הכנסת האחת-עשרה

מושב ראשון



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 65

מישיבת ועדת החינוך והתרבות

יום ד', ל' בסיוון התשמ"ה, 19.6,1985, עהש 08.30.

חברי הוועדה: נ, רז - היו"ר

מ. איתן

ש. אלוני

פ. גולדשטיין

איו, הראל

א. סרטני

מ. פלד

מוזמנים; א. מזרחי - האגף לחינוך מיוחד, משרד

החינוך והתרבות

ק. מיכאל - מפקח על החינוך המיוחד,

משרד החינוך והתרבות

ב. איחסאן - מפקח על החינוך המיוחד במגזר

הערבי

י. קרונר - האגף להכשרה מקצועית, משרד

העבודה והרווחה

ר. בר-גיורא - שירותי בריאות הנפש, משרי-

הבריאות

י. הרטוגזון - מנהל מעו ן הילדים "נוה צאלים"

ע. מישורי - מנהלת בית-הספר "יחדיו" בתל-אביב

ש. כהן - יו"ר ועד ההורים הארצי של

הי לד ה חריג

נ, יפה - ועד ההורים של הילד החריג, ירושלים

ס. כהן - ועד ההורים של הילד החריג, ירושלים

א. שולמי - פסיכיאטרית

ב. נסים -- משרד החינוך והתרבות

ד. פלר

רשמה: פ. כהן

סדר הי ום; שאילתות;

החינוך המיוחד בישראל (הצעה לסדר-היום של

חברת-הכנסת א. סרטני).



שאילתות

אני פותח את ישיבת ועדת החינוך והתרבות.

נתחיל בשאילתות.

מ. פ לד; בישיבה הקודמת הודגש במידה רבה של גאווה

שהתקציב לחינוך המיוחד לא נפגע, למרות

הקיצוצים. בינתיים חל שינוי, ומשרד החינוך קיצץ בכל מה שנוגע

לעבודת הפסיכולוגים בבתי-הספר. זה סותר את מה שנאמר לנו, מה הסיבה

שהוחלט לקצץ את ההשתתפות במימון הפסיכולוגים בבתי-הספר לחינוך

מיוחד?

אני רוצה לציין בסיפוק את ההודעה שאני רואה

היום בעתון, שמשרד החינוך יוזם או מאפשר את

הארכת שנת הלימודים בישובי קו העימות. זה איננו דבר פשוש. פירוש

הדבר לממן את עבודת המורים והמחנכים, אולי גם גני הילדים, בישובי

העימות, כדי שיימצאו במסגרת מחנכת דווקא בתקופה זו שחשוב שלא

יתרוצצו ללא מסגרת. אני משבח את זה. אגב, את אותו רעיון העלינו

חבר-הכנסת גולדשטיין ואני כשהיינו בביקור בבית-הספר ברנר בפתח-תקוה,

בדבר אפשרות הארכת הלימודים בעשרה ימים. שם ז ו היתה יוזמה של בית-

הספר עצמו, נחוץ מעבר הדרגתי למצב של חופשה ללא כל מסגרת.

טילפן אלי אב שבנו המפגר נפטר" אני רואה

שבין הגורמים המטפלים בילדים חריגים נמצא

גם השירות למפגר, האם למשרד החינוך יש קשר לנושא של הילדים המפגרים,

ומה מתכוונים לעשות במשרד החינוך כדי לשפר את המצב ולהעביר תקציבים?

האם יש דרך שאנחנו נסייע למשרד החינוך בלחצים?

החינוך המיוחד בישראל (הצעה לסדר-היום של חברת-הכנסת א. סרטני).

אנחנו ממשיכים בדיון על החיכוך המיוחד

בישראל, בעקבות הצעתה לסדר היום של חברת-

הכנסת סרטני ובעקבות הצעת חוק שמתגבשת בענין זה, המונחת גם לפנינו.

אני מציע שחברת-הכנסת סרטני תאזכר בכמה משפטים את הנקודות העיקריות

ששוחחנו עליהן בישיבה הקודמת, ואז נמשיך.

א, טרטני; אני מבינה שלא נעסוק בפרטי החוק. לדעתי

אנחנו צריכים לחתור במשותף להגיע למסקנות

בכמה נקודות שבסופו של דבר יהיו בחזקת המלצות של הוועדה. לשם כך אני

מציעה שנמקד את הדיון בארבע נקודות, הנקודה הראשונה היא בעצם מטרת

החינוך המיוחד כפי שאנחנו מגדירים אותו, שילובם של הילדים החריגים

ככל האפשר על פי יכולתם בחברה הסובבת. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו

כיצד אנחנו מבצעים את זה מבחינת החברה. כלומר מה מוטל על החברה,

מעבר למה שצריך לעשות למענם באופן אישי וישיר, על-מנת לקבל אותם.

אנחנו יודעים שיש לנו בעיה של קבלת החריג, במידה מסויימת נעשים

דברים. אבל בכנס של הורים ומחנכים שהיה בתל-אביב לפני שבוע היו

התבטאויות מצד הורים, כיצד בכלל אפשר לגרום לכך שהילדים הרגילים

יקבלו את הילדים האחרים במסגרות המשותפות או בשכנות, היתה על כך

תגובה גם של יושבת-ראש ועד ההורים הארצי וגם של אמהות אחרות, שלפחות

בחלקו הדבר מוכרח להיעשות על-ידי ההורים של ילדים חריגים, בשיתוף

פעולה עם מחנכים, צריך להגיע לבתי-הספר, להביא למפגש של ילדים רגילים

עם ילדים חריגים, חשוב שנשמע מה נעשה, מה הכיוון שהולכים בו, ומה

הסיכויים שאתם רואים בדרך הזאת, או אולי יש גם דרכים אחרות שכבר

התנסיתם בהן.

בחוק מדובר על שילובם של ההורים בוועדות

השמה, על התייעצות עם הורים, על אפשרות של ההורה לפתוח את התיק,

לראות הסכמים משותפים וכוי, אני חושבת שהדברים לא כל כך פשוטים,



ועד כמה שקלטתי לא תמיד המטפלים והמפקחים וכל מי שעוסק בזה מוכנים

לכך. אילו היו מוכנים, היה הרי מובן מאליו שההורים הם הגורם הרציני

ביותר בענין הזה ואי אפשר בלעדיהם, אי אפשר לקבל ההלטות בלעדיהם.

אבל עד היום זה לא כך. המשולש של הי לד-ההורים-המחנכים מוכרח להיות

סגור, וחייבים לעבוד במשותף. כיצד מבצעים את זה? ומה קורה מבחינת

המוסדות ומבחינת ההורים? יש פה דבר שצריך להביא אותו גם לתודעת

הציבור, לא מספיק שזה יהיה כתוב רק בחוק, זה נושא שמאד חשוב שיהיה

בתודעה גם של ההורים עצמם, ולפחות באותה מידה - של העוסקים בנושא

הזה, שיהיה ברור להם שההורים אינם משרד, זו אחת הבעיות הקשות בכלל

בין הורים למחנכים, ובפרט בתחום כזה שהוא כל כך רגיש.

אנחנו מדברים על יום חינוך ארוך, נכון שהיה

יום חינוך ארוך, אינני יודעת מה היה היקפו. כיצד מבצעים את זה?

הוכנה הצעת חוק, אנחנו מאד רוצים שהיא תעבור, אנחנו גם טוענים

שההוצאה לא תהיה מכבידה מאד מעבר למה שמוקצב כבר עכשיו. יש הצעה

שתתן פתרון אמיתי לבעיה של יום חינוך ארוך, ויש בעיה של העובדים,

האם הם צריכים לעבוד יום ארוך, או שתהיה עבודה במשמרות, מי ימלא

את היום הזה וכיצד זה יתבצע, זה נושא שכדאי שנסדיר אותו, שיהיה

בתחום המסקנות שלנו .

יש נושא נוסף שלא כללנו.אותו בחוק, כי לא

רצינו להרחיב יותר מדי, ואולי זה משגה, לכן כדאי שנדון בכך. הנושא

הוא האם לתבוע הקמת ארגון גג. אנחנו יודעים שמוסדות שונים עוסקים

בתחום הזה, אנחנו יודעים את הבעיה של המשרדים השונים של הממשלה,

באיזו מידה הם לוקחים על עצמם אחריות, באיזו מידה הם מתנערים

מאחריות, כי האחריות איננה ישירה, וההתרוצצות של האחראים ושל

העובדים בחינוך המיוחד היא בלתי נסבלת ומכבידה בצורה מיותרת.

חשוב שנגיע למסקנה האם אנחנו צריכים לכלול בהמלצות שלנו גם המלצה

על הקמת ארגון גג שיהיה אחראי על כל הטיפול בחינוך המיוחד,

ע. מיכאל; אני מברך על יוזמת ההורים. לדעתי אילו היו

לנו אנשים פעילים כמו שיש לנו בשנים האחרונות,

אולי יחד היינו צועדים לכיוון שיכול להיות חיובי, שיתרום לאותם ילדים

שאנחנו ממונים על טיפוחם ועל הטיפול בהם.

אני רוצה לומר שכעובדי ממשלה, למרות המאבקים

שלנו אנחנו כפופים לחוקים מסויימים, אם אומרים לנו לקצץ, זה עוד

לא אומר שאנחנו מקבלים את הקיצוץ, אנחנו מנסים לשכנע, "בסים להביא

לידיעת הממונים עלינו את חשיבות הנושא. בסופו של דבר במקרים מסויימים

דברים גם נגזרים. אבל יחד עם זה אני חושב שבחינוך המיוחד נעשים היום

הרבה דברים שיש לברך עליהם, יש מקרים ויש תחומים שלא היו צריכים

להיות בטיפולו של משרד החינוך והתרבות, ובלית ברירה משרד החינוך

והפיקוח על החינוך המיוחד, כשראה צורך, נתן חסות לאותם שירותים.

אזכיר את השירותים הסמך-רפואי ים, הפרה-רפואי ים, כמו ריפוי בדיבור,

ריפוי בעיסוק, ובמקרים מסויימים פיזיותרפיה. לדעתנו זה היה צריך

להינתן על-ידי משרד הבריאות, אני מציין את הגישה החיובית של ראשי

המשרד, שאישרו לנו לממן את התחומים האלה מתקן החינוך המיוחד.

היו גם מקרים שאנחנו ניסינו, בצורה לא כל

כך חוקית, לתת לבתי-ספר מסויימים גם תקנים, ואולי שעות, מעבר למה

שמגיע להם בחוק. נמצאת כאן מנהלת בית-הספר "יחדיו" לילדים אוטיסטים,

הם כמובן לא הגיעו בקלות להישגים האלה. התקיימו דיונים מייגעים

במשרד הראשי, פעם נפגשנו גם בלשכתו של שר החינוך, ואז נקבעו דברים

שמבחינה חוקית הם חריגים, הם אינם רשומים בחוק. אני אומר שהילדים

האלה בהחלט זכאים לקבל, ולפי חוק. אבל קורה שחורגים,

כעובד ממשלה לא חייתי רוצה לחיות בחשש שמישהו

יבוא אלי יום אחד וינזוף בי ויגיד: עשית מה שלא כתוב בחוק. אני

עושה זאת לפי שיפוטי ולפי שיקול דעתי, ואני לוקח על עצמי גם את

האפשרות הזאת, אבל כאמור לדעתי הדברים האלה צריכים להיות על פי חוק,



היו זמנים שמשרד החינוך נתן שעות ליום

לימודים ארוך- פעם קראו לזה יוחא"י, פעם קראו לזה יול"א. במשך הזמן

הנושא הזה הלך והצטמצם, והיום אנחנו נותנים לבתי-ספר מעסים מאד

שעות מהסל המדולדל לחינוך מיוחד שעומד לרשותנו. גם בענין זה יש

לנו השנה סימן שאלה, אם הסל הזה יאושר לנו, לפי שעה איננו יודעים,

למרות שאנחנו שומעים שלמשרד יש נשיה כן לאשר את זה, אנחנו מסיימים

את שנת הלימודים ואיננו יודעים בדיוק מה מצבנו. עד השבוע שעבר

ההורים לא ידעו מה גורלו של חודש לימודים נוסף. אבהיר זאת. יש

ילדים מסויימים, ילדים בעלי פיגור בינוני ועמוק, אוטיסטים, פסיכוטים,

שבמשך שנים רבות משרד החינוך אישר להם חודש לימודים נוסף בחודש

יולי, השנה היתה בעיה, גס בשנים עברו היו בעיות, אבל הן באו על

פתרונן בזמן מוקדם יותר, רק בשבוע שעבר התבשרנו שאישרו את החודש

הזה, כמובן תוך קיצוץ של 25% מהמיכסה שעמדה לרשותנו בשנת הלימודים

התשמ"ד. מחוז תל-אביב למשל מקבל 59 כיתות; מחוז חיפה - 30 תקנים,

אנחנו, אנשי החינוך המיוחד, רואים את

מעורבות ההורים בברכה רבה, ובהרבה מקרים אנחנו עובדים בשיתוף פעולה,

אבל להורים יש ציפיות, ובצדק, אך אנחנו, משרד החינוך, המחלקה לחינוך

מיוחד, לא תמיד מסוגלים בתנאים הקיימים למלא אותן.

אם נתייחס לבתי-ספר לחינוך מיוחד פרופר,

אני חושב ששם יש מצב טוב, אפילו קצת מעבר לזה, המסגרות האלה עדיין.

נהנות מסיוע ומסיפוק צרכים, שבמידה והתהוו במשך הזמן נמשיך לספק אותם.

הבעיה שהלכה והחמירה בשנים האחרונות היא בעיית המסגרות המיוחדות

בתוך החינוך הרגיל. מזה ארבע שנים איננו מרחיבים את התחום הזה, אלא

זו מיכסה שניתנה בזמנו, כיתות שניתנו בזמנו, והמיכסה הזאת לא

התרחבה, וכמובן כשיש גידול טבעי ואין התרחבות, נוצרות בעיות. אבל

מצד שני, היום החינוך הרגיל טוען שהוא רוצה להחזיר את הסמכויות אל

המורה בכיתה הרגילה, שפחות יועברו ילדים לחינוך המיוחד, אני קורא

לזה חינוך מיוחד אינטגרטיבי, כיתות מקדמות, כיתות טיפוליות, כיתות

לילדים עם ליקויי למידה, מה שקוראים כיתות אורגניות. יכול להיות

שזה רעיון נכון, אבל על-מנת לבצע רעיון כזה צריך להכשיר תנאים,

צריך להכשיר את המורים בחינוך הרגיל. כי בסופו של דבר קשה להאמין

שמורה שיש לה 40 תלמידים בכיתה תוכל להתמסר לבעייתו של אותו ילד

שמגלה חריגות, במקרים מסויימים לא חריגות בולטת, שאולי על-ידי

טיפול מונע אפשר להביא לכך שהילד לא יגיע למסגרות מיוחדות.

יחד עם זה, גם אצלנו יש כל הזמן כרסום בכוחות

העבודה שלנו, מזה ארבע שנים כל מפקח שפורש, התקן שלו מתבטל, ואנחנו

ממשיכים להתמודד, למרות שבהרבה מקרים המערכת שלנו מתרחבת. הכוחות

שלנו מתדלדלים, ואנחנו חייבים להמשיך לטפל באותה מערכת.

בזמנו נושא החינוך המיוחד עלה בכנסת על-ידי

חבר-הכנסת לשעבר יצחק יצחקי, שהוא במקורו איש החינוך המיוחד, הוא

הקדיש תשומת לב מיוחדת לנושא הזה, במקרים רבים הוא שימש לנו לפה

בקשר לבעיות שנתקלנו בהן, בזכור נתקבל בזמנו חוק יצחקי בקשר להענקת

חינוך חינם לגילאי 5-3. משרד החינוך התחיל ביישום החוק הזה בשלבים.

השלב הראשון היה מתן מסגרות חינם לגילאי 3-5 שהוגדרו כילדים עם

פיגור בינו1י עד עמוק, ילדים פסיכוטים, אוטיסטים ונכים. הכוונה

לילדים משותקים, או עיוורים, או חרשים. וזה מתוך הנחה ששנה לאחר

מכן יבוצע השלב הבא, בקשר לילדים בעלי פיגור קל. והשלב האחרון

היה צריך להתייחס לילדים עם בעיות נפשיות, קלות וקשות. לצערי הרב,

שוב בגלל קשיים תקציביים, החוק לא מבוצע, אנחנו מיישמים רק את

השלב הראשון, של מתן מסגרות לילדים עם פיגור עמוק ובינוני, פסיכוטים,

אוטיסטים ונכים.

לא מזמן היתה לנו פגישה עם מנכ"ל משרד

החינוך, יחד עם ההורים. הוא הראה גישה חיובית, נתן ברכתו לנושא הזה,

ואני באמת רוצה לאחל לכולנו שנצליח להביא לכנסת את החוק הזה,



שלדעתי במהותו הוא חוק נכון. אני חושב שילד נכה או חריג זכאי לקבל

את השירות הנכון והמתאים מהמדינה מיום היוולדו עד גיל 20,

א. מזרחי; אני רוצה להעיר בשלב זה הערה על ארגון הגג.

להערכתי כל חוק שהכנסת תחוקק בנושא החינוך

המיוחד, אשר לא יכלול בתוכו הקמת ארגון עם סמכויות ברורות לגמרי,

לא יעלה בקנה אחד עם הרצון הטוב של כל אלה היושבים כאן, הבעיה

איננה השירותים שצריכים לתת לילדים, אין שום ויכוח בין כל גורקי

החינוך במשרד החינוך שצריכים לתת יום לימודים ארוך, הזנה, וכל מה

שכתוב בחוק, כל עוד לא יוחלט על ארגון ממשלתי אחד שיהיה אחראי על

כל הפעולות הקשורות לחינוך של הילד החריג, לשיקומו ולטיפול רפואי

בו, להערכתי לא יקרה שום דבר בביצוע בשטח.

בבדיקה שעשיתי מצאתי שהתקציבים שמושקעים היום

במדינת ישראל לנושא זה במשרדים הממשלתיים השונים יכולים היו להספיק

לטיפול באוכלוסיה כפולה מזו של היום, אם היה ארגון אחד מטפל בזה,

ולא היינו מגיעים למצב ש-700 ילדים מפגרים נמצאים בבתיהם היות

ולשירות למפגר אין תקציב,

לכן אני מבקש להתייחס לנושא של החוק לפחות

מבחינה ארגונית מינהלית, שבזה אני רואה את החשיבות של החוק הזה,

הי ו"ר נ, רז; תודה, אגב, מר אשר מזרחי ממשרד החינוך הביא

לנו, לפי בקשתנו בישיבה הקודמת, פירוט של

התקציב לשנת 1985, וכן רשימת הארגונים המרובים מאד המטפלים בנושא של

הילד החריג והחינוך המיוחד,

נ, יפה; אני רוצה להתייחס לנושא הקיצוצים, הוא חמור

מאד, לא מדובר רק על קיצוץ פסיכולוגים,

בימים האחרונים אני עורכת רשימות, לגבי ירושלים העברתי רשימה לחברת-

הכנסת סרטני. מפטרים מורים בסיטונות, נכון, מר אשר מזרחי הרגיע אותי

ואמר לי שיחזירו אותם, כי הרי צריכים לקיים חינוך, אבל אני משוכנעת

שבין הפיטורים לבין החזרה יפלו בדרך כמה אחוזים, אולי, למעלה מ-10%,

בשלוש השנים האחרונות בכל פעם בא שר החינוך ואמר; יש קיצוצים בחינוך,

אבל על החינוך המיוחד נשמור. או שאמרו: יש קצת קיצוין בחינוך המיוחד,

אבל זה בשוליים. זה איננו כך, אני מוכרחה להודות למחלקה של פרופ' זקס

ולחברים שנמצאים כאן שהם עושים באמת מאמין גדול כדי שהפגיעה תהיה רק

בשוליים, אבל הקיצוצים הקטנים האלה מצטברים, היום אני בהחלט יכולה

לומר שבטווח של שנים הכרסום בחינוך המיוחד הוא גדול, אמנם מצד אחד

בפתחו מסגרות חדשות, אפילו בירושלים זכינו השנה - במאמץ גדול של

המחלקה - לחמש כיתות מיוחדות בבתי-ספר, בחטיבות הביניים. זה הישג,

אבל מצד שני זה הלך על חשבון הילד הבודד, למשל אם ב-1965 הילד הבודד

זכה ליום לימודים עד שעה ארבע, הרי היום, גם במקום קשה, יום לימודים

ארוך נמשך עד 2.30, בבית-הספר שבני למד בו, כשהוא התחיל בכיתה א'

היו שעורי חקלאות, מלאכה, ריתמיקה, מוסיקה, כלכלת הבית ומיומנויות

של יום יום, היו אז 90-80 ילדים, עד שהוא סיים את בית-הספר, תוך

שמונה שנים, לא היה כלום, חוץ מהוראה ישירה של המורות,

נכון שמספר התלמידים הצטמצם, והוא לא הצדיק

סל שעות כל כך גדול, והיות והסל ממילא הצטמק בכל בתי-הספר, התוצאה

הישירה לגבי כל ילד היתה שהוא קיבל הרבה הרבה פחות,

נפגשנו השבוע עם מנכ"ל משרד החינוך, תמיד

יש לו לב וגישה ופתיחות מיוחדת אלינו, ראינו לפנינו אדם שאין בכוחו

לעזור, הדברים מתגלגלים היום כנראה ברמה של שרים, בין שר החינוך

ושר האוצר, אולי רק ועדת החינוך יכולה ללחוז בכיוון זה שישאלו גם

את אנשי המקצוע איפה לקצז, ולא שמישהו שלא מבין את הענין בכלל קובע

איפה מקצצים ואיפה לא,



לגבי הצעת החוק - כולם אומרים לי: את רצתה

עם הצעה כזאת בזמנים קשים, כאשד אין כסף. אבל יש חלקים רבים בחוק

שאינם כרוכים בהוצאה, בוודאי לא של סכומים גדולים, אלא הם ענין

של מודעות, כשמדובר על משרת החינוך המיוחד, חשוב שזה יהיה כתוב באיזה

מקום בחוק. כי חשוב לי לשאול את המורה לא רק על התקדמותו של הילד

בחשבון או כדומה; חשוב לי לשאול אלתה מה עשתה למען שילובו בחברה

ולמען קידומו, אז יכול להיות שחשבון הוא לא למד, אבל הוא למד לנסוע

לבד באוטובוס. בחינוך המיוחד זה בהחלט קריטריון לעבודת המורה;

בהגדרה המופיעה היום בחוק מדובר על "ילד

קשה חינוך ובעל מום", לדעתי זה כתם על מדינת ישראל שיש ביטוי כזה

בספר החוקים, זה לא ענין של כסף, זה ענין של הגדרה,

חברת-הכנסת סרטני שאלה מה עושים כדי שהחברה

הסובבת אכן תהיה מוכנה לקלוט את הילד החריג לתוכה. כוועד הורים

הקדשנו לזה לא רק מחשבה, גם הרבה מעשים. בכל שנה אנחנו מסתובבים

בבתי-ספר ומקיימים פעולות הסברה לתלמידים הרגילים. בשנים האחרונות

קיימנו גם מפגשים, במיוחד סביב "יום הילד המיוחד", שבהם כיתות

שלמות של ילדים מבתי-ספר רגילים ביקרו בבתי-ספר של החינוך המיוחד

נקשרו קשרים, ובהמשך ילדים פעלו בהתנדבות בבתי-ספר מיוחדים, איננו

חושבים שזה מספיק. דברים כאלה נובעים מהתרגשות של רגע, מתחושה של

עשיית צדקה, בדרך כלל אין בזה שינוי עמדות יסודי, זה גם נעשה

בגילאים היותר גבוהים, בתיכון, כאשר הילד כבר יותר מגובש, עמדתנו

היא שצריך לפעול בקרב גילאים יותר נמוכים, בכיתות של בית-הספר היסודי,

כשעדיין ניתן לגבש ערכים אצל הילדים בצורת תכנית לימודים ממוסדת.

יש נסיונות כאלה, במסגרת עבודות מחקר שנעשה, עשתה זאת גב' רחל לוי,

עשה זאת בחור שעשה תואר בעבודה סוציאלית או שיקום, שדה, שם יש תכנית

ממש, עם שעורים איך נכנסים לבית-הספר, איך מפעילים את הילדים ומשנים

עמדות,

במחוז ירושלים שכנענו את מנהל המחוז לנסות

ולהפעיל תכניות כאלה בהיקף רחב. הובטח לי שאכן בשנת הלימודים הבאה

נזכה לפחות בירושלים לכך שבחלק מהכיתות ילמדו את נושא הילד החריג,

בתכניות לימודים מסודרות וממוסדות, ואז נוכל לבחון באמת באיזו מידה

יש לתכניות כאלה השפעה על שינוי יסודי בתפיסת החברה הישראלית את

הילד החריג.

למה את מתכוונת כשאת מדברת על תכנית לימודים

מסודרת על הילד החריג?

נ. יפה; בענין זה כדאי לקרוא את הספר של עפרה איילון

ורחל לוי, "יד ביד", אבל אם להשיב על השאלה

בקצרה, רחל לוי עשתה תכנית לימודים של עשרה מפגשים, בפגישה הראשונה

היא ביקשה מהתלמידים המוצלחים בכיתה לצאת מהכיתה, היא ביקשה

מהנשארים לשחק משחק של התנכרות לילדים האלה, כשהכניסו שוב את

מנהיגי הכיתה, פתאום אף אחד לא רצה לשחק אתם ולא רצה לדבר אתם,

זה כעשה בכיתות ד', אחרי שהמשחק נמשך כעשרים דקות, המורה שאלה

איך הרגשתם כחריגים? בשלב הבא נשאלת השאלה: בעצם למה

דוחים חריגים, ואז התלמידים בונים בעצמם שאלון והולכים לראיין את

הציבור, אחר כך הם דנים על הממצאים, אחר כך לומדים לפי חומר בכתב.

חסיכום הוא ביקור בבית-ספר או במוסד לילדים חריגים, כלומר יש פה

חוויה אישית, התנסות אישית, ממש עבודה על שינוי עמדות, לפי כל

הכללים והטכניקות של שינוי עמדות"

זו למשל תשובה לאחת השאלות, כיצד ניתן

לעשות את הדברים באופן יותר יסודי,



נכון שהפעלת תכניות כאלה עולה כסף. אבל

ממילא יש תכניות לימודים במשרד החינוך, יש תכניות חשובות כמו

בטיחות בדרכים, מסורת ישראל וכדומה. עם כל חשיבותן - גם זו תכנית

מאד מכובדת וחשובה, ואינני יודעת מדוע לא נותנים לה עדיפות גבוהה,

לנושא של מעמד ההורים בוועדות השמה - לי

יש נסיון אישי" אני עובדת סוציאלית, הייתי עובדת בכירה במשרד העבודה

והרווחה במשך שנים רבות, עבדתי משנת 1952 עד לפני כשנתיים בתפקידים

רבים ושונים במשרד העבודה והרווחה- עבדתי גם בתפקידים של ארגון

שירותים ומתן שירותים, אני מכירה היטב את הסיפור מהצד של נותני

השירות, עם הפרובלימטיקה שלהם, ואת ראייתם את הנושאים השונים,

היום עברתי לצד השני, ואני חווה את התחושה של מי שבא "לקנות" את

השירותים, של מי שנמצא בצד השני, אני מבינה את הקושי של נותני

השירותים, כעובדת סוציאלית, אחד הנושאים שלא הצלחתי בהם היה לשכנע

עובדים סוציאליים לשתף הורים בקבלת החלטות שנוגעות למדיניות של

לשכת הסעד, התשובות בדרך כלל היו: אנחנו מקצועיים, ההחלטות הן

מקצועיות, החשיבה מקצועית, יש לנו ז'רגון מקצועי שאדם מהשורה איננו

מבין, ובכן אני יודעת כמה זה קשה, אבל אני גם נחושה בדעתי שחייבים

להתמודד עם זה, אומרים שהחומר חסוי" אני מבינה שחומר הנוגע לילדים

זרים חסוי, אבל אינני מקבלת את זה שאת חוות הדעת הפסיכולוגיות או

את תוצאות המבחן הפסיכולוגי שהייתי אמורה להעביר למוסד חינוכי -

סירבו לתת לי ביד, בסוף, בשל מעמדי וקשרי המיוחדים, סמכו עלי ונתנו,

לי את זה במעטפה סגורה, מדובר בחומר שנוגע לי, כהורה. מדובר על

בדיקה פסיכולוגית של הילד שלי,

ובכן זה אחד הדברים שהחוק הזה בא לתקן, זה

לא ענין של כסף. ולדעתי הוא יחולל מהפכה לא רק בקשר לתפיסת ההורים,

אלא בתפיסת האזרח וזכויות האזרח.

יש חוזר של המנכ"ל שמחייב כל מוסד לא רק

לתת להורה את הכרטיס של הילד, אלא גם לאפשר

לרשום בכרטיס את הערות ההורה, אינני אומרת שמקיימים את זה, יש

מוסדות שמקיימים שני כרטיסים, אחד סודי ואחד להורה, אבל חשוב שאתם

תדעו שיש לכם זכות לתבוע את זה, כולל לרשום הערות שלכם, וזה בניגוד

להוראות אם מסרבים לכם,

לי יש דרישה נוספת, שההורה יהיה שותף ממשי

בתהליך האיבחון, שישבו אתו בזמן האיבחון,

ידברו אתו, יתייעצו אתו, יחליפו אתו דעות ויקבלו החלטות משותפות,

כך זה גם בחוק האמריקני, וזה גם מיושם, הורים שהיו בארצות--הברית

הביאו לי את החומר האוטנטי, המקורי, שוב, זה ענין של רצון טוב, לא

של כסף. איני רואה מדוע לא נעשה מאמץ להעביר את זה. זה מופיע בהצעת

החוק.

לגבי הענין של יום לימודים ארוך, למי וכיצד -

אנחנו איננו רוצים לתקוף את המשרד החינוך, אלא להיפך, לסייע בידו

ולהגן על אותה מערכת שהאנשים שיושבים כאן עבדו קשה מאד כדי להקים

אותה, ובמערכת הזאת יש היום סחף. המטרה הראשונה שלנו היא קודם כל

למנוע כרסום נוסף, אם יהיה יום לימודים ארוך, זה בוודאי טוב, כולנו

מאד רוצים בזה. אבל יש ילדים בחינוך מיוחד שהיום גומרים את לימודיהם

בשעה 12, ילד בכיתה חי או ט' בחינוך המיוחד חוזר הביתה לפני אחיו הצעיר

שלומד בחינוך הרגיל,

לדעתי בשלב הנוכחי ניתן לפחות להקפיא את

המצב הקיים, שבבתי-ספר כמו "הטנא" או "אילנות", במוסדות הקשים,

יתקיים יום לימודים ארוך, אפילו במתכונת הנוכחית, תוך שאיפה להרחיב

אותה, צריך להיות לפחות עיגון בחוק או בתקנות של רשימת בתי-ספר,

שימנע המשך קיצוז לפחות בהם

א. סרטני; כיצד מתארגן יום החינוך הארוך?



נ, יפה; אחד הקשיים בארגון יום חינוך ארוך, כפי שאסר

לי פעם מפקח, הוא לחייב מורים לעבוד אחרי

הצהרים, הוא נאבק קשות, הוא רצה מאד שמורה תתחיל ב-12 ותגמור ב-4.

אבל למורים בהסתדרות המורים יש שעות עבודה קבועות, וקשה לארגן את

זה, אם כי פעם ניתן למצוא מורים כאלה, אבל מדובר לא רק במורים.

יש טיפולים כמו ריפוי בדיבור, פיזיותרפיה ופעולות נוספות, צריך

לזכור שאם מדובר בילד שהוא נכה קשה, אי אפשר להוציא אותו שוב אחרי

הצהרים, אחרי שהוא בא הביתה, לפעולת נופש, אז צריכים לתת לו '

באותה מסגרת את פעולת הנופש, או שחיה, או עבודות יד שמשפרות את

הקואורדינציה, או לימוד על מחשב שגם כן תורם לשיפור הקואורדינציה.

ניתן לרכז את הדברים כך ששעות אחרי הצהרים יוקדשו לטיפולים הפרה-

רפואיים ולפעולות נופש וחברה.

לגבי ארגון חגג, אם יש צורך בכך, אם זה

יועיל או לא - באחת הטיוטות הקודמות של הצעת החוק הופיעה גם בקשה

לוועדה סטטוטורית שתחלוש על כל הנושא, ושלפביה יצטרך להופיע הממונה

על החינוך המיוחד או מנהל משרד החינוך או משרד העבודה, מדי שנה,

ולהגיש נתונים, להגיד מה הוא עשה באותה שנה, במה הוא התקדם השנה

לעומת השנה הקודמת, ולפי ההצעה הוועדה הסטטוטורית היתה אמורה להיות

מורכבת מהורים, נציגי משרדים שונים וכוי, ובראשה היה אמור לעמוד

נציב, זה המוסד שמטפל בזה לפי החוק האמריקני, אינני יודעת עד כמה

ניתן ליישם זאת בתנאים שלנו, אבל זה בהחלט דבר חשוב מאד, ואם זה

לא קיים אצלנו, אולי כדאי לעשות זאת, שתהיה ועדה שהעוסקים בילד

החריג יהיו חייבים גם לדווח לה מה עשו במשך השנה,

אני רוצה להצביע על דבר מאד קונקרטי בעקבות

דבריו של מר אשר מזרחי, עם משרד החינוך אנחנו מגיעים להידברות"

משוחחים, מתווכחים, יש איזה דיאלוג מתמיד, עם משרד הרווחה הדיאלוג

יותר חלש, הוא מתמקד יותר באותם ילדים שמוציאים מהבית, משרד אחד

שאין לנו אתו שום דיאלוג הוא משרד הבריאות, ואינני יודעת מה צריך

לעשות כדי לקרוא אותו לסדר, אתמול היה דיון בכנס שלנו על טיפול

בילדים מגיל 3-0, הוסכם על הכל שזה בעקרון באחריות משרד הבריאות,

בין אם זה נעשה בצורת גן או לא, אבל זה באחריות משרד הבריאות. הטיפול

הזה נעשה במרכזים להתפתחות הילד, שזה בוודאי באחריות משרד הבריאות,

אבל לא זכיתי לראות איש מהם. גם סגנית שר הבריאות, שושנה ארבלי-

אלמוזלינו, לא השתתפה בכנס, היא כתבה מכתב מאד אדיב, אני בטוחה

שהיו לה עיסוקים חשובים, שאלתי את הממונה על המרכז להתפתחות הילד

בירושלים למי הם שייכים, אני אלך ואדבר על כך שלא מאפשרים להם

בשנה הבאה להחזיק ילדים מתחת לגיל 3, הוא אמר שלא ברור לו בדיוק,

אם החברים פה יוכלו לעזור לנו בענין זה, נודה לכם מאד,

עירונית, בתל-אביב המרכז להתפתחות

הילד הוא מרכז עירוני.

בירושלים זה לא כ ן. אני אלך למנהל המחוז

ואחפש דרך.

ובכן לגבי הקמת ארגון גג או ועדה סטטוטורית

או כדומה, אם אין מראש איזו כפיה או מחוייבות או גיוס של כל המשרדים

הנוגעים בדבר - זה יהיה שוב גוף ללא שיניים.

ב, איחסאן; אני רוצה למסור נתונים סטטיסטיים, כפי

שנתבקשתי בישיבה הקודמת, אחר כך אתייחס

לנושאים נוספים הנוגעים למגזר הערבי, יש מורים שעובדים בבתי-ספר

לחינוך מיוחד, ויש מורים שעובדים במסגרות אינטגרטיביות, כלומר

בכיתות לחינוך מיוחד בבתי-ספר רגילים, בבתי-ספר לחינוך מיוחד יש

לנו כ-130 מורים; בבתי-ספר אינטגרטיביים יש לנו 160 מורים, לגבי

מספר התלמידים - בבתי-ספר לחינוך מיוחד יש לנו כ-900 תלמידים;



בבתי-ספר א ינטגרטיביים - כ-1,200 תלמידים, סך הכל כ-2.100,

מספר התלמידים שאין להם מסגרות עד היום הזה, שזקוקים באמת לחינוך

פיוחד, מגיע ל-250. זה מספר גדול,

באשר למספר המורים שלומדים עכשיו בסמינרים -

בסמינר דוד ילין יש לנו כ-44 מורים שעומדים לסיים את לימודיהם;

בבית-ברל יש לנו 16 מורים, ובחיפה - 31 מורים,

אני מרגיש לא נוח בדיון הזה, אתם מדברים

על נושאים שונים. יש עדיין פער גדול בין החינוך המיוחד במגזר

היהודי לבין החינוך המיוחד במגזר הערבי, איש לא התייחס לזה, אם

מדברים על הצעת חוק, אני מבקש מאד שנלמד גם את מצב החינוך המיוחד

במגזר הערבי, אתם מדברים על דברים שבשבילי הם דמיוניים, אתם מדברים

על תקנים לפסיכולוגים, על מפקחים, על מבנים, על תקציבים, פישורי

מורים וכוי, במגזר הערבי יש תסכול רב כתוצאה מהעדר היענות לבקשות

של החינוך המיוחד בו,

אני רוצה לחדד את מה שאמרתי בישיבה הקודמת,

ואני רוצה לבקש באופן רשמי מוועדת החינוך של הכנסת שתקים ועדה

ושתלמדו את המציאות של החינוך המיוחד במגזר הערבי, אנחנו רוצים

לפחות לצמצם את הפער, כבר אינני מדבר על שוויון,.אלא לפחות על

צמצום הפער,

היו"ר נ, רז; תודה, נשמע עכשיו את הגב' עדנה מישורי,

מבהלת בית-הספר "יחדיו" בתל-אביב,

אני רוצה לדבר בשם הילדים האוטיסטים במדינת

ישראל. אני מנהלת בית-ספר לילדים אוטיסטים.

זהו בית-הספר היחיד בכל מדינת ישראל לסוג הזה של הילדים,

פ, גולדשטיין; כמה ילדים אוטיסטים יש בישראל?

מדובר על כמה מאות, לא נעשה אף סקר רציני

בארץ בענין זה. פנינו מספר פעמים למשרד

הבריאות לעשות סקר, אבל עד כה לא נעשה. אנחנו יכולים להתבסס רק

על סטטיסטיקה עולמית, יש בוודאי כמה מאות ילדים כאלה,

כאמור אני מנהלת בית-ספר, הוא הוקם תוך קשר

הדוק עם משרד הבריאות, הילדים היו בבתי-חולים; כמה ילדים היו במחלקות

פסיכיאטריות סגורות- אני חושבת שלבית-הספר שלנו יש בהחלט הישגים

שאפשר להראות אותם, הישגים שילדים לא הגיעו אליהם במסגרות של בתי-

חולים ולא במסגרות חינוכיות אחרות,

יש לנו בעיה קשה מאד, עם משרד החינוך אנחנו

מגיעים להידברות מאד חיובית. עדיין אין לנו בבית-הספר יום ארוך.

על פי התקנים הילדים צריכים ללכת הביתה כבר בשעות הצהרים, ב-12,30

או 1, אנחנו מצליחים להאריך קצת את יום הלימודים. אבל יש מעורבות

גדולה מאד, גם כספית, של ההורים,

בבית-הספר שלנו 35 תלמידים. הבעיה הקשה

שלי היא שהסוג הזה של האוכלוסיה שייך כאילו למשרד הבריאות, ובאיזה

שהוא אופן ביורוקרטי שאין לו הצדקה מקצועית הילדים האלה מופרדים

מהילדים החריגים האחרים, למרות שהתופעות לא כל כך זרות ושונות,

עם משרד הבריאות אין לנו שום קשר, איננו מקבלים שום תמיכה ועזרה.

וזאת למרות שאותם ילדים, אילמלא היו בבית-ספר, היו נמצאים באשפוז

מלא והיו עולים הרבה מאד כסף למדינה,

האם אתם מעונינים בקשר עם כל המשרדים?

האם לא יותר טוב שהדרישה שלכם תהיה רק

למשרד אחד?



ע. מישורי; התפיסה המקצועית היא לא בעד להפריד את

הילדים האלה, כי ההגדרה המקצועית איננה

שזאת בעיה פסיכיאטרית, היום רואים בילדים האלה ילדים עם פגיעה,

במו שיש ילדים עם בל מיני ליקויים אחרים. החלוקה הזאת אינה מוצדקת

ואינה מצדיקה את עצמה במציאות.

בפי שאמרתי יש רק בית-ספר אהד ויחיד בארץ.

יש פניות של הורים, יש ילדים שנמצאים בבתים, יש ילדים שנמצאים

בבתי-חולים. יש מקום להקים עוד מסגרות, לפחות בערים הראשיות.

בית-הספר שלי נמצא בתל-אביב, והילדים באים מכל אזור גוש דן, אבל

יש אלינו פניות ממקומות יותר רחוקים, ויש ציפיות. פה ושם יש

ביתות, אבל זה לא מסודר כבית-ספר שיבול לרבז ידע וכוח אדם מקצועי

מיומן לסוג זה של פגיעה.

אנחנו צריבים להרחיב את המסגרת, גם מבחינת

מספר בתי-הספר וגם מבחינת אורך היום. ואם יש איזה משרד שאחראי

לזה, אז שיעזור. או שנאחד את בל הילדים החריגים כולם תחת קורת גג

אחת ויהיה טיפול משותף.

שמענו פה דברים חמורים וקשים מאד, לאור

הדברים ששמענו אני מציע שנזמין את שר הבריאות

לפגישה הקרובה של הוועדה בנושא הזה, ונבדוק מה המדיניות של משרד

הבריאות לגביו.

אני רוצה לדבר על שלוש נקודות. קודם כל,

בל התביעות שלבם, שאני מבירה אותן שנים

רבות, ענינית הן צודקות ונבונות. השירותים מגיעים לבם, נכונה גם

הביקורת על השיטה של אפן טרופסות על הילדים וההורים" השיטה של

"אנחנו יודעים יותר טובי, והפקעת הילד מרשות האפוטרופדס, לא רק

שהיא אנטי-דמוקרטית, היא גם מזיקה לענין, כי לעולם לא יהיו נתונים

מלאים בלי ההארות של ההורים על תופעות שונות אצל הילדים.

אני רוצה להעיר שתי הערות בסיסיות. אני

חושבת שזה יהיה משגה לחוקק לנושא הזה חוק מיוחד, חוק חינוך חובה

במהותו מטיל על משרד החינוך את בל החיובים. ראיתי את הצעת החוק שלבם.

צר לי מאד, אנחנו עמוסים בעודף של חוקים במדינת ישראל. הבעיה היא

אביפת החוקים, לא חקיקת חוקים נוספים, עברתי על הצעת החוק שלכם.

מבהינת המהות, רוב הנושאים בו צריכים להיות הוראות אדמיניסטרטיביות

במסגרת חוק לימוד חובה שהוא באחריותו של משרד החינוך. עוד חוק לא

ישפר את המצב. לא יאבפו אותו טוב יותר ולא יקדמו טוב יותר את המצב.

צריך לחשוב על שיטות איך לקדם את הענין.

לכן אני חולקת על דעתו של חבר-הבנסת גולדשטיין

בקשר למשרד הבריאות. מבחינת החוק אנחנו צריכים להיות מעונינים שיהיה

ריכוז של מינימום של אחראים. אני מובנה שנשמע את השר. אבל הכיוון

למשרד החינוך כמשרד, ולרשות המקומית.

בכל רשות מקומית יש מעין "ממשלה זוטא" שמייצגת את הצרכים השונים

של האוכלוסיה. אני חושבת שהכתובת צריבה להיות רק משרד החינוך והרשות

המקומית, ולגבי ענינים מסויימים, אנחנו צריבים פעם לדון בהרחבה איך

גוש של ערים או גוש של רשויות מקומיות חייב לתת להם את התשובה,

למשל, לגבי האוטיסטים, לא מתוך רשלנות יש

פחות תשומת לב, בכלל בענין של ילדים מפגרים המודעות התחילה בשנות

החמישים בצורה רצינית, ביחוד לאחר כמה אסונות שהיו, ואז היתה

התעוררות ופעילות, לעומת זאת בנושא של האוטיסטים, במשך הרבה מאד

שנים החזיקו אותם בבתי-חולים לחולי נפש ובמוסדות שאינם מתאימים,

כי לא ידעו על הבעיה ולא ידעו להתמודד אתה, הנושא חדש, ובמדי נח עם

לחצים כמו שלנו קשה מאד היה להתמודד. היום יש מודעות, ואני יודעת

שבכמה מקומות יש הישגים יוצאים מן הכלל, ויש שילוב טוב של במח

רשויות מקומיות לצורך הסעה.



לכן גם אם נפנה למשרדים, אינני רוצה שהמשרדים

יהיו אחראים, ההורים אינם יכולים לרוץ למשרדים, הם מוכרחים להיות

קשורים למקום הקרוב ביותר שבהם הם גרים.

לסיכום, הדברים צריכים להיות מבחינת האחריות

בחוק לימוד חובה, והוא חל על יהודים וערבים, מבחינה זו הוא אוניברסלי.

בביצוע בשטח יש ערבים ויש יהודים, אבל החוק חל על כולם במידה שווה,

ב, א י חס א ן; הוא לא מיושם במגזר הערבי.

מבחינת יישום, חוק נוסף לא יוסיף שום דבר.

שנית, אני חושבת שצריך לשבת במשרד החינוך

ולבדוק את ההוראות האדמיניסטרטיביות הנכונות לצורך ביצוע הדברים.

שלישית, צריך לדאוג לכך שהאחריות כלפי ההורים

והקשר עם ההורים יהיה במשרד החינוך והרשות המקומית שמשלבת את הפונקציות

של המשרדים השונים, שמסוגלת להקיף את כל הנושאים. אם צריך למשל

בית-ספר מחוזי או אזורי לצורך יום לימודים ארוך, ניקח למשל את רעננה,

הרצליה, כפר-סבא, רמת השרון והוד השרון - שום משרד ממשלתי לא יוכל

לעשות מה שאפשר לעשות באמצעות הרשויות המקומיות, כלומר אי אפשר לשלב

את משרדי החינוך, העבודה ורווחה והבריאות, שעה שאפשר לעשות זאת

על-ידי תיאום בין הרשויות המקומיות, שיש להן קשרים עם המשרדים והם

האחראים לפתרון הבעיות של הילדים.

אני הייתי מציעה ללכת בכיוון הזה, ואינני

מזלזלת באף אחת מהנקודות שאתם העליתם, אין לראות את התרופה בכך שזה

ייכנס לספר החוקים, זה לא יתן שום דבר, מלבד זה שלחברי הכנסת תהיה

הרגשת רווחה שהם עשו משהו, שעה שכל זה מעוגן בחוק לימוד חובה,

ע. מיכאל; הדברים של חברת-הכנסת אלוני מאד מקובלים עלי,

י" כך אנחנו פועלים היום, הטוב ביותר הוא שמשרד

אחד יהיה אחראי על הנושא, בתנאי שיעמדו לרשותו משאבים. כך אנחנו

פועלים היום במשרד החינוך בצורה לא חוקית. אנחנו מטפלים בשירותים

הסמך-רפואיים, אנחנו מטפלים לפעמים גם ביום לימודים ארוך ובדברים

נוספים, אבל לא על פי החוק.

י. הרטוגזון; אני בא מתוך המערכת, אבל יחד עם זה קצת מחוצה

לה, אני מנהל מעון הילדים "נוה צאלים", בדמות

השבים. יש בית-ספר של משרד החינוך ומוסד של התנועה הקיבוצית. זה

מוסד ארצי לילדים מכל הארץ.

אני עוסק כבר 25 שנים בחינוך מיוחד, התפיסה ?

שלי היא - ואינני מבין מדוע היא לא מתקבלת - שבעצם הילד צריך לקבל

על פי צרכיו. נדמה לי שבארצות-הברית זה אפילו חוק. בארצות-הברית,

אם יש ילד באזור שאין בו כיתה לחינוך מיוחד, מביאים לו מחנך.

נכון, זו המשמעות של חוק לימוד חובה,

י, הרט ו גז ו ן; אנחנו רחוקים מאד פזה. אם הילדים בחינוך

המיוחד נמצאים בבית-הספר עד שעה 12 או עד 2,

לדעתי זה רחוק מהצרכים המינימליים של הילד, שזקוק למסגרת כוללת

לפחות עד שעה 6-5 אחרי הצהרים, כשההורים יכולים להתפנות אליו,

בשעה 12 אף אדם בישראל לא חוזר מהעבודה ולא יכול לקבל את הילד

ולהתפנות אליו,

במערכת הבריאות מקובל שהרופא קובע מה הצרכים

של האדם החולה, אם הוא יאושפז לשבוע או לחודשיים וכדומה, אם הוא

זקוק לטיפול כזה או לאמצעים אחרים, בתחום החינוך המיוחד הנושא

מופקע מידי המחנכים והשירותים הפסיכולוגיים, אלא נקבע באופן



אדמיניסטרטיבי מה מספר השעות שכל ילד זקוק להן. אז אולי מתייחסים

כאן לסל הניתן ולא לצרכים סל הילד. את פה שקיים צריך לחלק בצורה

הטובה ביותר. אבל מבחינת התפיסה צריך היה להפוך את התפיסה, גם אם

אי אפשר לקיים את זה בגלל מצב כלכלי קשה.

הערה שניה לגבי שיתוף ההורים. לכאורה חושבים

שמוסד זה הדבר הגרוע ביותר, הרחוק ביותר מההורים, לא ניתן לעבוד

ללא הורים. ההורים הם חלק מהמערכת, הם שותפים. אבל צריך גם להבין

תכנית, הורים אינם באים רק לבקר בבית-הספר, הורים יכולים להרגיש

טוב בבית--הספר בתנאי שיהיו שותפים. ושותפות היא לאו דווקא עבודה

עם הילד שלהם, אלא עבודה למען המערכת. אצלנו יש כל יום מספר הורים,

ויש אנשים שתפקידם לעבוד עם ההורים. יש במוסד שלנו למעלה מ-70

ילדים, מהם 9 לא בפנימיה, מהאזור מסביב. בשנים האחרונות התרחבנו

מאד, כי הצרכים הולכיס וגדלים. ובכן ההורים באים ועובדים. יש לנו

אם מעיר שכנה, אשה שחיה לבד, עובדת בימים ובלילות כעצמאית, מפרנסת

את עצמה וגם משלמת עבור בנה סכום ניכר, והיא מוצאת זמן לבוא ולעבוד

במעון, לצבוע, להכין קישוטים, לעשות כל מיני עבודות. היא נהנית

להיות בסביבת הבן שלה, ולאו דווקא מעורבת אתו באופן ישיר, ולילדים

זו תרומה אדירה לראות את הוריהם מזדהים עם המוסד החינוכי שבו הם

נמצאים.

אינני רוצה להרחיב על כך את הדיבור. על כל

פנים צריך להיות מישהו שעוסק בזה בבית-הספר, אי אפשר לעשות את זה -

דרך אגב. הכל צריך להיות מתוכנן, בנוי ומוכן, בחינוך לא ניתן לעשות

שום דבר דרך אגב. זו צריכה להיות התפיסה האידיולוגית, שההורים שותפים

למערכת, לכל אחד משאירים את התחום שלו, למחנכים יש החלק שלהם, להורים

יש החלק שלהם, אבל יש שותפות וזרימה שוטפת.

הועלה כאן נושא שעות העבודה של המורים.

לגבי חלק גדול מהעובדים אנחנו קשורים עם משרד החינוך, למרות זאת

התנינו תנאים לעבודה. התנאים הם צרכי בית-הספר. אני אומר לכל אדם:

זה לא בית-ספר, זו מערכת שפועלת 24 שעות, אפשר לומר אותו דבר על

מערכת -שעובדת עשר שעות ביום. ויש צרכים, אז יכולים ללמד מתימטיקה

ב-8 בבוקר, יכולים ללמד גם ב-5 אחרי הצהרים. כך גם ציור וכל נושא

אחר, יכולים ללמד בכל שעה משעות היום. אצלנו המערכת הלימודית פרופר

עובדת כל יום מ-8 בבוקר עד 10 בלילה, יש לנו גם ילדים גדולים

שגמרו את המערכת ולומדים בבתי-ספר בחוץ, הם חוזרים אלינו רק ב-3

אחרי הצהרים, וממשיכים ללמוד אצלנו. התפיסה היא כוללנית, ואני חושב

שכך צריך להיות. אלה התנאים. אנשים היום מחפשים עבודה, והיום בוודאי

אפשר לקבוע תנאים, שכן אלה צרכי המוסד. זה לא אסון לנצל קוניונקטורה,

אם היא טובה לצרכי הילדים.

לגבי קליטת ילדים במערכת הרגילה -- בשנה

שעברה עשיתי סקר בשביל המחלקה לחינוך מיוחד על שילוב ילדים בחטיבות

הביניים-בכ-100 כיתות; שוחחתי שיחות ארוכות של למעלה משעה כל אחת,

עם כ-100 מחנכות ומחנכים, אבשים שעובדים בשטח. נתתי להם שאלון,

הוא מולא אחד מול אחד, כשאני ישבתי מול המורה ויכולתי לשאול ולברר

ולפרט את השאלות, יש בהחלט קושי לשלב את הילדים בבית-ספר רגיל,

אבל אני חושב שהדבר אפשרי, ניתן. האנשים מוכנים לקבל הדרכה בנושא,

גם במערכת הרגילה וגם במערכת המיוחדת. יש סכנות של טשטוש והתעלמות

ואי-ראיית הבעיה כפי שהיא, כלומר יכולה להיות תחושה שאם הילד

נמצא בבית-ספר רגיל, אז אין סטיגמה שהוא ילד מיוחד, ניתן לעשות

הרבה מאד בשטח זה, לא אפרט כאן. יש מספר המלצות בענין זה במחלקה.

הדבר העיקרי שלדעתי חסר במערכת של חטיבות

הביניים הוא הנושא של ההכשרה המקצועית, זה עקב אכילס רציני מאד.

יושבים ילדים, אינני רוצה להגדיר אותם, כי מרחב ההגדרה שלהם הוא

רחב מאד בסך הכל, אבל אלה ילדים מהשכבה העליונה של החינוך המיוחד,

ילדים שהיו יכולים להשתלב במערכות חינוך קיימות, אבל תלוי באיזו

מידה ובאיזה סוג של מערכת, ובכן הם יושבים במערכת שאין בה כמעט



עמלבות, לדעתי עמלבות זה המינימום, אני מרבר על הרבה יותר מזה.

במוסד שלי כבר באמצע שנות הששים עשינו הסכם עם בית-ספר מקצועי

שכן, נתנו להם שעות תקן, והסענו לשם ילדים ליומיים הכשרה מקצועית

בשבוע. בלתי אפשרי להושיב ילדים כאלה 35 שעות בשבוע על כסא,

כשיש אולי שעתיים או ארבע שעות בשבוע שבהן הילדים זזים ממקום למקום,

זו פחות או יותר התמונה. צריך למצוא אפשרות לעבודה מקצועית, או

בתוך בתי-הספר או בדרך אחרת, יש הרבה בתי-ספר מקצועיים שלא משתמשים

שמונה שעות במערכת שלהם. ואם הכיתות המיוהדות תלמדנה, כמו שצריך,

מ-8 בבוקר עד 6 בערב, תמיד יימצא זמן גם לחינוך מקצועי,

ש. אלוני; אצלכם במוסד יש עמלנות?

י. ו?רטוגזון; הרבה מאד, השנה אנחנו עומדים לעשות עיסקה

עם מפתן, ניסינו כל מיני אפשרויות, ואנחנו

מרחיבים את הקשרים שלנו, אנחנו פועלים כדי שילדים שלנו, שבסך הכל

הם די שונים מהילדים שנמצאים במפתן, ישתלבו שם בתוך מערכת העבודה.

יש לנו ילדים שמסוגלים להשתלב במסגרת עיונית רגילה; הם באים אלינו

אחרי הצהרים ומקבלים תמיכה מאד מסיבית אצלנו; ויש לנו ילדים בבית-

ספר ששייך לנעמ"ת,

מ. איתן; לפי איזה קריטריונים אתם קולטים את הילדים?

קשה לענות על זה, אבל לפי ההגדרה - הם נחשבים

לילדים מופרעים קשה, המגבלות שלהן הן חוסר

יכולת להשתלב במסגרת החינוכית מבחינת קשב, ריכוז, התנהגות, פחדים,

חרדות, כלומר הם לא משתלבים, או בבית ההררים או בסביבה החינוכית,

בחברת הילדים,

תודה, נשמע עכשיו את ד"ר שושנה כהן, יושבת-ראש

ועד ההורים הארצי של הילד החריג.

אני רוצה לומר לחברת-הכנסת אלוני שהופתעתי

מדבריה, כי אני חשבתי שדווקא היא תהיה זו

שתעז ור לנו.

אעזור לכם, אבל אינני חושבת שנחוץ חוק,

הופתעתי שאת מתנגדת לחוק. גם מר מיכאל ממשרד

החינוך דיבר על הצורך בחוק, אם יהיה חוק,

תהיה נקודת ציון, ואז כולם, בכנסת ומחוצה לה, ההורים, המורים,

המחנכים, ידעו במה צריך להתחשב, מה חוקי ומה צריך לעשות, אני

מסכימה עם כל הדברים שאמרת אחר כך, אבל אני חושבת שקודם כל צריך

להיות חוק, כדי ליישם ולממש את כל הדברים שדיברת עליהם. אם יהיה

לנו חוק, יהיה לנו קודם כל "רפרנס פוינט". למה אנחנו צריכים לדבר

פה על החוק האמריקני? למה שלא יהיה חוק ישראלי? ואני רוצה שיהיה

לי "רפרנס פוינט" כהורה של ילד חריג, שאוכל לעשות את המאמצים

האחרים שאת מדברת עליהם.

ש, אלוני; ב-1963 פרסמתי ספר בשם "זכויות הילד בישראל",

יכול להיות שהוועדה שלנו חייבת לשבת עם

משרד החינוך ולבדוק את הפרשנות של חוק חינוך ממלכתי ומה נובע ממנו,

לא אמרתי שהדברים האלה לא צריכים להיות מעוגנים, אבל זה צריך להיות

מעוגן בתקנות שיש להן תוקף חוקי, ובהוראות המנכ"ל וכוי, הטיעון שלי

הוא שכל הדברים האלה נובעים מהחוק הקיים, שבפרשנות צמצמו אותו במקום

להרחיבו. כלומר אני טוענת שזה כבר חלק מהחוק, אבל זה לא יושם בצורה

מסודרת. חובתנו כוועדת החינוך לעבור על כל סעיף בחוק חינוך ממלכתי,

ולבדוק איך הוא נותן תשובה לכל ילד בארץ בגיל חינוך ממלכתי, ואיך

מפעילים את זה לצרכים שלו, כיצד משרד החינוך והמערכת אמנם נותנים

תשובה לצרכים שלו בגיל חינוך חובה,



היו"ר נ. רז; כפי שהם מופיעים בחוק בניסוחו הקיים, או

על-ידי השלמתו על-ידי סעיפים נוספים,

מ. איתן; אני רוצה להתייחס לאותה סוגיה, אני מסכים

עם חברת-הכנסת אלוני. יש לכם איזו תחושה

שאם תעלו את הבעיות לדרגה סל חוק, המצב ישתנה, יכול להיות שצריך

לשנות או להוסיף סעיפים בחוק הקיים, אבל ה"רפרנס פוינט" לעו לם לא

יכול להיות החוק עצמו, החוק תמיד צריך לתת רק את המסגרת, וה"רפרנס

פוינט" צריך להיות איזה קוד נוסף, מערכת של כללים, אולי במסגרת

של תקנות, או במסגרת הוראות אחרות, ושזו תהיה ה"תורה הכתובה" שעליה

יכולים להסתמך כל הנוגעים בדבר, המחנכים, הרשויות וכו', חוק מיוחד

ורחב לא יתן שום דבר, יש היום חוק חינוך חובה, ופועלים לפיו,

הבעיה היא היכולת לבצע, יכולת הביצוע לא בהכרח קשורה בחקיקה,

אתם צריכים להביא זאת בחשבון. אני ער לכך שיש הרבה צרכים שאנשים

חושבים שברגע שהכנסת תחוקק חוק, הצרכים האלה יבואו על סיפוקם.

זה לא כך. יש חוקים שאין מבצעים אותם. לכן יש נושאים שונים שצריכים

לחשוב היטב לפני שמביאים אותם לדרגה של חוק, כאשר הם בהחלט יכולים

להסתדר בתקנות או בהוראות מנכ"ל וכוי,

לעצם הענין - אני בהחלט מסכים שצריך להסדיר

את הבעיה. אני חולק על כך שהרשויות המקומיות לבדן יכולות להתמודד

עם זה. במשך חמש שנים כיהנתי כיועץ לראש עיריית תל-אביב בנושאי

רווחה חברתית, וכבר ב--1974 לחמתי - חלקית הצלחתי - ליצור מודל

אינטגרטיבי סל שירותי רווחה, לצורך טיפול בנושא שנקרא היום שיקום

שכונות, אז זה היה דבר די חדשני. למדתי לדעת מה זה ליצור שירותי

רווחה אינטגרטיביים, כלומר לאחד טיפול של מחלקות בעיריות, זה קשה

מאד. כל ראש מחלקה נלחם על הזכויות שלו, על המעמד שלו ועל העובדים

שלו בשטח. זו מלחמה שקשה מאד להצליח בה, כשמשאירים אותה לשיקול הדעת

ההגיוני של הרשות המקומית, גם במישור הממשלתי, לא תמיד שיקלל הדעת

ההגיוני גובר. ובנושא שאנחנו מטפלים בו יש לנו גם בעיה שבמהות שלה

היא מאד קשה, שאלתי מה הקריטריונים, איפה נגמר' החינוך ומתחילה

הבריאות, ולהיפך, אינני מסתכל על זה רק מהבחינה האדמיניסטרטיבית,

אלא מצד הטיפול המהותי, לפעמים החינוך הוא אקט משלים לטיפול בריאותי;

לפעמים זה להיפך, לפעמים הבעיה המרכזית היא החינוך, ורק בשוליים יש

איזו השלמה בתחום הבריאות.

בכל סבך הבעיות הזה, אינני רואה את הקטיגוריות

השונות, אי אפשר לדבר על כל המקרים כמיקשה אחת, כשמדברים היום על

אוטיסטים, מנסים אולי להוציא אותם מההדגשים הבריאותיים לעבר ההדגשים

החינוכיים, מדבריו של יורם הרטוגזון הבנתי שהמוסד שלו הוא כזה

שההדגשים הם הרבה יותר חינוכיים, אם כי גם שם בשוליים יש בעיות

שדורשות מעורבות רפואית, לפעמים יש בעיה, שקשה ליצור את המודל

האינטגרטיבי, משום שגם במהות הטיפול שונה, ההדגשים בביצוע שונים,

יש משרד הבריאות ויש משרד החינוך, אינני י.ודע אם אפשר להישאר רק

בקריטריון של ילד חריג ולומר שאנחנו פונים בהמלצה ליצור איזו רשות

אינטגרטיבית לטיפול בילד החריג, זאת שאלה, ואני מבקש את ההתייחסות

שלכם לנושא.

דבר נוסף הוא בהקשר לטיפול בגילאי 3-0.

אני חושב שיש בהחלט חשיבות רבה לתכניות שונות של מעקב, אולי אפילו

טיפול כבר בשלבים המוקדמים, איתור מוקדם עוד בתקופת ההריון, אצל

נשים שהן בחזקת סיכון גבוה, מבחינה זו שהן יכולות ללדת ילד שיתפתח

בהמשך להיות ילד חריג. יש קריטריונים רפואיים וסביבתיים שיכולים

לתת אינדיקציות לדברים האלה. איתור מוקדם ומעקב בגיל הרך מאד יכולים

לצמצם את ממדי הבעיה בעתיד. כיצד אתם רואים את הנושא הזה? אם

אנחנו מדברים על הנושא בכל היקפו, הנקודה הראשונה היא בתחנות לטיפול

באם ובילד, שם מטפלים בנשים בהריון.



לגבי חוק חינוך פיוחד, ייתכן סיס לו מקום,

ייתכן שהוא צריך להיות במסגרת חוק חינוך חובה, תוך הכנסת שינויים

מסוייפים.

לגבי הפניה לרשויות, אני חושב שצריכה להיות

דרישה לאינטגרציה של השירותים. צריך לחפש את הנוסחה בענין זה.

והנושא האחרון - איבחון וטיפול בגיל הרך

ביותר,

היו"ר נ. רז; אני מציע שנשמע עכשיו את מר יצחק קרונר

פפשרד העבודה והרווחה, בקשר להכשרה מקצועית.

יש לנו באחריותנו 18 אלף נערים עובדים.

יכול להיות שכמה דברים שאומר לא יהיו כל כך

פופולריים, אבל אני צריך להגיד אותם. לא שמעתי התנצחות בין-משרדית.

נאמר פה כאילו במשרד העבודה יש תקציבים ואחריות, שאם יעבירו אותם

לאיזה ארגון גג כל הדברים ייפתרו. אני חושב שזאת הטעיה, המציאות

יותר מורכבת. למעשה בהרבה שירותים, למשל בשירות שלנו, יש לפעמים

נטיה של אנשים לא לקבל נערים מהחינוך המיוחד. אנחנו לוחצים עליהם

שאם נערים מהחינוך המיוחד יכולים להיות במסגרת חניכות, יש לשלב

אותם בכיתות רגילות. זה לא מבטיח אינטגרציה, אבל יש סיכוי סביר

שהם יכולים להיות בבית-ספר תעשייתי.

הקריטריונים של החינוך המיוחד מאד רחבים,

ובשוליים יש קריטריונים של נערים שעזובה חברתית גדולה יצרה אצלם

נזק גדול מאד. הנערים האלה מגיעים להכשרה מקצועית. ויש ויכוחים

בקהיליה המקצועית אם הקריטריונים לגביהם צריכים להיות קריטריונים

של חינוך מיוחד או לא. יש ספקות, אין דברים חד-משמעיים, אינני

מצטרף להסכמה הכללית שהיתה כאן, יש ספקות בקהיליה המקצועית מה זה

בדיוק חינוך מיוחד, ואם לא גורמים קצת נזק לנערים כשמדביקים להם

תוויות של חינוך מיוחד. ועובדה ששמענו מהמפקח הארצי על החינוך

המיוחד שמנסים להחזיר חלק מהנערים לכיתות רגילות, מתוך שיקולים

אינטגרטיביים ואחרים.

במשרד העבודה אין תקציב מיוחד לחינוך מיוחד.

יש שירותים שעושים כל מיני דברים. אני מייצג את האגף להכשרה מקצועית.

מגיעים לאגף נערים מהחינוך המיוחד, ואז מקבלים אותם. יש קשת רחבה

של הכשרה מקצועית, יש חניכות יום, קבוצות עבודה וכוי,

היו"ר נ. רז; האם מגיעים אליכם גם ילדים מהמוסדות הנפרדים,

מהמוסדות המיוחדים של החינוך המיוחד?

י. קרונר; לא, מגיעים לשירות למפגר, או לשירות המבחן.

להכשרה מקצועית ממש- אולי מגיעים מעטים מאד.

לא מגיעים נערים אוטיסטים או מופרעים קשה, לא אכנס להגדרות" יש

בעייתיות בהגדרה,

בכל העולם יש ספקות האם באמת מסגרת גג היא

התשובה האמיתית לבעיות; האם האיחוד הכלכלי או איחוד האחריות נותן

את התשובה האמיתית, גם בספרות המקצועית יש ספקות בענין זה.

א, אלוני; אבל כל הספרות המקצועית חוזרת היום אל הקהילה,

הבעיה היא לא איך למעלה מתארגנים הדברים,

אלא הזיקה שבין ההורים והילדים בתוך הקהילה, הקהילה בכל זאת מתרכזת

סביב הרשות המקומית, כל הספרות המקצועית אומרת שהניקוז הבריא ביותר

הוא בתוך הקהילה, גם מערכות ההתנדבות משתנות היום לכיווץ הזה.

אינני מדברת על הדרג הממשלתי, איפה מחלקים את התקציבים וכו', חשוב

מבחינת המשפחה והילד איפה הוא מקבל את התשובה לבעיה שלו, כדי שלא

יצטרכו להתרוצץ בין המערכות,



י. קרונר; קהילה זה גם קהיליית השירותים הסוציאליים.

באופן תיאורטי אפשר להעביר את כל השירותים

האלה למשרד החינוך. יש קהיליית שירותים שקיימת היום, לשירותים האלה

יש הצדקות משלהן, רציונל משלהן, יעילות משלהן. לפי אותו הגיון,

הלק מהאחריות גם בחינוך המיוחד יכולה להיות גם בקהיליית השירותים.

זו התפיסה הקהילתית. אם את מצפה להקים לכל חוג ספציפי מוסד משלו,

ספק אם זה הכיוון שיכול לענות על הצרכים האלה,

מ. איתן; ניקח את החינוך הרגיל. אם תבוא הצעה לקחת

את כל הנושא של הכשרה מקצועית ולהעביר אותו

לתוך משרד החינוך, שיהיה חלק ממערכת החינוך הרגיל; מצד שני תבוא

הצעה להעביר את ההכשרה המקצועית של החינוך המיוחד לתוך מערכת החינוך

המיוחד, ולקחת אחוז מסויים מהמשאבים של ההכשרה המקצועית; אם היית

עומד לפני גזירה שהיית צריך לבחור באחד משני הדברים - מבחינה מקצועית

למי היית נותן עדיפות להעביר חלק מהסמכויות של ההכשרה המקצועית?

איפה היתה הצדקה מקצועית יותר גדולה, לחינוך המיוחד או לחינוך הרגיל?

י. קרונר; אי אפשר לתת על זה תשובה חד-משמעית,

אני מדבר לא מצד המשאבים, אלא מצד מקבל

השירותים.

י. קרונר; אין לי תשובה חד-משמעית. יש משל שטוב להיות

ראש לשועלים מאשר זנב לאריות, יש לזה השלכות

בתחום החינוך. כלומר עד גבול מסויים טוב שהחינוך יהיה ספציפי,

שואלים למשל לאן הולכים תקציבי הטיפוח. לפי מחקרים של משרד החינוך

הם הולכים לחזקים.

מ. איתן; כך גם במשרד העבודה והרווחה.

י. קרונר; כלומר זו סוגיה מסובכת. עד שלב מסויים ברור

שלגבי נערים שצריכים התייחסות ספציפית,

צריכים לתת להם את השירותים הנכונים. היות והכשרה מקצועית, לפי

התפיסה של משרד העבודה, צריכה להיות מעורבת חזק בעולם העבודה, בשוק

העבודה, עם המעסיקים, עם שרות תעסוקה - צריך להיות משא ומתן מאד

הדוק עם גורמים שונים בתחום התעסוקה. כלומר אם אתה רוצה להעביר את

ההכשרה המקצועית למשרד החינוך, אתה צריך להעביר גם את שרות התעסוקה.

לעשות הכשרה מקצועית, כשהיא מנותקת מעולם העבודה, זה דבר לא יעיל.

אי אפשר להעביר את ההכשרה המקצועית בלי לפתח מערכת שיש לה קשרי

גומלין מאד הדוקים עם עולם העבודה.

מ. איתן; אבל לדעתי צריכה להיות אבחנה בין החינוך

הרגיל, בין מערכת ההכשרה המקצועית הרגילה,

לבין החינוך המיוחד, ששם הדגש הוא על הטיפול האינדיבידואלי של הפרט,

לכן שם המגע עם גורמי העבודה הוא פחות חשוב. יותר חשוב שמשאבים

של הכשרה מקצועית יבואו למי שממקד את הטיפול בפרט, ששם העבודה היא

חלק מתהליך שיקומי. שם הממד העיקרי הוא לא הכלכלי-עסקי, אלא השיקומי.

תודה. ד"ר רמי בר-גיורא ממשרד הבריאות, בבקשה.

אני איש משרד הבריאות, מנהל תחנה לטיפול

בילד ובנוער, בריאות, חינוך ועבודה הם שלושה

דברים שצומחים מאותו שורש, אני כמובן אמסור למשרד הבריאות כל מה

שנאמר פה, אינני דובר המשרד ואינני מוסמך לתת תשובות לשאלות שנשאלו

כאן. יש ענינים שהם מעלי. אבל אני יכול לתרום תרומה כלשהי לדיון,



אין ספק שדרושה גישה אינטר-דיסציפליינרית.

אתן כמה דוגמאות, נניח שלאם יש ילד שמרטיב בלילה במיטה, והיא רוצה

להתייעץ, מאלף מה שקורה במדינת ישראל, היא יכולה לגשת למחנכת של

הילד ולהתייעץ אתה, היא למדה בסמינר, למדה פסיכולוגיה של הילד,

היא יכולה לגשת ליועצת של בית-הספר. זה כבר מסלול אחר שיש לו המבוא

האקדמי שלו והמערכות הספציפיות של פיקוח והדרכה, הנבדלות מאלו סל

המורה,

ש, אלוני; אבל זה עדיין בבית-הספר,

ד"ר ר. בר-גיורא; כן, היא יכולה לגשת לאחות של בית-הספר,

שגם לה יש מבוא אקדמי שלה ומערכות פיקוח

והדרכה נפרדות משלה, היא יכולה לגשת לפסיכולוג של בית-הספר, שגם

לו יש המבוא האקדמי שלו, וכל אחד יקבל אותה בהבנה וברצון, יש גם

העובדת הסוציאלית של בית-הספר, שהיא עובדת רווחה, וגם לה יש הפבוא

האקדמי שלה וכוי, היא יכולה לגשת לטיפת חלב, לאחות הציבורית; או

לתחנה לבריאות הנפש, להיפגש עם פסיכולוג קליני או פסיכיאטר של

ילדים, ויש עוד כמה בעלי מקצוע שהיא יכולה לגשת אליהם,

בתקופות של רווחה אפשר היה להצדיק את

הפלורליזם הזה, אבל אין לי ספק שכל האנשים שחורתים על דגלם טיפול

בילד ורווחת הילד, מרגישים שכשאין תקציבים ומשאבים, יש מקום

לרקונסידרציה, במדינה עניה כשלנו הדבר הזה בלתי אפשרי. ואני רוצה

להביא דוגמה מתחום שקרוב לעבודתי, מעסיק אותי יום יום, ונוגע לחינוך

המיוחד. אני מתכוון רק לאותו קטע של החינוך המיוחד שמדבר על ילדים

שאינם נכים, אינם מפגרים, אינם אוטיסטים, אלא הם ילדים בריאים בגופם,

בעלי אינטליגנציה תקינה, אלא שההפרעות הנפשיות וההתנהגותיות שלהם

אינן מאפשרות להם לשבת בבתי-ספר רגילים בשקט, זו רק פרקציה של החינוך

המיוחד, אבל פרקציה מאד מרשימה, אין ספק שהילדים האלה - ובירושלים

מספרם כמה מאות - יכולים הם ומשפחותיהם ליהנות מטיפול פסיכותרפויטי.

ועל פי המנדט הציבורי שירותי בריאות הציבור של משרד הבריאות צריכים

להייענות לכל מיי שפונה אליהם בבקשת טיפול נפשי, את זה יודעים גם

הפסיכולוגים המעטים של השירות הפסיכולוגי החינוכי, שהם פסיכולוגים

חינוכיים, ששייכים לרשויות המקומיות, בירושלים, למשל, ארבע תחנות

ציבוריות לטיפול בבריאות הנפש של הילד מטעם משרד הבריאות עשו יד

אחת וסגרו את דלתותיהן בפני ההפניות האלה, כי עם כוח האדם המועט

שלנו יכולנו ליהפך תוך חודש לסוג קליניקה של שתי כיתות של בית-ספר

לחינוך מיוחד, ואז לא יכולנו לשרת את הציבור הרחב שלשמו אנחנו קיימים

ואותו אנחנו משרתים,

ובכן לא רק סירבנו להם; אמרנו להם: בית-ספר

לחינוך מיוחד מהסוג הזה שאנחנו מדברים עליו הוא בית-ספר טיפולי.

למה לכם לשלוח את. הילדים אלינו? הרי הילדים מבלים אתכם מ-8 בבוקר

עד הצהרים, טפלו בהם. זה כאילו שבית-חולים הדסה ישלח לביילינסון

אדם לטיפול, הצענו את עזרתנו המשותפת,

אני חושב שזאת דוגמה איך ברמה קהילתית של

שלטון מקומי אחד השותפות וההיכרות של אנשים יכולה לחולל משהו בסופו

של דבר, אבל היא יכולה לחולל מעט מאד, כי אנחנו בנינו משהו במשך

שנה-שנתיים, ומספיק שמנהל יתחלף או יקרה איזה שינוי אחר כדי להתחיל

הכל מחדש,

לכן, ממעט הנסיון שיש לי, אני חושב שגם

מלמעלה צריכה להיות איזו האחדה או גישה אינטר-דיסציפלינרית שתקבע

איזה אמות-מידה של שיתוף פעולה, שיהיה לא רק לגבי החינוך המיוחד

אלא לכל דבר שילד עובר במסלול גדילתו, וזה נוגע גם להורים שלו,

כמה תחנות כאלה יש בארץ?

יש לנו שלוש תחנות בערים הגדולות שמנוהלות

על-ידי פסיכולוגים, ויש הרבה תחנות שהן

סניף של אימפריות פסיכיאטריות, כלומר מרפאות חוץ של בתי-חולים

פסיכיאטריים.

מ. איתן; יש מרכזים להתפתחות הילד, האם זה אותו דבר

או משהו אחר?

החלוקה הפנימית היא כזאת שיש שירותי בריאות

הנפש ושירותי בריאות הציבור. שירותי בריאות

הציבור אחראים ללשכות בריאות, לסניטציה, טיפות חלב, מרכזים להתפתחות

הילד, איבחונים וכו'.

א. סרטני; אני רוצה להעיר בעיקר על הדברים שאמרו חברי-

הכנסת אלוני ואיתן, בחוק חינוך חובה יש רק

סעיף אחד שמתייחס לענין הזה, אילו לפחות היו מאחורי זה הוראות שעונות

על הצרכים, ניחא, אז היינו אומרים: יש תקנות, חייבים לפלא אותן,

תקנה היא כמו חוק מבחינת החובה לבצע אותה,

אבל בחוק הזה אנחנו מדברים על כמה אלמנטים

שאינם מצויים בחוק החינוך הרגיל, כמו למשל ענין הגילאים, אנחנו מדברים

על גילאי 3 עד 21, יש הסבר למה זה כך, מדברים על קיום המוסדות האלה -

11 חודשים בסנה, דבר שלא קיים לגבי הכלל,

גם הנושא של מעורבות ההורים, ייתכן שזה נמצא

בתקנות, אבל אין מבצעים את זה, האם באיזה מקום כתוב שחייבים לשבת

אתם, לשמוע אותם, להתייעץ אתם? אלה דברים שמוכרחים להיות מעוגנים

בהוראה שתהיה מחייבת עד כדי כך שמי שעובר עליה יכול גם להיתבע,

אפשר לראות את החוק הזה כהשלמה לחוק החינוך

הרגיל, אבל אי אפשר לומר שהוא מיותר, ושבעצם כל הדברים האלה ייאמרו

בהוראות או בתקנות, כי אז יקרה מה שאמר כאן עזרא מיכאל בתחילת

הדברים. הוא אמר שהוא עושה דברים מתוך התייחסות לצרכים, כי זה

תפקידו, אבל הוא יודע שאינו נוהג על פי החוק, הכנסת קיבלה עכשיו

חוק שמשרדים שאינם נוהגים על פי החוק, אפשר גם להעניש אותם, ובכן

יש דברים שחייבים לעגן אותם בחוק, לכן בפגישות שלי עם וקד ההורים

ואנשי החינוך המיוחד השתכנעתי שחייבים להגיש את החוק הזה,

ש, אלוני; אני בעד זה שההצעה תעבור את הקריאה הטרומית,

ואז בעקבות זאת נבדוק את החוק הקיים, את

ההוראות והתקנות הקיימות, עוד חוק כזה בספר החוקים שלנו - זה לא

טוב מבחינת התפיסה החינוכית שלנו. אבל אני בעד זה שההצעה תעבור

לוועדה, וזאת תהיה הזדמנות לעשות סריקה, לבדוק מה יש בתקנות,

בהוראות וכוי, זה שירות עניני גם לחוק הקיים וגם לנושא,

מ, איתן; אפשר גם להכניס תיקונים המתייחסים לגילאים,

נ, יפה; אני רוצה להתייחס לשאלה אחת של חבר-הכנסת

איתן, היום מגלים הרבה מומים עוד בתקופת

ההריון, אבל לא ניתן למנוע אותם. יש בדיקות שנעשות בחודשי הריון

פתקדמים, ואם מתגלה משהו קשה למנוע אותו, בדיקות מי שפיר נעשות

לחלק קטן מהאוכלוסיה, לנשים מגיל 35 ופעלה, מרבית הנשים היולדות,

בגיל הפריון, אינן שייכות לקבוצת גיל זו, באופן סטטיסטי, מספר

הילדים המונגולואידים לא פחת בעקבות בדיקות מי השפיר, אתמול שמענו

בכנס שבכל העולם עושים ניסויים רפואיים, וכמובן שמחים על כל הישג,

היום מתברר, לאחר מעקב של שבע-שמונה השנים האחרונות, שבכ-40%

מהילדים שנולדים במשקל של קילו, אחרי שנה ועד ארבע שנים מתגלים

כילדים פגועים, יש היום ארצות בעולם שקבעו באופן חד וחלק: אם ילד

נולד במשקל פחות מקילו, לא עושים שום מאמצים להציל את חייו; הטבע



יעסה את סלו, במדינת ישראל זה לא כך. אנחנו מצילים כל נפש. אתמול

צלצלה אלי אמא שהילד שלה נולד במשקל של 700 גרם ואמרה שהצילו אותו.

הוא מפגר פיגור קל, והוא חרש ואילם. ובכן לצערי הרב, יותר משהרפואה

מונעת לידתם של ילדים כאלה, היא "מייצרת" לנו ילדים באלה. אנחנו

מרגישים את זה בגידול השנתי, ובצורך לפתוח מסגרות נוספות עבורם.

אני דיברתי על צירוף של בעיות בריאותיות

והשפעה סביבתית, שמגדיל את הנזק במהלך

השנים הראשונות להתפתחות הילד. כלומר באוכלוסיה מסויימת של נשים

שיש אצלן גם סכנה בריאותית, וגם סכנה סביבתית, פיגור סביבתי -

אם תהיה פעולה מונעת וליווי צמוד מהרגע שהילד נולד, הנזק עלול

להצטמצם לעומת מה שקורה בפועל. תקציבים גדולים שמושקעים בשנים

שלאחר מכן, אם היו מושקעים בחודשים הראשונות או בשנתיים הראשונות

לחיי הילד, ובמשפחה - יכול להיות שבהמשך הזמן לא היה צורך בטיפול.

אני דיברתי על פעילות מגיל אפס. אם משפחה מסויימת נמצאת במצוקה

חברתית, שיש בעיות בתוך המשפחה, וייוולד שם ילד שיאותר בו פיגור

קל והוא יטופל, ייתכן שהפיגור יישאר קל. אם הוא לא יטופל, הפיגור

ייהפך ליותר קשה.

זה נכון לא רק לגבי ילד ממשפחה שיש בה

עזובה חברתית, אלא לגבי כל ילד חריג

טיפול מהיר, מוקדם, אינטנסיבי, אפילו בקבוצה, מקדם את הילדים האלה

במידה שלא תשוער, אפילו כשהם באים מבתים מצויינים.

היו"ר נ. רז; אנחנו נחזור לדון בנושא הזה כשהחוק יגיע

אלינו. אני מודה לכם. הישיבה נעולה,

הישיבה נסתיימה בשעה 10.30.