הכנסת האתת עשרה

מושב שלישי



נרסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' /3/

מישיבת ועדת הכלכלה

מיום שלישי. ח' בכסלו . התשמ"ז - 9 בדצמבר. 1986 .בשעה 14.00

חברי הוועדה! היו"ר אי שפייזר

אוריאל לין

מי פלד

מ' פפרוש

מוזמנים; י' ברג - התאחדות התעשיינים

מי בראל - התאחדות התעשיינים

יי פוקס - חברת אמקור

ב' מילר - הרשות להגנת הצרכן

ד' ארנסט - המועצה הישראלית לצרכנות

ע' פרי - יועץ משפטי משרד התעשיה והמסחר

חי מרגליות - משרד התעשיה והמסחר

ע' שרגאי - משרד התעשיה והמסחר. ממונה על הגנת הצרכן

ד' לב

רשמה ; שי צהר

חוק הגנת הצרכן (תיקון), התשמ"ו-1986.



חוק הגנת הצרכן (תיקון). התשס"ד-1986.

אני פרחח את הישיבה. ומקדם בברכה את בל הנוכחים,

אני רוצה להזכירכם כי הרבה מלות ברכה באפרו על החוק הזה על ידי השר

שהציג את התוספת לחוק הבת הצרכן במליאת הכנסת, החוק והתיקונים המרגעים מונחים

לפנינו, כאשר נעבור על סעיפי החוק לפי הסדר נוכל לעמוד על מהות הדברים וכן על

השינויים והתיקונים המוצעים.

סעיף 1 (תיקון סעיף 2)

זה הסעיף הדן בהגדרות, אני מבקש לדעת מדוע אין כאן הגדרה של "שירות"

אף בי נתקלנו במלה הזאת במסגרת החוק, בהגדרה של המלה "עוסק" נאמר: מי שמוכר

נכס או נותן שירות דרך עיסוק". ולא כל כך מובנת לי משמעותה של המלים "דרך

עיסוק", ניקח לדוגמה את חברת מקורות שמוכרת מספר מכוניות במכרז. או לא במכרז,

העיסוק שלה איננו כמובן במכירת מכוניות- אבל היא בכל זאת מוכרת מכוניות, האם

זה מכוסה בחוק הזה?

עיסקאות הנעשות שלא דרך עיסוק אינן מוגנות? אתן דוגמה נוספת, אני

קונה מכונית שאודותיה קראתי במודעה בעתון, המודעה ניתנה על ידי סוחר מכוניות

שמתחזה כמי שאיננו סוחר מכוניות כי נוח לו למכור מכוניות באמצעות מישהו

אחר. שאיננו סוחר מכוניות. ושזה איננו העיסוק שלו, ונניח שהיתה בענין זה

הונאה מסויימת. האם זה מכוסה?

מדוע אתס מצמצמים זאת לדרך עיסוק בלבד שהרי חלק מהמסחר הירם נקישת

שלא דרך עיסוק ולמוכרים יש ענין למכור באמצעות מישהו אחר שזה איננו העיסוק

שלו כי הוא מבקש למצוא דרכים חדשות אל הצרכן, ואולי גם להיות פסור מתשלום

מסים ומאחריות, אני חושב שהגדרת המלים "דרך עיסוק" מגבילה בענין זה,

אני רוצה להתעכב על ההגדרה של "צרכן" - מי שקונה נכס או מקבל שירות

מעוסק במהלך עיסוקו לשימוש שעיקרו אישי. ביתי או משפחתי, כאשר חברת מקורות,

למשל. עושה קנייה כלשהי אינני דואג לה כל כך. כי היא יכולה לדאוג לקניינים

מומחים שיעשו זאת, אבל במשק יש גם בעלי מלאבה ועוסקים אחרים קטנים וערד אנשים

שאין להם הכלים הדרושים לבדיקה וכו'. ולהם אני כן צריך לדאוג- והם צריכים

לקבל הגנה,

אני חושב שהשאלות שהעלה כאן יושב ראש הוועדה מעוררות בהכרח שאלות

הנוגעות בלבו של החוק, על כן אני מציע שלפני שנתחיל בדיון בסעיפי החוק

נשמע סקירה קצרה על החוק ועל מהות התיקונים המוצעים, חוק הגנת הצרכן לא

יכול להחליף את כל מערכת המשפט ואת כל ההגנות שנועדו לאזרח ולגופים עסקיים

על ידי מערכת המשפס,

אם בעל עסק אחד קונה משהו מבעל עסק שני והלה הונה אותו. כי אז

פתוחות בפניו כל ההגנות המצויות היום בחוקים השונים. בחוק החוזים בחוק

המכר וכוי, כדאי שנשמע סקירה קצרה על הדרך בה רואים את החוק שלפנינו אנשי

משרד התעשיה והמסחר. ומה מורה הנסיון שלהם בהפעלה הקשורה בחוק הזה,

הדברים הושמעו במליאת הכנסת כהצהרת מדיניות. והשר הבהיר אח התיקונים

המוצעים לחרק הגנת הצרכן 1981. אבל אני מקבל אח הקרח של חבר הכנסה אוריאל

לין.. ונבקש מהיועץ המשפטי של משרד החעשיה והמסחר למסור לנו סקירה קצרה על

מהרת התיקונים המוצעים.

עי פרי !

בהצעת התיקון שהגשנו לא התכוונו כמובן לעשות רוויזיה למה שעומד ביסודו

של החוק, הצענו מספר תיקונים שהתחייבו ממה שלמדנו על דרך הפעלתו של החוק

במשך השנים בהן הוא קיים, אני חושב שזה דבר לגיטימי כאשר אחת לכמה שנים ערשים

"חושבים"- ומנסים לראות אס מה שנעשה בפועל תואם באמת את הכוונה. ואם הוא

באמת עונה לציפיות ומביא אח התועלת הרצויה,

החרק הזה,למרות שמו הכוללני איננו רחב כפי שהשם שלו אולי מנסה לומר.

והוא עוסק למעשה בכמה נושאים מאד ספציפיים: א) הטעיית הצרכן ב) פרסומת

ג) סימן, ישנם ערד מספר סעיפים הנרגעים לרוכלות, מכירות באשראי וכרי, אבל

הפרקים הראשיים. כאמור. דנים בנושא ההסעייה. הסימון והפרסומת, שגם הוא ענף

של ההסעייה, זה חל על הצרכן הבודד, החוק בא להגן עליו בצורה מודעת, זו

הקונצפציה שנקבעה בזמנר ושלפיה אנחנו פועלים. יש לנו הגנות אחרות בתתרמים

שונים. יותר רחבים. מאשר חוק הגנת הצרכן.

החוק שלפנינו נרעד כמהרתר להגן על הצרכן, הרא נותן אפשרויות להעמיד

לדין ולהוכיח במידות הוכחה פחותות אולי במידת מה מאשר דרך אישום פלילי המקובל

על פי חרק העונשין, אם מדברים על הטעייה, הרי מידת ההוכחה שצריכה להיות כדי

להוכיחה שעבירה נעשתה על פי החוק היא קלה יותר במידת-מה. ומכאן גם שלא התכררנר

מלכתחילה להתערב בכל אותם נושאים שלא נעשים על דרך עיסוק. אם זכררני ערמד לי.

על מכירת רכב על פי מרדעת פרסום בעתון לא יחול חוק זהי כי המוכר לא עוסק בזה

דרך קבע, אם המוכר התחזה אפשר לטפל בר על פי דינים אחרים כמר במי שעוסק

בהו נאה.

התיקונים המוצעים כאן הם לגופו של ענין, החוק הוא צר בהיקפו, וכך גם

הפעלנו אותו. וכך גם הבנו אותו, בתיקונים שהצענו אין דבר כדי להרחיב את

המסגרת הבסיסית של החוק כפי שנקבעה מלכתחילה.

פרק ב' של החוק דך בהטעיה וניצול מצוקה, זה פרק גדול המונה את כל

אפשרויות ההטעיה. יש למעשה 29 סעיפים המונים את הצורות השרנרת בהן אפשר

להרליך שרלל. וזה עדיין לא ממצה כל האפשרויות, בסעיף 1 שבחוברת הכחולה

אתם מציעים להוסיף גס "היבואן",

ישנם אכן 19 תת סעיפים המפרטים את האפשרויות השונות, אבל למעשה יש בתוך

19 חח סעיפים אלה הרבה יותר פרטים, בסעיף הראשי נאמר בסעיף 2: בלי לגרוע

מכלליות האמור יראו עניינים אלה כמהותיים בעיסקה, ובאן בא פירוט הסעיפים.

ישנם דברים נרספים שאם נראה שהם מהותיים אפשר יהיה לייחס אותם לכאן,

התוספת של המלה "יבואן" היתה נחוצה לנו . נדמה לי שבחוק עצמו נשמטה

המלה הזו מסיבה טכנית,

דברים אלה למדנו כתוצאה מדיונים משפטיים שהתקיימו כאשר התגלו לנו

כל מיני בעיות,

סעיף קטן (9) בסעיף 2 של ההוק נאמר: תאריך הייצור של הנכם או תאריך

תפוגתו. לא מובן לי מדוע יש כאן צורך כמלה "או", ומדוע לא יהיו שני הדברים

גם יחד

עי פרי;

האחד אינו פוגם בשני,

סעיף 2 (החלפת סעיף 3) - ניצול מצוקת הצרכן

מדוע מחקתם את המלה "בורותו" -המופיעה בחוק המקורי?

עשינו זאת כדי להקל את מידת הראיות שאנחנו צריכים, על פי נוסח הסעיף

כמו שהוא מובן על פי הסיפא שאם מביאים אדם לדין על ניצול מצוקה של הצרכן

צריך להוכיח שזה נעשה על מנת לקשור עסקה בתנאים לא סבירים או בלתי מקובלים או

כדי לקבל תמורה העולה על התמורה המקובלת, ולא תמיר ניתן להוכיח זאת, אפילו

כאשר במציאות אכן יש ניצול מצוקת הצרכן, החלטנו איפוא להשאיר לבית המשפט את

האפשרות לקבוע אם זה נעשה בתנאים בלתי מקובלים או בלתי סבירים וכו', וזה

יקל עלינו להתמודד עם הבעיה,

את המלה "בורותו" השמטנו כי קשה מאד להוכיח את הדבר הזה,

בדרך כלל אין המדובר בצרכן ילד אלא בצרכן מבוגר, והתברר שמאד מורכב

להוכיח בצורה חד משמעית בבית המשפט חוסר נסירן של ארם בקנייה. אד את ביררתי

של הקונה, כי בורות באיזה שטח צריך להוכיח? יכול אדם להיות משכיל ומלומד,

ובכל זאת בור בתחום מסויים, אלא שקשה להוכיח בורותו של ארם לגבי עיסקה

מסויימת, והיות ובית המשפט ממילא קובע את מידת ההטעיה ואם קיים ניצול

מצוקה וכוי. הצענו להשמיט את המלה "בורותו" ו"חוסר נסיונו" ואת הסיפא של

סעיף 7 בחוק. כי ממילא זה הדבר אותו צריך בית המשפט לקבוע,

לאור הנסיון שלנו בענין זה. כאשר התקשינו להוכיח את דבר הבורות

וחוסר הנסיון. הצענו להשמיט את המלים האלה. כי ממילא בית המשפט הוא הפוסק

בענין זה,

לדעתי יש הבדל מהותי בין ניסוח סעיף 2 בחוברת הכחולה לניסוח סעיף 3

בחוק וכדאי לשים לב להבדל הזה על מנת לבחון אם אמנם הנוסח החרש המוצא הוא

המתאים יותר, על פי הנוסח הקיים היום לא מספיק שניצל את חולשתו כדי לקשור

עיסקה. אלא צריך להוכיח גם שתנאי העיסקה הם בלתי מקובלים או בלתי סבירים



או נעשו כדי לקבל תמורה העולה על התמורה המקובלת. אם ניצל את חולשתו של

הצרכן וקשה עיסקה אתו, אין זו עבירה, צריך להוכיח אלמנט נוסף, שתנאי העיסקה

הם בלתי מקובלים או כלתי סבירים או שהתמורה עולה על התמורה המקובלת, והשאלה

היא אס אמנם אנחנו צריכים להרחיב כל כך. המוכר מכר משהו לצרכן. ואחר כך

הצרכן מתחרט על הקנייה שלו, ואז הוא יטען: הוא ניצל את חולשתי, הרבר הזה פרתח

פתח לריבוי תביעות מצד הצרכנים. ולא תמיד תביעות מוצדקות,

אינני יודע מה מורה הנסיון שלכם עם הסעיף הזה. ואיני יודע כמובן כמה

תביעות הוגשו על פיו, לא אתפלא אם בסך הכל הוגשו שתים או שלרש תביעות על פי

סעיף זה- ולא יותר,

אכן. מעט מאד תביעות הוגשו על פי סעיף זה, התביערת הוגשו על ידי

המשרד,

עלינו להחליט אם אמנם אנחנו רוצים להרחיק כל כך לכת. שגם כאשר עיסקה

מתקשרת בתנאים מקובלים והמחיר אמיתי אנחנו צריכים להתערב ולאפשר ביטולה,

ישנם מקרים בהם אדם זכאי להגנה גם אם לא לקחו ממנו תמורה מוגזמת.

ואפילו כאשר התמורה היתה מקובלת וסבירה .

יש כאן הגדרות ברורות. כמו אי ידיעת שפה ועוד, הפעלת השפעה בלתי-

הוגנת. לעומת זאת, זה דבר שצריך להוכיח אותו. ואיני יודע עדיין אמ זה קל או

קשה להוכחה, "מצוקתו של הצרכן" זה לדעתי דבר לא כל כך ברור, אתם טוענים שקשה

להוכיח בבית המשפט את ענין הבורות, איך מוכיחים מצוקתו של הצרכן?

בורות קשה להוכיח, האם צריך להוכיח שהוא בור בנושא המסויים הזה,

כמו בענין מקררים חשמליים למשל. או שהוא בור בכלל, אשר למצוקתו של הצרכן.

אתן לכם דוגמה, צרכן מזמין טכנאי לתקן את המקרר בביתו, הטכנאי מגיע אליו,

בודק את המקרר ומודיע שצריך לפרק את המקרר ולהחליף בו חלק מסויים, הצרכן

מסכים, מודיע לד הטכנאי שהחלק אינו מצרי בידל, המקרר בינתיים לא פועל והטכנאי

מודיע שהוא ישלח טכנאי אתר עם החלק, ואכן כעבור יום מגיע הטכנאי השני. והוא

שוב בודק את המקרר ואומר שהדיאגנוזה היתה אמנם נכונה. אבל יש צורך גם באטמים.

והם אינם בידו. טכנאי שלישי הגיע באותו יום או למחרתו ומביא אתו את האטמים,

מפרק ומתקן את המקרר והמקרר פועל, אחר כך מקבל הצרכן פירוט חשבון, ובו נאמר

כי ביום הראשון ביקר אצלו טכנאי, וביום השני ביקר אצלו טכנאי שני ואחר כך

טכנאי שלישי. ועבור כל ביקור של טכנאי עליו לשלם סכום איקס. ובסך הכל הוא

צריך לשלם סכום גבוה, לזה אנחנו קוראים ניצול מצוקה, זה איננו רווח לא סביר.

כי זה בהחלט סביר לררוש ולקבל תשלום עבור כל ביקור של טכנאי, גם אי אפשר

להגיד שהביקורים של שלושת הטכנאים לא היו דרושים, כי הם היו דרושים והכרתיים,

ובכל זאת יש כאן ניצול מצוקה,

אני יכול לתת לכם דוגמה נוספת, במשפחה יש ילד חולה. ויש צורך במכשיר

אינהלציה בשביל הילד החולה, המחיר הנדרש עבור המכשיר הוא גבוה מאד, אבל

האב מוכן ברגע זה לשלם כל מחיר ובלבד שיביא לילד את המכשיר לו הוא זקוק כל כך,

רק מאוחר יותר הוא יכול לטעון על ניצול מצוקתו,



דרגפה נוספת, אדם וזולה. ויש להביאו לבית החולים באמבולנס, נהג

האמבולנס דורש ומקבל מחיר מוגזם, באותו רגע מובנים בני הבית לשלם לו את

המחיר שהוא דורש, והיו מובנים לשלם לו אפילו יותר אילו דרש זאת, זה אבן

ניצול מצוקה,

אוריאל לין;

על פי הנוסח הקיים יש צורך להוסיף על ניצול מצוקתו גם קשירת עסקה

בתנאים בלתי מקובלים או בלתי סבירים או בדי לקבל תמורה העולה על התמורה

המקובלת, ואילו בתיקון המוצע אתם מבקשים שניצול מצוקתו בלבד יהווה יסוד

לתביעה,

היום יש קושי להוביח רווה בלתי סביר. בי המבחנים בענין זה יבולים להיות

רבים ומשונים. זה במעט בלתי אפשרי לקבוע מלבתחילה מה זה רווח בלתי סביר. מה

גם שאפשר לנצל מצוקה או חולשה שכלית גם באשר קושרים עסקה בתנאים מקובלים,

ובלל לא בלתי סבירים, אדם עובר ברחוב רואה בחלון ראווה מקרר, נכנס להתפעל

ממנו ובלל לא התבוון לקנותו, אלא שמנצלים חולשה שלו על מנת לשבנע אותו לקנות

את המקרר. והמחיר בהחלט סביר,

אוריאל לין;

אני יכול לטעון שאדם שיש לו רצון חזק לקנות משהו נתון למעשה במצוקה.

באשר אתם אומרים שיש לאפשר ביטול עיסקה משום ניצול מצוקתו אפילו היו התנאים

סבירים ,

מי פלד;

האם עסקה בתנאים סבירים יכולה להחשב עסקה שהושגה תוך ניצול מצוקה?

נראה לי שהמלה "ניצול" מרמזת כאילו מדובר לעסקה לא סבירת, אני מבין שאתם

טוענים שבכל מקרה אם זה יגיע לבית המשפט. בית המשפט ייעתר רק אם התנאים

ייראו לו בלתי סבירים,

היו"ר אי שפייזר;

אדם לא נורמלי נכנס לחנות וקונה דברים שהוא לא צריך אותם, והמוכר

מבחין מיד שלפניו אדם בלתי שפוי שלא זקוק לדברים האלה. והוא בבל זאת מוכר

לו ומנצל את העובדה שהקונה אינו נורמלי לדעתי זה מחייב,

מי פלד;

האם ניצול מצוקה פירושו שנעשתה עסקה לא סבירה?

כשאדם נבנס לעסקה שלא מתוך רצון חופשי או שיקול דעת. אלא כתוצאה

מכך ששיקול הדעת שלו לא פעל כראוי ונעשתה עליו עבודת שכנוע,

אדם נמצא בלחץ בגלל מצב הירום ומנצלים את העובדה הזאת על מנת למכור

לו דבר שהוא חושב שאולי יציל את חייו והוא קונה אותו באותו רגע בכל מחיר,

אז ישנו כאן התנאי של מחיר לא סביר,



אני רוצה לחח דוגמה קלסית: אדם בא לבית-מרקחת כשהוא סובל מכאב ראש

חדק, והוא מבקש אספרין. הרוקח נותן לו תרופה שאינה מתאימה לבאב ראש, ומובר

לו אותה במחיר סביר, ואפילו נותן לו הנחה, במקרה זה הרוקח ניצל אח בורותו

של הקונה. אלא שלא מכר לו אח החרופה במחיר לא סביר, המחיר של החרו פה היה סביר,

בהחאס למחירון, ואפילו בהנחה מסויימת, אז על פי החוק הקייס היום אי אפשר יהיה

להגיש נגד הרוקח תביעה, אני מסביס שאס יש כאן אלמנט של ניצול בורותו של

הצרכן צריך לאפשר ביטול העיסקה, אבל אס אומריס שהוא מנצל אח מצוקה?

אבל מוכר לו אח החרופה במחיר סביר אנתנו נכנסיס לחחוס שביח המשפט לא יוכל

להחמודד אתו,

אס נעשתה עקקה במחיר סביר. האס אפשר עדיין לדבר על ניצול מצוקה?

ארס בא לבית מרקחת עס כאב ראש ומבקש את התרופה שהוא רגיל לקחת במקרה

כזה, אבל הרוקח מציע לו דבר אחר העולה פי חמישה או פי עשרה מהתרופה שהוא

רגיל לקחתה או מוכר לו אספרין מיובא במקוס אספרין מקומי, זה ניצול מצוקה.

לא כל כך ברור לי מדוע ככל זאת מחקתס את המלה "בורות", כאשר מופיעה

המלה "בורות" בלבד. אפשר יהיה לטעון שקשה להוכיח בורות. אבל אילו פירטתם

וכתבתס "בורות בנושא הנדון" כי אז היה הדבר מובן יותר, ואז היה גס ברור

לאיזו בורות מתכווניס,

עי פרי;

אדס אינו יודע בדרך כלל שהוא בור. וקשה לבוא אל הסוחר ולטעון: אתה

הטעית אותי. כי אני בור בתחוס הזה,

זה מקביל לסעיף העושק. שס מופיע המושג של ניצול עקב מצוקה, חלק

מהדוגמאות שניתנו כאן נכנס לקטיגוריה של הטעיה, הדוגמה של האמבולנס היא אכן

דוגמה למצוקה,

אני רוצה להפנות תשומת לבכס לסעיף 18 בחוק החוזיס הבללייס, חוק הגנת

הצרכן הלך די צמוד לסעיף הזה, והוסיף עליו עוד כמה דבריס כאשר משרד התעשיה

והמסחר רצה להשמיט את הסיפא שהיא במידה מסויימת מגבילה, אי אפשר להשאיר

מושגיס כמו חוסר נסיון ובורות בסעי עצמו, אפשר לפעול בחוק הזה במישור

הפלילי והאזרחי והאדמיניסטרטיבי, וגס אם בעבר לא הגישו תביעות על פי סעיף זה

אין זה אומר שהסעיף לא צריך להיות קייס,

אס אנחנו אומריס שאנחנו לא קושרים את זה לגנין המהיר. אז צריך לצמצם

את העילות ולא צריך להכניס דבריס כללייס כמו בורות וחוסר נסיון,

היו"ר אי שפייזר;

מדוע בורות בנושא זה אינה מהווה עילה מספקת לביטול עיסקה? אדס שאינו

מתמצא בנושא החשמל, למשל, והוא בא מארץ שאין בה בכלל חשמל, ומוכרים לו מוצר

שהוא מוכיח אחר כך שהוא איננו זקוק לו, מדוע לא תהא זו עילה לביטול העיסקה?

רוב המקרים בנויים על זה שמוכרים למישהו דבר שאינו מכירו אותו ושאינו זקוק

לו כלל,



אנחנו רואים את הצרכנים כאנשים מבוגרים, מי שהולך לקנות משהו צריך

לעשות מאמץ ולהתעניין תחילה במוצר הזה, גס על הצרכן יש חובה מסויימת. וצריך

לקחת את זה בחשבון, אנחנו חייבים להבין גם שביטול עיסקות איננר רבר פשוט

כלל ועיקר, זה מכניס אי שקס במסחר,

אשר להטעיה, אם אתה יכול להוכיח שהטעו את הצרכן ישנו סעיף 2 העונה

על כך, אם רוצים ללכת על דבר כמו בורותי ובמיוחד אחרי שמשמיטים את הסיפא,

אני חוששת שזה יתן עילה לאנשים רבים מדי לפנות בבקשה לביטול עיסקות, ואני

חוזרת וטוענת שגם לצרכנים יש אחריות מסויימת בענין זה.

. אני נוטה להשתכנע שהמלה "בורות" אכן נחוצה כאן כאשר מסתכלים על המקרים

האופייניים שגורמים לכך שאדם עושה מה שלא היה צריך לעשות לטובתו. והוא עשה

זאת רק משום שהיה לו עסק עם מישהו שמנוסה ממנו והצליח לשכנע אותו, זה יבול

לקרות במוסך. בקניית ציוד אלקטרוני- בתיקון האינסטלציה בבית וכו' וכו'. דברים

שהצרכן בדרך כלל אינו בקי בהם ומגלה כלפיהם בורות,

נראה לי כי הנטיה בין חברי הוועדה היא להשאיר את אלמנט הבורות. כי

ברור שזה תחום הזקוק להגנה, יתכן ואפשר להגדיר את ענין הבורות בצורה בהירה

יותר.

גם אנו סבורים שצריך להשאיר את אלמנט הבורות, רוב העיסקות שאתן אנו

נתקלים בבעיות אינן עיסקות שנעשו עם פרופסורים ועם אנשים משכונות ומשכבות

מבוססות. אלא בעיקר עס אוכלוסיה רחבה של עולים חדשים בעיירות פיתוח עם

עולים חדשים מאתיופיה וכו' כאשר אנשים מנצלים באופן הברור ביותר את הבורות

שלהם בתחומים השונים. אל העולים האלה מגיעים אנשים המתמחים במכירה לעולים

ולתושבים שאינם מתוחכמים ואינם מבינים כל כך מה זו קנייה נכונה אינם יודעים

שאפשר בכלל להשוות מחירים ואינם יודעים איך עושים זאת. יושבת עקרת בית בביתה,

כשהיא מאד לא בקיאה בדברים ובאים אליה אנשים המתמחים במכירת דברים לעקרות

הבית, ואנחנו לוחמים באנשים האלה בהצלחה לא מזהירה. לכן אנחנו חושבים שענין

הבורות חשוב מאד כאן.

אני רוצה לתת לכם דוגמה לניצול מצוקה בעיסקה שיכולה להיות הוגנת.

בא אדם רוכל לביתה של אשה בשערה הערב ורוצה למכור לה מערכת כלים ונניח

שמדובר במחיר הוגן למערכת כלים זו אף כי בדרך כלל אין המדובר במחירים

הוגנים. הוא מנסה לשכנע אותה לקנות את הכלים האלה. ובין יתר הדברים הוא אומר

לה כי אם היא לא מוכנה לחתום על הניירות של הרכישה הוא יחכה עד שיבוא בעלה

כי הוא בטוח שבעלה יהיה מוכן לחתום. הוא מבקש לדעת מתי בעלה עומד להגיע

הביתה ואם היא משיבה לו כי הוא עומד לחזור הביתה בשעה 11 בלילה הוא מביע

את רצונו לחכות לו. מובן שהאשה נכנסת ללחץ. כי לא נעים לה שכעלה יחזור הביתה

בשעה כה מאוחרת וימצא בביתו גבר זר ואז היא רוצה לשים קץ למצב הזה ואומרת

לי שהיא מוכנה לקנות את המערכת הזאת, ובכן זה מקרה ברור של ניצול מצוקה

גם במקרה והעיסקה היתה הוגנת בכל הנוגע למחיר,

עיסקה כזו אפשר לבטל ללא כל בעיה.

באנו לישיבה הזאת לענין האשראי במיוחד אבל למשמע כמה מהדברים שנאמרו

כאן אני לא יכול שלא להגיב, כי מקומם אותי לשמוע כי יוצאים כאן מנקודת ההנחה

שכל מי שבא למכור מוצר זה או אחר הוא רמאי, אני יכול להביא בפניכם דוגמה

שונה מאלו שהועלו כאן, לזוג נולד תינוק והם במצוקה וזקוקים למכונת כביסה,

יוצאים לחנות ורוכשים מכונת כביסה במחיר הוגן, ימים מספר לאחר מכן שואל אותם

השכן: מדוע קניתם מכונת כביסה אמקור? הייתם צריכים לקנות מכונת כביסה איקס.

כי היא סיבה יותר, ואז בני הזוג טוענים: ניצלר את מצוקתנו ומכרר לנר מכונת

כביסה איקס שעה שלמעשה היינו מעוניינים במכונת כביסה וויי,

אותו הדבר יכול להיות במקרה של קניית מיסת תינוק, אתרי הקנייה יבוא

אל הזוג חבר שיסביר להם שלא סוב עשו שקנו מיסה מסויימת זו כי יש בשוק מיסות

סובות יותר ואז הם יסענו שניצלו מצוקתם וכוי, צריך להגן גם על מחי שמוכר,

מה התרופה לצרכן שקשר עיסקה בניגוד לסעיף 3?

סעיף 32(א) - ביטול מכר,

על פי החוק המוצע הלקוח רשאי להודיע למוכר תוך שבועיים מיום הקנייה

כי הוא מבטל את הקנייה,

זה דבר איום ונורא, בדרך זו יכול כל צרכן להודיע על כיטול העיסקה.

ובעל העסק יימצא במצב קשה ביותר,

במציאות זה לא קורה כך. כי הכסף נמצא בידי בעל העסק וזה לא כל כך

פשוט וקל לב סל אז עיסקה,

הסעיף הזה קשור בהיבסים הכלליים של כל הענין, כאשר נרוך בסעיף 32

נוכל לקשור את הדברים,

הדבר הזה קיים היום בסעיף 32 ואין בזה חידוש,

אבל המרכיב בסעיף הוא בבחינת שינוי מהותי, אתה יכול לעשות זאת רק

אם המחיר אינו סביר ,

אני יכול לעשות זאת לפי הסעיף בכל מקרה של הסעיה, זה קייס גם היום

בסעיף 32. מפליא רק עד כמה ממעסים להשתמש בסעיף זה למרוח העובדה שהוא

קיים בסתר החוקים, כי ברגע שאין כיסוי לדברים העיסקה אינה מבוטלת.

הצרכן יכול לבטל את העיסקה תוך שבועיים, בית המשפט יכיל לבטלה בכל

מועד שהוא כאשר זה נראה לו מוצדק.

החוק הזה מתייחס לצרכן שקרנה מוצר שהערך שלו אינו גדול ביותר. זה יכול

להגיע לרכישת מקרר. כלומר. הצרכן לא יכול למעשה לנהל פה מלחמה גדולה על הענין

הזה,

אוריאל לין;

החוק הזה חל גם במקרה של קניית מכונית. וזו כבר רבישה די גדולה מבחינה

כספית.

עיבדה היא שהשימוש בפועל בחוק הזה הוא די מצומצם. וצריך להתגבר על

הבעיה הזאת. בדרך כלל הצרכן גם לא יודע את כל הדברים שהוא רשאי לעשותם במקרה

בזה או אחר. ולעתים גם כשהוא עושה משהו בפועל אין לזה משמעות. כי כשהוא שולח

הודעת ביטול זה לא משמעותי אם הצד השני מתנגד ולא מחזיר לו את הכסף,

!

רוח הדברים ברורה. אנחנו נחזור לענין כאשר נסגור את מעגל הדיונים.

לסעיף 4 בחוק הקודם מוצא שינוי, המלה "שירות" אינה נזכרת בכל

סעיף 4. ונראה לי שצריך להוסיף את המלה הזאת,

עיסקה זה מכירת נכס או מתן שירות. ברגע שמופיעה המלה "עיסקה" ברור

שהבוונה היא גם לשירות,

בסעיף 4 הכוונה היא לנכס בלבד ואני מביא דבר זה לתשומת לבכם כי אנחנו

עוד נחזור לסעיף הזה מאוחר יותר.

סעיף 4 קובע חובת גילוי רק לגבי פגמים או תכונה אחרת המפחיתים באופן

משמעותי מערכו של הנכס, מדוע לא תהא אותה חובה קיימת לגבי כל פגם או איכות

גם אם אינם מפחיתים באופן משמעותי מערכו של הנכס? סעיף המכר בחוק הכללי אומר,

שאם המוכר ידע אל איזה שהוא פגם ולא הודיע עליו לקונה. יש לראות בזה מעשה

חמור, נראה לי מוצדק שבכל מקרה תהא חובה לגלות פגם, גם אם אין הוא מפחית

באופן משמעותי מערכו של הנכס,

אוריאל לין;

ניקח לדוגמה בעל דירה הרוצה למכור אותה, אם הוא יצטרך לחשוף את כל

הפגמים המצויים בדירה. האם את יודעת מה יהיה אורך רשימת הפגמים שיצטרך למסור?

אם לא תהיה מגבלה שתקבע שזה מתייחם לפגם משמעותי. אי אפשר יהיה לעמוד בזה,

פשוט אין להעלות על הדעת שאפשר יהיה לחייב את בעל הדירה לחשוף אה כל הפגמים

השונים שנתגלו בדירה במשך השנים בהן הוא גר בה.

אנחנו יודעים שהקבלן אחראי במשך שנה לתיקון הפגמים השונים המתגלים

במשך השנה הראשונה בדירה שהוא מבר, אותו דבר קיים גם לגבי קניית מכונית"

אם מתגלה פגם במכונית הרי יש אחריות לגביה ואז הבעיה באה על פתרונה, אני

מדברת על נכסים אחרים כמו רהיטים למשל, מתברר כי הספוג שבמזרון איננו זה

שהובטח שיהיה שם או שנתגלו פגמים אחרים ברהיטים והקונה לא ידע עליהם,

במקרה בזה רק אם הפגמים האלה גורמים להפחתה משמעותית בערך הנבם הייב המוכר

להודיע עליהם לקונה, אבל כאשר הקונה קונה חפץ מסוג א' הוא רוצה לקבל תמורה

מלאה לכספו ואינו רוצה בסחורה עם פגמים, כשהוא קונה סחורה סוג אי הוא אינו

שואל אפילו אם יש בה פגמים בי הוא מניח שאין בה פגם,

אוריאל לין ;

השאלה היא מה הוא בעצם פגם,

מאחר ובמליאת הכנסת לא דנו בסעיף הזה מאחר ולא מוצע שום תיקון לגביו,

האם אין לראותו כנושא חדש?

זה בוודאי איננו נושא חדש, אנחנו צריכים לראות לנגד עינינו את כל החוק,

אפילו את הסעיפים שלגביהם אין הצעת תיקון או שינוי, הדבר בדוק,

יש חפיפה בין הסעיפים 2. 3 ו-4. אלא שסעיפים 3 ו-4 מוצאים מספר דברים

יחודיים שהמחוקק רואה צורך להדגיש אותם והם קצת יותר מאשר הטעיה רגילה,

החוק רוצה שהעוסק יזהר יותר בדברים אלה לבל ינצל מצוקה. וכאשר ישנו פגם.

מהותי שיכול לפגוע בצורה משמעותית בערך הנכס הוא יהיה חייב לגלות זאת לקונה,

זה נותן הדגשת יתר על הדברים, הענישה זהה ודומה גם למקרה של הטעיה וגם

למקרה של ניצול מצוקה וכו',

אדם מוכר מכונית לאדם אחר, המכונית אוכלת קילו שמן לכל 100 ק"מ. וזה

מצביע על כך שהמנוע גמור למעשה, המוכר מכניס שמן עבה כך שבזמן הבדיקה לא

ניתן לראות שהמכונית אוכלת שמן, הקונה משלם עבור המכונית ולוקח אותה, אחר כך

מתברר לו שהמנוע עומד בפני אוברול, זו כמובן הטעיה ברורה, וזה מביא אותי

לענין הצורך בהשמטת ענין דרך העיסוק, כי אם המוכר הוא אדם שמכירת מכוניות

אינה דרך העיסוק שלו אבל הוא בכל זאת מרמה את הקונה צריכה להיות תרופה

עבור הקונה במקרה בזה,

אנחנו רושמים לפנינו את הענין של דרך העיסוק. ובסוף הדיון עוד נחזור

לסעיף הזה,

סעיף 3_- החלפת סעיף 5 - עריכת חוזה בכתב ומסירתו

לפי סעיף זה יבול השר לקבוע בתקנות חיוב עריכת חוזה בבתב, אתם

מוסיפים שהצרבן רשאי לבקש הסכם בכתב, אתם מוסיפים גם את ענין החוזים

האחידים, מדוע?

הסתבר לנד שאין שום סיבה לכך שלא תהיה חרבה על בעל עסק לתת עותק

םהסכם חתום גס לצרכן אס הלה מבקש זאת.לא היטלנר זאת על המוכר כחובה.

אבל כאשר הצרכן מבקש זאת חייב בעל העסק לתת לו עותק כזה,

באשר לענין החוזים האחידים מי שקנה דירה נוכח בוודאי לדעת עד כמה

קשה לקבל עותק של חוזה אחיד מחברת הבנייה לפני הקניה כדי לעיין בו או כדי

לתיתו לעורך דין על מנת שיעבור עליו לפני ביצוע הקנייה. מי שביקש זאת נתקל

ללא ספק בסירוב ובתירוציס שונים. לכן ראינו צורך לתת אפשרות אף כי לא חובה,

לתת זאת כפי שייקבע בתקנות.

בי מילר!

גס אם הצרכן מקבל את החוזה האחיד קשה לו בפועל לשנות איזה שהוא תנאי

מהתנאים שבו. לדעתנו בדאי היה להוסיף הוראה שתדריך את השר להוציא תקנות

ולחייב בסוגים מסויימיס של עיסקאות לאשר את החוזיס האחידים הנמצאים בשימוש.

בתיקון לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים משנת 1982 היתה קיימת חובה כזו שהחוזה

האחיד יהיה מאושר בסוגים מסויימים של עיסקאות.

אין היום חובה לאשר חוזים אחידים. זה ענין של רשות או של רצון טוב של

עספק או יוזמה של משרד המשפטים או ארגוני הצרכנים לבקש ביטולם. אין כיום

חיבה לאשר חוזים אחידים. אני מציעה שהשר יוסמך לקבוע לגבי ענפים או תת-ענפים

את החובה לאשר חוזים אחידים.

נושא החוזים האחידים הוא נושא רחב מאד הנוגע לחלק בדול מהעיסקאות

במשק. לדעתי הניסוח של הסעיף הזה הוא צר מדי. האפשרות לאדם לקבל חוזה כזה

על מנת לעיין בו לפני שהוא חותם עליו זה האלף-בית של מסחר הוגן.

אביא לכם דוגמה מבתי אבות. יש הרבה בתי אבות שאחד הסודות הכמוסים

ביותר שלהם הוא החוזה שלהם. כשאדם עומד להתקשר בעיסקה. וכאן מדובר בחוזה,

אחיד והוא רוצה לשקול אם הוא מעוניין להכנס לבית אבות זה או לא. הוא צריך

להיות רשאי לקבל עותק של החוזה האחיד הזה כדי שיוכל להתייעץ עס עורך דינו

ולבדוק אס זה מתאים או לא מתאים לו. אין זה די עבורו אם יקבל עותק של החוזה

רק אחרי שחתם כבר עליו. אני מציע על כן שתהא הוראה כללית שתחייב למסור

חוזה אחיד לכל מתקשר פוטנציאלי המבקש זאת.

השר יחליט באיזה ענפים תהא קיימת החובה הזאת.

מדוע ליצור רשימה סגורה של ענפים שעליהם יחליט השר כחייבים למסור חוזה

כזה לעיונו של מתעניין. לדעתנו כל חוזה אחיד חייב להימסר מראש ללקוח, כשאדם

רוצה לחתום על חוזה הוא צריך לעיין בו תחילה כי רוב האנשים לא יכולים להחליט

בו במקום אם לחתום על החוזה או לא. כי הם צריכים לעיין בו תחילה. ואולי גם

להתייעץ-.

אני מובן לסייגים מסויימים בענין זה. במו במקרה של תוזים מיוחדים.

כי לפעמים יש ענין של זכויות יוצרים שצריך להגן עליהם. ולכן לא מוכנים

למסור חוזים באלה מראש שמא יעתיקו אותם וכו'. אז אני מוכן לסייגים מסויימים.

אף כי קשה לי לציין ברגע זה לאילו סייגים אני מתכוון. אבל הכלל צריך להיות

שחוזים אחידים מוסרים לפני החתימה והחוזים היוצאים מהכלל הזה ייקבעו.

הצרכן חותם על חרזה- האמנם חרא צריך לבקש העתק? והרי חרבה היא למסרר

לר העתק החוזה, אני רוצה שהדבר ייעשה מכר ח החרק, האמנם צריך לחכות עד שיבקש

לקבל העתק החרזה שעליר חתם? מי לא מרסר העתק כזה? ארלי אנשים שרצים בכוונה

להעלים ממנר דברים, לכן צריך לקבוע בחרק כי חייבים למסרר העתק חוזה לכל מי

שחתם עליו. ולא צריך כלל לחכרת עד שיבקש זאת, חתם אדם על חוזה חייבים לתת

לר העתק החרזה,

אדם מתכונן לחתום על חוזה אחיד, ואפילו לא חרזה אחיד, חייבים לתת

לר לעיין בחרזה לפני שהרא חותם עליו, האם אתם רוצים שאדם יחתום על הסכם מבלי

שקרא אותר תחילה? האמנם אתם מבקשים שרק חוזה אחיד יינתן לו מראש כדי שיובל

לעיין בר, ואם אין זה חרזה אחיד לא יתנר לר ארתו מראש לעיון?

לגבי חוזים בכתב נאמר בסעיף הקטן שהשר יהיה רשאי בתקנה לחייב אנשים

וכו'. אבל יש גם חרזים שלא בכתב, ואז השר יקבע כי בתחומים מסויימים הוא לא

מסתפק בחוזה בעל פה אלא מחייב חוזה בכתב,

אוריאל לין!

צריו להירת ברור שהלקוח יקבל בכל מקרה העתק החוזה, השר יוכל להתקין

תקנות לגבי ענפים שבהם יש חובה לעשות חוזה בכתב, שבהם אי אפשר לעשות עיסקה

ללא חרזה בכתב, הרא יקבע זאת לגבי ענפים שבהם יש לדעתר חשש להונאה, מה דעתכם

על סידור בזה?

ישנם דברים שכולם היו סבורים שהם מרשכלרת רשאין צורך לדבר עליהם כלל,

והיות ואנו מדברים בדין פלילי לא ראינו מקום אלא לציין את הדברים שנראה לנו

שחשוב לציינם ולתת את ההגנה הראויה רלהעמיד לדין במקרה והדברים אינם

מתבצעים, אנחנו צמצמנו את נוסח הסעיף, אבל אני מוכן להתייעץ עם חברי בענין

זה ולשקול את הדברים שנאמרו כאן,

החוק שלפנינר הוא חרק להגנה על הצרכן, הרא בא להגן על הצרכן שאינו

יודע לשאול, הוא לא בא להגן על מי שיודע שמגיע לו חוזה בכתב. אלא על אותם

אנשים שאינם יודעים מה הם רשאים לבקש על פי חוק, אנחנו רוצים לחייב את העוסק

לתת לקונה העתק החוזה וכך אנחנו מבטיחים הגנה על על-כן, לא די בכך שנרתנים

לו את הזכות לדרוש ולקבל העתק חוזה, אנחנו מבקשים לתת הגנה למי שאינו יודע

מה הם זכויותיו, העובדה שיש לר הזכרת לבקש ולקבל חרזה אינה מבטיחה עדיין שאכן

הרא יקבל את החוזה,

לחוק הזה יש ערך אם הצרכן אכן יודע מה הן זכוירתיר, אם תחרקקר חרק

בשביל עורכי הדין זה לא יבטיח שהאזרח יידע מה הן זכויותיו ומה מגיע לו, החוק

הזה שהוא חוק להגנת הצרכן צריך להיות חרק פשר ט רבררר לצרכנים, לא די בכך

שבחרק יש זכרירת המרענקרת לצרכנים אם בפרעל אין משתמשים בזכוירת אלה מפני

שהצרכנים לא יודעים עליהן, אם אתם רוצים שיתמשו בזכויות האלה המצויות בחוק

אתם צריכים לכתוב את הדברים בצורה מובנת לכל,

הקונצפט שמתגבש פה הרא לנסות לחייב אח הגורמים המסחריים לחת ללקוח

חוזה, השר יחליט באילו ענפים הרא מטיל חובה של חוזה בכתב.

הרעיון להפוך כל אדם שלא מוסר לצד השני חוזה עבריין פלילי זה מרעיון

מרחיק לכת מדי. הייתי מבינה אילו היה על זה קנס מינהלי אבל לא עבירה פלילית

על אי מסירת עותק של חרזה, זה בבר נראה לי מוגזם, אפשר לדעתי לעשות מזה

עבירה מינהלית.

מדוע אוסרים שימסר עותק לבקשתו? כיוון שיש צרכנים רבים שאומרים שהם

לא צריבים את כל הניירת הזאת. וכלל לא מעוניינים בעותק הזה,

צריו לתת לו העתק של החוזה, אס לא לקח אותו, זה עניינו,

אס תהא זו עבירה מינהלית ולא פלילית כי אז אפשר להרחיב את זה,

למעשה ישנם בענין זה שלושה דברים: המקרים בהם זה צריך להיות בכתב חיבה

לממיר טיוטת חוזה, חובת מסירת העתק חוזה,

שואלים מדוע זה אמור רק לגבי חוזים אחידים, ובכן. אם מישהו עושה

חוזה אינדיבידואלי ההנחה היא שהוא במעמד שווה. ואז אין צורך בבל הענין הזה,

כי אז הוא יקבל ממילא את העותק שלו,

אוריאל לין;

כשמדברים על חוזה אחיד הרי ברור שאי אפשר להתכחש לתנאים שלו, במקרה

של חוזה ספציפי כאשר מוכיחים שהקונה לא קיבל העתק שלו. זה כבר הרבה יותר

חמור בי לעתים יהיה לו יותר קשה להוכיח אחר כך את פרסי ההסכם, אט החוזה

הוא אחיד לא תהא התכחשות, אבל במקרה של חוזה מיוחד הדברים חמורים יותר,

הכוונה שלנו היא לבחון את האפשרות לחייב את העומק למסור לצרכן חוזה

בכל מקרה. גם לעיון מוקדם, עגין הענישה זה דבר לשיקול דעת נוסף, והשר

יחליט באיזה ענפים תהא חובת התקשרות בכתב,

חייבים להתחשב גם ביבולת המערכת להתמודד עם הדברים הללו,

אנחנו מדברים על סטנדרד נכון וצודק שכל מדינה נאורה צריכה לקיים

אותו. זה דבר טוב ונחוץ לכל הדעות. כי הוא יבטיח מסתר הוגן, זה גם מחנך

את הציבור, אינני רואה כל רע בזה,



סעיף 4 - תיקון סעיף 7

זה סעיף הטעיה בפרסומת, התיקון המתבקש מתייחס לסעיף (ד), התיקון

"(ד) היתה בעתון או בדבר דפוס פרסומת חזקה שהיא נעשתה

בידי מי שמצויין בה במציע מכירת הנכס או מתן השירות", לא מובן לי מדוע

מתכוונים רק לדבר פרסומת בעתון או בדבר דפרס,

ע' פרי ;

היתה פה הפרדה. ואנחנו נתקן זאת,

לדעתי צריך להוסיף כאן גם פרסומת ברדיו ובטלוויזיה ובכל אמצעי

תקשורת אחר, כתוב שבאופן אוטומטי. האחריות נרפלת על מי שהוא בעצם בעל-

האינטרס, אני מציע לשקול את האפשרות להוסיף אח המלים: אלא אם כן צויין

במפורש אחרת,

צריר לבדוק מה עלול להתרחש במציאות בכל הקשור לסעיף הזה, הגענו לעידן

בו אפשר לשתול ידיעות בעתונים באמצעות מחשב, ומה קורה במקרה שחברה מתחרה אחת

הצליחה לשתול בעתון ידיעות שונות על חברה מתחרה אחרת וכמובן לא ידיעות

חיוביות?

כירם כאשר התפרסמו מודעות בעתונות היה עלינו לאסוף עדויות החל מבעל

העתון דרך מפיץ המודעות וכו' כדי לבדוק איך וכיצד מסרו את ההודעה הזאת

לפרסום, יחד עם זאת היינו צריכים להוכיח בבית המשפט שהמודעה היתה מטעה גם

באשר הוא לא מכחיש זאת. כי איננו יודעים מה יקרה בבית המשפט כאשר הוא יעלה

לדוכן, אנחנו צריכים להכין תיק שיעמוד בבית המשפט, זו כמובן תביעה פלילית,

אנחנו נצטרך להוביח שמישהו השתיל במחשב ידיעה על פי הקוד המסחרי של החברה

המתחרה או בכל צורה אחרת,

כזמן בחירות למשל יכולה המפלגה לטעון שהיא לא הדביקה מודעות אלו. וכי

מישהו אחר הדביק אותן בשמה, איך אני יכול להוכיח זאת? אני צריך לבוא לבית-

המשפט ולהגיד שאני לא הוצאתי את המודעות האלה ושידי נקיות,

עד שזה יבוא בפני בית המשפט יהיו בינתיים פרסומים בעתונות בדבד תביעה

פליליח נגדך על הודעת כזב וכוי, אני חושב שאנחנו נותנים בזה נשק עצום בידי

מתחרים בידי אנשים המתכוונים להכשיל אחרים,

בקטע קטן אחד אנחנו מעבירים את נטל ההוכחה, זה רק לגבי האיכות של

המפרסם,

אני יכול לנצל את הסעיף הזה כדי להכות אותך, אם אני מכניס פרסום

שתכנו מרשיע מישהו באופן ברור, והדבר מתפרסם בשמך,

אנו דנים בסעיף הפרסומת. שהוא סעיף 7 לחיק. סעיפים קטנים (א)(ב)(ג)

ו-(ד) מצויים גם בחוק של היום. אם אין הערות לגביהם, הם ישארו כפי שהם מופיעים

בחוק. בסעיף (ה) יש חידוש.

אני רוצה להעיר לסעיף קטן )a(בו נאמר: היתה בעתון פרסומת בצורת כתבה

והיא עלולה להביא אדם סביר להניח בי האמור בכתבה אינו פרסומת. יראו בכך

פרסומת מטעה אף אם תבנה איננו מסעה, לפני ימים מספר היתה בטלוויזיה הודעה

בשירות לציבור מטעם חברות הביטוח. בה התבקשו אנשים לקנות ביטוח חיים. זו

בעצם פרסומת.

יש להפריד בין כתבה, פרסומת ומודעות. אנחנו נמצא דרך להכליל את כל

סעיף 7 על כל אמצעי התקשרות.

אוריאל לין;

האם הכוונה בסעיף 7 לחסיל את האחריות גם על משרדי הפרסום?

זה קיים גם היום. כיוון שקשה להוכיח זהות האדם שפרסם פרסומת, קובעים כי

חזקה שמי שמצויין בפרסומת כמי שמציע את הנכס או השירות, הוא האיש שעשה אה

הפרסומת.

אוריאל לין;

בסעיף 7(א)(1) נאמר: את מי שמטעמו נעשתה הפרסומת ואת האדם שהביא

את הדבר לפרסום וכו'. האם זה לא כולל גם אח משרד הפרסום? נניח שמשרד הפרסום

הוטעה. ובאים אליך יצרני מכוניות שהוא מפרסם עליהם מה שאמרו לו. האם הכוונה

היא להביא את המפרסם הזה לדין פלילי?

בנוסף לבעל העסק.

האם זה צודק לדעתך?

נניח שאיש המגיים מודעות עבור דפי זהב הציע לאנשים שימסרו לו את

הפרסום שלהם. והוא כבר יכין עבורם אח המודעה. והוא מוסיף למודעה שעל המוצר

יש סימון של התקן. אז מי שהסעה במקרה זה הוא לא היצרן, אלא המפרסם.

אני מדבר על המפרסם שהוא הצד התמים פה.

סעיף 7? מדבר על דבר מסוג זה.



סעיף 5 - הוספת סעיף 7א

בסעיף 7א יש תקנה מסריימת לגבי פרסרס לקטינים. יש לזה השלכה על

עתרנרת. רדיו- טלוויזיה וכו' ומייפים את כוחו של השר - ואנהנו נסייג זאח

באיסור ועדות הכלכלה של הכנסת - להתקין תקנוה לגבי פרסומת לקטינים. אני

חושב שאכן הקטינים זקוקים להגנה כזאת, אבל מדוע רק קטינים? יש עוד ציבורים

הזקוקים להגנה. כיצד רואים זאח ארגוני הצרכנים?

יש לנו הצעה המתייחסת לפרסום בטלוויזיה לגיל הרך. העמדה שלנו היא

שצריר לאסיר לחלוטין פרסומת בטלוויזיה לגיל הרך. מחקרים שנעשו בארצות

הברית. ששם התעשיה הזאת מפותחת מאד. מלמדים שהפרסומות לילדים הן בעלות

השפעה שלילית ביותר הן מבחינת הרגלי אכילה לא טובים והן מבחינת גיוון המאכלים

חסרי ערך תזונתי וכן נטיה לסוג צעצועים מסויים וכו'. למעשה קשה למצוא פרסומת

שאינה מנצלת את תמימותו של הילד.

לשר יש סמכות לקבל החלטות בענין זה והוא יכול גם לאסור פרסומת כזו

או אחרת.

אנחנו סבורים שצריר לאסור לחלוטין פרסומת בטלוויזיה לגיל הרך.

האם את מבקשת שבחוק ייאסר פרסום בטלוויזיה לגיל הרך?

די ארנסט;

אני כעד זה שהדברים יהיו בחוק.

עי פרי!

בדיונים שהתקיימו בענין הערוץ השני אנחנו הסתייגנו וביקשנו שייאסרו

שם פרסומת לילדים. לא קיבלו את עמדתנו זו. השאירו את זה לשיקול דעת ולכללים

שתקבע המועצה. ונאמר כי במידה וייקבעו העקרונות על פי חוק הגנת הצרכן

הרי עקרונות אלה יחולו גם על השידורים בטלוויזיה ולכן אין צורך לאסור זאת

שס לחלוטין. אנחנו סברנו שאיננו רוצים להרחיק לכת בנושא איסור פרסומת

והעדפנו להתחיל כצעד קטן.

האם אינכם סבורים שיש עוד ציבורים הזקוקים להגנה כמו הקטינים?

באופן עקרוני אני מתנגד לפרסומת לילדים. כי לילדים קל למכור כל מיני

מוצרים באמצעות טריקים מסחריים. אבל השאלה היא איך אתה קובע מגבלה של פרסום

לילדים. לפני זמן מה היה מבצע פרסום אדיר ליוגוט מסויים. זה היה יוגורט לא

מזין וגם לא טוב במיוחד- אלא שהפרסומת קשרה את זה בהגרלה מסויימת והילדים

ממש השתגעו מזה. ואם מחר יעשו פרסום דומה לגבי אותו יוגורט, אבל יגידו

שהפרסום אינו מיועד לילדים אלא למבוגרים, איך אתה תעשה את ההבחנה בין

הפרסומת המיועדת לילדים לזו המיועדות כביכול רק למבוגרים?



אני תומך בהצעה שאסרר להציג בטלוויזיה פרסומת במסווה של תשדירי שירות

כי זו תהא הטעיה באמצעות תאגיד ממלכתי,

אני יצאתי מההנחה שהשר יבהיר בתקנות מה זו פרסומת לילדים. כי האמירה

פרסומת לילדים אינה מכסה דבר. אפשר לעשות פרסומת למבוגרים בעוד שהיא מיועדת

למעשה לא רק למבוגרים.

יש תכניות המיועדות לילדים ואני מתכוונת לכך שיש לאסור פרסומת לילדים

בתכניות האלה.

אם את אומרת שתיאסר פרסומת בתכניות המיועדות לילדים. הרי זו הגדרה

ברורה ומובנת.

אני מציע לכולנו לתת דעתנו לדברים שהועלו כאן. מתוך דגש על הבהרה

נוספת לענין הפרסלמת לילדים. וכן גם להבחנה בין גילי הילדים. מה אנתנו

מותירים בידי השר לקבוע בתקנות, ומה אנחנו מבקשים להעביר בחרק עצמו.

למען האיזון אנחנו צריכים לזכור שעם כל אי האהדה שיש לפרסומת היא

בכל זאת מהווה אלמנט כלכלי מובהק וחשוב וצריך להיזהר לבל נעבור את המידה

בהתקפה על הפרסומת.

ברגע זה אנחנו דנים ומטפלים בהגנה על הצרכנים. אין לנו שום כוונה

להרוג או לפגוע בכלכלה. אם אנחנו ירצאים מההנחה שהפרסומת לגיל מסויים

מזיקה לבני הגיל הזה, בפסול לחלוטין אח הפרסומת הזאת. אם נצא ההנחה שיש

גם פרסומת מועילה נבחן את הדבר. ואם אמנם יתברר שיש פרסומת מועילה בי אז

צריו יהיה להתקין תקנות שיאפשרו פרסומת כזאת. ברגע זה אנחנו מדברים על

פרסומת שעלולה להזיק לילדים וצריך למצוא קריטריונים לפרסומת המזיקה הזאת.

אם נקבל את ההנחה שמותרת פרסומת לילגים מגיל 10 ומעלה אבל לא פרסומת

מזיקה כמובן. אז צריך לאפשר לשר להתקין תקנות שלא יאפשרו פרסומת מזיקה.

וצריך יהיה גם לקבוע קריטריונים לפרסומת מזיקה.

יש פה קריטריונים כאלה.

אנחנו נאלצים להפסיק כאן את הדיון בהצעת החוק. נמשיך זאת באחת הישיבות

הבאות של הוועדה. אני מרדה לכולכם. ישיבה זו נעולה.

(הישיבה ננעלה בשעה 16.00)