הכנסת האחת-עשרה

מושב שני



) נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 118

מישיבת ועדת החינוך והתרבות

יום ד', כ"ו בשבט התשמ"ו, 5.2.1988 , שעה 09.00.

חברי הוועדה; נ. רז - היו"ר

מ, איתן

פ. גולדשטיין

א. הראל

פ. הכהן

א. ו לד מ ן

י. יוסף

א. סרטנ י

א.ח. שאקי

ב, שליטא

מוז פנים; ד. דנינו - חה"כ

א. שמואלי - מנכ"ל משרד החינוך והתרבות

ד. פור - יושב-ראש המזכירות הפדגוגית

במשרד החינוך והתרבית

ת, כהן - משכיחות של נפגעי החזרה בתשובה

ש. כהן - " " " "

פ. כהן - " " " "

פ. פופר- " " " "

צ. גלזרפן

א. דנקנר

הרב ש, חפר - מנחל סמינר "בית רבקה",

כפר חב"ד

מ. ברוד - צעירי חב"ד

פרופ' א. בלפר - אוניברסיטת בר-אילן

הרב י. בלוי - חב"ד

ב. וולף - כפר חב"ד

ג. רם - הסתדרות הסורים

ב, כצנלסון - הסתדרות הפורים

ב. נסים - משרד החינוך והתרבות

ד. פלר

רשמה; מ, כחן

סדר-היום; שא י לתות;

החזרה בתשובה בבתי-הספר הממלכתיים.



שאילתות

אני פותח את ישיבת ועדת החינוך והתרבות.

אם אין לכם התנגדות, אני מכריז על הישיבה

הזאת כפתוחה, נתחיל בשאילתות,

אני רוצה להציג שאילתה למנכ"ל, באחת הישיבות

הקודמות של הוועדה שבה דנו בנושא של הוראת ידיעת הארז, ליסודי

מולדת וכדומה, נאמר במהלך הדיון שקיימת חובת טיול על פי הספר,

בית-ספר חייב לקיים מתכונת מסויימת של טיולים שבמסגרתה הוא מוציא

את הילדים לטייל בארץ . אני מבקש לדעת איפה זה כתוב? חיפשנו ולא

מצאנו.

זה מופיע בחוזר המנכ"ל,

אם תוכלו להפנות אותנו לחוזר המנכ"ל ששם

זה מופיע, נודה לכם,

אני רוצה לומר שאנחנו לא צה"ל ואנחנו לא

נותנים פקודות, חוזר מנכ"ל בנושאים חינוכיים

הוא חוזר שנותן למנהל בית-הספר רקע והסברה על נושאים שהנהלת המשרד

משפלת בהם. יש לנו חוזר שלם בנושא הזה, ואני הנחתי אותו על שולחן

הוועדה, מופיעים בו כל הדברים שאמרתי בישיבה, אשלח את החוזר ליושב-

ראש הוועדה פעם נוספת, ואם יהיה צורך - לכל חברי הוועדה,

היו"ר נ, רז; אחת מחברות הוועדה מבקשת לדעת מהי מצבת התקנים

לכיתה בתחומי הקו הירוק וביהודה ושומרון,

בבתי-הספר הממלכתיים ובבתי-הספר הממלכתיים-דתיים,

מגיעות אלינו הרבה פניות וקובלנות של הורים

על הקדמת בחינות הבגרות וצמצום מרווח הימים שבין הבחירות, הם טוענים

שזה גורם קשיים לתלמידים, אני מבקש לדעת מה הסיבה לשינוי,

א, שמואלי; ראש אכ"א פנה אלי בבקשה לצמצם במידת האפשר

את התקופה שבה מתקיימות בחינות הבגרות, לדידו

אם היינו מקבלים על עצמנו להקדים את תחילת הבחינות ולסיימן במועד

יותר מוקדם, מתואם עם שלטונות הגיוס של צה"ל, גם זה היה טוב. זימנו

את ראש אכ"א ואנשים אחרים מאכ"א, את ארגון המנהלים, את נציגי המורים,

והבהרנו את הנושא הזה בצורה שהיתה משכנעת, הסיבות הן בטחוניות.

אינני רוצה להיכנס לפרטים. הנהלת המשרד שוכנעה, ארגוני המורים

שוכנעו, ארגון המנהלים שוכנע, לכן ביקשנו לצופף קצת את מועדי הבחינות,

נדמה לי שהציפוף הזה אינו מכביד מאד על עבודת ההכנה של התלמידים,

היו"ר נ. רז; כלומר זו גזירה שרוב הציבור יכול לעמוד בה,

א. שמואלי; בלי ספק, מה גם שהיא בתחום הבטחוני של ה"תפר"

בין המשוחררים בתקופה מסויימת לבין מתגייסים

בתקופה מסויימת לשירות הצבאי,

היו"ר נ, רז; נעביר את התשובה הזאת לפונים.

קיבלנו ידיעות על צמצום מספר הבנות שהצבא

מוכן להפנות לשירות לאומי במערכת החינוך, באמצעות הכוח שעומד לרשות

קצין חינוך ראשי, בטיולים שלנו במסגרת רשות שמורות הטבע והחברה

להגנת הטבע שמענו את התלונה הזאת, שצמצמו להם את מספר הבנות שעושות

את הפעולה החינוכית החשובה הזאת בתחום החינוכי שלהם, אני מבקש לדעת

בכמה צומצם המספר ומדוע, והאם אי אפשר להחזיר את המצב לקדמותו?



א. שפואלי; מנכ"ל החברה להגנת הטבע פנה אלי בענין זה,

אני משוכנע בצדקתו. הנושא כמובן אינו בידינו

אלא בידי ראש אכ"א, החלטנו שנינו שנלך לדבר עם ראש אכ"א בנושא הזה.

אני אמליץ, ואני מקווה שראש אכ"א ייענה לבקשתו של מנכ"ל ההברה להגנת

השבע להגדיל את מספר הבנות.

הי ו "ר נ. רז; ואותו דבר לגבי שירות לאופי?

א' שמואלי; כן,

ולגבי הרשות?

א, שמואלי; על זה לא אמרתי"

פ. גולדשטיין; המכון לדוקומנטציה בהיפה שבראשו עומד טוביה

פרידמן, הסמוך על שולחנו של משרד החינוך

והתרבות, קיבל תקציב של 3.9 מיליון ש"ח לשנת הכספים הבאה, האב

לדעתכם הסכום הזה מספיק לפעילות של המכון, שלדעתי עושה עבודה טובה?

א. שמואלי; המכון אינו סמוך על שולחנו של משרד החינוך

והתרבות, הוא עובד בשיתוף פעולה עם "יד ושם".

זה שהסכום איננו מספיק, זה ידוע" אבל נשיב לך על כך כמקובל,

פ, גולדשטיין; אני מבקש להעיר הערה לסדר, זר כי היה נקלע

השבוע לישיבות של ועדת החינוך והתרבות

והוועדות המשותפות עמה היה אומר שוועדת החינוך עוסקת יותר מדי

בנושאי יהדות, על כל גווניה, אני מציע שנפזר קצת את הדיונים בנושאים

השונים, וגם נתכנן עם ועדות המשנה והוועדות המשותפות שלא נדון באותם

נוטאים או בנושאים קרובים בסמיכות כזאת, אני בעד יהדות, זה נושא

חשוב, אבל יש עוד נושאים על סדר יומנו שהם לא פחות חשובים.

היו"ר נ. רז; לעתים קורה שיש ריכוז של דיונים בנושא הערבי,

ואז דנים בו בוועדת החינוך ובוועדות אחרות"

כך גם בנושא של יהדות, כך זה מטבע הדברים, זה בלתי נמנע.

אני רוצה לקרוא לפני חברי הוועדה את תשובתו

של מר שרלין בענין משכורות המורים; "ב-5 בנובמבר 1985 החליטה ועדת

החינוך שבראשותך לבקש מצוות משותף למשרדי האוצר, הפנים, החינוך,

מרכז השלטון המקומי וארגון המורים העל-יסודיים לבחון את בעיית השכר

של המורים ברשויות המקומיות. היה קושי רב בזימון הצוות בשל העיסוקים

השונים של המשתתפים בו, התקיימו שתי פגישות, ואף כי תואמו המועדים

מראש, נעדר נציג משרד הפנים מן הפגישות,

"בהתאם להנחיותיך הועלו שלוש אפשרויות לפתרון

בעיית השכר ברשויות המקומיות; א) "הלאמת" שכר המורים והעברת התשלום

לידי המדינה; ב) "צביעת השכר", על-מנת שלא ישתמשו בכסף שנועד

למשכורות מורים למטרות אחרות ברשות המקומית; ג) מציאת פתרון אד-הוא

לישובים בעייתיים בלבד. מאחר ונציגי השלטון המקומי והאוצר התנגדו

לדון באפשרויות של "הלאמה" או "צביעת השכר" (ייחודו למטרתו), נדונה

האפשרות השלישית בלבד" הצעות שונות בתחום זה מצד יושב-ראש ארגון

המורים העל-יסודיים ונציג משרד החינוך והתרבות לא נתקבלו, והצוות

התפזר ללא הסכמה.

"צר לי לסכם שעל אף כל המאמצים לא נמצאה דרך

לפתרון בעיות השכר של המורים, גם לא במקרים האקוטיים ביותר"-

העתק המכתב נשלח למנכ"ל משרד החינוך"

אני מודה על האמת שכאשר שמעתי על פינוי הוועדה

הזאת חייכתי לעצמי, כי לא האמנתי מעיקרו שוועדה

כזאת יכולה לקינות דברים שהם נתונים בהגדרה לממשלה ולשרי ה,

אני רוצה לקבוע שהחינוך העל-יסודי נתון ב-40%

מן המקרים בידי השלטון המקומי, ב-60% של המקרים בידי עמותות או גופים

ציבוריים, לפיכך החינוך העל-יסודי איננו קשור עם הממשלה בקשרי עובד

ומעביד. רק אם הממשלה תחליט שדינו של החינוך העל-יסודי יהיה כדין

החינוך היסודי, הבעיה הזאת תיפתר, כל עוד החלטה כזאת אינה מתקבלת,

הוועדה תשוב ותטפל בנושא זה בלי סוף,

א. סרטני; לכן אנחנו עדים לעתים כה קרובות לשביתות

והשבתות חוזרות ונשנות,

נכון, ופונים אלי בנושא שאין לי בו דבר וחצי דבר.

אינני מבין זאת, מנכ"ל משרד החינוך אומר

שאין קשר בין החינוך העל-יסודי לבין הממשלה.

מי שולח את המורים האלה לבתי-הספר? מי בוחן אותם? מי מפנה אותם?

הרי משרד החינוך עושה זאת, לא העיריות, מי שממנה, בידו הכסף, לכן

על משרד החינוך והתרבות לדאוג לנושא.

משרד החינוך אינו ממנה את המורים.

הוא כן ממנה. בלי הכוונה של משרד החינוך,

עיריה אינה יכולה לקבל מורה או מנהל בית-ספר.

א. שמואלי; לצערי נדמה לי, חבר-הכנסת דנינו, איכך בקיא

בנושא. אשיב לך על כך בכתב"

החזרה בתשובה בבתי-הספר הממלכתיים

היו"ר נ. רז; אנחנו עוברים לנושא שעל סדר יומנו, החזרה

בתשובה בבתי-הספר הממלכתיים. מדובר בפעילות

שמגמתה להחזיר בתשובה ילדים בבתי-הספר הממלכתיים הכלליים. התחלנו לדון

בנושא בישיבה שהתקיימה ב-1 בינואר. הוויכוח גלש לעתים קצת מעבר לטעם

הטוב בדיון על שאלה כה רגישה וחשובה. נרשמו לדיון חברים רבים.

בסופו של דבר נרצה גם לסכם את הדיון במסקנות והמלצות שנניח על

שולחן הכנסת ונגיש למשרד החינוך והתרבות.

חלק מהנוכחים כאן היום לא היו בישיבה הקודמת,

כדי להיכנס לדיון אומר רק שהנושא הוא פעילות בתוך בתי-ספר כלליים,

באמצעות אנשים שדרך הסברת מושגים ביהדות, דרך התוודעות הילדים

למושגים ביהדות, למנהגים, למושגים שקשורים בחג ומועד, לסמלים שונים

כמו מזוזה וכדומה, מנהגים שקשורים בבית היהודי הדתי - מביאים לעתים

במכוון לכך שהילדים מתחילים לשאול את הוריהם מדוע אינם נוהגים כאנשים

דתיים. הדבר הזה גורם קשיים במשפחה, אם לדבר באופן כללי, לעתים

לניגודים, למחלוקות, לעתים גם לעוינות, כאשר ההורים נתפסים על-ידי

ילדים ששמעו הסברות מצד מרצים או מסבירים או אנשים שהוזמנו לבית-הספר

אולי באמצעות המנהלים או מחנכי הכיתות, כאנשים חוטאים, או נכשלים,

או עושים משהו שלילי מאד, כך הילדים רואים את הוריהם.

מה קורה פה? אנחנו שולחים את

ילדינו לבתי-ספר של החינוך הממלכתי, אילו רצינו שיקבלו חינוך דתי,

היינו שולחים אותם לבתי-ספר של החינוך הממלכתי-דתי או לבתי-ספר

של החינוך העצמאי. והנה אנחנו מוצאים את עצמנו במצב חדש. הם אומרים

שיש פה הפרת הסכם, כתוב או בלתי כתוב, בין משרד החינוך לבין ההורים,

הם אינם מוכנים לקבל את זה ורוצים למנוע את זה. לדעתם יש כאן



תופעה חד-סטרית לחלוטין, לבתי-הספר הדתיים לא מתפנים ולא נכנסים

אנשים חילוניים שיסבירו את ההשקפה והאפונה החופשית שלהם, ויש להם

גם כן אפונה בחרות ובהופניזם, בריבונותו של האדם וב8צפונו. לא

נותנים להם להיכנס ולהסביר את אמונתם שם; פדוע כאן זה כן ניתן?

בהקשר הזה מתעלפים או לא מדגישים את ההיבט היהודי. לצד הזה של

הסברת יהדות, פושגים, ערכים וכדופה, שובים ומתאיפים אנשים שיש להם

בנושא הזה פושג וחינוך וידע, והם יכולים לעשות את זה.

אני רוצה להגיד את עמדתי. יש הבדל בין הסברה,

הטפה ותעפולה. אלה שלוש דרגות של דו-שיח בין אנשים, כאשר ההבדל בין

הדברים האלה הוא בין פתן האינפורפציה לבין השידול של השומע להזדהות

עם עמדתך הלכה לפעשה, כאשר זה נעשה בין בוגרים - אז אדם עומד על

דעתו ומסוגל לשקול את שיקוליו. אדם בוגר יכול לחשוב, להשתכנע או

לא להשתכנע. כאשר זה נעשה לגבי קטינים שאינם מסוגלים לעטוד על דעתם,

יש בזה משהו שמבחינה חינוכית איננו פתקבל על הדעת, לא ייתכן, דבר

שלילי ממדרגה ראשונה, בעיני.

מה זה קטין? למטה פ-17?

היו"ר נ. רז; לצורך זה, לדעתי, 17-16.

ו --------

הנושא הזה עלה במליאה בהצעה שלי לסדר היום,

פיתוי תלמידים לחזרה בתשובה, הכנסת ההליטה שהנושא יידון

בפליאה. אני ביקשתי אחר כך שהנושא יועבר לדיון בוועדה, כי רציתי

שנגיע גם לפסקנות.

ובכן זה הנושא, ואני מציע שניגש לדיון.

נפצאים אתנו מנכ"ל פשרד החינוך והתרבות, יושב-ראש המזכירות הפדגוגית,

הורים נציגי העפותה של משפחות שנפגעו מהחזרה בתשובה, אם לשתי ילדות

הלומדות בחינוך הממלכתי ששתי הפורות שלהן חזרו בתשובה והפכו לחרדיות,

והעתונאי אפנון דנקנר.

אינני נפצא כאן כעתונאי, אלא כחלק מקבוצת

ההורים.

היו"ר נ. רז; כמו כן נפצאים אתנו נציגי הסתדרות הפורים,

וקבוצה של אנשי חב"ד.

א. סרטני; לפה יש פה רק נציגות של חב"ד?

פ. הכהן; אני חושב שצריך לבודד את ענין חב"ד פכל שאר

הקבוצות. אתייחס לזה בדברי.

הם פשוט ביקשו לא להופיע עם קבוצות אחרות"

אינני חושב שזה יפגע בדיון. הם רוצים להציג

את עפדתם, והם אינם רוצים לעשות זאת יחד עם אחרים, הם גם יסבירו זאת.

א. הראל; הם גם לא פייצגים מפלגה פוליטית,

הם לא פפלגה פוליטית וגם לא תנועה של חוזרים

בתשובה.

היו"ר נ. רז; היות והם חוזכרו בדיון הקודם, גם קיבלנו מהם

חומר, הזמנו אותם ברצון. זו זכותם, וחובתנו

לשמוע אותם.

אתחיל באמירה פפורספת של חז"ל. הז"ל אמרו:

סתירת זקנים בנין, בנין צעירים - סתירה.

המפרשים הסבירו זאת בכמה דרכים. אחת הדרכים היא : אדם צעיר ששומע

דבר שנוגד את אמונתו והשקפתו, מתכנן מיד מלחמה. אבל אדם זקן, לאו

דווקא בגיל - יש אדם צעיר בגיל אבל מיושב בדעתו, מתון, שפוי - כשהוא

שומע דברים שאינו חפץ בהם, הוא נאבק בהם לא בצורה של הרס. כשהוא

אני אבנה, אבנה מפעל, אבנה מפעל חינוכי, וממילא

הדבר הרע ייעלם; אני אשרש את הרע על-ידי המעשים הטובים שאבנה. זה

למעשה ההבדל בין הרוח הבונה לרוח ההורסת.

בישיבה הקודמת שמעתי כאן דברים קשים מאד,

חלק הדברים הם גוזמאות שאינן קשורות עם המציאות כלל ועיקר. אנחנו

עם אחד, לצערנו עם השקפות שונות, ולא נראה שהדבר חזה ייעלם במהרה.

אבל אם אנחנו תובעים סובלנות מכל צד בנושא של היהודים והערבים, קל

וחומר שבנושא הזה גם כן צריכה להיות פתיחות, סובלנות. היושב-ראש

מעורר שאלה נכבדה, אבל מדוע ברשות השידור, ברדיו, בפינות לנוער

וכיוצא בזה, שם מותר להלעיט את הנוער כולו בכל מיני דעות. אם יש

לעורך דעות נגד האמונה בה' וכיוצא בזה, הוא מדבר באופן חופשי.

הילדים שלנו גם כן שומעים רדיו, שם - זה לגיטימי, למרות שהרדיו הוא

ממלכתי. הרי הרדיו איננו מפעל פרטי של אף אחד. שם אף אחד לא טוען

שכופים על הילדים שלנו, שמטיפים להם. שם זי כאילו הסברה, זו תכנית

נוער וכן הלאה.

לא אפרט דוגמאות שונות שיש בחיינו. החיים

מגוונים, ויש הרבה דוגמאות כמו זו שהבאתי. אני מסתפק בדוגמה הזאת

שיש בה כדי להראות שיש שני צדדים למטבע. לכן הייתי מייעץ לנציגי

העמותה של המשפחות שנפגעו להנמיך קצת את הטון, לבוא בהידברות גם

עם הילדים, גם עם אלה שברגע זה נמצאים מעבר למתרס.

אתם טוענים כאילו החזרה בתשובה מנתקת חלילה

בין האב לבין הבן. האם יכולים לטעון עלינו שאנחנו נגד כיבוד הורים?

בעשרת הדברות מופיע הצו "כבד את אביך ואת אמך". שוחחתי על כך אתמול

עם חבר-הכנסת איתן. הוא אמר לי: זה נאמר על אב דתי. ומה עם האב הוא

חילוני? אמרתי לו שלנו אין ספרים שיכולים לומר כך או כך. אנחנו

הולכים לפי הרמב"ם ו"שולחן ערוך". הרמב"ם אומר: היה אביו רשע ובעל

עבירות, עדיין חייב לכבד אותו ולירא ממנו. גם ה"שולחן ערוך"

ב"יורה דעה" פסק כך. אז אדרבה, אם אדם או נער מתחיל להתקרב למסורת, הדבר

הראשון שרואים בו זה שהוא מתחיל לכבד יותר את הוריו, נפגשתי עם

הרבה הררים שילדיהם התקרבו למסורת" אב אחד אמר לי: אני מאד מופתע

לטובה מהבן שלי. במה? אם קודם היה מרחק מסויים, אם קודם הייתי מבקש

ממנו משהו והוא לא היה שומע ולא היה עונה, היום זה שונה, אני רואה

מצדו יותר פתיחות, יותר משמעת, אז אם יש מישהו שעדיין לא מיישם את

זה, זו בעיה של הילד, בעיה סל ההורים, אבל לא הבעיה של הדת באופן

כללי, חלילה וחס,

לכן, אדרבה, אתם רוצים להתחיל במסע הסברה,

תסבירו את הדבר הזה עצמו, ייטב לנו ולכם, למה לעשות מחלוקות ופילוגים?

יש לנו בעיות קשות מאד בחינוך, יש בעיות של נוער שוליים, עוד לזו

פתרנו את הבעיות של שכונת התקוה, של הפרברים, יש נערים שמעשנים חשיש,

ועל מה דנה ועדת החינוך? האם לכל הבעיות כבר נמצאו פתרונות, ויש

רק בעיה אחת ויחידה? האם זו הבעיה?

האם באמת רק בזה אנחנו עוסקים?

אני נמצא כאן כקונה וחצי- בשנה וחצי האלו,

בגלל כל מיני סיבות תקציביות, קיצצו שעות,

אותם נערים נפגעו, המצב באותם מקומות לא ישתפר, באים יהודים טובים

וממלאים את השורות. במקום לעודד ולסייע, אנחנו חותכים בגרזן, האם

לנער הזה התפללנו? הקמנו מדינה, ואחרי שלושים ושמונה שנים אנחנו



רואים שעדיין יש נערים שמגיעים לגיל 18, לגיל צבא, ואינם יודעים קרוא

וכתוב. ואותם נערים מחזיקים בידיהם תעודת גמר, שסיימו שמונה כיתות,

איך גמרו? אלה בתי-הספר שלנו, לצערנו לא מדובר בילדים בודדים, אלא

בשכבה מסויימת. אקרא לילד בשמו. היום לא יפה לומר ספרדים, אומרים

אלה אחינו בני ישראל הספרדים שנפגעים,

שחיים באותם פרברים, ואין מי שיטפל בהם. אז אם באים אנשים טובים

ומבטים לסייע בכל מיני צורות - מתנפלים עליהם בצורה כזאת, לא כך

צריך להיות. קצת אהבת ישראל בנושא הזה לא תזיק,

מ. איתן; אני שמה שיש לי אפשרות להמשיך ולהתבטא גם

בהצגה השניה של אותו מחזה שהוצג כאן אתמול,

אנחנו בעצם דנים בדיוק באותה סוגיה, ועל-מנת לתקוף אותה היטב, אני

חושב שאנחנו צריכים קודם כל לעשות הבחנה בין שניי מישורים של הבעיה,

האחד הוא הפישור הטכני, והשני הוא המישור המהותי,

המישור הטכני מדבר על כך מה בעצם סותר- או

אסור, על פי החוק, לעקדת בין כותלי בית-הספר מבחינת הפעילות הפורמלית

של הגופים השונים של משרד החינוך, בנושא של חינוך, השפעה על ילדים

וכו'. אתמול השאלה היתה מה מותר ומה אסור לעשות במסגרת צה"ל בנושא

של דעות, אמונות וכוי, כלומר יש פה היבט טכני: האם פעולה כזאת או

אחרת מותרת או אסורה,

מבחינת התכנים,

מבחינת המסר, במסגרות המותרות ובהתאם לכללים שקבענו לעצמנו, מה

אנחנו רוצים להעביר במסגרת החינוך בבתי-הספר, או - בדיון אתמול -

במסגרת החינוך בצה"ל,

כמו שאמרתי אתמול, צה"ל הוא צבא יהודי. ומתוקף

העובדה הזאת מתבקשת גם המהות של פעולת החינוך בצה"ל, חבר-הכנסת שריד

דיבר אתמול לפני, שנינו הסכמנו לגבי העקרונות, לגבי הצד הטכני, מה

מותר ומה אסור, הוויכוח מתחיל בצד של המהות, היום אנחנו מדברים כאן

על הנושא של חינוך בבתי-הספר, אני חושב שגם כאן, לגבי הצד הטכני,

הוויכוח הצטמצם, הוויכוח יהיה לגבי הענין של המהותי מה אנחנו רוצים

לתת במסגרת של חינוך. אם יש אדם ששאלת היסוד של קיומנו כאן נפתרת

אצלנו בכך שמדינת ישראל היא מדינה חילונית ככל מדינות העולם, שבה

יש הפרדה בין דת למדינה - יש לו פתרונות מסוג אחר לגמרי פאשר לאדם

שרואה את פדינת יסראל כמדינתו של העם היהודי, כפדינה יהודית, שיהדות

אצלו היא מזיגה בלתי ניתנת להפרדה בין הדת לבין המדינה,

אני רואה את עצמי כמי שצריך להילחם בבית הזה

בדעה פוליטית מסויימת ולשמור על כך שמדינת יסראל תהיה מדינתו של

העם היהודי, הרוב המכריע של אזרחי מדינת ישראל, למרות שיש להם

ויכוחים ברפות כאלה או אחרות לגבי השפעת הדת על המושג יהדות, אינם

מוציאים מהמושג יהדות את המלה דת; הם אינם רואים שאפשר להגיד על

מישהו שהוא יהודי, ויחד עם זה להגיד שיהודי זה משהו שהוא נפרד לגמרי

מהדת היהודית, יש כאלה שרוצים בהפרדה, שרוצים להנהיג נישואין

אזרחיים וכדומה, אבל זה מיעוט מבוטל, יש כאלה שמדברים על הישראליות

שלהם, אבל זה מיעוט מבוטל, אנחנו מדברים היום על הרוב המכריע, שמגיע

לו, בצדק, להיות דומיננטי ומשפיע בפערכת החינוך,

מערכת החינוך איננה פערכת חופשית; היא מערכת

מוכתבת, קובעים יעדים, ובמדינה דמוקרטית היעדים נקבעים על-פי הרוב,

אלה יעדים פוליטיים, הם לא צריכים להיות מפלגתיים, אבל הם פוליטיים,

חברתיים, שנקבעים על-ידי קונסנסוס ולכן אי אפשר לבוא היום ולהגיד:

אני רוצה בית-ספר שבו המלה יהודי תתייחס אך ורק לישראלי, לפדינה,

ושזה יהיה נפרד מכל נישא הדת, בנושא זה יש כאלה, ומבחינתם אולי

בצדק, שמפרשים את הדמוקרטיה כך שכל נושא מצפוני אינו יכול להיכלל

במושג דמוקרטיה, והוא צריך להיות חופשי לחלוטין, פחוז לתחומים קול



הדמוקרטיה, שבו כל אחד יכול להכתיב לעצמו פה ואיך, והדמוקרטיה

כדמוקרטיה והשלטון כשלטון אינם צריכים להתייחס אליהם, יש השקפה

כזאת, אולי היא לגיטימית בעיני מישהו; היא לא קיימת היום במדינת

ישראל, אין לה רוב במדינה, אין סביבה קונסנסוס, ובסופו של דבר אנחנו

מעדיפים את שלטון הרוב ואת דעת הרוב ורוצים שעמדות הדוב תתקבלנה.

האם באמת הנושא של

הדת כלפי התלמידים, הנושא של ערכי היהדות מקבל מינון-יתר מאשר היה

צריך להיות כדי לשקף את מגוון הדעות במדינת ישראל. לדעתי אין שום

הצדקה לשאלה הזאת, וכל מבחן אובייקטיבי יוכיח את ההיפך. אני רוצה

לתת כסה דוגמאות,

בישיבה הקודמת סיפרו שתוך כדי חשיפה לנושאים

דתיים בבית-הספר, הילד הזר הביתה וביקש שיתקינו מזוזות על המשקופים,

וזה נחשב כדבר איום ונורא בעיני האם שאמרה שהיא חיה לפי מצפונה ואינה

מוכנה שבביתה יהיו מזוזות, כל דבר וכל תופעה אפשר לתקוף בהיבטים

סובייקטיביים שליליים. כלומר אותה אם רואה בזה דבר שלילי, מה יעשה

אב חרותניק שהמורה של בנו הוא מהשומר הצעיר, והילד שלו בא ואומר לו

שהוא הולך לשומר הצעיר? האם הוא יקים מחר אגודה שתחליט שאי אפשר

שמורים מהשומר הצעיר ילמדו בבתי-הספר? השאלה של מידת החשיפה, והמקרים

של אנשים שהושפעו בשל החשיפה, אינם ספציפיים רק לנושא החזרה בתשובה.

השאלה הזאת קיימת לגבי מגוון של דברים שמערכת החינוך מציעה ויש בהם

השפעות כאלה ואחרות. אז למה תלינו? האם בבתי-הספר מקבלים דת במינון

גבוה יותר מאשר ערכי תנועת העבודה? לא, האם מקבלים דת יותר מאשר

נושאים קלאסיים? לא, לטעמי, להבנתי, מקבלים דת לא יותר ולא פחות

מאשר ברמה ובמינון שצריכים לתת, וזה משקף את הקונסנסוס,

אבי רוצה לומר להורים חברי העמותה: אין ספק

שלכם יש גישה אמוציונלית. יש מה שנקרא לשון הגוף, כאשר דיבר חבר-הכנסת

יוסף, בחנתי את לשון הגוף וראיתי את הרתיעה ואת ההתקוממות, אני מברך

על המפגשים האלה, כי הם אולי פותחים דרך לשיחה והבנה. השלמה לא תהיה

אף פעם, תמיד יהיה מאבק, זה חלק מהחיים שלנו, חלק מהמהות, ובסופו

של דבר גם אתם תורמים לאיזו שהיא הסכמה בקצוות, אני פונה אליכם

ומבקש להתייחס לנושא עם פחות אמוציות, לדעתי לא יעלה על הדעת שהורים י

שמוכנים לעשות הכל בשביל הילדים שלהם, אולי אפילו להקריב את חייהם,

להקריב את הקריירה שלהם, לשבת ליד מיטת חוליים, לנסוע למרחקים כדי

לשחררם משבי וכו',- לא יהיו מוכנים ללכת לקראתם למשל כאשר הם מבקשים

שיהיה בבית מטבח כשר. הם מוכנים למות בשביל הבן, אבל בנקודה הזאת

זה הופך פתאום להיות דבר יותר גרוע מכל דבר אחר. הייתי רוצה להבין

זאת, אין לי ספק שאתם הורים טובים, שאתם רוצים להיות הורים טובים,

מוכנים לעשות כל מיני דברים אחרים, ודווקא בנקודה הזאת אתם אומרים:

ייהרג ולא יעבור, לא מוכנים לוותר,

במסגרת השירות הלאומי התלמידים שלנו יוצאים

לקיבוצים, למחנות, אינני רואה בזה פסול, זה חיובי, אני הושב שצריכים

לתת סכל דבר, במידה. ואם התוצאה היא שבמספר מקרים ילדים עירוניים

הפכו להיות חברי קיבוץ, או שילדים חילוניים הפכו לדתיים - הדי יש

גם מקרים הפוכים, ואנחנו צריכים להשלים עם זה ולקבל את זה,

אני מציע לעצמנו כאנשי חינוך לדבר בנושא

בחריפותו כפי שהיא עומדת וכפי שהעובדות

ההיסטוריות קבעו, והעובדות ההיסטוריות קבעו שבעם היהודי במאה העשדים

יש יותר מאפשרות אחת לקיום רציפות יהודית, יש אפשרות לקיום רציפות

דתית ומכובדת, יש לה נסיון היסטורי- של אלפי שנים, ויש רציפות יהודית

אפיקורסית פרועת ראש שתובעת לעצמה את הזכות הזאת במלוא הכוח, ומי

חילוני איננו מזהה בזה את הדציפות היהודית - מסתלק מתפיסה

אמיתית של קיום העם היהודי,

פ. גולדשטיין; מי אמד דבד כזה?



נ. כצנלסון; אני אופר זאת כאיש חילוני. אין לי שתי תעודות

זהות רוחניות, אני איש חילוני, פירושן לא

מאמין, ואחראי לרציפות חעם היחודי.

כלומר בנקודה חזאת, לא במקרח ולא בטעות,

קבע המחוקק, ואתם לא שיניתם זאת, שלכל יהודי יש אפשרות לתת ביטוי

לתפיסת הרציפות שלו בזרם שבו הוא בוחר לחנך את ילדיו, אני לא הצעתי

לבטל את הזרם הדתי, בשום צורה, ואני חושב שזכותו של כל מחנך וכל

הורה לתת את מלוא הביטוי לזקיפות קומתו הרוחנית, ולכן אין זה מקרה

ואין זו טעות, ואני מציע לא להתייחס לזה כך, הזרם הכללי הוא לגיטימי

והוא אחראי על עתיד העם היהודי, בשביל זה הוא מחנך, בשביל זה הוא

מאמין במה שהוא עושה, בשביל זה הוא עשה דברים בארץ, אם להיות חריף,

הציונות היתה במובן מסויים שבר וקריעה, ובזכותה

לפי דעתי קיים חיום העם היהודי,

מן הצד השני, יש לי כל הכבוד לזכותם של אנשים

שחושבים אחרת לחנך לפי רוחם,

אבל יש פה נקודה פשוטה מאד, והיא על מה אנחנו

מדברים, אני רוצה להיות גלוי גם כלפי ההורים חברי העמותה של המשפחות

שנפגעו מהחזרה בתשובה, אני חושב שמה שעושה אדם מבוגר שהולך לצבא -

זה ענינו בלבד, בענין זה אין לי מחלוקות, זו תפיסתי הדמוקרטית.

זה ענינו בלבד, אפילו יכאב הדבר להוריו. אבל אני מדבר על ילדים

ונערים במסגרת החינוך, ופה אני קובע באופן מפורש: זכותם, יותר מזה:

חובתם סל הורים לתבוע שמה שהם מבינים כרציפות היהודית, יינתן לו

ביטוי בבית-הספר. עבדתי הרבה שנים במשרד החינוך, מעולם לא חשבתי

שיש לי זכות לבוא לבית-ספר דתי ולא לחבוש כובע, או לדבר על איזה דבר

ברוח שנוגדת את התפיסה של אנשי בית-הספר הזה, אלא אם הזמינו אותי

למטרה זו, על דעת ההורים ועל דעת הבעלים, אני חושב שאין זכות כזאת

גם בכיוון ההפוך, כשווים באחריות ה יהודית.

לכל מערכת חינוך יש תכנים וסמלים, כאשר הסמל

הוא בתוך התוכן - זה דבר אמיתי. למשל, נישוק מזוזה בבית-ספר דתי -

זו אמת פנימית שאני מכבד אותה, אותה תופעה בבית-ספר שאין בו הרוח

הזאת - היא לטעמי ההיפך מתפיסת היהדות, שאין בה תפיסה של עבודת

סמלים, ואני מתנגד שבבית-ספר חילוני יעשו צרמוניות שאין מאחוריהן

תוכן אמיתי. אגב, אני מרשה לעצמי לומר שנדמה לי שהייתי מתנגד לזה

גם אילו הייתי איש דתי, אני אומר זאת כאיש חינוך,

כדמוקרט אינני יכול להתעלם מזכותו של שום

בעל דעה להורות דעה או להטיף לדעה או לבקש. זה דרכו של עולם הרוח

והמאבקים. מותר לי להתנגד לשימוש באמצעים שהם מזייפים בדרך הקבלה

שלהם. ואחת הסכנות היא לגבי ענין הסמלים.

אני אינני מודאג מכך שבני ישאל אותי שאלות

כאב אני רוצה שבני ישאל אותי שאלות קשות, אבל יש

האם מדינת ישראל יכולה לתת למישהו זכות לומר בתוך

בית-ספר שהתפיסה החילונית שנושאת באחריות לקיום העם היהודי היא

חטא? איך אפשר להסתכל כך על מאה שנים של היסטוריה יהודית של ימינו?

זה דבר שאינני יכול לקבל.

אני שייך לאותו מחנה של תנועת העבודה שחיפש

כל ימיו בחרדה, ויודע את הסכנה שהוא נתון בה. ברל כצנלסון עמד במרכזו

של אותו מחנה. אני יודע שיש לי סכנה, אינני רוצה להעלים זאת, אני

יושב בוועדת החינוך של כנסת ישראל, לא חשוב לי מה כל אחד מכם, בשבילי

אתם מבטאים דבר שהוא מעבר לעצמכם. יש לנו סכנה שהרציפות החילונית

היהודית שלנו תתבטא בעם-ארצות, אבל לא קוני נשמות בזול יתנו לזה

תשובה,



התשובה היחידה האפשרית, לטעמי, היא שאנשים

יתנו ביטוי מלא לרציפותם כפי שהם מבינים אותה, וכבוד מלא לדעות

הזולת.

אנחנו עוסקים בענין שלדעתי הריב שלנו עליו

הוא חשוב, אבל יש דבר שהוא חשוב מפנו, השאלה היא איך מבינים את

המושג ישראל. אם מבינים אותו ב"כולו שלי", מבטיהים רק פילוג בעם

ומלחמה בלתי פוסקת- חבר-הכנסת איתן שאל: הייתכן שאמא יכולה לשבת

יום יום ליד מיטת בבה החולה, והיא לא תוותר בענין זה? כן, זו אמת.

היא יכולה לשבת יום יום ליד מיסת בנה החולה, והיא לא תוותר בעניני

הרוח. ככה זה. בגלל זה אנשים עשו דברים גדולים בארץ הזאת, איך אפשר

אחרת? האם תולדות התרבות האנושית אינן מגלות לך את זה יום יום?

קח את הסקירות העברית, כאשר כבה הנר של פיירברג ב"לאן", וכאשר כבה

הנר בבית-המדרש זה דבר קשה מאד - בכל זאת מתחילה רציפות יהודית

חדשה. האם זה דבי קטן?

לכן לטעמי יש רק דרך אחת לאחדות ישראל, וצריך

לקבל אותה, קם כל הקושי. אני איש בעל אמונה, אמונה שמחייבת אותי

לגבי אורח חיים, לגבי אסור ומותר. ככזה אני יכול להבין כמה קשה לאדם

שאמונתו איננה רק אמונה, אלא היא גם אורח חיים, לקבל את מלוא הצדקה

של אורה חיים אחר. אבל אין דרך אחרת לקיום אחדות העם היהודי,

ולכן, כאשר יש הגדרה בחוק האומרת שהאדם מחוייב

על פי דעתו לשלוח את בנו למקום שהוא בוחר בו על פי השקפת עולמו,

לא ייתכן בתוך המסגרת הבית-ספרית שלא לכבד את זה. זאת אומרת האנשים

שזאת זכותם, כמו שזאת זכותי, להאמין במה שהם מאמינים - גבולם בענין

הזה מוכרח להיות מאד ברור וחד-משפעי.

אגב, תקראו את העתונים שכולנו כותבים אחד

על השני, מדוע זה? אגיד דבר יותר חמור: יש יותר בנים שעוברים ממצב

סל אמונה למצב של אי-אמונה. ועל זה אני תובע את כבוד המערכת החינוכית

האמיתית. אני לעולם לא אגיד, כמחנך, שתורת אבותיך היא תורת מרמה

או אין בה מפתח לקיום ישראל. אינני מקבל את זה,

לכן חרות הרוח היא הכבוד לגבולות שבחכמת

המעשה, ומותר להגיד לפוליטיקאים גם מלה טובה: נדמה לי שהחכמה הזאת

של הזרמים לא היתה הטפשות הגדולה ביותר שהמציאו. ואני מציע לכולנו

לכבד לא את הטכניקה שבהם, אלא את המהות האמיתית שבהם,

מפריע לי הנושא, פעילות בבתי-ספר כלליים,

הייתי רוצה שהנושא יהיה פעילות בבתי-ספר

דתיים וכלליים, כלומר בבתי-ספר ממלכתיים, דתיים וכלליים.

יש היום תופעה בחינוך הממלכתי-דתי שתלמידות

ותלמידים פורשים מבתי-הטפר האלה לזרם העצמאי,

בהנמקה שהם חוזרים בתשובה,

ההערה של מר שפואלי, אני כמעט פטור

מלומר לפה הייתי רוצה שהנושא ייידון לגבי כלל

המערכת של החינוך הממלכתי, איננו יכולים להתעלם ממציאות שלא רק

לחינוך הממלכתי יש בעיה, אלא גם לחינוך המפלכתי-דתי. ואני מקווה

שחברי הדתיים, בשל יושרם האינטלקטואלי, יסכימו אתי, כי אינו דומה

חינוך ציוני דתי בבית-ספר ממלכתי לחינוך של קבוצות, שאני מכבד מאד

את השקפת עולמן, אבל עולמן הלאופי הציוני רחוק מאד מעולמם של ציונים

דתיים,

הערה שניה, היה ברור שמתקפה דתית תביא

בעקבותיה מתקפה חילונית, מי שחי במציאות אינו יכול להתעלם מזה,

דיבר כאן בנימין כצנלסון, אני מקיים אתו ויכוח כבר עשרים שנה לפחות,

אבל תוך כדי הוויכוח בנינו יחד בית-כנסת בשפיים. והוויכוח היה

אמיתי, שורשי, מפני שמלכתחילה לא כפרתי בלגיטימיות של יהדות חילונית,

אם כי אני יריב לה במהותה, בעצם היותה,



אינני רוצה להתעלם מעוד דבר. עד לפני שנים

אחדות היתה במדינת ישראל תופעה שאני כיהודי שופר תורה ומצוות,

כסי שקרוב לתנועת העבודה או לחלק סמנה, האמנתי שאתחיל תהליך של

כפירה בכפירה, והיה תהליך כזה, ומתחיל תהליך של חיפושי דרך אמיתיים

שימזגו את ערכי היסוד שהנחו את היהדות החילונית, הרציפות ההיסטורית

היהודית, עם חיים יהודיים, פחות או יותר, אני קיוויתי ליותר, לצערי

מה שקרה ומה שקורה הפסיק את התהליך הזה,

אבל כאן אני חייב לרדת ממרום הוויכוח העיוני

לקרקע של המציאות, מפריע לי מאד שלתוך הוויכוח הזה השתרבבה חב"ד,

אני מכיר את חב"ד ואת פעילותה במסגרות השונות לפחות עשרים שנה.

אני מכיר את פעילותה בתנועה הקיבוצית ובכל המסגרות החינוכיות של

מדינת ישראל. היא לא יצרה את המתח ואת ההתנגדות כפי שאנחנו עדים להם

הי ום,

תרשו לי להזכיר שיר של נתן אלתרמן, אלתרמן כתב

שיר שנקרא "שטו סקויה חב"ד", "פה פירוש חב"ד", הוא מספר בו

שלאחר המהפכה הבולשביקית הגיע לצנזורה איזה מברק שנסלח ממקום למקום.

ישב שם צנזור רוסי, גוי. במברק הופיעה המלה "מב"ד". הגוי הזה לא

ידע מה זה חב"ד, אז הוא רשם על המברק "שטו טקויה חב"ד", מה פירוש

חב"ד, והעביר אותו לאינסטנציה גבוהה יותר בצנזורה. וכך המברק עובר

מאינסטנציה אחת לשניה, כל צנזור גוי כותב על המברק "מה פירוש חב"ד",

ומעביר אותו הלאה, לבסוף המברק מגיע לצנזור הראשי, שאלתרמן קורא לו

שניאורסון, הוא מסתובב בחדר ומחזיק את ראשו בשתי ידיו ואומר: "שטו

לך תסביר לכל אלה מה פירושה של חב"ד,

אינני חסיד חב"ד, פח ושם יש לי ביקורת על

טנקים ועל ניידות, אבל פעילותה של חב"ד בעולם היהודי, כולל במדינת

ישראל, אף פעם לא היתה מיסיונרית במובן כפי שמבינים אותו אצלנו;

היא תמיד היתה הרבה מעבר לשיגרה, כאשר כל המסגרות, כולל החילוניות,

קיבלו אותה בשמחה וברצון-

יושב כאן אמנון דנקנר, אני זוכר את הבר-מצוה

של בנו הראשון, זה היה לפני כמה שנים, לא הרבה, בכלל לא היו לו לבטים

היכן לקיים את הבר-מצוה, הכרתי את הסבא שלו, ר' משה דנקנר, התפללנו

באותו בית-כנסת, ומתוך יחס עמוק למורשת ישראל, גם אם הוא לא נמנה

עם הציבור הדתי, לא היתה לו בכלל שאלה היכן לקיים את הבר-מצוה-

אינני יודע אם כל חברי הוועדה קראו את מאסרו של אמנון דנקנר שבו

הוא מסביר מדוע הפעם הוא יעשה את הבר-מצוה סל בנו בבית-כנסת רפורמי,

לאמיתו של דבר, עם כל כאב הלב, לא יכולתי לסתור את דבריו לגמרי, אני

מצטער מאד לומר זאת, אבל אלה לא דברים הפורחים באוויר, מפני שיש

איזו נקודה שאיננו יכולים לברוח ממנה, ולכן אני מבקש את יושב-ראש

הוועדה לבודד את הענין של חב"ד,

אני רוצה להזכיר עוד חכם אחד, את חוני המעגל-

ידועה האגדה שחוני ישן 70 שנה, כשהתעורר ראה אדם אוכל מעץ החרובים,

שאל את האיש מי נטע את העין, ענה לו: אבי אבא, הסבא שלי. ואז נכנס

לבית-המדרש וראה חכמים יושבים ומשוחחים ביניהם דברי תורה, והוא שמע

שהחכמים האלה הזכירו את חוני המעגל וציטטו משהו בשמו. אמר להם: אני

חוני, האגדה התלמודית מספרת שלא נהגו בו כבוד. יצא החוצה, ביקש את

או חברותא - או מיתותא,

מה שקרה אצלנו, בחברה היהודית שלנו, הוא שיש

פער של שבעים שנה בין היהדות החרדית לגווניה השונים לבין הציונות

לגווניה השונים, אלה הלכו לכיוון אחד, אלה הלכו לכיוון אחר, ואנחנו

יודעים שלא היתה שותפות במעשח הציוני של מדינת היהודים, אלה היו

שני עולמות" לאחר שבעים שנח הם נפגשים והם צריכים לחיות יחד"

חציבור החילוני - אני מכיר אותו - אינו מזלזל ביהדות, הוא אינו מזלזל

בערכים יהודיים ובתרבות יהודית" אבל כאשר שני המחנות האלח רוצים /

לחידבר, נוצרת כאן חתנגשות, כי אין שפה, וכשאין שפה - אז אנחנו עדים



לשיח של חרשים, ויסלחו לי בני כצנלסון והרב יוסף, הוויכוח בכלל אינו

בין שניכם, בשביל הרב יוסף קיבוץ הוא ערך חילוני שאין לו שום דבר

עם השקפת עולם יהודית; בשביל בני כצנלסון הקיבוץ הוא חלק מערכי

היהדות כפי שהתפתחו במשך הדורות, ואני יכול להביא עוד דוגמאות כהנה

וכהנה.

בסופו של דבר אנחנו ועדת כנסת, ונצטרך לסכם

את הדיון במסקנות, אני רוצה להביע משאלה, כי אני יודע שהחינוך הכללי

מתלבש בכך, למשל, כאשר בית-ספר כללי רוצה להסביר לילדים מה זה פסח,

מה זה מצות, הפתרון של המערכת הוא חב"ד, לא נברח מזה, כך גם בסוכות

וכדומה. חב"ד, לפי מיטב הכרתי - ואני מכיר אותה שנים רבות - היא

תנועה לא פוליטית. כפי שאמרתי, פה ושם יש לי הערות, הסתייגויות

וביקורת, אבל בסך הכל התנועה הזאת, בפעילותה במערכת החינוך, ממלאה

פונקציה חשובה מאד,

ומה בענין הרבי מלובביץ'?

אינני רוצה להיכנס לכל הסוגיות, אמרתי שיש

לי הסתייגויות וביקורת, אבל בסך הכל היא

ממלאת פונקציה חשובה, ואנחנו צריכים להיזהר שלא לשפוך את התינוק

עם מי האמבטיה. לא יהיה לזה תחליף.

גם עלי לא מקובלת הכותרת של הדיון, החזרה

בתשובה בבתי-הספר הממלכתיים, לדידי, אם מדבריס

על פתיחות, היא צריכה להיות לכל אורך הקו- אני בעד פתיחות, אבל

אין דומה הדבר בצה"ל, בבתי-הספר הממלכתיים והממלכתיים-דתיים,

אני בוגר בית-הספר ביל"ו, כאשר בני הגיע

לגיל בית-הספר היסודי, מאד רציתי שהוא יינק ממקורות היהדות, רציתי

שילך לבית-ספר דתי, רעייתי איננה באה מבית מסורתי כמוני, והיא אמרה:

והאם אנחנו נפסיק לנסוע בשבת? אמרתי: לא, היא אמרה: אנחנו נעמיד את

הילד בקונפליקט" ויתרתי, אני חושב שנהגתי נכון, אבל לעומת זאת אני

משתדל בכל לבי לתת לו את היהדות כמות שהיא, בית-כנסת, יוס כיפורים,

מועדים, הדלקת נרות, באותם סממנים פנימיים וחיצוניים שאני חושב

שהס עושים אותנו ליהודים טובים לא פחות מאחרים,

מה היה כואב לך יותר, אילו בנך היה יורד מן הארץ, או אם היה חוזר

בתשובה, רחמנא ליצלן, על פי דעת השואל, ללא היסוס אמרתי לו שאילו

בני היה יורד מן הארץ הדבר היה חורה לי פי במה וכמה מאשר אילו היה

חוזר בתשובה,

בני עשה את שני הדברים גם יחד,

אני נגד הטפה, נגד תעמולה" אני בעד הסברה,

בכל מקום ובכל דרך, והסברה לכל, אבל אני

מתנגד בכל תוקף לכך שנכנסים לבתי-הספר ללא הסכמת ההורים. ופה

צריך להפריד בין בתי-ספר לבין צה"ל. בצה"ל מדובר בנערים בוגרים,

וכדי שלא תהיה אי-הבנה, אני עומד להצביע היום בעד חוק מי יהודי,

כי אני מאמין בזה, לעומת זאת אלחם עד חורמה על הזכות לשחק כדורגל

בשבת. אלחם על כך שבמדינת ישראל תהיה טלוויזיה בערוץ שני וטלוויזיה

בכבלים.

ובכן אני מפריד הפרדה גמורה בין צה"ל לבין

בית-חספר היסודי וחטיבת הביניים, פה יש להורה הזכות לומר מה הוא

רוצה, אבל אני בעד לתת לכל אחד שהוא ציוני להיכנס לבית-הספר

נהניתי לשמוע את דבריו של בני כצנלסון, אם כי לא עם כולם הסכמתי.

אבל דבריו נוסחו בטעם, בהגיון. ואם יהיו לא-קיצוניים כמוהו -

ייטב לכולנו.



פה שקורה הוא שכאשר איש ציבור מחזיק בהשקפת

עולם מסויימת ובנו עובר להשקפת עולם אהרת, זה מענין מאד את הציבור

הרחב; כאשר זה קורה לעמך - זה כאילו לא מענין, הקיתונות לא תכתוב

על כך, היא לא תתייהס לסתם מישהו שגדל בבית חילוני והפך דתי, או

ההיפך, אבל אם זה קורה לאיש ציבור ידוע ומוכר, מאיזה מחנה שהוא,

כותבים על כך. דברים כאלה קורים, והם בהחלט לגיטימיים. נכון, הכאב

שלכם גדול, כי אתם דוגלים בהשקפת עולם מסויימת, וילדיכם שינו טעמם.

זה כואב, ואני יכול להבין זאת. אבל מעולם לא שמעתי שמטיפים לדבר

נגד ההורים. אם זה כן נעשה - זה פסול בעיני. אם מישהו מדבר על ירידה

מן הארץ כערץ - זה פסול בעיני. אני רק מבקש משני הצדדים: אל תביאו

אותנו, אתם ואתם, למלחמת תרבויות. רוב העם נמצא בתווך; הקיצוניים

מקלקלים את השורה, ואני מדבר על קיצוניים מכל צד.

אני רוצה להציע למשרד החינוך להוריד מעט מן

הסמכויות שניתנו למנהלי בתי-הספר לקבוע את מי להזמין ואת מי לא.

אני חושב שצריכה להיות הוראת מנכ"ל בענין זה, ואני מסכים עם חבר-הכנסת

איתן שמערכת החינוך נבנית על פי קונסנסוס. אבל כשאתה נותן למנהל

בית-ספר שבא מבני-עקיבא, או מבית"ר א1 מהקיבוץ, להזמין אנשים לבית-הספר,

הוא יזמין על פי השקפתו. זה יוצר את ההתנגדות.

ד. טור; אתה רוצה שהוא יזמין לא על פי השקפתו?

אני רוצה שתהיה הנחיה ממלכתית בנושא הזה,

הנחיה כללית, ולא לתת למנהל בית-הספר את

הזכות לקבוע כפי שהוא רוצה. אנחנו מדברים על חינוך ממלכתי, על

מסגרות ממלכתיות, ואני רוצה שיושמעו כל הדעות.

ד. פור; אלו ההנחיות.

א. סרטני; הקיבוצים מזמינים אליהם גם אנשים דתיים וגם

אחרים.

מ. איתן; רק לגאולה כהן לא נתנו להופיע שם.

היו"ר נ. רז; תודה. נשמע עכשיו את הגב' שושנה כהן, מהעמותה

של המשפחות שנפגעו מהחזרה בתשובה.

ש. כהן; חוק חינוך ממלכתי, תשי"ג-1953, מגדיר מהו

חינוך ממלכתי. ונאמר בו; חינוך ממלכתי פירושו

חינוך הניתן על-ידי המדינה על פי תכנית הלימודים ללא זיקה לגוף

מפלגתי, עדתי, או ארגון אחר מחוץ לממשלה...". סעיף 2 באותו חוק

אומר: "מטרת החינוך הממלכתי היא להשתית את החינוך היסודי במדינה על

. ערכי תרבות ישראל והישגי המדע, על אהבת המולדת ונאמנות למדינה

ולעם ישראל, על אימון בעבודה חקלאית ובמלאכה, על הכשרה חלוצית ועל

שאיפה לחברה הבנויה על חרות, שוויון, סובלנות, עזרה הדדית ואהבת

הבריות.

מ. איתן; יש פה הרבה סתירות.

ש. כהן; אני חושבת שרבים כבר לא זוכרים כלל את לשון

החוק.

באנציקלופדיה העברית, בערך של חוק החינוך

הממלכתי, אומר המחבר שבחינוך הממלכתי יש שתי מגמות: האחת - להשתיתו

על ערכיה של תרבות ישראל, על ערכים לאומיים וארץ-ישראליים; והמגמה

השניה היא להשתיתו על הטוב של בית-הספר המתוקן אצל אומות העולם

המתקדמות. פעולתן המשותפת של שתי המגמות הביאה לידי ביטול המחיצה

שהיתה קיימת בישראל במשך הרבה דורות בין הלימודים היהודיים

והכלליים, ומגמות אלה סייעו לחנך דורות של נוער מחוסר קרעים נפשיים

וחדור רוח של קוממיות אנושית ואהבה לעם, לעניניו הרוחניים ולמולדתו.



זו הבעיה שאנחנו מדברים עליה. אנחנו אומרים

שהחדירה של אנשים לבתי-הספר הממלכתיים והטפה להזרה בתשובה של

תלמידים שחונכו על ערכי החילוניות - ולחילוניות יש ערכים רבים, טובים

ויפים, שעל פיהם בנינו את מדינת ישראל עד הלום - הטפה זו מביאה

לקרעים נפשיים אצל הבוער הזה שחוזר בתשובה, ואצל המשפחה. אנחנו

העדות לכך. אלה קרעים וניכור שאינם ניתנים לאיחוי. הקוטביות היא

תהומית לאחר החזרה בתשובה, כמובן במשפחות שאינן משלימות עם זה, משום

שזו איננה השקפת עולמן ולעולם לא תהיה השקפת עולמן,

אומה מודרנית ובת-חורין מלוכדת על-ידי שני

האחד הוא קונסנסוס שעיקרו לחיות יחדיו תוך כדי מחלוקת של

השקפות, וזאת הדמוקרטיה. העקרון השני הוא אופי לאומי, המורכב ממטרות

משותפות ותכנים תרבותיים משותפים, אשר שמם הכולל במדינת ישראל הוא

ציונות, ובכלל זה הזכות לעליה, השפה העברית, הגנת המדינה ופיתוחה

ותכנים תרבותיים כגון היסטוריה של עם ישראל, ספרותו ומסורותיו.

המחנה החרדי אינו מסכים עם חלק גדול מן התכנים

הללו, במיוחד בחינוך. הם אינם משרתים בצה"ל, משתדלים שלא לדבר את

השפה העברית; בישיבות החרדיות ובבתי-ספר רבים לא מלמדים את תולדות

העם וספרותו. ומובן שהם אינם מקבלים את הקונסנסוס הדמוקרטי; ומה

שהכי גרוע והכי בורא בעיני - הם אינם מכירים בזכותם של בני-אדם

לחוקק לעצמם חוקים.

אני בהחלט חושבת שיש להתייחס אל הדתיים ואל

המחנה הדתי בסובלנות, סובלנות מסוייגת, אבל אין לתת להם את הזכות

להרעיל את נפש הנועה בבתי-הספר הממלכתיים באנטי-ציונות, וכל זה

במסווה של חזרה בתשובה, הרי הם אינם אומרים לילדים שהציונות פסולה;

הם מוציאים אותם לחזרה בתשובה, ואין זה נכון שבמוסדות שלהם מלמדים

אותם אהבת הורים, הנושא נחקר בישיבת "אור שמה". שם הרבנים אמרו

בפירוש ש"ואהבת לרעך כמוך" אמור אך ורק בחבר, ברע למצוות, לא באפיקורס.

והרי אנחנו כולנו בקטיגוריה של אפיקורסים, שאותו מצווה לשנוא- זה

מצוטט בספר של שאול מייזליש, שהופיע כבר לפני כסנה. והם מעולם לא

טרחו להכחיש את הדברים האלה, כלומר שתיקה כהודיה.

הורים רבים בעלי השקפת עולם חופשית - ואנחנו

כאלה - חורקים שיניים מזה שנים נוכח -נסיונות ההדירה הבלתי פוסקים

לחינוך הממלכתי. וזה נעשה באיצטלות שונות: באמצעות תנועת "גשר",

"מיל"י"- שזו זרוע של ישיבת "אור שמח", באמצעות ארגון "אל עמי",

שהמטיף שלהם הוא הרב ביגון ההוזר בתשובה. וכולם מייצגים ישיבות של

בעלי תשובה, והם באים לבתי-הספר שלנו שלא בתום לב, הם באים בכסות,

ומאחר שאנחנו פלורליסטים, פתוחים - נותנים להם לבוא, ונכון שאפילו

מזמינים לבוא, אבל הנושא הזה הופך להיות מיסיונרי ברגע שאין בו

הדדיות, כאשר דבר הוא חד-צדדי, כאשר המסר הוא חד-צדדי - זו מהות

המיסיונריות.

המערכת שעומדת מאחורי השליחים האלה היא

מערכת כפייתית שאין בה המושג של קח ותן שנהוג אצלנו במערכת החילונית,

אתה חילוני, פתח את לבך, עבור את הגשר אלינו,

אל הצד השני. מעולם לא מדברים על תלמידי ישיבה שיעברו את הגשר אלינו,

למפגש עם החילוניות כאמונה חברתית,

ההורים החילוניים שולחים את ילדיחם לבתי-ספר

שהם בוחרים בהם כראויים לחנך את ילדיהם לפי השקפת עולמם. אילו רצו

לשלוח את ילדיהם לחינוך דתי, יש בתי-ספר ממלכתיים-דתיים, והם יכלו

לשלוח אותם אליהם. אין אנו רוצים את העירוב הזה שקיים היום דה-פקטו,

אנחנו רוצים הפרדה גמורה של מורים שהוכשרו על-ידי מוסדות אקדמיים

שמוכרים על-ידי משרד החינוך, יש מורים רבים ליהדות, אוניברסיטת

בר-אילן מכשירה מורים ליהדות, איננו רוצים שמורים בעלי הכשרה

מפוקפקת ובלתי בדוקה יבואו וירעילו את נפשות ילדינו. עד גיל הבגרות

אנחנו אחראים וסוברנים לגבי ילדינו, איננו רוצים שיגנבו את נפשותיהם,

טה זה פורה חסר סמכות? מורה עם כיפה?

חמר הכשרה אקדמית מוסמכת ומוכרת.

אני רוצה להוסיף שכל ערכי החינוך החילוני

למעשה מוכפשים ומבוזים על-ידי נציגי המהנה הדרדי, כך לגבי עליונות

החוק והכנסת; את דגל ישראל שורפים בפומבי ביום העצמאות, בל"ג בעומר.

חללינו מובאים לקבורה כשארונותיהם עטופים בדגל ישראל. זה כבודנו.

ואם הרדים שורפים את דגל ישראל הם שורפים את כבודנו,

אין לנו שום מכנה משותף עם המחנה החרדי.

לכן אנחנו דורסים לסגור את הפירצה שדרכה חודרים השליחים החרדיים-,,

אני רוצה לומר לאנשי חב"ד שנמצאים כאן: אתם

חילקתם פה חוברת מאד מענינת, אתם אומרים בה ששום מחנך אחראי לא

יכניס לכיתתו אדם שינסה לערער את הערכים החינוכיים הבסיסיים ביותר

שעליהם הוא מחנך. אלה הדברים שאנחנו טוענים. גם אנחנו לא רוצים את

הדבר הזה"

היו"ר נ. רז; תודה רבה. נשמע עכשיו את הרב שמואל חפר,

מנהל הסמינר בכפר חב"ד.

אני רוצה להציג את הטיעונים המעשיים יותר.

פרופ' אלה בלפר תדבר על הצד האידיולוגי.

בראשית דברי אבי רוצה להודות ליושב-ראש ועדת

החינוך חבר-הכנסת רז על שאיפשר לנו להשמיע ולהציג את העמדה שלנו,

עפדת חב"ד, בקשר לדברים שהושמעו בוועדה על רקע הדיון עם המשפחות

שהן נגד חזרה בתשובה. דרך אגב, אני רוצה להגיד שכאשר מר דנקנר שירת

במילואים והיה זקוק למזוזות, הוא פנה אלי ואפר שהוא זקוק למזוזות

לחיילים. סיפקנו לו אותן ללא שום תמורה, למרות שזה עלה הרבה מאד,

מכיוון שזה חלק מההכרה החב"דית. הוא לא מצא בזה שום פסול. הוא גם לא

מצא לנכון להודות על זה,

הושמעו כאן דברים קשים מאד מפי ההורים ומפי

חלק מחברי הוועדה, דברים קשים ביותר שלעתים גבלו גם עם השמצה.

בדרך כלל מקובל במשטר דמוקרטי כי חובת ההוכחה היא על המאשים. זה

כלל שחז"ל קבעו לפני אלפיים שנה, "המוציא מחברו עליו הראיה". הפעם

הכלל הזה לא נשמר, ואנחנו במידה רבה עומדים כאן כנאשמים שצריכים

להוכיח את חפותנו.

ומה הן ההאשמות? מיסיונריות, שבירת מסגרת

משפחתית, שטיפת מוח, הושמעו כאן דברים על עבודת אלילים.

היום לא הזכירו כאן לא שטיפת מוח ולא עבודת

אלילים.

לא היום, אני מתייחס לדברים שנאמרו בפעם

הקודמת. אני מתייחס לדברי מישהו מסויים.

ובכן תשפטו אתם, חברי הוועדה,

אני רוצה להציג בפניכם בקצרה את תפיסת עולמה

סל חב"ד בנדון באמצעות סיפור קצר ביותר. אני נטלתי על עצמי להציג

עובדות; הצד האידיאי יוצג על-ידי פרופ' בלפר ואנשים נוספים מחב"ד.

אבל כרקע לדברים אני רוצה לפתוח בסיפור.

ידוע שגם בתנועת החסידות בראשיתה היו דעות

שונות בקשר להפצת החסידות. חב"ד היתה מהרגע הראשון בעד הקצת החסידות,

דווקא נכדו של הבעל-שם-טוב, רבי ברוך ממזבוז, התנגד לדרך הזאת.

והיתה מחלוקת קשה. פעם, במפגש בין שני גדולי החסידות, שאל נכדו

במה כוחך? אמר: היתה לי מסירות נפש

אל החסידות. איזו מסיירות נפש? אפר: הלכתי למאסר בפטרבורג על-מבת

שנוכל להפיץ את החסידות. אמר הנכד: זו מסירות נפש? הלא בתורתי

ובתפילתי יכולתי לשרוף את פטרבורג, אמר לו האדמו"ר הזקן: יש לי

עשרה תלמידים שבתורתם ובתפילתם יכלו לשרוף את פטרבורג; התכלית היא

תיקון ולא שבירה.

נכדו של האדמו"ר הזקן מעיד עליו שחסיד אחד

הביא לו קופסת טבק שהמכסה שלה נשבר, והוא השתמש בה כמראה לתקן את

האדמו"ר הזקן קיבל את זה במתנה והוא

סבא לא שבר; הוא רק הוציא את החוט המחבר

את המכסה לקופסה.

עביננו לא לשבור. זו תפיסת עולמנו. מעולם

לא שברנו. כך אנחנו נוהגים בבתי-ספר, כך אנחנו נוהגים בצבא, כך

אנחנו נוהגים בקהילות ישראל, לכן אנחנו לא עוסקים בהטפה, איננו

עומקים במיסיונריות. אגב, ההגדרה של מיסיונריות היא להעביר אדם על

דתו ועל רעתו, ואילו אנחנו עוסקים בחיזוק הקשר של יהודי אל עמו,

אל ארצו ואל דתו, אולי חלק מן המאשימים ראוי יותר לתואר מיסיונר

מאסר אנחנו, דבר אחד צריך להיות ברור: אצלנו בעולם החינוך אומרים

שפורה למתיפטיקה לא בהכרח חייב להיות משולש, וזה נכון; אבל מורה

ליהדות חייב להזדהות עם ערבי היהדות. כשמורה ליהדות מסביר ענינים

שביהדות, ברור שהם נתפסים במישור האינטלקטואלי, במישור הרגשי,

ומשתדלים ליישם אותם. אין מזה מנוס, כך גם אם יסבירו את ערכי הקיבוץ

או הקבוצה, בכל חוג שיהיה, אני אצטרך להתייחס לזה ולהתמודד עם

הבעיה, אבל זאת לא הטפה, זאת הסברה, אוכיח זאת באמצעות מכתבים.

כמנהל סמינר ומוסד חינוכי אני יכול להעיד

שקרוב ל-50% מחניכותי באות מבתים לא דתיים, אשר שולחים אותן ברצון,

ללא תעמולה, איננו עוסקים בתעמולה. כמעט ולא תמצאו מודעות על רישום

לסמינר שלנו, הן באות מבתים הרוסים, מסיבות סוציאליות ואחרות.

ואנחנו ערים מאד ורגישים מאד לאפשרות של התנגשות בין הבנות לבין

אם החינוך שלי ייקלט אצל התלמידה, היא

תבוא בעימות אתך. אם היא תחיה חיים דו-ערכיים, בבית-הספר בצורה

אחת ובבית בצורה אחרת - אני מחנך אותה לרמאות. ובכן תחליט אתה.

ולא תמיד אני נענה לכל הפונים, לא מזמן פנה אלי פקיד בביר מהסוכנות

היהודית,, ממחלקת הקליטה, הוא הביא את בתו, סירבתי לקבל אותה, מהסיבה

הזאת.

אני יבול לתת עוד דוגמה בולטת. רופא מקיבוץ

גבים שהצטרף לחסידי חב"ד, חזר למשק והוא מתפקד שם כרופא. הוא לא

ניתק את הקשרים עם הקיבוץ.

הוא עוזב עכשיו.

הרב ש. חפר; יבול להיות שהחזות שלו מפריעה, ייתכן שהגענו

לדרגה כזאת קול חוסר סובלנות אנטי-דתית שלא

יבולים לסבול יהודי עם זקן, נוכחותו מפריעה במשק.

בסך הכל שואפת חסידות חב"ד, שהיא מכסימליסטית

בתביעותיה מחסידיה, אך מינימליסטית בהחלט בתביעתה מהזולת, ליצור

מכנה משותף מינימלי על בסיס נמוך ביותר כדי להביא לידי ביטוי את

האחדות היהודית, לעתים האשימו אותנו אפילו חוגים חרדיים ביהדות

החרדית ביירדידות מחשבתית", כי אנחנו מסתפקים במועט, האמת היא שגישה

זאת נובעת מתוך הכרה עמוקה של יוקר הנקודה היהודית, לכן אנחנו הולכים

על המינימום"



וכאן תרשו לי לצטט בפניכם פטפר מכתבים הבאים

לאשר ולבסס את הדברים שאמרתי. לכבוד יהיה לי לפתוח דווקא במכתבו

של קצין חינוך ראשי אלי, הוא ביקר אצלי בסמינר כקצין חינוך ראשי עם

"ר' שמואל היקר, יפה לימדת אותנו כיצד מגבילות

המלים את התבונה ואת תפיסת הדברים. אכן אף אני דלו מלי מלהביע בפניך

את נועם תחושתנו לזכר הסעות הנפלאות שזיכיתם אותנו בהן בביקורנו

האחרון בכפרכם. מה לא נתקפל בשעות אלו? חברותא טובה, התקרבות של לב

אל לב, דברי חכמה מאירי המחשבה ומרחיבי הדעת, ומעל לכל - התעלות

לאהבת הבורא וישראל. אכן זכינו בזכות גדולה, והרשני לומר לך שאף לכם

נתגלגלה מצווה גדולה. הבוקר, משחזרנו כולנו לעבודה, לא פסקו החברים

מלשוב ולהעלות קטעים מהדברים היפים שדיברת בהם, מהסיפורים של חבריך

והשירים הנפלאים וכוי. בהוקרה רבה, מרדכי בר-און, אל"מ, קצין חינוך

באיזו שנה זה היה? זה היה לפני הרבה שנים,

כשאתם לא הייתם מיסיונרים.

הרב ש. ח5ר1 פר בר-און כתב אלי לפני שנכנס לפוליטיקה ולפני

שהתקרב, בגלל קשרי משפחה, לתפיסת עולם אחרת.

אבל האם אני נעשיתי יותר טיפש או הוא נעשה יותר חכם?

אתה לא צריך להגיד את זה.

אני חוזר בי.

והגה מכתב של מנהל מחוז המרכז, מר מיכה בר-קול,

"מנהל "בית רבקה" בכפר חב"ד,

הרב חפר (או נציגיו) יקבו אליכם בקשר לפעילות חינוכית אפשרית של

תלמידות "בית רבקה" במוסדותיכם בנושאי יהדות. אני ממליץ על היענות

ועל ניצול האפשרות...", וכו'.

פנינו למנהל המחוז בדרך המקובלת, אני רוצה

לקרוא בפניכם מכתבים של מנהלי בתי--ספר ממלכתיים. מכתב מבית-הספר

הממלכתי רמת-אלון ע"ש יגאל אלון ברחובות: "בנות יקרות, אין מלים

בפי להודות לכם על היום המהנה שהענקתם לתלמידי בית-ספרנו, ההצגה

היתה יפה, התלמידים ישבר רתוקים והקשיבו לכל פלה ומלה בעני ן רב.

העבודה בכיתות נעשתה בצורה מאד נעימה והתלמידים קיבלו את החוברת

בשמחה רבה. מי ייתן ותמשיכו בדרככם זו ותתרמו את חלקכם לילדי ישראל

בהעברת המסורת היהודית. בשם כל התלמידים והמורות אני מודה לכם,

ומקווה לשמור על קשר אתכם גם בעתיד. חן חן לכם והרבה תודה, כרמלה

קוטין, מנהלת בית-הספר".

בזה אנחנו עוסקים. על זה אנחנו יושבים פה.

הרב ש. חפר; אני מוחה נגד זה. אני מבין שזה כואב לכם;

גם לי כאבו דברים, אבל שמעתי אותם.

ומכתב אחר מבית-הספר הממלכתי ע"ש שפרינצק

"לכבוד כנות סמינר בית-רבקה. בנות יקרות, קבלו תודה חמה

והערכה מלאה של כל מה שעשיתן למען תלמידינו אתמול. השעורים היו

מענינים, ההצגה נחמדה, והילדים כאחד נהנו עד מאד. אכן זכות מיוחדת

היתה לכו לארח אתכן בבית סיירנו. אי"ה עוד ניפגש בהזדמנויות חגיגיות.

בברכה נאמנה, רחל ליברמן, המנהל".



מכתב פבית-הספר הממלכתי ע"ש ז. שזר ברחובות;

"אל הנהלת סמינר חב"ד, ברצוני להודות לכם על המפעל היפה שערכו בנות

הסמינר בבית ספרנו בכ"ג בכסלו תשמ"ה. הבנות באו מוכנות יפה לשעורים,

הן מבחינת החומר הלימודי אותו העבירו, והן מבחינת הציוד שהיה דרוש

להן בכיתה. אני מקווה שתלמידינו הפיקו תועלת מפעילות זו, ועל כך

ברצוני להודות, תבואו על הברכה",

מכתב מבית-הספר הממלכתי בן-גוריון, שכונת

"לכבוד המדריכה הפדגוגית, סמינר בית רבקה, כפר

שעורים בנושא הצדקה שניתנו בבית-הספר בן-גוריון

בו' בשבש. בהתאם לבקשתך הריני לסכם את ההדים לפעולתכן בבית-הספר:

הסמינריסטיות היו מוכנות כהלכה וכל המורות והתלמידים גמרו את ההלל

על הצורה והאופן שבו נוהלו השעורים, השירים שנלמדו על נושא הצדקה

היו קליטים וכל הילדים למדו וזכרו אותם יפה, הנושא דיבר ללב הילדים,

קופות הצדקה נמצאות בכיתה. בביקורי בכיתה ח' שמעתי כיצד הילדים

מפעילים קופת גמ"ח. לא כל הפלקטים שנתלו בכיתות היו אסתטיים, וחבל.

לטיפוס, היה יום מוצלח, הצטערתי שלא הייתי נוכחת עקב לימודי

באוניברסיטה, אני מאחלת לך ולבנות הסמינר הצלחה",

אני רוצה לקרוא רק עוד שני מכתבים, ואני רוצה

להציג גם את הצד השני, אינני רוצה להיות חד-צדדי: "לכבוד מנהלת

בית-ספר שזר, שלום לך. בעקבות ביקורן של בנות חב"ד בבית-הספר נדהמתי

לשמוע כי היו תגובות נזעמות לכך בקרב הורים מסויימיס בכיתתה של

בתי יעל (ד4), ברצוני להביע את סלידתי מתגובות אלה, ובאותה הזדמנות

להודות לך על שהתרת להן להיכנס לכיתות ולתת קצת "יידישקייט" גם

לילדינו החילוניים, אך בהחלט יהודים, מן הראוי לציין כי היו גם

הורים שששו לביקור זה, וחבל אולי שלא ניתן לחנך קצת גם את ההורים

כדי פעם (לאו דווקא ביהדות, אך אולי בסובלנות, ומן הסתם סובלנות

דתית), בכבוד רב, מירה וינר",

"הרב חפר היקר, רואה אני לעצמי חובה נעימה לכתוב לך מלים אחדות,

ביום ראשון, א טבת, נר שביעי של חנוכה, התקיים בבית רבקה יום עיון

למורות במחשבת היהדות. אם כי יום העיון הזה מוקדש היה למורות, רציתי

גם אני להשתתף במסגרת זו. מה אגיד לך, הרב חפר היקר? מזמן לא עברתי

יחד עם רעייתי, אחות בקופת-חולים, חוויה מעין זו. מכיר אני רבים

מכפר חב"ד, ביניהם ידידים אישיים לא מעטים, קשור אני נפשית בכל

מאודי לתנועה היקרה הזי ששמה חב"ד. אולם היום הזה היה בשבילי יום

שלא אשכחנו לעולם. לא רק ההרצאות המעמיקות על קדושת השבת, על הצניעות

בחיי האדם, ולא רק הנושאים המעמיקים בהם עסקנו כל היום, היו מעין

גילוי עצום במחשבת ישראל, אלא השפיעו על החוויה הכללית הקשורה

במסגרת כולה שהייתי מכנה אותה במלה אחת: קדושה.

היה זה מפעל עצום, מרתק ומרטיט לב ונפש לכל

באי הכינוס הזה...", וכו'.

אני רוצה להגיד שהצגת הדברים כאן היתה מאד

חד-צדדית. ואני רוצה לסיים רק בהערה אחת. במסגרת ביקורינו בבתי-ספר

אנחנו עומדים בקפדנות על כך שמורה מהכיתה תשתתף. אנחנו מפיצים שאלונים

בקרב המורות שבהם הן מציינות כל פרט חריג וגם תופעה חיובית, אנחנו

מקיימים דיון מוקדם עם המורה, ואחר כך סיכום, וגם עם המנהלת. אי

אפשר להגיד על פעילות כזאת שהיא פעילות מיסיונרית או בניגוד לרצונו

של מישהו.

אני רוצה לקרוא לפניכם רק דיווח אחד. על

השאלון שהפצנו בבית-ספר ברחובות כותבת מורה אחת בבית-הספר דו"ח

קטלני על רמת השעור והצגת הדברים. המנהלת מצאה לנכון להוסיף פתק

"בעלה בכת יהודים למען ישו. נא להבין".





ת. כהן; באמת

הרב ש. חפר; תראי עד כפה את חד-צדדית. כשמדברים על יהדות,

את נרתעת

ת. כהן; אני יהודיה, גם אני מדברת על יהדות; לך אין

מונופול על היהדות,

י. יוסף; גם לכם אין,

ת. כהן; נכון, איש לא לקח לעצמו מונופול,

א, סרטני; ההורים בכלל לא בתמונה,

הרב ש. חפר; ההורים כן בתמונה, ההורים שנמצאים כאן אינם

מייצגים את כל ציבור ההורים, הם מייצגים חוג

סמויים שנפגע, אני מסכים אתם בהרבה דברים, אבל יש זכות גם להורים

אחרים שרוצים להקנות לילדיהם יהדות,

א. סרטני; שיקהו את ילדיהם באופן פרטי לאן שהם רוצים.

היו"ר נ, רז; אני מודה מאד לרב חפר על האינפורמציה שמסר לנו

רשומים עוד הברים רבים לדיון, אנחנו נקיים

ישיבה נוספת להמשך הדיון בנושא הזה ב-19 בפברואר- אני מבקש מכולנו;

אל נעשה ממה שקורה בישיבות מהומה החוצה בנושא הזה, הנושא מספיק רגיש

ויכול להתלקח בצורה לא סובה, ועלינו לקבל על עצמנו אחריות ולהתאפק

לפחות עד הישיבה הבאה מלהוציא דברים החוצה,

אני מודה לכם, הישיבה נעולה,

הישיבה נסתיימה בשעה 11,00,