ישיבת ועדה של הכנסת ה-11 מתאריך 20/07/1988

הצעת חוק הנוער (טיפול והשגחה) (תיקון) (איסור פרסום על התאבדות קטין), התשמ"ח-1988; שאילתות

פרוטוקול

 
הכנסת האחת-עשרה

מושב רביעי



נוסח לא מתוקן





פרוטוקול מס' 326

מישיבת ועדת החינוך והתרבות

יום רביעי. ו' באב התשמ"ח. 20.7.88. שעה 09.00.
נכחו
חברי הוועדה: נ. רז - היו"ר.

ב. גולדשטיין

א. סרטני
מוזמנים
א. בריק - היועץ המשפטי של משרד החינוך והתרבות

ר. אש - משרד החינוך והתרבות

סנ"ץ ז. אהרוני - רמ"ד עבריינות נוער.

משטרת ישראל

דייר ד. גלבוע - משרד הבריאות

ל. עדו - משרד העבודה והרווחה

ע. רוזן - משרד המשפטים

א. קירשנר - התאגדות מנהלי בתי-הספר העל-יסודיים

ח. לויטה - התאגדות מנהלי בתי-הספר העל-יסודיים

ע. דיסנצ'יק - ועדת העורכים של העתונים

סא"ל א. בו-ארי - הפרקליטות הצבאית הראשית

נ. מימון - סגן היועץ המשפטי של משרד העבודה

והרווחה

ב. נסים - משרד החינוך והתרבות
לוועדה
מ. בוטון

מ"מ מזכירת
הוועדה
רשמה: מ. כהו
סדר-היום
שאילתות;

הצעת חוק הנוער (טיפול והשגחה) (תיקון).

(איסור פרסום על התאבדות קטין). התשמ"ח-1988 -

(הצעת חוק של חבר-הכנסת נ. רז).



שאילתות
היו"ר נ. רז
אני פותח את ישיבת הוועדה. נתחיל בשאילתות.
א. סרטני
הגיעו אלי פניות מהורים בחיפה ובקרית-אתא.

ובעתון התפרסמו ידיעות על בתי-ספר נוספים. על כר

שתובעים מהם תשלום במסגרת אגרת שירותים נוספים בסכומים של 500 ו-600

שכולים. זה בניגוד להוראות של משרד החינור ובניגוד להחלטות של הוועדה. אני

מבקשת לדעת מה מתכוון משרד החינוך לעשות בענין זה. אני חוששת שמדובר על

הרבה יותר בתי-ספר מאשר הגיע לידיעתי.
היו"ר נ. רז
גם לכאו הגיעו כמה פניות בענין זה. שנוסף לאגרת

שירותים נוספים בתי-ספר תובעים תשלומים נוספים

לכל מי ני מטרות.

הצעת חוק הנוער (טיפול והשגחה) (תיקון)

(איסור פרסום על התאבדות קטין). התשמ"ח-1988
היו"ר נ. רז
אני רוצה לפתוח בהצגת הנושא. באחת הישיבות

של הוועדה קיימנו דיון על הנושא של התאבדויות

תלמידים. היתה תקופה שהיו בארץ בתכיפות לא מקובלת כמה מקרי התאבדות או

נסי ו ו להתאבדות של תלמידים.
ח. לויטה
היו שבעה מקרי התאבדות תוך שנה.
היו"ר נ. רז
הנושא הועלה במליאת הכנסת במסגרת הצעה לסדר היום

של אחד מחברי הכנסת. והועבר לוועדת החינוך.

כאשר דיברנו כאן על תופעת ההתאבדויות. מה מביא נוער למצבי הנפש האלה.

לדכאונות ולמסקנה הנוראה של התאבדות או נסיון התאבדות. חלק מהמשתתפים

בדיון אמרו שכאשר מפרסמים פרטים בעתונות או באמצעי תקשורת אחרים על המקרה.

כלומר איר זה נעשה וכדומה. זה משפיע מאד על ילדים אחרים שנמצאים במצבי

דכאון. שיש להם מחשבות על התאבדות. כלומר עצם הפרסום והעיסוק בפרטים הם

גורם שלילי מאד לגבי ילדים כאלה. וזה ממריץ אותם לנסות ולעשות זאת. לכן

עלתה פה בקשה או תביעה שתהיה פניה מצד ועדת החינוך לעתונות ולאמצעי

התקשורת להימנע מפרסום פרטים על מקרים כאלה.

כשאני אומר להימנע מפרסום. זה דבר כללי מאד.
השאלה היא ממה להימנע
האם להימנע מלפרסם בכלל שהיה נסיוו התאבדות או

שהיתה התאבדות של קטין. או להימנע מלפרסם פרטי פרטים איך הוא עשה זאת.

להימנע מפרסום שם המקום וכדומה?

אגב. בעקבות הסיכום של אותה ישיבה פניתי לעתונים

בכתב ובטלפון וביקשתי שיימנעו מפרסום פרטים. הם אמרו שהם מבינים את הענין.

ויימנעו מכר ככל האפשר. אבל לא הבטיחו שבכלל לא יפרסמו שום דבר במקרים

כאלה.

בעקבות אותו דיון נוסחה הצעת חוק שבאה לתקן את

חוק הנוער (טיפול והשגחה) משנת 1960. בהצעת התיקו ו נאמר: אסור יהיה

לפרסם... "או פרטים על אופן ההתאבדות או נסיון ההתאבדות של קטין". ועדת

השרים התנגדה לנוסח הזה בטענה שבזה מגבילים את חופש העתונות והם אינם

מקבלים זאת. לדבריהם צריך לשמור על חופש העתונות ואסור להגביל יותר מדי.



והם דחו את הנוסח "או פרטים על אופן ההתאבדות או נסיון ההתאבדות". ההצעה

הזאת לא התקבלה בוועדת השרים. בניגוד לדעתו של שר העבודה והרווחה שהיה בעד

הנוסח הזה. והיינו צריכים להציע נוסח אחר.

הנוסח האחר התקבל במליאת הכנסת. על פי הצעתו של

סגן שר העבודה והרווחה. נאמר בו שחל איסור לפרסם כי קטין התאבד או ביצע

נסיון התאבדות.
ע. דיסנצ'יק
אסור לפרסם שקטיו התאבד. אבל מותר לפרסם פרטים

על ההתאבדות?
נ. מימון
אסור לפרסם את השם ואת הפרטים המזהים של אותו

קטין. מותר לפרסם שהיה אירוע כזה. אבל אסור

לפרסם את השם ואת פרטים המזהים. זה כתוב בתחילת הסעיף. סעיף 24 מדבר על

איסור פרסום שם או פרטים מזהים. ומה שמוצע כאי זו תוספת לסעיף. כלומר

שבעקבות התיקון. אם הוא יתקבל. אסור יהיה לפרסם את השם או את הפרטים

המזהים של הקטין שהתאבד או ביצע נסיון התאבדות. מותר לפרסם על ההתאבדות.

אבל לא את שמו של'הקטין ולא את הפרטים המזהים.

מ. בוטון; כלומר מותר יהיה לפרסם. למשל. שקטין התאבד על

ידי זה שירה בעצמו באקדח של אביו?
נ. מימון
כן.
היו"ר נ. רז
זה הדבר המענין. שדווקא ההיבט שהפסיכולוגים

והמחנכים אמרו שהוא המסוכן. כלומר הפרטים. את זה

מותר יהיה לפרסם. אבל את הזיהוי של הילד עצמו אסור יהיה לפרסם. אגב. לגבי

הענין של אי-זיהוי השם היו להם נימוקים חזקים מאד. אמרו שבמידה שמפרסמים

שמו של קטין שניסה להתאבד. זה מלווה אותו כסטיגמה לאורך שנים. וזה מהווה

בעיה קשה לו עצמו ולמשפחתו.

ובכן הנוסח השני התקבל על-ידי ועדת השרים ואושר

בכנסת בקריאה הטרומית. הצעת התיקון לחוק הועברה לוועדה ואנחנו צריכים לדון

עליה. לכן הזמנו לכאן את כל הנוגעים בדבר. נציגי צהייל. העתונות. מחנכים.

אנשי משרדי החינוך. העבודה. הבריאות והמשפטים. ונציגת המשטרה. הזמנו

את נציגי צהייל מפני שמישהו הציע להרחיב את איבסור הפרסום לגבי חיילים. זה

כבר יותר מורכב.

זה מה שעומד לפנינו. אנחנו רוצים לשמוע את

דעותיכם כדי. לגבש את ההצעה לקראת קריאה ראשונה. ואחר כך לקראת קריאה שניה

ושלישית. האם לדעתכם צריך להרחיב או לצמצם את הנוסח המוצע. או לקבל אותו

כפ י שה ו א?

אני רוצה לומר עוד שבהצעת החוק כפי שהוצגה בפני

הכנסת יש גם חלק שני. נוסת: "מסירת מידע לרופא. פסיכולוג או מורשה לעסוק

בסיעוד לצורך המשך טיפול בקטין. לא תיחשב כעבירה".
ע. דיסנצ'יק
אני מופיע פה כנציג ועדת העורכים ולא כנציג.

מועצת העתונות. גם כנציג ועדת העורכים אני משמיע

פה את דעתי האישית. אני אמנם יושב-ראש תורו של ועדת העורכים. אבל הוועדה

לא קיימה דיון על הנושא הזה. היתה התייעצות טלפונית בלבד. לכן אני מביע פה

את דעתי האישית. שלפי התרשמותי משקפת את דעתם של רוב חברי הוועדה. אבל

ועדת העורכים זה מוסד מאד מסורבל. ואם אין החלטה פה אחד - אין החלטה בכלל.



אינני רוצה להתייחס לענין המהותי. אם צריך לאסור

את פרסום השם והפרטים המזהים בלבד. או גם פרטים על אופו ההתאבדות. אני רק

רוצה להעיר בהקשר זה שבכל השיהות שהיו לנו עם גורמים שניסו למתו את

הפרסומים. שאלת השם בכלל לא הדאיגה אותם. הדאיגה אותם דווקא ההתייחסות

לפרטים של מעשה ההתאבדות או של התהליך שהוביל למעשה ההתאבדות. תהליך

ההתחבטות וכו'. ראו בזה אפשרות שקטינים אחרים יעשו רומנטיזציה של הענין.

אבל אינני רוצה להיכנס לענין הזה. אינני מומחה ואינני מבין בו. אני רק

אומר שזאת הערה שקיבלנו ואנחנו מקבלים לאורך זמן מהרבה גורמים שעוסקים

בנוער ובחינוך ובטיפול במקרים כאלה. זה מה שמטריד אותם. לאו דווקא פרסום

השם.
א. בריק
את השם ממילא לא מפרסמים. האם פרסמו פעם שמות של

קטינים שהתאבדו?
נ. מימון
פרסמו הרבה פעמים.
ע. דיסנצ'יק
אגב. הייתי שמח אם ועדת השרים לעניני חקיקה.

ע. דיסנצ'יק; לחופש העתונות בהקשר זה. אם החרדה

שלה היתה מתבטאת במקומות אחרים. כי כאשר מדברים למשל על החוק לאיסור פרסום

שמות חשודים. חברי הוועדה לא חרדים כל כר לחופש העתונות. שם דורשים שלא

יפרסמו שמות חשודים שקשורים במערכות פוליטיות מסויימות.

העמדה העקרונית של העתונאים היא שאסור לאסור

לפרסם שום דבר. ואני אינני רוצה לסטות מהעמדה הזאת. כדי שלא יגידו: היה

תקדים. הסכמת. לכו אני רוצה להביע פה את התנגדותי המוחלטת לדבר כזה על

בסיס עקרוני.

אבל אני רוצה להוסיף שאחת הבעיות בענין הזה היא

שאם התיקון הזה יתקבל. ממילא לא יאכפו אותו. יש כבר חוק שקלם שעוסק בעניני

קטינים במדינת ישראל. ולפי דעתי מפירים אותו הרבה מאד פעמים. בעתונים.

בטלוויזיה. ברדיו. לפעמים בכוונה תחילה. רוב הפעמים בשוגג. לפעמים כותבים

על מישהו ולא יודעים שהוא קטין. אם מזלזלים בחוק ומזכירים את שמו של קטין

בהקשר לפשעים של אביו או בהקשר לדברים אחרים שאסורים היום על פי החוק.

בוודאי שלא יתייחסו ברצינות לחוק שמדבר על קטין שכבר איננו.

דבר נוסף הוא שאף אחד אינו מסוגל לאכוף את החוק

הזה. כשנפתחת חקירה היא מתנהלת בערר שנתיים. עד שזה מגיע לבית-המשפט.

הקטין כבר מזמן חדל להיות קטין. וכל הנושא מאבד ענין ציבורי. ותמיד יימצא

מישהו במשרדו של היועץ המשפטי לממשלה שישתכנע שאיו טעם לעסוק בדבר שקרה

כשהקטין היה בו שש-עשרה. ועכשיו הוא בן שמונה-עשרה. וכשייגמר המשפט הוא

יהיה בו עשרים וחמש.

לכן אינני מציע לכם לחוקק חוק שאין שום סיכוי

לאכוף אותו.
מ. בוטון
לא מדובר כאן בהקשר לתביעה בבית-משפט.
ע. דיסנצ'יק
אינני מדבר על כר שתובעים את הקטין על שניסה

להתאבד. אלא את העתון. אני מוכן לדפדף בעתונים

של היום ואמצע שהפרו את החוק הרבה פעמים בנושא של קטינים. זה לא נעשה

בכוונה. ואף אחד לא מטפל בזה. הפעם האחרונה שטיפלו בנו במקרה כזה היתה

כאשר פרסמנו שמו של חייל שהרג את חברו במחנה צבאי. החייל היה בו שבע-עשרה

וחצי. תבעו אותנו לדין. לפי דעתנו זה היה דבר טפשי. כי מדובר באדם שנתנו



לו נשק ביד. נתנו לו רשות להרוג אויב. הוא השתמש בו בצורה לא נכונה. תבעו

אותנו לדין על זה שפרסמנו את שמו כשהיה בו שבע-עשרה וחצי ולא חיכינו ששה

חודשים. אגב. אחר כר הוא הורשע ברצח.

ההצעה שמובאת כאן. לאסור את פרסום השם ופרטים

מזהים. ולא את נסיבות ההתאבדות ואופן ההתאבדות. לא תוסיף שום דבר. ממילא

לא יאכפו את זה. אני ממליץ לא לחוקק חוקים שלא יאכפו אותם.

לגבי מה שנאמר כאו. שמישהו הציע להרחיב את זה

ולהחיל את זה גם על הצבא - לפי דעתי זה דבר מסוכן מאד. בצבא משרתים אנשים

מבוגרים. אחרי גיל שמונה-עשרה. נתנו להם זכות להצביע. נתנו להם רשות להרוג

אויב. וכשאומרים צבא. למה הכוונה? האם הכוונה לצבא סדיר. עד גיל עשרים

ואחת? ואם מישהו בו 35 התאבד במסגרת שירותו במילואים. גם את זה אסור

לפרסם? אינני בטוח שזה רעיון נכון. יש אנשים שמתאבדים במסגרת שירותם בצבא

רק משום שיש להם "הזדמנות". מפני שהם קיבלו נשק. ואז נוצרת ההזדמנות שהם

חיפשו להתאבד. זה שאדם התאבד במסגרת השירות בצבא זו עובדה מקרית לגמרי.

הוא ממילא התכוון לכך. המניע היה כל הזמו. ופה נוצרה ההזדמנות. אני מציע

לא להעלות את זה בכלל.חוץ מזה. לצבא יש אמצעים שלו. אם יש נסיון התאבדות

או התאבדות שהיא באמת יוצאת דופן ויש בפרסומה סכנה של חיקוי. לצבא יש

צנזורה והוא יכול להפעיל אותה במקרה הספציפי הזה. לפי דעתי הצבא אפילו לא

יצטרך להפעיל את הצנזורה. בסיבוב טלפונים אחד מפקד רציני בצבא ישכנע את כל

העתונים לא לעסוק במקרה הזה.
היו"ר נ. רז
אני מבין שדעתך היא שכל הענין הזה מיותר. שלא

נעסוק בו כלל.
ע. דיסנצ'יק
כמו שזה - בוודאי לא. אני מתנגד עקרונית לכל

איסור על העתונות. ובענין הזה - זה מיותר

לחלוטין. אין לזה שום משמעות.
א. קירשנר
אני רוצה להעיר שתי הערות. במקרה זה הייתי ממליץ
דווקא שלא לפרסם. משתי סיבות
א. באותם מקרים

שידועים לי. לא היתה הגדרה ברורה אם מדובר בהתאבדות. הרבה פעמים. כיוון

שאין עדי ראיה ואין גם מכתב המעיד שהיתה התאבדות. לטובת המשפחה וגם כדי

להקל על כל הפרוצדורה. מגדירים את המקרה כתאונה. כך מקבלים את זה ההורים.

כר מקבלת את זה הקהילה. הסביבה. עד שבא איזה עתונאי חטטו ואומר שהיתה כאו

התאבדות. ראיתי מה קרה לאותו משפחות שפתאום הטיחו בפניהם אמת שהם הכחישו

וקיבלו לזה אימות. כל הגורמים שבאו אתם במגע קודם לכו אמרו שלא מדובר

בהתאבדות. אלא שהנער נשאר בבית. שיחק בנשק של אביו. הוא עצמו ידע איך

משתמשים בנשק. וייתכן שנפלט כדור. ההורים הביאו את ילדם אל הקבר. וכעבור

שבוע התפרסם בעתוו שזאת היתה התאבדות. אני מכיר מקרים כאלה מקרוב ואני

יודע שהפגיעה במשפחה היא קשה ביותר. ואינני יודע למי זה הועיל. האם הציבור

צריך היה באמת לדעת. או שיש כאו איזה ניחוש של עתונאי שמדובר בהתאבדות?

ע. דיסנצ'יק; אבל ההצעה הזאת אינה אוסרת את פרסום העובדה

שמדובר בהתאבדות. אלא רק את פרסום השם.
א. קירשנר
אני יודע. אבל יש כאו נסיון לטפל במקרים כאלה.

בעיקר בעתונות מקומית. בשביל העתונות המקומית זה

הנושא המענין ביותר. המרתק ביותר. אם אפשר לספר על מקרה כזאת שאירע

בסביבתנו הקרובה. ממש עטים על זה. שנית. מנסים לחפש מניעים. כשמדובר

בהתאבדות של נער בו שבע-עשרה. הסיבה יכולה להיות ריב עם הורים. לחצים.

אהבה נכזבת. מחלת נפש. או כל מיני גורמים אחרים. עתונאי איננו איש מקצוע



שיכול להחליט בעצמו מה היתה הסיבה. מצאתי הרבה פעמים. הו בצורה של אמירה

ברורה. או על-ידי העלאת אפשרויות המובילות לגירסה אחת. שיותר משיש בה הצגת

הענין. יש בה גם אצבע מאשימה. כלומר אם מדובר בתלמיד בבית-ספר שיש בו

תרבות של הישגיות או מצו יינות. העתונאי יגיד: הנער הזה נשבר מפני שלא עמד

בלחץ שבית- הספר כפה עליו.
ע. דיסנצ'יק
את כל מה שאתה אומר עכשיו - הוא יגיד גם אחרי

שיתקבל התיקו ו. רק את השם הוא לא יגיד. אז מה

ההבדל?
נ. מימון
המשפחה לא תיפגעו הקטין עצמו לא ייפגע.
א. בריק
גם את שם בית-הספר אסור יהיה לפרסם.
א. קירשנר
באחרונה אירע מקרה של התאבדות בישוב שאני עובד

בו. של נער שגר באותו ישוב אבל לומד בישוב אחר.
העתונות כתבה
נער מעיר זו וזו התאבד. קיבלתי פניות רבות מעתונאים לברר אם

הוא תלמיד בבית-ספרי. למרות שאמרתי שלא. שהנער אינו מוכר לי. ההרגשה היתה
שאני מסתיר מידע. אמרו לי
לפי הכותרות הוא בו עירר. כלומר אתה חייב להכיר

אותו. והאם אני יכול לגלות להם מה היו הסיבות. במקרה זה מדובר במשפחה

מפורסמת. מצליחה מאד. עם אווירה משפחתית חמה. כל הילדים מצטיינים. ואני

יודע מדברים שכתבה האם אחר כר במכתב למערכת שמיום שהדברים פורסמו לפרטי

פרטיהם ותואר כיצד הילד שלח יד בנפשו. חיי המשפחה הפכו לגיהנום. זה פורסם

באותו עתון כעבור שלושה שבועות. רק אז היא מצאה כוח לומר איזו פגיעה היא

נפגעה כתוצאה מהחטטנות הזאת ומהפרסום שהיה.

אני בעד איסור הפרסום. אני זוכר שבעבר המושג

"התאבדות" לא היה קיים בעתונות הישראלית. היו כותבים: אירע מקרה טראגי.

ידעו מה זה. אבל נמנעו מלכנות זאת בשם המפורש. מרגע שהמחסום הזה נפרץ. זה

הוליך לכר שמחפשים דברים שאינם קשורים לאינפורמציה שצריכה להימסר לציבור.

לגבי צהייל. בעניו זה אני מסכים עם מה שאמר מר

דיסנצ'יק. לטובת צה"ל אסור למנוע מהציבור מידע כזה. כי שמועות מתפשטות.

ויש הרבה מאד דיבורים על כר שחיילים אינם עומדים בלחצים. בעיקר בקורסים

שבהם נתבעת מהם רמה גבוהה. ובעקבות אי-הצלחתם קורים גם מקרי התאבדות.

מניעת פרסום רק תזיק לעניו ותפגע בצה"ל.
נ. מימון
הצעת החוק כפי שהיא מוצעת היום באה להגו על

הקטין עצמו ועל המשפחה. קטין שעושה נסיון

התאבדות ברגע של משבר. הפרסום עלול ללוות אותו כל החיים ולפגוע בו.

1
ע. דיסנצ'יק
אם הוא קטין רק עשה נסיון התאבדות. ממילא שמו

אסור בפרסום.

ו
א. בריק
לא. היום מותר.
ע. דיסנצ'יק
אסור לפרסם שם של קטין.
א. בריק
רע אם הוא קשור לעבירה. התאבדות או נסיון

להתאבדות אינם עבירה.
נ. מימון
סעיף 24 לחוק הנוער קובע איזה פרסומים אסורים.

והוא אינו מדבר כלל על שם של קטין. הוא מדבר על

קטין שהיו הליכים לגביו לפי חוק הנוער או לפי חוק האימוץ. או שעבר עבירה



או נחשד בשחיתות מידות. לזה רוצים להוסיף את ההגנה על קטין שביצע נסיון

התאבדות ונשאר בחיים. הוא עשה זאת ברגע של משבר. וזה לא צריך ללוות אותו

כל החיים. ואם הוא התאבד - להגן על משפחתו. כדי שהמשפחה לא תסבול. נוסף על

הכאב שנגרם לה כבר. גם מהחיטוט בענין. כלומר החוק בא להגן על הקטין ועל

המשפחה.

ועדת השרים בהחלט ראתה הבדל כאשר היא דיברה על

הגנה על חופש העתונות. היא אמרה שאם בכלל ייאסר הפרסום. אז מה ההבדל בין

קטין לבין מבוגר? אם הפרסום גורר אחריו התאבדויות נוספות. אין הבדל בין

קטין שנגרר אחר מבוגר לבין קטין שנגרר אחר קטין אחר. זה היה הרצין של ועדת

השרים שהבדילה בין ההגנה על הקטין והמשפחה לבין איסור פרסום כללי. שהוא

הגנה על קטינים אחרים. אבל לא על הקטין עצמו ועל משפחתו.

יש גם משהו בזה שאם קטינים נגררים אחרי פרסום.

אם יש שם ופרטים מזהים זה יותר תופס את העין. ויכול להיות שזה מושך קטין

אחר לעשות גם כן נסיון התאבדות.

1

הפגיעה יכולה להיות גם בקטינים אחרים שלומדים

יחד עם אותו קטין בבית-הספר או נמצאים אתו יחד בתנועה. שאז באים העתונאים

ושואלים את החברים או את בני המשפחה והסביבה. אנחנו מקווים שכל זה יימנע

אם השם והפרטים המזהים לא יהיו.

אנחנו גם לא רואים את התועלת שיש בפרסום שם

ופרטים מזהים. אם העתונות חופשית לפרסם את עצם דבר ההתאבדות. איננו רואים

פגיעה בה בזה שייאסר עליה לפרסם שם ופרטים מזהים.

אני רוצה להתייחס לענין של אכיפת החוק. באמת יש

בעיות גדולות באכיפה. אנחנו מנסים להתגבר על זה. ישבנו לא מזמו עם

הפרקליטות והמשטרה כדי לזרז את הטיפול באכיפת סעיף 24 כפי שהוא היום. אני

מקווה שזה יעזור.

אני רוצה לציין ששר העבודה והרווחה היה בעד

ההצעה הראשונה. שבכלל לא יתפרסם דבר ההתאבדות. כי לפי מחקרים זה גורר

אחריו קטינים נוספים. אבל ועדת השרים לא קיבלה את העמדה הזאת. היא קיבלה

את העמדה שיש להגו על הקטין ומשפחתו.

היתה הסתייגות של משרד הבריאות. והם הוסיפו

לתיקון את המשפט שמסירת מידע לרופא. פסיכולוג. או מורשה לעסוק בסיעוד

לצורך טיפול בקטין. לא תיחשב כעבירה. נראה לנו שזה מיותר. מפני שהחוק מדבר

על פרסום ואילו כאן מדובר על מסירת מידע. כשמדובר על פרסום. הכוונה לפרסום

על-ידי מישהו שאיננו הקטין עצמו. ואילו מסירת המידע תיעשה על-ידי הקטין

עצמו לרופא שמטפל בו. לכו זה נראה לנו מיותר.

ד. גלבוע; אני מייצגת כאו לא את משרד הבריאות. אלא ועדה

בין-משרדית. שאני היושבת-ראש שלה. שמטרתה

להתמודד עם הנושא של התאבדויות בני נוער. למנוע התאבדויות של בני נוער. כי

התופעה די חריפה. אמנם אין לנו בארץ איסוף נתונים מסודר מפני שאין שום חוק

או תקנה בקשר לכר. אבל על פי נתונים שאינם מלאים אני יכולה לומר שמתוך

6.750 נסיונות התאבדות בחמש השנים האחרונות. היו 1.500 עד גיל 21. זה לא

משקף את המציאות. זה מעט. כלומר יש כאן תופעה שחשנו צורך להתמודד אתה.

במובן הרחב. היוזמה באה מצה"ל. אבל משרדי ממשלה רבים מתמודדים עם הבעיה.

ובהם המשרדים עבודה ורווחה. חינוך. פנים. קליטה. משטרה ובריאות.



התאכזבנו מאד כשאיסור הפרסום צומצם אר ורק לענין

הזיהוי. איו לנו שום ספק היום שכשמדובר בבני נוער בעיקר. יש לפרסום השפעה

שלילית. בזה מסכימים אנשי המקצוע. יש לזה גם הוכחות מחקריות. אנחנו כבר

הרחבנו את ההתענינות שלנו למניעה. ולא רק בדאגה למשפחות שצריך לדאוג להן.

לגביהן ההצעה המובאת תעזור. אבל מה בדבר אותה אוכלוסיה שמזדהה עם אותם

צעירים שמתאבדים. שתמיד מתוארים כגיבורים באמצעי התקשורת? החשיפה הזאת

עלולה להגביר את הרצון לחיקוי. על כל פנים בוודאי לא לצמצם את מה שקיים

בלאו הכי. שהוא הרבה מדי לטעמנו.

לכו הוועדה ממליצה לתקוף את הנושא ולטפל גם

בענין של איסור פרסום פרטים כמו אופו ההתאבדות וכדומה. ולא רק איסור פרסום

השם של המתאבד או המנסה להתאבד.

נוסף לזה אנחנו ממליצים להרחיב את האיסור עד גיל

21. כלומר עד סוף שירות החובה בצה"ל. אמנם החיילים שלנו הם אנשים בו גרים

לכל דבר. אבל בחלקם הגדול הם עדייו מתבגרים. גם המסגרת של הצבא אינה מסגרת

של חיים עצמאיים. הצעיר עובר ממסגרת אחת של בית-הספר למסגרת של הצבא. פרט

לזה הנוער שלנו די נושא את עינין למה שקורה בשכבת הגיל הזאת של החיילים.

אני חושבת שלא נפתור את הבעיה אם לא נתייחס גם לקבוצת הגיל הזאת של

18 עד 21. זו המלצת הוועדה שמשתתפים בה נציגים של משרדי ממשלה שונים.
מ. בוטון
ההמלצה היא רק לגבי חיילים או לגבי כלל

האוכלוסיה בשכבת הגיל 21-18?
ד. גלבוע
זה כבר לא משנה.
א. סרטני
אני מתלבטת מאד בעניו הזה. כשחבר-הכנסת רז

העלה את הנושא. מצד אחד זה נראה לי חשוב ונחוץ.

מצד שני עלו בפני הרבה מאד שאלות. יש כאן בעיה חברתית. והשאלה איך אנחנו

מתמודדים אתה. אנחנו עוסקים כאן רק בקטע אחד. מה חלקה של העתונות לגבי

התופעה.

יש סיבות שונות להתאבדות. הוזכר כאו העניו של

בית-הספר ההישגי. השואף להצטיינות. אני האחרונה שרוצה להדביק סטיגמות על

בתי-ספר. על הורים או ישובים וכו'. עם זאת יש לנו בעיה. אנחנו חיים בחברה

שלא כל כר ממהרת לתקן את דרכיה. יש התדרדרות בתחומים שונים. ואם לא מעירים

ולא מעוררים ולא מפרסמים. דברים עלולים להישאר בלא טיפול. אני אומרת זאת

מתוך נסיון. כמי שעוסקת בתחומים שאינם בכותרות. ברגע שנותנים לדברים פרסום

או מגיבים בצורה יותר חריפה. הגלגלים מתחילים לנוע יותר מהר. למשל. שביתת

הרעב שלנו בענין הרופאים.

אתן דוגמה מתחום אחר. במקרים רבים בתי-ספר

נמנעים מלשתף פעולה עם המשטרה או גורמים אחרים בנושא של סמים. מפני שהם

פוחדים מפני הסטיגמה. ואז פשוט לא מטפלים בבעיה.

ובכן יש לענין הזה שני היבטים. ואנחנו מוכרחים

לשאול את עצמנו האם פעולה כזאת או אחרת תועיל לענין או תזיק לו.

אין לי ספק שבמה שנוגע לפרט. כלומר הנער עצמו

ומשפחתו - כל חשיפה הורסת את המרקם המשפחתי והחברתי ומכניסה את המשפחה

לבעיה קשה. ולכן אולי אנחנו צריכים אף להרחיק לכת. וכפי שאמרתי. אני

מתלבטת מאד בנושא הזה.



אני מקבלת שחייב להיות איסור על פרסום שם ופרטים

מזהים. בגלל הנזק הרב שהפרסום עלול לגרום. אם כי הסביבה הקרובה בדרר כלל

יודעת. יש חרושת שמועות גם בלי העתונות. ולפעמים חרושת השמועות הזאת יותר

גרועה ממה שמתפרסם בעתונות. גם זאת בעיה.

אבל אינני מקבלת שצריך לאסור כל פרסום בענין זה.

אני חושבת שיש משמעות גם לעובדה שאדם התאבד מפני שהגיע למשבר כלכלי חמור.

יש לזה משמעות כלפי החברה הישראלית. לפעמים מצב כלכלי חמור מביא אנשים

להתאבדות. או אפילו לרצח. יש לזה משמעות חברתית. אי אפשר להתעלם מהתופעות

האלו. באופו כללי אסור לנו להסתיר שקיימת בעיה. זאת התפיסה שלי.

לכו אני מסכימה עם ההחלטה של ועדת השרים בעניו

הזה. אסור להטיל איסור מוחלט. ועם זאת צריך להיזהר מאד מהפגיעה האישית.
היו"ר נ. רז
כלומר עמדתר היא שיש להימנע מפרסום פרטים מזהים.

אבל לא לאסור את פרסום עצם העניו ואת הרקע.

הבעיה היא ההשפעה על קטינים אחרים.
א. סרטני
יש בעיה נוספת. אני אינני נמנית עם אלה שתוקפים

את אמצעי התקשורת על כל דבר. אבל יש לפעמים

דברים די מזעזעים. ואינני יודעת אם ועדת האתיקה של העתונות די חזקה כדי

לפעול ולמנוע דברים כאלה. אני זוכרת את המקרה המזעזע של רצח הדס קדמי.

המשפחה ביקשה שלא יפרסמו תמונה שלה וכו'. אבל היה עתון אחד שהזדרז לפרסם

תמונה.
ע. דיסנצ'יק
הוא יעשה זאת תמיד. כל זמן שיימצאו אנשים שיקנו
א. סרטני
לגבי אלה אני חושבת שצריך להפעיל חוק. החברה

מוכרחה להגו על עצמה. והחברה זה בסר הכל כולנו

יחד.
ר. אש
אני מייצג את הפסיכולוגים והיועצים שעובדים

בפיקוח משרד החינוך. מדובר על כ-2.000 אנשים.

של-%70 מהם יש קשר יום-יומי עם נערים מתבגרים. לפני שאומר את דעתם אני

רוצה לומר שניסיתי לבדוק את הנושא במחקר. מהמחקר לא כל כר ברור מה ההשפעה

של העתונות על התאבדויות אצל בני נוער. איו ספק שיש נטיה לחשוב. לפחות על

סמר המחקר שקראתי. שזה משפיע לרעה. כלומר זה יכול לגרום להתאבדויות

נוספות. אבל לא ברור מה יותר בעייתי. העתונות או הטלוויזיה. רוב המחקר

שאני קראתי היה מטעם הטלוויזיה.
נ. מימון
איסור הפרסום הוא גם על הטלוויזיה.
ר. אש
עשיתי סקר ביו אנשי מקצוע שעובדים עם בני נוער.

בדרר כלל. בנושאים אחרים. איו אצל פסיכולוגים

אחדות דעים. אבל בענין הזה. כל הפסיכולוגים ששאלתי. שעובדים בבתי-ספר

תיכוניים. אמרו שצריכים לאסור כל פרסום בקשר להתאבדויות. כי לפי השיחות

שיש להם עם בני נוער. לפי המקרים שהם מטפלים בהם. לדעתם איו ספק שיש

השפעה. אמנם זה לא מחקר מדעי. אבל גם סקר כזה ביו אנשי מקצוע שעובדים

באינטנסיביות כה גדולה עם בני נוער הוא בהחלט בעל ערר.

ובכן דעתנו היא שהפרסום יכול להביא בני נוער

לחשוב שהתאבדות זו אלטרנטיבה לגיטימית אצל ילדים. זה גם נותן איזו

לגיטימיות לעניו הזה. אנחנו נגד כל פרסום. איסור פרסום השם בלבד יגו על



הילד ועט המשפחה. אבל אנחנו מאד מעונינים במניעה. לכן לדעתנו יש לאסור כל

פרסום. איו זה אומר שאיננו נוקטים שום פעולה בעניו הזה. יש תכניות למניעת

התאבדות. אנחנו כבר עובדים אתו בבתי-ספר תיכוניים ונרחיב את זה עוד יותר.
פ. גולדשטיין
אני הייתי בין החברים שהעלו את הנושא הזה

בוועדה. אינני איש מחקר. אבל אני מדבר כאב שחי

בקהילה. לצערי הרב בעת האחרונה היו בה כמה מקרי התאבדות של ילדים. אני
רוצה להפריד ביו שני דברים
א. הפרסום על עצם המקרה: ב. פרסום השם ופרטים

מזהים. לגבי הפרסום על עצם המקרה - אי אפשר למנוע פרסום שבמקום כלשהו קרה

אסון. אבל אני מציע לא להבליט את הידיעות האלה בעתון אלא להצניע אותו.

העורר ימצא את הפרופורציה המתאימה. לגבי פרסום השם - לדעתי צריר למנוע

אותו ככל האפשר.

מה שמטריד אותי הוא שבענין זה לא תמיד נוהגים

לפי אותו כלל. אם להורים יש השפעה. אם יש להם קשרים. הם מצליחים למנוע את

פרסום השם. נכון שיש הענין של זכות הציבור לדעת. אבל במקרה כזה למי יועיל

פרסום השם?

אני רוצה לומר שלסרטי טלוויזיה ולסרטים בכלל יש

השפעה יותר גדולה מאשר לפרסומים בעתונות. זה גם הגיוני. כי כשרואים את

הדברים בעיו זה מעורר את הרצון לחיקוי.

שוחחתי עם בני נוער כשבאתי לנחם אבלים. הנושא

מעסיק אותם ומעורר אצלם כל מיני מחשבות.

אינני יודע אם אפשר לתת הוראות בנושא הזה. על כל

פנים צריך למצוא את הדרר הנאותה להקטין את הנזק. אפשר לפרסם דברים כאלה.

אבל בצורה צנועה. עם זה. צריך להשתדל ככל האפשר שלא לפרסם שם ופרטים מזהים

אחרים.
ח. לויטה
לגבי הערתו של מר דיסנצ'יק שלא יאכפו את החוק.

אני חושבת שאי-אכיפת חוק אינה עילה לא לחוקק

אותו. עצם זה שיחוקקו את החוק או יצמצמו מה שניתן. זה ימנע חלק מאותו

פרסום שאנחנו חשופים לו היום.

אני זוכרת שלא מזמו היה באחת הארצות מקרה של

התאבדות בני נוער במוסר. על ידי זה שהפעילו את הגז של המכונית. כעבור שבוע

קרה אצלנו אותו מקרה בדיוק. בצפון הארץ. זה התפרסם בעתון. חברת-הכנסת

סרטני. אינני חושבת שעצם הפרסום הוא שדוחף להתמודד עם בעיה. הבעיה קיימת.

זו אחת הבעיות המרכזיות היום בעולם המערבי. היא לא נולדה במדינת ישראל.

היא מחריפה אצלנו כתוצאה ממצוקות של בני נוער בחברת רווחה וכו'. כשם

שמטפלים היום בתופעות הסמים והאלכוהול לא כתוצאה מפרסום. וכשם שמטפלים

בחינוך מיני בכל מיני דרכים. אינני חושבת שעצם הפרסום הוא שידחף לטיפול

בנושא הזה. נעשים במערכת החינוך הרבה מאד נסיונות. היא מודעת לקושי. והיא

מתמודדת עם הנושאים. כר גם השירות הפסיכולוגי וכו'.
א. סרטני
האם את חושבת שההתמודדות עם סמים ואלכוהול היא

אכן התמודדות? הרבה זמו בכלל לא עסקו בזה.
ח. לויטה
עובדים על תכניות. פועלים. ולאו דווקא כתוצאה

מפרסום. אינני רואה את הפרסום כדרר בלעדית. אם

כי אני מכירה בחשיבותה. צריך לבדוק את הנזק לעומת התועלת.



אין שום ספק שצריך לאסור פרסום שמות ופרטים

מזהים. ואם אפשר למצוא דרר למנוע גם את הפרסום על אופו ההתאבדות ופרטים

נוספים. אני חושבת שצריך לעשות זאת. לפרסומים בנושאים אלה יש השפעה רבה על

בני נוער במצוקה. בגילאים 15 ער 18. והיום זה יורד ורואים את זה גם אצל

ילדים בני 11 ו-12.
היו"ר נ. רז
אני רוצה לשאול את נציגת המשטרה. זאבה אהרוני.

בקשר לנושא של אכיפת החוק. במידה שיהיה חוק כזה.

האם תהיה בעיה לאכוף אותו? מר דיסנצ'יק אמר שגם אם יהיה חוק. זה ממילא לא

יתקיים. אי אפשר יהיה לעמוד בזה. מה דעתר?
ז. אהרוני
זו אינה בעיה קלה לאכוף את החוק במקרים

ספציפיים כאלה שהתייחס אליהם מר דיסנצ'יק.

למשטרה לא מגיעות הרבה תלונות בענין זה. באחרונה באמת היתה התעוררות בנושא

הזה. בעיקר בתחום שקשור יותר להגנת ילדים. החוקים גם הרבה יותר מוגדרים

בנושא הזה בתחום העתונות וההגנה על ילדים. ובאמת המשטרה נערכת עכשיו כדי

לטפל בנושא בצורה קצת יותר תקיפה. אנחנו נצטרר לחכות קצת ולראות מה קורה.

כי הענין של פתיחת, חקירה הוא באמת השלב הראשון בנושא הזה. כאשר המשטרה

פותחת בחקירה. אין זה אומר עדיין שהאחראים לעבירה מובאים לדין. יש איזה

תהליך. אני מדברת על השלב הראשון של פתיחה בחקירה. וזה לא תמיד חד-משמעי.

כלומר לא בכל תלונה. לא בכל פעם שכתוב משהו בעתון, שנדמה לנו שיש כאן

עבירה על החוק. אכן יש כאו עבירה על החוק. צריך לבדוק את הדברים. ואנחנו

באמת נערכים עכשיו לנושא הזה בצורה קצת שונה.

מצד שני אינני חושבת שהעובדה שהחוק קשה לאכיפה.

או העובדה שהוא לא תמיד חד-משמעי. זו סיבה שלא לחוקק אותו.

לגבי הנושא שאנחנו דנים בו. המשטרה איננה גוף

טיפולי. ואנחנו גם לא מתיימרים לחוות דעה לגבי הטיפול בנושא הזה. יש לנו

דעות לכאן ולכאן. מה שמנחה אותנו זה באמת טובתו של הקטין. אני חברה בוועדה

בראשותה של דייר דליה גלבוע. ומה שמנחה אותי זה באמת מה שאומרים אנשי

המקצוע. על פי הידע והנסיון שלהם בנושא. לכו אני חושבת שצריך לתקן את החוק

כך שהוא יגן במידת האפשר על הקטין.

אני חושבת שזה רלבנטי לדון בפורום הזה גם על הפו

השני של הנושא. וזו זכותו של הציבור לדעת. השאלה היא האם פרסום פרטי

ההתאבדות. חשיפת המשפחה וכו'. זה בתחום זכותו של הציבור לדעת. או שיש חובה

להגו על הציבור הזה, על המשפחות והחברים של הילדים. ועל הילד עצמו שעשה

נסיון התאבדות ונותר בחיים. האם אנחנו לא צריכים להגו גם עליהם? אינני

בטוחה שזה מסוג הדברים שלגביהם אנחנו יכולים לומר שבמדינה דמוקרטית זכותו

של הציבור לדעת. ולכו העתונות חופשית לפרסם הכל. כאו צריר לשמוע את אנשי

המקצוע ולפנות ללבם ו למוחם של אנשי העתונות. ואם הדרר הזאת לא עוזרת. אולי

צריך ללכת בדרר של חקיקה שניתו יהיה לאכוף אותה.
ל. עדו
כאשר נודע לנו על יוזמת החקיקה בדבר איסור פרסום

שמו של קטין שהתאבד או ניסה להתאבד. ברכנו עליה

והצענו להרחיב אותה גם על עצם דבר ההתאבדות. ובעיקר על פרסום שיטת

ההתאבדות.

אני נציג משרד העבודה והרווחה בוועדה שד"ר גלבוע

עומדת בראשה. ובהחלט מקובל עלי כל מה שהיא אמרה כאו. אבל אני רוצה להוסיף

כמה דברים.



אני מחזיק בידי נספח של "מעריב לנוער" שמצאתי

אצל בני בו ה-12. יש בו מאמר ששמו "מסט אל המוות". בעצם במעט בל הגליון של

אותו שבוע עסק בהתאבדותם של צעירים.

היו"ר נ. רז; האם אתה רואה בזה "המלצה" להתאבדות?

ל. עדו; לא המלצה. אלא מתו רעיון. כאשר נער נמצא במצב של

מצוקה. פה הוא מוצא את הפתרון לבעיותיו. ולא רק

את הפתרון. אלא גם את השיטה.
היו"ר נ. רז
האם הוא מוצא בזה פתרון לבעיותיו. או שזה דוחף

אותו להתאבדות? אם הוא מוצא בזה פתרון לבעיותיו.

זה מצויין.
ח. לויטה
הכוונה היא לפתרון באמצעות המוות.
היו"ר נ. רז
השאלה היא אם מאמר כזה מעורר רצון להתאבדות

או להיפר.
ל. עדו
האמת היא שקשה מאד לעשות מחקר עומק. מפני שהרבה

מאד מההתאבדויות נרשמות כתאונות. אנחנו שעוסקים

בזה יודעים שיכול להיות שהתוצאה היא תאונה. אבל הדרר אל התאונה היא

התנהגות אובדנית.

במאמר הזה מסופר על שני בנים ושתי בנות בניו

ג'רסי שהסתגרו במוסר. התניעו את המכונית ומתו מהגזים שנפלטו. בעקבות זאת

עשרות נערים ונערות ממדינת ניו-ג'רסי חיקו את המעשה הזה. ויש כאן תיאור

מפורט ביותר איך עשו זאת. מסופר בו גם על כר שקבר על נער פופולרי שספק

התאבד. ספק נהרג בתאונה. הפר להיות מקום עליה לרגל למעריציו. ותוך זמו קצר

ארבעה נערים איבדו עצמם לדעת על הקבר.

זה לא מחקר מדעי. זה פרסום. הייתי אומר אפילו

פרסומת. ובזה הסכנה.

אם להתייחס למה שקורה אצלנו. מצאתי באותו עתון

מאמר על נערה בת שש-עשרה או שבע-עשרה מאזור הצפון שאיבדה את עצמה לדעת.

וביו חפציה מצאו מחברת שבה הדביקה מאמרים מהעתונים על התאבדות של צעירים.

מחקה את שמותיהם ורשמה את שמה שלה. זכור לנו המקרה של נערה בירושלים

שהתאבדה על-ידי זה ששמה שקית על ראשה. לאחר מכו היו מקרים של נסיונות

התאבדות בדרר דומה. ואנחנו חייבים לזכור שהרבה מאד נסיונות התאבדות אינם

מגיעים לידיעתו של אף אחד. זה נשאר או בתור המשפחה. או בתוך הקהילה. כר

שאם אנחנו אומרים שאחרי מקרה כזה היו ארבעה או חמשה נסיונות דומים. צריך

לדעת שהמספר הרבה יותר גדול.

יש בעיה בקשר לפרטים המזהים של הקטין. אני חושב

שאם מפרסמים שנערה. תלמידת בית-ספר מסויים. נאנסה כאשר היתה בדרכה מבריכת

השחיה הלימודית לביתה בבית הכרם. זה יותר גרוע מאשר פרסום השם.

במקרה אחד הוגשה תלונה. נכון שזה לוקח הרבה זמו.

התפרסמה ידיעה על נער בו שתים-עשרה. תושב יבניאל. בו לעולים חדשים מארצות

הברית. שבוצע בו מעשה מגונה על-ידי שכנו החייל. היה לנו ויכוח עם גורמים

של התביעה. אנחנו עמדנו על כר שאלה פרטים מזהים. ונפתח תיק פלילי נגד

העתון. אני חושב שכבר עברו שנתיים והענין עוד לא נדון. אבל אני מצטרף למה

שנאמר כאו. שזאת איננה סיבה לא לחוקק חוק.



אנחנו הבאנו את הבעיה של אכיפת החוק בפני גורמי

משרד המשפטים והתרענן על כך. למיטב ידיעתי במשרד המשפטים בודקים אפשרויות

שט אכיפה יעילה של סעיף 24.
ע. דיסנצ'יק
מכל הדברים ששמעתי כאן אני מבין שאתם יכולים

לשנות את החוסן. מבחינתי. ככל שהעתונות תהיה יותר

סטרילית. אני רק ארוויח. יש עתונים. בהם גם "מעריב". שזה רק יכול להועיל

להם אם יאסרו על כל השאר לפרסם פרטים בנושא הזה. אבל אני חושב שכולכם

נופלים קרבו למחשבה שאם רק העתונים לא יכתבו על כר. הכל יהיה בסדר. שום

דבר לא יהיה בסדר. ביחוד לא יהיה בסדר אם רוב ההתאבדויות נרשמות כתאונות.

כי אז הגורמים הטיפוליים אינם יכולים לבדוק את הענין ולהסיק ממנו מסקנות

כדי לעשות פעולות טיפוליות. יותר מזה; אם העתונים לא יכתבו. אז לפי דעתי

ברוב המקרים. כל מיני סימנים שמשפחות יכולות למצוא אצל הילדים שלהן

ולהתעורר ולהביו שיש בעיה גם בתחום הקרוב אליהו. לעולם לא יגיעו לידיעתו.

רוב ההורים אינם מצויירים בהשכלה ובכלים הדרושים כדי לזהות בעיות וקשיים

אצל ילדיהם. אבל אם הם יקראו מאמר כמו זה שמר עדו הזכיר. שהוא כל כר נרעש

ממנו. יכול להיות שזה יעורר אצלם מחשבות ביחס לילדים שנמצאים בסביבתם

המי דית. ואולי זה ידליק אצלם נורה אדומה. אני יכול להעיד על כר מסביבתי

הקרובה. לכו אני ח,ושב שיש מקום לשקול את חשיבות הפרסום.

אינני יודע אם דווקא העתון או הטלוויזיה הם הדרר

לעורר מודעות. אבל ברור לי שהשתקת כל הנושא באופו טוטלי תרדים לחלוטי ו את

המודעות.

אמרו כאו שהעובדה שלא אוכפים חוק אינה סיבה לא

לחוקק אותו. לפי דעתי זו סיבה מצויינת לא לחוקק אותו. כי אי אפשר שיהיו

לנו ערימות של חוקים שאיש אינו אוכף אותם. לפי דעתי זה עושה לצחוק את

שלטו ו החוק. לשלטון החוק יש חשיבות רק אם הוא אמיתי. רק אם באמת מבצעים

ומיישמים את החוקים שמחוקקים. זה יותר גרוע מאשר לא להישמע לחוק. כי אף

אחד לא מטפל בעבירות שמתבצעות על החוק. אני יודע על עתונים שכל יום עוברים

עבירות. ואף אחד אינו מטפל בהו. למשטרה ולפרקליטות אין כוח אדם לטפל בהו.

מדובר בעבירות שהייתי רוצה מאד שיטפלו בהו.

דובר פה על מקומונים. המקומונים מתפרעים בצורה

מוחלטת. הם לא נמצאים תחת שום שליטה. לא של מועצת העתונות. לא של ועדת

העורכים ולא של ועדת האתיקה של אגודת העתונאים. ואל ניתמם. אנחנו יודעים

מה מוכר עתונים. עתונים "סטריליים" לא נמכרים. ואל תחשבו שרק העתונאים
אשמים. שרק הם להוטים לפרסם
הקוראים הם שלהוטים לקרוא על הדברים האלה.

הדרך למנוע את זה מהם תצליח רק באותם אמצעי תקשורת שמגלים יותר אחריות.

אחרים יזלזלו בחוק וימשיכו לפרסם. ואם לא יאכפו את החוק. שום דבר לא

יעזור. אם כך, מוטב לא לחוקק חוק כזה.
היו"ר נ. רז
השאלה איננה איר ינהגו העתונים. אני שואל על

מה שאומרים פה המומחים. על ההשפעה שיש לפרסום על

נוער אחר.
ע. דיסנצ'יק
מקובל עלי שכל דבר שמתפרסם. גם בעתונות. גם

בטלוויזיה וגם ברדיו. בסרט או בספר. יש לו

השפעה. ויכולה להיות תגובת שרשרת. אבל תגובת שרשרת בחלקה היא גם חיובית.

היא מגבירה מודעות לתופעה שלילית. אני מוכו גם להודות שתגובת השרשרת היא

ברובה שלילית. בעיקר כשהדברים מוצגים בצורה היותר חטטנית. רכילותית.

סנסציונית ודרמטית. אפשר להגיד את זה על כל דבר. לא רק על הנושא של

התאבדויות של קטינים. השאלה היא של גבולות.



אמרתי שמצדי אפשר לחוקק את החוק הזה. זה נח לי

כאיש "מעריב". זה נוח לי כאיש עתונות. זה נוח לי כאזרח. לפי דעתי זה לא

נוח לענין עצמו. זה לא יעזור. לפי תיקון לחוק שהכנסת קיבלה. אסור לפרסם

רבר מרגע שמתחילה חקירה בענין כלשהו. לא מרגע שהוגש כתב אישום. האיסור הזה

מופר הרבה מאד פעמים ביום. ואף אחד אינו עושה שום דבר. כר גם בנושאים

אחרים. אינני מציע לקבל עוד חוק שיופר על-ידי כלי התקשורת, ואף אחד לא

יטפל בהם. חקיקת החוק לא תוסיף ולא תגרע.
א. קירשנר
חברת-הכנסת סרטני התלבטה בין הנזק לבין התועלת

שבפרסום. אני חושב שבמקרה הזה הצגת הפרסום כדבר

מועיל היא הצגה לא נכונה. נדמה לי שלעתונות אין כוונה, אין לה גם היכולת.

להיות הגורם המתקן. זאת לא מטרת הפרסום של העתונים. אם אנחנו צריכים לבחון

את עצמנו. יש דרכים אחרות לעשות זאת. לא באמצעות פרסום שבדרר כלל נוטה

לסנסציה.
יותר מזה
בדרר כלל יש פה גם נסיון להסקת

מסקנות. כיוון שחינוך הוא היום תחום מאד פרוץ וכל אזרח בישראל שיש לו

השכלה מסויימת רואה את עצמו גם מבין בחינוך. הרי מהר מאד מגיעים להטלת אשם

ואומרים שמקרה של התאבדות הוא כשלונה של המערכת. כשלונה של השיטה. לכו

המסקנות המתבקשות ממקרה מסויים הו שהשיטה כנראה אינה נכונה. אסור לדרוש

דרישות. צריך לוותר. צריך להנמיר את רמת הציפיות של בית-הספר. ועוד ועוד

מסקנות שאינן במקומן. ולא באמצעות אותו עתונאי מתחיל צריך לברר את עצם

הענין. אם שיטת החינוך או שיטת ההוראה נכונה או אינה נכונה, לא הייתי רוצה

שהבירור ייעשה דווקא באמצעות מקרים שהם חריגים. שאינם מעידים כלל על צדקת

הדרר או על נכונותה. אבל כיוון שהדבר מתפרסם. בתקופה מסויימת המערכת

מרגישה את עצמה מאד מותקפת. ומתוך נסיוני אני יודע שנוסף לצורר להרגיע את

התלמידים. להסביר להם מה התרחש. מה היו יכולים להיות המניעים. ומה אפשר

היה לעשות כדי למנוע - יש לנו צורך לפעמים לעשות בדק בית ולשאול את עצמנו

האם צדקנו בדרכנו או לא. נדמה לי שצירוף הדיון למקרה טראגי כזה איננו

במקומו ואיננו נכון. אז גם הניתוח של השאלה היותר יסודית. שיטת העבודה או

מטרות הפעולה החינוכית. אינו נעשה בצורה מיושבת די הצורך כאשר הוא נעשה

בעקבות נסיבות כאלה.
ע. דיסנצ'יק
האם הפרסומים בעניו האיידס הם חשובים או לא?
א. קירשנר
חשובים מאד.
ע. דיסנצ'יק
אז למה על האיידס טוב שנכתוב הרבה כדי לעורר

- מודעות. ואילו על תופעת ההתאבדויות לא טוב

שנכתוב?
א. קירשנר
כשמתפרסמים דברים על נושא האיידס. אינני חושב

י שיש מישהו שיכול להרגיש את עצמו מותקף או נפגע.

אבל כאשר מייחסים אירוע לשיטת חינוך. בית-הספר מרגיש את עצמו מותקף.
ד. גלבוע
אני רוצה לומר שבוועדה הבין-משרדית למניעת

התאבדויות של בני נוער איננו עוסקים רק בענין

הזה. איננו רואים את אמצעי התקשורת כמכשיר לנו להתמודד עם הבעיה ולפתור

אותה, אנחנו חושבים בהחלט על תכניות. שבמקומות אחדים כבר מתקיימות באופו

נסיוני, למשרד החינוך יש תכניות של קבוצות עבודה עם מורים. בצה"ל יש תכנית

לאיתור אנשים שנמצאים במצוקה. כלומר להכיר מצבי לחץ ולחשוב איך להתמודד

אתם, שם גם המאתרים הם אנשים צעירים. ולכו צריכים כלים מיוחדים. אנחנו

חושבים גם על חקיקה כדי שנוכל לאסוף אינפורמציה מהימנה לצרכי מחקר, להכרת

התופעה, וגם לצרכי טיפול באלה המנסים להתאבד,



איננו אומרים שאם התיקון לא יתקבל לא נוכל

להתמודד עם הבעיה. מצד שני ברור לנו שכשמדובר במתבגרים. גיבוש הזהות שלהם

הרבה פעמים נעשה על-ידי הזדהות עם דמויות שיש להן איזו הילה. הפרסומים

בעניו הזה מטרידים אותנו לא רק בגלל הדרמטיות או החטטנות. אם כי גם זה

קיים. אלא מפני שכל מאמר על מתאבדים תמיד עושה גלוריפיקציה למתאבד. ונער

שמתלבט. שנתקל בקשיים ונמצא בלחץ שואף להגיע לאותה גלוריפיקציה. ופה הוא

מוצא את הדרר הקצרה. אולי זה נשמע מוזר. אבל זו עובדה. זו האמת לאמיתה.

לכו אני חושבים שאם כבר התעוררו בכנסת לטפל

בנושא. מו הראוי שנטפל בו בצורה שתעזור למניעת התאבדויות של בני נוער.
ל. עדו
אני חרד מאד ממצב שבו קצת אסור וקצת מותר. כי זה

משאיר הרבה מאד שטחים אפורים. וכר. לא מתור

כוונות רעות. חלילה. אלא מתור אינטרסים מקצועיים. עתו נאי ים. מחפשים דרר

להגביר את תפוצת העתון. עושים זאת על-ידי מסירת אינפורמציה שלדעת העתון

הציבור רוצה בה. למשל. פרסום יומו מתאבדת. זה דבר מאד פיקנטי. אנחנו

זוכרים שפרסמו יומן של מתאבדת שהיתה בו האשמה כלפי בית-הספר. התפרסם יומו

של מתאבד שבו הוא כתב מי הנערה שבאהבתה הוא לא זכה. זו פגיעה גם בצנעת

הפרט. אנחנו חייבים לתת על כר את הדעת.

נכון שלכל דבר יש מחיר. אינני חושב שהעתונות

תרמה תרומה כלשהי בנושא המלחמה בסמים. אינני חושב שבעקבות הערנות של

העתונות התוספה אגורה אחת לטיפול בנושא הסמים. אחד החברים כאן אמר שמוסדות

החינוך אינם ערים לבעייתיות. הם ערים לבעייתיות של הנושא. אבל לא על חשבון

המוניטין שלהם.
ז. אהרוני
אני חושבת שיש בחקיקת חוקים. גם אם קשה לאכוף

אותם. הצהרה כיצד החברה רואה את הדברים הנכונים

והלא נכונים. זו גם הצהרה איר אני כחברה רוצה לחיות. ולכו זה חשוב.

לגבי העתונות. גם אם המצב היום פרוץ.אם לפחות

חלק מהעתונים או חלק מהעורכים יהיו קצת יותר מודעים או יזכרו שיש חוק וזה

ימנע לפחות חלק מהפרסום. זה יתרום משהו. אנחנו מכירים מקרים שבוויכוח בין

דובר משרד לביו עתונאי. העובדה שיש חוק לפעמים פותרת את הבעיה. אני חושבת

שגם אם חקיקת החוק לא תמנע את כל הפרסומים. זה בכל זאת יתרום משהו. ולדעתי

כדאי לנסות.
א. בן-ארי
הייתי נוכח בוועדת השרים לעניני חקיקה כשהנושא

הזה עלה. אני זוכר שמשרד העבודה והרווחה היה

צריך להביא הוכחות על הקשר בין הפרסומים לבין מכת ההתאבדויות. שוחחתי

בענין הזה גם עם ראש מחלקת בריאות הנפש. אני נציג המערכת המשפטית בצבא. לא

נציג המערכת הטיפולית. אני מבין שאין ספרות מקצועית שמוכיחה באופו חד

משמעי שיש קשר ביו התאבדות לביו הפרסום. איו גם ספרות ששוללת את האפשרות

הזאת. כלומר יש אפשרות כלשהי שקיים קשר. אבל היא אינה מוכחת. על כל פנים

לא בצורה שמשפטנים היו רוצים לראות. אלא הרבה למטה מזה.

בעצם מונחים פה על כף המאזניים שני אינטרסים
נוגדים
מצד אחד זכותו של הציבור לדעת. ומצד שני הרצון להגו על שלומם של

קטינים. אם הפרסום אכן יכול להזיק להם.

בנסיבות האלה. שבהו הקשר הזה לא כל כר מוכח.

ובהתחשב כמובן ברגישות לגבי צמצום חופש העתונות. הצבא לא היה יוזם חקיקה

מהסוג הזה. אבל מכיוון שיש יוזמה כזאת. הצבא יקבל אותה בברכה. זאת העמדה

שלנו.



לגבי הרחבת איסור הפרסום על האוכלוסיה שמשרתת

בצבא בשירות חובה. לפי דברי ראש מחלכות בריאות הנפש בצבא האוכלוסיה הזאת

שעד גיל 21 עדיין חשופה לפגיעה הזאת. אינני צריך לומר שבצבא יש מקרים של

התאבדויות של חיילים בגילים האלה. גם בתוצאה מלחצים ובמובן גם בגלל

הנגישות לנשק. הדבר הזה כמובו מאד מטריד. לכו. אם תהיה יוזמה לאיסור

הפרסום. אנחנו מבחינתנו לא מתנגדים שזה יחול עד גיל 21.

בסעיף השני בהצעת התיקו ו לחוק מוצע שהאיסור לא

יחול על העברת מידע לפסיכולוג או רופא לשם טיפול.
נ. מימוו
אנחנו התנגדנו להוסיף את זה. מפני שאנחנו חושבים

שאיו בזה צורר.
א. בו-ארי
צריר לזכור את מערכת הגיוס של הצבא. שבשבילה כו

חשובה האינפורמציה על נסיון התאבדות של המתגייס.

גם לצורך שיבוצו וגם כדי לשמור על שלומו. צריך יחיה לשבץ אותו בהתאם למצב

בריאותו. אני מניח שיש רשויות נוספות במדינה שאינפורמציה כזאת יכולה להיות

חשובה להו.
ד. גלבוע
בוועדה הביו-משרדית יושב נציג המחלקה לבריאות

י הנפש של צה"ל. בוועדה נאמר שצה"ל מאד בעד הרחבת

האיסור עד גיל 21. ואילו אתה אמרת רק שאתם לא תתנגדו לזה.
א. בו-ארי
אולי לא ניסחתי טוב את דברי. אם יש חקיקה שאוסרת

פרסום דבר התאבדות או נסיון התאבדות של קטין.

מבחינתו של צה"ל זה יהיה מבורר אם זה יחול גם על הגילים 21-18. זאת קבוצת

גיל פרובלימטית.
ה. לויטה
הכנסת פה דרר אגב נושא גדול. את הנושא של העברת

אינפורמציה על נסיון התאבדות. למה הכוונה?
א. בו-ארי
לפוקד. לשלטונות הגיוס. יש סמכויות לדרוש

מרופאים או פסיכולוגים שהמיועד לשירות בטחון

קיבל אצלם טיפול. פרטים רפואיים עליו. כתוב בחוק שהאינפורמציה הזאת נמסרת

רק לרופא. כלומר הקשר הוא בין רופאים. לא בין אנשים שאינם רופאים.
היו "ר נ. רז
אני קצת מופתע שצה"ל בעד הרחבת איסור הפרסום.

משיקולים ונימוקים שלו. אינני מתנגד לזה. אני רק

אומר שאני מופתע.

אני רוצה לסכם את הדיון. זה היה דיון חשוב

ומעניו. עלה כאו הוויכוח בין הזכות לדעת לביו הזכות לחיות בשקט. אומרים

שזכותו של הציבור לדעת. אבל יש מקרים שכתוצאה מכר נגרם סבל רב מאד לאנשים.

לפי דעתי יש כאו עיוות. לפעמים צריר להגביל את הזכות לדעת כדי שהאחר יוכל

לח י ו ת בשקט.

לגבי הנושא של השפעת הפרסום על בני נוער אחרים.

האם הוכח שיש השפעה או לא - מכל מה שנאמר כאו אני מבין שיש לזה השפעה. זה

מעורר מחשבות. זה נושא לשיחות. ובמקרים מסוי מים. כמובו לא תמיד. כאשר

קטין עומד בפני הכרעה גורלית מאד. זה נותן רחיפה נוספת לכיוון של התאבדות.

ובכו לפרסום הפרטים האלה יש השפעה. שמענו שאין מחקרים מדעיים שמוכיחים

בבירור את הקשר שבין הפרסום לבין הביצוע. אבל כנראה יש קשר כזה.



לענין האכיפה - נכון שיש חוקים נוספים שלא

אוכפים אותם. יש חוקים נגד סמים. נגד הימורים. ובכל זאת אנשים מעשנים סמים

ומהמרים. אבל החוק הוא חוק. הוא מגדיר לפחות את הנורמה כפי שקבעה המדינה.

החברה. לגבי המותר והאסור. לגבי טוב ורע. לגבי ראוי ולא ראוי. האכיפה היא

בעיה גדולה. אינני יודע אם יש מדינה בעולם שכל החוקים בה נאכפים ומתבצעים

במלואם. בוודאי שלא. אבל כאמור החקיקה היא חשובה. היא מגדירה נורמות. היא

גם נותנת את הסמכות ואת הכלים בידי המופקדים על ביצוע האכיפה.

מטרת הישיבה הזאת היתה לשמוע את הדעות השונות

בענין זר, לקראת הכנת החוק לקריאה ראשונה. ועדת החינוך רוצה מאד להביא את

החוק לפחות לקריאה ראשונה לפני סיום כהונתה של הכנסת הזאת. כי אז יחול

עליו חוק הרציפות והכנסת הבאה תהיה חייבת להמשיך את עבודת החקיקה ולקבל את

החוק גם בקריאה שניה ושלישית. אני חושב שכל המשתתפים בדיון. חוץ ממר

דיסנצ'יק. הביעו דעתם בעד איסור פרסום השם ופרטים מזהים.
א. סרטני
גם לעניו של פרסום דרר ההתאבדות יש השפעה.
היו"ר נ. רז
לגבי פרסום דרר ההתאבדות אינני רוצה להגיד כרגע

דברים מוחלטים. אבל לפחות לגבי השם והפרטים

המזהים. אני חושב שמוסכם עלינו שצריך לקבוע בחוק את איסור הפרסום.

ההצעה היא להוסיף פיסקה שידובר בה על איסור

פרסום שמו של קטין או פרסום כל דבר אחר העשוי להביא לידי זיהויו של קטין

שהתאבד או ניסה לבצע נסיון התאבדות. בשלב הבא של הכנת החוק לקריאה שניה

ושלישית אני מניח שיידונו גם נושאים נוספים שעלו בדיון הזה.

אני מעמיד את ההצעה הזאת להצבעה.
הוחלט
לאשר את ההצעה.
היו"ר נ. רז
אנחנו מאשרים את ההצעה. ונראה את זה כבסיס

להמשר הדיון.

אני מודה לכם. הישיבה נעולה.

הישיבה נסתיימה בשעה 10.50.

קוד המקור של הנתונים