ישיבת ועדה של הכנסת ה-11 מתאריך 22/12/1986

בעיית מחלת האיידס

פרוטוקול

 
הכנסת האחת-עשרה

מושב שלישי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 268

מישיבת ועדת העבודה והרווהה ביום

בי כ' בכסלו התשמ"ז - 22 בדצמבר 1986 בשעה 11.00
נכחו
חברי הוועדה: א' נמיר - היו"ד

ב' בן-אליעזד

צ' ביטון

ש' בן-שלמה

ח' גדוסמן

א' ודדיגד

י' פדץ

א' שוסטק
מוזמנים
פדופ' ד' מיכאלי - מנכ"ל משדד הבדיאות

ד"ד קוסטיו - המחלקה לאפידמיולוגיה, משדד הבדיאות

פדופ' צ' בנטויץ - מנהל-המח' הפנימית, "המבון לאימונולוגיה, ביה"ח קפלן

פדופ' ז' הנדזל - היחידה לאימונולוגיה קלינית, ביה"ח קפלן

פדופ' זקס - מנהל המחלקה המיקדוביולוגית, ביה"ח הדסה

פדופ' ג' פז - בית החולים איכילוב

ד"ד י' איגדא - בית-החולים איכילוב

ד" ש' בד-שני - מנהלת שדותי הדם, מגן דוד אדום

ד"ד מודג - מנהל היהידה לוידולוגיה קלינית, ביה"ח הדסה

ד"ד א' מרטינוביץ - בית-ההולים תל-השומד

י' אנוש - נציג העתונות בתת ועדת ההסבדה לנושא האיידס

ר' קבלו - מזכיד כללי של חולי המופיליה

ח' קליין - האגודה להמופיליה

ז' פלג - האגודה להמופיליה
מזכירת הוועדה
א' אדלד
קצרנית
מ' הלנברג
סדר-היום
בעיית מחלת האיידס



בעיית מחלת האיידס
היו"ר א' נמיר
רבותי, בוקר טוב. אני מתכבדת לפתוח

את ישיבת ועדת העבודה ורווחה. על

סדר יומנו הנושא של מחלת האיידס.

אני רוצה לבקש מחברי הוועדה, שאם

הם לא מתנגדים, הישיבה תהיה פתוחה.

לאור ידיעות די מדאיגות על התגברות

התופעה של מחלת האיידס, עם כל הבורות הסובבת את כל הנושא הזה, חשבתי

שאנחנו, כוועדה, חייבים לקיים דיון בנושא זה ולקבל דיווח, כי יש בעיה

של מידע, של ידיעת הציבור ושל ידיעת החולים הנגועים במחלה.

גם בעולם יש התעניינות רבה מאד בנושא

זה. אני רוצה לשבח את משרד הבריאות, שנדמה לי שלאחרונה חלה תמורה

בהתייחסות שלו לנושא זה. עד כה הנושא הזה היה כמעט בבחינת סוד, נושא

שלא מדברים עליו. אם אינני טועה, המשרד הגיע למסקנה שזה נושא

שצריר להביא אותו למודעות של הציבור.

לפני זמן מה אנחנו דנו בוועדה בהצעה

לסדר-היום של חבר-הכנסת ורדיגר, בנושא "סגירת המרכז להמופיליה בבית-

החולים שיבא". ב-30 ביולי 1985 הנחנו את מסקנות הוועדה בנושא זה.

אנחנו יודעים שלא חלו דברים טובים בנושא זה של המופיליה. המרכז אמנם

לא נסגר אבל הוא מתקיים בחסדי שמים. ואנחנו שומעים עכשיו, לצערנו,

שקושרים חולי המופליה למחלת האיידס, וזה חלק מהבעיה.

הייתי מבקשת ממנכ"ל משרד הבריאות,

פרופסור מיכאלי, שיפתח את הדיון. הייתי מודה אם תוכל למסור לנו מה

קורה, נכוו לעכשיו, בארץ, ואם אפשר גם בהשוואה למדינות אחרות בעולם.,
פרופ' ד' מיכאלי
גברתי היושבת ראש, המחלה המכונה

איידס משמעותה תסמונת כשל חיסוני

נרכש, דהיינו מצב שבגלל סיבה מסויימת אדם מאבד את כושר ההתנגדות שלו

בפני מחלות מסויימות, גם זיהומיות וגם ממאירות.

המחלה הזאת הופיעה באמצע שנות ה-70

בזאיר. בסוף 1979 אותרה המחלה בארצות-הברית. הידיעות הראשונות היו

על מחלה משונה בקרב גברים הומוסכסואליים, במערב ארצות-הברית, והיא

הופיעה גם בניו-יורק, במוקדים קטנים.

שמעתי פעם סיפור על פתולוג שהיה

מעורב בענין כזה. הוא ראה גוויה של גבר בשנות העשרים לחייו. שהיתה

לו מחלה גידולית. התברר לו שהגבר ההוא היה הומוסכסואל. הוא טלפן לחבר

שלו והתברר שגם אותו חבר נתקל במקרה דומה. בבדיקות שנערכו התברר,

תוך פחות משנה, שיש תופעה שלא היתה מוכרת, שגברים הומוסכסואליים - אז

ידעו רק זאת - חולים במחלות זיהומיות קשות.

המחלה הזאת התפשטה מהר מאד ותוך

שנה וחצי הוכפל מספר המקרים החדשים שנוספו בארצות-הברית.

המקרה הראשוו שאובחן בארצות-הברית,

היתה זו אבחנה רטרוספקטיבית, אובחו בחודש נובמבר 1979. יש לנו דוקומנטציה

על הדבקה שנגרמה כתוצאה מתרומת דם מגבר שהיה נגוע במחלה לאשה שהיתה

זקוקה לתרומת דם.



כפי שאמרתי, המחלה הזאת התגלתה לראשונה

בזאיר. בכלל, באפריקה המימדים שלה עצומים - 800 מקרים למיליון ואם נדבר

על אוכלוסיה מקבילה לזו שבישראל פירוש הרבר 3500 חולים. בארצות-הברית

היחס הוא 90 חולים למיליון ובישראל, עד יוני 1986, 5 מקרים למיליון.

יש ארצות שטרם דווחו על המחלח. כל הגוש

המזרחי לא ריווח אבל בכנס שהתקיים בחורש ספטמבר בקופנהגן נמסר שממשלת

גרמניה המזרחית מפעילה תכנית כוללת למלחמה באיידס, תכנית שלא נופלת

מהתכניות המערביות, זאת אומרת שיש להם בעיה.

מאז שהמחלה הזאת אובחנה בהומוסכסואלים

הופיעה המחלה גם בקבוצות אחרות. קבוצה אחת שנפגעה ביותר הם אלה שזקוקים

לערויי רם או לתכשירים שבאים מדם אדם. לכן חולי המופיליה היו נפגעים.

זאת אומרת, יכולת לדעת שיש קבוצות סיכון. גם מחלת הצהבת מסוג "בי" מאופיינת

על-ידי העברות דם.

ככד בסוף 1983 הנהגנו במדינת ישראל נוחלים

לסריקה של תורמי דם. היה אז שאלון שדוגמתו מונחת על השולחן.

קבוצות סיכון אחרות היו אוכלוסיות שמקורן

באפריקה, כגון תושבי האיטי וקבוצות אחרות.

היום יודעים שהמחלה עוברת ביחסי מין,

לאו דווקח בין הומוסכסואלים. היא עוברת גם על-ידי הטרוסכסואלים, לנשים,

ודרכן גם לצאצאים. יש תופעה של תינוקות שנולדים עם המחלה שאותה קיבלו

ברחם אמם. באפריקה זו הבעיה העיקרית, שם המחלח מתפשטת באמצעות יחסי מין.

בארצות מזרח אפריקה, 60% מהזונות נושאות את הנוגרנים של מחלת האיידס.

קבוצה אחרת מסוכנת ביותר ובעלת פוטנציאל

גדול מאד לחלות במחלה הם נוטלי סמים באמצעות זריקות. האוכלוסיה הזאת

מהווה היום פוטנציאל עיקרי להתפשטות המחלה. באירלנד למשל שעור נושאי

הנוגדנים בין נוטלי הסמים עבר את ה. 50%-

מדינת ישראל נערכה בענין זה בצורה מהירה

ביותר. אנחנו גילינו הרבה רגישות ונערכנו הרבה יותר מארצות אירופה.

בתחילת שנת 1982 הזדמן לפרופסור בנטויץ,

לפרופסור הנדזל, ולי, לקיים שיחות הסברה בקרב הומוסכסואלים בארץ, ומתחילת

שנת 1983 יש סקר קבוע, וההוראות לבתי-החולים כיצד לטפל בחולים האלה יצאו

די מוקדם.

הנסיון המעשי הראשון התרכז באזור תל-אביב,

באוכלוסיית ההומוסכסואלים, שם התחילה המחלה. חיום אין מקום בארץ שבו אין

חולי איידס ונושאי נוגדים.

עד היום אובחנו 33 חולים ועוד 19 שפיתחו

מחלה שאם רוצים אפשר לקרוא לה קדם-איידס או מצבים שקרובים לאיידס, שלב

ראשון לפני האיירס, כשבין השלב הראשון לשלב שאחריו יכולה לעבור תקופה של

כמה שנים. היום יש 19 מקרים שאובחנו ואולי יש מקרים שלא אובחנו.

ח' גרוסמן; אם יש שלב ראשון, האם מוכרח לבוא שלב שני?
פרופ' ד' מיכאלי
לא.



היקף החולים הקליניים הוא אולי

% 10.

לפי הקצף ההתפחות היום אנחנו

מעריכים שעד שנת 1990 יהיו בארצות-הברית 30 אלף חולים, ובאירופה -

90 אלף. באפריקה המחלה הזאת הגיעה להשתוללות. באזורים מסויימים יש

כפרים שמחצית האוכלוסיה שלהם נכחדה בגלל המחלה.

המחלה הזאת קשה מאד להדבקה.

ההידבקות בה איננה קלה אלא היא באה רק על-ידי מגע אינטימי או העברת

דם. אנחנו יודעים שעל-ידי אמצעים היגייניים ניתן היה להתגבר על התפשטותה.

ואמנם, בקרב אוכלוסיית ההומסכסואלים חלה ירידה משמעותית בהתפשטות המחלה.

בארץ קצב ההתפשטות של המחלה איטי

ביותר ואולי קבוע - 5-4 מקרים בשנה עד היום, ולא כולם ישראלים.

הבעיה שלנו היא אוכלוסיית

המסוממים והזונות, שעליהם איו לנו שליטה וקשה להשפיע עליהם באמצעים

של הדרכה וחינוך, כי הם לא ניתנים להשפעה.

הנושא הזה נדון בוועדה האירופית.

היתה הצעה שהממשלה תחלק מזרקים חד-פעמיים למסוממים. ההצעה הזאת נפלה.

לעומת זאת נתקבלה הצעה והמלצה לטפל במסוממים על-ידי מתן תרופה דרך הפה,

כדי שהם יהיו חשופים פחות. אדצות-הבדית שללה את ההצעה הזאת.

לקראת שנת 1984 פיתחו בעולם אמצעים

אבחניים. עד אז לא היה אמצעי אבחן טוב לאיידס וכל הבדיקות של בנק דם

הצטמצמו לשאלון ולסמנים לא ישירים כגון נוכחות לצהבת "בי".

בשנת 1984 הופיעו בעולם הבדיקות

האמינות ומיד אחר-כך, תור שנה וחצי, נערכנו בארץ וקיבלנו על עצמנו

תכנית שלמה, שעברה ביקורת גם בעתונות. בבנקי הדם בארץ בודקים את כל

תרומות הדם. יש בארץ שבעה מרכזים שהוכרו על-ידי משרד הבדיאות כמרכזים

רפואיים קליניים, שבהם ניתן לבצע בדיקות ולקבל טיפול וייעוץ, בצורה

דיסקרטית. גם נושא ההמופיליה עובר סריקה כללית ולמעשה כיסינו את

מירב האפשרויות על-ידי אמצעים כוללניים. ועם כל זה מבוצעים סקרים

באוכלוסיות מיוחדות - הומוסכסואלים, מסוממים, זונות שפעם הו מופיעות

כזונות ופעם כמסוממות.

היו"ר א' נמיר; מי עשה סקר על הזונות?

פרופ' דו' מיכאלי; בית-החולים תל-השומר וגם בית-

הסוהר.

לקראת כל ההיערכות הזאת, במהלר

השנים, זה התחיל עם קודמי בתפקיד, הוצאו הודאות לבתי-החולים, גם

למעבדות, כיצד לנהוג עם דגימות הדם. לקראת הפעלת התכנית הוקמה ועדת

היגוי שממליצה בפני המשדד על מדיניות בכל התחומים והפעילות בתחום

הזה.
ד"ר י' איגרא
אנחנו נוהגים להציג את הבעיה של

אלה שנדבקו על-ידי נגיף האיידס,

בצורה פירמידה שלה שלוש שכבות. בקצה העליון של הפירמידה, השכבה הקטנה

ביותר, שם נמצאים אנשים שנדבקו על-ידי הנגיף ומוגדרים כחולים במחלה.

השכבה התחתונה מציגה את אלה שנדבקו אבל לא חלו, הם בריאים אלא שהם

עלולים להעביר את המחלה על-ידי מתן דם או מגע. בשכבה האמצעית של הפירמידה

נמצאים אנשים שיש להם סימני המחלה אבל מצב0לא חמור. האנשים האלה לא

נכללים בקבוצה שאנחנו מציגים אותה בראש הפירמידה, קבוצה הכוללת חולים

הסובלים מזיהומים מיוחדים.

אני רוצה להתייחס בעיקר לחלק העליון

של הפירמידה הזאת, כלומר אנשים חולים, ולהוסיף ולומר שיש סברה שעל

חולה אחד כזה יש% 100 אנשים נושאי נוגדנים.

לפי הסטאטיסטיקה האמריקאית התמותה

בקרב החולים שנתגלו ב-1981 עולה על 70%, עד היום, וברור שהאחוז הזה

עולה עם הזמן.

מקורות המידע שבידי הם בתוקף העיסוק

שלי במחלות זיהומיות. במרכז שלנו אובחנו וטופלו כשליש מהחולים בארץ.

בהקשר לכר אני רוצה לומר שאולי יש אי-התאמה בין הנתונים שבידי לבין

הנתונים של דוקטור קוסטין, כי היא מדברת על כל מי שדווח כחולה. מכל

מקום, ההבדל יכול להיות קטן ביותר, לדוגמה, בין 32 ל-33.

פרופסור מיכאלי דיבר על 33 מקרים,

אלה מקרים שדווח עליהם למשרד הבריאות מאז הופעת המחלה בארץ, מאמצע

שנת 1982 עד היום. אני מדברת על 32 מקרים, ש-23 מהם הם ישראלים,

ישראלים החיים בקביעות בישראל. החלוקה של התשעה שאינם ישראלים היא:

4 תיירים ש-2 מהם הגיעו חולים ונפטרו וה-2 האחרים הגיעו חולים ועזבו

את הארץ. 5 מבין החולים שאינם ישראלים החיים בקביעות בארץ הם ישראלים

החיים באופן קבוע בחוץ-לארץ והם באו ארצה מכיוון שחלו. הכתובת הקבועה

של ה-5 האלה איננה בארץ. 4 מתוך ה-5 האלה הם הומוסכסואלים ו-1 הוא

נרקומן. 3 מתור 4 ההומוסכסואלים נפטרו בחודש פברואר והנותר עזב את

הארץ. על הנרקומן,שבין ה-5 האלה דווח רק בחודש האחרון. למיטב ידיעתנו

הוא נמצא עדיין בארץ.

הקבוצה המעניינת אותנו ביותר הם

23 הישראלים החיים באופן קבוע בישראל. החלוקה היא: 11 הומוסכסואלים;

8 חולי המופיליה;, 2 מהם קיבלו ערויי דם מדם שנתרם בארץ; ו-2 המוגדרים

כמי שגורם הסיכון שלהם בלתי ידוע מכיוון שהם לא הודו שהם הומוסכסואלים

או שקיבלו ערוי דם. ההרגשה שלנו היא שהיתה להם פעילות הומוסכסואלית.

כולם חוץ מאחד, הם מעל גיל 16. אחד הוא בגיל 15.

מבין החולים הישראלים נפטרו 16.

7 מהם עדיין חיים והם נכנסים ויוצאים מבית-החולים.

מה שמציין את הקבוצה הישראלית

בהשוואה לקבוצות האמריקאיות למשל, הוא המספר הגדול של מקבלי ערויי

דם, כולל חולי המופיליה.

ד"ר מורג; את ההסברה ניתן לחלק לשלבים. השלב

הראשון מתבסס על מידע, בעיקר מארצות-

הברית. השלב הזה כלל הסברה במוסדות רפואיים והנחיות מודפסות לצוותים

כיצד לטפל, כיצד לנהוג, מה הבדיקות שצריר לבצע ומה לעשות במקרה שמתגלה

חולה איידס.



היום אנחנו יודעים שהבעיה מתמקדת

באוכלוסיות מסויימות. בראשית 1986 לא היו נתונים על קבוצות האוכלוסיה

בארץ. כל הנתונים הגיעו בששת החודשים האחרונים.

ומה המצב בקרב המוסלמים? איו לנו

שום מידע על מה שקורה בארצות ערב.
ר' כהן
מה קורה בשטחים?
ד"ר מורג
נבדקו כ-1000 אסירים פליליים,

לא פוליטיים. ביניהם יש אולי מקרה

אחד שנושא נוגדנים.
היו"ר א' נמיר
אסירים פלילייים מוסלמים, אלה נבדקו.
ד"ר מורג
כן.

זה מידע חלקי ולא חד-משמעי. אנחנו

מקבלים מידע יותר מדוייק, שיאפשר לנו לבנות בסיס של נתונים.

קיימנו מסיבות הסברה לצוותים של

רופאים ערבים, גם בתחומי הקו הירוק וגם מעבר לו. יש אצלם חוסר פתיחות

ואיו לנו גישה חופשית אל האוכלוסיה הזאת.

אני חושב שבשלב זה יש מספיק נתונים

כדי להרחיב את היריעה, וזה הומלץ למנכ"ל, אנחנו מדברים על התקנה של קו

פתוח, שיהיו בו מומחים מכל הארץ. קיבלנו הסכמה של חברי הוועדה למלחמה

באיידס להשתתף בזה.

אנחנו מתכוונים להתקיו במשרד הבריאות

מזכירה אלקטרונית שתמסור מידע במשך כל שעות היממה, מידע על המחלה ולאו

לפנות לשם קבלת מידע נוסף.

יש מקום לשקול אם צריך לרורחיב זאת

מעבר לגבולות מסוימים או שיהיה שלב נוסף לציבור. גם פה יש שלב ביניים

כגוו משלוח עלוו לכל בית-אב. לדעת הוועדה איו מקום לצאת למסע הסברה

בארץ, במסגרת העתונות, כמו שנעשה באנגליה, גם נוכח העובדה שהאנגלים

הקציבו לזה סכום של 20 מיליוו ליש"ט - אני מדבד על סכום למסע הסברה -

שאינני בטוח שיש אותו למשרד הבריאותי.שלנו.
צ' ביטון
דיברת על בדיקה של אלף אסירים

מוסלמים ואמרת שיש אולי מקרה אחד

שנושא נוגדנים. האם אי אפשר לבדוק את זה כדי לקבל תשובה יותר ברורה?

ד"ר מורג; זה מקרה שהתגלה לפני כעשרה ימים.

יש כמה שלבים של בדיקה. יתר על כן,

האסיר שוחרר ומנסים לאתר אותו.
קריאה
הוא לא חולה.

דייר מורג; לא.



פרופ' צי בנטו יץ; אתמול פורסם בעיתון "הארץ" מאמר

מצוייו - צילמתי אותו והוא מחולק

לחברי הוועדה - שלדעתי מציג את הבעיות בצורה יפה ונותן תמונה מאוזנת

מאר.

בנושא האיידס יש אלמנט ברור - קבוצות

הסיכון והדרו שבה עוברת המחלה, ויש אלמנט שבספק אשר מתייחס לשלוש נקורות:

הראשונה -האם המחלה אמנם עוברת בצורה פשוטה בין המינים? הנקודה השניה -

האם המחלה התפתחה.אצל הנשאים של המחלה; והשלישית - עד כמה ניתן ללמוד

מהתמונה באפריקה, בצורה פשוטה, על הנעשה בארץ.

המסקנות השונות של חוקרים שונים

נשענות על החלק של הספק, יש נבואות שחורות ויש נבואות אחרות, גם אלה

וגם אלה של חוקרים ואי-אפשר לשלול לא את אלה ולא את אלה. אני אישית שייר

לקבוצה שלא רואה שחורות.

בבית-החולים קפלן אנחנו עוקבים

משנת 1984 - התחלנו בזה באופן פרטיזני ביותר - אחרי קבוצה של 700

הומוסכסואלים. על 300-200 מהם אנחנו יודעים מעל לשלוש שנים, זאת אומ

בדקנו אותם בדיקה קלינית ויש לנו מידע רלוונטי. הנתונים האלה הם היחידים,

מבחינת אורך הזמן, שיש בארץ. הנתונים האלה מלמדים - אני מדבר על הקבוצה

הזאת - ששעור הנושאים את הנגיף בינתיים לא השתנה והוא יחסית נמוך בהשוואה

לקבוצות דומות בחוץ-לארץ, הוא נע אצלנו בין 8% ל-10%. הנקודה המשמעותית

היא שלמרות שעברו ארבע שנים כמעט - אני משתמש בלשון זהירה - בינתיים

אין רושם שהשעור הזה עלה, בוודאי שהוא לא הכפיל את עצמו, וזה שעור נמוך

בהשוואה לשעורים שבחוץ-לארץ.
ר' כהן
יחסית או אבסולוטית.

פרופ' צ' בנטויץ ; גם יחסית וגם אבסולוטית.

המסקנה שלי היא- איך שלא נסתכל

על הנתונים, גם של דוקטור איגרא וגם שלנו-ששעור הנשאים נמוך, שנית -

ששעור הנשאים מצטמצם בקבוצות הסיכון, ושלישית - קבוצה יוצאת דופן הם

חולי המופיליה.

הנובע מהנתונים הללו - מספר נמוד

של חולים, בינת,יים, מספר נמוך של נשאים והתפתחות המחלה - זה מביא

אותנו למסקנה שגם רואי השחורות לא יכולים להתעלם מכד שבינתיים אנחנו

לא בתור קטסטרופה ויש אפשרות, וזה חשוב מאד אם אמנם אנחנו חושבים

שעיקר הסכנה היא בקבוצות הסיכון, לעשות מאמץ מרוכז למניעה בקבוצות

הללו, זאת אומרת לרכז מאמץ בקבוצות סיכון. זה חשוב לא רק בתור מדיניות

אלא גם מבחינה פסיכולוגית.

אני חושב שצריך לשבח את משרד

הקריאות על הפיקוח בנושא הדם. זה סגר את נושא ההמופיליה והקטין את

החשש להידבקות בגלל הדם.

מאידך גיסא אני סבור שפעולת ההסברה

בקרב קבוצות הסיכון קטנה מאד. צריך לסגור את נושא ההדבקה בתוך קבוצות

הסיכון וכאן צריכה להיות המלצה ברורה שכל דולר שמוצא להסברה איננו מבוזבז

אלא הוא יחזיר את עצמו בריבית דריבית. אני סבור שאחת הסיבות לשעור הנמוך

אצלנו, שציינתי אותו קודם, בקרב ההומוסכסואלים הוא תודות לה6ברה שהם

קיבלו, הם מתנהגים אחרת והם שינו את ההרגלים שלהם.
ד"ר י' איגרא
10 מתוך ה-11 ההומוסכסואלים החולים,

שהזכרתי בדברי, נדבקו בחוץ-לארץ.

ד"ר א' מרטינוביץ;כיום אין הדבקה נוספת של

חולים מקבוצת חולי המופיליה, בגלל

השימוש בתרביזי דם מעוקרים לחולי המופיליה, עיקור על-ידי חימום. עם זאת

אני רוצה לציין שנבדקו 140 חולי המופיליה, כמחצית ממספר חולי המופיליה

בארץ, ו-50% מהם נמצאו נגועים. יש ארצות, למשל ארצות-הברית, ש-92%

מהחולים מודבקים..

למרות השעור הנמוך של הדבקה אצלנו,

שעור נמוך מזה שבארצות-הברית, הגענו לכר ש-11 חולי המופיליה חלו

באיידס ו-4 מהם נפטרו. זאת אומרת שאנחנו מדברים על 8% מהקבוצה של

140 שציינתי, 140 חולי המופיליה שנבדקו.
ר' כהן
הם נדבקו בארץ?
ד"ר א' מרטינוביץ
כן, בתכשירים שהובאו מארצות-הברית.

חולי המופליה סובלים מתחלואה נוספת,

הם לא בריאים. אני מתייחס בעיקר לאלה שנברקו, עשרות מהם סובלים מתחלואה

נוספת, כמעט 50% מהם.

יש לנו בעיה לבדוק את הנשים. בדקנו

8 נשים, אצל אחת מהן מצאנו תופעות של פרה-איידס כגון: ירידה במשקל.

לאשה הזאת יש תינוק שפיתח דלקת ריאות.

חולי המופיליה הם קבוצת סיכון. לחולי

המופיליה המגיעים אלינו אנחנו מסבירים ובין היתר הם מקבלים גם הסברה

על אמצעי מניעה. לפני כשלוש שנים הוציאה האגודה להמופיליה חומר לשימוש

כאמצעי מניעה.

מופיעים אצלנו חולים שזה כשנתיים הם

ידועים כמקרים חיוביים. הם לא היו במעקב שלנו, הם לא היו בארץ ולא נאמר

להם שהם מקרים חיוביים.

היו"ר א' נמיר; מי אשם בזה?

דייר א' מרטינוביץ; בתי-החולים שטיפלו בהם.

ו

משרד הבריאות הסמיך אותנו להסביר לחולים

אבל כנראה יש תחרות בין בתי-החולים.

בין החולים שלנו יש הרגשה שהם קורבנות

לאיידס, אין להם ברירה, וזה גורם לכך שמקרים חיוביים עלולים להביא נזק,

בגלל סיבות שונות, בגלל מחשבה של אין ברירה, יש ביניהם שאינם משתמשים

באמצעי מניעה, שאינם נוקטים אמצעי מניעה, הם אינם רוצים להתחשב.

בעקבות מידע שהעברנו למשרד הבריאות

יש ועדה משותפת לקופת-חולים ולמשרד הבריאות. אספנו חומר איך לפנות

לחולים האלה ואולי צריך להיכנס לעניו הזה יחד עם אנשי בריאות הנפש.

צריך לטפל בחולים שנדבקו וצריך לעשות

כדי למנוע שיעבירו הלאה. לבחורים צעירים יש חברות, הם יוצאים עם בחורות,

והיעדר התייחסות מתאימה אליהם עלול להביא לכך שהם עלולים לגרום נזק.



אולי לא צריר לדבר על חולי המופיליה,

הם מקבלים דם. הקבוצה הזאת של חולי המופיליה יש עליה סטיגמה, החולים

מנודים וזה מגביר אצלם את הכעס והתסכול.

אני חושב שההורים והילרים צריכים

לקבל טיפול נפשי. צריו להיות אליהם יחס הוגן בבית-החולים. האנשים האלה

נתקלים בבעיות בתוך המערכת הרפואית.

פרופ' ג' פז; נתבקשתי לרכז את ולדת ההיגוי.

הסניף שלנו עובר חצי שנה והוא נותן

שרות לכל הארץ.

התכנית בנויה על זה שיש 7 מרכזים.

בכל מרכז יש מעצרה שנותנת שרות הקשור באיתור המחלה ומרפאת חוץ שיכולה

לקבל כל פונה ומופנה.

מגן רור ארום מבצע בדיקות של

) התורמים. גם משרר הבריאות עושה דריקות איכות. יש מרכז נגיפים שבורק

את הבריקות הנעשות ב-7 המרכזים.

גם משרד האוצר הלך לקראת משרר

הבריאות והשרות שניתן הוא חינם למעט בריקות אימונולוגיות נוספות

הכרוכות בהוצאות כספיות גרולות.
צ' ביטון
למה זה לא מתפרסם?
פרופ' ג' פז
זה פורסם. זה פורסם גם בתקשורת.

ערכנו יום עיוו מיוחר לתקשורת

בעניו זח. זה פורסם בטלוויזיה ובעתונות, ואנחנו מחרשים את זה. בתי-

החולים יורעים על זה. כל מי שצריך לרעת, במערכת, יורע. גם הציבור יורע.
היו"ר א' נמיר
לא הייתי אומרת שכל אחר יודע.
פרופ' ג' פז
השתדלנו להביא את המירע. וערת

ההסברה יושבת על המדוכה.

התבשרנו שהאוצר ימשיך לתמוך שנה

נוספת במתו השרות הזה חינם לציבור.

אני רוצה לצייו שבמשך חצי שנח

שהשרות הזה מופעל נערכו כ-100 אלף בריקות, כ-93 אלף מהם למנות רם

וכ-6000 לחשורים, בעיקר במסגרת שרות בתי-הסוהר. למרכזים האלה פנו

500 -600 חשורים.
צ' ביטון
הפונים הם מקבוצות אוכלוסיח מסוכנות?

פרופ' ג' פז; בררך-כלל הפונים חם מקבוצות סיכוו.

חווערה מעריכה שבקבוצות סיכוו יש

כ-10,000 איש. כ-10,000 בריקות אמורות להיות במסגרת שרות בתי-הסוהר.

מתוך 10,000 איש שבקבוצות הסיכוו,

לפי הערכת חווערה, פנו רק 600 איש למרכזים, וזו בעיה. וערת ההיגוי

תחפש ררך איך להביא אותם לבריקות שתיעשנח חינם. המנכ"ל נתו הנחיה שחשוד

יכול לבוא בלי לזהות את עצמו.
היו"ר א' נמיר
למה אתה משתמש במלה "חשוד"?
פרופ' ג' פז
זה מושג רפואי.
היו"ר א' נמיר
וגם פלילי.
פרופ' ג' פז
הוצאו גם הוראות ברורות, במרכזים,

לגבי הבטיחות של הצוות הרפואי והפארה-

רפואי וננקטו אמצעי-עבודה נאותים כדי שהצוותים ישתמשו באמצעי בטיחות.
ד"ר ש' בר-שני
באפריל 1986 התחלנו בסקר של כל מנות

הדם שנתרמות במגן-דוד אדום. מנה שנתרמת

בבית-חולים גם היא נבדקת באחת משבע המעבדות המאושרות בארץ.

אם מנת הדם נמצאה חשודה יש צורר

בבדיקה חוזרת ואחר-כר בבדיקה מאמתת. כל בדיקה כזו נמסר עליה למשרד

הבריאות.
היו"ר א' נמיר
אם אתם מוצאים מנת דם נגועה, האם

אינכם משמידים אותה?
ד"ר ש' _בר-שני
כל מנה חשודה מוצאת מהמלאי ובסופו

של דבר היא מושמדת. יש צורן בבדיקות

נוספות עד שמאמתים אם מדובר בחולה או שהיתה זו בדיקה לא בטוחה.

נכון שאנחנו בודקים כל מנת דם אבל

אני רוצה להדגיש שאסור שנהיה שאננים ונגיד שלכן הכל מבחינה זו בטוח.

הדם מגיע אלינו בעיקר ממתנדבים. הבדיקה לא תמיד בטוחה בכל מאת האחוזים.

חשוב שייעשה הכל שהאוכלוסיה התורמת דם תהיה אוכלוסיה מתנדבת. יש זנים

חדשים שהבדיקות אינן מגלות אותם ויכול להיות שעובר זמן ממועד ההדבקה עד

ההוכחה בבדיקה. לכן הדבר הבטוח ביותר הוא שהדם יהיה ממתנדבים,

צריכה להיות הסברה כדי שתרומת דם

לא תשמש דרך לבדיקה של מי שחושש, זאת אומרת שמי שחושש למצבו לא יבוא

לתרום דם כשכוונתו היא להיבדק.

עד כה נבדקו כ-100 אלף מנות דם,

לפי משרד הבריאות, נמצאו 11 נשאים. אני חוזרת: מתוך 100 אלף מנות דם

שנבדקו נמצאו 11 נשאים.
ואשר למגן-דוד-אדום
במסגרת מגן דוד-

אדום בדקנו 125 אלף איש ומצאנו 5. זאת אומרת, השעור בבתי-החולים הרבה

יותר גבוה, השעור הנגוע.

ובהקשר לזה, בתרומות הדם המעטות

הניתנות בבתי-החולים מסתמנת עליה במספר החשודים ונשאלת שאלה מדוע, האם

מפני שאנשים באים לבית-חולים וחושבים שזו הדרך לקבל ולוודא את התשובה

בשעה שבמגן-דוד-אדום רוב התורמים הם מתנדבים? אולי מפני שבבית-חולים יש

לחץ על תרומת דם.

אני חוזרת ואומרת שאנחנו מבצעים

בדיקות של תרומות הדם אבל תרומת הדם איננה דרך לבדוק אם התורם חולה או

לא.

בבנק הדם אנחנו בודקים מנות הנתרמות גם

על-ידי אנשים ממזרח ירושלים ומרמאללה. לא מצאנו מקרה.
ד"ר ש' בר-שני
2000. כל מה שנשלח אלינו מתרומות דם

נבדק על ידנו.

דייר קוסטין; בדשותכם, אתו נתונים חדשים, ל-1

באוקטובר 1986. חתחלואה בישראל

היא 7,4 למיליון בהשוואה ל-108 למיליון בארצות-הברית, באיטליה - 6,4,

בנורבגיה 6,2, באנגליה 9,1 ובשוודיה - 9,2 למיליון. כפי שאמר פרופסור

מיכאלי עד היום נתגלו בארץ 33 מקרים.

כפי שאמרה דוקטור בר-שני, בבדיקות

דם נמצאו 11 נשאים, זאת אומרת יש סיכון לגבי 11 מקרים ואנחנו משתדלים

להגיע אליהם ולדעת מה קורה אותם. עד כה הצלחנו להגיע ל-6 מהם. אנחנו

משתדלים להגיע גם אל ה-5 שטרם הגענו אליהם. אשר ל-6 שהצלחנו להגיע
אליהם
מצאנו ש-1 מהם משתמש בסמים, 1 בא במגע עם זונה ו-4 אינם שייכים

לקבוצת סיכון.

שעור המקרים החיוביים, ללא סימפטומים,

בין תורמי דם בישראל, נמוך ביותר. כפי שנמסר כאן, נבדקו 100 אלף מנות דם.
פרופ' זקס
ברשותכם, אני מבקש להביע דעה. אני

חולק על דעתם של פרופסור בנטויץ

ופרופסור מורג. אינני משוכנע שטרם הגיע הזמן שנבוא לציבור הרחב עם

הסברה. אני חושב שהדבר היחידי שאנחנו יכולים לעשות כדי למנוע התפשטות

של המחלה הוא לחנו בעיקר את קבוצות הסיכון - הומוסכסואלים ומקבלי דם.

עם זאת חשוב למנוע אפליה לא מוצדקת של קבוצות הסיכון וצריך לחנך את כל

הציבור שיידע כיצד לנהוג כדי לא להידבק, והוא צריך לדעת שחולה המופיליה

לא יכול להדביק.

יש אפשרות של הידבקות גם במקרה של

יחסים הטרוסכסואליים, והמחלה עלולה להיות מועברת על-ידי גבר לאשה ועל-

ידי אשה לגבר.

אני חושב שצריך לנצל את הזמן לשם

חינוך האנשים. זה צריך להיות בשפה ברורה. צריך להסביר מה אפשר לעשות

כדי לקיים יחסי מין בטוחים יותר. צריך להסביר את הדברים במלים פשוטות.

הקהל הרחב לא מבין את השפה המקצועית. צריך לצאת אל הקהל בהסברה פשוטה

ואולי אפילו לעודד שימוש בקונדום, כי זה הדבר היחיד שאולי עוזר.

כמובן שצריך לחנך את הצעירים.

אני מבקש מהוועדה הזאת, כמו מוועדה

אחרת, להקדיש מחשבה מעמיקה לנושא ההסברה.
פרופ' ז' הנדזל
בראשית דברי אני רוצה לחזק מה

שנאמר פה בקשר לאמצעי מניעה.

מתוך הנסיון הקצר שלנו - ויש על כך הסכמה במוסדות הבריאות בעולם כולו -

הדרך היחידה כדי להתמודד עם התפשטות המחלה הזאת היא על-ידי הסברה

ותדרוך אינטנסיביים ביותר, ממש הסברה אגרסיבית לקבוצות הסיכון, תוך

כדי תדרוך להתנהגות. זה דורש מאמץ ארגוני גדול מאד. יש סימפטום המוכיח

ומדגים שעד כה לא הצלחנו, כוונתי למספר הקטן של הפונים למרכזי הבדיקה.

אם הגיעו רק כמה מאות מתוך אוכלוסיה גדולה, שהיו צריכים להגיע, והמרכזים

ערוכים לכך - זה מדגים שאנחנו לא יודעים על האנשים, אנחנו לא יודעים

איפה הם, אי-אפשר לתדרך אותם והם עלולים, מתוך חוסר ידיעה, לגרום נזקים

בינם לבין עצמם וגם בתוך האוכלוסיה הכללית.



אנחנו- מקבלים עשרות טלפונים, גם

לבית-חולים, של אנשים אחוזי אימה השואלים שאלות שמבטאות בורות איומה

של הציבור, והבורות מולידה פאניקה שאיו לה כל בסיס.

אני תומר בכל מה שנאמר על-ירי

עמיתי, שהמאמץ עכשיו צריך להיות בתכנון של הסברה ממלכתית לכל השכבות,

לפי הצרכים.
ב' בן-אליעזר
אתה מדבר על הסברה לכל האוכלוסיה.
פרופ' ז' הנדזל
כן, והיא צריכה להיות מותאמת

לרמות הסיכון.
ח' קליין
כיום משתנה שמם של חולי המופיליה,

מרברים עליהם כעל חולי איירס

ומסתכלים עליהם בעין פוזלת. אפילו בבתי-חולים אין הבנה לחולי המופיליה,

ואני אומר את זה במלוא האחריות. גם רופאים אינם רוצים לטפל בחולי

המופיליה והם מסתכלים על חולה המופיליה כאילו הוא נגוע בנוגדן איירס.

אני יכול לספר על חולה שהיה מאושפז בבית-החולים ומנהל מחלקה, שמבין
היטב, אמר לו
אסור לר להסתובב במחלקה כי תרביק את כל החולים. השיב
לו אותו ארם הסובל מהמופיליה
אתה יכול לתלות שלט: "זהירות, כלב נושר'.'.

אם כן, נוסף להמופיליה אנחנו מהווים

קבוצת סיכון. מרביקים עליו חותמת של חולי איירס ולא עוזרים לנו. יש

מצב שאי-אפשר לתאר אותו אלא אפשר רק לראותו בתוך מה שנעשה בבית-חולים.

צריכים להיות פסיכולוגים לעזרה.

בכל הארץ יש רק 5 פסיכולוגים.
ר' כהן
בכל הארץ?
ח' קליין
כן.

אם אנחנו קבוצת סיכון, צריר לעזור

לנו ולהסביר לנו כרי שלא יוסף עלינו קושי נוסף לקושי שיש לנו.
ז' פלג
בחודש מאי 1985 הוכרז על מרכז

ארצי בתל-השומר. מאז וער היום לא

נעשה רבר. נשאר בקושי רק רופא אחר ללא אמצעי עזר אלא מזכירה בלבר. יש

בעיה של תרופות, של אשפוז ושל נירוי אפילו בבית-חולים. אני חושב שצריכה

להיות הסברה גם לרופאים, כי גם הרופאים אינם יורעים להסביר.

אנחנו רוצים במרכז שיחיה כמרכז

ושתהיה אפשרות לקבל שם טיפול, מרכז עם צוות רפואי. היום אין אפילו כונן

רפואי ואם אני צריו לראוג לילר שיש לו רימום באמצע הלילה - אין עם

מי לרבר.יש אמנם רופא מתנרב, אבל מה יהיה המצב אם הוא לא יהיה?

הבן שלי שכב במשך 17 ימים והיה

הכרח להטיס עבורו תרופה מאנגליה.

המשפחות מרוטות ופגועות. אין

פסיכולוג שיטפל במשפחות.

אני חוזר ואומר: יש רק רופא אחר.

צריר להיות לירו צוות רפואי. הוכרז על מרכז שלמעשה איננו קיים.
ר' קבלו
קודם כל אני רוצה לומר שחולי

המופיליה הם קורבו של מחלת

האיידס. הילדים חולי המופיליה אינם אוכלוסיה של זונות. כשהם נאלצים

לבוא לבית-חולים כדי לטפל במחלתם - המופיליה - מתייחסים אליהם כאל

מצורעים.

הילדים חולי המופיליה סובלים

גם בבית-הספר. נתונים שצריכים להיות רק במשרד הבריאות מתפרסמים גם

במקומות אחרים והילדים סובלים מזה. איו פסיכולוג ואני צריכה לקרוא

לרופא שלנו שיסביר שהילד שלי איננו מדביק.

רצינו שיהיה בארץ ייצור של פקטור 8.

היום אנחנו מקבלים את הפקטור הגרוע ביותר.

אני צריכים פסיכולוג. אנחנו צריכים

עובד סוציאלי. מה אסביר לבו שלי כשיהיה בגיל 17-16? הילד שלי צריך

עזרה שלפסיכולוג ושל עובדי סוציאלי. יש מצבים של התמוטטות עצבים.

אנחנו שומעים שההידבקות היא על-

ידי מגע מיני. מדוע לא אומרים את זה בבית-החולים?

חולה המופיליה הוא חח ופשע והוא

משמש קורבו למחלה.
ז' פלג
אני יכול לספר שזורקים את הילדים

שלנו מגן-הילדים. מבקשים אישורים

שייאמר בהם שילד חולה המפוליה הוא ילד נורמלי. הילד שלי נזרק מהגו.
י' אנוש
דובר באו על נושא ההסברה בציבור.

בדקתי את הדברים מו הצד העיתונאי

ואני יכול לומר שהבעיה הראשונית היא קודם כל הסברה בקרב הצוותים הרפואיים.

עוד אני יכול לספר שחולה המופיליה שהגיע לתל-השומר, שהוא המרכז הארצי

לחולי המופיליה, מנהל המחלקה נתו את דגימות הדם שלו לפועל ערבי, ערבי

ולא יהודי, כדי שישרוף אותם בחצר.

הומוסכסואל הגיע לבית-חולים גדול

בתל-אביב. הרופא,נוסף לכל מה שלמד, עטף את בגדיו בשקיות של פחי אשפה.

הומוסכסואל הגיע לבדיקה בחיפה - הוא נזרק בכוח מבית-החולים, למרות שנזקק

לטיפול.

על המקרים האלה יש פרטים. זה חלק

מהתופעה הקיימת. לכו, הסברה צריכה להיות בקרב הצוותים הרפואיים.

אני יכול לספר שבבית לוינשטייו נבהלו

כשהגיע אליו חולה והצוותים הפארה-רפואיים הכריזו על שביתה.

לבית-החולים הדסה בעיו כרם בירושלים

הגיע חולה שהיה זקוק לטיפול נמרץ נשימתי - האחיות סרבו לנגוע בו. וכשניתנו

פרטים - ההתנגדות לחולה גדלה.

זאת אומרת, יש בעיה של הסברה בקרב

הצוותים הרפואיים והפארה-רפואיים וכמובו שאיו הסברה בקרב עובדים אחרים.
אשר להומוסכסואלים
לפי הערכות

של כמה הומוסכסואלים, חלק קטן מהאוכלוסיה הזאת מגיעים לבדיקות, אלה

שרמתם גבוהה. שלושה לילות שוטטתי במקום שבו מסתובבים הומוסכסואלים,

ושמעתי ששם מדברים על "ישבן להשכיר". יש פרטנרים, 20-10 לשבוע, ש-2

מהם היו נושאי נוגדים אבל הם ממשיכים במגעים בצורה אינטנסיבית.

בניגוד לרושם שנוצר, שיש עמותה

של הומוסכסואלים בי.שראל, הרי אותה עמותה כוללת מספר קטן של אינטלקטואלים,

הם מגיעים לבדיקות אבל אחרים אינם מגיעים. למה לא? הם טוענים שמסובך

להגיע לבדיקה, בגלל הנתונים. הם טוענים שגם תעודת זהות לא מספיקה. בבית-

חולים קפלו הצליחו לפתור את הבעיה הזאת של תעודת זהות על-ידי קוד זיהוי.

יש בי ורוקרטיה.

סוכם שהבדיקות הראשונות תהיינה

ללא תשלום. חלק מההומסכסואלים הגיעו אבל הם נדרשו לשלם עבור בדיקות

נוספות. קופת-חולים ידעה במה מדובר וויתרו על העניו.

שימוש באמצעי מניעה - מצאתי יותר

מודעות אצל האוכלוסיה ההמוסכסואלית הבוגרת ופחות מודעות בקרב הצעירים.

מצאתי אצלם התנגדות להשתמש בקונדום.
ר' כהן
האינפורמציה שקיבלנו רחבה מאד

אבל הזמו לטפל בה מצומצם מאד.

נחשפו כאו דברים וצריר לטפל בנושא הזה בצורה יותר מפורשת בהמשר.

הבעיה של חולי המופיליה מחייבת

הסדר מלא ומיד. לא יכול להיות שאוכלוסיה שהיא קורבו של הגורל תהיה

גם קורבו חברתי.

אם הבורות וחוסר ההבנה מתחילים

מהצוותים הרפואיים ומגיעים עד הרופאים - זה מחייב טיפול. אני סבור

שהעניו הזה חייב להיות מוסדר במהירות האפשרית.

אני מצפה ומקווה שבעניו זה ייעשו

דברים בשיתוף פעולה עם חולי המופיליה, זאת אומרת שהם יהיו מודעים

לתהליר של סידור עניינם ולא שגורמים מלמעלה לבדם יחשבו שהם עושים.

מתור מה שלמדתי היום, נדמה לי שיש

כמה קבוצות סיכוו שהו מופקרות באופו מוחלט, אחת מהו - הפרוצות, התחום הבריאותי

והבטחוו הרפואי בקרב הקבוצה הזאת פרוץ באופן מוחלט. מבחינת הפיקוח יש

בתחום הזה הפקרות. זו אוכלוסיה גדולה מאד. במדינות אחרות הנושא הזה

של הזנות הוסדר בדרך כזו או אחרת. לפני הישיבה נעזרתי טלפונית בנושא

הזה ונאמר לי שיש מדינות שבהו נערכות בדיקות לפרוצות, יש אישורים

והבדיקות הן זמינות.

המצב השורר בארץ, שכל נושא הזנות

הוא למעשה הפקרות ומתחת לפני השטח החברתי, כי הוא אסור בלגיטימציה חברתית,

זה יוצר תנאים שמהאוכלוסיה הזאת יכולה להיפתח רעה נוראה ולמרות כל

הבדיקות, איש לא יידע איר היא הגיעה. כנ"ל לגבי גברים שמדברים עליהם

בתחום מחלת האיידס.

אוכלוסיה אחרת היא המכורים לסמים.

מתור הדברים שאני שומע - איו מידע מפורט בתחום הזה אלא רק על קבוצות

מסויימות שיש להו מודעות או שיש בהם בהלה והם הולכים לבדיקה.



אני רוצה לומר שלמעשה אין שליטה בעלת משמעית

על הנושא הזה.

שמעתי שבבית-סוהר יש אינפורמציה מדוייקת על

מי שיש לי איזה שהם סימנים. אני לא יודע מה עישים עם -זה בבית הסוהר. שמעתי שיש

אלטרנטיבות שונות אבל לא יידעים איל לנהוג. לשחרר את האיש - זה לא פשוט. גם לבודד

איתם בבית-הסוהר זו בעיה.

עם זאת אינני בטוח שיש מידע לגבי כל האסירים

יאם כולם נבדקו. ולכן זו יכולה להיות הממה.
קריאה
כולם נבדקים.

ר' כה7: שמענו כא7 על הנישא של חוסר הדרכה וחוסר

הסברה, זה מדאיג איתי. זה נישא שדורש טיפול.

אי7 מדיניות מוגדרת לגבי הצוות הרפואי, מדיניות עמיקה וברורה אשר כוללת גם מידע הרבה

יותר הכם על הנישא כדי שהצוות יהיה פהית מבוהל. נדמה לי שלענין הזה יש השלכה מיידית

על החולים ואולי גם על מי שבתוך המחלקות. אני שומע על הרבה מאד רופאים יאהיית וצוות

רפואי, שהיששים יהיים בבהלה שמא יידבקו. צריך לטפל בנישא הזה.

אני שימע שיש בעיה קשה לגבי קרובי משפחה שיש

להם נוגדנים, ולגבי חולי המופיליה. הבעיה של הטיפול, ההדרכה וההרגעה של קרובי משפהה

היא בעיה קשה, וההתמודדות עם הנישא הזה צריכה להיות ראשונית. צריך להעמיק בתחום הזה.

אי ורדיגר; ברשותכם, כמה מלים ביחס לחולי המופיליה.

אני חושב שאנחנו מזניהים את הקבוצה הזאת,

את הקבוצה מוכת הגורל הזאת. אני מצטער מאד שעל אף המאמצים שנעשו על-ידי משרד

הבריאות - ואני מעריך את הפעולה של השר גור ושל פרופסור מיכאלי - בשטח לא נעשה

הרבה. המרכז ממשיך אמנם לפעול אבל פחות מבעבר. דוקטור מרטינוביץ הוא היחידי הנושא

במעמסה הזאת של כל החולים בכל הארץ, וזה כמובן בלתי אפשרי. ואינני מדבר על כל מה

שהובטח לגבי אורטופדיה, פסיכילוגים, רופאי שיניים וכו'. כל מה שהובטח לא הוסדר.

ועכשיו באה צרה חדשה. פניתי במכתב ליושבת-

ראש הוועדה וביקשתי שבהחלטות שנקבל נבקש מהתקשורת, עקב מצבה העדין של הקבוצה הזאת

המונה למעלה מ-300 נפש, לא לכנות את האנשים האלה בשם חולי המופיליה אלא כמי שזקוקים

לטיפול בדם, כדי להרגיע גם את הקבוצה הזאת וגם את המשפחות שכולם ביחד מינים כמה

אלפים.

שמענו דיווח קשה על מחלת האיידס לקצת נהמה

שאנחנו נמצאים בתחתית הסולם. מכל מקום, בעולם המצב קשה מאד. אינני יודע אם הסקרים

השונים אמנם נותנים תמונה אמיתית על המצב הנכון.

-בהקשר לזה אני רוצה לספר שבמסגרת סיור שנערך

סיירתי באזורים שם נמצאים הומוסכסואלים, בתל-אביב. הם שורצים שם במאות, לצערי הרב,

והמחלה הזאת מועברת מדי יום יומו ואינני יודע אם הציבור הרחב מודע לזה.

אני רוצה לחזק את דבריו של פרופסור זקס אשר

סבור שיש צורך לצאת במתקפה הסברתית לציבור. אולי זה יפחיד, וטוב שזה יפחיד מכיווך

שעד כה הסתרנו דברים כמי סמים יאני הישש שאנהני ממשיכים להסתיר דברים שאסור להסתיר

איתם וצריך לתקוף את הנושא בצורה ברורה וחזק.



אני מברר על הלשינה הזאת, שכונסה לדיון

בנושא האיידס ביוזמת יושבת-ראש ה7לע7ה. חשלנ שלמדנו קצת את הנושא הזה ואנחנו מצדנו

נצטרך לעשות את כל המאמצים כדל שהדברים ילבאל לידיעת הציבור כדי שנדרל זו כלכל להילחם

נגד התופעה הזאת.

ני בן-אליעזר; נראשלת דנרל אני רוצה לתת מללא הגיבוי

לדבריו של פרופסור זקס, לצאת בהסברה רחבה.

אני הלשנ שאם תקלם לעדה שתלמד את הנלשא נגיע למסקנה שמוטב ללכת להסבה כוללת לכל

שכנלת הציבור. אי7 נמדלנת ישראל איש שלא שמע על האיידס אנל יש לי ספק אם הלא ילדע

מה זה לאיל להתגלנ7 נמפנל המחלה הזאת.

כמי ששרת נמשל שש שנים ניהלדה לשומרון אני

אלמר שהסנרה צריכה להילת גם שם אם כי זו לא יכללה להילת אלתה הסנרה, כל מדרבר נאלכללסיה

אחרת, שלנה. נדמה לי, לאני מדנר על הצד החיובי, שאפשר להגדיר את האלכללסיה שם כאוכלוסיה

בעלת סיברו נמרך, ירתר נמלל, להזקה עלי שאני ילדע מה שאני אלמר. אנל כשמדלנר על

אלכללסיה המרנה 2 מיליון נפש, אני הלשנ שכדאי לא להזניה את הציבור הזה.

אני ירצא מתלסכל ממה ששמענל על חללי המלפיליה.

אני מקללה שהללעדה תחזק את ידי משרד הנריאלת על מה שנעשה אנל צריך לדעת שצריך להיעשלת

ילתר.
פרלפ' די מיכאלי
אי7 לי ספק שמדינת ישראל מתפרסמת בארצות

המתקדמות נכל מה שנוגע להיערכות שלה למלהמה

באיידס. חבל שזה לא נשמע בהערות שנשמעו כאן.

ננלשא הפיקוח על זלנלת, אני ררצה לרמר שלא

צריך להירת באשליות כשמדברים על פיקלה, כי אשה עלרלה להיות במצב של אינקונציה.

כ-400 מסוממים ננדקל.
ר' כהן
במה שנלגע לזלנלת יש הפקרות. שיהיל מקלמלת

מסודרים לזלנלת.

פרופ' די מיכאלי; התקציב של משרד הנריאלת לנושא הזה, ב-1986,

הלא כמיליל7 דללר, לזל תרומה רצינית טאד.

זה מובטח גם נשנה הנאה.

לאשר לשטחים-. ישנתי עם כל רלפאי הציבור,

קב"טים לרלפאים מקלמיים. סיכקנל שבתי-ההללים יקבלו ציוד לבדיקה ראשלנית של כל מעלת

הדם. כל מקרה השלד ילנא לטיפול.

אני רועה ללמר שאם אלתרל 11 מקרים ני7 תורמי

דם, לאחר שהמנה מתחלקת זה לפהלת עני7 של 25 איש בפוטנציאל להידבקות. ליתר דילק, אם

11 מנות מתחלקות, כל מנה מתחלקת לשלוש, זאת אומרת ש-33 איש עלולים להיפגע. אם הנתונים

ששמענו אכן נכונים, זאת אומרת שזו רפואה מונעת.

אחרי כל נשא אנהנל עושים מעקנ למגיעים אליל

גם עם יועץ פסיכולוגי לגס עם עובד סוציאלי.

כשמדברים על 11 חללי המופיליה החללים באיידס,

11 מתוך 300 חולים, זאת אלמרת % 3.3,

חובת הצוות הרפואי לטפל, זה נושא קשה. אנשים

מפחדים. פרסמנו כעשרה מאסרים בעתונות המקומית בארץ. אין הדבקות של הצוות הרפואי.

בכל העולם יק מקרים בודדים, פחות ממספר האצבעות שביד אחת, שהופיעו אצלם נוגדים.
בנושא ההסברה
קבענו לעצמנו מספר נקודות

של הערכות מצב. ביטים אלה הרגש ררייה הכרלל המלצות לבדיקה. אני מדבר על דר"ה

בנושא הסברה שם מדובר ביך היתר על קי טלפון פתוח במשל 24 שעות ביממה וכמובן הסברה

חוזרת ונשנית.
בי בן-אליעזר
יכולה להילת גס הסברה ופרסומת אפילל בטלוויזיה,

במקלם מה שנעשה למפעל הפיס.
פררפ' די מיכאלי
אני מדבר על הסברה בכל האמצעים. הקמנו לעדת

הסברה בדי להעריך מפעם לפעם את מעב ההסברה.

אנחנו רואים בהסברה דבר השלב.

בי בן-אליעזר; עד כה זה לא נקלט בציברר.
פררפ ד' מיכאלי
בהתהלה זה היה בכררנה. אהר-כר הגישה נשתנתה.

עכשיר יש מדיניות אחרת.

לא באתי לישיבה 7rלדיל7 על המופיליה ראינני

נרהג להתייחס לדברים כאלה בישיברת שמשתתפים בהם גררמים שגנים. מדלבר בקבוצת סיכל7 של

2 ל-1 רצריר למנרע את ההידבקלת. אבל אנחנו לא דנים על נרשא ההמלפיליה.
היו"ר א' נמיר
לנרשא ההמלפיליה. אנחנו כאן נציגי ציברר. ככלל,

כשאנחנו דנים בבעיה - אנהנר מזמינים את האנשים

שהשלב לטל מאד לשמלע אלתס. אחרי הכל, כל המערכת הרפלאית היא בשביל החולים.

כפי שכבר אמרתי, ב-30 בירלי 1985 הנחנו על

שולחן הכנסת את מסקנות הללעדה בנושא של הללי המלפיליה. אני מבינה שמאז הרנהר המסקנות

שלנר על שללה/ הכנסת כמע17 לא נעשה דבר.
במסקנות שלנו נאמר
"הללעדה רלשמת לפגיה את הלדעת

מנכ"ל משרד הבריארת במכתבל מילס 24.7.85, כי במרכז הרפראי שיבא תלקס יהידה ארצית לטיפלל

בחללי המלפיליה. הללעדה רלשמת לפניה את הלדעת מנכ"ל משרד הבריאלת במכתבל מילס 24.7.85,

כי הנרשא של העברת ההקצבה של 20 מיליון שקל למרכז הארצי בבית-ההרלים שיבא בא על

פתררנר רבית-ההרלים שיבא תוקצב בהתאם. "

אנחנו ירדעים שבית-ההרלים שיבא תוקצב. אבל אנחנו

לא כל כל בטוחים שהיחידה הזאת תוקצבה בכסף הזה.

לעלד מההמלצות של הללעדה; "הללעדה ממליצה לפני

שר הבריאלת לללדא כי בעתיד יתוקצב המרכז כיחידה עצמאית נפרדת, ללא במסגרת התקציב

הכללל של בית-ההלליס שיבא. חללעדה ממליצה בפני שר הבריאלת לעקלב מקרלב ללללדא כי הסכלס

הזה אכ7 ילעבר ליחידה הארצית".

בהמשך הדברים יש הערכה לדוקטור מרטינרביץ ראהר

כל - "הללעדה רלשמת לפניה את הלדעת מנכ"ל משרד הבריאלת במכתבל מילס 24.7.85 כי פרלפסלר

זליקסל7 מבית-החולים איייללב יקבל מינלי של מנחה ארצי מקצועי. הללעדה פלנה לשר הבריאלת

למצוא פתרל7 מיידי לבעיות המחסור בתרלפלת לחולי המרפיליה."

עד כמה שידרע לי, לחלק מהדבריס אני ילדעת מחבר-

הכנסת לרדיגר, עד עצם הילס הזה לא נמצא פתררך לנרשא התררפרה לחללי המופיליה.



אני מבקשת מאד שתהיינה תשובות בכתב,

ענייניות. אנחנו מfירים את התשובות השיגרתיות למסקנות הוועדה. נבון

שמדובר כאן בקבוצה קטנה אבל לגבי אדם חולה, אצלו זה %100 של הבעיה.

הסטאטיסטיקה לא מעניינת אותו.

אדוני המנכ"ל, שמענו שאנגליה

הקציבה 20 מיליון ליש"ט לפעולות הסברה. באנגליה בל בית אב מקבל חומר

הסברה על מחלת האיידס.

אני חושבת שמשרד הבריאות חייב להחליט

מי הן אובלוסיות היעד לפעולת הסברה, בי לצערי לא נוכל לצאת במסע הסברה

כל כר רחב כמו שנעשה באנגליה. לדעתי, אוכלוסיית היעד הראשונה הם הצוותים

הרפואיים כדי שיובלו גם להסביד וגם לטפל.

איו ספק שצריכה להיות הסברה לכלל

הציבור. לא ייתכן שההסברה תהיה מופנית רק לקבוצה הנגועה במחלה אבל כשאנחנו

נאלצים להתאים את הפעולה הזאת לאפשרויות אני חושבת שיש שתי קבוצות שצריכות

להיות מועדפות - צעירים, גם בבתי-ספר וגם באוניברסיטאות, שצריך לעשות להם

שטיפת מוח. שמעתי כאן נימה של שביעות רצון, וכשאני שומעת שמרוצים אני מתחילה להיות

מודאגת.

קבוצה אחרת הן הנשים, שאם אני מבינה

נכון, עלולות להיות נושאות נוגדנים. הן לא חולות אבל הן עלולות להיות

נושאות נוגדים.

אני בעד לתת לגיטימציה לזנות, כי זו

הדרך היחידה כדי שאפשר יהיה לפקח על הנשים הללו ושלא תהיה הפקרות. אני

טוענת שהסכנה מהן גדולה מאד אם לא מתמודדים באומץ עם הבעיות האלה, באומץ,

בלי בושה ובלי דעות קדומות. לצערי, אנחנו לא מתמודדים עם האוכלוסיות

שהן הבעיה המרכזית.

אני מבקשת ממשרד הבריאות להמציא

לנו תור שבועיים חומר בדבר המדיניות הברורה של משרד הבריאות להתמודדות

בנושא האיידס.
פרופ' ד' מיכאלי
החומר קיים
היו"ר א' נמיר
אם יש חומר,אני מבקשת לקבל אותו

בכתב ואז, על סמר התכנית של משרד

הבריאות, נקיים בוועדה דיון חוזר.

היה לנו חשוב מאד לשמוע את מגוון

הדעות של הרופאים הבכירים ביותר בנושא זה בארץ. אחרי ששמענו אנחנו

חייבים לדעת מה המדיניות ואיר משרד הבריאות מתבוון להתמודד עם זה

אני מקבלת את הצעתו של חבר-הכנסת

ורדיגר, ונפנה גם למנכ"ל רשות השידור, הטלוויזיה, הרדיו, מועצת העתונות

להפסיק את השימוש במונח "חולי המופיליה". אני אבקש שבו זמנית יימסר לנו

מה קורה בשטח זה של חולי המופיליה.
פרופ' ד' מיכאלי
קיבלתם.

היו"ר א' נמיר; מה שאנחנו מקבלים בדרר השיגרה בעקבות

המסקנות, זה לא מספק אותנו, בעקבות

מה ששמענו על מחלת האיידס היינו רוצים לשמוע אם למשרד יש מדיניות חדשה

וכיצד מתמודדים עם זה.

תודה רבה. הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 13.30.

קוד המקור של הנתונים