הכנסת האחת-עשרה

מושב שלישי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 204

מישיבת ועדת החינוך והתרבות

שהתקיימה ביום ד, הי שבט התשמ"ז - 4.2.87 בשעה 09.00

חברי הוו עדה: נ, רז - היו"ר

פ. גולידשטי י ן

ע"ה דראוושה

א. הראל

א. ולדמן

א. סרטני

ז. עטשי

מ. פלד

א"ח שאקי

י. דוידוביץ - מנכ"ל משרד העבודה

ח. אביב - ראש מועצת מעלה אפרים

א. אופיר - הסוכנות

ד"ר אריאלי - הסוכנות

א. אורן - בי"ס מקיף רוגוזין-מגדל העמק

מ. גוטסמן

ע. הרטמן

ד. זהבי - האגף לחינוך התיישבותי, משרד

הה י נ ו ך והתרבות

י. חן - כפר חנוער שפי יה

א. כספי

ש. כתריאל - בית הספר המקיף בראש-העין

א. מאור - בית הספר אמי"ח בפתח-תקוה

ב. ניסים

י. נציבי - ראש מועצת בקרעת הירדן

י. סהר - מח' חינוך-מועצת בקעת הירדן

פ. סתוי - הוועדה לקידום החינוך-משרד

חח י נ ו ך והתרבו ת

א. עמיר - הסוכנות

א. פיקסלר - אגף חינוך דתי ופנימיות

דתיות, משרד החינוך והתרבות

י. פרדס - השירות למען הילד-משרד העבודה

ו הרו ו חה

הרב א. צוקרמן

א. קפלן - משרד האוצר

פרופ' י. קשתי - אוניברסיטת תל-אביב

פרופ' י. רוזנפלד - אוניברסיטת ירושלים

א. שיינפלד - האגף לחינוך חתיישבותי-משרד

החינוך והתרבות

א. שמו אלי

א. שרלן

ד. פלר

רקורד/03-453310/פ.לוין-7

המשך הפגישה עם הוועדה לקידום החינוך

בעניין פנימיות למהוננים.

בוקר טוב, אנחנו מקיימים את הישיבה השניה בנושא הפנימיות.

האם יש להברי הוועדה שאילתות?

לפי האינפורמציה שבידי, אתמול העביר האוצר את הכסף למשרד

ההינוך והתרבות. ומבהינה זו התבצעה הדרישה שכל הכסף יועבר. השוב

שנדע את הדבר לאהר הדיון שהיה פה אתמול.

כבודך קיבל פניה מד"ר ע. ישראלי, זה ראוי לבדיקה. הנושא הוא

לימוד הגיאוגרפיה בסמינרים ובבתי ספר.

נמשיך בנושא שדנו בו בפעם הקודמת, אני מעריך שלא נסיים גם

היום. בישיבה הקודמת שמענו על הפנימיות, על סוגים שונים של

פנימיות, בתוכן לומדים הרבה מאוד ילדים, אני מדבר על פנימיות

בכיתות מ-ז' עד יב'. בגילאים האלה כ-17% מכלל תלמידי ישראל מצויים

בפנימיות.הפנימיות הן מגוונות ושונות מאוד, ההל מכפרי הנוער

הותיקים והמסורתיים, כגון בן-שמן, שפיה וכלה בפנימיות יותר צעירות.

פנימיות דתיות ופנימיות לא דתיות, פנימיות למהוננים וכוי.

מכל מקום, התופעה הזאת של פנימיות לאהרונה עומדת תהת עין

ציבורית. צריך לשאול את עצמנו אם תופעה הינוכית, ציבורית, הברתית,

שהחינוך במימדים לא קטנים, נעשה שלא במסגרות המקומיות, הילדים

מועברים מהמסגרת המקומית למקומות אחרים, בשעה שבמקומות שלהם

מסוגלים לתת להם את ההינוך, את ההשכלה, וגם את היי החברה.

האם אין היום בתופעה הזאת של פנימיות, ביציאתם של ילדים ממקומותיהם

למקום אהר, אין בכך משהו שהוא לא צודק, או מוטעה מבהינה הינוכית?

זה מוריד מתוך ציבור התלמידים שיכבה של תלמידים, שהולכים מתוך

מהשבה שאלה הן פנימיות עלית, שהם יקבלו שם הינוך יותר טוב, יוכלו

למצות את הפוטנציאל שלהם, ואילו במקום שהם היים בו יתבזבז

הפוטנציאל ולא יבוא לידי ביטוי. מצב זה פוגע במערכת החינוכית

המקומית וגם נפגעת במידה מסויימת המערכת ההברתית. כי ילדים טובים,

מעולים ובינוניים יוצאים ממקומותיהם.

התרשמנו קשות בבקעת הירדן, שם האוכלוסיה דלילה, גם שם ישנה

תופעה של יציאת ילדים. פה מדובר על מיספרים לא גדולים אבל יחסית

למיספרים הכלליים, אלה מיספרים בהחלט גדולים. הילדים יוצאים

לפנימיות, בדרך כלל לא פנימיות של נוער במצוקה, ולא מסיבות

כלכליות, אלא מסיבות של סטאטוס הברתי, של ציפיה לקבל חינוך שאינם

יכולים לקבל במקום. היציאה של הילדים גורמת לעיתים להליכת ההורים

בעיקבותיהם, זה מערער את המסגרת ההברתית המקומית, במקום לתגבר שם

את האוכלוסיה והמערכות החינוכיות והחברתיות, קורה תהליך הפוך.

עלתה השאלה, האם הפנימיות ככל שהן רוצות להיות פנימיות

טובות, עם שם טוב, מבוקשות, הן הופכות בעצם לפנימיות שאינן קולטות



את הנוער הקשה, הן מעדיפות את היותר טובים. פנימיות שהוקמו כדי

לפתור בעיות של נוער במצוקה, נוער ממשפחות הרוסות, נוער שעלול ללכת

אל הפשע ואל העזובה, הן את אלה באמת משאירות כעתודת פשע ועזובה

וקולטות נוער שיש לו פוטנציאל, ויותר קל לחינוך.

וישנו ההיבט הכלכלי, מה עלות אחזקת ילד בפנימיה כזאת? האם

המדינה יכולה להרשות לעצמה לעזור, לעודד ולסייע למיבנה חינוך כזה

שהוא יקר מאוד. אם יש הצדקה חינוכית, חברתית, פסיכולוגית, עושים

את זה כדי למנוע הוצאה יותר גדולה כאשר ילכו לעבריינות ולעזובה.

השאלה אם זה מוצדק בכל המיקרים?

ישנה הבחנה מדוייקת, מדוקדקת, שלא תיהפך התופעה הזאת של

הפנימיות לתופעה שלא אליה התכוונו מההתחלה.

לא מיותר לומר, שהמצוקה התקציבית של מערכת החינוך היא מצוקה

שאותנו כוועדת חינוך של הכנסת, מעוררת ומדרבנת לבדוק כל מיני

תחומים במערכות החינוך שלנו ולשאול את עצמנו האם זה מוצדק,

האם לא צריכה להיות רפורמה, בדיקה יסודית של נושא הפנימיות.

אלו חלק מהנושאים שעלו בפעם הקודמת, אינני רוצה להתייחס

לתוכנית שהיתה בטלויזיה על ראש העין, מה קרה לילדים שיצאו

לפנימיה וחזרו מהפנימיה, כאשר המסר שנתן השידור הוא שליציאה אל

הפנימיה יש היבטים שליליים מאוד מבחינת מערכת החינוך המקומית

ומבחינת הילדים.

בישיבה הקודמת נמסרו דברים על ידי נציג האוצר כמה משקיע

האוצר בפנימיות לסוגיהם ולמיניהם.

אני לא יודע כמה משקיעה המדינה, אין לי אינפורמציה מדוייקת.

זה מתפלג בין שלושה מישרדי ממשלה מבחינת התמיכה. מבחינת המשק

הלאומי, מה שהמשק הלאומי במדינת ישראל משקיע זה סדר גודל שמתקרב

לכ- 200 מיליון שקל. העלות של תלמיד בפנימיה לשנה 4000 שקל ואנחנו

מעריכים שיש כ- 50,000 ילדים בפנימיות. כולל ילדים של עליית הנוער,

כולל פנימיות אחרות, שנתמכות בצורה חלקית מאוד על ידי הממשלה.

נמשיך לפי רשות הדיבור מהישיבה הקודמת, נשארו שניים - שלושה

חברים שלא הספיקו לדבר. מר שמואלי, בבקשה.

ברשותכם, אומר כמה מישפטים על הפנימיות בכלל, אשתדל במידת

האפשר להתמקד בטיפולה של האגודה לקידום החינוך בתלמידים שמגיעים

אליה מהמערכת בסוף כיתה ו', או במיקרים מסויימים בסוף כיתה חי.

ברצוני לומר לחברי הוועדה שאני מאמין באמונה שלמה. שהמפעל של

הפנימיות, או והחינוך הפנימיתי במדינת ישראל הוא גולת הכותרת של



עבודת החינוך במדינה, עם כל הקשיים, כל המיגבלות, כל העלויות,

עליית הנוער היא גוף שמעניק בית לילדים חסרי בית, שמשקם ילדים

שאינם יכולים להיות משוקמים במקומותיהם. אני מקווה כשוועדת החינוך

כאשר תבוא להחליט ולשפוט, היא תשפוט על פי תוצאות ולא על פי

עלויות משום שהעניין של העלויות, לא הוא צריך להכתיב כרגע משימות

חשובות במערכת החינוך.

הפנימיה במהותה היא בית, ברצוני לומר לחברי הוועדה שמדינת

ישראל מובילה בנושא הזה בעולם, היא הפכה להיות מוקד לחיקוי. ארצות

הברית מגיעה לכאן על מנת לראות איך היא יכול להעתיק את הנושא הזה

על מנת לעשות בו שימוש במדינות השונות.

בשעתו היתה היסטריה בעולם הגדול, היסטריה של הפסיכולוגים

שקבעו שמוטב שיילד יגדל בבית הרוס מאשר להוציא אותו מביתו שלו. אני

חושב שהמפעלים שאנחנו דנים בהם היום, המפעלים של האגף לחינוך

התיישבותי, עלית הנוער, האגודה לקידום החינוך, מוכיחים שאפשר לבנות

את אישיותו של הילד, באוירה חמה, בונה, מאיצה, חברתית ומשקמת.

האגודה לקידום החינוך נוסדה בשעתה מתוך הכרה ברורה שיש ילדים

שבפוטנציה יכולים לקבל ביטוי לאישיותם, ביטוי ליכולתם, בתנאים יותר

מעודדים, יותר תומכים, מאשר התנאים שהם נתונים בהם בביתם שלהם.

מי שמסתכל היום לאחור, אחרי 25 שנות עבודתה של האגודה, שהייתי

מייסדה ואני עומד עומד בראשה עד היום הזה, העמידו למעלה מ2,500

בוגרים, שהיום יכולים לפאר את האקדמיה, את הצבא, את השרותים

החברתיים במדינת ישראל.

השאלה המרכזית שנשאלת, האם תלמידים. אלה היו יכולים להגיע

לכלל ביטוי ומיצוי אישיותם בדרך אחרת? אם היו אומרים לי בדרך

אחרת, הייתי מקבל, לא הייתי חושב שצריך להביא אותם למפעלים אחרים.

הרעיון בשעתו היה לטפל במיקרים סוצליאלים, האגודה מטפלת

במספר גדול מאוד של ילדים שבאים מבתים שזקוקים לסעד. אנחנו מקיימים

את המפעל להכשרת ילדי ישראל, יש קרוב ל-800 ילדים. יש במדינת ישראל

קרוב ל-12,000 משפחות שהן משפחות פתולוגיות שההורים אינם מתפקדים

כהורים. באה המדינה, וזאת המחמאה הטובה ביותר שאפשר לתת למדינה

ולחברה בישראל, ואומרת.- אנחנו מוכנים לסעוד את הילדים האלה ולעזור

להם. הרעיון היה, לפיכך לעזור למצות את יכולתם של הילדים במלואה,

בטיפול ובהאצה. האצה במובן שמכניסים ילד לאוירה שהיא יותר דוחקת

בו, והוא יכול להגיע לרמת הישגים שממצה את יכולתו.

אין לי ספק, שבמרוצת השנים הגיעו למפעלים של האגודה

ילדים שלא היו צריכים להגיע אליה בהכרה. נמצאו הורים שפנו, נמצאו

מועצות מקומיות שעודדו, נמצאו מנהלי בתי ספר שהמליצו, הילדים האלה

עברו תהליך של מיון והם נתקבלו לבתי הספר ששמותיהם הולכים לפניהם,

בית-הספר "בויאר" בירושלים, בית-הספר "עמליה",בית-הספר "שטיינברג

בכפר סבא, בית-הספר "אשל הנשיא" ועוד כמה מוסדות נילווים.

יכול מאוד להיות שיטען הטוען, ולדעתי זאת עילת הפגישה פה,

אנחנו יושבים בבקעת הירדן ויש לנו מעט ילדים, ועל ידי כך שאתם תקחו

ילדים לפעילות מחוץ למקום, אתם תרדדו את הישוב שלנו. ברצוני לקבוע

בכל האחריות, אם אני מודע לכך בתום לב ובמאה אחוז, שאם רק טובת



הילד תעמוד לנגד עיני, טובת הילד היא שילמד בפנימית ב"בויאר" ולא

ילמד במקום אחר, אינני מודאג כרגע מה יהיה בבקעת הירדן. אבל אם

אין טובת הילד ואין בעיה עינינית שצריכה לקבוע את המשך לימודיו של

הילד ב"בויאר", שילמד בבקעת הירדן.

1

אנחנו לא אוייבים ולא מתחרים, זהו שרות לאומי ממדרגה ראשונה

ואני שמח שנענו לבקשתי האישית ותרמו ממיטב כספם מיליוני דולרים,

להקים פנימיות לתפארת. אם זה מקלקל את השורה בישוב מסויים, זה

עניין של שיקול לאומי. אפשר גם לעשות אוניברסיטה בירוחם ואפשר

להקים נמל בעקרון וזה יפתח את חמקום.

לא זאת הבעיה שצריכה לעמוד בפני הוועדה, הבעיה היא טובת

הילדים. יש ילדים שעוזבים ישובים כמו תל-אביב, ירושלים וחיפה

והולכים למפעלים של עליית הנוער, או מפעלים להכשרת ילדי ישראל.

האינטגרציה מאפיינת את מפעלי האגודה. בכל מפעל של האגודה,

בבית-ספר "בויאר" יש 50% ילדים שהם ילדי בית הכרם, ילדי בית וגן,

ממיטב הילדים בירושלים, שלומדים עם ילדים מעיירות הפיתוח.

ב"שטיינברג" המצב דומה, בבית-הספר "באשל הנשיא" לומדים 50% ילדי

המשקים המבוססים עם ילדים שבאים מהאיזורים הקשים ביותר בחברה

בישראל ולומדים בצוותא,

הדיון התעורר בגלל שתי סיבות. הראשונה, טענת ישוב מסויים,

אני מבין אותו- ויש לי את כל הסימפטיה אליו. האם על ידי כך שהאגודה

לא תקבל 4 ילדים תפתר הבעיה? באין בעיה אישית, צריך להודיע לישוב

שלא נקבל ילדים כאלה. הסיבה השניה, אם הבעיה היא תקציבית צריך

לבדוק מה מטרת מימון החינוך בישראל. לפי אותו רעיון אפשר לבוא

ולטעון טענות נוספות שתבאנה לחיסכון, אבל תבאנה להרס של שירותים

חינוכיים.

אני מסכם ומסיים, על פי מחקר שהציגו באוניברסיטת תל-אביב,

פרופ' סמילנסקי ונבו, מחקר שכדאי לחניח אותו על שולחן הוועדה, יש

לאגודה רקורד של הצלחה בלתי רגילה. שר החינוך האמריקאי, ג'וזף

קליפנו, שהיה מגדול השרים האמריקאים בחינוך, הגיע לכאן, העתיק את

הרעיון והוא פועל היום בכמה מדינות בארצות הברית. הרעיון היו לטפח

את הילדים המבטיחים מקרב טעוני הטיפוח.

אין סיבה בעולם שניקח ילדים ממקומות בהם יכולים לקבל אותה

רמת חינוך ואותה יכולת של מיצוי עצמם. זאת לא חברה שעושה עסקים,

זאת אגודה ציבורית שבאה לשרת את החינוך בישראל.

לפיכך, וצריך לדון לגופו של עניין, אם אפשר לעזור לילד, כדאי

לוותר, גם כהורים וגם כשלטון מקומי וגם כמנהלי בתי ספר. אי אפשר

לקבוע הנחיות במדיניות החינוך על פי שיקולים של אינטרסים של פלוני

או אלמוני, אם אומנם לא טובת הילד נגד עיניו. אם כן, אני עפר תחת

רגליו של אותו מנהל בית ספר או ראש המועצה.

למען הדיוק, הבעיה לא התעוררה בישוב אחד, בישיבה הקודמת

שמענו על כך מישובים אחדים. אנחנו חתעוררנו לנושא הזה במפגש



מסויים, אבל השאלה היא כללית והתמונה היא יותר רחבה, זאת לא סתם

היטפלות למקרה קטן ושולי, זאת שאלה שצריך לבדוק אותה היטב.

משלחות באות מרהבי העולם, מארצות אירופה, ללמוד על הצלחתו של

החינוך הפנימייתי והמבנה שלו בארץ, אנחנו מארחים בתדירות את

המשלהות הללו. לפננו שישה חודשים נתבקשנו על ידי עירית ניו יורק,

לייעץ לה בשיקום נוער, שמיטב המחנכים שם לא מצליחים להתמודד אתו,

עלית הנוער הסכימה להעמיד את שרותיה גם למעצמה הגדולה הזו.

מאז 1972 הלה מההפכה באוכלוטיה של החינוך הפנימיתי בישראל,

היה סיכום עם ממשלת ישראל, בעקבות ההלטה של ועדה לילדים ובני נוער

במצוקה, ועדת כץ בראשותה של גולדה מאיר המנוחה, שאחת ההמלצות שלה

היתה שעלית הנוער צריכה לטפל בנוער במצוקה.

ו

היה סיכום בין שר החינוך המנוח יגאל אלון לבין פינקוס יו"ר

הנהלת הסוכנות, שעלית הנוער תתחיל במפעל הזה. מלכתחילה דובר שעלית

הנוער תקלוט 4700 חניכים בלבד, תוך מספר שנים הוכפל המיספר והדרישה

הלכה וגברה.

במי אנחנו עוסקים? אנחנו עוסקים בדור שני ושלישי של עולים

שלא נקלטו בארץ, אנחנו עוסקים בילדי מצוקה. שלושה קריטריונים הם

המרכזיים לקבלת ילד לעלית הנוער. האחד, הכנסה מישפחתית נמוכה.

השני,' השפעה סביבתית שלילית על הילד. השלישי, תפקוד משיפחתי לקוי,

כתוצאה ממוות, גירושים, מהלה כרונית, אלכוהליזם וכדומה. השגים

לימודיים נמוכים של ילדים בעלי פוטנציאל נורמאלי, סכנת נשירה

ממערכת החינוך, עולים חדשים - נוער יהודי מחז"ל.

אתן לכם כמה נתונים על החניכים שנקלטו השנה, כדי שיהיה איזה

שהוא מדגם, 10% מכלל חניכינו חם יתומים, למעלה מ-20% ילדים להורים

גרושים או חיים בנפרד, 15% ילדים להורים נכים ומוגבלים, 15% ילדים

להורים חסרי השכלה לחלוטין.

אנחנו מקבלים ילדים לפי ארבע רמות, רק 21% מכלל ילדי עליית

הנוער נמצאים ברמה אי, שזוהי חרמה הנורמלית של הילד במערכת החינוך

הרגילה. 40% פיגור של שנתיים, 19% פיגור של שלוש שנים, 6% פיגור של

ארבע שנים ומעלה.

חטענח שעליית הנוער לוקחת ילדים ממקום חמגורים וחדבר מחליש

את הרמה החברתית, היא מופרכת מיסודה, אין לה על מה להסתמך, ההיפך

הוא הנכון. אם עליית הנוער צריכה לקלוט חניכים שזקוקים לח מצד אחד,

ומצד שני חניכים שחיא זקוקה להם כדי שלא יהיו לה מוסדות הומוגנים

ברמה נמוכה. אם היא רוצה להגיע לאיזה שחיא אינטרגרציח, או לאי זח

סיכוי שבאותו מוסד יהיו ילדים ברמות שונות גם כדי למשוך כלפי מעלה

וגם למנוע דימוי שלילי, היינו צריכים לקלוט ילדים ברמות יותר

גבוהות. אין לנו אותם ולא מסוגלים לקלוט אותם, הביקוש של השכבות

הללו להיקלט בחינוך הפנימייתי הרבה יותר גדול ממה שאנחנו יכולים

לספק.



אין לעליית הנוער מנגנון גיוס. איך יילדים מגיעים אלינו? הם

מגיעים על ידי הפניה של קציני ביקור סדיר, של העובדים הסוצייאלים,

של עובדים קהילתיים מקומיים. בשנה שעברה עליית הנוער הגיע לשיא

במספר ההניכים שלה, 19,200 חניכים. בכל זאת דהינו 200 הניכים

נוספים וזאת מבלי לנקוף אצבע כדי לגייס נערים למערכת. הבעיה שלנו

את מי לדהות. ככל שמספר ההניכים בעליית הנוער יקטן, נצטרך לקלוט

אוכלוסיה יותר נמוכה. משרד החינוך לוחץ עלינו, מר שמואלי בעצמו אמר

לי " פסגת שאיפותיך צריכה להיות לקלוט נוער מהשכבות הכי נמוכות,

כולל נוער מנותק שאין למערכת תשובה עליו". זוהי הדיעה הרשמית של

מנכ''ל משרד ההינוך הנוכהי וגם של שר ההינוך, וגם של ראשי מערכת

משרד החינוך שאנהנו נפגשים איתם.

אעז ואומר יותר מכך, למעשה המסגרת הזאת תהווה זרוע חינוכית

של משרד ההינוך, של ממשלת ישראל, באותה שיכבה של אוכלוסיה שהמערכת

הרגילה לא מסוגלת לטפל,אנהנו עוסקים בנפלטי המערכת.

מה אנהנו רוצים להשיג? דבר ראשון, שיקום דמות הנער או הנערה

ועיצוב דמותם, כ-90% הם צאצאי אסיה ואפריקה, שיכבת מצוקה קלאסית,

לפי הקריטריונים שהופיעו בוועדת ראש הממשלה לילדים במצוקה. הדבר

השני, אנהנו מנסים להקנות השכלה או מקצוע, בישיבה הקודמת נתתי

נתונים מסויימים על בהינות הבגרות והתמודדויות.

בעית הניתוק מהבית שייכת לאגדה מן העבר. מדוע? אם אני בהיותי

בעלית הנוער הגעתי הביתה פעם בשלושה הודשים, במעברות לא היו

טלפונים והמיכתבים לא הגיעו לאוהלים הנכונים. היום חניכי עלית

הנוער מגיעים אהת לשבועיים או שלושה הביתה, יש טלפונים שעובדים יום

יום, יש ביקורים של הורים בשבתות וחגים,זוהי אגדה ששייכת לעבר.

מומהים טוענים שעצם העובדה שילדים מהרקע הזה מתנתקים מהבית, היא

דווקא לטובתם ולטובת המשפהה, הגעגועים גדלים, כשבאים לשישי שבת אז

רוצים להיות נהמדים אליך, אתה רוצה להיות נהמד למשפחתך, יש פתיחות.

זאת היא מסגרת פלורליסטית, היא כוללת בתוכה מסגרות של דתיים

לכל מיגוון הקשת ומסגרות של מסורתיים אחרים, נמצאים בה מכל עולי

הארצות.

S

האוכלוסיה של עליית הנוער השנה, 18,000 חניכים, מהם 15,000

ישראלים-נוער במצוקה, 2,500 עולים מאתיופיה, 700 עולים וילדי

פרוייקטים מכל הארצות האחרות שבעולם. מתחנכים בתנועה הקיבוצית רק

1,800 הניכים, השאר בפנימיות לסוגיהן, אין לעליית הנוער פנימיות של

עצמה. יש לנו מוסדות של מכינה, ויש "נעורים" שהיא בבעלות של

עליית הנוער והדסה. כל שאר הפנימיות והישיבות, הן פנימיות של

אירגונים אחרים, משרד-החינוך, נעמ"ת, ויצ"ו, העובד הדתי וכדומה. הם

הזרוע שדרכה עובדת עליית הנוער.

בשכונות מצוקה ששיקום השכונות פועל בהם, 18% מהילדים מגיעים

לעליית הנוער, ואנחנו גם לא דוחקים ליותר.

המערך של עליית הנוער עומד להיבדק בקרוב על ידי חבר הנאמנים

של הסוכנות היהודית. הגענו למסקנה, מטעמים רבים ושונים, שיש לבדוק

את המערך הכולל הזה. לראשונה בתולדות עליית הנוער הבדיקה תהיה על

ידי גורמי חוץ. מתוך רשימה של כ-15 מומהים ששמם הולך לפניהם, בשטח



החינוך ובעיות חברה מהארץ ומחוץ לארץ, יבחרו חמישה אנשים, שניים

מחו"ל, שלושה מהארץ ויבדקו את המערכת הזאת.

לגבי העלויות, כאשר מר קפלן אומר שהעלות היא 4,000 שקל

להניד, צריך לקחת בחשבון כמה עולה להחזיק חניך משכונת מצוקה, ואם

הוא כלל בתוך זה מתנ"ס, מועדון, שירותי הברה, שירותי תרבות, מה

נותנים לו בתוך הקהילה. כמה זה עולה כאשר כל המערך הלא פורמאלי הזה

הוא הלק בלתי נפרד מהפנימיה. כמה עולה המערך הלא פורמאלי שקיים

בשכונת המגורים? זוהי ההשוואה הרלוונטית שיכולים להתייחס אליה,

אינני יודע את הנתונים לגבי הדבר הזה.

בהשוואה לעלויות באנגליה ובמקומות אחרים, החינוך הפנימייתי

בארץ הוא זול. אם לוקחים בחשבון באיזה אוכלוסיה אנחנו מטפלים וכמה

צריך להשקיע בה, אז ההשקעה לפי דעתי היא שולית.

אחטא לאמת,, גם לאמת הפנימית שלי וגם להברי בעבודה, אם לא

אומר שהחינוך הפנימייתי בארץ איננו סובל בתקופה חזו ממשבר. כמו כל

המערכות האחרות במדינת ישראל, מהייב גם המיגזר הזה חשיבה מחודשת,

כוחות יוצרים שיחשבו לאן הוא מיועד. המטרות השתנו, בעבר החינוך

הפנימייתי התר להגשמה בקיבוץ, בחקלאות, היום גולת הכותרת הזאת,

הפיסגה שאליה פעם חינכו, חמישבצת הזאת התרוקנה, חייבים למלא אותה

תכנים. אנחנו רוצים שהתוכן יחיה עבודה עצמית של הנער, ההזרת ערכי

העבודה, אהריות לעצמו, אחריות לקהילתו ולמשפחתו, תרומח לזולת,

סובלנות לשונה ממך, יש למלא את המישבצות הללו בתכנים אחרים, כדי

שגם אנחנו נאמר, אלה עשרת הדיברות.

אנחנו חייבים לחתחשב בכל חמערכת, שהיא כאמור שונה, 135

פנימיות וישיבות, 90 הברות נוער בקיבוצים, חייבים לדעת למצוא את

המכנים המשותפים שיכולים ללכד את כל המערך האדיר הזה שעוסק בחינוך

הפנימייתי.

אם התיאור של מר עמיר ומר שמואלי מתייחס לאוכלוסיה שפורטה

כרגע, אני לא מאמין שיש ויכוח שהדרך הטובה ביותר להנך ילדים מסוג

זה, מבתים מסוג זה, בפנימיה. זאת תהיה תמימות לא לזכור את התפתחות

הפנימיות ואוכלוסיה רבה אחרת שנמצאת בתוכה.

אני מתפלא על הביטוי של מר שמואלי, "גולת הכותרת", מאהר

שמדובר על עליית הנוער וכל הגורמים שכרגע פורטו, נדמה לי שיש לך

אישית גולת כותרת יותר רצינית. אסביר מדוע זה נראה לי מוגזם.

בשעתו בעיירות הפיתוח לא היו בתי ספר תיכוניים, הילדים הטובים

הופנו לפנימיות, אנהנו צריכים להבין שבחינוך יש סטיגמה ומסורת. אני

חי שנים במגדל העמק, אני רוצה לומר שמרגע שבית-הספר הלך ונבנה

והפך להיות בית-ספר תיכון מקיף 6 שנתי, יצאתי למלחמה טוטאלית נגד

יציאת ילדים לפנימיות, צבאיות ואהרות. ככל שהצלהתי יותר, רמת בית

הספר שלי עלתה והוא היה לאהד מבתי הספר הטובים בארץ. במקביל לזה,

בית-ספר תיכון דתי הנמצא לידי, שמתוכו יצאו ילדים לפנימיות, בית-

הספר התיכון הדתי הלך והתדלל עד שנמהק. כל ילדי מגדל העמק לומדים

, אצלי כ-1200 ילדים. מערכת החינוך הדתי חיסלה את עצמה על ידי יציאת

אליטה.



במערכת חינוך אינטגרטיבית, יש חשיבות אדירה לילד הטוב,

הבינוני ולחלש, יש הקרנה הדדית, אתה לוקח ילד אחד משיכבה והוא יכול

למוטט את כולה, לכן המאבק שלי היה כל כך טוטאלי. כשפונה אלי מפקד

בית-ספר לקציני-ים, או כל מקום אחר ואומר לי, "אני רוצה לשלוח אליך

מסביר", אני מודיע לו שלא אתן לו לדרוך על סף ביתי, ואני אומר לו

שאין לי שום ספק שאצלי יתחנך קצין טוב יותר מאשר אצלך. לשימחתי

נדמה לי שקיבלתי גיבוי ממר שמואלי במשך השנים. לבודד ילדים ולהביא

אותם לכל מקום שהוא, ליצור מין הרארכיה כזאת שאינה תורמת הרבה

מבחינת היכרות עם החברה הישראלית ולא מאפשרת לאדם להתמודד עם מבנה

אינטגרטיבי כל שהוא, לכן היציאה לכל אחד מהמקומות הסלקטיביים האלה

היא גרועה.

באותם מיקרים בודדים שיש משפחה הרוסה, משפחה שלא מתפקדת, אין

כל ויכוח. אבל להתעלם מכך שאם אי פעם יצאו ילדים לפנימיה כמו

"בויאר", האחים באותה משפחה לפי המסורת ולפי הסטיגמה, יכולים

להמשיך לצאת לאותה פנימיה גם אם בישוב קם בית-ספר שהוא לא פחות טוב

מ''בויאר". דרושה מלחמה לא רק של מנהל בית-הספר, אלא של ראש מועצה

וגם של מישרד החינוך מבחינת הגיבוי. ברגע שצומחת מערכת חיובית

בעיירת פיתוח, יש לתת לה את כל הגיבוי. מפני שהילד בעיירה ניבנה

יותר טוב, תורם מבחינה קהילתית, יותר טוב לקהילה שלו, ויציאה של כל

ילד היא הפסד לקהילה.

כששמעתי את המספרים של ראש-העין הזדעזעתי, מפני שאני חושב

שבכל מגדל העמק יש אולי כמה עשרות ילדים מחוץ לישוב שבאמת צריכים

היו לעזוב את הבית. אני חיסלתי את התופעה.

אני אומר כאן לחברים שעושים עבודה יוצאת מהכלל, כי אין שום

בעיה מבחינת הויכוח בינינו, שיש כאן חלוקה בין אוכלוסיה שזקוקה

לפנימיות לבין אוכלוסיה שהפנימיות מיותרות לגביה, והישוב ניזוק.

אני חושב שכדאי לציין את הדברים בצורה החריפה ביותר, ויש עדיין

הרבה מאוד ילדים בישובים, מספיק לשמוע מספר כמו 604 בראש-העין, אין

לי ספק ששם לא יכול להיבנות בית-ספר תיכון ראוי לשמו, אם זה מיספר

היוצאים. יש לידי ישוב, לא אזכיר את שמו, היציאה היא גדולה, הישוב

לא עומד על הרגליים.

המנהיגות הצעירה שצומחת מבית-הספר, צומחת דרך היזדהות עם

הישוב, דרך תרומה לישוב, דרך עבודות קהילתיות בתוך הישוב וזה יכול

להיעשות רק בבית.

הציור האידילי של מר עמיר, שילד חוזר אחת לשבועיים שלושה

הביתה, זה טוב מאוד. בזמן האחרון אני שומע דברים על הפרדה, פעם

זה בנושא מין, ואחר כך זה בנושא חינוך, וכן הלאה. אני לא יכול

לשמוע את הדברים האלה בגלל סיבה אחת, להורים יש מעמד רציני ביותר

בחינוך, הילד שבא ערב ערב הבית, מקבל הרבה מאוד מהאוירה מישפחתית.

לומר שחוא בא פעם בשבועיים שלושה ואז מכינים לו ארוחה רצינית, זה

לא רציני.

אני מאוד מבקש לציין, אני מחנך ילדים מרמות שונות, כל בית

תורם. לכל בית יש תרבות, יש מסורת, אי אפשר להתעלם מהדברים האלה.

לכן, כשאין ברירה, אין על מה לדבר. כשיש אפשרות, הבית הוא המקור

החשוב ביותר, והשיתוף בין הבית ובית הספר יש לו חשיבות ממדרגח



ראשונה. (א. שמואלי .י כמה ילדים לומדים בפנימיה במגדל העמק? יש

ילדים מכל רחבי הגליל, אבל ילדי מגדל העמק לא יוצאים לפנימיות.

יש ארבע מערכות חינוך פנימייתי, המערכת הראשונה היא מערכת

לקידום נוער, מערכת שניה של עליית הנוער, מערכת שלישית היא של

החינוך החרדי, המערכת הרביעית היא של משרד הרווחה.

אני מציע לוועדה לקצר בדיון בשתי הסוגיות הראשונות ולהקדיש

זמן רציני לשתי המערכות האחרונות, כיון שאלה הדברים החמורים, בשני

הדברים הראשונים יש בודאי בעיות שצריך לדון עליהם אבל אני חושב שלא

צריך יותר מידי להתרכז בזה, ביחוד שהבעיות הן לא שם, זאת הנקודה

הראשונה.

נקודה שניה, נאמר פה שהמערכת של החינוך הפנימייתי בישראל היא

מערכת מאוד מיוחדת, שיש השגים בלתי רגילים. בזמן האחרון ערכתי עם

חברי מר מתרס מחקר, בדקנו מי יצא ממעגל המצוקה, מצאנו שאלה שהתחילו

ברמה נמוכה, כלומר ההורים ללא חינוך והם היו בחינוך הפנימייתי, פי

חמשה מהם הגיעו לאוניברסיטאות ולצבא ולהשגים גבוהים, לעומת אלה שלא

היו בחינוך פנימייתי. זה אחד מהמחקרים המועטים לצערי, כיוון שזאת

אחת מהמערכות שהמחקר בה כל כך מצומצם.

אני רוצה לומר דבר בנוגע לנושא הראשון, יש ארבע מערכות, לא

הכל נתון במשרד אחד, יש פה מיגוון רחב מאוד ויש ערך רב מאוד, ביחוד

בתקופה הזאת, שהכל יהיה במערכת אחת.

בנושא של הוצאת נוער ממקומותיהם, אני חושב שצריך להיות רק

שיקול אחד, מה טובתם של הילדים, האם הילד יגיע לגובה או ישאר במקום

של הוריו? אם יש במקום בית-ספר טוב, אינטגרטיבי או לא

אינטגרטיבי, שלא ילכו משם, אין סיבה. אם ויש להם הזדמנות להתקדם

בחברה, להאריך את תקופת החינוך, זה הקריטריון האחד והיחיד החשוב,

כמה זמן ילד נשאר במערכת החינוך אם על ידי השהות בפנימיה הוא נשאר

יותר זמן במערכת החינוך, צריך לתמוך בזה. אם זה מונע ממנו להישאר

במערכת החינוך, צריך לעשות ההיפך. אם באמת נערים בראש-העין היו

נשארים בחינוך 18 שנה, אם היו נשארים שם ונפלטים במקום אחר, שישארו

בראש העין, קנה המידה חייב להיות טובתם של הילדים.

כל אחד יחשוב על הילדים שלו, מה הוא היה רוצה שיקרה לילדים

שלו, כדי שהם ישארו במערכת ולא יפלטו ממנה. הבחירה החופשית של

ההורים צריכה להישמר, שום רגולציה מלמעלה לא צריכה להיות, אם זה

לטובת הילדים.

ההזנחה החמורה ביותר היא בחינוך החרדי, שמשום מה אף אחד לא

נוגע בהם, יש פה קשר שתיקה של כל ועדות הכנסת וחברי הכנסת. ילך פעם

חבר כנסת לדיסקין, ינסה להיכנס לשם, יראה מה שהולך שם, לא לבני

הנוער, לילדים ואז תהיה לכם סיבה לחרדה לילדים במדינת ישראל.

יש שם הרבה מאוד כסף שלא בא דרך האוצר, יש שם ילדים שאף אחד לא

מכיר אותם ולא יודע מה קורה להם. משרד העבודה והרווחה נותן

לפנימיות לפעול בלי שום רישוי, בלי פיקוח. זה נראה לי הרבה יותר

חמור מהדברים האחרים כיוון שגם הם ילדים מילדי ישראל. אין רישום של



ילדים בפנימיות, יש רישום של ילדים שמשרד העבודה והרווחה משלם

בשבילם, אבל לילדים אחרים אין רישום.

החינוך החרדי, שהוא לפעמים בתשלום להורים, יש לו גייסים, על

זה אני מציע לבם לדון. זה נושא חמור מאוד, לא אכפת לי עניין הכסף,

אני יכול להצביע על פנימיה בירושים שאין בה פיקוח, יש ילדים, אין

להם שום קשר עם ההורים שלהם. שילמו להורים כסף לשלוח אותם לפנימיה

והם שכוחי אל.

המערכת של משרד העבודה והרווחה, מבחינת טיב כח האדם לקויה.

אין הכשרה למערכת הקשה הזו של נוער מנותק שלא מגיע לעלית הנוער,

זוהי מערכת דלה בידע, דלה במשאבים, ואז החלשים ביותר מקבלים את

המערכת החינוכית-הפנימייתית יותר חלשה מאשר מגיע להם.

הבעיה במערכת הפנימייתית של משרד העבודה והרווחה היא בעיה של

איכפתיות. אני מאוד מזהיר אתכם לא לחשוב שהכל עניין של כסף, גם כסף

חשוב, אני לא ממעט בערכו.

אני רוצה לומר בנוכחות המנכ"ל, מחפשים איש שיהיה אחראי על

המערכת הפנימיתית של משרד העבודה והרווחה. ראיתי את המיכרז, לא

כתוב שהוא צריך להבין בילדים. 20 שנה היה אחראי אדם שלא ידע דבר על

ילדים, ובעת מיכרז נוסף למישהו שלא צריך לדעת דבר על ילדים. אתם

יכולים לתאר לעצמכם שמערכת כזו תפעל בלי שהראש שלה ידע משהו על

ילדים ועל בני -נוער, אלא שהוא יהיה איש מינהל נאה, במערכת דלה כזו

בכח אדם.

אני רוצה להניח שתי הנחות יסוד, לא באתי בשום פנים ואופן

לתקוף אף פנימיה, לא מהאגודה ולא מעליית הנוער, אני עצמי בוגר

עליית הנוער. אני טוען, שבזמני לפחות, לו לא היתה עליית הנוער

צריך היה להמציא אותה, מכיוון שבאתי ללא הורים. אז הפנימיה היתה

כורח המציאות ללא עוררין וללא ויכוח, לא כן היום.

אני לא רוצה להציג את הבעיה של ראש-העין בלבד, אני גם לא

רוצה להציג מספרים. אולי הנקודה שאראה אותה דרך הישוב הזה היא תציג

גם ישובים אחרים. הפליא אותי שמגיעים לעליית הנוער רק האומללים

והמסכנים. אני יודע שאצלי יושבים 25 תלמידים שהלוואי שהיית לוקח

אותם, הבעיה היא שנשארים דווקא הבעייתים ויוצאים אלה שלא צריכים

לצאת לפנימיה. על הישוב בראש העין, אציג כמה עובדות. יש לנו חינוך

עצמאי וחינוך ,ממלכתי דתי ומעט חינוך ממלכתי. בנושא של החינוך

העצמאי אני לא יודע, 98% מבוגרי בתי הספר יוצאים כולם מחוץ לראש

העין, 2% בלבד. מגיעים לבית הספר המקומי. החינוך הממלכתי, מהמיספר

המועט מגיעים אלינו כ-30%. כי אני רוצה להבהיר, בראש העין בוחרים

באיש ולא במפלגה, כך גם בנושאים אלה, אי אפשר לומר שמי שהולכים

לבית-ספר ממלכתי הם לא דתיים, הם דתיים. מתוך בוגרי בית הספר

הממלכתי דתי שהם רוב רובו של הישוב, הבנות מגיעות ב-70% לבית

הספר, והבנים מגיעים ב-35%. הורה נוטה שבת לא תצא מחוץ לבית, הוא

רוצה לראות אותה במסגרת ביתו, טבעי לחלוטין.



מתוך שיחות עם הורים ותלמידים, הסטיגמה של בית-הספר נשארה

וקשה לשנות אותה. אני צריך להיות תמיד במצב של התגוננות, אבל זו

אופנה ''בני או בתי נמצאים בפנימיה" לא חשוב באיזה פנימיה.

הולכים לישיבות תיכוניות, הלוואי והיו הולכים, על חמשת

האחוזים האלה אני שמח, הייתי רוצה שהם ישארו, אני רוצה תלמידים

טובים, בלי ספק. אבל כמה הולכים לישיבות תיכוניות, המיעוט שבמיעוט,

מכיון שהישיבה התיכונית היא סלקטיבית לחלוטין.

מה הרכב האוכלוסיה שבית הספר המקיף מקבל? מהיוצאים לפנימיות

חוזרים כ-30%-27 חוזרים בשלבים שונים, לאחר כיתה ז', לאחר כיתה

ח', לאחר כיתה ט', גם ב-יא', גם ב-יב'. הם יודעים שתמיד שהמיפלט

האחרון שלהם יהיה בית הספר המקומי.

אם ילד היה בחמש או שש פנימיות וחזר אלינו חבול לחלוטין,

במקום ללמד אותו אנחנו הופכים להיות מוסד שיקומי. מדוע הוא עזב את

והפנימיות? היתה בעיה כל שהיא, בעיה נפשית, בעית הסתגלות, בעית

קליטה, כל הבעיות האלה מתנקזות לבית הספר ואנחנו הופכים להיות בית

ספר משקם. נדהמתי בשבוע שעבר לשמוע מהשרות הפסיכולוגי המקומי,

שהטיפול הגדול ביותר של השירות הפסיכולוגי בישוב זה לחוזרים

מהפנימיות.

אף אחד לא ערך סקר מאיזה פנימיות חוזרים, אבל רוב החוזרים

באים מפנימיות קטנות שנותנות פיתויים גדולים מאוד לתלמידים על ידי

נסיעות וכוי. מתוך ה-15%, 30 אחוז חוזרים מפנימיות שנחשבות

מבוססות, חוזרים מ"קרית נוער" בירושלים שהיא פנימיה מבוססת מאוד,

חוזרים מ''אמנה'', חוזרים גם מישיבה תיכונית אחרת שהיא ידועה כטובה.

כך שאי אפשר לומר שרק מהישיבות הקטנות חוזרים, אלא מכל המיגוון.

בשאלות שנשאלו התלמידים, רציתי לדעת מה הסיבה שהם עזבו, לאחר מכן

מה הסיבה שהם חזרו. היציאה היתה לי ברורה, זו אופנה, ''אבא רצה שאני

אצא מחוץ לישוב''.

ראש-העין הפכה להיות מקור נהדר לכל הגורמים שנוגעים בהוצאת

תלמידים. אין אומנם פרסומות, עד לפני שנתיים עליית הנוער הגיעה

לראש העין עם טפסים והמיבחנים נערכו במקום, כי חבל להביא את הילד

לתל-אביב, אולי בדרך הוא יברח. אי אפשר לבוא ולומר, ''אנחנו לא

עושים את הפרסומת'' , אלה עובדות, אני לא מדבר מהאויר, הייתי מנהל

בית-ספר יסודי שהגיעו אליו, רק עכשיו עברתי למקיף.

אינני רוצה שמישהו יקח את הדברים באופן אישי, אני אינטרסנט

לבית-הספר, אני אינטרסנט לישוב. בדרך כלל 80% מאלה שיצאו לפנימיות,

לא חוזרים לישוב, העלית של הבנים לא חוזרים לישוב.

הגיעו תוצאות של משרד-החינוך, כאשר יש השוואה של בית הספר

לעומת כל הישוב, גילינו דברים נפלאים, אותם תלמידים שמתחנכים בבית-

הספר והם משכו מכיתה ז' ועד כיתה יב', בשני המקצועות הקשים, אנגלית

ומתמטיקה, אנחנו נמצאים במקום ה-29 באנגלית ואילו במתמטיקה 101

מתוך 406 בתי-ספר, כאשר ממוצע הציונים גבוה. אני שואל, איפה הם

מקבלים את השירות הטוב ביותר שיכול להיות? נראה לי שהם מקבלים

במסגרת בית-הספר, בתוך ביתם, הצלחות יש, הניתוק לא קיים. אלה

שיוצאים, אני מכיר אותם בישובי, נפלטים מראש העין, מדוע? מכיון



שראש-העין לא טובה בשבילם. הם למדו בחוץ, הם ראו מקומות אחרים, טוב

להם לצאת החוצה.

אני מסכים עם קודמי שאי אפשר לכרוך את כל הפנימיות בערימה

אחת, בשק אחד, משום שהן מאוד שונות זו מזו. מה שמאפיין את המערכת

הישראלית של פנימיות, בניגוד להרבה ארצות אחרות, שהמערכת בשלב זה

איננה מקוטבת בין עניים לעשירים, או בין מעמד גבוה למעמד נמוך.

העובדה שהמערכת הפנימייתית פועלת על ממוצע אוכלוסיה, עם

נטיות מסויימות כלפי ילדים ממעמד נמוך, העובדה הזו יש לה חשיבות

רבה מאוד מבחינה חינוכית, זה מאפשר לילדים ללמוד בבתי ספר פחות או

יותר תיקני ים, במסגרת הפנימיה, בעוד אותם הילדים עצמם, נידחים

בשיעורים גבוהים מאוד מבתי הספר המקומיים שלהם.

התמונה איננה חד משמעית, שילדים נשאבים מתוך קהילותיהם. יש

קבוצה קטנה מאוד של ילדים המסגרת הכללית שנשאבים מתוך קהילותיהם

מטעמים חברתיים מובהקים שיסודותיהם הובהרו והונחו לפני 20 שנה.

הרוב המכריע של תלמידים שמגיעים פנימיות נידחים מתוך הקהילות שלהם,

אם על בסיס על-טיפול משפחתי בלתי מספק, ואם על בסיס של דחיית בתי-

הספר את הילדים האלה.

הדחיות האלה יכולות להיות דחיה פרסונלית, אישית במישרין,

יעוץ חינוכי מסוג זה או מסוג אחר, והדחיה יכולה להיות מיבנית,

כיתות מסויימות, חצאי כיתות במעבר מבית בספר היסודי לבית הספר העל-

י יסודי, לחטיבת הביניים, או מהחטיבה לחטיבה עליונה, קטעים מסויימים

של בית הספר נירמזים בצורה מאוד בולטת שאין להם מקום בבית-הספר

המקומי.

התמונה שאנחנו למדנו עליה ושהיא ידועה ממקומות מסויימים,

שהיא תמונה מעודדת מאוד, חשובה מאוד, של התמודדות על כל רבדי

האוכלוסיה המקומית, הלואי שהיא הכלל. התמונה הזו איננה הכלל, לפיכך

הפנימיות, ששוב מתפקדות במערך החינוכי הכללי כפנימיות תיקניות

חינוכיות, הן בעצם אלטרנטיבה, אופציה שניה להצלחה חינוכית.

את האופציה השניה הזו, לפי הערכתי, אסור לחסום משום שהיא

מבטיחה הצלחה. מה שאנחנו יודעים מתוך הנתונים, הוא חד משמעי,

לאורכן של כ-20 שנות מעקב אחרי בוגרי פנימיות, יש נתונים חוזרים

ונישנים שההשגים הלימודיים, ההסתגלותיים חברתיים, והפסיכולוגיים,

של בוגרי פנימיות תיקניות, ההשגים האלה הם בולטים מאוד בהשוואה

לקבוצות דומות של תלמידים שלא התחנכו בפנימיות. אם אנחנו איננו

מאפשרים לקבוצה הזו הזדמנות שניה בחינוך, לא זאת בלבד שכספית אנחנו

מסתבכים בהוצאות הרבה יותר גדולות, אלא אנחנו חוסמים את האופציות

להתפתחות לקבוצה זו ולבניה, כי ההשפעות הבין דוריות ברורות לחלוטין

וחד משמעיות.

אנחנו רואים במעקבים של בוגרי פנימיות, איך רמת ההשכלה במעקב

בין דורי הולכת ועולה, משתפרת, בכלל זה הסיכוי למצוא את מקום האדם

בחברה.



הפנימיות היום הולכות ומשנות כיוון, מבחינת תפקודם ומיקומן

במערכות החברתיות הכלליות, לעניין זה כדאי לשים לב. כ-50% מסך כל

בתי- הספר הפנימייתים, לא בהכרה הישביות התיכוניות, ולא בהכרה

ישיבות ספראטיסטיות שבמסגרת הרווחה, כ-50% מכלל בתי הספר החקלאיים

וכפרי הנוער, הולכים ונהפכים לבתי ספר קהילתיים, דהיינו שבעת

ובעונה אחת הם פנימיה ובית ספר של קהילה נתונה. זאת התפתחות מאוד

חשובה שמאפשרת לתפקד בבת אחת במסגרת קהילתית ולספק שירותים חשובים

לקהילות קטנטנות, ובאותה מידה עצמה לא להזניח את היתרונות שהמסגרת

הפנימיית מעניקה לחניכיה, כפי שהדבר תואר על ידי חברים שונים.

ההתפתחות הזאת יכולה לעבוד לא רק על בסיס הקיים, יתכן

שבמקומות מסויימים יש צורך בהתאמות שבתי ספר מקומיים יפתחו פנימיות

קטנות על ידם, אז הזכיה היא כפולה והאפשרויות האלה הן לא בשמים, הן

ניתנות לביצוע.

יש גם סכנות במערכת, כמו כל מערכת חברתית היא זקוקה לאזונים

שלה, ברצוני להצטרף לקריאה של פרופ' רוזנפלד, בעניין הפיקוח על

המוסדות החרדיים ומוסדות נוספים, זהו מצב שהדעת בשום פנים ואופן

איננה יכולה לסבול ולשאת כפי שהדברים תוארו על ידו.

אנחנו צריכים כאנשים שעוסקים בתחום הזה, לראות בצורה קפדנית

שהמערכת הפנימייתית מגלה בכל זאת איזה שהן מגמות קיטוב חברתי, מצד

אחד, יש פנימיות שרמת הסלקטיביות שלהן מאוד גבוהה, למרות שיש לומר

שעל בסיס ארצי רמת הסלקטיביות פוחתת, אבל לא ברמות נפרדות. אבל

המערכת של הישיבות התיכוניות בכל זאת מושכת חזק מאוד לקוטב המבוסס

והסלקטיבי.

מאידך, אותם המוסדות שתארתי אותם כמוסדות חינוכיים פנימייתים

תיקני ים, נעשים יותר ויותר מוקדים של-אוכלוסיה מעוטת הכנסה ונמוכת

סטטוס חברתי, זה יוצר בתוך המערכת הכוללת שינוי.

בעוד שלפנים המערכת הצליחה לתפקד באיזה שהוא מרכז חברתי

מוסכם ונתון, המערכת בכל זאת מגלה סימנים די ברורים של התקטבות ואת

המגמות האלה צריך לעצור לפי הערכתי, כדי שהתפקוד החינוכי והוא

הראשוני במעלה, יוכל להישמר ולעלות פרי.

ברצוני לצאת מנקודת הנחה שאנחנו בבקעת הירדן, לא יוצאים

למאבקים ולמלחמות, לא נגד עליית הנוער ולא נגד האגודה לקידום

החינוך. אם אותם המוסדות אכן יעסקו באותם ילדים שנפלטים מהמערכת,

אז הכל ברוך ומבורך, אין על זה שום ויכוח.

התופעה שקרתה בבקעת הירדן ובמעלה אפריים היא ש-50% יצאו

לפנימיות, אז 50% האלו הם או בשכבות התחתונות או בשכבה העליונה? זה

לא כך, אנחנו יודעים בדיוק מה מצבנו. את התופעה הזאת אנחנו רוצים

למנוע.

כאיש ישוב, כראש רשות מקומית, אני דואג לישוב ולא רק לילד,

כי הישוב הוא חלק מהילד והילד הוא חלק מהישוב, אי אפשר להפריד בין

הדברים האלו. אם טוב לילדים שילמדו באוניברסיטה, בואו נשלח את כולם



לאוניברסיטאות," לא יהיו ישובים, לא צריך, הישוב הוא חשוב והישוב

ללא ילדים הוא לא ישוב.

אנחנו יכולים לטפוח על השכם ולראות מה קרה במקומות אחרים

בארץ ואם זה מה שאנחנו רוצים שיקרה אצלנו, שלא יהיו בתי ספר,

ובעקבות זה לא יהיו ילדים ובעקבות זה לא יהיו אנשים?

יש לנו דוגמאות נכונות להיום, שמשפחות עוזבות כי הילד הראשון

יצא לפנימיה, וכעת השני לפנימיה וגם המשפחה בדרך החוצה, הישוב בדרך

להתפוררות בצורה הזו. אנחנו מבקשים למנוע את התופעה שהילדים עוזבים

את בית הספר, משום שפנימיה זאת כותרת נהדרת שמסמלת מעמד מסויים.

אצלנו אין בעיה עם עליית הנוער, יש לנו בעיה עם האגודה

לקידום החינוך.

אני פונה למנכ"ל משרד החינוך הקודם, מר שמואלי, הקמת בית-ספר

לתפארת במעלה אפריים ועזרת רבות, כעת אתה רוצה במחי יד אחת לעזור

לחסל את בית-הספר.

הפורום הזה קבע שהחינוך העל-יסודי, כאשר הוא דן ברישום הוא

רואה את כל המדינה כיחידה אחת. אם הורה רוצה לרשום את ילדו לפנימיה

צבאית, אינך יכול מכח החוק למנוע ממנו. הבעיה איננה שמנכ"ל משרד

החינוך הנוכחי או לשעבר יתן הוראה, ההורים חופשיים לשלוח את ילדיהם

ללכת לישיבה תיכונית, ללכת לפנימיה צבאית, או ללכת לפנימיה של

עליית הנוער.

השאלה היא מדוע ההורים מחפשים אלטרנטיבות אחרות? על שם, על

רמה, ועל הישגיות. אם תעזרו לנו לקדם את בית-הספר שלנו, אני בטוח

שהילדים ישארו אצלנו.

קיבלתי פתק מפרופ' רוזנפלד האומר: "בשנת 83 היו ילדים

בגילאים מ-0-12, בחינוך הפנימייתי, מספרם היה כ-3000, מהם 25%

בחינוך העצמאי הדתי".

אני יועצת חינוכית בבית-ספר מקיף דתי, הייתי רוצה להתייחס

לתהליך הנפשי שעובר על הילד, אני מרגישה שאני מייצגת כאן את הילד,

שעליו כולנו נלחמים, לטובתו בעצם.

אצלנו הפניה לבית הספר היסודי, מגיעה מבחוץ ולא כמו שאמרו

כאן, יש מנגנון גיוס. פונים למנהל בית הספר, הקריטריון הראשון שהם

מעלים הוא הקריטריון ההשגי, בהתעלמות מוחלטת מהרקע הסוציאלי הקשה,

מה שקורה רשימת הילדים מנופחת, הילד באופן אוטומטי מרגיש שהוא

מחונן, הוא נבדק במיבחנים ולא תמיד עומד בקריטריונים ואז הילד מגיע



אלינו עם תעודה של "אני מחונן", זה פוגם בכל תהליך ההסתגלות שלו

בבית הספר, הוא מרגיש מעל הילדים למרות שהוא לא מעל הילדים. (שאלה:

יש לך תעודה שאת יכולה להראות לוועדה שמצויינת בה המילה מחונן?

לא, זה בדיוק המסר שהילד מקבל, זה מה שאנחנו שומעים מההורים,

מהילדים.

כאשר הילד משובץ להקבצה ב' בחשבון או בעברית הוא אומר "אני

מחונן, איך שיבצתם אותי במסלול כזה?" או חלילה אם בהמשך הוא מגיע

אלי כניפלט בסוף כיתה ט' ואנחנו לא משבצים אותו במגמת המחשבים, או

הביולוגית, הוא אינו מוכן לקבל זאת, על זה אני חושבת שצריך לתת את

הדיעה.

אני לאי מניח שיש מישהו כאן שמטיל סימן שאלה על היוניות

המוסדות הפנימייתים של משרד העבודה והרווחה. אנחנו כמו עליית

הנוער, לא עושים מבצעי גיוס, אנחנו למעשה נעתרים למציאות העגומה

שאנחנו חייבים לפתור כשלנגד עיננו עומד כלל אחד, טובת הילד.

על אף המצוקה שהמישרד מתמודד עמה, אנחנו נותנים עדיפות לנושא

הזה. אנחנו מחזיקים במסגרת הפנימייתית הישירה של אוכלוסית הרווחה

9,720 ילד, כשהקריטריונים הם ברורים לגמרי ואנחנו רק נעתרים

לצרכים.

א. ילד שמשפחתו אינה מתפקדת, כשהאבחנה היא

על ידי עובדי הרווחה. ב. סיבות מיוחדות הקשורות בילד עצמו, אם הוא

זקוק לחינוך מיחוד שהקהילה לא מסוגלת לספק לו. ג. קשור בסביבה

המיידית, אם לדעת אנשי המקצוע יש סכנה שהסביבה הקהילתית עלולה

להזיק לילד. אלה הם שלושת הקריטריונים שמחייבים היום את המערכת

במשרד העבודה והרווחה לקלוט ילדים לפנימיה מאוכלוסית הרווחה.

לא שמעתי מאף ראש מועצה, על ילד שהוצא מסיבה שהרשות מתנגדת,

אם יש טענות אני חושב שלמשרד העבודה והרווחה יש טענות כלפי המערכת

הפורמאלית. אנחנו קולטים את כל אלה שהמערכת הפורמאלית של משרד

החינוך נכשלה לחנך ואנחנו צריכים לקלוט אותם למסגרות שלנו, החל

מהכשרה מיקצועית ובתי ספר מיוחדים. זאת המציאות שאחד קולט את

הכשלון של השני, בסך הכל מי שנפגע, זו לא המערכת, אלא קיימת בעיה

רצינית בנושא הזה. צריך להבין שבמערכת הפנימייתית יש 10,000 ילד,

אנחנו נותנים גם שרותים נוספים בתוך הקהילה, אנחנו מאוד משתדלים

לצמצם את המערכת הפנימייתית לכ-18,000 ילדים.

אם אני מוסיף את הנושא של הכשרה מיקצועית ,16,500 בני-נוער.

ואם נוסיף את עליית הנוער ואת כל המסגרות הקיימות, אנחנו מגיעים

לאחוז גבוה של נוער שנפלט מהמערכת, על כך יש דיון עם ד"ר שושני,

אנחנו מנסים לראות באיזה מידה אנחנו קולטים לפי נוחיות המערכת

הפורמאלית.

אני מצטער שבפורום הזה הועלה נושא שנידון עם שר העבודה

והרווחה ואיתי בעבר. יש לנו חילוקי דיעות, שאני חושב שהם מאוד

לגיטימיים. חילוקי הדיעות לגבי מי שעומד בראש המערכת. יש לנו את

רשות הילד והנוער, לדעת פרופ' רוזנפלד צריך לעמוד ברשות הרשות הזאת



אדם עם נתונים שהוא עד היום לא הגדיר אותם במדויק, הוא רק אומר

שהוא צריך להבין בילדים. אני טוען, שאדם שמבין רק בעבודה סוציאלית

ובילדים, לא יוכל לעמוד בראש המערכת הזאת, כי בראש ובראשונה הוא

מופקד כמנהל היחידה ויש לו מערכת מקצועית, שלגביה אין הערות, לא

לגבי המפקח הארצי ולא לגבי 14 המפקחים שנמצאים בשטח, לא שמעתי על

כך הערות. מי שעומד בראש המערכת חייב להיות גם איש ארגון שיוכל

לארגן מערכת כזאת שאנחנו מדברים עליה שההיקף שלה, לא רק פנימיות,

גם עבודה קהילתית כ-30,000 ילדים.

הנושא של רישוי והפנימיות החרדיות זה לא בתחום משרד העבודה

והרווחה, הם מגדירים את עצמם כמוסדות חינוך, לפי חוות הדעת

המישפטית שבידי זה לא בדיוק שייך למשרד העבודה והרווחה.

המסגרת שאני מייצג איננה גדולה ביותר כ-8,000 תלמידים, מהם

60% מוחזקים על ידי ההורים, 40% מוחזקים על ידי גופים שמתחלקים 25%

עליית הנוער, 10% סעד ורווחה, ורק 5% בערך המחלקה לקידום.

המסגרת הזאת גם אלו לא היתה קולטת את בני עליית הנוער, את

הרווחה, ואת הקידום, היא היתה קיימת ותהיה קיימת. כי זוהי מסגרת

חינוכית מיוחדת שיש לה יהודיות של חינוך תורני, חינוך ישיבתי, לא

כל עיר, ולא כל מקום יכול לתת את החינוך הזה.

רשאי כל אב שמעוניין בחינוך ישיבתי לשלוח את בנו לישיבה.

אינני מייצג את הזרם החרדי, זהו חינוך דתי לאומי. אני גם לא חושב

- שהחינוך החרדי הם שכוחי אל ואדם, שכוחי אל ודאי שלא, לא הם שוכחים

אותו ולא הוא שוכח אותם, אדם זאת כבר בעיה אחרת, אפשר להתווכח על

זה. לא ניתן במחי יד לבטל את מה שניעשה על ידם, אם כי יש חילוקי

דיעות גדולים ביננו לבינם וצורת החינוך שלנו היא אחרת.

המסגרת שלנו קולטת ילדים גם מעליית הנוער, מאותם הסוגים שמר

עמיר דיבר עליהם, זאת לא מסגרת סלקטיבית כפי שמציגים אותה כאן, אין

היום אף ישיבה תיכונית אחת שאין בה אינטגרציה עדתית, אני לא רוצה

לומר שאין בה אינטגרציה לימודית, כי זה כבר דבר אחר.

ישנן ישיבות שמקפידות על רמה לימודית, הבעיה של ההשגיות היא

שונה.

מה שאנחנו רואים כחיוני ביותר, זאת האינטגרציה.המסגרת

הפנימייתית היא מסגרת לתפארה מבחינה אינטגרטיבית. אני משתתף

בחתונות, ולפני כמה זמן יצא לי להיות יחד עם ד"ר פרי בחתונה, נגש

אליו יהודי ושאל אותו, "התימני הזה למד יחד אתך?" בא אלי ד"ר פרי

ואומר לי,"הרב, ארבע שנים גרתי יחד אתו בחדר ומעולם לא הרגשתי שהוא

תימני, כאן אני בא לחתונה אחרי שנים, שואלים אותי , גרת עם תימני

יחד?" האינטגרציה העדתית והחברתית במסגרת הזאת היא המלאה ביותר.בית

ספר רגיל איננו יכול לתת את אותה האינטגרציה שנותנת הפנימיה.

יש לנו מסגרת של שבתות חבר, בחור מגוש דן נוסע להיות בשכן/

עם בחור מחצור וכוי, כדי שיהיה קירוב בתוך המשפחות. זה יוצר מגע

וקברתי כזה שאנחנו צריכים להתברך בזה.



לא כל מה שילד יכול ללמוד בביתו בראש-העין, הוא יכול לעשות

בכפר הרועה או במקום אחר. התנאים שהפנימיה מעמידה לו הם תנאים

אחרים.

אני מייצג מוסד שאיננו סלקטיבי,50% בני עדות המזרח, בשנות

הלימוד האחרונות אין לי אף תלמיד שניגש לפחות מ-28 יחידות, יש

בחורים שניגשים ל-38יחידות, והוא בראש-העין לא ישיג את זה. מה

מפריע לראש-העין אם שרעבי למד בכפר-הרועה והוא היום רב בשכונה

בפתח-תקוה.או מה מפריע לבית שאן עם בורבוט מוריס למד בכפר הרועה,

למד אחר כך באוניברסיטה והיום הוא מנהל התיכון בבית-שאן.

ו

אנחנו לא מחנכים את הילדים שלא יחזרו לביתם, להיפך, אנחנו

משתדלים עד כמה שאפשר לחנך אותם שיחזרו אחר כך למקורם וישפיעו על

החברה. אחד הדברים שאומרים להם, אנחנו רוצים שתהיו רבנים בעדה

שלכם, ולקראת זה אנחנו מחנכים אותם, כך שאפשרויות הביטוי הן שונות

ראו בשידור הטלויזיה על ראש-העין ילד שחזר. אתמול בא אלי אבא

עם ילד מכיתה ט' בראש-העין ורצה שאני אבחון אותו כדי להתקבל לכיתה

י',כי הוא רוצה להרחיק אותו מהסביבה בראש העין. האב רואה כי הילד

אינו מקבל בבית הספר מה שילדים אחרים שהמחלקה לקידום, הביאה אותם

מראש העין לכפר הרועה מקבלים.

אינני חושב שמבחינה כלכלית הרווח גדול, הרי בתי הספר

החקלאיים הם אינם יכולים להיות מקומיים, אני לא מדבר על קציני ים

וכוי. ישנן מסגרות שבאופיין חייבות להיות ארציות ואין דרך אחרת.

אין לקחת ולשלול במחי יד ולקבוע שפנימיות אסורות.

י י ,

כפר הרועה פנימיה פתוהה, היא איננה כמו מגדל העמק, גן-שמואל

באה אלינו ואנחנו באים לגן-שמואל ולהיפך. הם מעוניינים שאנחנו נבוא

לגן-שמואל ליום עיון יחד.

במסגרת חאגף לחינוך חתיישבותי של משרד-החנוך מתחנכים כ-

10,000 ילדים במסגרות פנימייתיות, יש אצלנו ילדים מעליית נוער,

מהאגודה לקידום לחינוך , משרד העבודה והרווחה וגם ילדים פרטיים.

הבאתי שני מנהלי כפרים, הייתי רוצה שיתנו לכל אחד מהם כמה

דקות לשמוע אותם.

נדחה זאת לישיבה הבאה, אני מאוד מעוניין לשמוע את דברכם, אני

מקווה שתוכלו להגיע לישיבה הבאה.

הישיבה הבאה תהיה ביום ב' ה-2 במרס בשעה 11.00.

תודה לכולם.

הישיבה ננעלה בשעה 11.00