הכנסת האחת-עשרה

מושב רביעי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מטי 284

מישיבת ועדת החינוך והתרבות

יום שני, כ"ז בשבט התשמ"ח, 15 בפברואר 1988, שעה 11.00

חברי הוועדה: נ י רז - יו"ר

מי איתן

ש' אלוני

פי גולדשטיין

עי דראושה

אי הראל

אי ולדמן

י' יוסף

א' טרטנ י

א"ח שאקי

עי חיידר - הממונה על החינוך לערבים, מי החינוך והתרבות

ג' בטאח - משרד החינוך והתרבות

מי דיאבו - משרד החינוך והתרבות

מי חוראני - משרד החינוך והתרבות

טי חטיב - משרד החינוך והתרבות

יי שפירא - עוזך שך החינוך והתרבות

בי נטים - משרד החינוך והתרבות

עי ע ותמאן - מנהל ביה"ט המקיף בבית צפאפא

פי מואטי - מנהל חטיבת ביניים בבקעה אל גרבייה

ד"ר ר' בטאח- מנהל בי"ס יטודי במוקבלה

ר' עראקי - מנהל חטיבת ביניים בטירה

טי יונט - מנהל חטיבת ביניים בערערה

שי דעטן - מנהל תיכון טייבה

ר' מלק - מנהל תיכון בגית

מי בולוט - ארגון המורים העל-יטודיים

ר' חאטקיה -ארגון המורים העל-יטודיים

שי אלון - ארגון המורים העל-יטודיים

ע' זיידאן - הסתדרות המורים

ר' לרנר - הסתדרות המורים

עי עבוד - הסתדרות המורים

אי אבו עסבה- מרכז השלטון המקומי

חי עתמאנה - כפר קרע

צי בן-כנען - מנהל היחידה לדמוקרטיה, משרד החינוך והתרבות

מזכירת הוועדה; די פלד

רשמה: עי הירשפלד

סדר-היום; ו. שאילתות.

2. המחנך הערבי בתנאי קונפליקט - המשך הישיבה. 1029



המחנך הערבי בתנאי קונפליקט

היו"ר נ י רז;

אני פותח את הישיבה ומודה למוזמנים שטרחו ובאו הנה. הישיבה פתוחה

לעתונאים. נתחיל בשאילתות. בבקשה, חבר-הכנסת דראושה.

עי דראושה;

זה השבוע השני שבתי-הספר בירושלים המזרחית טגורים ואני רוצה לשאול אם אין

אפשרות לפתוח את בתי הספר אפילו בצורה חלקית, במיוחד את גני הילדים ואת בתי-הספר

היסודיים, כדי לא להשאיר את הילדים ברחובות. אני יכול להבין את הבעייתיות

בבית-הספר התיכון ובבתי-הספר האחרים, אבל אני רוצה לשאול אם אין נכונות במשרד

החינור להתערב בקשר לבתי-הספר היסודיים ולגני הילדים ולמנוע המשך סגירת

בתי-הספר, שנעשה בצו של העיריה?

היו"ר נ י רז;

אתמול קראתי בעתונים וגס קבלתי מכתבים שונים בקשר לתוכנית משרד החינור לקצץ

בתקציב אגף הנוער על-ידי ביטול סעיף תקנת בתי הנוער. איך מתכוון משרד החינור

להתמודד עם הבעיות שייווצרו כתוצאה מכך בנוגע לסקטור היהודי ולסקטור הערבי אם

בתי הנוער לא יקבלו את תקציביהם ולא יוכלו לתפעל? האם הידיעה הזאת נכונה ועד

כמה היא נכונה?

ידיעה אחרת חזרה וחתפרסמה כמה פעמים על ביטול 80 משרות של מדריכי של"ח, וגם

זה במסגרת הקיצוץ של תקציב משרד החינור בשנה הבאה. א. האם הידיעה הזאת נכונה?

ב. אם כן, איר המשרד מתכוון ללמד את מקצועות הטופוגרפיה והשדאות, ולצאת לימי

שדה? מי יעשה את זה? האם זה יבוטל בכלל או שלמשרד יש תוכנית לבצע את זה

באמצעות כוחות אחרים?

המחנך הערבי בתנאי קונפליקט

היו"ר נ י רז;

זו ישיבה רביעית שאנחנו מקיימים בנושא זה ואני חושב שנמצה בה את הדברים,

במידה שישיבה מסוג זה יכולה לתרום להבהרת הענין ולהצביע על דברים שצריכים

להיעשות בכדי שמערכת החינור תוכל לתרום את תרומתה להרגעה ולייצוב, באופן שהמחנך

הערבי, שתפקידו לחנר חינור פוליטי, יוכל למלא את תפקידו גם בתנאי הקונפליקט.

אנחנו דנים על השאלה הזאת בדיוק בתור תנאי קונפליקט שמעולם לא היו לנו

כמותם במדינת ישראל, שאף אחד מאתנו איננו יודע אם הוא בשיאו או אם הוא רק

בהתחלתו, איזה צורות הוא ילבש - אם להרגעה, או חלילה, להיפר מזה.

אני רוצה לקרוא באוזניכם את הקטע האתרון מחוזר המנכ"ל ב-1 במאי 1983, כאשר

בין השאר הוא נוגע בפרק וי של החוזר בנושא "יוזמת המחנכים", והוא אומר; "בעתות

משבר ובימים של מאורעות חריגים תפקידו של המנהל לכנס את חבר המורים ויחד עמהם

לנתח את המצב ואת הלכי הרוח בקרב התלמידים ולקבוע תוכנית של פעילויות חינוכיות

המתייחסות במישרין לאותו משבר ולאותו מאורע. במידת האפשר רצוי שהמנהל יזמין את

המפקח על בית-הספר או את המפקח על החינור החברתי כדי לשתף אותו בקביעת תוכנית

הפעולות. על המורים והמחנכים לנהל שיחות בכתותיהם שבהן ינתחו את המאורעות, את

הקריאות ואת התגובות, כדי להעמיק בקרב התלמידים את ההבנה, הן לאותו מאורע ספציפי

והן להליכי המשטר הדמוקרטי בכללם. על המורים והמחנכים לפעול בכל מקרה ביוזמתם

על-פי רובנתם וידיעת תנאי המקום והשעה ברוח מטרות החינור וברוח המשטר הדמוקרטי

ושלטון החוק המציינים את מדינת ישראל, ומתור השאיפה לחנר את תלמידיהם לדו-קיום

של יהודים וערבים במדינת ישראל."



אסתפק בדברי פתיחה אלה, ואני מזמין אתכם לדיון. רשומים אצלי לרשות דיבור

רובדי הכנסת שאקי, דראושה, הדאל, מיכאל איתן, גולדשטיין, ולדמן, ועלי חיידד ושלמה

אלון.

בסוף הישיבה הקודמת בקשתי ממד חיידד להביא לנו את תוכניות הלימודים, בעיקד

הסטודיה, ספדות ואזרחות, מה שנוגע במיוחד לתדבות

האיסלאם, לתולדות האומה העדבית ולעדביי אדץ-ישראל. אולי תוכל לדווח לנו על כך?

אני מציע שמותמד חודאני ידווחו לוועדה על כר.

דשות הדיבוד לשלמה אלון מהנהלת ארגון המודים העל-יסודיים ואחדאי על לימודי

העדבית בבית-הספד העבדי במשדד החינוך והתדבות.

בדיון זה אני מייצג את הנהלת ארגון המודים העל-יסודיים ובדקע אני גם המפקח

על לימוד העדבית. אני מדבר מתוד פדספקטיבה מסויימת של כתשע שנות פעילות בהנהלת

אדגון המודים העל-יסודיים. באדגון זה אנחנו מאגדים חלק ניכר מן המודים בחינוד

העל-יסודי, בחטיבות הביניים ובחטיבות העליונות, והאדגון בנוי באופן שבו שילובם

של החברים הוא על בסיס אישי בלבד, לא בסיעות ולא בדשימות מפלגתיות או אחדות.

לפי מיטב הכרתי, השילוב של החבדים הערבים באדגון זה הוא שילוב כמעט על-פי

תהליר דמוקרטי קלאסי. אין סקציה עדבית כפי שאין סקציה יהודית, אין חילונית

וחדדית, והשילוב הוא בכל הדמות בלי יוצא מן הכלל, מן הנשיאות של האדגון דדד

מזכידי הסניפים. עקדונית, בהנהלת האדגון אין כדגע, לצעדי, חבד עדבי, אבל זה

ענין של בחידות אישיות והוא יכול להשתנות מפעם לפעם, יש לנו מזכידי סניפים,

ועדות מקצועיות, ומבחינה זו יש לי תחושה שאנחנו חיים במסגדת חינוכית שבה המחיצות

- עד כמה שניתן לומד, הן הוסדו במסגדת זו.

לי ולחבדים עדבים ידוע בוודאות שאנחנו פועלים על דקע ידיעה שאדגוננו קיים

במדינת ישראל, מדינה ציונית שהוקמה על דקע של הצורך לבנות בית לאומי לעם היהודי,

אבל תור הקפדה מלאה מבחינתנו על שוויון מלא של כל חבדי האדגון. אולי כאן אגע

בנקודות שנדאות לי מהותיות למצב היום.

דאשית, קידום לפי השכלה וכישודים. במשר השנים התנהל מאבק קשה מאד, כשחברים

התקדמו בתפקידים, בוועדות מכדזים, לפי השכלה וכישודים בלבד, ואני חושב שהושגו

הישגים משמעותיים למחנכים הערבים בתחום הזה בשל היותם חבדים בארגון מקצועי זה,

אף כי יש עוד מה לעשות.

הנושא השני הוא הכדת בית-הספד העל-יסודי העדבי. מדבית דפוסי המחשבה באשר

לחינור העל-יסודי באדץ יונקים מבית-הספד העבדי. אני אישית הייתי מעודב בשתי

פעולות שנעשו באיחוד, אבל הן פריצת-דרר. 1. לפני שנים אחדות פעלה סדנה לפיתוח

תוכניות לימודים בבית-הספד הערבי למחנכים ערבים. היתה תפיסה שאומרת שהמחנר

העדבי מתקשה ביוזמה פדגוגית, בכתיבת חומד, מצפה שמישהו מלמעלה יכתיב לו מה

לעשות וכיצד. לי אישית היה הכבוד לעבוד עם קבוצת מחנכים עדבים לפני שנים אחדות

בסדנה לפיתוח תוכניות לימודים, ואני חושב שאם מד עלי חיידד ידאה לנו היום חלק

מהדבדים, חלקם מבטאים שינוי שלא הושלם עדיין, בו מחנכים נוטלים על עצמם את

האחדיות בתחום כתיבת חומד הלמידה. כתיבת חומד הלמידה פידושו עיצוב המקצועות,

ועיצוב המקצועות פידושו השקעה חינוכית על הנעשה יום-יום בבית הספד.



הכשרת המורים במרבית המוסדות להשכלה גבוהה בארץ היא הכשרה למורים יהודים

וערבים גם יחד, אבל מתור נקודת המבט של בית-הספר העברי. בהרבה מאד מקרים

הסטודנט הערבי אשר ייכנס למערכת התינור העל-יסודית מקבל הכשרה שבעיקרה יונקת

מבית-הספר העברי. השנה הפעלנו בירושלים, בשיתוף-פעולה עם האוניברסיטה העברית,

הכרת בית-הספר העל-יסודי הערבי. השעור ניתן על-ידי מרזנכים

ערבים, פתוה למחנכים יהודים וערבים, כאשר הדפוסים, התכנים, הנושאים והדיון על

היבטיו השונים נקבעים באופן מוחלט על-ידי המחנכים הערבים אשר מובילים את השעור,

ובדרך זו אני חושב משוחרר הרבה מן הלהץ המוצדק שהיה קיים, שבו, בשלב ההכשרה של

המורה הוא קיבל הכשרה על-פי דפוסי בית-הספר העברי.

הזדמן לי להיות פעמיים במשלחות של מורים ישראלים בחו"ל, שבהן היו חברים

ערבים ויהודים. זו גישתנו כל הזמן. יכולתי לחוש גאווה רבה באשר לשילוב מבלי

להסתיר את ההשקפות השונות באשר לשוויון בחברה הישראלית, צרכים שונים של קבוצות

שונות בחברה, והשאיפה לפתרונות פוליטיים שונים, אבל במסגרת פעילות משותפת של

מורים. אנחנו משקיעים מאמץ גדול במיוחד בתחום הזה ואני חושב שהוא נותן אותותיו

גם באשר לדימוייה של מערכת החיבור העל-יסודית בארץ כלפי חוץ במפגשים שלנו עם

ארגוני רבים בעולם, בעיקר באירופה.

באשר להוראת הערבית בבית-הספר העברי, שזה הפן האחר שבו אני עוסק, אין לי

ספק שככל שנרבה בהכרת התרבות לחברה הערבית במדינת ישראל ובאזור כולו, ככל

שיישברו יותר מיתוסים, דעות קדומות אשר נובעות מאי-הבנות, אנחנו פועלים מן הצד

של בית-הספר העברי לשיפור ההבנה וליכולת תקשורת טובה יותר.

אנחנו פועלים יחד מתוך השונות הידועה. יש בתוכנו חברים המשתייכים לזרמים

מסויימים ביהדות הדתית, מה שמוגדר כמורים חרדים, שאולי אינם מקבלים חלק מן

התפיסות של המדינה הזאת, שאיננה מדינת הלכה, ומקבלים את המציאות של מערכת החינוך

כפי שהיא. בארגון זה פועלים יחדיו מורים ומלמדים בישיבות תיכוניות, באולפנות

ובבתי-ספר תיכון דתיים, בצד מורים בחינוך הממלכתי, מורים בחינוך הדרוזי

ובבתי-הספר הערביים, כאשר המטרה היא בכל-זאת מטרה משותפת.

אינני יודע אם זה דגם המתאים לפתרון הבעיות שעולות בדיון זה, אבל אני חושב

שהוא מאיר פן של פעילות משותפת שבינתיים, לפי פרספקטיבה של שנות פעילות שלי, היא

לברכה מרובה.

מי חוראני;

אני הכנתי אינוונטר של מלאי תוכניות הלימודים, איזה תוכניות קיימות ומה

חסר, מה הסר בתחום המקראות ומדריכים למורים. לאחר-מכן אדבר על תוכן התוכניות

ומר חיידר בוודאי יתייחס לתכנים שמונחים לפניו.

יש שלושה תחומים מרכזיים בתוכניות לימודים. 1. הוא התחום הייחודי, קרי

הנושאים שמיוחדים לסקטור הערבי. זה כולל: לשון וספרות ערבית, דת ותרבות

האיסלאם, הסטוריה, עברית ומוסיקה. 2. תוכניות מותאמות. מדובר כאן בנושאים

שקיימים בעיקר בעברית אבל מנסים להתאים אותם לסקטור הערבי, עם שינויים קלים

ולפעמים בתרגום מילולי. 3. נושאים כלליים, וגם כאן רוב החומר מתורגם מעברית

לערבית.

בתחום הראשון אני אדלג על נושא העברית, שעליו ידבר מר הטיב הבקיא בכך יותר

ממני. לגבי הערבית, פועלים היום 4 צוותים להכנת תוכניות, מקראות, בשיתוף עם

אוניברסיטת חיפה. בתחום הספרות כיסינו את הצרכים להטיבת הביניים ולחטיבה

העליונה, גם במקראות, מדריך למורה ותוכניות לימודים. כלומר, יש לנו תוכנית

מורחבת, יש לנו מקראות שנמסרו לתלמידים, ובספרות יש לנו גם מדריך למורה בחטיבת

הביניים ובחטיבה העליונה.



בספרות יש לנו לחטיבה העליונה גם מקראה לספרות עולמית שכבר מופעלת כמה

שנים בבתי-הספר. לבית-הספר היסודי יש לנו שני פרוייקטים. 1. לכתה אי. השנה

יצאו שתי מקראות שהן עדיין בשלב ניסוי בכמה בתי-ספר בצפון. אנחנו מקווים שב-1

בספסמבר 1988 הן תצאנה במהדורה מסהרית.

לגבי בית-הספר היסודי, לצערי הרב עדיין אין לנו תוכנית ואין לנו מקראות.

זה לגבי ערבית. לגבי העברית ימסור מר תטיב.

דת האיסלאם ותרבות האיסלאם. ביולי 1986 הוקמה ועדה להכנת תוכנית לדת

האיסלאם. התוכנית יצאה בדצמבר 1987. מקראה לכתה י' נמצאת היום בהרצה ב-16

בתי-ספר בצפון. מקראה שניה לכתה י"א, 3/4 ממנה כבר מוכנים ואני מקווה שבספטמבר

1988 היא תהיה בידי התלמידים. אותו צוות פועל היום להכנת תוכנית לחטיבת

הביניים, שנמצאת בשלבים מתקדמים ואני מקווה שבקיץ זה תוכנית בלימוד דת האיסלאם

תהיה מוכנה. לבית-הספר היסודי, לצערי הרב, אין לנו מקראות ואין לנו תוכנית.

בנושא תרבות האיסלאם עדיין אין לנו צוות להכנת תוכנית ומקראות.

הנושא של תרבות האיסלאם הוא נושא מאד רגיש, ואני מבקש, אם אפשר, לתת לו

דחיפות מסויימת, היות והמציאות היום היא שהרחוב, מבחינת הרעיונות הדתיים, הוא

הרבה יותר חזק מהמוסדות עצמם והתלמידים יונקים מהרחוב דברים רבים שבית-הספר יכול

להענ יק להם.

הסטוריה. הסטוריה מתחילים ללמד בכתה הי. יש לנו ספר ללימוד הסטוריה שרץ

בכמה בתי-ספר וכבר קבלנו עליו בקורות, חיוביות ושליליות. בקרוב נתחיל לשכתב את

המקראה וניקח בחשבון את כל הבקורות השליליות, ויש כאלה לגבי התוכנית הזאת.

לכתה ו' גם כן יש לנו ספר לימוד. לכתה ז' החומר נוסה ב-9 בתי-ספר בעיקר

בנצרת, והוא אמור לצאת במהדורה מסחרית לקראת הקיץ.

הצוות לנושא ההסטוריה שוקד כעת על השלמת והתאמת חומר מעברית לערבית, ולפי

הקצב שלהם אני מאד מקווה שעד ספטמבר השנה המקראות יהיו בידי התלמידים. חסר לנו

עדיין חומר בהסטוריה לכתה טי ולחטיבה העליונה, וחסר לנו מדריד למורה לכל הכתות -

ה' עד י"א.

בקשר להססוריה אני רוצה להעיר שהתלמידים עדיין לומדים לפי חומר ישן שיצא

מטעם משרד החינוך, ולפי החומר הישן קורה שתלמיד מסיים את חטיבת הביניים בלי

שילמד כלל הסטודיה ערבית.

המוסיקה הוא תחום ייחודי בסקטור הערבי. יש לנו צוות של איש אחד, מפקח

שעובד על תקן של 1/6 משרה, שהספיק להוציא חוברת-שירון לבית-הספר היסודי. לפי

הבטחה שקבלנו יש כבר 35 שירים לחוברת שניה.

בישיבה של הצוות להכנת תוכניות לימודים שהתקיימה לפני שבועיים בחיפה הוחלט,

היות והצוות בעברית נמצא בשלב מתקדם, לקחת 1/6 מהצוות שלו ולצרף אותו לצוות

מוסיקה.

היו"ר נ' רז;

למה אתם קוראים צוות למוסיקה? אצלנו מוסיקה זה זמרה, שירה.

מי חוראני;

זה שירה. המורה למוסיקה יכול ללמד בשעור כל שיר שהוא רוצה, אם אין לו

ולתלמידים המקראה הנכונה לשירים.

הזכרת כמה פעמים את ענין המוסיקה וכנראה שיש לו מעמד מיוחד. האם אתם רואים

בשעורי הזמרה האלה משהו שמשלים לימודי ספרות או הסטוריה, או שזו פשוט זמרה כדי

לבטא רגש מסויים?

מי הוראני;

כוונת התוכנית היא לאפשר לתלמיד גם ליהנות וגם לעצב דמות, ו-35 השירים שכבר

לוקטו אבל עדיין לא יצאו לאור, יכולים לעזור למהנר לעצב דמות של ילד שמכיר את

הפולקלור שלו, את התרבות שלו ואת המציאות שבה הוא הי.

היו"ר נ' רז;

זאת אומרת שלמלים בשירים יש משקל מיוהד. אני מרגיש שזה עומד במרכז מסויים

של הוזשיבה ההינוכית שלכם.

מי חוראני;

אני אולי העמדתי את המוסיקה במרכז, כי זה תלק מתוכניות הלימודים, אבל לצערי

הרב בבתי-הספר זה לא כר. מקצוע המוסיקה נמצא שם בשוליים מבחינת החשיבות.

נושא שני שהתכוונתי לדוות עליו הוא תוכניות מותאמות, וזה כולל אמנות, ציור,

גיאוגרפיה, אזרהות, לימודי מולדת והברה. באמנות וציור יש לנו תוכנית שיצאה בשנת

1987 ועדייו אין לנו חומר. באזרחות ובלימודי חברה לוזטיבת הביניים עדיין איו לנו

תוכנית ואין לנו חומר בהתאם לתוכנית שאמורה להיות בידי התלמידים. בתחום זה יש

לנו ספרים ישנים. למשל, באחד הספרים לחטיבת הביניים, בין יתר האינפורמציה

שהתלמיד מקבל בבית-הספר, נאמר שעומדים להקים טלוויזיה שתשדר בשחור-לבן במדינת

ישראל, ומוזכר שם שר הדתות זרה ורהפטיג. זה ספר משנות התמשים המוקדמות.

בתחום זה יצאה תוכנית ב-984ו ובהתאם לה יצאה מהדורה נסיונית של הספר הערבי

בישראל וזה עדיין בניסוי ב-9 בתי-ספר תיכונ יים בארץ.

ספר נוסף ששוקדים על הכנתו הוא המשטר במדינת ישראל, ולפי הבטחה שקבלנו הספר

יהיה בידי התלמידים בספטמבר 1988. לחטיבת הביניים מנסים להתאים חומר מעברית

והספר יהיה מוכן לקראת השנה הבאה.

בבית-הספר היסודי המצב טוב יותר. יש לנו מקראות בשלבי הכנה סופיים והם

כנראה יהיו בידי התלמידים עד ספטמבר 1988. החוברות הן: אנחנו ושכנינו, פרקים

בגיאוגרפיה לכתה ו', יחד עם מדריר לשתי החוברות. החומר הזה מוכן בשיתוף עם מוסד

ואן-ליר.

גיאוגרפיה. תוכנית לכתות הי - טי יצאה מאז 1981 אבל, לצערי, עדיין אין לנו

תוכנית לחטיבה העליונה. חלק מהחומר לבית-הספר היסודי ולחטיבת הביניים תורגם,

אבל התרגום חסר עדיין את דפי העבודה וזה מקשה על עבודת המורה בכתה.

יש לנו שתי בעיות מרכזיות בגיאוגרפיה, בחטיבת הביניים ובחטיבה העליונה.

הצוות בנושא זה פועל בשיתוף-פעולה ובצמוד לצוות לגיאוגרפיה ליהודים. הוועדה

המקצועית של גיאוגרפיה לבתי-הספר היסודיים מורכבת מ-20 איש בערך, ללא ערבי אחד,

למרות שהחומר של אותו צוות מתורגם בו-זמנית מעברית לערבית על-ידי המפקח. קושי

נוסף שיש לנו הוא שהספרים בעברית מבוססים על מפות בעברית ואטלס של משה פרוור,

וגם דפי העבודה אינם בנמצא בערבית, וזה מקשה על המורה.

למה אין בוועדה נציג ערבי?



מי חוראני;

כמור גם אני הופתעתי לפני שבוע כאשר קבלתי את רשימת הצוות המקצועי המעודכן

שאליו צורפו 5 אנשים הרשים. אני העליתי את הנושא בפני משה אילו, האחראי על כך,

והוא בורק אותו. יש בידי גם מכתב תשובה לשר נבון ולמנכ"ל משרד המינור שבו הוא

מרגיש את הנקודה הזאת ומבקש שצוותים שפועלים יהד ומנסים להעביר את ההומר שלהם

מעברית לערבית, חשוב מאד שבצוות יהיה גם נציג ערבי.

נושא שלישי שאני רוצה להתייחס אליו הוא התוכניות הכלליות, וזה כולל:

אנגלית, מתמטיקה וכל התחום של מדעי הטבע. במתמטיקה יש לנו תוכנית שחוברה בעברית

עוד ב-1968 ותורגמה ב-1969, וכנ"ל באנגלית. אני חושב שהגיע הזמן שנעדכן את

התוכניות.

לבית-הספר היסודי עדיין חסרות תוכניות במתמטיקה. בחטיבת הבינ יים וזסרות

תוכניות במרעי הטבע ובחקלאות, ובחטיבה העליונה חסרות תוכניות במתמטיקה, טבע,

ביולוגיה, חקלאות, פיסיקה וכימיה.

י י שפירא;

חסרות תוכניות או חסרים תרגומים? הרי אין מתמטיקה ערבית.

מי הוראני;

נכון, אבל אין לנו תוכניות בערבית.

י י שפירא;

אני מבין שחסדים תרגומים לעדבית של התוכניות החדשות הקיימות בעברית. זאת

הנקורה.

גם לגבי תוכניות וגם לגבי מקראות. יש לנו חומד שחובר על-ידי מורים ערבים,

וזה יכול לעזור לנו במידה שהוא יאושר בהקדם.

י י שפירא;

כשמדובר במקצועות שיש בהם ייחוד כלשהו, הכל ברור. כשמרובר במתמטיקה

כל מה שצדיר הוא שהתוכניות המעורכנות ביותר הקיימות בבתי-הספר העבריים תתורגמנה

לערבית. זאת אומרת שיש פה שאלה טכנית למה לא נעשו תרגומים.

ע' זייראן;

למורה למתמטיקה יש תוכנית בעברית, אבל אין לו הספר המותאם לתוכנית זו

בערבית. אין תרגום.

גי עראקי;

אני לימדתי מתמטיקה ואני עוסק כעת בהנחיית מתמטיקה. יש תרגום של מתמטיקה

ער כתה ט', של מכון וייצמן.

עי חיידר;

גם הספרים מתורגמים לערבית.

אותנו מעניין מאד מה קורה בתור בית-הספר ופה שמענו שהחומר המעודכן בעברית

במקצועות טבע ומתמטיקה איננו מתורגם לערבית.

במתמטיקה איו לנו בעיה.

באשר לתרגומים, האגף פועל לעודד תרגומים של ספרים קיימים ויש לנו כמה

מקראות שנמצאות כעת בדפוט. אני מקווה שתור שבוע - שבועיים נקבל שתי חוברות

אלגברה לחטיבה העליונה, שעל הכנתן שקדו למעלה משנה וחצי.

אני רוצה להעיר שבמשר חודשיים שאני משמש ממלא-מקום באגף לתוכניות לימודים

אני רואה שזה לא כל-כר פשוט להגיד שלוקחים חומר ומתרגמים. התהליר הזה אורר

לפחות שנתיים עד שלוש שנים, ולכן יאמרו לכם המורים שבמצב כזה הם מלמדים את החומר

בשפה העברית.

צי בן-כנען;

אני הבנתי שהפורום הזה נועד לעטוק בנושא מאד מוגדר, כאשר תוכניות הלימודים

שהיינו צריכים לשמוע טקירה עליהן, מתוטפות לנושא זה. חשוב מאד לשמוע מה שמר

חוראני אומר אבל אינני בטוח שזה הנושא שלנו.

אנחנו מתעדכנים מה קורה. בחלק מהישיבה אנחנו רוצים לקבל מידע על מה קורה

בתוכניות הלימודים. הכנטנו את זה מפני שהדיון התפתח על מעמדו של החינור הערבי,

כאשר כל פעם עולה הנימה שהחומר לא מעודכן, לא מתאים ולא נותן ביטוי לצרכים של

הציבור הזה. זה מצטרף למצב הכללי שמתואר פה כמצב של תיטכול עמוק, שבא לידי

ביטוי גם בקטע של תוכניות לימודים.

מי חוראני;

אם יורשה לי, אני רוצה לפרט יותר בקשר להטטוריה.

היו"ר נ' רז;

שמענו פה טענה שחומר של טופרים ומשוררים ערבים שיש בהם ביטוי לאומי, לא

לאומני, לא נלמד כי אוטרים ללמד אותו. פרקים בהטטוריה, שהם חשובים מאד לנוער

הערבי, לא נלמדים. אני מבקש שתתייחט לדברים כאלה - באיזו מידה יש בתוכניות

הלימודים ביטוי, מקום ואפשרות למחנר להפגיש את הילדים עם הנושאים האלה.

מי חוראני;

אני אענה על שאלתר זו תור התייחטות לתוכניות החדשות בהטטוריה. לפי התוכנית

הישנה, לימוד ההסטוריה הערבית תפט כ-20% מכלל התוכניות להטטוריה של בתי-הטפר

הערבים. הטטוריה ערבית כוללת; התקופה הטרום-איטלאמית, האיסלאם, תקופת בית

עומאיה, בית עבאט והזמן החדש. לפי התוכניות החדשות זה מתקרב ל-42%. אבל היות

והחומר לא נמצא עדיין בידי התלמידים, קורה לעתים - וזאת לפי דעתו של המפקח

להטטוריה - שתלמיד ערבי מטיים כתה טי בלי שילמד הטטוריה ערבית.

בכתה הי התלמיד לומד רק שעה אחת הסטוריה בשבוע. בכתה וי - שעתיים. אם

אעשה השוואה בין מה שקורה אצלנו בטקטור הערבי לבין מה שקורה בתוכניות לימודים

ירדניות שמופעלות במזרח העיר, מתחילים ללמוד שנה קודם. בכתה די, לפי התוכנית

הירדנית, מלמדים שעתיים, כאשר כל הספר מוקדש להסטוריה הערבית עד סוף בית עומאיה.

אצלנו מתחילים ללמד הסטוריה בכתה הי והחומר שנמצא בידי התלמידים הוא ספורים,

שמבחינת השפה התלמיד מתקשה לתפוס מה קורה שם.



בבית-הספר התיכון התלמיד אמור ללמוד כ-270 שעות, מתוכן 40 שעות על משטר,

וזברה, המדינה המוסלמית בימי הביניים; 60 שעות התלמיד לומר הסטוריה מזרוז-תיכונ ית

חדישה. זה כולל גם הסטוריה ערבית אבל בעיקר על האימפריה העותומאנית ומעצמות

במזרח התיכון, ו-40 שעות לימוד הסטוריה יהודית ועל מדינת ישראל.

צי בן-כנען;

גם תלמיד תיכון בכתות י'-י"א-י"ב במגזר היהודי לומד 270 שעות, 3 יחידות,

כולל אזרחות. כר שמבחינת מספר השעות זה זהה. כמה שעות לומד תלמיד בכתה זי

בחטיבת בינ יים?

מי חוראני;

תלמיד בחטיבת הביניים לומד 90 שעות. בכתה זי - טי הוא לומד: הערבים

בהסטוריה, תקופת האיסלם, . . . וסוף תקופת ימי הביניים. אחר-כר הוא לומד על

מסעי הצלב וקצת על תרבות האיסלאם. הוא לומד על ההסטוריה של אירופה בימי

הביניים, הסטוריה יהודית בימי הביניים והאימפריה העותומאנית.

בכתה זי התלמיד לומד 42 מתור 90 שעות הסטוריה ערבית והסטוריה לא-ערבית.

בכתה טי הוא לומד הסטוריה כללית ויהודית, מהן 47 שעות שנתיות הסטוריה יהודית

ו-33 שעות על המזרח התיכון ועל האימפריה העותומאנית. בתור 33 השעות שהתלמיד

אמור ללמוד נכללת גם הסטוריה ערבית מודרנית. זה לפי התוכנית החדשה. אבל היות

והתוכנית הזאת לא נמצאת בכל בתי-הספר, כפי שציינתי קודם, יש מצב שהתלמיד יכול

לסיים את חטיבת הביניים בלי ללמוד הסטוריה ערבית לפי הספרים הישנים.

בכתה טי התלמיד לומד 81 שעות שנתיות, מהן רק 20 שעות על ערבים ועל לאומיות

ערבית, 41 שעות חומר שיש לו נגיעה לערבים ו-20 שעות לימוד שאין להן קשר לערבים,

שכוללות הסטוריה של אירופה בזמן החדש בין שתי מלחמות העולם, יהודים באירופה בין

שני המלחמות, העולם המודרני ומדינת ישראל ב-20 שנותיה הראשונות.

היו"ר נ' רז;

האם התלמיד הערבי לומד על ההתעוררות של התנועות הלאומיות, הערבית והיהודית?

מי חוראני;

תלמיד בכתה טי לומד 10 מתור 81 השעות הסטוריה של ארץ-ישראל במאה ה-20, וזה

כולל פלשתין-ישראל, לפי התוכנית החדשה.

ר' מלק;

מדובר כאן שהתלמיד לומד 270 שעות הסטוריה. כפי שידוע לי, תלמידים ערבים

בבתי-ספר תיכון לומדים רק 90 שעות על תולדות הערבים והמזרח התיכון. היו שתי

יחידות חובה; ו. תולדות הערבים והמזרח התיכון-, 2. העם היהודי. ואזרחות שהיתה

יחידה שלישית. עכשיו פטרו את בתי-הספר התיכוניים מיחידת חובה אחת של לימוד

יהדות והם מתבקשים ללמוד רק יחידה תולדות הערבים, והמזרח התיכון ואזרחות.

זה כבר 180 שעות. גם במגזר היהורי כל תלמיד בכתות יי-י"א-י"ב מחוייב בשתי

יחידות בתולדות עם ישראל שהן 180 שעות, ויחידה באזרחות שהיא עוד 90 שעות. אני

שומע שבמגזר הערבי היה עד תקופה מסויימת 180 שעות בתולדות העם הערבי והמזרח

התיכון, ועוד 90 שעות אזרחות. זאת אומרת שזה מקביל.



מי חוראנ י;

זה לא מקביל. זה חצי.

י י שפירא;

לאיזה קטע אתה משייר את תולדות ארץ-ישראל, להסטוריה של היהודים או להסטוריה

של הערבים?

טי חטיב;

צריר להבחין בין יחידות לימוד לבין יחידות בחינה. תלמידים במגזר הערבי

נבחנים במקצוע האזרחות. לימוד לומדים גם בתולדות עם ישראל והטטוריה כללית

וערבית לומדים במקומות אחרים בהרחבה.

הנושא של לימוד עברית לתלמידים ערבים עלה בזמן האחרון לכותרות, וגם בתוכנית

"מבט שני" בטלוויזיה. בשנת 1970 הוקמה ועדה ומאז ועד היום היא מכינה ספרי לימוד.

חברי הוועדה הזאת הם נציגי משרד החינוך, מורים מהשדה, נציגי האקדמיה, איש

בית-הטפר לחינוך, איש בעל ידע בספרות עברית ובלשון עברית. הורעדה מתכנטת בחיפה

פעם בחודש בערך באופן קבוע. תפקידי הוועדה הם לאפשר תוכניות לימודים וטפרי

לימוד המוצגים על-ידי צוות שמורכב בדרך-כלל מאיש משרד החינוך, שני מורים ואדם

נוסף בעל ידע בלשון עברית, שמלמד לשון עברית באוניברסיטת חיפה. הצוות המצומצם

מורכב מ-3 - 4 חברים שמכינים תוכנית לימודים וטפרי לימוד, מגישים לוועדה, ואז

מתקיים דיון ומחליטים אם לאשר או לא לאשר, עד שהחומר מתאים לתלמיד הערבי.

אנחנו מכינים תוכנית לימודים, שכוללת מטרות לימוד, החומד הלימודי המוצע,

נושאי הלימוד ומתודה. בשלב שני אנחנו מכינים את החומד להצגה בפני הוועדה והיא

מאשרת או לא מאשרת אותו. שלב שלישי הוא הוצאת החומר במהדורת ניסוי. מריצים

אותו במשר שנה שלמה, ולפעמים שנתיים, ויש מעקב. בתקופת המעקב מתקנים, משכתבים

ומוטיפים ואחר-כך מוציאים מהדורה מטחרית. אם יש צורך, לאחר 5 שנים אנחנו עושים

שיכתוב של הטפרים הישנים ומתקנים את הטעון תיקון. אלה הדברים שאנחנו עושים בקשר

להכנת תוכנית לימודים.

בירוט להכנת תוכנית לימודים עברית לערבים, שהיא דבר לגמרי לא קל במצב

הפוליטי הקיים, אנחנו חייבים להתחשב מצד אחד בצרכי החברה, בצרכי הלומד ובצרכי

המקצוע. אנחנו מתלבטים ללא טוף כדי למצוא את הקו המאזן המתאם בין שלושה צרכים

אלה. מצד אחד צרכי חברה, האם היא חברה יהודית, ערבית או ישראלית? מצד שני אנחנו

מדברים על צרכי הלומד. צרכי הלומד במה? לא מדובר על לשון אם ולא מדובר על טפרות

שלו, אלא על טפרות של עם שכן שחי יחד במדינה, שבין האזרחות שלו לבין הלאום שלו

יש טכטוך שנמשך לפחות 40 שנה. במצב זה אנחנו חייבים להתחשב בשלושה גורמים

חשובים אלה, להציע את היצירות ולמצוא את האיזון בין הדברים.

באשר לצרכי החברה, מצד אחד אנחנו הולכים היום לפי הגישה הפרוגרטיבית

ואומרים שהתלמיד הוא במרכז, כאילו כל הדברים צריכים לעניין אותו, צריכים להיות

טובים וקרובים לעולמו, ומצד שני מבחינה פדגוגית הם צריכים להיות קלים, קצרים,

אוצר מלים ותכנים, ובנוטף לזה שלא יפגעו בו מבחינה נפשית, ריבונית ואזרחית.

מבחינת צרכי מבנה המקצוע יש לנו בעיה של שפה שניה. ב-5ו - 20 השנים

האחרונות הצלחנו לשנות את הגישה שזו לא שפה זרה אלא שפה שניה. לי נדמה שאנחנו

עולים על המטלול הזה בצורה טובה מאד וכל מי שנפגש היום עם תלמיד ערבי יכול

להתרשם מה הוא יודע. אפשר לראות את זה במטפר התלמידים שמצטרפים כל שנה

לאוניברטיטה, שאפילו ערבית הם לומדים שם בעברית. לולא הידע שלהם בעברית הם היו

מתקשים להתקדם בלימודיהם במוטדות להשכלה גבוהה.



מה הו מטרות הוראת העברית לתלמידים ערבים? הדבר הזה חשוב כדי לראות באיזו

מידה הדבר מתקשר עם חומר הלימודים, אם המטרות הו בכיוון אחד והחומר הנלמד בכיוון

אהד, או שמא יש קשר ביו שני הדברים. אנחנו אומרים.- "בית-הספר הערבי יקנה

לתלמידיו ידיעה יסודית ומדוייקת של הלשוו העברית בדיבור, בהאזנה, בקריאה

ובכתיבה, וזאת כדל להשיג את המטרות הבאות: 1. להקל על התקשורת בין אזרחי המדינה

הערבים והיהודים; 2. לקדם הבנה וידידות בין אזרחי המדיה יהודים וערבים: 3. להקל

על השתלבותם של הלומדים הערבים בחיי המדינה החברתיים, התרבותיים, הכלכליים

והפוליטיים של מדינת ישראל; 4. להכשיר את בוגרי בתי-הספר העל-יסודיים הערבים

ללימודים במוסדות להשכלה גבוהה בישראל שבהם לשון ההוראה היא עברית; 5. להביא את

הלומד לידי הכרת חלק מן המורשת התרבותית-ספרותית של העם היהודי לדורותיו ולידי

הערכת התרבות העברית".

בעמוד אחר כתוב מאיזה תחום מוצע לקחת את היצירות. מאחר שאנחנו אומרים "של

העם היהודי לדורותיו", אנחנו צריכים לקחת יצירות שונות וללמד את התלמיד הערבי

משהו החל מתקופת המקרא, עבור לתקופת חז"ל, אגדה, ימי הביניים, עברית חדשה

וחדישה. בספרות, למשל, עברית חדשה וחדשה - בערך 40%מהתוכנית; ספרות עולם -

20%עד 35% נושאים הלקוחים מחיי חברת הילדים - 15% בערך; פרקים נבחרים מן

בראשית, שמות, נביאים ראשונים ואחרונים - בערך 10%-15%:ספרות

חז"ל ושירת ימי הביניים - בערך 10%.אם יש לי 100 יצירות, אני צריר להתחשב

במבנה שהצענו.

אני חושב שיש כאן כוונה וגם מימוש של המטרות וההנחיות האלה. פעמים רבות

אנחנו בוודאי טועים בחוסר איזון בין החלוקה שמוצעת כאן. יש לי בקורת על התוכנית

שאני שותף בהכנתה, אבל אי-אפשר לבודד אותה היום ולומר שהיא גרועח. יש לראות

באיזה הקשר חיברו אותה ולקחת בחשבון שבמשר 10 שנים דברים רבים השתנו בעולם.

כשהתוכנית חוברה בזמנה כולם שיבחו אותה. היום גם לי יש הסתייגויות ממנה.

לפני כחודש הסתיים שלב ראשון בשיכתוב תוכנית הלימודים שאחריה יוחלף ספר הלימוד

שבידי התלמידים. מדובר ביצירות שונות, שבאחת מהן מוזכרת המלה חמור ביחיד

וברבים, וביצירה אוזת בשם "מוחמד" על חיי הבדואים, פאלחים ויהודים לפני קום

המדינה. המלה חמורים נזכרה בהקשר הזה: "ורק פניהם נעשו מיום ליום יותר שחורים

ויותר נזעמים. יש אשר הצעירים בקשו לפשוט בשדות הפאלחים. אלה החמורים, דכי

הלב, לא יעמדו בפניהם". הדברים האלה הוצאו מהקשרם ונאמרו בתוכנית הטלוויזיה.

אני חושב שזה לא מוצדק להסיק מסקנות לגבי כל התוכנית ולגבי מה שלומדים.

לא אפרוש בפניכם את כל הלבטים שלנו ואציין רק את אלה שמעסיקים אותנו בהכנת

תוכנית הלימודים בעברית. אמרנו שכשאנחנו מכינים תוכנית לימודים בעברית לערבים

במצב כפי שתיארתי אותו, אנחנו צריכים להתחשב קודם-כל מה קרוב לעולמו של הילד ומה

רחוק. אנחנו צריכים להתחשב אם זה ארוך וקל או קצר וקשה. אנחנו צריכים להתחשב

אם זה מעניין או לא מעניין, כשאצריך לזכור שאנחנו מדברים על שפה שניה, על ספרות

עברית במצב פוליטי כפי שכולנו מכירים אותו.

המצב הפוליטי שאנחנו חיים בו, שיש בו התנגשות בין זהות לאומית לבין אזרחות,

מעלה שאלות רבות אצל כל מי שיש לו קשר לנושא. רבים שואלים: מדוע לומדים תנ"ך

ולא קוראן? שנית, מדוע ערבים חייבים ללמוד עברית ויהודים לא חייבים ללמוד ערבית?

כאילו רוצים שיהיה שוויון גם בחובות.

לי יש נימוק אחר. אני אומר: להיפר, אין בזה שום הפסד לתלמיד הערבי, אבל

הרגישות מעלה גם שאלה כזאת, שבעיני היא כלל לא רלבנטית ולא אקטואלית. התלמיד

הערבי מרוויח מזה ואילו התלמיד היהודי מפסיד.

המטרות של הוראת העברית, מימושן והשתלבותן בחיי המדינה. יש כאן גם בעיה של

השתלבותן בחיי המדינה החברתיים, הכלכליים, הפוליטיים והתרבותיים. אנחנו יודעים

שיש מצבים שתלמידים ערבים חוזרים מאוכזבים. הוא הגיש מועמדותו למכרז כמהנדס

חשמל, דחו אותו והוא הרגיש שהוא נדחה בשל היותו ערבי.



הספרות העברית ואופייה. אם אתה רוצה ללמד את התלמיד הערבי להכיר את המורשת

של עם ישראל, אתה בוודאי יכול לעשות את זה דרך התנ"ך ודרך ההסטוריה. גם הספרות

של עם ישראל משקפת ממש את היי העם ודרכה אפשר ללמוד ולדעת את כל התלאות שעברו על

עם ישראל.

אתן לכם דוגמא. בתקופה מסויימת לימדנו בספרות את עקדת יצהק.

אי הראל;

מה זה מעניין?

סי חטיב;

זה ספרות וגם ספור מקראי. לימדנו גם את "שלוש מתנות" מאת י.ל. פרץ,

מה אתם מביאים לנו? אתם אומרים שאנהנו הרגנו יהודים באירופה,

ואתם רוצים לתסכל אותנו? קרה מה שקרה - תחפשו יצירה אהרת. כל אהד מנסה, עם

הרגישות שלו, להעלות נקודה שמעניינת אותו.

השכלת המורים. בהסיבת הביניים ובחטיבה העליונה יש אחוז גבוה מאד של מורים,

80% בערך, שמלמדים היום לשון עברית, ספרות עברית, או את שניהם יחד. הם בוגרי

אוניברסיטאות בעלי תעודת הוראה. בבית-הספר היסודי הבעיה המורה מאד ומסובכת מאד.

אני נלחמתי בענין הזה ורק בשנים האחרונות הצלחתי להשיג קורסים להשתלמות מורים.

אני אומר באופן הברור ביותר שלא ייתכן שבמדינת ישראל מלמדים עברית חובה ואין

קורסי השתלמות למורים לעברית בבתי-הספר היסודיים. המורים מתלבטים ומתקשים

מבחינת ידע ושיטה, שזה בעצם היסוד, וזה משליך על הרמה בחטיבת הביניים ובחטיבת

העליונה.

הכשרת המורים באוניברסיטאות לקויה במידה מסויימת. הם לומדים לשון עברית

כתלמידי מהקר, בעוד שהם חוזרים ללמד עברית בבית-הספר הערבי. אין בארץ שום מקצוע

שנקרא עברית כשפה שניה, אלא עברית כלשון אם. בהכשרה הפדגוגית, בדידקטיקה

ובסמינריונים כולם לומדים עברית כלשון אם. בחיפה מנסים בזמן האחרון לעשות את

זה, לאהר לחצים שלנו, אבל זו עדיין התחלה ואני מקווה שבקרוב נצליח להשפיע עליהם.

הם משוכנעים, אבל יש להם בוודאי בעיות תקציב ובעיות כוח-אדם משלהם.

הכשרת המורים בשדה, זה נושא שיש לנו עידוד ממנו.

במדינת ישראל כולה יש היום מפקח ערבי אחד, שצריך להקיף את כל הגליל עד

הנגב.

יש לנו בעיה בחיבור ספרים שיתאימו לרמת הלומד.

אני רוצה להבהיר שבכל מקצוע בסקטור היהודי יש מפמ"ר אחד. יש שאלה של מערכת

מנחים שהיא שאלה של יוזמה ושל עבודה במחוזות, אבל מפקח לכל העברית על מרכיביה:

לשון, ספרות וכוי, לכל הסקסור היהודי יש אחד. הוא הדין לגבי מוסיקה שעליה

דיברנו קודם לכן.

היום כבר יש לנו ספרי לימוד עברית-ערבית לכתות גי עד י"ב ומדריך למורה,

בעיקר לבתי-הספר היסודיים. אנחנו עובדים על הכנת מדריך למורה לוזטיבת הביניים

ולחטיבה העליונה. יש לנו בעיה עם ספרים שיתאימו לרמות התלמידים. אנחנו

יודעים ומצטערים על שאנחנו מפגרים בענין הזה ואנחנו מתכוונים לעבוד עליו. אנוזנו

מנסים להכניס לתוכניות ספרות מהעולם, לאחר שפעמים רבות מורים שואלים: מדוע דווקא

ספרות עברית, אולי תלמדו את זה בערבית? גם בענין לימוד השואה שאלו אותנו: מדוע

אנחנו צריכים ללמוד על השואה ולא על צרותיהם של הפלשתינים? אמרנו שילמדו את



השואה בערבית ואז גם התלבטו אם ללמד את זה או לא בתחום הספרות הלאומית. בעיה זו

משליכה על המקצועות האחרים שיש להם קשר לבעיה כולה.

יש לנו בעיה של קטעים מתורגמים כשאנחנו מנטים להעביר אותם לערבית.

בתנ"ך אנחנו בעצם לוקחים לא מה שקשור בהטטוריה. אנחנו לא לוקחים, למשל, את

טפר דברים, ולא מה שקשור במועדים או חגים שיש בהם דברים מטובכים וקשים. אנחנו

לוקחים את הטפור על יוסף ואחיו, מגילת רות - דברים שיש להם קשר לעם ישראל וזיקתו

לארץ-ישראל. אלה קיימים, אבל הם מעטים. לפעמים זה גורם לכל מיני חיכוכים אבל

אנחנו מנטים ללמד ולהכיר את הקשר הזה דרך הטפרות.

למה אתה מתכוון?

טי חטיב;

נשביתם, אני אחזיר אתכם ולא ת יתלשו עוד מעל אדמת ישראל.

גם יחזקאל אמר את זה בצורה אחרת. דברים כאלה גורמים לפעמים להתנגשויות בין זהות

לאומית, זהות אזרחית וזהות שלו כאדם.

תודה רבה. זה היה מעניין מאד, בעיקר לשמוע על הלבטים איד לעשות את התוכנית

הזאת, וגם לגבי מה שנעשה. השאלה היא מה קורה בין שולחן העבודה שלכם לבין שולחן

עבודתו של המורה. האם ומתי התומר שלכם מגיע לשדה להפעלה ממש.

בעברית זה מגיע תור זמן קצר ומטתיים בדרך-כלל באפריל, עם טיום חוזה העבודה

של הצוות, ובטפטמבר החומר מגיע לבית-הטפר.

יש לנו תוכנית מיוחדת למזרח ירושלים שלקוחה מחיי העיר וממקומות מטויימים

בתוך העיר, כדי שתלמידים ממזרח ירושלים יכירו את מערב העיר. יש לנו תוכנית

לענין הזה, שנמצאת כבר בניטוי וגם קבלנו עליה הדים טובים.

אני רוצה להתייחט ללימוד המדעים בבית-הטפר התיכון. נאמר כאן שלקחנו את

אותן תוכניות לימודים הנהוגות בבתי-הטפר העבריים ומלמדים אותן בבתי-הטפר

הערביים. אבל יש לנו בעיה אם לתרגם את הטפרים האלה לערבית או ללמד אותם בעברית.

יש כאלה שמצדדים בתרגום ויש כאלה שאומרים לא לתרגם. אלה שמצדדים בתרגום מנמקים

זאת בכך שזה יהיה יותר קל לתלמיד הערבי ברמות השונות ללמוד את המקצוע בערבית,

ואלה שאומרים לא לתרגם מנמקים זאת בקושי שלנו לתרגם. אין לנו הרבה אנשים

ששולטים היטב בשפה ובחומר. כל המורים שלנו בבתי-הטפר העל-יטודיים הם בוגרי

אוניברסיטאות והם למדו את החומר בעברית ולכן יותר קל להם ללמד אותו בעברית.

נקודה נוטפת היא שהתלמידים ימשיכו את לימודי המדעים באוניברטיטאות, לכן

עדיף שהם ילמדו בתיכון את החומר בעברית ואחר-כך יהיה להם קל יותר. צוות המפקחים

מתלבט כל הזמן בשאלה אם לתרגם או לא לתרגם, ולבטוח התקבלה החלטה לנטות לתרגם.

בין המורים שלנו יש מורים בעלי יכולת והם ניסו לכתוב טפרים בערבית. למשל,

בביולוגיה יש לנו היום 6 טפרים ברמה גבוהה מאד שהוגשו לוועדה לאישור טפרי לימוד.

אם הוועדה תאשר אותם יהיו לנו טפרי ביולוגיה לכל הרמות, 5 ו-6 יחידות.

נדמה לי שיש יוזמה כזאת גם במקצוע הכימיה, ויש טפר גם של לימוד הפיטיקה.

אחד המורים שהוא דייר לפיטיקה חיבר טפר לימוד בערבית, ואם הטפר מראש כתוב בערבית

החומר יהיה מובן יותר מאשר הוא מתורגם.



דובר על תוכנית בערבית ועל לימוד השירה הפלשתינאית. בתוכנית שלפני אני

רואה שאוזד המשוררים הפלשתינאים שהתייהסנו אליהם הוא איברהים טוקאן, שקוראים לו

משורר פלשתין.

ע' דראושה;

איזה שיר שלו הכנסתם לתוכנית הלימודים - שיר אהבה?

היו"ר נ י רז!

שיר מלהמה, לאומי. ראינו אותו בתוכנית הטלוויזיה.

עי דראושה;

בדיוק, זאת השאלה.

היו"ר נ י רז;

מעניין אותנו לדעת איזה שיר שלו הכנסתם לתוכנית הלימודים?

עי חיידר;

שיר בשם "מאסרע בולבול" - הריגת הצפור.

היו"ר נ י רז;

שיר כזה יכול להיות מאד לאומי. מה המשמעות של השיר?

שי אלוני;

גם את "הכניסיני תרות כנפך" הפכו לשיר לאומי.

עי דראושה;

אני מכיר את התומר הזה. העליתי את השאלה מכיוון שלקוזו כמה משוררים

פלשתינאים אבל השירים שהוכנסו לתוכנית הלימודים לא מייצגים את הספרות היום כך

שמשורר פלשתיני מוכר יוכל להגיד שזאת השירה שלו.

עי וזיידר;

אם המורה רוצה ללמד שירה לאומית, הוא יכול לעשות זאת גם באמצעות השיר

"מאסרע בולבול".

עי דראושה;

אבל זה לא מייצג את איברהים טוקאן.

עי תיידר;

זה מייצג את הצד האנושי של איברהים טוקאן. בין השירים יש גם שירים אבו

סלמה עבדול כרים אל-כארמה שהוא אהד המשוררים הלאומנים החריפים ביותר בספרות

הערבית הפלשתינאית, מחמוד דרוויש, סמיח אל-קאסם וכמה שירים של ראש אל-חוסיין: ו.

לילדי ארצי; 2. היא וארצי - שיר שנכתב בעקבות הריגת 14 ילדים נסנדלה שלמדו

במוקבלה; 3. עקה והים. חנא אבו-חנא חיה חבר הוועדה והוא בחר את שירו "עיניים

נאנחות" ללימוד.



היו"ר נ י רז;

אי מבין שאתה אומר שהטענה שהספרות או השירה הערבית מעוקרת, או סטרילית

מהשירים הלאומיים, אינה נכונה.

סי יונס;

לעכשיו זה נכון.

השירים האלה נלמדים בבית-הספר התיכון אבל כשהיברנו את הספרים לא הכניסו את

השירים האלה לשם. המורה יכול לפי התוכנית לבחור בהם וללמד אותם.

שי אלוני;

האם השירים האלה והאחרים של המשוררים האלה תורגמו לעברית והאם הם מכונסים

באיזו שהיא מסגרת? יש היום קריאה של שירים פלשתינאים בעברית על-ידי אהד השחקנים

ויש גם סקרנות. הענין הוא שכשם שהילדים הערבים לומדים שירים עבריים, נכון הוא

שחלק מהשירים האלה ייכנסו גם לתוכנית הלימודים העברית. האם אותם שירים, או חלק

מאלה שעכשיו ציינת, מתורגמים לעברית? האם יצא ספר על-ידי משרד החינוך של תרגום

במקור, עברית וערבית?

עי חיידר;

לא, הם לא מתורגמים.

צי בן-כנען;

בשירה אינני יודע אם יש מספיק תרגומים, אבל בספורת יש קובץ גדול של ספורים

של סופרים פלשתינאים וערבים באופן כללי שתורגמו לתלמידי ההסיבה העליונה ליחידה

אחת נוספת בספרות.

מי איתן;

לפני מספר שבועות הוזמנתי להשתתף במפגש של נוער יהודי וערבי בבית-ספר תיכון

ליד האוניברסיטה העברית שהוקדש לנושא הדמוקרטיה. היו שם תלמידים מדבוריה,

מערערה ומטבעון. לפתע אמרו לי שצריך להביא מתורגמן מפני שהם לא מבינים טוב

עברית. עצרתי וחשבתי לעצמי מה שוות כל התוכניות וכל הדיבורים על דו-קיום

ומוסיפים תקציבים לכל מיני מפגשים, וכאשר האנשים נפגשים הם לא מסוגלים לדבר היטב

אחד עם השני. כשיש חשדנות, חששות ופרזדים, שמטבע הדברים הם קיימים, וכשלא יודעים

את השפה, לפעמים זה יותר גרוע מאשר לא מדברים כלל או כשיודעים שפה מעוותת או

שמתרגמים מלים לא כהלכה, כי אז זה מאשר את כל החששות והפחדים שלך. לא תמיד חשפה

יכולה לגשר בין ניגודים, אבל בצורה הזאת הבעיה היא יותר רצינית.

אני הגשתי שאילתה לשר החינוך והתרבות. אני חושב שאם לא נתגבר על הפער הזה,

כל הדיבורים היפים יישארו בגדר דיבורים והעבודה היסודית לא תיעשה.

שי אלוני;

אתה גם שאלת למה אתה ואני לא יודעים ערבית?

מי איתן;

אני אתייחס גם לזה.

כל הדיבורים היפים הם ריקים מתוכן, כשהדבר הבסיסי, הראשוני של לימוד עברית,



שאותו אנחנו צריכים לעשות, לא נעשה. כשדיברתי על כך עם המורים במקום הם אמרו לי

שאין מספיק תקנים ושעות להוראת העברית, ושאין כאן התנגדות פוליטית.

כשסיפרתי את זה לחברים יהודים הם אמרו לי: הם עשו ממך צוזוק, הם יודעים

מצויין עברית, אלא שמסיבה לאומנית הם לא רצו לדבר אתר עברית, הם רצו בכוח שיהיה

תרגום ערבי. אני מספר לכם את זה כדי להראות איר פרשנויות רצות הלאה.

באחד מספרי הלימוד שהובאו לוועדה אני רואה שבכתות י'-י"ב לומדים מלים חדשות

משסרה, שודד, גניבה, שהן מלים יסודיות בעברית. לכן, אם התרומה

שלי לנושא תהיה להפעיל לחצים על-מנת שילמדו יותר עברית, אני חושב שאני עושה בזה

דבר חשוב. אני אשתדל גם ללחוץ על השר, ואני מקווה שכר תעשה גם כל המערכת, כדי

שהתלמידים הערבים ילמדו את השפה ויוכלו לדבר עברית.

מה אנחנו עושים על-מנת שהשפה הערבית תילמד בציבור היהודי? אומר את זה

בצורה הבוטה ביותר שיש מצב של אי-שוויון. אנחנו מוכרחים להכיר בזה ולא לטאטא את

זה מתחת לשטיח, כי אנחנו מציגים את הדברים לא כהווייתם. מוטב להציג את הדברים

כהווייתם ולהתייחס אל הציבור הערבי כאל ציבור פיקח, מביו, מתמודד עם הבעיות,

ולומר בדיוק מה שיש לנו לומר.

מה אתם צריכים את יהודה ושומרון? אנחנו

צריכים מדינה יהודית נקיה, עם יהודים ועם תרבות יהודית. לא צריר בה הרבה ערבים.

אני לא משתמשת במלה יהודים.

יש בעיה ערבית. הערבים הם דבר שטותר את קיומה של המדינה שלנו כמדינה

דמוקרטית יהודית. אני יכול להיות נחמד ולהתווכח אתכם אם להכניס לספר הלימוד שיר

זה או אחר, אבל זה לא יעזור. אתם מתעסקים כאן בדברים שאין להם אחר-כר שום ערך

ברחוב. הממסד היהודי נאבק לא להכיר באמת אלא להתמודד בקרב מאסף עם שיר כזה או

אחר, ובכפוף לכך הציבור הערבי נאבק בדרר של אי-הכרה באמת ואי-ראיית העובדות.

תסביר לנו מהי האמת כדי שנדע במה להכיר.

המאבק הזה הוא לא העיקר. פרטים קטנים אולי נותנים איזו שהיא תמונה, אבל

היום אנחנו ניצבים מול רגעיות העיקריות המרכזיות ודנים בשאלה אם יכניסו שם עוד

שיר ואז הרחוב היהודי יראה בזה הישג אדיר שבלמו את השירים הקיצוניים יותר,

זה הישג אדיר שלנו, הכנסנו עוד 5 שורות משיר לאומני קיצוני.

לא זאת הבעיה.

אינני מומחה בנושא של תוכנ יות לימודים, אבל ההתעסקות המרכזית צריכה להיות

עם המהות, והמהות לדעתי היא שהמחנכים הערביים צריכים לראות עצמם כגשר דו-סטרי

לדו-קיום ולחיים בשלום, אבל לא בסגנון ובדרך שבה מציגים את זה במפגשים בין

יהודים לערבים שבהם משמיעים דברים יפים ואחר-כך כל אחד הולך לדרכו. זו מדינה

יהודית, המדינה היחידה של העם היהודי. צריך להבין גם שהשפה העברית היא לא

שוות-ערך לשפה הערבית. כולם צריכים לדבר בראש ובראשונה עברית, כי אתם אזרחי

מדינת ישראל ואתם צריכים לדבר את השפה של המדינה.

אינני אומר שהציבור הערבי איננו זכאי לטפח את המורשת הערבית ואת השפה

הערבית, אבל אינני חושב שהיהודים אומרים אמת כשהם באים הנה ושואלים אותי

למה אינכם לומדים ערבית?



אני מדבר כרגע על חשיבה חינוכית. אם אנחנו רוצים ללכת בכיוון הזה שאחד

צריך להיות מול השני ואנחנו לא קובעים לעצמנו את סדר הדברים המוסכם, לא עשינו

דבר. אם מול הטענה שעברית צריכה להיות שפה שגורה תהיה טענה שהיהודים ילמדו

ערבית, זו דוגמא לכך שאנחנו לא נמצאים כלל בשלב של פתרון.

אני מוכן לקבל שבוויכוח חזה ידי הציבור היהודי הן לא יותר נקיות מידי

הציבור הערבי, אבל אני קורא בפרוטוקול את דברי חבר הסתדרות המורים, רן לרנר,

שמספר שיום אחד תלמידי בית-ספר פירסמו הודעה שהם רוצים שעכו ונצרת ייעלמו ממדינת

ישראל ומדינת ישראל לא תהיה יותר. מר לרנר ביקש מהמורים להסתייג מההודעה הזאת

אנחנו אולי עוד יכולים לקבל את דעתך אבל הרחוב הערבי אינו

מאפשר לנו לומר את הדברים האלה.

אומרים שהמחנכים הערבים נתונים ללחצים כתוצאה מהדרישות של גורמים בטחוניים

שונים, או החשש של היהודים על-מנת שהוא ידבר כך וכך, אבל אני רואה שבסופו של דבר

אם עמדותיו הן כנות, שכן צריר להיות איזה שהוא גשר, הייתי אומר שיש כאן מאזן של

אימה משני הכיוונים.

אי סרטני;

יופי.

מי איתן;

אני לא מצדיק את זה אבל אני אומר שאם כבר מורה ערבי אומר; אני מכיר בזכותה

של מדינת ישראל להתקיים ואני רוצה לחנר כר את הנוער, מתי תהיה שעתו היפה והגדולה

כאשר יש תופעה כזאת ויוצאת עצומה של 600 מורים שמגנה את המעשה וכאשר המורים

הערבים נוקטים עמדות לא פופולריות ברחוב הערבי? אם אתם טוענים שיש עליכם לחצים

מכאן ומכאן, אין פלא שהוויכוחים הם על עוד שורה ועל עוד פסיק, ואין כאן

וזשבוו-נפש אמיתי.

אני מסכים שהבעיות אינן פשוטות. כשאנשים בציבור היהודי שיש להם עמדות

פוליטיות אומרים שבגלל בעיה דמוגרפית צריד להגיע לפשרה או לוותר על שטחים, אתה

אומר: כך לא נפתור את הסכסוך אלא צריר ליצור את הגבול הפיזי הזה שיביא לכר שנוכל

להסתדר כל אחד בתוך עצמו, או לומר שיראו את הבעיה כסכסור בין שני עמים, שאיננו

חוצה גבולות, משום שחוא מתנהל גם ביפו וגם בערערה.

אי סרטני;

למה אתה מעלה את זה כאן בכלל?

מפני שאם ציבור המחנכים הערבים יראה עצמו מוגדר לפי תפיסות פוליטיות

מפלגתיות ויראה צורך להגיע לדו-קיום על בסיס של נוסחח פוליטית, לדעתי הוא לא

יצליח. משום שאם הוא יזהה עצמו היום עם מאבק פוליטי, למשל, הוא הופך להיות חלק

ממחנה מסויים ואז הוא לא יכול להיות אותו גורם שצריך ויכול לחנך תחת שלטון מדינה

יהודית לדו-קיום. מוכרחים לחפש את הקונסנסוס, לעבוד עליו ולהגן עליו משני

הצדדים.

זאת הקונספציה של מדינה דו-לאומית.

אני מסכים שהיא דו-לאומית דה-פקטו. אם ביפו גרים ערבים, מה אני יכול

לעשות?



עי דראושה;

הדברים שאמר חבר-הכנסת איתן הוסיפו על התלבטויותיו של המורה הערבי והם לא

עזרו לו. אני גם לא חושב שעזרת במושגים שהשתמשת בהם, כמו דו-קיום. הבעיות הן

הרבה יותר מסובכות מאשר רק לתת עצות למורה הערבי, כי הוא אחד הגורמים שמשליכים

לגביו והוא מקבל את התוכניות, ההוראות והתקציבים, והוא איננו שותף בקביעת

המדיניות. לצערי הרב, אתה אחד מקובעי המדיניות, וכל עוד היא קיימת, הציפיות

ממערכת ההינור הערבי במדינת ישראל יקטנו, כאשר עד היום לא נוצרה זהות כוללנית של

האזרח הישראלי.

אתה ממשיד לדבר על מדינה יהודית ואני מקבל את זה, אבל זו מדינה של כל

האזרחים החיים בתוכה. צריך להבין שלציבור הערבי יש היום ייחוד משלו, שייכות

לאומית לאומה הערבית, לעם הפלשתיני, ובו בזמן זה ציבור שהוא חלק אינטגרלי ממדינת

ישראל, שחייב להיות נאמן למדינה ולשמור על חוקיה. אני חושב שהמורים הערבים ניסו

ומנסים, ובצדק, ליצור את הסינתזה בין השייכות לעם לבין השייכות למדינה. השאלה

היא עד כמה המוסדות השונים מאפשרים להם לבצע את זה. כאן יש לי סימני שאלה

גדולים לגבי מה שהמדינה נותנת, מה שהכנסת והממשלה נותנות ומה שמשרד החינוך נותן,

והדברים ששמענו כאן רק מוסיפים להתלבטויות הקיימות.

אני באתי ממשרד החינוד ואני יודע שיש הבדל בין הכוונות לבין מה שקורה בשטח,

בכל התחומים. אם זה בתוכניות לימודים, בחומר - מקראות, ספרים, וצוותים ותקציבים

שמשרד החינוך מייעד לסקטור הערבי. כל הדברים האלה מקשים על ההתלבטות הקיימת אצל

המחנך הערבי. כל עוד הממשלה והכנסת לא מנסות לפעול ליצירת זהות ישראלית כוללנית

אלא מדברים על מדינה יהודית, מדינה של העם היהודי, ומתעלמים מקיומו של המיעוט

הערבי שמהוות 17%-18%מהאוכלוסיה, אין תקנה למצב. לא אני ולא אף אחד אחר

איננו יכולים לתת עצות למורה הערבי. צריך לטפל בצורה הרבה יותר מעמיקה בבעיית

הזכויות של האזרח הערבי.

משרד החינוך לא מבטיח למורה הערבי ולבית-הספר הערבי שוויון מלא, והמורה

הערבי עדיין נתקל באותן בעיות של תקנים ותוכניות לימודים, שהן גם בעיותיו של

הפיקוח הערבי. זה לא יעזור אם יצהק שפירא יאמר לסמיח הטיב שיש מפקח יהודי אחד

כאשר יש לרשותו מנחים רבים ולרשותו של סמיח חטיב לא עומדים אותם תקנים וכוחות

והוא צריך גם להיות גם מפקח כללי, גם מפקח-אחראי על מערכת החינוך וגם לעסוק

בתוכניות הלימודים.

אני חושב שהבעיה היום היא הרבה יותר עמוקה, וכל עוד המדיניות לא תשונה,

המורה הערבי ימשיך להתלבט. אנחנו גם לא נוכל לייעץ לו, כי כשהוא הולך לשטח הוא

נתקל בבעיות הפיזיות, בבעיות התקציביות ובבעיית השעות שמבטיחים ולא מקיימים;

כאשר התקן של בית-הספר הערבי איננו כמו התקן של בית-ספר יהודי, כאשר הוא לא מקבל

שעות לחינוך משלים כפי שמקבל בית-הספר היהודי וכאשר יש לנו בעיה של מחסור

ב-1,500 כתות שאי-אפשר להתעלם ממנה ושיש לה השלכות לגבי הנושא הלאומי. אי-אפשר

לבודד היום את המורה הערבי ולומר לו: אתה צריך לעבוד בדו-קיום וגם להרצות בפני

תעשו דו-קיום, וכולם ממושמעים ומתעלמים מהנושא הכולל.

בכל-זאת אינני פוטר את המהנך הערבי מאחריות בעשיה יום-יומית במסגרת

החינוכית בכתה ובבית-הספר, כאשר גם מוטלת עליו אחריות לחנך לדו-קיום, לדמוקרטיה

ולשלום, וגם לאפשר לתלמידיו להתבטא, ולא מתוך פחד, כי הדילמה של הפוזד שאתה חי

חלק גדול מהמורים הערבים משתקפת, לדעתי, על התלמידים ומקשה עליהם. דוחסים בהם

דברים רבים וחשוב מאד שהמורה הערבי יאפשר לתלמידים להתבטא, לדעת, להכיר ולפגוש

מגוון דעות ולנסות להביע עמדה בכל הנושאים העומדים על הפרק.

אני עסקתי בחינוך וגם בספרות וכדאי שנקדים לעצמנו כמה דברים. ראשית,

דמוקרטיה היא הזכות להיות שונה. אינני רוצה לקבוע כאן הגדרות של מדינתם של

האזרחים או מדינתו של העם היהודי או מדינת היהודים. אני בוודאי לא מקבלת את

ההגדרה "מדינה יהודית" עם קונוטציה שהיא אנטי-דמוקרטית. מי שיושב כאן בדיון זה



לוקח את הנתון שאנחנו עדיין חכרה דמוקרטית, ובחברה דמוקרטית יש הכרה בזכות להיות

שונה.

שנית, כולנו חייבים לזכור שהיהודים בפולין היו מיעוט. היתה להם זכות לבחור

ולהיבחר לסיים והוקמו שם בתי-ספר "תרבות" לעברית ובתי-טפר לאידיש, ובאותה פולין

הלא-דמוקרטית ניתנה ליהודים אפשרות לנהל חיי תרבות ודת אוטונומיים לחלוטין,

מבחינת לשונם ומבחינת הקונוטציות הדתיות, ההטטוריות והאחרות.

בפולין לא היה חוק חינוך ממלכתי.

פולין איננה בשבילי דוגמא של דמוקרטיה, אבל אני אומרת את זה קל וחומר

מבחינת השיטה והתקציבים, מבחינת התמיכה ומבחינת הקבלה של דעת הקהל במערכת שהיתה

שם. ואותו דבר היה בכל המדינות שבהן היו מיעוטים. באוטטריה יש היום מיעוט

יוגוסלבי שיש לו זכות לבחור ולהיבחר. הם אזרחים שווים, ובכל-זאת יש להם זכות

אוטונומית מבחינת תרבות ולשון לעסוק בתרבותם ובלשונם לפי בחירתם.

מדוע אנחנו לא צריכים להכיר בזכותן של קבוצות אתניות, תרבותיות, דתיות,

לתרבותן וללשונן לפי המסורות התרבותיות והלשוניות שלהן? בפולין האנטי-דמוקרטית

היהודים היו מבחינת החוק אזרחים שווים, ועם זה ניתנה להם אוטונומיה בתחום התרבות

והחינוך. אותו דבר קיים היום באוסטריה, בפינלנד וברומניה ביחס להונגרים.

יש לנו בארץ אוכלוסיה שתרבותה הדתית, תרבותית, מסורתית היא ערבית, ומפוזדים

שאם הם ילמדו את התרבות ואת היצירה הערבית שמא זה יילך ללאומיות. אני מדפדפת

בספרים שהבאתם לני. אתם יודעים איך אפשר להפוך את שיריו של ביאליק "על השחיטה"

ו"עיר ההרגה" שאותם אנחנו מלמדים לערבים, לשיר לאומני ערבי מדרגה ראשונה?

השירים האלה נכתבו לפני השואה, בגלל המהומות בקישינוב, ובכפר קאסם היה אותו מספר

הרוגים כמו בקישינוב. מצד אחד אתה מפחד ללמד את השיר הערבי ומצד שני אתה מלמד

שירים של ביאליק. כלומר, אם יש לך בעיה לאומנית אתה יכול ללמד אותה דדך השירים

של המשורר הלאומי שלך.

לכן, בואו נבין שאנחנו עוסקים בתרבות ולא בלאומנות בצורה של ההבעה הנכונה,

כי השיר "אל נא תעקור נטוע" של נעמי שמר יכול להיהפך לשיר של הערבים הפליטים,

בלי לשנות בו אף מלה אחת.

אני רואה כאן שאת תלמידי כתה י"ב בבתי-הספר הערבים מלמדים את "מוטל בן

פייסי החזן" ואת "אם לא למעלה מזה". האם תלמידים שלנו בכתה י"ב, אלה שאמונים על

התרבות העברית, ילמדו את זה? יתייחסו לזה? מי שבחר ביצירות אלה, וכפי שבחר, זה

היסוד של המחשבה המעוותת שיש חינוך יהודי ויש חינוך לערבים, ולערבים אנחנו

נותנים מה שכבר נמאס עלינו.

אבל פה יש דבר מאד מעניין. כשאתה ואני למדנו בבית-ספר תיכון, למדנו את "שתי

רשויות" של ארוד העם, שם הוא שואל איך אדם יכול להיות גם ליבדל וגם אנטישמי.

בהתפתחות של הדברים הוא מסביר שיש סיטואציה כזאת, שכשהוא ליברל הוא לא אנטישמי

וכשהוא אנטישמי הוא לא ליברל. זה מאמר חשוב וטוב ומשרד החינוך הוציא אותו מן

ההוראה בבתי-הספר התיכוניים היהודיים מפני שיש פה קונוטציה איך אתה יכול להיות

דמוקרט ולדבר כפי שאתה מדבר על ערבים, או לשלוט על עם אחר.

לכן, כדי לשחרר את התלמיד היהודי בתיכון מהקונפליקט הזה, הוציאו את "שתי

רשויות" מתוכנית הלימודים העברית והשאירו אותו בתוכנית הלימודים הערבית. זה

מראה על המנטאליות שלנו עדיין כמיעוט. האם מי שהשאיר את זה לערבי סובר שהערבי

צריך לחשוב איך אני לא יכול להיות אנטי-יהודי ועם זה דמוקרט? או אולי הערבי

יחשוב מה עושים לנו פה והוא יהיה היהודי של "שתי רשויות"?



תבינו למה הגענו בחוסר התבונה שנובעת מהוסר המטמורפוזה הבסיסית שלנו,

היהודים, שלא עברנו נכון את המסמורפוזה מהיותנו אנחנו מיעוט מתגונן לעובדה

שאנחנו פה רוב שולס, שאנחנו פה אחראים לזכויות ולחובות של יחיד ושל מיעוסים. את

המאמר "שתי רשויות" שהוצאנו מבית-הספר התיכון היהודי כדי שלא יתלבט עם המוסר

הכפול השארנו בבית-הספר התיכון הערבי מתור הנחה שזה ייצור התייחסות חיובית אל

המיעוט הנרדף כאנטישמי. אחרת אני לא מבינה את זה, אלא אם כן תגידו לי שמי

שהשאיר את זה ומי שהוציא את זה לא חשב כלל.

זה יותר פשוט. את הדבר האחד עושה צוות אחד ואת הדבר השני עושה צוות שני,

שאין קשר בינ יהם.

שי אלוני;

אני דפדפתי בחומר שהבאתם לנו ואין לי נחת משני דברים. 1. זה לא נכון לעשות

תוכנית יהודית ותוכנית לערבים. צריכה להיות תוכנית יהודית ותוכנית ערבית, עם

אוטונומיה שלהם.

אני לא מבין. צריכות להיות שתי תוכניות לימודים, או לא?

מוכרחות להיות שתי תוכניות, אבל השאלה היא איד אתה יוצר אותן. הרי החשש

שלר מהלאומנות הוא אחד הדברים המעוותים ביותר שיכולים להיות. הבאתי לד ארבע

"על השחיטה", "עיר ההריגה", "שתי רשויות", ואת שידה של נעמי שמר "אל נא

תעקור נטוע". אלה ארבעה דברים שהם נכסי צאן ברזל בתרבות היהודית ואותם אתה

מלמד.

לא אני. בענין הזה אין לי ויכוח אתר.

מה אתה צריר לעשות? מה שלא יועבר באופן גלוי וברור, עם אסוציאציות נכונות,

האסוציאציות שלנו הולכות לשלום עליכם ולפרץ. לצורר הוראת העברית, לשון ותרבות,

הייתי הולכת רק עם הספרות שנוצרה בארץ לגבי הערבים, תן עם עולם אסוציאציות נופי

וחברתי נכון. למה אני צריכה להטיל על עם שיש לו תרבות אחרת את עולם האסוציאציות

של גלות בת אלפיים שנה? זה לא עולם האסוציאציות שלו. בשביל לחיות אתי יחד הוא

צריד לדעת את הלשון העברית והוא צריך עולם אסוציאציות משותף אתי, אבל אינני

יכולה להטיל עליו מערכת זרה.

תקחו אפילו את העדות בין היהודים. לכל אחד יש המטען השבטי שלו של שירי

הערש שעוברים יוזד אתו. יש עולם אסוציאציות ואינד יכול ולא צריד להעתיק, מפני

שזה לא טוב.

לכן, לקחת מכתמים מהמשנה או ממשלי, או לקחת מפרקי נבואה דברים שהם

אוניברסליים - זה כן, מפני שבין שאתה יהודי ובין שאתה ערבי, אתה יודע שבמקום

שכתוב על חלקה אוזת אמטיר וחלקה אשר לא אמטיר עליה תיבש - כל אחד מבין את זה,

מפני שהוא מכיר את הגשם בארץ. כולל הדברים שנוגעים לנופים, להיווצרות

ולארכיאולוגיה של הארץ, מפני שהם קשורים ויש השמות. השם העברי והערבי הולכים

יחד.



אבל לא צריר להעמיס ולא להעתיק, פרט לנושאים שהם פילוסופיים או

אוניברסליים, ולתת את הביטוי התרבותי. שיר הערש, שיר האהבה ושיר הגעגועים של

שירת היחיד ושל שירת הכלל חייבים לנבוע מהאמת של האוכלוסיה. לכן, יש להרחיב את

השירה המקורית הערבית ואין לזה שום קשר אם זה לאומני או לא. אנחנו נגד הסתה אבל

אנחנו יודעים שבמקום שרוצים להסית איו דבר שאינר יכול להפור אותו להסתה, כשם

שאפשר להפור את שיר השירים לשיר דתי.

מי שעוסק בדברים האלה חייב לתת את הדעת על כר ולא לפחד, כי הכלי העברי יכול

ליצור את אותם הכלים החדים כמו האחר, ואולי יותר מכר.

ר' עראקי;

אם נכנסתי לכאן קצת נבוך, אני יוצא מכאן נבור פי כמה, למרות שברגע מסויים

הרגשתי עידוד מדבריו של חבר-הכנסת מיכאל איתן כאשר הוא דיבר על הוראת השפה

העברית והבסיח לעזור אצל השר. לאחר-מכן עשיתי חישובים ואמרתי לעצמי שיש לי 3

משרות נוספות בבית-הספר.

אני מקבל את התקן הפורמלי שאותו מקבל בית-הספר העברי. אני חייב ללמד שלוש

שפות ובית-הספר העברי חייב ללמד שתיים, ואת השעות של לימוד העברית אני מקצץ

במקצועות חיוניים. אם השנה קבלתי 31 שעות לכתה, גם בית-הספר העברי קבל 31

שעות, כשהוא מלמד שתי שפות חובה ושלישית בחירה; ואם הוא אפילו מחליט על לימוד

שפה שלישית בתור בחירה, הוא מקבל עוד מהסל.

אני מלמד שלוש שפות חובה. האם אתה מרשה לי להיות כמו בית-הספר העברי וללמד

בשנה הבאה עברית בתור בחירה?

היו"ר נ' רז;

אין תשובה. תמשיר בבקשה.

ר' עראקי;

אם לא, תעזור לי להשיג ארבע שעות לכתה ללימוד עברית.

לאחר ארבע ישיבות של הוועדה אני חייב לחזור לנקודת המוצא שלנו - מה יקרה

בעוד חודש - חודשיים, האם הקרקע נשמטת מתחת לרגלינו, המחנכים, או לא?

אני מאד נבור מגישתו של חבר-הכנסת מיכאל איתן, שהמחנכים יתחילו להלקות עצמם

בנוסף למלקות הקיימות, שהן האווירה הכללית של הרחוב היהודי והרחוב הערבי. המחנר

הערבי נמצא במצוקה. הוא מרגיש שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו והוא במצב בלתי-מאוזן.

למרות הכל אני פונה אל ועדת החינור והתרבות של הכנסת ואל הממונה על החינוך

לערבית בבקשה לפנות לעם, לפנות לשתי המערכות, ולקשור את הנושא עם עקרונות זכויות

האזרח של מגילת העצמאות.

ב. אני פונה לעצמנו, המחנכים הערבים, לעזוב את העידוד שאנחנו מתיימרים לקבל

מהצד היהודי. אני חושב שחובה עלינו, אינטרס לאומי ערבי-ישראלי, שאנחנו נשמר את

הייחוד שלנו ונחנר את ילדינו איר להישאר על המגרש תוך כדי המשחק הדמוקרטי, ולא

תור כדי זריקת אבנים ואלימות. אולי בדרר זו נשיג את הזכויות שלנו ולא

נמתין לקבלתן בוזסד.

לבסוף, אתם קובעי ההחלטות תשכילו פעם להבין שסיוע לחברה העברית הוא לטובת

המדינה, לאיכות החברה, לבטחון המדינה. התיסכול הוא לא לטובת המדינה.



אי סרטני;

ראשית, אני מסכימה עם הדברים שאמרה חברת-הכנסת אלוני, שחוץ מלימודים

אוניברסליים כלליים חייבות להיות שתי מערכות שוות-ערר. כלומר, התלמיד הערבי צריך

לקבל את תרבותו זאת שפתו באותה רמה שהתלמיד היהודי צריר לקבל את העברית ואת

התרבות שלו. חשוב מאד שכל צד ילמד את הצד האחר משום שאחרת אין חיים משותפים.

חבר-הכנסת איתן אומר שזו מדינה יהודית. אתם צריכים לדעת שזאת מדינה יהודית

ומדינה של כל אזרחיה ואתם אזרחים שווי-זכויות במדינה. זה דבר ראשון.

מי איתן;

ממחר הקיבוצים יקבלו גם ערבים, והקיבוץ של חברת-הכנסת סרטני יהיה הראשון.

עי דראושה;

זאת לא הבעיה, כי אין נהירה ערבית לקיבוצים.

שי אלוני;

חבר-הכנסת איתן, אתה לא מכיר בזכות להיות שונה.

אי סרטני;

השאלה היא איך יוצרים מערכת שבפועל היא לא תהיה מקופחת, שאין לה כלים

מתאימים, וצריך להתמודד עם כל הבעיות שהוצגו כאן ושאין צורך לחזור עליהן, ולתת

לתלמידים ולמחנכים את ההרגשה שהם משוחררים כמה שאפשר מהלחצים האלה. אנחנו חיים

באווירה מאד קשה ולכן קשה להשתחרר מהלחצים, אבל קודם-כל יש להתייחס אל התלמיד

הערבי באותה מידה של חשיבות. נראה אותו כאדם אינטליגנטי, חושב, רגיש, מתייחס -

בדיוק כמו התלמיד היהודי. אינני רוצה לתת לו בכתה י"ב חומר שלא מדבר אליו כלל,

ולא משנה באיזה שפה. החומר צריר להיות רלבנטי מבחינת התפיסה שלו וגם מבחינת

ההתייחסות שלו. החומר היהודי שמחפש את הדברים האובייקטיביים, שלא נוגעים בשום

דבר - זה לא, מפני שצריר ללמוד את הסכסוך וצריך לנסות ללמד אותם חשיבה דמוקרטית

וכיצד נגיע לחיים משותפים.

אני מגיעה לבית-ספר ערבי ורואה שהתלמידים מדברים עברית מצויין ויודעים

להסביר לי טוב מאד את העובדות בצורה מעוותת לחלוטין, שהיהודים תקפו ב-1947,

וכוי. אחר-כך אני שומעת את אותם טיעונים בבית-הספר היהודי, כי בשני המקומות לא

נותנים את זה כמו שצריך. אם אנחנו רוצים ללמד את העובדות, צריך לתת לתלמידי

בית-הספר הערבי את הספור כפי שהוא נכתב וכפי שהוא היה.

מי איתן;

כל אחד כתב אותו אחרת.

א' סרטנ י;

בסדר, אז תן לו את שני הספורים ותן לו להתדיין עליהם, ותן למחנך להתמודד עם

הבעיה הזאת.

מי איתן;

הבעיה היא שהמחנך עם עצמו עוד לא יודע איפה הוא נמצא.

הוא יודע. הוא אינטליגנטי, חכם ומבין בדיוק כמונו. תו לו להתמודד עם



הבעיה, אבל באופן חופשי, שאם יש בעיה כזאת והוא מתמודד אתה בבית-הספר, שלא

יזמינו אותו לבירור אלא תהיה לו הגנה מקסימלית, ואת זה אני תובעת ממשרד החינוך.

החינוך לא מנותק מכל המערכת ובסך-הכל אנחנו חיים במציאות שצריך לתת לה

תשובות, והחינוך הוא חלק מהתשובות. אם נדע לתת את התשובות דרך החינוך אולי גם

נגיע לחיים משותפים מתוך הרגשה של שותפות, ולפחות לא מתוך הרגשת קיפוח, שמגבירה

מאד מאד את ה"אנטי". הקיצוניות מתחברת עם הרבה מאד הרגשות קשות, שלדעתי המערכת

צריכה לעשות הרבה מאד בשביל להשוות כדי שכל הרגשות הקיפוח האלה ייעלמו ויילכו,

וזה לא יקרה ביום אחד.

אנחנו יודעים, ראזי עראקי, שלא תקבלו מחר עוד 4 שעות. אני חושבת שצריך

לקחת את שתי המערכות האלה ולשאול: יש לנו מטרות חינוך, אנחנו צריכים לתת כך וכך,

כיצד בונים את זה? כשם שבונים מערכת אחת כך צריך לבנות את המערכת השניה, ומי

שאמון על כך במשרד החינוך צריך להגיד מה אני נותן בשביל להשיב על על השאלות

האלה.

אני יודעת שיש בדרך תוכניות. אני חושבת שאין מערכת פיקוח. אמנם נאמר כאן

שהיא קיימת אבל היא לא הגיעה לבתי-הספר, המפקחים לא עובדים לפי זה. או שיש

תוכנית לימודים ואין מקראה. זאת אומרת שיש כאן עוד חסר רציני מאד ובכדי להתגבר

עליו צריך לעשות איזה שהוא צעד.

אני חושבת שבכל הצוותים שעוסקים בתחומים החינוכיים, הלימודיים,

האוניברסליים, חייבים לשבת גם חברים ערבים שמכינים תוכניות. החומר צריך להיות

אותו חומך אבל הוא צריך להיות מוכן ובערבית צריך להכין את זה במקביל ולא לפגר

אחרי בשל בעיות תרגום או התאמה של החומר. כל הדברים צריכים ללכת בד בבד.

משרד החינוך צריך כך לעבוד, לדעתי, ובאמת לתת גב למחנכים הערבים ולאפשר להם

להתמודד, גם על-ידי ימי עיון וגם על-ידי ביטוי של המשרה.

היו"ר נ י רז;

תודה. אנחנו מגיעים בזה לסיכום ארבע הישיבות שהקדשנו לנושא חשוב זה מבחינת

העלאת הבעיה. מה המורים יעשו בשטח וכיצד הם ישפיעו על המציאות וישפרו אותה -

זאת אינני יודע. לאחר הדיון היום אני חי במחשבה שאנחנו פה מדברים על הבעיות

והנחשולים של מה שקורה בשטח עושים את הדיון הזה כמו שעושה הגל הנורא בים לילדים

שבונים ארמונות בחול על חוף הים, שהגל הגדול בא והופך הכל.

כמה ארמונות בכל-זאת יישארו.

היו"ר נ' רז?

לא ראיתי אף ארמון חול אחד שנשאר על חוף הים. אני אומר את זה כמין הרהור

עצוב אבל לא כמסקנה מעשית. להיפך, המסקנה הפרקטית שלי מכל הדיונים האלה היא

שמוכרחים לעשות בשיניים את המאמץ לקיים את החינוך במגזר הערבי במדינת ישראל,

היום, 40 שנה לקיום המדינה ו-00ו שנות ציונות, במפגש בינינו בארץ הזאת, כי זו

מדינה יהודית של שנינו. לא יכול להיות שחלק מהאזרחים יתהלך בארץ כאזרחים בדרגה

בי. צריך להיעשות מאמץ כללי, אבל בתחום החינור צריך להיעשות כל מאמץ בכדי

שהסקטור הערבי יקבל את החינוך ואת כלי העבודה כפי שהוא צריך לקבל.

הדיון שלנו התחלק לשניים. החלק הארת- התייחס לשאלת המחנך הערבי בתנאי

קונפליקט. כלומך, זו שאלה חינוכית פוליטית אנושית, איך הוא יעשה את עבודתו

בתנאים של הקרע שיש בתוכו, שהוא אזרח המדינה ובן האומה הערבית? בסיטואציה הזאת

שהיא מלאה מתחים, מלאה קונפליקטים וסתירות שלו בתור שכזה, איך הוא מסביר את זה

לילדים ואיך הוא דן על הענין הזה?



הזכירו כאן אז בעיית הבטחון, או את הפחדים שיש לו להתעסק עם העניו הזה. אבל

אני לא מדבר על הצד הזה. השאלה היא איר הוא יציג בפני התלמידים את המתוז שישנו

בין הנאמנות הזאת לבין הנאמנות הזאת. זו נאמנות כפולה ואי-אפשר להתעלם ממנה,

ומי שמתעלם מזה רזי באטימות, בעיוורון או בטמטום. לכן גם המתיהות שיש בהברה

היהודית כלפי מה שקורה במיגזר הערבי. זה משפיע ומשרה הדדית.

אני יזושב שהמסקנה של הישיבות הארוכות שלנו היא שהמחנכים הערבים מוכרהים

להתיצב בדיון הזה ולא להסתתר מאחורי אמתלאות של פחדים מפני השב"כ. במהלר

הישיבות האלה נפגשתי עם אנשי השב"כ. הם אומרים-. בבקשה, שיגישו בג"ץ על פיטורים

שלא בצדק. הם כופרים בתמונה הגדולה שתוארה כאן שאי-אפשר לדבר על השאלות

הפוליטיות כי השב"כ גורם לפיטורים, ואומרים: תנו לנו דוגמאות.

אל "תקנה" את זה מפני שתמיד יהיו תירוצים.

היו"ר נ י רז;

אני לא "קונה" את זה, אני מדווח לכם על מה שאמרו לי. אל ייתלה המחנך הערבי

בדבר הזה, שהוא לא יכול מפני שיש סכנה שהוא יפוטר מעבודתו. אני מניח שיש לפעמים

דברים כאלה, אבל תיאבקו על זה. אני מציע את ועדת החינוך והתרבות של הכנסת

ככתובת למחנכים הערבים שנעשה להם העוול הזה והם פוטרו בגלל זה. נעשה על זה מאבק

ציבורי גדול, כי זו שאלה של החברה היהודית לא פחות מאשר של המחנר הערבי, אם כר

זורקים מחנכים בשל אותן אמתלאות.

אי סרטני;

תשאל אם מישהו מוכן להקריב עצמו על המזבח הזה.

היו"ר נ י רז;

אני לא מקבל לא את ההגזמות ולא את ההסתתרות מאחורי הפחדים האלה.

י י שפירא;

מי שפוטר אין לו כבר מה להפסיד, הוא יכול לפנות לבג"ץ.

היו"ר נ י רז;

יכולים גם להיות מצבים שצריר לפטר מורה.

א' סרטנ י;

אתה לא יודע איזה פחדים נוספים יש בענין הזה.

אנחנו הרי דיברנו על זה הרבה. במידה שיש בענין הזה לחצים או איומים מצד

מערכות הבטחון שלנו, שהמחנך שלם עם עצמו שאין עוול בכפו וסתם מתאנים לו, מדוע

שלא יפנה? אם הוא יפנה, הוא יקבל מצדנו את כל ההגנה והעמידה לצדו בענין הזה.

מלבד הענין הבטחוני אני חושב שיש פה שאלה של התמודדות חינוכית עם

הפרובלמטיקה. חייבת להיות תשובה שאתה יכול בלב שלם גם להיות אזרח נאמן למדינת

ישראל, ואתה כזה, וגם להתקומם נגד משהו שאתה חושב שצריך להתקומם נגדו. במסגרת

החוק, במסגרת הרשות, זו חובתך ולא רק זכותך, ולהביא את הענין הזה בפני התלמידים

זו מצווה שיש לעשותה. כמו "יום השלום", למשל, תגידו את זה לתלמידים שלכם בצורה

אחראית וחינוכית, והמלה חינוכית כוללת הכל: אחריות, רגישות, יושר, מוסך ומצפון.



כשאנחנו מדברים פה על המחנך הערבי בתנאי קונפליקט אני יודע שקשה לו לעשות

את זה, כי במקרים רבים הוא עומד גם בפני נערים בני 15, 16, 17 ו-18 קיצוניים מאד

והוא צריך לבלום אותם ולהתמודד אתם. גם המחנך היהודי צריך להתמודד עם קיצוניות

ארסית שמפחידה אותי כיהודי, בשם הלאומיות היהודית, וגם הוא לא מתמודד עם הבעיה.

אין לו האומץ, אין לו הכלים והוא מפחד מכל מיני סיבות. הוא לא מפחד שיפטרו

אותו, אלא הוא מפחד להתמודד עם הבעיה.

מדברים כאן על קוסמטיקה. מה זה קוסמטיקה? בוודאי שאנחנו מדברים על

הסיטואציה החינוכית בתנאים של המאבק הנוראי שישנו בינינו. מפני שיש פה מאבק

גדול נגיד שאנחנו פטורים מעשיה כי אין כל ערר למה שאנחנו עושים במערכת החינוך

כשאנחנו מדברים על עוד שיר? אם כך, נסגור את הדלת ונלך הביתה. אבלא לא, דווקא

בתור מאבק כזה אנחנו שואלים מהו תפקידה של מערכת החינוך כבלם זעזועים, כממתן,

כשפיות-דעת בתוך ההשתוללות הזאת. כפי שאמרתי בהתחלה, זו הרגשה קשה והדגמתי את

זה עם ארמונות החול ונחשולי המים. אז מה, אני מרים ידיים? אני חי במועקה הזאת

ועושה מאמץ להתמודד אתה כמיטב יכולתי. השאלה היא אם כמחנכים אנחנו עושים כמיטב

ומבררים מה צריך לעשות כמיטב יכולתנו.

באשר למחנך הערבי בתנאי קונפליקט אני חוזר ואומר לכם, אנשי החינוך הערבי,

לא לוותר על החינוך הפוליטי, עם כל האחריות החינוכית המתבקשת מכך ועם כל אומץ

הלב הנדרש.

דבר שני שדיברנו עליו והקנו לו היום לו היום תשומת-הלב העיקרית הוא הכלים

שעומדים לרשות מערכת החינוך הערבית. זה אומר תוכניות הלימודים, ספרים, מורים,

סמינרים, תקציבים, תקנים. עם מה עושים את העבודה? צריך שלמחנכים הערבים יהיה עם

מה לעשות את העבודה. היום דיברנו בעיקר על תוכניות הלימודים, באיזו מידה הן אכן

הולמות את הצרכים של הערבים במדינת ישראל, שהם בני האומר הערבית ואזרחי מדינת

ישראל; ומלבד כל אלה הם גם בני-אדם שצריכים להיות אנשים משכילים ונאורים.

ההתרשמות שלי היא, ויכול להיות שאני טועה, שלמרות המאמצים שלכם לא עובר

החומר ולא עוברת ההשתדלות הזאת מתחומים די מצומצמים של המחלקה לתוכניות לימודים,

ואולי של כמה בתי-ספר שבהם אתם עושים את הניסויים, אל מרחבי בתי-הספר. אני רואה

את זה בכל פעם שאני מבקר בבית-ספר ערבי כשאני ניגש למדפים ומוציא משם ספרים בלים

מזוקן. מר חיידר, אתה יכול להגיד שלא אתם אשמים, כי המורים לא יוזמים, אבל איפה

הפיקוח שצריר לדאוג לזה? איך ייתכן שמנהל בית-ספר ערבי לא לוקח חומר חדש שמשרד

החינוך העביר לו? אם הוא לא מכניס את החומר הזה לעבודה צריך להעמיד אותו על

חובתו, על אחריותו.

עי חיידר;

אני דנתי על זה אתמול במשרד.

היו"ר נ י רז;

יפה. אני מתרשם שלחומר שלכם יש חיי מדף ארוכים מאד. גם מקצועות המדעים,

במידה שצריך לעדכן אותם ולתרגם אותם בחלקים שהילדים לא מבינים את החומר, צריך

לעשות את זה, כי אחר-כך התלמידים לא מסוגלים להיבחן בחינות בגרות. צריך לעדכן

את החומר הזה, ולתרגם אותו במידת הצורך, ולמיין אותו על-מנת שהוא יוכל לתת את

התרומה הנכונה לתלמידים.

אינני רוצה להיכנס לענין של תוכניות הלימודים. ידידתי חברת-הכנסת אלוני,

אני חולק על התפיסה החינוכית שלך לגבי החומר היהודי שצריך ללמד אצל הערבים. אם

אכן הערבים צריכים לקבל את הקשר ואת הידיעה על עולמה של התרבות וההסטוריה,

תולדות העם היהודי, אין רע בדבר שהם יקבלו גם חומר של התפוצה במזרח אירופה.

תסתכל על הפרופורציות.

היו"ר נ י רז;

לגבי פרופורציות אינני מקבל מה שאת אומרת, כי עדיין לא הספקתי לעבור על

החומר שקבלנו. מר חטיב אמר שאפשר לביזור מבוזר אוזר, אבל הם ניסו לעשות את

האיזונים עם כל הזהירות והאחריות, כפי שהוא הגדיר את זה פה, ואני התרשמתי מאד

מהצגת השיקולים שלכם כשאתם באים להחליט על תוכניות לימודים.

אני לא מקבל את זה שהאסוציאציה של תלמידים ערבים לגבי שירה עברית או ספרות

עברית צריכה להיות רק לגבי פלשתין. האם 40, 50, 100 שנה זה כל העומק שכדאי

להפגיש את התלמיד הערבי עם ההסטוריה של העם היהודי? מה פתאום? הם חיים פה מאות

שנים ואנחנו הרבה פחות. לכן, שיכירו גם חלקים מההסטוריה של עם ישראל.

שי אלוני;

אתה חדלת ללמד את מאפו, את שלום עליכם, את פרץ סמולנסקין ואת י.ל. גורדון,

ומדוע הם צריכים ללמד אותם?

היו"ר נ י רז;

אבל זה לא חומר חובה. יש חומר בחירה ויש חומר חובה. הם נותנים להם טכסטים

לבחירה על-פי שיקוליהם. כשם שבאנתולוגיה שלנו אנחנו לא מלמדים את כל מה שמופיע

בספרי הלימוד אלא מבחר, והם יקחו מהמבחר של ספרות מזרח אירופה על-פי שיקוליהם.

לסיום, מהו החומר הערבי בחינוך הערבי והאם הוא באמת עונה לצרכים שלהם? אם

מערכת החינוך הערבית, המחנך הערבי, הילד הערבי וההורה של הילד הערבי לא יחושו

שהילד מקבל במהלך הלימודים בבית-הספר את מה שהוא זקוק לו כאדם - ואדם פירושו

שהוא שייך לעם, למדינה, לתרבות ולדת - החינוך איננו ממלא את תפקידו. לכן, מערכת

הלימודים חייבת לכלול את הפרקים ואת החומרים האלה כך שהילד הערבי והאזרח הערבי

הצעיר יגדל עם המטען הזה של הזהות העצמית שלו.

מהו החומר היהודי במגזר הערבי - על כך דיברתי קודם ואיננו רוצה לחזור על

זה. נשאלה השאלה מה קורה במגזר היהודי לגבי לימוד השפה הערבית או ההיכרות עם

התרבות הערבית. לא מדובר פה רק על לימוד הלשון הערבית. יש ספורים מאד יפים

שנותנים לילד היהודי את ההיכרות עם העולם שהוא לא רק עולם עויין, מאיים, מפחיד

ומקומם, אלא זה עולם שיש בו גם דברים אחרים. כשלתלמיד היהודי יהיה מטען יותר

חזק של ההיכרויות האלה הוא יהיה גם חייל יותר טוב כשהוא יילחם במי שהוא יצטרך

להילחם כשהוא יצטרך להילחם אתו. אבל אני מדבר פה על תרבות ועל חינוך שצריכים

להיות מצויידים בכל החומרים האלה.

מר חיידר, אנחנו בכל-זאת נרצה לקבל מידע מה מתפתח בתהליך הביזור, שדנו עליו

הרבה. בקרוב נזמן אתכם לשמוע מה קרה מאז שנפלה ההחלטה על שינוי המבנה של המשרד;

א. במובן הארגוני, איך בתי-הספר נזקקים למחוזות; ב. מבחינת המעשה החינוכי עצמו

של ההנפקה, חומר הלימוד, השתלמויות מורים ומה שקורה בתוך המערכת עצמה.

תודה רבה לכם. הישיבה נעולה.

הישינה הסתיימה בששה 14.00