הכנסת האחת-עשרה

מושב שני



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 115

מישיבת ועדת החינוך והתרבות

שהתקיימה ביום שלישי, י"ח בטבת התשמ"ו - 28.1.86 - בשעה 12.00

חברי הוועדה; נ ' רז - יו"ר

אי הראל

אי סרטני

מ' פלד

ני דגן - קצין חינוך דאשי, צה"ל

קבוצת קציני חינוך

מזכירת הוועדה; די פלד

רשמה: עי הירשפלד

סדר-היום; פגישה עם קצינים ממערכת החינור של צה"ל.



פגישה עם קצינים ממערכת החינוך של צה"ל

היו"ר ני רז;

אני פותה את הישיבה.

נתבקשתי להציג את יושב-ראש ועדת החינוך והתרבות של הכנסת, נהמן רז, חבר

קיבוץ גבע. זאת הוועדה בכנסת שאתה אנהנו עובדים וזה המקום שממנו, אני לפתות,

מקבל את הדהיפה ההזקה ביותר לתפישת העולם שלי, שבעיות הבטחון הן תשובות ובעיות

הכלכלה הן קשות, אבל הבעייה של מדינת ישראל היא בעיית הוזברה והדרך לפתור אותה

היא החינוך. יכולה להיות מדינה עם אמצעי נשק בלתי-רגילים ומודרניים ועם כלכלה

מתוקנת, והיא תתמוטט מבחינה חברתית.

זאת הוועדה שאתה אנחנו עובדים והיא מנסה מאד לעזור לנו. חבר-הכנסת הראל

הוא יושב-ראש הוועדה המשותפת לוועדת החינוך והתרבות ולוועדת החוץ והבטחון.

היו"ר ני רז;

יושבים אתנו תברי-הכנסת מתי פלד, אהרן הראל, שהוא יושב-ראש הוועדה המשותפת

לוועדת החינוך והתרבות ולוועדת החוץ והבטחון לענייני החינוך בצה"ל, ומזכירת

הו ועדה דנה פלר.

לבכם רכש דבר טוב, להיפגש עם בית המחוקקים ולהכיר גם את הבית וגם את

העבודה, ולשוחח על ענייני חינוך. כששירתתי בצבא בשנות החמישים הראשונות עסקתי

בנת"ל בענייני חינוך. בשנת 1950 התחילו להקים בנת"ל את כל מערכת החינוך,

ובמילואים אחר-כך הייתי ביחידות שונות. אני יודע שגם אהרן הראל עוסק במילואים

בהסברה, אצל קצין חינוך ראשי. מתתיהו פלד הוא בכלל מתנך דגול, פרופסור

באוניברסיטה. ענייני החינוך קרובים ללבנו ולא במקרה אנחנו חברים בוועדת התינוך

והתרבות של הכנסת.

ועדה זו מורכבת מ-15 איש, מ-8 מפלגות, כאשר ברוב שאלות התינוך שאנחנו דנים

עליהן אנחנו מגיעים לתפישה משותפת. זה יכול להפתיע אתכם, כשאתם שומעים שמיוצגות

כאן 8 מפלגות ואתם חושבים שעל כל דבר יש בוודאי מחלוקת תהומית. אבל זה לא בדיוק

כך. אנחנו ציונים, אנחנו יושבים בארץ הזאת ורוצים את טובתה החברתית, הבטחונית,

הכלכלית והחינוך ובמרבית השאלות אנחנו מגיעים לידי הסכמה. בוועדה אין כמעט W

הצבעות. יש ויכוחים, אבל מעט מאד.

הצטרפה אלינו כעת חברת-הכנסת אמירה סרטני, ממפ"ם, חברת קיבוץ מרחביה.

הייתי רוצה שהשיחה שלנן תתחיל דווקא מכם. אנחנו עוסקים פה בעמידה על משמר

החינוך, שיהיה בארץ חינוך כללי, מקצועי, ליהודים ולערבים, שיהיו תיאטראות

ומוזיאונים, ספרות, אמנות וכל הדברים הטובים. אנחנו שואלים את עצמנו: מה מוציא

ההינוך בישראל? איזה אדם צומח בארץ? מה הבוגר של החינוך הישראלי נושא אתו ועם

מה הוא בא לצבא? בנקודה זו הייתי רוצה לשמוע את הערותיכם בשני

1) ידיעות על-פי התרשמותכם, כל אחד בקטע שבו הוא נפגש עם הבוגר. האם

גדל במערכת החינוך שלנו אדם יודע, משכיל? האם הוא יודע משהו על תולדות עם

ישראל, הסטוריה כללית של האומות ושל העולם? האם הוא יודע משהו במדעי הטבע,

במתימטיקה, אנגלית, פוליטיקה, תולדות הישוב בארץ הזאת וספרות עברית? 2) הגישות

והעמדות. מה דמות עולמו? האם גדל פה הומאניסט או חומייניסט?

אני שואל את השאלות הכלליות האלה, ובכל-זאת מעניין אותנו הרושם שלכם. האם

מערכת החינוך משיגה את היעדים של חוק החינוך? חוק החינוך משנת 1953 מגדיר את

מטרות החינוך, שהן תרבות האדם, הישגי המדע, מורשת ישראל, סובלנות, עבודה וכל

מיני דברים טובים. האם החינוך משיג בעבודתו את טיפוס האדם שהולם את המטרות

האלה, שהוא הפנים בתוכו דברים?



חשוב לנו מאד לשמוע מכם הערכות, וכוועדת החינוך אנחנו צריכים לקבל את המשוב

הזה מכם. כדי להחריף את זה אומר לכם שאנחנו שומעים שבהצבעות לכנסוז החיילים

נותנים מה שהם נותנים ולמי שהם נותנים, ואותנו זה מדאיג מאד.

אני וזושב שבשאלה שלך יש טעות, משום שבקשת מאתנו מידע בעצם עד גיל 18 ולא

לקחת בחשבון עוד שלב מאד מכריע בחיי הנער הישראלי, והוא הצבא. זו אחת הטעויות

הרווחות, משום שאנחנו רוצים לדעת איזה סוג של נוער אנחנו מטפחים בארץ ואנחנו

בודקים את זה בגיל 8ו. אני חושב שזו טעות וכר אנחנו מתייחסים לא נכון אל הצבא.

זאת אתת הבעיות שמקרינה ומשפיעה על הנושא של תפיסת החינוך בצבא, יכולת התיפקוד,

ועוד.

אין לי ספק שגמר י"ב היא נוקדת ביניים מאד מכריעה ומשפיעה וצריך לבחון

אותה, אבל זה לא מסתיים כאן. ככל שאנחנו עוסקים בחינוך בצבא, אני חושב שהנושא

הזה לא נחקר מספיק. אני למדתי באוניברסיטה חינוך לתואר ראשון, ולא מצאתי עבודות

ומחקרים על ההשלכות ועל המשמעויות של מה עושה הצבא לאנשים, מעבר להתרשמויות

הכלליות. אני חושב שהנושא החינוכי וההשפעה החינוכית של הצבא לא נבחנו מספיק,

וגם הייפידבק" שאתה מבקש מאתנו שונה בין כשהם מגיעים לצבא, בין כשהם עוזבים את

הצבא, ולמערכת הצבאית יש השלכות נרחבות, שבהכוונה נכונה ובפעילות חינוכית נכונה

ניתן להשיג הישגים נוספים משפיעים, שלפעמים אפילו עולים בקנה אחד עם מה שהוא

קיבל במשך 12 שנות הלימוד שלו.

אתן לכם דוגמא מהתחום שלנו. אם אנחנו עוסקים בחיילות שמגיעות לצבא לקורס

מורות ורוצות לעבוד עם אוכלוסיית טעונת-טיפוח, מסתבר שהמפגש הראשון שלהן עם

בעיית ישראל השניה, שכל-כך הרבה מדברים עליה בעתונים ובכל המקומות, בפעם הראשונה

שהן בכלל נתקלות באוכלוסיה הזאת זה בצבא. הן למדו בבית-ספר בצפון- תל-אביב,

כשכל הסביבה שלהן היתה סביבה עם איכות מסויימת, ואחת הבעיות שמטרידה ומשפיעה על

דברים רבים בוזברה הישראלית, הם נתקלים בה רק בצבא. אין לי ספק שבתקופת השירות

הצבאי הם מושפעים ומגבשים עמדות ותפיסות שונות, והתוצאה היא אחרת.

לסיכום אומר שני דברים. 1. צריך לבחון את הדברים בסוף השירות הצבאי, משום

שאני רואה את זה עדיין כחלק מהמערכת הממוסדת שהמדינה מעניקה לאנשים, שיש לה

השלכות לגבי עיצוב דמותו של הצעיר הישראלי שגדל כאן. 2. זה משליך ומשפיע על מה

אנחנו צריכים לעשות בתחום החינוכי הזה, משום שזה לא נגמר והאפשרויות שלנו הן

י רבות יותר.

היו"ר נ י רז;

השאלה היתה איך מערכת החינוך בישראל נראית בעיני אנשי הצבא, לא איך מערכת

החינוך בצבא נראית בעינינו,. לכן הגדרנו בדברי הפתיחה ושאלנו איך אתם רואים את

התוצאה של החינוך הטרום-צבאי. אנחנו יודעים שבמשך השירות הצבאי קורה הרבה מאד,

גם הודות למערכת החינור וגם הודות לכם. השאלה היתה לגבי הקטע של לפני בואו

לצבא. איך הוא מגיע לצבא ועם מה הוא מגיע לצבא?

נכון שצריך לבחון כל קטע ולראות כיצד ובאיזה מצב הצבא מקבל את החניכים שהם

בני 18 אבל הם עדיין לא בשלים, אבל צריך לבחון גם את התמונה הכללית.

לפני מספר חודשים התקיים בכנסת יום עיון בנושא הדמוקרטיה ובחוג שהנחיתי

השתתפו גם קציני חינוך. אני שאלתי שם שאלה האם הצבא מחנך לשנאה ולפחד. כלומר,

כל הגילויים השליליים שהם הגורם שמניע את החיילים שלנו, או להיפך. התשובה

שקבלתי היתה שהצבא בפירוש אינו מחנך לשנאה. הוא לא עובד בכלל על האלמנט הזה,

אלא להיפך.



משאלותיו של היושב-ראש וגם מהדברים שנאמרו כאן נשאלת השאלה האס כאשר הנוער

הזה מגיע לצבא, לא רק באיזה מצב הוא נמצא, אלא האם בכלל יש לצבא אפשרות להמשיך

לחנך אותו, ובאיזה כיוון זה נעשה? האם זה משהו שהוא מנוגד במקרים מסויימים למה

שהוא קיבל קודם, או שזאת איזו שהיא השלמה, ומהו הכיוון הכללי? האם אנחנו יכולים

להגיד שאנחנו מחנכים אנשים, קודם-כל הומאניסטיים, פתוהים, שאין בהם האלמנטים

האלה של שנאה?

לחרדתנו, אנחנו מוצאים בקרב הנוער של בתי-הספר היום - לא כולם, אבל באחוז

גבוה מדי - נערים עם המון שנאה ועם המון ביטוי של תשובות שבאות מתור פחדים,

ובעצם, ההליכה לכיוון מטויים היא איזה שהוא ביטוי של תשובה של נער כזה לפני גיוס

לפחדים שמתעוררים אצלו, והפהדים האלה דוחפים אותו לפתרונות הרבה יותר חדים, הרבה

יותר חד-משמעיים, והם מאד קיצוניים כשלעצמם.

אני חושבת שאנחנו חייבים לראות את המערכת כולה, אבל לבחון האם הצבא בכלל

מסוגל להשפיע עליהם, או שזה נתון שהוא כבר ללא השפעה. במידה שבית-הספר מכין

אותם או לא מכין אותם, תורם או לא תורם להם, גם לחינור וגם לידע, האם זאת תמונת

מצב שמשליכה ואנחנו צריכים להגיד לצבא שזה מה שיש לנו, זה יהיה החומר האנושי

שלנו בצבא?

אמרת שאתם מוצאים המון שנאה ובעצם קבעת איזה שהוא ציון. על מה את מבססת את

האמירה הזאת?

בשבוע שעבר היה כאן יום עיון של בית-הספר לחינוך באוניברסיטת ירושלים.

לפני הירצה חבר-הכנסח רפאל איתן. אני הגעתי בסוף ההרצאה שלו, ישבתי בצד, והוא

קצר מחיאות כפיים חזקות. השאלה הראשונה שנשאלתי היתה האם חברי-כנסת ערבים

מצביעים בנושא של חוק מי יהודי, ואיזו זכות יש להם בכלל להצביע בשאלה כזאת. אלה

היו תלמידי יייב שעומדים לפני גיוס.

הנימה והצורה של יתר הביטויים היו בחלק גדול בכיוון הזה. לאחר-מכן ניגש

הם שונאים אותנו, הם מסכנים אותנו, אנחנו צריכים לגרש אותם

ולסלק אותם. וזאת לא פעם ראשונה שאני נתקלת בביטוי הזה. אינני מדברת על אלה

שעובדים על המישור הנמוך ביותר של יצר הקיום של הנוער שלנו.

את מבססת את האמירה הזאת על-סמך התרשמות שלך משיחות עם אנשים.

כן. אמרתי שלא כולם, אבל אחוז גבוה מדי.

אני מדבר כאבא לילדים בבית-ספר, כבעל למורה וכחבר בוועד ההורים, והדברים

האלה כואבים לי. הם כואבים לי במיוחד כשאני מנסה להשוות את זה לתקופת הלימודים

שלי, וזה טבעי שכל אחד אומר: בזמני זה היה שונה.

שאלתי היא איך הוועדה הזאת מתייחסת, ועד כמה יש לה כוח לטפל בכל שיטת

החינוך הקיימת היום, ואני אביא כמה דוגמאות. אני מתכוון לשיטת המפקחים, שאני

מתרשם שהם לא נמצאים מספיק בבתי-הספר והם לא מספיק מודעים ומכירים מה שקורה בתוך

בתי-הספר, אלא יושבים במגדל שן שנקרא הדר דפנה, לאזור המרכז בעיקר. אני מדבר על

סדרי עדיפויות במקצועות הנלמדים ועד כמה חם באים לידי ביטוי פה בוועדה. האם

צריך לתת יותך שעורי אזרחות או שעורי מתימטיקה, למשל? האם תנאי המורים ומעמדם



בחברה באים לידי ביטוי כאן? מורה עם 18 שנוח ותק מקבלת משכורת 400 - 500 שקל

חדשים - ואם היא אקדמאית היא מקבלת עוד 100 שקל חדשים - שזה אפילו לא מקביל

למשכורת של חבר "דו", ועוד.

ילדי ואשתי נמצאים בבית-הספר ברנר בכפר-סבא, שכבר 6 פעמים קיבל מטעני חבלה,

שאת רובם הצליחו לפרק בזמן. למזלנו, אחד המטענים התפוצץ יחד עם המחבל שנפצע קשה

ונתפט. קשה מאד לקחת היום את אותם 1,000 תלמידים ולנטות להטביר להם - ואני חושב

שלא עושים את זה - שלא כל הערבים רעים ומטוכנים, באופן מיוחד כשאותו ילד נראה

לפני-כן כפועל בנין ליד בית-הטפר. יש בעייח עם העניין הזה. אני חושב שלא

עושים מספיק, אבל קשה מאד לשכנע את אותו ילד לא לשנוא את הערבים ככלל.

אני רוצה להתייחט לשתי השאלות ששאל היושב-ראש וגם לדברי חברת-הכנטת סרטני.

לגבי החלק הראשון - נושא השורשים, הכרת המורשת, הכרת ההטטוריה והכרת הארץ, נושא

שהוא די קרוב ללבי, אני מוכרח לומר שכשמגיע בחור צעיר לצבא, הוא מגיע לא עם חוטר

מודעות מוחלט, אבל בדרר-כלל הוא חטר שורשים, אינו יודע עובדות בטיטיות בתולדות

עם ישראל ואינו יודע על מלחמות ישראל. לפעמים אני שואל שאלות בטיטיות: מה אומר

לר הישוב הזה? מה אומר לך המבצע הזה, השם הזה? - כלום. חלילים בדרך-כלל לא

יודעים, ואני חושב שהנימה שלי היא די פטימית. הם מגיעים עם חטר בלתי-רגיל בתחום

הזה.

אני שומע שהדברים האלה באים לידי ביטוי גם תוכניות הלימודים בכתות הגבוהות

של בית-הטפר התיכון. כשאתה רואה את השורה התחתונה בצבא, אתה לא חש את זה, פרט

לבודדים; לפעמים אפילו אצל נוער שיש לו רקע של חינור תורני או דתי אתה לא חש את

השורשים, גם בכל מה ששייר לנושא המורשת - מורשת ההתישבות ומורשת הקרב.

לגבי החלק האחר, נוער הומאניטט או חומייניסט, גם כאן, לדעתי, יש מקום

לדאגה. עבדתי הרבה עם נוער ואני יכול לומר שבעיקר בחודשים האחרונים מיטב הנוער

תופט את גבול הצפון, בשירות טדיר ביחידות הקרביות.

כפי שאמרח חברת-הכנטת טרטני, הם מחפשים פתרונות קלים. אם אתה אומר להם:

אני לא יודע, הבעייה קשה וצריך לחשוב, צריך לחפש אולי פשרה כזו או אחרת - זה לא

כל-כך הולך. הם מחפשים שחור או לבן. מה שחור ומה לבן, ימינה או שמאלה, חם לא

מוכנים להכנט לזה. הם מחפשים פתרונות קלים ואינם מוכנים להתמודד עם ביות

שעומדות על פני השטח, וגם זה מקור לדאגה.

מה עושה הצבא, או המפקד כמחנך בתחום הזה? בתקופה האחרונה, כשבאתי במגע עם

מפקדים שתופטים את הקו בגבול הצפון, ראיתי שהעומט על המפקד מרמת המח"ט ומטה הוא

גדול מאד. הוא צריך להתמודד עם כל-כך הרבה בעיות יום-יומיות בגבול הצפון, הוא

עובד הרבה מאד שעות ויש לו חטר כל-כך גדול, שבטופו של דבר הוא מטוגל לעשות מעט

מאד בתחום החינוך ובנושא הערבים. במלים אחרות, הוא לא מטוגל להתמודד כהלכה עם

כל אותם דברים שהעליתי. אני גם לא בטוח שהוא מסוגל לכך מבחינת הידע האישי

הבטיטי שלו. יכול להיות שפה הצבא צריך לתת הכוונה למפקדים. נדמה לי שבשנים

האחרונות היתה הזנחה של ההתייחטות אל המפקד כמפקד, אל הצד הערכי, כולל הידע,

והמגבלות שיש למפקד כזה כדי להתמודד עם חייל ששואל שאלות קשות.

לגבי החינוך לשנאה, אינני חושב שיש חינוך לשנאה, ובוודאי לא יזום. נדמה לי

שבדרך-כלל מנטים ללכת על קו מסויים של טובלנות ושל הבנת הצד האחר, אבל אינני

יודע כמה יש לזה שורשים ובאיזו מידה זה משפיע על החייל הקטן שיש לו איקט משימות

והוא עובד מבוקר עד לילה. לחייל יש גם הצד הערכי שאתו הוא בא מהבית, שהוא אולי

עם נימה שלילית. נדמה לי שזה מקור לדאגה.

מאחר שאני מתמצא גם בצד השני, הערבי, אני יכול לומר שגם שם יש מקום לדאגה

בנושא החינוך. אינני יודע מה תלמיד כזה מקבל בבית-הטפר התיכון. אני משוחח הרבה

עם בני נוער ערבים, שגדלים עם שנאה תהומית לעם ישראל ולמדינת ישראל, שיש עמה

דאגה רבה מאד. הם מופנמים, הם לא כל-כך רוצים לדבר על זה, אבל הם גדלים עם ניכור

גדול מאד. הוא מעלח בעיות בפורום המוניציפלי, אבל מאחורי זה מטתתרים דברים הרבה



יותר עמוקים, הרבה יותר שורשיים והרבה יותר מדאיגים. לכן, כשאתה אומר שיש מצד

אחד הקצנה פה ומצד שני יש הקצנה שם, זה מקור לדאגה ואינני יודע איפה הפתרון.

יוסי - פיקוד דרום;

הנוער שמגיע אלינו הוא נוער אינטליגנטי, ששואל שאלות ויודע מה הוא רוצה.

אותו נוער שציינתי, ומצד שני נוער חסר השכלה, שבא מבית

הרוס. בהמשך אומר מה הצבא עושה ויכול לעשות בעזרתכם.

לגבי הנוער האינטליגנטי, אני מצטרף לדעה שהנוער הזה הוא קרייריסט בעיקרו,

ונושא ההשכלה וקידום הקריירה שלו בעתיד מדבר אליו הרבה. לכן גם תפיסת עולמו

בבית-הספר היא לא רק תפיסה חינוכית, אלא אותה תפיסה של מגמות שיקדמו אותו בעתיד.

אני חושב שוועדת החינוך לא נותנת דעתה מספיק לשאלה איפה בית-הספר משמש כבסיס

חינוכי ולא רק בסיס השכלתי. לצערי, בתקופה האחרונה אנחנו הולכים לקראת הנושא של

השכלה יותר מאשר בנושא של חינוך. אותו נוער שאין לו בית, או מסגרת של תנועת

נוער מחנכת, מהר מאד הוא מנותק מהערכיות של מדינת ישראל ומההזדהות אתה ועוסק

יותר בדברים שנוחים לו וטובים לו באופן אישי.

לדעתי, החינוך הלא-פורמלי והחינוך הערכי צריך לתפוס, בעזרתכם, מקום הרבה

יותר חשוב בתוכנית הלימודים. לדוגמא, תוכנית הלימודים לא מקדישה מאמצים

למוזיאונים, לתיאטראות, לדברים שהם התוספת לחינוך. הייתי שליח בארצות-הברית

וראיתי איך מחנכים שם. שם הולכים למוזיאונים ולתיאטראות, ונותנים הרבה יותר

הדגשים לדברים האלה. אינני מתבייש בחינוך בישראל, להיפך, אנחנו עולים עליהם,

אבל החינוך הלא-פורמלי אצלם תופס הרבה יותר מקום.

לגבי האוכלוסיה השניה שמגיעה אלינו מבתים הרוסים, מהרחוב, לדעתי זו

אוכלוסיה שלצה"ל יש הרבה מה לתרום לה. לנוער הטוב צה"ל תורם הדגשים והסברה

בנושא המוטיבציה, בנושא של מיקום הצבא בחיים האזרחיים בישראל, ומתווה לו דרך כדי

שידע מה מקומו בצבא ובחיים האזרחיים כאזרח טוב. אבל באוכלוסיות הנחשלות צה"ל

תורם תרומה שהיא תרומה אבסולוטית מבחינת אפשרות של יש מאין. אם הכנסת לא תכיר

בחינוך ההשכלתי של הצבא כמכשיר האחרון להכנסת האוכלוסיה החלשה למתווה חינוכי

נכון, אנחנו נאבד את החבריה האלה. כשבזמן האחרון מדברים על קיצוצים, לא שמעתי

תנו לצבא שימשיך בדרכו ההשכלתית עם כל האמצעים,

כי זאת הנקודה האחרונה לאותו אזרח.

אנחנו רוצים לקדם את נושא החינוך הלא-פורמלי של מוזיאונים, תיאטראות ^

וכדומה, אבל כל זה הוא עניין תקציבי. אני חושב שמעבר לאמנות לעם, שעוסקת במגזר

הלא-צבאי, צריכה לצאת מפה קריאה לתמיכה ולעזרה לנו לעבוד באלמנטים האלה. זה,

פחות או יותר, מה שאני מצפה מכם.

אני אתייחס לשאלות שנשאלו, אבל אני מתכוון גם לשאול אתכם שאלות, כי גם לנו

יש הרבה שאלות והערות.

לשאלות היושב-ראש וחברת-הכנסת סרטני - אינני חושב שלמישהו מאתנו יש מנדט על

מה תושב הנוער, או יש מונופול על זיהוי ההשקפות של האנשים. כל אחד מאתנו עם

נסיונו, עם המקום שממנו הוא בא ומה שהוא מייצג - ולקצין חינוך ראשי בוודאי יש

הרבה יותר לומר מאשר לנו, כי הוא פוגש את תלמידי השמיניות ויש לו אינדיקציה יותר

טובה מה חושב הנוער לפני גיוס.

אני מזדהה עם רוב הדברים שאמר יוסי. אני חושב שאנחנו מקבלים אנשים חושבים,

ששואלים שאלות ואינם מקבלים דברים מובנים מאליהם. אני נגד ה"עליהום". אני נמנה

על אלה שחושבים שהעליהום על הנוער איננו צודק, וגם בתחום הידע זה לא כצעקתה.

לפי דעתי, היום הם לא לומדים פחות ידיעת הארץ מאשר למדו לפני 10 שנים.



קריאה;

גם אז לא ידעו.

אני חושב שהיום יודעים יותד. עם זה, אני חושב ששאלת החינוך בצהייל היא

כשלעצמה בעייה, והייתי דוצה לשאול בנושא הזה. מה אתם בעצם רוצים מאתנו? מה אתם

מצפים מאתנו כאנשי מינור בתוך הצבא? זו שאלה לא פשוטה, ולוא רק משום שככל שתרצו

מאתנו משהו, תצטרכו להודות שכנראה מה שאנהנו מקבלים בצבא איננו טוב. כנראה שאם

אתם רוצים מאתנו איזה שהוא דבר, משהו לקוי במערכת החינור האזרחית, או משהו לא

שלם, או לא נעשה טוב. ואם בכלל רוצים מאתנו משהו, איר זה נראה שמערכת צבאית

עוסקת בתחום החינוך, ועד כמה זה דמוקרטי? איפה הגבול לעניין הזה?

הייתי רוצה לשאול אתכם גם בנושאי חינוך שאנחנו מתלבטים בהם. איך אנחנו

מטבירים לחייל שצריך לאבטח את "בית הדסה" והוא חושב שעם ישראל לא צריך להיות שם?

מה עלינו להגיד לחייל שצריך לפטרל בתוך הקסבה ולא טוב לו עם זה, כי הוא חושב שעם

ישראל לא צריך לשבת שם? או שהוא צריך לאבטח מקום שעומדת להיות שם התנגשות עם

חברי כנסת, עם אנשי "גוש אמונים" או עם "שלום עכשיו"? מה נאמר לאנשים האלה?

אני אבא לשתי בנות משוחררות מצה"ל, ועוד מעט יתגייס גם הבן. יצא לי להיות

הרבה עם נוער, גם בחטיבת הנוער וגם בתור שליח. לשאלה איך הנוער שאין לו כל-כך

בעיות של השכלה מגיע לצבא, ההתרשמות שלי היא שלמרות שי,ש לו הרגשת שייכות ובית

בארץ, אין הרגשת ודאות מספקת לגבי הזכות שלו לארץ. דבר שני, אני חש וחווה

שקיימת אי-ודאות לגבי הרצון של הצעיר שבא לצבא לממש את עצמו דווקא במדינה הזאת,

לעשות ולראות את עתידו כאן בארץ. בדבר הזה קיימים ספיקות מוחשיים. כבר עברתי

את גיל החמישים ואני עדיין נמצא בדיסקוטקים ובבתי-נוער לפחות שעה-שעתיים בשבוע.

מבחינת הציפיה שלי ממוסדות החינוך, למרות שאנחנו רוצים להכין את ילדינו

לחיים ומרבים במקצועות, אני רואה שבמערכת הלימודים שלהם יש 11 מקצועות לשבוע

ואינני תופס את הדבר הזה. האם החינוך יכול להיות יותר ממוקד, יותר סלקטיבי,

יותר בשליטת המחנכים, ולא לצבור בשם כל מיני תיאוריות כל-כך הרבה נושאים שאנשים

צעירים צריכים ללמוד אותם כל שבוע במשך שנה, שנתיים ושלוש שנים? לדעתי, הדבר הזה

הוא טירוף. מדוע לא לקחת כמה נושאים חשובים, להעמיק בהם ולהביא את האנשים האלה

לשלב הצבא, או הבגרות, עם פחות נושאים שיעשו עליהם vבאופן מפורש? מדוע שלא יהיה

יותר מיקוד בהסטוריה, בידיעת הארץ, בספרות ובאותם דברים שיכולים לקשור את האדם

לארצו? אם אני הייתי במקום אותו תלמיד, לא הייתי מסוגל לעבור את זה.

מה עושה הצבא לגבי הנוער? הצבא נותן מימוש פרקטי חיובי מאד לשעורי מולדת,

שאנחנו קוראים להם כך בכתה חי, ולשעורים של הסטוריה יהודית וישראלית, ששום

בית-ספר לא יכול להתחרות עם זה. אינני מדבר על הנוער שמגיע לצבא עם תת-השכלה.

הצבא עושה פה חיבור טוב מאד בין אדם צעיר לבין הארץ שלו, וזה הרבה יותר חזק מאשר

איזו שהיא סכנה שמישהו ילמד בצבא פרק בשנאה. הצבא לא מחנך לשנאה ואין מגמה

כזאת. יכול להיות שמישהו מושפע ממפקד שיש לו תפיסה שובניסטית, אבל הצבא,

באמונים שלו ובתוכניות החינוך שלו נותן את שעורי המולדת טוב יותר מכל בית-ספר

שאתם מכירים, וזה דבר חשוב ביותר, אם במכוון ואם לא במכוון.

היחס לערבים. כנושא לחינוך בבתי-הספר אני רואה את זה כנושא מסובך מאד, אבל

אני ממליץ למשרד החינוך לראות באיזו מידה אפשר לפתח מודלים של מפגשים עם ערבים.

אינני יודע איזה ערכים יכתבו שם ועל איזה מחלקת מחקר באוניברסיטה יטילו את הדבר

הזה. אני מדבר על מודלים למפגשים, ואולי אפילו מפגשים מסויימים, להכניס אותם

כשעורי חובה בבית-הספר, כשם שמחייבים את התלמידים שלנו לעשות כמה שעורי חובה

על-מנת לעבור את בחינות הבגרות.



השאלה הראשונה לגבי השייכות לארץ והספק שאני מרגיש לגבי הנוער אם הוא מממש

את עצמו במדינה, אלה שני דברים שאני חווה אותם כבר בגיל הזה ואינני יודע מה הצבא

תורם להם. הוא יכול גם להועיל ויכול מאד להיות שבגלל שהם נמצאים בתור חברה מאד

מורכבת בצבא, הוא יכול גם להזיק, ומערכת החינוך צריכה להשוב על הדבר הזה. מישהו

אומר שמערכת החינור בצבא לא צריכה לעשות יותר מדי. היא חייבת לחשוב מה הן

התוצאות של אדם שמשרת בצבא ויכול להינזק מהצבא. מעצם העובדה שהוא נמצא בתוך

מסגרת צבאית הוא עושה דברים שלא תמיד בונים את האישיות שלו, ולפעמים הם עושים

תהליך הפוך. כתוצאה מכך, לדעתי, על מנגנון ההגנה של החייל בצה"ל להגן עליו

מבחינה אנושית, לחשוב עליו במימדים של מעבר לחייל ולתת לו סיכוי גבוה יותר להיות

אזרח טוב במדינה. את המערכת הזאת צריך לחזק ולא להקסין אותה אפילו במילימטר.

דודונה - קצינת ח"ן, חיל מודיעין;

לגבי השאלות שהפניתם אלינו, היל המודיעין הוא חיל ברמה גבוהה ולכן, מטבע

הדברים, החיילים שמגיעים אלינו - גם מבחינת ידע וגם מבחינת יכולת מחשבה עצמית -

הם ברמה גבוהה יחסית. מבחינת העמדות שדברת עליהן, אין ספק שהעמדות הוקצנו בשנים

האחרונות, והוכחה לכך היא שחיילת טובה, בוגרת תיכון טוב, בעלת ידע וברמה אישית

גבוהה, אומרת לי שלפי דעתה היטלר צדק מבחינתו. היא יוצאת מתוך עמדה גזענית,

משום שהיא אומרת שמקומם של היהודים כאן ואף אחד אחר לא צריך לגור כאן. היהודים

צריכים לגור במדינה עצמאית ולא בשום מקום אחר, ולכן היא יכולה להבין את היטלר

ואת מה שהוא עשה.

מוטי אמר שהוא לא נמנה עם אלה שהם בעד ה"עליהום", אבל אני לא זוכרת שבזמני

היו התבטאויות מהסוג הזה, וזה לא היה כל-כך מזמן.

מבחינת הצבא, אני חושבת שמעט מאד מפקדים מודעים לכך שהצבא הוא גם מסגרת

חינוכית. אני יודעת שקשה לי מאד לשכנע הרבה מאד מפקדים להקדיש איזה שהוא זמן

לנושא החינוך בתוך מסגרת הפעילות, משום שכולם אומרים לי שזו לא המטרה של הצבא,

אין זמן לדברים האלה ולצבא יש משימה מסויימת שאותה אנחנו צריכים לעשות. גם

מנקודת הראות של הפרט וגם מנקודת ו?ראות של הצבא אני חושבת שזאת טעות, אבל הרבה

מאד פעמים קשה לי לשכנע אותם שזה מה שצריך לעשות.

לגבי החינוך הכללי במדינה, היות ואני בוגרת חינוך לא-פורמלי, הנושא הזה

נראה לי מאד חשוב. אם אני משווה את תפקידי בצבא לתפקיד במערכת האזרחית, הרי

שאני ממונה על החינוך הלא-פורמלי בצבא ויש לי הרגשה שכשיש קיצוצים, ולמרות ההיקף

הקטן מאד של החינוך הלא-פורמלי במדינה, פוגעים בו הרבה מאד, ואני מבקשת את

התייחסותכם לכך.

רמי קידר - קצין חינוך של אוגדה 82;

אני מצטרף לכל הדברים שיאמרו כאן לגבי דמותו של הנער שמגיע לצבא ואינני

רוצה לחזור עליהם. אני רוצה רק למקד את הדברים לגבי תפקידנו כקציני חינוך בצבא

ומה אנחנו עושים הלאה. אני רואה, גם על-פי החיילים וגם על-פי הבנים שלי בבית

היום, אולי כתהליך של משבר תנועות הנוער והחינוך של הטלוויזיה - כי מי שמחנך

היום זה הטלוויזיה - שאנחנו צריכים להמשיך את מה שבזמנו נתנה לנו תנועת הנוער,

וזה מה שאנחנו עושים היום בצבא. פתאום אני מתחיל לראות את עצמי מחנך את החבר'ה

שלי לשיך ומחנך אותם לתיאטרון. באים אלינו צעירים אינטליגנטים מאד, שבפעם

הראשונה בחייהם רואים תיאטרון, וזה בצבא. בצורה דומה אפשר להתייחס למוזיאונים

ולכל שאר הפעולות הלא-פורמליות. קשה מאד להתחיל את הדברים האלה כל-כך מאוחר,

ואני חייב לומר שלא תמיד אנחנו מצליחים.

אני בדרך-כלל לוקרז טרמפיסטים והשאלה הראשונה שאני שואל אותם היא; מה אתה

מתכונן לעשות בסוף השירות שלך? והתשובה הגלויה היא; לנסוע לטייל בחוץ-לארץ,

ואחר-כך נראה מה הלאה. החבריה שגרים בתל-אביב לא יודעים מה נעשה מאחורי נחל

חדרה, הם לא מכירים דברים אלמנטריים.



לפני 3 ימים הייתי בחידון ידיעת האדץ שהתקיים באגד אדטילרי, והראו שם

שיקופית של יד ושם, והוזיילים לא ידעו מהו המקום. יש בודות בענייו הזה. אף אהד

לא מילא את הפעד שנוצר כשתנועות הנוער הסתלקו מהשטח. לדעתי, המחנכות שמסיימות

את עבודתו בשעה 12 או 1 עושות את הדבד הזה במסגרת הכתה, אבל אז זה נשאר חשוף

לטלוויזיה והתוצאה היא זאת שכולנו יודעים אותה. אנחנו וזורקים שיניים, כי להוציא

היום פלוגה לתיאטרוו זו שאלה של תקציבים.

נדמה לי שזה נושא שעלה בשאלה המרכזית של היושב-ראש, אבל מאחר שהקצבת לנו

זמו, אשתדל לדבר על זה בכמה ניצוצות והבזקים.

כפתיחה, אני רואה את הנוער הרבה מאד, כי אני נפגש אתו לאורך 6 ימים בשבוע,

כמעט כל יומיים בחלקי ארץ שונים. אני עוסק בנוער בחינור הפורמלי, לא בחינוך

הלא-פורמלי, וזה שונה. כך שמדובר בתלמידים בוגרי בתי-ספר תיכוניים. בבסיסו זה

נוער חיובי מאד, משכיל מאד, עם אמביצות, והייתי אומר אפילו שאני יושב ביו השורות

ורואה נוער יפה, נוער תרבותי, שנעים לראות אותו.

אבל כשמדברים על נוער אפשר בקלות מאד לטעות בהכללות. כלומר, שונה הנוער

בתיכוו שליד האוניברסיטה, שאתו הייתי לפני שבוע וראיתי איזה בעיות הם העלו כלפי

קציו בדרגת תת-אלוף בצבא, לגבי נוער שפגשתי מחצור הגלילית, שבני-נוער אחרים שהיו

אתם כינו אותם בשם הצור הפלילית, ואני חושב שהם נוער טוב.

עלתה כאו השאלה שבעצם בני נוער באים לצבא בלי שהם ראו אחד את השני, ולפני

שבועיים ראיתי את זה במו עיני, וזה ישר נתו לי הבזק. לכו, מסוכו מאד לדבר על

נוער, כי זה מאד מכליל. נעשים בענייו זה מחקרים וגם לצה"ל יש נתונים מה

המוטיבציה לשירות בחלקי נוער שונים, אבל אני מדבר יותר על-סמך תחושות.

הזהות המקצועית שלי היא הוראה. במשך שנים הייתי מורה בבית-ספר תיכוו

וחזרתי לצבא לפני 7 שנים, ובמשך כל השנים אני עם צעירים בני 18.

הנוער שמגיע אלינו הוא נוער מתוחכם, נוער עם השכלה רחבה, השכלה מאד ספציפית

שמכוונת גם מהבית להיות תכליתי. זה נוער הרבה יותר פתוח, שמבטא את עצמו, שואל

שאלות ומעלה נושאים הרבה יותר משאנחנו העזנו. כלומר, איו אצלו אמיתות מוחלטות.

אני מבקש את סליחתה של חברת-הכנסת סרטני, אבל הייתי שותף למה שקרה עם המאמר

על הרצל. הייתי המום, למרות שיכול להיות שזאת שובבות נעורים ואני מקבל את זה

שגם לנוער יש תרבות. אינני בא להליו על הנוער, כי אנחנו תמיד מדברים עליו,

ובסוף הנוער שנקרא לשעת מבחו הוא נוער מעולה.

אי סרטני;

אולי זה שייך לעובדה שהכל מותר להגיד לו?

כו. רציתי רק להביא דוגמא שהיום בעצם אומרים הכל. כמחנך אני חושב שנוער

שמוציא החוצה, מבטא ומתווכח ועומד על דעתו זה חיובי, אבל ממול הוא מחפש דמויות

להזדהות אתו, ובנקודה הזאת הוא לא מוצא.

בתיכוו ליד האוניברסיטה תלמיד אמר; אני גדלתי בבית שחינך אותי לתת ולתרום.

אני יודע שאני יכול לתת ואני מתאים מבחינת הכישורים שאמרו לי בלשכת הגיוס, אבל

אני לא רוצה לתרום כי אף אחד לא משדר לי שיש בשביל מה לתרום. אם בעתוו היה

כתוב; "חייל קרבי פראייר לאומי", שזה נתו אצבע לתלמידי תיכוו שליד האוניברסיטה,

הם לא התקוממו נגד זה. זה עבר להם מעל הראש כאילו לא מדובר בהם.



יש אדישות. מצד אחד יש לפעמים הרבה רצון לדבר ולחפש דרך, ומצד שני יעו

הסתגרות. אלה שני דברים סותרים שאינך מסתדר אתם וכדאי לחשוב איזו דמות צומחת

מתור בית-הספר.

במפגשים בין הצבא לבין התלמידים המחנכים אומרים: בצבא הם יהיו ממושמעים.

אנתנו לא מסתדרים עם זה, אבל בצבא הם יהיו בסדר. אני חושב שזו הרמת-ידיים של

מחנכים, שאותי זה מקומם.

אני חייב לומר מלה טובה על שני מגזרי נוער, שמכל מפגש אתם אני חוזר בהרגשה

שהלוואי וכולם היו כאלה, וכוונתי לנוער הדתי. הנוער הדתי זה משהו שאתה לא רואה

אותו ברוחב הגדול שלו. לפני שבוע היה לי מפגש מעניין עם נוער דרוזי שעומד לפני

גיוס.

אי הראל;

זה אותו דבר.

אבי;

כן, ולכן אני אומר את זה בנשימה אחת. יש להם משמעת, יחס כלפי בית-הספר,

כלפי המורים, התעניינות והקשבה שאתה לא חופס. אולי זה מצביע על שורשים, מה

בית-הספר הרגיל שלנו במדינה מפספס, ובמגזרים האלה הוא לא מפספס.

מוסי;

גם אני הייתי מורה בבית-ספר תיכון 11 שנה. בצבא אני 8 שנים, ויש לי בן

שמשרת בצבא.

קודם-כל, אני נגד הדיבורים בהכללות. אבי ציין יפה שצריך לדבר על מגזרים.

אני משרת בבית פלדמן, בית-הספר לפיתוח המנהיגות, וההתרשמות שלי מהסך-הכל היא

שבאמת מדברים על מגזרים. אם מדברים על מגזרים, זה רק הבזקים לגבי מה שאבי אמר.

למשל, אחד המגזרים שנפגשתי אתם בצבא ועוד לפני-כן, אלה בני ערי הפיתוח. הם

משתדלים בצבא ויש להם מוסיבציה הרבה יותר גבוהה מאשר לבני קיבוצים. הם רוצים

להיות מפקדים והם מתאמצים להגיע לזה, ואצל בני הקיבוצים רואים את זה פחות.

אני מסכים עם הדברים שנאמרו לגבי הנוער הדתי. זאת גם ההתרשמות שלי.

אי הראל;

אלה שמגיעים לצהייל.

מוטי;

נכון. אנחנו לא יכולים להתרשם מאלה שלא מגיעים לצהייל.

אני חושב שאנחנו עושים עם עצמנו חסא שאנחנו בודקים את הנוער לפי אמות המידה

החינוכיות שלנו ולפי הערכים שאנחנו קבלנו. אנחנו היינו יותר שלמים והטלנו פחות

ספק. הנוער הזה הוא יותר ספקני, יותר שואל, הוא לא מקבל דברים מובנים מאליהם,

הוא הרבה יותר פתוח מאתנו, העולם שלו פחות שלם, הוא יותר.אינדיבידואליסט וחומרני

מאשר אידיאליסט. חלק מהדברים שאנחנו רוצים לראות בעצמנו, כמו תנועות נוער, זה

דבר שהיינו רוצים לראות בנוער הזה ולא רואים. אינני יודע אם זה חיובי או שלילי,

אבל זאת פחות או יותר התרשמות, וגם את זה צריך לראות לפי מגזרים ואי-אפשר לתת על

זה תשובה חד-משמעית.



אי הראל;

קודם-כל הצעה. לפי דעתי הדיון הזה הוא חיוני מדרגה ראשונה ואני מבקש מקצין

חינוך ראשי ומיושב-ראש למצוא דרך ולהתפנות לחצי יום כדי לקיים דיון על מה

עושים במערכת החינוך ומה לא עושים בצה"ל, כי אני חושב שהדברים שצויינו פה הם

בשורש לבנו. יש לי הרבה מה לומר על מה שעושים בצה"ל, אבל לא אעשה זאת בהזדמנות

זו.

שנית, מגיעות אלי ידיעות מדאיגות ביותר על הכוונה, נוכח המצב הכלכלי, לקצץ

במערכת החינוך בצה"ל באופן דרסטי, לא באחוז שמקצצים בתקציב הבטחון, אלא מעל

ומעבר. המשמעות של קיצוץ בחינוך לגבי זה לא רק באותן נקודות שאתם דברתם עליהן

שיש דברים שצריך לברר אותם, אלא טכנה גדולה מאד ופגיעה בנוגדנים שאתם נותנים נגד

החינוך לתופעת הגזענות והקיצוניות. אם יבוטלו סדרות חינוך ואם המערכת שלכם לא

תתן את הדברים האלה, הטכנה של אותם תהליכים שהיושב-ראש פתח בהם תהיה פי כמה יותר

גדולה ובתוך שנה-שנתיים לא נדע היכן אנחנו נמצאים, כי אין לנו תשובה. איננו

אומרים שבשנה הבאה יהיה שלום וחלק מהבעיות ייפתרו באופן אוטומאטי, ואף אחד לא

iיתן לכם תשובה לשאלה, מפני שהיא תשובה פוליטית. אנחנו לא עוטקים עכשיו בשאלה

הפוליטית, אלא מעבר לזה, מה עושים חיילים בקטבה ובגבולות. צה"ל צריך לקיים

פעילות שהמוטדות הדמוקרטיים שלו מחליטים עליה. אם זה נוח או לא נוח, זו שאלה

אחרת, אבל להטביר את זה לחיילים זה הרבה יותר מטובך מאשר להכנס לכתה וללמד

מתימטיקה. לכן, אני מאד מבקש שניפגש לשיחה ארוכה מאד ונדון בשאלה איך עושים את

זה.

אומר דבר לטיכום. יש בתי-טפר עם מנהל טוב ומחנך טוב, המוצר שיוצא מאותו

בית-טפר הוא מוצר איקט, ואותו דבר בצה"ל. מי שחושב שזה עניין רק של קצין חינורו

הפטיר את העניין. זה עניין שנוגע למפקד בטיט, מפקד יחידה או מפקד אוגדה שרואה

בעבודה שאתם עושים חשיבות מדרגה ראשונה, ואז גם התוצאה תהיה אחרת. על השאלה איך

עושים את זה, עוד נדבר.

המטגרת של צה"ל היא מטגרת חינוכית, בין אם אנחנו רוצים בכך ובין אם איננו

רוצים בכך, וזה לא רק בדרגים הגבוהים של המפקדים, אלא גם בדרגים הנמוכים של המ"כ

בבטיט טירונים וכן הלאה. מצד אחד זוהי מטגרת חינוכית שהיא קשה לחינוך, שיש בה

נוגדנים לחינוך ויש בה נתונים לא אידיאליים לחנך. אפילו אם ניקח את הדוגמא שיש

צורך להשיג משמעת צבאית, ואפילו אם היום לא הולכים כבר לפי הטיטמה של "לשבור את

האדם כדי לבנות את החייל", בפועל בכל-זאת יש איזה שהוא תהליך של שבירה, במקום

לרומם ולהביא להשגת המטרה של חייל ממושמע על-ידי רוממות. מבחינה זאת זו אוירה

אנטי-חינוכית, ואז המצב המטובך של מהות הצבא, כשצריך להשיג את המטרה של הגנה על

המדינה מפני האויב - ואויב קשה לאהוב, וכשיש מלחמות, חלילה, צריך להיות מוכנים

גם לפגוע ולהרוג, ואז יש סכנה שתהיה שנאה ואדישות כלפי חיים, גם חיים של עם אחר,

או של אויב, כשהמטרה החינוכית היא אהבת החיים, זה לא כל-כך פשוט לחנך נוער שגם

כשצריך להרוג, הוא עושה את זה כדי להגן על החיים; זאת לא פעולה של שנאה, אלא של

אהבת החיים, שלפעמים צריך לעשות כך כדי לתת ביטוי לאהבת החיים.

מצד שני יש טכנה גם לקצה השני, לכך שמתוך הדיאלקטיקה הזאת ייווצר מצב של

יחט ציני לערכים לאומיים, לאהבת הלאום ולאהבת המולדת ואפילו לקדושת הארץ ולערכים

יהודיים, מתוך הצורך לעטוק בעבודה המלוכלכת כדי להגן על העם ועל הארץ.

אלה הם הנתונים הקשים לאווירה החינוכית, אבל מצד שני המטגרת הצה"לית,

ובמיוחד צבא יהודי, היא מטגרת שיש בה נתונים אידיאליים לחינוך שאין במטגרות

אחרות. כי כדי לקדם את התהליך החינוכי דרושה אווירה אידיאליטטית, אווירה של

מטירות, של דבקות במטרה, אווירה של ויתור על צרכי הפרט בשביל צרכי הכלל, וזה

צריך להיות באופן אוטומאטי וטבעי אצל חייל, שנכנט לצבא מתוך הנחה שהוא מוכן

למטור את נפשו בשביל המדינה.



מכל הבחינות האלה, ועם כל הקשיים שבדבר, צה"ל הוא מקום של חינוך, וכפי

שאמר קודמי, הדברים תלויים במפקדים עוד יותר מאשר בקציני החינוך, שלהם אולי

צריכה להיות השפעה על המפקדים בשטח ולא רק על החיילים.

היו"ר נ י רז;

הרעיון לשבת אתכם ולהתעמק בסוגיה הוא רעיון טוב ואנחנו נחפש דרך איך לבצע

את זה באמצעות האיש שמופקד על זה אצלכם. מצדנו, כפי שאתם רואים, יש נכונות לכך.

ב. מקוצר זמן לא נוכל לענות לכם היום על שאלותיכם, ונשאיר זאת להזדמנות

הבאה.

אתם עוסקים בחינוך בצהייל. תפקידו של צה"ל הוא להגן על החיים, ותפקידו של

החינוך להגן על משמעות החיים ועל טעם החיים. השאלה אם על-ידי עבודת החינוך

בצה"ל אנחנו מחזקים בנוער את יכולת ההגנה על החיים ומחזקים בו את הבנת טעם

החיים, או משמעותם. אבל זו רק פתיחח לשיחה שנקיים.

אני מודה לכולכם ומזמין אתכם לטרקלין. הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 13.05