הכנסת האחת-עשרה

מושב שני



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מסי 142

מישיבת ועדת החינוך והתרבות

שהתקיימה ביום רביעי, י"ט באייר התשמ"ו - 28.5.86 - בשעה 08.30

נ ב וו ו;

חברי הוועדה; ני רז - היו"ר

מי איתן

פי גולרשטייו

אי סרטני

זי עטשי

מי פלר

אי חי שאקי

אי מרכוס - מנהל ביה"ס לעוברי הוראה בכירים

י' לורברבוים- מנכ"ל הטלוויזיה הלימורית

ת' גוררוו - בית-הספר התיכון החדש, תל-אביב

די למיש - "אורנים", אוניברסיטת חיפה

יי מלכין - אוניברסיטת תל-אביב

ר' פרנקל - סמינר הקיבוצים

דייר יי יונאי- מנהל מחוז ירושלים, משרד החינוך

הי קלר - בית-הספר לחינוך, אוניברסיטת תל-אביב

דייר חי תרהר - הטלוויזיה הלימודית

בי נסים י - משרד החינוך והתרבות

יי גידלי

רשמה: עי הירשפלד

ו

1. שאילתות.

2. "ילדים כצרכני טלוויזיה" - מחקר שנערך ע"י ד"ר א' מרכוס,

מנהל בית-הספר לעובדי הוראה בכירים.



שאילתות

היו"ר ני רז;

בוקר טוב לכם, אני פותח את הישיבה. נתתיל בשאילתה של חבר-הכנסת גולדשטיין.

מפעל על החינוך הגופני ברעננה - כפר-סבא פורש לגמלאות ובחודש אוגוסט יבואו

שני מפקחים מחליפים. בחופשת הקיץ לא יובלו תלמידי בתות הי ללמוד שחיה, משום שרק

המפקח יבול לחתום על התעודות. זה מצב לא הגיוני, בי באזור הזה השחיה די

מפותחת. אני מציע שמשרד החינוך ימצא דרך לתת למישהו אפשרות חתימה, ואני מבקש

לקבל את תשובת המשרד בהקדם.

היו"ר ני רז;

ספריות ציבוריות בחופשות. פנו אלי מכמה מקומות בקשר לכך שבחופשות גס

מצטמצמת העבודה של ספריות ילדים ציבוריות. דווקא בחופשה ילדים רוצים להחליף

ספרים ויוצא שמגבילים קצת את האפשרות.

"ילדים כצרכני טלוויזיה" - מחקר שנערך ע"י ד"ר א' מרכוס

היו"ר ני רז;

אנחנו מקיימים את הישיבה הזאת ביוזמתו של דייר מרבוס, שפנה אלי לפני זמן רב

וביקש שניתן את הדעת על הנושא החשוב הזה. נדמה לי שכולנו, כהורים וכאזרחים,

קולטים את הטלוויזיה ברגשות מעורבים. מצד אחד קשורים אליה, מועסקים על-ידה

ומרותקים על-ידה, ומצד שני מפחדים מפניה לא במעט, מפני שיש ילדים רבים שמרותקים

לטלוויזיה הרבה מאד שעות, ובאותו זמן הם לא עושים דברים אחרים, שלדעתנו בהורים

חשוב שיעסקו גם בדברים האחרים. למשל; ספורט, טיולים, קריאה, תנועת-נוער.

הילדים מרותקים לטלוויזיה כצרכנים פאסיביים - יושבים ומסתכלים.

איננו יודעים להעריך את ההשפעה של הצפיה הזאת, אם היא גורמת נזק, אם היא

מרחיבה אופקים, אם היא מעוררת סקרנות, מגבירה ידע, משפרת את הטעם או בסך-הכל

משחיתה יותר מאשר תורמת. אבל לכולנו יש תחושה שלטלוויזיה יש נוכחות ברורה

שאי-אפשר לערער עליה.

את ועדת החינוך והתרבות של הכנסת מעניינת בהקשר זה השאלה איך להתייחס למפגש

שבין הטלוויזיה לבין הילד, באופן שהתועלת תעלה על הנזק, באופן שיופק הטוב

לחינוך, לילד, לאדם, במפגש הזה.

את העניין עצמו יציג דייר מרכוס. יושב אתנו גם יעקב לורברבוים, מנהל

הטלוויזיה החינובית הרבה שנים, מכשיר שהוקם בנפרד מהטלוויזיה הכללית, כדי להיות

כולו ערוך לצרכי הלימוד והחינוך. אני יודע שהטלוויזיה החינוכית מקובלת על דעת

הקהל במכשיר טוב, וקבלתם יותר מפרס אחד על איבות עבודתכם. אנחנו רוצים לשמוע

ממר לורברבוים מה אתם יבולים לומר לנו בשאלה איך עבודתבם משפיעה על מערכת החינוך

ועל הלימודים ובמה אתם רואים ליקויים, איפה צריך לשפר ולעשות אחרת מבפי שעושים

היום.

אינני יודע מדוע לא באו אנשים מהטלוויזיה הכללית, כי הם הוזמנו גם כן. אני

רק מצטער על זה.

פי גולדשטיין;

אני מבין שתיעשה פה הפרדה בין הטלוויזיה הלימודית לבין הטלוויזיה הכללית.

אבל לצורך הנושא הזה, שהוא מאד מעניין - ואני מתנצל מראש שבשעה 9 אני אעזוב

ואעבור לוועדת החוץ והבטחון - אני מבקש שלא נסתפק בישיבה אחת, מפני שאני

מעוניין, אם זה אפשרי, שנשמע גם את הצרכנים. בסבב שני הייתי מזמין לכאן גם



הורים, גם מורים, ובעיקר ילדים.

היו"ר ני רז;

איזה גילאים?

פי גולדשטיין;

אני משאיר לאלה שעשו את המחקר לכוון אותנו. אני מציע להזמין ילדים מקבוצות

גיל שונות כדי שתהיה לנו תמונה שלמה, כי הנושא חשוב מאד.

אי מרכום;

אני רוצה להעיר שבתקופה שהייתי יו"ר הוועדה למשדרי ילדים ונוער של מליאת

רשות השידור, הנהגתי את המנהג שבוועדה ישתתפו 4 תלמידים בחתך ממלכתי,

ממלכתי-דתי, קטנים וגדולים. בהתחלה אנשי הטלוויזיה היו המומים מהרעיון, ואחר-כך

הם טענו שמהילדים הם למדו.

פי גולדשטיין;

אני רק מבקש שאלה לא יהיו ילדים "מטעם", כדי שנשמע מה הם חושבים.

יי לורברבוים;

אני חושב שנקבל אינפורמציה מאד לא-שלמה אם נביא 4-3 ילדים. כל מערכת

קומוניקטיבית מכובדת מקיימת מערכת של משוב שצריכה לבדוק האם היא משרתת את הצרכים

או לא, ואני מציע במקום העניין הזה, לבקש את כל הנוגעים בדבר - ואני יכול לתת

לכם רשימה של אנשים שעושים בדיקות ומחקרים. למשל, המכון למחקר חברתי שמושי, שיש

להם השגות רבות, ואז נוכל לקבל אינפורמציה לא של התרשמות של 3 - 4 ילדים, אלא

אינפורמציה שיכולה לתת לך השפעה על מדיניות של דברים. אנחנו, למשל, באופן קבוע

לא יוצאים לשידור חדש בלי שאנחנו בודקים את האפקטיביות של אותה תוכנית חדשה

שאנחנו מוכנים להפעיל. אבל אני לא מתנגד לעניין.

פי גולדשטיין;

אתה גם לא יכול להתנגד. אני הייתי מעדיף לשמוע לפעמים לא את המתווכים, אלא

בצורה בלתי-אמצעית גם ילד שיתבטא באופן חופשי.

היו"ר נ' רז;

העניין יישקל מבחינת הצורה שבה נפיק יותר תועלת.

אי מרכוס;

ראשית, אני מודה ליו"ר הוועדה על האפשרות שניתנה לי להעלות את העניין. אני

כבר מחכה זמן רב שהעניין יעלה בפורומים שונים במשרד החינוך. העניין היה צריך

לעלות בשבוע הבא בוועדת הקבע של המזכירות הפדגוגית, אבל הוא נדחה לשנה הבאה,

ועל-פי נסיוני יש לשער שהוא עשוי להידחות עוד הרבה פעמים.

אני רוצה לפתוח בציטטה של ריי בראון, חוקר אנגלי חשוב בקומוניקציה, שבדברי

ההקדמה שלו ל"ילדים וטלוויזיה" הוא אמר; "חישבו על האוכלוסיה רבת המיליונים של

בני-אדם החיים בחברות המתועשות. בחרו לכם אחד באופן מקרי. מה נוכל לומר עליו?

בהסתברות של %50 נוכל לנחש את מינו, אבל את נטיותיו הפוליטיות או הדתיות, את

הכנסתו ואת שפת דיבורו לא נוכל לנבא במידה כלשהי של בטחון. ובכל זאת, יש כמה

דברים שנוכל לומר עליו או עליה; בכל פרק זמן של 24 שעות סביר מאד שהוא יישן,

יאכל, ישתה, יעשה את צרכיו ויצפה בטלוויזיה". זאת אומרת, העניין של צפית

בטלוויזיה הפך להיות מין צורך ראשוני, שבכל המדינות המתועשות שההטלוויזיה הגיעה

אליהן, השפיע מאד על החיים, על בית-הספר, על חיי המשפחה וכן הלאה.



אנחנו נמצאים במדינה ש-18 שנים יש בה טלוויזיה, ועדיין נער איננו יכול

לספור על 5 האצבעות את הנסיונות הראשונים להתמודד עם העניין בבית-הספר. העניין

בעיני חמור מאד, כי ממוצע של 4 סקרים, שאחד מהם נעשה על-ידי הטלוויזיה הלימודים

שאותו קבלתי מגבי תדהר, מראה שילד ממוצע בבית-ספר יסודי במדינת ישראל צורר 3.20

שעות טלוויזיה ליום.

פי גולדשטיין;

כולל הלימודים בבית-הספר?

אי מרכוס;

אני מדבר על טלוויזיה להנאתו. לגבי הטלוויזיה הלימודית אני רואה את שני

הפונקציה הלימודית, שהיא עוד מכשיר לימודי, כמו הרצאה, דיון או פנס

קסם, מרכז למידה, והפונקציה הבידורית-חברתית-חינוכית בתוכניות ההעשרה של אחה"צ,

שאותן כללנו בסקרים שבדקנו.

הממוצע הזה אומר שמכיוון שהטלוויזיה פתוחה 364 ימים בשנה, שאנחנו במצב

שילד מסיים בית-ספר יסודי עם כ-4,000 שעות צפיה יותר מאשר למידה, כולל לקיחה

בחשבון של חצי שעה שהוא עושה שעורי-בית כל יום. ילד בארץ מגיע לגן הילדים עם

בערך 3,000 שעות צפיה ובארצות-הברית עם בערך 5,000 שעות צפיה, שבהן ראה איקס

מקרי פשע, איקס פירודים משפחתיים, איקס מקרי אונס ואיקס שוד בנקים, אבל גם ראה

הרבה על פרחים, על בעלי-חיים, על ארצות, עמים, בני-אדם וחייהם.

העולם האסוציאטיבי של הילדים שבאים אלינו הוא עשיר ומגוון. אולי הם יודעים

מעט יותר על הרבה יותר נושאים, אבל הם מגיעים אלינו עם עולם אסוציאטיבי שונה

לחלוטין מהעולם של הוריהם. אני עוד למדתי ממורים שהם ואני קראנו את אותם ספרי

ילדים וניזונו מאותן חוויות. כשמורה שלי היה נותן דוגמא מהברון מינכהויזן ומדוד

קופרפילד, ידעתי על מה הוא מדבר. היום הילד הישראלי הממוצע לא מכיר את דוד

קופרפילד. הוא מכיר את "תקוות גדולות" של דיקנס, כי זה היה בטלוויזיה, בהמשכים.

י הוא מכיר את "אי הילדים" ואת "הלב" מפני שזה היה בהמשכים, וכן הלאה.

מדובר כאן על מאסה אדירה, וחבל מאד שלא יותר חברי-כנסת שומעים, ואולי חרדים

ומבינים מה שקורה, כי בשנת 1969-70, לאחר ההסתערות הגדולה על נושא האלימות

בטלוויזיה, הקונגרס האמריקאי סיבסד אלפי מחקרים. בחוברת יש לי סיכום של 2,600

מחקרים כאלה שנערכו ב-10 שנים ויצאו בחוברת "טלוויזיה והתנהגות", שהקונגרס

האמריקאי טיבסר, כי הוא חשב שחובתו להתערב, לדעת יותר ולכוון יותר את המערכת

לגבי דרכי הטיפול שלה בטלוויזיה. כלומר, הוא הבין שחלק גדול ממושגי הילדים,

בעיקר בשכבות שאנחנו קוראים להם טעוני-טיפוח, חלק גדול מהאסוציאציות, חלק גדול

מחיקויי ההתנהגות, מהסטריאוטיפים, מהדעות הקדומות, נוצרים כתוצאה מחיקוי המדיום

הטלוויזיוני, שאין דומה לו מבחינת ההשפעה, והסוציולוגים רואים אותו היום כמקביל

למשפחה באפקטיביות שלו על התנהגותו של הילד ואורח חייו.

בישראל, כמו בעולם, יש כמה תופעות מאד מעניינות. אגב, במחקרים לא נמצאו

הבדלים גדולים בין דתיים ולא-דתיים. דתיים רואים קצת פחות בתוקף זה שחלק גדול

מהם לא צופים בטלוויזיה בשבת. התברר, מכל מיני סקרים, שילדים דתיים שכחו

והזכירו גם תוכניות שמשודרות בשבת, כשם ש-404 ילדים ממלכתיים-דתיים הזכירו את

התוכנית "שירים ושערים" בין התוכניות האהובות עליהם. הם שמעו את התוכנית אצל

שכנים, או בחדר עם אוזניות.

על-כל-פנים, מה שמדהים הוא שילד קולט מאסה עצומה כזאת של חומר במשך 3.20

שעות, חלק מזה קליטה אינטנסיבית וחלק אכסטנסיבית. פרופ' גבי כהן הפריד ביניהם,

אבל גם כשהוא יושב בכתה, חלק מהלימוד שלו הוא אינטנסיבי ורובו אכסטנסיבי קולט.

כך שהילד מסדר את זמנו יפה מאד.



יש הבדל מאד בולט בין ילדים שקוראים להם טעוני-טיפוח, או משכבות

סוציו-אקונומיות נמוכות, לבין ילדים אחרים. התברר בסקרים בעולם, וגם אצלנו,

שאיו הבדל משמעותי. יש קצת הפרש לטובת המבוסס בצפיה הכללית בטלוויזיה. כלומר,

ילד שהולך לחוגים, שקורא ספרים ועושה שעורי-בית, גם רואה קצת יותר טלוויזיה, אבל

הוא רואה הרבה יותר סלקטיבי.

פי גולדשטיין;

אתה יכול לומר בהקשר זה גם מה השפעתו של הווידאו? כי אני חושב שזה שינה

קצת-

אי מרכוס;

יש ניצנים. אבל אחזור לעניין הסוציו-אקונומי, כי הוא מאד חשוב. הילדים

המבוססים רואים טלוויזיה הרבה יותר בהכוונה ובעצה של ההורים. למשל, חלק גדול

מהתוכניות שהם רואים זה העשרה של הטלוויזיה הלימודית בשעות אחה"צ והטלוויזיה

הכללית בשעה 5.30 עד 6.30, ויש להם גם תוכניות ערב, בעיקר המשפחתיות. יש גם

גבולות וחוקים.

אגב, זה חלק ממסורת מזרחית, שמי שחקר אותה מכיר אותה, שילד היה שומע ספורי

עם בחברת המבוגרים עד שהוא היה נרדם ואז היו מעבירים אותו מאותו חדר למזרן שלו.

היום יש תופעה מאד דומה. הילדים מהשכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות רואים בעיקר

את תוכניות הערב והלילה, תוכניות ההרפתקאה והמתח, לא התוכניות הדוקומנטריות ולא

הפוליטיות, שם יש ירידה גדולה בצפיה. הרבה יותר ילדים רואים את "תצפית" מאשר את

"מבט לחדשות", או את "מוקד"; שלא לדבר על תוכניות פופ, "כלבוטק" וכיוצא באלה.

מעניין מאד שאותם ילדים, שכאילו הטלוויזיה היתה יכולה לעזור להם בסתימת פער, הם

שצופים בתוכניות שלא כל-כך מיועדות להם, ובכמות גדולה.

יש לזה עוד סיבות. אחת הסיבות ששמעתי מאחד החוקרים היא שילד משכבה

סוציו-אקונומית נמוכה יותר, האב עובד עבודה פיזית, הוא בא הביתה, רוצה לאכול

ולעיין בעתון ולא רוצה לראות את הקפוד של "רחוב סומסום" או את "פרפר נחמד"

ואומר; תסגרו את השטויות האלה, ופותח את המכשיר בשעה 6.30 כשמתחילה התוכנית

בערבית, ומאז הטלוויזיה פתוחה עד פסוקו של יום.

עם הווידאו קורה דבר מאד דומה למה שקרה עם הטלוויזיה שחור-לבן וצבעוני.

השכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות, אלה שהבידור שלהן הוא בעיקרו בבית, הן שקונות

ווידאו. היום יש מכשירי ווידאו ב 40%-מהבתים במידגם שאנחנו בדקנו, למעלה מאלף

בתים, בעיקר בשכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות. לדוגמא, כשלי גנבו את מכשיר

הווידאו מהמוסד, הלכתי לעובדות הנקיון כדי לבקש שיקליטו לי תוכניות, בעוד שלאף

אחד מהצוות החינוכי-פדגוגי שלי לא היה ווידאו.

פי גולדשטיין;

כשהאבא רוצה לנוח בעת שהקפוד מתרוצץ על המטף, הילד יכול להקליט בווידאו כדי

לא להפריע לאבא, ולראות את התוכנית לאחר מכן. השאלה אם יש הכוונה לזה.

אי מרכוס;

זה כבר קשור לתפקידם של בית-הספר ושל המחנכים. כי במצב כזה, שילדים צופים

כל-כך הרבה, עד שזה הופך להיות המזין העיקרי של עולמם התרבותי והרוחני, לטוב

ולרע, הטלוויזיה היא מכשיר כמו ספר. כשכתבו ספרים כתבו את "חסמבה" ואת "אוליבר

טוויסט", את "דני דין" עם הגזענות שבו - ספר שאי-אפשר לאסור אותו וילדים קוראים

אותו - והספרים של אנדה עמיר, מרים ילן שטקליס ועודד בורלא. זאת אומרת

שטלוויזיה, כמו קולנוע וכמו תיאטרון, יוצרת יצירות לפי טעמים שונים ועונה על

ציפיות ועל מאוויים שונים של בני-אדם.



מה שבולט, שהצריכה איננה בהכרח בשכבות המבוססות על-חשבון הקריאה של ספר

ועתון. מי שקרא קודם ויש לו צורך, ממשיר לקרוא, והטלוויזיה משלימה ומגרה.

מכיוון שלמעלה ממחצית החוברת שלי עוסקת בסיכום של מחקרים וסקרים בעולם

ובארץ, ומחציתה השניה עוסקת במתודולוגיה, אני רוצה לנסות לשכנע אתכם למה הכרחי

שמערכת החינוך תתעלם מהשוני העצום הזה בחברת המבוגרים או בחברת הילדים, ולא

תכשיר את מוריה - להוציא נסיונות בשני סמינרים, מבין 40 וכמה - ולא תכשיר את

המורים בפועל שלה ואת מנהליה להתמודד עם הנושא.

אני רוצה להגיד לכם דבר שאותי זעזע ביותר. כשהייתי יו"ר הוועדה למשדרי

ילדים ונוער עשיתי סקר למחרת בואו של סאדאת בארץ. תהיה דעתנו אשר תהיה, זה אולי

המאורע הגדול ביותר שקרה מאז קום המדינה. למחרת הדיון בכנסת טילפנו ל-18

בתי-ספר על-יסודיים בירושלים ושאלנו שאלה אחת פשוטה: במה פתחתם את יום הלימודים?

הילד שלמד כימיה אמר כימיה, הילד שלמד פיסיקה אמר פיסיקה, והילד שלמד הסטוריה

עסק בימי רוביניים. מורי בית-ספר "פלך", דתי ליברלי באופיו, שמנהלת אותו אליס

שלווי, קבלו הנחיה לפתוח את היום בדיון על מאורעות היום. יתר 17 בתי-הספר שאותם

לקחנו במדגם טלוויזיוני מקרי לא חשבו כלל שזה חשוב.

שלום אטלס מהמרכזים הפדגוגיים שמע שספרתי את זה, וכשבא שצירנסקי, הוא עשה

ביום שהוא היה צריך לבוא, וביום שלמחרת. ביום שהוא היה צריך לבוא

לא דברו על זה באף בית-ספר, כי אמרו שאי-אפשר לסמוך על הרוסים, אולי הוא לא

התקשורת כיסתה את העניין, מה יש לעשות בבית-הספר? ובית-הספר,

שהיה צריך להיות מתערב מאד רציני, מתעלם מהאירוע. בעיני, הליכה במקביל בין

בית-הספר מצד אחד והחיים האמיתיים של הילד, שכוללים המון שעות צפיה בטלוויזיה -

שהן הרבה יותר משעות שיחה עם ההורים, או עם המורים כשיש בעייה של משמעת - לא

ייתכן לדבר על רלבנטיות של חינוך בימינו ועל חינוך לדמוקרטיה פעילה, ולדו-קיום,

כאשר יש בטלוויזיה דברים מסעירים בנושא של דו-קיום; כאשר יש דיונים, אמירות,

פליטות-פה, ובית-הספר כמנהגו נוהג ועל-פי תוכניותיו פועל.

טיעון ראשון שלי הוא למה בית-הספר צריך להתמודד כדי לקרב בין החיים

האמיתיים של הילד לבין החיים של בית-הספר. הם לא יכולים להיות שני קווים

מקבילים, הם חייבים להיפגש, והטלוויזיה היא אחת ההזדמנויות.

דבר שני. כל הזמן אנחנו מדברים על אינטגרציה בחינוך. בתוקף היות

הטלוויזיה ערוץ אחד, ו"גניבות" משכנינו, ילדי ישראל, מעדות שונות, באים

לבית-הספר עם אסוציאציות מאד דומות. בתקופה של "דאלאס" הייתם צריכים לראות על

מה דברו בחצר בית-הספר. ילדים יכולים לראות סרט דוקומנטרי מזעזע, או סרט משפחתי

מהמם עם בעייה של זונה חוזרת למוטב ב"תהילה", ולמחרת הם יבואו ויתרפקו על "אמי

זכרונה לברכה". זאת אומרת שהנתק הוא נתק עצום, ואם אנחנו מדברים על אינטרגרציה

ועל חוויות משותפות של כל ילדי ישראל, הרי שהיום הטלוויזיה, לטוב ולרע, נותנת

מכנה משותף אמנם נמוך, אבל מכנה משותף מאד מאד חשוב, ושחשוב להתייחס אליו.

יש גם אינטגרציה מבחינה אחרת. הנושאים שעולים בטלוויזיה הם נושאים

אינטגרטיביים. אנחנו יכולים ללמוד על ארץ, על עם, על מנהגים, על פולקלור, על

פסיכולוגיה ועל מימדים אמנותיים, מאותו סרט באורך חצי שעה. אינני יודע אם חשבתם

פעם על כמות האינפורמציה שילד יכול לקבל אם הוא רואה את "מבט שני" על אינרירה

גנרי, או על פרו. ב-40 דקות הוא מקבל מה שאני הייתי צריך לקרוא בספרו של עזריאל

קרליבך, באנציקלופדיות ובלכסיקונים. בסרט הוא רואה את הפרה עומדת בכביש, שומע

על הדתות שמתגוששות בהודו ועל הנסיבות הפוליטיות שהביאו לרצח. הוא שומע על הרעב

וגם רואה את הרעב, ולראות רעב זה אחרת מאשר לקרוא על רעב.

הטלוויזיה נותנת לנו הרבה מאד הזדמנויות לטפל בנושאים בגישה אינטגרטיבית,

כשאנחנו מחפשים את זה. הטלוויזיה גם מאפשרת לנו להשתמש במדיום כגרוי להרחבת

ההתעניינות בנושאים שונים. לדוגמא, ספר טוב. כל סקרי הספריות הוכיחו שתוכנית

כמו "ספורים בראש", או תוכניות שהיו בטלוויזיה סביב ספרים, דוביאו להפצת הספרים

הטובים האלה וללחץ על הספריות. התוכנית "ספורים בראש" היתה תוכנית מאד

אופיינית, שבה נתנו קטע מספר, והילדים רצו וחיפשו ספרים.



כנ"ל לגני גרוי לדעת יותר על הסטוריה". התוכנית "עמוד האש" של יגאל לוסין,

שאנחנו יכולים להסכים או לא להסכים לפרטים אלה או אחרים שבה, או תוכניתו של

אייזקס, על מלחמת העולם השניה, זה היה ספר לימוד אדיר שנפגשת בו במנהיגים,

בגנרלים ובאירועים העיקריים. היום, כשבחלק גדול מבתי-הספר ובהרבה מאד בתים יש

מכשירי ווידאו, בתים, להקליט תוכנית כזאת וללמד את ההסטוריה של מלחמת העולם

השניה באמצעותה, כשאתה מקנה המון אינפורמציה על-ידי זה, אני חושב שזה היה יכול

לחסוך לנו הרבה מאד זמן, ואז המורים לא היו אומרים: צריך להספיק ללמד המון

עובדות ואין זמן להתעסק בערכים ובחינוך.

עם כניסת הווידאו לבתי-הספר והעברת הרבה אינפורמציה דרכו, יש זמן גם לטפל

בערכים ובחינוך, ומורים לא יוכלו להתחמק מזה. כי האינטנסיביות של העברת הידע

דרך המדיום הזה היא אדירה. כשהייתי בשליחות בארצות-הברית בני למד שם בבית-ספר

מקיף כללי, וכ-%30 עד %40 מהאינפורמציה שהוא קלט, הוא קלט דרך שעורים שהתבססו על

תוכניות ווידאו.

כנ"ל לגבי גיאוגרפיה, כשהיום הדגש הוא על גיאוגרפיה אנושית, ארצות, עמים,

מרעי החברה, פוליטיקה, אקטואליה, תרבות ואמנות, טבע ומדע. מורה טוב שיאסוף את

החומר הזה, יכול לגנוז ספרי לימוד עבי-כרס ולבנות עליו שנת לימודים. הרבה דברים

שלא הבנתי בגיאוגרפיה פיזית הבנתי דרך הסדרה "עולם ומלואו", וראיתי מה אני יכול

לעשות כמורה עם החומר הזה.

ספורט. התפרעות בשדה הספורט, העניין של ספורט והגינות, קבוצה ויחיר, מאמץ

משותף. כל משחק של "מכבי" תל-אביב בגביע אירופה יכול לשמש חומר לשעור חינוכי,

ואנחנו יודעים שכל הילדים רואים את זה. ובית-הספר שותק.

הילד שומע קונצרט בפעם הראשונה דרך הטלוויזיה, רואה תערוכה דרך הטלוויזיה,

או רואה משחק ספורט דרך הטלוויזיה. אגב, זה דורש מאתנו לטפל אחרת במושגים. ילד

רואה תרנגולת בתוכנית "שלוש; ארבע וחמש וחצי", והתרנגולת מדברת לפרה, לסוס

ולעגל, וכולם עונים לה יפה מאד, מלטפים אותה ומלקקים אותה, ואחר-כך הוא שומע את

היום יש תרנגולת בגריל. אחר-כך הוא נוסע לטייל בקיבוץ והוא רואה גם

כן תרנגולת כמו שהפרה ליקקה, והוא מנסה ללטף אותה והיא בורחת לו. זה הכל מושג

אחד. זאת אומרת שכל קליטת המושגים שונה לחלוטין- מאשר ידעה הפסיכולוגיה של

הדורות הקודמים, ובית-הספר מוכרח להיערך להתמודד עם הקליטה הזאת.

אני רוצה להעלות כעת עוד שתי נקודות חשובות, שאחת מהן נוגעת אליכם ישירות.

אני רוצה להדגיש את העניין של שילוב בידור, הנאה ולימוד. אתמול הזכרתי בכינוס

את האמירה של האמא לילד בכתה אי: חמודי, היום אתה גומר את כל המשחקים של הגן.

אתה לוקח את התיק עם ה-6 קילו, אתה מתחיל לעשות שעורים ולהיות רציני. והילד

נתקף בהלה. לפני שבועיים שאלתי ילדים בכתה אי באילת כמה ילדים היו רוצים לחזור

לגן, ו%80 הצביעו.

הלימוד או החינוך באמצעות הטלוויזיה, והתמודדות עם נושאים ערכיים בדרך

שמוגשת על-ידי בידור ואמנות, מאפשרת להראות שבידור, אמנות, עונג, אינם עומדים

בסתירה ללמידה, ושלמידה יכולה להשתלב עם דברים כאלה; למידה איננה רק בית-ספר,

אלא היא דבר מאד מגוון שיש בה הרבה שיטות והרבה כיוונים.

הדבר האחרון שאני רוצה להדגיש הוא שאין אפשרות להתמודד עם נושא הדמוקרטיה,

החינוך לערכים, הומאניזם בתפיסה הרחבה ביותר שלו, ולדעתי גם היהדות, בלי להתייחס

לטלוויזיה. לא ייתכן שילד לא ידע הבדל בין אינפורמציה לבין אינטרפרטציה. קחו

את הדוגמה של הימים האחרונים. כולם עוסקים בעניין הפקיד הבכיר. בעתונות היתה

אולי חצי שורה של אינפורמציה, עמודים שלמים של אינטרפרטציה, ו-25 דקות ב"מבט"

אתמול בערב, שכולו אינטרפרטציה בלי ידיעת איזו שהיא עובדה. כל החילם שלנו

רוויים בעירבוב בין אינפורמציה לבין אינטרפרטציה, ויכולת ההבחנה הזאת היא אחד

מהכלים הראשונים שצריכים להיות לבן-אדם כדי לחיות במשטר דמוקרטי ולמצות את החיים

בתוכו, להיות דמוקרט פעיל.



ענייו הסלקציה בכלי התקשורת. תמר גורדון כבר רצה 8 שנים לבזי עם 2 - 3

דברים קטנטנים לכיוון של כתות גבוהות בבית-הספר העל-יסודי, עם תלמידים

שמעוניינים בנושא. לא ייתכן שכל תלמיד במדינת ישראל, בשכונה העלובה ביותר, לא

ידע שחדשות נעשות על-פי סלקציה, ובסלקציה יש שיקולים אובייקטיביים ויש טעם אישי.

לא ייתכן שתלמיד לא יעבור את התרגיל שאני עובר אותו עם כל מורה שבא אלינו לקורס

של הבנת הנצפה, כשאני מזמין את שלום קיטל, ומנסים עם האנשים לשער מה יהיה

במהדורת החדשות של "הערב הזה", ואחר-כך העורך הולך למערכת, קורא מה שקורא, וחוזר

מאוחר בערב ומסביר מה היו השיקולים לעשות סלקציה זו ולא אחרת. תלמיד לא יכול

לשקול? הוא לא יודע מה שקורה סביבו? יש לנו תלמידים מאד עידנים ומאד איכפתים, .

והעניין הוא שזה דבר הכרחי.

כל רעיון הבחירה. הילד לא בוחר את הוריו, לא את בית-הספר ולא את המורים,

ורוב הילדים גם לא בוחרים את שירותם הצבאי. כדי שהוא יידע לבחור לכנסת אני צריו

ללמד אותו לבחור. אחד הדברים שהוא עומד בפניהם יום-יום בבחירה ובעדיפויות, זה

ספרים ותוכניות טלוויזיה, ועל זה אני צריך לעבוד, ללמד אותו ולתת לו שיקולים

ולחדד את חושיו כדי שידע לבחור. כי העניין של בחירה ואחריות בבחירתך הוא עניין

נקנה ועניין שצריך לעבוד עליו מהגיל הרך ועד הגיל דובוגר, עד האוניברסיטה ועד

בכלל.

צריך ללמד את הילד שיבין את הרעיון של המדיום, של מעניין ומשעמם. העניין

של גבולות החופש לביטוי מיעוטים בדמוקרטיה. אתן לכם דוגמה שאולי לא תערב

לאוזנכם. כשלכנסת מלאו 35 שנים היתה צריכה להיות תוכנית עם ד"ר בורג ועם תופיק

טובי, שמכהנים כחברי כנסת מאז הכנסת הראשונה. היו ויכוחים בוועד המנהל והחליטו

לבטל את התוכנית בגלל חרדות שתופיק טובי יעלה דברים שלא רוצים שהוא ידבר עליהם.

בתוכנית "מבט שני" באותו יום שודרה תוכנית על האסט ביקו, כת שבישראל מונה 300 עד

400 איש, והקדישו לזה 23 דקות. זאת אומרת שתלמידים צריכים להיות מודעים לפחות

לעניין של השיקול והזכות של מיעוט ורוב בדמוקרטיה.

אנחנו יודעים איך בקיבוצים שינו את סדר-היום לפי פופולריות של תוכניות ואיך

שינו במוזיאון ובמרכז תרבות עמים לנוער את ימי החוגים כאשר התוכנית "בית קטן

בערבה" היתה משודרת ביום ראשון. אם אנחנו מדברים על טרור ועל אלימות, אתם

יודעים שבאסון הגדול של מינכן, שהוא הגדול ביותר מבחינת השפעת התקשורת עליו, כי

הם תפסו את המקום שכל מצלמות העולם היו ממוקדות בו, 600 מיליון צופים ראו את 18

השעות של השידור על החטיפה והרצח הברברי במינכן. נניח ש 1%מהם, 6 מיליון הם

אנטישמים שונאי ישראל, השתכנעו שעם היהודים אפשר לדבר רק בשפה זו. להגיע ל-6

מיליון, ללא ההשתלטות על הקומוניקציה העולמית, אתם יודעים כמה מיליארדים

הארגונים האלה היו זקוקים להם כדי לעבור מבית לבית?

הדוגמה הזאת באה לסבר את האוזן שההשפעה היא אדירה, מהממת, ולא ייתכן שכשילד

ישראלי רואה יותר שעות טלוויזיה מאשר לומד בכתה, שיו"ר המזכירות הפדגוגית יאמר

שהוא לא הצליח להשיג את גבי הלגה קלר, שיושבת כאן ונוהל אתה משא-ומתן, ששית משרה

כדי להכניס את הטיפול בנושא הקולנוע והטלוויזיה בבית-הספר.

לא דברתי על הצדדים האסתטיים, שעליהם ודאי ידברו ד"ר מלכין או גבי קלר,

שעוסקים בהם. לא דברתי על כך שילד שלומד ספרות, את מושגי היסוד האמנותיים אפשר

לתת לו דרך קולנוע שהוא רואה מגיל מאד צעיר. מה זה קונפליקט, מה זה דמות, זמן,

חלל ומקום. את כל הדברים האלה הוא רואה בטלוויזיה.

אם אנחנו תופסים - ואני מקווה שאנחנו עדיין תופסים חינוך כמפגש עם ילדים

ולא רק כהטלת חומר על ילדים - אני חושב שמהמקום הזה צריכה לצאת קריאה מאד נרגשת

למשרד החינוך והתרבות להפסיק את הטיפול המאד איטי והמאד דאשוני בעניין, ולתקוף

את הבעייה כפי שראוי לה לאחר 18 שנים שיש לנו טלוויזיה במדינה.

אני מסכימה עם דברי ד"ר מרכוס ורוצה להוסיף משהו, שהוא באופן חלקי מבוסס על

מחקר ודו"ח שנערך בשנה שעברה על-ידי ועדה באנגליה, של קבוצת מודים יחד עם מחי



החינוך של המועצה הבריטית לקולנוע ובית-הספר לחינוך של אוניברסיטת לונדון. הם

גיבשו נקודות שלפי דעתם הן החשובות ביותר בנושא בבית-הספר. את המקום הראשון

תפסה התדמית של עולם המבוגרים. זאת אומרת, התיאור של יחסים במשפחה, יחסים בינו

ובינה, יחסים בין-עדתיים ויחסים בבל מיני צורות, שבתובם נבנס, במובן, העניין

מיהו הגבור של ילד שצופה בטלוויזיה ואיזה ערבים מוסריים יש לו, אם בבלל, ולמה

הוא גבור? מפני שהוא יבול לסדר את העולם סביבו, מפני שהוא יבול לנהוג במבונית

שקופצת מעל במה מבוניות, ועוד. בל התמונה של הגבורים והאנשים המרבזיים בסדרות

שמופיעות על מסך הטלוויזיה.

נושא שני הוא הצורה בה מובא מידע בטלוויזיה, אם זה בחדשות ואם בתובניות

דוקומנטריות. זאת אומרת, ההשפעה של המדיום, החדשות, העניין של הסלקציה, הסידור

והזמן שמוקדש לחדשות.

אחזור בעת על דבר שקרה לפני 10 ימים. בתוב בעתון שאחד מאיגודי המורים

התנגד לתובנית "חיים שבאלה" עם יפה ירקוני, מפני שהוצגו בה 3 יורדים, והוא טוען

שלא היה צריך להקרין את התובנית ביום העצמאות. זה נושא לבתה. עניין הירידה

ממדינת ישראל שונה מהירידה בבל הארצות. אלה דברים שלא צריך להוריד אותם מהמסך,

אלא נושאים שצריך לדבר עליהם בבית-הספר. צריך לדבר על המורשה של הוורבות

הפופולרית של שירי יפה ירקוני, שרק חלק מהצופים בחו"ל מבינים את התמונות המוזרות

שמלוות אותם. לשירים ולתמונות יש השפעה רגשית. הם צריבים לפתח לעצמם את החוויה

הזאת, למה הם צוחקים ולמה התמונות האלה מפחידות.

נושא נוסף הוא הצגה של יחס לעבודה, התייחסויות והשפעה של הטבנולוגיה על

החיים שלנו, והמידע על אנשים ופוליטיקה. זאת אומרת, תדמיתו של מנהיג בפי שהוא

מופיע על מסך הטלוויזיה, הערבה וניתוח של הצגה של מנהיגים, ובל מה שבמובן נוגע

לביטוי של אידיאולוגיה מסויימת בבל תובנית ותובנית.

אם מדברים על "בית קטן בערבה", שפרק ממנו ראינו השבוע, אחד האנשים הלא

סימפטיים שם היה איש שהזמין ספרים רבים בחנות בבפר. הערבים של התובנית הזאת הם

ערבים של עבודה, של אבר בבפר, והאיש האינטלקטואל הוא נושא לבדיחות. מלבד זה,

ב"בית קטן בערבה" הערבים הם נוצריים, בשהבנסיה ובל החגים הנוצריים הם מרבז

התובנית.

יש לדבר. הדבר הגרוע ביותר הוא הפאסיביות של הצפיה בטלוויזיה, שלא נותנים

בבית-הספר הזדמנות לצופה הצעיר לבדוק בדיונים אחרי התובניות מה הוא ראה בתובנית.

אם מדברים היום על צופים צעירים, הדגש בחו"ל הוא על חינוך לצפיה בטלוויזיה בגיל

הרך, ואצל תלמידים יותר מבוגרים החינוך לאזרחות באמצעות הטלוויזיה. גם היבולת

להביע דעה ולעמוד בעימות של דעות מנוגדות, וגם לדעת שבל תובנית בטלוויזיה בעצם

יבולה רק להביע דעה מסויימת של הצוות שמפיק אותה.

ת' גורדון;

לאחר הסיבום של ד"ר מרבוס, שהיתה בו פניה למשרד החינוך, אני רוצה להעלות

אלמנט שהוא אולי קצת אבסורדי לגבי ההיערבות של בתי-הספר, או, יותר נבון, של משרד

החינוך.

בפי שד"ר מרבוס אמר, התובנית שלי פועלת בבר 8 שנים, ולא אבנס לתובנית עצמה.

מצד אחד קרה דבר מעניין וחיובי בהחלט. משרד החינוך עודד את בתי-הספר לבנות

תובניות ייחודיות. זאת אומרת, המגמה היתה ליצור רלבנטיזציה בחינוך ולתת לבל

בית-ספר, בהתאם לאובלוסיית המורים והתלמידים שלו, והצרבים שלו, לבנות תובניות

לימודים ייחודיות. בית-הספר תיכון חדש בתל-אביב, שבו אני מלמדת, הפעיל במה ובמה

מורים בבית-הספר ובנה במה ובמה תובניות לימודים ייחודיות, שבולן - ואני מדברת על

קולנוע, על תקשורת המונים, על פסיכולוגיה ועבודה חברתית, עם וארצו, ובו' - בולן

תובניות שלמיטב הבנתי הן אוניברסליות מבחינת הצרבים של האובלוסיה הישראלית. אלה

לא נושאים שמתאימים רק לתלמידי תיבון חדש או למורים שעובדים באותו בית-ספר, אלא

בוודאי לחברה הישראלית בולה.



משרד החינוך מצד אחד עודד את הדבר הזה במובן של מוטיבציה, סיפוק למורה ?

שיעשה זאת, ולא יותר מזה. התוכניות הללו נבחנו ואושרו להפעלה בבית-הספר. מה

קרה מעבר לזה? ההנחה הבסיסית שלי היתה, למשל, שאם קיימת תובנית כזאת והיא אושרה

לפעול בביה"ס, זאת אומרת שהיא עונה על הקריטריונים של תוכנית לימודים, ותוכנית

הלימודים שלי היא תוכנית לתלמיד לבחינת בגרות. אם כך, אין סיבה מדוע תוכנית

כזאת, או כל תוכנית טובה אחרת של מישהו אחר, לא תיכנס לאוגדן התוכניות הכללי של

משרד החינוך. אני אומרת את זה לא משום שתמר גורדון מעוניינת שכולם ידעו שהיא

כתבה את התוכנית, או מורה אחרת. יש כאן שני דברים. קודם-כל, אני משוכנעת

בעובדה שיש הרבה בתי-ספר והרבה מורים שמכירים בצורך הבסיסי והמיידי להפעיל איזו

שהיא תוכנית בתחום של תקשורת המונים, אבל לא יודעים איך. אין להם כוח-אדם מיומן

לצורך הדבר הזה, אין להם אמצעים והם לא יודעים מה לעשות.

אם התוכנית קיימת וכתובה, ולתוכנית הזאת הוצאתי גם אנתולוגיה בעברית, מדוע

הדברים לא יפורסמו וייאמר שהתוכנית נמצאה מתאימה? ויש כאלה בשטח והם אושרו. זאת

אומרת שהן מתאימות. אם הן לא מתאימות, חבל שהן אושרו. אבל אם התוכניות האלה

אושרו, משמע שהן מתאימות למערכת החינוך. אם כך, למה הדבר לא מובא לידיעת שאר

המורים? מורה שמלמד לא בתיכון חדש בכלל לא יודע שיש תוכנית, ואם הוא חושב שזה

חשוב, הוא צריך להתחיל מאי. הוא לא יכול לקבל תוכנית שלי, או של מישהו אחר

שכתב והוא צריך לעבד תוכנית חדשה משלו, ואז ברור שיש מורים שמסתייגים מהעניין

משום שהם מרגישים שהם לא מסוגלים לכך. כאן זה נעצר ובית-הספר לא עושה דבר.

אני פניתי בעניין הזה למשרד החינוך ואמרו לי: כן, אבל התוכניות אמורות

לענות על צרכים ייחודיים של כל אוכלוסיה. עם כל ההטרוגניות של האוכלוסיה

הישראלית והחברה הישראלית, נדמה לי שתוכנית בתקשורת המונים, אפילו התוכנית שאני

הכנתי, היא לא רלבנטית רק לתיכון חדש. היא יכולה להיות רלבנטית לעיירת פיתוח,

למושב עולים, לתל-אביב, לכפר ערבי ולכל אוכלוסיה אחרת. כמובן, בהתאמה

לאוכלוסיה, בדיוק כשם שאני מלמדת סוציולוגיה ומתאימה את זה לתלמידים שלי, ומורה

אחר לסוציולוגיה מתאים את זה לתלמידים שלו. אבל זו קריאה ראשונית שאומרת: הנה,

יש לכם אפשרות, ואין צורך במשאבים. התוכניות האלה קיימות.

יש היום 200 תוכניות לימודים ייחודיות, ואני משוכנעת שמבין ה-200 יש לפחות

10 תוכניות בתקשורת. נפנה למשרד החינוך בקריאה הזאת: קחו את מה שיש לכם ותנסו

לראות אם אי-אפשר להפעיל את התוכנית. אם אישרתם אותה, היא טובה ועונה על

הקריטריונים הנררשים, מה נדרש ממשרד החינוך מעבר לעניין של להפוך את זה

לאוניברסלי במונחים של מדינתן.ישראל הקטנה? אין כאן השקעה, אלא באמת הכרה

בחיוניות של הדבר, ולא לשמוע שיש עוד תוכנית ייחודית ועוד תוכנית ייחודית.

תעודדו את הייחודי, אבל ברגע שזה אוניברסלי וזה מתאים, תהפכו את זה לנחלת הכלל.

אני רוצה ללמד תקשורת, אבל אני אתחיל לכתוב עכשיו לבד

תוכנית?

אם באמצעות הפגישה הזאת הכנסת באמת תתערב בנושא, אני מקווה שהוא ייראה ,

במימדים האמיתיים שלו. המימדים האמיתיים שלו הם קטסטרופליים. יש לנו סולם

עדיפויות מוזר באמצעי התקשורת, ולדאבוני גם בדיוני הכנסת השונים. אוכלוסיה של

כמיליון ו-200 אלף איש עוסקת יום-יום בשנה בחינוך. אנחנו הרי בעד שוויון, ולא

, יעלה על דעתנו, שילדים בני שנתיים, 5 או 18, הם פחות שווים מאנשים בני 40 או 50,

זאת אומרת שאם רוב האוכלוסיה הזאת הם קטינים, הם עדיין שליש של המדינה, או יותר

משליש. אבל אם ניקח את לוח הדיונים בכנסת, כל עתון או כל מהדורת חדשות, כולל

מהדורות החדשות המצויינת של הטלוויזיה הלימודית, שליש מהאוכלוסיה הישראלית

ועיסוקם בחינוך לא מגיעים לידיעת הציבור באמצעי התקשורת, ואינם עולים על שולחן

הדיונים, של הכנסת האמורה לקבוע, מבחינת המדיניות שלה, בדברים קובעים ביותר.

אחד מהדברים הללו הם הדברים שהעלה דייר מרכוס. משמע, הפער הגדול והגדל בין

תרבות בית-הספר לתרבות הלומדים בבית-הספר, שהוא קטסטרופלי. מקובל עלינו

שבית-הספר איננו תמיד אמצעי חינוכי או לפחות אמצעי לימודי, אבל הוא אולי כן

אמצעי חינוכי. גם אם כוחו בחינוך מתחרה עם המשפחה ועם הטלוויזיה, הוא בכל-זאת



אמצעי חינוכי. הרי לא ייתכן שכל-כך הרבה מורים ילכו יום-יום לעבודה ויראו שחט

מלמדים במקום שאין לו ולא כלום עם תרבות הילדים שלומדים בו. זה גם לא ייתכן . ,

שאנחנו נגביר את התיסכול הגדל והולך בקרב מורים היודעים את חוסר האונים שלהם.

לעומת הטלוויזיה המתעצמת והולכת, בית-הספר נחלש והולך.

אחת הסיבות העיקריות להיחלשות בית-הספר ולהתעצמות הטלוויזיה היא הפער הזה,

חוסר המגע בין שתי התרבויות. זה לא דבר שולי. ואילו זה לא נגע באותו שלישי;

מקופח של האוכלוסיה, אין לי כל ספק שזה היה על שולחן הכנסת, כי זה עניינו של כל

אחד. לכן, בקשתי מחברי הכנסת הנוכחים ומאלה שישמעו על הדיון הזה היא: אנא, העלו

באיזה שהוא מקום בכנסת את ההצעה לדון בענייני חינוך. אם לא בשליש מישיבות

הכנסת, לפחות באחוז סביר, העלו נא את הנושא של הפער הגדל והולך והמסוכן מאד הן

לבית-הספר, הן לחינוך, ובעיקר לנוער המתחנך שם.

לגבי ההתמודדות עם הפער הזה. אחת הסכנות בדיון שאנחנו מנהלים עכשיו

ובתהליך שאני מקווה שיתחיל, היא שטלוויזיה באמת תיהפך למקצוע. מכיוון שדווקא על

בסיס הדברים שד"ר מרכוס אמר, הטלוויזיה איננה מקצוע כמו קולנוע או כמו ספרות.

הטלוויזיה היא ככר העיר, היא הכפר העולמי, התחליף למשפחה, היא השיחה שאנחנו

מנהלים על כל הנושאים. לא ייתכן שיהפכו את המכשיר שעוסק בכל הנושאים, לנושא.

זאת סכנה. מזה נובעת המסקנה שלי שטלוויזיה איננה צריכה להיות מקצוע בבית-הספר,

אלא צריכה להיות מקצוע למורים בבית-הספר. אנחנו צריכים למצוא דרך איך ישתמשו

בכל . המקצועות בטלוויזיה. כלומר, איך יסגרו את הפער לא באיזה שהוא גשר צר אחד

בין נקודה ששמה טלוויזיה לבין נקודה ששמה חינוך, אלא איך לבנות הרבה מאד גשרים

מכל, מיני מקצועות, אל כל מיני דברים שיש בטלוויזיה. חלק מהטלוויזיה מראה

פונקציה של עתון, חלק מהטלוויזירו מראה פונקציה של ספרות, חלק אחר - יעוץ משפחתי

או פסיכולוגי, ולא ייתכן שכל הדברים האלה יהיו שייכים למקצוע אחד. הם לא שייכים

למקצוע אחד.

אחת השאלות שמסקרנת אותי, ונדמה לי שהיתה צריכה לסקרן גם את חברי הכנסת

היא, איך זה שמפקירים את השוק הגדול ביותר לבידור בארץ, שוק הקסטות, וסוחרים

בפורנוגרפיה של אלימות או של מין? איך זה שמשאירים את השדה ריק רק להם, ורק להם

יש ספריות? אתה נכנס לספריה עירונית חינוכית, ספריה של בית-ספר או של

אוניברסיטה ואינך יכול לקבל קסטה. הסרטים הטובים ביותר בעולם נמצאים על קסטות,

אבל בלי תרגום עברי. כלומר, הן לא בשבילנו.

בקורסים שלי של השתלמות מורים לחינוך לצפיה באוניברסיטת תל-אביב אינני יכול

להביא אף סרט טוב אחד, כי אין לו תרגום. במקרה יש כמה גניבות מהטלוויזיה, אז

אני יכול להביא סרטים, אבל באופן רשמי אין לי מאין לקחת.

דברת על הסטטיסטיקות ביחס למספר שעות הצפיה. ביפאן הגיעו ל-8 ובארצות-הברית

נמצאים בסביבות 6. זה לא לוקח בחשבון את בני הטובים בארץ, שהם הרבה, וזה לא

כולל את העשירים, כי בני טובים יש היום בכל הרבדים החברתיים. כלומר, אנשים שיש

להם וידאו בבית ושמבלים בממוצע בין שעה לשלוש שעות ביום בסרטי וידאו. אתה דברת

על מכנה משותף נמוך, ויש גם מכנה משותף מרתף, שהוא מקום הבילוי של כל אלה שיש

להם יוזמה.

מה עושה מערכת החינוך? - אנחנו, בתי-הספר, הספריות הלאומיות, הספריות

האוניברסיטאיות והעירוניות? אנחנו אומרים שזה לא נוגע לנו, אנחנו לא עוסקים

כדברים, מלוכלכים ולא עוסקים בווידאו. החטא שחטא בן-גוריון לתרבות הישראלית

בדחיית הטלוויזיה במשך 15 או 20 שנה, אותו חטא אנחנו חוטאים היום בהחרמת

הווידאו. אנחנו אחת האדצות שיש להן שיא במספר מכשירי טלוויזיה במדינה.

ד' למיש;

אנחנו במקום ראשון.

יי מלכין; .י .,,

התחרינו עם אנגליה ועם אמריקה. אבל - א. לא בעברית; ב. לא באיכות. אם זח



לא איכותי ולא בעברית-מותר. אם זה עברית ואיכותי - אסור.

לא מדובר כאן על תקציבים, מפני שאם בתי-הספר יכניסו את זה, זה יכול להיות

בשבילם מקור הכנסה, אפילו אם הם יקחו את המחיר הסביר ביותר עבור השאלת קסטה. זו

הצעה מעשית אהת שהייתי מאד מבקש שאהד מהברי הכנסת ישאל את משרד החינוך מדוע זה

לא קורה.

השאלה השניה, לדעתי, לעצם התיאוריה של החינוך. אחרי 35 שנות הוראה הגעתי

למסקנה שאי-אפשר להורות, אפשר לגרום למישהו שילמד; אי-אפשר לחנך, אפשר לגרום

למישהו שיתחנך. זה בערך כל מה שאנחנו מסוגלים לעשות. אם אנחנו טובים מאד,

אנחנו נגרום לאלפי תלמידים שיכנסו לפעולה שקוראים לה התחנכות או לימוד.

אחת הדברים שהזנחנו, בכל מיני תחומים בארץ, הוא התחום של הפעלת התלמיד.

לפעמים באמצעים פרימיטיביים מאד, שעדיין נהוגים במערב, כמו למשל יומני קריאה.

כי רובעייה היא לא ירידת הקריאה, אלא אינטנסיביות ואכסטנסיביות. זאת אומרת, ברגע

שאתה מגיע לקריאה אכסטנסיבית, אתה קורא ושוכח. הערך, האימפקט שיש להומר הנקרא,

יורד. ברגע שאתה חייב לכתוב יומן קריאה, אתה חייב לבוא לבית-הספר עם משהו שעבדת

עליו, ולפחות לגבי %1 של הילדים יומן הקריאה הופך מפעולה פאסיבית לפעולה

אקטיבית.

הוא הדין בצפיה. אילו היינו מנהלים יומני צפיה, היינו גורמים למשהו בכל

מיני מקצועות. למשל, חדשות "ערב חדש" בשעה 5, שחלק גדול מאד מהילדים יכולים

לראות. אפשר להשתמש בזה כחלק מיומן צפיה ולומר שלמחרת בבוקר ידונו בבית-הספר מה

היה אתמול בטלוויזיה. כלומר, במקום להפוך את שעת המחנך למעין צי ופר שנותנים

אותה אחת לשבוע בבתי-הספר, לתת אותה יום-יום בכל מיני מקצועות, כאשר הטלוויזיה

היא לא מקצוע, אבל כל מקצוע משתמש בטלוויזיה. אם בשעור הסטוריה, מתימטיקה או

גיאוגרפיה ישתמשו בשידורים שקיימים, בנוסף לשידורי הטלוויזיה הלימודית, אז תהיה

לנו אפשרות להפעיל את התלמיד על-ידי יומן צפיה. אם יבואו 10 תלמידים מכתה של 40

ענו יומני צפיה לגבי תוכנית שראו אתמול, יכול להיות בכתה דיון מאד פורה, וממילא

הצפיה הפאסיבית הופכת אקטיבית.

זה ניתן להיעשות על-ידי כמה קורסי השתלמות לכל המורים. אפשר לעשות את זה

בתוך כל בית-ספר ללא כל קושי.

זה מחזיר אותי לעניין הספריות. אנחנו ראינו כמה סדרות מצויינות, שטלוויזיה

כתחנת שידור צריכה להסתפק בשידור שלהן פעם אחת. לא יבקשו מהטלוויזיה הלימודית

או מהטלוויזיה הכללית לשדר את תולדות האמנות בכל שנה. הסדרה שודרה פעם אחת

וייתכן שבעוד 10 שנים היא שוב תשודר. אבל אין כל סיבה שהסדרה הזאת לא תימצא

בספריה של בית-הספר ובמרכזים פדגוגיים רשמיים, ושהמורה לאמנות יהיה מודע לזה

שהוא יוכל להשתמש בו. שגם התלמיד יהיה מודע לזה, וזאת לא בעייה שהתלמיד יגש,

יהיה לו המכשיר, והוא יוכל להסתכל בתוכנית.

אם נפנה לספריות לא רק לגבי מה שאמרתי בהתחלה על סרטים טובים, ונתחיל

להשפיע על אופני הצפיה גם למטרות לימודיות, כבר נוכל לקדם את העניין.

לבסוף, ברצוני לחזור לנושא שהיה מאד מקובל השנה, אבל מבחינה יישומית קשה

לנו ליישם אותו, והוא העניין של יהודיות פעילה ודמוקרטיות פעילה, ולדעתי ערביות

פעילה, שהם הנושאים שצריכים לעניין אותנו ביותר מבחינה חינוכית. אנחנו חיים

באזור שבו הטלוויזיה מדברת בערבית יותר מאשר בעברית, ויש לנו אוכלוסיה גדולה מאד

שקולטת שידורי טלוויזיה בערבית. אם אנחנו מדברים על צפיה, אנחנו חייבים לזכור

שמדובר לא רק על תוכניות בעברית. אני חייב להודות שאני אישית למדתי יותר על

הבעיות החברתיות של מצרים מצפיה בימי ששי במשך שבועות רבים בסרטים נמוכים כמעט

כמו בהוליווד. הממוצע ההוליוודי הוא בערך כמו ממוצע מצרי מבחינת הערך האמנותי

של היצירה, אבל מבחינת ההתמקדות בבעיות חברתיות כמעט כל אחד מתוך 3 או 4 סרטים

מצריים מתמקד בבעיות חברתיות. עד כדי כך שהממשלה היתה צריכה לאסור במאי ושחקן

מפני שהם עשו סרט על עורכי-דין, או על רופאים. זה אחד מן הגשרים המשותפים.



לגבי קהל יהודי וקהל ערני, אין כל ספק שזה נושא שאפשר להשתמש בו באמצעות

יומני צפיה. אבל יותר מזה, יהודיות פעילה וערביות פעילה, ודמוקרטיות פעילה, זה

הנושא החינוכי המרכזי שלנו היום, בעיקר אם רואים את שטחי החפיפה ביניהם, לא את

שטחי הניכור ביניהם; כי זה לא עומד בסתירה להיות יהודי מלא ולהיות ערבי מלא. אלה

שני עמים שיש להם שתי תרבויות.

הטלוויזיה מספקת לנו הרבה מאד חומרים מבוזבזים בהקשר דחה של אינטנסיבי

ואכטטנסיבי. דעתי היא שהפעילות העיקרית של משרד החינוך בטווח הקצר היא להגדיר

לעצמו יעד - להחזיר את הדברים הטובים בכל התחומים: קולנוע, לימוד, מידע וכו' .

לתוך בית-הספר - א. באמצעות ספריות-קסטות בכל התחומים, ובתרגום עברי; ב. באמצעות

קורסים לתקשורת המונים שיינתנו לכלל המורים על-מנת שכלל המורים ישתמשו בהם ולא

מקצוע מסויים; ג. על-ידי הכנסה מהדש של אמצעי הפעלה, ולו גם פרימיטיביים כמו

יומני קריאה ויומני צפיה, על-מנת לעבוד עם החומר שנקלט ממילא ועל-מנת להפוך

לפחות חלק מהצופים הפאסיביים לצופים אקטיביים.

יש לי הרגשה קשה של תיסכול, שאנחנו פה משוכנעים ומשוכנעים. כי אני שומעת

את עמדות הקולגות שלי ואני נוטה להסכים עם רוב הדבדים שנאמרים, ויש לי הרגשה

שאנחנו באמת מדברים אל עצמנו.

היו"ר נ' רז;

אני מודה ששמעתי היום הרבה מאד דברים חדשים. זאת לא ישיבה של הסקציה

המקצועית שלכם בלבד.

אגב, אני מאד סקרנית לדעת מה הם צנורות העברת המידע מכאן הלאה.

גם יעקב וגם תמר העלו הרבה נקודות שאני רוצה להתייחס אליהן, ואנסה להסביר

את עצמי. אני עובדת בשטח בפועל עם מורים בעיקר. כבר 3 שנים עוברים תחת ידי, או

מהצפון, מהמרכז ומהתנועה הקיבוצית, והופתעתי לטובה לראות

כמה שהם מבקשים לעזור להם. הם אומרים: תנו לנו חומר, תגידו לנו מה לעשות.

כלומר, כבר עברנו את השלב של האמירה שאנשים לא מודעים, זה חדש, הם לא יודעים.

זה לא כך. אנחנו נמצאים עכשיו בשלב שיש ביקוש מהשדה, והמורים שעובדים עם

התלמידים באים ומבקשים את העזרה. אנחנו יודעים שיש בעייה וצריך להתמודד אתה.

בקורס אצלנו היו 150 בקשות ל-30 מקומות.

די למיש;

אני עובדת עם קורסים לספרנים גם באוניברסיטת חיפה וגם ב"אורנים". הנושא ש;

ספריות וידאו, ובכלל וידאו ותפיסה של הספריה כמקור לשימור מידע, לא רק מידע

בדפוס המסורתי אלא מידע בכל הצורות הקיימות היום, ההתעוררות עצומה, ואנשים

שהולכים לעבוד בספריות מבקשים עזרה בתחום הזה. גם אני, כמו יעקב, מאד מתוסכלת

מחוסר הגישה שלי כמורה לחומר טוב. גם אני "גונבת", אבל אין לי במה. אני מקליטה

ממקומות אחרים, ומהטלוויזיה, ועל-ידי זה אני מלמדת, כי אין לי דדך אחרת.

אני באופן אישי מרגישה שהצורך הוא עז וקיים. אני חושבת שהעיתוי שלנו היום

הוא עיתוי של כמעט ואיתרנו את הרכבת, אבל עוד לא איחרנו, אם ניקח בחשבון את

התמורות שיבואו בקרוב, של הערוץ השני, פרסומות וכיוצא באלה דברים שיביאו

לשינויים בתוכן, וההתפשטות של הו וידאו ומערכות הכבלים, שבקיבוצים כבר קיימים.

אגב, בקיבוצים יש התעוררות ומודעות מאד גדולה לנושא הזה, והבעייה שם לא פחות

חזקה מאשר בעיר.



אני חושבת שאנחנו לא צריכים להיבהל מהתחושה שאנחנו צריכים לגייס מוחות,

להוציא תוכניות לימודים וכוי. יש הרבה מאד חומר קיים מתוכניות לימוד באנגליה

ובאמריקה.

א' מרכוס;

יש לי דוגמאות גם מאמריקה וגם מאנגליה של ספרי לימוד שעוסקים בנושא הזה.

די למיש;

יש הרבה מאד חומר. אם רק יתנו את ה ,o.K-יש מאין לקחת, אנחנו -לא צריכים

להתחיל מבראשית.

עוד נקודת אזהרה. לא מזמן הייתי בכנס מקצועי בגרמניה בנושא תקשורת, וספרו

לנו על תמורות שקורות אצלם. החופש של הטלוויזיה הוא עצום בנושא הווידאו, ואלה

דברים שעלולים להגיע אלינו, כמו כל דבר אחר. אצל בני הנוער הגרמני יש היום

תופעה חדשה של צפיה בו וידאו בסתר בסרטי אימה, סרטי טרור, שהם בנוסח סרטי מוסיקת

פופ, והרעיון המרכזי שלהם הוא מהי עוצמת הטרור שאני מסוגל לסבול ומהי מידת הסבל

שאני מסוגל לעמוד בו. יושבת חבורת נוער ורואה דברים כמו מוח ומעיים הנשפכים

החוצה, והם כאילו בוחנים את עצמם עד כמה אני מסוגל לשבת ולראות לפני שאני מתעלף,

מקיא או בורח. החומר הזה קיים, וכמו שהוא מגיע למקומות אחרים באירופה אני מניחה

שהוא יגיע גם אלינו, אם לא נעשה משהו.

נקודה אחרונה היא השפעת הטלוויזיה על החשיבה. בכלל, כלי הלמידה. אנחנו

מדברים היום על ילדים בבתי-ספר, שהלמידה מבחינת כישורי למידה מסורתיים שהיינו

מורגלים אליהם הם לא מתאימים. יש דרכים אחרות ללמוד והילדים שלנו התרגלו, בין

השאר, ללמוד בצורה ויזואלית. זה עוד תחום שדורש התייחסות.

מי פלד;

ממה ששמענו מתקבלת תמונה של מידה גדולה של רגישות בשני מישורים; במערכת

הרשמית, משרד החינוך איננו ער ואיננו מודע לגורם החדש הזה שמעסיק את החברה, אבל

לא חודר לתודעתו של הרשויות. ואדישות ממין אחר, שבית-הספר נוטה להיות אדיש למה

שמתרחש מחוץ לכתליו. האם מישהו יכול לנסות להסביר מה הסיבה לזה? אנשים אינם

אינטליגנטים מספיק, או יש דעות קדומות נגד?

די למיש;

לגבי בית-הספר, התחושה שלי היא - ואני חושבת שאנשי הטלוויזיה הלימודית

מודעים לזה הרבה יותר מרובנו - שיש פחד מהטלוויזיה. יש עדיין תפיסה של אנשי

חינוך שהטלוויזיה מתחרה אתם, ואולי רואים אותה כעויין. יש תפיסות רבות לגבי

בית-הספר כמקום די שמרני שנבהל משינוי ושומר על הסטטוס-קוו.

יי מלכיו;

אחד ההסברים לשמרנות בית-הספר הוא שמורים מלמדים מה שהם למדו אצל מורים

שלמדו אצל מורים. לכו אפשר ללמד על ימי הביניים ביום שסאדאת בא הנה, כי זה מה

שלימדו מורי המורים שלהם.

ת' גורדו ן;

המורים עצמם מודים שהם לא הוכשרו מספיק כדי להתמודד עם עידן הטלוויזיה.

אני יודע בדיוק כמו הילד שאותו אני מלמד.

המורים חוששים שהילדים יודעים יותד מהם. הצעידים שרואים את "תהילה" מבינים

ב"תהילה" דברים שאני לא מבינה, כי אני בבר עברתי את הגיל הזה. לבן לי הדברים

האלה לא נוגעים, ואצלם הם בוערים. לבן למורה יש תחושה שאלה נושאים שהצעירים

יודעים יותר טוב ממני, ובזה אני לא נוגע. גם בטלוויזיה, להרבה מורים יש תחושה

שזה דבר טבנולוגי, שהוא צריך להבין במצלמה, בזוויות, בתאורה ובו', ואני בקושי

יודע ללחוץ על הבפתור של הוויאו. הם נבהלים מזה, בי הם מסתבלים על הטלוויזיה

בטכנולוגיה ולא בתכנים.

חי תדהר;

זאת לא רק בעייה של פחד מורים, אלא גם בעייה של היערבות והצטיידות, בי בלי

במה מבשירי וידאו בבית-הספר, וגמישות מסויימת במערבת הלימודים, אי-אפשר לנהל את

כל הדברים היפים שעליהם אנחנו שומעים כאן.

היו"ר נ' רז;

השאלה היא על-חשבון מה זה יבוא.

לי לורברבוים;

קודם-בל אני רוצה לברך את דייר מרכוס שדחף בל הזמן לקיים את הדיון הזה, וגם

את יו"ר הוועדה שקבל את ההצעה הזאת. אני חושב שאנחנו עוסקים בנושא שהמוסדות שלו

לא הגיעה במידה מספקת לאותם אנשים שצריכים לטפל בנושא.

לטלוויזיה יש השפעה. אינני רוצה להבנס למחקרים במה, איזה ואיר ובל מה

שקשור בכך. אנחנו חיים את הדבר הזה. צריך, במידה מסויימת, לצאת מתוך המערבת

ולהסתכל בפרספקטיבה מסויימת כדי להבין את העניין. דייר מרבוס נתן באופן די פלסטי

את התיאורים האלה.

אני רציתי להתמקד על הקשר שבין ההתפתחות של אמצעי הקומוניקציה על השינויים

שצריכים לקרות במערכות חברתיות שונות, מפני שיש באן איזו שהיא מערבת של מגעים

אינטנסיביים בין מערבת תקשורת לבין המערכות החברתיות שמתפקדות, אם זה מערבת

החינוך, אם זה המערכת הפוליטית, הכלכלית וכוי.

במדינת ישראל אנחנו למעשה נמצאים בשלב מסויים במפגש שבין אמצעי הקומוניקציה

לבין המערכות הללו. אנחנו אולי נמצאים במצב הפרימיטיבי שיבול להיות. אם אני

משווה את התפתחותה של מדינת ישראל בתחומי המחקר בחקלאות, או בתחום הרפואה,

מחשבים או פיתוח נשק, הרי שם יש מערבת מאד מפותחת שאנחנו יבולים להצביע על איזה

שהם הישגים בינלאומיים. כשאנחנו מגיעים לנושא התקשורת אנחנו למעשה במצב הבי

מפגר, והסבנה שאורבת לנו בעניין הזה היא הרבה מעבר לסבנה הבטחונית, מפני שבאן

מדובר על התחום התרבותי-רוחני של מדינת ישראל. מדובר על אותה מוטיבציה שצריבה

להניע את גלגלי החברה, את הגלגל רובטחוני, הבלבלי, ואת בל הגלגלים האחרים,

ובנקודת המוצא הזאת יש, לפי דעתי, בעייה חמורה מאד.

מודעות המורים הוא רק סיגמנט אחד מתוך בל המערכות שקיימות, ואני חושב

שבנושא הזה אסור לומר שרק מערכת החינוך תוכל לפתור את הבעייה. מערבת החינוך,

בנושא הזה, היא רק חוליה אחת בתוך המערבות האחרות. קודם-בל, בגלל סיבות

פוליטיות אלה או אחרות, יש ערוץ אחד בטלוויזיה במדינת ישראל. 3.5 מיליון יהודים

צריבים להפיק תובניות מקוריות ישראליות-ערביות בדי לשמר בצורה דינאמית את התרבות

הישראלית בפי שצריך לשמר אותה. אתה יבול לומר היום שברי לשמור על השפה העברית

ועל התרבות העברית במדינת ישראל, אחד האמצעים הגדולים והחזקים הם אמצעי התקשורת.



במקום כל העניין הזה יש ערוץ אחד. כמות התוכניות המקוריות הוא קטן.

הטלוויזיה ההינוכית הישראלית מנסה לעמוד על כך ש-80% מהתוכניות שלה יהיו

מקוריות, וזה לא קל. אבל מה התוצאה? אנחנו נמצאים בראשית הדרן של אמצעי תקשורת

ההמוניים והעניין עומד להתפוצץ. הוא עומד להתפוצץ מפני שתהיה טלוויזיה בכבלים,

החגיגה של הווידאו, אפשר יהיה לקלוט את הלוויינים ואפשר יהיה לקלוט את מדינות

ערב. הלוויין הערבי יהיה בעל עוצמה אדירה שישדר לכל המרחב הערבי, ואנחנו,

עם ישראל, משתמשים ברובה כשכולם משתמשים בתותחים אדירים, בפצצות אטום תקשורתית.

אנחנו נותנים לדברים האלה ללכת, אבל זה לא המקום ולא הזמן להכנס לזה.

מה תהיה השליטה של כל המערכות על התכנים שאנשים יצפו בהם? יש היום אפשרות

לשים גדרות באמצעי קומוניקציה? אתה יכול לחסום מישהו? אין חסימה, הכל פתוח עד

הסוף. אז איך נאבקים עם המציאות הזאת? איך אנחנו שומרים על השפה ועל התרבות

שלנו כדי שבכל-זאת נתקיים איך שהוא באזור הזה 3.5 מיליון יהודים? זאת הבעייה,

ואני חושב שבפרספקטיבה הזאת צריך להסתכל על הדברים ולנסות לתת תשובות במערכות

שונות, בהחלטות מאד רציניות לגבי כל המערכת.

אנחנו ממשיכים ללמד, כפי שאתם מתארים את זה, בצורה שגרתית בתוך בתי-הספר,

אבל החגיגה האמיתית היא בחוץ. למעשה המוסד החינוכי תמיד היה מקום סינתטי כזה

שקשה היה לו להתמודד עם הסביבה, אבל בשעה שכל השינויים החברתיים היו מאד איטיים,

הדבר הזה היה יכול להתקיים ואפשר היה לומר: אני עדיין שומר על התהליכים ועדיין

מפקח עליהם, אבל האיזון השתנה בצורה מאד רצינית, והשאלה היא איך מתמודדים עם

חוסר האיזון הזה, עם חוסר השליטה על המערכות האלה.

הייתי אומר דבר יותר חמור. אמצעי התקשורת מביאים לדבר שהוא אולי החמור

ביותר, והוא קהות הושים. זאת אומרת, העובדה שבבוקר אני עובר לסדר-היום על איזו

שהיא טראומה חברתית שהיתה אתמול, פירושו של דבר שהאינפורמציה נקלטה, עברנו

לסדר-היום ואפשר לחיות עם הזוועה הזאת. עכשיו צריכה להיות זוועה יותר גדולה כדי

להניע את החושים. שמענו כאן שבגרמניה מתחילים להניע את הזוועות האלה כדי לדוביא

לידי רגישות-יתר של הזזה של מישהו. הסכנות האלה הן אדירות והאדישות חוגגת.

הבעייה היא הרבה יותר רצינית ועמוקה. אני חושב שבעניין הזה אנחנו נמצאים

בשלב של פער אדיר בין מה שעומר לקרות בזמן הקרוב לבין המצב שבו אנחנו נמצאים

היום. צריך להביא את הנושא לדיון הרבה יותר עקרוני לאותם גורמים פוליטיים

שצריכים להיות ערים לעניינים הללו, מפני שזה מצריך איזו שהיא מדיניות גלובאלית

יותר רחבה, שמערכת החינוך היא הלק ממנה. לדוגמא, אני ראיתי הצעת חוק של

חבר-הכנסת מאיר שטרית לגבי טלוויזיה בכבלים. הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה ואני

מוצא שם שכל רשות מקומית תוכל להפעיל טלוויזיה בכבלים. היום אפשר להגיע ל-32

ערוצים בכבלים. בארצות-הברית קיימים כבר 125 ערוצים. קורה שם דבר מעניין,

שהציבור לא מסתפק ב-125 ערוצים, אלא עבר לתהליך שבו הוא אומר: אני רוצה להקים לי

ספריה שלי בבית כדי שתהיה לי שליטה על האינפורמציה. יש התפכחות, שמרוב הזוועות

שרואים רוצים לשמור על ספריה שתכלול תוכניות בעלות רמה.

אני נבהלתי כשראיתי את הצעת החוק ומיד שלחתי מכתב ליו"ר ועדת הכלכלה,

חבר-הכנסת שפייזר ואמרתי לו שאני רואה בעניין הזה סכנה גדולה. אם לא תהיינה

מערכות ציבוריות מפקחות ומכוונות את הדבר הזה, מי יהיה ערב לך שכל אחד לא יכניס

שם את אותם דברים במימון עצמי לשם עשיית רווחים? במלים אחרות, אנחנו מדברים על

איכות החיים התרבותית-רוחנית של המדינה. זאת רובעי יה, והיא לא רק בעייה של משרד

החינוך.

יש לי, כמובן, הצעות קונקרטיות בקשר לעניין הזה, וזה לא פשוט. לגבי מערכת

החינוך למשל, מה קורה בעולם הגדול בנושא הזה? אנחנו במערכת החינוך, מאז ומתמיד,

לא החדרנו שום תוכנית לימודים מבלי להכשיר את המורים. בשנה שעברה הכשרנו 1,500

מורים. מסתבר שכשאתה יושב עם מורה ומראה לו תוכנית, אתה צריך ללמד אותו איך

להסתכל על התוכנית ומה להפיק ממנה. פתאום הוא מגלה שעשינו סדרה "ארץ מולדת"

ותוכנית על ירושלים, והוא יכול להפעיל את התלמידים בפרוייקטים כשהתוכנית הזאת

מביאה לו את הצד הריאלי חי של כל הסיטואציה הזאת, ששום מדיום לא יוכל לעשות את

זה. אבל הוא צריך "לקרוא" את המדיום הזה.



מתוך הנסיון שלנו אני חושב שהמורים לא מודעים לכך. הם מפחדים, לא יודעים

איר לטפל בנושא. חייתי אומר שיש בורות בנושא של וידאו, ומערכת חח ינון צריכה

לנסות לפרוץ את זה. הדוגמא שמתפתחת בכל העולם, ולפי דעתי זה דבר מאד חשוב, היא

שבתי-ספר קונים מכשירי טלוויזיה, מצלמות עם,וידאו, והופכים את המדחום הזה כאמצעי

להבנת המדיום, להפקה, למחשבות של עריכה, של עדיפות וכל מה שקשור בכך, וזה לא

בשמים, צריך פשוט להכניס את זה. צריך להכין תוכנית-אב בנושא הזה למערכת החינוך

ולתת לו עדיפות, מפני שמדובר על נושא ערכי-רוחני של המדינה.

אנחנו חשבנו, למשל, שאחד הדברים שאנחנו צריכים לטפל בהם הוא הכנת סדרה .

קבועה של הבנת המדיום. פירושו של דבר, תוכנית יומית קבועה שתנתח את החדשות

מבחינה תקשורתית ולהציע כתבה בצורה הפרכה, איך זה היה משפיע אם היו אומרים כך

וכוי. התחלנו לאסוף חומר בנושא הזה כדי לטפל בו במישור לאומי יותר, ואז גם

להעלות את המודעות של כל פרט ופרט וגם את המערכת. זו תשובה שאנחנו מנסים לתת.

זה לא קל, יש בעיות פוליטיות, את מי אתה לוקח ואיר הוא נותן את האינטרפרטציה.

אתה מתחיל לגעת בכל מיני דברים עדינים, אבל אי-אפשר לא לטפל בנושא הזה.

יש אפשרויות שונות, ואני קורא ליושב-ראש ועדת החינור והתרבות של הכנסת

ומבקש ממנו שיעלה את הנושא הזה בפורום המתאים, מפני שאנחנו עוסקים באחד הנושאים

הרגישים והפרובלמטיים ביותר.

ר' פרנקל;

אני רוצה להבהיר איר אני רואה את חלוקת האחריות באוכלוסיה לבעיות שהתעוררו

כאן. אני מעורבת היום, כאיש חינור, בכתיבת תוכנית שנקראת "חינור להתמודדות עם

תקשורת המונים", והראיות ששמשו לי נקודת מוצא ושהטרידו אותי היו לא העדר הצריכה

של מקור ידע כמו הטלוויזיה, הראדיו או העתון, אלא העדר מקורות צריכה נוספים, כמו

בני-אדם, תופעות, אירועים וכוי. אני רוצה לומר שהקונבנציה המקובלת בבית-הספר -

אותי מעניין במיוחד בית-הספר היסודי, אבל אני בטוחה שזה נוגע גם לביה"ס

העל-יסודי - היא שאנחנו צורכים סוג מסויים של מקורות ידע שהוא בעיקרם ספרי

לימוד. ספרי הלימוד מכתיבים לנו את הקצב, את הבעיות, את התכנים, את דרר העבודה

וכיוצא בזה. אחד המפעלים שאנחנו מנסים בשנים האחרונות לממש הוא הוצאת ספרי

הלימוד מבתי-הספר היסודיים והחלפתם במקורות ידע אחרים, וזה דבר קשה מאד מאד

לביצוע.

אם אנחנו שואלים מדוע זה קשה, קודם-כל עומדת השאלה של נורמות מסויימות

שהשתלטו על בית-הספר, וכאן יש בעייה של משרד החינוך וסדרי עדיפויות שלו, מה הוא

רואה כהצלחה בהוראה ואם כיסיתי כך וכר ספרי לימוד. ברגע שהמסר הזה עובר למורים,

הט יחיו צמודים הלאה לאותם מקורות ידע, ולמה להם לטרוח ולהחליף אותם במקורות

אחרים?

הבעייה השניה היא מה מידת המחוייבות של המורים והמעורבות החברתית שלהם, כי

הנושא שאנחנו מעלים הוא נושא חברתי. לדעתי ב-35 השנים האחרונות המורים היו

מנוטרלים. הם לא היו מנהיגים, שליחים של החברה, ולא ניתנה להם לגיטימציה להפור

את בית-הספר למקום שבו נדונות בעיות החברה ישבו מתמודדים יום-יום עם השאלות

האלה. בית-הספר הפר למקום שבו צריר ללמד מהר, לקרוא וחשבון, לקרוא וחשבון.

באמצעות המבחנים שנעשים תדירות בשני התחומים האלה הבהירו היטב למורים מה הדרישות

הנדרשות מהם ובאמצעות לפחות 20 או 25 שנים ראשונות של רומדינה, העבירו מסר של לא

פוליטיקה בביה"ס, לא טיפול בבעיות אקטואליות במובן הזה של זהירות מכאן וזהירות

משם ולא הבעת עמדות. ניטרלו את בית-הספר.

אי-אפשר להכניס את השינוי שאנחנו מדברים עליו אם לא נטפל בבעיות היסודיות

שאני מעלה כאן. צריכה של טלוויזיה, ראדיו, עתון, ואולי יהיו עוד מקורות אחרים.

דרר אגב, יש אדישות גם לנוף המשתנה בסביבתר, בגלל חוסר הרגל לצורוך את העולם

שסביבי, בגלל חוסר הרגישות שלי לנוף המשתנה מסביבי; לא בגלל שיש לי עודף גרויים,

אלא בגלל שאני לא מתחנר להתייחס לשינויים שמסביבי, לחשוב עליהם ולשאול את עצמי

מה משמעותם. אני יכולה להראות לר מאות ואלפי מורים שלא היתה להם שום התייחסות

לעובדות של שינויים בנוף הקרוב ביותר אליהם.



כך אפשר לראות טלוויזיה ולא לראות דבר. יש לטפל בצריכה ברמה של גישה

מקצועית, שעורים מיוחדים לתקשורת, להתמחות בתקשורת וכו'. זה לא סותר אחד את

השני, אבל יש להכשיר כל מורה באשר הוא שיהיה צרכן של אמצעי התקשורת ההמוניים

ושהוא ידע להשתמש באמצעי התקשורת ההמוניים כמקורות ידע בכתה שלו, ושהוא ידע

להפוך אותם לאמצעים חינוכיים. שזה יכלול אז את היכולת של הילדים בכל רמות ההבנה,

איר נעשתה הסלקציה בתקשורת, איזה צרכים זה מספק לי, איך אני יכול להתמודד עם

הנסיון לפתות אותי, וכיוצא בזה.

יי יונאי;

לו היה יושב כאן בצד אדם ושומע את הדיון, היה שואל שאלה: מי הם אותם 80,000

מורים במדינת ישראל שאף אחד מהחברים שדיבר לא פסח עליהם? הם אינם יודעים, אינם

מלמדים, אינם מתייחסים, וכוי. השאלה הרבה יותר מורכבת. אם בבוקר ילד בא לביה"ס

לאחר שקרה אירוע כלשהו, זה לא רק עניין של הטלוויזיה. הוא קורא עתון, שומע

דכרים, מאזין לראדיו וצופה גם בטלוויזיה. השאלה היא לא אם הוא בא בבוקר לביה"ס

והמורה איננו מתייחס למה שראו אתמול בחדשות. המצב הוא הרבה יותר קשה. אני

מסכים שבחלק גדול מבתי-הספר המורים אינם עוסקים באירועים היום-יומיים. אני גם

חושב שאי-אפשר כמעט להקיף את כל האירועים הקיימים.

אגב, הדוגמאות שהובאו כאן הן ברובן מהחינוך העל-יסודי- דייר מרכוס רוביא

דוגמאות מבתי-ספר על-יסודיים שהוא בדק.

אי מרכוס;

דוגמא אחת, של סאדאת.

י' יונאי;

אני מציע לבדוק האם אותה עוצמה קיימת גם בחינוך היסודי. אינני בטוח. גם

שם, לא כל מורה ולא בכל שעור מתייחסים לדברים בהיקף הרבה יותר גדול מאשר בחינוך

העל-יסודי.

שאלה שניה. מהי צריכת הזמן של ילד מרגע שהוא עוזב את בית-הספר עד שהוא

הולך לישון. לפי הערכתי, הזמן מתחלק ל-4 חלקים שצריך היה לבדוק אותם מבחינת

הזמן. אמרו שהילד צופה בטלוויזיה 3.20 שעות. בדרך-כלל הוא מאזין שעות מרובות

גם לראדיו.

היו"ר נ' רז;

את זה הוא עושה בו-זמנית.

י' יונאי;

יש עכשיו תופעה שלישית שגוזלת שעות רבות מזמנם של תלמידים לא מעטים, והיא

השמוש במחשב הביתי. במלים אחרות, דובעייה שאנחנו עומדים בפניה היא לא רק ר"בעייה

של הצפיה בטלוויזיה. אני חושב שצריך לראות את העניין הזה בצורה הרבה יותר מקפת,

כשאתה לוקח את כל המרכיבים ושואל איך אתה מחנך את הילד לצריכה מבוקרת של אותם

הגרויים שהוא מעוניין בהם.

האם אנחנו, המבוגרים, יודעים לצרוך טלוויזיה? הרוב מבין 80,000 המורים

שבמדינת ישראל הכשירו עצמם להוראה, או התנסו בהוראה עוד לפני שהטלוויזיה היתה

קיימת. רק חלקם הם יצירי השנים האחרונות והם ערוכים לאיזו שהיא דרך חשיבה, כמו

כולנו. השאלה היא אם אנחנו תוקפים רק את המורים על כך שהם אינם יודעים, או

שאנחנו צריכים לעשות מערכת חברתית כוללת ולשאול הורים, מיום שהם מולידים ילד, אם

הם יודעים לכוון אותו בבית לצריכה? יש כאן כל-כך הרבה מערכות שמטפלות היום

בציבור המבוגר. שמא גם אליהם צריך לפנות ולשאול; מה אתם עושים?



בבתי-הספר יש היום כמות גדולה מאד של אמצעי המחשת. בין היתר שמעתי את

תגובתו של דייר מרכוס, שנאמרה דרך אגב, שבמרכזים הפדגוגיים יש עשרות קלטות של

טלוויזיה. יש שאלה אחרת ועליה מישהו צריך לתת את הדעת, למה הטלוויזיה ואמצעי

התקשורת מבקשים כל-כך הרבה כסף כדי לקבל העתק? איש איננו יכול לעמוד בזה ולשלם

את הסכום הזה ולכן מעתיקים מה שמעתיקים והרמה יורדת. אני מציע לכם להכנס

למרכזים הפדגוגיים ותראו שם מטרים של חומר שמצליחים איר שהוא לקיים אותו. אותו

דבר בבתי-הספר.

ונקודה אחרונה, שהיא אולי בעייה מהותית. בית-הספר הוא גוף שמשתנה לאט .

וצריך לקבל את זה כעובדה. עד שיום אחד תבוא החברה ותאמר: אנחנו מוכנים בבית-ספר

שאיו בו ספרי לימוד.

אינני יודע מי מכם צפה אתמול בטלוויזיה בסרט אנגלי שסיפר על משפחה שלא שלחה

את ילדיה לבית-הספר. למה בצוות הזה לא עלתה השאלה הזאת?

אי מרכוס;

אני הקלטתי אותו ואני אדון עליו עם המורים בשבוע הבא.

יי יונאי;

אני מודיע לכם שכל בית-ספר במחוז שלי שירצה ללמד בלי ספרי לימוד, איש מאתנו

לא יאמר לו לא. השאלה היא איפה נקודת האיזון. מה בית-הספר יכול להרשות לעצמו

לעומת הדרישות המוצבות כלפי כולנו.

היו"ר נ' רז;

להספיק חומר. י

יי יונאי;

בדיוק. המורים ערים לנושא. יש היום הרבה מאד מורים שעוסקים בנושא התקשורת

ולא חסר חומר. יש אילוצים של זמן ושל מסגרות נוקשות שקשה להן להשתנות, ויש

אילוצים חברתיים. כל זה טעון באיזו שהיא צורה הסדרה כוללת.

אני חושב שצריך לפתוח את העניין הזה לדיון ציבורי ולומר לכולנו; יש לנו

כאן בעייה של התמודדות עם איכות חיים שמזרימה אלינו כמות עצומה של אינפורמציה,

כמות עצומה של גרויים. איך אנחנו שומרים את האיכות שלנו? איך אנחנו יודעים לשאול

מה קורה ואיך אנחנו יודעים להחליט. אנחנו יודעים שזו לא תופעה ישראלית בלבד,

אבל צריך לדון על כך.

אי סרטני;

אני חושבת שהדברים שיעקב העלה כאן, בשקט שלו הוא פתח את פצצת האטום. זאת

אומרת, היא הציג את הבעייה בצורה האמיתית ביותר. קודם-כל, לא צריך להיווצר מצב

כאילו משרד החינוך צריך להתגונן.

י' יונאי;

אני לא מתגונן.

א' סרטני;

נשמעה התגוננות מדבריך. הבעייה היא לא התגוננות, אלא להיפך. יש לנו בעייה

של השתנו ת מאד מאד איטית והיא לא מתחילה בכותלי בית-הספר, אלא במשרד, והיא איך

שהוא מתחברת עם מורים שקשה להם להשתנות. רובעייה של המערכת היא בעייה של מודעות,

ואני חושבת שהעניין הזה מאד מאד משמעותי ורציני שצריך להכנס לא רק לדיון מאד



רחב, צריו גנו למצוא את המומחים שיגישו את התפיסה ואת התוכנית שלהם בכדי ליצור

השתנות הרבה יותר מהירה. כי אם לא נעשה אותה אז איחרנו את הרכבת, החינוך יישאר

מאחור, עם כל ההשלכות שיש לזה על החברה. אין לנו שליטה על הדברים האלה, אנחנו

לא מכינים את הנוער לזה. הם גדלים לתוך מציאות שאיש לא עוזר להם לנווט בתוכה,

ואחר-כך אנחנו אומרים שהם לא יודעים מה הם רוצים מהחיים שלהם.

אני מציעה שיתקיים דיון, וצריך לשקול באיזו מסגרת, בהשתתפות עם יו"ר

המזכירות הפדגוגית, שזה ייכנס למודעות של יותר אנשים ולצאת עם מסקנות. המשרד

צריך לקבל קו של השתנות מהירה. צריך לעשות את זה מהר ולא בדרך המקובלת שוועדת

החינוך דנה בזה, הניחה מסקנות על שולחן הכנסת, ואולי יותר מאוחר השר יתייחס לזה.

זה שייך לתהליכים האיטיים. לפי דעתי צריך לעבוד בצורה לגמרי אחרת.

מי איתן;

מדברי תמר גורדון הבנתי שהיא באה בטרוניה אל המזכירות הפדגוגית, שמקצוע כמו

תקשורת, שהוא אחד הדברים הבולטים של תקופתנו, הוא לא מקצוע נלמד כמו כל מקצוע

אחר. האם יש התנגדות עקרונית לזה? למה לא ליטול יוזמה ולהיענות לאתגר?

היו"ר נ' רז;

אל מי אתה מפנה את השאלה?

מי איתן;

אל מנהל מחוז ירושלים.

י' יונאי;

אני יושב כאן כיושב-ראש ועדה שמטפלת בנושא הזה, ובהזדמנות אחרת אספר לחברי

הוועדה מה אנחנו עושים. ב. התוכנית בחינוך העל-יסודי היא תוכנית בחירה. לשאלה

למה בתי-ספר לא בוחרים בזה אין לי תשובה.

מי איתן;

אותי עניין דווקא בית-הספר היסודי. לדעתי, בית-הספר העל-יסודי זה כבר

מאוחר.

היו"ר מי גלזר-תעסה;

אנחנו נקדיש ישיבה נוספת כדי לדון בשאלה מה נעשה בעצם במערכת, שאליה נזמין

אנשים שרואים בדיון הזה את פריסת הבעייה ולא סיכום הבעייה. לישיבה הבאה נזמין

אנשים שאנחנו יודעים שהם עושים דברים ונשמע מהם מה קורה. נזמין גם את הנהלת

המזכירות הפדגוגית ואנשים נוספים שצריכים להשתתף בדיון בכדי שנוכל לקדם אותו.

גם אנשי הטלוויזיה הכללית והנהלת רשות השידור אינם פה, למרות שהוזמנו.

אי מרכוס;

אין ספק שהדיון דורש המשך. אני פניתי אל חבר-הכנסת רז בראשית השנה והסברתי

לו את הבעייה. היתה לי שיחה בעניין הזה עם השר לפני שנה וחצי ולפני שבועות

אחדים הוא הבטיח לי להכנס לתמונה, אבל בינתיים היו בעיות מאד כבדות. אני רוצה

לומר שלמרות פניותי בכתב ובעל-פה לא הצלחתי להתקבל על-ידי הוועדה שמטפלת בזה

במשרד החינוך, למרות שבעניין הזה אני ותיק המורים ומ-1974 אני מלמד את הנושא

לילדים. אמנם העברתי למשרד את החוברת אבל לא הצלחתי להביע את חוות דעתי בתוך

המשרד שלי כפי שהצלחתי בוועדת החינוך. אני מודה על בך, שלמרות דחיית הדיון הוא

התקיים כאן. אני מקווה גם שיישלח פרוטוקול למשתתפים בדיון הבא, כולל חברי כנסת

ואנשים מבחוץ.



בשל קוצר הזמן לא פרטתי את היריעה רחבה, ואני חושב שהתוספת של יעקב

לורברבוים היתה מאד חשובה. יצא עכשיו ספר של ניל פוסטמן, "... הילדות", שחוח

וגבי סלומון הוסיפו לו אחרית-דבר מאד חשובה, שעדיין הראו את מקומנו בפרופורציה

לתהליבים שקורים בעולם. הוא מספר בספר דברים נוראים. הפשיעה עד גיל 15

בארצות-הברית עלתה פי 11 אלף במשך 15 שנים, כשבקרב המבוגרים היא עלתה פי 2.5

באותן שנים, ואז אתם מבינים למה הקונגרס האמריקאי נזעק. אתה צודק שזה מתחיל

מגיל מאד נמוך, בגן הילדים. כבר בגיל גן קדם--חובה הילדים צופים המון בטלוויזיה,

והם גם קולטים מסרים, לא רק קולטים תמונות. בגיל 3 עד 5 ילדים יכולים לספר לו

פריטים מתוכנית כשאתה לא היית בבית.

אנחנו מאד באיחור, ואת החששות שהיו לך לגבי הקצב אני רק ביטאתי אישית בזה

שאני משתדל מאד להעלות את הנושא הזה ולא כל-כך מצליח.

הלגה דיברה על דמות העולם. אתן לבם דוגמא מנושא אחד, נושא האשה בחברה

הישראלית, שאותו בדקו קצת במקראות. בסרטי טלוויזיה שיש בהם עלילה והרפתקה,

שאותם רואים הילדים על פי רוב, על כל 7 גברים מופיעה אשה אחת. בסרטים הרומנטיים

מופייעה אשה על כל גבר. אין כאן הערכה לגבי מעמדה של האשה, מקומה והמקצועות

הראויים לה. כלומר, דמות העולם זה איך נראות עדות, מי עוזרת הבית, ואלה דברים

שקובעים אחר-כך התייחסות של ילדים לבני-אדם. גם שכשנותנים לפרופסור לדבר,

המרואיין בצד ונותנים לו המון; או לעתים לשר. וכשמראיינים בשוק בעניין אינפלציה

או גזירה חדשה, מפנים את המיקרופון אל האיש ומחזירים אותו לפני שאמר כן או לא,

גם זה מעביר התייחסות והשקפת עולם מסויימת.

תמר גורדון העלתה את העניין של התוכנית הייחודית לבגרות, ואני באמת חושב

שהגיע הזמן לתת לגיטימציה לפחות לקיים. אבל אותי מדאיג לא המעטים שילכו לבגרות

- ואני רוצה שיהיו כאלה כדי שיהיו לי בעתיד מורי-מורים - אלא מדאיגה אותי

התוכנית לעם בגן ובבית-הספר היסודי, או מה שיעקב מלכין אמר, הכשרת המורים לנצל

את הגורם ההזדמנותי היום-יומי.

יש בתי-ספר שהנהיגו עכשיו חידוש, דבר שהיה פעם בילודתי, של 15 - 20 דקות עם

המחנך הלא-פרופסיונלי בראשית היום. ראיתי את זה בבית-הספר המקיף בערד, בבית-ספר

על שם גולדה מאיר בבת-ים ובבית-ספר "כפיר" בשכונת התקוה. כאן יש גורמים

הזדמנותיים בלתי-רגילים להעלות דברים אקטואליים, חוויות שילדים ראו, לא רק בתחום

הפוליטי, גם בתחום האמנותי.

בחטיבת הביניים - ואני מפרט את זה בחוברת שנתתי לכם - אני חושב שצריכה

להיות תוכנית חובה לתקשורת המונים כמפתח לצריכה תרבותית, כשם שהיא צריכה להיות

חובה למורים. בבית-הספר העל-יסודי אני רוצה שהיא תמשיך להיות רשות, אני רוצה

שיהיו אופציות יותר רציניות ושיכשירו מורים ברוח תוכניות קיימות. אבל בחטיבת

רוביניים, שזו ההזדמנות האחרונה לחלק מהילדים שלא ממשיכים בחינוך העל-יסודי

הגבוה, אני חושב שחשוב מאד שתהיה לנו תוכנית קבע.

אני חושב שהכשרת מורים זה דבר מאד חשוב, אבל המשרד עוד לא החליט על הכשרת

מורי-מורים. אם כל הסמינרים יחליטו מחר להכניס את הנושא, ולעת-עתה רק שניים

מתמודדים אתו, אין לנו עדיין מורי המורים שהוכשרו בחוגים השונים. יש פוטנציאל,

יש עניין רב, אבל אין מי שיעשה את זה. אני מביא את דפנה מהצפון לסמינר ילין, או

אלינו, כדי להיות שותפה אתי בעניין.

אני רוצה להגיד עוד משהו על מקורי וזר. בטלוויזיה הכללית לילדים, בניגוד

לטלוויזיה הלימודית, התוכניות הזרות משתלטות והן עברו את ה .60%-יש ביניהן

תוכניות יפות מאד, כמו "בית קטן בערבה" ו"על טעם ועל ריח", אבל אם אנחנו מדברים

על תרבות שלנו בעולם רחב, עויין וכן הלאה, אנחנו הולכים ומצמצמים אותה גם

בתוכנית הכללית, ועוסקים רק בנושאים מאד נייטרלים ולא בנושאים מאד מהותיים. כל

המחקרים הוכיחו שהתוכניות הפופולריות ביותר הן הסדרות הזרות. להוציא "זהו זה",

שהיא תוכנית שמחזיקה מעמד, יחסית, לאורך ימים. אבל בסך-הכל, כשאתה משווה

בטלוויזיה הכללית בין הסדרות הישראליות לבין הסדרות הזרות, התמונה הכללית היא

כזאת.



אני רוצה להגיד לד"ר יונאי שאי-אפשר להקיף את כל האירועים ואת כל המורים,

ולא מרובר על כך שכל יום תהיה הגיגת טלוויזיה בכית-הספר. אני נתתי את הדוגמא של

סאדאת שעשיתי בבית-הספר העל-יסודי, כי שם זה נראה לי זוועה לא לדבר על זה אחרי

הנאום שהוא נשא בכנסת. אבל אני חושב שהיה צריך לדבר על זה גם בבית-הספר היסודי

וגם בגן הילדים. אם הייתי עושה את הסקר שם, יכול להיות שהתמונה היתה קצת שונה.

מורה בבית-הספר היסודי, אולי בשל העובדה שהוא לא נמצא תחת אימת הבגגרות, הוא

יותר פתות.

אגב, לא היתה כאן כל התקפה על המורים. דפנה ואני אמרנו שהמורים הם בעלי .

מוטיבציה, וגם המנהלים, ללמוד את הנושא. זו שאלה של מדיניות ושל הכרעות בדרג

גבוה. אם אנחנו רוצים להכניס את זה לתודעת המורים, יהיו לנו לא 1,500 אלא עשרות

אלפים.

באשר לראדיו, ילדים צורכים תרבות לגמרי אחרת מאשר אנחנו צרכנו, ואנחנו

צריכים להתרגל לזה. הפחד של המורים הוא להתמודד על נושא שהילדים יודעים לא פחות

מהמורה, וזאת דווקא הזדמנות לדיון פתוח של אנשים שלומדים יחד את הסוגיה. אני לא

הייתי מסוגל לשמוע עם אוזניות מוסיקת פופ ובו בזמן לעשות לוח הכפל, אבל הייתי

מסוגל לכתוב את עבודת הדוקטורט שלי על תרבות של יהודים בארצות האיסלאם עם מוסיקה

של באך. הילדים שלנו מסוגלים לראות סרט בטלוויזיה ובאותו זמן לשמוע באוזניות את

מצעד הפזמונים, אבל הם קוראים את התרגום העברי ולא שומעים את השפה האנגלית; או

לשבת כשהאבא רואה את החדשות ולעשות את השעורים כדי להספיק לראות אחר-כך את

התוכניות לילדים, ובאותו זמן לשמוע מוסיקה. זאת אומרת, הם יצרו להם כל מיני

סינתיזות, שאנחנו כמחנכים צריכים להכיר בהן ולהתמודד אתן, ואם אנחנו יודעים

שאיננו יכולים ללחום בתופעות, אנחנו מוכרחים לראות מה המיטב שאנחנו יכולים

להוציא מהם כדי שילד יחיה בחברה דמוקרטית כצרכן יותר בקורתי ויותר יעיל של אמצעי

תקשורת.

לסיום אני רוצה להעיר שהנושא הזה דורש המשך הדיון.

היו"ר נ' רז;

בוודאי. לכן גם לא אגיד דברי סיכום. אני רשמתי את ההצעות שהועלו. אתם

תוזמנו לישיבה נוספת, אינני יודעת בדיוק מתי היא תתקיים, ובה נדבר על הדברים

יותר בהרחבה.

אין ספק שאנחנו חיים בתוך עולם חדש, והמבוכות שלנו בהקשר הזה הן מבוכות של

המציאות החדשה. ראיתי השבוע את התוכנית "עד פופ" ונבהלתי.

אי מרכוס;

אבל הילדים שלר לא נבהלו.

היו"ר נ' רז;

זאת הבעייה, שהם לא נבהלו, אבל אינני יודע מה זה עושה להם. אותי זה ממלא

חרדה לתוך איזה עולם הם צומחים, במידה שהם לא מקבלים איזה שהם חיסונים, או

עוגנים בתוך ההמולה הנוראית הזאת, שהיא שוטפת וסוחפת. לכן, נושא הדיון שלנו הוא

איר ליצור נוגדנים לתהליכים בלתי-מבוקרים ולאפשר לאדם לחיות בתוך העולם הזה עם

איזה שהם אזימוטים איך הוא רוצה לחיות, מה זה יפה, מה נכון ומה רצוי. התחושה

היא שאנחנו בסן-הכל עושים פה מלחמת מאסף, באיזו מידה בכלל החינוך יכול לשלוט על

העניינים האלה, או למנוע את הרעה הזאת - אם אכן היא רעה, כי מישהו יכול להגיד

שזו בכלל לא רעה.

דייר מלכין אמר שהוא רואה את התוכנית המצרית בליל שבת. גם אצלנו, לפני

שאנחנו הולכים לקבלת שבת, הילדות יושבות בחדר הסמוך וצופות בסרט המצרי, אני

שואל; מה קורה בעצם בינינו? יש כאן הבעיות של הקשר בין הדורות, שחם חיים

בעולמות שונים לגמרי. איך נידבר?



דבר נוטף, הילדים מאבדים את טימד ההשתאות. אין השתאות, אין שום דבר חדש

נכלל. כל מה שתגיד להם הם כבד יודעים. לפני כמה תמיד הייתי מטפל של ילדים

בכתות בי-ג', עם כל המשתמע מזה. בוקר אחד ישכנו ליד השולחן בארוחת בוקר ודברנו

על תוצאות של משחק כדודגל ודבדים אהרים. אחד הילדים מכתה בי סיפר חוויות שהיו

לו בביקור אצל הדוד בחיפה, שהיה במוזיאון המדעי ליד הטכניון וגם ראה תוכנית

טלוויזיה על שיגור הטילים. הוא תיאד בפרוטרוט את הבעייה של שתי הצתות, דלק מוצק

ובעיות הדחיפה בחלל, ואני השתוממתי. הוא ידע כמעט הכל ואני צריו לחדש לו. מה

אני כבד יכול לחדש לו?

ועוד היית מטפל ולא מודה.

היו"ד ני דז;

נכון. למודה יש בעניין הזה בעיות אמיתיות, שהדבדים זודמים במהידות הרבה

יותר גדולה משאנחנו מטוגלים לטפוג אותם ולעבד אותם עיבוד נכון. לכן אנחנו דנים

על זה, אנחנו לא דוצים ללכת לאיבוד בתוך ההוויה הזאת.

בדוד לגמדי שצריך לעשות את דומאמצים, הן האדגוניים, הן הכטפיים והן

החינוכיים, בכדי להיערך נכון. תמיד נהיה בפיגוד אחדי התהליכים וההתפתחויות.

כשאנחנו דברנו על כל זה, עוד לא היתה טלוויזיה בכבלים, והיום אנחנו כבד עומדים

בפני מציאות חדשה. לכן ההדיון הוא כל-כך חשוב ונמשיך אותו, אבל העיקד הוא מה

יקרה כתוצאה מהדיונים האלה. אני מצטעד שלא באו חלק מהאנשים המאד חשובים לדיון

הזה, כנדאה עקב תקלה, וזו גם כן טיבה טובה לקיים ישיכה נוטפת בנושא.

אני מודה לכולכם על השתתפותכם ועל הדבדים המעניינים שנאמדו כאן. העיקד הוא

לטפל בדברים נבון ולקדם אותם.

הישיבה נעולה.

ו

הישיבה ננעלה בשעה 11.00