ישיבת ועדה של הכנסת ה-11 מתאריך 23/10/1985

הסכנה לפגיעה בחינוך הממלכתי (הצעה לסדר-היום של חבר-הכנסת מ. רייסר); הצורך בחידוש זרם העובדים בחינוך (הצעה לסדר-היום של חבר-הכנסת א. הראל); עידוד מערכת החינוך בארץ על-ידי שיתוף הורים (הצעה לסדר-היום של חבר-הכנסת ב. רז)

פרוטוקול

 
הכנסת האחת-עשרה

מוסב שני



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 87

מישיבת ועדת החינוך והתרבות

יום ד', חי בחשון התשמ"ו, 23.10.1985, שעה 08.30.

נ כ ח ו ;

חברי הוועדה; נ. רז - היו"ר

א. הראל

א. ולדמן

א. סרטני

ז. עטשי

מ, רייסר

ב. שליטא

מוז פנים; א. שמואלי - מנכ"ל משרד החינוך והתרבות

א. בריק - היועץ המשפטי של משרד החינוך

והתרבות

ב. אמיר - משרד החינוך והתרבות

ס. יזהר

י. לוין-בנימיני - מנהלת בית-הספר

גבעת גונן בירושלים

א. לבסקי - מנהל חטיבת הביניים המסורתית

בגבעה הצרפתית בירושלים

י. בלומר - סמינר הקיבוצים

י. עפרון - יו"ר ועד ההורים הארצי

פ. שובל - יו"ר ועד ההורים של בית-הספר

גבעת גונן

י. שילוני - חברה בוועד ההורים

ו. אלבז - חברה בוועד ההורים

ב. נסים - משרד החינוך והתרבות

היועץ המשפטי
לוועדה
מ. בוטון

מזכירת הו ועדה; ד. פלר

רשמה; מ, כהן
סדר-היום
הסכנה לפגיעה בחינוך הממלכתי

(הצעה לסדר-היום של חבר-הכנסת מ. רייסר);

הצורך בחידוש זרם העובדים בחינוך

(הצעה לסדר-היום של חבר-הכנסת א. הראל);

עידוד מערכת החינוך בארץ על-ידי שיתוף הורים

(הצעה לסדר-היום של חבר-הכנסת ב. רז).
היו"ר נ. רז
אני פותח את הישיבה, ברשות חברי הוועדה,

ברשות חברי הוועדה אני רוצה להכריז על

הישיבה כפתוחה. הנושא חשוב וראוי.

מ. רייסר; האם יבואו עתונאים נוספים, פרס לנציג

"על המשמר" שנמצא כאן?
ד. פלר
אפורים לבוא עוד שני עתונאים.
מ. רייסר
להבא, כאשר יש כוונה לקיים ישיבות פתוחות,

אני מבקש להודיע על כך לכל כתבי החינוך.

ד. פלר; זה נעשה.

היו"ר נ. רז; נדון היום בנושא שהועלה בכנסת במושב הקודם

בשלוש הצעות לסדר היום, על-ידי חברי-הכנסת

רייסר, הראל ואנוכי, אם כי בניסוחים שונים. על פי הנוהל, המגיעים

יציגו את הנושא בצורה תמציתית, ואחר כך נעבור לדיון בהשתתפות חברי

הוועדה והמוזמנים.

לפי דעתי הנושא הזה כל כך חשוב שראוי שנדון

בו בהרחבה ובהעמקה, כי הוא נוגע לענינים מכבשונו של החינוך, ענינים

מרכזיים ביותר. הנושא הזה לפי דעתי נותן לנו גם אפשרות לבדוק

ולנסות להעריך מה קורה בחינוך במתכונתו הנוכחית, אם אפשר לדבר על

זה בצורה כל כך כללית, מהו החינוך הממלכתי, לקחיו, תוצאותיו, צביונו,

דמותו, כפי שהוא, על פי מה שאנחנו מכירים בבתי-הספר היסודיים

והעל-יסודי ים,

נפתח בהצעתו של חבר-הכנסת רייסר.
מ. רייסר
אסתפק בדברי פתיחה קצרים ביותר, ואשמור לי

את זכות הדיבור בהמשך, לאחר שנשמע את דברי

המוזמנים. אני מניח שבשלבים מסויימים הדיון יהיה בהשתתפות חברי

הוועדה בלבד. עכשיו אני רוצה לומר מה אני לא מתכוון, יותר מאשר מה

אני מתכוון.

אני הושב שהאיש שביטא יותר יפה מכל אחד אחר

את ההתנגדות למשטר הזרמים הוא הסופר ס. יזהר, ואני מתייחס לדבריו

בכנסת בדיון שהתקיים בשנת 1953, כפי שקראתי ב"דברי הכנסת". ולכן

או שאשאיר לו את זכות הדיבור, או שבהזדמנות אחרת אקרא את הנאום שלו.

אינני יכול בשום אופן להתחרות בו ולשכנע עד כמה משטר הזרמים איננו

טוב, וכדאי ללכת למקור.

מה אינני מתכוון בהצעתי לסדר היום? קראתי

את ההצעות לסדר היום של חברי-הכנסת רז והראל. אני בהחלט מחייב

תכניות השלמה, אני בהחלט חושב שצריך לעודד אותן ושזה חשוב ביותר

לשאוף ולעשות למען מעורבות הוראים בפעילות בבית-הספר. הוויכוח אינו

על העקרון הזה, אלא על השימוש בו, מה מותר לעשות תחת ההגדרה של

תכניות השלמה ומה אסור לעשות. על פי הדברים שאני קראתי, עיקר המחלוקת

הוא ביני לבין חבר-הכנסת הראל, שיצא בריש גלי בעד חידוש הזרמים

בחינוך. על כך אני חולק מחלוקת עקרונית מכל וכל.

אני גם רוצה לומר שאם משהו לקוי במערכת

החינוך הנוכחית - ואני מסכים שהיא אינה עונה בדיוק על כל הציפיות

שלנו, צריך למצוא לזה את הפתרון הטוב, ולא לחזור לתרופה מרה או פחות

טובה. כלומר נימה נוספת שאני שופע בוויכוח הציבור בנושא זה היא

שהחינוך כרגע איננו טוב, ומתגעגעים למה שהיה בעבר. אם החינוך לא

טוב, נמצא את הדרך הטובה באמת לשפר אותו, אבל אל נחזור לדברים שהיו

בעבר.



יש התרפקות על העבר, וחבר-הככסת הראל

הזכיר את הפלמ"ח, אני מכיר אנשים שמספרים כמה היה יפה בתקופת האצ"ל

והלח"י, אני הושב שאחד הצעדים הפוליטיים ההשובים ביותר שעשה

דוד בן-גוריון היה פירוק הפלמ"ה, לא מפני שהפלמ"ה לא היה סוב, אלא

בגלל עקרון הממלכתיות, שהוא הבסיס המרכזי במדינה הזאת, במיוהד על

רקע המורכבות שלה.

אני מגיע לקבל החלטה חד-משמעית האומרת

שאנחנו מתנגדים לחידוש הזרמים בחינוך ולפוליטיזציה בחינוך. הגעתי

כל כך מוגדרת שהיא מובאת בתור הגעת תיקון לחוק- כלומר ברגע שנגיע

לשלב של הסיכומים וההגעות, אביא הגעה לתיקון החוק ואנמק אותה.

גם עמדת השר כפי שביטא אותה מעל במת

הכנסת, וגם עמדת המנכ"ל היא שאין לחדש את משטר הזרמים. ואני חושב

שיש כאן חידוש זרם בדלת האחורית" ומאחר שיש בינינו זהות לגבי מטרות

החינוך, לדעתי אנחנו גריכים לעגן בחוק או לחזק את אותם סעיפים בחוק

שאולי אינם כל כך ברורים וחדים, לגבי מה שלא ייעשה תחת הכותרת

של תכנית השלמה.

א. הראל; ההגעה שלי לחידוש הזרמים לא באה אלא לאחר

הגעות לסדר-היום של חבר-הכנסת רייסר

ואחרים. והיתה לי הרגשה שמה שרוגים לעשות למערכת החינוך זה לשלול

את האפשרות של מעורבות ההורים והשפעתם על מערכת הלימודים. לפי

דעתי, בשנים האחרונות, בעיקר בשבע שנות שלטון הליכוד, נעשו במערכת

החינוך דברים קשים וחמורים, את התוגאות של חלקם אנחנו רואים היום,

כהנא והתומכים בו אינם תופעה פתאומית, זו תוגאה של חינוך ממושך

ושיטתי, לא רק של בתי-הספר, אלא של הכיכרות, של כל המערכות שהולידו

מתוכן יגור ששמו כהנא. זה לא נעשה יש מאין.
מ. רייסר
זו קונספגיה חדשה. עד עכשיו שרון היה אחראי

בלעדי להיווצרות הכהניזם; עכשיו גם משרד

החינוך אחראי.

א. הראל; אני חושב שמשהו התרחש והתפתח במערכת החי נו;.

ראיתי שיטתיות ברורה בשינוי שיטות לימוד,

ראיתי איזה פרקים מלמדים מהתנ"ך, על מה שמים דגשים בתנ"ך. האם התנ"ך

זה רק כיבושי יהושע, או גם הנביאים, עמוס, החלק הסוציאלי וכוי?

זה כלול בתכנית הלימודים, השאלה מה עושה המורה. ואני בתור אב רוצה

להשפיע בבית-הספר שילדי לומדים בו שאת פרקי התנ"ך ילמדו לפי הרוח

האמיתית שלהם, ולא כפי שמישהו שבא מיהודה ושומרון רוצה ללמד אותם.

וההורים צריכים להיות מעורבים.

יושב פה ס, יזהר. ההשפעה-של "חירבת חיזעה"

בשעתו, על הדור שלנו, מבחינת היחסים שבין יהודים וערבים, היתה פי

כמה יותר חזקה, מושכת ומשכנעת, מאשר כל דבר אחר שעשו בתנועות הנוער,

בבתי-הספר ובמקומות אחרים, ולכן מדובר על תנ"ך, על ספרות ועל כל דבר.

אילו הייתי משוכנע שהחינוך הממלכתי מבצע

את אותם היעדים שנקבעו לו כאשר בן-גוריון החליט על ביטול הזרמים,

וסחף את מפלגתו, ובצדק, לענין ביטול הזרמים, לא הייתי מעלה את

הנושא. אבל לדעתי הגיע הזמן שנבדוק אם אותם עקרונות שנכתבו בחוק

חינוך ממלכתי אכן מתגשמים כיום, בחינוך הדתי הם מתגשמים. הם עושים

מה שהם רוצים, הם מחנכים כפי שהם רוצים. הביקורת היחידה על החינוך

הממלכתי-דתי היא אם יש להם מספיק כסף או לא, אם נותנים כסף לישיבות

או לא נותנים. הפיקוח איננו על מהות החינוך, כי איש איננו מתערב

איך הם מחנכים, כך הענין בנוי. אבל אני מדבר על החינוך הממלכתי.

אני רוצה לדעת אם העקרונות שעליהם הוא הושתת אכן מתגשמים,



בחוק החינוך הממלכתי, בסעיף המדבר על
מסרות החינוך הממלכתי, נאמר
להשתית את החינוך במדינת ישראל על

ערכי תרבות ישראל והישגי המדע, על אהבת המולדת ונאמנות למדינה ולעם

ישראל, על תודעת זכרון השואה והגבורה, על אימון בעבודה חקלאית

ובמלאכה, על הכשרה חלוצית ועל שאיפה לחברה בנויה על חרות, שוויון,

סובלנות, עזרה הדדית ואהבת הבריות. אם בגלל המציאות בישראל אי אפשר

לקיים את החינוך הממלכתי על פי העקרונות והמטרות שנקבעו - וחינוך

לערכים איננו צריך להיעשות במחתרת, ולא בלחץ של הורים, אלא זה צריך

להיות הקו המרכזי, שצריך להגשים כל מלה שכתובה כאן - אם אי אפשר לעשות

זאת, אולי נגיד שאנחנו חוזרים לזרמים בחינוך, וההורים יבחרו את
הדרך שנראית להם. או שנגיד
יש בכוחנו עכשיו, במערכת הזאת, להחזיר

את החינוך לאותה נקודת מוצא שבה הוא היה כאשר החלישו על החינוך

הממלכתי,

היו"ר נ. רז; אני רוצה לומר בקצרה את עיקרי הדברים

שבהצעה שלי, גם אני העליתי את הצעתי

לסדר היום בעקבות דברים ששמעתי וקראתי כנגד הנסיון הראשון להקים

בית-ספר, ביוזמת מחנכים והורים, בגבעת גונן, והדבר מתקיים זו כבר

השנה הרביעית או החמישית. למה יש דיבורים נגד הנסיון הזה? כי לדעת

הטוענים מה שמתחולל שם זו נסיגה אל תקופת הזרמים בחינוך. אבל לא

השתמשו במלים "החזרת הזרמים בחינוך", אלא אמרו שזאת בעצם פוליטיזציה

של החינוך, פוליטיזציה במשמעות שלילית. וכשאומרים החזרת הזרמים

ופוליטיזציה, פירוש הדבר מעשה שנוגד את המגמות והמטרות של החינוך

הממלכתי כפי שנקבעו בחוק, מפצל את החינוך, הורס אותו מבפנים על-ידי

גישות חינוכיות לא נבונות או הנוגדות את החוק ואת רוח החוק.

חבר-הכנסת רייסר אמר בדבריו בכנסת ב-26

ביוני, בהביאו את הצעתו לסדר היום: "באיצטלה של השלמות לימודיות

כביכול מחדירים לחינוך את דגל המפלגתיות והפלגנות", היות ולא

קיימים בארץ עוד בתי-ספר כאלה, אולי חוץ מאשר בהתיישבות העובדת,

שלבתי-הספר שם יש מעמד ייחודי - פירוש הדבר שחבר-הכנסת רייסר מתייחס

לבית-הספר בגבעת גונן כשהוא אומר שבאיצטלה של השלמות לימודיות

כביכול מחדירים לחינוך את דגל המפלגתיות והפלגנות.

המחשבה שחוק החיבוך הממלכתי בא להאחיד

את החינוך, כלומר שהוא יהיה כולו מונוליטי מבחינת תכניות הלימודים,

מבחינת הדגשים, מבחינת ההדגשות הפנימיות, החינוכיות והרוחניות שלו,

היא לדעתי פרשנות מוטעית של חוק החינוך הממלכתי. אינני חושב

שכוונתו הבסיסית של החוק הזה היתה למנוע יצירתיות בחינוך, כלומר

יוזמות ליצור דברים ייחודיים לפי רצונם של ההורים, או לפי יוזמות

של מחנכים שאינן בניגוד לרצון ההורים.

אני קראתי להצעה שלי לסדר היום "שיתוף

ההורים בחינוך", לא במקרה קיימים בארץ ועדי הורים, במרבית בתי-הספר

בישראל, מה תפקידו של ועד הורים? מה תפקידו של ועד ההורים הארצי,

שהוא הנציגות הארצית של ועדי ההורים? לתת ביטוי מצד אחד לחובה של

ההורים כלפי ילדיהם, מצד שני לאחריות שלהם כלפי מה שמתרחש במערכת

החינוך של ילדיהם, אבל גם כדי לתת להורים אפיקים ליוזמה מאורגנת,

מסודרת בתחומי החינוך. מדוע לגמד את תפקידם של ההורים רק למגביות

של כספים או לתשלום דמי שכלול או לענינים של ביטוח תלמידים בלבד,

שהם דברים מאד חשובים כשלעצמם? מדוע שההורים לא יהיו שותפים

למעשה החינוכי, מוכרים על-ידי הילדים ומכירים את הילדים, הן על-ידי

מתן שעורים חלקיים, הן על-ידי השתתפות בטיולים, יותר ממה שקיים היום,

על-ידי עבודות שונות והדרכה שההורים יכולים לעשות בתוך בית-הספר,

וכל מיני פעילויות שיכולות להיעשות בין ההורים והילדים והמוסד

החינוכי, כך שהמעשה החינוכי יהיה במסגרת הקהילתית. כלומר בית-הספר,

המעשה החינוכי, יכול לדעתי ליהפך למוקד בחיי קהילה, כאשר בית-הספר

יכול גם ללמד מבוגרים, לחנך אותם, לשתף אותם בכל מה שמתחולל בו,



אני רוצה להתייחס לקטע בהוק המדבר על

תכניות השלמה. ושמחתי על דבריו של חבר-הכנסת רייסר שהוא אינו מתנגד

לתכניות השלמה, אם 25% ממתכונת השעות בבית-הספר יכולים לעמוד לשיקולס

ולנטיות לבם ולשאיפותיהם של ההורים לגבי מה שיתרחש בבית-הספר, זאת

גישה דמוקרטית, פתוחה. היא לא מנוצלת דיה. ההורים מתנערים מהאחריות

שלהם לחינוך ילדיהם. כמו שיזהר אומר באחד המאמרים שלו, הופכים את

בית-הספר ל"שמרטף הלאומי".

כל הרעיון הזה, לתת להורים להשתתף ביוזמה

ובקביעה לגבי 25% משעות הלימודים בבית-הספר - זה רעיון פורה, דמוקרטי,

הומני, מעורר. לכן במקום לשלול את זה, צריכים לעודד את זה. ואם עד

היום התעוררו רק מעטים, הם צריכים להיות החלוצים העוברים לפני המחנה.

אדרבה, שיקומו קבוצות הורים מגוונים שונים ויעשו זאת. בחוק נאמר

באופן מפורט מאד כמה אחוזים מההורים צריכים לחתום על זה ואיזה

הליכים ואישורים צריכים לקבל לתכנית הייחודית הזאת, דרך המפקח וכדומה.

זה לא דבר פרטיזני. וכל זה כדי להבטיח שלא יהיו תופעות פראיות.

היום נחוצים 75% מההורים של ילדי הכיתה לרצות בכך כדי שזה יתבצע.

החוק מדבר על כך שיכולה להיות תכנית השלמה לכיתה, זה לא חייב להיות

למוסד, שיש בה ריכוז מסויים של ילדים שהוריהם רוצים לעשות דברים

מסויימים. לא ניצלו את זה. לכן יש טענות רבות של חלק מההורים שזה

לא נעשה. והטענות הן בעצם כלפי עצמם.

בשנה זו שאני מכהן בתפקיד של יושב-ראש ועדת

החינוך באו אלי הרבה קבוצות הורים שביטאו את רצונם לממש את הזכות

הזאת, אבל הם אינם יודעים איך. הם יודעים שאינם מרוצים מהמצב הנוכחי.

הדרכתי אותם, שלחתי אותם למשרד החינוך, שלחתי אותם לבית-ספר גונן.

כשאני קורא את פניותיהם, אני מרגיש דבר חיובי ביותר, הם מבטאים את

רצונם לקחת חלק בענין.

אני מודע לכך שאסור לגרום לכך שיהיו מחלוקות

קשות בין הורים על הענין הזה, שלא תיווצר פלגנות. לכן באה ההתניה

שדרוש אחוז מסויים של ההורים כדי לבצע זאת. אני יודע שבתל-אביב היה

השנה אירוע מסויים באחד מבתי-הספר, היתה התנגשות בין ההורים היוזמים

ועם המנהלת, אינני יודע כיצד זה נגמר,

כללית אני נגד החזרת הזרמים. אני מסכים

לתיזה שיזהר ניסח. מי ביטל את זרם העובדים? במידה רבה העובדים עצמם,

לא רק החוק שעל פיו בוטלו הזרמים, לא היתה יוזמה מצד ההורים, לא

נעשה דבר, וזה היה בשל להתבטל,

i

בשנה האחרונה קיימנו בוועדה דיונים די

ממושכים על הנושא של חינוך פוליטי בבתי-הספר. במסקנות שהוועדה הניחה

על שולחן הכנסת היא אמרה שנחוץ חינוך פוליטי בבתי-הספר, אסור

לבית-הספר להיות מרוקן מההיבטים האלה ומההתייחסויות למה שקורה

בסביבה. בית-הספר אינו סטרילי, הוא אינו יכול להיות נייטרלי, לא

בעמדה פוליטית, אלא בהתייחסות למה שקורה מסביב. יש להציג את הדברים

בפני התלמידים, לעורר אותם, לשלב אותם, להביא אליהם את ההתרחשויות

בחברה, במשק, בתרבות, במדיניות, יש הבדל בין חינוך פוליטי לבין

פלגנות מפלגתית, ואני יודע שצריכה להיות מידה גדולה מאד של אחריות

בפעילות של החינוך הפוליטי. חינוך פוליטי נכון מטרתו להצמיח אזרח

שמתייחס לנעשה מסביבו, שאיכפת לו, ונוטל אחריות בחיים הפוליטיים"

אנחנו הגשנו המלצות שמחייבות חינוך פוליטי בבית-הספר,

אני מצדד בכך שתהיה יוזמה מצד משרד החינוך,

ועדי הורים, הנהלות בתי-הספר וכו', לעודד השתתפות הורים במעשה

החינוכי, לנצל עד תום את מה שמאפשר להם החוק, מבחינת הפעילות,

להשתלב בפעילות ובמעשה החינוכי בבית-הספר, בשביל לפשר את החינוך,

על פי הכללים וההגדרות שבחוק,

אנו עוברים עכשיו לדיון,



י. עפרון; אתייחס בקצרה לדברים שקורים בשטח, בדצמבר

1984 ועדת החינוך קיימה דיון על הנושא

של מעורבות ההורים בבתי-הספר, הגשתי אז מסמך לוועדה שהתבסס על

תיזות ומחשבות שלנו כארגון הורים ארצי, (על החוק הקיים ועל חומר

שהוכן בבית-הספר לעובדי הוראה בכירים, הנושא קיים מאז שחוקק חוק

חינוך ממלכתי, אבל יש בעיות בשטח. אתייחס אליהן.

יש הורים רבים המתייחסים לבית-הספר כאל

"שמרטף". אנחנו רואים זאת כאשר יש שביתה במערכת החינוך. ההורים

מביעים אז את התמרמרותם, כי אין להם פתרון לילדים הקטנים שלהם,

החוק קיים, הדברים כתובים. אבל לא נעשה

בהם קימוש רב, אנחנו נתנו את דעתנו על הענין הזה, קודם כל מיוזמתנו,

ושנית משום שראינו שלאט לאט יותר ויותר הורים מתחילים לגלות איכפתיות

לנעשה בבית-הספר בתחום החינוך ממש, נמאס להם להיות פעילים רק

בבזארים או בפעולות התרמה אלו או אחרות, דברים שהם חשובים כשלעצמם.

נתקלנו בקשיים, אבל במשך הזמן לבקשתנו

פישטו את ההליכים שהיו הרבה יותר מסובכים ומסורבלים מאשר היום.

אני אומר זאת לזכות אנשי משרד החינוך שניסו להתמודד עם הנושא, בלי

להרוס את המנגנון המגן. יש דברים שמקשים על העשיה. קודם כל, ההורים

שמבקשים לעשות משהו, מרביתם אינם אנשי מקצוע, וקשה להם להציע דברים

מגובשים. כשהם רוצים מעורבות במסגרת של 25% האפשריים על פי

החוק, אומרים להם להציע תכנית. זה קושי. כאן עמדנו לא פעם בפני שוקת

שבורה. הנושא הזה חוזר על עצמו בכל מפגש, בכל יום עיון וסמינר,

מצד ההורים. הם מבקשים סיוע, מצד שני מחנכים ומנהלים פוחדים מפני

מעורבות, שלפעמים הופכת להתערבות, יש להם טענות, חלקן מוצדקות.

עשינו נסיונות, יחד עם אנשי אקדמיה, להכין

חומר, חוברת שתתן להורים רעיונות שונים, מתוך תכניות הלימודים הקיימות,

שכל בית-ספר או כל כיתה יבחרו את מה שמתאים להם, ואמרנו להורים:

אם אתם רוצים להיות מעורבים, עשו משהו בבית-הספר, סייעו למורים במה

שאתם יכולים, ולא רק תשבו מן הצד ותבקרו.

המזכירות הפדגוגית, האגף לתכניות לימודים,

ישבו על המדוכה. ועדה של המשרד דנה בזה הרבה. והתגבשה טיוטה ראשונה

שהיתה מקובלת על כולנו. היא הוצגה גם בישיבת ועדת החינוך בדצמבר של

השנה שעברה. יש בה כיוונים, דרכים, ואפילו כיצד מבקשים. הכל היה שם.

נפגשנו, אנשי המשרד ואנחנו, במספר לא קטן של ישובים עם ציבורי הורים

ומחנכים, כדי לדחוף אותם ולכוון אותם.

מסיבות שונות מתעכב פרסים החוברת, שהיתה

יכולה לסייע לכולנו להתחיל לממש את הנושא של תבניות ההשלמה. הדברים

בחוברת תואמים בדיוק את מטרות החינוך, אינני יודע מדוע הוחלט לא

לפרסם אותה בשלב זה. אני מקווה שבכל זאת תימצא הדרך לפרסם אותה,

ולסייע בכך לאותן קבוצות הורים שרוצים בכך, בזה שיתנו להם לפחות

איזה בסיס, וכן כיוונים ודרכים. ההורים רוצים להיות מעורבים, חשוב

לסייע להם בכך ולאפשר להם מעורבות בתוכן החינוכי של הנעשה בבית-הספר.
ס. יזהר; אני מבין שמעורבים כאן שלושה נושאים
האחד - השתתפות ההורים במהלך החינוך;

השני - ביקורת תכניות הלימודים ומימושן; השלישי - חידוש הזרמים.

יש קשר בין הדברים, אבל אני חשבתי בעיקרו של דבר להתייחס לנושא

השלישי,

שני הנושאים הראשונים חיוביים לאין שיעור,

אין צורך להרבות דברים על כך. המודל המקובל של בית--ספר הוא משולש;

הורים-מורים-תלמידים, בכל מקום שאין המשולש הזה, אלא יש רק קו אחד,

או מורים-תלמידים או כדומה, יש משהו פגום שמתנקם אחר כך בתוצאות

הפעולה של אותו בית-ספר, אותו מוסד חינוכי.



נכון שלא כל ההורים מוכנים להיכנם לתפקידם.

ייתכן שהמחשבה הנכונה היא, כמו שעושים בכמה מקומות, ללמד את ההורים

לנצל את כוחם להשתתף במערכת החינוך, אלה לא דברים שכל הורה שילדו

מגיע לבית-הספר יודע מה לעשות בהם. הוא איננו מומחה, איננו מקצועי.

כמו שלא כל מי שהוא קרוב לרופא יכול להיכנס לבית-חולים ולייעץ

לרופאים מה לעשות. אבל בתי-חולים מעונינים יותר ויותר בהשתתפות

המשפחה, ולא רק ביחס הקווי של רופא-חולה.

ובכן הדבר הזה השוב. אין בית-ספר ואי אפשר

שיהיה בית-ספר בלי המשולש הזה, הורים, מורים ותלמידים.

הנושא השני, של תכניות לימודים, הוא כפול;

הוא קיים תמיד, בכל ימות השנה, וכשקורה משהו. גם בכל ימות השנה,

כשלכאורה הכל מתנהל על מי מנוחות, חשוב שמפעם לפעם יבדקו את תכניות

הלימודים, וירעננו אותן. הן אינן עומדות, לא מבחינת התכנים הנלמדים,

המקצועיים, הן הולכות ומשתנות, גם המציאות באותו מקום הולכת ומשתנה

וכו'. למשל לפני שנתיים מכון ון-ליר עשה מחקר ושאל את עצמו מה התוצאות

של הוראת כמה מקצועות. הוא הגיע לכמה סיכומים מפתיעים. והדברים אינם

יכולים להישאר בגדר סטטיסטיקה. אם מתברר, לגבי הוראת הספרות, שכעבור

איזה זמן 60% מהבוגרים אינם נזקקים לספרות ואינם פותחים ספר - זה

אומר שצריך לבדוק מחדש את הנושא של הוראת הספרות. אם במקצוע אחר

מתברר - וזה דבר מחריד - ש-90% מבוגרי התיכון אינם נזקקים יותר

לתנ"ך, לא פותחים אותו יותר - יש צורך לעשות בענין הזה איזו בדיקה

מחדש. כלומר מכל מיני סיבות חשוב מפעם לפעם ליצור איזו אפשרות של

"כביסה" של כל הדברים הנלבשים היום.

אבל יש לפעמים עתות חירום. על כך אני רוצה

להגיד כמה משפטים. לפעמים קורה שהחברה באה לפתח בית-הספר, דופקת על
דלתו ואומרת
סליחה, לחברה יש בעיה, התוכלו לעזור? אז בית-הספר בדרך

כלל מאד מסכן, כי החינוך, התשובות שלו, אינם מידיים. הדבר האחרון

שלגביו החברה מתדפקת על דלתות החינוך הוא בעיית הדמוקרטיה. אומרים:

יש לנו בעיה, יש דמוקרטיה, יש כל מיני גירויים פוליטיים כאלה או

אחרים, הם מאיימים עלינו; מה בית-הספר עומד לעשות? זו דוגמה של

מצב חירום, של בדיקה במצב חירום. ואז צריך להגיע לאותה נקודה שהייתי

רוצה להדגיש אותה בכל לשון של הדגשה: כוחו של החינוך מוגבל, הוא איננו
כל-יכול. לא כל מה שאומרים
חנך לנו ועשה את זה ואת זה - יודעים בדיוק

מה עושים ומה בדיוק יצא- לפעמים אתה משקיע מאמצים עצומים בכוונה

מסויימת, ולא יוצא כלום או יוצא אפילו ההיפך. זה לא הולך כך שבאים
לחינוך ואומרים לו
הנך לנו כך וכך, עשה לנו זה וזה, וזה נעשה.

גם כשיש בעיות חמורות ביותר, אין תשובה ברורה. כשהחברה באה לבית-
הספר ואומרת
יש לנו בעיית סמים - בית-הספר אינו יכול לומר: יש לנו

תשובה על זה. או הענין של אהבת מולדת, וכו' וכו'. יש הרבה מאד שאלות

קשות מאד, שבצד לה החברה באה לחינוך, והיא עושה זאת מהר, ואומרת:

הושיעו, יש בעיה קשה, אתם האמורים לעסוק בזה.

חשוב שהטכניקה הזאת של פניית החברה לבית-הספר

תהיה טובה, תהיה זורמת תמיד, שיהיו הכלים לקלוט ולקבל, ההורים צריכים

הכשרה מסויימת. אבל כפי שאמרתי, יש דברים שבהם כוחו של החינוך מוגבל.

מתי כוחו של החינוך חזק? כשהוא עושה מה

שהחברה מסכימה לו ועושה גם כן. אם החברה בסך הכל אינה מאמינה במוסדות

שלה, בדמוקרטיה, בית-הספר לבדו, עם הילדים הקטנים, לא יעשה דבר.

אם ההברה עצמה אינה מאמינה בערכי העבודה, בית-הספר בעצמו, עד כמה

שיצליח בזה, לא יעשה הרבה. איפה בית-הספר עושה הרבה? כאשר יש

הרמוניה בין הורים, מטרות הלימוד, והילדים. ההרמוניות האלה מושגות

בכל מיני דרכים, אלא אם כן, כמו בכמה שיטות חינוך, סוגרים את בית-הספר

מן העולם החיצון. אז שום דבר לא ייכנס פנימה, אלא אם כן נאמר לו

שייכנס; שום דבר לא יתנהל בו בלי פיקוח שלנו ובלי שליטה שלנו. וזה

ממשיך לעבוד, עד שהילדים האלה יוצאים ממנו ולוקחים את חרותם בעצמם.

ואם זה קורה, התהליך לא תמיד מצליח.



כוחם של בני אדם שאחרי שהיו צעירים הם

נעשים מבוגרים, וכשהם מבוגרים הם מחליטים על דעת עצמם, הם בוחרים,

אפשר לנסות להשפיע על הבחירה, להכין אותה, לטפח אותה, אבל היא

תיעשה על-ידם. אחזור לזה בהמשך.

נושא אחר לגמרי הוא ענין הזרמים בחינוך

בישראל, אני רוצה להדגיש שוב את שלוש הנקודות: האחת - ששיתוף ההורים

הוא חשוב מאד וראוי לכל טיפוח ועידוד; השניה - שתכניות לימודים

צריכות בדיקה וביקורת, תמיד, בשעות חירום ולא בשעות חירום; השלישית -

שכוחו של בית-הספר מוגבל למדי, ולכן חשוב שהוא יהיה מנוצל לדברים

שהוא יכול לעשות, ולא לתלות בו תקוות וציפיות לדברים שהוא אינו יכול

לעשות, אינו יודע ואין לו כלים לעשותם,

במה שנוגע לזרם העובדים - כאן ארחיב את

הדיבור, כי אני מוכרח להיכנם להיסטוריה. בשנת 1953 אני הייתי בין

אלה שתמכו בכנסת בחוק לביטול הזרמים, ובתוך זה כמובן ביטול זרם

העובדים, כלומר בחוק חינוך ממלכתי, אני באתי לכנסת אחרי שהייתי מורה

בזרם העובדים במשך שנים רבות, אחרי שהייתי מנהל בית חינוך תיכון,

ואחרי שהייתי מעורה בענין של זרם העובדים לפני ולפנים, וצמחתי מתוכו,

את החינוך הממלכתי קיבלו בהתחלה לאור התפוצצות האוכלוסיה בארץ בראשית

שנות החמישית, ואז היו הזדמנויות שונות למפלגות שונות לגייס את

הבוחרים העתידים, הדברים הגיעו לכל מיני צורות נלוזות, לא על זה

אני רוצה לדבר,

מה שקרה באותה תקופה הוא שהמדינה, באמצעות

הכנסת והרוב בכנסת, נתנה לזרם העובדים את ההגמוניה על כל החינוך

כולו, פרט לחינוך הדתי, היא אמרה שהמגמות שלנו והתכניות שלנו,

שכתובים במטרות החינוך,פחות או יותר, ב-90%, יוחלו על כל ילדי ישראל.

שר החינוך, שהיה ממפא"י, היה הממונה על החינוך; מי שעמד בראש זרם

העובדים, יעקב שריד, נעשה המנכ"ל של הזרם הממלכתי; האנשים שעבדו

עד אז בזרם העובדים - נתנו להם הזדמנות יוצאת מן הכלל, אמרו להם:

קחו את כולם; אם זרם העובדים טוב - למה יהיה למעטים? תנו לכולם.

נתנו לפניהם את כל הארץ.

קרה מה שקרה, בגלל כל מיני התפתחויות

סוציולוגיות בעיקרן, אחת מהן היא שבארץ היה התהליך של נטישת החברה

את ענין העבודה, כפי שהיה מקובל קודם, כלכלית, סוציולוגית, פוליטית,

אותם הורים שהשקיעו את כל מאמציהם כדי לעבור משיכון מסכן בתל-אביב

אל השכונות שמסביב, ולבנות את ביתם החדש והגדול במקום אחר, ולאחר

שכבר עלו בדרגה וכן הלאה וכן הלאה - פה שענין אותם לא היה שהבן שלהם

ילך לעבוד לאחר שיגמור את לימודיו, לכן הלחץ של ההורים, של החברה

הישראלית, של אלה שהצביעו בעד מפא"י, ולאט לאט גם.אחרים, היה כזה

שמה שנשאר מבית-הספר היה זכרון יפה, תלבושת יפה, חולצה כחולה, אחד

במאי, וגם אלה נעלמו לאט לאט,

מטרות החינוך, כפי שהן מופיעות בחוק, הוצעו

לכל החברה הישראלית, תמיד יש מרחק בין הסיסמאות לבין הביצוע וההגשמה,

זה נעשה לא רק מהסיבות שאמרתי קודם, אלא גם משום שציבור המורים היה

ציבור ענק, הרבה עשרות אלפים, לעומת המספר הקטן שלפני קום המדינה,

שכשהיה כנס של זרם העובדים - כמעט כל אחד הכיר את כל אחד . ציבור

שמגיע ל-60, 70, 80 אלף - אינך יודע ואולי אינך צריך לדעת על

דעות פוליטיות וכדומה, אבל מה שכן היה - וזה אולי הרעיון העיקרי של

בן-גוריון - שהחוק הזה שימש כסמל, סמל שפה הולך להיווצר עם אחד,

כי אלמלא הסמל הזה, אז החינוך מתחיל להיות נפרד בגן הילדים, עובר

לבית-הספר היסודי, לתיכון, ואחר כך גם בשיכונים נפרדים לבני אדם,

לנצח, כלומר הם לא ייפגשו יותר זה עם זה,



הסיסמה של החינוך בישראל במשך הרבה שנים

היתה אינטגרציה. אם קל או קשה או בלתי אפשרי להשיג אינטגרציה - זה

נושא בפני עצמו. אבל ברור היה שלא סגרגציה. מי שמדבר היום על הידוש

איזה שהוא זרם פדבר על סגרגציה, על הפרדה, על התבדלות, והתבדלות

פירושה ש"לנו יש דעות יותר טובות ", הוא מדבר על חינוך אליטיסטי,

על התנשאות, על קבוצה קטנה שיהיה לה בית-ספר סל עגמה והיא תייצג

דבר נפרד ולא דבר משותף. מדינות של הגירה, כמו ארצות-הברית, אוסטרליה,

קנדה, מדינות ענקיות, בהדר הלימודים שלהם יש הדגל המאחד, יש אמירת

השבועה המשותפת, ואין סם שום סממן דתי, כי הדת יכולה להיות שונה

ומשונה, ולכן היא בחוץ, חוץ מאשר בבתי-ספר פרטיים. מנסים ליצור שם

את הסמלים המשותפים לרוב הגדול, ולא את הסמלים שבהם אומרים לבני-אדם:

אתה פחות ממני, אתה שונה ממני, אתה לא כל כך משוכלל, לי יש דעות

הרבה יותר מתקדמות משלך.

אני רוצה להזהיר בכל לשון של אזהרה מכל

כיוון שמטרתו בהתחלה טובה וטהורה, ובסופו של דבר הוא יוצר התבדלות,

התבדלות מביאה להתנשאות, התנשאות מביאה לכל הדברים של חוסר אמון

שאנהנו סובלים מהם עכשיו בתוכנו. זאת אומרת אני,כאיש תנועת העבודה,

רואה את מה שקורה עכשיו, את חוסר התמיכה שאני רוצה שתהיה במפלגת

העבודה, כפרי של עוינות נמשכת והולכת בגלל התנשאות. אני חושש מאד

שאם יהיה בית-ספר כזה, תוך זמן לא ארוך הוא יהיה בית-ספר אשכנזי

אמיד. בהתחלה זה לא כל כך יהיה כך, אבל במשך הזמן זה ילך בכיוון הזה,

אף על פי שינסו לקחת באופן פילנטרופי ילדים אחרים, להביא אותם לשם

ולערבב אותם. בסופו של דבר אם יתנו להורים בחירה חופשית בין בית-ספר

של זרם העובדים לבין בית-ספר כללי, בבית-הספר הכללי יהיו רוב הילדים,

והאחר יהיה מתבודד. אינני רוצה להעמיד את זה בנסיון.

אבל לא הסיבה הזאת מביאה אותי להתנגד לזה.

הסיבה העיקרית היא שמה שקורה בארץ-ישראל היום הוא שלא הבעיה של הארץ

היא בעיני הבעיה המרכזית, יש ארץ, אלא הבעיה של ישראל, הבעיה של

העם. ניתנה לזרם העובדים האפשרות לתת מהלכים לאידיאות שלו, לרעיונות

שלו, לעקרונות שלו. ניתנה לו ההזדמנות הגדולה ביותר לכך. אם הוא לא

עשה את זה - צריך לחשוב מדוע, מה קרה, למה המורים לא נלהבו, ומה

התוצאות מכך.

ברשותכם אני רוצה לתת דוגמה, את החינוך

בהתיישבות. חשבו שאם ניצור מסגרת מסויימת, שהרעיונות שלה יוצאים מן

הכלל טובים, ממילא התוצאות תהיינה טובות. החינוך בהתיישבות כאילו

המשיך את זרם העובדים בצורה הטובה ביותר. ניתנו לו הילדים, האמצעים,

הכלים, העושר החינוכי, כל מה שאפשר היה, כדי ליצור את בתי-הספר

המצויינים ביותר של זרם העובדים. מה התוצאות? קודם כל, לצערי,

בית-הספר בהתיישבות יותר ויותר קיבל על עצמו את החסכונות ואת ההתנהגות

ואת הלימודים של בית-הספר העיוני הכללי. שנית, העקרונות של זרם

העובדים, של ההשתייכות, לא עמדו במבחן. צר לי לספר, אבל זה ידוע

שחלק גדול מבוגרי בתי-הספר בהתיישבות לא נשארו בהתיישבות. החינוך

הנפלא הזה לא מנע ירידה מתוכם, ולא במספרים קטנים. הרבה דברים שאנחנו

אומרים שזרם העובדים פותר אותם - הוא לא פתר אותם. לא די בזה שאתה

לוקח בית-ספר ושם בו דגל יפה ומורים נלהבים וטובים. הם נמצאים בתוך

עולם פתוח, והחינוך שאני מתכוון אליו הוא חינוך פתוח, הוא איננו

חינוך סגור, מוקף חומות. ואז הדברים עומדים תמיד במבחן של מה שנשמע

בבית ומה שנשמע בעולם, ואסור שזה יהיה סגור בפניהם.

אני רוצה לגעת בענין של החינוך הפוליטי.

אי אפשר למנוע חינוך פוליטי, כי הפוליטיקה היא לא בחוץ, היא לא מחוץ

לתחום, היא לא שם גנאי. אולי הצד העסקני שלה, אולי הצד קול הגיוס

למפלגה מסויימת, אסורים. אבל אזרחים צעירים צריכים לדעת מה קורה

במדינה, על מה המריבות, המאבקים וחילוקי הדעות. אלא שהדבר הזה צריך

להיעשות בתוך בית-הספר בצורה מבוקרת, בצורה חינוכית, בצורה שבה לא

צד אחד מוצג כמפלצת וצד שני כמלאך, בצורה שבה ניתנת מדי פעם לאנשים

בעלי דעות שונות להביע את דעתם בגבולות אותה הביקורת הדמוקרטית.



חינוך פוליטי לא צריך להיות מחוץ לתחום אלא בתוך התחום. אבל בבית-הספר

הוא צריך להיעשות תוך בקרה חינוכית, ולא בהפקר, לא בצורה חסרת המעצורים

שבה הוא נעשה בחוץ, האפשרויות שיש להורים או לזרמים פוליטיים הן בתוך

אותן תכניות ההשלמה, אותם 25% שניתנים להורים, שאינם מנוצלים לגמרי

או אינם מנוצלים בכלל, תכניות ההעשרה, התכניות האינדיבידואליות האלה,

צריכות לדעתי לבוא מכל בית-ספר. הן צריכות להיות שונות, עם אופי

שונה, עם יכולת שונה. זה לא מנוצל, בגלל אותה נהיה של רבים ליצור

סטנדרטיזציה מיכניסטית של רעיונות, של כלים וכו'. לכולם יש אותן

הבחינות, ולדעתי גם ענין הבחינות צריך להיות שונה, הוא צריך להיות

כזה שיתן אפשרות של גיוון, ואנחנו צריכים לעודד את הגיוון הזה.

יש עוד דבר אחד שאולי הוא התשובה הנכונה,

והוא נמצא בהתדרדרות, בלי שום קשר דווקא לבית-הספר, ואלו תנועות

הנוער, זה שדה שיכול להתחדש. זה שדה שהתנוון לא מפני שאיזה חוק עצר

אותו, פה היתה הצבעה ברגלים של הורים ושל ילדים. אבל זה פתוח, זה

יכול להיות מנוף יוצא מן הכלל לערכים כאלה ואחרים, דמוקרטיה ומה שאתם

רוצים, בית-הספר הממוסד לא יעשה את זה. הוא יפעיל שם את אותה

הסגרגציה, את אותה העניבה השונה, הכובע השובה, שכל כך היינו רוצים

להימנע מהם, אני לא בעד בית-ספר אחיד. לא יכול להיות דבר כזה, מפני

שהעולם אינו אחיד, בני-אדם אינם אחידים, אני מדבר על המשותף, על

הבלטת המשותף לכולנו, לא הבלטת המבדיל בין כולנו, לא סיסמה מיוחדת

בפתח הבית שאומרת שפה לא כולם נכנסים, רק מיוחדים נכנסים. לא

מיוחדים נכנסים, אלא כולם. בית-הספר הוא של כולם,

הענין המטריד אותי ביותר, ושהוא לדעתי

המקור לחזיונות שאחדים מכם הצביעו עליהם, כמו התמיכה בכהנא, הכהניזם

וכיוצא באלה, הניסוח שלו בעיני קשה יותר, חריף יותר, אבל אי אפשר

להכחיש אותו. איך אני יודע את מה שאני אומר? אני נפגש מדי שבוע עם

אנשים בצבא, תוך שירותי במפקדת קצין חינוך ראשי. יותר משאני מדבר -

אני שומע, אני מביא את השיחה לכך שאנשים ידברו. אני שומע קצינים,

חיילים, ותיקים וטירונים, לא נעים לי לומר זאת, אבל בתוך הנוער

הזה שבא לצבא אחרי שגמר את חוק לימודיו, והוא כבר שנה שניה בצבא,

יש שני סימנים מאפיינים נוראים, אף על פי שהם לא חלים על כולם,

אבל הם מטביעים חותם על הקבוצה: בורות ורדידות מחשבה. זה לא שייך

לזרם איזה שהוא, יש בורות בעובדות שנדמה לנו שכל אחד יודע, איך זה

ייתכן למשל שיש קצינים בחיל שריון שלא שמעו בחיים שלהם על מבצע קדש,

ולא יודעים אם זה היה בימי הרומאים או אתמול, ואינני מדבר על מקרה

אחד באיזה מקום. יש בורות לגבי תהליכים, עובדות יסוד, עובדות היסטוריות,

בורות בידע בסיסי שנדמה לנו שכולם יודעים אותו לאחר שנבחנו בבחינות

הבגרות,

אינני בא לעשות האשמה טוטלית, אני מתאר

לעצמי שכל בית-ספר עשה כמיטב יכולתו כדי שלא תהיה בורות, אבל באותה

ביקורת שדיברתי עליה, שצריך לעשותה מפעם לפעם, אסור לא לדעת את זה.

אסור שתהיה רדידות מחשבה. צריך לעשות חשבון פוליטי, כלכלי, לאומי,
ולראות
אם אלו ואלו העובדות - מה המסקנה, ההיסחפות לסיסמאות קלות,

ההיסחפות לדברים שבסופם יש סימן קריאה פשטני ופשוט, ההירתעות מכל

מורכבות מחשבתית, מכל נסיון לראות דבר בקשיים שלו, ברוב הצבעים שלו,

ולפטור אותו בסיסמה קלה, בכותרת עתונאית - זה הדבר שמטריד אותי

פי כמה מאשר זרם העובדים, שכל הכבוד לו, אבל ההיסטוריה השתנתה,

הזמן חלף, וכמו שהאפרוח לא חוזר אל הביצה, כך ההיסטוריה לא יכולה

לחזור לתחילתה, הפתרונות הם לא אלה שכבר היו, אלא אלה שאפשר שיהיו,

שעוד לא ניסו אותם.
היו"ר נ. רז
תודה רבה ליזהר.



ב, שליטא; תודה על דבריו המאלפים והמרתקים של ס. יזהר.

היתה לי שעה של קורת רוה לשמוע פה כמה דברים

שנראים לי נכונים ומבוססים.

על מה אנחנו מדברים? האם מישהו באמת מציע

שאנחנו נחזיר את האפרוח לביצה, כפי שיזהר התבטא, שנחזור לימים של

ראשית המדינה, עם הזרמים, עם לשכת העבודה, עם זרם העובדים? אם רוצים

לחנך לערכי עבודה - ערכי עבודה אינם פריבילגיה של מפלגה אחת, ערכי

עבודה - כן; ערכי תנועת העבודה - לא. בית-הספר חייב לפעול אך ורק

בצורה ממלכתית. אם למישהו נראה שיש כאן מחסומים משום שיש צורך ב-75%

מההורים כדי לדרוש תכניות השלמה וכדומה - אנחנו הרי מכירים את המציאות.

יש שנים, שלושה, חמשה הורים פעילים, ושורה של הורים אדישים שחותמים,

מפני שבאים ומבקשים מהם, והם לא תמיד יודעים על מה הם חותמים.

בגלל האדישות הזאת צריך לגרום לאותם 25% שנשארו במיעוט שיריבו עם

האחרים, עם בני הפלוגתה שלהם? וכולם יגידו: מדובר לא על הכנסת הזרמים,

אלא על משהו שונה לחלוטין, רק מעורבות. אני אינני מסכים לזה. מתחילים

עם משהו, ולא יודעים איך גומרים. יושב-ראש ועד ההורים הארצי דיבר

על מעורבות והתערבות- הגבול איננו דק, אלא הוא לא קיים בכלל. כשאתה

נותן למישהו אפשרות למעורבות, הוא גם מתערב.
י. עפרון
אני בעד זה. האם זה רע?
ב. שליטא
זה רע מאד- יתחילו להגיד למורים מה לעשות-

ואני מכיר מקרים כאלה. אינני מסכים שכל

אחד, ויהיה החכם ביותר, יורה למורה מה לעשות ומה לומר, לפי המטרות

שלו. היתה תקופה שהורים חשבו שאפשר גם להיכנס לבית-הספר ולהרביץ

למורה, אם משהו לא מצא חן בעיניהם. לשמחתנו זה פסק. אבל צריך לדעת

שהמעורבות הזאת מביאה להתערבות שאינה במקומה.

א. שמואלי; זאת אומרת שאינך מקבל את התיזה של יזהר

על המשולש של הורים, ילדים, מורים.
ב. שליטא
אני אומר שאם זה כל כך טוב, אינני מסכים

שזה יהיה רק לבית-ספר אחד ויחיד, ייחודי.

תעשו את זה לכולם. כי מה יעשו ההורים במקום שאין להם יוזמה? שם יהיה

להם חינוך פחות טוב? חשבו פעם על תודעה יהודית. אני מסכים לזה. האם

זה מונופול של חבר-הכנסת ולדמן ואחרים על ידו, שיחדירו תודעה יהודית

לילדיהם? אם זה טוב, זה צריך להיות טוב לכולם. ותחזיקו על ידכם

במשרד החינוך - אני מניח שאתם עושים את זה - את מיטב המוחות, את

מיטב הפדגוגים, ושם יוחלט מה טוב לכל התלמידים. אני סומך על משרד

החינוך הממלכתי. אינני חושב שכל הורה צריך לקבוע. ואם ההורים רוצים

ומציעים הצעות טובות, ואתם מאזינים להם, אולי צריף לעשות זאת בכל

בתי-הספר. בכלל חינוך זה לא דבר סטטי, הוא צריך כל הזמן להתרענן,

להתחדש. מיטב הפדגוגים יושבים וחושבים מה צריך לעשות ואיך כדי

שהחינוך יהיה שווה לכל נפש. ויזהר דיבר כאן על האפשרות שבית-הספר

הזה יהיה אשכנזי, מנוכר, ייחודי. בוגריו יגיעו אחר כך לצבא וייפגשו

עם בוגרים אחרים. האם זה טוב, בריא? התלמידים מגיעים אחר כך לצה"ל

עם כל ההבדלים ביניהם ועם כל הבעיות.

לכן פתיחת הדרך לדברים האלה היא דבר

מיותר לחלוטין. ולא הענין המפלגתי הוא שמדאיג, אבל אינני חושב שזה

בריא, משום בחינה. וצריך להתנגד לבתי-ספר אליטיסטיים, מיוחדים,

מנוכרים, ששם כאילו ההורים יודעים מה טוב לילדים, ואילו הורים במקום

אחר לא יודעים, אינני מתרשם מהענין של רצון כביכול חופשי של הורים.

כפי שאמרתי, מדובר ברצון של שנים-שלושה יוזמים, היתר מסכימים מתוך

אדישות, וכך מנהלים דברים.



החינוך במדינת ישראל הוא חינוך ממלכתי.

זו זכותו של דוד בן-גוריון. זה אחד הדברים הגדולים שהוא עשה, שהוא

החליט על ממלכתיות, למרות שיש כאלה שכל הזמן מתרפקים על העבר, אבל

אין דרך חזרה. לממלכתיות אין תחליף.

לכן אני מציע ומבקש שכל נושא החינוך ירוכז

בידים ממלכתיות. והגוף הממלכתי, יחד עם מישב היועצים החינוכיים,

הפדגוגיים, יחדש, יוסיף, יגרע, הוא ורק הוא.
א. לבסקי
אני מנהל חטיבת הביניים המסורתית בגבעה

הצרפתית בירושלים. הגעתי לבית-הספר רק

משום המחשבה שאי אפשר לחנך ללא כיוון: אי אפשר להביא תלמידים לבית-ספר

שהכיוונים בו מאד לא מוגדרים ולא ברורים, והמגמה העיקרית היא רק

בחינות הבגרות. כי אז אין לך שום אפשרות לחנך, לשנות ולתרום לפי

הצרכים שעולים תוך כדי השנה ובשל התמורות בחברה,

לא אכנס לוויכוח המתנהל כאן, רק אביא כמה

דוגמאות כדי להוכיח את דעתי, בבית--הספר שלנו קיימת מעורבות גדולה מאד

של הורים, ואני כן חושב שיש קו ברור בין מעורבות לבין התערבות, אם

אתה מגדיר נכון מה הקו הזה, אתה יכול גם לעמוד בו. אצלנו ההורים

מעורבים במידה רבה מאד בבית-הספר, ולפי דעתי זה מאפשר פריחה של

בית-הספר, זה מאפשר שלמרות שיש קיצוצים בתקציב ובשעות, אתה יכול

להפעיל הורים גם בנושא של לימודים, עזרה בספריה, גם בפעולות תרבות

כמו חוגים שונים, כי ההורים יודעים מה הכיוון, וכל אחד רוצה לתרום

למען הכיוון הזה, כשיש פעולה בית-ספרית כמו טיול, מיד מרגישים את

זה, הורים רוצים להצטרף לטיול, הן כמדריכים, כמלווים, כרופאים,

חובשים או נהגים. יש לנו הורים חברי אגד שביקשו להצטרף לטיול כנהגים,

וזה רק בזכות זה שהם מרגישים שיש להם מה לומר ומה לתת לבית-הספר,

ושבית-הספר הוא לא רק "שמרטף",

אם אנחנו רוצים להעלות את החינוך על דרך

נכונה, אנחנו חייבים לעודד את הנושא הזה, כאשר אנחנו יודעים את

המגבלות, לדעתי אסור לנו להזדהות פוליטית, אסור לומר שאנחנו שייכים

לתנועה זו או אחרת, יש כאלה שרואים את בית-הספר הזה כשייך לתנועה

הקונסרבטיבית המסורתית בארץ, אני לא מקבל את זה, יש הרבה דברים ברוח

התנועה הזאת שקיימים בבית--הספר, אבל בית-הספר אינו שייך לשום תנועה.

ולא כל מי שלומד בבית-הספר שייך מיד לתנועה הקונסרבטיבית, כמו שלא

כל מי שלומד בבית-הספר לערכי תנועת העבודה מקבל מיד כרטיס חבר בתנועת

העבודה, חייבים להדגיש את זה, גם הקורים באים מקשת פוליטית רחבה מאד.

לא בודקים אותם לפי מה שהם מצביעים.

אבל לא ייתכן להפוך את בתי-הספר לבתי-ספר

ציבוריים כמו באנגליה, לבתי-ספר כלליים, ואני מתכוון לבתי-הספר

האינטגרטיביים הכלליים, אם אנחנו באמת רוצים לחנך ולהוביל, אנחנו

צריכים בהחלט לתת להורים את הזכות לבחור את הכיוון שבו הם מעונינים

לחנך את ילדיהם, אנחנו צריכים לבנות במשרד החינוך אפשרויות יותר

נוחות לקבלת חדשנות כזאת, שזה לא יהיה דבר שיוכל לקום רק כתוצאה

מלחצים פוליטיים, אלא תהיה מתכונת ברורה איך עושים את זה. כתוצאה

מזה המעורבות של ההורים תגבר, כי הם יבינו שיש להם מה לומר בענין.

לדעתי גם מערכת החינוך או בתי-הספר שיפעלו

ברוח כזאת יהיו טובים יותר, אמנם אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל

אני חושב שבית-הספר המסורתי היסודי בגבעה הצרפתית הצליח מאד, אני

מקווה שיצליח גם בעתיד. בית-הספר עכשיו הוא עד כיתה טי, בכל שנה הוא

גדל, הוא התחיל מכיתה א',

לגבי האינטגרציה - בית-הספר שואף מאד

לאינטגרציה. יש ילדים ממוסררה שפוסעים יום יום לבית-הספר. אבל בגלל



כל מיני סיבות דתיות שקשורות לכל מיני כיוונים, אורתודוכסים יותר

ואורתודוכסים פחות, לפעמים זה גם מתקשר איך שהוא לעדות, אשכנזים

ועדות המזרח, האם הולכים לבית-הספר הזה או לא. אבל בית-הספר שואף

להיות אינשגרטיבי, כלומר ששליש מהתלמידים לפחות באים מבתים ששואפים

לזרם הזה.

הי ו"ר נ. רז; האם אתם ניצלתם את הזכות לתכנית השלמה?

האם עיבדתם תכנית ואתם הולכים לפי זה?

האם עברתם את כל התהליך ומלמדים לפי זה?
א. לבסקי
כן. אנחנו שייכים לחינוך הממלכתי. המפקחים

י" שלנו הם מהחינוך הממלכתי. ויש לנו תכנית

של 25% שהיא ייחודית לבית-הספר.

מ. רייסר; נגד זה אף אחד לא מתקומם.

א. סרטני; שמענו פה בקצרה את ההסבר לביטול זרם העובדים

בחינוך, וההסבר הוא הממלכתיות. יחד עם זה

בחוק החינוך הממלכתי מוגדרים העקרונות של החינוך הממלכתי. מה שאנחנו

צריכים לשאול את עצמנו זה לא האם מה שעושים מוצא חן בעיני מישהו או

לא, אלא האם הדברים האלה באמת מתבצעים בבית-הספר. וכאשר מטרות החינוך

כפי שהן מופיעות בחוק חינוך ממלכתי אינן מתבצעות, תפקידנו, תפקידו

של כל הציבור הישראלי, להגיב, לתבוע, להיות מעורב, ולא לעבור על ז ה

לסדר היום.

אני חושבת שאחד הגורמים להתפתחות הזאת זו

העובדה שהציבור השאיר את הילדים ואת בית-הספר למורים ולמשרד החינוך,

כאשר הוא לא הרגיש מהוייבות, שלא לדבר על האווירה הכללית, ללא כל

בחינה מה קורה ולאן מובילים הדברים.

מה זה חינוך פוליטי? האם זה חינוך של מפלגת

העבודה, של הליכוד, של מפ"ם, של התחיה? לא. ללא חינוך פוליטי קורה

מה שאמר לנו כאן יזהר, דבר שכולנו יודעים, שיש בורות גדולה, בורות

וחוסר התייחסות שמביאים אחר כך לנהירה אחרי סיסמאות רדודות. זה מה

שקורה כשאין חינוך פוליטי. חינוך פוליטי משמעותו התייחסות למה שקורה

סביבנו, וגיבוש עמדה. זה יוצר את הבסיס לפיתוח של השקפת עולם. אבל

חייבים לתת לחניכים את המגוון האמיתי, הנכון, ובסופו סל דבר, כשהם

יהיו בוגרים, הם יבחרו" השאלה אם אנחנו נותנים להם את זה, או שאנחנו

נותנים להם לקלוט מהחברה רק את החומרנות או את הדברים שבסופו של

דבר מתבטאים בקיצוניות לכאן או לכאן. כי מה בסך הכל אנחנו נותנים

כשאיננו נותנים חינוך פוליטי?

כאשר המחנך הוא בעל השקפת עולם, יש לך

יכולת לחנך, לא לעשות שטיפת מוח, לתת את היסודות לגיבושו סל התלמיד,

של הנער. ללא השקפת עולם אין חינוך. המורה גם לא צריך להסתיר את

השקפת העולם שלו. והחניכים צריכים להיפגש עם כל השקפות העולם.

חבר-הכנסת שליטא אומר; ערכי עבודה - כן,

אבל לא של תנועת העבודה. מה פירוש הדבר? איזה עקרון של עבודה מתבטא

בהכוונת הציבור לעסוק בבורסה? האם זה עקרון של תנועת העבודה או של

מישהו אחר? צריך לומר את הדברים בצורה כנה.

דובר על המעורבות של ההורים, יש מעורבות

של הורים במספר בתי-ספר, לצערי הרב הוא קטן מדי. אני יודעת שיש

מקורבות רבה יותר בזרם הממלכתי-דתי, ושם יש עקרונות שעליהם לא מוותרים.

ז ו עובדה.



אגב, יש גם הבעיה של ניגודים בין הבית

לבין בית-הספר, מבחינת החניכים. זו בעיה שאי אפשר להתעלם ממנה.

אז אינני אומרת שכל מפלגה תקים לה בית-ספר, אבל לפחות לתת את המגוון,

את המירב, כפוף לעקרונות האלה. והעיקר - כן לחנך לעקרונות וכן

לחנך חינוך פוליטי, עם התייחסות למה שקורה. אנחנו לא נסגור את

בתי-הספר הרמטית בפני זה, אי אפשר ולא צריך ואסור לעשות זאת,

ואנחנו צריכים לראות בחרדה לקראת מה זה מוביל.

בקשר לחינוך בהתיישבות - אינני מקבלת את

הניתוח של יזהר. נכון שהחינוך בהתיישבות, שהיה פעם מאד סגור, הרבה

יותר פתוח היום. כי גם אצלנו נשמעו קולות שצריך להביא את מגוון

הדעות וההשקפות, שצריך לתת לחניכים שלנו את יכולת הבהירה, אני

חושבת שזה חשוב מאד, אבל על בסיס של ראיית עולם, שמושתתת על העקרונות

של חוק החינוך,

אם אחרי שבית-הספר בקיבוץ פתח את עצמו

לכל מגוון הדעות כ-50% מבני הקיבוץ נשארים בקיבוץ - זה אחוז גבוה.

זה לא לשביעות רצוני, הייתי רוצה שהאחוז יהיה הרבה יותר גבוה, אבל

זה אחוז גבוה. אם נשווה את זה למערכות אחרות, לכיוונים אחרים שהנוער

הולך בהם, אני חושבת שזה אחוז גבוה, הצעירים האלה נשארים בקיבוץ

וממשיכים לחיות את החיים האלה, ולא מתוך שטיפת מוח, אלא מרצונם,

עם הכנת המציאות, עם הכרת הדעות השונות, ומתוך הכרעה.
א. הראל
אבל הקיבוץ הוא המקום היחיד שיש בו המשלים

האידיאלי של חינוך, הצירוף של בית, סביבה

ובית-ספר היה צריך לתת תוצאה יותר טובה,

א. סרטני; אמרתי שהתוצאה אינה לשביעות רצוני. נכון

שיש המשולש הזה, אבל גם הקיבוץ היום

מבחינת העמדות לא כל כך מונוליטי כפי שהיה פעם. יש השפעות מבחוץ,

יש מפגש עם עמדות אחרות, עם צורות חיים אחרות, יש בעיה של צורת

חיים. פה יש צירוף של השקפת עולם וצורת חיים. אבל צורת החיים הזאת

לא מקובלת על כל אלה שנולדו בקיבוץ, גדלו והתחנכו בו, ורוצים לחיות

אחרת. זה עדיין לא אומר שזה שינה את השקפת עולמם, את הבדיקה הזאת

איש לא עשה, ואני חושבת שאולי כדאי היה לעשות זאת פעם,

אילו החינוך הממלכתי היה כפי שיזהר היה

רוצה, כלומר חינוך ברוח תנועת העבודה - אם כי הלא לא אמר את זה,

אבל הוא אמר שזה התחיל מזה, שבעצם החינוך ברוח תנועת העבודה הפך

להיות רוחו של החינוך הממלכתי - ניחא, אני אומרת שזה לא מספק, מפני

שזה לא מתיישם, זה לא מתבצע, וזה מדאיג אותי. אני חושבת שכל אהד

ואחד מאתנו צריך לעשות כל אשר לאל ידו כדי להשפיע שהמטרות של

החינוך הממלכתי ייושמו ויתבצעו, ואם זה לא ייעשה באופן כולל, אלא

יקומו בתי-ספר מסויימים שירצו בכך, והלוואי שיהיו רבים כאלה,

והמחנכים וההורים יפעלו יחד כדי לבצע זאת - אדרבה. תקראו לזה כפי

שתקראו, לא צריכים לקרוא לזה דווקא בית-ספר ברוח תנועת העבודה,

זה יכול להיות ברוח העקרונות של החינוך בישראל, זה יספק אותי.

פ, שובל; אני יושב-ראש ועד ההורים בבית-הספר בגבעת

גונן. לא למדתי בבית חינוך, ואינני חבר

מפלגת העבודה,

הוויכוח שהתנהל פה נשמע לי מנותק, דיברו

על משהו כללי, בניתוק גמור ממה שבעצם קורה. הייתי מזמין את כל חברי

הוועדה לבקר בבית-הספר, ואז אולי בהמשך הדיונים לא נשמע כל מיני

דברים כמו בית-ספר אליטיסטי, התנשאות, או בית-ספר אשכנזי וכו'.

אינני יודע מאין יזהר שאב את זה.



בית-הספר גבעת גונן נוסד על-ידי הורים,

לא על-ידי מפלגה, לא על-ידי הסתדרות ולא על-ידי כל סיני זרמים אלה

ואחרים, אלא פשוט על-ידי קבוצת הורים שרצתה לתת כיוון לחינוך שילדיהם

מקבלים. ואין זו הפעם הראשונה. תחת הכותרת של החינוך הממלכתי קיימים

בארץ הרבה בתי-ספר שההורים רצו לתת כיוון מסויים לחינוך של ילדיהם,

כמו בית-הספר בגבעה הצרפתית, ולא לחינם המתנגדים הגדולים ביותר לו

היו אנשי החינוך הממלכתי-דתי ולא אנשי החינוך הממלכתי. אותו דבר

בגבעת גונן. אני מתאר לעצמי שאם היתה קמה קבוצת הורים ואומרת: אנחנו

רוצים 25% מתכניות ההעשרה, ולתת יותר חינוך לאופי, יותר אורי צבי

גרינברג, יותר משנת זאז ז'בוטינסקי וכוי, חבר-הכנסת רייסר היה מברך

על כך, ומישהו אחר היה קורא תיגר על כך ואומר שזה לא בסדר,

ובכן בית-הספר גבעת גונן הוקם על-ידי

ההורים. ביסוד הקמתו היו שלוש תפיסות: הנושא הערכי, ערכי תנועת

העבודה, עם אינטרפרטציה שלהם. יחד עם זה, בשילוב עם זה - נושא

האינטגרציה, זה היה אחד הסעיפים באמנת היסוד של בית-הספר, שהוא יהיה

בית-ספר אינטגרטיבי. ולא לחינם הוא הוקם בשכונת מצוקה, כדי שכל

אוכלוסיית אותה שכונה תוכל להגיע לבית-הספר, ושהם לא ירגישו שהם

מגיעים לבית-הספר בחסד, ולפעול באמת לשילוב אמיתי, מתוך ידיעה

שהילדים האלה הולכים אחר כך לאותו צבא, מתוך ידיעה זו, תפיסת העולם

שלנו היתה שהמפגש בין הילדים צריך להיות בגיל הרך. אין סיבה שילד

מרחביה וילד מהקטמונים ייפגשו רק בגיל 18 בצבא, כי אז זה בהחלט

מא וחר,

הנושא השלישי הוא מעורבות ההורים, דיברו

פה על כך שצריך לתת למשרד החינוך את הכוחות הטובים ביותר, את מיטב

המוחות ומיטב הפדגוגים, אני מתאר לעצמי שהמנכ"ל יודע בדיוק איך הוא

צריך לתמרן בתוך מה שנותנים לו, יותר נכון עם מה שלוקחים ממנו,

ואם לתת לכם דוגמה על מעורבות ההורים, השנה, לאור הקיצוצים, 90

הורים התנדבו אצלנו להורות ולהשלים שעות שקוצצו, ומדובר לא רק

בחינוך פוליטי, אלא זה כולל ספורט, מחשבים, עזרה ראשונה, ידיעת הארץ

וכן הלאה.

בית-הספר גבעת גונן הוא בית-ספר ממלכתי,

התכניות הן תכניות לימודים שהוכנו במשרד החינוך, המורים הם עובדי

משרד החינוך, המפקח הוא עובד משרד החינוך- ההשפעה של ההורים היא

במסגרת אותם 25% שלנו, ההורים, מותר לפעול בהם בתכניות השלמה,

אחד החברים דיבר על פלגנות, בשנה האחרונה

הזדמן לי להיפגש עם הרבה קבוצות הורים, מנהריה בצפון, עד שדרות

וקרית-מלאכי בדרום, שבאו לראות מה אנחנו עושים בבית-הספר, איך מקימי-

בית-ספר. הצגנו להם את בית-הספר עס הכותרת שלנו, חלק גדול מההורים

אינם מזוהים עם מפלגת העבודה. היתה ביניהם קבוצת הורים חובשי

כיפות, ישבנו אתם, דיברנו, הצגנו את העמדה שלנו, הם התרשמו מחלק

מהדברים, ייתכן שחלק מהדברים לא היו מקובלים עליהם. הלוואי שיקימו

בתי-ספר לפי הכיוון שהם רוצים. גם בירושלים, עלבדה שהקשר הטוב ביותר

שיש לנו הוא עם אותם שני בתי-ספר שיש בהם מעורבות גדולה של הורים,

בית-ספר אפרתה ובית-הספר המסורתי, אפרתה הוא נית-ספר דתי, לכן אני

גם לא נבהל אם מחר יקום בירושלים באחת השכונות בית-ספר שיגדיר את

יעצמו תחת הכותרת של המחנה הלאומי, אני בטוח שלמרות השוני בכיוון

תהיה לנו תקשורת טובה אתו, כי שם תהיה מעורבות של הורים. ועדיף

מפגש בין שתי קבוצות אוכלוסיה שמקבלות חינוך פוליטי, כולל חינוך

לשמוע את הזולת ולהבין אותו, זה עדיף על מפגש בגיל 30 בכיכר העיר,

ששם עוברים מהר מאד לשפת הידים, מפני שבגלל הבורות אין מה להגיד-

אגב, אם מדברים על חד-כיווניות - בכיתה

שבני לומד בה אירגנו טיול למושבות הראשונות בצפון הארץ, ובין השאר

ביקרנו בחוות האצ"ל כדי לספר בדיוק מה קרה שם, גם זה חלק מההיסטוריה,

אין לנו שום כוונה לתת סטריאוטיפ חד-ממדי של פה שמתרחש בארץ הזאת,

אנחנו בהחלט פתוחים.
פ. רייסר
זה שינוי מרחיק לכת לעומת מה שאמר נציג

אחר של ההורים בדיון בטלוויזיה, הוא אמר

שלא מבקרים בארץ-ישראל, ביהודה ושומרון, והולכים רק לקיבוצים. אני

רוצה לדעת איזה הורה מייצג נאמנה את מה שנעשה בבית-הספר.
פ. שובל
גם ההורים אצלנו אינם בעלי אותן דעות

והשקפות.
מ. רייסר
אינני מדבר על דעות, אלא על מעשים. האם

הייתם ביהודה ושומרון או לא?

פ. שובל; היינו בחווה הזאת. זה בשומרון" ובכן היינו

בשומרון. ואנחנו עדיין משיילים בארץ-ישראל

הרבה יותר מבתי-ספר אחרים. ואני מקווה שהילדים שלנו לא יגיעו לאותה

בורות שיזהר נתקל בה בצבא.

לגבי מה שקורה בשכונה - אני חושב שנציגות

ההורים תושבי השכונה שנמצאות כאן יתייחסו לזה"

לגבי ענין הפלגנות שכל כך חוששים ממנה -

כתוצאה מפתיחת בית-הספר בשכונה שפעלה שם תנועת נוער חצי גוססת,

פורחות שם היום שלוש תנועות נוער - השומר הצעיר, הצופים ועזרא, על

שטח של כ~3 דונם, ובהרמוניה. וכל ילד הולך לאיזו תנועת נוער שהוא

רוצה, מי שרוצה בכך הולך לשומר הצעיר, מי שרוצה משהו יותר ממלכתי

הולך לצופים, והילדים היותר מסורתיים הולכים לעזרא. ועם כל הכיוונים

השונים, אפשר למעול בהרמוניה.

לסיכום, לצערי אני עדיין לא רואה את זרם

העובדים מתחדש בחינוך.

א. שמואלי; בפתח דברי אני רוצה לחזור ולהזכיר את עמדתו

של משרד החינוך והתרבות. משרד החינוך

והתרבות, על פי השקפת עולמו, הוא משרד שמבצע את המדיניות של חוק

חינוך ממלכתי, אני אישית מאושר שאיננו חיים בתקופה של זרמים, ואין

בדעת המשרד לטפח זרם כלשהו, אין בדעת המשרד להחזיר אחורה את מערבת

החינוך לתקופה האיומה של מלחמת זרמים שהעבירה את מערכת החינוך

ורידדה אותה ליחסים שהיו הקשים ביותר שהמערכת הזאת ידעה מיום שהיא

קמה עד היום הזה.

יש לי הרושם שבגלל שלוש הצעות לסדר היום

נתעוררה סערה בכוסית של מים. צר לי לקבוע שהנושא הזה שאתם דנים נ:ר

היום איננו נושא שממלא את מערכת החינוך. דיבר פה הורה, אמר מה שאמר,

חלק מהדברים אינני מקבל, אבל אין תנועה של הורים בישראל שהנושא הזה
ממלא אותה, שיקומו ויגידו
אנחנו הולכים למלא את הצלע החסרה במערכת

החינוך, של יחסים של הורים-תלמי דים.

יתרה מזאת, אני רוצה לומר היסטורית: ההגדרה

של מסרות החינוך הממלכתי היא הגדרה מעורפלת, היא הגדרה של סיסמאות,

'הגדרה שיש בה הכל. והמבחן של מערכת החינוך הוא מבחן קשה ביותר,

לבצע את האמור בחמש השורות שנקראו כאן,

כאשר הוחק חוק חינוך ממלכתי החברה בישראל

למעשה היתה חברה של ציבור הורים פסיבי. הלוואי והיו כבר אז ממלאים

את החסר במעורבות שלהם. ההורים במדינת ישראל אינם עומדים בתור להקים

בתי-ספר, ולאף אחד מחברי הכנסת אין צורך לחשוש. עברו 30 שנה, וקם

בית-ספר אחד, וגם פה - אם מותר לומר מקצת שבחה של המנהלת בפניה -

מכוח הנהגתה של יעל בנימיני לוין.



ובכן הרושם סלי הוא שהדיון היום על זרמים

הוא דיון אנכרוניסטי. ידונו כפה שידונו - זרמים לא יקומו, ואין חשש

שהדבר הזה יקום,

אני רוצה לנסות ולראות מה המשמעות סל מעורבות

על פי ההוק. כל מה שאנחנו חייבים לעשות זה לאפשר להורים, והלוואי

ומספרם יגדל, להיות מעורבות בנושא של תוספת מסויימת לתכני חינוך-

אני מאמין שככל שהזמן יחלוף, יקומו קבוצות הורים שתבקשנה - כפי שעשו

קבוצת הורים בבית-הספר המסורתי, או מה שנקרא מסורתי, או בבית-הספר

גבעת גונן - להוסיף תכנים נוספים למערכת הקיימת, אני מכיר בכך, משום

שיש איזה שינוי בהרכב הדמוגרפי, ברקע, בהשכלה, בנסיון של ההורים,

אני רוצה להעיר שתי הערות אישיות לדברים

שאמרו פה שני חברים, אני חושב שזה בהחלט לא נכון יהיה לקבוע ששבע

השנים במערכת החינוך בהנהגתו של שר זה או אחר הובילו לגידול הכהניזם

בישראל,

א, הראל; דיברתי על שבע שנות שלטון הליכוד, לא דיברתי

על שר זה או אחר,

א. שמואלי; אני רק רוצה לומר בכל האחריות, ואני רואה
בזה צו מוסרי שלי
בית-הספר בגבעת גונן

קם בתקופה שאתה דן בה, אני רוצה לומר דבר שאולי עלול להכעיס אותך,

ואינני רוצה בזה, אבל הוא לא היה יכול לקום לפני כן, הוא לא קם לפני

כן,
א, הראל
הוא לא היה יכול לקום לפני כן והוא גם לא

יכול לקום היום. כי בסטריליות של תנועת

העבודה קם כהנא.
א, שמואלי
אני רוצה להבהיר שהיה זה יגאל אלון ז"ל

שלחם להקים את בית-הספר בגבעה הצרפתית,

והיה זה זבולון המר, ייבדל לחיים, שניסה - לדעתי בלי הצלחה - ליטול

את הרעיון של בית-הספר המסורתי, שהתבסס על תביעה של קבוצת הורים,

לרוב יהודים יוצאי ארצות-הברית, שההשקפה הדתית והמעורבות הדתית שלהם

שונה מההשקפה הדתית והמעורבות הדתית שלנו, כדי ליצור משהו שיש בו

ידיעת תנ"ך, ידיעת מסורת, שיש בו יהדות, שר החינוך הקודם ניסה

להתמודד עם הענין על-ידי הקמת בתי-ספר מסורתיים, זה לא הלך, משום

שציבור ההורים במדינת ישראל הוא פסיבי, הוא באמת מניח את הילד על
ספו של בית-הספר ואומר
קחו ועשו בו מה שאתם רוצים, אלה שבאו היום

לדיון הם מקרים יוצאי דופן, לכן אני גם לא חושש שיקומו עוד בתי-ספר

עם מעורבות כזאת או אחרת,

והערה אחת לגבי ההיסטוריה, ב-1951, 1952,

1953, כאשר החינוך הממלכתי הלך ו"התבשל", פרופ' דינור היה שר החינוך,

המנכ"ל שלו היה אבידור, וראשי החינוך הכללי הובילו את המשרד, שריד

נתמנה מנכ"ל משרד החינוך והתרבות בסוף תקופת כהונתו של ארן ז"ל.

ושריד, לצערי הרב, ולצערו, לא מילא את התפקיד שרצה למלא ברוח הדברים

שאמר יזהר. לכן אני חושב שהחינוך הכללי עם הקמת מדינת ישראל וחקיקת

חוק חינוך חובה, לפני הקמת החינוך הממלכתי - הוא היה החינוך המוביל

במערכת החינוך, גבריאלי וארליך, משקלם בתוך המערכת היה הרבה יותר

גדול מאשר של ניב ושריד, לימים נתמנה ניב יושב-ראש המזכירות הפדגוגית,

ושריד היה מנכ"ל משרד החינוך והתרבות" מה שקרה במשך השנים הוא

שארן, שהיה הנציג המובהק של מפא"י, הוא למעשה היה השר הממלכתי ביותר"

אם מישהו קם - הוא לא נתן, לכן אמרתי שבית-ספר כמו זה בגבעת גונן

לא יכול היה לקום בתקופת ארן"



ובכן פה שקרה הוא שבמשך התקופה של שלושים

השנים האחרונות היה פאמץ עליון ליצור תשתית חינוכית כוללת, תשתית

שלמעשה היתה צריכה לחנך דור יפה, דור שיש בו כל מה שאנחנו רוצים.

ההורה שדיבר פה אמר שלא מפריע לו שמחר

יקום בית-ספר של החינוך הלאומי, אם אתה מדבר כהורה, זה בוודאי לא

מפריע לך, לי, בתפקידי, זה מפריע מאד, כי מחר תצטרך לומר לי מה יהיה

אם באיזה כפר בצפון יקום איזה ועד הורים שירצה לחנך תלמידים ברוח

תנועת אש"ף.

פ. שובל! זה מסוג השענות שמקצינים דברים כדי לסתור

א. שמואלי; לכן אני מתנגד להקמת זרם חינוכי פוליטי

מובהק, בכל לבי אני בעד מעורבות של הורים,

בעד הכנסתם של ההורים, כדי שהם יתרמו לקידומו, להתפתחותו, לפתיחותו

של בית-הספר, במסגרת החוק, ועליו אני מופקד, אנחנו חייבים לאפשר

לציבור הורים כלשהו להוסיף תכנים על פי אישורו ובדיקתו והכוונתו של

משרד החינוך והתרבות,
פ, שובל
אז אל תתן לפתוח בית-ספר ברוח אש"ף.

א, שמואלי; אם לסכם, משרד החינוך והתרבות מתנגד לחזרה

לזרמים, משרד החינוך והתרבות מעונין לטפח

מעורבות גדלה והולכת של ציבור ההורים, ככל שהדבר הזה נתון בידיו,

משרד החינוך והתרבות ירצה כמובן לכוון ולעזור לקבוע את תכני לימודי

ההשלמה, כדי שהם יענו פחות או יותר למה שמקובל כקונסנסוס לאומי בתוך

המערכת,

א, הראל; אני חושב שאנחנו נגענו היום בשאלות היסודיות

של מערכת החינוך, זה דיון חשוב ביותר, ולפי-

דעתי יש בתוכנו ויכוח קשה מאד, אמיתי, לא פוליטי, הייתי מבקש שנזמין

עוד אנשים שעוסקים במערכת הזאת לפני שנגיע לסיכומים כאלה או אחרים-

מ, רייסר; אני מקבל את זה, אבל אני מציע קודם שנגמור

לשמוע את כל האורחים שנוכחים כאן, נקיים

דיון בין חברי הוועדה, ואם חבר-הכנסת הראל יעמוד על הצעתו, לא אתנגד.

ס. יזהר; אני רוצה לומר הערת תיקון אחת. ייתכן שדברי

לא הובנו כראוי. כשדיברתי על בית-ספר

אליטיסטי, אשכנזי, מבוסם, לא התכוונתי לשום בית-ספר מסויים. דיברתי

על אפשרות של דינמיקה, שבטווח רחוק יכול להיות דבר .כזה,

אני רוצה להעלות רעיון או הצעה, שתהיה

השתלמות לבתי-הספר לניצול אותם 25%, שיוקדש לזה שבוע או זמן כפי

שייקבע, ושזה יהיה מסודר, נכון, בנוי, שבתי-ספר יבואו לראות, לשמוע,

ללמוד איך לנצל את ה-25% האלה, כשם שצריך לחשוב על הענין של לימוד

הורים איך להיות מעורבים בבית-הספר,

היו"ר נ, רז; לא הספקנו לשמוע את כל הנוכחים כאן, ואנחנו

רוצים לשמוע אותם. נעשה זאת באחת הישיבות

הבאות" נרצה לשמוע גם אנשים נוספים. זה דיון חשוב, אך בשלב זה

אנחנו חייבים להפסיק את הישיבה, נודיע לכם על מועד הישיבה הבאה

בנושא זה,

אני מודה לכולכם, הישיבה נעולה,

הישיבה נסתיימה בשעה 10,40,

קוד המקור של הנתונים