הכנסת האחת-עשרה

מושב ראשון



פרוטוקול מסי 57

מישיבת ועדת החינוך והתרבות

יום ד',ט' בסיוון חתשמ"ה, 29.5.1985, שעה 08.30.

וזברי הוועדה; נ' רז - היו"ר

מי איתן

פי גולדשטיין

עי דראושה

אי הראל

א' ולדמן

א' סרטני

ז י עטש י

מי פלד

בי שליטא

פרופ' ש' זקס - מנהל המחלקה לחינוך מיוחד

במשרד החינוך והתרבות

אי מזרחי - עוזר ראשי במחלקה לחינוך מיוחד

אי מישל - מנהלת בית-הספר "מעיין" בירושלים

א' בשארה - מפקח על החינוך המיוחד במגזר הערבי

מי עזרא - מפקח ארצי בחינוך המיוחד

בי נוימן - מפקחת על החינוך המיוחד במחוז ת"א

נ' יפה - מ"מ יו"ר ועד ההורים הארצי לילד החריג

י' בראור - ועד ההורים של החינוך המיוחד

סי כהן - " " "

ד' כהן - " " " "

נ י שפירא - " " " "

ר' פרצ'ק - מנהלת המרכז לטיפול בנוער

ג' דרורי - ועד ההורים של החינוך המיוחד

ג י לב - מנכ"ל מרכז השלטון המקומי

י' ירון - יו"ר ועדת החינוך במרכז השלטון המקומי

בי נסים - משרד החינוך והתרבות

יי גידלי - רכזת מידע של הוועדה

מזכירת הוועדה; ד' פלד

רשמה; מי כהן

סדר-היום; שאילתות;

החינוך המיוחד בישראל (הצעה לסדר-היום של חברת-הכנסת א' סרטני).



שאילתות

היו"ר נ. רז; אני פותח את הישיבה. נתחיל בשאילתות-

יש לי הצעה לסדר. קיימנו פה הרבה דיונים

על המצב התקציבי של משרד החינוך והתרבות.

בינתיים מתברר שוועדת הכספים לא אישרה אתמול את ההצעה להטיל אגרת

חינוך, ונימוקיה עמה. אינני נבנס ביגע לשאלה אם השיקולים שלה היו

נבונים או לא. התוצאה המעשית היא שחסרים בתקציב משרד החינוך 77 מיליון

דולר. לפי ידיעות די מבוססות שיש בידי, משרד האוצר מתבונן לנקוט

בצעדי עונשין נגד משרד החינוך, באילו הוא אשם בבך שוועדת הכספים

לא אישרה את האגרה. ומעבר לוויבוח עם המורים על קיצוצי התקציב הנוראים

שנעשים בתקציב, יש סבנה לקיצוץ נוסף של 77 מיליון דולר- קיצון נוסף

של 77 מיליון דולר פירושו שלא תשולם משבורת למורים בחודש הבא, לבולם.

לבן אני מבקש לתת עדיפות דחופה מאד לבירור הנושא הזה, יחד עם אנשי

האוצר ומשרד החינוך. לא ייתבן שהחינוך במדינת ישראל יהיה בן ערובה

בידי שר האוצר ומשרד האוצר.

היו"ר נ. רז; אנחנו פועלים לזמן את שר החינוך, שר האוצר

י" וראשי האוניברסיטאות לישיבה בנושא הזה

בשבוע הבא.

מ. פלד; בהמשך לשאלה על מצבו הבספי של משרד החינוך,

אני רוצה לשאול איך מתמממנת הקמת הסמינר

הממלבתי הדתי בשומרון, שקראנו עליה אתמול בעתון, והאם זה תואם את

המגמה של קיצון וייעול של מערבת החינוך על-ידי ביטול סמינרים קטנים

ומיזוגם עם סמינרים אחרים.

א. סרטני; אני מצטרפת לשאלה של חבר-הבנסת פלד.

גם אני.

א. הראל; האם הסמינר הזה מוקם בבלל על-ידי משרד

החינוך והתרי- ת? אולי מישהו אחר מקים

סמינרים בישראל?

האם אפשר לקבל מספרים על הפשרת תקציבים

לבניית ביתות, באיזו מידה יש התחלות בניה,

וביצד זה מתחלק בין המגזרים השונים?

נאמר לנו כאן שבחינוך הטבנולוגי מקצים

למגזר הערבי 12% במקום 6%, ובתחומים אחרים לא קיצצו בחינוך במגזר

הערבי. אני מבקשת לקבל מספרים גם על זה, בהשוואה לתקציב ולמה שקורה.

היו"ר נ. רז; אני מחזיק בידי חומר שבתוב עליו "מוגש

בהוקרה על-ידי מינהל החינוך, נוער ותרבות

של עיריית תל-אביב-יפו ובית חב"ד לובביץ". בלומר זה מטעם העיריה.

יש פה בל מיני דברים שלא הייתי מאמין שעיריית תל-אביב מוציאה

לתלמידים ולבתי-ספר. למשל; מדוע אין גאולה לעם ישראל? - מפני שאנחנו

לא עובדים מספיק לגאון הדור הרבי מלובביץ'. ובדומה. האם משרד החינוך

יודע על בך?

אני מזמין את חברי הוועדה להשתתף ביום ראשון

הקרוב בסיור של הוועדה ברשת עמל בתל-אביב, וביום ראשון שאחרי זה,

ה-9 בחודש, נהיה אורחים של מערבת החינוך בתל-אביב.

פ. גולדשטיין; אני רוצה להודיע שנובח התנהגותו של ראש

עיריית תל-אביב מר להט בלפי חברי כנסת,

התנהגות בלתי ברורה לחלוטין, לא אשתתף בסיור בתל-אביב, ובוודאי לא

בארוחת צהרים עם ראש העיריה,



החינוך המיוחד בישראל (הצעה לסדר-היום של חברת-הכנסת א. סרטני).

אנחנו עוברים לסעיף הבא בסדר היום, החינוך

המיוחד בישראל, הצעתה לסדר היום סל חברת-

הכנסת סרטני שהועברה לדיון בוועדה. אני מציע שחברת-הכנסת סרטני תציג

את ה נושא,

אקצר בדברי הפתיחה שלי. חשובי לא רק שנדון

יחד בנושא, אלא שנגדיר במשותף את המטרות

ואת התפקידים של כולנו כאן, לכל אחד מאתנו יש תפקיד בכלל בחינוך,

בחינוך המיוחד בוודאי. לכן אנחנו צריכים להגיע במשותף להגדרת הפטרות

ולעשות למען הגשמתן,

אני רואה את החינוך בכלל, את אותן שמונה-עשרה

קינות החיים הראשונות של האדם, כבסיס שאנחנו המבוגרים אחראים לו,

אנחנו אחראים לכך כיצד האנוש הזה יתפתח וכיצד הוא ישתלב אחר כך בחברה,

ואיזו חברה בעצם הוא יבנה. כי אנחנו כל הזמן בונים את העתיד. ובתוך

המערכת הזאת של אותם בני אנוש שמתחילים מגיל אפס עד שמונה-עשרה, יש

שונים. ובמערכת החינוכית שלנו אנחנו משתדלים ככל יכולתנו - לצערנו

הרב האילוצים הכלכליים הנוכחיים מצמצמים את האפשרויות שלנו - לתת

את המירב, לפתח עד כמה שאפשר כל בן-אנוש כזה. יש קבוצה גדולה למדי

של ילדים, נערים, ואחר כך בוגרים, שהם או פגועים מלידה או שנפגעו

בדרכים שונות במשך שנות גידולם.

במליאת הכנסת ציינתי שהיו שנים שהמשפחה

התביישה והחברה הסתירה את הילדים החריגים, את האנשים החריגים. אנחנו

מתקרבים לסוף שנות השמונים, ומן הדין היה שההתייחסות תהיה שונה

לחלוטין. החברה היום הרבה יותר פתוחה, על כל פנים כך אנחנו רוצים

לראות את עצמנו, אינני חושבת שהשתחררנו באופן מוחלט נ?התפיסות שהיו

בעבר. מתפקידנו לשנות קודם כל את ההתייחסות, את התפיסה. זה נעוז

לדעתי בכלל ביכולת של פתיחות של אדם לקבל אנשים שונים וחריגים, גם

חריגים בתחומים שונים, לאו דווקא חריגים מבחינת התפתחותם, הופעתם

או יכולתם. יש לנו היום בעיה שהולכת ומחריפה, של חוסר סובלנות.

אני חושבת שדווקא עכשיו, בתקופה של חוסר סובלנות וחוסר נכונות לקבל

את האחר, בעיקר בתחומים הפוליטיים, אבל ההשלכות הן מעבר לכך - צריך

להעלות בעיות כאלה ולהעמיד אותן בראש סולם העדיפויות, קודם כל לגופו

סל ענין, ושנית - אולי זה ישליך על החברה בהתייחסותה בכלל.

אנחנו מדברים בסך הכל על כ-50 אלף חניכים

בתחום החינוך המיוחד, בדרגות השונות מאד, מפיגור מוחלט ועד ליכולת

של השתלבות חלקית או רבה יותר במערכת, זאת מסה רצינית מאד ואי אפשר

שלא לתת עליה את הדעת, הבעיה שעומדת לפנינו היא כיצד נצליח לעזור

לאותם פגועים, לאותם חריגים, על בעיותיהם, במכסימום שאנחנו יכולים,

להפיק מהם את המירב שיש בהם, כדי לאפשר להם את ההשתלבות בחברה

האנושית הסובבת. זאת צריכה להיות המטרה. לשם כך אנחנו צריכים לבנות

מערכת מתאימה, שתענה על הצרכים, והצרכים הם במקריב מסויימים מגיל

אפס, במקרים מסויימים במוסדות מיוחדים, במקרים אחרים - בהשתלבות

במערכת החינוכית הכוללת, על פי הצורך. לצורך זה אנחנו חייבים לבנות

מערכת שתהיה מעוגנת בחוק, שלא יהיה עליה ויכוח, שלא תהיה נתונה

לרצון טוב כזה או אחר, ליכולת של מערכת כזאת או אחרת. אנחנו יודעים

שגם כשיש חוקים, לא תמיד מגשימים אותם עד תום. אבל כשדברים מעוגנים

בחקיקה, בוודאי שיש יתר תוקף לדברים ויש יותר סיכוי שתהיה המשכיות,

בתקופת מצוקה כמו זו שאנחנו נמצאים בה

עכשיו, כשמערכת כזאת נפגעת, הפגיעה היא תמיד קשה פי כמה מאשר כל

מערכת אחרת, כאשר מקצצים בדברים שנוגעים לילד בריא, הוא מפסיד בהחלט,

אבל יש לו יכולת נפשית ופיזית להשתלב בחיים הרבה יותר מאשר ילד שתלוי

במערכת הזאת,



אינני חושבת שאנחנו יכולים לחוקק חוק נגד

השבתת בתי-ספר לחינוך מיוחד, כי יש פה בעיה עקרונית בכלל הנוגעת

לזכות השביתה. אבל לדעתי ועדת החינוך וכל מי שעוסק בזה צריך לדאוג

לכך שזה יהיה בבחינת הסכם בלתי כתוב, שלא יחזור פה שקרה בשבועיים

האחרונים, שבתי-ספר לחינוך מיוחד הושבתו פעמיים, למרות שהם התחייבו

לא להשבית, אני מבינה את בעיית המורים, את מצוקתם, אבל יש קווים

אדומים שלדעתי אסור לעבור אותם, שכן הפגיעה במקרים כאלה קשה ביותר.

אנחנו צריכים להגדיר כאן גם את ההיקף של

המערכת הזאת. בהצעת החוק שהגשתי בנושא זה מדובר על חינוך חובה חינם

מגל 3 עד גיל 21. לגבי נער ונערה בריאים, בגיל 18 הם משתלבים

במערכת הצבאית, שמצד אחד היא מחייבת, מצד שני היא תומכת. כשמדובר

בילדים נפגעים, היכולת שלהם להתמודד עם המציאות בוודאי באה בשלב

הרבה יותר מאוחר, אנחנו מדברים היום על התבגרות מאוחרת. אבל צעירים

בריאים הולכים לצבא בגיל 18, הם נמצאים במערכת אמנם לא עצמאית, אבל

לא נזרקים לשוק ללא כל תומך. לגבי החריגים, אנחנו חייבים לתמוך

בהם ככל שאנחנו יכולים ולסייע להם בהכשרתם ולעזור להם להשתלב גם

בגילאים המבוגרים.

יש בעיה מי מטפל בהם, מי אחראי להם, איזה

משרדים, איזה גופים. חלק מהבעיות שנתקלים בהן נובעות מכך שלמרות

שמשרד החינוך הוא ה"אבא", יש דברים רבים מאד שתלויים במשרד הבריאות.

ועד כמה שידוע לי, משרד הבריאות במקרים רבים אינו מוכן להתחייב.

פעם יש טיפול, פעם אין טיפול, הדברים אינם מסודרים, שותפים לזה גם

משרד העבודה והרווחה והשלטון המקומי שכמובן יש לו חלק רציני במע רכת

הזאת,

אני מציעה שהוועדה תתייחס למצב הנתון. כבר

מספר שנים מקצצים בחינוך המיוחד, שמענו מפרופ' זקס בפגישה מצומצמת

מה קורה ובאיזו מידה קיימת פגיעה בחינוך המיוחד. אני חושבת שוועדת

החינוך צריכה להתייצב כאיש אחד בצורה חד-משמעית מאחורי החינוך המיוחד.

הנושא הזה הוא מעבר להשתייכויות השונות, אם מדובר על הקצאה כספית,

הרי לגבי חלק גדול מהצרכים קיימת מערכת, אלא שהיא לא מעוגנת בחוק,

היא לא מסודרת במידה מספקת. והצרכים הנוספים אינם כה מכבידים שהמדינה

לא תהיה מסוגלת להקצות את המשאבים הדרן- כדי לקיים מערכת יציבה,

מתמשכת, אמינה, שאפשר באמת לסמוך עליה, ושהתוצאות שלה יהיו באמת

אלו שלהן אנחנו מצפים.

היו"ר נ. רז; אני מציע לפתוח את הדיון, הענין מוכר

לכולנו.

אני מברך את חברת-הכנסת סרטני על העלאת

הנושא, אינני מצוי בו כל כך, זה מסוג

הנושאים שאתה חייב להיות מעורב בו רגשית, כי זה נושא מאד רגשי ופחות

שכלתני, עצם הטיפול והדיון בנושא מעורר יותר בעיות של הנפש. הדבר

דומה לדיון או טיפול במישהו החולה במחלת הסרטן, לא רוצים לדבר על

זה, מדחיקים את זה, בורחים מזה. כך אני רואה את הבעיה, כשיש למישהו

בבית ילד פגוע או ילד שזקוק לחינוך מיוחד, זו מעמסה על המשפחה,

צריך לגייס לזה את כל כוחות הנפש. ואין ספק שהחברה הישראלית חייבת

להיות משפיעה בנושא הזה,

התרגשתי מהגישה שמגלים בארצות-הברית

המוסדות והגופים השונים, חלקם פרטיים, שם הכל כרוך בכסף, הרבה כסף.

אתן דוגמה. במשחקי א"נ,ב,א," יש פרס של 1,000 דולר לשחקן המצטיין

באותו משחק, והסכום הזה של 1,000 דולר נתרם על-ידי אותו שחקן באותו

מעמד לאחד הגופים הוולונטריים שעוסקים בנושאים סוציאליים מסוג זה,

אם זה לגוף העוסק בעיוורים, או המטפל בילדים חולים וכדומה. החברה

האמריקנית רגישה מאד לנושאים כאלה. להערכתי גם בחברה הישראלית קיימת

רגישות לנושאים האלה.



בזמנו היה בוועדת החינוך דיון על נושא

המע"שים. יש לנו בעיה מסויימת שאני חושב שלא התגברנו עליה. אצל ילד

פגוע מבחינה נפשית אין בעיית גיל, ואילו לגבי משרדי הממשלה קיים

מומנט הגיל. '-העברת הטיפול ממשרד למשרד בשל נושא הגיל יוצרת לפעמים

בעיה קשה ביותר. עד גיל 18 משרד החינוך מספל בילד, לאחר מכן הוא צריך

לעבור לטיפולו של משרד העבודה והרווחה, ושם נקלעים לוויכוח בין שני

משרדים. לבן צריכה להיות רשות אחת, מורבבת מגופים שונים, לטיפול בבעיה,

בעיקר שהענין של גיל כרונולוגי לא כל כך רלבנטי כאן, כי כאמור בנושאים

האלה גיל כרונולוגי איננו קובע,

החברה הישראלית משופעת בדברים יפים. אני משמש

כיושב~ראש ועדת פרס מגן שר העבודה והרווחה למתנדבים. יש לנו דברים

יפים מאד, לצערי הרב הם מגיעים לידיעת הקהל רק כאשר שובתים, אבל יש

מתנדבים רבים מאד בתחומים שונים, שמגיעה להם הערכה רבה מאד. הבל רק

שאת הדברים היפים מצניעים, חשוב לעורר דעת קהל לנושאים האלה, החברה

הישראלית רגישה לבעיות כאלה, אילו היתה התעוררות יותר גדולה, זה יכיל

היה להשפיע גם מבחינה כלכלית, בנושאים כאלה הציבור הבלתי ממוסד

יכול לעשות הרבה מאד גם באופן וולונטרי" אפשר ליצור מעין לב"י של

החינוך המיוחד.

אני חסיד של חקיקת חוק בדבר איסור שביתה

במפעלים חיוניים. בשבילי חינוך מיוחד הוא מפעל חיוני. אני יודע שאלה

שעוסקים בעשיה בשטה רגישים מאד לנושא, ואם הם הגיעו לכך שהם צריכים

לשבות, הם כנראה הגיעו לקצה גבול היכולת. אבל בכל זאת, יש דברים שאסור

לעשותם. לפי מיטב הכרתי אסור לשבות במוסדות כאלה. ואני חושב שבענין

זה אין בינינו חילוקי דעות. אני רואה את התופעה הזאת כחריגה,

צדק מי שאמר שזה מסוג הנושאים שנוהגים

להדחיק. זה מדהים מאד, כי עד היום יש

אנשים שסבורים שילדים חריגים שייכים לקבוצות סוציו-אקונומיות נמוכות,

רק לפני כשבועיים שמעתי מרופא שעומד בראש שירות ציבורי שאמרג לא שלחתי

הזמנות לכנס, כי הכנס מתנהל באנגלית, והרי ידוע שההורים האלה הם

משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות, עברתי על הנתונים שקיבלתי מהלשבה

המרכזית לסטטיסטיקה" הם מראים את ההתי-לגות של הילדים עם סוגי הפגיעות

השונות במערכת החינוך המיוחד, כולל בתי-ספר שמוגדרים כבתי-ספר לחינוך

מיוחד, כיתות משולבות בבתי-ספר רגילים, וכיתות משולבות בחטיבות עמלניות

ובחטיבות ביניים, מתברר שהרוב הגדול הם מה שנקרא ילדים אורגניים,

עם פגיעות אורגניות, שחלק לא מבוטל מהן הן תאונות לידה. זה אחד הדברים

שלא אוהבים כל כך לדבר עליהם. אבל ההישגים הגדולים ברפואה גורמים

לעליה מתמדת במספר ובסוג של הילדים הפגועים שמצילים, להצלה הזאת יש

מחיר.

מדובר ב-6% מהילדים. כלומר על כל 100 ילדים,

6 ייזקקו לשירותים מיוחדים לפחות עד גיל 18. זה מספר לא קטן. וזאת

בעיה אוניברסלית, היא פוגעת בכל שכבה, בכל מקום. ולצערי הנושא אינו

ידוע מספיק. כי ההורים, ככל שהם חשובים ומכובדים, מצניעים אותו,

אחד הדברים שהדהימו אותי כשהתחלתי בפעילות שלי היא עד כמה יש בין

ההורים שלנו אנשים שתופסים עמדות מפתח ועמדות כוח כלכליות. זובל הם

מטפלים בבעיה האישית שלהם בבית בשקט ובצנעה, אינם יוצאים אתה החוצה

ואינם דורשים. אם אנשים היו קמים, בוודאי היה להם די כוח ללחוץ

ולהשיג משאבים כספיים.

נשאלת השאלה למה זה בך. זה בוודאי אחד

הדברים הידועים לבעלי מקצוע. באשר נולד להורה ילד חריג, קורה לו אישית

משהו, הדימוי העצמי שלו נפגע, ואז הוא נכנס לאיזו אפטיה, פודות כוחו

לפעול נגד זה. כלומר לא רק הילדים פגועים, גם ההורים פגועים במידה

רבה, לכן לצערי מעט מאד שומעים את קולו של החינוך המיוחד ואת קולם

של ההורים, ועדיין יש החושבים שזאת בעיה שולית שעם לב טוב ופילנטרופיה

יפתרו אותה.



למה אנחנו רוצים שיהיה חוק חינוך מיוחד?

וק זה לא רק כסף, חוק זה קודם כל נורמה. ואחד הדברים שאנחנו רוצים

ה לקבוע נורמה. בחוק חינוך חובה נזכרים הילדים שעבורם הוקם החינוך

מיוחד כילדים קשי חינוך ובעלי מום. נכון שהחוק נחקק ב-1949, אבל

בשנת 1950, כשאני למדתי אצל הפרופ' פרנקנשטיין, הקורס נקרא:

טיפול בילד הזקוק לקיפול מיוחד, ובכן גם אם לא נזקקו להגדרה

דשנית - שכן את המושג "חריג" המציאו מאוחר יותר.-אפשר היה להכניס

חוק הגדרה מתאימה יותר, זה לא היה עולה כלום, וזה היה מצעיד אותנו

ימי הביניים למאה העשרים, במקום לכתוב קשה חינוך ובעל מום, צריך

כתוב "ילד חריג", עם הגדרה,

עוד דבר שכואב לנו ושהביא אותנו לדרוש

קיקה זה כל נושא השירותים הנלווים, כשמדובר על ילד חריג, לא מספיק

שלוח לו מורה. מורה בלבד אינה יכולה לקהם אותו הרבה, ללא עזרה

ל צוות מקצועי נוסף, עובדת סוציאלית, פיזיותרפיסטית, ריפוי בדיבור,

יפוי בציור, בריקוד, יש שורה של בעלי מקצועות שנתפסים בדרך כלל

מקצועות בנושא הרווחה או כמקצועות פרה-רפואיים, שבלעדיהם לא יכול

היות חינוך מיוחד, השאלה מי ואיך מפעילים את הצד הפרה-רפואי נשאר

לוי באוויר, ובסופו של דבר כל הנטל נפל משרד החינוך, עלי להודות

משרד החינוך השתדל מאד לעמוד בזה, המיר משרות הוראה והכניס את בעלי

מקצוע האלה, אבל זה כמובן לא מספיק,

בוודאי אינני יכולה לבוא בטענות אל אנשי

חינוך. אדרבה, אני יכולה רק לשבח אותם. אבל בוודאי ובוודאי יש לי

ענות חמורות כלפי המשרדים האחרים שצריכים לשאת בנטל, משרד הרווחה

משרד הבריאות, שבצורה כלשהי יצאו מזה, בשנת 1964 עבדתי במשרד

רווחה, הקמנו אז מעון לילדים אימבצילים, או בית-ספר לילדים עם

יגור בינוני ועמוק, היה ברור שהילדים שוהים שם עד שעה 4 אחרי הצהרים,

-12 עד 4 מימן את זה משרד הרווחה, היום כל הדברים האלה קוצצו,

מקרה הטוב אנחנו זוכים ליום לימודים עד שעה 2 או 2,30, בדרך כלל

ה הרבה פחות מזה, עד 1 או 1,30, ויש מקרים שהילדים לומדים רק עד

עה 12,

ובכן החוק צריך לקבוע באופן ברור וחד-משפעי

י אחראי לשירותים האלה" אם משרד החינוך ראי, צריך לתת לו את הכלים

כך, אם משרד הבריאות - צריך לחייב אותו לתת. לא ייתכן שמשרד

ההורים חברים בקופת-חולים, שילכו אחרי הצהרים לקבל

יזיותרפיה, ריפוי בדיבור וכדומה, ובקופת-חולים אומרים להורים שלא

צריכים לתת את זה,

יש דבר נוסף בקשר לחוק, בנוסח הראשון של

הצעה ביקשנו חינוך מגיל אפם או מיום אישור הפגיעה, ההצעה הזאת נפלה

של צוק העתים, בנוסח שלפניכם מדובר רק מגיל 3, זאת החמצה גדולה

אד, כי מה שלא נעשה מגיל אפס עד 3, נאחר את הרכבת, הבן שלי הוא בן

1, הוא ילד עם "תסמונת דאון", או מה שנקרא מונגולואיד. אני החמצתי

ת הרכבת. בגיל 3 הוא הלך לגן מעולה, מיוחד, אבל לעולם לא נחזיר לו

ת מה שהפסיד מגיל אפס עד 3. לשמחתי אני רואה ילדים דומים, כמל הילדה

סנת שהופיעה בטלוויזיה, אצלם החינוך התחיל מוקדם, בגיל אפם, ואז

ה נראה אחרת, היא כבר לומדת היום בבית-ספר לילדים עם ליקויי למידה,

מנת משכל כמעט תקינה" עכשיו אני שומעת שלגן ראסל בירושלים, שבשנים

ודמות קלט ילדים גם בני שנתיים, נאמר על-ידי המפקחת בצורה חד-משמעית

בשנה הבאה הוא יקלוט ילדים רק מגיל 3 ומעלה, ואילו בגנים אחרים

מו אדי שור ותצפית יקלטו ילדים רק מגיל 4, כלומר בעירנו, בירושלים,

לדים לא יקבלו טיפול לפני גיל 3, אני מקווה שזה יהיה אחרת.

אני מציעה שיצחק בראור יוסיף פרטים.

יו"ר נ. רז; בבקשה, יצחק בראור,



י' בראור;

פרט לנקודות שהעלתה הגב' נוגה יפה, יש נושא נוסף הנוגע למעמדם של ההורים.

כפי שהמערכת קיימת היום, להורים למעשה אין זכות כלשהי בפורומים שמחליטים וקובעים

את גורל הילד שלהם. הטענה היא שההורה הסר כל רקע מקצועי, הוא יירק" הביא את הילד

לעולם. אבל אף ארח- לא יוכל להתווכח עם הטענה שלפהות לגבי הילד הספציפי שלו, אין

אף אחד שמכיר אותו יותר טוב מההורים, גם מבחינה מקצועית. כי ההורים לומדים יחד

עם הילד. אולי אנצל את היתרון שיש לי בפורום הזה כהורה כדי לסבר את האוזן.

הגבי יפה דיברה על הצורך בטיפול מגיל אפס. אולי זה נשמע דבר מופשט לגמרי.

אני רוצה להביא דוגמה ספציפית מהבת שלי, שהיא היום בת שבע. היא כן קיבלה טיפול,

בשונה מהבן של הגב' יפה, מגיל אפס. כשמדובר על חינוך וטיפול מגיל אפס, מדובר על

כך שילד בגיל 8 או 9 ימים בא מבית-החולים הביתה, ואז, כפי שקרה אצלנו, מתייצב

עובד או מרפא כלשהו, מרפא בדיבור או מרפא בעיסוק, ומתחיל לעבוד עם הילד בעריסה.

מגלגלים חיתול, הופכים אותו לגליל, שמים אותו מחת לחזה של

התינוק הרך בן שמונה הימים, וכך מחייבים אותו להחזיק את הראש באוויר כדי לחזק את

שרירי העורף. זה דבר שמשפיע אחר כך על היציבה שלו ועל דברים שאחרת אי אפשר לתקן

אותם. או, למשל, יש דברים שתינוק רגיל לומד מתוך תחושות, ואילו ילד חריג לא. אז

אותה עובדת לוקחת ספוג קשה או מברשת ומשפשפת לו את כפות הרגליים וכפות היידיים.

כלומר יש כל מיני דברים שילד רגיל קולט לבד-, את הילד החריג מחייבים לקלוט.

וכך ההורה לומד עם גדילת הילד שלו כל מה שאדם שאין לו ילד כזה לומד מתוך ענין

אישי במקצוע. וכך ההורה יכול לתרום הרבה מאד לילד שלו.

אינני מבקש שהורים יהיו בעלי סמכות להכריע לגבי כלל הילדים. אבל כשמדובר על

הילד שלהם, צריך לשתף אותם לפחות. המצב הוא שהתיקים וההחלטות לגבי הילד שלהם

חסויים מפניהם. אין להם זכות עיון. זה אחד הדברים שהחוק עוסק בהם. זה הנושא של

זכות הדיבור, זכות השמעת רתיעה, הזכות לערער.

בכלל אין שום סיבה שפורום של חורים לא יתרום מהנסיון שלו בכל הנושאים

האחרים שקשורים בילד, חוץ מאיבחון והשמה. אם מדובר במבנים, במיקומם של המבנים

וכדומה, אין להתעלם מן ההורים. פה מצוי דווקא עיקר הידע, לא הידע התיאורטי, אלא

הידע המעשי בשטח. הנושאים האלה מופיעים בהצעת החוק בסעיפים 6, ו-7 על כל הסעיפים

הקטנים שבהם.

אני רוצה להתייחס לסעיף 18 המדבר על תכנית לימודים אישית. בסעיף הזה באה

לידי ביטוי המחוייבות של המערכת כלפי הורה בנושא של תכנית לימודים. הסעיף הזה

נלקח מדוגמה שקיימת בחוק האמריקני. שם זה דבר שמתקיים הלכה למעשה. אני משמש גס

כסגן מנהל בית-ספר. נניח למשל שבכיתה א' לומדת ילדה רגילה לגמרי, ובפסח היא עוד

לא יודעת לקרוא, וההורים ישמעו על זה קצת באיחור - מישהו בבית-הספר יינזף על כך.

ובאמת יצטרכו להסביר להורים איך זה לא הודיעו להורים מיד בחנוכה, כשכל הילדים

כבר יודעים פתות או יותר לקרוא, שהילדה עוד אינה יודעת. במלים אחרות, כשהדברים

נוגעים לחינוך רגיל, יש להורה זכות לתבוע ולהתריע, ואני בהחלט מכיר בחובה של

בית-הספר להסביר. כשמדובר בחינוך מיוחד, הרי בהעדר סעיף מחייב כזה, הגישה היא

שייכל מה שהילד שלך ישיג - תברך על זה; הרי הוא ממילא לא נועד לגדולותיי. ממילא

נוצר רפיון טוטלי במערכת. אין הגדרה ברורה של מטרות לכל שנת לימודים, כמו שזה

קיים בבית-ספר רגיל, לגבי כל מקצוע, על כל פנים לא כזו שההורים יכולים לעקוב

אחריה.

הייתי שלוש שנים בארצות-הברית אחרי שבתי נולדה. היא למדה שם מגיל חצי שנה

עד גיל 3.5. בתחילת כל שנה היינו באים לבית-הספר שבו למדה, זה היה בניו-יורק,

ויושבים עם צוות של בית-הספר, כולל העובד הסוציאלי שכיהן שם כמנהל בית-הספר. היה

שם טופס מוכן שהגדיר את המטרות של כל שנת לימודים. גם כאן אנחנו מציעים טופס

כזה, שיהיה תוספת לחוק, והוא יגדיר מה הן המטרות. שם נעשה מבחן לילד שבו בדקו

מוטוריקה גסה - הוא עדיין לא יודע לטפס במדרגות; מוטוריקה

עדינה - הוא לא אוכל כמו שצריך, הלשון שלו בחוץ-, וכן הלאה וכן הלאה. ונאמר שם:



בשנת הלימודים הראשונה אנחנו משתדלים באמצעים אלה ואלה להביא אותו לכך שיוכל

לטפס במדרגות, עם או בלי מעקה. בסוף שנת הלימודים בודקים אם השיג את זה או לא.

וכך הלאה.

אצלנו במערכת הגישה אל ההורים שונה, וממילא גם אל הדרישות שלהם. כשההורים

שואלים מה השגתם, מה עשיתם, הגישה היא סלחנית או מבטלת. לכן סעיף 18 בהצעת הוזוק,

על כל סעיפיו הקטנים, הוא בההלט סעיף חשוב.

י' ירון;

קשה לדבר אחרי ההורים. בכל זאת אשתדל להתייחס לתחום שאני מייצג. אני הושב

שהחינוד המיוהד במדינת ישראל רשם ורושם דפים מפוארים במערכת החינוך במדינה. כמי

שעבד הרבה שנים בחינוך הרגיל, כמורה, כמנהל בית-ספר, כאיש הסתדרות המורים, תמיד

היתה בעיה מתמדת של הילדים החריגים בכיתות הרגילות. אם היום אנחנו לא שומעים על

כך, זה משום שנוצרו מודלים חדשים של החינוך המיוחד, גם בבתי-הספר המיוחדים וגם

בבתי-הספר הכלליים. והם באמת עשו עבודה בלתי רגילה בתחום הספציפי שלהם, והם גם

עזרו מאד למערכת הרגילה שאינה בנויה לטפל בסוג זה של ילדים.

לא עברתי על הצעתי החוק בעיון, לכן ההתייחסות שלי תהיה די שטחית. אנחנו

חוטאים חטא גדול בזה שאנחנו אומרים: ילד חריג. שמענו כאן על הדרגה היותר-קשה של

"תסמונת דאון" וכדומה. אבל יש לנו מסה גדולה של ילדים שיש להם בעיות עוונות,

ילדים חריגים, או הילדים של החינוך המיוחד הרגיל. בכל עיר יש לפחות בית-ספר אחד

או שנים שנקרא בית-ספר מיוחד, שאינו מטפל באותם ילדים, לא באימבצילים, לא

באוטיסטים וכדומה, אלא בילדים רגילים, לכאורה, עם מנת מישכל של 70, למשל.

באשר לשביתות, אם מותר או אסור לשבות - יש הבדל אם אנחנו משביתים בית-ספר

של אימביצילים או בית-ספר מיוחד רגיל. יש כאו רבה מאד בעיות. בבתי-הספד האלה לא

שובתים בדרך כלל. ואם יש כיתות של ילדים חריגים בבתי-ספר רגילים כלליים, אתה

עושה עוול לילדים ולמורים שפתאום הם כן ימשיכו ללמוד ואחרים לא. יש כאן בעיות

מורכבות למדי.

אני רוצה להתייחס לנ ושא בכמה מלים כנציג השלטון המקומי. אינני רוצה להתייחס

בהזדמנות זו לחוק האומלל, חוק חינוך חובה לגילאי 4-3. דחו אותו לשלוש שנים, אני

מקווה שהוא יידחה להרבה יותר שנים. אני מתכוון לחובה, לא לחינם. כי אם החוק הזה

יופעל, נביא לכך שהרבה מאד הורים ייחשבו עבריינים. אני חושב שאמהות לילדים בני

שלוש צריכות להחליט איפה יהיו הילדים שלהן, בגן או בבית, ולא המדינה.

בלי להתייחס לזה, יש בהצעת החוק הזאת כמה מוקשים רציניים מאד. בסעיפים

הראשונים יש בהחלט דברים חשובים. המיכניזם של קביעת ילד כחריג, לאן הוא ילך

וכדומה, הוא חשוב מאד. אבל יש כאן כל מיני דברים שפשוט לא ילכו. למשל, שילדים

יהיו עד שעה 4 בבית-הספר. מי יחזיק אותם? מי מחזיק אותם היום? הרשויות המקומיות.

לגבי ילדים בני שנתיים ושלוש, משרד החינוך הוא שותף זוטר בענין הזה, אם בכלל.

וכשמדברים על מבנים - מי יבנה? משרד החינוך, משת- הרווחה, משרד הבריאות? משרד

האוצר מעכב כעת את כל הבניה. אז גם אם יהיה חוק, גם אם יהיו כל האישורים

הדרושים, זה לא יעזור. אם בבית-ספר מיוחד בגבעתיים יש בית תלמיד ומתקיימים בו

חוגים, על כל שלושה ילדים יש מדריך מבוגר. וזה על חשבון עיריית גבעתיים. אם אני

מקיים קייטנה, על כל שלושה ילדים יש מדריך מבוגר. האם מישהו מסבסד את זה?

והילדים אינם באים רק מגבעתיים.

ובכן זה ענין של סדר עדיפויות של הרשות המקומית. האם משרד החינוך או משרד

האוצר, משרד הבריאות או הכנסת כולה, יאמרו לי להוציא כסף על דברים שונים, כשאין

לי הכסף הזה? מה זה יום לימודים ארוך? האם מדובר על הקצאת שעות לשעורים

פרונטליים? הילדים אינם צריכים את זה. הם צריכים להיות בבית-הספר בכל משך הזמן

הזה לכל הדברים שההורים דיברו עליהם. אבל על חשבון מי זה יהיה? היום מקצצים 25%

מהסייעות הטיפוליות. אז על מה אנחנו מדברים?



לכן פרק ג' בהצעת החוק מפחיד אותי, מפני

שהוא בלתי יסיט, אני תומך בבל פלה בו, אבל מה שקורה הוא שפי שיצביע

בעד זה מוכרח לדעת שבאיזה מקום יש כאן אחיזת עיניים, שאף אחד לא

פתבוון ברצינות לקיים את זה, כי פול זה מוכרח להיות גם המיכניזם

שיאפשר לבצע את זה, כלומר שאני אוכל להגיד: יש לי כך וכך ילדים

חריגים, כך וכך ילדים שזקוקים לחינוך מיוחד - זה פה שמגיע לי,

כלומר שתהיה פחוייבות, אחרת זה גלגול הכדור למגרש שלנו, בשעתו

ועדת עציוני עשתה זאת בצורה אומללה, הבטיחו למורים שמשרד החינוך

ישפץ חדרי פורים, וברור שמי שיכול לשפץ זה רק הרשות המקומית" אז

מכניסים אותנו לעימות נורא עם המורים, שעה שידעו מראש שהדבר הזה

איננו מעשי,

אני מחזק את ידי היוזמים לגבי שני הפרקים

הראשונים בהצעת החוק, אני רוצה להזהיר לגבי הפרק השלישי שמדבר על

יום לימודים ארוך ודברים נוספים. כולנו זוכרים את ההחלטה החגיגית

על יום לימודים ארוך בחינוך הכללי. איפה הוא? היום גם בשכונות

השיקום כבר אין יום לימודים ארוך,

ובכן אם אנחנו רוצים להתייחס לדברים

ברצינות, נראה אם הם ישימים או לא, אם לא, אין טעם במסמך שהוא בבחינת

משאת נפש בלבד.

אני רוצה לספר על החינוך המיוחד במגזר

הערבי. עדיין יש פער גדול בין החינוך

המיוחד במגזר הערבי לבין החינוך המיוחד במגזר היהודי. יעברו עוד

הרבה שנים עד שאוכל לבוא לכנסת ולדרוש את הדברים שאני שופע עליהם

כאן.

החינוך המיוחד במגזר הערבי הולך וצומח,

יש לנו הרבה בעיות וקשיים, פשרד החינוך עוזר לנו - באמצעות המחלקה

לחינוך מיוחד והאגף לחינוך ותרבות לערבים - לפתח את המסגרות ולפתח

את החיכוך המיוחד, בכל זאת יש לנו הרבה קשיים.

יש לנו במגזר הערבי 14 בתי-ספר לחינוך

מיוחד" יש לנו 124 מסגרות לחינוך מיוחד, אינטגרטיביות בבתי-ספר

60 כיתות מקדמות, 29 כיתות טיפוליות, 7

כיתות לילדים עיוורים, 15 כיתות לילדים חרשים, ו-13 כיתות לילדים

אימבצילים שלומדים במעונות יום.

אני רוצה להתייחס לבעיות, יש בעיות שקשורות

בנו, באוכלוסיה הערבית, והזמן יפתור אותן, כפו הבעיה של מציאת כוח

אדם, מדובר במקצועות פרה-רפואיים או הבין-מקצועיים: פסיכולוגים,

יועצים, המרפאים למיניהם וכו'. אני מקווה שבמשך הזמן יהיו לנו בעלי

המקצועות האלה, עם זאת, יש לנו הרבה בעיות בחינוך הפיוחד. ולמרות

שערביי ישראל הם חלק אינטגרלי מאזרחי המדינה, בשטה יש הבדלים גדולים.

כמה תלמידים ערביים לומדים את המקצועות

האלה? כמה מכינים עצמם למקצועות אלה

במוסדות השונים היום?

יש לנו עכשיו מגמות לחינוך מיוחד בכל

הסמינרים. יש לנו שני סמינרים ערביים, יש

בהם מגמות לחינוך מיוחד. יש תלמידים ערביים גם בסמינרים היהודיים,

אין לי נתונים מדוייקים על מספר התלמידים הלומדים חינוך מיוחד, אבל

יש מספיק תלמידים שמכשירים עצמם לחינוך מיוחד. אינני מדבר על

מורים וגננות. מורים, מורות וגננות יש לנו, אני מדבר על כוח אדם

מקצועי, על אגשים שתופסים מקומות מרכזיים בחינוך המיוחד, כמו צוות

פרה-רפואי, אנחנו מדברים על פסיכולוגים, יועצים, עו בדים ס וציאליים

וכיו"ב. מרפאים בעיסוק ומרפאים בדיבור אין לנו, אבל כפי שאמרתי זה

תלוי בנו, באוכלוסיה הערבית.



אבל יש דברים שתלויים במשרד החינוך, בממשלה.

אחת הבעיות החשובות ביותר היא בעיית הפיקוח על החינוך המיוחד במגזר

הערבי, לפני שנתיים נתפנה לפגזר הערבי מפקח על החינוך המיוחד בחצי

משרה, כלומר על כל החינוך המיוחד במגזר הערבי, לסוגיו וגווניו השונים,

על כל המסגרות שבו, יש מפקח אחד בחצי משרה, על כל הארץ, מהדרום עד

הצפון, והוא צריך להקדיש חלק מהזמן גם להדרכה. הוא מוגבל גם מבחינת

ההסעה, הוא נוסע 4,500 ק"מ בכל הארץ,

בעיה נוספת היא בעיית המבנים, מ-14 בתי-הספר

לחינוך מיוחד, יש בית-ספר אחד שמשרד החינוך הקים, זה בית-הספר האזורי

לחינוך מיוחד בסירה, רוב בתי-וספר לחינוך מיוחד הם בבתים שכורים,

שבעליהם יכולים בכל עת לבקש לפנות אותם, ואז לילדים לא יהיה איפה

ללמוד. גם מצבם של המבנים האלה, החדרים האלה, איננו סוב,

שר החינוך לשעבר מר המר אמר בהזדמנות

מסויימת שבכל בתי-הספר במדינה יש מסגרות לחינוך מיוחד, אני אופר

שלא בכל בתי-הספר. רק בחלק מבתי-הספר הרגילים בצפון יש מסגרות כאלה"

יש דרישה מוגברת לפתוח מסגרות לחינוך מיוחד" אז לא רק שלא פותחים

מסגרות חדשות, אלא שמקצצים גם בקיימות,

יש דרישה להקים בתי-ספר לחינוך מיוחד במגזר

הערבי, בהעדר בתי-ספר כאלה, הטיפול בילד המפגר, החרש, העיוור, החריג-

לקוי. אין לנו בתי-ספר לילדים חרשים; אין לנו אף מע"ש במגזר הערבי,

לכן כשהילדים המפגרים מסיימים את לימודיהם אין להם לאן ללכת,

ובכן בתי-הספר לחינוך מיוחד, הקיימים, אינם

עונים על הצרכים, לכן אני מדגיש את הצורך בהקמת בתי-ספר לילדים

מע"שים, מפתנים, בתי-ספר לילדים חרשים ועוד,

אשר לתקציבים - אנחנו מקבלים קצת מהמחלקה

לחינוך מיוחד, מלבד זאת החינוך המיוחד במגזר הערבי איננו מקבל מאומה

משום מקום, ובכל שנה המצב נעשה יותר ויותר חמור, אין מאין לקבל כסף

לילד המפגר, המיוחד, כשאנחנו מבקשים, אומרים שיש קיצוצים והקפאות,

משווים אותנו למגזר היהודי. אני חושב שכשמדברים על קיצוצים והקפאות,

צריך להוציא מזה את האוכלוסיה הערבית ולתת לה את מה שמגיע לה.

לא ייתכן שיהיו אותם קיצוצים במגזר היהודי ובמגזר הערבי. במגזר הערבי

לא צריך לקצץ,

אני מקווה שהישיבה הזאת תניב פירות. אני

מקווה שהוועדה הזאת תתייחס בכובד ראש למגזר הערבי" צריך לצאת לשטח,

לבדוק את הנתונים, ולעשות מה שצריך,

פ. פלד; בחומר שקיבלנו מופיע נתון שלפיו יש 3,450

תלמידים בחינוך המיוחד במגזר הערבי, האם

זה נכון?

אין לי הסטטיסטיקה המדוייקת, אבל אני יכול

לבדוק,

ע, דראושה; אני מבקש גם פירוט לפי המסגרות השונות.

ש. זקס; אני מודה לחברי הוועדה על קיום הדיון על

החינוך המיוחד, אני מקווה שוועדת החינוך

של הכנסת האחת-עשרה תעלה את הנושא החשוב הזה לפסים אופרטיביים, אולי

טובים יותר מאשר בכנסות הקודמות ובדיונים שהיו לנו בשנים הקודמות,

קשה מאד להסביר את מערכת החינוך המיוחד

על רגל אחת, מה שנעשה עכשיו אולי יוצר רושם מעט דיפוזי על מערכת מאד

מסועפת, לא כל החברים שיושבים כאן הם בעלי מקצוע בתחום הזה. חברי

ואני מקדישים לזה את כל חיינו, ואם באמת רוצים להשכיל את החברים



שרוצים לקדם את המערכת, אולי צריך לקיים יום עיון ולסייר במערכת

כדי לראות וללמוד את הדברים מקרוב.

אני מפנה את תשומת לב החברים פה לשני מסמכים

שהגשנו, אמנם די מאוחר, כי לא ידענו בדיוק מה הנושא המדוייק של הדיון

הראשון הזה. מסמך אחד הוא עקרוני כללי, הוא נקרא: מערכת החינוך

המיוחד במשרד החינוך והתרבות. הוא בעצם נותן את האינפורמציה העקרונית

הכללית הדרושה כדי להבין במה אנחנו עוסקים. המסמך השני נושא את

הכותרת בעיות עקרונות, אלה הדברים האקטואליים שתובעים פתרון מידי"

לפני שאכנס לכמה בעיות אני רוצה לומר שאסור

לנו, עם כל זה שלכל אחד מאתנו יש מעורבות ויש רצון וצורך לקדם את

המערכות שאנחנו מטפלים בהן, אסור לנו להיגרר לתחושה של נגטיביזם.

החינוך המיוחד במדינת ישראל החל להתארגן למעשה עם קום המדינה. במשך

שנות קיומה של המדינה - בזכותם של העוסקים בענין הזה, המחנכים,

המורים, המפקחים, מנהלי בתי-הספר, האנשים שהכשירו את המורים, החוקרים

שלמדו את הנושא - הוא השיג הישגים מרשימים מאד, אנשים מכל העולם

באים לראות את מסגרות החינוך המיוחד במדינת ישראל ומתפעלים מן

הפלורליזם הדמוקרטי הפתוח של המערכת הזאת, שאינה דוגלת בשיטה אחת

ולא בדרך אחת. היא פתוחה לגישות שונות ולמודלים שונים. היא גם נותנת

את זכות הביטוי המיוחד לכל החוגים הסונים במדינת ישראל,

דיבר קודם מר בשארה, המפקח שלנו על.החינוך

המיוחד במגזר הערבי. הוא עושה עבודה טובה מאד. אבל חשוב להזכיר

שעד לפני מספר שנים המגזר הערבי לא רצה בחינוך מיוחד. זה לא כך

שאנחנו הזנחנו את החינוך המיוחד במגזר הערבי. אלא לפני כעשר שנים

החלה דרישה ראשונה להקים מסגרות לחינוך המיוחד במגזר הערבי,

לדעתי מה שאתה אומר מסוכן מאד, שהחברה

הערבית לא דרשה לפני כן להקים מסגרות כאלה,

אני חושב שמי שאשם בזה זה משרד החינוך שלא פנה לפני עשר שנים,

וכשפניתם - היתה היענות מרבית, כלומר האשמה היא של המשרד, לא של

החברה הערבית. עשרים ואחת שנים עבדתי במערכת החינוך כמחנך, אני מכיר

היטב את החברה ואת הילדים, ואני חושב שזאת טעות להאשים היום את

החברה הערבית שלא היתה מוכנה לקבל את מסגרת החינוך המיוחד, אשם

בזה המשרד, מסיבות שאפרט, לא עכשיו, קל מאד לנציגי הרשויות השונות

הם לא רוצים, וזה אמור לגבי כל המשרדים, לא רק לגבי משרד

החינוך והתרבות, קל מאד להגיד; הם המפגרים לא רוצים, זו אמתלה

סובה לאפליה שמפלים את המגזר הערבי,

ש, זקס; אני זועק את זעקתו של החינוך המיוחד במגזר

הערבי יותר מכל החברים שחיים במגזר הערבי,

ושיש צורך לפתח אותו, להרחיב אותו, לסייע לו. רק הצבעתי על נקודה

בתהליך. מר בשארה מכהן זה שנתיים כמפקח על החינוך המיוחד במגזר

הערבי, אני אומר שלפני כעשר שנים התחילו לפנות אלינו אנשים וביקשו

להקים מסגרות לחינוך מיוחד, דבר שקודם לא רצו בו. אותו דבר, אגב,

גם בחינוך החרדי, בחינוך החרדי במאה שערים הוקמו רק בשנתיים-שלוש

האחרונות מסגרות לחינוך מיוחד, כי עד אז לא רצו לטפל בילדים החריגים,

וראו דרכים אחרות כדי לקדם את ילדיהם. והרי אנחנו בסך הכל משרתים

את הציבור,

החינוך המיוחד מתפצל לתחומים שונים,

כדי לקבל תמונה מהימנה צריך ללמוד את הנושא הזה קצת יותר מקרוב"

עצם צמיחתה של המערכת הזאת, עם כל ההתפלגות לתחומים השונים, באה

בראש ובראשונה בזכות אותם האנשים שגם היום אולי יזמו את הדיון הזה,

והם ההורים של הילדים, בכל מדינות העולם, ההורים, ועדי ההורים,

שהם הקרובים ביותר לילדיהם, היו אלה שהובילו את החינוך המיוחד,

דרבנו אותו ודרבנו את המערכות כדי להקים אותו, ואני מברך אותם על כך"



אני מציע לחברים לקרוא לפחות בראשי פרקים

את החופר שהגשנו על הבעיות העקרוניות, לדעתי, עם כל החשיבות שחקיקת

חוק ובהרחבת החוק, יש דברים אקטואליים ©"בוערים" לי עכשיו כפי שממונה

על המערכת הזאת, שיש לתת להם מענה עכשיו,

אינני רוצה להתייחס כרגע להצעת החוק, שהיא

חשובה כשלעצמה, ואני מציע לדון בה ולקדם אותה ולהרחיב אותה, אם כי

יש חוק לחינוך מיוחד, הוא איננו מספק אותי, אבל יש דברים אקטואליים

מידיים שצריך לטפל בהם. ואני רוצה להפנות את תשומת לבכם לחמשה תחומים

שנראים לי "בוערים" ביותר היום במערכת החינוך המיוחד, שמטפלת כילדים

הפגועים ביותר, החלשים ביותר, הזקוקים ביותר לסיוע ולטיפול בין-

מקצועיים במדינת ישראל,

החינוך המיוחד, כמו כל מערכת החינוך, נהנה

עד לפני שנה-שנתיים ממה שנקרא "תקן פתוח", כלומר ככל שנמצאו ילדים

במערכת שנזקקו לחינוך מיוחד בשל מצבם האינדיבידואלי או החברתי

החמור, שחייב חינוך מיוחד על פי המוסכמות שהמשרדים קבעו, ניתן להם

התקן, זאת אומרת כל ילד עיוור, חרש, מפגר, או שנזקק לטיפול נפשי

במערכות השונות, כל ילד כזה קיבל את הטיפול שלו על-ידי משרד החינוך

ומשרדי ממשלה אחרים. זה שנתיים שהחל כרסום בזכות האלמנטרית הזאת לקבל

שירותים חיוניים גם לילדים אלה, השנה כבר נשארו ילדים מהסקטורים

החמורים ביותר מחוז לכל יכולתנו לסייע להם, היינו צריכים להשיב

בשלילה על בקשות של ילדים מפגרים,עיוורים, חרשים, הן במגזר היהודי,

הן במגזר הערבי, במגזר הדרוזי, במגזר החרדי, ובקיבוצים. היינו צריכים

להשיב את פניהם ריקם, לא יכולנו לסייע, לא יכולנו לפתוח מסגרת,.

ובכן אין לדבר כבר על טיב המסגרת, אלא לא יכולנו להעמיד מורה לקבוצת

ילדים על פי החוק. אם כך, מה עוזר לנו החוק? החוק קיים, אבל האוצר

לנו אתן לנו אפשרות לאכוף אותו, להפעיל אותו, לתת לילדים את השירות

החיוני ביותר, והם נשארו בבית.

לקראת שנת הלימודים הבאה מצבנו יהיה הרבה

יותר חמור. כי על-מנת ליצור את הרזרבה למה שנקרא גידול טבעי בחינוך

המיוחד - כלומר הילדים שיהיו זקוקים בשנה הבאה לשירותים של החינוך

המיוחד - היינו צריכים ליצור בעצמנו, מתוך ספיגה עצמית, את הרזרבה,

שמתוכה אנחנו נותנים את התשובה לגידול הטבעי. כלומר היינו צריכים

לקצץ כך וכך שעות מיום הלימודים המקוצץ.בלאו הכי, כדי ליצור לנו

רזרבה לילדים שיהיו זקוקים לחינוך מיוחד בשנת הלימודים הבאה,

מ. פלד; כמה יישארו מחוץ למסגרת?

ש. זקס; זה ענין של כ-150-200 מסגרות לחינוך מיוחד

בשנה הבאה, שניסינו ליצור בשבילן רזרבה

מתוך ספיגה עצמית שלנו, מתוך קיצוץ שאנחנו עושים במערכת המקוצצת.

כמה יישארו מחוז למערכת? כמה פניות נדחו?

אני מקווה שלא יידחו, כי אנחנו קיצצנו.

קשה לי לתת מספרים מדוייקים, כי טיפין

טיפין הבקשות אושרו, לאחר שילדים נשארו בבית שלושה חודשים, ארבעה

חודשים, חצי שנה. אינני מאשים איש, אני מדבר כעובד ממשלה, אני מציין

עובדות,

כלומר הנקודה הראשונה היא שאנחנו חייבים

לדאוג לכך שילד שהוגדר כזקוק לחינוך מיוחד, לא חשוב באיזה סקטור,

יקבל את השירות שמגיע לו על פי החוק,

זו בדיוק הבעיה עם החוק הקייס, סעיף 9

בחוק לימוד חובה קובע ששר החינוך והתרבות

רשאי לחייב רשות חינוך מקומית לפתוח ולהקים, אנחנו רוצים שהחוק יקבע

את החובה הזאת ולא ישאיר לה את שיקול הדעת" זאת הבעיה, החוק הקיים

אינו עונה על הבעיה; החוק המוצע אולי יענה עליה"



ש. זקם; פה שרציתי להגיד בצורה מאד פרגמטית הוא

שלמרות שהחוק קיים, אין כסף לקיים אותו.

האיבחונים קיימים, המסמכים קיימים, אנחנו מפנים אותם לאנשים שצריכים

לתת את התשובה המעשית - ואין תקציב. זו נקודה אחת בולשת. אנחנו

יכולים לדבר על דברים חשובים מאד. כל עוד אין לנו המינימום לקיים

את המסגרת - כל הדברים האחרים הם משניים.

משרד החינוך והתרבות מתייצב היום כמעט כגורם

בלעדי כדי לסייע לילדים שזקוקים לחינוך מיוחד, למרות שזה תחום

בין-מקצועי, אי נטר-דיסציפלינרי פר-סה. איננו יכולים לטפל לבדנו בילד

רב-בעייתי, לפעמים בילד אחד נמצאות כל המגבלות גם יחד. יכול להיות

ילד שמוגדר כמפגר, אבל הוא גם אוטיסט, גם עיוור, גם חרש, גם מופרע,

והוא גם עזוב מפני שהוריו מסרו אותו למוסד, מפני שאינם רוצים לחנך

אותו, אין להעלות על הדעת שילד כזה יכול להסתפק בשירותים של מורה,

ולו שוב מאד, לחינוך מיוחד, כי הוא זקוק גם לפיזיותרפיה, לריפוי

בעיסוק, לריפוי בדיבור, לטיפולים פסיכולוגיים, לטיפולים פסיכיאטריים

וכוי, כל השירותים האלה במפה האינטר-דיסגיפלינרית הזאת אינם ניתנים

על-ידי משרדי הממשלה" משרד החינוך קיבל על עצמו, הרבה פעמים בניגוד

לחוק, עם קשיים גדולים, מתוך התקן הקיים בהוראה, לגזור תחומים

מסויימים כדי לספק את הצרכים החיוניים של טיפול בבעיות מוטוריות,

בבעיות דיבור ובבעיות אחרות של ילדים שמצבם חמור.

האם משרד הבריאות אינו שותף, לחלוטין?

ש. זקס; כמעט שלא, לפני שנתיים-שלוש היה אחד הדיונים

הדרמטיים ביותר בין הנהלות המשרדים שלנו.

אם יש צורך בשיפולים פרה-רפואיים, שהילד

ילך לקופת-חולים; או שהילד ילך אחרי הצהרים, אחרי סיום הלימודים,

למקום ששם הוא יכול לקבל טיפול פרה-רפואי כלשהו. זו כמובן התעלמות

מהצרכים ומהאפשרויות של הילדים האלה ושל הוריהם. כי הטיפולים האלה

הם חלק בלתי נפרד של תכנית הלימודים לילד פגוע קשה, אנחנו זועקים

את הזעקה הזאת כל השנים, ולא נמצא לה פתרון. אני רואה אותה במקום

השני בין סדרי העדיפויות.

ובמקום השלישי - אם אנחנו רוצים להפעיל

מערכת שתבטיח לא רק את החזקתם של הילדים האלה, לא רק "בייבי סיטינג",

אלא קידומם של הילדים בהתאם ליכולת המקצועית והמדעית של מדינת ישראל,

אנחנו גם זקוקים לכוח אדם שיפקח על הדברים, ינחה את המורים, ידריך

אותם. בנתונים שהבאנו יש טבלה שמצביעה על ירידת מספר המפקחים בחינוך

המיוחד. המפקחים הם בכל זאת האנשים שאחראים להפעלת המערכת ולאיכותו

של הטיפול המורכב והבעייתי באנשים האלה. בשנת 1976 היו לנו כ-30

משרות (ולא 21 כפי שהודפס בטעות). היום אנחנו עומדים על 17 משרות"

הקיצוץ בפיקוח על החינוך המיוחד מונע מאתנו לשלוט במערכת, לתת

לילדים ולנערים את הטיפולים שהם ראויים להם. זאת אומרת הכוח המקצועי

הבכיר ביותר של המערכת צומצם מכ-30 מסרות, ובשנת הלימודים הבאה יהיו

לנו פחות מ-15 מפקחים בחינוך המיוחד, כולל כל הסקטורים, המגזר הערבי,

הדרוזי, התנועה הקיבוצית וכו'. איננו יכולים בשום פנים ואופן להיות

אחראים לאופן השירותים, לאיכותם ולרמתם של השירותים שניתנים לילדים

ולנערים שמופקדים בידינו,

הנקודה הרביעית היא כל מה שנוגע לטיפול

באוכלוסיות מיוחדות בתוך החינוך המיוחד. וכאן אני מברך על הדברים

של מר בשארה. אנחנו רוצים היום, בשיתוף פעולה הדוק ופורה עם הציבור

הערבי במדינת ישראל, לבנות מערכת טובה. יש נכונות, יש עבודה משותפת,

יש דרישה שאנחנו מכבדים אותה. בקושי קיבלנו היום מפקח בחצי משרה

לכל המדינה, דבר שאינו מספיק בשום פנים ואופן, ויש להרחיבו, אותו

דבר קיים גם במגזרים אחרים.



אלה הדברים שנראים לי האקטואליים ביותר,

יש לנו הרבה צרות נוספות, תקציב החינוך המיוהד, בכסף, בהחלט משביע

רצון. אבל אם יש הקפאה באוצר, הרי התקציב שרשום בספר התקציבים

איננו מסייע לאיש, כל היושבים כאן יודעים זאת היסב, תקציב החינוך

המיוחד לשנת הלימודים הבאה, ברגע שהוא ניתן - הוא כבר הוקפא,

איננו יכולים להפעיל אותו.

מה התקציב של החינוך המיוחד?

הוא פרופורציונלי למספר הילדים,

א, הראל; אם הוא פורפורציונלי למספר הילדים זה לא

סוב, הוא צריך להיות הרבה יותר גדול.

ש. זקס; אינני רוצה לומר כרגע מספר בלתי מדוייק,

./15



מי איתן;

אני מברך על יוזמתה של חברת-הכנסת סרטני, ואת המומוזים הקשורים בנושא של

החינוך המיוחד, ובראשם הפרופ' זקס.

בבניו הזה, בחדר הזה, אתם בעצם נמצאים בבית. כי הקומה הזאת, קונה הוועדות,

ממחישה בעצם נ ושאים שונים שהבית הזה צריך לייצג ביתר פרוטרוט, להיות איזה גוף

שצריך לייצג את האינטרסים המי וחדים של כל ועדה וועדה שמייצגת חוגים שונים. ובסך

הכל, בתוך המאבק הכולל, הדמוקרטי, בתהליך הדמוקרטי שבו מתנגשות כל מיני קבוצות

לחץ שכל אחת דואגת לאינטרסים הספציפיים שלה, תפקידה של הוועדה הזאת להילחם בראש

ובראשונה על הנושאים של החינוך והתרבות, וביניהם, בתוך סדר הקדימויות, מתוך

הרגישויות השונות - להעמיד את נושא החינוך המיוחד בין הנושאים הוחשובים שעליהם

אנחנו צריכים להיאבק.

התיאור הזה שאני נותן היום איננו תיאור תיאורטי גרידא. יש מאבקים קשים מאד

היום במדינת ישראל. בחדר סמוך ועדת החוץ והבטחון דנה בנושאים של קיצוץ בתקציבי

הצבא, ובחדר סמוך אחר מופיעים מובטלים מירוחם או פועלי "אתא" ומבקשים פרנסה

למשפחות, ואנחנו כאן צריכים וחייבים להיאבק למען החינוך המיוחד, גם מתוך ראיית

הקונטכסט הכללי.

כחבר ועדת החינוך והתרבות אני חייב להקדיש כמה משפטים לנושא שעסקנו בו

ואינו קשור בחינוך המיוחד. אנחנו גם היינו "כותל המזרח" למוסדות להשכלה גבוהה,

שרימו אותנו במצח נחושה והוליכו אותנו שולל. אני חושב שזאת שערוריה חסרת תקדים.

הם באו לכאן, הזילו דמעות תנין ודיברו על נושאים של מחקר ותקציבי מחקר. ממשלת

ישראל קבעה שכל אזרח שיוצא לחוץ-לארץ יצטרך לשלם את מס הנסיעות מכיסו. והנה היום

אנחנו קוראים בעתונ ים שבתקציבים שהם קיבלו לצורך הדברים שהם דיברו עליהם כאן הם

יממנו את ההיטל למרצים בשנת שבתון, ומדובר על סכום של 4 מיליון דולר. הם יגלמו

את זה מהתקציבים של המוסרות להשכלה גבוהה. אני חושב שזאת שערוריה חסרת תקדים.

אמרתי אז ואני אומר גם היום: אני חושב שהוליכו אותנו שולל, ומה שנעשה שם צריך

לעבור בדיקה יסודית.

כאשר אני שומע מצד אחד על התקציבים והאמצעים הדלים שעומדים לדשות החינוך

המיוחד, ומצד שני אני רואה את מגדלי השן הנבנים שם, עם ציפויי שיש, ותשלומי מס

נסיעות במקום שישלמו אותו האנשים עצמם, אז אני רואה את התהליך הדמוקרטי ואני

יודע מי הן קבוצות הלחץ, ואני מבין מדוע קבוצה מסויימת יכולה ללחוץ ולקבל הרבה

יותר, ואילו קבוצה אחרת נשארת בשוליים.

עם כל זאת, קראתי את החומר, ואני בהחלט חושב שאנחנו עוסקים בנושא בעייתי

מאד שאין לו שיעור, אין לו סוף. וכל מה שנעשה, וכל מה שאתם תעשו - ויש כאן אנשים

שמקדישים את כל חייהם לנושא - עדיין תמיד יהיה צורך להתקדם ולעשות יותר. במיווזד

בנושא הזה, כאשר יש איזה יעד ומנסים להגיע אליו: הילד התקין, הנודמלי, שמשמש

איזה תמרור שצריך להגיע אליו. וכדי להגיע לזה, צריך להתגבר על בעיות משמים. זה

מירוץ של אדם נגד הטבע, אדם נגד שמים. במקרה זה ההתקדמות אל היעד היא בצעדים

איטיים מאד, ודרושים משאבים כדי להתקדם הלאה ולהגיע אליו. ולפעמים אתה יודע,

כמו שנאמר כאן, שאם יהיו יותר משאבים ניתן להתקדם יותר.

אנחנו עומדים היום מול דרישה, בין אם אנחנו רוצים ובין אם לאו, שהיא ברובה

דרישה למשאבים נוספים. החוק הוא חיובי, ההצעות טובות. אבל מאחורי כל הדברים האלה

עומדות דרישות כספיות, שאינני יודע אם היום המשק של מדינת ישראל יכול לעמוד בהן.

כפי שאמרתי מגיעות לכאן קבוצות שונות. אנחנו נמצאים היום בלחצים גדולים.

אני רואה היום כל הצעה וכל נושא משני אספקטים מבחינה כלכלית. יש נושאים שצריך

לקצץ בהם, ויש נושאים שאסור לגעת בהם. אבל שום נושא במדינת ישראל אינו יכול לקבל

היום תוספת תקציבית. אנחנו צריכים להיזהר מהדברים האלה. אינני רוצה להרחיב את

הדיבור, אבל אנחנו צריכים לדעת שהמדינה נמצאת במצב קטסטרופלי.



עי דראושה;

אתה תומך בהקצבת כספים למקומות אחרים, להתנחלויות, ופה אתה אומר את הדברים

האלה? זכותם של אנשים לבוא לכאן ולתבוע, ואי אפשר להטיף להם מוסר בצורה שאתה

עושה זאת.

מי איתן;

חבר-הכנסת דראושה, אתה אינך יושב פה על שום תקן, אלא כמגן על אינטרסים

פסבדו-לאומניים ערביים.

עי דראושה;

אתה אומר פה הערות שאינן במקומן. אני יושב פה לא בזכותך ולא בקולות שלך,

ואני מייצג פה את כלל הציבור הישראלי, וגם את רובעיות הייחודיות של הציבור הערבי.

מי איתן;

שעד לפני

כאשר איש מקצוע הביא מהשטח דיווח עובדתי ואמר שעד לפני עשר שנים לא היתה דרישה

מהציבור הערבי, הוא לא רצה בחינוך המיוחד, קפצת כנשוך נחש, כי חשבת שיש כאן איזו

פגיעה בלאומיות הערבית. זאת אולי זכותך, זה תפקידך. אבל התעלמת מהענין המקצועי,

ובדמגוגיה התחלת להטיח האשמות ולרמוז כאילו הקביעה הזאת היא קביעה שיש בה משום

אפליה.

עי דראושה;

זה בדיוק כך. מה שאתה עושה עכשיו זו דמגוגיה. אתה דמגוג גדול ואתה ידוע

כדמגוג. זו לא הפעם הראשונה שאתה מופיע כדמגוג.

מי איתן;

חבר-הכנסת דראושה, על פי תפיסת עולמי, שאתה בוודאי יודע אותה היטב, ואני גם

הבנתי למה אתה רומז כאן, ההתנחלויות ביהודה ובשומרון הן אמצעי להבטחת קיומנו.

מי פלד;

זאת הדמגוגיה האמיתית.

מי איתן;

בזמן האחרון אני ער לכך שיש קואליציה מאד מוזרה בין אנשי מפלגת העבודה

והלאומנים הערבים המאיימים על קיומה של מדינת ישראל.

היו "ר נ י רז;

אני קובע בזה שאנחנו דנ ים פה על החינוך המיוחד במדינת ישראל, ולא ניגרר

לוויכוח אחר. אז הוא העיר הערה - העיר הערה. גמרנו את זה.

מי איתן;

אני מודה ליושב-ראש שהחזיר את הדיון לנושא. אני רק מעיר לו שהייתי מצפה

שיעשה זאת ברגע שחבר-הכנסת דראושה התחיל.



אני בעד קיצוצים גם בצבא, גם בבטחון,

בהתנחלויות ובכל תחום אחר, באשר לחינוך המיוחד, אני חושב שהוא

צריך להיות בסדר עדיפות גבוה ביותר, לבן אני אופר שבאן המדיניות

והדאגה צריבות להיות לא לרדת מהסטנדרט. בבל התחומים צריך לרדת;

באן צריך לקבוע שאנחנו נאבקים במשותף על בך שלא יורדים מהסטנדרט

היום, ומקווים לעלות כשירווח לנו.

בשאנחנו נמצאים בצוק העתים הזה, ואנחנו

חייבים לתת את הגיבוי הפוליטי, יש לי גם הצעה מעשית. אני ער לבך

שחלק מהבעיות והקשיים נובע גם מניצול לא נבון של התקציבים,

מהיערבות לא נבונה של הגופים השונים העוסקים בנושא, אני חושב

שצריך לפעול במשותף עם ועדת העבודה והרווחה, שהיא המטפלת בנושאים

הנוגעים למשרדי הבריאות והרווחה, ואולי חברת-הבנסת סרטני שיזמה

את הדיון תקבל על עצמה לפעול להקמת "לובי" משותף, על-מנת שיבין

תכנית לאיחוד ולניצול טוב יותר של כל המשאבים, ואנחנו נפעל כדי

שהתחום הזה יקבל ביטוי תקציבי גם במשרדי הבריאות והרווחה. בי עד

במה שהקופה ריקה, אני בטוח שעדיין ניתן למצוא בספים פה ושם על-מנת

שיוכלו לספק שירותים ולתת תשובות לבעיות בריאותיות ולבעיות של סעד

ורווחה פר-אבסנלס, ולא בעיות שקשורות אך ורק בתחום החינוכית אם

נצליח לאחד, ייתכן מאד שנצליח למצות יותר במסגרת הקיים, בלי שנצטרך

במקביל להטיל עול מסים נוסף על האזרח הישראלי.

כשנמצאים במצוקה כזאת, צריך להתאמץ יותר

ולהשתדל במסגרת האמצעים הקיימים להתגבר ולחפש דרכים חדשות. דרך

אחת שאני חושב עליה היא חינוך הורים ומבוגרים, אולי דווקא היום צריך

לחפש שיטות שלפיהן חלק מהפונקציות ייעשו על-ידי כך שיכשירו קאדרים

יותר רבים של הורים לפעילות משלימה, היא לא יכולה להיות פרה-רפואית.

הורה אינו יכול לבוא במקום מרפא בדיבור או כדומה, אבל ייתכן מאד

שבגלל הבעיה שאין מספיק מרפאים בדיבור או בעלי מקצועות אחרים, ניתן

פחות טיפול מקצועי לילד, אבל נארגן קבוצות הורים שיוכלו להעביר

טיפול פחות מקצועי אמנם, אבל בהיקפים יותר גדולים. בלומר אולי שעות

מסויימות שמוקדשות היום לטיפול ישיר בילד, יכולות להיות מועברות

באמצעות חינוך ההורים לטיפול בילד. לא שמעתי על כך כאן.

לסיכום, למרות המצב הקשה, אני אישית אהיה

מוכן לסייע בענין. אני חושב שהוועדה הזאת צריכה לעשות זאת. נטינו

לסייע להרבה גורמים שהופיעו לפנינו בוועדה, אני חושב שלנושא הזה

יש עדיפות, וכדאי שהוועדה תתן את דעתה, לא בהחלטה שגרתית שהיא מקבלת

לאחר שהיא שומעת כל קבוצה כזאת, אלא בצעדים הרבה יותר מעשיים

ונמרצים, כדי שבאמת נוכל לסייע בענין בצורה מעשית,

היו"ר נ. רז; אני מציע שנשמע עכשיו את הגב' אידה מישל,

מנהלת בית-הספר "מעיין" בירושלים-

לא נסיים היום את הדיון בנושא. נקיים ישיבה נוספת,

א, מישל; אני רוצה לחזק את הדברים של הגב' יפה ושל

פרופ' זקס מנקודת המבט של-איש שדה.

אני מנהלת בית-הספר "מעיין" שנמצא בתוך מוסד "סנט וינסנט", שקולט

ילדים עס כל מיני נכויות ופגיעות: ילדים עם פגיעה מוחית, עם פיגוור,

עם בעיות של חרשות ועיוורון, בית-הספר נמצא בעין-כרם, בית-הספר

קיים שבע שנים. הוא נפתח לאחר שנתקבלה החלטה בכנסת לפתוח מסגרות

חינוכיות לילדים הנמצאים במוסדות,

כשפתחנו את בית-הספר מצאנו את הילדים

מטופלים יפה מאד, במסגרת נקיה, עם הרבה מאד תשומת לב ואהבה, אבל

בלי מודעות שאולי אפשר לשקם אותם. מאז שהתחלנו לעבוד בבית-הספר,

מביתה אחת, שתים, שלוש, הגענו עכשיו לשמונה כיתות" הילדים התחילו

להיות יותר ויותר עצמאיים, הם למדו לאכול לבד או במעט לבד, חלק מהם

למדו ללכת, לשרת את עצמם, חלק מהם למדו גם את המשחקים הבסיסיים

שבלעדיהם ילד איננו יבול להתקדם בחברה שלנו.



עשינו זאת באמצעים מאד מצומצמים. והודות

להבנה של פרופ' זקס והודות לפיקוח, לאט לאט הצטרפו לצוות של המחנכים

אנשי מקצוע פרה-רפואיים, אבל אני מרגישה מאד בחסרונם של אנשי

מקצוע פרה-רפואיים.

האם הכוונה לכך שהם חסרים בכלל בשוק,

או שיש אי-רצון ללכת לזה?

א. מישל; אין לתקנים. עכשיו יש אנשים שרוצים לעבוד

עם ילדים כאלה במסגרת כזאת, אבל אין

תקנים, כל התקנים שיש באים מהחינוך המיוחד, מתחום הרווחה או הבריאות

אין שום דבר. אחרי שעות הלימודים בבית-הספר הילדים חוזרים לטיפול

הטוב שהם מקבלים במוסד, אבל אין המשך של הפעלת הילדים,

יש בבית-הספר 68 ילדים, הוא מקבל 12 שעות

של פיזיותרפיה, 10 שעות של ריפוי בדיבור, אין בכלל ריפוי בעיסוק;

יש כמה שעות של מוסיקה, כמה שעות של התעמלות, וכמה שעות של מלאכה,

וזה מפני שבשנה הזאת יצאו לשנת שבתון ארבעה מחנכים, ובמקומם יכולתי

לקחת מורים מקצועיים. בשנה הבאה המחנכים האלה יחזרו, ואז לא יהיו

לי שעות תקן עבור כל המקצועות הפרה-רפואיים או בשביל המורים

המקצועיים.

יוצא מזה שרק משרד החינוך דואג לאנשים

מהמקצועות הפרה-רפואיים כדי לספק להם שעות עבודה במסגרת. יש דברים

שמחנך אינו יכול לעשות לבד. בבית-הספר שלי למשל מחנך כמעט איננו

יכול לעבוד לבד, הוא זקוק להדרכה של פיזיותרפיסטית, להדרכה של

מרפאה בדיבור ומרפאה בעיסוק, אינני מבקשת שיהיו אנשים שיעבדו ישירות

עם הילד, אבל לפחות שידריכו את המורים, כדי שנוכל להמשיך את העבודה

אתם.

הייתי רוצה שירחיבו במידת האפשר את היקף

עבודתם של האנשים האלה. הם אינם שייכים פרופר למסגרת החינוך, אבל

הם בכל זאת מקבלים שעות של מורים, זה הכרחי במסגרת כמו שלנו.

הייתי רוצה שיהיה המשך העבודה בשעות אחר

הצהרים. אינני יודעת אם אלו צריכות להיות שעות של בית-הספר או שעות

של משרד הרווחה שיקה על עצמו את הטיפול בשיקומם של הילדים האלה"

אינני יודעת באיזו מידה גם משרד הבריאות צריכה להיכנס לתמונה. בכל

אופן אני מרגישה שבגלל כל כך הרבה "אבות" לילדים האלה, אין טיפול

ממש מקצועי, יש בזבוז כוחות" אם היה גג אחד לטיפול בילדים הסובלים

מכל מיני נכויות, אני חושבת שהעבודה היתה הרבה יותר יעילה, בינתיים

יש לי הרגשה שמשרד החינוך לוקח את היוזמה, אבל אין לו מספיק כוחות

לזה, למרות שבשדה אנחנו מאד רוצים לפעול,

אני רוצה לומר שבמסגרת שלי יש שיתוף

פעולה טוב גם עם הפיקוח של משרד הרווחה וגם עם הנהלת המשרד,

א. הראל; מה חלקו של משרד העבודה והרווחה בענין הזה?

א. פישל; הם משתפים אותנו בהחלטות שלהם, בחיי היום-

יום במוסד. אבל למשל לאן מועברים הילדים

כשהם יוצאים מהמוסד? אני אולי יכולה לייעץ, אבל אין לי שום אפשרות

של השפעה. אנחנו בבית-הספר מכירים די טוב את הילדים כדי שנוכל לתת

אולי יותר מייעוץ, אבל המציאות היא שהילדים מועברים למוסדות אחרים

שאולי אין בהם מסגרת חינוכית, למשל, אין בית-ספר" הם נמצאים במסגרת

חינוכית עד גיל 12-10, ואחר כך הם מועברים למוסד אחר שאין בו מסגרת

חינוכית,



במוסד עצמו יש קבוצה של 8-7 ילדים שאינני קולטת בבית-הספר, כי יש לי רק 8

תקנים. 8 תקנים עם 8 ילדים בכל כיתה. והאמינו לי שכשמדובר בילדים כל כך פגועים

אי אפשד לדחוס יותד מ-8 ילדים בכל כיתה. אז הייתי צדיכה לבחור בין הילדים. מי

אני שאבחר איזה ילד אקבל ואיזה לא? האם מפני שלאחד יש פדו גנוזה שנדאית לי קצת

יותד טובה? באיזו זכות? אני מרגישה כל הזמן שאני חוטאת בענין הזה.

יש גם בעיה של ילדים מתחת לגיל 3. זה כבר שנתיים-שלוש שיש לנו מסגרת לגיל

3, ואנחנו רואים את השינוי שהטיפול גורם לילדים. אלה שקלטנו מגיל 3 מתקדמים הרבה

יותר מאלה שהתחלנו לטפל בהם בגיל 6-5. ובכן אני חושבת: ומה עם גילאי שנתיים? אני

רואה אותם כל הזמן במיטות. הם מטופלים, הם נקיים, הם לבושים טוב, מקבלים אוכל

טוב, אבל אינם מקבלים דבר חוץ מזה. אני רואה את הילדים חוזרים בשעה 12 למוסד, הם

נמצאים בפרוזדור המקושט והיפה שיש שם. אבל הם אינם ממשיכים במשחקים מודרכים, הם

אינם יוצאים החוצה.

אי הראל;

אני רוצה להציג שאלה לפרופ' זקס, ואני מבקש שהתשובה תינתן לנו בישיבה הבאר,.

לי יש הרגשה - היא נכונה לגבי כמה מערכות, היא בוודאי ובוודאי נכונה לגבי המערכת

הזאת - שחלק גדול מהתקציבים במדינת ישדאל מתבזבז בגלל כפילויות, בגלל זה שיש

מערכות שונות שמטפלות באותם נושאים. כך הדבר בחינוך מקצועי, כך גם בנושא הזה.

אילו היו מרכזים את התקציבים של כל הגורמים העוסקים בנושא, חלק גדול מהם היה

נחסך. אני מבקש לדעת מי הן כל הרשויות שמטפלות בנושא הזה. יכול להיות שעל-ידי

ריכוז תקציבי של המערכת היינו יכולים לתרום לפתרון חלק מהבעיות.

מי פלד;

מתוך הרגשה דומה לזו של חבר-הכנסת הראל מצאתי ענין בהערה של הגב' מישל

שאמרה שאולי אפשר היה להקים מסגרת-גג לטיפול בכל הנכויות. האם יש איזה רעיון

כזה? האם יש הצעה כזאת?

אי מישל;

אנ י לא שמעתי על כך.

אני רוצה להעיר רק כמה הערות לדברים שנאמרו עד כה. קודם כל אני רוצה לומר

שלמר בראור יש החלק העיקרי בהכנת הצעת החוק. אני מודה לו על כך. הוא משפטן,

עבדנו על כך יחד תוך שיתוף פעולה יפה.

אנחנו יודעים את המגבלה שהגב' יפה דיברה עליה, לגבי הטיפו ל בגילאי 3-0.

דיברנו על כך. זה נמצא בדברי ההסבר להצעת החוק. הכנסנו את זה רק לדברי ההסבר, כי

היתה לנו הרגשה גם לגבי זה וגם לגבי מסגרת-גג שאולי זה יהיה בבחינת "תפסת מרובה

לא תפסת". ויש חשיבות רבה מאד להגיע לקבלת החוק הזה כפי שהוא. אבל זה לא מתוך

אי-החשבת הצורך הזה. הצורך בטיפול בגילאים האלה, מרגע גילוי הפגיעה, הוא בסיסי.

כך גם לגבי מסגרת-גג. יכול להיות שהוועדה תמליץ על פתרון, וזה לא חייב להיות

מעוגן דווקא בחוק.

לגבי הענין של הרשויות - כולנו מודעים למצב הנתון. אנחנו מודעים לבעיה

העכשווית וליכולת של הרמת הדברים. אני חושבת שאי אפשר בגלל העובדה הזא לדחות את

החוק, גם אם אני מודעת לכך שהביצוע יהיה קשה. אני יודעת שיש גם דברים אתרים

שאינם מבוצעים, לצערנו הרב, למרות שהם מעוגנים בחוק.

לגבי המגזר הערבי, בכוונה לא נגעתי בזה, אבל אנחנו יודעים שהפער גדול. אני

מציעה שנתייחס לזה בלי התנגדות.



היו"ר נ י רז;

פה זה בלתי אפשרי. יש נושאים שמבלבלים את הדעת.

א' סרטני;

אני מצטערת מאד על מה שהיה כאן, למרות שחששתי מפני זה. אני באמת מצפה

שנראה את הנושא הזה כנושא בעל חשיבות עליונה. יש אלינו פניות רבות, כולן צודקות.

אבל תמיד יש דברים שהם בעלי השיבות רבה יותר, וכר מוכרחים לראות את הדברים. אי

אפשר לראות את כל הדברים כשווי ערך ושווי השיבות. חבר-הכנסת איתן, אני חושבת שיש

דברים שאינם שווי חשיבות ושווי ערך, וכך צריך להתייחס אליהם. עם כל המצוקה, צריך

להכיר בזה שיש דברים שאי אפשר לוותר עליהם.

מי איתן?

אמרתי זאת. חבר-הכנסת צבן אומר זאת על כל ענין וענין שעולה לדיון. מספיק עם

הדמגוגיה. תהיו ישרים.

אי סרטני;

אינני מדברת על דמגוגיה. אני מדברת לגופו של ענין. אתה עושה מזה דמגוגיה.

מי איתן;

אינני מקבל את ההערה הזאת. זה לא כך שאני הרע ואת הטובה. אני רוצה בדיוק

כמוך, מוכן לעשות בדיוק כמוך.

אי סרטני;

זה אני של החשבה של דברים. ואני מקווה שתראה בנושא הזה מידה כזאת של

חשיבות, שהוא ראוי גם במצב הקשה הזה להתייחסות קצת אחרת מדברים אחרים.

מי איתן;

אמרתי את זה.

אי סרטני;

אני בהחלט בעד חיפוש פתרונות. אני יודעת שהנושא של הדרכת הורים, שהוא כל כך

חשוב, גם הוא נופל קרבן לקיצוצים בתקנים של אנשים שיכולים לתת את ההדרכה הזאת.

אני בהחלט בעד זה שיעלו הצעות וצריך להתייחס אליהן. אנחנו צריכים לדעת למה המצב

הוא כפי שהוא.

שי זקס;

אני רוצה רק לבקש מחברי הוועדה דבר אחד, אמרתי זאת גם בהנהלת משרד החינוך:

היות והזמן דוחק, אני מבקש שיעזרו לנו לפחות לא לקצץ יותר ממה שקיצצו בחינוך

המיוחד, לקראת שנת הלימודים הבאה, כלומר שלפחות נשמור על סטטוס קוו, שגם הוא

אינו מאפשר סיפוק הצרכים.

ב. אני מבין שיהיה המשך לדיון הזה. אם מותר לי להציע, היות והיריעה רוקנה,

אולי נקיים את זה במסגרת של יום עיון, שבו אפשר יהיה באמת ללמוד את הנושא קצת

יותר לעומק, יחד עם חברי ועדת העבודה והרווחה.



היו"ר נ י רז;

אם הזמן דוחק, אין מה לדבר עכשיו על יום עיון, כי זה רק יעכב מאד את

הטיפול. אם אנחנו רוצים לקדם את ענין החקיקה, וזה הנושא החשוב, חקיקה שתפקידה

לקדם את הנושא עצמו - אנחנו חייבים לעשות זאת במסגרת של ישיבת הוועדה, עם כל

המגבלות שכולנו מכירים אותן.

אנחנו רק בשלב ראשון של הדיון הזה. ייתכן מאד שנצטרך אפילו יותר מדיון נוסף

אחד. הענין מורכב, כאוב וקשה. נמשיך לדון בו בישיבה נוספת.

אני מודה לכם. הישיבה נעולה.

הישיבה נסתיימה בשעה 10.55.