הכנסת האחת-עשרה

מושב ראשון



פרוטוקול מס' 55

מישיבת ועדת החינוך ותרבות

יום די, בי בסיון התשמ"ה - 22.5.85, שעה 8.30

(ישיבה פתוחה לעתונות)

חברי הוועדה; נ. רז -היו"ר

ש. אלוני

פ. גולדשטיין

ע. דראושה

א. הראל

א. ולדמן

א. סרטני

ז. עטשי

א.ח. שאקי

ב. שליטא

מוזמנים; מ. אביגד - מנהל מערכת החינוך הטכנולוגי

במשרד החינוך והתרבות

מ. קופלביץ - משרד החינוך והתרבות

א. עודי - מפקח ארצי על החינוך הטכנולוגי

במשרד החינוך והתרבות

מר אבו חיידר - סגן מנהל האגף לחינוך ערבי

במשרד החינוך והתרבות

ב. נסים - משרד החינוך והתרבות

דייר ר. ג'ובראן - מדען ראשי בחברה לפיתוח המיגזר

הערבי, כור-תעשיות

י. שפירא -מייצג המיגזר הערבי בכור-תעשיות

מר חממי - מנהל בית ספר מקצועי בנצרת

ז. חוסני - מרכז השלטון המקומי

מזכירת הוועדה; ד. פלר

קצרנית; צ. ספרן

סדר היום; א. שאילתות של חברי הוועדה.

ב. ריאורגניזציה במערכת החינוך לאוכלוסיה הערבית במדינת ישראל -

הצעה לסדר היום של חבר-הכנסת ע. דראושה.



היו"ר נ. רז;

אני פותח את ישיבת הוועדה.

א. שאילתות של חברי הוועדה

ע. דראושה;

הערה בקשר לבית-הגפן בחיפה-. סיפר לי מנהל בית-הגפן שעומדים לסגור את הבית

בגלל גרעון של 80 מליון שקל. אנחנו חייבים להתייחס לנושא זה וצריך שהוועדה תאמר

את עמדתה. זה דבר מסוכן ביותר שמוסד כזה, המשרת מטרות נשגבות ודברים חיוניים,

עלול להיסגר.

פ. גולדשטיין;

העלו את הנושא וברוריה נסים אמרה שתבדוק אותו.

ב. נסים;

היתה הצעה לסדר היום בנושא זה, אבל לא הכירו בה.

היו"ר נ. רז;

נראה את השאלה של חבר-הכנסת דראושה בשאילתה.

שאלה לגבי מוסדות החינוך המיוחד; האם במקרים של שביתה אין מעמד מיוחד

למוסדות הילדים האומל,לים וההורים האומללים האלה? אני שואל את השאלה לאור

ההתחייבות של המורים לא להשבית את המוסדות האלה ואני שומע שהם עושים זאת.

ריאורגניזציה במערכת החינוך לאוכלוסיה הערבית במדינת ישראל -

הצעה לסדר היום של חבר-הכנסת ע. דראושה

היו"ר נ. רז;

זו הפגישה השלישית שאנחנו מקיימים בעקבות הרעיון לקיים דיונים על נושאים

שונים שנראים לבו חשובים וראויים לטיפול בב ושא החיבוך במיגזר הערבי. קיימבו

דיון אחד על בושא הביזור, דיון שבי -בנושא של מהות/ תכנים, תכניות לימוד

וספרים. היום אנחנו מדברים על החינוך הטכנולוגי במיגזר הערבי.

החיבוך הטכנולוגי המקצועי - ואני מדבר על החיבוך הטכבולוגי בחטיבה העליונה

- קיים כבר שבים. ההתפתחות שלו בשבים הקודמות היתה איטית כיוון שבזמבו, לפני

עשר - חמש-עשרה שבה - המודעות של המיגזר הערבי לחיבוך הטכבולוגי לא היתה גדולה.

בשבים האחרונות חל שינוי גדול בסקטור הערבי וברצונו לפתח חינוך טכנולוגי בבתי

הספר העל-יסודיים. השתדלנו לעזור במידת האפשר, ואם לפני עשר שנים - בתשל"ה,

בשנים 1975-1974 - היו בחינוך הטכבולוגי 1,627 תלמידים ערבים, הרי השבה, בשנת

תשמייה, 1985-1984, לומדים בחיבוך הטכבולוגי 5,700 תלמידים ערבים. אם אשווה זאת

למספר התלמידים הערבים הלומדים בחיבוך העל-יסודי - כשאני לא כולל בזה את חטיבות

הביביים אלא רק את החטיבה העליובה, כלומר כיתות י'-י"ב, או כיתות טי-י"ב במקומות

שאין הטיבות ביניים - הרי אחוז התלמידים שלמדו בחינוך הטכנולוגי במיגזר הערבי

לפני עשר שנים, בשנת 1974, היה % 10, ואילו השנה הם מהווים 19% מכלל התלמידים

בחינוך העל-יסודי במיגזר הערבי.



התלמידים בחינוך הטכנולוגי לומדים בבתי ספד שונים, שמספרם מגיע ל-40,

גדולים וקטנים. יש כמה בתי ספר גדולים שהם מקצועיים בלבד, ובשנים האחרונות

פיתחנו אגפים מקצועיים ליד בתי ספר עיוניים שהיו קודם בתי ספר עיוניים ערביים,

כמו בסכנין, בכפר-יאסיף וכוי, שם, בשיתוף עם הרשויות המקומיות, פותחו אגפים

טכנולוגיים ובתי ספר אלה הפכו לבתי ספר מקיפים.

היום המצב הוא כזה שבהרבה מקומות יש דרישה של המקום עצמו לחינוך טכנולוגי -

יותר מאשר יש לנו אפשרות לתת, מפני שהשינוי בדרישה בא באמת בשנים האחרונות - אבל

אם אקח, למשל, מקום כמו כפר יאסיף, שבו יש 12-10 כיתות י' בשכבה, יש בו בסך הכל

2 כיתות מקצועיות, לא מפני שלא איפשרנו, אלא מפנ י שלא בכל המקומות יש שאיפה

לחינוך מקצועי. אבל כמובן יש צורך, לפי דעתנו, להרחיב בהרבה את כושר הקליטה של

התלמידים הערביים בחינוך המקצועי, בעיקר בבתי הספר הערביים המקיפים, והמשרד גם

מתכנן - לא תמיד זה מוגשם במאת האחוזים - להקים בתי ספר מקיפים. ולהוסיף אגף

בשפרעם קיים כבר כמה שנים חינוך מקצועי רק

לבנות, בעיקר לסיעוד ופקידות, ומשרד החינוך והתרבות מימן במשך חמש שנים שתלמידים

בנים משפרעם י ילכו ללמוד בבית הספר בסמ"ת שליד הטכניון בחיפה. הסידור לא היה

אידיאלי, אבל הם למדו והיו שם בוגרים בחשמל, במכונאות, במכניקה, שגמרו את

הלימודים בבסמ"ת ועובדים במקצועם. סידור זה ייפסק היות ושפרעם בונה עכשיו אגף

מקצועי גדול שיופעל על ידם ובעזרתנו, עזרה תקציבית משמעותית לרכישת ציוד, החל

משנת תשמ"ו.

ע. דראושה;

מספר התלמידים הערביים הלומדים בבתי הספר היהודיים יורד בשנים האחרונות.

מ. אביגד;

בשנת 1952 הייתי מנהל בית ספר מקצועי של העיריה בחיפה ולמדו אצלי עשדות

רבות של תלמידים מן הגליל. יש לי מעקב לא פורמאלי אחריהם ויש לי קשר איתם.

רובם עובדים במקצועם בתעשיה או שהם מורים.

עם הקמת בתי הספר המקצועיים או הקמת אגפים ליד בתי ספר עיוניים הגענו לכך

שבנצרת, בשיתוף פעולה של אורט ועמל - יזמתי לפני עשרים שנה את השיתוף הזה - יש

בית ספר מקצועי גדול עם מאות תלמידים. יש בית ספר מקצועי גדול גם בטייבה - גם כן

בשיתוף עם רשת עמל - והשנה יש שם כ-500 תלמידים. יש כמה בתי ספר כאלה, אבל רוב

החינוך הטכנולוגי בסקטור הערבי מתפתח בבתי ספר מקיפים. זאת אומרת, שליד בתי הספר

העיוניים הקיימים מקימים אגפים מקצועיים.

יש כמובן בעיה גדולה והיא ענין ההצטיידות. לפני עשר וחמש-עשרה שנה, גם לפני

שמונה שנים, היה לנו יותר קל היות והיו לנו תקציבים משמעותיים לרכישת ציוד ואז

לא היו קיימים עוד בתי ספד מקצועיים ערביים בהיקף כמו היום. בשנים אלה יש לנו

בעיה גדולה להשתתף, עם הרשויות המקומיות, בהצסיידות של בתי הספר. באום-אל-פחם,

לדוגמה, נבנה - על ידי משרד החינוך ועל ידי גורמים הנותנים את הכסף - בית ספר

מקיף גדול מאד, עם שטחים גדולים מאד ועם סדנאות מפוארות גדולות, אבל עד היום לא

הצלחנו לצייד את בית הספר הזה עם המגמה החשובה ביותר לבית ספר לחינוך מקצועי

וזאת מגמת המכניקה. אמנם כבר קיימת שם מגמה של חשמל, ולבנות יש מגמה, אבל המגמה

הבסיסית שאנחנו רוצים שתהיה בכל בית ספר מקצועי, גם יהודי וגם ערבי, זו המכניקה,

שהיא מגמה יצרנית. אם היום יש בית חרושת לאלקטרוניקה, איש המקצוע הבסיסי הוא לא

איש החשמל או המכונות אלא איש המכניקה, שיודע לעבוד על מכונות עיבוד, שהוא

מייצר, בו בזמן שהמגמות האחרות הן תחזוקתיות, הן לא מגמות יצרניות. יש לנו, אם

כן, בעיה, אנחנו רוצים להתגבר עליה ואנחנו עושים ונעשה כל מיני פעולות כדי

להתגבר עליה.



הקמת מגמה אלקטרונית עולה כ-60 אלף - 70 אלף דולר, ואפשר להקים מגמה כזאת

במשך שלוש שנים היות ולא צריך בבת אחת את כל הציוד מכיתה יי עד י"ב ואפשר לעשות

זאת באופן הדרגתי. מצד שני, אם רוצים להקים מגמה למכניקה זה לפוזות עניו של 300

אלף דולר - ואני מדבר על מספר לא גבוה - ולכן כאן אנהנו נתקלים בבעיה גדולה

שאינני יודע איך נתגבר עליה. כדי לענות על רגעיה הזאת - שקיימת לא רק בסקטור

הערבי אלא גם בסקטור היהודי - הקמנו 2ו מרכזים טכנולוגיים. למרכזים אלה אנחנו

מביאים תלמידים מן הסביבה כדי שיקבלו במעבדות הנמצאות שם את הטכנולוגיות

מחשבים, כל החידושים של המכניקה, הפעלת מכונות בעזרת מחשבים, מעבדות

של טיפול טרמי ופלסטיקה, אבל זה לא פותר את הבעיה כולה.

א. סרטני;

האם הבעיה התקציבית היא רק במיגזר הערבי או שהיא בעיה כללית?

מ. אביגד;

היא בעיה כללית. אפילו אם יש לנו אותו תקציב שהיה לנו לפני עשר שנים קשה

להסתדר איתו, כי אז אפשר היה לקנות בו הרבה יותר. היחס בין ההתייקרויות

והאינפלציה לבין ערד הדולר לגבי רכישת ציוד מחוץ-לארץ לא נשאר קבוע אלא הפער

הולך וגדל, בעיקר בציוד טכנולוגי. הבעיה לגבי המגמה הזאת היא בעיקר בחינוך

הטכנולוגי בסקטור הערבי, מפני שבבתי הספר היהודים, שהוקמו לפני עשר וחמש-עשרה

שנה, יש כבר הציוד הבסיסי, בו בזמן שבמיגזר הערבי הקמנו בתי ספר מקצועיים חדשים

ולפני שנה, או עכשיו, היה צריך לקנות עבורם את הציוד.

התקציב שעומד לרשותנו הוא כמובן לא גבוה ואני יכול לומר - אפשר להוכיח את

זה - שהתקציב שיש לנו בחינוך הטכנולוגי לרכישת ציוד בסקטור הערבי הוא באחוז

יותר גבוה מאחוז התלמידים שיש לסקטור הערבי במערך הזה.

ז. עטשי;

האם אתה מתכוון לאחוז שלו במערכת החינוך בכלל או במערכת החינוך הטכנולוגי?

מ. אביגד;

בחינוך הטכנולוגי, כולל תלמידים ערביים, לומדים 94,500 תלמידים, שזה כ60%-

ממערכת החינוך העל יסורי בסקטור היהודי, וכ-19% בסקטור הערבי. התלמידים הערביים

בחינוך הטכנולוגי מהווים 6% מסך כל הלומדים בחינוך הטכנולוגי במדינה, כאשר

ההשתתפות של משרד החינוך והתרבות היא מעבר ל.6%-

ע. רראושה;

זה היה שטח מופקר ולכן צריך עכשיו להזרים לשם יותר.

אמרת שהם מקבלים אחוז יותר גדול מהאחוז שלהם בחינוך הטכנולוגי. בכמה אחוזים

ההשתתפות שלכם יותר גדולה?

אני מניח שההשתתפות מגיעה ל.12%-

פ. גולדשטיין;

כלומר, כפול.



מ. אביגד;

כן.

ז. עטשי;

אינני מבין, אולי תסביר זאת עוד פעם?

מ. אביגד;

היום לומדים בחינוך העל-יסודי הערבי, בחטיבה העליונה, כ-30 אלף תלמידים -

מהם 5,700 לומדים בחינוך המקצועי העל-יסודי ~ והם מהווים 19%. אם אני אומר; מתוך

94,500 תלמידים, סך הכל במדינת ישראל, שלומדים בחינוך המקצועי העל-יסודי, 5,700

הם ערביים, הרי שהם מהווים 6%

פ. גולדשטיין;

אפשר להגיד שהמשרד והאגף הטכנולוגי נותנים במודע עדיפות לסקטור הערבי

בחינוך הטכנולוגי.

מ. אביגד;

בהחלט, וזה לא רק מצדי אלא זאת לפי החלטה והוראהה של הנהלת משרד החינוך

והתרבות. המצב הוא כזה שהסכום הוא פחות מדי, כי סך כל התקציב שעומד לרשותנו

לציוד בחינוך הטכנולוגי הוא פחות ממליון דולר לשנה.

א. סרטני;

בתשתית כזאת אין סיכוי ש-6% אלה יגדלו.

מ. אביגד;

הם גדלו בעשר השנים פי שניים.

א. סרטני;

אבל בהשוואה לצרכים זה אפסי.

מ. אבי גד;

התקציבים קטנים לא רק לגבי הסקטור הערבי, הם קטנים בכלל לגבי החינוך

הטכנולוגי, ואנחנו מחפשים כל הזמן דרכים כדי להקל על המצב. מצאנו שתי דרכים; א.

בחמש השנים האחרונות אנחנו דואגים לכך שתלמידים בכיתה י"ב, בעיקר במגמת מכניקה,

יקבלו את ההכשרה המקצועית שלהם לא בסדנאות של בתי הספר אלא תוך כדי עבודה יום או

יומיים בשבוע בתעש יה מתקדמת, שם הם נפגשים עם הציוד המתקדם; ב. הקמנו 12 מרכזים

עם מעבדות מתקדמות ביותר, ששם חלק גדול מהתלמידים מקבלים גם את ההכשרה.

כמה מלים על המגמות המקצועיות; אנחנו מקיימים היום בסקטור הערבי את כל

המגמות. אמנם, כמו בסקטור היהודי, התחלנו עם המגמות הבסיסיות הקיימות כבר שנים

ואלה טובות גם לשנת אלפיים. וכאן אני מציע שאנשים שחושבים על טכנולוגיה לא יחשבו

שמחר או בעוד עשר שנים כבר לא יצטרכו כמה מגמות. זה נכון, המגמות משתנות, אבל הן

נשארות. זאת אומרת, אם דיברתי על מכניקה, אז במכניקה של העתיד לא יעשו פעולות

בידיים אלא בעזרת מחשבים, ואת כל זה אנחנו מלמדים היום בבתי הספר. אנחנו לא

ממשיכים בשיטות שהיו לפני עשר ועשרים שנה אלא הולכים בד בבד עם ההתפתחויות, עד



כמה שהדבר ניתן ועד כמה שיש לנו האמצעים לכך. יש לנו בסקטור הערבי המגמות

הבסיסית של מכניקה, מכונאות, תרושת עץ וחשמל. בשנים האחרונות יש גם מגמות

אלקטרוניקה. יש כבר היום שני בתי ספר - ובשנה הבאה יתוספו עוד שני בתי ספר -

שמלמדים מגמה אלקטרונית.

ש. אלוני;

איפה בתי הספר האלה?

מ. אביגד;

בשנה הבאה יהיו מגמות כאלה בתרשיחא ובעיבלין. בחיפה ובנצרת יש בתי ספר

שמלמדים אלקטרוניקה.

לכל בית ספר שעונה על הדרישות מבחינת המקום, מבחינת ההצטיידות ומבחינת

המורים אנחנו מאשרים כל מגמה שהוא מבקש. אין הגבלה בענין הזה.

ש. אלוני;

נגיד שבית ספר דורש דרישה מסויימת והוא צריך את עזרת משרד החינוך והחינוך.

מ. אביגד;

הוא יקבל אותה.

ש. אלוני;

השאלה שלי היא; האם אתם קובעים, מכוונים, או שאתם מצפים שהרשות המקומית

תכין הכל ואז אתם מאשרים?

מ. אביגד;

אם רשות מקומית רוצה להקים מגמה מסויימת בבית ספר ערבי או בבית ספר אחר

והפיקוח המחוזי אומר שלדעתו צריך להקים אותה,. אנחנו בודקים את האפשרויות ובמקרים

רבים אנחנו עוזרים. בשפרעם, למשל, בונים שטח של 600 מטרים מרובעים, וזאת בעזרת

משרד החינוך והתרבות. זאת אומרת, הם בונים ואנחנו רוצים לעזור להם לפתח מגמה של

מכניקה, וגם מגמה נוספת של חשמל או משהו אחר.

יש תכנון כולל שיוצא ממשרד החינוך והתרבות מבחינת מה שצריך להיות באזורים

אלה או אחרים או שזה ספוראדי?

מ. אביגד;

יש לנו תחזית של משרד התעשיה והמסחר על כוח האדם הנחוץ ב-1990, אפילו לקראת

שנת 2000, ואנחנו יודעים בערך מה נחוץ. בעוד כשבועיים נפרסם גם דו "ח המלצות של

ועדת שנות האלפיים לעדכון מטרות החינוך הטכנולוגי. זו ועדה ציבורית שמיניתי

ויושבים בה אנשי צה"ל, אנשי התעשיה, אנשי האקדמיה וחיזוי טכנולוגי ואנשים מן

השדה. הם בדקו את הענין מבחינה עקרונית, לא מבחינה גיאוגרפית. תכנון מבחינה

גיאוגרפית לא קיים אפילו בארצות-הברית. י.



ש. אלוני;

כי החינוך בארצות-הברית הוא לא צנטרליסטי.

מ. אביגד;

הגדלנו את עניו האלקטרונ יקה בעשר השנים האחרונות פי שלושה-, מיחשוב, מיכשור

ובקרה - הגדלנו פי שלושה; מכניקה הגדלנו קצת-, מכונאות נשארה במקום. יש כאן

תחזיות לעתיד ואנחנו צועדים לקראת הכיוון הזה, אבל אני לא יכול לומר שאני רוצה

בכפר מטויים דבר מסויים, ובכפר שני דבר מטריים. אנחנו משתדלים שבשני מקומות

קרובים לא תהיה אותה מגמה, אבל יש היום בטכנולוגיה מגמות בטיטיות, כמו מכניקה,

כמו אלקטרוניקה, חשמל, מכונאות, או מינהל ופקידות שמופיעים בכל המקומות, ומזה יש

אחר כך התמחויות, אבל היום אנחנו לא יודעים מה יהיה בעוד עשר שנים. אנשי מדע

אומרים שכל עשר שנים מתחלפים % 50 של המדעים. כלומר, לגבי 50% לא יודעים מה יהיה

בעוד עשר שנים, אין תחזית בענין, לכן אנחנו הולכים, גם במדיניות של החינוך

הטכנולוגי - ואלה המלצות הוועדה ש נפרטם ונגיש לוועדת החינוך והתרבות - לבטיט

הרבה יותר רחב, להתמחות הרבה יותר מורחבת, כדי שכל תלמיד יוכל לקבל הכשרה שתאפשר

לו להטתגל במהירות לתנאים המשתנים של הטכנולוגיה. זו המטרה שלנו.

א. הראל;

בכל שהטכנולוגיה מתפתלות יותר המכשירים יקרים יותר.

מ. אביגד;

יש לנו בתקציב, בכל המיגזר הערבי, במערכת העדפה, 100 אלף דולר. מה אני יכול

לעשות בסכום זה?

ש. אלוני;

זה יכול להטפיק למוסד אחד בלבד.

פ. גולדשטיין;

אני מבין שיש הרבה תורמים לענין הזה.

מ. אביגד;

כשאנחנו פותחים מגמה אנחנו מחייבים גם את הבעלויות להשתתף בלפחות 50%. בדרך

כלל הם משתתפים ביותר מ. 50%-את החינוך הטכנולוגי לא הקמנו מאתמול להיום אלא זה

תהליך של שנים, ואם גם פותחים מגמה, לא פותחים את המגמה בבת אחת ב-י', י"א

ו-י"ב, אלא קודם כל ב-יי, אחר כך ב-י"א ואחך כך ב-י"ב. זאת אומרת, אפשר לחלק זאת

לשלוש-ארבע שנים. אבל אני מסכים עם ההצהרה שלכם, ואני אומר זאת כל השנים,

שהחינוך הטכנולוגי מקבל פחות מדי אמצעים, לא רק בסקטור הערבי אלא גם בטקטור

היהודי. כששר החינוך והתרבות שמע זאת הוא התפלא שניתן כל כך מעט כטף ואני מכין

לו, לפי בקשתו, פרוגרמה של כמה עשרות מליונים עבור הצטיידות לחינוך הטכנולוגי,

גם אם הוא לא מבטיח שיוכל לתת את מה שנבקש.

אני רוצה לציין שעם כל המעט שיש לנו הרי בזמן שהיו קיצוצים לא קיצצו בחינוך

הטכנולוגי. זו קרן אור, אם כי זה לא ממלא את מה שחסר.

היו"ר נ. רז;

אבקש ממנהל בית טפר מקצועי בנצרת לטפר לנו מה קורה בבית הטפר, על היחס, על

הגישה.



מר חממי;

בעקרון, כל נושא החינוך הוא נושא לטוות ארוך, זה לא בא מהיום למחר. בית

הספר שלנו - שהוא של אורט בשיתוף רשת עמל - הוקם בשנת 1962. בזמנו, בשנת 1963,

קיבל אותי מר אביגר כמנהל המוטר. התחלתי עם 62 תלמידים, והיום מונה בית הטפר 600

תלמידים בקירוב. כל נושא החינוך הטכנולוגי במיגזר הערבי הוא נושא שחדר לתודעת

המיגזר הזה לאט לאט. אני יכול רק להגיד, שהיום אני מקבל מאות תלמידים להרשמה,

כשיכולת הקיבול שלי לא מטפקת. אני קולט כל שנה, החל משנת הלימודים שעברה, תשמ"ד,

6 כיתות - זאת אומרת, בטביבות 200 תלמידים - כשמטפר הנרשמים נע בסביבות 400.

בית הספר שלנו מונה כיום שש מגמות: מגמה בסיסית - מגמת המכניקה, שהיא באמת

מגמה בטיטית גם בבתי ספר ותיקים. לאתר מכן השתדלנו לפתוח מגמות שיענו על הצרכים

של התעשיה, על מה שדרוש, ופתחנו גם מגמה של מכונאות רכב. אני יכול להגיד בלי

יוהרה שהיא אחת המגמות המבוטטות ביותר בארץ מבחינה של ציוד, מבחינה של רמה, והיא

מגמה טובה מאד. פתחנו פעם אחת מגמה על מנת להכין קאדד של מדריכים שישרתו את כל

הטקטור במסגרת החינוך המקצועי המתקדם והמתפתח במיגזר הערבי, אבל היא היתה שנה

אחת בלבד. לידה פתחנו מגמה חדשה של חשמל רכב. לאחר מכן פתחנו שתי מגמות לבנות -

היום מהוות הבנות בבית הטפר כשליש מכלל אוכלוסיית התלמידים - מגמת מזכירות ומגמת

חשבונאות. הבנות השתלבו יפה מאד והביקוש למגמות אלה גדול. לאחרונה פתחנו מגמה

חדשה - השנה ייצא המחזוד הראשון - מגמה של חשמל, מתוך מגמה שזה יהיה חשמל

אלקטרו נ יקה.

פה אני נוגע בנקודה כאובה, בטיטית, והיא הנושא הכספי. בעיה זו קיימת למרות

שיש לנו אבא טוב - אורט.

ע. דראושה;

מה שאין לבתי טפר אחרים.

ש. אלוני;

זו הסיבה שמשרד החינוך והתרבות לא יכול לקצץ.

מר חממי;

אורט, בשיתוף עם רשת עמל, מצייד אותנו, אבל אנחנו עדיין לוקים בחטד. הנושא

הכטפי הוא כאוב, אין לנו מספיק כטף להצטיידות. אנחנו מקבלים את התקציב משנה

לשנה וזה אומר שאם פתחתי מגמת חשמל, אני מרכז את מירב המשאבים בשנה אי למגמה

החדשה, בשנה ב' אני משלים דברים כדי שאגיע פחות או יותר בטיום כיתה יייב לציוד

הבטיסי. זה מאבק מתמיד, ומנהל בית הספר צריך לחלק את העוגה, שישנה בין כל המגמות.

התבשרתי על ידי מנכ"ל אורט שגם לוקסוס זה שהיה לי בשנים קודמות לא יהיה לי בשנה

הבאה ואם בשנת הלימודים הזאת הוקצבו לי 20 אלף דולר לכלל ההצטיידות בבית הטפר,

הרי בשנת הלימודים הנוכחית קוצץ לי שליש ונאמר לי שעלי להטתפק בשני השלישים עם

שש המגמות שיש לי.

פ. גולדשטיין;

על מה אתה מתכנן להוציא את 20 אלף הדולר שהוקצבו לך השנה?



מר חממי;

ב-20 אלף דולר - זה לא הרבה כסף - ציידתי בעיקר את מגמת החשמל. אני לא מדבר

על מכניקה, שרק על רכישת מהרטה או כרסמת כל התקציב שלי הולך.

באופן כללי אני יכול להגיד שיש ביקוש גדול אצלנו לחינוך הטכנולוגי ויש מקום

להרחיב את הנושא של החינוך הטכנולוגי במיגזר הערבי. זה פותר בעיות, הרמה היחסית

גבוהה, אבל מה שחסר זה הרבה ציוד. התודעה שקיימת כיום בציבור הערבי לגבי החינוך

הטכנולוגי היא לא אותה תודעה שהיתה קיימת לפני כעשרים ושלוש שנים, כשנפתח

בית-הספר. היום יש דרישה ויש נכונות, ובמגמות מתפתחות כמו אלקטרוניקה, מיכשור

ובקרה, ובמגמות של טכנאים והנדסאים יש ביקוש ויש גם תעסוקה לתלמידים. אחד

הדברים שאני יכול להגיד כמנהל המוסד מזה עשרות שנים: כל תלמיד בוגר בית הספר

שמסיים אצלי את המוסד אין לו בעיה של תעסוקה. היתה לי בעיה רק בשנוו1 המיתון,

ב-965ו, כשהמחזור הראשון סיים, והייתי רץ עם הבוגרים לכל מיני מקומות לחפש להם

המפעלים פונים אלי בסוף שנת הלימודים ומוכנים לממן את הסיור

הלימודי של הבוגרים כדי לרכוש אותם למפעליהם.

אתה אומר, שמצד אחד יש דרישה לבוגרי בית הספר, ומצד שני אתה מצייר תמונה של

חוסר תקציב. השאלה אם יש שיתוף פעולה בין מפעלי התעשיה, הצורכים את הבוגרים,

לבין בתי הספר המקצועיים כדי שאחד יזין את השני וכך אפשר יהיה להקל על המצוקה.

אם אפשר היה למצוא קופרודוקציה בין היד הנותנת ובין היד הרוצה אפשר היה לסייע

בנושא הו1קציבי. השאלה אם הקשר הזה קיים או לא.

מר חממי;

לא.

א. הראל;

האם כל מי שנרשם לבית הספר מתקבל או שיש איזו שהיא בחירה?

מר חממי;

כבר ציינתי שמתוך כ-400 תלמידים שנרשמים לבית הספר אני מקבל כ-200. מטבע

הדברים שאני עושה מבחני מיון.

ע. קופלביץ;

לפי מה אתה בוחר אותם?

א. סרטני;

האם רק לפי רמתם?

מר חממי;

זה הקריטריון.



ש. אלוני;

הדיווחים האלה מעבירים בי צמרמורת. או שמדברים על נצה נצחים, או שעושים

דברים מן היד אל הפה וזה אומר - הכל חלטורות. אני מקשיבה כיצד מטפלים בנושאים

מסויימים ונדמה לי שאנחנו יושבים פה כמו עמותה של אנשים טובים שצריכים לתת פה

ושם תרומה. איפה התכנון של המשק? ואביא דוגמה: הכשרת בנות חיילות לאלקטרוניקה,

ל אלקטרו-אופטיקה, למכונאות אופטית, עולה הון תועפות. ברגע שהן תעבורנה את

הקורטים האלה בבית הטפר גם הצבא ישתמש בהן, גם המשק יהנה והחשבון יהיה גדול.

הואיל ואין תכנון זה נופל בין הכטאות.

יש תכנון.

אם יש תכנון, הוא לא נכון והוא לא מטפיק.

אנחנו חוזרים ולועטים דברים שהייתי בטוחה שכבר טיכמו אותם מזמן, עוד כשודדי

היה ראש אכ"א.

אנחנו עושים מאמצים עליונים להביא בנות למגמות טכניות, אבל הבנות אינן

רוצות.

אתם לא עושים את המאמצים הנכונים. אני יודעת מי נכנט לבית הטפר העממי, איך

המדיה פועלת, איר ההטברה פועלת ומהן מגמות החיקוי ודמויות החיקוי שיש לנו. תמיד

דיברנו פה נגד התקשורת והטלוויזיה, אבל לא דיברנו על מגמות רציניות כיצד אתה

יוצר דימויים. למה מערכת ההטברה של ההטתדרות לא יוצרת, במערכות שליזם, דימוי אחר?

כשיגאל אלון היה שר העבודה, עודד מטר רזיה המנכ"ל ועמוט חורב היה איש צבא הם

ישבו יחר ותכננו איך מנצלים את המפעלים התעשייתיים שיש להם תכנון. לא כל מפעל

תעשייתי בארץ הוא פרטי. יש מערכת "כור", יש מערכת התעשיה הצבאית, יש המערכת של

התעשיה ההטתדרותית עם תחזיות כוח הארם. מה שהם חייבים לעשות יכול בית הטפר

לעשות, כי הם לוקחים להם נערי שוליה ושולחים אותם להכשרה בתוך העבודה עם

תקציבים.

כשבאים לוועדה של הכנטת - ואל תקבל זאת אישית, כל השיטה שלנו בנויה על

אילתורים - הייתי מצפה שיהיה לי נייר האומר מה התחזית לגבי הצורד בכוח אדם

בענפים השונים שמתפתחים בחמש ועשר השנים הבאות.

יש לנו נייר כזה לגבי חמש-עשרה השנים הקרובות, עד שנת 2000.

אני רוצה את התחזית הזאת בשלבים של חמש, חמש שנים. אני רוצה לדעת מהי

התפזורת של המפעלים שיזדקקו להם מבחינת השטח, מבחינת הבעלויות. הבעלות חשובה לי

לגבי הטקטורים השונים. אחרי שיש לנו עתידים אלה אפשר לדעת אילו מפעלים צריכים

להיות שותפים עם בתי הטפר המקצועיים. ראיתי בגרמניה איר בתי הטפר קשורים



למפעלים. התלמידים עובדים במפעלים יום או יומיים בשבוע, כי בשום מעדכת של בית

ספד - גם אם יקבל לא 20 אלף דולד אלא 20 מליון דולד - לא תוכל להקים וזדושת

מודדנית ומתוחכמת כמו זו שיש במפעל ייצוד גדול. כל בית-ספד מקצועי צריך שיהיה

קשור למפעל, וזה נעשה במקומות אוזרים,

א. הראל;

זה נעשה גם בארץ, כשבתי הספר בתוך המפעלים.

זה מועט מאד, ומה שנעשה הולך על חשבון הלימודים התיאורתיים. צריך להיות

שיתוף פעולה על ידי כך שבית ספד מקצועי קשוד למפעל והתלמידים עובדים בו יום או

יומיים בשבוע, ואחרי שיש להם התיאוריה והעבודה במיכשור הרגיל שלהם הם עובדים

במפעל ייצור גדול ומשתלבים שם ביחידות. מה שיכולים לעשות באדצות אירופה, גם אנחנו

יכולים לעשות.

צרך לי מאד שבמדינה ריכוזית כמו שלנו אני לא רואה נייר מתוכנן עם המיפוי

רזשלם לפי הדרישה ולפי אפשרות היישום. מדבריך נשמע כך: מקום שרוצה ויש בו התנאים

הדרושים, אנחנו ממליצים וקצת עוזרים. קצב זה התאים לנו בראשית הישוב בארץ, אבל

בסכנולוגיה יש התקדמות. אנחנו צריכים לקבל לענין זה מערכת הרבה יותר כוללת של

הצרכים במשך חמש-עשרה השנה הקרובות, של התפזורת מבחינת המפעלים בארץ, אילו

מפעלים אפשר להטיל עליהם את השילוב עם בתי הספר המקצועיים ומה השלבים להתפתחות.

ענין התקציב הוא פועל יוצא של התכנון ולא להיפך. נדמה לי שמבחינה משקית קל יותר

לבוא למשרד האוצר ולומר לו.- אם אתה משקיע במקום מסויים איקס, אתה חוסך לר בחמש

השנים הבאות השקעה של שני איקס, ובטווח הרחוק תרוויח חמישה איקס. זה החישוב של

המשק.

אני מודה לכם שהזמנתם אותי ואני רוצה לתרום מנסיוני לגבי תכנון יעיל של

מערכת החינוך הטכנולוגי במיגזר הערבי. אני חושב שחברת-הכנסת שולמית אלוני מנגנת,

בדבריה, על מיתר נכון והדבר מחזק את ההרגשה שיש חוסר אוריינטציה בממשלה לגבי

החינוך הטכנולוגי בכלל ולגבי החינוך הטכנולוגי במיגזר הערבי בפרט.

אדבר קצת על העבודה שלנו ובמה אנחנו עוסקים: לפני כשנתיים הכריזה חברת

העובדים על מדיניות של כניסה למיגזר הערבי על מנת לפתח ולתעש אותו. למטרה זו

הוקם גוף - פיתוח המיגזר הערבי, השייך לחברת העובדים והנמצא בחסות כור-תעשיות,

שהוא גוף מאורגן ובעל קווי ייצור שונים שיכולים לתרום רבות לייעוץ. אנחנו מרולקה

קטנה - אני עובד יחד עם אורי טון ועם בחורה מן המיגזר הערבי - אבל הפעילות שלנו

די רחבה. הגוף שאנחנו מייצגים יוזם תעשיה לפיתוח המיגזר הערבי על לדי הקמת

מפעלים בהון משותף יהודי-ערבי - אם זה עם "כור" או גופים יהודים אחדים עם יזמים

ערבים - כאשר החלוקה תלויה בהסכמים.

הפיתוח הטכנולוגי והפיתוח התעשייתי במיגזר הערבי תלויים, לפי דעתנו - זאת

אחרי עבודה שעשינו בשטח - בכמה גורמים. גורם ראשון - מדיניות. אם אין מדיניות

אנחנו לא יכולים לזוז. מדיניות חייבת להיות - אם זו מדיניות הסתדרותית, או אס

מדיניות ממשלתית - ואני מעדיף שתהיה זו מדיניות ממשלתית לגבי המיגזר הערבי. עד

עכשיו לא הוכרזה מדיניות ממשלתית כלשהי במיגזר הערבי לגבי פיתוח נושאים

טכנולוגיים.

יש מדיניות של חוסר מדיניות: לא לעשות שום דבר.

ביקשו שהישיבה תהיה פתוחה ואני מכריז על הישיבה כפתוחה.

דייר ר. גיובראן;

המדיניות היא נושא חשוב ביותר, כמו כן דרושה לנו תמיכה של יזמה והון, ובלי

הגורמים האלה - ואנחנו מתקשים למצוא נושאים מתאימים למיגזר הערבי בתחום

הטכנולוגי - אנחנו לא יכולים לגשת למיגזר הערבי ולתעש אותו מכל הבחינות.

במאמצים גדולים שעשינו עד עכשיו הצלחנו לגייס כ-5,5 מליון דולר בהשקעות והם

של יזמים במיגזר הערבי בשותפות עם "כור" וקונצרנים אחרים במשק. הקמנו מפעל

למזון, מפעל טחינה באום-אל-פחם, מפעל לתעשיה מתועשת, ואנחנו בשלבים מתקדמים

להקמת חברה למחשבים שתייצר תכנה בערבית עם מהנדסי מיושבים ערבים, כור-אלקטרונ יקה

ובעלי הון ערביים.

א. סרטני;

המפעל באום-אל-פחם התחיל לעבוד?

דייר ר. ג'ובראן;

כן.

במקרה עלינו על דבר חשוב מאד בחינוך הטכנולוגי ופיתוח התעשיה בארץ והוא

הנושא של ייחבל שנות האלפיים" ומצאנו משהו מדהים; "חבל שנות האלפיים" שבראשו

עומד פרופ' אפריים קציר, נשיא המדינה לשעבר, הוציאו חוברת בה מדובר על פיתוח

הגליל ומרכז הפיתוח הוא כרמיאל. יש לנו פה מפה שמראה את החבל, ובכל החבל הזה לא

מופיע ישוב ערבי אחד.

ב. שליטא;

אני מבין שזו חוברת פרטית.

ד"ר ר. ג י ובראן;

זו חוברת של הסוכנות היהודית לפיתוח הגליל.

ב. שליטא;

יכול להיות שזו חוברת שמתייחסת רק להתיישבות החדשה.

ד"ר ר. גיובראן;

לא מוזכר במפה שבחוברת הזאת אף ישוב ערבי אחד וזה הביא אותנו לדיון עם

הסוכנות היהודית. לאחר שהצבענו על הבעיה הם הבינו אותה, המחשבה החד-סטרית שלהם

השתנתה ועכשיו הם כוללים את הישובים הערביים - 28 במספר - בתכנית הפיתוח. זאת

ביזמת המשרד שלנ ו.

לא רק זאת; הם מימנו את המחקר שערך המשרד שלנו, מחקר שנמשך ששה חודשים. היה

זה סקר מקיף על האוכלוסיה בחבל אלפיים, אוכלוסיה ערבית שמונה 150 אלף תושבים

ערביים לעומת 30 אלף תושבים יהודים. אי אפשר להתעלם מ-150 אלף תושבים ערביים

כשמדברים על פיתוח התעשיה, כשמפתחים את מדינת ישראל. והמיגזר הערבי לא נמצא

באפריקה או בצרפת, הוא נמצא במדינת ישראל.



המצאנו נתונים מקיפים שהמיגזר הערבי מפגר לעומת המיגזר היהודי מבחינה

טכנולוגית, מבחינת התעשיה וגם מבחינת החינוך הטכנולוגי שאנחנו מדברים עליו היום.

זאת אומרת, מצאנו שאין התאמה בין רמת ההשכלה ו התיעוש במיגזר הערבי. אני לא רוצה

לדבר על הסקר באופן כללי - אם חברי הכנסת מעונינים לדבר על התעשיה אשמח לדווח על

כך בישיבה אחרת - אבל אדבר על החינוך, על בתי הספר הקיימים בתחום זה.

בתי הספר שנמצאים בתחום החבל הם כ-80 במספר ב~28 ישובים. 64% מכלל בתי ספר

אלה הם יסודיים, 12% חטיבות ביניים, 16% תיכון עיוני ו-3% תיכון מקצועי מסורתי -

מכונאות רכב, חרטות - וזה לא כולל מגמות אלקטרוניקה ומחשבים. חלוקה זו משקפת את

המחסור בחינוך המקצועי הטכני. בחינוך התיכון יש בבתי ספר אלה שתי מגמות: הומניות

וריאליות, ויש המגמה המקצועית מסורתית. 30% מן התלמידים מסיימים מגמה ריאלית;

15% מסיימים מגמה מקצועית; 55% מסיימים מגמה הומנית.

יש לנו תחזית כמה תלמידים ייכנסו למעגל העבודה בשלוש השנים הבאות. בחבל

שנות האלפיים בגליל יסיימו תיכון כ-5,900 תלמידים - באדץ באופן כללי כ-15,700

תלמידים - ביניהם 2,360 במגמה מקצועית - כ. 15%-לפי הערכתנו 10% מן התלמידים

האלה בתיכון ימשיכו ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה ושם ינסו להיכנס למעגל העבודה

הקיים. אני בטוח שללא רקע טכני והכשרה מקצועית לא יתאפשר להם להשתלב בתעשיה מחוץ

למיגזר הערבי. רגעיה היא - וכדאי להעיר עליה - שברמה התיכונית התלמידים לא

מקבלים ייעוץ, הכוונה והכנה. אני בטוח שלמודים אין הרקע לספק את הנתונים האלה

לתלמידים במגמה התיכונית, וכתוצאה מזה התלמידים שממשיכים בהשכלה גבוהה מתקבלים

לחוגים שאין אליהם ביקוש רב ואינם מעונינים להתמחות בהם. זו בעיה חמורה מאד ואני

חושב שצריכים להתמקד עליה באופן רציני במשרד החינוך והתרבות.

לגבי ההשכלה הגבוהה אני יכול לומר, שלמרות השינויים ברמת ההשכלה הגבוהה -

ויש שינויים - עדיין מורגש פער גדול בכוח העבודה הקיים בין המיגזר היהודי

והמיגזר הערבי. כ-11% מכוח העבודה במיגזר הערבי הם בעלי השכלה לעומת 60% במיגזר

היהורי. בחבל שנות האלפיים, ב-28 ישובים אלה, יש כ-1,360 אקדמאיים שגמרו

אוניברסיטאות במשך עשרים השנים שעברו. היום לומדים כ-1,140 סטודנטים, ומשתמע

מזה כי תוך שלוש שנים ייכנס למעגל העבודה מספר אקדמאים השווה למספר כל האקדמאים

שהיו במשך עשרים שנה.

א. סרטני;

יש לאקדמאים אלה תעסוקה?

בכלל לא.

לפי סקר אחר שערכנו ייכנסו למעגל העבודה בארץ, באופן כללי - בין 1984

ל"986ו - כ-3,130 בוגרי אוניברסיטאות, וזה מהווה תוספת של 40% למספר המועסקים

במפעלים או ביחידות ייצור במיגזר הערבי. יחד עם בוגרי התיכון הם מהווים 230%

תוספת למועסקים במיגזר הערבי. 5%-7% מכלל הסטודנטים שלומדים באונ יברסיטאות

מתמחים בנושאים טכניים. יש פניה ברורה לכיוון המקצועות המדעיים - זה אמנם בשלבים

ראשונים - ואלה מבוקשים בשוק העבודה. יש פה איזו נקודה חשובה לגבי מדעי הרוח

יש ירידה באחוז המתמחים בנושאים אלה, ירידה מ 60%-ל-50%. נראה שמדעי

הרוח והחברה לא מהווים אלטרנטיבה השכלתית כיום ונושאים אחרים באים במקומם, כמו

כלכלה, ניהול, מחשבים, הנדסת מכונות, כימיה, אלקטדוניקה, כי בשנה שנתיים

האחרונות התלמידים מתחילים, גם כתוצאה מן הפעילות שלנו והעידוד שלנו, לפנות

לכיוונים אחרים שלא היתה להם הכוונה בבית הספר התיכון. יש לנו תחזית שמ-1984 עד

1986 ייכנסו למעגל העבודה כ-460 מהנדסים במיגזר הערבי. שליש מן המהנדסים האלה

הם מהנדסי בנין, השאר מתמחים בהנדסת מכונות, בהנדסה כימית, באלקטרוניקה,

במחשבים, וכ-1,000 - במדעים מדוייקים.



ש. אלוני;

איפה הם למדו?

דייר ר. ג'ובראן;

פה בארץ וגם בחוץ-לארץ. בארץ אין בינתיים אפשרות להעסיק את כוח האדם הזה.

א.ח. שאקי;

יש עודף בוגרים לעומת הביקוש.

ש. אלוני;

למרות המחסור במשק.

יש היצע גדול של אלה שיש להם השכלה ספנית גבוהה ובינונית ורוצים להיכנס

למעגל העבודה, אבל אין מקומות עבודה שיקלסו אותם. כוח זה מהווה פוסנציאל עבודה

שהמשק הישדאלי לא יוכל להתעלם ממנו.

היו"ר נ. רז;

הוא לא מנצל אותו מסעמי בטחון או מסעמים אחרים?

דייר ר. ג'ובראן;

את בעיית הבטחון שמנו בצר.

ש. אלוני;

למה אתה שם אותה בצד? איר במפעל מזון לא מקבלים עובדים ערביים?

ז. עטשי;

זו בעיית הבעיות. גם דרוזים, שמשרתים בצהייל, לא מתקבלים לתפקידים מסויימים

לפי הגדרת המימסד.

א.ח. שאקי;

יש ועדה שיכולה לבדוק את זה.

ז. עטשי;

קיבלתי את כל הנתונים שיכולים להיות ומסתבר שלא נקפתם אצבע בענ ין הזה.

בעייתכם, היהודים, היא לחיות איתנו כשווים.

ש. אלוני;

מכינים אנשים לעבודה ובבית חרושת למזון לא מקבלים אותם לעבודה.



ז. עטשי;

חוק החזירים בא היום לכנסת לאחר שהונח לפני שבוע, ואילו חוק שבא להביא חשמל

לערבים שאין להם חשמל מונח כבר שמונה חודשים. חזירים יבואו היום לכנסת - אור לא

יבוא. זה באשמתכם כולכם, וכל פעם שאמצא הזדמנות לחשוף אתכם, אחשוף אתכם.

פ. גולדשטיין;

אתה חצוף בלתי רגיל. אתה מנצל את זה שאנחנו שותקים?

ז. עטשי;

אני לא חצוף, חצוף מי שעושה את זה לפי מפלגות.

פ. גולדשטיין;

שמעת איר דיברת?

דיברתי יפה.

א.ח. שאקי;

תסתכלו על המפה של חבל שנות האלפיים.

פ. גולדשטיין;

למה הוא מעלה נושא בצורה כזאת? הרי כולנו איתו.

היו"ר נ. רז;

אני מבקש אתכם לא לשרבב לענין זה דברים שלא שייכים לענין. דייר גיובראן מוסר

נתונים על התעסוקה ובעיית התעסוקה והיא מספיק קשה ומורכבת. נשאלת השאלה אם במפעל

מזון לכיבוש מלפפונים, למשל, לא מקבלים פועלים מסיבות בטחון או מסיבות אפרטהייד.

א. ח. שאקי;

אני מוחה על כל אפליה בענין זה.

ע. דראושה;

אבל היא קיימת.

א.ח. שאקי;

תנו מספרים ועובדות ונלחם יחד. תנו לנו שמות של מפעלים שסרבו לקבל עובדים

ערביים, כי אחרת זו מיסטיקה.



דייר ר. ג'ובראן;

אני וזוזי ומדגיש: הבעיה תמשיך להטריד גם את המיגזר הערבי וגם אז המדינה

בכלל כל עוד לא יוקמו בה תעשיות מתוחכמות עתירות מדע שיהוו כתובת נכונה

לסטודנטים ובוגרים ויעודדו שכבה טכנית לעתיד. פיתוח הנושאים הטכנולוגיים ותעשיות

עתירות מדע במיגזר הערבי זו פעולה אחת. פיתוח מגמות הכשרה מקצועיות, טכניות

בבתי הספר המקצועיים, המתאימות לצרכי השוק והתעשיה זו פעולה שניה. אם אנחנו

רוצים לפתח את הנושא הטכנולוגי אנחנו חייבים לר!תאים אותו ולפתח תעשיות במקביל.

בלי תעשיות אנחנו מדברים לשווא על טכנולוגיה.

מ. אביגד;

לאיזה מגמות אתה מתכוון? האם מה שקיים היום - מה שאתה מכנה בשם

קלאסי - אינו הבסיס של התעשיה?

דייר ר. ג 'ובראן;

אבל חייבים לדאוג שתהיה תעשיה.

מ. אביגד;

השתמשת במונח 'ימגמות קלאסי ותיי ועכשיו אתה משתמש במונח י'מגמות טכנולוגיות".

יכול להיות שיש לך טעות, כי המגמות הקלאסיות הן המגמות הנחוצות להקמת תעשיה.

דייר ר. ג 'ובראן;

אני מדבר על בניית מערכת חינוך טכנית, ואני שמח להגיד שנתקבלה בינתיים

החלטה עקרונית בוועדת ההיגוי של חבל שנות האלפיים על הקמת מכון טכנולוגי במיגזר

הערבי. המיקום יהיה בנחיל והוא ייפתח ב-986ו.

1 י

פעולה נוספת; יש לגוון את המגמות והמקצועות העיוניים ברמה התיכונית כדי לא

להגביל את התלמידים במקצועות אחידים.

חשובה ביותר היא גם פתיחת הפארקים התעשייתיים בפני יזמים ערביים. אני לא

אומר לפתוח רק למיגזר הערבי אלא לתת אפשרות או למפעלים פרטיים או בשותפות עם

יהודים. יש לנקוט באמצעים שונים לפיתוח תשתית. את כוח האדם המצוי כיום במערכת

החינוך יש להכשיר לקראת שילובם במקצועות טכנולוגיים של העתיד. יש להקים מכללה

טכנית משולבת יהודית-ערבית במקצועות שיירתמו לרשות והתעשיות המתוחכמות של שנות

האלפיים. יש להחדיר תעשיות לישובים הערביים באזור האלפיים ובמיגזר הערבי בכלל,

שיגדיל את היקף ומגוון מקומות התעסוקה לאוכלוסיה המקומית, דבר שיאפשר ניצול כוח

האדם הטכני והלא-טכני. שילוב זה יאפשר שיפור פריון העבודה ופיתוחו וקידום המשק

הישראלי בכללו.

אם נתמקד על הנקודות האלה נגיע לתוצאות די טובות.

פ. גולדשטיין;

אני חושב שכולנו עובדים בשיטת הייהב, הבי' בשעה שכמות הכסף בקופת המדינה

מצומצמת. כשמגיעים אלינו הספורטאים אנחנו בעדם, כשמגיעים אלינו התיאטראות אנחנו

בעדם, וכך גם כשמגיע החינוך העיוני, החינוך הטכנולוגי ועוד. אנחנו בעד הכל.

אנחנו נמצאים היום במצוקה והעובדה היא שהנושא הטכנולוגי בסקטור הערבי מקבל היום

כפול מהאחוז שלו כיוון שהוא צריך לסגור פערים. את הנקודה הזאת אני מבקש לציין.

אתם יכולים לבוא בטענה אל משרד החינוך ובתרבות ואל ממשלת ישראל, אבל אינכם

יכולים לבוא בטענה אל הסוכנות היהודית. מדוע לערבב מין בשאינו מינו?



ש. אלוני;

יש פה פיקציה איר להשתמט מהאפשרות לתת.

פ. גולדשטיין;

שאלתי את וזבר-הכנסת דראושה מדוע וזכרים מן הסקטור הערבי לא דואגים לגייס

כספים מעתירי ממון שיושבים בארצות-הברלת, בקנדה - לבנונים, סעודים וערבים יוצאי

מדינת ישראל. תעשו כמו היהודים.

ע. דראושה;

יש עמותה.

פ. גולדשטיין;

מי שאומר שאין קשר בין החינוך הטכנולוגי וצה"ל טועה. יש קשר, וקשר טוב.

לפני עשר שנים הבנות בצהייל לא הלכו למקצועות טכנולוגיים והיום רואים אותן

במקצועות כאלה.

ע. דראושה;

גם הבדואים והדרוזים משרתים בצה"ל.

פ. גולדשטיין;

אני רוצה שהסקטור הערבי יתן שירות לאומי למדינת ישראל ואז תוכל לדרוש,

בהרבה יותר סמכותיות, שוויון מוהלט.

ש. אלוני;

המדינה הזאת לא כולה עומדת על צהייל.

פ. גולדשטיין;

אמרתי שיתנו שירות לאומי כדי שיהיה יותר צדק בדרישה.

ע. דראושה;

תדרוש שירות צבאי.

פ. גולדשטיין;

אני וזושב שמי שדורש צריך גם לתת.

ש. אלוני;

המשפט הזה לא הוגן, כי הממשלה לא קוראת אותם לשירות.



פ. גולדשטיין;

חייב להיות קשר - בגלל המצב התקציבי הנוכחי - בין בתי הספר המקצועיים

למפעלי תעשיה, יותר מכפי שהוא קיים היום בנושא החניכות. זו דרך נאותה לשילוב,

כמו אלביט ואלסינט, שעשו קשר עם הטכנין, ואחרים.

אני מסכים בהחלט שחייבים לתת עדיפות לחינוך הטכנולוגי בסקטור הערבי, בסקטור

הדרוזי, בסקטור היהודי, בכל המי גזרים. יש לזה חשיבות, ואין ספק שכאשר אתה מדבר

על 100 אלף דולר פר-סקטור ועל פחות ממליון דולר, זה מבטא את ההרגשה המתסכלת, כי

כולנו אומרים שזה חשוב, אבל לא נותנים. שמחתי לשמוע שלפחות לא מקצצים, כי למעשה

ממה יקצצו?

אני מסכים לדבריה של חברת-הכנסת אלוני לגבי התכנון. תכנון הוא דבר חשוב

והוא חייב להיות עם פרוגרמות, עם זווית ראיה כוללת, עם שיקולים מוקדמים. ההשוואה

שלנו עם ארצות הברית במקרה זה לא נכונה, כי אנחנו יכולים להיות מיעוט קטן מאד

בארצות-הברית.

אני מויזה כחבר-הכנסת, כיהודי וכידיד של העדה הדרוזית, על דבריו הבלתי

שקולים, הבוטים, של ידידי חבר-הכנסת זיידאן עטשי שעירב מין בשאינו מינו ומרחיק

בדבריו ידידים שמסייעים לעדה הדרוזית. על אף כאבו, על אף הרגשתו, לא היה מקום

לומר את הדברים ובצורה בה אמר אותם. היות ואדם אינו נתפט בצערו אני מקווה שתינתן

לו ההזדמנות להבהיר שדבריו נאמרו בעידנא דריתוזה ולא מתוך מגמה. זו יודרך הפשוטה

והברורה לא לקדם את הנושא הדרוזי אלא להרחיק ידידים טובים של העדה הדרוזית מן

העדה הזאת.

ז. עטשי;

ההיפך הוא הנכון.

ש. אלוני;

דבר מדהים הוא איך כשעוסקים בענ יני מדינה עניניים אנחנו מחלקים אותם לפי

עדות ומיגזרים. גם זה כדאי שיהיה רשום בפרוטוקול.

הדיון היום הוא על החינוך הטכנולוגי בסקטור הערבי.

א. עודי;

נאמר כאן מה חשיבית פיתוח הנושא הטכנולוגי במיגזר הערבי ועל זה אין חילוקי

דעות, אבל הפער הקיים בין המיגזר הערבי ו המי גזר היהודי - 19% עד 20% לומדים כיום

במערכת החינוך הטכנולוגי במיגזר הערבי, ואילו במיגזר היהודי 60% עד 65% - הוא

פער גדול. אני יכול להבין קצת לרגשותיו של ידידי חבר-הכנסת זיידאן עטשי. אני

חושב שכיונותיו טובות, אבל אולי הוא לא הובן כראוי. אם לא נגשר על הפער הגדול

הזה, ובהקדם האפשרי - במיוחד בתחום הזה של החינוך המקצועי הטכנולוגי, שהוא הצעד

לתיעוש החברה הערבית - גם אני צופה עתיד לא כל כך ורוד לחברה הערבית וליחסים בין

שני אנשים שצריכים לחיות יחד. אני טוען שהאינטלקטואל הערבי הוא סוכן שינוי

גרוע, ואיש המעשה, איש המלאכה, איש העשייה הוא שיביא את השינוי לחברה הערבית,

מפני שאם הערבים לא יתקדמו בעשיה במדינה, במפעלים, אני לא רואה שיתוף פעולה ואני

לא רואה חיים משותפים, כפי שאנחנו, אנשי החינוך, דורשים לחברה הערבית. על מנת

שהוא ישתתף בעשייה הזאת אנחנו צריכים להכשיר אותו קודם כל שיידע להשתתף בעשייה,

, שילמד מקצוע. אנחנו מתחבטים בדילמה: פעם היתה

סלידה מסויימת במיגזר הערבי לגבי חינוך מקצועי, סלידה שנובעת לא מחוסר מודעות

אלא מנפשם ומתרבותם. הם שואפים לדבר מושלם, ואם יציעו לאדם מגמה מקצועית

מושלמת, עם כל הציוד הדרוש והמעבדות הדרושות, הוא יעדיף אותה על פני החינוך

העיוני הרגיל. אבל הבעיה שלנו, במשרד החינוך והתרבות, שאנחנו אמנם מתכננים משנה

לשנה, לשנתיים, לשלוש שנים, אבל אנחנו לא יכולים לתכנן לחמש שנים - כפי שביקשו

כאן - כי הדינמיקה והשינויים הם כל כך מהירים שאנחנו כל שנה משנים תכנית שהכנו

לשנה הבאה. הבעיה התקציבית מביאה לכך שאנחנו לא מסוגלים היום להגיד שאנחנו

פותחים מגמה מקצועית בבית ספר מקצועי ואנחנו מקצים תיכף ומיד את כל המשאבים

והציוד הדרוש, דבר שבעזרתו נוכל לרכוש את אימונם של ההורים לשינוי הזה. החינוך

הטכנולוגי זו תרבות, תרבות הזמן הזה, ותרבות לא קונים בכסף אלא חייבים להתנסות

בה, לתת בה אמון. היום המיגזר הערבי מוכן והתסיסה שגרמנו לה בעשר השנים

האחרונות בתחום זה נותנת את פירותיה בחינוך הטכנולוגי.

היום החברה הערבית עומדת בפני בעיה חשובה ביותר והיא בעיית כוח האדם

המקצועי, בעלי המקצוע, על מנת שיוכלו להשתלב, על מנת שיוכלו להבטיח את עתידם. יש

היום ביקוש, ואנחנו כמשרד החינוך והתרבות עוזרים, אבל כל העזרה הזאת - על מנת

לגשר על הפער הגדול - הופכת להיות פעוטה נוכח הדרישות ההולכות וגוברות.

אני רוצה להגיד מה הבעיות שאנחנו מתלבטים בהן, בעיות שמונעות את התקדמות

הנושא ופיתוחו בשנה-שנתיים הבאות-. הבעיה הראשונה היא חוסר סדנאות ומבנים לאיכלוס

המגמות והמקצועות השונים שדרושים היום במיגזר הערבי. אבל לפני זה אומר: הדוגמה

של בית הספר אורט-עמל בנצרת היא דוגמה טובה, אבל 90% מן החינוך המקצועי במיגזר

הערבי הם בבעלות המועצות המקומיות ולא בבעלות גופים פרטיים, ומה שקרה השנה

למועצות המקומות ידוע לכולנו.

הבעיה השניה.- החינוך הטכנולוגי הוא חינוך יקר מאד בכל הקשור להצטיידות. אם

רוצים לפתוח מגמה למכניקה, שהיא המגמה הבסיסית בחינוך הטכנולוגי דרושים לפחות

300 אלף דולר רק למגמה אחת - לשלושה מחזורים שהם 90 תלמידים. כמה משרד החינוך

והתרבות יכול לתת מהסכום שיש לו? יש לי היום סדנה מוכנה באום-אל-פחם, שעומדת

שלוש שנים ריקה, לא מופעלת, היות ולא מסוגלים להפעיל אותה מחוסר תקציב לציוד.

אמנם אנחנו פותחים היום מגמות כמו אלקטרוניקה ומגמות טכנולוגי ות שדורשות

פוטנציאל לימודי גבוה, אבל אנחנו פותחים אותן בבתי ספר פרטיים שבאים ואומרים שאת

הציוד יקנו בעצמם - הם מקבלים כספים ממקורות כנסייתיים, מחוץ-לארץ - ושרק ניתן

להם אישור לפתוח מגמה. ואנחנו פותחים בשנה הבאה מגמות, בעיקר בבתי ספר פרטיים,

שגם בונים את הסדנה וגם קונים את הציוד. רגעיה של הצטיידות היא בעיה קריטית

וחמורה מאד, ואם נמשיך לטפל בנושא הזה על פי התקציבים שאנחנו מקבלים ממשרד

החינוך והתרבות אינני יודע מה יהיה. אני מסכים עם מר אביגד שהוא נותן למיגזר

הערבי קצת יותר מאשר למיגזר היהודי, אבל נקודת הזינוק לפיתוח החינוך המקצועי

במיגזר הערבי היתה בסוף שנות הששים, בעוד שבמיגזר היהודי היא היתה לפני קום

המדינה. לכן הפער ולכן אנחנו צריכים לתת הרבה יותר לפיתוח הנושא במיגזר הערבי.

הבעיה השלישית היא בעיית כוח האדם בהוראה - מורים מקצועיים ומדריכים

מקצועיים. קיימת עובדה - אנחנו יודעים אותה כבר עשר שנים - שמהנדסים, טכנאים,

הנדסאים, בוגרי אוניברסיטאות, בוגרי השכלה גבוהה בחשמל ובאלקטרוניקה לא מתקבלים

לתעשיה המתקדמת מסיבות שונות. לכל מפעל יש סיבות משלו, אבל בדרך כלל הסיבות

שאני שומע הן סיבות בטחוניות. גם אני סיימתי הנדסת מכונות בטכניון וכשראיתי

מודעה בטכניון על ביקוש למהנדסי מכונות במספנות ישראל הלכתי לשם עם שלושה חברים

יהודים. חברי היהודים נכנסו מיד לראיון ונתקבלו לעבודה, ואני ישבתי עד שעות אחד

הצהריים. אדם מן המנגנון שהלך לברר מדוע לא מקבלים אותי, הגיע עד הדרג הגבוה

ביותר ושם אמרו לו שנאמר לא לקבל אותי, כי אם אני אפילו טוב יותר מכולם, מספיק



שיש חשד של אחוז אחד שאבין במוצר כדי שלא יקבלו אותי. אם מדובר בנגר שצריך לנסר

חתיכת עץ זה בסדר, אם מדובר באדם שעושה עבודות הלחמה וריתוך זה בסדר, אבל לא

מהנדס. עד היום וזזה באים אלי מהנדסים והנדסאים ואומרים שהם רוצים לעבוד כמורים

וכמדריכים בבתי ספר מקצועיים כי הם לא מתקבלים לעבודה. אני שמח שיש לי מורים,

אבל מה הבעיה? - מצד אחד יש לי מורים למקצועות אלקטרוניקה, חשמל, מיכשור ובקרה,

אבל איו למורים אלה השכלה פרגוגית, אין להם נסיוו מעשי בתעשיה. כשם שלוקחים

רופא שגומר בית ספר לרפואה ולא יכולים לומר לו לנתח חולה ללא אימון, כך גם מהנדס

ללא התנסות בתעשיה מתוחכמת אינו יכול להיות מורה סוב. צריך לדאוג שמהנדסים

וטכנאים אלה ישתלבו בתעשיות לפחות לסטאז' של שלושה-ששה חודשים. לא כל המפעלים

חייבים להיות פתוחים - אני לא מדבר על תע"ש, על רפא"ל ואחרים שהם מפעלים צבאיים

- אבל יש מפעלים הסתדרותיים, יש מפעלים ברשת "כור". שרשת "כור" תיזום מתן אפשרות

לסטאז' למורים אלה במפעלי "כור", שבהם יש תעשיות מתקדמות. אפילו לביקור עם

המדריכים במפעלים אני לא זוכה. קל לי יותר לשלוח אותם למפעלים בחוץ-לארת מאשר

להביא אותם למפעלים תעשייתיים מתקדמים במדינת ישראל. זה דבר שאני כעובד מדינה

במשרד החינוך והתרבות מתרעם עליו והתרעמתי עליו בפני שני הממונים עלי והם

מסכימים לזה. אי אפשר היום לפתח חינוך טכנולוגי בלי מורים וכוח אדם, וכשיש לי

כוח אדם הוא לא מאומן.זה לא לימוד ערבית, עברית או חשבון, אני מעמיד פה בפני

המורה ציוד במליונים ואם הוא לא יהיה עשוי להשתמש בציוד ולהפיק ממנו את התועלת,

איך הוא יעביר מידע טכנולוגי זה לאחרים?

דרוש לנו פיקוח בתחום החינוך הטכנולוגי במיגזר הערבי

ויהדרכה אינטנסיבית, אבל הדרכה כמעט אין. יש היום מורים מנחים ומדריכים בכל

המקצועות, אבל לא בחינוך המקצועי במיגזר הערבי, חוץ ממדריך אחד ליום אחד בשבוע

במקצוע ספציפי. זאת בזמן שאנחנו מלמדים כיום קרוב ל-15 מקצועות שונים. לא נשרנו

היום מהחינוך המקצועי המסורתי - נגרות, מסגרות, תפירה, ואין לזלזל בזה - כי זה

הבסיס להתקדמות בחינוך המקצועי הטכנולוגי. יש לנו היום קרוב ל-5ו מקצועות שונים

שכבר הכנסנו, ואנחנו הולכים לפתח יותר, לפי היכולת הפיסית וכוח האדם.

מ. אביגד;

יש מפקחים - גם יהודים וגם אחרים - שמפקחים בבתי הספר ואל תעמיד את הדברים

כאילו לא קיים פיקוח. המצב בסקטור הערבי הוא אותו מצב כמו בסקטור היהודי.

א. עודי;

כל הפיקוח המקצועי על החינוך המקצועי טכנולוגי במיגזר הערבי

בא מן המיגזר היהודי. זאת אומרת שהמפקחים במחוזות השונים עמוסי עבודה ויש בעיה

עד שהם מוצאים זמן לנסוע לירכא, לכפר-יאסיף או לשפרעם. אבל אלה מפקחים, ואילו

אני מדבר על כך שנחוצים לנו י ותר מורים מנחים שידריכו את המורים שאין להם נסיון.

המצב הכלכלי שאנחנו נמצאים בו מפחיד אותי מאד. התקציבים ממילא יהיו

מקוצצים, ואני חושש שלא נוכל לגשר על פני הפער שיילך ויגדל, שיגדיל גם את התסיסה

שכבר קיימת בשטח. מי שנמצא בשטח בקיא בענין יותר מאנשים אחרים ולכן יזמתי הקמת

קרן לפיתוח החינוך הטכנולוגי. היא אושרה וקיבלה את ברכת משרד החינוך והתרבות.

אנחנו מקווים שעל ידי תרומות מן הציבור, ערבים שמוכנים לתרום, נוכל לאסוף כספים

ואני מקווה שבענין זה נוכל לשתף פעולה עם ד"ר גיובראן.

אני פונה גם לוועדת החינוך והתרבות של הכנסת, ליושב-ראש שלה, לבוא ולעודד

תורמים מן הארץ ומחוץ-לארץ לתרום לקרן הזאת. אנחנו עוזרים לעצמנו והחברה הערבית

מוכנה היום לתרום, כי היא רוצה להשתתף בעשיה. אני רוצה לנצל מצב זה ולא לגרום

לעגמת נפש שאחר כך תביא לרגרסיה, כי אם תבוא רגרסיה יעמוד כל העמל שעשינו בתחום

זה במשך עשר שנים בסימן שאלה גדול.



א. סרטני;

אני חושבת שהדברים שנאמרו באן על ידי חברי הכנסת וגם הזעקה של חבר-הכנסת

זיידאן עטשי הם בהחלט עניניים. לא חשוב אם הזעקה היתה במקום או לא היתה במקום,

אבל היא ביטוי של מה שקורה בשטח. אנחנו לא קובעים את המדיניות, אבל המדיניות

משליכה על החינוך. נכון, כשאנחנו לוקחים מיגזר, מיגזר ודנים בו, אנחנו מגלים לכל

אחד הבנה, אבל אנחנו לא רואים בדיון הזה שיש כאן חברים שמונעים מליצור איזו שהיא

ראיה כוללת של הבעיות. מפני שמה קורה? יש מי שמתבשם מכך שבמיגזר הערבי הגיעו

ל-6% - פעם אולי זה לא היה - ולמרות שהם 6% בחינוך הטכנולוגי הם מקבלים 12%. אני

חושבת שאם ההתייחסות היא כזאת שנותנים להם כאילו עושים טובה - אותי מקוממת הגישה

הזאת, כי אנחנו חיים במדינה אחת, עם זכויות שוות, וצריכות להיות גם חובות שוות.

אי אפשר להתבשם מכך שכבר הישגנו משהו לאחר כך וכך שנים. שנית, הפער כל כך גדול

שאסור לנו בשום פנים לשפשף את ידינו ולומר: הישגנו כך וכך ובונים כבר בתי ספר

מקצועיים או מקיפים ובונים. נכון, בונים, אבל אומרים לי תושבי ירכא: עומד פה

בית נהדר, אבל תראי מה יש בפנים. בבית ספר אחר אומרים לי שאין להם מעבדה בבית

הספר. זאת אומרת, כל התמונה שמנסים להציג - עשינו ועשינו ועשינו, אז בעצם כל מה

שעשינו הוא מעט מן המעט והוא תוצאה של מדיניות של שנים. עכשיו אנחנו רוצים בבת

אחת.

אני חושבת שהמטרה צריכה להיות: להגיע לסגירת פערים כמה שאפשר יותר מהר, אבל

שנראה את המכלול ולא נגיד כל הזמן: כאן לא קיצצנו, כאן נתנו יותר, ואנחנו מנקים

את מצפוננו. את מצפוני זה לא מנקה.

השאלה היא גם לגבי התעשיות במיגזר הערבי. במקרה נפגשתי עם תושב אום-אל-פחם

שמקים את מפעל הטחינה והוא סיפר לי על שבעת מדורי הגהינום שהוא עבר כשלא היה לו

למי לפנות, כששלחו אותו מאחד לשני. כשהמצב הוא כזה מדברים על גיוס כספים

מחוץ-לארץ ועל משקיעים שיבואו? למה הם יבואו כשאין להם סיוע בסיסי, כשההתייחסות

אליהם היא שעושים להם טובה, במקרה הטוב שהם כבר מסוגלים לחצות את החומה הבצורה

שעדיין קיימת ועומדת נגדם? כך גם בענין גיוס הכספים, כשבודקים מאין הכספים

מגיעים.

יש בעיות בטחוניות, וזו המציאות שלנו, אבל אני לא מקבלת שתשעים אחוזים מן

התעשיות בארץ הן בטחוניות. יש פה בעיה כוללת יותר. יהיה בוודאי דיון נוסף ואם

נגיע לסיכום אמליץ שהוועדה תכניס בהמלצותיה את האלמנט של התייחסות בסיסית לכל

הנושא הזה, התייחסות שוות ערך. אני יודעת שאין תקציבים, אני יודעת שיש מרכזים

טכנולוגיים, אבל כמה תלמידים ערביים לומדים שם, מכוונים לשם או משתדלים שילמדו

שם? אלה בעיות בסיסיות. עוד נגיע לסיכומים, אבל לא יכולתי שלא להביע את תחושת

הסכנה שלי גם לאור מה שהיה פה היום.

וההתכסות הזאת, שלסוכנות היהודית מותר להוציא מפה -כזאת. איך אפשר לחשוב

בכלל שפיתוח חבל האלפיים יהיה בלי כל התושבים שלוקחים אותם להיות העובדים בדרגות

השכר הנמוכות ביותר? לזה הם טובים, לזה בלבד.

נמשיך את הדיון בעוד ישיבה, אבל כבר בישיבה זו אני מבקש מדייר ג'ובראן

להשאיר לנ ו את החומר.



דייר ר. ג'ובראן;

אדפיס ואשלח.

היו"ר נ. רז;

וממך, מר אביגד, אני מצפה לשמוע: האם המדינה שלנו כל כך אפסית שאין לה שום

תכנית אב? היא לא יודעת למה היא הולכת ועובדת מן היד אל הפה? האם לא תוכנן שום

דבר בקשר בין התעשיה וכדומה?

לענין התעסוקה; זה דבר מחריד. מה שקורה פה הוא שאין שום התאמה: ההשכלה אצל

האזרחים הערביים עלתה במידה רבה, אבל הם לא מוצאים מה לעשות איתה במקצועות אלה.

בקיבוץ שלי מצאתי אדם שעובד בצביעת ברזלים והוא מהנדס מנצרת. וכשאתה שואל אותו

לאן אלר לעבוד? לא מקבלים אותי בשום מקום. זה שאנשים לא יכולים

לעבוד במקצועותיהם בהתאם לרמתם ואפשרותם לתרום, בשעה שאנחנו יודעים שיש מחסור,

זה אבסורד נורא.

בקדנציה הקודמת טען תבר-הכנסת ותד, סענה מוצדקת,

שאין מתנ"סים בסקטור הערבי. אבל מה לעשות שהמתנ"סים זו פעולה של הסוכנות היהודית

למטרה של פעולה בתחום היהודי? אני יודע שאי אפשר להסביר את האבסורד הזה, אבל

המקור הוא יהודי ונועד רק ליהודים.

א. סרטני;

הבעיה איך מקבלים את המשקיעים הערביים.

ז. עטשי;

כל הכטף שאנחנו אוספים למדינת ישראל נאסף למדינת ישראל ולאו רווקה ליהודים,

כאשר הפטור ממס בארצות הברית הוא פטור למדינת ישראל ולא פטור ליהודים, ולכן הכסף

הזה צריך להתחלק. זו לא אשמתי שהערבים לא נותנים והיהודים נותנים.

היו"ר נ. רז;

בין כל אלה שגייסת אצלם כספים, האם תוכל למנות לי ערבי אוזר?

ז. עטשי;

אמרתי שהם לא נותנים.

היו"ר נ. רז;

והיהודים תורמים לאחיהם בני ישראל.

אני מקבל את מה שאומרים, שיש תבערה. אתה, חבר הכנסת זיידאן עטשי, דיברת על

פתיל שמגיע עוד מעט אל חומר הנפץ עצמו. אני לא מתאר לעצמי שעשית דרמטיזציה

מלאכותית מזה, אבל עובדתית יש פה מצב שלאוכלוסיית גדולות אין פורקן ליידע שלהן.

אני יודע מה היה המצב - שבכל מדינת ישראל, בעת הקמתה, היה בית ספר תיכון ערבי

אחד, פחות מוזמישים בתי ספר עממיים, ו-% 90 מן האוכלוסיה הערבית היתה כמעט

אנאלפביתית. אבל מה יעזור אם אני יודע ממה זה התחיל? כיום המצב אחר לגמרי

והפיגור שעדיין קיים לא מנחם אף אחד. אנחנו צריכים לעשות הרבה מעבר לקריטריונים

הכלליים, צריך לתקוף ולקדם יותר.



לגבי התמורה שתורמים יותר למיגזר הזה: אני בטוח שזה כך, הם יודעים את זה,

אבל זה רחוק מלהשביע את הצורך.

בשלב זה של הדיון נפסיק. נכנס ישיבה נוספת באחד המועדים הקרובים, אתם

תוזמנו, ונמשיך בדיון זה כדי שנוכל לגבש דברים יותר מעשיים.

מר אבו-חיידר;

עד עכשיו שלחנו אנשים כמורים לבתי הספר התיכוניים, אבל יכולת הקליטה שלנו

נגמרת. אני צופה שבעתיד כל המורים במדעים המדוייקים יהיו ערביים והם ימצאו את

דרכם גם לבתי הספר היהודיים.

היו"ר נ. רז;

גם מצד מערכת החינוך עלתה התביעה למורים שחסרים במקצועות המדעיים - פיסיקה,

אלקטרוניקה וכדומה. הערבים לומדים מקצועות אלה במספרים גדולים והם צריכים לעבוד

במיגזר היהודי. יש בענין זה פיגור גדול של מודעות וביצוע.

מר אבו-חיידר;

יש כאלה שלא מחכים ועובדים.

היו"ר נ. רז;

תודה רבה.

הישיבה נעולה.

(הישיבה ננעלה בשעה 0.40 1)