הכנסת האחת-עשרה

מושב שני



פרוטוקול מס' 113

מישיבת ועדת החינוך והתרבות

יום ד', י"ב בשבט התשמ"ו, 22.1.1986, שעה 09.00.

חברי הוועדה: נ, רז - היו"ר

ש, אלוני

פ. גולדשטיין

ע. דראושה

א. ולדמן

א. סרטני

מ. פלד

ב. שליטא

אל"מ נ. עצמון - משרד החינוך והתרבות

ש. בן-אליהו - האגף לתכניות לימודים,

משרד החינוך והתרבות

תא"ל א. לפיד - דובר צה"ל

אל"מ נ. שפירא - אמ"ן

סא"ל ש. קטן - אמ"ן

פרופ' א. לוין - האוניברסיטה העברית

פרופ' מ. פיאמנטה - האוניברסיטה העברית

דייר א. ינון - האוניברסיטה העברית,

האגף לתכניות לימודים

במשרד החינוך והתרבות

פררפ' א. כהן - האוניברסיטה העברית, ביה"ס

פרופ' מ. קיסטר - האוניברסיטה העברית לחינוך

ת. קרן' - מזכיר המועצה להשכלה גבוהה

דייר ר. פסטרנק - סמינר לוינסקי

ת. גנור - סמינר לוינסקי

ש. אלון - ארגון המורים העל-יסודיים

ש. כצנלסון - אולפן עקיבא

ע" יחיא - אולפן עקיבא

א. שטרן - אולפן עקיבא

י. מורג - אולפן עקיבא

ב. נסים - משרד החינוך והתרבות

מ ז כ י רת הוועדה: ד. פלר

רשמה: מ. כהן

סדר-היום; שאילתות;

המשך הדיון על לימוד השפה הערבית -

(הצקה לסדר-היום של חבר-הכנסת א. אבן).



שאילתות

היו"ר נ. רז; אני פותח את ישיבת ועדת החינוך והתרבות"

נתחיל בשאילתות.

בטלוויזיה הלימודית יש תכנית פופולרית מאד,

"זהו זה", הטלוויזיה הלימודית היא טלוויזיה

ממלכתית, בתכנית ששודרה ביום חמישי האחרון הופיעו בתכנית שני שחקנים,

פולק ופישזון, בקטע מ"רובינזון קרוזויי, במהלך הופעתם הם הראו את

זה האיש שבנה את המדינה, אחר כך הראו

וזה האיש שהרס את המדינה, פניתי לגב

יוהנה פרנר, היא אישרה את העובדות, אני חושב שלא ייתכן דבר כזה

בטלוויזיה הלימודית, זה אולי טוב לתכנית סטירית למבוגרים, אבל לא

לתכנית המיועדת לבני נוער וצעירים, אני מבקש את משרד החינוך להתייחס

לנושא במלוא החומרה,

היו"ר נ. רז; הגיע אלי מכתב תלונה כאוב מוועד ההורים של

בית-הספר בן-יהודה לילדים מפגרים, בקשר לקיצוץ

בסייעות, ושבגלל זה המוסד של הילדים הפגועים האלה איננו יכול לתפקד,

אני מבקש לבדוק את הנושא ולהשיב לנו על כך,

אני מצטרפת לשאילתה של היושב-ראש,

המשך הדיון על לימוד השפה הערבית (הצעה לסדר-היום של חה"כ א. אבן).

אנו ממשיכים היום בדיון על לימוד השפה הערבית,

לפני כשבועיים קיימנו ישיבה אחת בנושא הזה

הנושא עלה לדיון בעקבות הצעה לסדר היום של חבר-הכנסת אבא אבן, שגם

פתח את הדיון בישיבה הקודמת, ובעקבות הצעת חוק שהוגשה על-ידי חבר-הכנסת

דראושה ועל ידי להנהיג את הוראת השפה הערבית בבתי-הספר העבריים על פי

חוק, כמקצוע חובה,

אני רוצה להזכיר כמה דברים שעלו בדיון הקודם.

רוב הדוברים הביעו את הדעה סאכן יש מקום לקבוע שלימוד השפה הערבית

בבתי-הספר העבריים צריך להיות לימוד חובה, היו דעות שונות בקשר

לשאלה מאיזה גיל להתחיל את לימוד השפה הערבית, המצב היום הוא שבכיתות

הבינוניות של בית-הספר היסודי לומדים ערבית בהיקף קצת יותר גדול,

ואחר כך לימוד הערבית מצטמצם מאד בכיתות העליונות, עד כדי כך י

שמספר המסיימים הנבחנים בחינת בגרות בערבית הוא כ-1,300, לעומת

כ~20 אלף הלומדים את השפה בבתי-הספר העבריים בכלל, כלומר כל הנושא

מתקיים בבתי-הספר העבריים בצורה מאד מקרית, לא ממוסדת, שאינה מביאה

לתוצאות חשובות ורציניות. חלק מהאנשים אמרו שצריך להתחיל את לימוד

הערבית בחטיבת הביניים, לא לפני כן, כי זה לא נותן שום תוצאות.

שאלה סניה שעלתה, חשובה מאד בעיני, היא איזו

ערבית ללמד, ספרותית או מדוברת. רוב האנשים שהשתתפו בדיון הביעו את

הדעה שהמעבר מהספרותית למדוברת הרבה יותר קל מאשר להיפך, ואם רוצים

להפגיש את התלמידים והנוער עם הערבית שאותה ישמעו בכלי התקשורת, צריך

ללמד את הערבית הספרותית, היא גם שפת התרבות של העולם הערבי. לעומת

זאת היו אחרים שהדגישו דווקא את הקיבות הערבית המדוברת ככלי להידברות

בין העמים היושבים פה, יום יום.

אני רוצה להוסיף שמשרד החינוך שאל מצה"ל את

אל"מ נסים עצמון, כדי לייעץ למשרד החילוך איך וכיצד להחדיר את הוראת

השפה הערבית בבתי-הספר הערביים. הוא בדק את הנושא ונדמה לי שיש לו

כבר כמה מסקנות והצעות די מגובשות.

זה הנושא. ולאחר הדיון היום נצטרך לגבש את

אני רוצה להתחיל מהמטרה, כי אני מעריך

שלימוד ערבית הוא רק אמצעי. המשרה שעומדת לנגד

עינינו היא לדעתי הבנה טובה עם הסביבה שבה אנו חיים, איננו נותנים

פקודות לאהוב או לשנוא, אבל לא מתקבל על הדעת שאנחנו חיים בסביבה

שאיננו מבינים אותה, ובישיבה הקודמת דיברו פה על חשיבות השפה ככלי

עזר להבנה,

אני רוצה להתייחם לשאלה למה חשוב שלימוד הערבית

יהיה חובה, חבר-הכנסת פלד ואני למדנו באוניברסיטה העברית בירושלים,

חלק מהמורים שלנו נמצאים כאן, אולי זה מאד אירוני שאנחנו עדיין

מדברים על דור של מלמדים ושל ערביסטים שאינו מתחדש, אינו מתרענן

ואינו מתמלא מחולייתו. זה נובע מכך שבמערכת החינוך לא רק שלא לומדים

ערבית כחובה, אלא יש תהליך של ניכור שמתחיל מהבית, עובר את מערכת

החינוך הממוסדת, גם דברי מר דוד פור, שלצערי איננו כאן, הם לדעתי

חלק מהזרם. לא שאני חושב שיש לו משהו אישי נגד לימוד ערבית; זה הזרם

הממסדי נגד חפיפה הערבית.

מה קורה אז? הצבא פותר את הבעיות, כל נציגי

הצבא שיושבים כאן, כל אחד עם הרקע האישי שלו, וגם בתוקף תפקידנו,

אנחנו נפתור את הבעיה. אבל אנחנו פותרים אותה באמצעות "השתלה", אנחנו

לוקחים נטעים זרים, בחורים מאד מוצלחים, בדרך כלל בוגרי מגמה ריאלית,

שמים אותם שלוש, ארבע, חמש שנים מכסימום במודיעין, מלמדים אותם ערבית

באופן מרוכז, הם גם שוכחים את זה אחר כך, זה לא בראש שלהם, בצדק

מבחינתם, הם לא הולכים אחר כך ללימודי מזרחנות. כל המערכת האוניברסיטאית,

משרד החוץ, משרדי הממשלה האחרים, כלי התקשורת בערבית, כל אלה מבוססים

על שכבה דקה מאד,שהולכת ומתמעטת, של ערביסטים שקיבלו את חינוכם בתחום

הזה, כולל באוניברסיטאות, הדור שהצבא מכשיר, בגלל העובדה שאין מזרחנים

בבתי-הספר, הוא דור "סינתטי" שעוזב אחר כך את המקצוע הזה, אנשים

מסיימים את שירותם בצבא, הולכים ללמוד ראיית חשבון, מחשבים, בצדק

מבחינתם. כי הרמה שבה אנחנו מטמיעים את הערבית היא רמה של מיומנות

צבאית מובהקת,

אם לא נחזור להוראת הערבית כחובה בבתי-הספר,

ההשלכה היא לא רק לגבי הצבא; לדעתי ההשלכה היא ארוכת-טווח לגבי כל

הדור של בעלי מקצוע במובן החיובי של המלה, שמתמצאים בנושא המזרחני,

והמדינה חייבת שיהיה לה קאדר כזה בכל קשת העיסוקים: בשירות הדיפלומטי,

באמצעי התקשורת בערבית, בקהילת המודיעין. היום יש בקהילת המודיעין

מצב שמי שמתעסק בסוריה כמדינה ומי שמתעסק בפלשתינים כאנשים אינם

יודעים ערבית, אנחנו אומרים זאת בצער רב, כי אין אנשים אחרים. ואלה

אנשים מאד נבונים, אבל אינם יודעים ערבית.

לימוד השפה הערבית כחובה נראה לנו חיוני,

לדעתי, החל מחטיבת הביניים ומעלה, דיברו כאן על כך שיש להתחיל את

לימוד הערבית מכיתה ג', ד'. לדעתי זו השחתת משאבים לריק, היקף הלימוד

של המקצוע אינו מצדיק כל כך הרבה שנים. זה מקצוע שניתן ללמוד אותו

בהרבה פחות שנים, אם נשקיע את המאמץ, שהוא גם ענין של משאבים. וככל

שמערכת החינוך עולה בפירמידה, מספר הכיתות קטן, בכיתה ד' צריך להשקיע

את המאמץ באלפי כיתות; בכיתות ט'-יב' צריך להשקיע בפחות, כל התהליך

של הכשרת המורים, השתלמות המורים, כל הנושא התקציבי - מקבלים ממד

אחר לגמרי מרגע שאנחנו עוסקים בזה מחטיבת הביניים ומעלה,

השפה שאנחנו צריכים להקנות היא לדעתי השפה

הערבית המשכילית, שמבוססת בעיקרה על הערבית הספרותית, עם נתח של

הערבית המדוברת, כיוון שאני הגדרתי - ואני חושב שזה מקובל מאד -

שהמטרה של הקניית השפה הערבית היא הבנה טובה עם הסביבה, בחיי היום-יום

זה מתבטא קודם כל בכלי התקשורת, הרדיו והטלוויזיה בערבית, ורק אחר

כך במפגש עם האנשים.



לא מעט אנשים טוקנים שבשביל להבין את הערבים

אינבו צריכים לדעת ערבית; אנחנו יכולים לבוא לכל כפר ערבי, והנוער שם

יודע ערבית, כך שלכאורה אין לנו בעיה של תקשורת בין-אישית, אבל אם

הבעיה היא הבנה שובה של הסביבה, לצורך הבנת הסביבה אנחנו זקוקים

להיכרות עם השפה הספרותית והמדוברת, פה שנקרא בסלנג המקצועי השפה

הערבית המשכילית,

בשנים האחרונות היו בענין הזה הרבה מאד ועדות

ודיונים, העובדה שבשום פורום לא נתקבלה החלטה להנהיג את השפה הזאת

כחובה היא לדעתי אבן הנגף הראשונה, כי כל מה שנקבל בדרך אחרת זה

נסיון להתחמק מהבעיה,

אני ער לנושא המשאבים. אני ער לכך שכאשר

מדברים על פרוייקט שכרוך במשאבים - זה כבר מרתיע מקבלת ההחלטה,

לדעתי יש חשיבות בעצם קבלת ההחלטה גם אס ייקבע שפורשים את המימוש

סלה לאורך שנים. אפשר להחליט על חמש שנים, אפילו על שמונה. אפשר

לקבוע שמטרת היעד היא הנהגת ערבית חובה שתמומש בעוד שמונה שנים,

20%בשנה ראשונה, 20% בשנה שניה, וכוי, וגם בתוך

הנתחים במערכת החינוך אפשר לקבוע סדר עדיפויות, אפשר להתחיל בערים

המעורבות, אפשר להתחיל עם בתי-הספר היותר חזקים, בית-הספר התיכון

צייטלין בתל-אביב, הריאלי בחיפה, והתיכון שליד האוניברסיטה בירושלים,

אלה בתי-ספר חזקים שיכולים לקבל על עצמם את מימוש הדבר הזה, זו תהיה

טעות להתחיל סתם עם בתי-ספר רק כדי להגיד שהנהגנו ערבית חובה, יש

כמה בתי-ספר שיצרו מסורת טובה מאד, ועל המסורת הזאת אפשר ל"הדביק"

גם את הנדבך של ערבית חובה, כל בתי-הספר מושפעים כמובן מהסביבה

ומהבית, וגם בתי-הספר מרגישים שאם אין להם הגיבוי של משרד החינוך,

ואם אין להם הגיבוי הציבורי, הם לא יעשו זאת,

קביעת הערבית כחובה, תחילה בבתי-ספר מסויימים,

לדעתי יוצרת תנופה לבתי-ספר נוספים, והדבר גם יהפוך להיות יוקרתי"

היום ללמד ערבית זה אנטי-יוקרתי גם בתוך מערכת החינוך, גם במובן

הפורמלי וגם במובן הבלתי פורמלי.

אחרי שתתקבל החלטה כזאת, שיש לה ערך ארגוני

בפני עצמו, אין ספק שצריך ללוות אותה גם באווירה ציבורית, אני חושב

שהיא יותר פשוטה מכפי שתוארה פה בדיונים, כי הציבור מתרגל לקבל את

הסמכות" יש הרבה מקצועות שאינם כל כך פופולריים, אם מישהו היה עושה

סקר על לימוד מתימטיקה במגמות ההומניסטיות, אם זה היה עומד לבחירה,

אינני יודע אם כולם היו בוחרים במתימטיקה, אבל מרגע שנקבע שזה חובה,

כולם מתרגלים לראות את זה כך, לדעתי מרגע שנקבע את לימוד הערבית

כחובה ונסתכל על זה כעבור שנתיים, אף אחד לא יבין איך זה היה אחרת-

לכן לדעתי צריך להשקיע גם ביצירת אווירה

ציבורית של אהדה לענין, אבל היא לדעתי משנית לעצם קבלת ההחלטה-

אני ממליץ בשם הצבא - הרמטכ"ל גם ילווה את

זה במכתב לוועדה - לאמץ את התפיסה שערבית תיקבע כמקצוע לימוד

חובה בבית-הספר, מחטיבת הביניים ומעלה; לגבות את זה בתכנית ארגונית

רב-שנתית; לגבות את זה גם בהסברה של חשיבות הענין, כשלנגד עינינו

עומדת המטרה שהיא הבנה טובה יותר עם הסביבה,

תודה, אני רוצה לקרוא לפניכם מכתב של חבר-הכנסת

"מכיון שלצערי לא אוכל להשתתף בישיבה,

1, אני מברך את חבר-הכנסת אבא אבן על הצעתו המבקשת

ללמד ולהנהיג את לימוד השפה הערבית (ספרותית ומדוברת) בבתי-הספר

העבריים, אני גם מברך אותך ואת כל תומכי ההצעה,

2, אני מביע את הערכתי ליוזמה ומצטרף אליה

ומבקש שדברים אלה יתבטאו בדיוני הוועדה ובמסקנותיה,



3. אני בטוח שללא מיסוד לימוד השפה הערבית

בארץ והנהגתה כשפת לימוד חובה על ידי חקיקה לא נשיג את המשרה. זאת

כיוון שהבחירה היא ענין של רשות, ותלמידים לא ימהרו לבחור בערבית.

4. אלה שברהרים בערבית עושים זאת במקרים רבים

מחוסר ברירה או בשל הנוחיות שלהם.

5 .לבן הפתרון היחיד הוא חקיקה ללימוד הערבית

בחובה, ואז יש צורך למצוא את השיטות לשילוב השפה המדוברת והספרותית,

לפחות החל מכיתות ג'-ד'. זאת מפיון שבגיל צעיר קליטת השפה והיחס

אליה יהיו שווים לקליטה וליחס של התלמידים למקצועות אחרים.

6. עצם העובדה שאנו חיים במרחב שמסביבנו

ערבים עם שפה ותרבות והיסטוריה, צריכה להנחות אותנו פי כמה ללימוד

חשפה הערבית והשימוש בה, ולמנוע מעצמנו התבדלות, וכן להוכיח שעל-ידי

לימוד הספה אפשר לגשר על אי-הבנות רבות-

7. בארצות-הברית נעשים קורסים מיוחדים על-ידי

משרד החוץ ללימוד הערבית בארצות-הברית ובתוניסיה, והכשרתם של מורים

אמריקניים וערבים יחד תרמה רבות להקניית השפה לרבבות.

8, כמו שמכשירים מורים ערביים ללמד את השפה

העברית בבתי-הספר הערביים, כך אפשר לנהוג, ובהצלחה, גם בעני ן זה,

להכשיר מורים ערביים ללימוד השפה הערבית בבתי-ספר עבריים, ולהיפך""

תא"ל לפיד פתח את החלון הרחב" אני כמפקד יחידת

איסוף, שמתבססת למעשה רק על ערביסטים, מוברח

לומר שהזמן שעובר ולימוד הערבית איננו חובה עושים לנו עוול מבחינה

מקצועית ומבחינת פתיחת אותו חלון לעולם הערבי שמסביבנו, שבתוכו אנחנו

חיים.

עד היום התבססנו, גם בתחום הלימוד וגם בתחום

העבודה עצמה, על אנשים שערבית היתה שפתם מהבית, כלומר על אנשים

שנולדו וגדלו במדינות דוברות ערבית, או על הדור השני ששמע ערבית

בבית ואולי גם דיבר ערבית עם החורים, היום, לגבי רוב הנוער שמגיע

אלי, הערבית היא ערבית "סינתטית", במובן זה שבמקרה הטוב למדו אותה

בבית-הספר, במקרה היותר גרוע י- הצבא לימד אותם לצורך השירות" התוצאה

אינה טובה מבחינת הרמה המקצועית, לא רק מבחינת ידיעת השפה כדבר

טכני, אלא גם מבחינת הבנת הרוה והתרבות ומבחינת ניצול השפה כגשר וקשר.

המצב היום הוא סל העדר לימוד ערבית כחובה

והשארתו לבחירה חופשית של התלמידים. בדרך כלל התלמידים מושפעים

מאד מהאווירה בבית או ברחוב. היום מדברים על מחשבים; לפני שנים

זה היה צרפתית. בכל פעם יש אופנה אחרת, והערבית אינה עומדת בראש

סולם העדיפויות, ואנחנו מרגישים את זה אצל הנוער שמגיע אלינו.

התוצאה היא שלימוד השפה והעיסוק בה נעשה אך ורק תוך כדי השירות.

מעט מאד מנצלים זאת להרחבה תרבותית, חברתית, לקשר יותר מעמיק עם

הסביבה, ואין לזה המסך. גס מספר האנשים שמגיע אלינו אינו מותיר

מרחב גדול לבחירה של אנשים בעלי רמה, ואז צריכים למצוא פתרונות

כפי שציין תא"ל לפיד.

אני בהחלט מודאג, כצרכן היום ובעתיד, מהמגמה

של אי-ביצוע רפורמה כלשהי במערכת החינוך שבאמת תביא מספר יותר גדול

של לומדי ערבית ויודעי ערבית לצבא, ונראה לי שבטווח הנראה לעין

נזדקק ליודעי ערבית ודוברי ערבית ברמה גבוהה הרבה מעבר למה שיכולנו

להרשות לעצמנו עד היום ליהסתמך עליהם. אני אומר זאת מההיבט הצר של

תפקידי היום, כפי שאני רואה את הרמה של האנשים,

המספרים נאמרו כאן, והם באמת מדהימים. ממספר

גדול פי שלושה בהשוואה למה שהיה לפני עשר שנים, מוציאים הרבה פחות

יודעי ערבית, ועם רמה הרבה יותר נמוכה, וזה חבל-



אני אישית למדתי ערבית מתוך בחירה חופשית"

הסיבה היחידה לכך שבחרתי בליפוד ערבית היא שהיתה לי פורה יוצאת פן

הכלל, הגב' אביבה לנדפן. אבל זה מקרה, ואסור להשאיר את הדברים למקריות.

פורים טובים יכולים להשפיע ולהניע לכך את האוכלוסיה הקרובה ביותר,

אלה שבאים אתם בפגע. אבל זה נושא רגיש בפיוחד וחשוב לעצם קיופנו.

ונראה לי פוזר ולא תקין שההידברות היחידה שאנחנו יכולים לקיים עם

הסביבה היא שהיא יודעת עברית, ואילו אנחנו איננו מסוגלים לדבר ולהבין

ערבית. יש לזה משמעויות, כי למלים ולתרבות יש השלכות הרבה פעל ופעבר.

ולכן אינני מסתכל על הענין רק מההיבט הצר של התחום שאני אחראי לו

ופעורב בו, אלא אני מסתכל על זה לשווה היותר רחוק, ואני רואה את זה

כחלק מהחינוך שאנחנו צריכים לתת לילדינו כאזרחים בפדינה "חיה בסביבה

שזאת השפה העיקרית שלה. בשפה זו היא מדברת ומשדרת ושרה וחושבת. ואם

לא נלמד את זה, נפסיד,

לגבי השאלה אם ללמד ערבית ספרותית או פדוברת -

כצרכן אני יכול להגיד לאנשי החיכוך שההעדפה המוחלטת שלי היא לצד

וכיסוד ללימוד, וזה הכיוון שהייתי ממלי ץ עליו.

אינני מחנך, אבל אני אומר זאת פנקודת ראות של פשתפש יום-יופי.

באשר לגיל הליפוד - אני בהחלט רואה את הדרך

הנכונה בעשיה מלמעלה למטה, כלומר להתחיל בכיתות היותר גבוהות, לתת

את הבסיס והיסוד בכיתות היותר גבוהות, ואילו בכיתות הנמוכות, גי, די,

הי, לתת את הרקע החברתי, תרבותי. אפשר לספר את סיפורי גיוחה בעברית,

בשביל זה לא צריך להשקיע בלימוד ערבית.
:
לא צריך לספר אותם בכלל.

אל"מ נ. שפירא; לדעתי יש לרכז את המאמץ בגיל הבינה ולא בילדים

הקטנים שרואים בזה משחק. התוצאה היא שפי שלפד

ערבית מגיל צעיר בצורה כזאת גם שוכח אותה די פהר, כי לעתים זה נעשה

משום שבמקרה היתה מורה לערבית, ולא פתוך שיקול ובחירה בכיתות הגבוהות.

לסיכום, הדרך לעשות את זה פעשי היא רק בהנהגת

חובת לימוד. אס לחדד את זה, כשפדובר במקצוע שיש בו בחינת בגרות חובה,

כל המערכת נרתמת לזה. כשמנהלי בתי-ספר יודעים שהם נפדדים בסך הכל

אחוז המצליחים בבחינות בגרות, הם משקיעים במקצועות את סל השעות,

התקציבים וכוי. כשהדברים נתונים לבחירה של מישהו בפערכת, התוצאה היא

כפי שאנחנו רואים היום. כלומר נראה לי שהטלת החובה הכרחית.

לדעתי יש לשים את הדגש על ליפוד ערבית ספרותית,

ולהתחיל בכך בכיתות היותר גבוהות.

אני אתרכז בקטע קטן מאד של הנושא הזה, כי עד

שהבנתי מדובר בעיקר על מערכת החינוך,

ואני מייצגת פה במידה מסויימת את מערכת ההשכלה הגבוהה. לאוניברסיטה

העברית יש כאן ייצוג נכבד, ובצדק. אני הבנתי שבין הדברים שחסרים כדי

לקדם את הנושא במערכת החינוך, זה תכניות לימודים עדכניות ונאותות,

ופורים מתאימים. כי יכול להיות שנגרם נזק רב על-ידי פורים שלא כל כך

התאימה למשימה הזאת.

בשנים האחרונות, בעיקר בתקופה האחרונה,

האוניברסיטאות מדברות הרבה על מחסור במשאבים. אבל גם בתקופה האחרונה,

למרות הקיצוצים שמערכת ההשכלה הגבוהה עברה, נתנו עדיפות לפיתוח

תכניות בהוראת הערבית באוניברסיטת תל-אביב; גם בחיפה מקדמים תכניות

ללימוד הערבית. יש אפשרויות; הבעיה היא איך פנצלים אותן, איך פשתפשים

בהן לקידום המטרות שכולם כאן מדברים עליהן, שהן מטרות חשובות.

דעתי האישית היא שכאשר יש ביקוש, מוצאים לו

את התשובות והפתרונות. בהחלט יש בעיה של משאבים. עם זאת אינני בטוחה



היו"ר נ. רז; אני רוצה להזכיר שבסוף הישיבה הקודמת ביקשנו

היו"ר מיושב-ראש המזכירות הפדגוגית להשתף בדיון,

והוא שפך קצת צוננים על רוח ההסכמה הכללית לגבי החשיבות של הנושא

והצורך להתחיל בהנהגת ליסוד ערבית כחובה. הוא שאל: במקום מה? מה

לקצץ? והוא אמר שהענין בעייתי.

סא"ל ש. קטן; אגי רוצה לשרש איזו הנחה שרווחת בקרב החברים פה,

שהיום הערבית במערכת החינוך היא שפת בחירה.

בתוקף תפקידי אני בא בפגע עם הרבה בתי-ספר בנושא של לימוד ערבית

ולימוד מזרחנות, והגעתי למסקנה העגומה שערבית היא שליוה של אי-בחירה

למשל, אתמול זומנתי למזכירות הפדגוגית של בית-ספר תיכון בחדרה,/ שבעבר

הוציא בוגרים רבים שלמדו ערבית, השנה יש בכיתה י"ב רק בן אחד שלומד

ערבית.

מדוע אמרתי שזאת קפה של אי-בחירה? אנחנו כצה"ל

משקיעים במחזור סמינר של גדנ"ע מזרחנים, שהתלמידים יוצאים ממנו נלהבים,

הם רוצים ללמוד ערבית בכיתה י'. כשהם מגיעים לבחירה, בית-הספר מציב

לפניהם את הברירה האכזרית סמי שהולך לריאלית ומי שהולך לביולוגית

אינו יכול ללמוד ערבית, אני מקווה שבעקבות הפגישה אתמול, שבה סיפרתי

גם על הדיונים המתקיימים בוועדת החינוך, ישנו בענין הזה,

אני רוצה לציין כמה אבסורדים נוספים, בבית-ספר

מסויים במרכז הארץ כל מי שבוחר ללמוד מחשבים אינו יכול ללמוד ערבית.

זו ברירה אכזרית" חלק מהמנהלים השתכנעו לשנות את זה, בבית-ספר אחר

נקבע שמי שלומד חמש יחידות מתימטיקה וחמש יחידות פיסיקה אינו יכול

לבחור ערבית, גם שם משנים את זה. תיכון עירוני ה' בחיפה הגיע בשנה

שעברה לשוקת סבורה מבחינת מספר הילדים בכיתה יא' שבחרו בשפה הערבית.

השנה בית-הספר נרתם למאמץ והחליט שהשנה ערבית לא תוצב בהתמודדות עם

מתימטיקה ופיסיקה, אלא בקבוצה נפרדת עם מקצועות פחות מושכים, כמו

גיאוגרפיח, כימיה ואחרים, התוצאה היא שלעומת כ-20 תלמידים שבחרו בשנה

שעברה בכיתה יא' ללמוד ערבית, השנה בחרו כ-45, מהם 25 בנים בלומר

במערכת הנתונה, בתקציבים הנתונים, כבר ניתן לעשות משהו,

היום במערכת החינוך יש מסגרת של 21 נקודות

לבגרות, ועוד 32 שהן המעטפת הגדולה, כלומר המקצועות שלומדים בכיתה

י' ולא ניגשים בהם לבגרות, במעטפה הזאת קיימת יחידת חובה בגיאוגרפיה,

בכימיה, בביולוגיה; ערבית - לא, אלא ניתן להכניס את בין יחידות הבחירה,

כמו מוסיקה וכדומה, אילו לפחות במסגרת 32 היחידות הערבית היתה מופיעה

כחובה, יכלו ללמד היום ערבית בכל כיתות י', עם אותם מורים שמלמדים

עכשיו כיתות מצומצמות, פי שלושה תלמידים, ובלי תוספת משאבים-

מר פור אמר פה ש~1,400 תלמידים ניגשו בשנה

האחרונה לבגרות בערבית, המספר נכון, אבל מדובר על תלמידים שניגשו

לבחינה במסגרת של יחידה אחת או שתי יחידות לימוד, ערבית מדוברת,

שלמדו רק בכיתות יא' ו-יב'. וזה הרבה פחות מוטמע ורציני ממה שלומדים

תלמידי כיתות ד',- ה', ו', הנתונים שלנו הם אחרים: ב-1977 ניגשו

כ-1,200 תלמידים לבחינות בגרות בערבית בשלוש יחידות ומעלה; השנה ניגשו

960, זה הנתון היותר משמעותי, וכשקיבלתי את הנתונים לגבי הציונים,

מסתבר שהציונים של השנה היו ב- 2%-5% יותר נמוכים. כלומר לא רק שפחות

תלמידים ניגשים לבחינת בגרות בערבית, אלא יש גם ירידה ברמה, למשל

בחמש יחידות לימוד, לערמת ממוצע של 80, בתשמ"ה הממוצע היה

75,2, אלה נתונים שעוד לא פורסמו. כלומר יש ירידה גם בכפות וגם באיכות,

כאשר קובעים שמי שלומד במגמה ריאלית או ביולוגית אינו יכול ללמוד

ערבית, נוצר מצב שהמערכת מונעת זאת מהרבה תלמידים שכן רוצים ללמוד

ערבית,



. סורג; אני מלמד באופן חלקי באולפן עקיבא, ועוסק בהכשרת

מורים להוראת ערבית, עליתי מעיראק בסבת 1950,

מאז ועד היום אני עוסק בהוראת ערבית. בכל יום אני שואל את עצמי אם

ני חי במזרח התיכון או באיזה מקום בשבדיה או גרמניה, שסם הערבית

ינה תופסת שום מקום. מאז קום המדינה אנחנו מתווכחים אם הערבית צריכה

יהיות שפת לימוד חובה או לא, ועד היום היא איננה ספת חובה.

אני חי בחיפה ומעורה באוכלוסיה הערבית בה,

;7כלוסיה שחיה בחיפה זה דורות רבים. יהודים וערבים גרים יחד, באותו

;ית. מה הקשר בינינו לבינם? אנשים חושבים: הרי הם יודעים עברית, לשם

מה לנו ללמוד ערבית? אני אומר - ואינני מחדש בזה דבר - שכשאני בא

יערבי ואומר לו ברכה יפה בערבית, בזה אני שובר הרבה מחיצות ביני לבינו-

ה ערכה של הערבית המדוברת בהוראת הערבית בבתי-הספר.

לא מעט אנשים מתנגדים להוראת ערבית מדוברת,

אני רוצה לומר מתוך נסיוני שבבית-ספר שניהלתי לימדתי פעם לנסיון ערבית
:
כיתה ג', במשך ארבע שבים, עד כיתה ו', לצערנו הדבר נקטע בחטיבת הביניים.

לצערנו זה מה שקורה במקומות רבים. במחוז חיפה מלמדים בבתי-ספר יסודיים

בים ערבית מדוברת, כשמגיעים לכיתה ז', לחטיבת הביניים, זה נקטע,

1ו שמלמדים ערבית ספרותית, ואז אותם תלמידים שוכחים את הערבית המדוברת,

וו שמתחילים שוב בכיתה חי, לאחר שדילגו על כיתה ז'. אנחנו צריכים

יהחליט מה אנחנו עושים, מתי יהיה סדר בנושא חזה. לדעתי עלינו ללמד

ערבית מדוברת, כדי שתהיה אפשרות של תקשורת בין אנשים, אינני יכול

ידבר ערבית ספרותית עם אדם ברחוב. צריך לשלב בין לימוד הערבית המדוברת

חספרותית, מכיתה ז' חייבים ללמוד ערבית ספרותית, אבל בצד הערבית

(מדוברת, כהמשך של הלימוד בבית-הספר היסודי, בחיפה עושים זאת, ומנהל

(מחוז בא לעזרתי, ובכיתה ז' משלבים את הערבית המדוברת עם הערבית

(ספרותית,

הבעיה שלנו היא הכשרת מורים לערבית ספרותית,

יילמדו גם ערבית מדוברת. ללמד ערבית ספרותית בעברית, זה ?--

שעטנז שאי אפשר לקבל אותו, אס 70% מהלימוד בכיתה נעשה בעברית ו-30%

בערבית ספרותית, זה לא נקרא לימוד ערבית, הערבית המדוברת צריכה להיות

זפת התקשורת,

לדעתי ערבית מדוברת חייבת להילמד מכיתה ג',

ככל שנקדים כן ייטב. תלמיד בכיתה גי משוחרר גם מדעות קדומות על

השפה הערבית ועל הערבים, בכיתה ג' המוח גמיש, האפשרות לקלוט שפה חדשה

;דולה יותר, ואנחנו מחדירים אז את השפה הערבית באמצעות משלים, שירים,

ויפורי עם ואגדות, אבל הבעיה היא הרצף. אם נמשיך בכיתה ז' את הוראת

וערבית הספרותית בצד המדוברת, נעשח עבודה חשובה.

סא"ל שלמה קטן הזכיר את תיכון עירוני ה' בחיפה,

ה אחד מבתי-הספר הטובים שאנחנו נותנים אותו תמיד כדוגמה, השנה ילכו

ב-75 תלמידים לבחינת בגרות בערבית, חלקם בשלוש יחידות, חלקם בארבע

יחלקם בחמס יחידות. אבל אנחנו נעצרים בכיתה יי, בכיתה יא' זה הולך

נעשה חלקי, וכל אלה שבחרו במגמות שונות מוותרים על לימוד הערבית

יעל בחינת בגרות בה. ובסופו של דבר רק אחוז קטן בוחר בערבית כמקצוע

לבחינת בגרות.

אני מקווה שבסופו של דבר יימצא פתרון, שהערבית

נהיה שפת חובה, ונהיה בקשר עם האוכלוסיה הערבית לאו דווקא בנושאים

הצבאיים, אלא בחיי 'יום יום, שאחד הסימנים החשובים ביותר שלהם הוא

התקשורת, השפה,

לדעתי לימוד ערבית צריך להיות חובה החל מכיתה

אני נמצא במצב קצת מביך. הוזמנתי לכאן כאיש

האוניברסיטה העברית, יש לי גם פינוי זמני

באגף לתכניות לימודים במשרד החינוך.

אני רוצה להביא כמה נתונים משני צדי המתרס.

בסוף 1976 פרס המפקח על הוראת הערבית, יעקב אייל, ואני נכנסתי לתפקיד

כממלא מקומו. שימשתי בתפקיד זה כשנתיים, יושב-ראש המזכירות הפדגוגית

היה אז עמנואל יפה. הוא יזם אז ועדה שתבדוק את מצב הוראת הערבית-

הוועדה הגישה דיז וחשבון ב-1977, שאל"מ נסים עצמון מזכיר אותו גם

בדו "ח שלו, פרופ' פיאמנטה היה אז יושב-ראש הוועדה, והוא הגיש אותו

לשר החינוך. אפשר להתווכח על המגמות שהיו באותו דו"ח או על

האסטרטגיות שלו. אבל אם לתרגם אותו לשפת המציאות, עמנואל יפה אמר

לי שמדובר ב-12 תקנים. בעקבות אותו דו"ח משרד החינוך התגייס כביכול

ליישם אותו בשלבים. השלב הראשון היה שהאגף לתכניות לימודים הקציב

שלושה ימי עבודה, כלומר חצי תקן,, חצי אדם, אחד משלושת היפים היה

שלי; קיבלתי עוד שני אנשים שכל אחד מהם קיבל יום. המצב הזה נמשך

מסוף 1977 עד סוף 1982 לפחות, זאת אומרת שבמשך חמש שנים, כל פה שהאגף

לתכניות לימודים או המזכירות הפדגוגית יכלו לתת היה חצי תקן. בחפש

השנים האלה חיברנו שני ספרי לימוד, במשרד התפלאו איך אפשר בזמן כה

קצר לתת תוצרת כזאת, אבל זה לא דחף אף אחד במערכת לומר: אם הם

מצליחים לחבר ספרי לימוד, אולי ניתן להם עוד ימי עבודה? נדמה לי

שב-1982 קיבלתי עוד יום עבודה, ועברנו לארבעה יפי עבודה. השנה סוף

סוף קיבלתי שסה ימי עבודה, זאת אומרת אנחנו ממלאים משרה של אדם אחד.

אבל כולנו זמניים, בדרך כלל אנחנו מפוטרים פעם או פעפיים בשנה. לי

יש עכשיו מכתב מינוי עד 31 במרס,

אני התחלתי לעבוד במערכת ב-1955, כשפרופ' קיסר

היה מפקח על הוראת הערבית פטעם משרד ראש הממשלה, שהקים אז פגפות

מזרחיות בכל הארץ, מאז אני עובד בהוראה בחינוך התיכון, באולפנים של

הצבא ושל משרד הבטחון ובאוניברסיטה. שלושים שנה אנחנו מדברים על אותם

דברים. אני טוען שיש אלרגיה לנושא מצד- הממסד התרבותי בארץ. לא

שמעתי את דבריו של מר פור, אבל הוא בעצם משקף את האדישות או הדחיה,

את הלך הרוח שבעצם זה לא חשוב,

אני זוכר שנכנסתי לשבח אדן, שהיה ראש האגף

לתכניות לימודים, שנתן לי את שלושת ימי העבודה, והוא אמר לי: ננסה,

תתחילו, נראה מה יהיה חלאה. אני חושב שהצלחנו. הסיירים נפוצים במערכת

במספרים של 10,000-8,000 לסבה, אפשר להתווכח אם הם טובים או פחות טובים

אבל המערכת קלטה אותם. זה לא הביא את המערכת להוסיף לנו יפי עבודה או

תקנים. אני לא מסוגל היום לגייס אדם ולומר לו: בשנה הבאה תעבוד אצלי,

יש לך יופיים בשבוע. מישהו מהצוות שלי, שהיום עובד יומיים בשבוע,

יוצא בסנה הבאה לחוץ-לארץ. אני מנסה להביא מישהו במקומו, אבל אינני

יכול להבטיח לו מקום עבודה, כי מפטרים אותנו בחודש אוגוסט, ובחודש

ספטמבר - או טפמנים אותנו שוב או שלא ממנים, זה משקף את מה שהאנשים

שעומדים בראש מערכת החינוך חושבים באמת, הלחין שנוצר כל השנים בכיוון

של הוראת הערבית, מאז שפרופ' קיסטר מונה לפפקח - והוא פונה פטעם

לשכת היועץ לעניני ערבים במשרד ראש הממשלה ולא פטעם פערכת החינוך -

לא הביא לתוצאות המקוות, לנו היתה תחושה של דבקות במשימה, מפני שידענו

שאנחנו עובדים בסביל בטחון ישראל, אבל מי שאין לו התחושה הזאת, עובד

כבר אחרת,

אני תושב שהמקצוע הזה היום, מלבד כל הדברים

שנאמרו כה, צריך פנהיגות, צריך משאבים, ושמישהו יגיד מה התקנים

שמערכת החינוך מוכנה לתת להכשרת מורים, להשתלמויות פורים, לחיבור

תכניות לימודים וחומר לימודים, לפיקוח ולהנחיה,

ישבתי ליעם עם סוקה ידלין שהיה פפונה על אגף

כוח אדם. חיתה לו רשימה של 60 או 80 פורים חדשים שהכניס לבית-הספר



ראשי אגפים? פה נעים מאות אנשים במערכה בלי הנחיה אמיתית ובלי הכשר, כשגם לפיקוח

המרכז יש רק שני-שליש תקן, ובמחוזות זה נעשה בדרר של חסדים זמניים. זה לא מכובד.

מי פלד;

כשאתה מדבר על משאבים, האם הכוונה לאותם 12 תקנים?

פרופ' א' ינון;

אני מוכן להסתפק בארבעה תקנים.

ז' גנור;

הנחת היסוד היא שלימוד הערבית חייב להיות מקצוע חובה, וזה ישנה את מעמד

המקצוע. על כר יש הסכמה כללית.

לגבי השאלה מאיזו כיתה ללמד ערבית - אם נקבע שתהיה חובת לימוד מכיתה זי, זה

יחזק את לימוד השפה בכיתות ד'-ו'. כי אם התלמד ידע שמכיתה זי הוא יהיה חייב

ללמוד ערבית, יהיה לו רצון חזק יותר להכין את עצמו לקראת זה. בכך נחזק את לימוד

השפה המדוברת. ובכן צריר לקוע חובת לימוד מכיתה זי, בלי לפגוע בלימוד השפה מכיתה

ד' ומעלה.

אני חושבת שלדיון הזה בוועדה, כשמדובר בשנה כל כר קשה מבחינה תקציבית, יש

השפעה פסיכולוגית לא כל כר טובה. כי למי שאחראי על התקציבים יהיה קל יותר לקבל

את ההצעות לקצץ בלימוד הערבית בכיתה די מאשר לתת יותר שעות בכיתה ז'. בתכנית

המוצעת אנחנו בעצם רואים קיזוז שלוש שנים של לימוד ערבית מדוברת, כשבכל שנה יש

לנו שתי שעות שבועיות, ומכיתה זי, בבית-ספר שבו מלמדים ערבית, ממילא מלמדים שלוש

שעות ספרותית.

פרופ' אי ינון;

לא מלמדים שלוש שעות, רק שעתיים. ושעתיים הן כמו אחת.

ז י גנור;

בבתי-ספר רבים שאני נפגשת אתם מלמדים שלוש שעות. אם מציעים עיבוי התכנית

על-ידי הוספת שעה אוזת, זה לא יוסיף דבר. אם היו אומרים שמכיהה ז' נתחיל ללמד שש

שעות, זה היה רציני. אבל אני מודעת לכך שזה לא ריאלי. ואם נפסיק גם את לימוד

הערבית מכיתה די עד וי - לא נשיג את המטרה.

תא"ל אי לפיד;

איר את מציעה לפרוש את לימוד הערבית?

אם להנהיג את לימוד הערבית כחובה - אז מכיתה ז', אבל להשאיר את הלימודים

בכיתה ד' כפי שהם. זה לא צריך להיעשות על חשבון מה שנעשה מכיתה די. ברגע שתהיה

הצעה או החלטה להוריד מכיתה די ולהוסיף בכיתה זי - כבר תהיה לזה השפעה רעה על

ציבור התלמידים, המורים וההורים. כי יאמרו; אם הורידו בכיתה די, כנראה שזה לא

חשוב. וכבר יש בכר פגיעה.

ועוד דבר לגבי הגיל. לתלמידים בכיתה זי יש כבר עמדה ברורה בנוגע ליחס

לערבית ולערבים בכלל. כשאנחנו מתחילים בכיתה די, אנחנו יכולים לפחות לנטרל אצל

הילדים עמדה שלילית שאולי קיימת. בכיתה זי זה הרבה יותר קשה. כלומר מהבתינה של

שינוי עמדות הרבה יותר קל לעבוד עם ילדים בכיתות די. לגבי ההצעה שבכיחות די



יתחילו במושגי יסוד או תרבות, לא השיג בזה ולא כלום. רק כשאנחנו מלמדים שפח

ותרבות יחד, יש לזה השפעה אמיתית. אחרת אין לזה שום השפעה. התוצאה הטובה ביותר

תהיה אם נעשה זאת בצורה הדרגתית, עד כיתה י"ב, ולאט לאט מחדירים את התרבות.

בעניו הגיל, מחקרים רבים מראים שלימוד שפה זרה בגיל צעיר יותר - עדיף, אם

כי קיימים גם מחקרים שאומרים שכיתה זי היא הכיתה שבה הילד הרבה יותר מוכן מבחינה

קוגניטיבית לקלוט שפה זרה. אבל מבחינות רבות אחרות, שארגיש חלק מהן, גיל צעיר

יותר עדיף ללימוד שפה זרה. הדבר הראשון הוא בתחום ההיגוי. שנית, לילד בגיל

צעיר, בכיתה די, יש יותר יכולה ופתיחות לקלוט שפה זרה ותרבות זרה, מאשר לילד

בכיתה זי. ועצם הרצון לקבל תרבות זרה מאפשר לו לפתח מוטיבציה ללמוד את השפה

הזרה.

מבחינות אלה ומבחינות אחרות אני חושבת שהתחלת הלימוד מכיתה די עדיפה על

התחלת הלימוד מכיתה זי. עם זאת, לימוד השפה מכיתה זי צריך להיות חובה, אבל לא על

חשבון הלימוד מכיתה די. אני מודעת לכך שאי אפשר להציע היום שזה יהיה תובה מכיתה

די. זה לא מעשי. אילו זה היה מעשי, הייתי אומרת שצריר לעשות זאת.

אני רוצה להדגיש דבר נוטף, והוא שהכל תלוי בשאלה איך מלמדים את השפה. לשם

כר צריך לפתח את המסגרות של הכשרת מורים. במלים אחרות: הבעיה איננה אם להתחיל

בערבית מדוברת או ספרותית, אם להתחיל בכיתה זו או אחרת, אלא הבעיה היא מורים

טובים. ולכן מה שצריר לעשות זה להכין מורים טובים וכלים טובים ללימוד השפה.

אני רוצה לומר שהכשרת המורים לערבית מדוברת בסמינרים היא לפי דעתי דבר

שאסור היה שייעשה. לוקחים אנשים שאינם יודעים צורת אות בערבית, מלמדים אותם

ערבית באותיות עבריות, והם נשלחים ללמד ערבית כלשון חיה. מדובר באנשים שאין להם

שום רקע של לימוד ערבית, אפילו לא בתיכון.

למה מורים ערבים אינם מלמדים ערבית?

פרופ' מ' קיסטר;

יכול להיות שחלק מדברי לא יהיו מקובלים. קודם כל, נדמה לי שהדיון צריך

להיות קצת שונה. השאלה העיקרית והיסודית היא לא איר, אלא מה רוצים ללמד. בערבית

יש שתי שפות, מדוברת וספרותית. בערבית מדוברת אין ספרות, אין ספרים שאפשר לקרוא

בערבית מדוברת. לכן כאשר מלמדים ילדים בגיל עשר ערבית מדוברת, אינני חושב שזה

מועיל. אולי ההיפר הוא הנכון, כיוון שבמשר שתים או שלוש שנים התלמיד קורא

באותיות עבריות שפה שהוא אינו מבין אותה, וספק אם הוא יגיע לשלוט בה. זו שפה

שאין אפשרות להקנות בה ערכים, וההישג האופטימלי הוא אולי שהילד יוכל לקנות משהו

או אולי לומר "בוקר טוב" בערבית.

לעומת זאת יש לחזור ולציין שערבית זה לא רק ענין של שפה; זה ענין של תרבות,

זה ענין של מושגים שיש צורר והכרח לדעת ולהכיר אותם. אם מדברים על הכרת השכן

לקראת אפשרות של דו-קיום, פירוש הדבר שצריכים ללמוד אח הערבית הספרותית ואת

ערכיה. ועל זה ריבר פרופ' ינון. הוא לא אמר זאת באופן גלוי וברור, אבל עד כמה

שהבינותי זאת היתה המגמה. לא ייתכן ששולחים לבתי-הספר מורות שאינן יודעות ערבית

מדוברת, שלמדו ערבית מדוברת בקורס מזורז, והן מלמדות אוכלוסיה שבאה מבתים שבהם

מדברים ערבית מדוברת. ובכן מה ההישג? למה זה מביא?

ברור שחיוני ללמד ערבית מדוברת, אבל אחרי שהתלמיד הגיע לידי ידע, לאחר שהוא

מכיר את הדברים. ואמנם כר היה בעבר, אם כי זה נעשה עם מעטים, בודדים. ואני תושב

שההישגים היו די טובים. זה היה נסיון, היינו שולחים תלמידים לכפרים ערביים, הם

היו שוהים שם חודש, והנסיון הוכיח שהם היו מסוגלים ללמוד ערבית אחרי שסיימו את

כיתה י"א.



מפליא שאיש לא ראה למשל שקיים שטח שצריכים ללמד אותו, שעשוי להיות שטח

שמקשר את המורשת הערבית האיסלמית עם המורשת היהורית. את סעדיה גאון לא לימדו

בשום בית-ספר בארץ בערבית; את הרמב"ם, קטעים של הרמב"ם, שום מורה לא לימד, חוץ

ממקרה אחד, שתלמיד בבית-הספר הריאלי בחיפה כתב עבודה שנתית, ואת הספר הזה מלמדים

בריאלי עד היום.

אני חושב שלא ייתכן שיש מורים לערבים שאינם משתלמים ואינם לומדים כל שבוע

שעתיים או שלוש שעות בקורס אוניברסיטאי. פעם זה תוכנו, וצריך לעשות זאת.

נדמה לי שהפתרון הוא לקבוע קודם כל תכנית לימודים, להביא את התלמיד לידי

כבוד לשפה שהיא אתת השפות העשירות ביותר שאני מכיר, להביא אותו לידי כבוד

לתרבות, להכרת היסודות של הדת המוסלמית, ובאותו זמן לדאוג להשתלמויות מורים.

יש נקודה אחת שאינני יודע איר להתייחס אליה, והיא עניו החובה. אינני יודע

אם טוב לחייב. אם מאלצים את מישהו, ספק אם התוצאות הן טובות. צריר לענין, צריך

ליצור את האתגר, ויש אתגר בערבית. ואמנם יש הוכחות שאנשים שהיה להם האתגר הזה

באו ללמוד ערבית, ולמדו, ואפילו בהצלחה. וזה היה בתקופה שזה לא היה כל כר חיוני.

חלק מהם יושבים כאן.

אי סרטני;

בישיבה הקודמת ביקשתי לדעת לא רק למה לא מלמדים מספיק, אלא גם מה הסיבה

לכשלונות. אנשים ביטאו זאת בדרכים שונים. ולאחר ששמענו כאן את ה"מהיי, שאני מקבלת

אותו במלואו, אני רוצה להתייחס גם ל"איך".

שמענו פה את דבריו של פרופ' ינון על ההתייחסות של המשרד לנושא. בישיבה

הקודמת שמענו גם את דבריו של יושב-ראש המזכירות הפדגוגית, והם נתנו לנו את

התחושה על יחסו של המשרד לענין הזה.

האם אצלכם בקיבוץ מלמדים ערבית?

לא. היו נסיונות, התחילו בזה, אבל זה נכשל.

מאז שאני חברה בוועדת התינור אני גם קרובה יותר לעבודת המשרד. ואני יכולה

לומר שנושאים שהמשרד מייחס להם חשיבות עליונה - הוא מוצא את האפשרות להקצות להם

גם משאבים, גם את הצוות המדריר והמחנך ואת כל מה שצריך. לגבי נושא הערבית, זה לא

היה אף פעם בתודעה של המשרד כנושא שעומד בשורה אחת יחד עם כמה מקצועות אחרים.

וגם היום זה כך.

פרופ' אי ינון;

בימיו של עמנואל יפה זה כן היה.

אי סרטני;

יכול להיות. אבל זה לא נמשך מספיק זמן כדי שאפשך יהיה להחדיר אותו ולהשריש

אותו באופן שאי אפשר יהיה לערער אותו. זאת בכלל בעיה בסיסית של יחסו של העם

היהודי בארץ לנושא הזה ולעם השני שחי בארץ. לכן כל כך חשוב ללמוד את התרבות, את

השפה ואת המקורות, דבר שלא נעשה בכלל או כמעט לא נעשה.

שמענו כאן תפיסות שונות וגישות שונות, אם צריך להתחיל בערבית מדוברת או

בספרותית, בכיתה זו או בכיתה אחרת. לדעתי זה ענינם של בעלי מקצוע, שעל פי הנסיון



ועל פי המציאות של היום צריכים להגיע למסקנות מה השיטה הטובה ביותר. לא אנחנו

צריכים להכריע על כר.

הוזכרה כאן השיטה של לימוד ערבית באמצעות סיפורים, משלים, אגדות וכוי. אני

למדתי כר, אבל מזה לא למדתי ערבית. מזה לא למדתי את התרבות, ולא היה בזה באמת

לימוד הדיבור, השפה. ובכן השאלה היא באיזו שיטה באמת צריך לעבוד. בענין זה אני

מקבלת את הדברים של פרופ' קיסטר.

הוועדה יחד עם האנשים שיושבים כאן צריכים לצאת במסקנות משותפות לגבי השאלה

אם להנהיג את לימוד השפה הערבית כחובה או לא, אבל לא לגבי שיטת הלימוד, שכן

לדעתי זה ענינם של אנשי המקצוע. כמו כן צרלכה להיות תביעה חד-משמעית מצד הוועדה

כלפי משרד ההינור להעמיד את נושא לימוד הערבית במקום שבאמת יענה על הצרכים של

הלימוד.

אינני מפקפק בצורר בלימוד השפה הערבית. השאלה היא כיצד מבצעים זאת, מתי

צריר להתחיל, והאם צריך ללמד ערבית ספרותית או מדוברת. אני למדתי ערבית ספרותית,

וזה לא הועיל לי. זה לא עזר לי בצבא, עתון בערבית אינני קורא. זאת אומרת

בית-הספר "בזבז" עלי כמה שנים של לימוד ערבית, בלי שהיו לכך תוצאות.

אי שטרן;

אותו דבר אתה יכול להגיד על המתימטיקה שלמדת בבית-הספר.

לא אפרט את הסיבות לצורר בלימוד ערבית. בנושא הזה יש הסכמה. הסיבות נעוצות

גם במצב המלחמה שאנו נתונים בו, וברצוננו לשלום עם שכנינו. לצה"ל נחוצים אנשים

שמבינים ויודעים את השפה. ואם אנחנו מדברים על שלום באזור, אנחנו צריכים לדעת

לדבר עם שכנינו בשפה הערבית. בענין זה אין בינינו חילוקי דעות.

השאלה היא מתי להתחיל ללמוד ערבית, מאיזו כיתה. צריך לזכור שבבתי-ספר רבים

מלמדים גם את השפה הצרפתית. והרי אי אפשר להטיל על ילדים בכיתות ו', זי, חי,

ללמוד גם אנגלית, עברית, צרפתית וערבית. ובכן זאת בעיה. יש גבול ליכולת הספיגה

של ילד גם בגיל צעיר.

באשר לשאלה אם צריך ללמוד ערבית ספרותית או מדוברת, אני הגעתי למסקנה שצריך

ללמוד ערבית מדוברת. יחד עם זה, אינני יכול לתת תשובות בנושאים מקצועיים.

לסיכום, אני מצדד בלימוד השפה הערבית בבתי-הספר, ומהגיל המוקדם ביותר

האפשרי, אם כי זה אולי סותר את מה שאמרתי קודם,

אני מציע שנמליץ בפני משרד החיניר והתרבות להקים ועדה משותפת לאנשי משרד

החינוך, לאנשי האקדמיה ולצה"ל, אשד תבדוק את כל ההיבטים של הנושא הזה, ורק לאחר

מכן נפסוק אח פסוקנו לגבי הצעתו של חבר-הכנסת אבן. כי אם נגיש שוב מסקנות

והמלצות שלא יישמו אותן - הרי לא עשינו ולא כלוט. חשיבות הצעתו של חבר-הכנסת אבן

היא בכר שהיא מאפשרת "לדחוף" את לימודי השפה הערבית בבתי-הספר, ובאורח

קונסטרוקטיבי.

פרופ' אי כהן;

ערבית מדוברת היא השפה האחת-עשרה שלמדתי. עליתי לארץ לפני עשר שנים. לפני

כן הייתי מעריך של כמה תכניות דו-לשוניות במערכת החינוך של ארצות-הברית. יש

הרבה מכסיקאים שבאו לארצות-הברית. אבל בתכניות האלה רצו ללמד ספרדית את



האנגלו-סכסונים, את המבוססים. ומדוע? אם אני מדבר על קליפורניה, למשל, ששם

עבדתי, זה מפני שהם יושבים במקום שיש בו הרבה מכסיקנים, וחשוב שהם ידברו את השפה

שלהם. אז זה היה אתגר.

אני רוצה לומר שרוב התכניות נכשלו. אני הייתי מעריך של לפחות שלוש תכניות.

ובתכניות האלה היו ילדים מגיל הגן שהלק גדול מהיום דיברו ספר1ית או היו צריכים

לדבר ספרדית, וגם ללמוד מתימטיקה ומקצועות נוספים בשפה הספרדית. זה לא כל כר

הצליח. בתכנית אהת זה כו הצליח, כאשר הילדים דוברי אנגלית היו נגן שדיברו בו אר

ורק ספרדית, והמורה שיתק כאילו אינו יודע לדבר אנגלית. יש הרבה תכניות כאלה גם

בקנדה. זה הצליוז מפני שהילדים גם דיברו בספרדית, גם קראו בספרדית, וגם נסעו

למכסיקו והסתדרו יפה. ומדובר על ילדים בכיתה א'. זה היה נסיון מענין שהצליח.

אני מביא את זה כדוגמה לדיון היום, כי נדמה לי שאם יוחלט על לימוד ערבית

כחובה מכיתה זי, אולי ילדים יתענינו בזה יותר כבר מכיתה די. אבל אם מדברים על

קיצוצים בשעות, ועל כר שילמדו ערבית רק במטפר קטן מאד של שעות, לפי נסיוני

כמעריר איו בכלל סיכוי שזה ייקלט. ולא משנה אם ילמדו ערבית ספרותית או מדוברת,

זה לא יצליח.

אם מתכוונים להתחיל בלימוד השפה הערבית באופן רציני בכיתה זי, צריר להכשיר

לכר מורים, אבל יחד עם זה צריר לדאוג לצד של הלומד. ובענין זה יש כמה דברים. לא

דובר על כר כאן. שמעתי מחיילות-מורות שכבר עובדות בשדה, אלו שעברו קורסים להוראת

ערבית באולפן עקיבא או בסמינר לוינטקי, שיש בעיה חמורה של משמעת. הילדים באים

מקהילה שלש בה התנגדות פוליטית או אחרת לערבים, והם אינם רוצים לשמוע על ערבית.

נדמה לי שצריר להכין את הלומדים ללימוד הערבית, כלומר להכין תכנית ללומדים, לתת

להם מוטיבציה ללמוד את השפה, וגם להקנות להם מיומנויות, איר לקרוא בערבית

ספרותית. זה קשה מאד. עכשיו אני לומד לכתוב בערבית. זה קשה, זה דורש הרבה מאד

שעות. ובכן אני מציע לדאוג גם לצד של הלומד, להכשרת המיומנויות שלו ללמוד.

אני גם בעד לימוד ערבית מדוברת. כל יום אני מדבר קצת ערבית באוניברסיטה, יש

שם פועלים ערבים, ויש לי גם כמה דוקטורנטים ערבים, וזה עוזר מאד. אני גם חוזר

בכל חודש לאולפן עקיבא. אחד הדברים שאני עושה באולפן עקיבא הוא שבכל פעם שאני בא

לשם אני נותן הרצאות דווקא ללומדים איך ללמוד יותר טוב. כי אני רואה שזאת בעיה

המורה. זה בזבוז זמן של המורה אם התלמידים אינם משתפים פעולה בכיתה, והם אינם

משתפים פעולה מפני שאינם יודעים מה לעשות, הם אינם יודעים איר ללמוד אוצר מלים,

אינם יודעים איר ללמוד הבעה בכתב וקריאה.

כמעריר אני שואל מה התוצאות שאנחנו רוצים להשיג בכר שלימוד הערבית יהיה

הובה מכיתה ז'. האם אנחנו רוצים ציונים גבוהים בבחינת הבגרות? אנחנו יודעים

שאפשר להשיג ציונים גבוהים בכל מיני דרכים בלי לדעת את השפה באמת. ובכן מה

התוצאות שאנחנו רוצים להשיג מכל התכנית הזאת?

אני מייחס חשיבות לדיון הזה, וחשוב שיהיו לו תוצאות בשטח. אנחנו חיים באזור

יש בו הרבה דוברי ערבית, לכן הוספתי את השפה הזאת לעשר השפות שכבר למדתי.

שי אלוני;

אנחנו כבר התבגרנו ואיננו דוגלים עוד בתפיסה של אחידות בחינור. יש גונים

שונים של בתי-טפר, עם הדגשים שונים, לא רק בחינור העל-יטודי, גם בחינור היטודי.

יש כבר כמה בתי-טפר לאמנויות וכו'.

אני מציעה שנחלק את ההמלצות שלנו לשנים: קודם כל, שתהיה קביעה ברורה בדבר

חובת הוראת השפה הערבית. שנית, ההצלחה הגדולה ביותר שהיתה בפלשתינה-א"י בהקניית

שפה היתה בבתי-טפר של אליאנט, שהתחילו בלימוד צרפתית בכיתה בי. ובוגרי בית-הספר

היטודי, לא התיכון, ידעו צרפתית. היתה מערכת של ספרים שלפיהם למדו, והצליחו.



אינני בכנסת לשאלה יום להנהיג את לימודי הערבית

כחובה מביתה ד'. ה', ו' או ז'. זה ייקבע לפי היכולת בתוך המערכת

לגבי כולם. אבל אני ממליצה שמקרר החינוך יאתר כיתות, אם מדובר

בבתי-ספר גדולים, או בתי-ספר שלמים, אם מדובר בבתי-ספר קטנים,

שבהם הוראת הערבית תתחיל בכיתה ב', כמו שעשו באליאנס, אם זה בית-ספר

שיש בו שכבת כיתה של שמונה כיתות מקבילות או חמש כיתות מקבילות,

כיתה אחת תלמד ערבית מכיתה בי. זה יצור מערכות שבהן מכינים אנסים

עת פרסטיזיה, כמו שיש פרסטיזיה לבית-הספר המיוחד לאמנויות, חיל

המודיעין, בגלל המציאות שבה אנחנו חיים, יכול כמובן להוסיף הרבה

מאד פרסטיזיה למערכת כזאת. בקיבוץ לא צריך את חיל המודיעין. בבית-

ספר אזורי של התנועה הקיבוצית צריך את השכנים הערבים. יש אזורים

ששם אפשר לעשות זאת בשיתוף אתם,

א . סרטני; גם בקיבוצים יש בעיה של כשלון, ובשלב מסויים

מפסיקים ללמד ערבית.

בגבעת חביבה לומדים היום 50% פחות מאשר בשנה

שעברה.

אינני רוצה להיכנס לצד הפדגוגי, אני מדברת על

הצד האדמיניסטרטיבי. ומבחינה זו אני מדברת

קודם כל, הוראת חובה לכל מכיתה מסויימת,

אינני אומרת איזו כיתה. יש חילוקי דעות אם זה יהיה מכיתה ז' או ו'.

אנגלית מתחילים ללמוד בכיתה די, אז ערבית אפשר להתחיל בכיתה ו',

אם יש מספיק מורים. שנית, שיהיו בתי-ספר או כיתות שלמות שבהם ילמדו

ערבית מכיתה בי, אין לי סמק ששם יכולה להיות ההצלחה הגדולה ביותר,

שתקרין אחר כך על המערכת כולה.

פרופ' מ, קיסטר; חברת-הכנסת אלוני, התכנית שאת מדברת עליה,

קבוצות או חוגים מיוחדים שילמדו את השפה,

התרבות וההיסטוריה הערבית, זה מה שהיה פעם המגמה המזרחנית. זה היה

קיים בעבר בבית-הספר התיכון, והיום מותר לומר שההישגים היו טובים

למדי.

פרופ' מ. פיאמנטה ; לגבי ההמלצה שלימודי הערבית יהיו לימודי חובה,

אני מציע שההמלצה תיקרא "לקראת לימודי חובה",

וזאת מקום שאין עדיין הכלים, כוחות ההוראה המתאימים, לבצע לימודי

חובה בהיקף רחב. ואז מה הטעם להמליץ על דבר שלא יוכל להתבצע? אני

מציע שתינתן ארכה סל ממרר שנים, שרק בעקבותיה ובעקבות ניסויים שנמליץ

עליהם אפשר יהיה להחליט סופית אם לקבוע את זה כחובה או לא. אבל

כמובן חשוב שמשרד החינוך יסטה מהדרך שהלך בה עד כה, לקראת החיוב,

ויקדיש לנושא יותר משאבים ויותר תשומת לב.

אני מציע שלוועדת החינוך תהיה ועדת משנה קבועה

שתעסוק בנושא של אזרחות והוראת עברית בבתי-הספר הערביים, וערבית

בבתי-הספר העבריים, כי לימוד אזרחות ולימוד הספה תלויים זה בזה.

וזה יתקשר גם לנושא הדמוקרטיה וא נטי-גזענות.

לגבי ערבית ספרותית, אני תומך בשתי ידי במה

שאמר פרופ' קיסטר בנושא זה, בהסתייגות קטנה אחת, יהיה צורך להפריד

בין לימוד אוניברסיטאי ולימוד תיכוני, בשלב של התיכון. כי מה שקורה

הוא שמרוב רצון לחזק לימודים ספרותיים, לפעמים הופכים את הלימוד

בכיתות הגבוהות של בית-הספר התיכון ללימוד גבוה, במקצועות מסויימים.

הייתי מציע שהלימוד הגבוה יישאר למסגרת האוניברסיטית, ואילו הלימוד

הספרותי הטוב והיעיל, עד להיקפים מסויימים, ייקבע על-ידי קובעי

תכניות הלימודים לבית-הספר העל-יסודי



אני רוצה לומר שאדם ששפת אמו ערבית ואשר חי

את הלשון הערבית מאז שהוא מכיר את עצמו, כאשר הוא מסיים ת לימודיו

באוניברסיטה אין זה אומר שידיעתו בלשון הספרותית תעלה על זו סל מי

שלמד את הלשון הספרותית כשפה זרה. אין הוא חייב להכיר את הערבית

המדוברת לצורך הכרת התרבות, המורשת הערבית. המוסלמית והערבית היהודית

והנוצרית וכך הלאה. אין זה משנה אם הלומד הוא ערבי או יהודי, פולני

או הונגרי, כאשר מדובר בהכשרת אדם למחקר,

יש נושא שבו אני חולק על פרופ' קיסטר כבר

שנים רבות, וזה לגבי מה שנקרא ערבית מדוברת, אני רוצה להגדיר זאת

באופן ברור. הערבית המדוברת נתפסת כנושא רומנטי, ריאליסטי וסוריאליסטי.

לגבי הצד הרומנטי - יש מי שאומר: אני רוצה בכל מחיר להתקרב אל הערבים,

להכיר אותם בחיי יום-יום, לפגוש אותם, ליצור הבנה וידידות והידברות

וכו'. הסוריאליסטי, וזה כמובן לא במודע, זה מי שמגדיר את הערבית

המדוברת רק כשפה שבאמצעותה אפשר לקנות בשוק, או שהיא שפת אנשים

אנלפביתים, ההגדרה שלי את הערבית המדוברת איננה סטטית, כי אם דינמית.

כלומר מה שהיה ערבית מדוברת לפני עשרים שנה איננו מה שהיה לפני עשר

שנים ואיננו מה שהיום, וכמובן לא מה שיהיה בעוד עשרים או שלוקים שנה.

הערבית המדוברת היא שפת הדיבור, שפת ההבעה בעל-פה, אם אתה רוצה ליצור

קשר עם הברך, דבר אתו אפילו ספרותית, בשבילי זו ערבית מדוברת. אבל

דע את כל המטען האתנוגרפי, האתנולוגי של חיי הערבים, לא רק בעבר,

אלא גם את הערבי בהתמערבותו, או בהתהפכותו מערבי טהור לערבי ישראלי

או ערבי אירופי. וזה המצב. אנחנו הולכים לקראת זה שהערבי הולך ומתפתה.

אני מתייחס אליו כאל רב-תרבותי, חלילה לי להתייחס לאותן שכבות

פרימיטיביות שבתוכו, ואז כאילו אני מלמד את הערבית הפרימיטיבית,

וזה בשעה שיש לפני אדם משכיל ואינטליגנטי לא פחות ממני, ואד כמובן

תהיה התייחסות שלילית לנושא של הוראת ערבית מדוברת בבתי-הספר,

ובכן מצד אחד יש אותה סלידה מהסיבה שהסברתי,

ומצד שני יש חוסר עיסוק בערבית המדוברת, זה מביא לכך שיש מורים

לא טובים לערבית מדוברת, ולכן כך נראה המקצוע, ואין גם כלים מתאימים.

יש לתת הכשרה נאותה למורים להוראת הערבית" אם ניקח למשל את

האוניברסיטאות, נמצא שכל הקרדיט ניתן רק ללימוד הערבית הקלאסית,

הספרותית, וז!ין שום קרדיט ללימוד הערבית המדוברת. מזה משתמע שבין

אם אתה יודע ערבית מדוברת ובין אם לאו, אינך מקבל על זה שוס קרדיט.

במצב כזה, איך רוצים להעביר תלמידים לבית-ספר לחינוך, ולבקש מהממונה

על הוראת תלמידים, המכשיר את המורים להוראה, להכשיר אותם גם לערבית

מדוברת, כשבית-הספר לחינוך אומר שהוא אינו עוסק בתכנים, שאינו עוסק

ב"סבג'קט מטר", שתפקידו רק לעסוק במתודה, אז איפה התכנים? ולגבי

התכנים, כפי שאמרתי, אנהנו כבר פחות ופחות חלוקים בינינו על זה,

כי ככל שהערבי נעשה יותר מודרני, היסוד הספרותי בדיבורו נעשה יותר

גדול, כלומר אוצר המלים הספרותי שלו עולה עם עליית רמת ההשכלה

והאינטליגנציה שלו.

אני דור ארבעה-עשר בירושלים, ממשפחה של דוברי

ערבית, שזו שפת האם מלידה. אבל כבר יש לי נכדיס שמחציתם אוקראינים

ופולנים. כלומר איש בארץ אינו יכול להבטיח מה יקרה בעוד דור או שנים.

לכן אנחנו צריכים לחזק את הוראת השפה הזאת,

בהזדמנויות שונות אמרתי שהמסגרת האוניברסיטאית

אינה מסגרת הולמת, מטעמים אקדמיים, לעסוק באספקטים הפרקטיים של הלשון.

היא יכולה לחקור נהגים ערבים וכדומה, והיא עושה זאת בהצלחה. אבל

אין עיסוקה באספקטים הפרקטיים של הלשון. ואם כן - האספקטים הפרקטיים

אינם עומדים ברמה שווה עם לימוד אקדמי. על כן הייתי מציע שיוקם

מרכז, שכל מי שירצה להורות ערבית יהיה חייב לעבור שם במשך חודשיים-

שלושה שעורים בהבעה, מגע עם החברה הערבית וכדומה, זה יכול להיות

בין שנת הלימודים השניה והשלישית, או בסוף השנה השלישית, והפעילות

הזאת תיעשה תוך שיתוף עם בתי-הספר לחינוך של האוניברסיטאות, לענין



זה הייתי מציע את אולפן עקיבא. ואני פציע שנתרכז לא רק ברמה של

בתי-הספר, אלא נעבור גם אל הציבור, והייתי רוצה מאד שחברי הכנסת

יירתמו לנושא הזה,

אני חוזר ואוסר שחשוב מאד שהכנסת תלווה את

הנושא על-ידי ועדת מסנה קבועה,

מ, פלד; אני חושב שפרופ' פיאמנטה העלה כפה רעיונות

חשובים לגבי הנושא של מיסוד הוראת הערבית,

שהיה כדאי לתת עליהם את הדעת,

מבחינתי לדיון היום היתה חשיבות רבה בשל שני

הדו"חות "שמענו מסא"ל שלמה קטן ומפרופ' ינון, שלמעשה הפריכו את

ההנחה שהבעיה היא של אמצעים ומשאבים, הבעיה היא קל יחס, אני מקווה

שבענין זה אנחנו עומדים בפני תפנית, כי אני מבחין בנחישות של שר

החינוך לחולל תמורה בשטח זה. אני גם רואה שהוא הולך לבתי-ספר, מדבר

במישרין עם תלמידים ומנסה לסכות את היחס מן היסוד, אני מקווה שהוא

יצליח, אם היחס ישתנה, אז ברור לגמרי שהוראות כגון אלו ששמענו עליהן

כאן, שנהוגות בבתי-ספר שונים, שאם תלמיד בוחר במתימטיקה הוא אינו

רשאי לבחור ערבית - לא יישאר להן זכר. כי זה אווילי, ואם סך הכל

המשאבים שנדרשו על-ידי המשרד כדי להנהיג את העבודה בצורה יותר יעילה,

הם 12 תקנים, ופרופ' ינון אומר שגם עם 4 תקנים אפשר לקדם את הנושא,

אז ברור שאיננו עוסקים בשאלה של אמצעים אלא בשאלה של יחס,

לגבי השאלה מה ללמד, ברור לי שצריך ללמד ערבית

ספרותית, לא רק משום שזה המכשיר האוניברסלי לקומוניקציה עם העולם

הערבי באמצעות הטלוויזיה, הרדיו, העתונות והספרות, יש טכסטים בערבית

מדוברת, אפילו נחמדים מאד, שאפשר להכניס אותם לכיתות כמורשת ספרותית

ולשעשע בהס את התלמידים, אלא שכדי לקרוא אותם צריך לדעת לקרוא ערבית,

והשיטה שמלמדים ערבית באותיות עבריות, ושמענו שיש גפ מורים לערבית

שאינם יודעים צורת אות ערבית - זה אבסורד שאי אפשר להשלים אתו.

אם יקבעו שכל מורה לערבית צריך לדעת קרוא וכתוב ערבית, אני מניח

שתהיה בעיה.

זה יצור בעיה בחלק מהסמינרים. זה בוודאי ל-:

יצור בעיה לגבי אותם מורים שבאים ממסלול של

הכשרת מורים באוניברסיטה, צריך להוציא מן המערכת אנשים שבהכשרתם

להוראה לא למדו קרוב וכתוב בערבית,

זו תהיה בעיה איך להתגבר על זה שיש מורים

שמלמדים היום ערבית בלי לדעת את השפה הערבית,

ובכן ברור לי שצריך ללמד באופן בסיסי את

הערבית הספרותית, בשלב מסויים צריך להכניס גם את הערבית העממית.

אילו אפשר היה להגיע לזה שהמורה יוכל לדבר ערבית מדוברת וללמד

ספרותית בעת ובעונה אחת, זה היה הטוב ביותר, נוכח העובדה שיש בארץ

ציבור של למקלה מ-700 אלף ערבים, באופן מעשי לא צריך להיות קושי בזה.

אנחנו יודעים שלמורה ערבי קשה להיקלט בבית-ספר עברי, אבל הפוטנציאל

קיים, יש פוטנציאל של אנשים שמסוגלים להיכנס לכיתה, לדבר עם התלמידים

ערבית מדוברת וללמד אותם ספרותית, זה הדבר הטבעי ביותר,

ז. ג נ ור; בסמינר לוינסקי אנחנו מכשירים מורים כאלה-

מ, פלד; אז בוודאי טוב, זה צריך להיות הכיוון, אינני

מקבל את ההפירדה במסגרת בית-הספר בין ערבית

מדוברת וערבית סירותית, הערבי של ימינו מדבר ערבית מדוברת, וקורא

וכותב סירותית, כך צריך להביא את הדברים אל התלמיד,



אשר לסיכויי ההצלחה - יכול להיות שהנסיונות

בקליפורניה לא כל כך מעודדים. אבל לנו יש נסיון מוצלח מאד של הוראת

עברית בבתי-ספר ערביים, כל בוגר בית-ספר ערבי יודע לדבר, לקרוא

ולכתוב עברית. ובכן הצטבר אצלנו נסיון שאפשר להפיק מפנו תועלת רבה.

זו לא מקימה בלתי אפשרית,

לסיכום, הבעיה היא ביסודו של דבר ביחס לנושא,

מה ששמענו מפי יושב-ראש המזכירות הפדגוגית היה מבחינתי מאכזב מאד.

לעומת זאת מה שאנחנו שופעים משר החינוך מעודד. וכשנגיע לשלב של

ניסוח המסקנות נצטרך לעמוד על זה,

זו ממש פגיעה ששלושים ושמונה שנים אחרי קום

המדינה עדיין דנים על לימוד ערבית, כן או לא.

הרגישות שלי כערבי יותר גדולה, אולי לרוב יש זמן לחכות, אבל אם מדובר

על מיעוט שחי במדינה וצריך להרגיש שהוא חלק ממנה, אני חושב שלימוד

השפה שלו הוא ביטוי להערכה,

דיברו כאן על ההבדלים בין ערבית ספרותית

למדוברת. אינני חסיד של לימוד הערבית המדוברת, למרות שאני מלמד אותה,

אבל גם אינני חסיד של לימוד הספרותית בלבד, אינני חושב שאפשר להפריד

בין הדברים, הערבית המדוברת מתפתחת לפי הצרכים החברתיים, מדברים על

שפה של כלי התקשרות, על שפת החדשות, אני רוצה שילמדו על החיים עצמם.

אני נגד הרולקלוריזציה ילל הערביט, אני חושב שזה פוגע במדינת ישראל

אפילו מבחינה בטחונית כשעושים מהכל פולקלור, לא הכל פולקלור, וכשפוגשים

אחר כך ערבים "נורמלים" הדברים כאילו לא מתיישבים,

אם רוצים ללמד ערבית, צריך ללמד קרוא וכתוב-

זה הבסיס, אני מקווה שיגיע יום וכל אזרחי המדינה ידעו לקרוא ולכתוב

בערבית, ולא ילמדו כבר ערבית באותיות עבריות.

מה צריך לעשות בינתיים? לדעתי יש להתחיל מיד

בלימוד ערבית, ולא לדחות זאת, כי גם האוכלוסיה הערבית שואלת: למה

לחייב את הילד הערבי ללמוד את ביאליק, הזז וטשרניחובסקי? תלמד אותו

ספרות עברית חדשה, של סופרים ומשוררים שחיים היום, שהוא מכיר ושומע

עליהם, למה הוא צריך ללמוד פרקי אבות וכדומה? ואם כך, למה לא מלמדים

גם את הילד היהודי דברים ששייכים לתרבות ולספרות הערבית? הנוער הערבי

שואל היום שאלות רבות, על כל נושא,

צריך להחליש מיד על לימוד ערבית" ואסור להפקיד

את הוראת הערבית כידי מי שאינו יודע את המלאכה הזאת, כי הוא רק יקלקל"

ואני מסכים עם פרופ' פיאמנטה ששפה, תרבות ואזרחות הולכות יחד, קשורות

זו בזו. וחשוב גם המפגש עם ערבים, צריך להכין מורים שיודעים היטב

ערבית ספרותית, אני הייתי מציע לשלב בנושא גם את אולפן עקיבא, כפי

שאמר פרופ' פיאמנטה, שאקדמא ים בעלי תואר ב.א. ישתלמו לתעודת הוראה

גם אצלנו.

אני חושבת שלנו יש הצעת פתרונות, ואנחנו מציעים

לכם לבוא ללמוד אותם.

כל הדברים שנאמרו פה כבר נכתבו ונדונו בעבודה

שנמסרה לכם. יש שם פרק שלם על השאלה למה צריך

ללמד ערבית. בדקתי זאת, חקרתי הרבה מאד אנשים, יש לי הרבה שעות הקלטה,

וכל הממצאים מופיעים באותה עבודה, האנטי-תיזה של העבודה שלי זה לבטל

את הוראת הערבית במדינת ישראל, אם המצב כל כך נורא, אפשר להגיד: נסגור

את כל הברזים, ולא צריך ללמד ערבית, כי ערבית כזאת אנחנו לא צריכים

במדי נה.

אנחנו רוצים

שילמדו ערבית כהו שצריך, ושלא כל אחד יחשוב שהוא בקיא במלאכה. המצב



כל כך גרוע, ספני שהדברים נעשו בצורה לא שיטתית במשך כל השנים, ובכך

פגעו בכרקא,

יש בעיה איך ללמד ומה ללמד, לא זה הפורום סיכול

להחליש על כך, ב-28 בחודש צריך להתקיים דיון אצל השר על קביעת מטרות

בהוראת הערבית, זה נושא שצריך לתת עליו את הדעת- אבל קודם כל צריך

להיות אומץ ממלכתי להחליש שיש לתת ללימוד הערבית את המעמד הראוי לו

ולהעמיד לרשות הנושא את כל המשאבים הדרושים. אם זה לא ייעשה, חסל

סדר לימוד ערבית, במצב הנוכחי אני מרגיש שיש התדרדרות מיום ליום

ואינני יודע איך לעלות שוב למעלה, ניסיתי הרבה מאד דרכים, אני מקווה

תודה רבה לכל היועצים שלי; אני מחליט שערבית

תהיה שפת חובה. אם עברית וספרות עברית הן חובה לבגרות, נחליט שערבית

היא שפת חובה" אם יוחלש על כך, לא יהיה צורך בוועדה מיוחדת של הכנסת

לענין זח. יהיו ועדות אד-הוק לנושאים מסויימים, האם ללמד בכלהארץ

אותה ערבית או לא, וכדומה- יהיו עשרות סוגים, ותהיה תחרות בכתיבת

ספרים, ובכלל תהיה אנרגיה בנושא הזה, לא נחליט על ספר אחד קבוע בנושא

הזה. במידה שיצאו ספרים יותר טובים - נבטל את הקודמים וצלך הלאה,

אני חושב שבנושא הזה הכנסת היא "סמן ימני" של

מדינת ישראל. צריך לקבל החלטות חד-משמעיות בנושא הזה ולבצען, אני

מגויים לנושא הזה, אני רוצה לפעול ולהביא לתוצאות חיוביות, אנחנו

אנחנו חיים במזרח התיכון, וערבית חייבת

להיות שפת חובה,

היו "ר נ. רז; בזה אנחנו מסיימים את הדיון, אני יודע שלרבים

מהחברים יש רצון לפתח את הנושא עוד יותר,

אבל אנחנו בכל זאת ועדת החינוך, אנחנו לא סמינר עיוני אקדמי לנושא

החשוב מאד הזה. אני חושב שההערות החשובות מאד שנאמרו פה, הרעיונות

השונים, ובעיקר הנסיון הרב שבא לביטוי בדברי חלק מהאנשים כאן, נתנו

לדיון הזה מפד חשוב ורציני- השאלה היא כמובן איך זה יתורגם לפעולה,

איך זה ייהפך למדיניות ולביצוע בשטח. זאת הנקודה העיקרית, אני מתרשם

שההסכמה על עיקרי הדברים היא רחבה מאד. על פי דרך עבודתנו בכנסת

אנחנו נצטרך לנסח מסקנות והמלצות ולהניח אותן על שולחן הכנסת" נעשה

זאת באחת הישיבות הקרובות של הוועדה, אולי נתייעץ עם חלק מכם על

הסרטים,

ברור לגמרי שדעתנו תהיה שאנחנו ממליצים להנהיג

את לימוד הערבית כחובה בבתי-הספר העבריים, לגבי הפרטים מה ללמד,

מאיזו כיתה, האם לעשות זאת תחילה בבתי-ספר אחדים נבחרים ולהרחיב את

זה בהדרגה לבתי-ספר נוספים, השתלמויות מורים, ספרים, תכניות לימודים -

אלה ענינים מקצועיים שאינני מניח שניכנס לפרטיהם, אבל הדבר העקרוני

הוא שזה ייכנס כלימוד חובה במערכת החינוך העברית, ואין לי כל ספק

שזאת תהיה המלצת הוועדה, אם זה אכן יתבצע - אנחנו נצטרך להיות "כלבי

השמירה" בנושא זה, ללחוץ- ולתבוע ולזו לתת לזה מנוח, ולבקר,

אני בטוח שתרומתכם לכל הדיון הזה היתה חשובה

מאד, ואני רוצה לסיים בסיפור קטן" הייתי לא מזמן בביקור בבית-ספר

באחת העיירות בצפון, נכנסתי לכיתה שלומדים בה ערבית, כיתה יב', שאלתי

את אחד הבנים מה מביא אותו לבחור דווקא בלימוד ערבית, תשובתו היתה:

דע את האויב, נכנסתי לכיתה אחרת שגם בה לומדים ערבית ושאלתי אותה

הרצון להבין, להכיר ולחיות יחד, זאת

צריכה להיות המגמה שלנו כמובן, על-מנת שנוכל להידבר, להכיר, ולהפיק

מכך את המכסימום האפשרי ליותר ויותר תלמידים בישראל, אני מתאר לעצמי

שלמה שיקרה בבתי-הספר, במידה שהדבר יתפתח, תהיה השלכה חיובית גם

על ההורים, על המשפחות, ולא ארחיב על כך את הדיבור-

אני מודה לכולכם, הישיבה נעולה,

הישיבה נסתיימה בשעה 11,15,