פרוטוקול מס' 129

מישיבת ועדת העליה והקליטה

מיום שלישי. א' בסיוון התשמ"ח - 17 במאי. 1986. בשעה 12.00

חברי הוועדה: מ' גלזר-תעסה

י' ארצי

אי ולדמן

עי לנדאו

א' שוסטק

חה"כ מ' שטרית, גזבר הסוכנות היהודית

ו' מאור

רשמה: ש' צהר

סקירתו של חה"כ מאיר שטרית, גזבר הסוכנות, על סולם

העדיפויות בתקציב הציוני.

ברשותכם אני פותחת את הישיבה הראשונה שלנו עם הגזבר החדש של הסוכנות

היהודית, חבר הכנסת מאיר שטרית. אנחנו מאחלים לו מכל הלב הצלחה בתפקידו הקשה

והגדול והמלא ציפיות מצד הציבור הנוגע בנושא הסוכנות, העליה והקליטה.

אני רואה אותך כשר האוצר של העם היהודי, כמי שאחראי על האוצר של העם

היהודי. אני רוצה לאחל לך שתעמוד לך התבונה לקבוע את סדר הקדימויות של הנושאים

הרבים שכולם חשובים, העומדים על הפרק, ושיהיה לך הכוח להוציא לפועל את המחשבות

ואת המגמות שקיימות אצלך בנושאים האלה.

אני מאד חרדה מהשינוי המשמעותי שצריך להתחולל בנושא העליה והקליטה, בנושא

הסוכנות והממשלה. ישנם לפעמים דברים שאנחנו מאד מצפים להם ולוחמים להשגתם, אבל

ברגע שמגיעים לרגע של אמת אנחנו נתקפים קצת חרדה וחוששים איך יהיו הדברים.

אין ספק שצריך לתת את הדעת למצב בתפר, בתקופת המעבר, כי אם ניכשל חס

וחלילה בתפר הזה עלולות להיות לזה השלכות מאד מאד גרועות, ואולי אפילו לטווח

ארוך.

אני חושבת שכדאי לשבת ולשקול את הדברים 10 ובלבד שלא לעשות שגיאה או טעות

בשיקול בכל הנוגע למעבר הזה. יתכן שבהתחל צריך לעזור הרבה מאד לממשלה, כי

בממשלה אין תקציב, ואם הממשלה תיכשל חלילה במעבר אני חוששת שהמעבר ייהפך

לרמזור אדום גדול מאד.

החלטנו לקיים את הישיבה הראשונה עם הגזבר החדש של הסוכנות היהודית

בנוכחות חברי הכנסת בלבד, כי אנחנו רוצים לשמוע דברים ברורים מפי הגזבר החדש,

רוצים גם לשאול אותו שאלות המטרידות אותנו מזה זמן ולקיים את השיחות במסגרת

סגורה, כי יש לנו שאלות קשות ורגישות מאד, שלא כדאי לדבר עליהן ברוב עם.

אני רוצה להאמין שאחד הדברים שיזכו לתשומת לב מיוחדת שלך הוא הנושא של

החינוך היהודי. כולנו מכירים את ממדי ההתבוללות, הטמיעה ונישואי התערובת בקרב

יהדות התפוצה, ומבינים על כן את החשיבות הרבה שיש לחינוך יהודי בקרב יהודי

התפוצות. כאיש שהצמיח את יבנה דרך מערכת החינוך אתה בוודאי תיתן דעתך לנושא

החינוך היהודי בארצות הגולה, כי זו הערובה הבטוחה היחידה להמשך קיום זהות

יהודית ולקיום העם היהודי בגולה.

אני רוצה לסיים בשאלה. איך אתה מתכונן לנהוג כלפי הזרמנים ביהדות, לא שם,

אלא עם ההשלכות שלהם לכאן. איך אתה מתכוון לנווט את ההשלכות לכאן? ברור לי ששם

יעשה כל אחד את הישר בעיניו, אבל איך תהיה הנגישות של הזרמים שם כלפי הארץ.

אני רוצה לתת דוגמה לכך שאכן חל מהפך עצום בנושא הקליטה. כוונתי לנושא

המשכנתאות. המהפך בנושא המשכנתאות היה באמת מהפך יוצא מן הכלל, והוא מיתרגם

בשטח. מזה צריכים אולי לקבל תעוזה ולהבין שלא צריך להיות נעולים על דברים

הקיימים מזה שנים, ולהעז לעשות דברים שונים. אתה, חבר הכנסת שטרית, עם התעוזה

ועם התבונה ולפעמים גם עם הרגשה של הימור תכניס בוודאי משב רוח רענן וחדש בכל

הנושא הזה.

אני יודעת שהכל עובר דרך האוצר. יכולים להיות אידיאלים, שאיפות נעלות

וחלומות נפלאים, אבל כשהדברים מגיעים אל הקמח, התורה הזאת נשארת לפעמים תורה

גנוזה.

אני רוצה לאחל לך הצלחה רבה מאד. אנחנו מרימים כוס מיץ בברכת לחיים

והצלחה מכל הלב.

אנו מבקשים לשמוע ממך איך אתה רואה את העבודה בתפקידך החדש.



מ' שטרית;

אני רוצה להודות לך, גברתי היושבת ראש, על שהזמנת אותי לישיבה של הוועדה.

זו הפעם הראשונה שאני נוכח בישיבה של ועדת העליה והקליטה של בכנסת. בעבודת

היום יום שלי בכנסת לא הייתי פעיל בתהום הזה. זה אולי נם מוכיח את העובדה

שכניסתי לתפקיד הנוכחי שלי בסוכנות היהודית לא באה על רקע של הפעילות שלי

בתחום העליה והקליטה, אלא על רקע שונה לחלוטין.

אני רוצה להודות גם לחברי הכנסת הנוכחים בישיבה. אני יודע עד כמה עסוקים

חברי הכנסת בימים אלה. אני רוצה להניח כאן השולחן את מחשנותי כמו שהן ללא כחל

וסרק. בראשית דברי אני רוצה לאחל לכולכם לחזור לבית הזה כקדנציה הבאה, אולי

גם לפעילות משותפת בוועדה הזאת.

אני מתכונן לדבר כאן בצורה חופשית ולא מתוך גישה פורמליסטית. אפתח כפניכם

את כל הקלפים. נכנסתי לתפקידי החדש הבסוכנות בראשון למאי, בחג העבודה. ההליכה

שלי לתפקידה הזה לא היתה מתוכננת. לא זו בלבד שלא חיפשתי את התפקיד הזה, אלא

אף לא חסכתי את שבט ביקורתי מהסוכנות היהודית. בכנסת נאמתי לא פעם ולא שתיים

וביקרתי בצורה חריפה ביותר את המערכת הזאת.

באמת ובתמים אני חש כך, ולא שיניתי את דעתי בענין זה. עם כניסתי לתפקידי

אינני חוזר בי מאף מלה שאמרתי בנושא זה, ובאף שלב בתהליך בחירתי לתפקיד הזה לא

חזרתי בי מאף מלה שאמרתי.

מדוע בכל זאת נכנסתי לתפקיד הזה? כאשר נקרתה בפני ההזדמנות והשר ארנס פנה

אלי וביקש ממני להציג את מועמדותי לתפקיד הזה מאחר ומספר מועמדים של הליכוד

לא אושרו על ידי חבר הנאמנים האמריקאי, עמדתי בפני דילמה דומה לזו שבפניה

עמדתי לפני 20 שנה בערך ביבנה. בשנת 1968 עמדתי בראש קבוצה של צעירים ביבנה

שהכריזה מרד נגד המועצה המקומית והממסד שם בשל המצב של יבנה. ערכנו הפגנות,

חסמנו מספר פעמים את הכבישים, וראינו שהמחאה שלנו לא עוזרת, לא גורמת לאיזה

שהוא שינוי במקום. ואז עמדה בפנינו הברירה: או שאנחנו מתייאשים וכל אחד הולך

לדרכו, או שאנחנו מחליטים שאיננו יכולים לברוח, אלא חייבים לקחת את הדברים

בידינו ולנסות לשנות בעצמנו את המצב ביבנה. זו היתה איפוא הדילמה שבפניה עמדתי

לפני 20 שנה, והכרעתי בה כפי שהכרעתי. החלטתי ללכת לכיוון הפוליטי, ללכת

לבחירות, להתמודד ולנסות ליישם בכוחות עצמי את אותם הדברים שעליהם דיברתי כל

הזמן. היו לי המזל והזכות להיבחר ביבנה ואף להגשים במשך הזמן הלכה למעשה את

הדברים אותם חלמתי לעשות ביבנה.

והנה עמדתי שוב בפני דילמה כזאת, כשהוצע לי להציע מועמדותי לתפקיד גזבר

הסוכנות היהודית. אמרתי לעצמי שוב, או שאני בורח וממשיך לבקר את המערכת מבחוץ,

ממשיך את דרכי הפוליטית הנוכחית; או שבמקום להיות שפן אני יכול להכנס למערכת

הזאת של הסוכנות היהודית ולנסות לחולל שם את השינוי בעצמי. החלטתי ללכת בדרך

השניה, למרות שיש החושבים שבצעדי זה עשיתי טעות, ושמוטב היה אילו נשארתי

במערכת הפוליטית, וללכת לסיבוב נוסף בבחירות הקרובות.

אינני מתחרט על ההחלטה שקבלתי. אני חייב להודות שככל שאני נכנס יותר

לתפקיד הזה למדתי שלא זו בלבד שהביקורת שלי בעבר היתה מוצדקת, אלא שהיתה עדינה

מדי.

אסביר מדוע אני חושב שיש לנו בעיה. אתם בקיאים בנושא ויודעים שלמעשה יש

שתי מערכות נפרדות לגמרי; זו של ההסתדרות הציונית, וזו קול הסוכנות היהודית,

והא בהא תליא. ההסתדרות הציונית תלויה בתקציבה בסוכנות היהודית. כאשר ההסתדרות

הציונית הגיעה להסכם על ביטול המגבית שלה בחו"ל, הסוכנות היהודית התחייבה

שאחוז מסויים מהמגבית המאוחדת ינתן לתקציב ההסתדרות הציונית. אני סבור

שההסתדרות הציונית "קנתה" את ההסכם הזה בגלל העובדה שהיתה חלשה בשטה ולא היו

לה אנשים, פרט לעסקנים, ולכן ויתרה על פעולת המגבית ותקציבה נקבע כפי שנקבע.



תקציבה דל ההסתדרות הציונית השנה הוא 56 מליון דולר. תקציבה של הסוכנות

היהודית השנה הוא 450 מליון דולר. זאת אומרת שתקציב ההסתדרות הוא כ-10% מתקציב

הסוכנות היהודית. ההסתדרות הציונית עושה לכאורה את רוב הפעולות הציוניות

בעולם. הסוכנות היהודית עושה פעולות אחרות. יש מחלקות נפרדות לסוכנות היהודית,

ויש מחלקות נפרדות להסתדרות הציונית. אני נזבר גם של ההסתדרות הציונית וגם של

הסוכנות היהודית, כמו שיושב ראש הסוכנות היהודית הוא גם יושב ראש ההנהלה

הציונית וגם יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית. אני מודה שאת הדברים האלה לא

ידעתי לפני שנכנסתי לתפקיד הזה.

אנחנו מדברים על מצב בו רוב הכסף המנויים בעולם היהודי מוצא על ידי

הסוכנות היהודית. חלק קטן מהתקציב, 10% ממנו, מוצא על ידי ההסתדרות הציונית על

כל חלקיה, על כל התסבוכת שבה, של זרמים פוליטיים ושל מחלקות רבות שנבנו טלאי

על גבי טלאי במשך שנים, ולכל מחלקה יש יושב ראש וגזבר ומזכירה , משרד וטלפון

וכו' ויש לתקצב כל זאת. במרוצת הזמן הלכו הדברים האלה ותפחו, והיום יש קבוצה

די גדולה של חברי הנהלה של ההסתדרות הציונית, דבר המצמצם עוד יותר את התקציב.

אני נכנס לתפקיד הזה בתקופה קשה להסתדרות הציונית, כי אני מקבל תקציב

שקוצץ השנה ב-10% בהשוואה לשנה שעברה, בעוד שהמסגרת היא כמעט אותה מסגרת, עם

אותו מספר עובדים וכו', והרי רוב התקציב משוריין לעובדים, בך שקשה מאד לעשות

פעולות כי אין כסף חופשי שניתן להוציאו על פעולות. אני עוד לא בטוח שיש איזה

שהוא סיכוי שנעמוד בתקציב הזה שקוצץ ב-10 מליון דולר. כי להערכתי זה תקציב

שבלתי אפשרי לחיות אתו ולקיים אתו את הפעולות המינימליסטיות שצריך לעשות

במתקונת הקיימת.

למעשה עומדות בפנינו שתי אפשרויות; או צמצום של מספר עובדי הסוכנות

היהודית, של השליחים, של מחלקות, של פונקציות שונות כדי שאפשר יהיה להשאר

במסגרת התקציב, או שתהיה תוספת לתקציב. אין אלטרנטיבה אחרת, אלא יצירת גרעון

מחודש.

המצב בסוכנות היהודית אף הוא איננו ורוד, אבל המצב שם מבחינה כספית שונה

לחלוטין מזה שבהסתדרות הציונית. הסוכנות היהודית נתונה בחוב, שאמנם צומצמם

במשך השנים, אבל עומד היום על 450 מליון דולר. זו עובדה. הריבית המשולמת לשנה

נעה סביב 24 מליון דולר. החובה היה גדול יותר. האמריקאים החליטו לשים קץ

לענין הזה, ואימצו מדיניות של החזרת חובות, ואכן צמצמו את החוב מ- 650 מליון

דולר לפני שנתיים ל-450 מליון דולר כיום.

למי חייבים כסף זה?

לבנקים בחו"ל. רוב הבנקים הם דווקה זרים. הסוכנות קיבלה אצלם הלוואות.

החוב עומד היום על 450 מליון דולר, וישנו תהליך של המשך צמצום החוב הזה.

אני חושש שיש גם בעיה בהיקף התקציב המניע לסוכנות היהודית בארץ. חשוב

לדעת איך עובד התהליך. ה-A.J.U המגבית היהודית המאוחדת, הוא הגוף המגייס

תרומות מיהודים רק בארצות הברית. קרן היסוד זה גוף המגייס כסף בכל ארצות

העולם. כלל ההכנסה של קרן היסוד ושל המגבית היהודית המאוחדת מניע ל-950 מליון

דולר בשנה. כ-50% מתוך זה נשארים בפדרציות המקומיות עצמן לצרכים שלהן. יש

מקומות בהם זה מגיע ל-60% ויש מקומות בהם זה מניע ל-50%. בארצות דרום אמריקה,

למשל, זה הרבה פחות מזה. רוב הכסף הנאסף שם מניע אלינו. אחוז הכספים המניעים

אלינו מקרן היסוד הוא הרבה יותר גדול מאחוז הכספים המגיעים אלינו מהמגכית

היהודית המאוחדת, כי בארצות הברית רוב הכסף נשאר בקהילות המקומיות לצרכים

שלהן, כמו החזקת בתי קשישים, מרכזים קהילתיים יהודיים, הוצאות לצורך המגבית,



הוצאות הקשורות בקליטת עולים מרוסיה המגיעים לארצות הברית, קיום בתי ספר לעברית

ולחינוך יהודי וכוי.

ח' דרוקמן;

יש להזכיר גם שמהארץ נשלחים לשם כספים בשביל חינוך יהודי, נוסף לכספים שהם

משאירים לעצמם לכיסוי הצרכים השונים שלהם, כולל חינוך יהודי.

מי שטרית;

בוודאי. הפדרציות פועלות ללא מעורבות של הסוכנות היהודית. הפדרציות הן גוף

עצמאי לחלוטין. כל פדרציה מחליטה בעצמה כמה כסף מתוך כספי המגבית שאספה היא

מעבירה לארץ. בתמונה המצטיירת מהתקציב רואים שהיקף ההכנסות מהמגבית המאוחדת במשך

שלוש השנים האחרונות הלך ועלה, אבל היקף הכספים שהועברו לארץ מכספי המגבית הזאת

הלך וירד.

ואם לא די בזאת, אז כתוצאה מזה שערך הדולר בארץ נשחק ביחס לשקל, ביחס

להוצאות הריאליות, נוצר מצב כזה שבאותו סכום של דולרים אנחנו יכולים לעשות היום

פחות פעולות. זאת אומרת שתקציב הסוכנות נשחק בהיקף די רציני מאז הקפאת הדולר.

עי לנדאו;

וזאת שעה שהסיבות העיקריות שבגללן היהודים תורמים למגבית היהודית המאוחדת

הן סיבות ציוניות.

מי שטרית;

רוב היהודים בחו"ל אינם מגדירים עצמם כציונים. הם מוגדרים למעשה כחלק הלא

ציוני, אבל הם תורמים בשביל ארץ ישראל. בהגדירה את עצמה כציונית אומרת ההסתדרות

הציונית ליהודים האלה; אתם לא ציונים. היהודים התורמים את הכסף הזה נמנים על

החלק הלא ציוני שבין היהודים, ואילו החלק הציוני, שצריך היה להגשים את הערכים

הציוניים ולעלות לארץ הלכה למעשה, אינו עולה לארץ וגם אינו תורם כסף.

בענין הזה של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית אינני בטוח שזה טוב ונכון

היום למדינת ישראל. אני לא מקבל שום פרה כפרה קדושה, ואני מתחיל לשאול שאלות

אלמנטריות, כמו למשל למה בעצם יש שתי מערכות? מה זה יהודי ציוני, ויהודי לא

ציוני. האם יהודי התורם למדינת שיראל מליון דולר בשנה, אבל אינו עולה לארץ, הוא

פחות ציוני מיהודה אחר שאינו תורם למדינת ישראל ואף הוא אינו עולה לארץ אלא שהוא

פעיל באיזו שהיא פדרציה, פעיל בעסקונה מקומית?

עי לנדאו;

איך בכל זאת תהיה אבחנה בין יהודי ציוני לבין לא ציוני?

מי שטרית;

מה בעצם אנחנו רוצים מהיהודים? אנחנו רוצים שיבואו לחיות אתנו פה בארץ

ישראל, ואם אינם באים אז שיתמכו במדינת ישראל בכל דרך בה הם יכולים לתמוך

בכסף, בתמיכה ציבורית ובכל דרך אחרת. את זאת אנחנו רוצים מהיהודים.

ובעיקר - שישארו יהודים.



השאלה היא האם אנחנו נכונים לעשות את הצעדים כדי להעביר קו כזה. ולדעתי יש

גם לממשלה הלק בזה, כי ישנה אמנה בין הממשלה ובין הסוכנות היהודית הקובעת מה

צריכים להיות היעדים של הסוכנות היהודית ומה צריכים להיות היעדים של ההסתדרות

הציונית, מה אלה עושים ומה עושים אלה, ויכול להיות שיש צורך להכניס שינוי גם

בזה. אני מציע לוועדה להזמין האהראים לביצוע האמנה, אולי גם את הראש הממשלה, את

שר האוצר ואת יושב ראש הסוכנות היהודית ואותי לוויכוח על השאלה מה צריכה להיות

אמנת הסוכנות בשנת 1988.

אני אומר שהסוכנות היהודית בשנת 1988 לא יכולה להיות הסוכנות של שנת 1948.

מדינת ישראל קמה. זו עובדה. אבל אני לא חושב שבסוכנות היהודית השתנה דבר.

הסוכנות ממשיכה לפעול על פי אותם קווים, לפי אותם יעדים ואותם קווי-פעולה כמו

לפני הקמת המדינה. וכשאני מדבר על הסוכנות היהודית אני מתכוון לסוכנות

ולהסתדרות הציונית.

הסוכנות היהודית מלאה תפקיד מפתח לפני קום המדינה, ובשנים הראשונות אחרי

הקמתה, כמו קליטת גלי העליה הגדולים, ביסוס המערכות השונות בארץ וכוי. באותה

תקופה היתה הממשלה תלויה בסוכנות יותר משהיתה הסוכנות תלויה בממשלה. אני קורא

היום את ספרו של דוב רוזן, שעבר במשרד הפנים, על תקופת המעברות. הוא מתעד שם

מסמכים של התכתבות בין הממשלה לסוכנות על בניית המעברות במדינת ישראל. ושם יש

מכתב של שר-הפנים אל ראש הממשלה בו הוא מתלונן בפניו על שהסוכנות לא נותנת למשרד

הפנים רשות להכנס למעברות ולנהל את השירותים שם. היה אז מצב בו הסוכנות היהודית

שלסה למעשה במערכת כולה.

הדברים השתנו מאז, ואנחנו מוכרחים לשנות כיוון. כאשר באתי אל הסוכנות שאלתי

את עצמי למה אני בא לשם. אני סוען עכשיו שאנחנו צריכים לקבוע לעצמנו יעדים

חדשים. עיקר השינוי צריך להיות בקביעת מסרות בראייה ארוכת סווח, ולא בראיה של

יום המחרת. הרגשתי היא שכל המערך המופעל היום בקשר לעליה מארצות הרווחה איננו

עובד, ותסלהו לי על תפיסת עולמי זו. עובדה היא שעולים לא באים, או כמעט ואינם

באים.

כישראלי, ובוודאי כגזבר הסוכנות, אני מרגיש בושה עמוקה על כי %85 מהיהודים

שיצאו בחודשים האחרונים את ברית המועצות, אחרי מלחמה רבתי של כל העולם למען

יציאתם, נשרו ולא הגיעו לישראל. משמעות הדבר היא שישראל אינה מהווה אצל היהודים

ארץ שראוי לחיות בה, והם לא רואים בה את הכתובת שלהם. יהודים לא רוצים לחיות

בארץ. יהודי היוצא את ברית המועצות מעדיף ללכת לארצות הברית, ולא לארץ.

הדרום אפריקה תיים היום היהודים על הר געש ממש, ומי מהם העוזב את דרום

אפריקה פונה לאוסטרליה, לאנגליה, לקנדה, לניו-זילנד, ורק מספר קטן בא לישראל.

זאת אומרת שישראל לא משמשת כתובת מגורים ואיננה המדינה שבה הם רוצים לחיות. אז

צריך לפחות לשאוף לזה שמי שחי פה ישאר פה, וגם בענין זה יש לנו בעיה, כי ממדי

הירידה מהארץ גדולים. ממדי הירידה המצטברים מדברים על כחצי מליון יורדים מהמדינה

במשך השנים.

מה טעם יש לשלוח 100 שליחי עליה לארצות הברית כאשר מולם ניצבים שם 300 אלף

ישראלים יורדים הצועקים-. אל תעלו לארץ. זה פשוט חסר ערך. לכן צריך לדעתי לשנות

כיוון הפעולה. אני חושב שאנחנו חייבים להשקיע הרבה יותר ביצירת איכות חיים טובה

בארץ, איכות תיים מיוחדת כדי שליהודים יהיה כדאי וטוב לחיות בה. אם נצליח

לעשות

זאת אנחנו פותרים בבת אחת שתי בעיות. ראשית, מונעים ירידה, כאשר כל מי שגדל וחי

בארץ ירגיש בה טוב-, שנית, מעודדים עליה.



אם יאמין היהודי בגולה שיהיה לו טוב לחיות בארץ, הוא יעלה. אם מדינת ישראל

תציע לו לא פריגיידר ללא מסים, אלא אתגר ציוני חלוצי התישבותי; אם מדינת ישראל

תציע לו משהו שאין לו בחוייל, הוא יבוא. ומה אנחנו מציעים לו היום בארץ? מה אנחנו

מציעים לו בארץ היום שבגללו כדאי יהיה לו לעזוב את ארצות הברית, למשל? חייו שם

יותר נוחים, האפשרויות לארגן שם את חייו בצורה יפה הן יותר קלות, הוא כבר מושרש

במקום, יש לו שם משפחה, קרובים, ידידים וחברים. למה הוא צריך לנתק עצמו מכל אלה

ולבוא לישראל? בשביל לעשות צעד כזה הוא צריך לעבור תהליך רציני ביותר. ישראל לא

מדברת אליו היום במונחים של בניית מדינה, של חלוציות, של אתגר ושל בטחון שילדיו

ישארו יהודים. והרי אלה הם דברים שאותם אנחנו יכולים להציע לו ושאין לו אותם

בארצות הברית.

שיגור שליחי עליה לארצות הברית אינו משיג לדעתי את המטרה. כשאי מדבר על

יצירת איכות חיים בארץ, אני חושב שאחד הכלים המרכזיים להשגת הדבר הוא חינוך

איכותי בישראל. צר לי, אבל עובדה היא שממשלת ישראל מציעה לילדי ישראל הלומדים

בבית ספר יסודי 4 שעות חינוך ביום, משעה 8 בבוקר עד שעה 12 בצהרים. ילד שבא מבית

בינוני ומטה נמצא למעשה בסכנה איומה להיות דור המצוקה הבא, דור הפשיעה הבא.

אני יכול להסתובב אתכם היום בין כתות אי באיזורים מסויימים בארץ ולהצביע על

ילדים ולומר לכם שילדים אלה יהיו העבריינים של מחיר ודור המצוקה של מחר, ואני

בטוח שלא אטעה ברוב המקרים מפני שאני מכיר ויודע את הרקע שלהם ואת הסיכויים

שלהם. ומה עושה הממשלה כדי למנוע את הסכנה הזאת מהם? לא הרבה. ממשיכים ב-4 שעות

חינוך ליום, ובמקומות אלה רמת המורים בדרך כלל היא נמוכה יותר, גם המבנים

והחינוך המשלים הניתנים שם הם ברמה נמוכה יותר, והתוצאה: ילדים אלה הולכים

לאיבוד. אבן הנגף המרכזית בחינוך איננה בית הספר התיכון או האוניברסיטה. כל

המלגות והקרות למיניהן הם בבחינת ברכה לבטלה, מפני שלמי יכולים הדברים האלה

לסייע באמת? רק למי שכבר עבר בהצלחה את כל המכשולים: את בית הספר היסודי, את

חטיבת הביניים, את בית הספר התיכון, קיבל תעודת בגרות ועבר את בחינות הכניסה

לאוניברסיטה. לילדים האלה יכולים הקרנות והמלגות לסייע.

את הרוב הגדול ל הילים אנחנו מאבדים עוד בהיותם בגן ובבית הספר היסודי. ילד

שמגיע לכתה א' כשהוא איננו מוכן לכתה הזאת הוא למעשה ילד אבוד. ילד שסיים בית

ספר יסודי לא ברמה המתאימה, מראש נקבע עתידו, והוא איננו ורוד. יש אמנם יוצאים

מן הכלל, אבל ברוב המקרים כך הם פני הדברים.

את המצב הזה חייבים לשנות והלוואי והממשלה היתה עושה זאת. החלום שלי הוא

שהממשלה תיקח את הדברים בידיה, תשנה את סדר העדיפויות הלאומי, תשקיע הרבה יותר

בחינוך ותגדל דור אחר בארץ. השקעה מתאימה בדור אחד של ילדים תעצור את המצוקה

בישראל. על סמך הכרותי את השטח מהתקופה בה הייתי ראש עיר אני אומר לכם כי מי

שמאמין שעל ידי קיצוצים בחינוך ניתן לחסוך כסף למדינת ישראל טועה טעות מרה. יש

חוק כלים לובים, לדעתי, בין חינוך לבין רווחה. אתה מקצץ היום בחינוך, אתה משלם

מחר סכום גדול פי 10 ברווחה. אתה מוסיף לחינוך יום, את יכול לקצץ מחר ברווחה. כי

אם אתה מחנך דור בצורה כזו שהוא מגיע למלוא הפוטנציאל שלו, לא יהיה לך דור של

מצוקה ושל פשיעה ועבריינות, ואפילו כסף זה יחסוך לך.

לא חוללתי נסים ונפלאות ביבנה. הדבר היחידי שפעלתי בו, המפתח היחידי שבו

השתמשתי היה החינוך. זה היה הכלי היחידי שדרכו הצלחתי לשבור את מעגל המצוקה, ואז

כבר נפתרו אוטומטית כמעט כל שאר הבעיות. מהיום שבו שינו תושבי יבנה את תפיסת

עולמם לגבי המקום בו הם חיים והתחילו להיות גאים בו היה קל מאד למכור את יבנה גם

לתושבים מן החוץ. דבר דומה, אבל בקנה מידה יותר גדול, צריך לעשות במדינת ישראל.

אבל מאחר והממשלה לא מתכוננת להתחיל לעשות זאת כבר מחר בבוקר, הרי זה אתגר

שהסוכנות יכולה לקחת על עצמה, יעד שהסוכנות היהודית צריכה להשיג. אני מתכוון

כמובן לחינוך. אינני מדבר על חינוך פורמלי, כי לפי החוק לא רשאית הסוכנות

היהודית להכנס לבתי הספר, במקום הממשלה. אני מדבר איפוא על חינוך לא פורמלי.



המטרה שלי בבואי לסוכנות היא ברורה: אני שואף לכך שבמהלך הקדנציה הזו בה

אני מכהן כגזבר הסוכנות אני מבקש להביא לכך שמאה מליון דולר לשנה מקתציב הסוכנות

יופנו לתינוך בשעות אחר הצהריים בבתי ספר יסודיים, אם נצלית לעשות זאת ניצור

מהפכה חברתית אמיתית בארץ וניצור איכות תיים שונה, טובה יותר, בארץ.

אני מאמין שאם הסוכנות היהודית תקדיש לזה סכום של 100 מליון דולר לשנה נוכל

לקבל מהממשלה את הכסף שהיא ממילא משקיעה היום, ביעילות לא כל כך רבה, במערכות

התינוך הלא פורמליות. לדאבוני הרב אנחנו נוהגים לעתים כמו בחלם; בונים בית ספר,

מלמדים בו בין השעות 8 ל-12, ואחר כך סוגרים אותו, והבנין נשאר ריק וללא כל

פעילות. ליד בית הספר בונים מתנ"ס שאותו מפעלים משעה 4 אתר הצהרים עד 10 בערב,

ובשעות היום עד שעה 4 אתר הצהרים הוא עומד ריק וללא פעילות. מדוע צריך היה להקים

בנין נוסף למבנה של בית הספר? תשנה קצת את המבנה של בית המשפט, תשקיע בו קצת

יותר תכנון, קצת יותר מחשבה וקצת יותר כסף, וזה יעלה לך פחות מחכספים המושקעים

בבניית מרכז קהילתי, ואז יהיה בית הספר גם מרכז קהילתי.

אני יודע שמבקר המדינה הטיח ביקורת במשרד השיכון בגלל בתי הספר שאני בניתי

ביבנה. הוא כותב שבנינו שם בית ספר שעלה פי שניים יותר, שחרגנו שם מהסטנדרדים של

הבנייה וכוי. אני רוצה להגיד לכם שאני גאה בביקורת הזאת. אני חושב שאם לא הייתי

עושה זאת, לא הייתי מצליח לעולם לשנות את המצב ביבנה. אני חושב שבסופו ל דבר

היה זה הרבה יותר זול לעשות זאת כך. אם הייתי בונה בית ספר במחצית המחיר, ולידו

הייתי בונה מתנ"ס במחיר מלא, ולידו הייתי בונה עוד שני מועדוני נוער במחיר מלא,

והכל ביחד היה עולה פי שלוש אף איש לא היה מבקר את המערכת. זה המצתיק בכל הענין.

אני אומר שהסוכנות היהודית חייבת להכנס היום לתחום הזה. הממשלה משקיעה היום

עשרות מליוני דולרים, אם דרך חברת המתנ"סים, אם באמצעות הרשויות המקומיות, גם

ההסתדרות משקיע קצת וגם הגדנע ועוד גופים הפועלים בצורה פורמלית וכולם נאבקים על

הילדים. באיזורים מסויימים המתנ"ס מקיים קורס לאמנות, כאשר גם המועצה המקומית

מקיימת קורס לאמנות, וגם ההסתדרות מצדה מקיימת קורס לאמנות. וכולם משקיעים בזה

כסף ונלחמים על הילדים, כאשר כל אחד רוצה לסחוב אליו מספר גדול יותר של ילדים. אם

הענין הזה יוכנס תחת קורת גג אחת ובאחריות משותפת של הממשלה והסוכנות וכו'

כאשר הכסף ירוכז ביד אתת, ויפעילו את בתי הספר גם בשעות אחר הצהרים, הרי זה

ירחיק את הילדים מהרחוב, וזה יצור סיכוי סביר לילדים האלה לבל ייזרקו אל הבנקט.

אני הושב שסידור כזה יפתור אגב אורחא בעיות נוספות. רוב האמהות עובדות

היום, וזה כמובן מעורר בעיות. כי כאשר הילים חוזרים הביתה בשעה 12 בצהריים

האמהות טרם חזרו מהעבודה. אז האם צריכה להעסיק מטפלת שתקבל את פני הילד, תאכיל

אותו וכוי, או שהילד נכנס לבית עם מפתח שלו, לוקח לעצמו משהו לאכול, מתחיל או לא

מתחיל להכין שעורים, ועל כל פנים נמצא בבית ללא פיקוח של מבוגר. אבל אם הילד

יימצא בבית הספר גם בשעות אחר הצהרים, יכין שם שעורים ויהנה משעורי העשרה ודברים

דומים ויחזור הביתה בשעה 5 אחר הצהרים, אמו כבר תהיה בבית, והדברים יהיו שונים

לגמרי מכפי שהם הים.

נסיתי לחשוב מה הן הפעולות שהסוכנות היהודית יכולה לעשות בישראל. הבה נראה

מה עושה היום הסוכנות בארץ. ובכן, היא פועלת בהתישבות. הסוכנות היהודית מקצה

להתישבות סכום של 70 מליון דולר לשנה. השנה לא הוקמה אף התישבות חדשה. על מה אם

כן מוצא הכסף? לתשלום החובות של מושבים וקיבוצים. עשרות מליוני דולר מתקציב

הסוכנות הופנו במשך שנים לביסוס א', לביסוס ב', לביסוס ג' ולביסוס ד', ואני

שואל: מי צריך את זה? אם הממשלה רוצה בהתישבות, שהיא תעשה את זה.

מערכת העליה עולה לסוכנות היהודית 70 מליון דולר בשנה, ולדעתי אין היא

מביאה תועלת רבה. בשבוע שעבר עשיתי 4 ימים בארצות הברית, והקדשתי יום אחד ללימוד

המערכת של העליה. ישיבתי עם ראש השליחים של העליה בארצות-הברית, ושאלתי אותו כמה

עולים הגיעו לישראל בשנה שעברה מארצות הברית. הוא השיב לי כי הגיעו בערך 1800



עולים, כ-400 עד 500 משפחות. שאלתי אם עשו איזה שהוא מעקב אחרי העולים שהגיעו

לישראל לפני 4 שנים או לפני 5 שני כדי לדעת מה קרה אתם, הם נשארו בארץ או שמא

ירדו בחזר. הוא השיב לי כי אין מעקב כזה. אף אחד לא יודע מה קרה עם העולים איורי

עלותם לישראל. ההערכה היא כי 50% מהעולים חזרו.

בקשתי ממנו שיתן לי רשימות של העולים שעלו לפני 5 שנים ולפני 4 שנים,

ואמרתי שאני אחפש בארץ אינפורמציה לגבי העולים האלה כדי לדעת מה קרה אתם. הוא

פנה אל איש המחשבים במרכז למידע וביקש ממנו את רשימות העולים. הסתבר שמחקו את כל

הרשימות של העולים שעלו לפני למעלה משנתיים.

תפיסת העולם של הסוכנות היא כדלהלן: התפקיד של מחלקת העליה הוא לפתוח תיק

לעולה פוטנציאלי. ברגע שמעלים אותו על המטוס בדרכו לארץ הם מוסיפים לסטטיסטיקה

שלהם שעולה נוסף עלה. איש לא יודע עם העולה הזה נקלט או לא נקלט בארץ וכיצד

נקלט, אם נשאר בארץ או לא נשאר וכמה זמן נשאר. איש לא עוקב אחר הדברים האלה.

אני אומר שיכול להיות שאנחנו עובדים עבודה סזיפית, ואי חושב שיש צורך בגישה

אחרת.

אי רוצה שתעלו לארץ. אינכם רוצים לעלות, אל תעלו.

אל תעשו טובות. מי שירצה לעלות, ימצא פה איכות חיים טובה. אנחנו ניצור כאן איכות

חיים טובה. אני מוכר את המדינה כמדינה המבטיחה לכם שהילדים שלכם ישארו יהודים

ושלא יתחתנו נשואי תערובת. אי מוכר לכם את האפשרות להיות שותפים בבנייתה של

המדינה, שותפים לא כמיעוט בתוך אוכלוסיה זרה, אלא כבעלים של המדינה. אני מוכר

לכם חלוציות, את האפשרות להגשים חלום ושאיפה, לבנות ולהשתיישב במקום חדש. אם אתם

רוצים לעלות, אנא מכם פנו אל הקונסוליה הישראלית במקום מגוריכם ובקשו שם אשרת

עליה, ואנו נעלה אתכם ארצה בשמחה רבה.

אני חושב שהסוכנות צריכה להפנות הכספים המיועדים לעליה אל ארצות המצוקה

שמהן כמעט אי אפשר להוציא יהודים, כמו אתיופיה, סוריה, תימן, ברית המועצות, אל

המקומות מהן קשה להוציא יהודים. שם יכולה אולי הסוכנות להביא לשינוי, לתת להם את

ההזדמנות לפרוץ את השער ולצאת החוצה. אני רואה בזה יעד מרכזי אהד.

ועכשיו אני מגיע ליעד המרכזי השני. אם היהודים אומרים שאינם רוצים לעלות,

אני מקבל את התשובה הזאת. ואם זו התשובה שאנחנו מקבלים, עלינו לחשוב מה אנחנו

יכולים לעשות האחד למען השני. אנחנו יכולים לעשות למענם בתחום החינוך, לתת

להם יותר חינוך יהודי, הרבה יותר.

התקציב השנתי של החינוך היהודי בגולה הוא 5 עד 6 מליון דולר. אני מדבר על

מה שאנחנו עושים בתחום הזה. למה רק 5עד 6 מליון דולר: הבה נקדיש לזה 50 מליון

דולר. הבה נגיע למספר גדול ככל האפשר של בתי ספר. ישבתי עם אנשי מחלקת החינוך

בפורום מורחב של שליחים ושמעתי סקירה על מה שנעשה בתחום החינוך היהודי. שאלתי

אותם כמה בתי ספר יהודיים יש בארצות הברית. אחד אמר שיש 150 בתי ספר כאלה, השני

אר שיש 100, ואחד אמר 250. אנחנו לא יודעים אפילו מה מספר בתי הספר היהודיים

בארצות הברית. אנחנו עוסקים בזה 40 שנה, אבל לא יודעים את מספר בתי הספר

היהודים.

הוספתי לשאול כמה בתי ספר יהודים, כולל day schools, ישנם בארצות הברית.

מדברים על 4,000 או 5,000 בתי ספר. שאלתי עם כמה מהם אנתנו קשורים, והשיבו לי

שעם 200. ביקשתי לדעת מה הסיבה לכך, והסבירו לי שישנם בתי ספר שבכלל לא רוצים

לתת דריסת רגל לאיזה שהוא חינוך ציוני. אני חושב שיש לנו בעיה. אני מוותר על

שליחי העליה, ומעדיף מישהו שיצליח להכנס לבית ספר כזה ולעשות שם איזו שהיא

פעולה. אם אפשר להכניס אדם מתאים לבתי הכנסת שם כדי שיצור קשר עם בני הנוער שם

ו ירתום אותם לפעולה, זה הדבר שהייתי רוצה לעשותו.

אני חושב שאנחנו נמצאים היום בנקודה מאד קריטית, ואם לא נעשה משהו יסודי

מאד לגבי איכות החיים בארץ ולגבי חיזוק הזהות היהודית בגולה אנחנו מאבדים את

שני העולמות.



לדעתי חשוב שהסוכנות היהודית תעצור לרגע, אולי גם תגייס לענין זה את

גדולי האומה בישראל ומחוצה לה כדי לשבח בראש שקט ולחשוב מה צריך לעשות בטווח

הרחוק הן בארץ והן בחו"ל, ולבנות את תקציב הסוכנות לפי הקווים המנחים שאליהם

תגיע. אני מנסה להביא ליצירת פורום כזה של חשיבה, פורום שיהיה מנותח

מאינטרסים פוליטיים ומאינטרסים אחרים ויחשוב מה באמת טוב למדינת ישראל ולעם

היהודי ומה צריך לעשות בשביל הדור הבא.

דיברתי באופן כללי על היעדים שלי. אם אצליח להשיג לפחות את השאיפה

שלי בדבר פתיחת שערי בתי הספר נם בשעות אחר הצהרים ויצירת איכות חיים טובה

יותר בארץ אדע כי עשיתי טוב כאשר החלטתי לעזוב את תפקידי בכנסת ולקבל על עצמי

תפקיד גזבר הסוכנות היהודית.

מה היא העלות של הנושא הזח?

מי שטרית;

אני מאמין כי בסכום של 100 מליון דולר פלוס התוספת הממשלתית לנושא הזה

אפשר יהיה להקיף את כל בתי הספר בארץ. המבנים הרי ממילא קיימים, הוצאות חשמל

ומיים ממילא ישנם, נם הצוות ישנו. האם אתם יודעים מדוע במקרים רבים לא נפתח

בית הספר בשעות אחר הצהרים? מפני שהשרת לא מוכן לפתוח אותו אחר הצהרים. ואני

אומר שאם תוסיף לשכרו של השרת ותציע לו לראות בבית הספר את ביתו הוא ייענה

לבקשתך. הדבר נוסה ביבנה, והצליח מאד.

נתקלתי ביבנה בבית ספר שהיה הרוס ממש. דיברתי עם מנהל בית הספר ואמרתי לו

שמהיום והלאה הוא אחראי לכך שבית הספר יעבוד משעה 8 בבוקר עד שעה 6 בערב. אני

התחייבתי לשלם עבור שעות נוספות, והבטחתי לשלם לשאת בכל שאר ההוצאות אחרי

שמנהל בית הספר ימסור לי פרטים על תכנית הפעולה שלו ויחייב את הילדים להשתתף

בתכניות השונות בשעות אחר הצהרים. אני ממש הופתעתי לגלות שההוצאה הנוספת היתה

בסך הכל קטנה. אבל לעומת זאת השינוי העצום לטובה שחל בהישגים של הילדים בבית

הספר הזה הפתיע את כולנו לטובה. זו היה זינוק ישיר כלפי מעלה, והיה ממש קשה

להאמין שהדבר קרה.

גם בבתי ספר קהילתיים היתה ההצלחה עצומה. אבל צריך לחיות ברור שהדבר

אאיננו קשור כלל בנסים ובנפלאות, אלא במעשים. היה לי המזל ללמוד במארוקו, שם

למדנו משעה 8 בבוקר עד שעה 8 או 9 בלילה. בשעות הבוקר למדנו בבית ספר צרפתי,

ואחר הצהרים למדנו בבית ספר יהודי של למדנו לימודי תורה עד שעות הערב. אחרי

ארוחת הערב חזרנו לבית הכנסת, ואחרי תפילת ערבית שם עסקנו בלימודי עברית,

שירים בעברית וכוי, והזרנו הביתה בשעה 8ו או 9 בערב.

גדלתי בישוב קטן ביותר במארוקו, בקהילה קטנה בדרום בסהרה, ואינני זוכר

שנתקלתי שם בילד יהודי אחד שלא ידע לעלות לתורה, שלא ידע קרוא וכתוב, שלא ידע

לקרוא כתב רש"י וכו'. אכן היתח שם מזמעת קפדנית ואפילו ענישה גופניתת. אבל

כולם ידעו קרוא וכתוב. ואילו בארץ מעסיקים במערכת החינוכית פסיכולולנים,

קרימיינולונים,פדנונים ייועצים חינוכיים ועורכי תכניות לימוד וכוי, ועובדה היא

כי 13% מילדי ישראל בכיתות ני אינם יודעים קרוא וכתוב. תלמידים המסיימים כתה

יי או יא' בתיכון מגיעים לצבא כשאינם יודעים לקרוא.

המועצה הפדגונית שבבית ספרנו החליטה בי התלמיד עולה

לכתה ב'. כך גם לגבי כתה ב', ג' וכן הלאה. 12 פעמים החליטה המועצה הפדגונית

שהתלמיד אותה לכתה הבאה, ובסופו של דבר התלמיד אינו יודע לקרוא. מצב החינוך

בישראל מחריד אותי, כי המבחן שלו איננו רק בחוליות החזקות אלא גם בחוליות

חחלשות.



אני טוען שאפשר בהחלט לשנות את המצב הזה. יבנה היא הוכחה לכך בקנה מידה

קטן, מעבדתי. אם אצליח לשנות את המצב הנוכחי בתחום הזה כי אז היה כדאי הצעד

שעשיתי. כי אני יודע שהמערכת שאליה נכנסתי עכשיו היא מערכת בירוקרטית מאד,

סטגנסטית מאד, והסכמתי להצטרף אליה אחרי שבחנתי ששתי שאלות: האם יש סיכוי

לעשות את השינוי הזה? מה מידת הרצון של המערכת לחולל שינוי? לשמחתי הרבה, נם

מר מנדל קפלן, יו"ר חבר הנאמנים של הסוכנות, וגם היו"ר החדש של הסוכנות

היהודית, מר שמחה דיניץ, עשו עליה את הרושם שהם מעוניינים לחולל שינוי. על כן

שמחתי להצטרף לצוות הרוצה לחולל שינוי כזה, כשאני מצדי אעשה ככל יכולתי לטובת

הענין.

כאשר נסעתי לארצות הברית להיפגש עם חבר הנאמנים לצורך אישור בחירתי

לתפקיד, היטחתי בפניהם את הביקורת הקשה ביותר שלי על הסוכנות היהודית, ואמרתי

זאת במלים מאד בוסות. אמרתי להם שאינני בא לשם כדי לבקש לעצמי תפקיד, שהרי אני

חבר כנסת ויכול לרוץ לקדנציה הבאה. אמרתי להם גם שאינני נמצא שם רק כדי שהם

יבחנו אותי כדי לקבוע אם אני מתאים לתפקיד, אלא גם כדי שאני אוכל לבחון אותם

לפני שאחליט אם אני מוכן לקבל על עצמי את התפקיד הזה. אמרתי עוד שאם הם רוצים

לחולל שינוי בסוכנות היהודית, כי אז הם ימצאו בי את הפרטנר הטוב ביותר לענין

הזה. אבל אם הם רוצים בי כדי שאמשיך לפעול על פי השיגרה, כי אז אינני המועמד

שלהם, כי אין לי כל ענין בניהול ספרי הסוכנות. מעניין אותי לחולל שם שינוי.

לכן - אמרתי לחם - אם אתם תומכים בבחירתי לתפקיד דעו שאתם בוחרים בהכנסת שינוי

בשיגרת עבודת הסוכנות, ואני אבוא לפרוע מכם את השטר.

אני מקווה מאד שאצליח לחולל שינוי במערכת הזאת, או לפחות לעזור לחולל

שינוי במערכת הזאת. יחד עם זאת אני יכול להבטיח לכם, כי אם אחוש שלא נעשה

שינוי ושאין סיכוי לשינוי כזה שם אחרי עבודה של שנה או שנתיים, ואם אראה שאין

דרך ואין מוצא והדברים נשארים כפי שהיו, כי אז יתכן מאד שאחליט לעזוב את

המערכת. אינני דבוק לכסא, ואף הוכחתי זאת בעבר. אם אראה שאין שום סיכוי לחולל

שינוי לא אהסס לעזוב את המערכת.

אני רוצה לקוות שהועודה הזו תהיה שותפה נאמנה לקו הזה בדבר הצורך בביצוע

שינוי. אני חש בשטח שרוב עובדי הסוכנות ורוב חברי חבר-הנאמנים מייחלים ורוצים

בשינוי. אני חושב גם שאם יתחולל שינוי בכיוונים שהזכרתי זה ישיג אוטומטית

תוצאות לוואי חשובים מאד. ראשית, הדימוי של הסוכנות היהודית ישתנה לטובה,

והעובדים במערכת ירגישו שוב טוב על שהם עובדים בארגון הזה. שנית, ליהודים

בחו"ל יהיה אז אינסנטיב הרבה יותר גדול לתרום מכספם לסוכנות.

אחד הפרוייקטים היחידים שהיהודים בחו"ל תרמו לו מתוך הרגשה טובה זה

פרוייקט שיקום השכונות. כי זו היתה הפעם הראשונה שיהדות הגולה הכניסה את הידים

שלה לתוך "הלכלוך", והרגישה בצורה מוחשית יותר מה הן הבעיות החברתיות בישראל,

מה מציק לנו בארץ. ברגע שהכניסו את ידיהם לענין הזה הם ראו פתאום שזה עולם

שלם. ואז גם נוצר קשר נפלא בין קהילות בחו"ל לקהילות בישראל, קשר הרבה יותר

אמיץ מזה שחשבו עליו כאשר יזמו את התכנית הזאת. הם מעורבים עכשיו הרבה יותר

בנעשה בארץ, הם באים לביקורים, הם יושבים בקהילות השונות, לוקחים חלק בעריכת

תכניות, עושים לילות כימים לגיוס כספים נוספים לפרוייקטים נוספים. זה אכן הביא

את יהודי הנולה למעורבות הרבה יותר גדולה. פעילות בתחום החברתי תביא את יהדות

הגולה למעורבות הרבה יותר גדולה, ואולי גם לגיוס תרומות גדולות יותר למדינת

ישראל.

ברשותכם אני מבקש להתייחס בקווים כללים לשלוש נקודות נוספות. האחת,

העברת נושא הקליטה מהסוכנות לממשלה. הדבר הזה ישחרר סכום של כ-30 מליון דולר

מתקציב הסוכנות היהודית שהיה מוצא לצרכי קליטה ברגע שהממשלה לוקחת על עצמה את

ענין הקליטה של העולים היא תממן את ההוצאות הכרוכות בקליטה. עם העברת מערכת

הקליטה לממשלה תוכל הסוכנות לחסוך 50% מכוח העבודה במערכת. בשביל לנהל את

מערכת הקליטה היום די ב-50% מהמערכת העוסקת בזה היום. כי לממשלה יש כבר מנננון

שלה. הסוכנות תצטרך אז להחליט מה עושים בעובדים האלה. חלק כנראה יפרוש, חלק



יעבור הסבה וכו'. בהסכם כתוב כי הטוכנות שומרת לעצמה את הזכות להמשיך לתרום גם

בעתיר לנושא של קליטת העליה בארץ, ואפילו ביקשה מהממשלה התחייבות לאפשר לתת

להמשיך לפעול ולתת שירותי קליטה מסוגים שונים. הסוכנות תמשיך איפוא לתת

שירותים מיוחדים בתחום הקליטה. אם כי כולנו יודעים שאי אפשר לחייב ממשלה לעשות

דבר שאינה רוצה לעשותו. אם מחר תחיה מצוקה תקציבית, והממשלה תחליט לקצץ בתקציב

הקליטה, המערכת תעמוד בפני שוקת שבורה,גם כאשר ישנו חוזה חתום. חוזה של הממשלה

עם הסוכנות יכול לחייב את הממשלה, לכן חשוב מאד שהממשלה תדע שכאשר היא לוקחת

על עצמה את האחריות לקליטה היא לוקחת על עצמה אחריות כבדה.

בממשלה קיימת בעיה שאינה קיימת בסוכנות, כי הנמישות התקציבית היא בלתי

אפשרית בממשלה, בעור שבסוכנות זה אפשרי. אם יש לעולה מסויים בעיה שאינה מסתדרת

לפי הקריטריונים הקיימים, אז הסוכנות יכולה להקציב כסף לפעולה מסויימת. הייתי

זה עתה בארצות הברית, ושם פנה אלי עולה בשם איגור, בנו של מסורב עליה ידוע

שלפני שבוע קיבל אישור יציאה מברית המועצות. אמו של איגור זה עוברת ניתוח ראש

בארצות הברית, והוא נמצא אתה שם מספר חודשים. מסתבר שבמשך חודשים אלה הוא קיבל

מהסוכנות הקצבות לצורכי קיומו. מדי פעם קיבל כמה אלפי דולרים. כשהייתי בארץ

נתבקשתי לאשר לו הקצבה נוספת. שאלתי מדוע הקצבה נוספת לארצות הברית. שאלתי גם

אם הצעיר הוא ישראלי, אם עלה לארץ? כי אם לא עלה לארץ, איני רואה טעם לתת לו

הקצבה דולרית. יחייה בארץ יקבל הקצבה במקרה הצורך. אם אינו חי בארץ הוא לא

יקבל אפילו פרוטה אחת. שאלתי גם מדוע הוא נמצא כל כך הרבה זמן בארצות הברית,

והאם אי אפשר להביא את אמו לבית חולים בארץ?

כשהגעתי לארצות הברית הסתבר לי שהבן מנהל שם מאבק למען שחרור אביו, שאז

עוד לא קיבל היתר יציאה מברית המועצות. ביום בו הנעתי לשם התקבלה ההודעה שהאב

בברית המועצות קיבל אישור יציאה משם. הסתבר שאיגור הוא אכן בנו של מסורב עליה,

וכי הצעיר עלה לארץ אבל נסע לארצות הברית מפני שאמו נמצאת שם ועוברת ניתוח

רציני. הסכמתי לתת לו הקצבה נוספת, אבל אחרונה. עכשיו יהיה עליהם לבוא לישראל,

ואנחנו נהיה מוכנים גם לממן הבאתה של האם לארץ. נסו להוציא מהממשלה הקצבה של

2500 דולר למטרה כזו או דומה, ותראו שזה בלתי אפשרי.

הממשלה צריכה לדעת שכאשר היא לוקחת על עצמה את ענין הקליטה היא לוקחת על

עצמה מחוייבות כבדה, וצריך גלייס אמצעים וכלים כדי לאפשר גם במערכת שלה את

הגמישות הדרושה לטיפות בעולים ובצרכים מיוחדים שלהם.

כפי שכבר אמרתי, כאשר הממשלה לוקחת על עצמה את ענין הטיפול בעולים היא

משחררת סכום של 30 מליון דולר לפעילויות אחרות של הסוכנות. מובן שהסוכנות לא

תיקח את הכסף הזה לעצמה, אלא תחזיר אותו לממשלה למימון יעדים אחרים של הממשלה.

בלומר, הממשלה לא יוצאת ניזוקה כספית בענין הזה. מוסיפים 30 מליון דולר

לקליטה, ומקבלים מהסוכנות את אותו הסכום לכיסוי ביצוע פעולות אחרות שהממשלה

מבצעת היום מתקציבה. באחד הדיונים המתקיימים עכשיו בממשלה ובסוכנות רוצים

לקבוע את הכיוון אליו יופנה הכסף הזה.

אני חושב כי רצוי כבר היום לפרוץ דרך בכיוון של הרחבת החינוך הבלתי

פורמלי. כלומר, שהסוכנות תממן את הפעילות של החינוך הבלתי פורמלי, ולא

הממשלה. אולי את חברת המתנ"סיט, אולי את הפעילות החברתית לשיקום שכונות, הפעלת

בתי הספר בשעות אחר הצהרים ועוד. אני מקווה שאכן נצליח לפרוץ פתח, כפי

פיתחו לי פתח כחודה של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפיתחו של עולם. דנאם

יתנו לנו כניסה לתחום הזה, כפילו בדלת קטנה, אני מקווה כי בעתיד נוכל להפנות

משאבים גדולים בהרבה מכספי הסוכנות לכיוון הזה. לדעתי חשוב שהוועדה תקיים דיון

בנדון עם נציני הממשלה. האם יש לכם העתק של החוזה שבין הסוכנות לממשלה

עדיין לא.

לדעתי חשוב שהוועדה תראה את החוזה ותדון עליו עם שר הקליטה, ותברר אם השר

לקח בחשבון את הבעיות הקיימות בתחום הזה. אני מבקש דם שהוועדה תביע באזני ראש

הממשלה את תמיכתה בשינוי היעדים של הכסף.

הנושא השלישי הוא מצב התקציב של ההסתדרות הציונית. נכנסתי לתפקידי הנוכחי

בתקופה קשה מאדף, כאשר הגרעון בתקציב ההסתדרות הציונית הניע ל- 10 מליון דולר.

הוא מקוצץ מאד, וקשה מאד לעשות היום פעילות כלשהיא. אני מנסה למצוא אפשרות

לגמור אח החודש ולשלם את המשכורות לשליחים ולעובדים. בימים אלה אני מתכונן

לקיים דיונים גם עם יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית ונם עם חבר הנאמנים במטרה

לנסות למצוא מוצא למשבר הכספי הקשה בו נמצאת היום ההסתדרות הציונית.

אני יודע שכבר החלו בנקיטת פעולות שונות להתייעלות. השנה כבר פוטרו 51

עובדים, ועד סוף השנה יש כוונה להגיע לפיטורים של 120 עובדים. יש גם תכגית

להחזיר לארץ 100 שליחים מכל המדינות בעולם.

גם באמצע השליחות שלהם?

אי אפשר להחזיר שליח באמצע תקופת השליחות שלו, ולכן יבוצע הקיצוץ בתחום

הזה תוך שנה או שנתיים, כי עם השליחים האלה נחתמו חוזים מחייבים.

מדובר גם באיחוד מחלקות ובצמצומים שונים. אני מנסה ליזום פעולות צמצום

נוספות, כדי שנימצא במסגרת התקציב, ואני מקווה שאצליח. אבל אני רוצה שתדעו כי

המצב בתחום הזה איננו טוב.

בניו יורק התקיימה פגישה של הקונגרס היהודי העולמי, ובהיותי גזבר

הסוכנות היהודית הנני חבר בהנהלה שלו. אחת הפגישות המעניינות שהיו שם היתה זו

עם השגריר הסובייטי בארצות הברית, מר דוברינין. היתה זו הפעם הראשונה בה הוא

דיבר בפני פורום יהודי וציוני. הוא ידע כי מישראל נוכחו שם מר שמחה דיניץ, מר

יוסף בורג ואנכי. הוא דיבר על עמדותיו ועל עמדות ברית המועצות. אחר כך הוא

איפשר הצגת שאלות באופן חופשי. הוא נשאל שאלות שונות ורבות על ידי חברים

רבים, גם שאלות בענין הסבם השלום ישראל-ארצות הברית. מר שמחה דיניץ העלה את

נושא יוזמת השלום של מר שולץ ושאל לדעתו עליה.

את השאלה הציונית הכי חשובה שאל מר מנדל קפלן הנחשב כאילו לא-ציוני.

והוא פנה אל דוברינין ואמר-. אדוני השגריר, הדבר שהכי חשוב לי לדעת הוא מה

גורלם של יהודי ברית המועצות, ומדוע אינכם מרשים להם לצאת? מה עם העליה משם?

אנחנו רוצים שיהודי ברית המועצות יבואו לחיות אתנו, עם העם שלנו. והם חיים שם

סגורים. מה גורלם? מכל הציונים שהיו שם היה הוא היחידי ששאל שאלה ציונית

קונקרטית. דוברינין התחמק מהשאלה ואמר שיש חוק בענין זה, וכל מי שרוצה לעלות

יכול לעלות. אבל, הוסיף, מבחינה בטחונית יש כמובן גם מגבלות על חלק מהאנשים.

זו היתה בערך התשובה שלו.

אני שאלתי אותו שאלה אחת בלבד, בענין המשלחת הקונסולרית של ברית המועצות

הנמצאת בארץ זה 6 חודשים ולומדת ביסודיות רבה את נושא הנכסים של הכנסיה הרוסית

בארץ. שאלתי מדוע אין ברית המועצות מזמינה משלחת שלנו לבוא לשם?

יי ארצי!

הם לא מאפשרים למשלחת שלנו לצאת לשם בגלל חבר משלחת אחד בשם יאשה קזקוב,

מפני שהם הוששים שהוא בא לשם להתסיס.



דוברינין התחמק מהשאלות האלה. שאלתי אותו: מדוע לא תדברו אתנו? אתם

מזמינים בל הזמן אליכם לרוסיה זנת אנשי השמאל הקיצוני. אתם צריכים להזמין נם

אנשים הנמצאים במרכז המפה וימינה לה. מדוע אתם פוחדים לדבר אתם? אנחנו רוצים

אני רוצה לקבל ויזה לברית המועצות. אני רוצה לראות

במו עיני את היהודים שם. אני רוצת לדבר אתכם, ולראות מה המצב.

אני ביקשתי ויזה, ולא קיבלתי.

בתשובה לשאלתי הראשונה בענין המשלחת הקונסולרית הוא התחיל לספר לי על

מרוץ החימוש של סוריה וישראל, ועל כך שהמצב מסוכן ועל הצורך להגיע לשלום וכוי.

אדבר ברונפמן, שהוא נשיא הקונגרס הציוני העולמי, ביקר המוסקבה ושלשום

הניע אלינו בטיסה ישירה ממוסקבה לירושלים, לשדה התעופה בעטרות. לדעתי הביקור

הזה שלו היה חשוב מאד מכל הבחינות. הדברים שנמסרו בדיווח שלו הם מעודדים מאד.

ואני מקווה שבקרוב נזכה לראות תוצאות חיוביות למהלך הזה.

אני רוצה להתחיל בברכות ובאיתולים למאיר שטרית. קיימתי אתו שיחה פרטית

כאשר הדבר היה באוויר, ואמרתי לו מה הייתי מייעץ לבני לעשות, אילו היה הוא

במקומו. ובכן, הייתי אומר לו כל: נם מבחינת האתנר שבנושא ונם מבחינת עתיד

הקריירה שלך אני חושב שיהיה זה עבורך בית ספר טוב שאין דונמתו. זה קשר מצויין

עם העם היהורי, זו עמדה של עוצמה ושל כוח, וטוב תעשה אם תקבל את התפקיד,

ולוואי ותצליח בו. אבל תימנע מחיבוק הדוב של המנגנון.

הייתי שם 4 שנים, משנת 1964 עד לשנת 1969, ואני מכיר את הדברים שם נם אם

הפקידים התחלפו מאז, כי המנטליות בוודאי נשארה. זה המוסד הכי בירוקרטי והכי

פוליטי שאני מכיר משום שאין בו פיקוח למעשה, אפילו לא אותו פיקוח מינימלי שיש

על הכנסת. הכל שם קשור, ולכן אין מוז לעשות.

המוסד הזה עובר את הטרגדיה שעוברת כל תנועה מהפכנית. והוא זקוק

לנורבצ'וב הציוני אשר יבצע את הגלסנוסט ואת הפרסטרויקה. יכול מאד להיות שאתה

ביחד עם עוד שניים-שלושה אנשים שהזכרת אכן תניפו את הדנל, וגורלכם יהיה כגורל

הרפורמה בברית המועצות. יכול להיות שרפורמה הזאת תוכל לעבור, אבל יכול גם

להיות שברגע מסויים היא תיתקל בהתנגדות חזקה של השמרנים שתשבור את המהפכנים.

לכן טוב הדבר שאינך הולך לשם לצמיתות, אלא לתקופת נסיון, כפי שאמרת.

אני מקווה שעוד תהיה לנו ההזדמנות להכנס לפרטי הדברים. אני מקווה שאתה

תצליח לא ללכת בדרך השנרתית ותעשה רוויזיה לא של אידיאולוגיה, אלא של פעילות.

זה שנים שאנחנו מתלבטים בין המינימום למקסימום. אני חושב שיש תכניות ציוניות

שהן אינן עליה דווקה, אף שאני מצטער על כך. אני מסכים לניתוח שלך באשר לסיבות

שבגללן אין עליה, ואני מוסיף עוד אלמנט, שאולי לא תסכים עמו. אני בכל זאת חושב

שמצב המלחמה בישראל הוא אחד המכשולים הנדולים לעליה.

אם אנחנו לוקחים תכניות חדשות, כמו תכנית בר-מצווה, למשל. היהודי לא רוצה

לעלות ארצה, אבל בנו הניע לגיל המצוות. אז צריך להפוך את ענין חנינת הבר מצווה

שלו בארץ לענין שבמסורית יהודית. יידע כל יהודי שם שאת חנינת הבר מצווה ואת

חגיגת הבת מצווה חוגגים בישראל. צוריך כמובן ליצור את האווירה המתאימה בשביל

זה. השליח במקום צריך לאתר את בני ובנות המצווה באותו מקום באותה שנה. לעבור



מבית לבית ולשכנע את ההורים ואת הילדים לחגוג את חגיגת הבר מצווה בישראל. זה

כמובן לא הופך אותם עדיין לציונים. אבל זה יהפוך להיות משהו הקשור במסורת

היהודית, וזה דבר חשוב ביותר,

כמה מלים בענין התיירות. השר שריר אמר כי 5% בלבד מבין יהודי ארצות הברית

ביקרו בארץ. 95% מיהודי ברית המועצות טרם ביקרו בארץ, והרי זה פוטנציאל אדיר

לתיירות ולהתקרבות ליהדות, לציונות ולישראל. האם מותר לנו לשבת בשקט למראה

התופעה הזאת?

ענייני תרבות. יש עכשיו יוזמה של יוסי נרוס, עם צ'רלס ברונפמן. ואני חושב

שהתפיסה שלו היא מאד מאד נכונה: לחת תרבות ישראלית בארצות הברית. אם הרבה כסף

ועם הרבה תנופה זה יכול להיות דבר גדול. אם זה יצליח, נדמה לי שזה יהיה אחד

הדברים הנדולים והשובים כשאתה מביא תרבות איכותית לשם. זה יביא לכך שישראל

תצטרך לפתח תרבות באיכות גבוהה כדי שיקנו אותה, כדי שתוכל לעמוד בתחרות, כדי

שלא תבייש את הפירמה.

אני אומר שהשוכ שתהיה שליחות דינמית, במקום שליחות סטטית. לא יישב שליח

שנתיים במקום. מה גם שאינו יכול למסור אינפורמציה מעודכנת לעולה פוטנציאלי, כי

הדברים בתחום הזה משתנים לעתים קרובות. עדיף בעיני לשלוח לשם מדי פעם אנשי

צמרת, אנשים שיש להם יוקרה ומשקל, והם יישבו עם יהודים שם ויסבירו להם מה קורה

באותו יום במדינת ישראל בתחומים השונים המעניינים את העולה הפוטנציאלי.

נכון גם שיש צורך בהשקעה גדולה הרבה יותר במורים מתאימים. הבעיה הגדולה

היא בעובדה שהרבה מאד יורדים תופסים היום את משרות המורים בבתי הספר היהודים

שם, וזה מעורר כמובן את הבעיה של הדוגמה האישית.

מדינת ישראל צריכה להיות פתוחה להשקעה שאפשר להרוויח ממנה. כל אלה הן

חוליות קשר עם מדינת ישראל. כמו גם נושא הזיקנה. צריך להחדיר לתודעה של יהודי

ברית המועצות שיש להחליף את מיאמי-ביטש בישראל. שיבואו לבלות את שנות הזקנה

שלהם בישראל. לשם כך צריך להקים בארץ בתי אבות ברמה גבוהה יותר, ואכן כבר יש

התחלה בתחום הזח ויש להרחיבה.

אם אתה והחברים שלך תצליחו לשים את הדגש יותר על כישורים של העושים

במלאכה מאשר על קשרים, אף שאני לא נאיבי ואני יודע שיהיו גם מינויים

מפלגתיים. אבל חשוב שמספר אנשים בעמדות החשובות יהיו באמת אנשים הראויים

לתפקיד שהם ממלאים כדי לשמור את הסטנדרט, כי זה חשוב מאד.

אני רוצה לגעת עוד בענין ההכנסות. אני חושב שבתור גזבר אתה לא צריך עדיין

לראות כסוף פסוק את מה שמתרהש היום במגבית ובבונדס. קודם כל יש בעיה של מיפוי.

הרבה דברים נעשים על ידי כל מיני גורמים קטנים ושוליים השייכים להכנסות, ויש

OVER HEAD וכיוצא באלה דברים ויש בזבוזים. צריך לדעת מה למכור ואיך למכור,

ויש לי התחושה שעד היום לא הגיעו לכל הקהילות ואל כל התורמים. יכול להיות שאתה

כגזבר צריך להסתער על אותם יהודים שעדיין לא הצליחו להניע אליהם, ולראות מה

אפשר למכור להם.

מספר מלים בענין הקליטה. קיימת הבעיה של העולה הבודד. העולה הבודד הוא

בדרך כלל עולה צעיר. לעולה הבודד הזה לא נמצא פתרון. כשנותנים לעולה בודד כזה

הצי משכנתא, מה הוא יכול לעשות עם חצי משכנתא זו? חייבים לשנות אח הדפוסים

ולגלות קצת יותר אנושיות והבנה כלפי העולה הבודד. הייתי יכול לספר לכם סיפורים

ללא סוף על הנוקשות שמגלה הסוכנות וגם הממשלה, ואני פוחד מפני הדבר הזה בעיקר

בתוך הממשלה. אני מקווה לכן שהסוכנות תוסיף להיות גורם מממן בתקופת המעבר

לפחות. לעמוד על שינויים ועל סידורים מתוך גמישות והתאמה.

לפני שבוע ישבתי עם 60 עולים שבאו לקיבוץ תל יצחק, והם פוחדים מפני

הרפורמה. מרוע? מפני שפתאום לוקחים מהם את החסות שהיתה להם, והם חוששים מאד.



איפה יחפשו לעצמם דירה, מי ידריך אותם. איפה ילמדו עברית וכו. מרכזי הקליטה הם

בכל זאת מין חממה. צריך באמת ליצור תקופה מעבר כדי שעולים חדשים שזה עתה הגיעו

לא יפגשו בעולים שנהנים מהמשטר הקודם. לא צריך להיות מפגש בין אלה הנהגים

מהמשטר הקודם ובין אלה שמצויים בבר במשטר החדש, שמא ישבנע העולה הותיק יותר את

העולה החדש שהשיטה הקודמת, זו שלפני הרפורמה, טובה יותר.

אני מאחל לך, מאיר שטרית, הרבה מאד הצלחה. אני רוצה להצליע הצעה שאולי

תהיה טובה עוד לכנסת הזאת. ואם לא, תתאים אולי לכנסת הבאה. אני חושב שטוב יהיה

אם נקיים מפגש של סוף שבוע, בו ישתתפו חברי בנסח שיש להם רגישות לציונות, בין

20 ל-30 איש מכל המפלגות הציוניות, וכן חברי הנהלת הסוכנות היהודית, כדי לקיים

שיחה מקיפה ורצינית במכלול הנושאים. יחיה זה מקום מתאים לחילופי מחשבה לגבי

עתידה של התנועה הציונית ושיתוף הפעולה בין הזרוע של העם היהודי ובין מדינת

שיראל.

אני רוצה לברך מכל הלב את הגישה שלך, מר שטרית. כי אכן זקוקה הסוכנות

היהודית לגישה כזאת. לא נעים להתבטא בחריפות, אבל אני חייב לציין את הגישה

המנוונת של הסוכנות ההולכת בדרך שגרתית, ללא מחשבה חדשה, בעוד שיש צורך במחשבה

מחודשת וחדשנית ואף בביקורת כדי שהיעדים יתאימו למציאות שלנו.

הזכרת כי מה שחשוב לשליחי העליה בארצות הברית זה לרשום בסטטיסטיקה שלהם

שחנה עוד עולה אחד עלה ארצה, ואינם עוקבים אחר כך לראות אם נשאר בארץ, איך

הסתדר בה וכוי. לכן זה כל כך חשוב לדעוזי שאתה שבאת מחוץ למערכת הזאת ממלא את

התפקיד של הגזבר ומסתכל על הצרכים של מדינת ישראל ושל העם היהודי כיום לא לפי

אותה מסורת של עשרות שנות הסוכנות, עור מלפני קום המדינה.

אני גם התרשמתי שהנחת את האצבע שלך על הדבר הרגיש ביותר, הלא הוא החינוך.

החינוך בגולח הוא התריס היחיד מפני התבוללות. אם יש תריס מפני ההתבוללות הרי

התריס הזה הוא החינוך. ואם מדברים על השקעה, הרי היא צריכה להיות בחינוך שם,

ולא פחות מזה בחינוך בארץ.

בל השנים מפריעה לי הדלות של החינוך שלנו בארץ, ולאו דווקה באיזורי

מצודה. אם ניקח לדוגמה את החינוך של הילד היהודי בארצות הברית. הילד יוצא

בבוקר מהבית וחוזר הביתה בערב, והוא לומד שם לימודים בפולים, והוא גם מספיק

לשחק. ואילו בארץ חוזר התלמיד לביתו בשעה 12 בצהרים. זה פשוט לא יאומן.

באיזורי המצוקה זה ממש בגדר אסון. אם אפשר לשים את האצבע על נושא החינוך, הרי

זה דבר חשוב ביותר.

אני לא יודע אם אתה מודע לנקודה הבאה שאני רוצה להעלות כאן. עליית הנוער

עשתה רבות גם למען הנוער הישראלי באיזור המצוקה. אני יכול לדבר בבטחון מלא

יותר על ישיבות בני עקיבה, ואני יכול להגיד שאם אפשר בכלל לבר על אינטגרציה

הרי שם יש אינטגרציה אמיתית. אבל בשנים האחרונות עליית הנוער הגיעה למחצית

היקפה בעבר, אם לא למטה מזה. לפי דעתי עליית הנוער מיועדת בוודאי לעולים,

אבל אני ראיתי בזה ערך לאומי וציוני ממררגה ראשונה.

הם רוצים לחסל את המסגרת, וצריך להזהיר מפני זה, במיוחד לאור הדברים שאתה

אומר.

בהחלט נכון. אני אומר שצריך לבחון את הדבר. זה לאסלפקט שכמעט ולא בא לידי

ביטוי בשנים האחרונות, מאז קליטת ילדי אתיופיה, כאשר הרבה הושקע בנושא, ובצדק.



אני רוצה להעלות נושא נוסף, שלא הועלה כאן: עידוד ילודה. אני חושב שצריך

ולמצוא את הדרך לעודד ילודה בארץ. זה לא פחות חשוב מאשר עליה. ורק הסוכנות

יכולה לעסוק בזה, מטעמים מובנים.

שליחי העליה פשטו את הרגל. אני אישית נוכחתי ששליחי העליה לא זו בלבד שלא

עודדו עלייה, אלא אף הזיקו לה. צריך למצוא את הדרך להביא את נושא העליה בפני

היהודים בצורה חדשה ושונה משבה נעשה הדבר בעבר. אני לא בטוח שמדינת ישראל או

התנועה הציונית הביאו לאחרונה בצורה רצינית את נושא העליה אל יהודי הגולה.

אילו השלימו עם העובדה שאין עליה, שזאת המציאות, ושרק באים לבקש מהם את הכסף,

שחלק גדול ממנו נשאר שם, ולא מגיע כלל לארץ. והיהודי מבין שזאת התרומה שהוא

תורם. אני חוזר ואומר שצריך לחדש את נושא העליה. ומי שאינו עולה, הבה נחשוב

כיצד אנחנו תורמים האחר לשני.

ולסיום אני מאחל לך ברכה והצלחה בעבודתך.

ישנה בעיה של חיסול רכוש קהילות. ישנה קהילת יהודי גרמניה, ועוד קהילות,

כמו קהילת יהודי רומניה ששם יש רכוש עצום ואולי יבוא היום והמצב שם ישתנה

ונוכל לנאול אותו. בקהילת גרמניה יש בזבוז עצום, וכדאי שאתה תבקש לקבל דין

וחשבון על מה שקורה עם בתי הכנסת ועם בתי האבות ונכסים אחרים שם. יתכן שבגישה

חדשה אפשר יהיה להפוך את זה למקור אותם 100 מליון דולר שעליהם אתה מדבר.

בהיידלברג הקימו בית כנסת חדש ומפואר, ואין שם אפילו מנין. שאלתי אותם

מדוע אינם בונים במקום זאת בית כנסת בישראל בשם היירלברג, גם אם אינני מקבל את

השם בקלות רבה, שהרי הם יודעים שבבית הכנסת שם לא יהיו אף פעם מתפללים. אותו

הדבר לגבי בתי אבות שהם מקימים שם, כאשר לאט לאט מאוכלס ביותר ויותר גויים, כי

מספר היהודים שם הולך ופוחת. מוכן שהרשויות המקומיות מעודדות את הדבר הזה, כי

זה נותן פתרון לבעיית הזקנים שלהם. אני חושב שצריך לתקוף את הנושא הזה.

לפני חודש הייתי בפולין, ושאלתי אותם אם יש להם שם שוחט, והסבירו לי

שהשוחט בא מהונגריה אחת לחודש. כששאלתי על מוהל, אמרו לי כי אין להם מוהל מפני

שאין שם ילדים יהודים.

נהינתימאד מהסקירה של מר שטרית, שהיא הראשונה שלו בוועדה. אנחנו עוד

ניפגש כדי לקיים רב שיח. אני תמימת דעים עם דבריו של מאיר שטרית שאמר שאם

כעבור שנתיים הדברים לא ייראו לו הוא לא ייאחז בקרנות המזבח. לדעתי טוב

שהדברים נאמרים בצורה כזאת. זה לא איום, חלילה, אלא משקפים את ראייתו את

הדברים. כי אם הם לא רוצים בשינויים, הוא לא רוצה להיות שותף למערכת הזאת.

ב-40 שנות קיום המדינה עלו מארצות הברית ונשאו בארץ 65 אלף עולים. הווה

אומר בין 1500 ל-1600 עולים לשנה. זו תעודת עניות שאין דוגמתה. אני חושבת לכן

שצריך לעשות רוויזיה רצינית בנושא השליחים. הייתי בחו"ל ולא הבנתי מדוע צריך

שליח מהארץ לנהל שם את מחנה ביתר. המבנה הזה מניוון, ויש צורך בניעור רציני.

ואם אתה, מאיר שטרית, לא תעשה את זה מיד בחורשים הראשונים, אני חוששת שזה ישאר

כך. צריך להתחיל בזה מיד. תהיה ביקורת ויקימו זעקות אבל חייבים לעשות זאת.

אשר לחינוך, אני מציעה מינימום של תכנית לימודים מחייבת. ביקרתי במחנה

נעם, של אלה שעלו לארץ, והרציתי שם על 10 מצוות שניתן בהחלט לאמצן. אשר לתכנית

בר-מצווה, זאת היא תכנית שאפשר בהחלט להחדיר אותה, כי היא מאד רגשית, היא גם

נעשית במועד מסויים, זה יקיף מספר גדול של ילדים, וזה יגרור אחריו גם דברים

נוספים.



כמה מלים בענין עליית הנוער. אני זוכרת את התשובה שלך בישיבת ועדת

החינוך והתרבות של הכנסת, כאשר אמרת כי לדעתך אין עכשיו זכות קיום לפנימיות של

עליית הנוער, כי זה מאד יקר, מה גם שעיירות הפיתוח אינן מוכנות לשלוח לשם את

הילדים, ואם הן כר שולחות לשם ילדים הרי אלה הילדים הכי קשים. אבל כל

ה"עליהום" הזה שעשו בשנה האחרונה על החינוך הפנמייתי הוא חמור מאד, כי גם כאשר

מצב החברה בישראל הוא קשה כיום, אינני יודעת מה היה מצבה של החברה בישראל

כיום לולא החינוך הפנימייתי, ועל כל פנים אני בטוחה שהיה קשה הרבה יותר. גם

אני סבורה שאם נשקיע כניל הרך לא נהיה צריכים להשקיע אחר כך פי כמה וכמה

בשיקום עכריינים או צעירים הקרובים להיות עלכריינים.

ישנם היום בארץ ילדים ©קשה להשיג עובדים שיתמודדו אתם ועם הבעיות שלהם.

את עליית הנוער אני רואה כיום כעליה רוחנית ותרבותית של נוער, וזה יותר חשוב

לעתים מעלייה פיסית. אני לא יודעת לכן אם הסוכנות היהודית צריכה לצמצם את

המסגרת הזאתתתת. מפני שאם מוסדות עליית הנוער יקרסו היום, ואני כוללת בזה את

הישיבות, אני חוששת מאד שאת הילדים האלה בגיל 12 אנחנו נמצא מהר מאד ברחובות.

אתה בוודאי זוכר את הוויכוחים שהיו סכיב ענין חטיבות הביניים. אינני בעד

העברתו של ילד בן 12 משכונת התקווה לגמנסיה הרצליה. הוא ממילא נושר.

אני מאד מבקשת ממך, מאיר שטרית, לראות את נושא עליית הנוער לטווח הארוך.

יתכן שאפשר לצמצם ולחסוך בתקציב, אבל תמיד לזכור שלילדים האלה אין כית אחר.

אני מציעה להיפגש עם מר גוטסמן, שככר אינו מנכ"ל עליית הנוער אבל הוא איש יקר

המכיר את הנושא, וכדאי לשמוע גם את אורי גורדון. כולם יסכימו שאסור להרשות

לעליית הנוער לקרוס תחתיה.

לתכנית שלך השמה דגש על ההינוך מצאת אצלנו הסכמה מלאה, כי כולנו הגענו

למסקנה שכסיכומו של דכר צריך לתת הכל כחינוך, כי זה המסד והטפחות, כי זה כל

האדם.

מי שטרית;

יש אמנם הסבורים שיש לחסל את מוסד עליית הנוער, כי הם אומרים שהדבר הוקם

והתאים לתקופה בה הגיעו ארצה ילדים ללא הורים וללא משפחה, ואילו היום אין

הדברים יותר כך. אני לא מסכים עם הגישה הזאת. אמרתי שכעיני עליית הנוער זה

חינוך. בשביל ילדים הגדלים בבתים הרוסים מהווה עליית הנוער קרש הצלה ממש,

ולעתים קרש הצלה יחיד ואחרון. אני עצמי בוגר של בית ספר עם פנימייה של כפר

בתיה, שגם עליית הנוער מעורבת בו, ואני מכיר את הנושא. אני מודה שאותה שנה כה

הייתי בפנימייה שינתה את חיי. לכן אני חושב שהמסגרת של עליית הנוער זה דבר

חשוב מאד בחינוך בישראל, ולא צריך לשפוך את המים עם התינוק. אם יש פנימיות

שההנהלה שלהן גרועה, צריך להחליף את ההנהלה או לסגור אותן. אבל אין להסיק מזה

שיש לחסל את עליית הנוער.

אני יכול להגיר לכם שמדי יום אני מוצא בסוכנות שותפים רכים יותר לדעתי

בענין עליית הנוער, התומכים כהמשך קיומה של עליית הנוער. קיצוצים היו ויהיו,

בל לא יבטלו את עליית הנוער.

הרבה הצלחה לך, מר מאיר שטרית.

אני מודה לכל הנוכחים. ישיבה זו נעולה.

(הישיבה ננעלה בשעה 13.45)