הכנסת האחת-עשרה

מושב ראשון



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מסי 73

מישיבת ועדת החינוך והתרבות

ביום שני, כ"ו בתמוז התשמ"ה - 15 ביולי 1985, בשעה 11.00

חברי הווערה: היו"ר נ' רז

פי גולשטיין

אי הראל

אי ולדמן

מי פלד

מי איתן

ח' גרוסמן

אי שובל - משרד החינוך והתרבות

ד' אייזן - " " "

מר בן-אליהו -

ר' קצב - מכון יהודי ערבי של ההסתדרות, ב"בית בדל"

י' כהן -" " " "

ע' מסאלחה -"" "" ""

ת' ריינר - הטלוויזיה הלימודית

ח' נזאר - " "

אלוף הר-אבן - מוסד "ון-ליר"

י' עמנואל - האגודה להבנה בין-דתית

נ' טלטש - " " " "

ב' כהן - מנכ"ל "ניצני שלום"

א' פרייט - "ניצני שלום"

ר' גביזון - האגודה לזכויות האזרח

ג' בסקין - המכון לחינוך לדו-קיום יהודי-ערבי

ש' כצנלסון - אולפן עקיבא

אי חטיב - המועצה היהודית-ערבית לחינוך ולשלום

שי מרקוס - מכון טרומן, עוז שלום ונתיבות שלום

פרופ' ח' לדרוס-יפה

מ' גבאי - המכון ללימודים ערביים, גבעת חביבה

מ' אורקין - " " " "

א' אורן - " " " "

פרופ' א' סופר - יו"ר המרכז היהודי-ערבי באוני' חיפה

ר' יצחקי - סמינר הקיבוצים, תל-אביב

עי זריצקי - אגודת "שותפות"

ח' ג'לאל - " "

י' גבאי - מנהל בית-ספר "רנה קסין"

ח' טל - מרכז הדרנה "אפעל"

ש' שמשון - המחנות העולים

אי שיפמן - " "

די פלר

ר' בלומרוזן

"דו"ח מכון ון-ליר על סכנת הקצנה בקרב בני נוער -

הצעה לסדר-היום של חבר-הכנסת א' הראל.



דו"ח מכון ון-ליר על סכנת הקצנה בקרב בני-נוער -

הצעה לסדר-היום של חבר-הכנסת א' הראל

היו"ר נ' רז;

בוקר טוב. אני מודה לכולכם שטרחתם ובאתם, חלק ממרחקים. הוזמנו לכאן נציגים

של 22 מוסרות, מכונים ואגורות, העוסקים בנושא של דו-קיום וסובלנות בין יהודים

וערבים. הזמנו גם את נציגי הנהלות תנועות הנוער שיש להם תלק מרכזי בנושא של מפגש

בין צעירים בנושא של דו-קיום. חבר-הכנסת אהרון הראל יציג את ההצעה, בהתאם לנוהל

בכנסת.

לא אתן הרצאת פתיחה בנושא, עשיתי זאת במליאת הכנסת. אעיר כמה הערות מקדימות

לדיון.

מכון ון-ליר עשה שירות חשוב ביותר בכך שעורר את העניין. טוענים שהסקר אינו

מדוייק. אין זה משנה. כולנו יודעים מה הן המגבלות של סקרי דעת-קהל - מיגבלות של

זמן, של מדגם ושל היקף, אך התופעה שנתגלתה בסקר היא תופעה וזמורה. משרד החינוך

והתרבות נרתם כרגע לפעולה בנושא הדמוקרטיה. אנחנו חייבים לקחת בחשבון את

המגבלות הקיימות. ההשפעה של טיפול יסודי בשטח החינוך היא לטווח-ארוך. גם אם

משרד החינוך יעשה עכשיו כל מה שביכולתו, אין לצפות לשינויים בטווח של שנה. חינוך

זה עניין לטווח ארוך.

אנחנו חייבים להסתכל על מערכת הרבה יותר רחבה, שמקיפה לא רק את החינוך

הפורמאלי אלא גם את החינוך הבלתי פורמאלי, תנועות הנוער והארגונים השונים. יש

לנסות להסיר מעלינו את הנגע הזה שבא עלינו להשמידנו.

במקביל לסקר של מכון ון-ליר התפרסם מחקר נוסף, של ד"ר יואב פלד מן

האוניברסיטה העברית וגרשון שפיר מן החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת

תל-אביב. הם ניסו לתהות על הסיבות לתופעות שהועלו בסקר של ון-ליר, שקיימות לא רק

בקרב צעירים אלא גם בקרב מבוגרים. הנקודה המרכזית במחקר הזה היא שלחינוך

בלבד יש מגבלות במאבק נגד תופעות כגון אלה. לדעת שני החוקרים הנ"ל, מציאות

כלכלית וחברתית משפיעה בכיוון של קיצוניות יותר מאשר דעות אלה או אחרות. כלומר,

עם החינוך הטוב ביותר, בתנאים של אבטלה, של חסר, החינוך לא יוכל להתמודד בתופעות

של קיצוניות. זה מראה שיש כאן יותר מאשר עניין של תכנית לימודים מוצלחת. דרושה

מערכת הרבה יותר מקיפה, לא רק מערכת החינוך.

יוסף פלד וגרשון שפיר אומרים שקיים קשר חיובי בין המצב החברתי והכלכלי לבין

שיעור הבחירה ברשימת "כך", פירוש הדבר שאנחנו נכנסים עכשיו לתקופה, מבחינה

כלכלית, היוצרת קרקע פוריה לנהירה לקצוות, יותר מאשר בשנים עברו.

ציינתי נקודות אלה רק כבסיס לפתיחת הדיון. אני יוצא מתוך הנחה של-9וו חברי

כנסת, בגוון זה או אחר, יש הכרה ורצון להאבק נגד התופעה הזאת. יש רצון להגיע

למכנה משותף מכסימלי במלחמה הזאת. אינני יודע אם זה אפשרי, אבל צריך לשאוף

להגיע לכך, מפני שהנפגעים מהתופעה של קיצוניות אינם רק אלה ממחנה השמאל אלא גם

ממחנה הימין, ואולי בעיקר אלה ממחנה הימין, כי הם נפגעים גם כיריבים פוליטיים.

מעבר לכך נפגעת מדינת-ישראל, וזה יותר חשוב. לכן העליתי את הנושא לדיון בכנסת.

אולי נוכל לתרום משהו במאבק נגד התופעה הזאת.

פי גולדשטיין;

מה שם המחקר של מכון ון-ליר?

אי הראל;

"הפופולריות של הרשימות הפוליטיות השונות בקרב הנוער." זה שם המחקר.

זה שם המחקר, אבל נושא הדיון שלנו אחר. הדיון שלנו יתמקד בשאלות הבאות:

1. מה עושה הגוף המיוצג כאן? מי קהל היעד? אמצעי העברת החומר, תוכנו,

היקפו ומשך הפעילות, אם בפגישות חד-פעמיות או בקשר מתמיד.

2. הערכת ממצאי הסקרים האחרונים על הקצנה בדעות קדומות בקרב בני נוער,

יהודים וערבים. אינני יודע אם נערך מחקר על הנעשה בקרב בני-נוער ערבי.

3. האם אפשר להצביע על מאפיינים קבוצתיים בהתייחסות אל דעות קדומות בקרב

בני נוער? יש סוגי נוער הנוטים יותר להקצנה, להשפעות קיצוניות. האם אפשר לאפיין

תנועת נוער, בני התיישבות, בני עיירות פיתות, נוער דתי וכוי. האם יש התייחסות

שונה אל תופעת ההקצנה בקרב הקבוצות האלה?

4. מיהי הדמות המשפיעה ביותר על שינוי עמדות - מורה, אדם בעל סמכות, מדריך

נוער, חבר, או המשפחה?

5. האם בכלל ניתן לגרום לשינוי עמדות בקרב בני נוער? אולי אפשר רק לבלום,

להגביל, אבל לא לשנות.

אבקש להתייחס קודם-כל לשאלה הראשונה.

התבקשתי להציג כאן את מוסד ון-ליר בירושלים ואת פעילות בתתום שאנחנו עוסקים

בו, ולאו-דווקה להתייחס לסקר, כי הממצאים של הסקר בוודאי מוכרים לרוב הנוכחים.

מולזד ון-ליר בירושלים הוא מוסד עצמאי שתקציב היסוד לקיומו מתקבל מקבוצת

ון-ליר בהולנד - משפחה יהודית בהולנד. התקציב הזה מאפשר לקיים תשתית מסויימת

שעל בסיסה אנחנו מבצעים פעולות יותר רחבות, להן אנחנו זקוקים לתקציבים נוספים.

מוסד ון-ליר פועל ביחד עם מערכת החינוך. לפני כשלוש שנים, ביחד עם מערכת

החינוך, היצבנו קווי-יסוד לתכנית לחינוך לדו-קיום. הנושא הזה עלה עוד לפני

שהועלה הנושא של חבר-הכנסת כהנא. את הסקר יזמנו כתוצאה ממגעים שוטפים שלנו עם

מערכת ההינוך. קיבלנו דיווחים על מה שמתרחש, והסקר נועד להמחיש דברים שכולנו

שמענו עליהם מזמן.

ביחד עם מערכת החינוך היצבנו קווי-יסוד לחינוך בתחום זה. הנחת היסוד היא

שתמיד הערבים יהיו חלק מן האוכלוסיה הישראלית, בכל גבול שיהיה לנו בעתיד,

והשכנים, מעבר לגבול, יהיו ערבים. לפיכך יש כורח קיומי לחינוך בשטת זה. המערכת

ו. קודם-כל, לחנך במעגל הפנימי של יחסי יהודים-ערבים, על בסיס העקרון של

שוויון אזרחי, עקרון שיש עליו קונסנסוס רחב, שקיים מראשית קיום המדינה. בכל

קווי-היסוד, של כל הממשלות, כולל ממשלות הליכוד, היה העקרון של שוויון אזרחי.

2. מטרה שניה היא לחנך לחברה שיש בה תרבויות שונות, להראות כיצד על בני

תרבויות שונות להתייחס זה אל זה ולחפש זה את התרבות של זה.

3. לחנך על יחסים בין ישראל ושכניה. לא עוד דרך הסתכלות של סכסוך בלבד,

אלא הסתכלות שיש בה דיפרנציאציה, אבחנה, של יחסים שונים ומשתנים - שלום עם

מצרים; מגעים עם מרוקו-, יחסים עם ירדן ועם מדינות אחרות שיכולים להתפתח, גם יחסי

סכסוך, איננו רוצים לברוח מן המציאות, אבל לחנך למציאות מורכבת ומשתנה. הנחת

היסוד היתה שבנושא כל-כך מורכב לא ניתן לחנך בדרך אחת ויחידה. חייב להיות תיאום

בכל התהליך של החינוך, מגן-הילדים עד האוניברסיטה, כי כבר בגן הילדים מוצאים את

הזרעים הראשונים של סטריאוטיפים שליליים ושל דעות-קדומות. מהנחת-היסוד הזאת

1. בניית תכניות לימודים שיתאימו לכל אתד מן השלבים האלה - גן ילדים,

בית-ספר יסודי, חטיבת-ביניים ובית-ספר תיכון. יש לשלב את הנושא היהודי-ערבי בכל

תחום: בתחום הספרות, בתחום הגיאוגרפיה, ההסטוריה, החינוך לאזרחות.

2. הכשרת מורים. למורים בישראל אין הכשרה מוקדמת בתחום זה. אנחנו חייבים

להקנות להם מושגי יסוד בנושאים אלה, גם למורה שאין לו תכנית מובנית בנושא זה, כי

הנושא עולה בכיתה בדרך קבע. לצורך זה הקימונו מסגרות שונות של הכשרת מורים, גם

ספציפיות, כמו תכנית "ערבים אזרחי ישראל". יש השתלמויות מורים בתחום זה. יש גם

הכשרות מורים יותר ממושכות המתנהלות בבתי הספר לחינוך בתל-אביב, ירושלים וחיפה.

גם בסמינרים למורים התחילו להכנס לתחום זה.

3. יזמנו ביחד עם הטלוויזיה הלימודית סידרה קבועה למשפחה, סידרה פופולרית,

כמעט בידורית, שעוסקת בנושא זה. לא ארחיב את הדיבור על כך, כי נמצאת פה גב' ת'

ריינר מן הטלוויזיה הלימודית שמרכזת את הנושא, והיא בוודאי תפרט את העניין.

4. אנחנו מעודדים כתיבה של ספרות לילדים ונוער בתחום זה. הספרות הקיימת

בתחוס זה מועטה, מיושנת ואינה מתאימה.

אלה תחומי הפעולה העיקריים של מוסד ון-ליר, בהם אנחנו פועלים על-פי

בקשת משרד החינוך והתרבות ובתיאום הדוק עמו.

יי עמנואל;

האגודה להבנה בין-דתית קיימת משנות ה-50 המאוחרות. האגודה קמה בעיקר בגלל

הנושא הנדון היום, לאו-דווקה בגלל יחסי יהודים-ערבים. היתה קבוצה של אנשי

ציבור, אנשי רוח וסופרים שחשבו שכדי להגשים מה שנאמר במגילת העצמאות, שבארץ הזאת

תהיה חברה פלורליסטית המבוססת על שוויון, חופש דת ואמונה, לא די בהצהרה, ולא די

שהממשלה תעסוק בזה, אלא דרושה תנועה ציבורית של אנשי חינוך ואנשי ציבור שיקבלו

עליהם, בהתנדבות, לפעול למען המטרה הזאת. האגודה פעלה בצורות שונות. בהתחלה

היא פנתה לציבור בכללו, אבל בעיקר לאנשים שהיו מעוניינים בנושא. ביחד אתם יזמה

מפעלים שונים, שעיקרם היה לימוד משותף של הנושא ועיקוב אחר המתרחש. היו יזמות

שונות, לאו-דווקה בצורה הפגנתית אלא בפעולה שקטה, באמצעות קשרים אישיים.

מאז שנות ה-70, במיוחד לאחר ביקור הנשיא סאדאת, ראינו שיש צורך להתמקד

באופן מיוחד על הנושא היהודי-ערבי. על-פי החלטה משותפת יזמנו פעולות שונות,

בתחילה בין תלמידים. אחר-כך, של מפגשי מורים. אנחנו ממשיכים בהם עד היום. כל

שנה מתקיימים לפחות 0-5ו מפגשי מורים באזורים שונים של הארץ. קבוצות שונות

נפגשות יחד, ביזמתן, כדי לדון בנושאים אלה, לראות את התכניות הקיימות בתחום זה

ומה ניתן ליזום. הם קיבלו על עצמן לפעול בתחום זה בבתי-ספר שונים. מתוך מפגש

כזה נולדה גם תכנית לחטיבות הביניים. חשבנו שהגיל של בני חטיבות הביניים הוא גיל

בעל חשיבות רבה לעניין ושבגיל זה יש להניח את היסודות לעיון ולימוד הנושא. לכן

בחר צוות המורים לעסוק בגיל הזה, להכין תכנית להיכרות של השכל. קראנו לתכנית

בשם "שכנים" - איך לחיות בדו-קיום ובשכנות טובה בארץ ובאזור.

חלק אחר עוסק בשאלת החברה והדמוקרטיה - איך חיים בשוויון, בצורה דמוקרטית,

בוזברה פלורליסטית. התכנית מותאמת לתלמידים באמצעות תרגילים, דיאלוגים, שיחות

בין מורים ותלמידים. מבררים עמדות שונות של התלמידים. מלבד זאת אנחנו קשורים

בחכניות שונות, ביניהן תכנית של קרן מרקוס. מעודדים תלמידים בכיתות י"א לכתוב

עבודות על נושאים אלה. מציעים להם פרסים. אלה שלושת הנושאים העיקריים שאנחנו

עוסקים בהם.

קהל היעד הוא קודם-כל אלה שמעוניינים בנושא. אנחנו קבוצה קטנה. אין לנו

הרבה אמצעים.



היו"ר נ' רז;

איר אתם ממומנים?

יי עמנואל;

באמצעות תרומות. לשמחתנו, התכנית שלנו מצאה חן בעיני האגף לתכניות לימודים

של משרד החינוך והתרבות והוא מינה ועדה מיוחדת שעוזרת לנו בעניין זה. כעת

התכנית היא במסגרת של ניסוי בבתי-ספר אתדים. הניסוי הזה יורחב בשנה הבאה - כך

אנחנו מקווים. נאמר לנו, שאם בשנה הבאה יהיו לקחים חיוביים - וכנראה כך יהיה -

יומלץ לכלול את התכנית הזאת במסגרת כל בתי הספר.

נקודה נוספת. איננו עוסקים רק בתחום המגזר העברי, היהודי. אנחנו משתדלים

לפעול גם במגזר הערבי. זה נובע מאופי האגודה שלנו - האגודה להבנה בין-דתית.

חברים בה יהודים, ערבים, נוצרים, מוסלמים ודרוזים. בכל מפגשי המורים, המחנכים

והמדריכים אנחנו משתדלים תמיד שישתתפו 50%:50% - יהודים וערבים. אנחנו משתדלים

גם להכין את החומר בשתי שפות.

כשם שיש צוות העוסק בהכנת חומר לחטיבות ביניים עבריות, הקמנו צוות של

מחנכים ערבים המעבד את התכנית לבתי-הספר הערביים. אנחנו מקווים שבשנה הבאה יתחיל

הניסוי של התכנית גם בסקטור הערבי.

בי כהן;

יש לנו דו"ח שנתי על התכנית שלנו. אוכל לחלקו לחברי הוועדה.

תכנית "ניצני שלום" היא תכנית עצמאית לחלוטין, לא פוליטית ולא מפלגתית.

אנחנו מעריכים את התרבויות של שני העמים. יש תכניות משותפות, לבנים עם בנים

ובנות עם בנות. אנחנו מבוססים בקהילות עצמן. יש לנו עכשיו 14 ניצנים. בספטמבר

יהיו לנו 25 ניצנים. אנחנו מרוכזים בעיקר בגליל המערבי ובמשולש הקטן - וזדרה,

שפרעם, באקה-אל-גרביה ואום-אל-פאחם.

התכנית העיקרית שלנו היא; חינוך לדמוקרטיה. התחלנו בכיתות הי, כי בגיל זה

הילדים מתחילים להבין את השפה של השני. אנחנו ממשיכים עד כיתות י"ב. עדיין רוב

העבודה מרוכזת בכיתות ה'-ו'. מילת המפתח שלנו היא; המשכיות. יש 7-6 פעולות

משותפות. המוקד שלנו אינו על דיבורים, לא על שיחה, אלא על עשייה משותפת. אנחנו

דואגים ליצירת חוויית חיובית.

יש עובדה שחייבים להתייחס אליה; הטכסוך. בלי להכיר את הרקע האישי קשה

להתייחס לכך. יש למצוא את נקודות המפגש באינטרסים של שני העמים.

בנוסף לחינוך לדמוקרטיה אנחנו רואים את הילד, לא רק בכיתה, במסגרת בית

הספר, אלא כחבר במשפחה ובקהילה. יש שפה משותפת. הצלחנו לגייס שחקני ספורט

מקצועיים גדולים, כמו ריפעאת טורק וזיי הרמלי, ומתקיימים משחקים משותפים ברמה

גבוהה. עשינו זאת בהצלחה. גם במשך השנה אנחנו מגייסים את השחקנים המקצועיים לבית

הספר ומבקשים מהם להדריך את הצעירים בספורט.

יש קורס לאזרחות. אנחנו מנסים להניע את בתי הספר להצטרף לזה. זאת-אומרת,

בשתי הקהילות, היהודיות והערביות, צעירים יעברו יחד את הקורס - בנים עם בנים

ובנות עם בנות. יש פרוייקטים לקידום שתי הקהילות. אנחנו אזרחים במדינתנו.

חשובה לנו ההתפתחות באזור. נעשה זאת יחד.

נוסף לזה יש לנו תכנית לקשור מתנסייים יהודיים עם מתנסי"ם ערביים בסביבה

ולשלב את הפעולות הקיימות.



יש גם תכנית תרבות. אנחנו מנסים לקדם את פיתוח מסגד חסן-בק בתל-אביב

בתיאום עם קידום בית הכנסת בשפרעם. המסר הוא שליהודים ולערבים יש היססוריה

משותפת בארץ והם יכולים ללמוד ביחד את התרבויות שלהם.

האתגר של תכנית "ניצני שלום" הוא להכשיר אנשי מקצוע בנושא של יחסים הוגנים.

אנחנו מבקשים ממשרד החינוך והתרבות להפקיד את בוגרי "ניצני שלום" לעבודה בכל

אזורי הארץ. ראינו שיש פחד אצל מורים ומנהלים משני הצדדים אר ורק בגלל שאין

יודעים כיצד לעשות זאת. יש צורך ביזמה בעניין זה. בקליפורניה יש 117 אנשי מקצוע

ליחסים הוגנים, שעברו למשרד החינוך. כל שנה יהיו 20-10 בוגרי "ניצני שלום"

ישראלים. יש להם כישורים מקצועיים ללכת לשטח ולעשות את העבודה, ויש עבודה רבה.

ר' גביזון;

האגודה לזכויות האזרח היא גוף בלתי מפלגתי שהוקם בשנת 1972. התפיסה שלנו

נגזרת מן המחוייבות הכללית שלנו להילחם למען ההגנה על זכויות האדם והאזרח

בישראל. אנחנו מספלים בנושא זה במגזרים שונים. יש מאבק לשיפור ההגנה על זכויות

אלה באמצעות הסדרים חברתיים ומשפטיים. אנחנו מטפלים גם בשאלה החינוכית-ביולוגית.

אנחנו מנסים להבהיר מה הן זכויות האדם, מתי יש פגיעות בהן, וההשלכות של הדברים

על החברה בחברה הישראלית המורכבת.

יש לנו פרוייקט חינוכי גדול מאוד, כי אנחנו סבורים שאי-אפשר להאבק על

זכויות אדם בלי לערוך תשתית חינוכית בנושא זה. גילינו שיש חסר, קודם-כל, ברמה

האידיאולוגית. יש אי-בהירות לגבי הזכויות, מה משתמע מהן ומה הבסיס להן. אנשים

אינם יודעים מה מידת הזכויות המוקנית להם היום, בשיטת המשפט הישראלית, ומה

פוטנציאל השימוש בשיטת המשפט הישראלית, וכן מה המגבלות החשובות של השיטה. אנחנו

מנסים להשלים את החסר הזה. במישור החינוכי, זה נעשה בכמה רמות.

נתקלנו בבעיה של חוסר תשתית שיוצר צוואר-בקבוק רציני בכמה נושאים. יש

פעילות רבה בנושא של דמוקרטיה. פחות - בנושא של זכויות הערבים בישראל. זה נושא

בסיסי בארץ הזאת. הנושא מאוד לא מתועד ולא ברור. אין דיונים על הזכות לשוויון,

על המידה בה באמת רוצים להאבק על הזכות לשוויון בצורותיה השונות, על התפיסה

שהמדינה שלנו היא מדינה יהודית. על סוגיות אלה אין דיון שיטתי-עקרוני.

בסיוע של משרד החינוך והתרבות ובמימון קרן פורר, אנחנו מנסים להכין תכניות

לימודים, בעיקר לכיתות תיכון, במסגרת לימודי האזרחות, שהתלמידים ילמדו את הקשת

הגדולה של זכויות האדם, עם דגש על שוויון וחופש דת.

במקביל להכנת החומר הזה אנחנו עוסקים בפעילות חינוכית בדרג של הרצאות,

סימפוזיונים וימי עיון. הקהל מגוון -תלמידי בתי ספר, טובים ופחות טובים,

תלמידים מן המגזר הערבי, בהשתלמות מורים, בחינוך מבוגרים, במדרשות צבאיות,

בקורסי הדרכה. דברים אלה נעשים בצורה של מפגשים חד-פעמיים, עם המיגבלות של

מפגשים כאלה.

במסגרת המאבק הכללי להגברת המודעות לזכויות האדם, אנוזנו מנסים להעלות את

המודעות לסוגיות בסיסיות הקשורות לנושא, בדרך של סימפוזיונים, דיונים ציבוריים,

הענקה שנתית של פרס זכויות האדם, תחרות חיבורים במסגרת בתי הספר התיכוניים,

ייזום עבודות באזרחות והדרכה צמודה לאנשים שמעוניינים לעשות עבודות בנושא זה.

בשנים האחרונות נתקלנו בבעיה מיוחדת - תיאום בין זכויות האדם לדמוקרטיה.

אם בהליך דמוקרטי מתקבלות החלטות הנוגדות זכויות אדם, איך מטפלים בכך?

גי בסקין;

המכון לחינוך לדו-קיום יהודי-ערבי הוקם כעמותה. יש ועד מנהל עם נציגים

קבועים של משרד החינוך והתרבות, משרד ראש הממשלה וקרן זייגר, בנוסף ל-11 אישי

ציבור ערבים ויהודים, כאשר החלוקה היא 50%-50%. המכון היה שותף לגיבוש קווי



היסוד של הפעילות במערכת החינוך, ביחד עם מוסד ון-ליר וגורמים אחרים. אנחנו

עוסקים בעיקר בנושאים של תכניות לימודים והשתלמויות מורים. הוצאנו תכנית חדשה

הנקראת "על פרשת דרכים". השתלמו בתכנית זו למעלה מ-600 מורים.

אנחנו מקיימים גם השתלמויות מורים, הן ארציות והן מחוזיות והן בית-ספריות.

עד סוף הקיץ תצא לאור תכנית מקבילה לבתי הספר הערביים, לשיעורי חינוך, המו1מקדת

בחברה הערבית. יש שני מוקדים עיקריים: הסתכלות פנימה, אל החברה הערבית,

והסתכלות החוצה, מהחברה הערבית לישראלית.

בנוסף לזה אנחנו עובדים על פיתוח תכנית לימודים לגני ילדים, להכשרת גננות

יהודיות וערביות יחד בסימינרים משותפים. התחלנו לעבוד גם על תכנית לימודים בבית

הספר היסודי. עיקר התכנית לימוד בכיתות תוך אפשרות השלמה במפגשים. במפגשים הללו

יהיה לימוד יחד על-פי אותה תכנית.

הקמנו מרכז פדגוגי במשרד המכון. אנשים רבים מבין היושבים כאן אולי מכירים

אותו ונעזרים בחומר שקיים במכון. יש למעלה מ-200 תיקים לפעולות של מורים.

מורים באים ונעזרים בהם. זאת בנוסף לקלסות ווידיאו-סייפים. אנחנו מוציאים לאור

בטאון בשם "אחווה", בעברית וערבית, הדן בשאלות חשובות של יחסי יהודים וערבים.

במסגרת המרכז הפדגוגי אנחנו מנסים ליצור כלים שונים שאפשר לשלב במערכת

החינוך. יש תערוכה מתמדת ויש הפקה של סרטונים, בהתאם לרמות השונות של המערכת.

ש' כצנלסון;

יש לי הרגשה משונה במקצת. איני מייצגת כלום. אלה שמלמדים עסוקים. באולפן

שלנו מלמדים עבר ת וערבית. יש תלמידים מכל העולם ויהודים וערבים משני עברי הקו

הירוק. את לימוד הערבית הבאנו גם לחדר הזה. איננו מדברים על שירות לשלום.

אנחנו סבורים ששלום מתחיל מבית. מי הם חברי הוועדה שבאו לישיבה? חבר-הכנסת אהרון

הראל הוא בוגר "אולפן עקיבא". חבר-הכנסת נחמן רז הוא יושב ראש הוועדה.

חבר-הכנסת מתי פלד, שהוא גם בעלה של בת-דודתי. הרב ולדמן, שנחשב לריאקציונר,

אבל כאשר באנו לקרית-גת וארחנו את קוואסמה ואת גיברי, נוכחנו לדעת שבבית של

ולדמן גרו שתי ערביות. מדברים על כהנא. כאנטי-תיזה לכהנא גייסתי את חבר-הכנסת

ולדמן. אין זאת אומרת שאני מסכימה לכל דעותיו. איננו מדברים על שלום ולא על

דו-קיום. להפגיש את חברי-הכנסת מתי פלד ואליעזר ולדמן לא פחות מסובך. בישיבה

הראשונה של חבר הנאמנים שלנו, אחרי שכהנא הופיע, שאלנו: מה עושים? אמרתי: מה

פירוש? ממשיכים לעשות מה שאנחנו עושים.

אמר לי ה"אבא" של הדרוזים בגולן: האנשים אינם דוברים אמת. מטפלים בנו

בעבודות מסטר, דוקטורט, מחקרים ופולקלור, אך בעתון "ארץ הגולן" לא כתוב דבר על

מה שאנחנו עושים. בימים אלה מפוזרים 200 אנשים שלנו בחמישה כפרים. הבנות

הדרוזיות היו אצלנו כמה ימים. מסוכן מאוד לתת כותרות. הכותרות יוצרות מצבים.

חבל שהסיפור של כהנא יצר את הדיון הזה.

אין לנו אמצעים. איננו מסובסדים. קיבלנו ממשרד החינוך והתרבות 200 מילגות.

קיבלנו מורה ערבי בחצי משרה. אנחנו חיים מן היד לפה. כל שבוע גרים אצלנו יחד,

בפנימיה, מן הקצינים הבכירים ביותר של צה"ל וערבים. הערבית שאנחנו מלמדים אינה

ערבית סינתטית. זה המקום היחיד בעולם בו לומדים ערבית ברציפות וחיים עם זח. ולא

עשינו מזה דגל. ועדה של משרד החקלאות הירדנית בעמאן ישבה אצלנו לשיחה ארוכה

במוצאי שבת. לא יצאנו בכותרות, ואין לנו ממה לחיות.

סיימו את אולפן עקיבא בשש השנים האחרונות 3000 יהודים וערבים שגרו יחד

מינימום 17 יום. מבין חברי הכנסת הגיעו אלינו חברי הכנסת הראל, זכין, שולמית

אלוני, תעסה-גלזר, הרצוג. מי קלט אותם? ערבים היושבים בחבל עזה והגולן, בוגרי

אולפן עקיבא.



עדין יושבות ועדות לחיפוש שיטות הוראה אצלנו יש בית-ספר שאינו מסובסד

ואינו ממומן - מגן הילדים עד כיתות בהתנחלויות. אחמד גיאבר הביא במוצאי שבת את

הוועדה הירדנית, ולמחרת את האשה והילדים. האם זה מעניין מישהו? הסכנה אינה

בהקצנה אלא בשטחיות שבהקצנה. אנחנו פועלים שלושים וארבע שנים. משרד החינוך

והתרבות הביא מפקחים ערביים שיכירו את הפרובלמטיקה של לימודי אזרחות. עקיבא.

רוב חברי הכנסת הדרוזים הם בוגרי אולפן עקיבא. חייתי צריכה להאבק על מילגות.

אני מזמינה את חברי ועדת החינוך והתרבות ומי שיושב כאן להתארח לאצלנו למשך

חמישה ימים. כל מחזור יהודי שלומד ערבית חי לפתות לילה אחד בכפר. אם היום

תגידו לי לארגן לינה ל-1,000 איש בכפרים ערביים, זה בר-ביצוע, כי יש לויאליות

אלינו. אסור להפגיש אנשים אם אין מחוייבות להמשך. לערבים נמאסו המפגשים.

היום יש באולפן עקיבא שלוש כיתות לערבית. הן אינן מסובסדות על-ידי איזה

גורם. הקשר עם אנשים מעבר לקו הירוק הוא אישי מאוד. הם זוכרים לנו חסד. ביקשתי

פעם מאלעד פלד, בהיותו מנכ"ל משרד החינוך והתרבות, לבוא לכפרים הערביים ביום

איני יכול להיות אמין, מה פירוש? האם ערבי אינו יכול להזדהות

עם מדינה בה יש חופש אזרחי? מדברים על שני עמים, האם פירוש הדבר שמעבר לקו הירוק

יהיה עוד עם? באמצעות ה"סכסוך" אנחנו קושרים יחד את כל הארצות הדוברות ערבית.

המוסד שלנו אינו בין-דתי. הוא יהודי. אך הדתיים ביותר מבין הערבים באים אלינו

ולומדים, אפילו ברמאדאן. כי יודעים שאצלנו מכבדים את הרמאדאן.

שמענו על תכניות רבות. לנו יש ארכיון. אין לי תקציב לעבד אותו. שמענו על

תכניות להוראת ערבית. יש לנו 100 כפרים שאנחנו בקשר אתם, קשר של מחוייבות.

אנחנו מכשירים מורות-חיילות להיות מורות לערבית. איננו מדברים על סמנטיקה.

אנחנו מדברים על דברים בסיסיים, הנושא איננו פסיכולוגי. לוקחים יהודים וערבים

לטיפול בגרמניה. שם עורכים סדנה של דינמיקה קבוצתית, ויש תופעות שונות.

הקיצוניים משני הצדדים צמאים לכל ביטוי. לא צריך לדבר על הבעיה. צריך לדבר על

פוטנציאל.

היום יש באולפן 200 איש חוץ מ-200 אתיופים. מהם יהודים מכל העולם, מ-25-20

ארצות. באות אלינו משפחות עם ילדים. יש אפילו שלושה דורות באותה כיתה. יש גם

ותיקים בארץ שעדיין אינם דוברים עברית. בכל הכיתות יש גם ערבים ודרוזים. באמצע

המלחמה בלבנון דאגנו למילגות. היו אצלנו דרוזים, מוסלמים וגם יהודים. יש גם 35

ערבים. לערבים יש פרוייקט של האו"ם. יש רופאים שאחר-כך יהיו שנתיים בבתי-חולים

יהודיים. יש שלוש כיתות לערבים, גם לילדים ערבים. יש גם כיתה לעולים חדשים.

תבואו לביקור. תראו שאין דוקטרינה, אין דרך, יש פגישה.

א' חטיב;

אני וידידי זאב דגני עובדים במזכירות הפדגוגית של המועצה היהודית-ערבית

לחינוך ולשלום. המועצה הוקמה על-ידי המרכז הבין-לאומי לשלום. הפעילות היא רחבת-

היקף. המועצה לקחה על עצמה פעילות חינוכית והמרכז לקח על עצמו פעילות ציבורית

ופוליטית. קבוצות היעד שלנו הם בעיקר מחנכים, צוותי-הוראה וחינוך בבתי הספר,

מדריכי נוער, המשמרות הצעירות של המפלגות המבקשות להעזר בפעילות שלנו, אנשי

ציבור, סטודנטים וקהילות.

אנחנו עורכים ימי עיון, סימינרים. אנחנו מעבירים משחקי סימולציה על

דמוקרטיה ומפיצים חומר בשפות שונות, ערבית, עברית ואנגלית. אנגלית, במיוחד

לחוץ-לארץ. אנחנו מפיצים תקצירון של מאמרי מערכת של העתונות הישראלית בשפה

העברית וגם האנגלית. אנחנו מפיצים שני עלונים, בעברית ובאנגלית, מדי

שלושה-ארבעה חודשים, על חינוך לשלום, גם בשפה הערבית וגם בשפה העברית.

אנחנו מאמינים שפעולה פוליטית יכולה לתרום רבות בתחום זה. אבל כיוון שאין

פעולה כזאת, אנחנו מנסים לפעול במסגרת חינוכית. אנחנו מאמינים שהתופעה של כהנא

היא פרי החינוך מאז מלחמת ששת הימים, שדגל באלימות ובהפצת חומר אנטי-דמוקרטי.

אנחנו מנסים, באמצעות המועצה, לפעול לשינוי האמונה הזאת.



ש' מרקוס;

מנהל מכון טרומן ביקש ממני לייצג את המכון שעוסק בעיקר במהקר לקראת שלום.

הוא מסונף לאוניברסיטה העברית. אחת הפעולות המרכזיות היא ביצוע הפעולות של קרן

מרקוס, עליה קשה לי לדבר, כי זאת קרן על-שם אחי המנוח. מר עמנואל הזכיר אה

הפעולה העיקרית שלנו, אנחנו פועלים למען דו-קיום, הבנה בין יהודים וערבים,

בשיתוף עם משרד החינוך והתרבות.

לצערי, בפורום הזה לא מיוצגים שני גופים יהודיים דתיים וציוניים, השואפים

להפעיל את היהדות לפי מסורת ישראל סבא - "עוז ושלום" ו"נתיבות שלום". הם שואפים

לביסול הקיצוניות של היהודים הדתיים המתיימרים לייצג את היהדות הדתית ולדעתם

מסלפים את התורה הקדושה. "עוז ושלום" ו"נתיבות שלום" מוציאים בסאונים תקופתיים

ונלחמים נגד התופעה הקיצונית של כהנא ודומים לו, והם גם נגד פחות קיצוניים כמו

אנשי גוש אמו נים.

מי גבאי;

המכון ללימודים ערביים של גבעת חביבה נוסד ב-1963 על-ידי הקיבוץ הארצי של

השומר הצעיר. המסרה העיקרית שלו היא לחנך יהודים וערבים כאחד. הרקע לצמיחת

המכון הוא אותן שנים קשות, כאשר הישרדות הממשל הצבאי בארץ היה בויכוח גדול. היה

צורך להתחיל לרכז חומר מהימן ומקורי על השאלה הערבית. הריכוז העיקרי של החומר

היה בידי הממסד ונבצר מגופים שלא היו קרובים למחקר לעסוק בכך. חינוך רק לאווירה

טובה, קשר טוב והרגשה טובה לא ישיג את היעד. השאלה היא מה קורה כאשר יש משבר,

איך כל-אחד מאתנו ינהג בעת משבר. לכן הוספנו את הצורך בלימוד קוגניטיבי.

יש לנו שתי כיתות מזרחיות שנועדו עבור יהודים. במשך שמונה חודשים רצופים

לומדים כעשר שעות ביום את השפה הערבית, הספרותית והמדוברת, כולל ההטסוריה של

האיסלאם. למעשה יש לנו כיום כ-1,000 בוגרים הפרוסים במרחבי החברה הקיבוצית.

אוכלוסיית היעד בשנים האחרונות איננה רק של התנועה הקיבוצית. בשנים האחרונות יש

גם הרבה תלמידים מן המושבים והערים. לימוד השפה הערבית במשך חודש או חודשיים, זה

לימוד על קצה המזלג. חייבים להקנות כלים ללימוד הספרות, שאכן הבוגרים יוכלו

לדבר עם ערבים. במשך שמונה חודשים עדיין אין מגיעים חלרמה מספקת.

יש כיום קרוב ל-40 מורים בוגרי הכיתות המזרחיות. כאשר ערבים לימדו את השפה

הערבית, ההישגים היו נמוכים ביותר. הסיבות ברורות: החוויות שונות, תנאי הלימוד

שונים. אם רוצים להעלות את רמת הלימוד של השפה הערבית, המורים חייבים להיות,

קודם-כל, בוגרי חינוך משותף.

יש לנו גם ספרות דידקטית ללימוד השפה הערבית. יש קשיים. יש לנו חוג מזרח

תיכון שקיים מעל עשרים שנה, שמפגיש אחת לחודשיים וחצי חברי קיבוצים הדנים בבעיות

המזרח התיכון. בכל פעם יש סוגיות אחרות.

80% מן החוקרים הם חוקרי מכון שילוח, מכון טרומן או חוקרים אחרים מן

האוניברסיטה.

המורים שמלמדים את השפה הערבית זקוקים לעידוד רב. יש קשיים פדגוגיים, קשיים

דידקטיים וקשיים חינוכיים. לכן, מפגישים את המורים שלוש פעמים בשנה - בחנוכה,

פסח ובחופש הגדול, מעל 20 יום בשנה. כל פעם 140 איש, והמסגרת מתרחבת.

בשנים האחרונות פיתחנו מסגרת של מנחים ערביים - מורים ולא מורים. מדובר

בשכבה האינטלקטואלית בסקטור הערבי, בעיקר באזור המשולש. הם באים למכון למשך יום

וחצי בשבוע, במשך שנה שלמה, ולומדים דרכי הנחייה מודרניות, זהותו של האדם, בעיות

של הכפר והסביבה הכפרית. נוכחנו שהבעיה העיקרית של הסקטור הערבי היא, שקשה להם



להכיר קודם-כל את עצמם, בדיוק באותה מידה שלנו יש קושי להכיד את עצמנו. לומדים

פרקים בתחום ההסטוריה של המפגש היהודי-ערבי, פרקים בתולדות השואה. לומדים

סוציולוגיה של הכפר. השנה יש שתי קבוצות. הצלחנו לשלב השנה גם קבוצה של מנחים

בכירים, שסיימו אצלנו את הלימודים ובאו לשנה שניה, להשתלמות יותר גבוהה.

לצערי הרב, במשך חמש שנים אנחנו פונים ומבקשים להכיר במנחים ערביים. רק

בשנה האחרונה נענינו, באופן חלקי.

לגבי בני נוער - אנחנו עובדים בשלושה מרווחים - כיתות ח'-ט', י' ו-י"א. את

תלמידי כיתות חי-ט' אנחנו מביאים שלוש פעמים בשנה - בחנוכה, בפסח ובחופש הגדול,

בסך-הכל ל-20 יום. כיתות יהודיות נפגשות עם כיתות ערביות. כאן מושם דגש על ערבית

מדוברת. החווייה היא הביקור בכפר. לאחר-מכן יש התארחות בקיבוצים. בכיתות י'

ו. יותר בכיוון של מפגש בכפר, התארחות ולימוד נושאים

עיוניים. 2. מסגרת של מזרחנים צעירים.

התברר שבני-נוער יהודי יודעים מעט מאוד על סביבתם. לצורך כך הוצאנו מן

העתונות, הרדיו והטלוויזיה את הבעיות העולות למכביר, כגון: החלטות פס, ועוד.

הבאנו בפני התלמידים את בטסט עצמו, כדי שילמדו במה מדובר ומה הן ההערכות

השונות.

המפעל הגדול ביותר שלנו הוא במסגרת כיתות י"א. זה מפעל ותיק. בשנה האחרונה

מפעל זה הקיף 1,200 בני נוער - כיתה מול כיתה, 4-3 ימים בגבעת חביבה, בתנאים

שוויוניים לחלוטין, בתנאי פנימיה מלאים. מתכנסים בקבוצות קטנות ודנים בשאלה כיצד

לחיות ביחד ובשאלות נוספות.

במכון יש מרכז מידע. זה אחד ממרכזי המידע הגדולים בארץ העוסקים בתחום

תולדות ההתיישבות ליחסי יהודים-ערבים. מרכז המידע אוגר כל מאמר העוסק בשאלה

הפלשתינית ובשאלת ערביי ישראל.

המכון עוסק גם בפרסומים. יש 53 פרסומים של המכון בנושא היהודי-ערבי. המחקר

האחרון עוסק בתכניות המתאר בכפרים הערביים בגליל.

המרכז היהודי-ערבי באוניברסיטת חיפה צמח על רקע ברור: באוניברסיטת חיפה

כ-20% מכלל הסטודנטים הם סטודנטים ערבים, בטכניון - כ-10% סטודנטים לא יהודיים;

באוניברסיטה העברית בירושלים - 7.5%; באוניברסיטות בר-אילן, באר-שבע ותל-אביב -

פחות מ-2%.אוניברסיטת חיפה היא מעבדה בלתי רגילה במדינת-ישראל למפגש של בני

25-18, יהודים וערבים.

המרכז היהודי-ערבי של אוניברסיטת חיפה עוסק בכמה תחומים: תחום אחד, שאינו

רלוונטי לדיון היום, מחקרי גרידא. יש לנו גם יחידת סטודנטים שעניינה הטיפול

באותו מכלול של מפגש יהודי-ערבי. בשנים האחרונות יש שלוחה נוספת - מפגשים מחוץ

לקמפוס עם המנהיגות הערבית בגליל, ועם הרחוב היהודי והערבי, בהקשרים שונים.

קהל היעד הוא קודם-כל, הסטודנטים. יש מפגשים עם הסטודנטים בעל-כורחם של

הסטודנטים - קודם-כל בעצם המפגש של כמעט 1,200 סטודנטים ערבים, שבשעות מסויימות

הם רוב האוכלוסיה בקמפוס, עם הסטודנט היהודי. אלה מפגשים שהם בעל-כורחם של

הסטודנטים. יש גם מפגשים וולונטריים, של אנשים הרוצים את המפגש.

אנחנו נותנים שירותים לחלק מן הארגונים שכבר הציגו כאן את עצמם, כמו "ניצני

שלום". כל ארגון יקבל אצלנו שירותים בלב חפץ,



יש גם מפגשים של המנהיגות הערבית בצפון עם מורים, בעיקר יהודיים, אבל גם

ערביים. חלק מן המנהיגות הערבית בצפון היא של בוגרי אוניברסיטת חיפה. יש חומר

כתוב. מתקיימים ימי עיון. אנחנו מקיימים גם סיורים לימודיים, של נושאים שונים

העומדים על הפרק. אנחנו מגיעים עד לשיחות אישיות, כאשר האווירה תמה. יש מספר

מפגשים בדרך של סדנות.

יש פעולות המתמשכות לאורך כל השנה. הסטודנטים היהודים והערביים גרים יתד

במעונות הסטודנטים, לעתים אף בדירה אחת, נעשה נסיון דומה בבאר-שבע, אך הוא שונה

לגמרי. הוא שונה בהיקף, במשך ובעצמת המפגש.

יש פעילויות חד-פעמיות ופעילויות המתמשכות על-פני שתיים-שלוש פגישות, וכן

בקורסים שונים. הדגש הוא על מפגשים פרונטאליים, פחות על חומר כתוב. החומר

הכתוב יותר אקדמי ולעתים משתלב עם שיטות ההוראה.

ר' קצב;

הפעולה של ההסתדרות בקרב יהודים וערבים משתרעת על יותר מ-22 שנה. ההסתדרות

ראתה שהקשר וההבנה בין יהודים וערבים במדינה הם צורך השעה. לכן הקימה את האגודה

לידידות בין ערבים ויהודים.

תלמידים מבתי-ספר יסודיים, מבתי-ספר תיכוניים,

סטודנטים, אנשי חינוך ומשפחות - גם גברים וגם נשים. הפעולות נערכות במסגרת ימי

עיון וסימפוזיונים, ערבי-עיון, רבי-שיח בין יהודים וערבים. המטרה היא קידום

ההבנה והידידות בין יהודים וערבים.

בשנה האחרונה ראתה ההסתדרות צורך להקים מכון מיוחד לקידום הפעולה הזאת

ולהשרשתה בקרב חוגים רחבים בציבור. לכן הקימה, בשנה האחרונה, בית-ספר מיוחד בו

ניתנות הרצאות וחוגים. יש ספרייה גדולה ופנימייה עם שלושים מיטות. ההסתדרות כבר

החלה להרחיב את הבניין הזה. אין זה רק בניין אלא סמל לפעולה מתמדת ועניינית,

מכל הבחינות, אם באמצעות הפגשת כיתות דומות של בתי-ספר תיכוניים יהודים וערביים-,

אם על-ידי ביקורי משפחות, דו-שיח, הבנה והיכרות.

בנוסף לזה מוציא המכון רבעון של ספרות יהודית-ערבית, הנקרא "מפגש". המקור

מתורגם מן השפה העברית לערבית ולהיפך.

המכון פועל תחת קורת הגג של "בית ברל" ויש לנו הנהלה פדגוגית העוסקת גם

במחקר לקידום הנושא.

עי זריצקי;

מטרת אגודת "שותפות" היא ליצור תנאים לחיים יחד של יהודים וערבים בארץ,

לדו-קיום. האגודה קמה ב-1976, בעיקר לאחר הפגנות ברעם ואיקרית, מתוך הכרה שלא

תמיד מאבק בדרך של הפגנה, יעיל ועוזר. הרבה פעמים מאבק כזה מקטב עמדות.

אחד היעדים שלנו הוא למצוא פתרונות אלטרנטיביים, שמעבדים יוזד יהודים

וערבים. זאת אגודה שפועלת מתוך יחס של שוויון בין יהודים וערבים. יש ועד עם

מספר שווה של חברים. יש שני יושבי-ראש, אחד יהודי ואחר ערבי. הפרסומים של

האגודה יוצאים בשתי השפות.

רבים דיברו כאן על מפגש. אבהיר מה אנחנו עושים במפגש, מהי סדנת-מפגש. זאת

לא רק סדנה כדי לבלות יחד ו"לעשות שמח" יחד. גם בשביל זה, אבל לא רק בשביל זה.

במפגש חשוב שליהודים וערבים תהיה הזדמנות לחוות יחד. בארץ זה קורה מעט מאוד.

אני עובדת היום גם עם קבוצות מורים. אחרי מפגש אינטנסיבי הם אומרים שאחד

הביטויים המרגשים הוא החווייה העמוקה שהאחר בן-אדם כמוני. במפגשים יש נסיון

להתמודד עם סטראוטיפים, ואחר-כך לפתוח דרך לדיאלוג ממשי, ללמוד להקשיב זה לזה,

להתמודד עם טיעונים. אין אצלנו עמדות מראש. אנחנו עושים אינדוקטרינציה. אין

אצלנו אמיתות קדושות. שום דבר אינו בטוח מראש. אנחנו מנסים לפתח דיאלוג אמיתי



תוך הקשבה גם לפחדים, זה של זה. חלק עצום הוא פירוק הפחדים. יש התנסות שגם ,

האחר הוא בן-אדם, שיש איזו סימטריה בין יהודים וערבים. שני הצדדים מתרגשים כאשר

הם פוגשים מישהו שיכול להיות חבר שלהם. אין זה מדוייק לומר שאי-הידע הוא

סימטרי. הערבים המתחנכים במערכת חינוך ישראלית -יודעים הרבה יותר על שני הצדדים.

יהודים לא כל-כר יודעים. הדבר החשוב בסדנה הוא שאנשים לומדים שאפשר לנהל

דיאלוג. הרבה פעמים אנחנו שומעים "אין עם מי לדבר". חלק גדול מן הבעיות שלנו

הן היום תוצאה של יאוש. שכנענו את עצמנו ש"אין עם מי לדבר".

אנחנו מקיימים סדנות לבני-נועד, לסטודנטים ולמורים ומחנכים. הגענו למסקנה

שסדנה חד-פעמית, גם אם מאוד מרגשת, אינה מספיקה, כי אנשים חוזרים לקהילה שלהם,

וקשה לספר בקהילה את החוויות. זה נשמע כמו כפירה בעיקר. לכן, אנחנו פועלים

גם בתור הקהילות. על-כל-פנים, זה הכיוון העתידי שלנו. יש עבודה כזאת גם כיום.

אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם גופים אחרים. אנשים הכשרנו עובדים בגבעת

חביבה, אנחנו פועלים עם מוסד וך-ליר, או עם "ניצני שלום". שיתוף הפעולה בין

הארגונים גדול ורב. כאשר האחד מפתת כלי, הוא לשימוש גם של ארגונים אחרים.

אני שמחה על היזמה של הכנסת, כי אולי תאפשר להגביר את שיתוף הפעולה

והתיאום. טוב ש-100 פרחים פורחים יחד.

היו"ר נ' רז;

השאלה היא אם לא כל הפרחים פורחים באותה ערוגה, כלומר, אם אינכם פועלים על

אותו בסיס, על אותם תלמידים.

עי זר יצקי;

אני מסכימה שלא הכל ייפתר בחינור. בסופו של דבר, מדובר בארגונים שאינם

גדולים. המערכת המרכזית היא מעין אוקיינוס שאנחנו מטפטפים בו טיפות.

בעבודה הקהילתית אנחנו מנסים להגיע לתיאום. בחיפה יש לנו פרוייקט יפה

בחאליסה. יש נסיון לעבודה עם ועד של שכונה מעורבת, נסיון להצמיח בה מועדון משותף

וליצור תיאום עם גופים שונים. פרוייקט כזה מתוכנן גם בעכו. היינו משולבים

בעבודה כזאת גם עם הבדואים בנגב וביפו.

אנחנו פועלים ליצירת לובי, רשת של ארגוני שלום, לעבודה תוך תיאום. רשת

כזאת כבר הוקמה לפני זמן מה ולא פעלה בצורה מושלמת. עכשיו נעשים מאמצים להוסיף

ולפתחה,

צריך לבדוק את המסרים, מה אומרים המסרים? מה לימדנו את הילדים לחשוב במשר

השנים.

ר' יצחקי;

אוכלוסיית התלמידים של סמינר הקיבוצים מורכבת מ-25% חברים מן התנועה

הקיבוצית. יתר התלמידים מכל רחבי הארץ, הסביבה הקרובה והרחוקה, ללא הבדל, כאשר

בתוך כל האוכלוסיה - כמעט 1,500 תלמידים - יש מעט מאוד תלמידים ערבים. זה הרקע.

למעשה, איני מייצגת שום גוף. אני מייצגת נסיון ראשוני, התחלתי, להכניס

למערכת הכשרת חמורים משהו מן הדברים ששמענו. בדיקה בשטח העלתה שתכניות יש כאלה

ואחרות, אך לא ברור מי ילמד אותן. אני בטוחה שגם בחינוך הלא-פורמלי נעשים דברים,

אבל אין ספק שמערכת החינוך הפורמלית אינה יכולה לצאת נקייה מהעניין, לא לגעת

בדברים.



עסקתי, ביחד עם צוות קטן מאוד שהתגבש סביב העניין, בחיפוש מסגרת מתאימה,

בחיפוש תכניס ומתודות. מה שכולם עושים גם אנחנו צדיכים לעשות. האוכלוסיה שלנו

חולה באותן מחלות, אולי עם הבדלים קטנים פה ושם. יש לפעול לשינוי עמדות, לרכישת

יידע, גם בתחום היחסים עם העם הערבי וגם בתחום הדמוקרטיה.

הנושא היהודי-הערבי במדינת-ישראל הוא בעצם אינדיקטור לדמוקרטיה. אי-אפשר

לנתק נושא זה מזה. זאת הנחת היסוד שלנו. מובן שלא רק יחסי אנוש יפתרו את הבעיה

שהיא הרבה יותר עמוקה. יש לטפל בסוגיות של רוב ומיעוט, בצורת ההבנה של דמוקרטיה,

בצורת הלמידה של דמוקרטיה.

בשנה החולפת, שנסתיימה עכשיו, נתקיימו שני קורסים במסגרת מערכת השעות, אחת,

לאוכלוסיה של מורים משתלמים, מורים בשנת השתלמות; מרובד בקורס שנתי פעם בשבוע.

השתתפו בו יותר מעשרים תלמידים. התקיימו גם קורסים סמסטריאליים, בשתי כיתות,

יחסי שכנים - ישראלים-ערבים.

לגבי השנה שתתחיל בעוד חודשיים -- מתוכננים המשר והרחבה של הקורסים שתיארתי

במסלולים של תלמידי הסימינר, בנושא של יחס-יהודים-ערבים, או יסודות הדמוקרטיה

ודרכי הוראה. במסגרת השתלמות מורים אנחנו מציעים חטיבת השתלמות בחינוך

לדמוקדטיה, של 8 שעות. שני הנושאים המרכזיים יהיו: יחסי יהודים-ערבים והוראת

הדמוקרטיה. לזה מצטרפים קורסים שתומכים ברעיון. הנושא הוא אינטר-דיסציפלינארי

מובהק ודורש התייחסות מכיוונים רבים. לכן אנחנו מחפשים כל דרך, כל כיוון אפשרי,

מבחינת התכנים והמחודות.

מלבר זאת נקיים סדנות לסגל המורים של הסמינר, שמהווה כרגע פריפריה מאוד

פסיבית לקבוצה שפועלת, שהביעה נכונה לפעולה בשטח ההררכה.

אנחנו פותחים מכינה לנערים ונערות בוגרי בית-ספר תיכון ביפו, שמסיבות שלא

אפרט אינם מצליחים להתקבל לסימינר. תפקיד המכינה יהיה לסייע להם לעבור את מבחני

הסף כדי שיוכלו להתקבל ללימודים אצלנו ובעקבות זאת במוסדות אחרים, הגוף שעובד

על זה מתכוון ליצור גם קשר חברתי. זה יהיה במסגרת של מפגש של כיתה או שתי כיתות

מתלמידי הסמינר היהודי עם הקבוצה הזאת, שתהיה אצלנו בפעם הדאשונה כקבוצה. יש

לנו תלמידים בודדים, אבל הם מפוזרים בסמינר.

אנחנו מקיימים גם ימי עיון, יום ארוך אחת לששה שבועות. השתדלנו לתקוף את

הנושא גם באמצעות ארועים אמנותיים - הצגה, סרט, וגם באמצעות חשיפת התלמידים

לפאנלים של אנשים שמייצגים דעות שונות בקשת הפוליטית. אחרי ימי העיון, המשכנו

את הדיונים בכיתות באותם נושאים.

השנה התקיים גם מפגש ראשון, מפגש קצר, בימי הרמאדאן. אולי זה גרעין להמשך.

תודה רבה. המשך הדיון יהיה ב-24 בחודש, בשעה 8.30. אבקש, לקראת הדיון

הבא, שכל אחד מכם ירכז את החומר על עמוד אחד, תוך התייחסות לשאלות שהצגנו פה. כך

תהיה לנו תמצית היש בנושא זה. נחבר את חדפיס לצרור, זה יהיה "צרור המור".

בשעתיים אלה עברתי חווייה. זאת היתה הפתעה בשבילי לדאות עד-כמה מושקע רצון

טוב ומרץ כדי להביא לידי הבנה אנושית בין יהודים וערבים, ויותר מכך, לאחווה של

כל הנברא בצלם. הדבר הזה, לדעתי, יהודי מאוד ונובע מרגשות יהודיים עמוקים.

כתוצאה ממה ששמעתי פה, יש אצלי אף רצון להיות שותף לדברים, שותף לחוויות שנוצרות

במפגשים אלה.



יחד עם זאת, אני רוצה לשתף אתכם בהרהורים שהתעוררו אצלי. למה אין התעוררות

כזאת ורצון כזה להכרה הדדית בין יהודים? יש צורך בהכרה הדדית, הבנה הדדית

קודם-כל, אם אין הבנה בין יהודים, בין חלקים שונים של עם ישראל, אם זה אינו

מכיר את זה ואין נפגשים, וכל-כך רוצים להביא להכרה הדדית עם גורמים אתרים,

מביאים ליתר-קיצוניות. כאשר פונים למעגלים היותר רחבים בלי לחוש צורך לעורר

דברים אלה גם במעגל הפנימי, מביאים ליתר-קיצוניות. זה אספקט אחד.

אספקט שני. כדי שיהודי יוכל לייצג את היהדות שלו, את התרבות שלו, צריכה

להיות הכרה יותר עמוקה של התרבות שלו על כל גווניה, הכרה של הדעות, אחרת לא יכול

להיות מיזוג, לא יכולה להיות אותה מעבדה.

ממה נובעת קיצוניות? אני מסכים שקיצוניות מסוכנת, אך יש

עוד סכנות שאנחנו עדים להן. שמיניסטים מספרים שאינם יודעים למה הם יהודים, למה

הם ישדאלים, למה אינם צריכים לרדת מן הארץ. אם יש ריקנות, אם יש מחדל, זה פותח

פתח לקיצוניות. כאשר אין תוכן עמוק, יש ריקנות, מתח ובעיות ואין בנוה למאחז. אז

בורחים לקיצוניות, לסיסמאות ריקות, אפילו לשנאה. הדברים קשורים.

אבקש שכולנו ניתן דעתנו להיבטים הללו של הנושא.

היו"ר ני רז;

תודה רבה. הישיבה נעולה. ניפגש ביום רביעי הבא, בשעה 8.30.

(הישיבה ננעלה בשעה 13.00)