הכנסת האחת-עשרה

מושב רביעי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מסי 277

מישיבת ועדת החינוך והתרבות

יום שני, ו' בשבט התשמ"ח - 25 בינואר 1988 - בשעה 11.00.

נכחו;

חברי הוועדה; נ' רז - יו"ר

מי איתן

פי גולדשטיין

עי דראושה

אי הראל

אי ולדמן

אי סרטני

מי פלד

איית שאקי

מוזמנים; עי וזיידר - ממונה על החינור לערבים, מי החינור והתרבות

ג' עראקי - מנהל הטיבת הביניים, טירה

עי עומר - מנהל ביה"ס על-יסודי, בית צפאפא

שי אלון - הנהלת ארגון המורים

מ' בולוס - ארגון המורים העל-יסודיים

רי לרנר - הסתדרות המורים

צי בן-כנען - מנהל היחידה לחינור לדמוקרטיה ולדו-קיום,

משרד החינוך והתרבות

מי פהמי - מנהל חטי ביניים, באקה-אלגרביה

אי אבו עסבה - ראש מ.מ. גית, ונציג מרכז השלטון המקומי

רי חאסקיה - ארגון המורים העל-יסודיים

ר' בטאח - מנהל ביה"ס היסודי במוקבלה

ר' מלק - מנהל ביהייס התיכון בג'ת

י' שפירא - ראש לשכת שר המינור והתרבות

ני עצמון - משרד החינור והתרבות

בי נסים - משרד החינור והתרבות

די פלד

רשמה; עי הירשפלד

e

סדר-היום; 1. שאילתות.

2. המחנך הערבי בתנאי קונפליקט.



שאילתות

היו"ר נ' רז.

אני פותח את ישיבת הוועדה. ישיבה זו פתוחה לעתונות, אם לחברי הוועדה איו

התנגדות לכר, היות ואנחנו מחשיבים מאד את הנושא, ובמידה שאפשר לתת לו יותר

פומבי, זה טוב.

לפני-כן, כמנהגנו, נתחיל בשאילתות.

אי סרטני;

1. האם למשרד התינור יש איזה שהוא חלק בייקו פתוחי' שמארגן ועד ההורים הארצי,

והאם המשרד שקל לקחת את הענין תחת חסותו וגם תחת פיקוחו, מפני שעוסקים שם בבעיות

מאד רגישות של נ וער.

2. לפני כשנה הגשתי שאילתה בקשר לבית-ספר מענית בבאר-שבע לגבי מבנים

דליקים, וקבלתי תשובה שהוחלט להחליפם והענין בטיפול. היום אנחנו שוב רואים

שמתכוונים להשבית שם את הלימודים ואני מבקשת לדעת מה קורה.

3. מהי המשמעות של החלטת הממשלה להעביר בתי-ספר בחינור ההתישבותי מהסקטור

הממשלתי לסקטור החוץ-ממשלתי?

מי פלד;

רציתי לדעת מהו הסיכון ביחס ליציאת תלמידים לסיוע באריזת הקטיף? האם יש

תוכנית? האם כבר סוכם כמה תלמידים ייצאו ולאן? וכתוספת לשאלה זו, מדוע בקשה של

תנועת הצופים בתל-אביב לצאת להתנדב לקטיף נדחתה על-ידי שר החקלאות ועל-ידי

הפרדסנים?

נמסר כאן שבמהלך יום עיון שהוקדש לנושא הכשרת מורים, טען פרופ' באשי, המדען

הראשי של משרד החינוך, כלהלן; הדבר הראשון שאני דורש ממורה הוא שיהיה לו שכל.

הייתי רוצה לדעת, לפי הערכתו של המדען הראשי, איזה אחוז של המורים עומד בדרישה

הזאת.

אי הראל;

פורסם היום בעתון שבין ההחלטות הרציניות שממשלת ישראל קבלה, ממליצים לאוזד

את בתי-הספר לנערים עובדים בחיבור המפולג כיום בין משרד החיבור ובין משרד העבודה

והרווחה. אני מבקש לדעת; א. האם ההחלטה הזו נכונה? ב. למי מעבירים את בתי-הספר?

בהחלטה לא באמר אם מעבירים אותם ממשרד החיבור למשרד העבודה או להיפר. האם

ההחלטה תואמת את המלצת ועדת החינור והתרבות?

היו"ר נ י רז;

r

מה קורה בבית-הספר התיכון בבאר-שבע, שעל-פי כל מיני ידיעות בעתונים, יש שם

אי-סדר גדול ביותר - תופעות של אלימות ושיבושים גדולים. אני פניתי גם להנהלת

"אורט" ועדיין לא קבלתי תשובה. אני מפנה את תשומת-לב המשרד לכר ומבקש תשובה.

עי דראושה;

בהופעה של שר החינור בוועדה לפני זמן-מה הוא הבטיח מספר הבטחות לשיפור המצב

בסקטור הערבי, כגון; שעות, תקנים ועוד כמה דברים. אני שואל מה מההבטחות הללו ,

יושם בפועל ומה עדיין מחכה ליישום?



המחנך הערבי בתנאי קונפליקט

היו"ר נ י רז;

אנחנו מקיימים עכשיו את הישיבה השלישית בנושא: המחנך הערבי בתנאי קונפליקט.

הזכרתי גם בישיבות הקודמות שכאשר קבענו לדון בנושא זה לא שיערנו ולא ניחשנו

שהדיון יתקיים בתנאים החברתיים, הפוליטיים והחינוכיים הנוכחיים. הישיבה הראשונה

התקיימה ב-28.12.87 והישיבה השניה התקיימה ב-11.1.88. אני מקווה שבישיבה זו

נמצה ונסיים את הדיונים העכשוויים בנושא.

לפני שנעבור לדיון אני רוצה לקרוא לכם את פנייתו של שר החינוך והתרבות

למחנכים, מיום 17 בינואר, שתצורף לחוזר מנכ"ל הקרוב. הוא ביקש אותי לעשות זאת

ואני ממלא את בקשתו בחפץ-לב.

"בדרך התפתחותה ובנתיבה אל השלום נתקלת ישראל בימים אלה באבני נגף פוצעות

ומכאיבות.

הדי העימות בין תושבים ערבים ביהודה, בשומרון ובעזה לבין כוחות הבטחון

משפיעים לרעה על היחטים הרגישים שבין האזרחים היהודים והאזרחים הערבים במדינת

ישראל.

על המחנכים מוטלת בימים אלה חובת המתינות, ההרגעה ונטיעת השאיפה והתקוה

להתגברות על כל המכשולים. עליהם לשמור על בני-הנוער, הנוטים לתגובות רגשיות

נלהבות, מליפול אל פח הקיצוניות ההרטנית.

אני קורא למחנכים היהודים לשוחח עם תלמידיהם תוך הבלטת ההבדל בין מעמדם של

האזרחים הערבים בישראל לבין מעמדם של ערביי יהודה, שומרון ועזה, ותור אבחנה בין

המיעוט המבוטל בקרב ערביי ישראל שחרג מדרכי ביטוי דמוקרטיות, לבין הרוב המכריע

הפועל במטגרתו.

אני קורא למחנכים הערבים להפעיל השפעתם לאבחנה ברורה בין רגשות מובנים

ודרכי ביטוי לגיטימיות, לבין נאמנות בדיבור ובמעשה למדינה.

ובעיקר, פונה אני אל המחנכים מכל המגזרים המקדישים זה מטפר שנים מאמצים

ניכרים בתחום החינוך להבנה ולכבוד הדדי בין יהודים לערבים: אל תחדלו ממאמציכם

ואל תניחו למצוקות הזמן לרפות את ידיכם.

חיזקו ואימצו."

מאז הישיבה הקודמת צפינו בתוכנית "מבט שני" בטלוויזיה, שנקראה: חינוך

מיוחד. אני חושב שזו כותרת משמעותית, כי בחינוך הכללי מתכוונים לטוג מסויים של

תלמידים שזקוקים לחינוך מיוחד, לא החינוך הרגיל. הכותרת הזאת של בעיות החינור

במיגזר הערבי, בשם הזה, היא מאד-מאד מכוונת. ואכן, מה שעלה בתוכנית הזאת בעיני

כצופה, ולאחר שתי ישיבות שבהן דנו בוועדה בשאלות אלה ולאחר ביקורים רבים במערכת

החינוך במיגזר הערבי, פגישות עם תלמידים, עם הורים, מחנכים, מנהלים ועם אנשי

משרד החינוך, לא היתה עבורי הפתעה, אם כי אני חייב לציין שהתוכנית הזאת בעיני

היתה מעולה מבחינת האופן שבו היא העלתה את הנושא. היא היתה חושפת, כואבת

ומביכה, והיא השאירה את הצופה, אותי, בתחושה של כמעט אין-מוצא, ואני מדגיש את

המלה כמעט.

בתוכנית הזאת היו ראיונות עם מנהלים, עם תלמידים, עם שר החינוך ואנשי

המשרד, ועם עלי חיידר, הממונה על החינוך לערבים במשרד החינוך ועם הטופך טי יזהר.

היה ראיון עם משפחה שהאם מלמדת את בנה לקרוא שיר ערבי, שלדעתה וזשוב ללמד אותו,

כי הוא נותן ביטוי לרגשות הלאומיים שלהם. ראינו את התלמידים הערבים הן בכתה והן

בראיונות, וראינו גם מועדון נוער באום אל-פאחם, ככל שיכולה לתת תוכנית שרק

מרפרפת על התופעה, אבל מה שהטפיקה התמונה להעביר לצופה מאותו מועדון נוער, למשל,



זה דבר שמעורר בי מחשבות עצובות מאד.

אבל אני מוכרח להגיד, מצד אחר של העניו, שמאד הצטערתי שתלמידים ערבים

צריכים ללמוד את "העגל" של פיירברג. אני בבית-ספר לא למדתי את זה. אני לא מבין

מדוע זה קיים עוד בתוכנית הלימודים.

מאותה סיבה שאי-אפשר לקרוא את שיריו של מחמוד דרוויש.

היו"ר נ י רז;

התרשמתי מאד מהשמוש שעושים תלמידים ערבים מהשיר "שחקי שחקי" של

טשרניחובסקי, על הנוער, על ההתעוררות ועל ההתחדשות הלאומית. הם אומרים: אנחנו

מוצאים בזה את עצמנו. מה שאתם מצאתם בשעתכם בשיר הזה, את ההתעוררות ואת הגאווה

הלאומית, אנחנו מוצאים בו את עצמנו.

אי הראל;

בטקס קבלת פרס ראש הממשלה עלה אחד המקבלים את הפרס וקרא את השיר "שחקי

שחקי" בערבית, וזה היה כבר ביטוי לכל.

היו"ר נ י רז;

אני בעד זה וזה הכרחי, ואני משבח את משרד החינוך על שהוא נותן לתלמידים

בבית-הספר הערבי חומר והיכרות עם העולם של התרבות העברית; ספרות, הסטוריה, פרקי

אבות ותנ"ך, אבל השאלה היא איזה חומר, שמבטא את הצרכים הלאומיים, התרבותיים,

הנפשיים-רגשיים של הערבים ניתן להם מבחינת יצירה אמנותית ערבית.

אינני רוצה להיכנס כעת לתכנים. הוזכר פה קודם שמו של משורר, שכל פעם חוזר

ונשנה. גם אלן גינזברג שאל אותי מדוע לא מלמדים את שיריו של דרוויש בבתי-הספר

הערביים, או האם יש צנזורה על השירה שלו, שהיא שירה ערבית לאומית חשובה מאד.

אני יודע שיש גבול דק מאד בין שירה לאומית לבין שירה לאומנית והוא נקבע

על-פי הנטיות הפוליטיות של הקובע. אינני רוצה להיכנס לפרטים האלה, אבל אני רוצה

לומר שהתרשמתי - ובעיקר לאחר שביום חמישי שעבר ביקרתי בבתי-ספר בסחנין וישבתעי

עם המורים, עם המנהלים ועם אנשי המועצה המקומית - שענין תוכניות הלימודים הוא

בעיה אמיתית שכבר מזמן היתה מוכרחה לקבל טיפול ולהיות אחרת, מעודכנת, הולמת

לצרכים שלהם.

בשתי הישיבות הקודמות מיקדנו יותר את הדיון על השאלות של החינור הפוליטי

ובעיותיו - איד המחנך הערבי יציג את הפרובלמטיקה הפוליטית של מצד אחד היותו אזרח

המדינה המחוייב, מעוניין וצריך להיות לה, לחנך על ערכיה הדמוקרטיים למשמעת

ולאחריות אזרחית, לבין היותו בן האומה הערבית, שיש לו רגשות הזדהות ושייכות,

קשרי-דם עם אחיו הערבים שיושבים בקו הירוק או יותר רחוק, שהם במידה זו או אחרת

ביחסי מלחמה אתנו-, או מלחמה בהרגשה של עויינות ואוייבות, או מלחמה פעילה. איך

מחנך ערבי יוכל להסתדר ולהסביר דברים כאשר הוא נתון בתוך הקונפליקט הזה.

אני יודע שהדיון הזה הוא מאד אחדאי, קשה ועוסק בעניינים דקים ורגישים, אבל

אנחנו לא יכולים להשתמט ממנו. אינני רוצה לדבר על הצדדים האחרים של המצוקה

הפיזית, הרגשות הקיפוח ושזה נמשך ונמשך. התנאים הפיזיים של בתי-הספר לא משתנים

מספיק מהר, וזה כולל כתות, מגרשי משחקים, חדרי מורים, ספריות, מעבדות, אולמי

ספורט וכל הדברים האלמנטריים שדרושים בחינוך. אנחנו מדברים יותר על הצד

המהותי-תוכני-חינוכי, אם כי קשה מאד להפריד ביניהם, כי המצב הפיזי מזין גם את

הרגשות ואת ההתייחסויות.



בישיבה הקודמת נרשמו לדיון אבו עסבה אחמד, רן לרנר, רפיק מלק, עותמאן עומר,

וחברי-הכנסת מתי פלד ואמירה סרטני.

פי גולדשטיין;

אני מבקש להירשם לדיון.

אי אבו עטבה;

אני רוצה לפתוח בפתגם בערבית שאומר: מי שמפחד מהשד, השד יוצא לו. יש פתגם

כל דבר האסור - רצוי. כשמדגישים תמיד איסור על נושא מסויים זה מושר

יותר את האדם.

אני חושב שהחינוך הוא הבעיה הגדולה ביותר בכלל בחיים שלנו, כי זה לא נושא

שאפשר לתת רצפט לגישה חינוכית כלשהי. אפילו גדולי המחנכים בהטטוריה תמיד מצאו

מי שסתר את התיאוריות שלהם. כאשר הם הוכיחו שהם הטובים ביותר, בא אדם אחר וסתר

את התיאוריה שלהם. לכן קשה למצוא רצפט אחד בכדי לטפל בבעיה חינוכית מסויימת.

אנחנו יודעים גם שהחינוך בבית-הטפר הוא חלק מהמערכת. החינוך זה

קודם-כל אמא, בית, הסביבה, ואחר-כך בית-הטפר. בית-הטפר כולל גם את השפעת הסביבה

הפיזית מטביב לילד, ועל כך דיברה אחת התלמידות מג'ת בתוכנית הטלוויזיה.

בית-הטפר שלנו עושה הרבה מאד מפגשים דרך כל מיני מכונים שפועלים בנושא

השיתוף היהודי-ערבי. אנחנו עומדים בקשר מתמיד עם המכון לחינוך לדו-קיום, עם

גבעת חביבה, עם ניצני שלום ואחרים, והילדים שלנו השתתפו באין-טוף פעילויות.

אבל בכל-זאת יש שאלה בעייתית שמשרד החינוך לא נתן עליה מטפיק את הדעת.

בשבוע שעבר היינו בגבעת חביבה, בנושא הזה, עם מנכ"ל משרד החינוך ועם עלי חיידר,

ועלתה השאלה מדוע לא מלמדים את שיריו של מחמוד דרוויש, ומר שושני אמר למורה:

תנטה להראות לי איך אתה יכול להעביך שיער כזה בלי לגרור את הילדים לסחף של

לאומנות. זו בעיה, אבל אני חושב שבכל-זאת אי-אפשר להתעלם מהעובדה שיש אמצעי

תקשורת, יש מפלגות, יש תנועות פוליטיות, יש טביבה אשר מביאה הכל לידיעת הילד,

וייתכן שהיא מביאה את הדברים לידיעתו בצורה מעוותת ולא כפי שמנהל בית-הטפר או

המורה עצמו היו יכולים לעשות זאת.

אבל כדי שנדע איך לעשות זאת בלי לטכן את המורה, ולכן גם בתוכנית "מבט שני"

שמענו את המורה שאמר שלאחר 10-9 שנים הוא לא רואה עצמו קבוע במערכת והוא היה

חייב למצוא איזה שהוא שיחי עם שני קילו קפה שיילך לשירותי הבטחון, והכוונה היתה

שכאשך הוא מגיש בקשה להתקבל לעבודה במשרד החינוך, לא מקבלים אותו ואומרים לו

שמבחינה פדגוגית הוא לא מתאים לתפקיד, אבל מבחינה מעשית זה בגלל טיבות בטחוניות.

ואז הוא הולך ומוצא בחור טוב שיש לו קשרים עם הש.ב. ועם שני קילו קפה, ובמקום

שינטה לפתוך את הבעיה הבטחונית הוא הופך להיות כשיר לעבודה הזאת.

לכן, כל ומערכת הזו של פחדים מלומר את האמת בפני הילד גורנות לנו בעיה חמורה

מאד. נשאלת השאלה מדוע באונ יברטיטאות בישראל יש רק שתי מטגרות לתלמידים הערבים.

מטגרת איות היא תנועת חד"ש והשניה היא תליים. למה אין מטגרות אחרות, פוליטיות או

על-פוליטיות בתוך האוניברסיטה? בדרך-כלל התלמיד הערבי לא רוכש חינוך פוליטי

בבית-הטפר, כמעט מאומה, פי המורה איננו רוצה להטתבך. כפי שאמר היושב-ראש, הגבול

בין לאומי לבין לאומני הוא דק מאד, ומאחר שהצעיר הערבי איננו יכול לדעת איך הוא

ייראה בעיני האיש שבוחן אותו, הוא מראש אומר שהדבר הטוב ביותר הוא להתרחק מזה.

המורים שלנו מנסים להתרחק מזה מפני שהבטחון רודף אחריהם בנושאים אלה, ואני

חושב שיש צורך בתיאום בין משרד החינוך לבין גורמי הבטחון. אפילו אם השר יאמר

למורים לעשות משהו, הם יפחדו לא מהשר אלא משירותי הבטחון. עלי חיידר יכול לשלוח

למורה התראה או הערה, אבל שירותי הבטחון יכולים לשלוח אותו לבית-טוהר. לכן עדיף

למורה לשבת על הגדר ולא להיכנט לשדה מוקשים.



הנושא הזה הוא מאד בוער והשוב, ולדעתי משרד החיבור חייב להקים צוות אשר

יחשוב מה ואיר ניתן לעשות.

גם אם לא ילמדו את שירי מחמוד דרוויש בבית-הספר, הרי שיריו ושיריהם של

אחרים מצויים בכל בית והילדים יכולים ללמוד אותם בבית. נוסף לכר, כשהתלמיד יידע

שהמורה בבית-הספר מונע ממנו לקרוא את השירים האלה, הוא יתעניין בהם יותר ויחפש

אותם.

בפורום אחר שמעתי אומרים שלא חשוב איזו שירה ללמד את הילדים, ושהם מעדיפים

שירי אהבה. בתרבות יש גם אהבה וגם שנאה. אתה לא יכול ללמד תרבות בלי שתעבור על

כל התרבות, אם זה לאומני ואם זה לאומי. אנחנו לא יכולים להתעלם מהעובדה שיש

קונפליקט, ועם כל המשותף שיש בינינו, יש בינינו גם חילוקי-דעות והם ילוו אותנו

עד שפעם אולי נגיע להבנה מוחלסת בנושאים אלה. אבל בינתיים אנחנו חייבים לדבר גם

על המפריד, להבליט אותו ולנסות לשפר אותו עד שהילד יוכל לחיות אתו. אם אני אגיד

לילד: דע לר שאתה חי במדינה דמוקרטית ובמדינה דמוקרטית כולם שווים ויש הזדמנויות

שוות לכולם, כאשר הוא הולר לפרדט-חנה ורואה שבכל בית-ספר שם יש אולם ספורט, מגרש

משווקים ומועדון נוער, כשבמיגזר הערבי כולו יש 10 - 11 תקנים לטיפול בנוער, האם

אלה הזדמנויות שוות?

בשבוע האחרון נודע לי שעומדים לסגור את כל בתי הנוער במיגזר הערבי.

עי דראושה;

זה כדי להנציח את השוויון.

אי אבו עסבה;

מה נותר לנו? אדוני היושב-ראש, נותר לנו רק המועדון שראית באום אל-פאחם.

היו"ר נ י רז;

זה מסיבות תקציביות? במה זה מנומק?

אי אבו עסבה;

כן, מסיבות תקציביות. משרד החינור מנמק זאת מסיבות של קיצוץ בתקציב.

ההוראה "נפלה" על אגף הנוער. אתמול שלחתי לוועדת החינור והתרבות מכתב בנושא זה,

שבו אנחנו מוחים על כך שבמקום לשפר ולהתקדם אנחנו נסוגים, וגם אז המספר הקטן של

בתי נוער שיש לנו, מבטלים. הילדים שואלים שאלות רבות, המורים לפעמים מוכנים

לסבול ולא להסתבר בתשובות, אבל הילדים יודעים הכל. כשאנחנו עושים פעילות

יהודית-ערבית והם מבקרים במוסדות של אחרים, הם רואים את הפער בתנאים הפיזיים,

בהצטיידות ובכל השאר, וזה גורם להם להרגשה של אי-שייכות. לכן, איר המורה יכול

לשכנע את הילד שהוא שווה לילד היהודי? הילד יגיד שהמורה שקרן, פחדן, הוא מפחד

שמא יפטרו אותו ולכן הוא מרמה אותנו. ואז כל פעולת החינור הופכת לשטות גדולה.

בסיכום, אני חושב שיש לפעול בקצב מהיר מאד לשיפור התנאים הפיזיים במיגזר

הערבי. ב. יש לתת לפחות את 1,500 השעות שהבטיח עלי חיידר בנוכחות השר כאן. זה

הובטח לנו ולא מומש. אנחנו צריכים לקבל לפחות 8,000 מתור 40,000 שעות. מר

חיידר אמר שהוא קיבל 1,500 שעות וכשלאחר-מכן כתבתי וביקשתי לקבל חלק מהשעות

האלה, נודע לי שאי ן.

אני חושב שהימים האחרונים הוכיחו שזה צורר השעה וערכו לא יורד מעדר תקציב

הבטחון של מדינת ישראל. כפי שמוצאים מימון לתקציב הבטחון כר צריר למצוא מימון .

גם לנושאים אלה. יש לממש את מסקנות ועדת המנכ"לים, להקצות משאבים ולהפסיק את

הקיצוצים.



אני מבקש במיוחד שתצא קריאה מהוועדה לשר החינור שיימנע מקיצוץ ההקצבות לבתי

נוער במיגזר הערבי, כי אלה דברים שאי-אפשר לעבור לסדר-היום עליהם.

ועדות רבות ישבו ודו"חות רבים הוכנו על החינוך הערבי. אני חושב שהתוכנית

"מבט שני" האחרונה בטלו ויז יה שיקפה הרבה מהדברים שנאמרו או שייאמרו גם בעתיד.

לוא היינו מסיקים מטקנות מהסרט שראינו היינו יכולים ללמוד ולחסור הרבה לכולנו

ולכל אלה שיושבים במקומות אחרים, ולשפר את המצב.

אני מנהל בית-ספר 29 שנים. גדלתי בארץ ולמדתי באוניברסיטה העברית

בירושלים. מאז שאני מנהל בית-ספר, אני ואחרים כמונו נלחמנו ונלחמים למען

שיתוף-פעולה יהודי-ערבי בכל מקום. אבל יש הרבה בליבנו להגיד על כך. האם השתפר

מצבנו, בתור מורים, מאז ועד היום? - לא. האם השתפר מצבנו כדי שנוכל להתקדם בתוך

המסגרת שלנו? - לא. אנחנו נוכל לשבת שם עד שנמות ולא נתקבל אי-פעם למסגרת שלנו.

יש קיצוצים רבים. אני קורא בעתוני יום ששי שמשרד החינור מבקש מפקחים

למקומות שונים, ואילו בסקטור הערבי, מפקח שעוזב את העבודה לא מתקבל אחר במקומו.

זה מצב מביש ביותר. לפעמים אני שואל את עצמי - ואני יודע שיש רבים כמוני - מדוע

אני עדיין במסגרת הזאת, כשהעבודה קשה ואין אפשרות להתקדם? אנחנו עושים את

העבודה המוטלת עלינו, אבל בסופו של דבר אנחנו אשמים בכל דבר.

הכפר בית צפאפא מחולק לשניים, בין ירדן ובין ישראל, ועובד עם תוכנית ירדנית

ועם תוכנית ישראלית. העבודה של מנהל בית-הספר בבית צפאפא שונה מעבודתו של כל

מנהל בית-ספר בסקטור הערבי בישראל. יש אצלנו בעיות רבות של אינטגרציה ואנחנו

עובדים שנים כדי להביא לאינטגרציה בתוך בית-הספר. דיברתי על כך עם גורמים רבים

ועד היום דבר לא נעשה.

ביום חמישי האחרון קרה מקרה שילדים זרקו אבן על מכונית. אני נגד אלימות.

באותו יום ביקר בבית הספר צלם עתונות, שלצערי נכנס למגרש והתחיל לצלם. המחנכים

אסור לר לצלם בשטח. הם קראו לי. אני דיברתי אתו ואמרתי לו

שאנחנו מנסים להרגיע, והנה הוא בא ומעורר בעיות מחדש. בקשתי ממנו לא לצלם בשטח.

לאחר ההפסקה, כשכל התלמידים נכנסו לכתות הוא צילם את הבנין מבחוץ. בקשתי אותו

שיעזוב את השטח ושלא יצלם בכפר, כי המצב מתוח.

אחרי שעה בערך באה משטרה, אמרה לי שאני אשם בדבר והזמינה אותי לבוא מיד

למגרש הרוסים. התקשרתי מיד לעיריה, שהיא אחראית בענינים אלה, ואמרתי שמזמינים

אותי למגרש הרוסים. אני נמצא במצב עדין. אם אלך למגרש הרוסים ויראו אותי שם,

הוא בוודאי הלך להלשין על התלמידים שהיו בשטח. בכל מקרה יש בעיות, ולכן

אי ן מנוס.

אני רוצה להדגיש שאנחנו, המורים, חשופים לבעיות כאלה ואין מי שיגן עלינו.

מנהל בית-הספר היסודי ואני הלכנו למגרש הרוסים. החזיקו אותנו בחדר קטן קרוב

לשעה, פשוט כדי להשפיל אותנו. כשפנינו לקצין ושאלנו מדוע מחזיקים אותנו,הוא

מצטער, אני לא יכול לדבר אתכם. סגנו צעק ואיים עלינו כאילו אנחנו

אשמים, כאילו אנחנו זרקנו אבנים וכאילו אנחנו הכל-יכולים בבית צפאפא. אמרתי לו:

אתה בכלל יודע מה יש בבית צפאפא? והוא שוב התחיל לאיים: אנחנו נשבור ידיים

ורגליים. ניסיתי להרגיע אותו ולהסביר לו שאנחנו עובדים בשטח קשה מאד. יום-יום

אנחנו מקיימים ישיבות עם המורים ומנסים להרגיע את המצב, ואתה בא ברגע האחרון

לאיים עלי?

לצערי, במשר יומיים העיריה לא התעניינה ולא שאלה מה קורה אתנו, אם אנחנו

בפנים או בחוץ. ביום השני התקשר אתי המפקח ממשרד החינוך ושאל מה המצב, איך אתם

מרגישים ומה קרה?



אני שואל: איך אתם רוצים שנלמד עכשיו חינוך פוליטי בתוך בתי-הספר? כשאין מי

שיגו על המורים, איך אני, כמנהל בית-ספר, אגן על מורה שנותן חומר כזה בכתה?

דו-קיום. מאז 1967 ועד היום אנחנו עושים למען דו-קיום, אבל לצעדי הענין

הזה צולע. המחנכים הערבים מנסים בכל כוחותיהם לעלות על הגל הנכון ולהביא את

הנושא הזה לכולם, אבל דבר קטן שקורה במקום אחר הורס כל מה שבנינו במשר שנה שלמה.

אתן לכם דוגמא. קבלנו פעם פרט בעד חינוך לשלום. תלמידים שלנו נפגשו כל שבוע עם

תלמידים מבית-הספר דנמרק ובסוף השנה נערכה מסיבה, שהלוואי ולא היתה. הזמנו

אישיות חשובה מאד להרצות על הנושא הזה. לאחר ההרצאה שאל אותו תלמיר מכתה י"א

אדוני, למה היהודים צריכים לבוא לפה ולשבת פה כל הזמן? אנחנו

המוסלמים עולים לרגל למכה, מתפללים וכל אחר חוזר לארצו. למה גם היהודים לא

עושים את זה? ואותה אישיות "ירדה" על התלמיד. אני עזבתי את האולם כי התאכזבתי

מאד מהאישיות הזאת.

לאחר ההרצאה האיש ניגש אלי ואמר לי: אני מצטער מאד שזה קרה. היום יצאתי

זה בסך-הכל ילד בן 16 שאמר משהו. הוא לא מבוגר

כמוני שמבין. אם אני הייתי שואל את השאלה - ניחא, אבל ילד בגיל כזה? והוא אמר:

אני מוכן לבוא לבית-הספר, אני מוכן לקחת אותך ואת כל התלמידים למשרד שלי, אני

אתה הרסת כל מה שבנינו במשך שנה שלמה.

אני לא מבין, מה בניתם? אם אחרי שנה שלמה התלמיד שאל את השאלה הזאת, זה מה

שבניתם?

אסור לשאול שאלה כז ו?

מה הם בנו? אם אחרי שנה שלמה של בניה, של דו-קיום, התלמיש דשואל שאלה כזאת

- אל תבנה, אל תעשה כלום. כי אם מה שאתה עושה מוביל לשאלה כזאת - אל תעשה.

אבל גם אני שואל את השאלה. זו בדיוק שאלה שמניחה את הרקע לתשובה אמיתית של

הציונות.

אבל התלמיד נמצא שנה שלמה במסגרת של דו-קיום, של רצון להבין, שהוא יבין גם

את הצד של היהודי, ואחרי שנה הוא שואל: למה אתם פה ולא חוזרים כל אחד לארצו? אם

כך, מה הוא קיבל בשנה הזאת?

רציתי לדבר גם על המועדונים ועל המתנ"סים, אבל אחמד אבו עסבה כבר דיבר על

זה.

בית-הספר לא מנותק מהחברה, הוא חלק ממנה. אף אחר לא יודע מה קורה אחרי

בית-הספר. אני יכול לדבר על מה שקורה בכפר שלי. הילדים מסתובבים ברחובות,

יכולים ללכת לחשיש ולדברים אחרים. אילו היו לנו מועדון ומתנ"ס כמו בכל מקום

אחר, הילדים היו הולכים לשם. יום אחד, אחרי 10 - 20 שנה, הענין הזה יתפוצץ.

אנחנו כן מחנכים, אבל הרחוב לא מחנך ולא איכפת לו מה קורה לילדים.



חשוב שבכל שכונה יהיה מועדון, מתנ"ס. שיתנו אז התקציבים הדרושים, אבל זה

לא איכפת להם. מדברי מר אבו עסבה הבנתי שמה שנתנו גם יקחו, ומה יקרה בסופו של

דבר?

לצערי הרב, יש ארגונים רבים בארץ שפועלים למען דו-קיום.

אי אבו עסבה;

יש 52 ארגונ ים כאלה.

עי עומר;

כל ארגון כזה עובד במקום מסוים ובשסה מסוים. רצוי מאד היה שכל הארגונים

יפעלו יחד תרות גג אחד, ולא שכל אחד יפעל בנפרד. כדאי שילמדו מהנסיון ומהטעויות

שכבר נעשו ויפעלו יחד לטובת שני העמים.

ולבסוף, מהו הפתרון לבעיה? אנחנו מדברים ומדברים על פתרון רגעיות, כאילו

הבעיה העיקרית היא המחנר הערבי ותלמידיו. זה לא נכון. אנחנו גם חיים במזרח

התיכון ככלל. כולנו מתרגשים ממה שקורה בגדה. בחלק השני של בית צפאפא, מה שנקרא

הגדה המערבית, מתגוררים דודים שלי. אני לא אלר לזרוק אבן או בקבוק מולוסוב, אבל

אני צריר לעזור לאדם שקשה לו. יש לנו מצפון, אנחנו לא נשב בשקט ונסתכל מהצד מה

קורה. יום-יום אנחנו רואים מה שקורה שם, וכשאנחנו באים לעזור, אומרים: למה הם

עושיםאת זה? האם אנחנו לא בני-אדם? עוד לא הגענו למצב הזה. כשאנשים סבלו מרעב

בבי אפרה, גם אנחנו שלחנו לשם דברים, כי אנחנו בני-אדם ויש לנו הזכות לעזור

לאנשים שזקוקים לעזרה.

ר' לרנר;

אני רוצה לחזור לנקודות שמהן התחלנו. אם אנסח בקצרה אז השאלות שיושב-ראש

הוועדה העלה בפתיחה בצורה אתרת, אני אומר: האם המחנכים הערבים יכולים ומסוגלים

להתמודד עם המציאות בדרכים חלופיות ולהשפיע על שינוי עמדות בקרב הציבור שבקרבו

הם פועלים? אני חושב שזאת השאלה, ולצערי הגדול התשובה שלי היא שלילית, ואסביר

מדוע.

בכדי להתמודד עם מציאות ולשנות אותה בדרכים של מחנכים, אנחנו צריכים אנשים

בעלי כושר מנהיגות חינוכית. אני עושה פה הכללה, אבל אין לי ברירה. אני חושב

שהמורים הערבים, אם אנחנו מדברים בהכללה, חסרה בהם מנהיגות חינוכית, שלא באשמתם.

כשאני מסתכל על האוכלוסיה של המורים הערבים, איך היא מתהווה ואיר היא מגיעה

לבתי-הספר, אני חושב שהמוצר הזה, באילוצים אלה, איננו יכול להיות מוצר של

מנהיגות חינוכית הנדרשת להתמודד עם בעיות קשות כאלה.

אתן לכם תסריט קטן. הבעיה הבסיסית של החינוך הערבי ושל המחנכים הערבים היא

מחוץ למערכת החינוך והתרבות. הבעיה המרכזית שעומדת מאחורי האיכות של כוחות

ההוראה והמוטיבציה שלהם היא העובדה שקשה, אם לא בלתי-אפשרי, למשכילים הערבים

להיקלט במקומות עבודה אחרים. אני חושב שזה עיקר הבעיה של החינוך הערבי בארץ.

משום שברגע שרוב המקומות האחרים כמעט סגורים, האלטרנטיבה שעומדת בפני הבחור

הערבי היא או להיכנס בכוח, או בכל מחיר, או לעשות כל מה שהוא או משפחתו יוכלו

לעשות על-מנת להגיע לסמינר ואחר-כך להתמנות למורה, והאלטרנטיבה העומדת בפניו היא

או להיות פועל או לעבוד במסעדה או בתחנת בנזין. כאשר אלה הן האלטרנטיבות,

הציבור הזה נוהר לאפיק ההולך וצר של מערכת החינור ומוכן לעשות דברים, ושמעתם

היום על שקיות קפה, ואינני רוצה לפרט.

אומר רק מהצד החיובי של הענין, שאנשים שהיו צריכים להיות אולי טייסים או

טכנאים בחברות עתירות-ידע, או פקידים בכירים במשרדי ממשלה, שאין להם רצון

ונטיית-לב להיות מחנכים, אבל הם מגיעים לכך משום שזאת הברירה, הם נעדרים את רגש

השליחות, של הרצון לשרת, כי הם לא רואים בענין הזה אתגר חברתי. הם לא רואים

בענין הזה משימה, אלא בדיעבד. כלומר, ברגע שהם כבר מורים, הם נוטלים על עצמם



משימות. בתנאים אלה, הדבר הטבעי ביותר הוא שחלק מהאנשים אולי יש לו המוטיבציה,

אבל אני חושב שחלק גדול מדי הוא בעל נטיות שהם מגיעים למקצוע הזה מחוסר ברירה.

אני קורא לזה פרדוכס של ההשכלה.

אם נעקוב אחרי עליית רמת ההשכלה, נראה שאחוז בעלי התארים האקדמיים

בבתי-הספר הערביים הוא גבוה יותר מאשר בבתי-הספר היהודיים. זה מה שראיתי בשנתון

האחרון. אני חושב שעדיין לא סגרנו את הפער מבחינת האיכויות של התוצרים, וצריך

לבדוק מה קרה פה.

בשל העניו שתיארתי אותו כעת בצורה מאד כללית, נוצרת מערכת של פרוטקציוניזם

- חלקה אמיתי וחלקה מדומה. כלומר, בשביל להגיע לעמדות יותר גבוהות, המורה רוצה

להיות סגן מנהל או מנהל, המנהל רוצה להיות מפקח, המפקח רוצה להיות יועץ השר

וכוי. יש מאבק מאד רציני על המשאבים המצומצמים האלה ובשביל להגיע לכלל קבלת

המשאבים האלה אנשים מפעילים לחצים, חלקים לגיטימיים וחלקם בלתי-לגיטימיים. אני

חושב שהאינדיקציה הטובה ביותר למה שאני אומר הוא מספר הבג"צים שהוגשו בנושא

מינוי מנהלי בתי-ספר ערבים בשנים האחרונות, דבר שעומד בלי שום פרופורציה למספר

הבג"צים שהוגשו על אותם תפקידים בבתי-ספר יהודיים. כלומר, אנחנו רואים שהיה פה

קרב מאד רציני על מספר משאבים מאד מצומצם.

הפן השני של הענין הוא שאנשים חושבים שמי שמתקבל לתפקיד ומתקדם במערכת, יש

עליו חשש של פרוטקציוניזם, וברגע שהעסק הזה שורר במערכת, אנחנו איבדנו את הדבר

החשוב שאני מאמין במפקח כמנהיגות חינוכית, ובמקום זה אני חושב שהוא הרי קיבל את

התפקיד שלו מפני שהיתה לו פרוטקציה טובה. אני לא מאמין למנהל שלי ואני לא מקבל

את דבריו. הוא לא אוטוריטה לגבי משום שאני משוכנע שהוא קיבל את התפקיד שלא

כדין, ובמספר מקרים עצם העובדה שפלוני קיבל מה שקיבל, זו התעודה שהוא פרוטקציונר

והתפקיד הזה לא מגיע לו.

באילוצים אלה שעכשיו תיארתי אותם, לבקש מהאנשים דבר כל-כך מתוחכם כמו לעמוד

בפני מציאות מסויימת ולנסות לשנות אותה, זה דבר שהוא, לדעתי, קצת מעבר למה שהם

מסוגלים בעקבות התהליר הזה שהם עברו. אני רוצה להגיד עוד דבר שלא הודגש פה

מספיק. הלחצים של המערכת החברתית הפנימית הם לא פחות חזקים ומלחיצים מאשר

המערכת של שלטונות החוק והבטחון.

אתן לכם דוגמא קטנה שאולי תבהיר את הענין. לפני 3 או 4 שנים התפרסמה ידיעה

. "ילדי תיכון עירוני י"ב: צריר להחזיר את יפו,

עכו וחיפה לערבים". נסעתי מיד לבית-הספר, דיברתי עם המורים ואמרתי להם שאנ י

מצפה שהם יגיבו על הענין הזה. ואז הם אמרו לי: אנחנו מסורים, נאמנים ושומרי

חוק, אנחנו נגד הענין הזה. היא דיברה עברית והילדים לא הבינו. אמרתי: הכל טוב

ויפה, אבל אם לא תהיה תגובה מצדכם בצורה מאד מרשימה, ואם לא יהיו מורים ומחנכים

אחרים שיגיבו על הענין הזה, כל מה שאנ י עושה או מנסה לעשות, וכל הדרישות שלנו

להשוואת התנאים, למתנ"סים וכו', את הגזע הזה שאנחנו מנסים לטפח, אתם גורעים,

ואני מצפה שתהיה תגובה מצדכם. הם אמרו לי: עם כל הכבוד, מאד היינו רוצים, אבל

המצב שלנו הוא רגיש ואנחנו לא רוצים להגיב. אמרתי להם: אם לא תגיבו, מערכות

העתונים, משרד החינוך ולשכת השר יוצפו במברקים ובמכתבים וכל הציבור היהודי בארץ

יחשוב שכך חינכתם את התלמידים, ואם אתם לא מגיבים סימן שאתם נותנים לזה גיבוי.

חס וחלילה. אבל מאחר שמצבנו קשה אנחנו לא נגיב.

מהי המסקנה שלך?

המסקנה שלי היא שהלחצים שמופעלים עליהם מהחברה ומהרחוב שלהם הביאו אותם לכך

שהם יימנעו מפעולה. אפילו הסכנות שהצבעתי עליהן, הם העדיפו שזה יקרה, או שמישהו

אחר יגיב ולא הם, על-מנת שהם לא ייפגעו.



מי איתן;

אפשר להסיק שבכל מהלך עבודתם הם מושפעים באופו מתמיד מלחצים כאלה.

ר' חאסקיה;

האם אתה מבקש ממורים יהודיים שיגיבו על דברים שמתפרסמים יום-יום נגד המיגזר

הערבי ונגד התלמידים הערבים? האם באותה מידה ביקשת מהמורים היהודים שיפרסמו את

גינוי המורה שהרג תלמידה בחאן יונס, והוא חבר בהסתדרות המורים?

ביקשתי מחברים פעילים שלנו בהסתדרות המורים, וממנה האגף שהוא ידאג לכך

שמפקחים יגיבו. הייתי בטוח שאוכל לגייס גדודים לעניו הזה, ולצערי הופתעתי

שמצאתי אדם אחד, חבר-כנסת, אבל מצאתי אותו. לי זה נראה אז דבר סריביאלי ופעוט,

אבל היום אני רואה שזה לא דבר כל-כד קל.

הבאתי את הדוגמאות האלה כדי להביא איזוו מהצד השני מפני הדברים שנשמעו פה

שאנשים פוחדים להתבטא. כלומר, אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי. מה שהם לא עושים,

הם עומדים במצב לא טוב. אני פשוט מתאר מצבים שהייתי עד להם.

לדעתי, אנחנו מצפים יותר מדי מהאנשים האלה בקשר לסיכוי שלהם להשפיע ולשנות

את העמדות. שנית, האם בכלל ניתן לשנות עמדות שנקבעות בבית או ברחוב? נניח שכל

המחנכים היהודים והערבים היו מתגייסים לפעולה חינוכית בונה, וכוי, האם הם

מסוגלים להתמודד עם המסרים של הרחוב ושל הבית? אינני מומחה בעניו הזה, אבל לפני

שבועיים שמעתי הרצאה של לשעבר המדעו הראשי של משרד החינוך והתרבות, פרופ' עוזר

שילד, שמשתתף במחקרים שנעשים על-ידי מכוו ואו-ליר בנושא עמדות הנוער בבתי-ספר

עבריים ביחס לכל מיני דברים, וגם ביחס לנושא של מתו זכויות לערבים, האם זה מגיע

האם ניתו לשנות דברים שהילד סופג בבית, בחברה או

ברחוב? והוא השיב שהסיכוי הוא מאד נמוך. לדבריו, לפי מחקר שהוא עשה, ההצלחה

בנושא כזה היא אחד לחמש בתנאים הנוכחיים הקיימים במערכת.

אי הראל;

אחד לחמש זה המון.

ר' לרנר;

זה מה שהוא אמר. לכו אני אומר שהתקוות והציפיות שאנחנו צריכים לתלות הו

במסגרת הזאת.

מי פלד;

בדיון הראשון בנושא זה הזכידו את הוראת המנכ"ל המפורסמת אשר קובעת ומנחה את

המורה להיות עצמאי, בטוח, גא, והשאלה של תוקף הוראת המנכ"ל עלתה בוועדה זו מספר

פעמים בשלוש השנים האחרונות.

לפי דעתי, אין להנחיה זו שום ערך ומשמעות, משום שמי שהוציא אותה מתיר

להתייחס אל המורה הערבי בצורה המזלזלת והפוגעת ביותר. הדברים ידועים. מנהל

בית-ספר ערבי יכול לקבל יום אחד פתק חתום בידי פקיד ממשרד החינוך, שאומד לו;

נודע לי שעשית כך וכך, ואני מזהיר אותך שאם תחזור ותעשה את הדבר הזה, מרה תהיה

אחריתך. אם זה נודע, מדוע לא להזמין את המורה ולשאול אותו אם זה נכוו? הנכונות

לשלוח את ההתראה על סמך "נודע לי " היא כל-כך לא עומדת בספק, שאני מכיר אישית

מנהלים ומורים שמקבלים מכתבים כאלה.



מה פירוש נודע? אנחנו יודעים ש"נודע" זה יכול להיות או תלמיד בית-ספר

שמשוחד על-מנת להלשין על המורה, ויש תופעות כאלה, או שזה מורה אחר באותו

בית-ספר, או שבכלל אדם מהוץ לבית-הספר. מה נותן תוקף לפקיד כלשהו להתייחס כר אל

מורה ערבי כאשר לא יעלה על דעתו להתייחס כר אל מורה יהודי?

אני חושב שעקב אכילס פה הוא מה שמופיע בחוזר שקבלנו הבוקר משר החינוך.

כשהוא קורא למחנכים היהודים לשוחח, הוא איננו מעלה כלל את השאלה של הנאמנות

בדיבור ובמעשה למדינה, אבל כשהוא קורא למחנך הערבי, הוא קורא להם להדגיש את

השאלה של נאמנות למדינה, בדיבור ובמעשה. מותר לשאול אם אנחנו לא מצפים מהיהודים

שיהיו נאמנים למדינה? מוותרים ליהודים בעניו זה שהם יהיו נאמנים למדינה? מדוע

זה לא נכנס כהנחיה למורים? הסיבה היא שכאשר מדובר בנאמנות של המורה הערבי, או

בכלל של האזרח הערבי, מתכוונים למשהו שהוא מעבר לבעיה המשפטית החוקית.

פה עולה מחדש השאלה שראינו אותה בגדול לפני מספר חודשים והיא מופיעה בקסן

באירועים אלה. יש חוק שקובע מהי נאמנות ומהי פגיעה בנאמנות. תניחו לעניו הזה

לחוק. תפסתם אדם שהוא בוגד - בבקשה, תעמידו אותו למשפס, אבל עד אותו שלב יש

להתייחס אליו בכבוד. אנחנו מניחים מראש שאזרח במדינה הוא נאמו, ואם נתפס אדם

שאיננו נאמו, שהוא בוגד, יהודי או ערבי, יעמוד למשפט. אבל התפיסה השוררת היא

שלגבי המורה הערבי יש מבתו נוסף של נאמנות, לא רק המבחו החוקי. הוא נבחן

בנאמנות על-פי דברים שהוא אומר בכתה או על-פי שיר שהוא יקרא בכתה, ועל-ידי זה

יוצרים יצור בעל מום, יצור שאיננו מסוגל כלל לתפקד בתפקיד החברתי המוכר של מורה.

ב-1973 חתמתי יחד עם עוד מספר חברים על דו"ח של ועדה שהוקמה בשעתה להציע

איזו שהיא תחזית לחינור במיגזר הערבי לשנות השמונים, ושם אמרנו שאי-אפשר שלא

להכניס את הספרות הלאומית לבית-הספר משום שהספרות הלאומית קיימת והיא תילמד מחוץ

לבית-הספר. תכניס אותה לבית-הספר ואז לפחות אפשר להציג אותה במסגרת מוסכמת. אם

לא מכניסים אותה, היא תילמד במסגרת לא מוסכמת. אי-אפשר לברוח מו העניו הזה. גם

אם נסיל צנזורה ונאסור את פרסום הספרים האלה, יקראו אותם בבתים. להוצאה היא שעד

היום לומדים את החומר הזה מחוץ לבית-הספר. ואם מורה יישאל היום בכתה בשיעור

שירה על מחמוד דרוויש, הוא יקבל חלחלה, כי אחר-כך הוא יקבל מכתב בנוסח: נודע לי

שבשעור שלך דיברת על מחמוד דרוויש ואני מזהיר אותך.

כלומר, כופים על המורה להיות אינווליד, ובתנאים אלה, כאשר המורה הוא

אינווליד, הוא אינווליד מכל הבחינות. הוא לא יכול להיות נורמלי מבחינה אחת

ולא-נורמלי בצורה אחרת.

בתוכנית "מבס שני" אמר אותו מורה לתלמידים: אני מודה, יש לי בעיה, אני לא

יכול לפתור לכם אותה. האם לזה אנחנו צריכים להגיע? הרי ברור היה שהוא פוחד

להתייחס לענין, כי אחר-כך הוא יקבל מכתב אזהרה מאותו פקיד.

אני חושב שבעניו זה משרד החינוך גורם עוול עצום למערכת החינוך ולעצמו. שר

החינוך נשאל בחדר הזה אם הוא מוכו לתקו את המצב הזה ולא לאפשר למורים בבתי-הספר

לעמוד תוזת פיקוח מתמיד של הש.ב., והוא אמר: לא. הוא חזר על התשובה, וגם בסרט

הוא אמר שהוא לא רוצה להיכנס לענין הזה. יזה תפקידם, שהם יעשו מה שהם מבינים'.

לכו הוא מכניס כאו את נושא הנאמנות בהנחיה לערבים ואיננו מכניס אותו בהנחיה

ליהודים, מה שמעיד על כך ששר החינוך עצמו מקבל שהאזרח הערבי הוא חשוד אפריורי,

ואם זו העמדה וזה היחס, אי-אפשר לבוא אחר-כך בסענות.

אני בסוח שבבית צפאפא עשו כמיסב היכולת בשביל להנחיל לתלמידים את ההבנה

הדרושה מצידם לתופעה הציונית, לתופעה של ההתנחלות היהודית. אני גם בסוח שהם עשו

את זה באופו שכל הזמו מרחף באיזה שהוא מקום הצל של 'האם אני עושה את זה כפי

שאותו פקיד ממשרד החינוך יאשר את זהי, ואז ברור שזה לקוי, זה לא יכול להיות

יעיל. ואנחנו יודעים שהתלמידים הם מלאי רגשות, הם תופסים את החולשות של המורה

אפילו בלי לתת על כך את הדעת. יודעים בדיוק באיזו נקודה המורה חלש וחשוף וכופים

עליו לעמוד בפני התלמידים בצורה האומללה הזאת.



הפתרון הוא לא להתיר בשום אופן לפגוע ביישום של הנחיות המנכ"ל. להניח

לשאלה של נאמנות להיות מטופלת באמצעות הרשויות שנועדו לאכוף את החוק ולסלק את

האווירה המגבילה והמאמללת הזאת שנכפית על המורה הערבי.

ברור שיש בעיות חומריות. יש מחסור בכתות לימור ובמועדונים, ואין לי כל ספק

שמוכרחים בהררגה ליישר את הקו וליצור השוואה, אבל אלה דברים שלא נעשים בין יום.

כל ההבדל המכאיב והפוגע הזה שבין רמת מערכת החינוך היהודית לבין מערכת החינוך

הערבית היה נתפס כפחות פוגע, פחות פוגם ופחות מעליב, אילו היחס אל המורה היה כזה

שהוא היה מרגיש עצמו כפי שכתוב בהנחיית המנכ"ל: גא, בסוח בעצמו, ושיידע שמה שהוא

אומר הוא אומר כאשר יש לו גיבוי מלא - עד אותה נקודה שהוא עובר על החוק. ברגע

שהוא עובר על החוק, יספל בו מי שצריך לספל בו, אבל לא איזה שהוא פקיד שמקבל

דיווחים מכל מיני מקומות מסתוריים ואחר-כך שולח התראה ואזהרה.

בדיון הראשון על נושא זה אמרתי בהערת ביניים שהבעיות של הצגת המדינה,

תולדותיה והתנהגותה אינן אופייניות רק למיגזר הערבי, הן קיימות גם במיגזר

היהודי. איש לא יגיד שלכל המורים בישראל יש אותו יחס, אותה עמדה ואותו הסבר לכל

מיני תופעות שכרוכות עם הקמת המדינה, כי אלה דברים שאנחנו מתווכחים עליהם

יום-יום, ומדוע שהם לא יחולו גם על עמדות המורים? לכן, אין כל ספק שמורה אחד

מציג סוגיה מסויימת כך ומורה אחר מציג אותה בצורה אחרת. מורה שמציג את הסוגיה

בצורה שאיננה עולה בקנה אחד עם עמדה פוליסית מסויימת ודאי עומד תחת בקורת,

ואנחנו יודעים שמורים עומדים בפני בקורת. גם בכנסת מעלים שאילתות כאלה. זו

חברה פלורליססית פתוחה, עם חרבה דעות והשקפות על כל ענין וענין.

עכשיו חוגגים 40 שנה למדינה, ובאחד הדיונים בראדיו עלתה שאלת דיר-יאסן, או

גירוש לוד-רמלה. יהיה מורה יהודי שיתן לזה את כל ההצדקה המוסרית והפוליטית,

ויהיה מורה יהודי שיציג את הקושיה אם זה חיה נכון ומוצדק, אם כך צריך לעשות ואם

אי-אפשך אחרת. הוא יעשה את זה מתוך בטחון גמור שמה שהוא עושה הוא עושה בתוקף

תפקידו כמורה ואיש לא יעלה לגביו שום שאלות נוספות.

הייתי רוצה לראות מה היה קורה למורה ערבי שהיה מעלה בכתה את שאלת דיר-יאסן

או את שאלת הגירוש מלוד-רמלה; אם אלה דברים שאפשר להצדיק אותם, או שהם נתונים

לבקורת. הוא היה מחוסל. אם כך, באיזו צורה הוא יכול להתייחס לענין הזה? הוא

יכול להתייחס אליו רק על-ידי התחמקות.

מי איתן;

מה עם המורה הערבי שישאל אם פרעות חברון היו בסדר או לא בסדר? יש כזה?

היה כזה? יהיה כזה?

מי פלד;

אם השאלה הזו היא חלק מהתוכנית שצריר להעביר בכתה - בבקשה, שיעלו את הענין

ויציגו אותו. אין לי כל ספק שעל הסוגיות שהזכרתי יהיו חילוקי-דעות בחצגת הענין

בין מורים יהודים, ועל הענין שאתה מעלה יהיו חילוקי-דעות בין מורים ערבים.

רי חאסקיה;

כמחנכים אנחנו מתייחסים לקושיה הזאת באופן חיובי. כלומר, אנחנו מסבירים

שאלימות היא לא דרך לפתרון בעיות בין שני עמים.

מי פלד;

יש חומר בנושא הסכסוך היהודי-ערבי שהוכן על-ידי משרד החינוך והתרבות ואני

מניח שעל החומר הזה המורה צריך לעבוד. אם זה כלול שם, אין ספק שהענין הזה צריך

להיות נדון, ואם הוא יהיה נדון, אני משוכנע שיימצאו הבדלי השקפות. אם לא יימצאו

הבדלי השקפות, זה יהיה חשוד בעיני. אם כל המורים הערבים יגנו תופעה מסויימת

כאשר היא פוגעת ביהודי ולא יימצא אף אחד שיחשוב אחרת, זה חשוד בעיני. זאת אומרת



שאיו חופש דעה. לגבי הציבור היהודי איו כל ספק שיהיו הבדלים ביו המורים, כי

אנחנו יודעים שיש הבדלים בתפיסה ובהשקפות.

אם זה נכלל בתוכנית הלימודים - בבקשה, שילמדו את זה ושיתנו למורה את

האפשרות להתייחס חופשי, כאשר הוא יודע שכל זמו שהוא לא עובר על החוק, הוא מחוסו.

כי ברגע שלא החוק הוא הקו המפריד, נשאלת השאלה איפה הגבול?

לאחרונה הדברים נעשו יותר "חמים". ניקח אז העניו של זריקת אבנים. זריקת

אבו היא קנה-מידה לחוסר נאמנות למדינה? האם זה כך בכל מקום או רק כשילד ערבי

זורק אבו זה מקבל ביטוי של חוסר נאמנות למדינה? חסימת כביש זה סימו לחוסר

נאמנות? כמה כבישים נחסמו בשנים האחרונות על-ידי אנשי המושבים שלא רצו לשלם את

חובם, על-ידי נהגי משאיות, ואחרים? אני אומר שאם חסימת כביש היא ביטוי של

אי-נ אמנות, אנחנו במצב גרוע מאד.

א"ח שאקי;

חסימה היא ביטוי לאלימות. ידוע שכשהחקלאים עושים מה שהם עושים כי הם רוצים

פתרון לבעייתם החקלאית, ואילו פה החסימות בכל הכבישים ולאורך כל הדרך הו כדי

להזכיר שאנחנו רוצים מדינה פלשתינית.

מי פלד;

ברגע שמעשה מסויים הוא הפרת חוק, כך צריך להתייחס אליהם, ואם מעמיסים עליהם

מעבר לזה, פורצים את כל הגבולות ואיו אפשרות יותר להתמודד עם העניו הזה.

באופו עקרוני לא שמעתי איזה שהוא מנהיג ערבי שיצדיק את ההתנהגות הזאת. גם

לא שמעתי מנהיג יהודי שיצדיק התנהגות כזאת מצד יהודים. יש לנו תופעה של מידה

מסויימת של אלימות בתוכנו. היא אמנם חלק לא רצוי, מצער, אבל היא הלק מהווי

חיינו. כלומר, צריך להתייחס לעניו כפי שאנחנו מתייחסים לכל מקרה.

כשאנחנו דנים בשאלות אלה אני מציע שלא נתעלם מו העובדה שמשרד החינוך עודנו

נותו גיבוי למשטר ולהתנהגות שאיננה מאפשרת למורה הערבי להיות כפי שהיינו רוצים

לראות אותו כאשר מדובר בהגדרות רשמיות. משרד החינוך עצמו צריך לפתוך את הסתירה

הפנימית הזו ואת עמדתו, ואם הוא יעשה כו ויגיע למסקנה בדורה וינחה לכיווו זה, זה

יקל. כאשר משרד החינוך מתיצב מאחורי הכפילות הזאת בכל משקלו, מהשר ומטה,

אי-אפשר לבוא בטענות ואי-אפשר להתרעם על כך שהמורה הערבי מרגיש שהוא נתוו לסוג

של פיקוח ולסוג של בקורת שממש משתקת את יכולתו לפעול כפי שהיינו רוצים שהוא

יפעל.

אני מציע שמשרד החינוך יעלה את הענין הזה מחדש בפני עצמו ויחליט אם הוא

מוכו להפסיק את הדו-פרצופיות הזו שמתגלה מצד אחד בהנחיות של המנכ"ל, שהו יפות

מצד, ומצד שני בהתנהגות ששמה לאל את כל מה שנאמר באותו הנחיות.

יושב-ראש הוועדה אמר שהוחלט לדון בנושא זה בוועדה לפני התפרצות האירועים

האחרונים, אבל אני חושבת שככל שהמצב מחמיר כך חלקו של החינוך צריך להיות משמעותי

יותר. זאת אומרת, כאשר נעשית בדיקה של עמדות של נוער ומעורבות של נוער יהודי

וערבי במסיבות שונות ובדרכים שונות, הרי שאם נאמר פה שההשפעה היא אחד לחמש, אני

חושבת שזו השפעה משמעותית מאד ואנחנו צריכים לראות את חלקו של החינוך כחלק

מאד-מאד חשוב.

חבר-הכנסת פלד הזכיר את הוראת המנכ"ל, שכתוב בה: חיזוק מעמדו של המחנך,

זקיפות הקומה וכו'. אני מסכימה שלא כולם רואים בחינוך ובהוראה את משאת-נפשם, הם

הגיעו למקצוע הזה מתוך אין-ברירה, ואיננו נכנסים כרגע לסוגיה הזאת. אבל אני

מכירה אישית מחנכים, מורים ומנהלים בעלי שיעור-קומה, גם במיגזר היהודי וגם

במיגזר הערבי, והשאלה היא מה היכולת שלהם להשפיע על המערכת בתנאים הנתונים. האם

משרד החינוך והמערכת כולה נותנים בידיהם את המנהיגות? נדמה לי שגם האנשים שהגיעו



לרמות הגבוהות ביותר של מפקוזים ומרצים באוניברסיטאות, בעלי תפיסה, בעלי יכולת

ניתוה, יכולת בהעמדת דברים מאר-מאד רציונאלית וחיובית למערכת, לעצם החינור, אבל

הם נשארים במסגרת שלהם מפני שיש מציאות כזאת.

שר ההינור ביקר בישוב מסויים והוא נשאל שאלות מסויימות על-ידל מהנכים

ומנהלים. בעקבות הביקור הזה קיבל סגן מנהל בית-הספר הזמנה לרזקירה במשסרה, וזה

אדם שלפי העדות הוא לא פעיל במפלגה. כאשר הדברים האלה מתקשרים, כל מה שאנחנו

מדברים וכל הרצון הסוב הולכים לאבדון.

הבעיה היא כיצד מתייחסים לזה. מבחינת ההתייחסות של המערכת, האם מכבדים אז

המורה הערבי, מעריכים אותו ומתייחסים אליו כפי שמתייחסים אל המורה היהודי? אני

לא. כי כשראיתי את השביתה באום אל-פאחם, כשהמורים לא קיבלו משכורת במשר

כחצי שנה, והם שבתו מפני שכבר לא היה להם ממה להתקיים, המערכת לא נזעקה. באותו

זמן הסתובבו כאלף תלמידים, וביניהם נוער בוגר שהיה צריר להתכונן לבחינות בגרות,

למעלה משלושה חודשים ללא לימודים. אני לא אומרת שלא היה איכפת, אבל זה לא היה

קורה בשום ישוב יהודי.

במיגזר היהודי היו שביתות שנמשכו חודש וחודש וחצי.

אי סרטני;

לא כר. והענין הגיע לוועדה זו מפני שאנחנו העלינו אותו. ההתייחסות היא לא

אותה התייחסות כפי שהיא קיימת במערכת החינוכית במיגזר היהודי, וכאן הבעיה.

נכון שמערכת החינור התחילה מנקודת התחלה הרבה יותר נמוכה מאשר המערכת

במיגזר היהודי, אבל אם בנושא של הכנת תוכניות לימודים, למיגזר היהודי יש 120

תקנים ולמיגזר הערבי יש 7, האם האפשר להבין את זה?

סר-כל התקנים בכל האגף לתוכניות לימודים, על כל המרכיבים, הוא 69 מישרות.

לכן אינני יודע מנין הנתון הזה לקוח.

זה נתון שנתנו לי. לגבי תוכניות לימודים ייחודיות, כולל השפה הערבית

לבתי-ספר יסודיים, יש היום בעיה שאין תוכנית לימודים מעודכנת. כלומר, את השפה

הערבית בבית-ספר ערבי מלמדים היום על-פי תוכניות מלפנ י כר וכר שנים. דברתי על

כר עם מי שעוסק בנושא הזה. ואם דבר כזה קיים היום, זאת אומרת שמהיסוד הדברים לא

מובנים, לא נכונים ולא מקבלים את פתרונם.

הבעיה היא שיש דברים שצריר לתת להם תקציבים, ויש דברים בסיסיים שהם קודם-כל

ענין של התייחסות והתארגנות, והם גם אולי ענין של תקציבים, אבל הבסיס שלהם צריר

קודם-כל להשתנות.

לגבי התכנים, האם כל השירה שמלמדים בבתי-הספר שלנו היא כולה כליל השלמות

מבחינת הדמוקרטיה והיא לא גזענית?

יש בעיות שצריר לדון בהן בהתייוזסות לבעיה. אנחנו עוסקים בבעיה שנראית לנו

כבעיה מאד משמעותית. הרי אי-אפשר להתעלם מכר שהמחנר הערבי נתון היום בצבת, ולא

רק היום, והיא מתהדקת ככל שהבעיות מחריפות, והשאלה היא אם אנחנו צריכים לחפש

פתרון, או כל הזמן להצהיר מצד אחד שאין בעיה, או לזרוק האשמות. אני חושבת

שתפקידנו לחפש ולנסות להעלות את הדברים שאינם בסדר, וגם אולי לחפש פתרונות

במשותף. אם נמשיר להעביר את הכדור כמו במשחק פינג-פונג, אני לא חושבת שנפתור את

הבעיה. אני מציעה שנתייחס לדברים כפי שאולי אפשר לראות איזח שהוא פתח לקידום,

לפיתוח, לשחרור המחנכים מהבעיות שהם עומדים בפניהן.



בהמשך לדברים שאמר חבר-הכנסת פלד, אם יקראו בכתה את שיריו של מחמוד דרוויש,

או של משורר אחר, וינסו לנתח אותם במשותף, האם זו צריכה להיות הסתה? אולי זאת

רגיעה? אולי כך אפשר לבלום את מה שסופגים מהבית ומהרחוב? הרי אי-אפשר לבלום את

זה. אנחנו היהודים יודעים כיצד אפשר ללמד עברית ויהדות במחתרת, אפילו

בברית-המועצות. להיפך, ברגע שמכניסים את זה למחתרת מגבירים את הכוח של הדברים.

אבל זה בברית-המועצות שאיננה מדינתם של היהודים. פה את מדברת על מדינת

ישראל. איפה הדמיון?

אי הראל;

כלפי היהודים שם הכל מותר.

א"ח שאקי;

שם לא נותנים ליהודי להתפלל, בית-הכנסת נעול. שם לא נותנים ללמד עברית.

האם פה מישהו מונע ממישהו לפתח את תרבותו עד מלוא-מלואה?

אי סרטני;

ברגע האחרון, לאחר שהותר לפרסם את השירים בתוכנית הלימודים, ניתנה הוראה

להוציא אותם בנימוק שזה חומר לאומני. אני לא יודעת מהו הגבול בין לאומי לבין

לאומני. זה גבול מאד-מאד דק. האם לא עדיף שיקראו את החומר הזה בכתה וינסו

להתמודד אתו?

אני משוכנעת שלמשרד החינוך והתרבות יש תפקיד מפתח בכל הענין הזה. קודם-כל

עליו לראות את צוות המחנכים והמורים ככאלה ולעשות ככל האפשר בכדי לתת להם כלים;

א. להתמודד עם הבעיה-, ב. לעמוד מאחוריהם, לתת להם את החיזוקים משני הצדדים.

החיזוקים האלה הם לא רק על-ידי הכשרה, אלא צריכה להיעשות פעולה מכוונת גם

בבתי-הספר, עם הורים, מפני שההורים הם חלק מהציבור שמהווה אז הלחץ של הסביבה.

חשוב מאד לספק למחנך בסיס יותר חזק להתמודדות, להעלאת הבעיות, ואם יהיו פגישות

של מחנכים עם הורים, שהן לא תיחשבנה כפעולה חתרנית נגד מדינת ישראל, אלא להיפר.

המשרד, החל מהשר, מוכרח לפעול בכיוון זה, ואם לא תהיה פעולה מכוונת ומאד

משמעותית, אני וזוששת שהמיגזר הזה של החינוך לא רק לא יענה על הציפיות, אלא יותר

ויותר יידחק לפינה ויכולתו להתמודד עם הבעיות תהיה יותר ויותר פחותה.

ר' מלק;

אתחיל בשאלה שנשאלת בכל משרדי הממשלה, כולל משרד החינור; האם המיעוס הערבי

בישראל הוא מיעוט לאומי או מיעוט תרבותי-דתי? המחוקק הישראלי לא התייחס לשאלה זו

משנת .1953. אני מזכיר את השנה הזאת, משום שגם מר חיידר הזכיר בדאיון בתוכנית

הטלוויזיה שהמורים הערביים חיים באותה הרגשה של שנות החמישים. אני מאמת את

דבריו, משום שגם תוכניות הלימודים וגם יעדי החינוך הערבי הם אותם היעדים שהיו

בשנות החמישים.

סעיף 2 של חוק חינוך ממלכתי מגדיר את מטרות החינוך בישראל ומתעלם מהעובדה

שיש מיעוט ערבי בישראל. גם מסמך ידלין משנת 1972 התייחס למגמות החינוך הערבי

ומנה אותן; א. חינוך על עדכי שלום; ב. נאמנות למדינת ישראל; ג. חינוך הבת

לעצמאות. זה היה הנסיון הראשון להתמודד עם שאלת החינוך הערבי. לפי אותו מסמך

נדרש התלמיד הערבי ללמוד אהבת מולדת, המשותפת לשני העמים, ובמקביל נמצא את יעדי

החינוך אצל התלמיד היהודי שנדרש ללמוד אהבת המולדת לעם היהודי.



בשנות השמונים עדיין נתפסת ישראל כמולדת של העם היהודי ולא כמולדת משותפת,

והתלמיד היהודי, שלא כמו התלמיד העדבי, לא נדרש ללמוד חינוך לשלום.

חברי הכנסת הזכירו מיעוטים בארצות-הברית ובברית-המועצות, אבל המיעוט הערבי

הוא מיוחד במינו ואינני מוצא כל דמיון ביניהם, משום שאם מחפשים בכל המיעוטים

בהסטוריה, לא נמצא מיעוט דומה למיעוט הערבי בישראל. הוא היה רוב והפר למיעוט,

והוא עדיין מרגיש עצמו בו-זמנית מיעוט וגם רוב, משום שאם הוא מסתכל סביבו הוא

מוצא רוב ערבי במזרח התיכון, אבל במדינת ישראל הוא מיעוט.

לכן, הסימנ ים הלאומיים שיכולים להופיע במקצועות ערבית, והסטוריה וספרות,

שיכולים להקנות לילד הערבי ערכים לאומיים כלשהם, מקצועות אלה מרוקנים מכל ערך

לאומי כלשהו, והוא מוכר כערך תרבותי בלבד. אינני יודע אם למחוקק והשלטונות רצו

לטשטש את זיקתו הרגשית של הצעיר הערבי לעם הערבי מסביב.

אני אומר שהמורים הערבים הם מחנכים למחצה, משום שכמחנכים אנחנו צריכים

שיהיו לנו יעדים לחנך לקראתם, ואם אין לנו יעדים ברורים, אין בשביל מה לחנך.

לכן, כפי ששמענו בתוכנית הטלוויזיה, התלמידים רוכשים את כל המידע הפוליטי ואת

הזהות הפוליטית שלהם לא בתוך כותלי בתי-הספר, או מפי המחנך או המורה המלמד אותם,

אלא מאמצעי התקשורת, וזה לדעתנו מסוכן.

אינני רוצה להיכנס לענין תוכניות הלימודים. אני רק רוצה להמליץ כמה

המלצות, אם אפשר, שיענו על הצרכים. א. להכיר בייחודיות של מערכת החינוך הערבית,

מאחר שיש לה בעיות ייחודיות משלה, אף-על-פי שהערבים רוצים להשתלב בתוך מדינת

ישראל. ב. להעניק למורה הערבי הרגשת אמון, כדי שהוא יוכל להתמודד נכון עם

הבעיות הפוליטיות החוזרות ונשנות דווקא בעת האחרונה. אני מדגיש את הענין הזה

משום שכל הדוברים אמרו שאם מורה סוטה או גולש לתחום מסויים של פוליטיקה, הוא

מתבקש על-ידי השלטונות להצדיק את עצמו, במיוחד בשבועות האחרונים. רק לפני שבוע

מורה הוזמן להוקירה, מפני שבשעור הסטוריה הוא אמר מה שאמר.

א"ח שאקי;

הוא הוזמן לחקירה על עצם העובדה שהוא דיבר, או על התוכן של הדברים שהוא

אמר? כי אפשר לומר ואפשר לומר. אם הוא אמר את הדברים ברוח שאתה אמרת, אני לא

רואה שיכול להיות משחו פגום. אבל אם הוא יאמר שזו איננה מדינה של היהודים, או

שצריך ללכת בדרך של אלימות, אני מניח שזו סיבה טובה להזמין את המשטרה.

ר' מלק;

זה לא היה כך. הוא מלמד את תרבות האיסלאם. זה ענין אחר לגמרי. הוא הואשם

בכך שהוא כאילו גלש לדברים אחרים, והוא אומר שהוא לא עשה דבר.

ג. שיפור תנאי בית-הספר הערבי על-מנת שהנוער הערבי ירגיש מעט שוויוניות

דווקא בעת שמופיעים חוקים בלתי-שוויונ יים בארץ דמוקרטית כמו ישראל. ד. עריכה

מחדש של תוכניות הלימודים.

לפני שאנחנו מתפזרים אני רוצה לבקש מעלי חיידר, לישיבה הבאה שתתקיים ב-5ו

בחודש הבא, שנקבל את תוכנית הלימודים של בית-הספר הערבי בכתות ז' עד י"ב, לפי

פרקים ולפי היצירות, אם אנחנו מדברים על ספרות - במקצועות הבאים: הסטוריה, תנ"ך,

אזרחות וספרות.

תודה רבה לכם. הישיבה נעולה.

הישיבה הסתייסה בשעה 13.00