשר, מתוך ציטוט של פסק-דין את הנקודה

הזאת.

חי קלוגמן;

אין.

היוייר אי קולס;

או שתזמין אחד מהשופטים המכובדים שיסביר למה הוא חושב שלדעתו הסעיף הקטן

בחוק צריך להיות פה. את הדיון הזה נעשה ביום שני בשבוע הבא באותה שעה ובאותו

מקום, אני מקווה בהרכב יותר רחב. תדאג להודיע לנשיא בית המשפט המחוזי.

תודה רבה, ישיבה זו נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 13.10.