הכנסת האחת עשרה

מושב שני



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 116

מישיבת ועדת הפנים ואיכות הסביבה

מיום רביעי, י"ג בטבת, התשמ"ו - 1 בינואר. 1986 בשעה 09.30

חברי הוועדה; היו"ר ד' שילנסקי

מ' וירשובסקי

א' נהמיאס

א' נסראלדין

א' ויינשטיין

מוזמנים; א' אהרוני - מרכז השלטון המקומי

י' אלרואי - יו"ר ועדת התבנון והבניי מרכז השלטון המקומי

ש' ויגדור - משרד המשפטים

י' לוי - משרד המשפטים

י' לוי - משרד הפנים

צ' בירן - סגנית יועץ משפטי משרד הבינוי והשיבון

ני חי ציון - מרכז הקבלנים

ש' ברון - מרכז הקבלנים

אי בן-דוד - מרכז הקבלנים

מזכיר הוועדה; י' גבריאל

יועץ משפטי; צ' ענבר

ש' צהר

חוק התכנון והבניה (תיקון)(הנמקת התנגדות והמצאת ערבות)

התשמ"ה-1985 (הצעת חה"ב אריאל ויינשטיין).



חוק התכנון והבניה (תיקון)(הנמקת התנגדות והמצאת ערבות). התשמ"ו-1985

הצעת חה"כ אריאל ויינשטיין

היו"ר ד' שילנסקי;

בוקר טוב, אני מתכבד לפתוח את הישיבה, קיימנו כבר ישיבה אחת לדיון

בחוק שלפנינו, ואני מקווה שהיום נוכל לסיים את הדיון בחוק,

א' ויינשטיין;

מונחת כאן לפנינו הצעת נוםח של משרד הפנים, הנוסח הזה כולל את הדברים

שעליהם דיברנו ואותם סיכמנו בישיבה הקודמת, נשארה בעיה אחת השנויה עדיין

האם אפשר יהיה לקבל ערבות. או לא,

יחזקאל לוי;

בישיבה הקודמת חזרתי ושאלתי, בשם שר הפנים. בענין הערבות. שהיא השאלה

הנתונה בוויכוח, האם ניתן לקבוע שוועדה תהא רשאית לדרוש ערבות, או לא, לשר-

הפנים יש התנגדות בענין זה, ועוד אמרתי בישיבה הקודמת כי ישנם פסקי דין של

בית המשפט העליון בהם נקבעה הלכה עקרונית, שאם ישנה ועדה מינהלית מעין שיפוטית

המגיעה למסקנה שעצם ההליך והדיון גרמו הוצאות מיותרות לאחד הצדדים, רשאים לחייב

בהוצאות את הצד שגרם להוצאות המיותרות האלה, הבאתי אתי את פסקי הדין האלה,

אני מציע, בשם משרד הפנים. שלא ייקבע כאן חיוב בערבות על ידי הוועדה, אלא להסתפק

בנוסח של פנינו,

אני רוצה להפנות תשומת לבכם לפסקי הדין האלה; ערעור אזרחי מס' 180/71-

ישעיהו לביא נגד קצין התגמולים, ערעור אזרחי מס' 605/74, ערעור אזרחי מס' 615/74,

ערעור אזרחי מס' 4621/7 וערעור אזרחי מס' 627/74,

אני אומר שבחקיקה אפשר ללכת צעד אחרי צעד, ואני מעדיף קונצנזוס שיעביר

אפילו חלק מהחוק. מאשר להתעכב על מספר דברים השנויים במחלוקת ולא להזיז דבר,

כיוון שאני צופה עיכובים מצד משרד הפנים וגם מצדו של נציג המערך בוועדה, האומר

שהדבר לא יילך כך. אני מוכן להסכים לתיקון אחד היום. ואחר כך לעבוד על התיקון

הבא, אבל מובן שאם יש סיכוי להעביר את ההצעה שלי, אהיה הראשון שאתמוך בזה,

אלא שאני רוצה להיות ריאלי, ולכן אני אומר שאהיה מוכן גם להתקדמות של צעד אחד

בענין התצהיר, ונראה איך זה עובד, לאחר מכן נמשיך משם, אבל אני חוזר ומדגיש

שאני בעד ההצעה המקורית שלי והייתי רוצה מאד שתתקבל,

נ' חי ציון;

אני מייצג כאן את מרכז הקבלנים, אנחנו היינו רוצים מאד שההצעה של

חבר הכנסת ויינשטיין תעבור. את נושא הערבות ראינו כצעד נוסף לתצהיר,

איננו מדברים על אותו איש קטן שלא מסוגל לשלם את הערבות, וההתנגדות שלו

מוצדקת, אנחנו מדברים על אותם מתנגדים ומפריעים העושים זאת מסיבות שונות

שאינני רוצה לפרשן ולהשתמש במלים לא יפות, אבל כולנו יודעים שיש גם

אנשים כאלה,

האם אתה חושב שזה באמת ירתיע אותם?

אני לא בטוח שזה יפעל על הקנטרנים, קראתי את ההצעה של מרכז השלטון

המקומי. ולדעתי היא משאירה פתח לוועדה לקבוע את סכום הערבות והיא די נוהה,

היא לא קיצונית כמו שזה היה בניסוח הקודם.

אני חושב שגם התצהיר וגם הערבות יכולים לענות על הבעיה של אלה שאנחנו

רוצים שלא יפריעו לתהליך הרגיל של דיון ואישור תכניות, אשר לאזרח הקטן

המתנגד מסיבות אמיתיות. ויש כאלה, אנחנו רוצים שהענין יעבור ללא בעיות ובלי

ערבות. והוועדה יכולה אז להעביר זאת על פי שיקול דעתה ולהתחשב ביכולת שלו

ובנימוק שלו להתנגדות או מראש או בדיעבד ולאפשר לו לעשות זאת ללא ערבות"

חבר הכנסת ויינשטיין אומר שבשביל לצעוד צעד אחד קדימה הוא מסכים שיאשרו

בינתיים רק את נושא התצהיר, אני לא בטוח שזה בלבד יענה על הבעיה. אף כי יש

לראות גם בזה צעד קדימה,

אינני מתכונן כלל לנסות להעריך סיכויים של הצבעות בכנסתי אבל אני רוצה

לומר שהרגשתי הברורה היא שאם תבוא הצעת תיקון לגבי תצהיר בלבד, כי אז אפשר

לראות זאת כאילו לא נעשה בעצם שום דבר ממשי בשטח הזה,

אם רוצים להתמודד באמת עם בעיה שמכבידה בצורה בלתי רגילה על אפשרויות

פיתוח, התצהיר כשלעצמו אינו מהווה, לפי דעתי, אפילו צעד אחד קדימה בכיוון הזה,

איננו באים להתמודד עם פנייתו של האדם הקטן, הוא יהיה מוכן לתת תצהיר וגם

יהיה מוכן גם לתת ערבות. אנחנו מדברים על אותם מקרים בהם יש התארגנויות

שמטרתן להכביד על התכנון, להכביד על הפיתוח, ומתוך כוונות לא טהורות, מצב כזה

קיים במספר ניכר של מוקדים, אני יכול לספר לכם שבעירי נתניה המצב הזה בהחלט

קיים,

בנתניה היינו עדים למצב בו אנחנו מתכוננים לפתח חצי עיר, ועוד לפני

שהוגשה תכנית כבר ישנה התארגנות של כ-300 מתנגדים- ולך נסה לקדם תכנית עם

מספר כזה של מתנגדים, בדרך זו אפשר בהחלט לעצור פיתוח של עיר, המגמה של

המתנגדים היא להפעיל עלינו לחצים כאלה, שבכדי להשתחרר מקבוצת המתנגדים נהיה

מוכנים לעשות תשלומים בצורות שונות, זה לא מוכרח להיות קשור דווקה באינטרסים

הקשורים בעבודה בשטח הזה, אלא יכול להיות קשור במקומות אחרים.

אני בטוח שאותה התארגנות תמצא נימוקים מצויינים שאותם תכנים בתצהיר.

ואי אפקיר יהיה למחוק את ההתנגדות הזאת על פני הדברים, היא תמשיך לעמוד בדרך

הפיתוח, מי יודע כמה זמן, וכך יהיה תצהיר, והענין יעמוד על מקומו, ישנה

כמובן האפשרות שנושא הערבות ירתיע את האנשים האלה מלהתפתוח לפיתוי שמעמידים

בפניהם אנשים מסויימים המעוניינים בכך שהתכנית לא תצא אל הפועל, או הרוצים

לקבל תמורה בעד הסרתם את התנגדותם, כי אם כבר צריך לתתום על ערבות, ולכל

ההתנגדות אין ידים ואין רגלים, זה בהחלט עלול לשמש גורם מרתיע, אבל אין

בטחון מלא שזה אכן ירתיע, יש רק סיכוי שזה ירתיע, ובלא הצורך בערבות לא יהיה

שום גורם הרתעה כאן, ובלי ההרתעה האפשרית שבערבות כל המאמץ הוא ברכה לבטלה.

בנושא זה יכולה להיות גמישות מסויימת, גם אני ער לקושי שישנו במתן

הרשות לוועדה עצמה לקבוע את הערבות, זה עלול ליצור תחושה כאילו אנחנו משתדלים

למנוע מאנשים לממש את הזכויות החוקיות שלהם, אני חושב שחוץ מנושא הסכום

של הערבות אפשר היה להשתמש כאן בטכניקה אחרת. כמו למשל קביעת גג. שזה לא

יעלה על אחוז מסויים מאיזה שהוא אלמנט בעל משמעות יותר אובייקטיבית הקשור

בתכנית. כמו למשל רס רכוש, כלומר, שהערבות לא תעלה על אחוז מסויים ממס-הרכוש.

ואז ידעו בולם שהוועדה אינה יכולה לנהוג שרירות בענין גובה הערבות.



לא צריכה להיות בעיה למי שבא בתום לב להגיש התנגדות, לא באים לממש

את הערבות אלא אם מתברר שההתנגדות היתה התנגדות סרק. פסקי הדין שישנם, האומרים

שבעצם הסמכות היא בידי הוועדה המקומית. לפעמים גם המחוזית, לממש תביעה נגד

אדם שהגיש תביעת מרק, היא הנותנת שנבקש ערבות הגיונית בנסיבות הענין. כדי

שבמקרה כזה נוכל גם לממש אותה.

אף אני סבור שענין התצהיר בלבד אינו מקדם בהרבה את הענין, ואינו ערנה

על הבעיה. בישיבה הקודמת העלתי את השאלה מה טעם בערבות אם אין אפשרות משפטית

לממש אותה. נתן אדם ערבות. זה לא מספיק. אתה צריך עילה כדי לממש אותה. ואת

זה לא מצאתי בחוק וגם עמיתי המכובדים לא הצביעו בפני על מקור חוקי מספיק

כדי לאפשר מימושה של ערבות כזאת.

פסקי הדין שהביא לנו מר יחזקאל לוי הם פסקי דין המבססים את סמכותה של

ועדה מינהלית להטיל הוצאות. אבל אנחנו איננו מטפלים בענין של הוצאות. אנחנו

מדברים על ערבות כדי להבטיח כיסוי נזק שייגרם מעצם ההתנגדות. שהרי ההתנגדות

יכולה להימשך זמן רב ומעכבת פעולות בנייה בשווי רב, ולכן מדובר בנזקים אפשריים

ממשים שיכולים לעתים להיות כבדים ביותר.

בנושא התצהיר בלבד אין כדי לתת מענה לבעיה. ההצעה של מרכז השלטון

המקומי נראית לי חמורה מדי. אני הייתי קובע במפורש את העילה של ההתנגדות

שהוגשה אם הוגשה מטעמים זדוניים. לא סתם התנגדות שתידחה, אלא צריך שההתנגדות

שהוגשה היתה בנימוקים לא ענייניים.

אשר לסכום הערבות והצמדתו באיזו שהיא צורה לשווי הנכס, הצעתו של

מר אלרואי נראית לי כהצעה שמן הראוי לפתח אותה. לא הייתי מציע להקנות לוועדה,

איזו שתהא. את הסמכות לקבוע ולהחליט גובה הערבות. אלא הורעדה, שהיא הבקיאה

בנושא התכנוני ורואה מה לפניה ומתרשמת כפי שהיא מתרשמת, היא גם רואה את המבנה

ואת אופי ההתנגדות. היא יכולה להגיד למתנגד שאם הוא רוצה שנמשיך לדון בזה

עליו להמציא ערבות בסך כל וכך. הרוצה לממש את הערבות יפנה בתביעת נזיקין

לבית המשפט. כאשר אנחנו נרחיב את העילות שבפקודת הנזיקין.

וכאן אני רוצה להפנות אתכם לסעיף 60 בפקודת הנזיקין (נוסח חדש), שם

נאמר: נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל - למעשה, ובזדון. ובלי סיבה

סבירה ומסתברת נגד אדם בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל

באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך

עשוי להסתיים כך, אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות

לרשות מוססמכת שפתחה בהליכים.

הייתי מציע ליצור סעיף שיביא לידי ביטוי את האלמנטים הבאים: הפתיחה

בהליך של התנגדות כאשר הפתיחה הזאת אינה נעשית בונה-פידה, אינה נעשית בתום-

לב, אלא על-מנת לשיג יתרון לא הוגן. על מנת לקנטר, להפיק תועלת אחרת שונה,

יוכל בית המשפט המחוזי, ולא הוועדה, לקבוע זאת כעוולה שאפשר לתבוע בגינה

פיצויים.

אותה ערבות שצריך יהיה להפקיד המתנגד, שהוועדה הטילה זאת עליו בהתאם

לכל הנסיבות, ייקבע גם בחוק התכנון והבניה שהערבות הזאת תוחזר לבעליה אם תוך

פרק זמן מסויים, לא ארוך,כשהנפגע מההתנגדות אינו מגיש תביעה לבית המשפט,

אם מי שנפגע מההתנגדות אינו מגיש תביעה לבית המשפט תוך פרק זמן מסויים,

הערבות תוחזר לבעליה. ואז יש סנקציה ממשית והליך משפטי על ידי ביה"מ, ולא

על ידי ועדה שאינה משפטית ושאיננה בנויה לשקול עילות משפטיות ונושאים כמו

זדון. הצגתי בפניכם את המבנה הכללי, שלדעתי צריך לעבוד עליו ולפתח אותו.

להכנס אגב: הדיון בחוק הזה לתיקון פקודת הנזיקין שעניינה כללי ביותר

זה דבר יסודי ביותר, אבל אם בכל זאת נלך בכיוון של תיקון פקודת הנזיקין,

ויתכן והדבר יידרש וצריך יהיה ליצור עוולה חדשה, אז כבר לא צריך את הערבות.

אז יש כבר אפשרות של תביעה על פי פקודת נזיקין. וזה הכי נוח, ואז הערכות

מיותרת. כי אז פתוחה הדרך בפני האזרח להגיש תביעה לנזיקין,

מר יעקב לוי צודק מבחינה משפטית, אבל במציאות זה לא תמיד עובד כך.

כאשר באים ומבקשים מאדם לחתום על התנגדות, הוא בדרך כלל תותם עליה ואיננו

יודע כלל על קיומו של סעיף הנגישה, הוא פשוט תרתם, אם אחר כך יתבעו אותו,

והוא הרי חתם, הוא עלול להגיע למצב בו יצטרך לפשוט מכנסיו, על ידי זה אנו

עשויים לגרום עוול גדול לאדם הקטן,

הערכות היא בבחינת אזהרה, צריך רק למצוא את הלבוש המשפטי המתאים ביותר

לענין הזה, כך שתהיה גם ערבות אבל מבחינה משפטית לא נצטייר כמי שעשה מעשה

כפול.

האדם הקטן הזה איננר יודע גם מה הוא הגובה של הסכום שהוא צפוי להתבע,

היא הגובה המכסימלי. ואז הוא יודע לפחות מה גובה

ההתנגדות שלו,

אי נחמיאס!

הבה נעמיד את הדברים על מקומם הנכון, אנחנו קבלנו את העקרון המונח

בהצעת החוק של חבר-הכנסת ויינשטיין. שכדי למנוע מצב בו יהיו מתנגדים

שכל מטרתם היא לגרום סחבת או חבלה בתהליך תכנון ובנייה. יש צורך בהצהרה.

זו היתה רוח הדברים בישיבה האחרונה, ועל זה אין ויכוח.

הבעיה שעמדה בפנינו לא היתה לגבי אדם הרוצה להגיש התנגדות במזיד כדי

להפריע בבנייה. כאשר מדובר בקבוצה של 300 מתנגדים שצריך לזמן אותם לישיבה

כדי לשמוע את התנגדותו של כל אחד מהם, וחייבים לעשות זאת, והדבר הזה יימשך

ויימשך. והם עוד יכולים להגיש ערעור אם אחרי ששמעו אותם לא קבלו את דעתם.

והס יופיעו בפני ועדת התכנון המחוזית הם הערעור שלהם, כי אז ברור שהענין יימשך

ללא סוף, אבל הבעיה שלנו היתה לגבי שכן. שהוא למעשה שכן טוב, אבל הוא רוצה

להגן על זכויותיו, והנה מתכוננים להקים ליד ביתו מבנה בשווי של הון עתק,

והוא מגיע את התנגדותו, אז איך אפשר לבקש ממנו ערבות. ומה גובה הערכות?

כאשר מישהו רוצה להוסיף תדר שמתירו פעוט יחסית, גובה הערכות שיידרש ממי שמביע

התנגדותו לתכנית הזאת יהיה בוודאי אף הוא פעוט, אבל מה עושים כאשר מדובר בהקמת

בנין ענק ויקר מאד? אם הערבות הנדרשת במקרה זה צריכה להיות בהתאם לגודלו

ולמחיר בנייתו של המבנה הזה, זה כבר משהו אחר, אם משאירים את הסעיף הזה פתוח.

הדבר הזה לא יהיה מסודר.

מצד אחד אנו רוצים לקדם את התכנון והבנייה, אבל מהצד השני צריך גם

לשמור על האדם הקטן כדי שיוכל להגיש התנגדות אם היא באה בתום לב. אם יידרש

לתת ערבות גדולה הוא לא יוכל להגיש את התנגדותו, ואני לא רוצה לררוס ולבלום

את האדם הקטן שבתום לב רוצה להגיש התנגדות,

נראה לי כי בהצעתו של מר ענבר יש פתח להסדר הבעיה, צריך לבדוק את

הפתח הזה וללבן אותו, העקרון שבדבריו נראה לי, אבל צריך להסדיר את הדבר בצורה

מסודרת. כך שהאזרח הקטן לא יידרס. ולא יכלם.



ועכשיו אני רוצה להתייחס לסעיף 102:(א) שבהצעת החוק של חבר הכנסת

ויינשטיין, שהוא סעיף 103(א) בנוסח של משרד הפנים. למעשה אין כמעט הבדל

בין שני הניסוחים האלה, פרס למלה "מסתמכת", במקום המלה "מתבססת" שבסוף

סעיף ל10(א) בנוסח משרד הפנים.

א' אהרוני ;

יש בכל זאת שינוי בין הנוסח של חבר הכנסת ויינשטיין וזה שלנו.

והשינוי הוא במספר הסעיף. וכן במלים "על פי חוק זה", מהנוסח של חבר הכנסת

ויינשטיין ניתן היה "להבין שהצורך בתצהיר ובהתנגדות ובנימוקי ההתנגדות מתייחסים

לתכניות מתאר, ואינם מתייחסים לעוד שני אלמנטים המצויים בחוק. והס : הקלה

ושימוש חורג,

אנחנו הצענו לשנות את מיקום הסעיף הזה בסעיף הכללי של חוק התכנון

והבנייה, והוספנו את המלים "על פי חוק זה" שטומנות בחובן גם תכניות וגם

הקלה ושימוש חריג,

א' נחמיאס;

חבר הכנסת ויינשטיין אכן מתכוון לתכנית. חריגה והקלה זה כבר סיפור

שונה לגמרי, התנגדות לשימוש חריג זה ענין שבין הוועדה המקומית למגיש התכנית.

מדוע אתה רוצה להכניס לכאן את ההרחבה הזאת? הוועדה המקומית היא הנדרשת לאשר

חריגה, מי שמוסמך לאשר שימוש חורג זו הוועדה המקומית, פה יש שלב אמצעי

והוא בעל התכנית המגיש אותה, ואז ההצהרה היא נגד בעל התכנית המגיש אותה, ולא

נגד מי שמתיר שימוש חריג, לא מובן לי מדוע אתם רוצים בהרחבה הזאת.

נניח שבאיזור מסויים מותר לבנות 18%, ומישהו מגיש תכנית לבנייה

על %24, רשאית אז הוועדה המקומית לאשר לו בנייה על 24% אם היא מחליטה כך.

אבל היא צריכה להודיע ברבים שהיא מתכוננת להגדיל לפלוני בחלקה זו וזו את

אחוזי הבניה, ובמקום 18% הוא יהא רשאי לבנות %24. וכל מי שמתנגד לזה מתבקש

להגיש את התנגדותו ,

היו"ר ד' שילנסקי ;

הנה אתאר בפניכם מצב בו יש לאדם מגרש, והוא הגיש תכנית בנייה. מישהו

מבין המתנגדים המקצועיים הגיש התנגדות לבנייה הזאת. במשך שנתיים הוא חיכה

עד שיוכל להקים את ביתו, ובאותן שנתיים היתה אינפלציה כזו שהיום כבר אין

די בכסף שלו כדי לבנות את הבית שאת בנייתו תכנן לפני שנתיים, יוצא שנגרם לאיש

הזה עוול, כאשר היום אינו יכול יותר לבנות את ביתו, מובן שהוא כועס מאד,

רותח ממש מכעס, וכאשר הוא נוכח שישנו אבסורד כזה שכל אחד יכול להגיש התנגדותו

לתכנית בנייה, הוא מחליט שכדי לנקום הוא יגיש התנגדויות על ימין ועל שמאל,

ואכן הוא מגיש מאות התנגדויות לכל תכנית בניה שעליה הוא קורא בעתון. ובדרך

זו עצר למעשה בניית מאות בתים במדינה, הוא גרם על ידי מעשהו זה נזק עצום

להרבה אנשים, הוא מצדו כועס ואומר: אם יש לכם במדינה חוק טפשי כזה. אז אני

אנצל אותו ואלמד את כולם לקח.

אדם מגיש התנגדות לשימוש חורג, די בכך שיכתוב שהוא מתנגד לזה, מדוע

שלא ידרשו ממנו לתת לפתות תצהיר?



א' נחמיאס;

הוא מגיש את התנגדותו בפני הוועדה המקדמית. כי היא שמאשרת או לא

מאשרת חריגה. והיא הדואגת לפרסום הדבר. הוא אינו מגיש את התנגדותו נגד

אדם מסויים,

א' ויינשטיין;

אבל הנפגע הוא בכל זאת אותו אדם מסויים שהגיש את הבקשה,

היו"ר ד' שילנסקי;

א' הגיש בקשה לוועדה המקומית. בא ב'. שהוא שונא של א' מפני שהלה דרך

לו פעם על היבלת, והוא מגיש התנגדות, הוועדה המקומית שרצתה לאשר את הבקשה

של אי אינה יכולה לעשות זאת עכשיו, אלא היא צריכה לדון בזה ובינתיים עוברת

חצי שנה. והעיכוב גורם נזק ל-א'.

אי נחמיאס;

מרכז השלטון המקומי מבקש להרחיב את ענין התצהיר גם לבקשה להקלה או

לשימוש חורג, בגוף ההצעה מדובר רק בהגשת תכנית, ואז יוצא כי מי שמגיש

התנגדות מגיש אותה למעשה אוטומטית נגד יו"ר הוועדה המקומית. כלומר: ראש העיר.

הדגש איננו על ראש העיר, אלא על נימוקי ההתנגדות.

יחזקאל לוי;

אני רוצה להסביר מדוע לפי דעתנו אין מקום להרחיב את נושא התצהירים

גם על ההתנגדות להקלה ולשימוש חריג, חוק התכנון והבנייה קבע נורמות. הקים

את המוסדות שקובעים את נורמות התכנון, הקלה ושימוש חריג הם דברים שחורגים

מן הנורמה, אנשים מבקשים לסטות מאחוזי הבנייה המקובלים ולהוסיף עליהם,

ואז החוק אומר שהוועדה המקומית לא תיתן הקלה או שימוש חריג אלא אס כן המבקש

הגיש בעצמו בעלי הקרקע או הבבין הסמיכים. או שלדעת הוועדה עלולים להיפגע,

הודעה על כך שהגיש בקשה להקלה או לחריגה.

אדם המבקש לחרוג מהתכנית בא לפגוע באחרים, לפתע מטילים עליהם את

הצורך לפנות לעורך דין, לחתום אצלו על תצהיר וכו'.

ומה עם אדם הגר ברחוב העשירי והוא בכל זאת רוצה להגיש התנגדות, סתם

כך או כדי להתנקם וכוי,

יחזקאל לוי;

החוק אומר שהזכות להגיש התנגדות היא של בעלי קרקע או בנין שעלולים

לדעת הוועדה להיפגע על ידי מתן ההקלה או השימוש החורג למבקש,

אני מדבר על זה שאדם בא ומבקש שיתירו לו הקלה או שימוש חורג, והוא

עשוי על ידי זה לפגוע בשכניו, אבל מהשכנים דורשים שהם יגישו הצהרה.

האם מי שאיננו שכן אינני יכול להגיש התנגדות? הרי גם אדם הגר ברחוב

העשירי יכול להגיש התנגדות.

לגבי מתן הקלה או שימוש חורג נאמר בסעיף 151 שכל בעלי קרקע או

בנין או מחזיקיהם שלדעתה של הוועדה המקומית יפגעו או עלולים להיפגע על ידי

האישור קיבלו על חשבון המבקש הודעה על הגשת הבקשה ועל מועד הגשת ההתנגדות,

ניתן להבין מתוך הדברים כי מדובר בבעלי קרקע ובנין העלולים להפגע על ידי

מתן האישור, כלומר. מדובר בחוג מצומצם ביותר.

אני אמנם גר בקצה הרחוב. אבל אני טוען שעצם העובדה שמישהו בקצהו

השני של הרחוב רוצה להוסיף למבנה שלי יגרום ליתר צפיפות ברחוב בו אני גר,

ומשום כך אני חושש שערך הבתים ברחוב הזה יירד, דבר שיפגע בי, ולכן אני

מתנגד, האמת היא שההתנגדות שלי נובעת רק מהעובדה שהאיש שהגיש את הבקשה

אינני מוצא חן בעיני, או גרם לי פעם עוול, ואני רוצה לנצל הזדמנות זו כדי

לנקום בו, אבל אני משתמש בתרוץ מתקבל על הדעת והגיוני.

עקרונית אתה כלל לא תקבל הודעה על חריגה.

אני באמת לא קבלתי הידעה, אכל כל הרחוב יודע על כיינת איתי אדם להוסיף

למבנה שלי. ואני ממהר לשים לו מכשול.

ועדית מקימיית אינן ניהגית להתיר שימוש חריג והקלה אלא במקרים

נדירים ביותר.

מ' וירשובסקי;

בעיר כמי צפת זה אילי כך, אבל זה לא כך בעיר כמי תל אביב.

בעירי יש המין בקשית מהסוג הזה.

אני מציע שהייעדה תקבל את הנוסח של חבר הכנסת ויינשטיין.

מדוע זה צריך להיית מלייה בתצהיר? אילי די בנימיקים. ללא תצהיר,

לגבי שני הנישאים שהם בעייתיים.



א' נחמיאס;

יש צורך בתצהיר. כי התצהיר מחייב אותו.

מ' וירשובסקי;

אם אנחנו מדברים על תבנית, הרי זה דבר אחד. אם אנחנו מדברים על הקלה

או שימוש חריג. פירושו שרוצים לשנות את הנורמה המקובלת, אם הוא רוצה לשנות את

הנורמה המקובלת ופוגע כתוצאה מכך בזכויותיו של אדם אחר אינני צריך להריץ

אדם זה שיגיש נימוקים מפורטים בתצהיר. מדוע להקל על מגיש הבקשה ולהכביד על

מי שעלול להפגע? זה פשוט לא מובן. ונדמה לי שזה גם לא יעשה צדק לקונספציה

הבסיסית של החוק .

ע' עלי;

יתכן ויש ערים בהן יש הרבה בקשות לשימוש חריג. כיו"ר ועדה אני יכול

לומר כי במשך שתי הכהונות שלי כראש עיר אני יכול למנות על אצבעות יד אחת את

מספר הבקשות לשימוש חריג שהגיעו אלי. אבל יתכן שבתל אביב המצב שונה.

נכון שיש התנגדויות שהן קנטרניות וכל מטרתן להפריע. אני רואה זאת

בוועדה המחוזית שאליה מגיעות עשרות התנגדויות שלא לצורך. ושכל מטרתן להפריע

ולהציק. במקרה זה כדאי שמי שמתנגד יגיש תצהיר מפורט עם סיבות התנגדותו.

כאשר מדובר בהגשת תכניות צריך לנהוג בהתאם להצעה של חבר הכנסת ויינשטיין.

ואילו במקרה של בקשה לשימוש חריג, הענין הזה שונה לגמרי. זה מעכב את היוזמה,

זה מעכב פרוייקטים.

צדק חבר הכנסת וירשובסקי כשאמר שהמלים שימוש חריג יש בהן משום חריגה.

בי זה אכן שימוש חריג ממה שמקובל באותה משבצת קרקע או יעוד קרקע. כשאתה מתיר

שימוש חריג אתה עשוי לפגוע באחרים. לא זו בלבד שאתה נותן ליזם מסויים משהו

חריג, אלא שזה יכול להזיר למישהו אחר, ואי אפשר לנהוג בשני המקרים באותה

אמת מידה. בכדי לא לפגוע בשכנים ובבעלי ענין אחרים אסור להכביד עליהם. אם

מכבידים עליהם את הנטל עלולים לפגוע בזכויות הפרט, ובענין זה אני מקבל את

עמדתו של חבר הכנסת וירשובסקי.

במרכיב ההצעה שלנו יש רובד של תצהיר ורובד של ערבות. לפי המצב החוקי

כיום יכול אדם להגיש התנגדות ואפילו לא לפרט מדוע הוא מתנגד. כך גם כאשר

מדובר בשימוש חריג, וכך גם כשמדובר בהקלה. החובה הבסיסית היא לבוא ולומר

שהוא מתנגד בגלל סיבות אלה ואחרות. הוא צריך לעשות זאת בכתב ההתנגדות.

האמנם אי אפשר יהיה לפתור את הבעיה הזאת על ידי מילוי טופס מתאים?

זה יכול להיות טופס המנוסח בצורה ברורה ביותר. ועל פיו אפשר יהיה ללמוד

את סיבות ההתנגדות של מגיש ההתנגדות.

א' ויינשטיין;

מי שמתכונן לעשות שימוש חריג הוא זה שעלול לפגוע. אז לא יתכן לדרוש

ממי שעלול להפגע שהוא יעשה את הצעדים האלה. מדוע להכביד דווקה עליו?



אני רוצה לדבר על ההצעה המקורית של הבר הכנסת ויינשטיין, המספור

בהצעה שלו איננו מקרי, סעיף 102 מתייחס לדבר אחד, ואם משנים את המספור זה

מרחיב את הענין גם לדברים נוספים. אני מדבר על סעיף 102,

הסדר ההגיוני מצדיק העברת הסעיף הזה לסעיף 103, גם חבר הכנסת ויינשטיין

אינו מתנגד לזה,

ה ו ח ל ט - סעיף 102 המרצע ע"י תה"ב ויינשטיין יהיה מספר 103,

הבה ננסה לסכם את הדיון, ישנה אפשרות אהת לאשר את הסעיף ללא צורך

במתן ערבות, אפשרות שניה - עם ערבות בהתאם לניסוח של מר צבי ענבר, אפשרות

שלישית - שילוב של שתי האפשרויות הראשונות, אנחנו נבקש מהיועץ המשפטי שלנו

להביא לפנינו שני הניסוחים בדי שיעמדו לנגד עינינו לפני שנחליט,

יחזקאל לוי;

אני רוצה לפרט את נימוקי ההתנגדות של משרד הפנים לנושא הערבות,

ההתנגדות של שר הפנים מבוססת מתוך רגישות לענין של שיתוף הציבור בהליך

התכנון, הבקשה לתצהיר נובעת מרצון שלא יטרידו את הוועדה שלא לצורך, אבל

ברגע שמאיימים על האדם שהוא עלול לשלם נזקים שייגרמו בשל עיבוב ביצוע

התבנית או אישורה, והסכומים עלולים להיות עצומים. זה ירתיע אותו לגמרי גם

כאשר יש לו הצדקה, מה גם שהוועדה המקומית והוועדה המחוזית נוטלות לעצמן

סמכויות של בית-משפט, וזה גם פוגע בהליך התבנון כבל הניגע לשיתוף הציבור,

ואשר לסמכויות של בית-משפט שהוועדות לוקחות על עצמן. בדאי לזכור בי בוועדות

התכנון יושבים אנשים שעיסוקם בתכנון. ללא בנזיקין,

הטלת ערבות בשלעצמה גם כן עולה בכסף. והרי כולנו מסכימים שאין

להכביד את הנטל על האזרח, אז מדוע צריך להטיל עליו גם נטל כספי?

זו איננה ערבות בנקאית,

צ'/ ענבר;

הטענה שלי היתה. שלערבות אין שום משמעות אם אין סמכות מהותית לקביעת

פצויים על התנגדות נפל, בפקודת הנזיקין לא מצאתי שמי שהגיש התנגדות נפל

תובעים ממנו נזיקין, בפקודת הנזיקין יש עוולה של נגישה, שהיא פתיחתו או

המשכתו של הליך נפל למעשה, ובזדון ובלי סיבה סבירה ומסתברת נגד אדם

בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק. וההליך חיבל באשראי שלו וכו', ואז זו

עוולה,

יחזקאל לו י ;

אפשר להציע שנקנה סמכות לויעדה המחוזית להחליט שהתנגדות שהיא

טורדנית וסחטנית על פניה יש לוועדה סמכות לגביה.



צ' ענבר;

זו אפשרות נוספת שצריך לחשוב עליה.

אנחנו מבקשים מהיועץ המשפטי שלנו שלקראת הדיון יכין לנו ניסוח של

שתי האפשרויות שעליהן דברנו. אני מבקש עוד ממר יחזקאל לוי שעד לשבוע הבא

יתייעץ עם השר וימסור לנו אם הוא יטען נושא חדש בענין סעיף הערבות. אם

יגיד לנו כי יטען נושא חדש, כי אז נקיים ישיבה נוספת ובה נקבל החלטה

בענין הערבות. אולי נחליט לאשר את הסעיף בלי ענין הערבות, ובינתיים נבשל

היטב את ענין הערבות ונסכים בינינו שאף אחד לא יטען נושא חדש לגבי הערבות.

האם שר הפנים יגיש הסתייגות בענין הערבות?

עמדת השר חד משמעית בענין זה.

השלב שבו על הוועדה לקבוע עמדה ברורה וחד משמעית כן ערבות, או לא

ערבות. הוא שלב הדיון המוקדם. שלב הדיון המוקדם הוא השלב שבו מלבנים את

הדברים בצורה יסודית. לכן אני מציע לא להכין עדיין את הנוסח לקראית ראשונה,

אלא לדון בישיבה הבאה של הוועדה גם בנושא הערבות

אם מר יחזקאל לוי יגיד לנו שהוא לא יטען נושא חדש. נוכל להעביר זאת

לקריאה ראשונה.

נושא הערבות הוא נושא מהותי שמפצל את חברי הוועדה ואת הממשלה בשאלה

העקרונית. אני חושב שחברי הכנסת חייבים להתייחס אל הנושא הזה בקריאה

ראשונה, והם צריכים לדעת במה בדיוק מדובר ומה הבעיות הקשורות בערבות. הליך

חקיקה צריך להתקדם לאט לאט.

אנחנו נחזור לדון בנושא הערבות בישיבה נוספת שתתקיים בהקדם.

אני מודה לכל הנוכחים כאן, ונועל בזה את הישיבה.

(הישיבה ננעלה בשעה 11.00)