הכנסת האחת עשרה

מושב רביעי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 269

מישיבת ועדת החינוך והתרבות

יום בי. לי בכסלו התשמ"ה, 21.12.87, שעה 9.00

חברי הוועדה: נ. רז - היו"ר

פ. גולדשטיין

י. יוסף

א.ח. שאקי

ר. אש - משרד החינוך

י. בן איתמר - מנהל ביה"ס המקיף גילה

ה. הברפלד - יועצת חנוכית, תיכון שליד

האוניברסיטה העברית

ח. לויטה - חברת ההנהלה בתיכון שליד

האוניברסיטה העברית

מ. מזרחי - יו"ר ארגון ההורים הארצי

ר. נהומוב - יועצת ביה"ס המקיף גילה

ב. נסים - משרד החינוך

ש. סן - יועצת חינוכית בחטיבה העליונה

ביה"ס המקיף גילה

ש. קנלר - מנהל בית ספר התיכון שליד

האוניברסיטה העברית

מ. קריב - יועצת בכירה בש"פי

ג. ראובן - ארגון ההורים הארצי

מזכירת הוועדה; ד. פלר

רשמה; רקורד/03-453310/ד. ברעם -19

תופעת התאבדויות של תלמידים.

הישיבת היום מוקדשת לנושא תופעת התאבדויות של תלמידים. יזם

חה"כ גולדשטיין - איך להתייחס ולהמנע מהתופעה, מניעים, גורמים,

סיבות.

פ. גולדשטיין;

הגיעה אלי תלונה של יעקב בן אברהם, ממלא מקום יו"ר המועצה

המקומית טירת הכרמל, בקשר למינוי מנהל תיכון בבית הספר "אריאל" שהוא

תיכון- מקיף דתי בטירה, ועל פי תלונתו הנ"ל קיבל את המינוי שלא על

פי ההגיון, הצדק, המוסר האסתטיקה והאתיקה. והוא מצרף התכתבויות. מה

שהייתי רוצה לברר מדוע קיימת תופעה שלא משיבים לאזרח על פנייה

שלו. לתופעה של מינוי מנכ"ל, יש סיבות, אבל מדוע לא משיבים לאזרח

שמתלונן. אני רואה פה אוסף התכתבויות שהגיע לוועדת החינוך, לשר

החינוך, והנושא לא נפתר. אין לי ספק שיש סממנים של בעיות

מקומיות, אני מכיר הלק מהנפשות הפועלות, אבל חייבים להשיב. אני

מוסר את ההומר וממתין לתשובת הוועדה.

יש עוד שלוש שאילתות. שאילתא שנשאלה לפני זמן מה, בקשר

לעזבונו של הרב קוק. עיזבון שהאקדמיה לא מצליחה להגיע אליו,

וקיים. חומר רב ועצום שעדיין לא נחקר, היות והמחזיקים בו טוענים

שזהו עזבון משפחתי. והם רשאים לעשות עם המכתבים או הכתבים בעצם מה

שהם רוצים.

ב. נסים;

זה שייך לשר הדתות. כתבנו לך שכדאי שתשאל שאילתא במליאה לשר

הדתות.

היו"ר נ. רז;

אני פניתי ליועץ המשפטי של משרד החינוך.

ב. נסים;

הוא ענה לך כבר.

תעבירי לו את זה שוב פעם, ממשיכים לפנות אלי, כמעט שכהתי

מהעניין לצערי, התשובה היא; "נעשים מאמצים". שאילתא שלישית: קראתי

בעתון לפני שבוע על סיפור עצוב מאוד שנוגע לבית הספר באור עקיבא.

מאת העתונאית לענייני חינוך של העיתון "דבר", יעל פישביין. היא

מתארת שבבית הספר ההוא מסיים תלמיד את כיתה ח' ברמה של כתה די. זאת

הכותרת. מאמצים שונים שנעשו על ידי אוניברסיטת היפה שאליה פנה

המדען הראשי של משרד החינוך,פרופ' באשי, שנחלצה לסייע לבית הספר.

גייסה כ-40 מטובי בוגרי סמינרים ומורים צעירים שהיו מוכנים ללכת

לעבוד שם, כל המאמץ למעשה מתפורר. לפי טענת המאמר, עקב התנהגות



בלתי הולמת של נציגי משרד החינוך, באיזור חיפה, לא נקבו בשמותיהם.

לא שיתפו פעולה, לא רצו בעזרת האוניברסיטה וכל הרצון הטוב, בוזבז.

מה התשובה של משרד החינוך, מה קרה שם?

עכשיו נציג את הנוכחים ונגיש לענין.

- משה מזרחי - ארגון ההורים הארצי

- גיא ראובן - ארגון ההורים הארצי

- מרגלית קריב - שפ"י (שירות פסיכולוגי יעוצי)

- ראובן אש - שפ"י

- שושי סן - יועצת חינוכית במקיף בגילה

- יהושע בן איתמר - מנהל מקיף גילה

- רות נחומוב - יועצת בגילה

- הדסה הברפלד - יועצת בתיכון ליד האוניברסיטה

- חנה לויטה - חברת הנהלה חטיבת עליונה בתיכון ליד האוניברסיטה

- שמואל קנלר - מנהל בי''ס תיכון ליד האוניברסיטה

מארגון המנהלים ומארגון המורים לא הגיעו נציגים. יש פה נציגות

מאוד מכובדת משני בתי ספר, מירושלים והארגונים הנוספים. ה"כ

גולדשטיין ואני, ה"כ רז, מזכירת הוועדה - דנה פלר.

בוקר טוב, יכול להיות שעשיתי עוול לנושא בכך שכיניתי אותו

"תופעה", אז אגדיר מה רציתי לדעת כשהעליתי את נושא מקרי

ההתאבדויות, מדוע ואיך הם קורים? האם המערכת מוכנה להתמודדות

בתופעה או במקרים האלו. מה קורה במקרה כזה. האם יש הכנה נפשית לשאר

בני הנוער? האם יש מדריך או תדריך להורים, למורים. האם הורה שנתקל

בתופעות מסויימות יודע כציד לפנות למערכת החינוך המקומית, שבה נמצא

הבן או הבת שלו. אחר כך אדבר על התופעות הנילוות שלפי דעתי הן

בעייתיות. כל מקרה הוא יחידי ופרטני ואי אפשר ללמוד אנלוגיה ממקרה

למקרה, אבל אין לי ספק כאשר מישהו עולה לגג בית הספר, מקהיל קהילות

ומודיע שהוא הולך להתאבד, יכולות להיות השפעות על הצופים ועל

השומעים. כך לפחות שחו באזניי, הורים, מורים ותלמידים.

קיבלתי אישור לספר לכם. במסגרת ועדת חוץ ובטחון של הכנסת אמר

אל"מ רווח, שהנו קצין בריאות הנפש בצה"ל, שאפשרות הפיכת מקרים

מסויימים לתופעות, זאת אומרת שיהיה המשך, אלו דווקא אמצעי התקשורת

שמנתחים את הנושא הזה. אני מוכרח לומר שאני מסכים לדעתו של אל"מ

רווח, ודומני שאם יהיה לוועדת החינוך והתרבות תרומה עניינית ואחרת

לעצירת המקרים, למנוע התופעה, ולניטרולם, להבאת מקרים כאלה, הורדת

פרופיל המקרה, אולי הפנייה למערכות העיתונים להקטין את נפה הידיעה.

קראתי מחקרים, עד כמה תופעה שקורה אירוע מסויים, ורואים זאת בדרך

כלל אצל זמרים מפורסמים. בני הנוער נוהים אחריהם ומחקים את לבושם

והתנהגותם. קיימת תופעה שכאשר מישהו מבצע התאבדות, וכאשר הנושא

מנופח על ידי אמצעי התקשורת, יש כנראה נהייה ונטייה לחקות אותו. על

כל פנים, רציתי בנושא הזה לדעת מהם הכלים העומדים לרשות המערכת, איך

מיישמים, איך מונעים, מה צריכה לעשות ועדת החינוך והתרבות של הכנסת,

האם יש לה מה לעשות, כדי לסייע בעצירת מקרים כאלה, עד כמה שאפשר.

באיזה תופעות אנהנו יכולים להילחם על מנת לסייע לכם המתמודדים יום

יום, שעה שעה, בתופעה. תודה.

לפני שנתיים, על פי פניית המנכ"ל, היתה ועדת מומחים אשר גיבשה

נתונים והמלצות

גם לפני שנתיים גברתי הייתי נדרש לנושא)

טוב שיש כאלו שמעלים את הנושא. אני מזכירה עובדות בעבר - איך

התחלנו לפעול במערכת החינוך. היתה פה ועדה מכובדת מאוד שהוציאה

סקר רחב מאוד, והביאה המלצות, תיאור האירוע, תיאור התופעה. חלק

מההמלצות כבר יושמו ואולי אתמקד בחלק ההמלצות אשר יושמו ומיושמות

בחיי יום יום בבתי הספר. אחת ההמלצות היתה לבנות תכנית לעתיד ואכן

באוניברסיטת בר אילן גובשה תכנית כזאת, אשר כללה שלושים פסיכולוגים

ויועצים בכירים, והמטרה היתה שבפריסה כל אחד מהם יכשיר מספר יועצים

בבתי ספר תיכוניים, והם בתורם ייכנסו עם התכניות לבתי ספר. זה

בתהליך, ישנה כבר התחלה בכמה בתי ספר, אבל מעבר לזה, גובש צוות

מומחים אשר מטפלים במצבי לחץ, ומסייעים בבתי ספר במקרה הצורך. אני

מדגישה, במקרה הצורך. בכל בית ספר יש צוות בינ-מקצועי שכולל

פסיכולוג, יועץ, מנהל בית הספר, מורה טיפולית, עובדת סוציאלית

וגורמים שונים, בכל בית ספר על פי הפונקציונרים שקיימים בבית הספר.

הוקם זה שנתיים צוות הממונה לטיפול במצבי לחץ במקרי הצורך. ואם

הזכרת את הקפיצה מהגג, שהיה אחד האירועים האחרונים שפורסמו

בעיתונות. הייתי במקום עם עוד אחת מהצוות , ובהחלט היה טיפול מאסיבי

בנושא, במורים ובכל התלמידים. בהורים , בכל אוכלוסית בית הספר,

כולל מעקב. הייתי שם גם לפני שבוע, בדקנו מה קורה בהמשך, והוחלט

על כמה צעדים לגבי מעקב והמשך טיפול, כשהדגש על צוות המחנכים אשר

צריך להיות מוכן להתמודד במצבים כאלה.

בנוסף, אני חושבת שהיום, כשלכל פסיכולוג ויועץ יש הנחיות

והדרכה להתנהגות. הנושא מאוד מאיים על צוות בית הספר, ומאיים על

כולנו. אנחנו יודעים שזה נושא שבתחום מצבי הלחץ הוא הנושא המאיים

ביותר, אם זה קרה לאחד, מי ימנע מהשאר, כל תלמיד שואל את עצמו. כי

תלמיד מבית ספרו פתאום החליט לקפוץ, או החליט בכל אמצעי שהוא לשים

קץ לחייו. אולי זה יקרה גם לנו? המורים מאוד מאויימים, ובהחלט

אנחנו מודעים לכך שזה הנושא המאיים ביותר בכל מצבי הלחץ אשר ישנם,

ולא מעטים במהלך החיים התקינים של בית הספר. היום המודעות שלנו

גבוהה מאוד בנושא זה. לעבוד עם החניכים, לנסות להביא למודעות

רבה יותר , לרגישות לנושא, כמובן שאנחנו מדברים הרבה על תלמידים

בעלי סיכון גבוה בנושא הזה, כדי שתהיה רגישות גבוהה יותר לכל תלמיד

ותלמיד במסגרת בית הספר. אנחנו יודעים מתוך מחקרים ש-80% מאלה

שמנסים להתאבד, או שהצליחו להתאבד, דיברו על זה בעבר. צריך להסביר

לתלמידים שזה לא נקרא הלשנה אם הם מספרים למישהו שהתלמיד המסוים

דיבר והזכיר דברים כאלו. מתוך מחקרים, 80% הזכירו זאת. חילקו

חפצים או רמזים למעשיהם העתידיים. בעבר רווחה הדיעה שמי שמדבר סימן

שהוא לא יעשה זאת, זה בהחלט לא נכון ובהחלט צריכים להיות מודעים

לזה. במחקרים מוכח ש- 75% מאלו שניסו להתאבד ינסו שוב. זוהי

אוכלוסיה בעלת סיכון גבוה שצריך לשים לב אליהם ולעבוד איתם על מציאת

פתרונות נוספים.

אנחנו מכירים את גיל ההתבגרות, אחד המאפיינים היא נוקשות

במחשבה. אם תלמיד מחליט שהוא צריך לסיים את חייו , על פי רוב זה

הדבר שמוביל אותו. לכן, בשיחות ובתכניות הפונות או המטפלות בנושא

צריך בהחלט לנסות למצוא פתרונות אחרים ולהביא למודעות התלמידים



שישנן דרכים אחרות וכתובות לפנייה לעזרה. ישנן תכניות המציגות

תחנות, מקומות ובעלי מקצוע. וכל אחד יכול למצוא ולבחור לו את

הכתובת המתאימה לו. זה נושא שאנחנו בהחלט מודעים. אני לא יודעת אם

הגענו לכל מקום ומקום, אבל זה בהחלט בעדיפות הראשונה. ודאי ישנם

מקומות שאין מספיק אנשי מקצוע, ומשאבים לנושא על ידי הצוות הזה

פתרנו במקצת את הנושא , אני מאמינה שאם המחנכים יהיו מודעים

לבעיה, ובשיחות עם התלמידים אפשר יהיה להגיע לכל תלמיד ותלמיד

בחטיבות העליונות, ההתערבות היא מיידית, זה אחד העקרונות שאיתרנו

במצבי לחץ, מיידיות מאוד חשובח ושתיעשה על ידי אדם קרוב לתלמיד.

בסקרים שנעשו דוקא פה בירושלים נמצא שכתובת מאוד מקובלת על תלמידי

תיכון זה ההורים. בסקר שנעשה בירושלים על ידי ד"ר בנימיני, נמצא

שחלק גדול מהתלמידים פונים להורים בשעת מצוקה. וחשוב לדעת שישנה

אוכלוסיה הפונה להורים, מאחר ואנחנו יודעים שבגיל ההתבגרות חברת

בני הגיל מאוד חשובה לתלמידים. זה אחד הנושאים שהוקמו, וכן מרכזי

עזרה ראשונה מתאימה. גם בקרב משרד החינוך ישנן תחנות שונות שאנחנו

מפנים את תשומת לב התלמידים. כדי שכל אחד ידע שיש כתובת לאן לפנות

בשעת מצוקה. כדי לא להשאיר תלמיד בודד עם מצוקותיו.

מספר אפיונים לתלמידים הנתונים ברמת סיכון גבוהה. בנים רבים

יותר בהצלחה בהתאבדות, ובנות רבות יותר בנסיונות התאבדות. הכלים

או האמצעים שנבחרים

באיזה יחס?)

אני לא יודעת בדיוק את היחס כי אין לנו נתונים מדוייקים בישראל.

את יכולה לומר לי כמה התאבדויות היו בשנה

שעברה?)

ניסנו ואי אפשר להשיג את הנתונים. בשנתיים האחרונות הייתי מעורבת

בשלושה מקרים של התאבדות שהצליחה ובשלושה נסיונות, רק באיזור תל

אביב. אי אפשר להשיג נתונים. הוועדה ניסתה להשיג נתונים ואני נסיתי

עכשיו כשהוזמנתי. בתי חולים לא מוסרים. חלק מנסיונות ההתאבדות

מוגדרים כתאונות, גם המשטרה לא מוכנה לתת נתונים. אולי צריכים לקבל

את זה כצינעת הפרט, אם ההורים והתלמידים לא מסכימים לפרסם זאת, זאת

זכותם. דיברנו על בנים יותר מבנות . אולי הסיבה שהם יותר מצליחים,

הם משתמשים בנשק, תליה ודברים יותר דראסטיים מאשר בנות שבדרך כלל

משתמשות בתרופות. בכל מיני תרופות לכן הן פחות מצליחות למזלנו.

והגורם בד"כ הוא בדידות. צריכים לשים לב לתמידים בודדים. זה בשום

אופן לא קשור לאינטליגנציה, ואין אפיונים של עיתויים מסויימים. חלק

גדול של המתאבדים נמצא שהשתמשו בסמים או באלכוהול לפני שהתאבדו, אחד

האפיונים הבולטים מאוד - היעדר מערכת תומכת. זאת אומרת משפחה שבורה

, גיל ההתבגרות, גיל הזיקנה אלו שני המוקדים של נסיונות התאבדות.

אנחנו מאוד שמים דגש על הנושא, ומודעים לו, בגלל הקושי, האיום

שבו כלפי המחנכים וכלפי כל אדם. אני יודעת שגם עלי זה מאוד משפיע

כשאני צריכה להגיע לבי"ס לאחר מקרה התאבדות כי כמו שאמר פרופ'

פרנקל זכרונו לברכה, ההתאבדות (המתאבד) כאילו נותן סטירה לחיים. וזה

בעצם אולי הקושי לקבל שמישהו פתאום עושה את זה, למרות כל מה שהחיים

מציעים.

בקשר למניעה עצמה, משרד החינוך הכשיר בערך 30 פסיכולוגים

ויועצים. ואתן לכם כמה מהמקומות שהם עובדים בהם, עם כיתות י"א,

חדרה,חיפה, גני תקוה, קרית מלאכי, תל אביב, קרית ים, רעננה וכו'

וכו', בערך ב-30 ישובים בתכנית מניעתית, שתלווה מחקר מאוניברסיטת

בר אילו, ע"י החה בר יוסף. בסביבות מאי נקבל תגובות. תסלחו על

המילה, אבל ה"עונה" בדרך כלל היא תחלת האביב והיינו רוצים לדעת,

בסביבות מאי יוני, אם זה אפשרי, אם מנענו כמה מיקרים. ועדת המומחים

המליצה לבדוק כמה מקרים יש, וזה דבר שלא יכולנו לעשות. הטיפול

האקוטי , ומדובר לא רק על התאבדות. אני חושב שהמערכת מתפקדת די

בסדר אם קורה משהו, אסון. לא רק התאבדות. כאשר פורצת שריפה, כמו

המקרה בגבעתיים, או באלפי מנשה, אנחנו מגיעים למקום די מהר. בכל

מחוז יש אנשים הנותנים טיפול ראשוני. הטיפול עצמו, אם יש צורך לטווח

ארוך, ואנחנו לא מגיעים לכך בהרבה ישובים. אני מצטער להגיד את זה,

אחת ההמלצות של ועדת המומחים זה לתת משאבים שלא קיבלנו. כך אין

מספיק כוח אדם בשטח. אני לא חושב שהפרסום בעתונות מביא לאסונות, אבל

אין ספק, אין ספק שיש השפעה וקראתי הרבה מחקרים על הענין.

מ. קריב;

אני רוצה למסור מספר נתונים משוודיה, שם עומדים במקום ראשון

מבחינת התאבדויות, יש 10 על 100,000. באמריקה, מקרי המוות בין בני

הנוער המתאבדים הם במקום השלישי (אחרי סמים ותאונות ואגב, גם סמים

נחשבים להתאבדות מבחינה מסויימת). בקנדה במקום השני, זה הנתונים.

ללא מספרים .

זאת אומרת שבכל מקום נמנעים מלהגדיר)

אין אפשרות להביא מספר מדויק. אחת הדילמות הגדולות זה

הידבקות. זאת אומרת האם באמת לדבר, האם באמת לפרסם. הועלה פה

שלעתונות יש חלק, מצאתי מאמר ב TIME-שקיים קשר, בתוך שבועיים שלושה

תלמידי תיכון התאבדו, ושם עשו תרבות רחבה מאוד בנושא הזה. זאת

אומרת יש דילמה אם לעבוד לפני בזמן או אחרי. לכן חלק מהדברים

שאנחנו עושים לפני, כשהתכנית של ההתאבדות כלולה במסגרת בריאות

הנפש, וכמובן שההתערבות היא מיידית. כלומר מיד אחרי אירוע. כמובן

שאנחנו צריכים לדבר ולתת לכל הנערים לדבר על זה. וכך נוצרת הזדמנות

להגיע לאותם נערים בעלי מחשבות או שאלות ולתת להם תשובות.

שמעתי מדברים כאן, שבאביב התופעה מתחזקת.

(מ. קריב; נכון, נכון)

זאת אומרת יש גם עונות להתאבדויות

(מ. קריב; אומרים שכן. נמצא שמקרים רבים של מתאבדים היו במאי. זה

עולמי.)

אני עובד כקב"ן בצבא, לפני החגים זאת תקופה קשה. אני חושב

שיש מספיק סימנים, לפי הנסיון שלי, והיה לי קשר עם שלושה מקרים

בירושלים, כולל מקרה בבית ספר בתיכון הימלפרב, בו עבדתי עם הצוות

אחרי המקרה. היו מספיק סימנים שהילד נותן בהם אפשר לנסות לעבוד

איתו. המנהל במקרה אחד אמר לי: הילד סיפר לכמה מחבריו שהוא קנה את

החבל. לפי כל מחקר, אם הוא מסביר איך יעשה את זה יש יותר מ-70%

שזה יקרה. חבל שאף אחד לא היה מספיק סנסיטיבי לקחת את הענין ולנסות

למנוע. חלק מן העבודה שלנו היא להעלות את רגישות האנשים שעובדים

עם הילדים.

היו"ר נ. רז;

כשאתם מדברים על מצבי לחץ, וזה הביטוי שחוזר בכל פעם, אתם

מתכוונים לפחד, לרוגז, לדאגה, לייאוש, דברים מהסוג הזה? זאת

אומרת שניתן לאתר, נאמר לקראת בחינות מצבי מתח, לקראת הליכה לצבא,

אלו מצבי דאגה, פחד, אכזבה מרומן, ייאוש מהחיים, מהעולם. הדברים

הללו הם בגדר מצבי לחץ? ובנושא האופנתיות. קראתי שהספר "יסורי

ורתר הצעיר" של גתה ( אדם צעיר שמתייאש מהעולם, מהחיים ומתאבד)

הספר הפך לקריאה להתאבדות, ובעקבות הדמות הספרותית ועולמה של הדמות

הספרותית הזו התאבדו רבים. אני רוצה לשאול לגבי ענין האופנתיות

שבדבר, אני יודע שהנושא הוא בעייתי, לא פיצחו ולא פיענחו אותו

כשורה. קראתי בשעתו את ספרו של ניסן טורוב על ההתאבדות. ואם אינני

טועה גם שפנגלר, כתב על ההתאבדות. ספרים שמדברים על זה מסביב, אבל

קובעים שאי אפשר להסביר את התופעה הזאת אל נכון. השאלה עד כמה

אנחנו יכולים לדבר במושגים של דברים ברורים, ודאיים, שאומרים.-

במקרה מסויים צריך לפעול בדרך מסויימת. היינו קשר ישיר בין הפעולה

והתוצאה.

בבתי קברות מתקופות מסויימות בארץ אפשר למצוא על מציבות קבר

"שם קץ לנפשו", או "שמה קץ לחייה", בתקופות של ייאוש

מסוים מן העתיד, מן החיים, מן המציאות, מצוקה גדולה מאוד, זה היה

אופנתי. אתה רואה בתקופה מסויימת הצטברות של מציבות . ברורה על

המציבה סיבת המוות. אני רוצה לשאול אתכם: נאמר שבשבדיה זה עשרה

מתאבדים למאה אלף, זאת אומרת שיודעים משהו בנושא. אני שואל אם לגבי

הארץ זה לא ידוע, האם אפשר לדבר על תופעה, אני יודע שבתקופה

מסויימת אומרים בצבא, יש תופעה שבצה"ל יש מקרי התאבדות . אם זה כל

כך חסוי וכל כך עלום, אולי זה גורם לכך שקשה לטפל בענין הזה. מה

עושיםפ במקרה כזה? פתאום שומעים על מקרה ועוד מקרה ועוד מקרה. האם

יש מנגנונים נדרכים באותה תקופה לעשות את העבודה בכדי למנוע.

אני הייתי משתמשת בביטוי מצוקות. נדמה לי שמה שמאפיין את

המתבגרים שמגיעים למעשי ייאוש זה מצוקה עמוקה. יש הרבה גורמים

סביבם שחשים במצוקה. ובתוכם חברים שהרבה פעמים יודעים, וגם הנסיון

מלמד שהחברים ידעו על כך שנים רבות, אבל לא שיתפו את המבוגרים.

זאת אומרת שיכולה להיות מגמת התאבדות שנמשכת תקופת זמן ארוכה

ולא מבוצעת? אפשר לקרוא לזה ניצוץ שמדליק?

ח. לויטה;

היה מצב שהורים ידעו וחשו במצוקה כבדה מאוד של המתבגר וכאן

הבעיה, אין כוה שיכול להייב הורים להביא את ילדם לטיפול. לא בית

הספר, לא השירות הייעוצי בבית הספר וכבר קרה שקראנו להורים ואמרנו-.

הילד במצוקה מאוד קשה, והם אמרו - אנהנו יודעים, הוא לא רוצה ואנהנו

לא נכריה אותו. נשאלת כאן השאלה איזה כוה יכול להייב פעולה

ועשייה. אני השה את הוסר האונים של המערכת התומכת שאפילו אם היא

מאתרת והשה במצוקה הכבדה מאוד, לא תמיד אפשר להביא את ההורים לכך.

נכון שברגע שמפתהים את הרגישות, הילדים מאוד רגישים. הם השים אשמה

בעצמם, הם מאוד ערים לאתר את אותם ילדים ולאותת לאנשים שעובדים

איתם, למהנכים. ואני מוכרהה לציין כאן את כוהם של המחנכים, שהרבה

פעמים עם התהושה הקרובה ביותר של התלמידים. יהד עם זה, למה שמתפרסם

בעיתונים יש השפעה שלילית ביותר. זה יוצר גל. את אומרת שאין

נתונים בשנת 86, מנתונים שאני אספתי בירושלים. היו שבעה מקרים. וזה

נתון. מה עשו עם הנתון הזה? זאת שאלה שהייתי רוצה לדעת. בירושלים

כולנו היינו מאוד ערים ורגישים.

(ר. אש; שבעה מקרים שידענו עליהם.)

שבעה מקרים שהתפרסמו בתקשורת. התקשורת שירתה אותנו. זה היה אחד

אהרי השני. זאת אומרת מדי בוקר הופיע בעיתון. היתה תהושה מאוד קשה.

אני הושבת שהיום ההתאבדויות מתהילות לתפוש, ונסיונות ההתאבדות, שהם

פרי של מצוקה ונסיון לבריהה וכולי, מתהילים לתפוש את מקומם של

הסמים. ושל האלכוהול. ובנסיונות נדמה לי שיותר. דבר המור מאוד, הוא

נדמה לי שיש לזה היקף גדול מאוד ממה שאנהנו שומעים בתוך המערכת.

הנסיון לברוה?)

כן. לברוה מפתרון של מצוקות, של בעיות. בההלט. אהת הדרכים זה נסי ון

ההתאבדות. לא בהכרה ההתאבדות, אלא נסיון ההתאבדות הקוראת לעזרה.

לכך אני מתכוונת. זאת תופעה שאנהנו צריכים להתמודד איתה. נדמה לי

שכל הגורמים יהד עוד לא הברו. פירושו של דבר - שותפות ההורים בנושא

הזה, מערכת המדינה שתתמוך בכך ותהשוב בין אם זה על הצעות הוק ובין

אם זה דרכים למניעה, כל הגורמים יהד לא מספיק השים, אלא מנסים

להשתיק. זאת היא התהושה שלי. ולכן אני מברכת על העלאת הנושא בתהום

הוועדה.

ברשותך, אדוני היו"ר, אני רוצה לשאול. האם יש מצב שבו מישהו

מתאבד שלא על מנת לשים קץ לחייו אלא על מנת להתריע?

ה. לויטה;

בההלט. הוא קורא לעזרה.

(הערת ביניים.- הוא הצליה לא למות)

זה לא מדויק שהוא לא הצליח למות. הוא הצליח בעצם להסב תשומת לב

לבעיות שמטרידות אותו ואז הם מטופלות ביתר מהירות, והוא לא מצא

אפשרות לקרוא לעזרה בדרך יותר חיובית או בונה.

חברים, ממה שהספקתי לשמוע וקראתי קצת. אולי לפחות בנושא הזה

נסבים שבדאי לחשוב יחד עם העיתונות איך למנוע את הפירסום, דבר שהוא

בהחלט בתחום שליטתנו. אין לנו שליטה על רצונותיו, מצוקותיו, צרותיו

הנוראות של האומלל שמגיע לזה, אבל יש לנו שליטה על עיתונאים לבל

יבתבו בנושא. זה אמנם סנסציה לעתונאי שהצליח לכבוש כותרת בעמוד

הראשון או האחרון. אבל אדם שאולי תרם, אנחנו רואים בעקיפין, לבך

שמישהו ינסה גם כאן. וכם שוב הסנסציונליזם הזול שהוא מנת חלקם של

הרבה עתונאים בעולם ובארץ בנושאים כאלה, אפשר בהחלט למנוע. או בדרך

החוק או על דרך השכנוע וההסברה. ואני חושב שהוועדה, הייתי מציע

והייתי מוכן להיות שותף למאמץ, תשכנע את עורכי העתונים לנסות שנה

תמימה לא לתת פרסום. חצי שנה. לנסות לראות האם הדבר עוזר, מונע או

מצמצם תוצאות קשות או השפעה.

בעתונים חרדים, "המודיע" ו"יתד נאמן" לא מכניסים פרסום בנושא

, ואני יודע שבחוגים שלנו נושא ההתאבדויות גם של ילדים ונערים וגם

מבוגרים, הרבה פחות מאשר בחוגים האחרים. יש צנזורה בתוך המערכת,

כמו שאומר חה"כ שאקי, שם זה קיים. לא צריך בעוד שנה לבדוק, בוא

נבדוק כעת במיגזר החרדי. כמה שם האחוז.

זה על רקע מערכת תרבותית אחרת לחלוטין, איך אפשר להשוות. שם

למערכת אין חלק מן הנורמות המקובלות בעולם המערבי של פתיחות, של

חופש עיתונות. דיברתי על הצורך לפנות לעורכי העתונים, אבל לא על

ידי חקיקה. איננו יכולים למנוע. אבל אם אפשר להצניע, לשנות את

גודל האותיות, ואם אפשר לשנות את המונח "התאבדות", כל הדברים האלו

יוכלו לעזור.

אולי ערך קדושת החיים ככזה, איננו מוקנה, נלמד, מועבר

בצורה ראויה, ולצערי יש הוכחות. דהיינו, כל נושא ההתאבדות ונסיון

ההתאבדות היה בעבר עבירה פלילית. בשנים חאחרונות, בכמח חברות

מערביות, נטו להסכים לבטל את הסעיף בדיני העונשין, בחוק הפלילי

ובכך כאילו ניתן אור ירוק שחייך בידיך. האמריקנים הרחיקו לכת,

ובשנים האחרונות אני קורא בספרות המשפטית על The right to die" ,

הזכות למות. בעולם שבו מחשיבים את הזכויות דשים ודנים בזכויות

האדם. בכנסת מצויים בוועדת החוקה בעיצום הכנת חוק זכויות האדם.

יש הרוצים בצורה כל שהיא שיינתן ביטוי לזכות הזאת, הרי זה כאילו

חייך בידיך, ותהיה זו מצוקה קלה או כל סיבה, אם

רוצים לאותת או להתריע, ייתכן שזאת דרך. במלים פשוטות ההנהגה



החברתית, ההנהגה החינוכית איננה חלק אינטגרלי , חייבים לבדוק האם

הערך "קדושת החיים" כערך מוסרי עליון, אוניברסלי, אבל קודם לכל

יהודי, מפני שהתורה הראשונה בעולם שהעמידה את חיי האדם במקום ובכבוד

שהם מצויים בו מאז תרבות המערב, היה התנ"ך.

הטרגדיה של גדעון נקש, שביקש לאפשר לו למות מיתת חסד. המתת

חסד. כל המאבק המשפטי והציבורי הגדול בארה"ב בנוגע לניתוק אנשים

ממכשירי החייאה והנשמה, כאשר סיכויי ההשרדות והחיים הנורמליים הם

אפסיים, באיזו מידה מותר למשפחה, לרופאים, לחברה כולה. בכל מערכת

הסוגיות הזו למעשה נקודת המרכז היא אחת - עד כמה ועד היכן חייו של

אדם הם נושא להכרעה של האדם עצמו או של סביבתו. היהדות בענין הזה

תשובתה חד משמעית וברורה. החיים ניתנו על ידי האל, והאל הוא היחיד

הלוקח את חיי האדם ואין רשות לא בידי האדם עצמו ולא בידי סביבתו

הקרובה או האחרת לנטלם ממנו בטרם זמנו. לא כן התפישה של הזכות למות.

ככל שמדגישים אותה, חוזרים עליה, ואומרים שההתאבדות איננה עבירה,

הנסיון להתאבד איננו עבירה פלילית, באותה המידה שהחברה מקבלת את

הנורמה, היא מאותתת למתאבדים בכוח אותה שנה שבה נתקבל החוק , או של

השנים שלאחריה, שאין כל פגם מוסרי בנטילת חיים על ידי אדם. ומכיון

שהמתאבד, או המנסה להתאבד, ברוב המקרים הוא אדם המצוי עם מצוקתו

ביחידות העילאית, כאשר הוא מחליט להכריע הכרעה מוסרית עליונה, האם

יש טעם לחיים הללו? ואם כן האם אטול אותם במו ידי? לא נראה לי

שהמערכת החינוכית מסוגלת להתמודד התמודדות ערכית חינוכית פילוסופית

ראויה, בשעות חברה, בשעות הוראה של מקצועות הומניים לסוגיהם, ואולי

אפילו לדיונים . פרסום על התאבדות אנחנו קוראים בעמודים הראשונים,

בפרטי פרטים, ואילו דיונים על ערך החיים, קדושת החיים, הזכות למות,

וזו ודאי איננה הזכות בה"א הידיעה. אני מכיר לפחות אלפיים זכויות

שהייתי מונה לפני הזכות למות, במובן הזה התפל, הלא יהודי, הלא

מוסרי, הלא נכון שבמערב מנסים היום לאמץ. ייתכן שזו הדרך אם עוסקים

בוועדת חינוך, אם ההתמודדות תהיה לא רק פסיכולוגית ארטילאית אלא

פסיכולוגית ישימה במערכת בשיעורים, במסרים בין מורים לתלמידים, אולי

דרך אחד הנושאים, כמו שהקדשנו שנתיים לדמוקרטיה, דו קיום יהודים -

ערבים, דתיים - חילוניים, קדושת החיים, ערך חיי האדם והמסגרת היא

רחבה ותכלול נסיון התאבדות והתאבדות , והמתת חסד, נושאים שיוסיפו

לטרוד ולהטריד את כל מי שחיי אדם מעניינים אותו כנושא מרכזי בהוייה

האנושית. ייתכן שמעז יצא מתוק , ייתכן ואם נצליח לחסוך, למנוע

מותם, התאבדותם של שניים-שלושה-ארבעה לשנה, עשינו דבר, כי כל המציל

נפש אחת כאילו קיים עולם מלא, תרמנו תרומה עשירה ומשמעותית ולא רק

נאמר דיבור מסביב תוך הודעה, כפי שזה משתמע, שממילא אין לנו שליטה.

המספרים אינם ברורים. הסטטיסטיקה איננה מדויקת, קשה לעקוב, למנוע

פרסום, זה יפגע בחופש הביטוי, וכאילו הכל אבוד. נרים ידיים. ולצאת

ידי חובה כלפי היומן, נרשום שנסינו, קיימנו יום בן שעתיים בוועדה זו

ובוועדה אחרת. אני מקוה ומאמין שלא זו המטרה. והצעתי בפניכם.

אני באה מתוך מה שנקרא עבודה בשדה, במסגרת בית הספר התיכון.

הקשיים שאנחנו מתמודדים וזה הקושי, הדברים ברורים. זאת אומרת יש

תלמידים שאנחנו יכולים להגיד שהאיתותים שלהם ברורים, ואז הייתי

אומרת במרכאות יותר קל לנו.

איתותית ברורים למי ?)

איתותים ברורים להורים, למחנכים, לחברים. זאת אומרת זו אותה



אוכלוסיה של תלמידים שיכולה לדבר על כך שנמאס להם. או שמגלים

סימפטומים של דכאון , וסימפטומים מאוד בולטים לאנשים שעובדים איתם.

תלמיד יורד בלמודים. התנהגותו משתנה. זאת אומרת דברים שמעל פני

השטח יותר ברורים וכאן אני לא רוצה לחזור על דברי קודמיי. יש

חשיבות גדולה מאוד לרגישות שתהיה. זאת אומרת אמרה לי אם שקראתי

לה לשיחה שהיא חושבת שהילדה שלה נתונה במצוקה, היא מספרת לי כאגב:

הילדה מדברת הרבה על התאבדות, וחשבתי שכמו שכלב נובח לא נושך. זאת

אומרת אם היא מדברת היא לא עושה. הייתי אומרת: יש דבר ברור יותר,

אתה צריך לחדד את העירנות של אנשי החינוך, יש עכשיו מחקרים

מאוניברסיטת חיפה , כיצד דרך דברים שתלמידים כותבים, אתה יכול לזהות

אם יש רגישות לדברים. אצל פרופ' שאולין

המורים יכולים, דרך קריאת עבודות התלמידים לראות אם התלמיד

עלול להתאבד. האם הוא מגלה סימנים.

קיימות הוראות למורים בבית הספר, איך לנהוג במידה והם צופים

ורואים?

כן, בסימנים יותר ברורים הגענו היום, לצערנו, דרך הנסיונות

הקודמים, לגלות או לעורר, הייתי אומרת הרבה יותר רגישות מצד שלושה

גורמים. התלמידים עצמם. חברים, מסתבר שתלמידים סיפרו. בגיל הזה, או

לא רק בגיל הזה, יש הרגשה של לויאלויות. תלמיד ששמע, חבר ששמע

מחברו שהוא מדבר על התאבדות, הרגיש שהוא פוגע בלויאליות של ערך

החברות אם הוא יספר למישהו. זאת אומרת, באותן שיחות שאנחנו מדברים

אחר כך על הענין, מה אנחנו עושים עם תלמידים, צריך לעבוד על כמה

מישורים. מה זה ערך הלויאליות, כשכאן אתה למעשה לויאלי אם אתה דוקא

כן הולך למבוגר. והיו לי דוגמאות עם תלמידים שבאו וסיפרו על תלמידים

אחרים, ותלמידים שהרגישו שאסור להם. זאת אומרת בכיוון אחד של

רגישות. דרך חברים, כשכאן צריך לעבוד על ערך הלויאלי שהוא לשתף

מבוגר.

רגישות אחרת לאותם סימנים ברורים , היא אצל המורים, יש מורים

במגוון שלם. אותם מורים שעובדים בתחום ההומניסטיקה, ספרות,

הסטוריה, תנ"ך, יכולים לגלות דרך כתיבה של תלמידים. ומורים בכיוונים

אחרים יכולים לגלות רגישות, בציור. באה מורה לציור ואומרת: תראי,

התלמיד הזה, אני מרגישה, מביא ציורים שמבטאים משהו, או שהם קודרים

מדי או שהם מבטאים דברים. סימן שאולי אפשר לראות משהו. אולי מורה

להתעמלות, בתחומים לאו דוקא עיוניים. אנחנו אומרים אם מגלים סימן

אל תשאירו את זה כדבר מובן מאליו, תעלו את זה, בואו עם אנשי הצוות,

אם ישנו פסיכולוג בביה"ס או יועץ, אל תשאיר את זה בתחום שלך, נעשה

התדיינות.

הגורם השלישי זה ההורים. מסתבר, וכאן יש לנו בעיה. אני חושבת

שההורים האחראים הראשונים לילדיהם. הסקר עליו סיפרה הגב' נחומוב

שנעשה על ידי מר בנימיני. יש הורים שהם שותפים ויש הורים שהם לא

שותפים. אסור לנו להסיר את האחריות מעצם העובדה. אנחנו נמצאים

לעיתים במצב של ניתוק בין הורים לבית הספר. חלק מההורים מרגישים שאם



ישתפו את בית הספר, זה יפגע בתלמיד, בציון שלו. ואולי אנחנו לא

מעונינים בשיתוף. דרושה זהירות, אנחנו עומדים לפעמים על חבל דק מאוד

בין היסטריה, ובין התכחשות מוחלטת. אנחנו עוסקים בגיל שבמהותו

תופעות לכאורה פתולוגיות, אך הן תופעות של הגיל. הרבה מאוד שאלות

קיומיות, אנחנו רואים אותן ואומרים שהן בחלקן שאלות של הגיל. כדי לא

להיכנס למצב שכל הערה לא תתפרש, שכל תלמיד, הוא מתאבד פוטנציאלי,

אנחנו צריכים לגלות את הרגישות, וכאן טמון הקושי, בין גילוי

הרגישות, ובין לראות כל תלמיד כמתאבד בפוטנציה. וזאת רגישות גדולה.

להבחין בסימנים, אבל לא להיכנס להיסטריה. נעבוד בצוות ונעבוד

הורים-תלמידים-ומורים, נוכל אולי להתקדם. צריכים להיות זהירים.

קיימת אוכלוסיה אחרת, שמשדדת לנו את המערכות. אך נתקלתי

בתלמידים שקלקלו. לא היו סימנים. המשפחות שלימות וחמות מאוד, היתה

סביבה תומכת, התלמידים היו פעילים, היה להם חבר ולא היתה להם מטרה

נכזבת, אידיאולוגיה מסויימת של "ורתר" או כל דבר אחר, זאת אומרת

הקושי בסימנים היותר ברורים הייתי אומרת, הרגישות היא גדולה יותר.

להבחין באותם תלמידים, שזה טבוע בהם, צריכים להיות ערים לדברים האלה

שלפעמים משבשים את נסיונות האיתור.

תמיד תהיה קבוצה, המשדדת לנו את המצב. ולכן לגבי המניעה,

שיתוף ההורים, שיתוף מורים ומחנכים, ובמובן שהעיר כאן חה"כ שאקי

בנושא הערכים, ההתאבדות היא סימפטום. היא לא בעייה קיימת בפני

עצמה, כמו שהסמים הם סימפטום . זאת אומרת אם אני אציב את החיים מול

המוות, אם אני מחדיר ערכים מסויימים, אני צריך למנוע את זיהוי

ההתאבדות כמוות.

קיימים נסיונות התאבדות, והתאבדות שיצאה לפועל. יש הרבה יותר

נסיונות התאבדות מכפי שאנחנו יודעים, ומכפי שאולי מצינעת הפרט

צריכים לדעת. הפירסום שלילי גם כגורם מעודד או ההידבקות בתוך הכיתה.

אם הדברים ידועים, נודעים לתלמידים בכיתה, חשוב מאוד לדבר עם

התלמידים. שלא כמו בנושא אמצעי התקשורת שאנחנו רוצים למנוע, אני

חושבת שאחד הדברים שצריכים להיות בן מדוברים על ידי מחנכים,

ויועצים, זה כשהדבר קורה בתוך בית הספר, ולא לכסות את זה במעטה של

שתיקה, מצד שני לא כל נסיון צריך לעלות לדיון. כי זה מקבל את

אלמנט ההידבקות. בארה"ב, היו נסיונות בקבוצות, בשניים , בשלושה,

וכדומה. לכן כשעוברת תקופת זמן, הדברים נרגעים. ללא ספק יש

חשיבות גדולה לעבודה עם התלמידים. אני מברכת על פעילויות שנעשות

במצבי לחץ, על ידי פסיכולוגים. לפעמים יש הרגשה שההורים מסוכסכים

עם הילד, ואולי לא כדאי לשתף אותו. אצלנו נהוג, שההורים הם השותפים

הראשונים. זאת אומרת אנחנו משוחחים איתם, אנחנו גם אומרים לתלמיד.

ההורים הם בחזית הראשונה שצריכים לדעת. צריך לעבוד איתם. לא רק

מסירת הודעה של דובר בית הספר. ללא ספק עבודה משותפת בדברים האלה.

לפני שנתיים התפרסם מאמר גדול מאוד בסוף שבוע, ששם העלו, לצערנו

תלמיד שלנו בבית הספר, שהפך לגיבור. לדמות הזדהות. ואמרו לי תלמידים

הוא עוצב בצורה כל כך נהדרת, תלמיד שהכל היה לו, והכל טוב, זאת

אם הוא אז למה לא אני? ולמה שלא תהיה לי הזדהות. והזדהות

חזקה קיימת. וכשמפרטים "הוא ירה, הוא לקח גלולות, הוא לקח חבל, היא

עשתה עם שקית

כמו שאומרים שסרטים מסויימים נותנים רעיונות)

אני לא רוצה להגיד שרק אמצעי התקשורת . ללא ספק, הנושא הרבה יותר

סבוך מבחינה פסיכולוגית, ואנחנו לא נכנסים לכל המניעים והתופעות



הקיימות. אבל אם יש, אחוז מסוים של השפעה בוועדה, אם היינו יכולים

לצאת מפה עם סכומים מועילים, אני חושבת שהיה לזה ערך רב.

י. בן איתמר;

וקשוב לעשות את האבחנה בין התאבדות על רקע של מצב מצוקה, לבין

מצב שבו נער או נערה מתאבדים על רקע התלבטות בשאלת משמעות החיים,

ואני מדבר על הצד הפרקטי של האבחנה. אני אגיע לצד העקרוני. עובדה

שזה בנסיבות שונות, תלמיד, ילד, עבור עצמו לא יגדיר מצב במצוקה אלא

יחליט (אם המילה החלטה רלבנטית פה) שאין טעם בהמשך חייו, אני מוכן

לתת לגיטימציה עקרונית בשאלת הזכות לחיות. מדובר בשני סוגים של

התאבדויות וצריך לשים לב אליהם, בשניהם יש איתותים. גם במצב מצוקה

יש איתותים ונסיבות שיכולות להצביע, גם אם לא בוודאות, שהנער או

הנערה מתחבטים בשאלת משמעות החיים לפחות בשיחות עם חברים. אני רוצה

לגעת אולי קצת גם בשאלה העקרונית שחה"כ שאקי העלה. הייתי ניגש

לדיון של קדושת החיים בהחלט לא דרך החוק נגד התאבדויות. אני לא חושב

שההתמודדות כזאת היתה מועילה.

(א.ח. שאקי; במקצועות הומניים. אני כמשפטן אמרתי שזה שבארץ

ביטלנו את זה זה אולי בתת ההכרה השפיע)

אינני יודע, הייתי מייחס לזה חשיבות שולית. אבל בהחלט שאלת

המתת חסד, היא שאלה טובה להעלות את דיון קדושת החיים. היא אגב לא

שאלה שיכולה לעלות רק מנקודת מבט דתית, אלא גם מנקודת מבט חילונית.

כלומר, הרצון לבלום את היכולת של בני אדם ליטול חיים ממישהו אחר.

לא חייב לעלות מנקודת מבט דתית. אני ודאי הייתי רואה לברכה שנושא

קדושת החיים יתפוש מקום מרכזי במערכת החינוך.

כשמדובר בתלמידים טעוני טיפוח, אחת חבעיות חיא מודעות

ההורים. אני חושב שהיום במערכת החינוך הנושא נדון וטופל, כך

שתלמידים ומורים מודעים. אני חושב שהבעיה בהרבה מקרים ובייחוד

באוכלוסיות טעונות טיפוח, היא ההורים . ישנם הורים שימנעו מילדיהם

ללכת לטיפול, גם אם בדרך של אי מתן לגיטימציה, כלומר ההורה יגיד

זה לא גברי ללכת לטיפול. לאוכלוסיה טעונת

הטיפוח יש גם בעיה נוספת, ילד בבית ספר אינטגרטיבי נתקל בנורמות

אחרות מאלה שהוא גדל עליהן בבית, הוא מוצא סתירה חריפח, במתירנות

או בתחומים אחרים, והסתירה יוצרת מצוקח. אבל זה אפייני לאוכלוסיה

שהיא טעונת טיפוח. בעיה אחרת שעולה מבעיית התאבדויות, זה ריאקציות

השרשרת. אצלנו היתה התאבדות, ולא היה ברור אם הילדה התאבדה או

ניסתה לאותת על מצוקה ונפלה מן החלון. זה לא ניתן לקבוע עד היום. על

כל פנים, אחרי מקרה כזה, מיד קורית ריאקצית שרשרת. ראשית, צפות

בעיות אצל תלמידים שהיו בעייתיים לפני כן. זה מגביר אצלם את הלבטים

בסוגיה. מצד שני - ישנם תלמידים שהם במצוקה, אבל במצב נפשי מספיק

חזק כדי לעשות מניפולציה של המצוקה. זאת אומרת , היו מקרים בבית

הספר, שתלמידים בתום שנת הלימודים איימו שבמקרה שנחליט להעביר אותם

מגמה, להוריד מסלול, להשאיר כיתה או להרחיק מבית הספר. הגבול בין

מניפולציה כזאת לבין הילד במצב מצוקה הוא דק. לכן חייבים להתייחס

לזה כאל מצב מצוקה, אבל היו בהחלט דברים שניתן להגדיר אותם

במניפולציה.

המערכת יכולה לשנות מגמות או גישה לגבי תלמיד מתוך חשש שהוא

יתאבד?

י. בן איתמר;

תראה, אין נוסחה קבועה במקרים האלה. ודאי הוא שילד משמיע איום,

יש נטיה גדולה יותר לבדוק פתרונות אלטרנטיביים עבורו. נגיד

בהגינות, וחשוב לעשות את זה, שמא יש קמצוץ חשש שהוא יבצע. אם כי

צריך להיזהר מלהיסחף למצב שבו הילדים יבינו שניתן לעשות מינפולציה

כזאת. המצב עדין מאוד. וודאי חייבים לנסות למצוא פתרונות.

ציוני בחינות הבגרות)

זה יכול להגיע לכך, אני יודע שהיה מקרה של תלמידה שנתנו לה הזדמנות

לגשת עוד פעם לבחינות, כי היה איתות של מצב מצוקה. זה לא החלטת

מורים אלא בגדר חיפוש האפשרויות. שתי הערות נוספות למה שנאמר על

ידי קודמיי. אני קצת מתקשה להאמין שכל כך קשה לאסוף נתונים. לגבי

התאבדויות שהיו בבתי ספר, נדמה לי שמנהלי מחוזות במשרד החינוך

יכולים למסור, וכך נתון אחד ניתן להשיג, אנחנו לא לגמרי מגששים

באפילה. יש תקנות שנוגעות למסירת אינפורמציה למנהלי מחוזות במשרד

החינוך. יש קטגוריות מסויימות של נתונים שאפשר לאסוף, ואני קצת

מופתע לשמוע את מה שנאמר כאן. בסוגיית העיתונות - מה שהטריד אותי

כמנהל לאחר המקרה היה סגנון הדיווח, ולא עצם הדיווח עצמו. הטריד

אותי שבטרם הילדה הגיעה לבית החולים, כשעוד היתה בחיים, כבר התייצבו

כמה עתונאים ורצו לראיין אותי, במבט לאחור הטריד אותי הסגנון,

הסנסציונליזם. את עצם הדיווח אני לא חושב שניתן לאסור, מעצם העובדה

שיודעים וזה עובר, אני לא חושב שזה בריא לאסור. אבל, ענין הסגנון

זקוק להידברות עם עורכי עתונים. נתקלתי בכתבים, שחלקם רצו לצורך

הסנסציונליזם להראות שכתמי הדם נשארו עוד כמה דקות. לפני כן היו

אין ספור בעיות והוא רצה להראות שהן לא נוקו עד הסוף. ולכן בחן

אותם בזכוכית מגדלת. אחרים נטלו תלמידים שבאותה הזדמנות הכתירו עצמם

כחברים של המתאבדת, והם משכבת לימודים אחרת, צעירים ממנה ובקושי

הכירו אותה, תמיד יהיה מישהו שרוצה לענות לעתונאי. הבעיה היא

בצורת הדיווח מעצם הדיווח עצמו.

כיועצת בחטיבה העליונה, אנחנו אומרים שבהתאבדות יש רק שלילה.

מצחיק וציני להגיד, שכתוצאה מההתאבדות שקרתה לנו בשנה שעברה, (אני

מדברת על אותו בית ספר בגילה), היתה פתיחות גדולה של התלמידים. א.

- לאיתותים, את זה אני יודעת מתוך נסיון, פגישות, שיחות רבות שהיו

לי עם תלמידים בשכבות העליונות, מצוקות, ופחדים שעלו וטופלו יותר

טוב. אני אני לא יודעת איך אנחנו יכולים לגרום לכך שאותו מצב שהיה

בשנה שעברה, יימשך. כשיש מצוקות או איתותים שחברים סיפרו, חם לא

הרגישו כפי שאמרת חוסר לויאליות. הם הרגישו לויאליות בכך שהם באים

ומספרים. אילו היינו יכולים למצוא דרך לשמור על המצב הזה, באופן

תמידי, שאותתו לנו, לאו דוקא בתחום בית הספר, על מקרה של תלמידה בת

16 ששכנה לה התאבדה, היא פחדה לעלות במדרגות בלילה. לפני זה היא לא

ניגשה אלי, היתה לנו שיחה מאוד ארוכה , ועבדנו על הנושא הזה עם האם

וכד'. אלו דברים שהיא יכלה להמשיך איתם שנים. אחרי הטיפול והשיחות

הוקל לה. אז אני שואלת את עצמי אם קורים מקרים כאלה, המערכת צריכה



למצוא כלים לטיפול על מי מנוחות, לשמור על איזון להמשיך בזה אולי

כתוצאה ממה שאתה אומר, דרך תכנית, לויאלויות של חברים אולי לא

בתחומים האלה. כן לדווח, והיו לי הרבה מאוד מקרים אחרי המקרה הזה,

של טיפול מניעתי.

קורה מקרה, עוברים לכוננות. כולם מודעים.

יש מקום לדעתכם שיהיה מידי פעם בבית ספר דיון על נושאים

קשורים, בלי לקרוא לילד בשמו, מסביב לנקודה, ולא לגעת בה? שהרי לפי

הדברים שאני שומע מכן או מכם, הנגיעה בנקודה יכולה לעורר דברים. אבל

כשאתה דש ולמורים אולי צריכות להיות רגישויות. לחנך את המורה

לרגישות, אני לא חושב שזה המשפט הטוב ביותר לצורך ההוראה בישראל.

השאלה האם יש דברים כאלה בידי המורה .

תתיחסו אל זה בהמשך הדיון. יש לנו עוד זמן להחליף מחשבות

ש. קנלר;

אנסה להתייחס לכמה שאלות שאתה העלית, מתוך הנחה שאתה מחפש את

הערך איך הציבור יכול לתמוך במערכות הקימות. הנושא מאוד סבוך,

כלומר קשה מאוד לשים את הדברים על נקודה ספציפית ולהגיד בעזרתה

נפתור. אולי חיבור כמה דברים יחד, יש פה הרבה מיסטיות של גיל

ההתבגרות שמתווספת מבחינת הגלוריפיקציה, הפילוסופיה של החיים וכו'.

אני חושב שזה לא מקרה שאתה מעלה את זה בתקופה זאת, כי הנושא קיבל

הרבה יותר לגיטימציה, הוא יותר מדובר. פעם אולי ניסו להסתיר אותו,

ואני אתייחס לצד הסטיגמטי של הענין הזה. הייתי אומר שניתן לחפש

את מקורות התמיכה בכמה מישורים. אני רוצה להתייחס לתקשורת. לא צריך

להעלים. כלומר, היתה הצעה של חה"כ שאקי שאמר לעשות מעין דממת

דיווח. אני חושב זכות הציבור לדעת. אתה צודק אם אתה רוצה להצניע את

הידיעה. אנחנו חותרים שזה יישאר במסגרת הדיווח הענייני שהמקרה קרה,

לא תהיה כניסה חופשית של עתונאים לתוך המערכות לחפש את הסנסציה בין

שזה בכתמי דם או למצוא תלמידים שמתייחסים לנושא, לפעמים בלשון:

"אנחנו מחכים למקרה הבא", או "אנחנו לא בטוחים מי יהיה המקרה הבא",

מה שכמובן מעורר ציפיות מסויימות שיהיה המקרה הבא. המאמר שהוזכר,

במוסף של מעריב היה ראיון של הורים. ואנחנו צריכים להביא בחשבון

שההורים מתלבטים עם הבעיה. אחרי. כלומר: למה זה קרה, למה זה קרה

לנו, ולפעמים יש נסיון לגלוריפיקציה אחרי המוות, להגיד - הוא היה

כזה והוא היה טוב, ללא כוונה, הופכים אותו לגיבור או למקרה מובן של

התאבדות, בלי שתהיה ביקורת כלשהי. בתקשורת הייתי אומר : דיווח

ענייני. לפי דעתי אין להסתיר אותו ולמנוע אותו. לא צריך כתבות ראווה

מצד תלמידים או מצד הורים. לא צריך להרשות כניסה חופשית של עתונאים

לחפש את הסנסציה, אלא הדיווח טהור.

לגבי ההורים, יש מה לעשות שלא עשינו עד כה. וזה לחזק את ההורים

ברגישות ובהתמודדות עם אותם איתותים שאולי עולים. יש היום תופעות



ניכור מסוים, בעיקר בגיל ההתבגרות, שהורים נסוגים או מפחדים מן

ההתמודדות, סומכים על המערכות, דוגמת בית הספר, אם זה עולה הוא

יטפל. גם כאשר הכתובות קיימות, יהיה זה שפ"י, יועץ בית ספר, גוף

כלשהו אחר, לא תמיד הכתובת מנוצלת. יש עדיין הרגשה אצל משפחות

מסויימות, שלא קיבלו את ההדרכה המתאימה, שיש סטיגמה להיעזר במישהו

אחר. יש הרבה אמביציה לפתור את זה לבד, וכך הרבה פעמים זה לא לפתור,

כלומר להישאר עם הבעיה ללא פתרון. יכול להיות שבנושא זה יש מקום

לתקשורת להבהיר לא סביב נושא קונקרטי מסוים, אלא יש הרבה מדורים של

הדרכת הורים בנושאים שונים, ואם הדבר נעשה בצורה מבוקרת ונכונה,

יכול להיות שהתקשורת יכולה להוות מנוף חיובי ולא הרסני. אולי, אם

שפ"י יחזק את הדבר , אולי אפשר להיעזר במשרד הבריאות. יש לנו תופעה

שלא התייחסנו אליה היום, מדובר על סמים ואלכוהוליזם והתופעה של

אנורקסיה, אשר מאותתת, כלומר עצם ההרעבה העצמית ודאי מעידה על

איזושהי מצוקה. אולי דרך משרד הבריאות אנחנו יכולים לדעת מקרים

שמטופלים בכך. לא הייתי מנתק אותו לגמרי ומדבר רק על סמים

ואלכוהוליזם. בתוך מערכת החינוך, אתם ועדת החינוך והתרבות של הכנסת,

אני חושב שניתן לעמוד על המשמר שבמסגרת כל הקיצוצים שמאיימים על

מערכת החינוך, שירותי הייעוץ לא יהיו הראשונים שעליהם יונף הגרדום,

בעיקר אם מדובר על שירותי ייעוץ מטופחים ומאומנים.

שנים וחצי מיליון שקלים שאמורים להיות מקוצצים

לפי הצעת התקציב שעדיין לא אושרה, חלים בדיוק על הקטע הזה של

המערכות התומכות והייעוץ)

כאן יש לנו לעבוד יחד בפרך, כי שירותי הייעוץ הם בהחלט גוף חשוב,

תומך, אם הם ממלאים את תפקידם כראוי, הם מנוף תשוב בתוך המערכת.

הייתי מעלה על הדעת לזמנים טובים יותר ולא לעתיד הקרוב, אם ירווח

לנו אי פעם במדינה הזאת, צריך מבחינת ועדת החינוך של הכנסת, לשאוף

להקטנת הכיתות. אני חושב שאם אין לנו מסגרות, ואני מדבר בעיקר על

החינוך בעיר, לא על מסגרות חינוכיות קטנות. מורה ממוצע בעיר

מתמודד עם 40 תלמידים בכתה, ואם לצורך משרתו הוא צריך ללמד בממוצע 6

כיתות להגיע למשרה מלאה, אנחנו מדברים על היכרות או על עבודה עם

240 ילדים. דיברנו כאן על איתותים, רגישות, האפשרות להגיע

להידברות עם אותו תלמיד . בואו נכיר גם את המציאות.

(היו"ר נ. רז; זה פן חדש ומעניין לנושא של גודל הכיתה.)

אילו יכולנו בתוך המערכת להכניס מספר שיעורים בשבוע, מספר שיעורים

בשבוע. שבהן מחנך כיתה או כל מורה אחר, היה יכול לשוחח גם עם 20

תלמידים ולא רק עם 40 תלמידים, היינו מתקרבים.

(היו"ר נ. רז; יש לך בבית הספר כמה וכמה שיעורים ביום

שהתלמידים לא יושבים בקבוצות של 40, אלא בקבוצות קטנות יותר , שאלה

היא אם בקבוצות קטנות המורה שם לב.)

האם אתה מתכוון לשיעורי מעבדה.

(היו"ר נ. רז; לא. כל מיני קבוצות . הקבצות, רמות וכל זה. אבל

אנחנו מסכימים.)

שאלת על מצבי הלחץ. אנחנו עלולים להיאחז במצבים בולטים,

מחוצנים של הלחץ. זה יכול להיות המכתב של החברה שאומרת : אני מנתקת

קשרים איתך כו'. כלומר אנחנו צריכים להתמודד דוקא עם הרמזים

העמומים, הלא מאותתים, גם זאת סכנה. בתוך כיתה של 40, כמה שלא תרצה

יש כאלה שאינם מדברים, אינם מתבלטים , המורה איננו מגיע אליהם והם

נושאים הכל בתוכם פנימה. זה מורכב, קשה להגיד אם נהיה יותר ערים

לתקופות באביב, לתקופות לפני בחינות, למי שמצייר או כותב. להדרכת

ההורים יש מבוכה כמה הם יכולים להיות, אני רואה את זה גם בעיתונות



הרבה פעמים שואלים, האם מותר לי לקרוא את היומן של הילד? והאם מותר

לי לקרוא פתק שבכיס. בדיסקרטית, האינדיסקרטיות. יש הרבה מאוד שאלות

שבהן אני חושב נוכל להדריך הורים.

בטח לא למצוא פתק של ילד ולהקריא אותו באוזני

כל הכיתה).

מ. מזרחי;

אם מחנך נותן שעה שבועית בכיתה אינני יודע כיצד רוצים שאותו

מחנך יתן תשומת לב לילד, הגישה כאילו כל מורה יכול להרגיש

בסימנים, אני מצטער לומר, מנסיון שלנו יש, ואנחנו מפעילים קו פתוח

לילדים במצוקה, 24 שעות ביממה, ארגון ההורים, כבר שנה שניה. מתוך

טלפונים שאנחנו מקבלים מנערים שונים, יש לנו סטטיסטיקה. לגבי נושא

המתאבדים לא לחצנו. לגבי נושאים אחרים עשינו סטטיסטיקה כעבור שנה

מהפעלת הקו, ויש לנו נתונים די מדאיגים, הילד בבית הספר, כמעט ולא

פונה ליועצת. ואני אומר את זה בחרדה רבה. יש לזה סיבות. אנחנו

אולי אתה רוצה שאנחנו נפנה. הוא אומר: לא, אני

ליועצת בית הספר לא רוצה. למה? סטיגמה שתיווצר לו. ישנה בעיה

לילדים, לפנות ליועצת כאילו הוא פותח כרטיס, יוצר דבר שילווה

אותו, בדומה לתיק במשטרה. יותר מזה, אצל נערים יותר בוגרים אנחנו

נשאלים בטלפון, האם זה לא יועבר לצה"ל. אמרתי לא פעם, אנחנו מפנים

אותם נערים שאנחנו רואים שזה לא עוזר, ואי אפשר להפנות, אנחנו בדרך

כלל מעדיפים שזה ייעשה במסגרת ביה"ס כי זה תפקידה של היועצת והיא

מכירה יותר טוב. אבל כשאין לנו ברירה, לא פעם מפנים נערים יותר

בוגרים למסגרת ייעוץ פסיכולוגי במסגרת הרשות המקומית. אנחנו

בודקים אפשרות להקים אצלנו ייעוץ במסגרת הארגון, ייעוץ של פעם או

פעמיים בשבוע, לקבל את אותם נערים שבשום אופן לא מוכנים לקבל עזרה.

עם כל הכבוד לבעיות תקציביות, והשאלה איפה צריך לקצץ. האם בנושא

כזה רגיש, אם מקצצים לדעתי ביועצים פסיכולוגים שגם הם היום נמצאים

במספר מאגד מצומצם בבתי הספר, ישנם בתי ספר שהמנהל הוא גם היועץ.

אני מכיר בית ספר שפניתי אליו במקרה של נער מסוים, ושאלתי מי

אני. בית ספר מקיף באשדוד. מבחינה זאת אני

חושב, בהחלט צריך לתת את הכלים, ולא רק להציע הצעות.

לאחר כל מקרה שיש בעיתונות, למחרת התורן בקו כבר יודע שמחכה

לו יום עומס. מדוע? מפני שהוא מקבל למחרת, בנושא הזה, לפחות ב-20-

30% יותר טלפונים. אם זה בארגון ואם זה אותו מתנדב שעובד בקו שאנחנו

מעבירים לו את השיחות. נושא התקשורת קיים. השאלה אם אנחנו יכולים

לפנות לתקשורת. ברור שלא ניתן למנוע, אבל לעשות את זה בצינעה,

באותיות קטנות ולא בחצאי עמודים ראשונים או אחרונים. לכן, מבחינה

זו יש מקום לוועדה לפנות לתקשורת., יש דבר שגם המנהלים, בתי ספר,

מורים לא תמיד יודעים איך לגשת למקרים כאלה. השאלה שנשאלה ולא

קיבלנו תשובה, האם יש איזה הנחיות למורים, לתמידים, להורים? במקרים

כאלה מקבלים נער או נערה כזו, ושואלים, אפשר לפנות להורים שלך? כדי

לראות אם הם מעורים או לא מעורים. אז לפעמים עונים : לא. אז אין לי

ברירה, אני לא פונה. ואז אני אומר לו: אתה מוכן שאני אדבר עם היועצת

או עם המורה. מדוע אני אומר? יש לי רושם שלא תמיד המנהלים והמורים

מודעים כשילד מגיע למצב כזה. עובדה שכאשר אנחנו פונים אליהם מתברר

שהם לא היו מודעים. הרגשנו. ככה הם אומרים.

אני רוצה להתחיל עם המערך המסייע, ולהגיד לך תודה על שהעלית

את זה, לא היה לי נעים שאני אעלה את זה כאילו שזה הלק שלנו. יש

ציפיות גבוהות מאוד מהמערך המסייע היום. כל הנושא בההלט באהריותו

של המערך המסייע. פסיכולוגים, יועצים וגורמים נוספים. ובאמת, כל

הזמן, כפי שצויין כאן, יש סכנת קיצוץ. אני רוצה לבקש מכם שתקהו את

זה לתשומת לבכם. אם אנהנו מדברים על גוף שצריך לקחת אחריות על

הנושא, וצריך להדריך וצריך לנסות להעלות את המודעות ואת הרגישות,

דברים רבים חוזקו והועלו מהדש, אני חושבת שאנחנו צריכים לתת את

הדעת, ואני רוצה להודות לוועדה שהעלתה את הנושא הרגיש הזה, ישנה

נטיה מאוד רבה להדחיק ולהכחיש, כפי שזה קורה במערכת, באמת רוצה

להודות בשם שפ"י שהנושא עלה לדיון. המצוקות היום הן אולי יותר רבות

מאשר היו אפילו בתקופה של "הצעיר ורתר". כי בעבר זה התקשר ללימודים.

והנוער שלנו נתון יותר במצוקות מאשר בתקופה ההיא באירופה או

בגרמניה.

אנחנו צריכים לעשות הפרדה בין מצבי לחץ הקשורים לחיים

היומיומיים, שקוראים להם משברים התפתחותיים, צריכים לתת לנערים

לעבור את זה. תלמיד שעובר מכיתה ט' ל-י' הוא במשבר מסוים. נער

שהולך לצבא הוא במשבר. יש משברים התפתחותיים, ככה הגדיר אותם

אריקסון בזמנו. שאנחנו צריכים בתמיכה מסויימת לעבור את המשברים

האלו. כדי שיהיו מחוסנים מספיק למשברים שאינם התפתחותיים. כשאנחנו

מדברים על מצבי לחץ בבתי ספר, אנחנו מדברים על התערבות יותר, מצבי

לחץ של אסון, שהם בלתי צפויים ויוצרים בלבול במערכת, כמו התאבדות,

שיוצרת במערכת ולכן אנשי מקצוע צריכים לארגן את הבלבול הזה. בגלל

האיום של הנושא הזה, הקושי להתמודד, מצב להץ אקוטי, אסון, ולכן

הכוחות המקצועיים צריכים להתערב יותר מאשר במצבים הרגילים שאנחנו

חושבים שהצוות הוא הראשון. המחנך בראש וראשונה זה האדם הקרוב

לתלמידים והוא חייב להכיר את כל אותן הנקודות, האיפיונים, האיתותים,

ואת כל האוכלוסיה שנמצאת במצב סיכון גבוה. כמובן שאין לנו תשובות

לכל נער ונערה. בודאי שאין איתות מכל מקום, יש גבול ליכולת

המקצועית שלנו, של המחנכים ושל כל האוכלוסיה. בוודאי שיקרו מקרים

שלא היה בהם איתות. אבל אנחנו מתייחסים לאותם המקרים שקיימים

איתותים ואנחנו יכולים לתת את הדעת, לדבר ולנסות לעבוד עם אותם

הנערים שמאותתים. ובעצם הם מבקשים עזרה.

ישנם מקרים של נסיונות. כשנערה בולעת 30 כדור ואחר כך רצה

בלעתי 30 כדור. זאת אומרת שהיא ביקשה לומר לנו: אני

במצוקה, בואו תעזרו לי, ולא היתה לה דרך אחרת אלא לבלוע כדורים.

זה יהיה נכון לומר, שבבתי ספר דתיים, או במיגזר הדתי, ואני

בכוונה לא שואל על החרדיים, התופעות האלה הן פחות, או יותר?

אני יודעת שגם בבתי ספר דתיים זה קורה. בירושלים אני מכירה

מקרים, אני מכירה את האירוע כולו. זה קורה גם בבתי ספר. אין הבדל.

לגבי נתונים, אני רוצה לקרוא כאן שורה אחת: "למרות מאמציה לא



הצליחה הוועדה להשיג נתונים אמינים בהקשר להיקף הבעיה". זו ועדה

שישבה ועבדה על זה. וזה לא כל כך משמעותי אם אנחנו יודעים שפה

שלושה ושם חמישה. אנחנו יודעים לגבי כל מקרה אנחנו צריכים לתת את

הדעת, ויש כידוע יותר ממקרה אחד.

אפשר להוציא נתונים מכל מנהלי המחוזות, יש

די ו וחים.)

הוועדה שהוסמכה וקיבלה מנדט מהמנכ"ל, לא הצליחה. אולי לא כל המקרים

מגיעים למנהל המוסד. יש מקרים בהם המנהל מחליט.

אני חוזרת להורים. לא רק שהם שותפים, הם הראשונים שהם צריכים

גם לדעת ולהם האחריות. נשאלה השאלה מה עושים הורים שאינם רוצים

לקחת את הילד לטיפול. הדרך היחידה שיש לנו זה להעמידם על חומרת

המצב, לנסות לשכנע אותם, להסביר להם מה יכול לקרות אם הם לא יעשו,

ונקבל את גבול היכולת שלנו. אנחנו צריכים להכיר בגבולות שלנו. אחרי

שעשינו כל שאפשר היה לעשות, וההורים לוקחים על עצמם את חוסר הרצון

לקחת אותם לטיפול, אין לנו יכולת להכריח אותם, ולהשפיע יותר. חשוב

לקיים מפגשים עם הורים בבתי ספר, זה אפשרי, זאת אומרת לא מיד,

בעיקר כשיש אירוע כזה בבית הספר ההורים מאוד מבקשים את הפגישות

האלו, הדרכה בנושא, ומאוד חשוב לחזק את ההורים שמתחילים לפחד כיצד

לחנך את הילדים שלהם.

ב-11 הביתה או אולי אחרי זה הם יתאבדו. האם מותר להם לדרוש דברים?

הם מאבדים את כוח החינוך שלחם, ונכנסים למילכוד. לכן חשוב מאוד,

וזה נעשה. בדרך כלל, אחרי שיש אירוע, כמו שקרה ברמת השרון, או בתל

אביב, מפגישים את ההורים ונותנים הדרכה עד כמה שאפשר. מסבירים על

האיתותים ועל הצורך, כשהקושי הוא לא שלהם. כשזה קרה אצל מישהו אחר,

יותר קל, יותר פתוחים גם לשמוע למה חשוב לשים לב וכיצד אפשר לאבחן

איתותים, למה זה חשוב לשתף אנשי מקצוע. הם יותר פתוחים ויותר

מוכנים לשתף איתנו פעולה. אנחנו יודעים שקיימת הכחשה והדחקה רבה

מאוד, גם למנהלי בתי ספר. אנחנו בהחלט יודעים שיש מנהלים שלא רוצים

אם לא נדבר, אז לא נעורר. הטיפול בנושא הזה. הוא

צריך להיות יותר כללי, טיפול בהתאבדות בסמים, באלכוהול, באנורקסיה,

כחלק של בריאות הנפש בבית הספר. זאת אומרת לא להתמקד.

אלא כחלק. זח ברמה מהעתיד. כשאנחנו מודעים לצרכים של המתבגרים בתחום

בריאות הנפש, ייכנסו המחנכים, יקבלו הדרכה מתאימה, אנשי מקצוע, מערך

מסייע בבית הספר, וזו הרמה מהעתיד, שהיא מאוד חשובה. בעת משבר קשה

להכין את המחנכים שייכנסו לכיתות אם הם לא היו מוכנים מראש. הם כבר

בשלב הבלבול שציינתי, הם נכנסים לרמה אישית, ואחר כך ישנה הרמה

שקורה האירוע, וכל אנשי המקצוע מתגייסים לזה, ואם יש צורך, ישנם

כוחות נוספים. וכשרמת המחנכים צריכה להיות ברמה אישית , שהיא מאוד

חשובה, משום שגם למחנכים יש קשיים, גם לחם יש מתבגרים,והם צריכים

להתמודד, גם להם יש שאלות קיומיות, ולכן הרמה האישית מאוד חשובה.

חשוב שבית הספר, כמערכת, והמערכות היום מאוד גדולות. בית ספר

מקיף עם 8-10 כיתות מקבילות וכו'. המערכת צריכה להיות בנויה כך

שהיועץ ידאג שלכל ילד תהיה כתובת למי לפנות. הוא יכול לפנות למחנך,

הוא יכול לפנות למורה מקצועי, לאחות, שתחיח לו כתובת. אני רואה

כתפקיד היועץ לא בטיפול האישי במערכת כזאת גדולה, יותר להדריך את

המחנכים, להדריך הדרכה יותר רחבה כדי שלילד תהיה כתובת. היועץ לא

יוכל לכסות טיפול אישי לכל תלמיד במערכות גדולות כאלה.



י. בן איתמר;

מנהלים ומורים שלא מודעים לבעיה, מנסים להכחיש אותה זהו גזע

הולך ונעלם. מערכת החינוך היום היא פתוחה, רגישה, אך יש גבול

ליכולתם של אנשים להתמודד עם כל הבעיות. ואף אחד לא הצליח לפתור

בעיות קיומיות גדולות במסגרת מערכת החינוך. ובוודאי שחלק מן המקרים

הבעיה שהיא שיתוף פעולה של הורים. ודאי שצריך תמיד לגלות יתר

עירנות. נדמה לי שאחוז המנהלים והמורים שלא מגלים לזה רגישות הוא

נמוך מאוד.

תפקידנו כוועדת חינוך לעשות בנושא החשוב והרגיש הזה. נפנה

למועצת העיתונות, ועדת העורכים, ועדת האתיקה, נפנה אליהם באופן

רשמי, מסודר, נמסור שקיימנו דיון בנושא, ואנחנו פונים אליכם

ומבקשים לרגל הסוג המיוחד של הנושא , שידיעות בנושא הזה לא תזכינה

להבלטה מיוחדת, או נגיד אפילו לצור, וכן להימנע מאיזכור שמות. ככל

האפשר. ונפרט מדוע.

אני רוצה לבדוק באמצעות היועצים המשפטיים של ועדת החינוך

שעומדים בכנסת לעזרתנו. האם אפשר באמצעות חקיקה לעשות משהו בענין,

מהיבט צינעת הפרט, לפחות לגבי תלמידים, אם כי תהיה פה בעיה כללית

של פרסומים. אבל לגבי תלמידים במיוחד, אם אפשר להשתמש בחקיקה שתגרום

בעצם לתוצאה שאנחנו מדברים עליה. להוריד את הענין מרמה של סנסציה,

או תאסור את הטיפול בנושא באופן כזה. חברה ממעגן מיכאל השייכת

לאגודה, - ישנה אגודה עולמית של אנשים שמתאגדים לבחור לעצמם את

השעה, הזמן, המצב שבו הם רוצים להפסיק את חייהם.- והיא שמה על עצמה,

באופן לגמרי שקט את שקית הניילון, סגרה אותה, וסיימה את חייה באופן

כזה. היתה על זה כתבה מפורטת במידה כזאת , הוראות לך תתרגל ותנסה

בעצמך. לגרום שענינים כאלה שיש להם השלכה על עידוד לילדים

מסו י ימים לנסות את הדבר הזה. גם חקיקה וגם פניה לאמצעי התקשורת.

שמהתי מאוד לשמוע שיש לכם קו פתוח, אפשרות לנערים במצוקה לפנות אל

מישהו ולקבל ממנו סיוע כלשהו. את נושא המאבקים שלנו לגבי אי

קיצוצים בתקציב, או מניעת קיצוצים בתקציב, קיבלנו (ואני בטוח שגם

חברים אחרים בוועדת חינוך) איזה פן נוסף של הפגיעה בחינוך. גם

מההיבט שאין מערך תומך מספיק של יועצים ופסיכולוגים, וגם מהיבט

גודל הכיתה. בועד ההורים. אני רוצה לעמוד על שתי נקודות: הורים

וסמינרים (המוסדות להכשרת עובדי הוראה) . בנוגע להורים, אני בטוח

שאתם עושים את זה, אבל אולי כתוצאה מהדיון (אנחנו לא דנו בזה, כאן

בוועדת החינוך בשנים האחרונות) אולי תקחו יוזמה, לתדרך את ועדי

ההורים שלכם במקומות ולעורר אותם לשאלה, בכדי שההורים יבינו את

תפקידם גם בהיבט מצוקות ילדיהם, והסכנות שילדים בגילאים מסויימים

אמורים לעמוד בהם. איך הם משחקים תפקיד חיובי או שלילי בנושא

כהורים. הובלט מעמדם של ההורים ותפקידם ואתם כגוף גם באופן רשמי

וגם על פי החוק, פעיל עם שכבת האזרחים הזו, היינו - הורי ילדינו.

אני אומר את זה בהקשר התפתחות שאני יודע על קיומה ואלו הם בתי

ספר להורים. בהתיישבות, הקימו בהרבה מקומות בתי''ס להורים בחמש

השנים האחרונות התפתחו למוסד אמיתי. סדרת הרצאות ומפגשים להורים.

הנושא הזה צריך להיות אחד הנושאים שיש להעלותו ולהפנות את מודעותם

של ההורים . וכנ"ל לגבי הסמינרים. אינני יודע מה קורה במוסדות

להכשרת עובדי הוראה, באיזו מידה הם עומדים על הבעיה, הנושא בשמו



המפורש. האם נלמד שם?

בחלק זה כן נעשה)

אדווח למנהלי הסמינרים ואכתוב על הדיון בכדי לשמוע מהם עד כמה הם

עושים עבודת הכנה בענין לגבי תלמידיהם.

פ. גולדשטיין;

הנושא העיקרי הוא, שצריך להביא לידיעתם של תלמידים את העובדה.

אולי להדגיש פעם שניה שיש להם אל מי לפנות. יש מספר כתובות.

(היו"ר נ. רז; חה"כ גולדשטיין, קיבלתי ממזכירת הוועדה פתק

הילדים שלי, לומדים בבי"ס שם קוראים ליועצת "הציידת".)

חה"כ רז, כמו שאנחנו מנסים להביא לידיעתם של גורמים שונים על סיוע

בהינף יד או בהושטת יד, וכדומה, כמו ער"ן לילדים על ידי ועד ההורים

המרכזי. הילדים ידעו שיש להם אל מי לפנות.

(ה. הברפלד; הבעיה היא הנכונות. יש מרכז למתבגרים כאן

בירושלים.)

אני אעשה אנלוגיה מנושא אחר, לא ראיתי צבר עוסק במלצרות. עד

שגוי חכם שהכניס למלון שרתון, אם אינני טועה, הפך את המקצוע לבעל

הילה. אפשר לשבור את המחסום. אנחנו רק חברי כנסת.

היו"ר נ. רז;

לידע את מי שצריך ולעודד לעשות מה שצריך בשעות שהוא צריך

את הדברים. אני שוב חוזר ומודה לכם.

הישיבה ננעלה בשעה 12:45