ישיבת ועדה של הכנסת ה-11 מתאריך 12/12/1984

ציון מאה שנה להולדת יצחק בן-צבי

פרוטוקול

 
פרוטוקול מס' 17

מישיבה חגיגית של ועדת החינוך והתרבות

לציון מאה שנה להולדת יצחק בן-צבי

נערכה ביום די, י"ח בכסלו התשמ"ה, 12 בדצמבר 1984

הישיבה נערכה במעמד יושב-ראש הכנסת מר שי הלל,

שר החינוך והתרבות מר יי נבון,

חברי ועדת החינוך והתרבות,

חברי מועצת יד יצחק בן-צבי

ובג י המשפחה.



היו"ר נ' רז;

אני פותח את הישיבה החגיגית הנערכת על-ידי ועדת החינוך והתרבות לציון מאה

שנים להולדתו של יצחק בן-צבי זייל, ומקדם בברכה את כולכם שהתכנסתם כאן. בישיבה זו

נשמע דברים על אישיותו ועל פועלו של יצחק בן-צבי, ועל פעולות יד יצחק בן-צבי

ומכון בן-צבי, פעילותם ויצירתם המחקרית, המדעית והחינוכית.

בפתיחת הישיבה אני מזמין את יושב-ראש הכנסת מר שלמה הלל לומר דברי ברכה.

יו"ר הכנסת ש' הלל;

אדוני יושב-ראש הוועדה, אדוני שר החינוך והתרבות, גבירותי ורבותי, אני רוצה

לברך על היוזמה לקיים את הישיבה הזאת כאן בכנסת, עם ועדת החינוך והתרבות, שבה

אנו מעלים קטעים מחייו ומתרומתו של יצחק בן-צבי ז"ל. אני חושב שראוי לו לבן-צבי

שנקיים את המפגש הזה בכנסת. אני חושב שזה כבוד לכנסת ולוועדת החינוך והתרבות

שאנחנו מקיימים את המפגש הזה כאן, בביתנו.

דווקא בתקופה הזאת, כאשר כולם חוזרים ומדגישים וכולנו משוכנעים שהנטיה

והחיפוש בציבור הם אחרי דמותו של אדם חזק, כריזמטי, אני נזכר ביצחק בן-צבי,

באהבה ובהערצה שהיתה לעם הזה אליו, שבאה לידי ביטוי בחייו, ואולי לא פחות מכך

ביום פטירתו. ואז אני חושב לעצמי; על מה אנחנו מדברים? האם האדם החזק, הכריזמטי,

האם זו הדמות המקובלת והנערצת על העם?

יצחק בן-צבי לא היה אדם כריזמטי בז'רגון המקובל, הוא לא היה האיש החזק

שכופה את רצונו, וההערצה אליו היתה רבה. משום שאני חושב שבסופו של דבר הציבור

ידע לחוש ולהבין את תכונותיו האנושיות והמוסריות של יצחק בן-צבי. אני חושב שהוא

היה ההתגלמות היפה ביותר שאנחנו יכולים להעלות על הדעת של המיזוג של איש חלוץ,

שחלוצי ותו לא היתה מן השפה ולחוץ, של איש עבודה, איש תנועת העבודה, ביחוד איש

מוסר, ואיש שאהב את עמו ואת ארצו. זהו צירוף נדיר. אנחנו מכירים אנשים שיש בהם



תכונות כאלה ואחרות. אבל הצירוף של כל הדברים האלה יתד הפך את יצתק בן-צבי לדמות

האהודה ביותר אולי בכל ההיסטוריה שלנו. היו כאלה שהעריצו אותם יותר, היו כאלה

ששנאו אותם יותר. אני תושב שהצירוף הזה הפך אותו להיות הדמות האהודה ביותר.

וממילא אני חושב שראוי, אדוני יושב-ראש ועדת החינוך והתרבות, שהוא יהיה לדמות

חינוכית, שאנחנו נתחנך במידה רבה על הערכים שלו.

לא ארבה בדיבורים על תכונותיו האישיות. אבל אומר עוד כמה מלים על הנקודה

הזאת של אהבת העם ואהבת הארץ, כי בזה עסקינן. אהבת הארץ שלו ושל רחל ידועה.

אהבת העם, כל חלקי העם, זו היתה אחת התרומות הגדולות שלו במשך כל שנות פעולתו,

בתפקידים השונים שנשא בהם. גם כשהיה בבית הנשיא הוא ידע ליצור את המרכז, את

המוקד, את הלב של כל שבטי ישראל, שראו בנשיא ובבית הנשיא מרכז שאליו הם

מתייחסים, שבו הם ירגישו בבית יותר מאשר בביתם הם. הוא ידע לפתוח את ביתו, ובכך

גם לפתוח את לבו של העם. לא היה שבט משבטי ישראל שהוא לא חש אליו קרבה גדולה מאד

ולא קשר אותו אליו בעבותות של אהבה ושל הערצה. ומי שקורא בזכרונותיו, אם הוא היה

בפרס או במשהד או בכל מקום אחר, רואה את אהבת האמת שלו שאיננה ניתנת להיפרט

לפרוטות.

אני רוצה לספר על זכרון אישי, אולי קצת אפיזודי. בסוף שנות החמישים הייתי

שגריר בגיניאה. זה היה מקום די קשה ודי בעייתי. כשבאתי ארצה לביקור קצר הלכתי

לראות את כבוד הנשיא יצחק בן-צבי. תמיד כשדיברת אתו לא ידעת אם הוא עוקב או

אינו עוקב אחרי הדברים. כשגמרתי לספר לו על הבעיות שיש לנו עם גיניאה ועם סקו

טורה, על המהפכה ועל תחילתו של העולם השלישי וכוי, חשבתי שיגיד לי: יפה, אתה

עושה עבודה נאמנה, אני מברך אותך ולוחץ את ידך. אבל הוא אמר לי: וטומבוקטו - אתה

יודע איפה זה? אני כמעט נעלבתי, אני מדבר על בעיות המדינה והוא שואל אותי על
טומבוקטו. אמרתי לו
אדוני הנשיא, אני יודע איפה זה, אבל מה זה שייך? הוא אמר

לי: כל מה שסיפרת לי חשוב מאד, אבל בטומבוקטו היתה פעם קהילה יהודית, ויכול מאד

להיות שעוד נשאר שם משהו, איזה בית קברות, תנסה להגיע לטומבוקטו ולגלות שם איזה

שהם סימנים של הקהילה היהודית שחייתה שם בעבר.



עד היום אני חש, למרות כל הדברים הגדולים שעשינו ושהתפארנו בהם במפגשים

ובשיחות, שאם היתה קהילה יהודית שחייתה בטומבוקטו או באקוולט - זה היה בשבילו

הדבר החשוב ביותר, המרכזי ביותר.

אני חושב שכל הציבור חש בזה, כל עדות ישראל חשו בזה, ובזה היתה גדולתו.

והלוואי, אדוני היושב-ראש ואדוני השר, שנצליח להפוך את דמותו - שגילמה בתוכה את

אהבת הארץ ואהבת העם על כל חלקיו - לדמות מחנכת בישראל.

היו"ר נ י רז;

תודה רבה לך, אדוני יושב-ראש הכנסת.

אני רוצה בכמה מלים להעלות כמה קווים לדמותו של יצחק בן-צבי. אולי הדבר הזה

מיותר לגבי בני המשפחה שיושבים פה ולגבי חברים נוספים שהכירו אותו מקרוב. אבל

נדמה לי שככל שעובר הזמן, דרך חייו, קו חייו של בן-צבי הופכים להיות יותר ויותר

משמעותיים, יותר ויותר חשובים, יותר ויותר מחנכים. לכן אקדיש כמה מלים להערכה

הזאת, לציונים האלה.

אני חושב שדרכו של האיש בן-צבי, דרך חייו, מעשיו, מעשיו בפעילות הציבורית

ובעסקנות הציבורית שלו, ומעשיו בתחום המחקר וההגות, מהווים איזה קו רציף מאד,

רציף ומתמיד, של מימוש הרעיון של שיבת-ציון במיטבו. במידה ששיבת-ציון הופכת,

מתקופה מסויימת, מרעיון למעשה, מחלום להגשמה, היא נבחנת במידות המימוש ובאופן

המימוש של ההגות הזאת, של החלום והרעיון הזה. אין ספק שבחייו של בן-צבי בא לידי

ביטוי מעולה, משובח, מיוחד, שלם, קו ההתאמה שבין החלום ובין ההגשמה. נדמה לי

שחייו לכל אורכם היו בתלם הזה, במענית הזאת של מימוש הרעיון של שיבת ציון.

מענין הקטע שבו מתאר בן-צבי עצמו את הרגע שבו חל אצלו המהפך מהמחשבות או

ההיסוסים או התהיות, מה לעשות, איך לחיות, איפה להשקיע את עצמו: במהפכה הרוסית



ומאווייה, ואני מדבר על התקופה של 1905, או ברעיון הציוני. רגע המהפך הזה, רגע

ההכרעה, הרגע הקריטי, מתואר על ידו עצמו. באיזו אסיפת מהפכנים, אסיפת רהוב,

קראו גם לו. החלק היהודי שבאותן מפלגות מהפכנים בא גם הוא לידי ביטוי שם על-ידי

בן-צבי, שעלה על הגזוזטרה ונאם לפני ההמונים הלא-יהודים בעיקרם. התכנסו שם עשרת

אלפים אנשים.
הוא כותב כך
"בשעה שנשאתי את דברי מעל הגזוזטרה של התיאטרון ניצבה לנגד

עיני רוחי דמותה החיה של ירושלים עיר הקודש על חורבותיה, שוממה מבניה, כפי

שראיתיה בעיני לפני כשנה, בביקורי הראשון בארץ בשנת תרס"ד". זה היה שנה לאחר

שביקר בארץ בפעם הראשונה, בגיל עשרים. "באותה שעה שאלתי את עצמי: אל מי אני נושא

את דברי? האם יבינוני שומעי אלה כאן בפולטבה? האם יאמינו? האם אנו, היהודים,

הננו שותפים אמיתיים למהפכה זו ולנצחון זה? האם מהפכה זו, המבשרת גאולה לרוסים,

תביא את הגאולה המקווה גם לנו, היהודים? למה אני כאן, ולא שם? למה אנו כולנו

כאן, ולא שם? ומשעלו השאלות לפני שוב לא יכולתי להשתחרר מהן. ובסיימי את דברי

חשבתי לא על הפגנה זו ועל נצחון המהפכה הרוסית, אלא על ירושלים שלנו. אותה שעה

החלטתי החלטה גמורה, שמקומי הוא בארץ-ישראל ושעלי לעלות לשם ולהקדיש את חיי

לבנינה, ובהקדם האפשרי". ואכן מאז כך חי וכך עשה.

מראשית הדברים, מהתסיסות הראשונות בקרב אותם הצעירים שהתרכזו סביב בר

בורוכוב, הפילוסוף, ההוגה, הסוציאליסט, המרכסיסט, שניסה לגשר בין התפיסה

הסוציאליסטית של אותם הזמנים, של המהפכה, של בנין החברה החדשה והעולם החדש, מעבר

לגבולות, מעבר ללאומים ואומות, לבין התפיסה הציונית המייחדת את גודלו של העם

היהודי ותובעת את הגשמת הרעיון הציוני הייחודי, תוך המגמות של השיפור החברתי

ותיקון חיי החברה - מתגבשת התפיסה הציונית-הסוציאליסטית. בראשיתה - באמצעות אותה

חוברת מפורסמת שניסח אותה בורוכוב, בשם "הפלטפורמה שלנו", המצע שלנו, כאשר

בן-צבי הוא בין העושים, בין המבררים, בין המנטחים של התפיסות האלה, המנסות למזג

את הרעיון הלאומי, הציוני, עם הרעיון החברתי הסוציאליסטי, למיקשה אחת של הגשמה

לאומית-חברתית בארץ-ישראל. ועלייתו ארצה מעלה אותו מיד על הקו הזה, על התלם הזה,

על המענית הזאת, שבה הוא הולך כל ימי חייו, המענית המשלבת את הפעילות החברתית,



טיפול בעניני העובדים, יצירת האורגנים והארגונים שלהם, וטיפול בשאלות הציוניות

של הישוב, של העם.

יצחק בן-צבי מראשיתו משלב בתוכו - והדבר הזה שוב מצטלל ומתבהר יותר ויותר

דווקא ממרחק הזמנים - את הדמות הייחודית, השלמה, את הצירוף של הספרא והסייפא.

עוד בגולה הוא מעורב ומעורה בארגון הראשוני של ההגנה העצמית של היהודים, יהודים

שעומדים על נפשם כאשר קמים עליהם. ובבואו ארצה, בראשית הדברים, הוא כבר שותף

לארגון כוח המגן של הישוב, תחילה "בר גיורא", אחר כך "השומר", כאשר הוא לא רק

מארגן את הדברים עבור אחרים, אלא הוא עצמו שותף בארגונים האלה בפועל.

ובו בזמן הוא עוסק בפעולת ספרא, כאשר הוא עורך את העתון הראשון של התנועה

הסוציאליסטית בעברית, "האחדות". פועלי ציון אז קודם דיברו יידיש, חלקם התנגדו

לעברית.

ואחר כך הוא ממשיך בפעולה הספרותית שלו, כאשי הוא משתתף בעריכת קובץ

"יזכור" הראשון, שרבים מחניכי הארץ הזאת וגידוליה התחנכו עליו. היו בקובץ הזה

דמויות, מעללים, גורלות של אנשים שנפלו קרבן על מזבח התקומה.

ובהמשך חייו, כמובן, הפעילות הספרותית והמחקרית הענפה שלו, כאשר הסקרנות

האינטלקטואלית והיחס הלבבי האישי הרגשי אל נידחי ישראל, דווקא אל העדות ואל

החלקים החלשים, הנידחים, הבלתי ידועים, הם שמושכים אותו לגלות ולחשוף את החסוי,

את הנסתר, את הבלתי מגולה, את אותן קהילות ועדות שלא היה להן ביטוי משל עצמן
שהגיע אל תודעת העם
ללכת אליהן ולהעלות מתוכן את הניצוצות קול הייחוד, קול היופי,

של הצמיחה והמורשת כפי שצמחו והתפתחו אצלן.

בן-צבי מכין את עצמו יחד עם בן-גוריון אל מה שהוא חש שעשוי להתקיים בארץ

הזאת, היינו שתקום כאן הממשות, הישות הלאומית הריבונית. לזה אנחנו חותרים, על זה

אנחנו חולמים, יותר בהחבא מאשר בגלוי. הוא מכין את עצמו לכך עם בן-גוריון על-ידי

כך שהם יוצאים שניהם יחד לקושטא ללמוד משפטים, כדי לקבל את הכלים להתמודדות עם



הפרובלימטיקות של תקומה מדינית, התמודדות עם שאלות פוליטיות, חברתיות, כלכליות

מורכבות מאד. אי אפשר לעשות זאת בצורה חובבנית, צריך ללמוד את הדברים ולהתמקצע

בהם.

אחר כך הוא הוזר ארצה, זה כבר לאחר הקמת "השומר", ועוסק בארגון של החיים של

הישוב היהודי כאן. הוא מגורש מכאן, שוב יחד עם בן-גוריון, לארצות-הברית, מפני

החשד של האימפריה העותמנית כלפי הישוב היהודי בארץ, כלפי הגילויים הלאומיים

הייהודיים שמערערים כביכול את האימפריה התורכית השוקעת.

אבל שוב, גם בארצות-הברית, מתמסר בן-צבי לשתי פעולות גדולות והשובות, אני

חושב שהיום אפשר לומר שהיה להן תפקיד מכריע בתולדות הישוב שלנו: הפעילות האחת

היא ארגון הגדוד העברי האמריקני, שצריך להצטרף למאמץ הבריטי באותו זמן לכיבוש

הארץ מידי התורכים; והפעילות השניה - הקמת "החלוץ" האמריקני. ושוב הצירוף הזה של

הסייפא והפעילות החברתית החינוכית של החלוץ, היינו האדם העושה, האדם המקדיש את

עצמו לפעילות הבונה, היוצרת, בארץ-ישראל.

יותר מאוחר, כשנגמרת המלחמה ומתהילים להתגבש כאן הכלים, הדפוסים והמסגרות

של הישוב היהודי בארץ, בן-צבי באופן טבעי מאד מוצא את עצמו במרכזי הפעולה,

במוקדי העשיה והארגון של הישוב, אותם מסגרות וכלים שאחר כך הולידו כאילו באופן

טבעי את הדפוסים שהמדינה כאשר הוקמה, לאחר מלחמת השחרור, כאילו נבלעה אל תוכם,

המשיכה אותם, הכלים של הריבונות המדינית השלמה.

הזכרתי את רגישותו, יחסו, סקרנותו, הרגשת האחריות שלו למורשת העדות. חשוב

לציין שהמפגשים שלו עם השומרונים ועם עדות נוספות, בתקופה שלפני היותו נשיא, באו

לידי הרחבה, העמקה והעשרה, כאשר הוא כבר נשיא מדינת ישראל, במפגשים שהיו לו מדי

ראש חודש. בצריף הנשיא, שכולו סמל לאישיותו של בן-צבי - פשטות הממזגת בתוכה את

הרוחניות, את המשהו שמעבר לפשטות - מתכנסים מדי ראש חודש נציגי העדות, ושם מעלים

את הייחודיות של העדות ואת המשותף לכל העדות כעדות עבריות, עדות יהודיות.



חשוב לציין היום את יחסו של בן-צבי לערבים, את לימוד השפה הערבית אצל

השומרונים דווקא, מתוך הצורך להכיר את השכנים היכרות ישירה.

בן-צבי היה אדם בעל מזג מתון, איש העם, אחד העם, ובכל זאת איש מורם מעם.

אני אישית זכיתי לראות אותו כאשר הבן עמרם היה מבלה בקיבוץ שלי מדי פעם בחופשות

הקיץ, בשל יחסי משפחה שהיו למשפוזת בן-צבי עם אחת המשפחות בקיבוץ. כך הכרתי את

הבן עמרם, אחר כך גם את אלי ז"ל, הבן שנפל בבית-קשת במלחמת השחרור. וכך זכיתי

להכיר את יצחק בן-צבי, את האדם הזקוף הזה, המתון, בעל קול הבאס העמוק והדיבור

האיטי, האדם שכולו הדרת כבוד פשוסה, שאין בה ריחוק, המעוררת כל כך הרבה דרך-ארץ

ויחס של כבוד אל היפה, החיובי, התרבותי שבאדם.

ואחר כך - פעולותיו של בן-צבי בירושלים כראש הוועד הלאומי במשך הרבה מאד

שנים.

ולבסוף, לאחר פטירתו של הנשיא הראשון חיים וייצמן ז"ל, היה זה אך טבעי

שבן-צבי יעלה על כס הנשיאות, כי הוא צמח אל המעמד הזה, אל התפקיד הזה, אל הסמל

הזה. הוא מבטא את האחדות העם, את שילוב העדות, את החקר של ארץ-ישראל ורציפות

ההתיישבות בה ואת האחדות הכללית של העם היהודי לגלויותיו.

טוב עשתה יד יצחק בן-צבי שיזמה את ההתכנסות הזאת. לא היה עולה על הדעת שלא

תיערך ההתכנסות הזאת לציון מאה שנים להולדתו של יצחק בן-צבי. נכון גם השיקול

לעשות את זה בכנסת. נכון השיקול שדווקא בבנין הזה, הסוער והתוסס, שמבליט הרבה

פעמים את הניגודים ואת הקרעים שבתוך העם, לעתים בצורה מוגזמת ומכוונת ובלתי

אחראית, נעלה את הדמות והמפעל, הדמות על כל ההשלכות וההארות שלה, הדמות שעיקרה

דווקא ציון המשותף, ציון האחווה היהודית, ציון היפה שבאחד. חשוב שבכנסת, בחינוך,

במדינה בכלל, תועלה האישיות של בן-צבי, ולא פחות מאשר האישיות - הגישה שבן-צבי

כל כך טרח לפתח אותה, לא רק בדיבורים, אלא במעשיו, במחקריו, במסעותיו,

בפגישותיו, ביוזמותיו לקירוב העדות ולחקר רציפות הישוב היהודי בארץ-ישראל. כך



שבימים של הרבה מתחים, גם עדתיים, גם תרבותיים, גם פוליטיים, בתוך הציבור היהודי

בינו לבין עצמו, ובין הציבור היהודי לבין האחרים שאנו חיים אתם כאן יחד, יעלה

האופן שבו ניגש בן-צבי להוויה של חיים ביחד.

דמותו גם מההיבט הזה, גם מההיבט של אהבת הספר, אהבת החקר, הסקרנות הרוחנית,

הביטוי בכתב ובעל-פה, היחס אל העבר מתוך הבנה שחקר העבר מפרנס את העתיד ובונה

אותו, וכן המופת שלו כאיש של מתינות ביחסי אנוש, אצילות שבפשטות, הוד שביסוד, אם

להשתמש בביטוי קבלי - ונדמה לי שאינני מפריז בכך שאני מכנה את האיש, את פועלו

ודרך חייו בכינויים האלה, אולי אני אפילו ממעיט - כל אלה הם מורשה שהופכת גם לצו

עבורנו.

אני מזמין את שר החינוך והתרבות מר יצחק נבון לשאת את דבריו בנושא שהגדרנו

אותו: היבטים בחקר ובהנחלה של מורשת העדות.

שר החינוך והתרבות יי נבון;

יש עובדות אחדות שמעסיקות אותנו והתובעות את פתרונן או תשובה עליהן. השאלה

הגדולה ביותר, הבסיסית ביותר, היא כיצד לגבש עם מיוצאי 102 ארצות, עכשיו 103, עם

האתיופים, הדוברים 81 שפות, עכשיו 82. וכל אלה הם בני עם ישראל. מה הם הכלים או

מה הדרכים שבעזרתם ניתן לגבש עם אחד מיוצאי ארצות שונות כל כך, מרוחקות כל כך,

בתחומי המרחב והזמן.

יש לנו קודם כל אותו גורם מאחד, והוא העבר, העבר הקדום, מורשת ישראל, חגי

ישראל, אבות האומה, האבות והאמהות, התנ"ך, פסח, שבועות וסוכות, חורבן בית ראשון,

ואבל תשעה באב וכוי. כל אלה - במידה שהיהודים שבאים הנה או שחיים בארצותיהם

יודעים את כל אלה - הם גשר, הם בסיס רציני מאד לאחדותו של העם.

אבל אלפיים שנות גלותנו הרחיקו אותנו איש מרעהו, ואימצנו לעצמנו מנהגים

שונים, דעות שונות, פרצופים שונים. והפירוד הזה, הזמני, שארך במושגים של



ההיסטוריה היהודית זמן קצר של כאלפיים שנה, הוא הבעיה כיצד מגשרים על המרוזקים,

בלשון, בתרבות, במושגים, בהליכות.

והנה נוצר מצב שמבחינה דמוגרפית הסטטיסטיקאים נוהגים לחלק את התושבים בארץ

ליוצאי ארצות האיסלם, או יוצאי ארצות אסיה ואפריקה, יוצאי אירופה ואמריקה, או

עדות המזרח ועדות אשכנז, והכל מבינים במה מדובר. בחלוקה הזאת יש הרבה מאד הכללות

והרבה מאד שגיאות. אבל יותר נוח כך לחלק. כשמדברים על יוצאי רומניה, ברור שהם

שייכים לעדות אשכנז, וזאת כאשר יש לפחות 40 אלף יוצאי רומניה שהם ספרדים דוברי

לדינו. ליוצאי פולין קוראים יוצאי ארצות המערב, כאשר "מערב" זה מרוקו. כלומר

מזרח ומערב התטשטשו, אבל לצורך הסטטיסטיקות זו החלוקה.

כמו כן מקובל להניח שיוצאי ארצות אסיה ואפריקה, לפי בדיקות שונות, הם בעלי

דמת השכלה נמוכה, יש אצלם הרבה משפחות במצוקה, רמתם נמוכה יותר, ואחרים רמתם

גבוהה יותר.

אחת השאלות שהטרידו אותי תמיד היתה איך להסביר תופעות מסויימות, כגון:

משפחה שהאב מפולין והאם הונגריה, דיברו יידיש בבית, דתיים, שלהם תשעה בנים

ובנות, שגידלו את ילדיהם בשני חדרים ו"הול" קטן, האב היה שוליה של בעל איטליז,

האם אנלפביתית, וזאת איננה משפחה במצוקה. הילדים גדלו, שתים מהבנות אחיות, אחת

עובדת בבנק, בן אחד הגיע לקצונה, אחד רופא, וכן הלאה. אין שום סימן של מצוקה.

והרי משפחה במצוקה, לפי ההגדרה המפורסמת של ד"ר ישראל כץ, שהתקבלה על-ידי ועדת

ראש הממשלה, פירושה משפחה הגרה בצפיפות של שלושה בחדר, רמת ההשכלה של ההורים היא

כזאת וכזאת, רמת ההכנסה של אבי המשפחה היא למטה משיעור מסויים. צירוף של כל

הדברים הללו הוא משפחה במצוקה.
ואני מתבונן ושואל
מה קרה למשפחה הזאת שלפי הקריטריונים המקובלים היא

משפחה במצוקה? רמה כלכלית לא גבוהה; צפיפות של יותר משלושה בחדר; רמת השכלה -

האם אנלפביתית, האב יודע קצת חומש עם רש"י, יודע להתפלל, שום דבר מיוחד. ובכל

זאת לא הפריע להם לגדל כך את ילדיהם ושהם יגיעו להישגים.



לעומת זאת יש ברמת-גן ציבור גדול של יוצאי בבל, ריכוז רציני. בשנה מסויימת

היו בחירות, הם יצאו שם ברשימה נפרדת לעיריה. לכאורה זה תמוה, מדוע זה צריך

לקרות? הרי הם גדלו כאן, בהחלט יש להם השכלה, התקיימו בהם כל הדברים הטובים: הם

בעלי השכלה גבוהה, שירתו בצבא, הגיעו לרווחה כלכלית משובחת, ואף על פי כן חלק

מהאנשים האלה ראו צורך להופיע ברשימה נפרדת לעיריה, רשימה עדתית.

אני רואה אנשים בקרב יוצאי אסיה ואפריקה שיש להם נתונים אובייקטיביים,

כלומר אם אתה לוקח נייר וממלא שאלון, אתה רואה שיש כאן נתונים מצויינים - אחד

עודך-דין, אחד סופר, אחר רופא, מרצה וכוי - והם אינם נוטים ללכת לעמדות מנהיגות,

שזה קריטריון גבוה למדוד בו דימוי עצמי. אם אדם אומר: בואו אחרי, אני מנהיג, ראו

ועשו כמוני - פירוש הדבר קודם כל שהוא שלם עם עצמו-, שנית, שהוא יכול לשמש מנהיגם

של אחרים. אם ללכת לפי הקריטריון הזה - הרי אלה היו חייבים להיות בפנים. והם

אינם. כלומר משהו מפריע להם. השכלה יש להם בשפע; מצבם הכלכלי משופר..

הסוד טמון במשהו אחר. משהו חוצץ, חסר משהו בתחושה הפנימית שיביא אדם כזה
לחשוב
כן, אני ראוי, אני שייך לקבוצה שראויה. קוראים לזה בלשון המקובלת דימוי

עצמי וזלש, לקוי. בסופו של דבר זה מה שקובע את עתידו של אדם ושל קבוצה שלמה, איך

היא מביטה על עצמה, או איך הקבוצה הזאת חושבת שהחברה מביטה עליה. לא אלאה אתכם

בדוגמאות, בוודאי לא אזכיר כאן שמות.

לעומת זאת אני רואה משפחה מסויימת, האב בקושי גמר בית-ספר יסודי, חי

במצוקה, והיה שר בישראל. למה לא הפריעה לו ההשכלה הנמוכה שלו, כמעט על גבול

הבורות? זה לא הפריע לו. ולעומת זאת, אחרים - משהו עוצר אותם.

זו שאלה מהותית, כי היא תקבע מה יהיו בעתיד פני הארץ, המנהיגות, הנהגת העם.

ובכן ברור שהאלמנט הזה, מה אדם חושב על עצמו, מה הוא חושב שהחברה חושבת

עליו, כלומר הדימוי העצמי - זה המפתח לפעולות של האדם, של קבוצת אנשים, של עדה.



ובתוך זה, מרכיב חשוב מאד הוא מה מרגיש אותו אדם, מה מרגישה אותה קבוצת אנשים

מבחינת חלקה לכלל, לכלל המעשים הנעשים בארץ, למה שנעשה, למה שהושג.

וכך גדלים, דור אחרי דור, וחיים עם התארים "טעוני טיפוח", "פיקוח" וכו'.

אלה המקבלים, אלה שצריכים לתת להם, לעזור להם, להגיש להם, לסייע להם, לטפח אותם

ולהביא להם. כמה זמן אפשר לחיות כך? הרי אפשר להתפוצץ.

ובכן יש מי שנותן ויש מי שמקבל. יש מי שנותן ומעניק ומנחיל ומשרה, ויש מי

שמקבל, נותנים לו, והוא מקבל. אי אפשר לחיות הרבה זמן בתחושה שאתה כל הזמן סמוך

על שולחנם של אחרים, שאתה רק מקבל ואינך נותן, אינך תורם ואינך מעניק.

לשם המחשה אני נוהג להביא את הדוגמה הקיצונית של קין והבל. בסך הכל מה קרה

שם? היו שני אחים, שניהם הקריבו מנחה, ואלוהים שעה אל הבל ואל מנחתו, ואל קין

ואל מנחתו לא שעה. לא שאלוהים נתן להבל ולא נתן לקין. לא היתה קנאה למה הוא קיבל

ואני לא קיבלתי. אלא למה אלוהים הסכים לקבל את מנוזתו של הבל ולא את מנחתו של

קין. הנתינה של הבל התקבלה; הנתינה של קין לא התקבלה. הרי האחד היה רועה צאן,

השני היה עובד אדמה. אז האלוהים שעה אל הבל ומנחתו. אני אומר לפי פשוטו של מקרא,

אינני נכנס למבול הפירושים. אני אומר שלפי פשוטו של מקרא זאת הסיבה. ואין מקרא

יוצא מידי פשוטו. קודם כל לא יוצא מידי פשוטו. ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו.

כלומר, כנראה שאם מה שאתה נותן איננו מתקבל, נדוזה - ואתה נותן מה שאתה

מייצג, מה שאתה מסמל - זה יכול להביא לידי רגשי נקם ותוקפנות קשים מאד. לא היתה

כאן קנאה שהוא לא קיבל משהו, אלא שהוא נתן וזה לא התקבל, שמה שהוא מייצג אינו

מקובל, איננו נענה.

לפי דעתי התחושה הזאת היא מרכזית, היא גרמה להרבה מאד בעיות קשות בתוכנו

מבחינה חברתית. ויכול אדם להיות במצב כלכלי נהדר, בדירה מפוארת, בעל השכלה

גבוהה, ומשהו בתוכו וזלול, לא שלם. ויכול שאדם יהיה במצוקה כלכלית, בצפיפות, ברמת

הכנסה נמוכה - והוא יגיע לפסגות, כי הוא חי בשלום עם עצמו, יש לו דימוי עצמי



תקין וטוב, והוא חושב שהוזכרה מביטה עליו יפה. אגב, אנחנו יודעים היטב את תפקידה

של התבדה, זה אלף-בית בפסיכולוגיה ולא הייתי דוצה להרחיב על זה את הדיבור, מה

הציפיות של חברה מאדם מטויים עושות לאותו אדם, לחיוב ולשלילה, ומה דעת הקהל עושה

לעדה מסויימת. בטך הכל אדם מתנהג לפי הציפיות של החברה. הוא צריך להיות חזק מאד

כדי להתנער מזה.

ובכן אני חושב, ראיתי זאת ונוכחתי בזאת, שאחד התנאים, אולי תנאי מרכזי

ביותר, לדימוי עצמי חיובי ולשינוי יחס, לשינוי גישה, זו התחושה של האדם: אני

שותף בנתינה, אני השתתפתי בבנין הארץ, אבותי ואבות אבותי תרמו למחשבת ישראל, לדת

ישדאל, לתורת ישראל, להגנה על המדינה, ליישובה של הארץ, יש לי חלק ונחלה. ולא:
תנו לי חלק מהעוגה. אלא
אני נתתי, אני תרמתי.

וככל שתהיה תחושה לעדות המזרח - אני קורא לילד בשמו - שהן תרמו ונתנו, כך

ישפיע הדבר על הדימוי העצמי שלהן. ויש, יש הרבה. זה גנוז, זה מצוי במרתפים. אם

כל זה יצא לאור, אם כל זה יופיע - יהיו לכך השלכות מרחיקות לכת, מעל ומעבר לצד

הפרסומי. זה לא רק ענין של מחקרים. זה לא רק ענין שהנה הופיע עוד איזה ספר, עוד

איזה מחקר. זה חשוב, זה חשוב לאמת, זה חשוב לידיעת תולדותינו. הבעיה כאן איננה

מה שיד בן-צבי מפרטמת בין היתר; זה לא רק ענין של חשיפת דוקומנט כלשהו ופרסומו;

ההשלכות הן מרחיקות לכת, מעל ומעבר לצד הפרטומי. יש לכך קשר ישיר עם מה שיוצאי

ארצות האיטלם יחושו, אם תהיה להם התחושה של שותפות בנתינה, בעשיה, בתרומה למחשבת

ישראל, לתולדות ישראל. זה המפתח. ככל שהפעולות האלה תגברנה, וככל שהידיעה על

הפעולות האלה תהיה נוזלת הכלל, קודם כל בקרב אותן עדות, אבל גם מעבר להן - תהיה

לכך השפעה.

אני זוכר, בהיותי נשיא חולק פרט שז"ר. תלמידים שונים הגישו עבודות, ועדה

בזקה, בחרה, שפטה וחילקה פרטים. קראתי לאחדים מן הנערים אל הדוכן כדי שיטפרו על

עבודתם. והנה נער צעיר מרמלה כתב עבודת גמר על הנושא: תולדות התנועה הציונית

בגרוזיה. בטכט ישבו כ-200 איש, חלק גדול מהקהל היו חוקרים, היטטוריונים, אנשים

מאד מכובדים. הם זקפו אוזניהם כאפרכטת. הצירוף הזה, תולדות התנועה הציונית



בגרוזיה, הפתיע אותם. לא שמעו, לא שמענו שהיתה תנועה ציונית בגרוזיה. כמה מכם

ידעו את זה? אולי אתם כן יודעים, אבל אם נשאל סתם אנשים, חבדי כנסת, שרים,

מורים, פרופסורים, בהנהלת התנועה הציונית - האם שמעו שהיתה תנועה ציונית

בגרוזיה? שמעו ואמרו על הגרוזינים כל מיני דברים, אבל לא שהיתה בגרוזיה תנועה

ציונית. והנה קם בחור ומרצה על תולדות התנועה הציונית בגרוזיה. והיו שם

סוציאליסטים, דתיים ולא דתיים, חב"דניקים, ומה לא? כל מה שהיה באודיסה היה

בגרוזיה. בקונגרס הציוני החמישי השתתף נציג של התנועה הציונית בגרוזיה, וב"די

וולט" היה כתוב שהנאום שלו היה הטוב ביותר והמענין ביותר מכל הנאומים שנישאו

באותו קונגרס ציוני. שמו היה באזוב.

ובכן נניח שבכל העדה הגרוזינית ידעו זאת. אבל צריך שכל שכבות הציבור ידעו

וישמעו ויראו. אבל זה כתוב בגרוזינית, צריך לתרגם את זה לשפה שתהיה מובנת לכל.

ואז פתאום יתברר שבגרוזיה, בתנאים ההם, היתה תסיסה רעיונות, תסיסה ציונית. כלומר

זה לא רק מה שאנחנו יודעים על הגרוזינים; זה עוד משהו. היתה שם תנועה ציונית עם

מתחים, רעיונות, אידיולוגיות, דרשות בבית-הכנסת וויכוחים על נושאים אידיולוגי ים.

כשהנוער הגרוזיני ירגיש שחל שינוי, שהדברים ידועים, גם הוא ינהג אחרת, הוא ירשה

לעצמו לשאוף.

אינני רוצה להאריך. מספר הדוגמאות רב מני-ספור. נוכחתי בזאת פעם אחר פעם,

לגבי שבטים, עדות, שכונות ועיירות. הבעיה הבסיסית של ערי הפיתוח במדינת ישראל

בדרך כלל - לא בתקופה זו של אבטלה - היא מה חושבים עליהם, איך מתארים אותם, מה

כותבים עליהם, איך כותבים עליהם. זה מה שמדאיג אותם.

ביקרתי בקרית-שמונה בימי הפגזות הקטיושות. שאלתי תלמידי תיכון מה הבעיות

שמעסיקות אותם. נערה הלומדת בשמינית אמרה: שתי בעיות מעסיקות אותנו: א. הדימוי

שלנו בכלי התקשורת; ב. הקטיושות. הקטיושות באו במקום השני, כי אלה שריטות שאפשר

אולי לרפא. אבל הענין של הדימוי, מה אומרים, מה כותבים - זה ענין נפשי.



וכך זה חוזר בכל מקום. בחמש שנות כהונתי כנשיא הייתי בהרבה מאד מקומות כאלה

ושוחחתי עם תלמידים, עם נערים ונערות. בכל מקום העלו את הבעיה הזאת: מה חושבים

עלינו, איך מתארים אותנו, מה כותבים עלינו. ויש איזה מרד נגד הכתיבה הזאת, נגד

הדימוי הזה שהודבק להם. ואשר לנתינה ולהענקה - לטעוני טיפוח ופיתוח וכו' - צריך

גם לדעת איך נותנים.

כל הדברים האלה הם כאילו הקדמה כדי להגיד לכם שכולנו משוכנעים שיד יצחק

בן-צבי היא מפעל יפה, טוב וחשוב. אבל כמו שאומרים, אין בעל הנס מכיר בנסו, ואני

מסופק אם אתם עצמכם, שעובדים ביד יצחק בן צבי ובמכון בן-צבי, יודעים כמה הוא

חשוב וכמה חשוב מה שאתם עושים. אני חושב שזאת תרומה גדולה, אולי מכרעת בטווח

הארוך, לחיזוק התחושה העצמית של עדות ישראל השונות, ושלהגברת התחושה הזאת יש

השלכות על התנהגותם של רבים מהם, לגבי התקדמותם בחברה וקידומם לעמדות מנהיגות.

בכך הם יחושו שהם גם נותנים, לא רק מקבלים.

היו"ר נ' רז;

תודה רבה לשר החינוך והתרבות. אני מזמין את מר מרדכי איש-שלום למסור לנו על

פעולות המוסד.

מי איש-שלום;

כבוד שר החינוך והתרבות, יושב-ראש ועז החינוך והתרבות של הכנסת, חברי

הוועדה, חברי כנסת, חברי ביד ובמרכזים המשותפים, משפחת בן-צבי, גבירותי ורבותי,

בראשית סיקרתי על המפעלים והפעולות של יד יצחק בן-צבי ומכון בן-צבי אני רוצה

להודות ליושב-ראש ועדת החינוך והתרבות של הכנסת על קיום הישיבה החגיגית הזאת -

שאני קיוויתי שהיא תהיה עוד יותר חגיגית - במשכן הכנסת, לציון מאה שנים להולדתו

של יצחק בן-צבי ולציון עשרים שנה להיווסדה של יד יצחק בן-צבי, שהיא לא רק מפעל

הנצחה לזכרו של הנשיא השני של מדינת ישראל, אלא מפעל הממשיך את פועלו

המדעי-המחקרי של יצחק בן-צבי, ברוחו ועל פי דרכו ואורח חייו של יצחק בן-צבי,

ויורשה לי להוסיף; גם של רחל ינאית בן-צבי. אני מקווה שספר בן-צבי שהיד הזמינה,



אשר צריך לתת ביטוי למסכת חייו, פועלו ואישיותו במשך למעלה מששים שנה, יביא

לידיעת רבים רבים במדינה, תושבים ותיקים ובעיקר עולים חדשים, את אישיותו ודמותו

של יצחק בן-צבי. זו דמות מופת, והיא צריכה להמשיך ולחיות בקרבנו.

יד יצחק בן-צבי פועלת לפי חוק הכנסת משנת התשכ"ט, 1060, ועל פי תקנון, שבהם

מעוגנים מטרותיה ותפקידיה של היד. ואלה הם: ו. להעמיק בעם את תודעת רציפותו של

הישוב היהודי בארץ-ישראל, ולטפח לשם כך את חקר תולדות הישוב; 2. לקדם את חקר

ירושלים; 3. לקדם את חקר תולדות קהילות ישראל בארצות המזרח; לא במקרה נאמר

"לקדם", מפני שיצחק בן-צבי הוא האיש שהתוזיל במחקרים האלה, והתפקיד שלנו היה

להמשיך ולהעמיק בזה; 4. לשקף את אישיותו של יצחק בן-צבי כנשיא המדינה ואת פועלו

בתנועה הציונית, בתנועת העבודה, בישוב ובמדינה.

חשוב להדגיש שמוסדות היד מתמנים על-ידי הממשלה. בזמן כינונה של היד

מוסדותיה התמנו על-ידי ראש הממשלה. החוק תוקן, ועכשיו הם מתמנים על-ידי הממשלה

באמצעות שר החינוך והתרבות, הממונה על ביצוע החוק. הוא ממנה את המועצה הציבורית,

הוועד המנהל והיושב-ראש שלהם. אני מדגיש זאת כדי להראות באיזו מידה המוסדות

שלנו, היד והמכון, הם מפעלים ממלכתיים מובהקים.

לשם מימוש המטרות כפי שנקבעו בחוק פועלת היד בשלוש זרועות מרכזיות, והן:

המכון לחקר ארץ-ישראל ויישובה; מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח - המשותף

ליד יצחק בן-צבי והאוניברסיטה העברית; ומרכז רחל ינאית ללימודי ירושלים לנוער.



המכון לחקר ארץ-ישראל ויישובה, שבראשה עומד כיום פרופ' אמנון

כהן, הינו הזרוע המחקרית של יד יצחק בן-צבי, פעולתו כוללת ייזום

פרוייקטים למחקר, המתבצעים באופן ישיר על-ידי המכון ובאמצעות מענקי

מחקר, הוצאתם לאור של מחקרים שנסתיימו, הפעלת מערכת פרסומים מדעיים,

עריכת כנסים מדעיים, תיאום הפעולה האקדמית של המרכזים המשותפים עם

חמש האוניברסיטאות בארץ שהוקמו בעקבות פעילותה של היד. מדיניות

המכון מכוונת על-ידי מועצה מדעית שבראשה עומד היום פרופ' אפרים אורבך

והמונה 23 מבכירי החוקרים בתחומים המרכיבים את תולדות ארץ-ישראל,

המייצגים את כל האוניברסיטאות בארץ.

אני רוצה להדגיש את החשיבות של המרכזים המשותפים של יד יצחק

בן-צבי עם האוניברסיטאות. חלק ניכר מעבודת המחקר שבהנחיית יד בן-צבי

וביוזמתה נעשה במסגרת מרכזים משותפים עם הפקולטות הרלבנטיות

באוניברסיטאות. המרכזים המשותפים הללו מתמקדים בעיקר בייזום מחקרים

מיוחדים, הפעלת סמינרים בין-חוגיים באוניברסיטאות, חלוקת מענקי מחקר,

עריכת ערבי עיון וסדרות של הרצאות לציבור הרחב, וכן "קתדרה בעל-פה"

לחוקרים ולקהל שומעים מיוחד, הדנים בחידושים במחקר הנערך באותה עת.

דיוני הקתדרה בעל-פה, באוניברסיטאות וביד, מתפרסמים לאחר מכן ברבעון
הקתדרה. יש חמשה מרכזים
באוניברסיטאות של ירושלים, חיפה, תל-אביב,

בר-אילן ובאר-שבע. כל מרכז מנוהל בידי ועדים משותפים ליד בן-צבי

ולאוניברסיטה, והם אוטונומיים בפעולותיהם. בתקציב הפעולה של המרכז

משתתפים היד והאוניברסיטה שווה בשווה.

הזרוע השניה היא מכון בן--צבי לחקר קהילות ישראל במזרח. בראשו

עומד פרופ' נחמיה לבציון. המכון הוא המכשיר המרכזי במדינה כולה העוסק

בתולדות קהילות ישראל במזרח במישור הרחב של הנושא. הוא עוסק בנושאי

ההיסטוריה, הספרות, הלשון והתרבות הרוחנית והחומרית של הקהילות, ומעודד

חוקרים; במכון משתתפים בפועל חוקרים מבני העדות. זאת החשיבות הגדולה

שלו, שהם לא רק אובייקט למחקרים, אלא הם עצמם שותפים במחקרים. הוא

מפיץ ידע ועוסק בפרסום מחקרים על קהילות ישראל, ומקיים מדי שנה כינוס



חוקרים בין-לאומי בארץ ובצרפת לסירוגין, בעיקר בנושאים הקשורים ליהדות

צפון אפריקה.

אחד המכשירים החשובים של פעולות היד והמכון היא ההוצאה לאור.

הוצאת הספרים של יד יצחק בן-צבי שמה לה למטרה לפרסם מחקרים ומקורות

על רציפות הישוב היהודי בארץ-ישראל מתקופת המקרא ועד הקמת המדינה

ובתולדות עדות ישראל במזרח. עד עתה פרסמה ההוצאה כ-230 ספרים, במשך

חמש-עשרה השנים האחרונות הופיעו מדי שנה בשנה בין 10 ל-15 ספרים

בשני הנושאים הללו, להוציא כתבי עת,

מקום מיוחד בהוצאה לאור יש לכתבי העת. אחד החידושים שתרם להפצת

המידע האקדמי בתולדות ארץ-ישראל והעדות בקרב הקהל הרחב בישראל ולהגברת

התענינותו של הציבור בנושאים אלה היתה הופעתם של הרבעונים, "קתדרה"

לתולדות הישוב בארץ-ישראל, ו"פעמים" לחקר עדות ישראל במזרח. שני

רבעונים אלה מופיעים באופן קבוע ובדייקנות. ואין ספק שהשפעתם של שני

הרבעונים האלה עצומה, והם מקרבים חוגים רחבים ביותר לנושאים של

תולדות הישוב בארץ-ישראל וחקר עדות ישראל במזרח.

"קתדרה" הוא היום כתב העת המרכזי והייחודי במדינה לנושא תולדות

הישוב היהודי בארץ. זו לו השנה התשיעית, והוא מופץ בלמעלה מ-4,000

עותקים, בהם 3,000 מנויים. אני חושב שאין עוד רבעון שזכה לתפוצה כזאת

ולמספר כה גדול של מנויים. הוא זכה למוניטין בקרב הציבור הרחב ובקרב

הקהילה האקדמית. הוא משמש במה מוכרת לפרסום מאמרים בנושאי תולדות

הישוב היהודי בארץ. כן זכה ליוקרה רבה משום רמתו הנשמרת בקפדנות,

העיצוב הגראפי המודרני והנאה והדפוס המשובח ההולמים את תוכנו ויעודו.

כן ייאמר על הרבעון "פעמים", כתב העת של מכון בן-צבי לחקר העדות,

שנכנס עתה לשנתו החמישית וזכה לפרס ירושלים לחקר העדות ולפרס גאון.
במקביל לאלה יוצאים שני שנתונים
"שלם", המוקדש למאמרי חוקרים

בנושאים נבחרים בתולדות ארץ-ישראל; ו"ספונות", פרסום של מכון בן-צבי,

שכבר הופיעו 17 כרכים,



השנתון "ספונות" החל לצאת עוד בשעה שיצחק בן-צבי עמד בראש המכון,

בראש ההוצאה לאור עומדת מערכת המורכבת מצוות אקדמי המייצג את

כל האוניברסיטאות בארץ.

230 הספרים, כתבי העת ומאות חוברות ההדרכה, יבול פרסומי היד

והמכון בתקופת קיומם, מעידים כי מוסד זה ניצב במקום הראשון בחקירת

ארץ-ישראל ויהדות המזרח ובהפצת המידע אודותם. עוד בראשית שנות השבעים

היו אנשי המחקר יכולים למנות על יד אחת את כל ספרי היסוד שעמדו לרשות

המתענינים בנושאים אלה. כעת חל שינוי יסודי, כמעט מהפכני, הן מבחינת

ההיקף והן מבחינת שטחי הפעולה המחקרית המדעית והחומר שעומד לרשות

החוקרים והציבור הרחב.

המחלקה לפעולות חינוך והדרכה פועלת להפצת הידע בתולדות ארץ-ישראל

והישוב היהודי בקרב הציבור הרחב בארץ. פעולות המחקר מיועדות בעיקר

לחוקרים ואנשי מדע. אבל אנחנו לא הסתפקנו בזה. אנחנו חושבים שיש להפיץ

את תולדות ארץ-ישראל ואת ידיעת ארץ-ישראל בקרב חוגים רחבים. לכן
המחלקה הזאת פועלת בארבעה ראשים
א. חוגי לימוד שנתיים המתקיימים בתשעה מרכזים בארץ, והם: ירושלים,

קרית-שמונה, שבריה, חיפה, תל-אביב, במכללת אחווה, בבאר-שבע, במכללת

הנגב ובאשדוד.

ב. כמו כן אנחנו מקיימים כינוסים ארציים הנערכים בעיקר בחופשות

הקיז ובחגים. ההרצאות מקיפות את כל האספקטים הנוגעים לתולדות ארז-
ישראל
גיאוגרפיה היסטורית, תרבות חומרית, ארכיאולוגיה, אמנות

וארכיטקטורה, מחשבת ישראל וכו'. במסגרת זו מתקיימים חוגים מיוחדים

בתולדות ארז-ישראל וירושלים לדוברי אנגלית, במגמה לאפשר לעולים חדשים

לרכוש ידע בתחום זה. מספר המשתתפים גדל מדי שנה ומשתתפים בהם גם

אורחים המבקרים בארז לרגל שבתון.

ג. אחת הפעולות החשובות היא של המדור להשתלמות מורים. אנחנו

מעריכים מאד את פעולת המדור הזה, וזאת בשל חוסר הידיעה, כמעט בורות,

שהיו קיימים בכל מה שנוגע לתולדות ארז-ישראל וחקר קהילות ישראל במזרח.



לכן היוזמה שלנו לקיים סדור מיוחד להשתלמות מורים באה כדי שבאמצעות

המורים נוכל להפיץ את תולדות ארץ-ישראל בקרב תלמידי בתי-הספר, בעיקר

בתי-הספר התיכוניים, פעולת המדור מתמקדת בלימוד נושאי ארץ-ישראל

וירושלים מתקופת המקרא ועד הזמן החדש, מגמת תכניות ההשתלמות היא לאפשר

למורים ללמוד את הנושא באופן מקיף ומעמיק, במטרה שנושאים אלה ייושמו

אחר כך בתכניות הלימודים בבתי-הספר. במסגרת ההשתלמות למורים ניתנים

שני קורסים קבועים מדי שנה, והם: תכנית מיוחדת למורים בשנת שבתון,

בירושלים ובתל-אביב, המקיפה 420 שעות לימוד בשנה. משתתפים בהם כ-150

מורים. תכנית שניה היא בנושא "הכרת ירושלים", המקיפה 400 שעות לימוד

הניתנות במחזור של שנתיים, ומספר המשתתפים עולה על 200 מדי שנה.

אילו עמדו לרשותנו האמצעים הדרושים יכולנו להגדיל את מספר המשתתפים.

כל חוגי הלימוד של היד מוכרים על-ידי משרד החינוך והתרבות לצבירת

ניקודות גמול ולקבלת תואר מורה בכיר מוסמך, זו נקודה חשובה מאד לגבי

הרצון והנכונות של המורים להקדיש כל כך הרבה זמן לדברים האלה.

ד, נוסף לזה אנחנו מקיימים סמינרים בנושאי מורשת העדות,

המאורגנים על-ידי מכון בן-צבי. הם מתקיימים השנה בירושלים ובאשדוד,

מדי שנה נבדקות תכניות הלימודים, מוכנסים נושאים חדשים, ומחפשים

דרכים למשוך צעירים וסשודנסים על-מנת להקים דור חדש של מתענינים,

לפי הערכה כמעט מדוייקת מספר המשתתפים בכל פעולות ההדרכה מגיע מדי

שנה ל-10,000, ולא מדובר על אלה שהיום באים ומחר אינם, מדובר על סדרות

של מנויים, של משתתפים קבועים, יש מקומות שכבר שנה ששית ושביעית

משתתפים באופן קבוע 1,200-1,000 איש, המסה הגדולה של ה-10,000 -

אלה ממשיכים ומפיצים את תורת ארץ-ישראל

אינני חושב שיש עוד מפעל שקיים בו מצב כזה, שהגאות במספר המשתתפים

הולכת וגדלה, למרות שהם נדרשים לשלם מראש דמי השתתפות לכל השנה.

לצערנו אנו נאלצים לדחות רבים רבים מהעדר תקציב. כל זה מעיד על

ההתענינות הרבה ועל הצמאון ההולך וגובר בקרב הציבור ללמוד ולדעת את

תולדות ארץ-ישראל. אנו לומדים על כך מהפניות הרבות המגיעות ליד

באופן קבוע ממרכזים שונים בארץ לקיים אצלם חוגי הרצאות, סדרות,



סמינריונים, ואנו נאלצים לדחותם בגלל הנעול הכספי הקשה הכרוך בכך,

הפעלת מערכת מסועפת זו של מרכזי לימוד, הרצאות וסיורים בכל רחבי הארץ,

כל אלה דורשים מאמץ מרוכז של תיאומים, ארגון, הסעות מרצים למקומות

מרוחקים, ובעיקר רצון טוב ושיתוף פעולה מצד כל השותפים,

המרצים והמדריכים בכל פעולות ההדרכה נמנים עם סובי החוקרים ואנשי

מדע מובהקים בנושא, ולזכותם ייאמר שהם מוכנים לבוא ולהרצות בכל מקום

בארץ, והם אכן עושים זאת, למרות התכיפות שבה הם נדרשים להרצות,

אני רוצה להדגיש שאחד הנכסים החשובים ביותר של היד ושל המכון הם

החוקרים ואנשי המדע מכל האוניברסיטאות בארץ, הפועלים בצורות שונות בכל

מפעלי היד והמכון, החל בריכוז ובעמידתם בראש המפעלים, תרומתם היא

רבת חשיבות, מובן שבלעדיהם אי אפשר בכלל לקיים את היקף הפעולות האלה.

הם פעילים במערכות, בכתבי העת, בוועדות שונות, בפרסומים, במועצות

המדעיות וכו'. מספר החוקרים ואנשי המדע הקשורים עם היד מגיע ל-200-150,

רובם ככולם שלא על-מנת לקבל פרס, אנחנו רואים בזה את אחד ההישגים

הגדולים של היד והמכון, בשיתוף הפעולה, הנכונות והרצון לקחת חלק בדברים,

אני רוצה לומר כמה דברים על המדור לנוער, המרכז על שם רחל ינאית

ללימודי ירושלים לנוער. המרכז הוקם ביוזמתה הבלעדית של רחל ינאית

בן-צבי, והוא משוכן בעיר העתיקה בדירת השרד שלה, ברובע היהודי בעיר

העתיקה יש עשרות רבות של מוסדות. לצערנו הגדול לא נמצא מקום אחד, פינה

קטנה, לפעולה זו של לימודי ירושלים בקרב הנוער. והיינו צריכים להשפיע

על רחל ינאית בן-צבי שתבקש לשכה, משרד, לפעולות שלה, אם כי זה מגיע

לה לפי החוק. רק לאחר שהיא מסרה את הלשכה לפעולות המכון, יכולנו לפתוח

את המדור הזה ללימודי ירושלים, המרכז הזה הוא הזרוע של היד לפעולות

בקרב הנוער, לתלמידי ירושלים ולתלמידים הבאים מבתי-ספר בכל הארץ ואף

מחוץ-לארץ, למסגרות לימוד מיום אחד ועד שלושה או ארבעה ימים. ההוראה

מתבצעת על-ידי הרצאות, סיורים וסדנאות, מדי שנה עוברים במרכז זה למעלה

מ-35 אלף תלמידים, אנחנו חותרים כל השנים שליד המרכז תהיה גם אכסניה.

אילו היתה אכסניה, יכולנו להגדיל את מספר המשתתפים והימים שהתלמידים

היו מבלים בירושלים,



גם מרכז רחל ינאית בן-צבי מוציא לאור פרסום בשם "עידן", כשכל

חוברת מוקדשת לנושא נבחר בתולדות ארץ-ישראל.

חשוב להדגיש כי כל הפעולות של המפעל הגדול הזה מופעלות בתקציב

מצומצם ביותר, עס מנגנון מזערי של סך הכל כ-25 עובדי מינהל. אילו

עמדו לרשותנו אמצעים גדולים יותר, היינו יכולים להיענות לבקשות

ולדרישות הרבות של מועצות אזוריות ומקומיות שונות להקים בהן סניפים

ללמידה, ולהרחיב ולהעמיק את המחקר.

סך הכל תקציב ההוצאות של יד בן-צבי ומכון בן-צבי, עם כל המערכת

המסועפת בכל חלקי הארץ, יסתיים השנה בכ-400 מיליון שקלים. השתתפות

הממשלה בתקציב היד והמכון מגיעה ל-36% בלבד, בשעה שהשתתפות הממשלה

במוסדות מחקר ולימוד ושל האוניברסיטאות מגיע ל-70%-75%, מובן שהגבלה

תקציבית זו מגבילה במידה רבה את היכולת וההיקף של פעולת היד ומכון

בן-צבי. כולנו יודעים שבמידה שמוסד או מפעל חיוני כזה אינו יכול

להתקדם, הוא עלול חלילה להיכנס לקפאון, ואז יש סכנה גדולה של נסיגה.

הדגשתי שיד בן-צבי ומכון בן-צבי פועלים לפי חוק של הכנסת ולפי

תקנות שהכנסת התקינה. אבל הכנסת לא נתנה דעתה לנקודה אחת. בחוק

ובתקנות לא נאמר דבר על הבטחת תקציב ליד ולמכון. הבקשה שלנו היום,

בתאריך חשוב זה של מאה שנים להולדתו של יצחק בן-צבי שאנחנו ממשיכי

מפעלו, ועשרים שנה להיווסדה של היד, היא שתימצא אפשרות בזמן הקרוב

ביותר להכניס תיקון בחוק יד יצחק בן-צבי. אנחנו יודעים שיכולים להגיד

לנו שזאת שעה לא נוחה, שיש במדינה מצב כלכלי קשה, אבל מדובר על סכומיס

שהם פעוטים ביחס לכל השוואה אחרת, ואין כל הצדקה שמפעלים חשובים כמו

היד והמכון יהיו מקופחים בהשוואה למוסדות מחקר אחרים. לכן מוכרחים

להבטיח את תיקון החוק, כך שהממשלה תשתתף בתקציב היד והמכון באותו

שיעור שהיא משתתפת במוסדות מחקר ולימוד אחרים בארץ.

אני מודה ליושב-ראש ועדת החינוך והתרבות על ההזדמנות שניתנה

לנו להציג לפני הוועדה את פעולות היד והמכון ואת הצרכים שלהם.
היו"ר נ. רז
תודה למר איש-שלום. אני מזמין את פרופ' אמנון כהן מהמכון לחקר

תולדות ארץ-ישראל לשאת את דברו.
פרופ' א. כהן
לא אדבר על הספרים שהוצאנו במשך השנה האחרונה, לא על מרד בר-כוכבא

ולא על הספר על לבנון של המאה ה-18, לא על ספר העליה וההתנדבות, על

הבריגדה. ולא על שני הספרים שיצאו באנגלית זה עתה, האחד "אג'יפט אנד

פלשתיין", שבודק את הקשרים בין מגרים לארץ-ישראל לאורך ההיסטוריה,

והשני - תרגומו של הכרך "ירושלים במאה ה-19", של יהושע בן-אריה,

אני רוצה לדבר רק על שני דברים, ואלה שני פרוייקטים שהחילונו כבר

לעסוק בהם ובכוונתנו לעסוק בהם במשך השנים הקרובות החל משנה זו.

שניהם דברים שלכאורה לא צריך לדבר עליהם, בכל זאת אזכיר אותם, חשוב .

שהם ייחקרו.

הדבר האחד הוא הפרוייקט של ספר העליה השניה. יד בן-צבי הוציאה

בשנים האחרונות את ספר העליה הראשונה בשני כרכים, פרופ' אליאב ידו רב

לו בהוצאת שני הכרכים הללו. זו היתה רק תחילת הדרך. אנחנו ממשיכים בזה,

אנחנו נערכים עכשיו לפרוייקט נוסף. שמנו לנו למטרה להוציא לאור את

ספר העליה השניה, בשלושה כרכים, כרך אחד יכלול מחקרים, כרך אחד יכלול

תעודות, וכרך שלישי שיכלול אישים. האישים רבים, והכרך בוודאי לא

יוכל לעשות צדק עם כולם. הוקמה מערכת בין-אוניברסיטאית לפרוייקט זה.

הכוונה היא במרוצת שלוש שנים לרכז את החומר המחקרי שנאסף על-ידי חוקרים

באוניברסיטאות השונות, לכתוב דברים חדשים ולהוציא לאור את הפרוייקט

הזה שלראשונה יביא במרוכז ובצורה מסכמת את הדברים על העליה השניה,

שאת חשיבותה אין צורך להדגיש כאן.

הפרוייקט השני שאנחנו מתכוונים לעסוק בו בשנים הקרובות, אולי

בשש או שבע השנים הבאות, הוא פרוייקט ירושלים, ההיסטוריה של ירושלים,

בחוק יד יצחק בן-צבי נזכרת ירושלים וחשיבותה של ירושלים, בשנים

האחרונות יש מגמה לנסות להפקיע מידינו את ירושלים, לא את ירושלים של



טדי קולק, לא את ירושלים שלנו שאנחנו יושבים בה, אלא את ההיסטוריה של

ירושלים. אזכיר רק דוגמה אחת או שתים כדי לסבר את האוזן ולמשוך את

תשומת לבבם, בספר שיצא בירדן לפני חודשיים, שנקרא "אוצרות ירושלים",

המשתרע על 500 עמודים גדולים בהוצאה מלכותית, עם חותמת המלך, ובוודאי

עם תקציבים נכבדים של המלך, מתוך 500 עמודים מפוארים על ההיסטוריה

של ירושלים ואתרי ירושלים יש 470 עמודים על ירושלים המוסלמית, עוד

22 עמודים על ירושלים הנוצרית, ו-9-8 עמודים על ירושלים היהודית"

האתרים שמופיעים שם על ירושלים היהודית הם נכונים, אבל הם מועטים.

אתרים "בלתי חשובים" במו הכותל המערבי למשל אינם מופיעים שם, וכיוצא

בזה. זה חלק ממגמה הרבה יותר רהבה שנועדה, בצורה מתוחכמת, לא לומר

שליהודים לא היתה היסטוריה בירושלים, את זה אסור לומר, כי זה לא נכון,

אבל לדבר בעיקר על ירושלים הערבית והמוסלמית, ואת הדברים האחרים לומר

בקול נמוך, בקול ענות חלושה, כמעט בלי שיישמע. כדי להשיב על דברים

מהסוג הזה - לא להשיב באותה דרך, אלא בדרך מכובדת, והדרך הנכונה

היחידה היא דרך האמת - יש להציג את ההיסטוריה של ירושלים בצורה

מפורטת, מדעית, מבוססת, וגם נכונה, שתציג את הדברים כפי שהיו,

לצורך זה יזמנו פרוייקט, שכרגע אנחנו מתלבטים קצת במימון שלו, אבל

זאת בעיה אחרת, והוא להוציא סדרה של ששה כרכים בעברית ובאנגלית במקביל,

שיתנו את התקופות השונות בהיסטוריה של ירושלים, לתקופותיה, לעדותיה,

לשלביה השונים. כמובן שלא נשכח את מה שמופיע כמטרה הראשונה בחוק

יצחק בן-צבי,והיא ההיסטוריה של הישובי היהודי בארץ-ישראל.

זה פרוייקט חשוב שישתתפו בו חוקרים מכל האוניברסיטאות בארץ.

תחילתו כבר נעשתה. אנחנו בעצם מרחיבים פה רעיון שיזם פרופ' פראוור,

במו פרוייקטים אחרים שלנו בעבר. הברך הראשון שלו, מחקרים על ירושלים

הצלבנית, כבר כמעט מושלם. אנחנו כרגע בהשלמתו, והוא בוודאי יצא לאור

בקרוב.



היו"ר נ. רז;

תודה לפרופ' אמנון כהן. אני מזמין את פרופ' נחמיה לב-ציון לשאת

את דברו על חקר קהילות ישראל במזרח. אני רוצה לברך אותך ואת המבין

שאתה עומד בראשו לקבלת פרם ישראל על עבודתכם החשובה מאד.
פרופ' נ. לב-ציון
אזכיר נושא אחד שאנחנו ערוכים לו, כיוון שהתחלנו לעבוד בו לפני

כשנתיים, וזה נושא יהודי אתיופיה. יצרנו את הכלים לחקר המורשה,

ההיסטוריה והתרבות של יהודי אתיופיה, שבוודאי יעמדו במרכז ההתענינות

של העם והמדינה בשנים הקרובות, ועל-ידי כך אנחנו מקווים שלא נחזור על

טעויות שנעשו, שרק אחרי עשרים שנה לקליטתה של עדה נזכרים שיש לחקור

את מורשתה. אנחנו נהיה ערוכים בהחלט, עם בואם של יהודי אתיופיה, אנחנו

מקווים במספרים גדולים, לעסוק במחקר ובכך לתרום לקליטתם בארץ.

נושא שני שאני רוצה לציין הוא לשונות היהודים. זה נושא שלדעתי

עלינו לעשות בו הרבה יותר משאנחנו עושים. אבל כבר היום אנחנו פועלים

בתחום של הערבית היהודית ושפות ידועות פחות, כמו תטית יהודית, פרסית

יהודית, יוונית יהודית. ואנחנו מקווים לחדש בתנופה את הפעילות בתחום

הספרדית היהודית, או כפי שהיא נקראת הלדינו, ויש הקוראים לה ג'ודסמו.

באמצעות כתב העת "פעמים" אני חושב שאנחנו תורמים הרבה לפתיחת

תחומי מחקר חדשים, בכך שאנחנו מקדישים חוברת לנושא מיוחד, ובכך כמעט

כופים את עצמנו על החוקרים לתת דעתם במרוכז על היבטים שונים של אותו

נושא, כמו מוסיקה של יהודי המזרח, מקור ועיבוד, ספרות יהודי המזרח,

שירה ופיוט, קבלה ומיסטיקה. אנחנו מתכננים עכשיו חוברת על יהודי המזרח

וצפון אפריקה במלחמת העולם השניה, בצלה של השואה ובתוכה.

ולבסוף - נושא שיהיה מרכזי בפעולות המכון גם כן. ניסיתי לבקש

את שר החינוך וחתרבות שיציע לנו שם עברי, בינתיים השם הוא "אוריינטס

יודאיקוס", על שמם של מפעלי מחקרים אחרים. זה מפעל גדול, רב-שנתי,

לפרסום מדעי של המקורות והתעודות לתולדות יהודי המזרח.
היו"ר נ. רז
תודה רבה,

הגענו לנעילה של ישיבה חגיגית זאת. אני רוצה להודות לכולכם

שבאתם ולכנסת המארחת. אני רוצה לאחל לכולנו שני דברים: א )שפעילותכם

בהוצאת הספרים והמחקרים, בכנסים ובהקניית התורה לתלמידים ולאזרחי

ישראל, תהיה באמת בבחינת מעיין שופע ולא בבחינת מגילות גנוזות;

שאכן התורה הזאת תהיה תורת חיים, לאהבת הארץ, הכרת הארץ, ובעיקר

לענין האקטואלי המרכזי שדובר בו היום, היכרות הדדית של עדות, מורשתך,

תרבותן, בעבר, בהווה ולעתיד, בשל התרומה החינוכית החברתית הפנימית של

הדבר הזה, אני יודע שזאת לא המשימה המרכזית שלכם, אבל התרומה שבשוליים

לכך יכולה להיות ענקית וחשובה.

אני מקווה גם שכמו שאחת מהמשימות של יד יצחק בן-צבי והמכון

היא ללמוד את רציפות הישוב היהודי בארץ-ישראל, תולדות ארץ-ישראל,

ירושלים וכו' - שפעילותכם אכן תהיה המשך ורציפות למפעלו של יצחק בן-צבי

עצמו, במחקר, בהגות, בכתיבה ובהנחלה, יישר כוחכם.
שר החינוך והתרבות י. נבון
אני רוצה להגיד לחברי המועצה: הייתי בכנסת במשך שלוש-עשרה שנים,

מ-1965, עד שהלכתי לנשיאות. כך זה היה תמיד, כלומר זה לא רק "לכבודכם"

שרוב חברי ועדת החינוך והתרבות לא באו, כך זה גם בהרבה אירועים גדולים.

כי הכנסת בנויה כך, לעסוק בשוטף ובהחלטות, זה אופי אחר. אם הייתם

מזמינים את חברי ועדת החינוך והתרבות אליכם, אולי היה מספר יותר גדול

של משתתפים. זה לא תמיד מביע את יחסם של חברי הוועדה. אני אינני חבר

ועדת החינוך והתרבות, אבל אל תראו בזה את היחס של חברי הוועדה למוסד

שלכם, אין קשר בין הדברים, כך היה מאז ומעולם, ואני מניח שכך זה יהיה.

לכן אל תרגזו על כך,

היו"ר נ, רזי

בזה אנחנו מסיימים את הישיבה, תודה רבה לכולכם.

קוד המקור של הנתונים