הכנסת האחת-עשרה

מושב שלישי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מסי 207

מישיבת וערת החינוך והתרבות

שהתקיימה ביום שני, י"ז בשבט התשמ"ז - 16.2.87 - בשעה 11.00

נכחו;

הברי הוועדה; נ' רז - היו"ר

פי גולדשטיין

אי הראל

אי סרטני

זי עטשי

מי פלד

אי שאקי

מוזמנים; הברת-הכנסת מי גלזר-תעסה

חבר-הכנסת עי לנדאו

יי רום - יו"ר המועצה הלאומית ליהודי אתיופיה

ת' אשל - יו"ר ההנהלה " " "

אל"מ אי מנוס - מפקד הגדנ"ע

יי בוגין - המועצה הלאומית ליהודי אתיופיה

ש' נחמה - מנהל אגף התלמידים, משרד החינוך והתרבות

בי נסים - משרד החינוך והתרבות

י' יונאי - מנהל מחוז ירושלים, משרד החינוך והתרבות

מי דוניץ - מנהל היחידה לקליטת מורים, " "

מי בן-ישר - מפקח באגף לחינוך דתי, יי "

יי שילה - סמנכ"ל עה"נ ומנהל אגף הקליטה

ר' אסטמן - משרד הקליטה

אי מור - מנהלת המתי לחינוך, משרד הקליטה

צי טוב - מפעל החינוך, מערכת החינוך הטכנולוגי

אי נוה - מינהל הסטודנטים, מרכז הפרוייקט של

הצעירים האתיופים

מי פאר - מערכת החינוך הטכנולוגי, משרד החינוך

ני אליקים - מפקח על החינוך הדתי במחוז הדרום

שי רותם - ראש ענף תכנון ארוך-טווח באכ"א

יי שטרום - מנהל מחי הקליטה בוועד הפועל של ההסתדרות

גי לב - מרכז השלטון המקומי

די ביאדגלין - עולה מאתיופיה, עובד קהילתי .

מיימ מזכירת הוועדה; וי מאור

רשמה; עי הירשפלד

סדר-היום; ו. שאילתות.

2. קליטת האתיופים במערכת החינוך - המשך דיון.



I

שאילתות

היו"ר ני רז;

אני פותח את הישיבה. אנהנו נמשיך היום את הישיבה שקיימנו ב-3 בחודש ואני

מקווה שנסיים ונסכם את ההתייחסות שלנו לנושא קליטת הילדים האתיופים במערכת

החינוך - בעיות וצרכים.

לפני שניכנס לדיון ונציג את האנשים נתחיל בשאילתות. חבר-חכנסת פלד, בבקשה.

מי פלד;

בידי מכתב שנשלח מגוף שנקרא "נשים נגד פרסום פוגע", שמייצג שורה ארוכח של

ארגוני נשים. המכתב מופנה אל שר החינוך, שר המשפטים ושר המשטרה, והוא מביא

לידיעתם את העובדה שיבואנים פרטיים מפיצים משחקי ילדים המעודדים אונס והתעללות

באנשים והשפלתם, וזאת באמצעות משחקים אלקטרוניים שמפעילים אותם על גבי המחשב.

יש,כאן בעיה חמורה מאד, וחלק ממנה גם הוצג לפני ימים אחדים בטלוויזיה.

מאחר ששר החינוך צריך להלות הרגיש ביותר לענין,כי מדובר כאן במשחקי ילדים,

רציתי לשאול האם שוקלים במשרד החינוך להעביר חוק שבאמת יאסור יבוא והפצה של

משחקים מהסוג הזה?

אי סרטני;

אני מבקשת לקבל תשובה על השאילתה שהגיש חבר-הכנסת פלד, כי הגשתי הצעה

לסדר-היום דחופה בענין זה והיא לא התקבלה, לצערי. אני חושבת שזאת בעיה מאד קשה.

פי גולדשטיין!

גם אני מבקש לקבל העתק של התשובה.

בזמן האחרון אנחנו שומעים ב"קול ישראל" פרסומת בנוסח: למי שמחפש עבודה

בארצות-הברית, נא לפנות אל..". אינני יודעת אם זה כיסוי למשהו, או שבאמת גורמים

מסויימים בארצות-הברית מחפשים עובדים. אני מבקשת לשאול; א. האם לשר יש סמכות,

על-פי חוק רשות השידור, להתערב בתוכן של הפרסומות ובצורתן? ב. האם הוא מתכוון

לבדוק את הענין הזה ולעשות משהו בענין?

מי גלזר-תעסה;

יושב כאן נציג צה"ל. שמעתי בראדיו הודעה שהכותרת שלה היא; אנחנו נשארים

ללמוד בארץ, והכוונה למכינה של צה"ל לתלמידים שאין להם תעודת בגרות שלמה. אני

חושבת שיש לבחון את המשפט הזה, כי הוא צובר בתוכו משמעות לא כל-כך סימפאטית.

אני מבקשת קודם-כל לאמת את הידיעה, אולי הקריין קרא כך; ואם זה קיים, אולי אפשר

לתקן את זה.

שאלה שניה קשורה לנושא הדיון היום. חיילת בשירות לאומי כתבה לי מכתב ארוך,

שאתמצת אותו. היא עבדה כשנתיים עם ילדים אתיופים במסגרת החינוך חדתי בנצרת

עלית. בזמן מסויים נמסר להורים שאין מקום בנצרת עלית והם צריכים לרשום את

ילדיהם בכתות רגילות. סוכם שהילדים יישלחו מרחק של 10 דקות נסיעה למגדל העמק,

וההורים הסכימו. עם פתיחת שנת הלימודים פקידי העיריה אמרו שהילדים לא ילמדו

במגדל העמק אלא בנצרת עלית. קמו אנשים מהעדה, תיעמלו ושיכנעו, גם בשפת איומים,

והילדים נשלחו לבתי-ספר כלליים בנצרת עלית. כפי שהחיילת כותבת, זח היה בברכתו

של שר הקליטה מר יעקב צור, לאתר ביקורו במקום.



אני מבקשת שני דברים; א. לבדוק את מהימנות הדברים, אם אכן הם קרו. ב. לקבל

את תגובתו של שר החינוך למעשה זה. האם לזה ייקרא בהירה חופשית? מה מתכונן השר

להגיב על התערבות בוטה בהכרעה של הורים לתת לילדיהם הינוך דתי?

פי גולדשטיין;

בפסק-דין של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע התבטא כבוד השופט יהושע פלפל, ואני

מצטט; ".. כי שורש הרע טמון בחינוך שמקבלים תושבי המדינה ובדוגמא האישית שהם

מקבלים מנבהרי הכנטת".

אינני רוצה להגיד מה דעתי על אמירה כזו של כבוד השופט, אבל אני הושב שאולי

מוטב לבקש משר החינוך שיעיין בפטק-הדין, ואם ימצא לנכון יעיר את הערותיו לשר

המשפטים, שיעביר איתן לכבוד השופט שמגר. אם זו תהיה הנורמה שבה ידברו שופטים

בישראל, לא אתפלא אם מחר יגיבו נבחרי העם בצורה דומה לזאת על שופטי בית המשפט.

הדוגמא האהרונה שציערה את כולנו צריכה הרי למנוע מצב כזה.

לכן אני מבקש את התייחסותו של שר החינוך, משום שהדגש היה על החינוך.

קליטת האתיופים במערכת החינוך - המשך הדיון

מי פלד;

אפשר לשאול מדוע אין אתיופים ליד השולהן?

ת' אשל;

הוזמנו מטפר די רב, אבל יש להם קושי להשתהרר מן העבודה. קבלנו הודעה

ששלושה יגיעו לישיבה- אחד מהם התקשר אלי הבוקר שהוא כן קיבל שחרור והוא יגיע.

היו"ר ני רז;

אני חושב שכולנו נצטרף לתחושה שמשהו לקוי באי-השתתפותם של האתיופים בישיבה

שנוגעת להם והיא מתקיימת בלעדם.

א"ח שאקי;

האם אפשר להבין מהרימוזים שמישהו מונע בעדם לבוא?

יי רום;

אני רוצה להטביר, כדי שלא יתקבל רושם לא-נכון. אנהנו חשבנו להביא לדיון

כאן אתיופים שהם בעלי נסיון בהוראה, מפני שאז ההתייחטות שלהם לנושא היא עניינית

ממש. קבוצה של מורים נמצאת בהכשרה מקצועית לקראת הטמכתם כעובדים קהילתיים,

ונוצר מצב שאלה שאנחנו רוצים אותם כאן, הם עטוקים. היינו יכולים להביא חברי

מועצה שעיסוקם בתעשיה, אבל התעקשנו להביא דווקא מטויימים.

היו"ר ני רז;

אני רוצה לקרוא בפניכם שיר שקבלנו מילדה בשם גלית הליל, מכתה ו'5 בבית-הספר

ממלכתל-דתי יבנה בפתח-תקוה. היא כתבה את השיר בשם נערה אתיופית, שהיא חברתה, מה

היא מרגישה עם בואה לארץ, חרדותיה ותקוותיה. שם השיר; התחבטויות.

הנה, הנה אני באה אלייך ארצי

לבואי, תני קולך בזמר, צחקי, עלצי,

טפחיני אלייך בין יתר גלמודים,

חבקיני, נשקיני, הלעיטיני פרי מגדים,

פרשי ידייך אשר תרעפנה שחוקים,



פרשי ידייך אשר לא תדענה גבולות, מרחקים.

אך עם כל אלה אמרי נא ארץ השקד, התמר,

האם לא ילעגו למבטאי, מבטאי הזר?

האם לא יצחקו לעורי השחום בהאפילם בידיהם על פיהם?

האם לא יצחקו לגופי הצנום בהצביעם לעברי, בחשפם שיניהם?

הבטיחי נא ארץ.כי אהיה אחת מהם ולא אגורש בחמת זעם.

חבטיחי נא כי ינסוני יבחנוני אך זו הפעם.

הבטיחי נא כי אהיה חלק בלתי נפרד

הבטיחי כי לא אוותר לבדי ואשאר בדד.

ואם ילעגו... יצחקו... ינסו...

לא כן! לא כן ביתי יעשו

אנא, אנא עזרני אלי

עזרני להיקלט במולדתי שלי.

שי נהמה;

אני מקבל וזלק גדול מהדברים שנאמרו בישיבה הקודמת ורוצה להתייחט בעיקר לשתי

נקודות שבהן בדרך-כלל המערכת שלנו מותקפת. ו. הבעיה של כתות קלט. חלק

מהאוכלוסיה חושבים שאפשר לפתור את הבעיה של כתת קלט על-ידי החלטה או פקודה

להעביר את ילדי כתות הקלט לכתות האם. כך לא ניחן לפתור את הבעיה של כתות הקלט.

בשנתיים האחרונות עשינו מאמצים כבירים להעביר תלמידים מכתות קלט לכתות אם.

הגענו למצד שעדיין יש לנו כ-5ו כתות קלט.

בחודש אוגוסט, לקראת סוף שנת הלימודים תשמ"ו, הוצאנו הנחיה לכל בתי-הספר

לצרף את כתות הקלט בכתותיהם, ועם זה ניתנה להם האפשרות, במקרים תריגים, לקבל

אישור ולהמשיך לקיים כתות קלט גם בשנה הנוכחית. אנחנו מקווים שעד סוף השנה

נצליח לשבץ את 15 כתות הקלט הקיימות בכתות אם. ניתן לשבץ ילדים בכתת קלט בשעת

הלימודים הראשונה ולהעביר אותם בשאר השיעורים" במשך היום לכתות אם- אנחנו

משתדלים לעשות את זה בהדרגה ובמקומות שבהם זה אפשרי. ילדים שלא ניתן לשבץ אותם,

אטור להעביר אותם לכתת אם, כי אז המורה לא יכולה להשתלט על ילד נוסף ולקדם אותו

יחד עם כל הכתה.

הבאתי לכם חוברת נתונים שבה פירטנו את הפעילויות, את הבעיות והקשיים שיש

לנו במערכת בתחום הזה. על הלק מהם אני סמוך ובטוח שנתגבר. אנחנו עוברים כעת את

השנתיים הקשות ביותר של הקליטה, שהן החשובות ביותר. עד היום היה קשה להעריך את

הפערים בין הילדים האלה לבין האחרים. לשכת המדען הראשי שלנו נתבקשה להכין

תוכנית ולהעריך את ההסתגלות שלהם עד היום ולגבי העשיה לקראת השנתיים הבאות. אני

מקווה שלגבי חלק נכבד מהם נוכל לעשות מבחני הישגים ולבחון את הרמה בשלב ההתקדמות

שלהם במקצועות השונים.

חלק גדול מאתנו מטפל בבעיות המעבר הקשות שהיו לילדים בעבר, וגם היום. מעבר

אני קורא, לדוגמא, בין שעות הלימודים בבית-הספר לשעות הפנאי אחר-הצהרים, או בין

שעות אחר-הצהרים לשעות השהיה עם ההורים בבית. יש לנו מעברים חדים מאד. אינני

מדבר על המעבר ממרכז הקליטה לדירת הקבע, שגם זו בעיה קשה מאד של מעבר מאזור

לאזור.

בישיבה הקודמת הועלה פתרון של הסעות, שאיננו הפתרון היעיל ביותר, ואינני

מדבר על העלות. אנחנו חייבים להתמודד עם מספר בעיות קשות שכרוכות בהסעת ילדים

לבית-הספר. אנתנו רוצים לחזק את הקשר בין בית-הספר לבין הורי הילדים, ואת זה

קשה לנו להשיג כשהילד מוסע לבית-הספר. לבית-הספר קשה ליצור את הקשר עם ההורים

וגם קשה לו לעקוב אחר הפעילות החינוכית-חברתית של הילד אחרי שעות הלימודים

ולסייע לו בשעות אלה. נוסף לכך, אם בית-הספר בדעה שצריך להשאיר את הילד מספר

שעות בבית-הספר, ויש מי שיטפל בו, יש בעיה של הסעה נוספת ואז גם על השעות האלה

מוותרים. כך שפתרון ההסעות איננו יעיל ביותר, והוא יוצר לילד מעבר נוסף של שהיה

עם אוכלוסיות שונות.



יש לנו גם בעיה של צוות עובדים במסגרות אחר-הצהרים, במתנ"סים או במסגרות

אתרות שעובדות לא בתיאום עם מנוזלי בתי-הספר. גם כאן נוצר פער בערכים שמנסים

להקנות לו המטפלים בשעות היום השונות והילד יוצא די מתוסכל. לכן אנוזנו משתדלים,

בשיתוף עם משרד הקליטה, לפתת מקסימום של מועדוניות יום בשעות אתר-הצהרים ולנסות

להפעיל את שעות העזר שאנתנו מפעילים בבתי-הספר בשעות ארוה"צ, לצערי לא תמיד

בהצלחה מרובה. יש בעיה של מורים שלא מוכנים תמיד להישאר אתרי שעות הלימודים

ולעבוד עם הילדים, ואז אנחנו נאלצים לדחוס להם את שעות העזר גם במסגרת שעות

הלימוד הרגילות בבוקר. אנחנו מכירים באחריותם של המנהל ושל המורה, אבל לא תמיד

נותנים להם את הסמכויות המתאימות, וגורמים אחרים מתערבים בנושא הזה.

היום אנחנו עובדים עם שני אנשים ואנחנו מקווים שנוכל להגדיל את הצוות הזה.

יצחק רחמים, שהוא בעצמו עולה מאתיופיה, מסייע לנו במחוזות ירושלים והדרום לחזק

את הקשר בין בתי-הספר לבין ההורים. בימים אלה אנחנו מטפלים בהכנסת קצין ביקור

סדיר, עולה מאתיופיה, בעפולה, שיוכל לס יע גם בענין הנשירה מהאוכלוסיה האתיופית

וגם בענין הביקור הסדיר בכלל במערכת בצפון, ואני מקווה שנוכל להכניס עוד עובדים

כאלה בזמן הקרוב לחיזוק הקשר בין ההורים לבין בתי-הספר ולטיפול בתלמידים במסגרת

של ביקור סדיר בעיקר.

יי רונאי;

מספר העולים האתיופים במחוז ירושלים הוא קטן יחסית, אבל יש לנו כמה וכמה

התנסויות שהייתי רוצה לחלק אותן אתכם. מאז שהגיעו העולים מאתיופיה מערכת החינוך

עשתה מאמץ אדיר לקלוט את הילדים בצורה החמה ביותר. לא ידענו מי הילדים האלה, מה

טיבם, מה יכולתם ומה אורח-חייהם, ואף-על-פי-כן בתי-הספר התגייסו. אחת הדוגמאות

היא שבשנה שעברה בית-ספר במחוז שלנו קיבל פרס חינוך ארצי על טיפול בילדים

אתיופים. אני אומר את זה מבחינת החום והמעמד שהחברים השקיעו בקליטת העולים.

לאחר הסתכלות באוכלוסיה שיש בירושלים, אני סבור שהשאלה היום היא הקליטה

החברתית ולא הקליטה הלימודית. בקליטה הלימודית חלק מהילדים נמצאים בכתות קלט,

חלק בשילוב, יש תהליך מעבר, וזה יימשך. אני סבור שצריך להפסיק לכנות את הילדים

האלה ילדים אתיופים וצריך לדבר עליהם כעולים חדשים בבית-הספר, שהתלמידים שלנו

צריכים לקלוט אותם. כאשר אתה בא לבתי-הספר אתה רואה שהתלמידים הישראלים קלסו את

הילדים האלה קליטה חברתית.

אם המצב היה כמו בשיר המרגש שהיושב-ראש קרא, אנחנו היינו במצב גרוע. בשטח,

בבתי-הספר, אין שמים לב לצבע, להיגוי או לביסוי. הילדים משחקים יחד. אם נמשיך

לכנות את האוכלוסיה הזאת בשם, לא נצליח להיגמל מאיחוד התלמידים האלה מן

האוכלוסיה הכללית.

נקודה שניה. גורמים שונים מסייעים לתלמידים בבית-הספר ומחוצה לו. יש צורך

לתאם בצורה טובה יותר את המאמצים המושקעים על-ידי גורמים אלה. דהיינו, משרד

הקליטה על כל שלוחותיו, מרכזי הקליטה ובתי-הספר. הועלה כאן הענין של הקשר בין

שיעורי העזר שהילדים האלה מקבלים בבית לבין מה שקורה בבית-הספר, שאלת ההצטיידות

ושאלות אחרות. לפי הערכתי, בנושא זה יש עוד הרבה מקום לתיאום.

נקודה שלישית. הילדים נמצאים עכשיו בשלבי מעבר משיכוני הארעי לשיכוני הקבע

והם התפזרו על פני כל המערכת. אנחנו פועלים עם הילדים האלה כאילו כולם היו

מרוכזים במרכזי קליטה. אנחנו צריכים להיערך למצב שבו יימצאו ילדים אתיופים,

שניים בבית-ספר ואחד בשכונה, ולזה לא נ ערכנו. מה יקרה אם ייכנסו חמישה ילדים

לשכונת תלפיות בירושלים והם יילכו לבית-ספר בתלפיות, ושם לא יהיה מרכז קליטה, לא

יהיה עובד סוציאלי שיטפל בהם ולא יהיו חוגים אחר-הצהרים? אבל זה התהליך, וזאת

נקודה שצריך לתת עליה את הדעת.

אתה מעלה כאן רעיון מנוגד למה שהם אמרו כל הזמן.



יי יונאי;

כן. אני מרשה לעצמי להעלות עוד כמה רעיונות מנוגדים.

להיפך, מספרים קטנים הם הרבה יותר טובים.

יי יונאי;

לא. הטיפול כרגע הוא טיפול קבוצתי. השתדלנו לרכז את הילדים האלה

בבתי-ספר. כל הילדים במבשרת ציון לומדים בבית-ספר אוזד או שנים, עם הסעה, אבל אם

מוזר הם יעזבו את מבשרת ציון ויישארו שם וזמישה ועוד עשרה בשכונות שונות בירושלים,

הם יתפזרו ובדרך הטבע הם יעברו לבתי-הספר הקרובים למקום מגוריהם. אני מציע שלא

נמשיך במדיניות של ריכוז כל האיכלוסיה הזאת בבית -ספר אחד, כפי שאולון עושית

ובית - הספר מספר בהם כקבוצה. אני שואל: מה יקרה מה כאשר הילדים יעובו את מרכז

הקליטה ויתפזרו בכל ירושלים ומחוצה לה, ולא כולם ימשיכו ללמוד בבית-הספר "פרדס"

אלא יעברו ללמוד בבתי-ספר ליד מקום מגוריהם, ואז יהיו חמישה תלמידים בבית-ספר

אחד, שלושה בבית-ספר אחר, אחד בכתה ושנים בעיר? זה יחייב היערכות שונה לחלוטין

של שירותי העזר, ואני מציע שניתן את הדעת על השירותים האלה היום לפני שהילדים

מתפזרים. זאת הנקודה שאני מנסה להדגיש.

נקודה אחרונה. אני חושב שנאסף הרבה מאד נסיון אצל גורמים שונים שמטפלים

בעליה הזאת ואני מציע שהנסיון הזה יתועד, ירוכז ויגיע לכל הנוגעים בדבר. מדי

פעם מתגלה לנו, בדיונים שונים, שקבוצת חברים ריכזה נסיון והוא איננו עובר ממקום

למקום. אני חושב שחשוב למערכת החינוך, וגם למערכות אחרות, שהנסיון הזה ירוכז

ויוצג בפני הרבים, כי לא תמיד חייבים להתחיל הכל מאל"ף.

גבי שלוי;

הנקודה העיקרית שלי היא שהחברה הישראלית חייבת לעשות מאמצים רבים להבין את

התרבות האתיופית, לא רק לשמר אותה כפי שהיתה באתיופיה, אלא להעשיר את עצמנו וגם

למנוע אי-הבנות תרבותיות.

יהודי אתיופיה באים משני אזורים תרבותיים: טיגרה וגונדר. קשה להביא יהודים

אלה כקהילה, במובן הקלאסי של המלה. זו היתה קבוצה של גברים תחת סמכותו של הקיס

- מנהיג דתי או אפילו מנהיג פוליטי. המוביליות הגיאוגרפית היתה גדולה. הגברים

עשו מסעות גדולים לשם מסחר ולשם אירועים משפחתיים. הנשים עצמן עברו ממקום למקום

וחזרו למשפחוחיהן לפני לידה.

וי;

בישראל אנחנו נאלצים להתייחס אל יהודי אתיופיה כעדה, אם מקורם בטיגרה או

בגונדר, אבל השאלה הרלבנטית לחברה זו היא באיזו מידה העדה הזאת נקלטת במערכת

החינוך ובחברה הישראלית.

בתחום הלימודים יש צוות נפלא של בית-ספר ממלכתי-דתי ושל עליית-הנוער שמקדיש

את זמנ,ו להביא את יהודי אתיופיה להתפלגות נורמלית בלימודים, ואני חושבת שלא צריך

לדרוש יותר מזה. אבל המשימה קשה, לא מפני שקבוצה זו אינה אינטליגנטית. אני

מקדישה את רוב זמני להטביר לאנשים שאי-אפשר לצפות מעדה או מקבוצת אנשים להיות

אינטליגנטים רק בגלל שהמורים והחברה הישראלית לא הטריחו עצמם ללמוד מספיק כדי

לקלוט את העדה הזו באופן יעיל.

אני עורכת כעת מחקר בנושא מנהגים ואמונות דתיות של עדה זו, בהזמנת משרד

החינוך והתרבות. מתצפיות בשדה אני שמה לב לתופעה של התייחסות אל ילדי העדה

כטבולה רזה. כשאני שואלת אודות מנהגי העדה באתיופיה, התשובה הכללית היא שלא

היתה להם דת. גישה זו בולטת במיוחד בתחום הלימודים, כאשר ההשקפה הכללית שאף לא

אחד למד באתיופיה לפני שהגיע ארצה.



כאשר ילד אתיופי יודע לצטט גנאלוגיה משפחתית במשך שבעה דודות, עם הסטוריה

של ביתה ישדאל ממלך גדעון עד ימינו, המחנך נדהם.

היכדות של מנהגים או תדבות אתיופית היא לא דק התחום של בית-הטפד

הממלכתי-דעתי, אלא דאגה של התבדה הישדאלית כולה, כולל בתי-טפד ממלכתיים. אסור

להפוך אנשים מחבדה בלתי-מתועשת גם למודדנים וגם לחילוניים, בלי להתייחט לתדבות

שלהם בעבד.

המטפד הדל של השתלמויות מודים בנושא וחוסר מודעות לבעייתיות של הענין

גורמים לשתי מערכות ערכים הפועלות זו בצד זו. במעדכת הדאשונה בבית-הטפר הילדים

נקלטים לאט-לאט גם מבחינה לימודית וגם מבחינה חברתית. תצפיות שערכנו ברחבי הארץ

מצביעות על מידה יחטית גבוהה של אינטגרציה בחצר. ילדים אתיופים ולא-אתיופים

משחקים יחד. אבל במעדכת השניה, אם זה במדכז קליטה או בדיוק קבע, שורר עולם

ערכים שונה. כאן המשפחה היא לא גרעינית. לטכסים כגון טכט הטהרה לאחר לידה יש

חשיבות דבה יותד מאשד לטכט בדית המלה. כאן האב אחדאי על חינוך הילדים, בעיקד

של הבנים, אבל מגלה מהר מאד שאין לו תפקיד במציאות הישדאלית.

המעבד ממערכת אחת למערכת שניה הוא בעייתי, גם לילדים האתיופים וגם למחנכים.

ברגע שהילדים עולים לאוטובוט כדי לחזור למרכז הקליטה, הם מתפרקים. אני

חושבת שאני היחידה כאן שעולה לאוטובוט ומלווה אותם הביתה, כי אנחנו עודכים

תצפיות גם בתוך האוטובוטים.

לכן, כשמדובד על הטעות נוטפות הדחק ממקום המגודים, כדאי לדעת שבנטיעות אלה

מתרחשות כל מיני תופעות, שהאנתרופולוגים קוראים להן לימינליות בכניטה למערכת

החדשה. אני מציעה פתדון לבעיית ההטעה, והוא פיזור האוכלוטיה לטובת העדה ולטובת

החברה הישראלית.

המיפגש עם עולם הערכים של האתיופים קשה גם למחנך. מצד אחד ההורה האתיופי

מגלה ענין רב וגאווה בהישגים של בנו ובתו, ומצד שני הוא או היא מגלים אדישות

מוחלטת. פרדוכט זה נובע, לפי דעתי, מהתדבות האתיופית עצמה, כאשר מצד אחד

מוביליות חברתית היא אפשרית וחיונית ובהישג-יד, ומצד שני יש אמונה באיזה שהוא

אני כאן מכיוון שאני כאן.

גם באתיופיה היה מושג כזה שמוטרים את הילדים שלנו לממשלה והממשלה תטפל בהם.

המושג הזה התפתה בתקופתו של היילה טלאטי, ופה אנחנו שומעים בדיוק את אותם

אנחנו נמטור את הילדים שלנו לממשלה, ואז מצפים מהממשלה

שהיא תתן שני שקלים בעד טיול, בעד טפדי לימוד וכוי.

התקוה שלי היא שבמבצע ההשוב של חינוך יהודי אתיופיה הנטל לא יהיה אך ורק על

המיגזר הממלכתי-דת' יכל הגודמים ישתפו פעולה, מבחינת משאבים, לנטות ללמוד קצת

יותד טוב את הרקע של יהדות נפלאה זו כדי לשים לב לתופעות שחשיבותן עלולה לגדול

הדיפרנציאציה בין בנים ובנות, משמעות השוני של המשפתה בעיני

האתיופים ובעיני החברה הישראלית, והנושא של שמירת מנהגים מיוחדים בחבדה הישראלית

ללא כל בושה.

אני רוצה לציין בטיפוק שמחוז הדרום היה המחוז הראשון שקלט את ילדי העולים

מאתיופיה. ראשיתם בקליטה בישוב אופקים ולאחר-מכן בהתרחבות גם לבאר-שבע, אשקלון,

שדדות, קדית-גת, עדד ואילת. אלח המדכזים הגדולים שבהם משתכנים היום העולים

וילדיהם מתחנכים אצלנו.

בדצוני למטור כמח נתונים לפני שאתייחט לבעיות מטויימות. במחוז הדדום

לומדים 622,ו תלמידים מעולי אתיופיה. מהם 42 בגני ילדים, 1,030 בבתי-הספר

היטודיים, 108 בחטיבת הביניים ו-82 בחינוך העל-יטודי בחטיבה העליונה. בדרך-כלל

ילדים שמגיעים לחטיבה העליונה יוצאים לפנימיות, ולכן המיעוט בחטיבה העליונה.



במחוז הדרום יש בסך-הכל 4 כתות קלט מתוך 15 ששמעון הזכיר, כאשר כל שאר

התלמידים נמצאים בכתות האם ומשולבים בכל הפעילות החינוכית בבתי-הספר. גם לגבי

כתות הקלט האלה יש מגמה לשלבן לאט-לאט בכתות האם מבלי להשאיר כתה כפי שהיא נראית

ככתת קלט.

ו

אשתקד, בסוף שליש בי, נתבקש המפקה על ילדי העולים במחוז הדרום לשאול כל

מחנך ומחנך שיש בכתתו ילדי עולים, ואותו מחנך התבקש לציין מהי רמת התלמיד-העולה

מאתיופיה ביחס לשאר התלמידים בני כתתו, ודירג אותם לחמש רמות. אני רוצה לציין

שאותה עקומה הידועה כעקומת גאוס לגבי התפלגות רמת התלמידים היא נורמלית לחלוטין,

והייתי אומר אפילו במידה מסויימת נוטה לכיוון הגבוה-בינוני ופחות לכיוון של

הרמות ד'-ה' שהן הנמוכות. ההסבר לכך הוא במוטיבציה גדולה מאד שמאפיינת את ילדי

העולים מאתיופיה להגיע להישגים מהירים, ואני חושב שגם אצל המחנכים שלנו יש נטיח,

בעקבות אותה מוטיבציה, להעריך טיפ-טיפה יותר גבוה מאשר המציאות הקיימת בשטח.

אבל בהחלט ניתן לומר שההתפלגות היא נורמלית בעניין רמתם של ילדי העולים.

באשקלון יש ריכוז גדול מאד של ילדי עולים, מעל ל-350 תלמידים בחינוך

היסודי. אשתקד והשנה מיקדנו את נושא השתלמות המורים המלמדים את ילדי העולים.

התקיימו כ-30 פגישות שבועיות של אותם מורים, שבעקבותיהן היתה גם יצירה. הוצאו

כ-20 עבודות בנושא חינוך ילדי העולים. כששר החינוך ביקר לאחרונה באשקלון הוא

קיבל אוגדן של חלק מאותן עבודות, ומר בן-ישר, האחראי בחינוך הדתי לנושא ילדי

העולים ציין את אותן 20 עבודות ואת העבודה הרבה שנעשית במוקד הגדול שבו נמצאים

הרבה מאד מילדי העולים.

בכמה בתי-ספר לומדים 350 התלמידים?

ני אליקים!

בשמונה בתי-ספר יסודיים באשקלון, במרכז הנוער ובבית-הספר המקיף הדתי

המקומי.

המדיניות שלנו, לפחות בארבע השנים האחרונות, היא שאין לרכז מספר גדול של

ילדי עולים בבית-ספר מסויים, ולשלב אותם בחברה הישראלית, כולל בבתי-הספר.

יי רום!

יש ילד אחד בתיכון תגיר.

ני אליקים!

אני אבדוק את זה. כבר ציינתי שמספר התלמידים בבית-ספר תיכון הוא כל-כך

קטן, בסך-הכל 82 מתוך 1,622 בכל המחוז, כי הם בדרך-כלל יוצאים לפנימיות.

אני רוצה לציין את הערים באר-שבע ואשקלון שבהן יש ריכוזים גדולים, אבל

מאידך, מקום מגוריהם של העולים סמוך לבתי-ספר מסויימים בעיר. מרכז הקליטה

באשקלון קרוב לבית-ספר מסויים, שניקז אליו חרבה מאד מילדי העולים. כתוצאה מכך

נוצרה בעיה, שאני מבקש לא להתעלם ממנה. בית-הספר הזה, שמספר התלמידים בו איננו

גדול במיוחד, למעלה מ 40%-מתלמידיו הם ילדי העולים ביתא ישראל. לאט-לאט התחילה

בריחה של הילדים הוותיקים מאותו בלת-ספר. לקראת פתיחת שנת הלימודים הנוכחית היו

באותו בית-ספר כחמישה ילדים ותיקים שנרשמו לכתה אי ומעל 30 - 35 מילדי ביתא

ישראל. זה מצב מדאיג, כי מתחילה בריחה מבתי-ספר שבהם אחוז תלמידי העולים גדול

יחסית. בתיק שבידי יש רשימות מדוייקות על כל בית-ספר ובית-ספר במחוז הדרום שיש

בו ילדי עולים ומהו אחוז הילדים בכל כתה וכתה.



יש כמה מוקדים כאלה שיש בהם סכנה של בריחת התלמידים הוותיקים. ציינתי את

בית-הספר "ישורון" באשקלון. אני רוצה לציין עוד בית-ספר בבאר-שבע שהמתישבים שם

גרים בשכונה וי, וכשפתחנו השנה בית-ספר ממלכתי-דתי באותו אזור, נוצר מצב שבודדים

מהוותיקים נרשמו לכתות א'-ב' בהן התחלנו את בית-הספר כבית-ספר צומת.

ת' אשל;

אולי תסביר איפה הם נרשמים? הרי אסור להם לעזוב את האזור,

בעיר יש לפעמים שני בתי-ספר באותו אזורי רישום, וטבעי הדבר שאם עד היום

הקרובים לבית-ספר זה נרשמו כאן והאתרים נרשמו לבית-הספר האחר, מעתה ואילך גם אלה

שהיו רשומים כאן ברחו לבית-הספר הסמוך. שנית, אני רוצה לציין בדאגה שיש גם

בריתה של תושבים מאותו אזור, וזה דבר לא בריא כלל וכלל.

אמרתי שהמדיניות שלנו היא לשכנע, אבל איננו עמלים רבות כדי לשכנע לפיזורם

של ילדי העולים בכל בתי-הספר הממלכתיים-דתיים בעיר. כך נהגנו השנה באשקלון,

בבאר-שבע ובקרית-גת, ובמקומות אחרים אין בעיה מיוחדת. כלומר, המדיניות היא לא

לרכז אותם בבית-ספר אחד. אני חושב שזה בריא מאד, כי ההתערות התברתית וגם

החינוכית היא הרבה יותר טובה וקלה במצבים כאלה.

יי רום!

מי משלם בעד ההסעות?

ני אליקים!

משרד הקליטה - בהלק שעדיין קיימת זכאות, וחלק משתלבים בהסעות שמארגנים משרד

החינוך והעיריה, כאשר המרחקים סבירים. במקום שהדבר קשה, אנחנו גם משלבים את

המרכז לתינוך דתי במימון חלקי.

מלבד הבעיה שאותה ציינתי בהרחבה, יש תקופה של זכאות לילדי העולים,

ולאו-דווקא לגבי ילדי אתיופיה. החל ב-ו ביולי 1983 זכאי כל ילד מילדי המצוקה

לקבל 1.8 שעה לשם טיפול בסיטואציות שונות. למשל, ילד שעלה לארץ לפני ה-1 ביולי

1983 איננו זכאי, ואני חושש מאד שלגבי ילדי ביתא ישראל יש צורך למתוח יותר את

התקופה הזאת. מה עוד, כאשר יש בתי-ספר שיש בהם ריכוז יחסית די גדול, שם הטיפול

לפעמים בקבוצות קטנות, לפעמים הוצאת קבוצה לטיפול קבוצתי

ולפעמים גם לטיפול אינדיבידואלי. התקופה הזאת היא קצרה מדי בשביל ילדי המצוקה

בכלל ובשביל ילדי ביתא ישראל בעיקר.

צויין שיש בעיה לגבי השתתפות ההורים בכל מיני הוצאות שבית-הספר דורש

מתלמידיו. מנהלי בתי-הספר נתקלים בבעיות של גביה כשמדובר ברכישת ספרי לימוד,

יציאה לטיולים, טן השתתפות בפעילויות שונות בבית-הספר, שדורשת מימון מסויים. פה

ושם נמצאו כל מיני פתרונות חלקיים בבתי-ספר מסויימים, אבל ככלל זו בעיה שיש לתת

עליח את הדעת.

נקודה אחרת. כאשר הילדים מרוכזים במרכזי קליטה, ההמשכיות החינוכית לתינוך

הניתן בבית-הספר הממלכתי-דתי איננה בריאה. כי בבית-הספר הממלכתי-דתי מתנכים

בכיוון מסויים ובמרכז הקליטה לפעמים החינוך הוא הפוך. לא תמיד המדריכים במרכז

הקליטה ממשיכים את הקו התינוכי של חחינוך הממלכתי-דתי, ולפעמים נתקלים

בקונפליקטים חינוכיים לא מעטים. אני אישית שאלתי ילדים! האם אתם רואים טלוויזיה

בליל שבת? והיתה שתיקה מותלטת. הם לא מוכנים להתייתס לשאלה, שמא נראה בזת מעשה

רע מאד-מאד שנעשה במרכז הקליטה. מצד אחד אולי הם רוצים לראות שידורי טלוויזיה,

אבל מצד שני הם לומדים בבית-ספר דתי. יש כאן כעין מוסר כפול, ולדעתי זח לא

בריא.



.16.21987

אל"מ אי מנוס;

המדיניות של הצבא היא קודם-כל לראות את הצרכים של הנערים. הצבא גם לא

מתכנן, לא מספרית ולא אישית את השיבוץ שלהם, אלא רואה קודם-כל את זווית הראיה של

הנער או של העדה-. לכן הוא מינה את הגדנ"ע כבר לפני הגיוס שיעסוק בנושא הזה,

ואנתנו עוסקים בשני תחומים. התחום הראשון הוא הכנה לשירות הצבאי כפי שזה נעשה

לגבי כל נער ונערה בישראל, במינון כזה או אחר, ופה אנחנו קובעים לזה סדר עדיפות;

והמימד השני הוא המיון, ההכוונה וליווי החיילים בתוך צה"ל.

הסכניקות שבהן אנחנו עובדים בהכנה' לשירות. אנחנו עובדים עם שתי מסגרות

האחת - עליית-הנוער. מרבית בני הנוער של העדה האתיופית נמצאים במרכזי

נוער של עליית הנוער. כשם ששל"ח פועל במסגרת בית-ספר תיכון רגיל אנחנו פועלים

במרכזי הנוער של עליית הנוער ואז הנער האתיופי מקבל סיפול של הכנה לצה"ל ואנחנו

מלווים אותו כבר בצעירותו.

מסגרת שניה היא מרכז הקליסה או מרכזי הכשרה של מינהל הסטודנטים. אנחנו

פועלים במרבית מרכזי ההכשרה עם מדריכי גדנ"ע. זה כולל ליווי חברתי והכנה לצה"ל,

כולל עד לטכניקות הרגילות של השירות הלאומי ואימונים בבסיסי צה"ל. זה השלב

המכין.

עשינו שלושה קורסים ריכוזיים בהתנדבות, והייתי קורא לזה גיבוש או בניה של

מנהיגות מובילה. הקורס נקרא "מגן ציון" - שם סמלי בעל משמעות, גם מגן דוד וגם

ציון, שהם סמלים חשובים לעדה. זה קורס וולונטרי שאליו מתנדב הנער שלושה חודשים

כגדנ"עי ופה הוא מקבל מטען מורכב גם של הכנה לצבא, גם גיבוש הזהות שלו, תרבות,

שורשים וחלק מתכנים אזרחיים שאנחנו מוצאים לנכון לתת לו.

התוכנית הזאת גובשה תחילה עם עליית הנוער ובהמשך עם משרד הקליטה ועם מחי

העליה של הסוכנות, והתוצאה היא שלפני חודש סיים קצין צנחנים אתיופי קורס קצינים

כחניך למופת והרמטכ"ל העניק לו את הדרגה. מי שמכיר את העדה, זה לא כל-כך מפתיע.

אם בתחילה לא מצאנו צנחנים, היום יש קצין שסיים כחניך מצטיין, וזו פעולה משותפת

בעיקר של המוסד "ימין אורד" ושל הגדנ"ע או הצבא, של מה שנקרא קבוצת תמיכה. כי

את אותו נער אפשר לקחת כסמל. הוא לא התקבל לקורס מכ"ים וגם לא היו לו נתונים

לקורס קצינים, והוא סיים כחניך מצטיין. לדברי מפקד בה"ד ו זו לא תמיכה של

פרוטקציה. הוא ראה אותו בתרגיל ואמר: הלוואי שכל נער בישראל יהיה ברמת תיפקוד

כזאת.

בשלב הגיוס ובזמן השירות אנחנו למעשה עוזרים ללשכת הגיוס לקבל את המידע, כי

הקודים המודרניים של העידכון בלשכת הגיוס לא תמיד תופסים לגבי הנער האתיופי.

הגדנ"ע, יחד עם מינהל הגיוס גמישים עם בקו"ם ויש טיפול פרטני לגבי כל אחד ואחד,

ואבחנה אינדיבידואלית. זה באשר לנושא השיבוץ במיון.

הסברה של סגלי היחידות. אנחנו למעשה מהווים את המנחים של סגלי היחידות

שבהן החיילים נמצאים כדי לדעת איך להוביל, וזה לא פשוס. לדוגמא, היום יש חייל

אתיופי בכלא ואחד נפקד. מתוך קבוצה של 150 אפשר להגיד שזה אחוז מבוטל, אבל הוא

משמעותי, כי כל אחד מהם מהווה סמל לשכונה ולעדה וזה משמעותי בקשרים ביניהם, לכן,

ברור שיש כאן מעורבות של הגדנ"ע עם אותו מפקד. לדוגמא, חייל שמשרת ברמת הגולן

קיבל חופשה והוא צריך לחזור ביום ראשון. הוא ייפגש בעפולה עם הדוד שלו שבא

מקרית-גת, יגיד לו שלום, יכבד אותו ויסיע אותו לקרית-גת. זה דבר מקובל מאד

בעדה. המפקד מגולני או מהשיריון ברמת-הגולן לא יסכים לזה ויאמר: מה פתאום? תפנה

לקצין העיר. ברור שליווי והסברה שלנו ימתנו את החיכוכים, ואני יכול להרחיב את

הדיבור על מקרים ותגובות כאלה של שוני בתרבות או בהבנה של "כוחותינו" עם התרבות

ועם המסורת הזאת.

זה שנתיים שאחת לשלושה-ארבעה חודשים אנחנו גם עושים כנסים לבני העדה ואני

יכול לבדוק את רמת ההתנהגות. אם בהתחלה הם דיברו על בעיית ההוסטל ותנאי השירות

וכוי, אותה קבוצת חיילים כבר מדברת היום על שיבוץ, קידום והתקדמות והם אומרים:

אני רוצה ללכת לקורס מכ"ים. רוצה להיות קצין. להתקדם.



היו"ר ני רז;

בנות אתיופיות מתגייסות לצבא?

אל"מ אי מנוס;

יש לנו שתי בנות אתיופיות, אחת בתיל האוויר והשניה מדריכת גדנ"ע, שהיא עצמה

ליוותה את אחיה ואת חבריה במרכזי הקליטה. היא אמרה; אני רוצה להדריך את

האנגלו-סכסים בצלמון, והיא מדריכה אותם ומתמודדת עם זה יפה מאד.

המיון לגבי בנות נעשה בהתאם לבקשה. אם בת מרגישה שהיא בשלה ומתאימה להכנס

לנושא הזה, ובעדה זה מקובל, היא נכנסת למערכת.

כאמור, יש לנו קרוב ל-150 חיילים סדירים. אנחנו מעריכים שבשנה הקרובה

נגייס קרוב ל-300 בני-נוער, בעיקר ממרכזי ההכשרה של מינהל הסטודנטים. נתקבלה

החלטה בצבא שבמקום הקורס ההתנדבותי של שלושה חודשים, שחוא יקר, אם מישהו לא ירצה

לבוא - לא יבוא, אבל הוא לא יעבור את תהליך המיון וההכוונה. החלטנו שאנחנו

עושים חודש טרום-טירונות בפיקוח ובגיבוי של הגדנ"ע ומערכות נוספות. לפני שהנער

הזה הולך להשתבץ הוא מקבל את התמיכה וגם אנחנו לומדים עליו ואותו, ואחר-כך

ממיינים אותו ומובילים אותו בצורה שווה יותר וטובה יותר לכלל צה"ל.

דיברתי על כך עם החיילים. הם מקבלים את זה ולא רואים בזה אקט סטיגמטי

שיפריד אותם מהאחרים. מרביתם משרתים היום בחילות השדה, מעט מאד בתפקידי

מינהלה, חלק מהם בתפקידים מקצועיים. ברור שכל מי שצריך לקבל בכניסה קורס עברית,

כמו כל נער ונערה אחרים, מקבל את זה בעדיפות עוד לפני שהוא מתחיל להשתבץ בצה"ל.

היו"ר ני רז;

כשאתם משבצים את הנערים האלה לגדנ"ע או ליחידות שלכם, מבתינת ההתרשמות שלכם

מרמת ההשכלה שלהם והידע הכללי שלהם, האם אתם מרגישים שהם מוכנים כמו נערים אחרים

שסיימו כתות י', י"א, י"ב? מהי האיכות ההשכלתית שלהם?

אל"מ אי מנוס;

מר שילה, סמנכ"ל עליית הנוער, יוכל להשיב על כך טוב ממני.

יי שילה;

אין לי ספק שחניכים שסיימו שנתיים - שלוש שנים בתוך מסגרת עליית הנוער

יכולים להתמודד עם לח.

אל"מ אי מנוס;

אני רואה אותם בכתות י"א או י"ב במסגרת הטרוגנית בבסיס הגדנ"ע, עוד לפני

שהם חיילים, ואז אפשר להשוות. חלק גדול מהחיילים האתיופים מובילים את החברים

האחרים משאר העיירות והשכונות שלנו. ב"ימין אורד" יש מודל יפה של נערים, שאחרי

שנה של לימודי מחשבים, מתימטיקה ואנגלית, חברים מישראל מעתיקים מהם.

מה הן הבעיות המרכזיות שאנחנו צופים? ראשית, כל הזמן אנחנו בתהליך למידה,

ניסוי ותהיה. מה שטוב היום, מי יודע מה יהיה בעוד שנה. כלומר, אנחנו רגישים

לקבל תגובות מהשטח, מהם ומהמערכת מסביב, לראות אם באמת הקונספציה שקבענו לעצמנו

תהיה טובה בעוד שנה, כי בוגרי "מבצע משה" שייכנסו אז לצבא שונים מהוותיקים

שנמצאים בארץ חמש שנים, וצריך להתמודד ולראות את זה מקרוב.



נושא חדש שאליו נכנסנו עכשיו הוא ההתמודדות עם הרמה המקצועית, שהיא יחסית

נמוכה, והשיבוץ ומקצוע צבאי. אנחנו נמצאים בדילמה אם להמציא מקצוע מדומה בצבא

כדי לתת להם לעבוד, ובודקים אם אפשר, ברמה המקצועית הנמוכה שלחם, לשבץ אותם

למקצועות צבאיים ולאו-דווקא למינהלה גרידא, כמו ש"ג ואחרים בדימויים נמוכים. כי

בצד החברתי אני חושב שפתרנו את הבעיה, וגם בשדה, ובצד המקצועי נצטרך להתמודד עם

זה.

יי רום;

מה הצבא עושה עם החיילים שמשתחררים? אני מקבלת מכתבי תלונה קשים מאד

מבחורים שאין להם איפה לישון.

יש אצלנו תהליך של הכשרה לפני שחרור. במחזור הנוכחי 25 בחורים נמצאים

בתהליך הכשרה והשמת מקצוע לפני שחרור. אנחנו יודעים שחייל ששירת בגולני יכול

לעבוד כמאבטח, אבל הוא מקבל השלמה מקצועית לפני השחרור. אם את שואלת מה קורה

אתו כשהוא משתחרר מהצבא - זאת בעיה. אני מסוגל לעזור כל זמן שהוא בצבא.

אני מציע שלא נעבור לבעיות הקליטה הכלליות. אנחנו מדברים כעת על התחום של

מערכת החינוך, איך היא מטפלת בנושא.

יי רום;

זה קשור, מפני שזכותו של העולה לקבל הכשרה מקצועית יכולה להינתן לו מיד עם

בואו לפני גיוס והיא יכולה להידחות לאתר הגיוס. אם הוא נהנה מתקופת הכשרה לפני

הגיוס ולא הצליח למצות אותה, הוא יוצא כחייל משוחרר, ותמיד קיימת הבעיה העקרונית

של שילוב הזכאות כעולה חדש, כחייל משוחרר. אני מבקשת שתתייחסו לזה.

היו"ר ני רז;

על כך יענו אנשי משרד הקליטה שידברו בהמשך.

א"ח שאקי;

אדוני היושב-ראש, חברים, אילו מישהו היה מאזין ליד הדלת לשיחות שהתקיימו

כאן בישיבה הקודמת ובישיבה זו, הוא היה טועה ב-40 שנה וחושב שאלח שיחות בתש"ח.

כ-40 שנה עברו מאז שקמה המדינה ודומה שאלה אותן שאלות, אותן בעיות, אותם

כשלונות, והדבר מדהים. כל-כך כתבו וכל-כך חקרו בארץ את הריכוזים של עולים לפי

ארצות מוצא, במושבים, בישובים ובעיירות פיתוח, וקבעו שזה גרוע לאינטגרציה כי זה

מסכל את הענין מבחינת ההומוגניות המוגזמת, מבחינת הרצון שבכל-זאת יהיה פיזור

אוכלוסין כזה שיביא יוצאי ארצות שונות למגעים פוריים ואמיתיים יום-יום. והנה

מסתבר שעדיין מצויים מנהלי בתי-ספר ובתי-ספר, שדוחים, ככל שהם יכולים, הכנסת

תלמידים כאלה אליהם, שמא הרמה חלילה תרד. השאלה הזו איננה חדשה והיא לא מיוחדת

רק לאתיופים, היא ידועה גם לגבי יוצאי ארצות אסיה ואפריקה.

כשם שאז טעו אלה שחשבו, כך טועים אלה הסבורים היום כי יש לברוח מן הענין

הזה. הריכוז המוגזם של יוצאי ארץ אחת בבית-טפר אחד, במקום אחד ובריכוזים

מסויימים, בוודאי שיש עמו נזק. הנזק הראשון הוא חוסר הסתגלות לסביבה. הנזק השני

הוא שאין הם מופרים על-ידי התרבות הסביבתית, אין מפרים במה שיש להפרות, ואין

קהילה שאין לה מה להפרות.



כך שהפגם הבולט הראשון הוא בריכוזיות הגדולה של הנוער הזה בבתי-ספר

מסויימים, בעיקר ממלכתיים-דתיים. אבל לאותו בית-ספר, שהוא כבר עמוס בעיות משלו,

מוסיפים לו בעיות קליטה. איפה פה ההיגיון האלמנטרי?

שנית, בדף של הביקור בבתי-הספר בנתניה אני שם לב להערה של מנהל בית-הספר,

לפיה למשרד הקליטה אין מושג מה נעשה בבית-הספר. אני סבור שלמשרד הקליטה צריך

להיות מושג ותפקידו לעמוד בקשר עם ההורים ועם התלמידים.

מדברים על עליה גדולה מברית-המועצות ונשאלת השאלה אם להאמין או לא להאמין

לגורבצ'וב. והיה אם אמנם כל הציפיות הטובות יוצדקו ותהיה עליה גדולה, האם

הדברים הללו מעידים שאנחנו ערוכים לקליטה נאותה? אלא אם כן מישהו יאמרי. כן, תלוי

מי הנקלט, וזה הדבר החמור מכל. ממה נפשך? אם באמת אין כלים ואין תקציבים וכבר

בשנה השניה או השלישית אין ביכולתו של העולה לשלם בעד הספרים ובנו נשאר ללא ספר,

זו הרפה לחברה מודרנית היום במדינת ישראל שילד חוזר הביתה ללא ספרים מפני שחוריו

אינם מסוגלים לשלם. כלומר, הוא נענש פעמיים: פעם הוא נולד למשפחה עניה

חסרת-אמצעים ופעם שניה אין לו אמצעים כדי ללמוד. אני ממש נדהם. תל-אביב, שמצבה

הממוצע יחסית טוב יותר, כבר פתרח את הענין לפני שנים כשהיא קבעה שהעיריה תחלק את

הספרים ואת מכשירי הכתיבה. אם הבעיה הזאת אמנם קיימת בשאר.חלקי הארץ, האם זה

דבר כבד על כתפיו של משרד הקליטה להתמודד עם זה מבלי להביא אפילו לתלמיד אחד שלא

יוכל לשלם בעד הספרים? אלה דברים שלא ייאמנו, ולא חשוב ברגע זה מי צריך לשאת

בזה. משרד ההינוך צריך לשבת עם משרד הקליטה, עם הרשות המקומית ועם כל גורם שיש

לו קשר ישיר עם אותה קבוצת עולים וחייבים להתמודד עם השאלה. אי-אפשר לפתור אותה

אין לך כסף, אתה לא מקבל ספרים. אם לא יהיו לו ספרים

- הוא ינשור מהכתה; הוא ינשור מהכתה - מספר הנושרים יגדל; מספר הנושרים יגדל -

מספר העבריינים יגדל, ואז החברה הישראלית בצרה גדולה.

הדבר הכל-כך פשוט הזה משום-מה נבצר מתפישתם, מראייתם או מכושר ניתוחם של

אלה שעוסקים במלאכה. זה ממש מדהים.

דבר שלישי, שמענו פה שיש התנגשות באווירה בין משרד הקליטה לבין החינוך

בבית-הספר הממלכתי-דתי. אי-אפשר שלא להתייחס ברצינות לטענה זו. יש פה שאלה

גדולה שחייבים לתת עליה את הדעת. אם המצב הזה יימשך, זאת אומרת שבידיעת כולנו

אנהנו עושים מעשה נפשע מבחינה חינוכית. כלל גדול הוא בחינוך שצריכה להיות

הרמוניה, עד כמה אפשר, בין הבית ובין בית-הספר ובין הסביבה ובין בית-הספר. והנה

אנו שומעים שעשרות ואולי מאות נערים נמצאים בשני מרכזים, שהאחד מחנך במשך 8 שעות

לכיוון א' והוא הולך למרכז שבו מחנכים בדיוק בכיוון השני. הקונפליקט הזה הוא לא

רק מושג פסיכולוגי, הוא מושג מציאותי-חברתי מן הדרגה הראשונה. אנחנו יוצרים

נוער מסובך, נוער מבועיית במצב קשה ביותר.

אנחנו נשמע מיד אם זה נכון.

אני אומר את הדברים האלה על-סמך דו"ח שקבלנו משני בתי-ספר.

פיזור טוב יותר מאשר ריכוז. אם אמנם נכונה האינפורמציה, ואין ספק שיש בה

אמת שככל שיש ריכוזים גדולים יותר במקום אחד הבעיות גדולות יותר, למה לא לפזר את

התלמידים במספר גדול יותר של בתי-ספר בערים השונות, כדי שההתמודדות עם הבעיות

הטבעיות של עליה בכלל ושל עליה עם בעיות מסויימות בפרט תהיה קלה יותר? אנחנו

מקלים על המורים ועל הרשות הקולטת, ואז יש סיכוי שיגדל נוער פחות בעייתי.

מדבריהם של כל אלה שדיברו לפני נשמע כאילו קרה פה נס: אחד הנערים מעולי

אתיופיה הצליח להיות צנחן, או הצליח לסיים בית-ספר תיכון, או הצליח לפקד על כתה,

וכי מישהו שאיננו מקבל את הגזענות באחת מצורותיה הסמויות יכול היה לחשוב אחרת?



וסיכוייו יהיו נמוכים יותר רק מפני שצבעו שונה? האם אנחנו צריכים להיות נדהמים

מכך שילדים אלה השיגו את זה? זה הדבר הטבעי ביותר. רק מי שינק בתלב אם את

התפיסה המסורסת שיש הבדלים מנטאליים ותפיסתיים וכישוריים בין בני-אדם לפי צבעם

או גילם, רק הוא יכול להתפעל מדי פעם מן הנס. אבל אנחנו קולטים עולים כבר 40

שנה ואנחנו יודעים שלפנים היו בארץ הזאת מחנכים שסברו שיוצאי ארצות מסויימות,

כביכול מעצם לידתם פגומים, לקויים, חסרים וצריך להשלימם, והמציאות מלמדת שלא כך.

אילו אנשים הקשיבו לחז"ל לעתים יותר קרובות היו חוסכים מעצמם בעיות לרוב.

היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה. הבעיה היא פה

חברתית-מעמדית ותו לא. לא צבעונית ולא גזענית. בתנאים קשים קשה לאדם להתמודד.

תן לו קצת יותר כלים, הוא יתמודד מצויין. אבל מפני שצבעו שונה לא צריך להתפלא

שהנה הוא מצלית להתמודד. זה דבר טבעי ביותר. צריך לתת לעולים את הכלים להתמודד

עם הבעיות שהועלו כאן, ואין לי ספק שהעליה הזאת תתמודד בהצלחה כמו כל העליות

הקודמות.

אני לומד עבודה קהילתית חברתית, ברמות, ירושלים.

הבעיות של העדה האתיופית חן לא רק חברתיות. זה לא רק ענין של פער בין

התרבות של העדה לבין התרבות הישראלית במדינה, אלא נוצר עוד פער שבינתיים הוא

נסתר ולאחר זמן-מה הוא יהיה גלוי.

אני רוצה לציין אה הפער בין ההורים לבין ילדיהם, ובמיוחד בין ההורים

המבוגרים, שהיו חייבים לסייע לנערים להתמודד עם חבריהם בכתה, והם לא יכולים

לסייע להם משום שהם לא קבלו את הבסיס להיות הורה מחנך המסייע לילדו. כאשר הם

היו בחוץ-לארץ, הם היו אחראים באופן מוחלט לחנך את הילד ביוזמה שלהם, ולא היתה

יוזמה אחרת. המושג חינוך בעדה נראה, במיוחד בקרב המבוגרים, כמבודד, מרחיק את

הילדים ממסגרת ההורים.

ניקח, למשל, את משרד החינוך של אתיופיה. אם הממשלה היתה לוקחת ילד יהודי

מהוריו ושולחת אותו לפנימיה, כפי שנאמר פה, ומבודדת אותו, הוא היה מתבולל ולא

חוזר לעדה. המושג של חינוך מתייחס לעדה, ובאופן מיוחד למבוגרים שלהם יש השפעה

בדרך הסיוע שלהם לילדיהם. במציאות בארץ משמעות החינוך שונה לגביהם והם לא

מסכימים אתה, ולמרות זאת הילדים חייבים לקבל את החינוך הזה.

לכן נראה לי שלטובת החינוך, ומאחר שכל אחד מעוניין לתת ולתרום, רצוי שתהיה

מסגרת מרוכזת אשר תפעל לשינוי התמונה שמצטיירת בקרב ההורים, ובמיוחד בקרב

המבוגרים שבהם. הם רואים שהילדים שלהם מתרחקים מהם ומשתנים, הם לא קושרים אתם

קשר אמיתי, כי נוצר פער.

לכן, לפי דעתי, יש לשים את הדגש בחינוך לא רק על הילדים אלא גם על ההורים

וליצור מסגרת מרוכזת, לא מפוזרת. אני חושב שזה יעזור גם לחינוך, כי גם להורים

יש תפקיד, מלבד המורים, המחנכים והמדריכים.

מקומם של ההורים כמחנכים ירד באופן מוחלט. מה שקורה הוא שהילדים מובילים

את ההורים וההורים מרגישים צורך לשאול את הילדים. לכן, צמצום הפער הזה יכול היה

לעזור למסגרת החינוך.

א"ח שאקי;

אולי הדרך הטובה ביותר לענין הזח היא להקים ועדי חורים. זה יענה בדיוק

לדבר שאתה מעלה.

היו"ר נ' רז!

זה יענה בדיוק לא לענין הזה.



ד' ביאדגלין!

קודם-כל המושג ועד הורים צריך להיות ברור.

מי גלזר-תעסה;

אני חושבת שדן נגע בנקודה שלא כל-כך נתנו את הדעת עליה. היא כמעט תולדה של

מציאות בכל העליות שהיו, שהאב לומד את השפה מן הבן. זאת המציאות שבעצם הילדים

מאקלמים את ההורים בחברה הוותיקה. דן אומר שזאת המציאות אבל צריך לצמצם את

הפער, והוא גם הוזה שהפער יגדל והתוצאה, כמובן, לא תהיה טובה.

היות ואנחנו מכירים את המציאות, נשאלת השאלה מה עושים כדי לגשר בין הנתק

שנוצר בין הודים לבין ילדים. מה שמדאיג בנתק זה ערעור סמכותו והטטטוס של האב

במשפחה פטריארכלית כפי שהיתה באתיופיה. מנסיוני בעבודה אני יכולה לומר שזו אחת

המכות הקשות ביותר לדור המבוגר. לפעמים הוא לא משלים עם זה עד סוף ימיו. אנחנו

חייבים לתת את הדעת לא רק על הילדים הלומדים בתוך כותלי בית-הספר, אלא מה עושים

עם ההורים.

קיים מושג של השכלה למבוגרים, או הדרכה למבוגרים. אני יודעת שהמחלקה הזאת

עושה עבודה מצויינת במסגרת תהיל"ה - תוכנית השכלה ייחודית ללומד המבוגר - לכל

שלוחותיה במשדר החינוך, וכאן יש לי הצעה. באשדוד ובמקומות אחרים יש א-תיכון

להורים. בסוף הקדנציה שלי כסגנית שר החינוך הגענו ל-22,000 תלמידים במסגרת

תהיל"ה, וזו אחת הברכות שההברה יכלה להעתיד על דור המבוגרים שעלה לארץ ללא

השכלה.

אני רוצה להזק את דברי דן, שלפעמים מצב הרוח בבית יכול להעיב על ההתקדמות

הרבה שיכולה להיות ולשים מעצורים גם בהתקדמות הילד. אני כבר לא מדברת על

המבוגר, שיש שם שיבור לוהות מכל הסוגים. אני חושבת שבמקום לאסוף את השברים,

אולי נפעל שלא יהיה שיבור לוחות. כפתרון לבעיה הזאת אני מציעה לבדוק את נושא

תהיל"ה, את המרכז החברתי בבית-הספר, מפגש הורים ושעות מסיבה עם הורים.

את התהליך הזה אנהנו מכירים מהעליות שהגיעו בשנות החמישים. בעבודתי במסגרת

עליית-הנוער במשך 29 שנה, בשנת 1959-60 העזתי לעשות מסיבת סיום ואמרתי שכל

תלמיד-עולה - והיו לנו אז עולים מ-24 ארצות - יציג שיר וריקוד לאומי מארץ מוצאו.

הם לא רצו, הם התביישו בתלבושת, בשיר ובריקוד. לאחר עבודת שכנוע עצומה במשך

חודשיים התקיימה מסיבת סיום עם תלמידים והורים שבאו מלמעלה מ-20 ארצות. שני

זוגות מכל ארץ עלו לבמה עם התלבושת הלאומית ושרו ורקדו את השיר-ריקוד הלאומי

שלהם. במסיבה השתתפו כ-500 אורחים. לאחר-מכן אמרו לי שזה היה דבר עצום לשמוע

את אותה קבוצת הורים מזמזמת את השיר עם הזוג שעלה על הבמה. המסיבה הסתיימה,

כמובן, במצעד יפה עם דגל כחול-לבן, עם ריקוד הורה ועם "התקוה". אני חושבת

שבאותו מעמד האינטגרציה קיבלה גם תחושה שכלית, לא רק שכלתנית, ואז הילדים התחילו

גם לשיר ולהביא את המאכלים של העדה שלהם.

לסיכום הנקודה הזאת אני רוצה לומר שהקשר והגשר עם ההורים הוא חשוב מאד. אני

לא מדברת על עליית-הנוער, שיש לה הרבה מאד אפשרויות לארח את ההורים שבת שלמה.

אני מדברת על הילדים הקטנים בכתות א'-ב' בעיר. חשוב מאד מפגש עם ההורים וחוגי

הורים, שיבואו למתנ"ס אחד-הצהרים פעם בשבוע או בשבועיים, אבל שהם יהיו מעורים

במה שקורה בבית-הספר. זה לא איחוי, אבל זה יקהה את הנתק הנוראי שלפעמים קיים

מבחינה רגשית, שאותו אינני יודעת איך לאחות, אבל לפחות נעשה את זה מבחינה

חיצונית על-מנת לשמור את הגשר בין ההורים.

צריך לעשות את זה רק על בסיס של מנהגי העדה, להוכיח שמנהגי העדה חם חלק

מהתרבות שהיתה להם שם ושנמצאת גם בתוכנו. היא אולי שונה, אבל לא זרה לנו וצריך

לעשות את זה בחיי יום-יום. זו הצעתי הצנועה על-מנת להקהות את הענין של הנתק בין

הורים לבין הילדים. אני מציעה שבמשרד החינוך יישבו על המדוכה הזאת.



יש פה שני דברים בסיסיים שהכל נגזר מהם. האחד - מדיניות האיכלוס. מערכת

החינוך לא יכולה לשלם את המחיר, כי הוא יהיה כבד מדי ולטווח ארוך מדי. עכשיו

חטאנו ושגינו, אבל לפחות להבא לא נמהר להוציא אותם מן החממות. אני מסכימה

שאנחנו צריכים לחנך אותם לעצמאות מהר ככל האפשר ושיקתו על עצמם אחריות, אבל אולי

הם עוד לא יכולים להיות עצמאים, ואז צריך לתת להם עוד שנה. מדינת ישראל תשלם

עכשיו את המחיר הכספי, אבל היא תקבל את הדיבידנדים החשובים ביותר מבחינה חברתית

ותרבותית.

דבר שני הוא ענין של השקפת עולם. זה לא צריך לשנות לנו מיהו שר הקליטה

היום במדינת ישראל. אם העדה הזאת באה מחינוך דתי, לא צריך לשכנע את ההורים

לשלוח את ילדיהם לבית-ספר חילוני. בת-ים מתגאה שאף לא ילד אחד הלך לבית-ספר

ממלכתי-דתי, כי נעשתה שם עבודה של יוצאי אתיופיה. אני מזהירה מפני ההמשך. תנו

להם לבחור בעצמם לאיזה בית-ספר לשלוח את ילדיהם. מתוך הנסיון שיש לנו אני חושבת

שהיה צריך לתת לעדה האתיופית ללכת, רובה ככולה, לחינוך הממלכתי-דתי, כי זו עדה

מסורתית. לאחר שנתיים - שלוש שנים הם יחליטו בעצמם מה טוב להם.

הנתק בין ההורים לבין הילדים הוא נתק טבעי. גם בין המשפחות הישראליות יש

פער בין אבות ובנים, אבל בעדה האתיופית הפער הוא לפעמים של חמישה דורות. לכן

אני אומרת שצריך לצמצם את פער הדורות בצורה של הדרכת הורים, ולתת להם לאט-לאט

להמשיך במסורת שלהם, ואם הם ירצו לעזוב, הם יעזבו.

אני רוצה לסיים בשלוש נקודות אלה: 1. השקפת עולם של מדיניות הקליטה; 2.

מדיניות האיכלוס; 3. מפגשים והדרכה להורים.

היו"ר נ' רז;

תודה רבה. אני מרגיש שמיצינו את ההיבטים השונים של הפרובלמטיקה הזאת ושל

הנושא החשוב הזה. נשמע כעת את ההיבט של משרד החינוך ואת שתי נציגות משרד

הקליטה.

י' רום;

אני רוצה להסב את תשומת-לבכם לכך ש-50ו משפחות צריכות להכנס לחיפה, וכל

הדברים ששמענו פה הם בתהליך התהוות. בעיר הזאת עומדים לחזור על כל השגיאות

שנעשו בעבר, ואני מבקשת שאתם תתערבו בענין הזה.

היו"ר ני רז;

אנחנו נתייחס לזה המסקנות שלנו.

ר' אטטמן;

אין ספק שלדיור יש השלכות לגבי כל תחומי הקליטה האחרים, ומדיניות האיכלוס

של משרד הקליטה, כפי שהיא גובשה, מוכרת לכולם בתוכנית חאב. עם זה, המרחק בין

תוכנית האב לבין האיכלוס בפועל גדול. קודם-כל יש לראות את זה על רקע של תהליך,

והדברים כתובים. שנית, יש לראות את זה על רקע של משאבים ומגבלות תקציביות.

משרד הקליטה נמצא היום במצב שאין לו דירות לאתיופים. גם הדירות בחיפה חתומות

כבר.

לגבי בחירת הישוב למגורים, הבחירה נעשתה על בסיס של חוזק הישוב שנקבע

על-ידי משרד הרווחה ולא רק על-סמך אפשרויות החינוך הממלכתי-דתי באותו ישוב,

כיוון שאפשרויות האיכלוס, מקורות התעסוקה והתשתית הקהילתית של הישוב נלקחו גם כן

בחשבון. לכן נוצרו מצבים שיש לנו בעיות בנושא החינוך, שחלקן זמניות וחלקן יותר

ארוכות.



לגבי מרכזי הקליטה המתקפלים באותם ישובים שהוזכרו במחוז הדרום וגם תוארו

בעפולה ובנצרת, המדיניות של משרד הקליטה ושלפיה הוא פועל כרגע היא להגיע למצב של

הוצאה של לפתות 50%מהמשפתות ממרכזי קליטה אלה. כיוון שזה תהליך ארוך וממושך,

ומכיוון שהאנשים רוצים להישאר בעפולה ועפולה כבר "חנוקה", או שהם רוצים להישאר

בנצרת וגם שם יש בעיה, משרד הקליטה, הטוכנות היהודית ומשרד השיכון נערכו כעת עם

הזרקה תקציבית לתחזוקה של המבנים האלה. זאת אומרת, גם לתרום לחיזוק התנאים

הפיזיים, אבל גם תכנים של קליטה חברתית, של עזרה בחינוך, של עזרה במעונות יום

ובאולפניות באותם מתקנים שהם באמת צפופים ויש שם בעיות גם של הזנחה פיזית וגם של

הומוגניות חזקה מדי שיש לה השפעות משלה.

משרד הקליטה הוא לא הגורם המוביל ולא הגורם המקצועי בנושא החינוך. עם זה,

משרד הקליטה גיבש לעצמו תפיסה, מתוך ראיה כוללת של הצרכים של הילד העולה, המשפחה

והקהילה. העקרונות המנחים מפורטים בתוכנית האב וכל אחד יכול לעיין בה. אבל

לגבי השלב שאנחנו נמצאים בו כרגע, משרד הקליטה גיבש תוכנית על דעת האגף

הממלכתי-דתי במשרד החינוך, ואני רוצה לתאר בקצרה את ארבעת התחומים העיקריים של

התוכנית הזאת. אחר-כך היא מפרטת את הפעולות הנדרשות, ויש כאן טיפול פרטני

בתלמיד ובמשפחה, מתן כלים המטייעים למשפחה להתמודד עם בעיות בתוך מערכת החינוך;

כל מה שנקרא בית-טפר להורים, כולל התפקיד החדש שלהם במערכת החינוך החדשה -

הדרכה, הכוון ויעוץ. זה נושא אחד. הנושא השני הוא מטלות בתהליך השתלבות התלמיד

העולה במסגרות החינוך השונות, כאשר אנחנו מדברים על שיעורי-עזר, עזרה בציוד

ועזרה כספית. סיוע למוסדות החינוכיים בהתמודדות עם האוכלוסיה האתיופית. אמר

כאן מנהל בית-ספר שבית-ספר שכולל תלמידים אתיופים נזקק לעזרה ולסיוע נוספים מעבר

למה שהוא מקבל, וסיוע משלים והעשרה כתוספת למה שניתן בתוך המסגרות הפורמליות.

יש כאן תפיסה כוללת שמתואמת עם משרד החינוך לגבי הצרכים של התלמיד, של

המשפחה ושל הקהילה, אבל יש כאן בעיה תקציבית קשה מאד. משרד הקליטה, השר והמנכ"ל

מלווים אישית את המשא-ומתן בנושאים אלה עם האוצר, והקשיים הם גדולים. ברגע

שהתקציבים האלה לא יעמדו לרשות משרד הקליטה ולרשות המשרדים הנוספים שהם בעצם

המובילים בנושאים אלה, אנחנו במצוקה קשה מאד. זה לא שמשרד הקליטה איננו יודע מה

צריך לעשות, או שהוא לא יודע איזה עזרה הוא צריך לתת לגופים המקצועיים המובילים,

אלא שהבעיה היא באמת תקציבית. הרווחה המקומית כורעת. עפולה, נתניה ואשקלון לא

מצליחות להתמודד עם האוכלוסיות שלהן כיוון שאין תקציבים.

אני רוצה להוסיף לגבי בתי-ספר להורים. היחידה לקליטה חברתית עם המחלקה

ליעוץ לנוער במחוז ירושלים של עליית-הנוער מפעילה תוכנית מיוחדת של בית-ספר'

להורים, משולב בשיעורי-עזר, ובהם באמת מופעל העקרון של שילוב מושגים מוכרים

בתהליך החינוך, בתהליך ההתמחות של ההורים, ויישומם בחינוך העכשווי.

יותר מזה, יש פרוייקט שנעשה לאמהות לילדים בגיל הרך, כאשר האמהות והאבות

שרוצים להשתתף עוברים תוכנית מעשירה כדי שהם יידעו לפתח את השפה ואת המושגים של

הילדים. זה נעשה בקרית-מלאכי והצליח מאד, ועכשיו יש התחלה גם בכרמיאל ובישובים

אחרים.

נושא אחרון שאני רוצה לגעת בו הוא פרוייקט לצעירים. דווקא לגבי אוכלוסיה

שבעצם נמצאת מעבר למסגרות פורמליות, בגיל 28-18, שאינם יכולים להשתלב במסגרות

החינוך הפורמליות בישראל, משרד הקליטה והסוכנות, באמצעות מינהל הסטודנטים, פעם

ראשונה לגבי אוכלוסיית עולים גובש פרוייקט לצעירים, שבו מופעלים מספר מסלולים

מקבילים לגבי קבוצות השכלה שונות שנמשכים עד שנתיים ובהם יש גם העשרת השכלה

בכוונה להביא את האוכלוסיה הזאת לרמה של חי כתות לימוד, וגם חכשרח מקצועית, מתוך

כוונה לתת לאוכלוסיה הזאת את האפשרות למצות יותר את הפוטנציאל האישי של כל אחד

כדי שיוכלו להתמודד עם תהליך הקליטה שלהם בחברה.

נמצא כאן אמנון נוה, מרכז הפרוייקט, שיוכל לתאר קצת יותר מה קורה שם.

נמצאת כאן גם אורית מור שיודעת ויכולה גם לענות לשאלות קונקרטיות מה בדיוק משרד

הקליטה נותן, איפה הוא פועל, איזה מועדוניות הוא מפעיל וכוי



היו"ר ני רז;

אני יודע שלכל אחד מכם יש מה לומר, אבל לא נספיק לשמוע את כל הדיווח הזה.

אני מודה לך על הסקירה על מה שאתם עושים, או איך אתם רואים את הטיפול בנושאים

שהועלו במהלך שתי הישיבות שקיימנו,

יי רום;

מעניין מאד לדעת כמה כסף הושקע במחקרים ובמעקבים לעומת שירותים ישירים.

היו"ר נ' רז;

את זה איש איננו יודע.

אי נוה;

נקבעו תקציבים אבל השאלה היא אם הם מגיעים או לא. כשמדובר על עלות של 150

שקל לילד, משרד הקליטה מקציב 60 שקל לילד, אבל גם אותם 60 שקלים אינם מגיעים,

והשאלה היא מדוע הם לא מגיעים

אם יש סתימה בצנורות העברת הכספים, תעבירו את זה לוועדת העליה והקליטה או

לוועדת החינוך והתרבות, אם זה נוגע לחינוך, אנחנו נפעיל את השפעתנו ונטפל בזה.

יי שילה;

אני רוצה להצביע על סוג אחד של סתימה. העברת הכספים לנושאים של בתי-הספר

מתקציב משרד הקליטה מועברים מתוך כוונה ורצון טוב לעזור להורים. ההורים אינם

מודעים מספיק לצרכים ולסדר העדיפות הראשון. כלומר, גם אם משרד הקליטה היקצה

משאבים שהם30%-40% מהערך האמיתי של הצורך בבית-הספר, גם את אותו סכום זעום

המשפחה מחליטה להקצות לדברים אחרים.

אי מור;

רחל אסטמן יצאה מנקודת המבט של התקציב. אנחנו בדקנו את סל הוצאות החינוך

למשפחה רגילה. המשרד נלחם כבר חודשים ארוכים עם האוצר להגדיל את מענק החינוך

למשפחה, והתשובה בינתיים היא שלילית. כעת ניתן מענק על שם המשפחה. הצייק הוא

על שם בית-הספר, כי למדנו מהעבר שהתשלום לא מגיע ליעדו ולכן ההורה חותם על

יפוי-כוח שהוא מסכים שהצ'יק יועבר לטיפול בית-הספר.

הנושא הזה פחות או יותר מכוסה, מלבד מספר מקומות שאנחנו בודקים למה המענקים

לא ניתנו. בדרך-כלל המקרים שבהם לא ניתנו הם או שנסתיימו כל האופציות לקבל את

אותו מענק. דרד אגב, אוכלוסיית עולים שאינה אתיופית מקבלת שתי שנים מתוך שלוש

שנות זכאות והאוכלוסיה האתיופית מקבלת את זה בארבע וריאציות. כך שאותם מקרים

שלא קבלו את המענק היו מפני שאו שההורים לא היו מוכנים להביא תעודת עולה כדי

לרשום את זה שם, או שלא היו מוכנים לחתום על יפוי-כוח, או שהם קבלו כבר את ארבע

האפשרויות.

הבעיה היא שגם המענק הזה עדיין לא מכסה את הוצאות החינוך ואנחנו מודעים

לזה. מאחר שהתייאשנו מהאוצר פנינו לגורמים מחוץ למשרד הקליטה ובשנתיים האחרונות

נהנינו מתקציבים דומים, אבל הם מאפשרים לנו לתגבר קצת את הנושא של סיוע לבתי-ספר

ברכישת ספרים. בשלב זה "כיסינו" כ-65 - 70 בתי-ספר להוצאות לרכישת ספרי לימוד.



בתקופה האחרונה קרה תהליך מאד מעניין, שבתי-ספר אומרים: עם ספרי לימוד

הסתדרתי, תעשירו לי את ספריית בית-הספר באנציקלופדיות, במקראות ובספרי קריאה,

ואז יש לנו דילמה, מפני שכל הזמן מסריד אותנו הענין שהילדים באים לבית-הספר ללא

ספרי לימוד, ואנחנו הקצבנו את ההקצבות האלה באמצעות גורמי חוץ לרכישת ספרים,

והנה בתי-הספר אומרים לנו להעשיר את ספריית בית-הספר בספרים אתרים, שאינני

מושכנעת עד כמה הילדים יכולים היום לקחת ספר קריאה ולקרוא בו באופן שוסף. ייתכן

שזה יהיה בעוד שנתיים - שלוש שנים.

כל כמה חודשים אנחנו עדיין מחדשים את הבקשה לאפוסרופוס להגדיל את הקרנות

שעומדות לרשותנו לענין הזה. אני מקווה שעד סוף שנת הלימודים נכסה 70%

מבתי-הספר בנושא של ספרים וספרי לימוד לתלמידים האתיופים.

עדיין נשארת הבעיה של גביות, תשלומים ואגרות. כל אהד מאתנו כהורה יודע

שהכיס צריך לוזיות פתוח, ופה אין לנו מקורות לענין הזה. גם מענק החינוך שאנחנו

נותנים להורה וגם האפוסרופוס שאנחנו משתמשים בו לענין זה לא מדביקים את קצב

התשלומים שבתי-הספר גובים מהתלמידים, והתשובה לכך צריכה להינתן על-ידי מערכת

החינוך.

בשנת הלימודים הנוכהית התחלנו לסייע גם לגני ילדים, שגם הם במצוקה בענין של

צרכים ייחודיים לאתיופים, מכספי קרנות האפוסרופוס, אני מקווה שהענין הזה יגדל.

חינוך משלים. הילדים הולכים הביתה בשעה 12 ואנחנו מאד חרדים למצב שהם

יסתובבו ברחובות, כשההורים לא יכולים לעזור להם בשעורי-בית. במאבקים

בלתי-פוסקים שלנו בתוך המשרד ומחוץ למשרד להשיג תקציבים, המשרד הכפיל ושילש את

התקציב שעמד לרשותנו בנושא של חינוך משלים ואנחנו משתדלים לסייע לבתי-הספר לקיים

את החינוך המשלים. עד היום הגענו לכ-50 בתי-ספר, שכוללים כמחצית התלמידים

האתיופים, במסגרת השעות 12 עד 2 - 3. המימון כולו בא ממשרד הקליסה, וההפעלה

והאחריות נעשים בשיתוף עם בית-הספר.

אני רוצה להעלות שתי נקודות חשובות נוספות שלא הועלו. 1. הליווי המקצועי.

אין לנו נתוני אוכלוסיית עולים צעירים ורכים כל-כך שעברו סבל, טראומות, אובדן

זהות ובעיית הישרדות כפי שהאוכלוסיה הזאת עוברת, ואין לנו שירותים מלווים שבאים

לענות על הצרכים האלה. אני מדברת על יעוץ פסיכולוגי מקצועי שילווה את הקבוצות

האלה. יש לנו קצת שפייי בכמה מקומות. יש לנו יחידת יעוץ של עליית-הנוער שנותנת

שירותיה והיא פועלת ב-12 ישובים, ויש מקומות שאין בהם לא זה ולא זה. בעפולה,

נצרת, צפת, ערד ובעתלית אין לנו לא שירותי יעוץ מקומיים, או שהם לא מגיעים

לאוכלוסיה בגלל התורים הארוכים, ולא שירותי יעוץ של עליית-הנוער. לדעתי,

אי-אפשר באוכלוסיה הזאת לסמוך רק על החום, ההבנה והנכונות של המורים, והמערכת

החינוכית לא מספיקה לסיפול מקצועי בבעיות המאד קשות שיש לתלמידים אלה, ואנחנו

מגלים יותר ויותר בעיות ככל שהם יושבים בכתות קלס.

נושא אחרון הוא הקליטה בבית-ספר תיכון. נדמה לי שכולנו צריכים לעשות בשנה

הקרובה את כל המאמצים לפתוח את המערכת העל-יסודית הטובה לקליטת האוכלוסיה

האתיופית. אין מספיק מלים להודות על תיפקודה הטוב עם חעולים, אבל אי-אפשר להיות

אדישים ולהשאיר את המערכת הזאת כאלטרנטיבה יחידה לעולים. צריך לסייע לתלמיד,

למערכת ולמקום לפתות יותר ויותר את המערכת המקומית לקליטה בתיכון, גם אם זח יעלה

כסף. אני לא מתכוונת לניצנים בודדים של 80 או 100 תלמידים, אלא לחזק

אותם. ילד שסיים בישוב כתה וי, זי, חי, אין סיבה שהוא יילך לפנימיה. שהוא

ימשיך ללמוד יחד עם חבריו בתיכון המקומי והטוב.

יי רום;

יש 162 בתי-ספר שבהם לומדים אתיופים. אם אורית אומרת שהיא נוגעת ב-55 מהם,

מה קורה ל-0ו1 בתי-הספר הנוספים? אלה לא מטופלים.



אי מור;

אני לא חושבת שאת הנושא של בתי תלמיד או חינוך משלים אפשר להטיל רק על משרד

הקליטה.

יי שילה;

ל-2,450 ילדים שנמצאים במסגרות של עליית-הנוער יש תיקים, טפרים, מחברות,וכל

השאר, החל מביגוד, דמי כיס, דמי נסיעות וכוי.

בנושא הנשירה אני מודאג מהדברים ששמענו, שאתם עומדים לקבל קב"ס לנושא

האתיופי. אני מופתע מהעובדה שהנשירה בתוך מסגרות עליית-הנוער בנושא האתיופי היא

כמעט אפסית. היא מגיעה ל-2%-1%

כי אין להם לאן ללכת.

תחנות יעוץ. 24 פסיכולוגים ועובדים סוציאליים מלווים את הילדים העולים

מחוץ למסגרת הפנימייתית של עליית-הנוער שעליה דיברה אורית. לכן, גם כאן יש מקום

לקריאה לחזק ולהגביר את הטיפול בילדים, וגם במטפחות.

בעיה חריפה שעדיין לא נמצא לה פתרון היא הבעיה של החינוך המקצועי לנערים

ונערות מגיל 16 ומעלה. השתדלנו לקלוט לפחות 600 - 700 נערים אתיופים שנמצאים

במערכת התיכונית האלטיסטית בישיבות התיכוניות ובאולפנות של בני-עקיבא, אבל אין

בהן מסגרות מקצועיות. חייבים לתת להם גם מסגרת מקצועית. חברת-הכנסת גלזר-תעסה

דיברה בישיבה הקודמת על ההסעים, ואני לא פוסל אותו, על-מנת למנוע טראומה של

העברה מבית-ספר אחד לשני, כי אחרת בשנה הבאה נימצא במצב שנצטרך להעביר 500 - 600

נערים מהישיבות ומהאולפנות לבתי-ספר מקצועיים ירודים, ואסור לנו לעשות את הדבר

הזה.

אחת המסקנות המתבקשות מדיון זה ומדיונים קודמים היא הכנה, שעליה דיברה

חברת-הכנסת אמירה סרטני בישיבה הקודמת. במסגרת עליית-הנוער לא נקלט אף ילד אחד

ללא הכנה מדוקדקת ויסודית במערכת. אם זה יום עיון לצוות, לילדים, על-ידי אנשי

קהילה, פסיכולוגים ואנתרופולוגים, וזה הוכיח את עצמו הלכה למעשה, אני יודע

שבעיר לא ניתנת למורים כל הכנה וכשבכתתם לומדים תלמיד אחד או שניים אתיופים, הם

לא יודעים מה לעשות אתם. להיפך, קל יותר לטפל בקבוצה מאשר בילד בודד. לכן

ההכנה צריכה להיות במסגרת הקהילה המצומצמת, בשכונה, במועדון, בבית-הכנסת,

בבית-הספר ובקופת-חולים. אם לא ניתן את ההכנה הזאת הקליטה תיכשל, ואנחנו עדיין

יכולים לתקן.

חיפה עומדת לקלוט כעת משפחות וצריך לעשות את ההכנות האלה. כשהעולים

הראשונים הגיעו לאשדוד לפני 6 שנים ולא נערכנו לקראתם, נכשלנו. נקלטו 20 - 30

ילדים בודדים, אבל היום למדנו והפקנו לקחים ושום מוסד פנימייתי לא קולט ילדים

מבלי לעשות הכנה מדוקדקת ויסודית.

בעיה נוספת היא המתבגרים, בעיקר הבודדים, יתומים, או שהוריהם עדיין נמצאים

בחוץ-לארץ. הבנים מתגייסים לצה"ל ולאחר שחרורם יש בעיות אחרות, אבל לגבי הבנות

שבגיל 17 - 18 הן מסיימות את המסגרת הפנימייתית יש לנו בעיה רצינית. אנחנו

מתדיינים בנושא זה עם משרד הקליטה, אם כי בעיית ההוסטלים היא בעיח כאובה וקשה

מאד. יש כבר ניצנים ראשונים של כל מיני שמועות שלא כדאי לומר אותם כאן. אם

מקימים הוסטל, אני חושב שצריך להקים אותו עם ליווי חינוכי ושיקומי, ולא לתת

לבנות רק לחיות שם. צריך לחיות שם ליווי של אנשי מקצוע, אנשי חינוך, עובדים

סוציאליים ופסיכולוגים עד שהבנות יינשאו. כי אם ניתן להן עצמאות, התוצאות לא

תרחקנה מלהגיע.



אני חושב שלא ניתן לצאת מדיונים אלה בלי להקים ועדה בינמשרדית שתטפל בענין

הזה, תעלה את הבעיות ותפתור אותן,

היו"ר ני רז;

אני מודה לכל אלה שהשתתפו בדיון, וגם לאלה שלא השתתפו בו בפועל. אני מודה

לכם על המידע הרב שקבלנו ועל הגילויים הרבים בתיאור המציאות ובתיאור

הפרובלמטיקה. מעניין שלאתר 40 שנות קליטה, הנסיון שנרכש בסוגים השונים ובשוני

שבין קבוצות עולים שונות, הנסיון שנרכש תמיד עומד בפני מצבים תדשים ובפני

אוכלוסיות הדשות שהוא צריך ללמוד מהדש איך להתמודד עם הפרובלמטיקה המיוהדת של

הציבור הזה.

אני וזושב שהעולים מאתיופיה שונים מהקבוצות האהרות, יש להם צרכים אחרים.

בשבילי היה גילוי מיווזד במינו כשנמסר לנו עד כמה המשפוזה היא אחרת מהמשפחות שהיו

קודם. היום יש משפתות הד-הוריות, גרושים, או חלק שבכלל לא עלה ארצה, ואין בית

במובן המקובל של המלה. זה גילוי מדהים. נשאלת השאלה מה זה עושה לילדים, איך הם

מושפעים מהדבר הזה ומה מופנם אצלם כתוצאה מהפגם הזה?

השאלה החשובה היא איך אנחנו מתקנים את הקליטה במערכת החינוך קודם-כל ואיך

עושים כך שהיא תהיה יותר נכונה. דובר כאן על כתות קלט שיהיו רק זמנית, כאשד

המגמה היא לשלב את הילדים בכתות האם. זה נשמע הגיוני ומתקבל על הדעת. השאלח

היא אם בכל בתי-הספר אכן נוהגים כך.

יי יונאי;

יש מדיניות ברורה בענין הזה.

היו"ר ני רז;

אם המדיניות היא באמת כזאת, אפשר להגיד שלמדנו פה שהנסיון בתחום הזה כבר

מופעל וזאת המציאות בשטח, ואז הם משתלבים בחברתם ובסביבתם וכל הענין הופך להיות

טבעי והגיוני.

אני בטוח שמשרד ההינוך מודע לשאלה של הכנת המורים והמחנכים, שמורים שמקבלים

קבוצות כאלה, וגם יחידים בתיך כתות, צריכים להיות מודעים לצרכים המיוחדים

ולפרובלמטיקה המיוחדת שקשורה עם השתלבותה של קבוצה כזאת במערכת החינוכית

וההשכלתית הכללית.

אינני רוצה לחזור לנושא ההסעות. אני מבין שזאת בעיה שצריך לטפל בה במיוחד.

נושא העלויות של טיולים, ספרים וכדומה מצריך טיפול מיוחד.

חינוך ההורים ושילובם בתוך מערכת החינוך הוא נושא מאד מיוחד שתמיד היה

קיים. בשנות החמישים עבדתי עם עולים מצפון אפריקה בכפר אוריה וראיתי מה קרה עם

ילדים שהוצאו למוסדות של עליית-הנוער ובאיזו מהירות הם הפכו לאנשים מעולם אחר,

עם מושגים אחרים ותרבות אחרת. הם חזרו לכפר, ואז הניגוד ביניהם ובין החורים היה

גדול מאד. למדנו מזה על הפרובלמטיקה של נתק וקשר כתוצאה מהחינוך החדש. אבל כאן

כנראה צריך שוב לעמוד על זה היטב, ושמענו את הדברים מפי דן ומפי חברים אחרים,

איך מרככים את הנתק הזה - מצד אחד לעשות עבודת תינוך והכשרה אצל החורים, ומצד

שני גם אצל הילדים, להפגיש בין העולמות ולא ליצור נתק בין הדורות.

תופעה חמורה היא התופעה של הפניית הילדים האלה לבתי-ספר חלשים דווקא.

אנחנו שומעים שיש פה הטייה שלילית. והדבר הנורא ביותר הוא בריחת האוכלוסיה

הוותיקה מבתי-ספר כאלה. זו תופעה קשה מבחינה חברתית כללית של קליטה ומבחינת

החינוך של חילדים, כי זה שוב משאיר אותם בבידוד.



אל נשכח שהיום אין עליה וזו כמעט הקליטה היהידה. זה מצער מאד, אבל זה גם

מאפשר להשקיע את המאמץ העיקרי בציבור הזה עם הפרובלמטיקה המיוחדת שלו, ולא ייתכן

שאנחנו נחטא גם במקרה הזה ונגרום יותר מדי טבל לאוכלוטיה הזאת. כי לאן הם

יירדו? הם לא יירדו לשום ארץ, הם יירדו תהומה,

בענין הזכאויות שמחתי לשמוע מאנשי משרד הקליטה שהזכאויות לגבי התלמידים

האתיופים הן לחמש שנים, אבל שמעתי שזה רק בחלק מבתי-הטפר.

אני מבין שעיקרה של מדיניות האיכלוט הוא לא לרכז אותם בריכוזים גדולים מדי

במקומות מטויימים, אבל גם לא לבודד אותם בתפזורת, כי זה גם כן לא טוב. צריך

שיהיה אופטימום של ריכוזים שמאפשרים גם קליטה וגם שמירת הזהות העצמית, הרגשת

השייכות לטביבה מוכרת, אבל אני מדגיש שהבעיה הזאת לא שייכת לוועדת החינוך

והתרבות אלא למוטדות אתרים,

אני חושב שנעשה נכון אם נמליץ על הקמת מוטד גג, מתאם, פורום עליון שיהיה

מורכב מנציגי משרד החינוך והתרבות, משרד הקליטה, הרשויות המקומיות, משרד האוצר,

עליית-הנוער ומשרד העבודה והרווחה, פורום--על לקביעת מדיניות תיאום הטיפול בנושא

הקליטה של העולים מאתיופיה, ועדת החינוך תמליץ על הדבר הזה ואנחנו נבקש ממשרד

החינוך להיות היוזם בהפגשת הגורמים האלה על-מנת להקים את הפורום הזה,

אני מבקש מהנציג הבכיר של משרד התינוך כאן לקבל על עצמו את הפניה שלנו

ולתאם את המפגש של נציגי המשרדים השונים ולהקים פורום קבוע שיטפל בענייני

החינוך, יתאם, ידרבן, יתקן ויקדם,

תודה רבה לכם, הישיבה נעולה.

הישיבה הסתיימה בשעה 13.20