מושב שלישי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 203

מישיבת ועדת החינוך והתרבות

יום ג', די בשבט התשמ"ז, 3.2.1987, שעה 09.00.

חברי הוועדה: נ. רז - היו"ר

פ. גולדשטיין

ח. דרוקמן

א. ולדמן

א. סרטני

ז. עטשי

א.ח. שאקי

מ. גלזר-תעזה - יו"ר ועדת העליה והקליטה

ע. מליץ- מנהל מחוז הדרום, משרד החינוך

והתרבות

י. יונאי - מנהל מחוז ירושלים

י. הדני - מנהל האגף לחינוך דתי

מ. בן-ישר - מפקח באגף לחינוך דתי

א. מור -המשרד לקליטת עליה, מנהלת המחלקה

לחינוך

ר. אסטמן - המשרד לקליטת עליה

א. גורדון - הסוכנות היהודית

י, שילה - סמנכ"ל עליית הנוער ומנהל אגף

. הקליטה

י. רום - המועצה הלאומית ליהודי אתיופיה

ת. אשל-" " " "

י. בוגין - " " " "

י. רחמים - " " " "

פ, בר-יהודה - ההסתדרות הכללית, המרכז

לחינוך ותרבות

ז. גינדל - האגף להכשרה ולפיתוח כוח אדם,

המשרד לקליטת עליה

א. אהרן - מנהל בית-הספר הממלכתי-דתי "פרדס"

בירושלים

ב. נסים - משרד החינוך והתרבות

ד. פלר

רשמה' מ. כהן

סדר-היום; קליטת האתיופים במערכת החינוך.



קליטת האתיופים במערכת החינוך

היו"ר ני רז;

אני פותה את ישיבת הו וערה. הישיבה היום תוקדש לנושא של קליטת ילדי העולים

האתיופים במערכת החינוך, בגני הילדים, בבתי-הספר ובפנימיות. הוזמנו לישיבה גם

חברי וערת העליה והקליטה. נמצאת אתנו יושבת-ראש הוועדה, חברת-הכנסת גלזר-תעסה.

אנחנו רוצים ללמוד ולעמוד על דרכי קליטתם של הילדים והנערים עולי אתיופיה במערכת

החינוך בישראל. העולים מאתיופיה הם הציבור הגדול ביותר שעלה ארצה כקבוצה בשנים

האחרונות ונקלט במערכות החברה והחינוך בישראל. וכולנו יודעים את המרחק שהיו

צריכים לעבור כדי להיקלט נכון במערכות הקיימות בישראל.

כשאנהנו מדברים על מערכת החינוך, השאלה היא איך התרחש התהליך הזה ובאיזה

בעיות נתקלו הנקלטים והקולטים, המחנכים, מההיבט הלימודי, מקצועות הלימוד, דרכי

הלימוד, שיטות הלימוד, קצב הלימוד, נושאי הלימוד. האם הם מצאו שהמפגש של ציבור

התלמידים הזה עם החומר הלימודי ודרכי הלימוד העלה פרובלימטיקח שלא היתה מוכרת

קודם לכן, ומהי? איך התגברו על הפרובלימטיקה הזאת? והאם נשארו עדיין תחומים שיש

לפעול בהם על-מנת שהקליטה תהיה יותר נכונה והספיגה של הילדים האלה במערכת החינוך

תיעשה כך שהם יוכלו לתפקד בחברה ובמשק כמו שצריך, כאזרחים שווים לכולם?

ובכן אנחנו רוצים ללמוד את הנושא הזה ולשמוע מנטיונכם מה אתם למדתם ומה

מטקנות הביניים שלכם על התהליך של קליטת הילדים האתיופים במערכת החינוך.

אני מציע שנשמע תהילה את מר יעקב הדני, מנהל האגף לחינוך דתי במשרד החינוך

והתרבות, שכן הרוב הגדול של הילדים והנערים האתיופים לומדים בחינוך הממלכתי-דתי.

אחר כך נשמע ממר אורי גורדון מה קורה בפנימיות או בכפרים של עליית הנוער מבחינת

הקליטה וההטתגלות של הנוער הזה. אתר כך ניכנט לדיון.

י' הדני;

החינוך הממלכתי-דתי קיבל בחרדת קודש אח העובדה שהוא מופקד על חינוכם של

ילדי העולים מאתיופיה וצריך לטפל בקליטתם החינוכית. אנחנו ראינו בזה שלב חדש

בתהליך הגאולה שמתרחש במדינת ישראל, שלב חדש שהדביק את כל מי שעוטק בזה בחינוך

הממלכתי-דתי בתפיסה התורנית שלו, שכן זה שבט שמתייחט על פי המסורת לעשרת השבטים,

והנה מדינת ישראל מצליהה להביא אליה גם את השבט הזה. במיוחד ההתלהבות שלנו היתה

גדולה כשהיה קונסנסוס של כל המוסדות המטפלים, הממשלה והסוכנות, שחינוכם של

הילדים האלה, על פי רקעם הדתי הקודם, צריך להיות בחינוך הממלכתי-דתי. מכאן ואילך

ההתלהבות לא נשמרת באותה עוצמה.

בשלבים הראשונים של הקליטה הלימודית והחברתית התחושה הראשונית היתה שיש פה

מוטיבציה גבוהה מאד של בני העדה להיקלטות לימודית, והיו ציפיות להישגים לימודיים

רציניים מאד. הדיונים החינוכיים שהיו סביב הקליטה החינוכית של בני העדה הזאת -

אין להשוותם במספר, באיכות ובאיכותם של האנשים שהשתתפו בהם לאלה שהיו על כל עדה

אחרת. אני חושב שאין עדה אחרת שנקלטה בארץ שכל כך הרבה מוחות טובים ובכל כך הרבה

דיונים עסקו בשאלת קליטתה.

אני רוצה לתאר את השלב שאנחנו נמצאים בו עכשיו. המצב שאנחנו נמצאים בו

עכשיו הוא תוצאה של מאמץ משותף של גופים רבים שעוסקים בקליטה החינוכית, חלקם

מטפלים במישרין במסגרות חינוכיות ובמוסדות חינוך, חלקם מסייעים מן הצד. למשל,

לראשונה בתולדות מדינת ישראל נכתבו תכניות לימודים מיוחדות לקליטת עליה נתונה,

מסויימת. זה לא קרה אף פעם בעבר. היו בעבר תכניות לימודים לקליטה הלשונית, אבל

הן היו שוות לכל העולים. זו הפעם הראשונה שהוכנו תכניות מיוחדות לקליטה הלשונית

של ילדי העולים מאתיופיה, ואלו תכניות מצויינות.

נעשה מאמץ אדיר מטעם עליית הנוער בקליטה החינוכית, ויש שכבות אחרות בחברה

הישראלית שנושאות בעול הזה. לעליית הנוער יש מיכסה מסויימת של מקומות בפנימיות



שלה, ואם מחליטים שהעדיפות העליונה ניתנת לתלמידים הללו, הרי תלמידים

אחרים מפנים את המקומות. יש לזה מחיר בחברה הישראלית. כ-2,500 ילדים

נמצאים במסגרות הללו בחינוך העל-יסודי.

למעלה מ-6,000 ילדים נמצאים בחינוך הדתי,

להערכתי קרוב ל-200 ילדים נמצאים בחינוך הממלכתי בכמה מקומות בארץ,

כמו נצרת ובת-ים. על פי החוק, ההנחיה הראשונית הזאת של הממשלה

והסוכנות לקלוט את הילדים האלה בחינוך הממלכתי-דתי תופסת כהחלטה

אדמיניסטרטיבית רק לאותה שנה שבה הם נקלטו, וכאן ואילך, במועד

הרישום הראשון שמתפרסם בערי ישראל בדרך כלל בחודש מרס, הם רשאים,

כמו כל אזרח, לעבור ממגמה למגמה, ואז הם יכולים לעבור לחינוך הממלכתי

או לחינוך העצמאי, אם יסכים לקבל אותם, שם יש בעיה אחרת, ואמנם יש

ניצנים של מעבר ממגמה למגמה.

על פי הנסיון בארץ ובעולם לגבי דפוסי ההתנהגות

של חברה שנמצאת בתהליך של מעבר מתרבות אחת לשניה, כניסה מהירה לעולם

טכנולוגי מתקדם ולדרישות גבוהות מבחינה לימודית ותרבותית, הנסיון

מלמד שבדרך כלל זה קשור קשר הדוק בתהליך של חינוך. כלומר זה לא קרה

אף פעם בלי שאותה חברה שנקלטת בתרבות החדשה תעזוב במידה זו או אחרת

את הדפוסים הדתיים שלה בעבר, אם לשפוט על פי מה שאנחנו יודעים

סטטיסטית מכל מה שמתרחש בעולם וממה שהתרחש עד היום בארץ בקליטת

יהודי צפון אפריקה וארצות האיסלם האחרות, בתחילה כולם היו דתיים,

אבל היה תהליך של חילון וראינו את אותותיו לאחר מכן. גם לגבי עולי

אתיופיה זה היה צפוי, אבל לא בטווח כל כך קצר, לפי הסימנים היום,

ההתנהגות היא פחות או יותר באותה נורמה של התנהגות של חברת מהגרים.

אני אומר זאת מפני שיש הרבה אנשים ששואלים מדוע הם לא נק;לטים בחינוך

הממלכתי, זה תהליך טבעי, ייתכן שזה יבוא, לפי הדוגמה של יהדות צפון

אפריקה, יהיו כמה עשרות אחוזים מהם שלא יישארו בחינוך הדתי, מובן

שהחינוך הדתי אינו יוצא מהנחה שזה כך, אלא הוא משתדל לעשות הכל כדי

שהם ייקלטו גם מבחינה דתית בתוך החברה הזאת.

אלא שכאן יש בעיה קשה נוספת שלא היתה בכל

העליות הקודמות שהחברה הדתית ציונית קלטה בחינוך הממלכתי-דתי, וזה

השוני הגדול בדקוסים הדתיים, כי אורח החיים הדתי שלהם, כפי שמקובל

עליהם, שונה מאורח החיים הדתי הנורמטיבי, לא רק של החברה הממלכתית

דתית, אלא אפילו שונה מהדפוסים הדתיים של החברה הממלכתית שאינה

קרויה דתית. לכן הענין מאד מורכב, למשל חגים כמו חנוכה ופורים

שמציינים וחוגגים בכל בתי-הספר של החינוך הממלכתי, במסורת של העדה

הזאת זה לא היה דבר חשוב. מצד שני יש חגים דתיים שהיו מקובלים על

בני העדות הזאת, שאינם מקובלים על בני הארץ שלנו. למשל חג הסיגד

שחל בסוף חודש חשון, שהיה חג בעל חשיבות ממדרגה ראשונה אצלם, מבוסס

על נחמיה פרק ב'; אצלנו הוא לא נודע,

אנחנו צריכים לא להביא לניכור; אסור לנו לחזור על הטעות של הגדלת

הפער בין אבות ובנים; אנחנו צריכים לפעול על דעתם של בני העדה.

בתחילת הדרך הקמנו מועצה חינוכית מורכבת משמונה אנשים מבני העדה,

שבהם נועצנו. וכשהם אמרו לנו שהם רוצים ישיבות תיכוניות לפני כל

דבר אחר בחינוך העל-יסודי, אמרנו שאנחנו עושים את המאמץ הזה וביקשנו

מישיבות תיכוניות יוקרתיות ואולפנות יוקרתיות שיקלטו אותם. יש קליטה

יפה במוסדות האלה. זה לא היה בעליות קודמות שהמוסדות האליטיסטיים

נתבקשו לקלוט את העולים מיד עם הגיעם לארץ.

אי אפשר להסתיר כאן את בעיית הגיור. אם אתה

קולט במוסד דתי, זו בוודאי נורמה דתית הכי מחייבת, ההנחיה שלנו

למוסדות החינוך, על דעת הרבנים הראשיים לישראל, היתה. זו לא בעיה

שלכם; אתם צריכים לחנך את הילדים, ללמד אותם תורה, לא להגביר את

הניכור בין הילד לאביו, שתהיה הרמוניה בין הבית לבין בית-הספר,

ואחרי שהילד ילמד ויסיק מסקנות, הוא צריך להחליט את החלטותיו, אתם

לא צריכים ללחוץ בענין הזה, זה לא תפקידה של מערכת החינוך. אני חושב

שבזה ניטרלנו נושא כבד שבציבור הרחב מדברים עליו הרבה מאד כבעיה בקליטה.

ובכל זאת, מה אתם עושים בנושא הזה? האם אינכם

- עושים שום דבר, או שאתם כן עושים?

אנחנו לא מובילים אותם בשיירות למקווה. אנחנו

מחנכים אותם לדעת תורה כמו שמחנכים את הילדים

שלי בבית-הספר הממלכתי-דתי לדעת תורה. אם ההלכה שנפסקה על-ידי

הרבנים הראשיים דהיום אומרת שאני מתנהג בצורה לא נכונה, הילדים שלי

יכולים לתקן את דרכי. אבל זה צריך להיעשות בעדינות, לא בעימות.

התהליך החינוכי מטיבו ומטבעו אינו יכול לשאוף להישגים אם הוא נעשה

בכוח הזרוע או בכפייתיות. ובכן זה נעשה בדרך של תהליך חינוכי. זו

דעת חכמים, זו מסורת ישראל,

אפילו הצבענו על הצורך להבליט מנהגים ומסורות

דתיות של בני העדה שאינם נוגדים את ההלכה, להעלות את חשיבותם לא רק

בקרב בני העדה אלא בקרב הציבור כולו, למשל הענין של חג הסיגד שהוא

חג יפה, ואין פה שום התנגשות עם הלכות אחרות, מצאנו לנכון לבקש

ממוסדות החינוך שישתתפו באירוע הזה כל התלמידים, לא רק האתיופים,

בכל מקום שירצו לציין את החג הזה,

אני רוצה לעביר לשלב האינטגרשיבי שבו אנחנו

מצויים, שומה עלינו לעשות הכל כדי שהילדים ייקלשו במסגרות

אינטגרטיביות עם האוכלוסיה הוותיקה, שר הקליטה נפגש עם שר החינוך

והתרבות ואתי לפני כשנה וביקש לסגור את כיתות הקלט, הסברנו שבחינוך

העל-יסודי זה דבר מסובך מאד. כשאתה קולט ילד בכיתה ט' או י', יש

לו חסך לא רק בנושא הלשון, וקשה לו להשתלב, לטובת הילד אנחנו חייבים

לדאוג שכאשר יגמור את כיתה יב', יהיו לו כלים להשתלב בחברה, לכן

לצורך זה דווקא חשוב לא ל5רק את כיתת הקלט בחינוך העל-יסודי,

בחינוך היסודי אמרנו שאנחנו צריכים להירתם

לזה בכל כוחנו, ואמנם עד חנוכה שנה זו כמעט כל כיתות הקלט בחינוך

היסודי נסגרו והילדים שולבו בכל מקום שרק אפשר בכיתות האם, אבל יש

אילוצים ויש מקומות שבהם זה לא יכול להתבצע, במסמך הראשון ששלחתי

למר מאיר שמיר, מנכ"ל משרד הקליטה, בשלבים הראשונים של "מבצע משה",

שלחתי לו רשימה של 48 נקודות ישוב בארץ. אמרתי שאם הוטל עלינו, על

החינוך הממלכתי-דתי, לקלוט את האוכלוסיה הזאת, אני רוצה לראות אותם

קודם כל ב-48 הישובים האלה; פה יש אוכלוסיה חזקה והיא זו שצריכה

להירתם לענין, אינני יכול להכתיב למשרד השיכון, אבל אם יש משמעות

לשיקולים חינוכיים אני רוצה לראות אותם בפתח-תקוה ובראשון לציון,

ולא כל כך בעפולה ובעצרת עילית, ירוחם ודימונה ירדו מיד מעל הפרק,

אבל יש מקומות שבכל זאת בגלל אילוצים מסויימים שלחו את המשפחות

לשם, ואלה מקומות שאיננו יכולים להבטיח בהם תנאים מינימליים לקליטה

אינטגרטיבית, נצרת היא הדוגמה המפורספת ביותר, אבל יש עוד,

בשלב שאנחנו נמצאים בו יש בעיות נוספות שאנחנו

צריכים לתת עליהן את הדעת, כשמשפחה נמצאת בחממה של מרכז הקליטה,

שם מטפלים פחות או יותר בכל צרכיה, יש כתובת שאליה אפשר לפנות עם

כל הדרישות של בית-הספר, למשל להביא ספרים, תלבושת ספורט וכו', ידוע

שיש אחוז גבוה של משפחות חד-הוריות, כשהם עוזבים את מרכז הקליטה,

דינם כדין כל אזרח, כשבית-הספר אומר שצריך לרכוש ספרים מסויימים

או שיש טיול, זה מחייב גם את הילדים האלה, זה כרוך בהוצאות וכן הלאה,

הלב החם של בתי-הספר היה גם כן שיקול בהכוונה שלנו, על איזה בתי-ספר

להטיל את המעמסה הזאת. לא עשינו זאת בכל מקום, למשל בירושלים, לא

לחינם בחרנו בתי-ספר מסויימים, הילדים באמת מטופלים טוב בבתי-הספר

שהם מצויים בהם, נכון שילד כזה לא נדרש לשלם לטיול כמו האחרים,

אבל גם המינימום שהוא נדרש לשלם הוא בעייתי מאד. כך גם לגבי ספרי

לימוד, יש בעיות קשות, בחלק מהמקרים, כשהאוכלוסיה הקולטת היא אוכלוסיה

מבוססת, הלבבות נפתחים והדברים מטופלים במקצת. אבל אם זה לא באותן

48 נקודות ישוב שהמלצתי שייקלטו בהן, יש בעיות. למשל בעפולה יש בעיה

קשה, יש שם שלושה בתי-ספר ממלכתיים-דתיים, אחד מהם מבוסס, הוא הקטן;

שני חאחרים גדולים יותר, וחם בעיקר הקולטים, הגענו שם לקליטה של



למעלה מ-50% מילדי אתיופיה בבית-הספר. הנוסחה שלנו היא שאם זה עולה

על 30% לכל היותר, זה כשלון, הצענו להסיע אותם לקינון לביא או לשדה

אליהו. אנחנו רוצים שהא וכלוסיה הקיבוצית שלנו תתמודד עם זה, שם יש

אוכלוסיה חזקה. אז יש בעיה של הסעות, ומלבד זה בקיבוץ לביא אין מקום

פנוי וצריך לבנות. אם משרד החינוך היה מתחייב לבנות בעתיד, אולי

אפשר היה להתחיל לדחוף את זה עכשיו. אבל כידוע למשרד החינוך אין

תקציב. ובכן יש קשיים רבים שנובעים מכך שבמקומות רבים שהאוכלוסיה

הזאת נקלטה בהם האוכלוסיה הדתית איננה חזקה. אם החברה הממלכתית

חזקה והם רוצים לעבור לחינוך הממלכתי - זה פתרון; אבל אם הם אינם

רוצים לעבור לחינוך הממלכתי, יש לנו בעיה.

הנושא של שירותי חינוך ותשלום עבור שירותי

חינוך, אחרי השלב של מרכז הקליטה, הוא בעייתי בכל הארץ. אנחנו מקבלים

פניות רבות ממנהלים שאינם יודעים איך להתמודד עם זה. משרד הקליטה

הכין עכשיו תכנית, בתיאום אתנו, לגבי הצרכים של מערכת החינוך, שאמורה

להתמודד עם הענין הזה. אבל עד רגע זה התכנית לא אושרה. אם היא תאושר,

אולי זה יהיה פתח לתקווה שאפשר יהיה להתקדם.

פ. גולדשטיין; מה יש בתכנית הזאת?

יש בה, למשל, קצת סיוע בהסעות, אז אולי אפשר

יהיה להסיע תלמידים מנצרת לקיבוץ לביא. יש

סיוע אישי לתלמיד באשר לספרי לימוד, שירותי חינוך וכן הלאה. אלה

לא סכומים גדולים, אבל אלה בעיות רציניות.

מכל המערכות הקולטות, החינוך הפורמלי הממלכתי-

דתי קלט 6,000 ילדים. להערכתי זה המאמץ הגדול ביותר בקליטה של יהדות

אתיופיה בארץ, יחד עם עליית הנוער וכן הלאה. הסיכוי להצליח בקליטה

תלוי בקליטתם של הילדים האלה. אנחנו המערכת היחידה שקולטת את הילדים

האלה ללא תוספת כלשהי של אנשים, לא במחוזות ולא במטה; ולא רק ללא

תוספת, אלא תוך קיצוץ מכאיב בימי פיקוח והדרכה. מסירות הנפש שגיליתי

אצל אנשי במחוזות השונים היא דבר יוצא מן הכלל. הס נושאים בעול

בתנאים קשים, קצת מפריע לי שבאותו זמן מדינת ישראל מצאה דרך לתקצב

ולתמרץ ולהוסיף אנשים במקומות אחרים, בגופים אחרים.

אני רוצה לעבור להמלצות. קודם כל, הדרגתיות

בקליטה האינטגרטיבית, על פי שיקולים פדגוגיים ולא על פי שיקולים

אחרים. לפעמים יש לחצים אחרים. השיקולים צריכים להיות מקצועיים

חינוכיים.

פ. גולדשטיין; כשמעבירים קבוצת אנשים מחברה אחת לחברה אחרת,

יש בעיות פסיכולוגיות שלפעמים תוצאותיהן

קשות מאד. האם יש בחינוך הדתי התמודדות עם בעיות של ילדים שאינם

יכולים להתמודד עם הקשיים, ומגיעים אפילו עד נסיונות התאבדות?

שירותי הייעוץ והפסיכולוגיה של החינוך הדתי

הם אותם שירותים של המקרד. שפ"י משרת את

פשרד החינוך על כל חלקיו. יש פסיכולוגים מטעם שפ"י שמתמודדים עם זה,

אם כי מעטים. יש יותר בעליית הנוער, יש גופים אחרים שיש להם אנשי

מקצוע בתחום הזה, ואנחנו נעזרים בהם בענין הזה. ההתרשמות שלי היא

שדווקא הטובים שבהם שמתמודדים עם הנושא הזה בעמקות מגלים יותר ויותר

שאין זה נכון לנהוג בילדים האלה בצורה המקובלת על פי הדיסציפלינה

שלמדו, זה בוודאי אמור לגבי הישגים לימודיים. כלומר כאן צריכים לראות

את הדברים על פי אפות מידה אחרות,

אני שואל האם לאותם ילדים יש בעיות נפשיות?

האם יש נסיונות התאבדות?

כשיש נסיין התאבדות, הדברים מתפרסמים והם

ידועים. אבל אני רוצה לומר שדברים שונים

שמתפרסמים על העדה הזאת לא תמיד נכונים, אולם הם זוכים לכותרות.

יש הרבה פרסומים סביב הקליטה של העדה הזאת שאינם מדוייקים, אבל

נכון שיש בעיות נפשיות. זו אינה סיטואציה רגילה של הברת מהגרים. יש

יש בעיות של הינתקות ילדים מאבותיהם, שחלק

עדיין נמצאים באתיופיה, כל תלאות הדרך שעברו, רבים שמתו בדרך לכאן.

אנחנו מכירים תופעות קשות מאד. יש ילדים שיש אצלם בעיות קשות

בהתנהגות בגלל געגועים לאמא שכבר זמן רב לא היה אתה קשר טלפוני,

ובעיות דומות.

במקומות שיש בהם יותר מ-30%

ילדים אתיופיים, לעשות כל מאמץ להעביר חלק מהקבוצה הנקלטת למקום

חזק אחר. אם אפשר לעשות זאת על-ידי הסעת תלמידים, צריך לעשות זאת.

אם זה לא ניתן, צריך שמשרד השיכון ומשרד הקליטה ידאגו להעביר את

המשפחות למקומות אחרים.

חייבים למצוא את הפתרון לשירותי החינוך. אם

משרד הקליטה ישיג את התקציב לכך - מה טוב. בזיבת ישראל חייבת לתת

לזה תשובה. אם זה לא יינתן - המצב יחריף וילך.

אנחנו עוסקים הרבה בהשתלמויות, בהנחיה ובהדרכה.

אבל זה כאין וכאפס לעומת הצרכים. צריך לעסוק בזה הרבה יותר. יש מורים

שאנחנו משבצים אותם בכיתות כשאנחנו מרגישים שהם צריכים לדעת יותר.

צריך לעשות יותר כדי לשלב את הוותיקים ביהודי

אתיופיה, שיהיו שותפים למחשבה החינוכית ולמאמן של הקליטה החינוכית.

צריך לעשות זאת גם במקרו וגם במיקרו. לגבי המקרו - יש אותה מועצה

חינוכית שבה נועצנו. לצערי לא הפעלנו אותה יותר מסיבות שלא אפרט כאן,

היו לנו בעיות בענין זה- היא התכנסה כשש או שבע פעמים. אני נאלצתי

לא לזמן עוד את המועצה הזאת בגלל דרישה שדרשו ממני בישיבה האחרונה

לגבי קליטת ילדים בגיל הרך שנקלטו ללא שום סיוע. לחצתי במשרד למצוא

פתרון, קנה שלמה לא מצאתי אותו. לכן לא כינסתי את המועצה, כי חששתי

מהפגנה גדולה ליד המשרד. למעלה מאלף ילדים ישבו בגני-ילדים ללא שום

סיוע. אם יש בגן ילדים 35 ילדים, מתוכם 7 אתיופים, והם לא מקבלים

שום טיפול לקליטה לשונית - זו בעיה. ויש אלף ילדים כאלה. כל הכוונה

שלי היתה לחסוך כסף למדינת ישראל. על פי התקנות של משרד החינוך

עולה צריך לקבל סיוע שלוש שנים. אני הצעתי שניתן לו סיוע מסיבי בגן

הילדים ונקלוט אותו בכיתה אי כרגיל. לא הצליחו לעשות זאת. השנה זה

סודר. במיקרו - אנחנו ממליצים למנהלי בתי-הספר לשלב את הוותיקים

בקשר ובמחשבה החינוכית.

לגבי התחום החברתי - גם במקומות שיש כיתות

קלט, צריך להגביר את המאמן של היחדיו, של הקליטה האינטגרטיבית,

לפחות במסגרות חברתיות משותפות, גם של הורים, של משפחות ותיקות

ועולים.

להערכתי זה מחייב מאמז לא רק של מערכת החינוך,

אלא מאמז הסברתי רחב בחברה על-ידי כלי התקשורת. שלא יחפשו רק את

ה"סקופים", אלא יירתמו למאמז הסברתי בענין הקליטה.

דיברתי על המדיניות של פיזור האוכלוסין.

חשוב מאד שהמאמז ייעשה במקומות שיש בהם אוכלוסיה מבוססת שלנו, לא

במק ומות שאי אישר להתמודד עם זה.

אני הוסב שבמקרה הזה לא צריכים לחול הכללים

הישנים בקליטת עליה לגבי מספר השנים שתלמידים מטופלים. כאן לא

מסמיקות שנתיים או שלוש, לפחות לגבי הקליטה החברתית בחינוך הבלתי

פורמלי, בחינוך הפורמלי, בסיוע, ואולי גם בשירותי החינוך שדיברתי

עליהם. כאן צריך לדבר על ארבע וחמש שנים.





אינני ממליץ לדבר על שירותי חינם. ברגע שעוזבים

את מרכז הקליטה ומתאזרחים, צריך להתחיל להרגיל אותם לדפוסי התנהגות

רגילים של אזרח בישראל. אבל אי אפשר להטיל עליהם את המעמסה שגם

ותיקים לפעמים לא עומדים בה. אבל צריך לפרוס את זה על פני כמה שנים,

לעשות את זה הדרגתי. בית-הספר שמטפל צריך לזכות בסיוע. אם האגרה

תזרים אליו משאבים, זה לא יהיה כתמריץ על מאמצי הקליטה שלו. וצריך

לתת לו תמריץ כלשהו על כך" היום אין לנו שום תמריץ לבית-ספר שהסכים

לקלוט 50 או 100 ילדים,

אנחנו מאמינים שאם נתגייס כולנו בכוחות

משותפים, ברוח השוררת עד עכשיו, חפץ השם בידנו יצלח.

א. גורדון; המפגש הזה חשוב ביותר בעיני. אני מאד מודאג

מהנושא שאנחנו עוסקים בו. לא שאין הצלחות,

לא שלא נעשים דברים טובים. אף על פי כן אני מאד מודאג. אבהיר זאת

בהמשך דברי.

אני רוצה שנזכור שכולנו שרנו שירי הלל לעליה

האתיופית, העתונות חגגה, כלי התקשורת הביאו הרבה סיפורי צבע. אבל

כשהתחילו ימי החולין, הם קשים ומורכבים ביותר, עם הרבה מאד בעיות,

כולל בעיות אובייקטיביות קשות, ולא תמיד התשובות נכונות. וזה לא

רק ענין אם אתה יכול למצוא את התשובה הנכונה, אלא בקליטה יש תהליך.

בתהליך הזה יש גילויים נהדרים, ואף על פי כן, אם אנחנו עוסקים בחינוך,

כלומר בגילאים הנמוכים, אנחנו עומדים בקני כמה בעיות קשות שילוו

אותנו בעתיד.

עוד הערה לגבי עליית הנוער. כידוע עליית הנוער

עוסקת בנוער במצוקה, בנוער עולה מארצות אחרות, ובשנים האחרונות כמובן

בעולי אתיופיה. הקמנו צוות מיוחד שעוסק רק בענין הזה.

אני רוצה לתת לכם תמונת מצב כדי שנדע על מה

אנחנו מדברים. בשנת התשמ"ז מתחנכים במוסדות עליית הנוער כ-2,500

צעירים וצעירות. מדובר ב-1,600 בנים ו-900 בנות, ב-44 מקומות חינוך

בארץ. מדובר בכפרי נוער שיש בהם חינוך עיוני, מקצועי, חקלאי, בבתי-ספר

מקצועיים, בישיבות תיכוניות ובאולפנות. 90% מהחניכים שלנו בגילאים

האלה הם בני נוער אתיופיים. אגב, אם משווים חניך אתיופי של עליית

הנוער וצעיר אתיופי מבאר-שבע שיש לו הורים, שניהם בצבא, ולוקחים את

שניהם כמודל, אין ספק שהחניך של עליית הנוער הוא ברמה גבוהה יותר,

מבחינה נפשית, בהשכלה, בהתנהגות, באורחות חיים, בפתיחות. במוסדות

של עליית הנוער מתחנכים בני נוער מגיל 12 עד הגיוס לצבא.

מבחינת מצבם המשפחתי של הצעירים - 25% מההורים

עדיין בחוץ-לארץ, אי-שם בכפרים באתיופיה; 20% יתומים, כלומר ההורים

או מתו בדרכם מאתיופיה לסודן בבריחה הגדולה, או מתן מסיבה אחרת,

והילדים נמצאים בארץ חדשה, עם אורחות חיים לא מוכרים להם, בלי כתף

של אב או אם, דוד או דודה. אגב, זו גם תשובה לחבר-הכנסת גולדשטיין,

זה יוצר בעיות נפשיות פסיכולוגיות קשות ביותר. לכן הטיפול בהם אינו

שגרתי. זה צריך להיות טיפול עם חרבה מאד חום ואהבה על-מנת שהם יוכלו

לתפקד.

אני רוצה לומר שעד היום אני שלם עם החינוך

חדתי בהקשר לילדים העולים מאתיופיה. בכפר נוער מסויים, דתי, לאחר

שהיתה ההסתערות הגדולה על כל הנושא האתיופי, העליה נפסקה, והילדים

דאגו לגורל ההורים. קיבלתי הודעה בירושלים שהילדים שם עושים שביתת

רעב. בראש המוסד חדתי עומד רב. הוא הבין שמדובר בצום. הוא לקח אותם

לבית-כנסת, חם התפללו, וחזרו מיד ללימודים ולעבודה, והכל בא על

מקומו בשלום. אם זה לא היה כפר דתי והיתה פורצת שביתת רעב, הטיפול

הפסיכולוגי היה יותר מסובך. לכן אני אומר שאני שלם לגמרי עם הענין

של החינוך חלתי, גם אם אני אינני איש דתי. אין לי ספק בענין הזה.



ודבר נוסף. לפי דעתי הציבור הדתי, הלאומי,

הציוני, התגייס לענין הזה בכוח רב, בחריצות, בהתמדה ובמסירות עצומה,

זו עליה מאד פרובלימטית, כפי שאמרתי, 25%

מההורים עדיין בחוץ-לארץ; 20% מהילדים יתומים. יש גם 25% הורים

גרוסים. ויש רק מיעוט של 30% משפחות שלמות שנמצאות בארץ.

איך אנחנו עושים את העבודה? הצעירים מתחילים

קודם כל באולפן. יש לנו יחידה מיוחדת להנהלת הלשון, היא מכינה תכנית

לימודים, מנחה את המורים, על-מנת שהצעירים יעלו למכינה עם סיום האולפן.

במכינה אנחנו מתחילים להגיע לשלב של הבוגרים. הבוגרים הם אותם

צעירים שלפי צבא, ואז כמובן גם צה"ל נכנס לתמונה. אגב, יש כבר קצין

ראשון, צעיר אתיופי שמפקד על ישראלים, בצנחנים. בעליית הנוער הוכח

צעיר אתיופי יכול להיות מנהיג בחברה שלו; כשהוא

יוצא החוצה, זה לא תמיד כך. תכונות המנהיגות שלו באות לביטוי בקהילה,

בקבוצה שלו. אנחנו מדברים עכשיו על הקמת מכינה צבאית של עליית הנוער,

שבה אנחנו מתכוונים להכשיר את הצעירים האלה לחיי צבא. זה גם ענין

של שפה , למשל, שאינה נכללת במסגרת של הלימוד העיוני. אם אנחנו רוצים

להגיע לכמה עשרות מפקדים אתיופיים, אנחנו חייבים להקים את המסגרת

שתדאג לנושא הזה תוך כדי התהליך החינוכי.

האם אין להם מסגרות קל של"ח וגדנ"ע?

א. גורדון; לא.

אמרתי שצעיר אתיופי שמתחנך בעליית הנוער לעומת

צעיר אתיופי מבאר-שבע או צפת, רמתו טובה יותר. . שלא יהיו אי-הבנות,

יש הרבה מאד בעיות בעליית הנוער, אבל בכל זאת החינוך הפנימייתי מזמן

חיים בצוותא, הוא נותן מגורים, חדר אוכל, מגרשי ספורט, פעילויות

קבוצתיות. זה לא קיים במקום אחר, כהוא גומר את לימודיו בצפת או באר-שבע,

אין לו מה לעשות. התמונה קודרת. שם אין הענין של ישיבה על הדשא יחד

עם חבריו. בעליית הנוער מושם דגש חזק על האינטגרציה, ואנחנו משתדלים

שההרכב יהיה 60% נוער ישראלי או נוער סכל מיני מקומות, ו-40% נוער

אתיופי. ובאמת בתנאים כאלה מתפתחת אישיות בריאה יותר בהשוואה לצעיר

אתיופי בבאר-שבע.

האינטגרציה הזאת גם מבטיחה שחניכים רבים

מוזמנים להתארח בבתי ישראלים. יש פה דינמיקה שמאפשרת השתלבות נכונה

יותר באורחות החיים של החברה הישראלית.

אנחנו מעסיקים איש מיוחד מהעדה שמלווה אותנו.

איננו עושים זאת כדי לצאת ידי חובה, מדובר בתרבות, בתפיסת עולם.

אנחנו רואים דברים בצורה שונה, ולא הוכח שהראיה שלי היא דווקא הנכונה.

לכן יש לנו אוזניים קשובות לאותו מלווה אתיופי, אנחנו דנים יחד אתו

על כל נושא, והוא מרגיש שותפות אמיתית.

השירות הפסיכו-סוציאלי שלנו מתמודד עם בעיות

קשות מאד, הצעיר האתיופי צריך גם ללמוד שפה חדשה, הוא גם נמצא בתנאים

שונים בארץ חדשה, בלי ההורים. וכל זה גורם יסורים נפשיים. זו בעיה

קשה. פה הזמן צריך לעשות את שלו. אנחנו משוחחים הרבה מאד עם הילדים.

בכל פגישה אני אומר - אני גם מאמין בזה - שממשלת ישראל עושה הכל

כדי להביא לכאן את יהודי אתיופיה שעדיין נשארו שם. וצריך לתת לצעירים

האלה את התקווה. אבל יחד עם זה צריך גם להסביר להם שאם הם רוצים

לקבל את הוריהם עם חיוך על השפתיים, כעת זה גם הזמן ללמוד, והם צריכים

לזה הרבה כוחות נפש. יש לא פעם שיחות עם חניכים אל תוך הלילה, על-מנת

לחזק אותם במשבר הנפשי שהם מצויים בו.

פתחנו סמינר לפעילים, וזה עובד בצורה מרשימה.

הכוונה לקחת את הנוער האקטיבי ולטפח אותו בנושאים שהורגים מענין

מה נעשה בחברה הישראלית, מה זה מורה, מדריך, פעיל, מנהיג,

ולתת להם את התחושה שהם יהיו בעתיד הגשר או הקשר בין החברה האתיופית

בישראל לבין החברה הישראלית.



אנחנו שמים דגש חזק מאד על תכניות לחינוך

בשאלות המשפחה והבריאות, שכן אלה בעיות מטרידות מאד,

עבודה עם מספרים גדולים של ילדים שאין להם

כאן הורים ומשפחה, מחייבת קייטנות מיוחדות בקיץ, עיסוקים מיוחדים

בחגים וכדומה. עובדי עליית הנוער נרתמו לענין הזה באופן מוחלט, יש

דבקות עצומה במטרה, כמו בימים היפים של החברה הישראלית בנושא של

של קליטת עליה,

מה הצרכים המיוהדים שלנו? קודם כל, יש מספר

צעירים אתיופים שלפי דעתי זקוקים למסגרת פנימייתית, ואין מקום.

מבחינת התקציב של הסוכנות היהודית, זה לא כך שאנחנו יכולים לקלוט

כמה שאנחנו רוצים, יש לנו תקרה. בימים אלה אנחנו עומדים להוציא

אלף צעירים ישראלים בגלל חוסר תקציב, פירוש הדבר שבשנה הקרובה בקבל

פחות אלף צעירים ישראלים לעליית הנוער, והם יצטרפו ל-10,000 צעירים

שלא התקבלו ומסתובבים ברחובות, לא נקצץ מאף צעיר אתיופי, אבל לעומת

זאת לא נוכל לקבל צעירים נוספים מצפת ובאר-שבע שלפי דעתי היו צריכים

להיות בעליית הנוער,

הגענו למסקנה שאם לא נאריך את שנות הלימוד

של הצעירים האלה, נעשה עוול. זאת לא מסגרת פורמלית של ארבע שנים בלבד.

כלומר צריך לבנות את תכנית הלימודים שלכם כך שנפתח יותר ערוצי לימוד"

זה מחייב תוספת תקנים, אבל אין תוספת תקנים לא למנחים, לא למורים

ולא למדריכים, גם לא לתוספת כוח אדם לשירות הפסיכו-סוציאלי.

מה הבעיה האמיתית שבגללה אני חרד מאד? זה

לא מספיק שבמוסדות עליית הנוער הם לומדים תנ"ך, יהדות, מצוות, ספרות

ומדע, עליהם ללמוד גם מקצוע, כי מחר-מחרתיים הם יוצאים החוצה, להיים.

ובלי מקצוע אני רואה קשיים רבים, מדובר בעליה חלשה מאד, שאין לה

תעצומות-הנפש לענין הזה. לפעמים אני בא לכפרי נוער ורואה את הצעירים

האתיופים, ואני מתמלא גאווה. אבל אני שואל את עצמי מה יהיה יום אחד

לאחר שיעזבו את עליית הנוער ויחזרו לשיכון קבע באשקלון. מה הם יעשו?

באנו בענין זה לסוכנות היהודית עם תכנית גדולה,

אבל זה לא רק התפקיד של הסוכנות, זה תפקיד של משרד החינוך, של משרד

העבודה והרווחה, ואם לא ניתן בנושא הזה תשובה אמיתית לענין לימוד

המקצוע, אני רואה חזות קשה מאד,

אני רוצה לדבר על כמה דברים שקורים בעדה,

שמשפיעים על הצעירים האתיופים. קודם כל, יש הרגשה של חוסר מנהיגות

מקובלת על כל העדה. אין לעדה מנהיגות מקובלת, והדבר בא לביטוי בתחושה

של הצעירים. כי הצעיר בא במגע עם אחרים, הוא שומע את קרובי המשפחה,

בתוך הקהילה עצמה יש המושכים לכיוונים שונים. זה משפיע גם על הצעירים.

המעבר של המבוגרים ממרכזי הקליטה

למגורי קבע יוצר קשיים אצל הבלתי כשרים לתעסוקה, והדבר משפיע על

החניכים, כי מדובר באבות שלהם. כל זמן שהאב היה במרכז קליטה, שאלת

התעסוקה לא עלתה, פתאום יש בעיה, -הוא צריך לקום בבוקר לעבודה, לפרנס

את עצמו, לפעמים אין לו מקצוע, הילד רואה את זה וזה משפיע עליו,

לא בכל שכונה מתקבלים העולים האתיופים ברצון,

גם את זה הצעירים חשים ויודעים.

אני רוצה להצביע על נושא רגיש. נושא הטבילה

מעסיק חלק ניכר מהעדה. במקרה של עליית הנוער קבעתי מהתחלה, ואני

חושב שצדקתי, שעליית הנוער זה מוסד חינוכי, הוא אינו מוסד מגייר,

ולא רציתי לתת להכניס את הסוגיה הזאת למוסדות. אבל התסיסה שעדיין

קיימת בעדה סביב ענין הטבילה מחלחלת גם אצל הצעירים,

אני רוצה לומר בסיפוק שהעדה מעריכה מאד את

עליית הנוער, כי הם יודעים שהילדים נמצאים בידים טובות, ואנחנו

מאפשרים להורים לבקר את הילדים באופן חופשי, ברצון ובשמחה. התוצאה

היא שלעליית הנוער יש מעמד חשוב ביותר בקהילה, ויש למוסדותיה ביקוש רב,



אני מציע למשרד החינוך, עליית הנוער, משרד

העבודה ומשרד הקליטה להדק את השותפות בנושאים האלה, ולחשוב

יחד על פתרונות לדור הצעיר בצד המקצועי, זה לא ענין פרטי של עליית

הנוער, גם לא של משרד החינוך. זה ענין של כל הרשויות יחד, כשהמצב

הכלכלי במדינת ישראל קשה ביותר, צריכה להיות כאן התגייסות של כל

הגורמים. אני חושב שלענין הזה צריכה לקום ועדה משותפת שתראה במה

מד ובר, במה זה כרו ך ואיך פ ותרים את ה עני ן הזה יחד,

אני מציע דבר נוסף. משרד החינוך ואנחנו הוצאנו

תכניות לימודים המותאמות למנטליות של העולים מאתיופיה. בתכניות

הלימודים צריכות להיות דוגמאות מהחיים שלהם ולא מדברים המרוחקים מהם

מאד, אבל יש הרבה בעיות בחיי היום-יום שלא ייתכן להפריד את הטיפול

בהן, אלא צריך לעבוד יחד, ויש לנו גם כמה הצעות ספציפיות,

לסיכום, אני מעריך מאד את הישיבה הזאת, אנחנו

עוםקים בנושא חשוב ורגיש ביותר, ולמרות שיש בו הישגים רבים - עוד

לפנינו הרבה בעיות ומשברים, ורק אם נעבוד יחד, מתוך אופטימיות מסויימת

בענין הזה, נוכל גם להתגבר על חלק גדול מהקשיים, 0

א. סרטני; לפני שנמשיך אני רוצה להציג שאלה ואני מבקשת

שיתייחסו אליה, אני חוששת מפני טאטוא של דברים

מתחת לשטיח, אני רוצה לשאול כיצד הישוב הוותיק, ילדי הוותיקים, מקבלים

את הילדים האתיופים, כלומר איזה פעולות הכנה נעשות לקבלת השונות, כיצד

הם מתקבלים, באיזה בעיות הם נתקלים במערכת עצמה, כי לכל הדברים האלה

יש בוודאי השלכה רצינית מאד על קליטתם,

הצגנו לכם נייר עמדה שהוכן במועצה הלאומית

ליהודי אתיופיה, בהתייעצות ועל דעתה של קבוצת

מחנכים אתיופים, שהוסמכו כמורים באתיופיה, עבדו בהוראה באתיופיה,

הגיעו ארצה בשלבים שונים, וחלק מהם משתתף היום בקורס מיוחד לעובדים

קהילתיים בנתניה, ובבר יצא גם לעבודה מעשית בשטח, בגלל עבודתם הם

לא יכלו לבוא לכאן, ישבנו אתם כמה שעות, אספנו דברים שאנחנו מקבלים

מהשדה, וניסינו לחלק את הנושאים שאנחנו רוצים להתייחס אליהם לפי

חשיבותם, אנחנו יכולים להביא הרבה דוגמאות פרטיות, הנושאים המרכזיים

הם: שיקולים חינוכיים חברתיים, הנושא של ייעוץ והכוון, בעיות ארגוניות

ובעיות כספיות, מאחר ששני אנשים שנמצאים בקורס הזה היו אמורים להיות

פה היום ולא קיבלו שחרור ממקום העבודה, תמר אשל ואני נציג את הנושאים

האלה בשמם. '

דובר פה הרבה על ייעוץ והכוון ועל הדרישה

שלןורי גורדון הציג, אנחנו הגבלנו את עצמנו כאן. לצעירים עד גיל

18, יש קבוצה גדולה מאד שעיסוקה הוא מעבר לחינוך הפורמלי, גילאי

25-18 ומבוגרים, אני מקווה שאת הנושאים שנוגעים להם נוכל להציג בפורום

אחר, אבל ההתחלה של הייעוץ וההכוון והאופציות בעצם מתחילות בגיל חטיבת

הביניים, אנחנו מכירים את זה ממערכות חינוך אחרות, הרבה מאד דברים

נקבעים בגילאים 15-12, שהם קובעים את האפשרויות וההזדמנויות בחינוך

העל-יסודי ובחינוך הגבוה. אם לא מגיעים לרמות מסויימות בעברית, חשבון

ואנגלית בחטיבת הביניים, חמסלול הגבוה ביותר שהתלמידים יוכלו להגיע

אליו בבית-הספר העל-יסודי יהיה מסלול מקצועי מעשי או פחות מזה,

כאשר אנחנו מקבלים נערים מעל גיל 12, צריך הרבה זמן כדי להדריך אותם

ולעשות אתם עבודה רבה.

נרמז כאן שמערכת הייעוץ וההכוון איננה יכולה

לבחון ילדים אתיופים ולנבא הצלחה או לתת להם ייעוץ מקצועי ותעסוקתי

בכל קבוצות הגיל, כאילו יש קושי גם בשלב הזה להכין אותם למקצוע.

זה מאד מסוכן. כי אם אתה בוחן ילד בן 14 שבא ארצה בגיל 12, אתה מיד

מסווג אותו לרמת הקבצה ג', ובזה סגרת לפניו עולם ומלואו"

ברמה האוניברסיטאית קיבלו כמה החלטות, ברמה

שאני עוסקת בה, עם ילדים ותיקים, חשוב לתת את הכלים, והכלים הם עברית,

חשבון, אנגלית והבנת הנקרא, ברמה הגבוהה ביותר שאפשר, ולא לשלוח



אותו לבית-הספר המקצועי, כי הוא יוצר לו התמהות צרה, קצרת-טווח,

החוסמת לו כל .אפשרות של הסללה והתפתחות. הוא צריך קודם להתבגר,

לעבור את שלבי הקליטה, וכשיהיה בן 18 אפשר יהיה ללמדו מקצוע. את

כמות הזמן שיש לך צריך להשקיע בכלים שהזכרתי, כי אלה הכלים שיעמדו

לו בעתיד.

לגבי עליית הנוער - אנחנו קשורים אתם, עושים

שם עבודה בלתי רגילה. במדור הדתי של עליית הנוער קיים קושי לגבי

הפריסה של ההתמחויות המקצועיות, ובאיזו רמה. לגבי נערות שהתקבלו

לאולפנות, זה מתקשר עם סך הכל ההיצעים שאנחנו כיועצים תעסוקתיים

וחינוכיים מציעים לנערות בדרך כלל. ולנערות במסגרת של עליית הנוער,

שבאתו בדרך כלל משכבות חברתיות מסויימות, חושבים שהן אינן יכולות

לעשות אלא תפירה או כדומה. היו טענות, בדרך כלל מצד אחים של נערות

אני מכיר את הכישורים של אחותי;

אני יושב באוניברסיטה; אחותי מתאימה להשכלה תיכונית עיונית, מדוע

היא צריכה ללמוד תפירה. אני מציגה את זה כבעיה. מוכרחים להתמודד עם

זה, מה מרווח המקצועות שאנחנו מציעים לנערות ולנסים. הוא קטן מאד,

לפי התפיסות המקובלות היום במשרד העבודה ובמערכת החינוך כולה. הבעיה

אינה רק של נערות אתיופיות; הבעיה היא מערכת החינוך והזדמנויות

לנערות בדרך כלל, ובתוך זה נערות אתיופיות.

כבר נאמר שיש קשיים בקליטת יהודי אתיופיה.

אם אתה בא כזר חסר שפה, חסר גב, חסר משפחה, אתה מקבל יותר חבטות

מאשר ותיק. בדברים האלה אנחנו צריכים לשים לב במיוחד. ואני מקבלת

את הקריאה של אורי גורדו ן, שצריך לשתף פעולה בצוות בין-משרדי.

הייתי רוצה בזה מאד גם בנושא של נשים בדרך כלל. צרכני כוח האדם הם

משרדי הממשלה האחרים, ומפתחי כוח האדם הם משרדי החינוך והעבודה.

תפקידו של משרד הקליטה בנושא הזה הוא לתת את התקציבים, כי הוא צריך

לאפשר למשרדים האלה לעליות את העבודה בצורה הטובה ביותר.

אנחנו במועצה, מתוך רצון לסייע, ובאמצעים שיש

בידינו, בחרנו קטע שאחרים לא עוסקים בו, וזה הנושא של ספרי לימוד

וספרי העשרה. אנחנו עוסקים בזה במעט הכסילים שגייסנו מתרומות,

בתיאום עם שמעון נחמה ממשרד החינוך ואורית מור ממשרד הקליטה ועל

דעתם אנחנו מספקים ספריות עזר לתלמידים בכל מקום שאומרים לנו שיש

בו צורך. אנחנו מספקים אנציקלופדיות, מילונים וספרים נוספים.

עד היום הקמנו כ-25 ספריות כאלה. אנחנו רוצים להגיע ל-100.

אני רוצה להתייחס לנושאים של ארגון. אני

מלווה את הנושא הזה עם משרד החינוך בגלגולים קונים של הקמת ועדות

מלוות. מפריע לי מאד שבכל זזצי סנה או שנה אדם אחר מוביל את הפרוייקט.

זה יוצר בעיות, כי אנשים מתחלפים, היישום של דברים מתעכב, וזה מקשה

מאד.

קיבלנו הערות מהרבה מקומות בארץ. הזכאות לשעורי

עזר היא לתקופה של שלוש שנים. אבל כשהם הגיעו הם לא ידעו להתארגן

ולהיות צרכן של השירות. נוצרת תקלה טכנית, שכאשר כבר יודעים מה ואיך,

תקופת הזכאות עברה. כשכבר יודעים שיש לתלמידים קשיי לימוד, כבר אין

מאיפה לקבל את העזרה, ובכל פעם צריך לנסות לשכנע ולקבל. בסופו קל

דבר משיגים את זה, כי בכל מקום אתה נתקל באנשים שרוצים מאד לעזור

לאוכלוסיה הזאת ומאד מזדהים אתה. השאלה היא למה מלכתחילה צרי ך

לעבור כל כך הרבה קשיים, מדוע הספרים מגיעים חמשה חודשים אחרי תחילת

הלימודים, ומדוע את שעורי העזר מקבלים כעבור זמן רב. אלה בעיות

של ארג ון.

הארץ גדולה ורחבה, יש מקומות שיש בהם אנשים

משכמם ומעלה מבחינת הניהול החינוכי שלהם, הם מפעילים את כשרונם ואת

הידע החינוכי שלהם, הם יודעים איך להפעיל את המערכות, ובאמת במקומות

האלה הילדים כגיעים להישגים יוצאים מגדר הרגיל. אבל יש הרבה מקומות

שבהה אין מי שיפעיל את כל הדברים האלה, הם צריכים לקבל ה נחי ות מטה,

ועד שלא פורץ משבר והמברקים מגיעים אלינו - לא ידעת שיש שם בעיה.

זו שוב בעיה של ארגון.



בעבודה שלי גיליתי שכשאתה קולט ילדים עולים

או ילדים זוהרים שיש להם קושי להיות מקובלים, אם אתה מטפח אותם

ויוצר בהם הצטיינויות במקצועות לא מילוליים, אתה יבול להשיג שבי

קודם בל, הם כעסים פופולריים בהברת הילדים; שנית, ההצטיינות

בדברים הלא מילוליים בגלל היותם עולים יבולה לאפשר טרנספר גם

להישגים לימודיים בעתיד. מתוך קו המהשבה הזה הייתי ברשות הספורט

לפני שלוש שנים, הייתי בעליית הנוער, בעליית הנוער פגשתי איש מקצוע

מעולה, שהיה מאמן קבוצה אולימפית ברוסיה, צריך לראות איזו עבודה הוא

עושה, בחינוך הכללי זה לא מסתדר, אני מבקשת לשים לב לכך. מעבר לזה

שגילוי כשרונות צעירים אתיופיים יכול להושיע אותנו בענפים מסויימים

שבהם אנחנו דלים, אם זה באתלטיקה או בריצה למרחקים ארוכים, אנחנו

יכולים באמצעות הדבר הזה לתת כלי יוצא מן הכלל להשבחה ולהישגים

לימודיים, חשוב לנו לעשות את זה, אולי בחינוך הממלבתי-דתי לא כל

כך עוסקים בהישגים ספורטיביים, אבל לגבי האוכלוסיה הזאת זה הכרחי,

אותו דבר לגבי חינוך מוסיקלי,

יש בעיה של ילדים למשפחות חד-הוריות, והאפשרות

שחייבים לתת לילדים האלה לקבל העשרה חינוכית מהגיל הצעיר ביותר

האפשרי, זה לא מתאפשר אם האם איננה עובדת, יש המלצה שאני קוראת עליה

תיגר, אביא זאת לוועדת העבודה והרווחה, שאומרת לא לעודד נשים כאלו,

שהן הורה יחיד, לצאת לעבודה, זו המלצה שגויה. יוחנן פרס וד"ר רות כין

קבעו בצורה הד-משמעית לגבי נשים ישראליות שעומדות בראש המשפחה,

שכאשר הן עובדות - מצבם של הילדים הרבה יותר טוב מאשר במשפחות שהאמהות

אינן עובדות. הנושא הזה צריך להידון בפורום אחר,

אבל אני מבקשת להבהיר כאן שתועלת הילדים דורשת

שלילדים מגיל רך יימצא הסדר כספי נאות כדי שיוכלו להיות במעונות

ובגנים קדם-חובה, לפני שנה ביקשו בבת-ים את עזרתנו, כי זה הגיע למצב

קשה במשפחות. אנחנו מימנו שליחת ילדים בני שלוש למעון, כי בעיריה

אמרו שזה לא ענינם, משרד הקליטה אמר שהאמהות לא עובדות, הקריטריונים

של משרד העבודה אינם מזכים אותט לכך, אז אנחנו שילמנו. אני מתארת

לי שיש הרבה מאד מקרים נוספים באלה בארז. מוכרחים למצוא פתרון

לילדים שהאמהות שלהן אינן עובדות בינתיים. אחר כך נעבוד עם האמהות

עצמן, בהכשרה, בהוראה ובהדרכה מקצועית.

ת, אשל; אני רוצה לומר כמה דברים שנראה לי שלא תמיד

הם בעיה כספית, אלא ענין של הדגשים. אתחיל

בענין של מה שאני קוראת בית-ספר להורים אתיופים, יש בעיה קשה שחורי

התלמידים האתיופים אינם מודעים להתחייבויות שלהם, לתפקיד שלהם,

לתביעות מההורים, ויש מצב שהחסך הקיים מוגבר על-ידי חומר תפקוד של

ההורים. זה מתבטא גם בהופעה החיצונית של הילד בבית-הספר, הצורך

להכין את הילקוט וכוי וכו'. האוטוריטה הם המורים והמחנכים בבית-הספר,

הייתי רוצה שאחת ההמלצות של הוועדה הזאת תהיה ברורה וחד-משמעית: ההדרכה

בבתי-הספר שבהם לומדים הילדים - זה באחריות מנהל בית-הספר להדריך

את המורים, המורות והיועצים, שזה חלק מתפקידם, לא רק לקבל את

התלמידים למסגרת בית-הספר.

דבר נוסף הוא הנושא של שפ "י והייעול הפסיכולוגי.

אנחנו פוטרים את עצמנו בקלות יתרה על-ידי סטריאוטיפים, סטיגמות,

פרשנויות, ומהשדה מקבלים הרבה טענות שילדים אתיופים חריגים נמצאים

בכיתות רגילות. כל עוד שגבע עורם שחור, אין בדיקות ואין מיון של

הילדים האלה, וזה מפריע להם ולילדים אחרים, שמענו פה על כיתות הקלט,

זה דבר חמור מאד. היות ואתם עוסקים פה בחינוך, אני רוצה להסב את

תשומת לבכם למחקר שנעשה בבית-הספר לטיפוח באוניברסיטה, על התהליכים

בקליטת הילדים האתיופים. נכון שנעשית עבודה יוצאת מן הכלל, אבל אנחנו

צריכים להתרכז דווקא על הדברים שטעונים תיקון. לא ייתכן שאנחנו ניקח

את הילדים הישראלים כנתון מול הילדים האתיופים החדשים, אם נהיה כנים

עם עצמנו, אנחנו שמים את הילדים האתיופים בבתי-ספר נחשלים. זה קשור

קשר בל-יינתק עם מדיניות האיכלום, אם כי לא רק עם זה, אינני רוצה

להיכנס לפרטים, אבל לא ייתכן שבישוב כלשהו יהיה בית-ספר יוקרתי



ויהיו בתי-ספר לא יוקרתיים, ואני יכולה להעיד על ישוב גדול למדי שלא

היה שם בית-ספר ממלכתי-דתי, בתי-הספר היוקרתיים לא קיבלו את הילדים

האתיופים, ואז צופפו אותם בבתי-הספר הנחשלים.

אחת ההפלצות שלנו היא שאם אי אפשר לשנות את

פדיניות האיכלוס, שילדים אתיופים לא יצטרכו להירשם לבתי-ספר בהתאם

לשכונת המגורים שלהם, אלא הם יהיו חייבים להיות מפוזרים בכל בתי-הספר

הממלכתיים-דתיים באותו אזור. מה שקורה הוא שבבתי-הספר החלשים הילדים

הוותיקים עוזבים, הרישום של הילדים הוותיקים לכיתה א' הולך ויורד,

ובתי-הספר האלה הולכים ונהפכים לבתי-ספר אתיופיים, והוותיקים פתנקזים

לבתי-ספר אחרים באותו פקום ישוב.

י. הדני; הרי זה פה שאנחנו טוענים.

אבל אתם אינכם עומדים בפרץ. אתם צריכים לא

יי לאפשר לילדי הוותיקים לברוח לפקופות אחרים,

ולפזר את הילדים האתיופים במספרים שניתנים לקליטה.

את יכולה לפנוע את ההרשפה לחינוך העצפאי?

החינוך העצמאי לא רוצה אותם.

פה שקורה הוא שהילדים הוותיקים עוברים לחינוך

העצמאי ולחינוך הפפלכתי. זו זכותם של האזרחים.

זה לא בדיוק כך. אני נפנעת פלהצביע על בית-ספר

זה או אחר. אני פבקשת שתהיה בדיקה בכל פקום

ישוב. אם בעתלית יש בית-ספר אחד, יש לנו בעיה. אבל בבאר-שבע יש

יותר בתי-ספר, וכך גם בעפולה. הנושא הזה איננו סגור. והייתי פאד

רוצה שלא ניקח את הילדים הישראלים בפרופורציות שהיינו רגילים להן

בפערכת החינוך הכללית, כי בסופו של דבר אנחנו פעמידים את האתיופים

עם ילדים חלשים, על כל פנים לא פעפידים אתגרים פבחינה חינוכית.

אין גוף פרכזי שאליו פועבר כל הפידע והנסיון

על העבודה החינוכית הרבה שנעשית. חייב להיות גוף קבוע כזה גם להפקת

לקחים. זה לא קיים. כל אחד עושה את סלו.

אסור שתהיינה כיתות של אתיופים. בבאר-שבע

יש קהילה אתיופית ותיקה, ורק בגלל צבע העור החליטו שכל הילדים

האתיופים שנולדו בארץ, שאינם עולים חדשים, צריכים ללכת עם העולים

החדשים. זה היה לפני תחילת שנת הלימודים, אחרי לחץ ההחלטה שונתה.

אסור שתהיינה כיתות שבהן שפים ילדים אתיופים

בגילאים שונים, כשההפרש הוא עד ארבע שנים, פשום שהרפה שלהם נפוכה.

איננו עושים זאת עם ילדים ישראלים, ואסור לנו לעשות זאת עם ילדים

אתיופים.

בעליית הנוער יש בעיה של גיוון, של מקצועות,

ושל אי-שימת דגש על חינוך למקצוע. אבל ילדים שנשארים בביתם במקומות

הישוב - יש להם בעיה כפולה ומכופלת. בקלות יתרה, ללא איבחון, ללא

המלצות, שולחים אותם לבתי-הספר ברמות הנמוכות ביותר. כלומר ילד

שגדל בפקום ישוב רגיל, פסיים את בית-הספר היסודי - שולחים אותו

למרכז הנוער, רק משום שהחליטו שהוא ברמה הנמוכה ביותר, והוא הולך

עם ילדים ישראלים ברפה הנפוכה ביותר. לא עשו להם שום איבחון, לא

נתנו להם שום הדרכה, שום קורס תיגבור. ויש להם אפביציות. הם רוצים

להיקלט, והם רוצים להיות בעלי מקצועות עם השתכרות סבירה. אין מדיניות

להדריך אותם בכיוון זה.



לגבי מתנדבים, מורים בדימוס ואחרים, הם צריכים

הדרכה מיוחדת, לא צרי ך לתת להם לפעול בשטח ללא הדרכה. בסופו של דבר

זה יקל על המורים, אבל קודם כל צריך להדריך את המתנדבים.

לגבי השאלה קל חברת -הכנסת סרטני, בדיון עם

קבוצת המחנכים האתיופים עלתה מחשבה מסוי מת, אנחנו חשבנו שמוטב

לעבד את זה כתכנית ולבדוק את זה בישוב אחד או שנים. ההצעה היתה

לחבר בבתי-הספר ילד אתיופי עם ילד ישראלי ותיק, כך שהם יבואו זה אל

זה הביתה, יכינו יחד שעורים, וזאת תהיה מדיניות מכוונת ומעודדת

על-ידי המורים. אם יהיו גם בתי-ספר להורים אתיופים וידריכו אותם

שם, תהיה בזה תרומה גדולה,

בסך הכל אני מצטערת להגיד שיש חיץ ברור בין

הילדים האתיופים לבין הילדים הישראלים. רק אם הילדים האתיופים מעטים,

הם נקלטים. אם הם קבוצה גדולה, גם הם מרגישים יותר נוח כשהם מתחברים

בינם לבין עצמם. גם הם עצמם אומרים זאת. יש מקומות בארץ שיש שם

קליטה נהדרת, אבל הנוסחה היא לא להביא ריכוז גדול מדי למקום אחד,

מ. גלזר-תעסה; אני מברכת על הישיבה הזאת. היא חשובה מאד

בעיני.

בפתח דברי אני רוצה לומר מלה טובה לעליית

הנוער, לדעתי הם עושים עבודת קודש, והם מקילים על כל ההברה בישראל

בחלק גדול מבעיות הקליטה. כך גם החינוך הממלכתי-דתי, למרות הביקורת

שיש לי על המסגרות שנוצרו, ומלה טובה למועצה הלאומית ליהודי אתיופיה.

אני חושבת שהם "כלב השמירה" ההזק ביותר שיש לנו בנושא של קליטת

האתיופים, ויבורכו על כל הפעולה שלהם,

בפורום הזה כולנו תמימי דעים שהחינוך הוא

המבוא והטרקלין לקליטה בכלל, על כל היבטיה. אבל יש להחזיק את השור

בקרניו, אני חושבת שהוספנו חטא על פשע במדיניות האיכלום שלנו. לפני

שנתיים היתה תכנית-אב יוצאת מן הכלל של משרד הקליטה. היו בה שני

שיהיו שתי משפחות בבנין דירות, ושהעולים ישוכנעו לא בשכונות

מצוקה. היה רצון טוב וכן להביא את העולים כמה שיותר מהר לעצמאות,

לאחריות לחיים עצמאיים, ולתת להם לנהל את חייהם כפי שהם מבינים

וצריכים. אלה היו שתי נקודות מרכזיות. כל הדברים האחרים נגזרים מזה.

בפועל קרו דברים קשים מאד בשטח. בגלל הדברים

שנאמרו בוועדת העליה והקליטה התקיים יום עיון, קקה מאד, והדברים

הושמו על השולחן, אני שמחה לומר שבכמה ענינים יש תזוזה. זאת היתה

המטרה, הדיון הזה על נושא החינוך יכול רק להבהיר כמה חטאנו בענין

הדיור והאיכלוס.

מה עושים עכשיו? דיברו כאן על עפולה, אני

רוצה לסנגר עליה. ביקרתי בעפולה לפני ארבע שנים בתפקידי כסגנית שר

החינוך, וראיתי את הקליטה האתיופית שם, היא היתה יוצאת מן הכלל.

לא היתה שום בעיה, פתאום היתה שם מפולת, היא היתה תוצאה של המספר

ומקומות האיכלוס, כולנו יודעים שיש אחוז מסויים שאסור לעבור אותו,

לטובת העולים, לא מפני שאנחנו רוצים להגן על החברה הוותיקה. וכאן,

כתוצאה מאילוצים אובייקטיביים, נעשו דברים קשים. אני נחרדתי כאשר

ביקרתי במקומות האלה, מה ז את אומרת שסוגרים מרכז קליטת? "קיפלו"

את האנשים, את כל המערך המסייע, והשאירו אותם לבדם. עם כל הרצון

הטוב שלהם, הם אי נם יכולים אחרי שנתיים להיות לבדם. אחרי שכל הזמן

היו בחממה כזאת, פתאום כל המערך המסייע עזב אותם, במקום מסויים

ראיתי כ--150 ילדים מסתובבים באפס מעשה ביום חמסין. וזה כשהיו לימודים,

לא בתקופת חופשה, זה דיכא אותי מאד,



אני חושבת שאנחנו עומדים בפני תקופה קשה מאד,

אבל צריך להתעשת, בוודאי אי אפשר היום לנפות ולדלל את עפולה, כי הם

.ןולי יגידו שאינם רוצים לעבור לחיפה, צריך לשכנע אותם ולדבר על לבם

שזה לטובתם בטווה הארוך. ואני מניחה שיימצאו האנשים הטובים שיצליחו

לעקות זאת. אבל עד שנדלל - צריכות להיות הסעות, זה הפתרון. אין מוצא

אחר. אם אתם מוכנים להסיע אותם לקיבוז לביא, אז תסיעו אותם גם מאשקלון,

משכונת שמשון בעתיקות ג', לאן שצריך להסיע, אם זה לא ייעשה לקראת

שנת הלימודים הבאה, אני חוששת מאד שאנחנו מפסידים דור, אינני מגזימה,

אני מדברת מתוך נסיון. כי אז כל אחד מתחפר בשוחה סלו ואומר: זה שוב,

הם רוצים בזה, זה נעשה מתוך בחירה חופשית וכוי, אנחנו מכירים את כל

התיאוריות האלה, אבל אני חושבת שצריך לעזור להם לבחור נכון, ולא

להיאחז במה שפותר להם את בעיית הרגע, מה שקרה בעפולה זה דגם איך

אפשר לעשות דברים בצורה לא נכונה, שאלתי את ראש העיר איך זה קרה.

זה התגלגל כך שבאו עוד משפחה ועוד עשר, וכו', וזה התדרדר למצב שהתדרדר.

זה היה כדור שלג. משפחות יצרו אשכולות.

מ. גלזר-תעסה; אנחנו יכולים להתמודד עם זה. אבל כאן צריכים

אפילו לתת תמריצים למשפחות לעזוב את המקומות,

אולי להציע להם דירות יותר טובות וכדומה, אם הם לא יגורו בקבוצות

גדולות, אם לא יגורו בגיטאות, הכל יהיה יותר קל, גם בתחום התעסוקה,

גם החינוך יתפרס על יותר בתי-ספר וכו'. אבל עד אז - צריך להסיע את

התלמידים. ועל זה מופקד יעקב הדני.

לגבי תקציבים - אני חושבת שכולנו נהיה מוכנים

להתגייס לנושא הספציפי הזה, כי זאת הוצאה גדולה, אבל הנושא הזה צריך

לעמוד בראש סולם העדיפויות,. עד הפתרון של פיזור האוכלוסין יש להסיע

את הילדים ממקום למקום.

לא יכולים לעשות קיום צעד בקליטה בלי תיאום עם

מועצת הרשות או העיר, האחריות צריכה להיות עליה, היא בעלת-הבית.

לא יכולה להיות שום קליטה, לא בחינוך ולא באיכלוס, בלי ראשי הרשות,

כל הבעיות האחרות הן תוצאה של מדיניות האיכלוס, לכן צריך להתחיל

מזה, וגם ועדת החינוך צריכה לומר שאי אפשר יהיה לעסות את העבודה

בצורה נכונה אם לא יפזרו את הגיטאות.

אני בעד חינוך לעצמאות, עם ליווי עד שהאדם

יוכל לעמוד ברשות עצמו. חייב להיות תיאום עם הרשויות. צריך לעשות

פעולות הסברה בכלי התקשורת, ובאשר לגיור, אם לא ייכנסו לזה גורמים

זרים - זה ייפתר, לאט לאט. הזמן מרפא דברים קשים ביותר של המדינה

והחברה שלנו. אני מאמינה שעם הזמן, עם הרבה אהבה והבנה, הבעיה הזאת

תיפתר,

אני רוצה לברך את כל העושים במלאכה. אני יודעת

שזאת מלאכה קשה מאד. קל למתוח ביקורת, אבל הוועדה צריכה לציין במיוחד

את התודה וההוקרה לכל הגורמים שעוסקים בזה, החינוך הממלכתי-דתי,

עליית הנוער והמועצה הלאומית ליהודי אתיופיה,

ע. מליץ; כבר בשנת 1980 היתה לי הזכות לקלוט את העולים

מאתיופיה, כשאיש לא התערב ואיש לא דאג להם.

נדרשתי להכין תכנית, ואני שמח לומר שרבים מהעקרונות שקבענו ביולי

1980 בוצעו כמעט במלואם, היתה לי הזכות להכניס למערכת ולסוכנות את

השם "יהודי אתיופיה", ואני מתפלא שאנשי המועצה שמדברים על יהדות

אתיופיה לא נפגשו אתי, המקום הראשון שאליו הגיעו העולים מאתיופיה

היו באר-שבע ואופקים, כשהבעיות היו יותר חריפות והיתה בעיה של צנזורה.

הציבור הרחב לא ידע מה קורה באמת, אבל יש מסמכים, נעשו דברים שהלוואי

שלא ייעשו שוב בעתיד,

שינוי שמות של ילדים, למה

צריך היה לשנות את שמות הילדים?



כאשר יהודי אתיופיה הגיעו לבאר שבע ואופקים.

כל בי ת-ספר שקלט ילדים אתיופים ערך להם קבלת פנים חגיגית ,עם המורים

המטרה היתה לטפח את הזהות העצמית של הילד ים, לצערי הרב היום אנחנו

נמצאים במצב הרבה יותר גרוע, בגלל בעיות אחרות שלא תמיד למערכת

החינו ך י ש שליטה עליהן. משרד החי נוך והתרבות הקצה לכל 12 תלמידים

אתיופים תקן שלם של כיתה. עוד לא היה דבר כזה. כשהתחילו הקיצוצים

התעוררו גם הבעיות, אמנה אותן,

לגבי מדיניות הא לבלום, אם מרכזים בשכונה אחת

באשקלון,בשני בלוקים , 70-60 ילדים, ולפי חוקי הרישום במדינה נרשמים

לכיתות א 30 ילדים, מול 10 ילדים ותיקים - אינני יודע מי יכול

לה תמו דד עם זה.

- באשקלון ובבאר -שבע משרד החינו ך מסיע את הילדים

לכל חלקי העיר, אני יכול למסור על כך נתונים. אבל צריך לחשוב על

ההרגשה של ילד, ששכנו הקרוב, הילד "לבן", הולך לבית-הספר הסמוך

לביתו, ולו אומרים לנסוע לבית-הספר באוטובוס. כשמדובר בילד בכיתה

ה' או ו", זה לא נורא, אבל כשמדובר בילד בכיתה א' או בגן חובה -

זאת בעיה, ו לא מדובר במסמרים קטנים .בבאר-ש בע למשל לומדים 362 עולים,

באשקלון 293, בקרית-גת 184 עולים; גם אהרי הפיז ור אלה מספרים לא

קטנים, והילדים לומדים בכל בתי-חספר בבאר-שבע ובאשקלון, אבל מאחר

שהמספרים גדולים, אין מה להתפלא כשבבית-ספר של 320-300 ילדים יש

30, 40, 50 ילדים אתיופים, זאת בעיה קשה, ואנחנו מפזרים אותם ומסיעים

אותם. אין בעיה של תקציב הסעות לילדים האתיופים.

פתחנו תקנים נוספים בכיתות אי רק כדי למנוע

סגרגציה, אבל הבעיה קיימת. הבעיה היא מדיניות האיכלוס, לא בעיה של

חינוך. כל הבעיות הן תוצאה.של מדיניות האיכלוס. בבאר-שבע ריכזו

את עולי אתיופיה בשכונה יא', כמה אפשר להסיע? עד מתי אפשר להגיד

לילד שהוא שונה?

עד היום יש לי חילוקי דעות עם עליית הנוער.

כשהגיעה העליה אמרו שכל ילד בגיל 14 נכנס למרכז נוער, אוטומטית,

לא נכון

אני יכול להוכיח זאת, אני מדבר על העליה של

שנת 1980, הנימוק היה כלכלי, הילד קיבל

ארוחת בוקר, ארוחת צהרים, ולעתים קיבל מצרכים הביתה,

י. שילה; בסך הכל מתחנכים היום במרכזי נוער 40 נערים

אתיופיים. גם אז המספרים לא היו יותר גדולים.

היתר נמצאים בחינוך הפנימייתי.

ע. מליץ; אני יכול לתת מספרים כמה ילדים מתחנכים במרכזי

נוער,

ת. אשל; אבל אלה לאו דווקא מרכזיס סל עליית הנוער,

ע. מליץ; אני חושב שלא כל ילד אתיופי צריך ללכת לפנימיה,

הניתוק מהבית גורם לעתים נזק שאינו שקול כנגד

התועלת שהוא מפיק מהפנימיה, אני מוכן לקבל שכל ילד יתום, שאין לו בית,

מקומו בפנימיה. אבל אינני מוכן לקבל אוטומטית שכל ילד בגיל 14 או 15

צריך ללכת לפנימיה.

י. שילה; זו היתה בקשה של משרד החינוך,

י, הדני; במקום והציבור ביקש זאת, אנחנו ביקשנו זאת,

ע. מליז; אני מדבר מתוך נסיון של שש שנים של ליווי

האוכלוסיה הזאת. הרבה דברים נוספים הכאיבו לי,



א. סרטני; האם הם רוצים ללכת לפנימיות?

ילד שאין לו משפחה מחכה ללכת לפביפיה.

י. הדני; גם האחרים רוצים.

כשאתה אופר שגם אחרים רוצים ללכת לפנימיה,

צריך לשאול מדוע, ברוב הסקרים הנימוק הוא

כלכלי.

הקו שלנו הוא לקלוט מכסיפום ילדים בבתי-הספר

המקיפים, אם בעבר אף ילד לא למד בבית-ספר מקיף, היום לופדים בקרית-גת

10 ילדים, באופקים קני ילדים, בפקיף הדתי באשקלון לא לופד אף ילד,

9 ילדים לומדים במרכז הנוער, הישיבות התיכוניות והאולפנות בדרום

קולטות מספרים לא קטנים סל תלמידים. יש לומר זאת לזכותם, ב"אוהל שלמה"

לופדים 25 תלמידים, את שכר הלימוד פשלפת עליית הנוער. אבל יש מקומות

שבהם עליית הנוער לא שותפה,

היום המוסד היחיד שמתמודד עם הקליטה הוא בית-הספר,

ברגע שהם עוברים למגורי קבע, בית-הספר צריך לדאוג לספרים, לציוד,

לטיולים. ככל ששכבת הגיל יותר גבוהה, בעיית התקציב יותר חריפה,

זו אחת הסיבות שילדים רוצים ללכת לפנימיות, ברגע שתלפיד הולך לבית-ספר

פקיף, הוא צריך לשלם סכום פסויים. אוטופטית רוב הילדים פופנים לחינוך

הטכנולוגי. רפת ההשתתפות של ההורים בחינוך הטכנולוגי ובהצטיידות

גבוהה יותר. ואז נוצר פילכוד,

בפחוז הדרום לופדים היום 1,662 תלפידים. 552

פהם אינם פקבלים כל סיוע פהפדינה, לשעורי עזר ולציוד, כי הם עברו

את שלוש שנות הזכאות או שהם ילידי הארז, אני אינני רוצה רק שהוא יהיה

בכיתה רגילה; אני רוצה שיתקדם הלאה, אינני שלם עם זה שיכתבו להם

תכניות מיוחדות, אנחנו זוכרים את שנות החמישים והששים, עם תכניות

הסוגריים בחינוך. אינני מוכן לקבל עוד תכניות סוגריים. אינני חושב

שצריך לתת להם את מיומנויות היסוד, ולתת להם להתקדם, יש ביניהם ילדים

שנחשבים לטובים ביותר בכיתותיהם בתחום ההישגים, יש ילדים בבאר-שבע

שפתפצאים פאד בפחשב ומשיגים בהרבה את האחרים, היכולת השכלית שלהם

גבוהה פאד,

י, רום; גם החריצות,

י, הדני; יש בית-ספר באשקלון שהפרופיל הכללי שלו הוא

שהילדים האתיופים הם ברפה קצת יותר גבוהה בחשבון

מאשר הוותיקים.

י. רום; גם בעתלית זה כך,

שאין צורך בתכניות מיוחדות.

צריך לתת להם את הכלים להתפודדות עם הצרכים

הקייפים היום במערכת.

לגבי גני טרום-חובה - הקו שלנו היה לא להקים

כיתות קלט, לא בכיתות א' ולא בגני ילדים, אבל כשמדובר על גני חובה

בשכונות הערים, שבהן צריך לשלם את שכר הלימוד, זאת בעיה, ובכל שנה

יש התרוצצויות והתדיינויות עם הרשות, חוק חינוך חובה לא חל על גילאי

4-3, והם חייבים בתשלום. ובגלל מדיניות האיכלוס גם בענין זה יש

בעיות, אם יש 20 ילדים בבלוק או בשני בלוקים, הם כמעט פפלאים את הגן,

אבל מאחר שזח לא ניתן, שולחים אותם לגנים פרטיים. שוב נוצר פילכוד,

וכשהם נפצאים בקבוצות, הם פדברים אתיופית. שם יוצא שהסיוע בגני ילדים

איננו רלבנטי, קשה פאד להסיע ילדים בני שלוש, מספיק שילד ירד פההסעה

לא בדיוק במקום הנכון, במרחק של 50 או 100 -מטרים מהגן או מהבית, כדי

שלא יוכל לפצוא את דרכו, אינני צריך לומר פה המשמעות של הדבר הזה,



הנושא של מדיניות האיכלוס הוא הנושא המרכזי.

אני יודע שאם ירצו לפזר אותם תהיה התנגדות סל העדה, כי נוח לגור

יחד, ולעתים הם לוחצים לקבל דירה או כמה דירות ליד המשפחות.

הנקודה השניה היא הנושא התקציבי. צריך להאריך

את תקופת הזכאות מעבר למקובל. צריך לקחת בחשבון שהזכאות חיונית יותר

לילדים בעל-יסודי, בחטיבות הביניים. אבל קורה אבסורד. נניח שתלמיד

נכנס לכיתה ד', הוא מקבל סיוע עד שהוא מסיים את כיתה ו'. כשהוא מגיע

לחטיבת הביניים אומרים לו שלא מגיע לו סיוע. דווקא כשהוא מתחיל את

השלב הקריטי בלימודיו, נפסק הסיוע. צריך לשנות זאת.

לזכותם של המורים אני רוצה לומר שכל מי שטיפל

באוכלוסיה הזאת נקשר לילדים האלה שהם חינניים מאד וסובלניים מאד.

הם כובשים את הלב. אנשים עובדים אתם לא בגלל השכר או כדומה, אלא ממש

מתוך שמחה והנאה,

כיוון אחר שהתחלנו בו וכדאי לנצל אותו הוא

הענין של חיילות צה"ל. לא מצאנו פתרון לנושא של החינוך הבלתי פורמלי .

אחרי הצהרים. ככל שמערכת החינוך תקוצץ. מספר שעות השהיה במוסד החינוכי

יקטן, ואז יוצא שיש להם הרבה יותר שעות פנאי, והם נמצאים לבדם.

יש למצוא פתרון לנושא של החינוך הבלתי פורמלי, שהוא פרוץ ובעייתי.

א. אהרן; אני מברך על הדיון החשוב הזה, לאנשים בשטח

חשוב לדעת שעוסקים בנושא בפורומים אחרים

ונותנים לנו את התמיכה. חלק מהנוכחים כאן היה בבית-ספרנו, בית-הספר הממ"ד

"פרדס" ברמת אשכול בירושלים,

לפני שנתיים הפיקוח הציע לנו לקבל תלמידים

מעולי אתיופיה. אני נעניתי בשמחה לפניה הזאת, אבל ביקשתי לכנס את

ועד ההורים כדי לשמוע את דעתם ולקבל את אישורם. כי התלמידים האתיופים

שלומדים אצלנו באים ממרכז הקליטה במבשרת, כלומר הם תלמידים ארעיים

והם עשויים לעזוב אותנו כל יום, לשמחתי הדיון היה מעמיק וחשוב, חלק

מההורים ביקשו שנפתח רק כיתה אחת כדי לבדוק את הנושא, לקלוט אותם

בצורה הטובה ביותר. חלק מחברי ועד ההורים הציעו לקבל שתי כיתות,

משום שאז העבודה המשותפת של המורות תהיה יותר פוריה. ובאמת הקמנו

שתי כיתות. בשלב הראשון אלו כיתות נפרדות. כיתה אחת היתה חלשה ביותר

לפי כל קנה-מידה, היו בה ילדים מגיל 7 עד 14; הכיתה השניה היתה ברמה

ממוצעת,

לשמחתנו הרבה, כעבור שנה הסיכום היה די חיובי ,

וביקשו מאתנו לקבל עוד שתי כיתות. אנחנו התנינו זאת בקבלת תלמידים

לכיתות א' וב', כדי לעשות עבודה לעומק ולאורך זמן, בית-הספר שלנו

הוא אינטגרטיבי, יש בו כיתות עד ו', ורצינו שהם ילמדו אצלנו יותר

שנים, לא רק שנתיים-שלוש, ובכן ביקשו מאתנו לקבל עוד שתי כיתות,

כיתה אחת א', ממרכז הקליטה, וכיתה נוספת, כיתה ב', שלא נקלטה טוב

בבית--ספר אחר באזור מגוריהם של הילדים. שוב ישבתי עם ועד ההורים.

זה היה כמובן גם על דעת המורים, אבל היה יותר חשוב לי שההורים יתנו

את הסכמתם הסופית, ההתלבטות היתה די קשה, כי חששנו שאם אנחנו מעלים

את האחוז של ילדי אתיופיה זה עלול לפגוע בבית-הספר, ברישום, זה נושא

קשה. כאמור זה בית-ספר אינטגרטיבי, באיס אלינו תלמידים מרמת אשכול

ומשמואל הנביא שגם שם יש אוכלוסיה שצריך להשקיע בה הרבה. בסוף הישיבה

סיכמנו שאנחנו מקבלים אותם. קיבלנו עוד שתי כיתות, ובסך הכל יש

אצלנו היום ארבע כיתות כאלה, עם 66 תלמידים, מהם 13 נמציאים בכיתות אם.

7 תלמידים בכיתות אי, 3 תלמידים בכיתה ג' ו-3 תלמידים

בכיתה ד', המעבר האחרון היה ביום ראשון השבוע. בימים הקרובים אנחנו

מצפים להעביר עוד כמה תלמידים שמתאימים לעבור לכיתות האחרות.

התחום החינוכי החברתי והתחום המקצועי, בתחום החינוכי החברתי אני

חושב שהיתה לנו הצלחה ד' טובה. התלמידים העולים מתארחים אצל התלמידים

הרגילים. בשנה שעברה זה היה בצורה די מסיבית, בתו של יעקב הדני.



היתה בין היוזמות של הפעולה, והיא אירחה בביתה מספר תלמידים, לא

פעם ולא פעמיים, גם בימי חול וגם בשבתות, וגם בבני-עקיבא.

היה לנו יום הורים בבית-הספר. הזמנו אלינו את

ההורים, הסברנו להם בדיוק מה אנהנו רוצים, וקיבלנו מהם את מלוא

התמיכה.

בשבוע האחרון היתה לנו מסיבת ה"סידור" סל

כיתות א' בכיתה א' התלמידים האתיופים חגגו עם הכיתה הרגילה,

והתלמידים בכיתות האם חגגו יחד עם ההורים,

כל הזמן ציפיתי לכך שהתלמידים האתיופים החדשים

יארחו אצלם תלמידים ותיקים, אנחנו יודעים שגם באינטגרציה רגילה

המבוססים הם שקולטים ולא להיפך, לפני חודש התבשרתי שתלמידה אחת

התארחה בבית של עולי אתיופיה.

השנה יש לנו בעיה מסויימת לגבי ההורים, יש

קשיים להביא אותם לאסיפת הורים בערב. החלטנו לקיים אצלם את אסיפת

ההורים. נסענו עם כל צוות המורים ועברנו בבתיהם של כל התלמידים, הם

העריכו את זה מאד,

יש לנו שני חוגים בשעות אחרי הצהרים, ספורט

ואורגן, שהם משתתפים בהם. לפני חודשיים קנינו ששה אורגנים. יש חוג

אחד מיוחד רק לעולים, כי זה תלוי גם בהסעות. מי שנשאר אחרי הצהרים

צריך להגיע חביתה בכוחות עצמו. בשנה שעברה חששנו קצת לעסות את זה.

חשנה הם נוסעים כבר לבדם ומגיעים.

לגבי ספורט - אני בא מהשטח של החינוך הגופני.

כשהם הגיעו אלינו בשנה שעברה הם היו די חלשים מבחינה פיזית. מאז חל

בהם שינוי עצום. הם מצטיינים בכושר הגופני מבחינת סיבולת לב וריאות,

לא בכדורסל ולא בהתעמלות, אלא בריצה, הרצים הגדולים בעולם הם אתיופים,

כי הם מפתחים סיבולת לב וריאות, בשנה שעברה זכינו במקום ראשון

בירושלים במירוץ שדה. בין ששת הרצים היה תלמיד אחד מעולי אתיופיה.

יש עוד תלמידים שעוסקים היום באתלטיקה קלה, ככל שהם מתחזקים, הם

משתתפים יותר בנושא הזה. לא פשוט להעביר אותם לרשויות הספורט. הם

מודעים לזה, ויש אכזבות.

י. רום; כמה שעות של חינוך גופני יש בבית-ספר ממלכתי-דתי?

שעתיים בשבוע לתלמיד,

בתחום הלימודי יש פער, ההישגים די נמוכים, אם כי

יש כמה תלמידים מעולים, יש שני תלמידים שביום הראשון שקיבלנו אותם

לכיתות א' העברנו אותם לכיתה הרגילה. אבל לא זה המצב לגבי כולם.

יש פער של דורות, ובית-הספר צריך לגשר עליו. אנחנו יודעים שאחד

הדברים שמשפיעים על הישגים לימודיים הוא הרקע הסביבתי, הסוציו-

אקונומי. אי אפשר להתעלם מכך. מצאנו שהידע הכללי נמוך, ההורים חסרי

חשכלה, הם עצמם לא למדו בכלל בבתי-ספר. לפני חודשיים ישבנו צוות

סל המורים עם הד"ר שלוה וייל, דנו וניתחנו דברים. המוכנות של הילדים

לכיתה א' היתה די חלשה. הם אמנם היו שנה וחצי בגן ילדים, אבל על

פי הדיווחים שקיבלנו למעשה הם היו אולי קלושה חודשים, קשה לגשר על

הפער הזה.

בהתחלה היו לנו התלבטויות בקשר לצורת העבודה,

הנושא היה חדש לצוות, אחד הכללים שאימצנו לנו הוא שברגע שאנחנו

נתקלים בקושי, עוברים למשהו אחר, מנסים שיטה אחרת, מתקשרים עם מקומות

אחרים לשאול וכדומה, נסענו לבית-ספר בחברון לשמוע מה נעשה שם, כי

הם יותר ותיקים, ויש לנו אנסים שעוזרים לנו, מפקחים ואחרים.



מי שמגיע להישגים סבירים עובר לכיתה רגילה.

הנסיון הזה הוכיח את עצמו. היה מקרה של תלמיד שהעברנו לכיתה רגילה,

הוא לא הצליח והתהיל להתדרדר משום שלא מצא את מקומו. היינו הייבים

להחזירו לכיתת הקלט.

אנחנו מנסים גם שיטות אחרות, שתלמידים בודדים

עוברים לכיתות רגילות ללימוד מקצועות מסויימים שבהם הם חזקים"

בשנה שעברה העברנו שתי בנות שהי ו חזקות מאד בחשבון וההישגים שלהן

היו יפים מאד, וכך גם במקצועות אחרים.

אנחנו מקפידים שהמחנכות תשתלמנה כל הזמן. גם

השבוע יש לנו השתלמות במסגרת מחוזית, אנחנו משתדלים מאד, כי ברור

לנו שאם לא נצליח, זה יפגע בכולנו, זה יפגע בבית-הספר. אנחנו לקחנו

פה סיכון די גדול, גם בית-הספר וגם אני אישית, ואנחנו מאד רוצים

שהפעולה תצליח.

אשר להמלצות - אני מסכים עם יעקב הדני

שבתי-הספר הקולטים חייבים להיות מבוססים; צריך להפנות מספר קטן

סל תלמידים לכל בית-ספר, צריכים לתת תמריצים לבית-הספר, זה חשוב

ביותר, כשיש תמריצים, אז גם ההורים מוכנים יותר. אצלנו יש ועדת

הורים שעוסקת בכל הנושא הזה.

דבר חשוב הוא שכאשר התלמידים מגיעים בכיתות

הקלט להישגים סבירים, צריך להעבירם לכיתות רגילות,

בסך הכל נעשית עבודה חשובה מאד, מכל הלב,

ההורים, המורים, התלמידים. צוות המורים עושה

עבודה קשה. התוצאות כמובן נראות בשטח. אני מקווה שההתלהבות לא

תפחת, כי זו עבודה שוחקת. לשמחתי היועצות הפסיכולוגיות מעודדות

אותי לומר שקשה, ואפילו קשה מאד, ולא לעשות כמו שעשו במקומות אחרים,

שאמרו להם שלא קשה, הכל טוב ויפה, עד שהמורים והמנהלים התמוטטו. זו

היתה גישה לא נכונה. אפשר לומר שקשה. בצורה כזאת אנחנו מודעים לבעיות,

מתמודדים אתן, והעבודה נעשית כשכולם שותפים לה.

איך מרגישים הילדים האתיופים? האם הם שמחים?

האם הם משולבים בחברה?

אני הוסב שדיברתי על זה.

ת. אשל; האם בכיתות הקלט הם נפגשים עם ילדים ישראלים?

יש לנו בעיה אובייקטיבית, שהם לא גרים בסביבה

של בית-הספר אלא במרכז הקליטה, זאת בעיה.

אם אנחנו רוצים אינטגרציה מלאה, בתנאים כאלה קשה לבצע זאת. אבל

יש ילדים שבאים לחוגים אחרי הצהרים.

בדרך כלל רואים אותם בקבוצות של 5-4 ילדים יחד,

אני מודה לאלי אהרן. הזמנו אותו לכאן לאחר

ביקור של הוועדה בבית-הספר שלו וראינו את

הדברים,

אנחנו חייבים לסייס את הישיבה. נמשיך את י

הדיון בישיבה נוספת שתתקיים ביום שני, ה-16 בפברואר, בשעה 11,00,

אני מודה לכם. הישיבה נעולה,

הישיבה ננעלה בשעה 11.30,