ישיבת ועדה של הכנסת ה-11 מתאריך 12/01/1988

ישיבה עם אריה דולצ'ין לרגל סיום תפקידו כיו"ר הסוכנות היהודית

פרוטוקול

 
הכנסת האחת עשרה

מושב רביעי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 118

מישיבת ועדת העליה והקליטה

מיום שלישי, כ"ב בטבת, התשמ"ח - 12 בינואר, 1988, בשעה 12.00
נכחו
חברי הוועדה;

היו"ר מ' גלזר-תעסה

נ י ארד

ד' בן-מאיר

חי דרוקמן

עי לנדאו

די צוקד

מוזמנים;

א' דולצ'ין

ש' שוורצברג - הסוכנות היהודית

שר המדע והפיתוח גי פת

ח' אהרון - ראש מחלקת העליה, הסוכנות היהודית

א' גורדון - ראש המחלקה לעלית הנוער

י' מאיר - ראש המחלקה לחינוך תורני בגולה

מ' שמיר - מנכ"ל משרד הקליטה

מזכירת הוועדה; ו' מאור
רשמה
ש' צהר

סדר היום; ישיבה עם אריה דולצ'ין לרגל סיום תפקידו כיו"ר הסוכנות היהודית



ישיבה עם אריה דולצ'ין לרגל סיום תפקידו כיו"ר הסוכנות היהודית

היו"ר מ' גלזר-תעסה;

ברשותכם אני מתכבדת לפתוח את הישיבה המיוחדת, הצנועה, אבל מקרב הלב, עם מר

דולצ'ין שבמסגרת הסוכנות היהודית עמד בעשייה הציונית כ-20 שנה. כל מי שעוסק

בעבודה ציבורית הוא למעשה עבד למשימה שאותה לקח על עצמו. חז"ל אמרו: מלכות נתתי

לכם, עבדות נתתי לכם. מי שעובד בעבודה ציבורית, ובפרט במגזר הציוני שלנו במדינת

ישראל, הוא אכן עבד, אלא שזו עבדות מתוך בחירה חופשית.

אנחנו מבקשים לשמוע ממך, מר דולציין, מה היה החותם האידיאולוגי הרעיוני

שאתה הרגשת במסגרת העבודה שביצעת במשך 20 שנות השירות שלך במסגרת הסוכנות

היהודית.

אנחנו יודעים שהיה לך מגע הדוק בי ותר עם כל הגלויות, צפון מזרח ומערב,

והכרת אותן היכרות קרובה וטובה. מעניין לשמוע מה אתה חושב על נושא העליה, שהוא

נשמת אפה של הציונות ושל מדינת ישראל, אחרי כל כך הרבה שנים בהן למדת והיכרת

מקרוב את הגלויות השונות, יותר מכל אדם אחר.

נשמח מאד אם תספר לנו איך אתה רואה את מעמדה של ההסתדרות הציונות בשני

העשירונים האחרונים, ומה הן ההשלכות שיש למה שקורה במדינת ישראל על הנושא הזה.

ועוד מעניין לשמוע ממך האם הסחף בדבר מרכזיותה של ישראל עיני יהודי הגולה אמנם

קיים, כפי שיש הסוברים, או שמעמדה ומרכזיותה של מדינת ישראל, של ירושלים, איתנה

וקבועה, ואין חשש שהגולה וישראל יהיו כבבל וארץ ישראל, אלא לכל היותר כאלכסנדריה

וישראל. שהרי ידוע הדבר ששום תרבות יהודית מקורית, דוגמת זו שנוצרה בשעתו בבבל,

לא נוצרה בקרב יהדות הגולה.

האם אתה צופה שהקשר בין הגולה לישראל יילך ויתהדק עם הזמן, או חלילה ייחלש?

מה עוצמת ההשפעה שיש לתופעת הזרמים ביהדות בגולה על הקשר שלה עם מדינת ישראל?

אנחנו יודעים שאתה עומד כיום בפרשת דרכים, ובטוחים שתמשיך בעשייה ציונית

מבורכת. אנו מרימים כוס להמשך דרכך בעשייה הציונית ומאחלים לך הצלחה רבה.

א' דולצ'ין;

גברתי היושבת ראש, קודם כל תודה רבה על האפשרות שניתנה לי להתייחס לנושאים

שהעלית כאן, אף כי אין אלה דברים שאפשר להתייחס אליהם על רגל אחת. אנסה להשיב על

כל השאלות, ואתחיל בנושא האחרון שבו נגעת.

כל עוד יהיו יהודים בעולם הם יגלו אהבה לארץ ישראל ולמדינת ישראל. בזה אין

לי שום ספק. הרוב הגדול של העם היהודי, עמך, ימשיך באהבתו לעם ישראל ולישראל

למרות כל הדברים שיתרחשו ויתרחשו כאן, ובכל משטר שיהיה כאן, חוץ חלילה ממשטר

קומוניסטי או משטר של כהנא. הבעיה היא במספר היהודים שיהיו בעולם. וזאת היא

היום הבעיה המרכזית של קיום העם היהודי כיהודי. כי העם היהודי הולך ונעלם.

אני חוזר ומדגיש את הדברים האלה, כי אנו מדברים בבעיה מאד רצינית. במשך

כל

שנות גלותו היה העם היהודי מוגן כיהודי. הוא היה מרוכז בקהילה סגורה ודתית, כאשר

גם העולם החיצוני היה דתי, מוסלמי או נוצרי. היו אמנם מקרים בודדים של יהודים

שעברו את הגבול, אבל רוב העם נשמר היטב ביהדותו. היו לו המנהגים שלו, האוכל שלו,

ההווי שלו, החגים שלו, השמות שלו, השפה שלו וכוי. היום כל הדברים האלה נעלמו

ואינם, והיהודי אינו מוגן יותר כיהודי. הוא חי בעולם חופשי.



רוב היהודים חיים היום היים חילוניים, וכאלה גם המנהגים שלהם.

אפילו אלה שמבקרים בבית הכנסת נוסעים לשם במכונית שלהם. הם מבקרים

ביום הכיפורים בבית הכנסת, אבל רובם גם אוכלים באותו יום. אפילו

השומרים על המסורת ומדליקים נרות שבת בערב שבת הם חילונים, וחיים

בעולם חילוני. היהודי החילוני לא צריך לבצע חיום אקט של המרת דת

כדי להיות כמו שחי העולם הסובב אותו. העולם החיצוני גם מוכן לקבל

אותו היום, כי זה עולם חופשי.

את הדברים האלה אמרתי גם בקונגרס כאשר הסברתי מה היא היום

הבעיה היסודית שלנו כיהודים. בכל ימי הגלות שלנו צברנו נסיון רב

ועצום, נסיון שלא היה כמותו לאף עם אחר בעולם, כיצד שומרים על

היהודים כאשר רע להם. במשך אלפיים שנות הגלות אכן היה רע ליהודים.

היו ימים פחות רעים והיו ימים יותר רעים, אבל בסך הכל היו הימים

רעים, ובאותם ימים נשמרה היהדות היטב. האמת היא שבשנות

האינקוויזיציה בספרד הלו שם חצי מליון יהודים, ורק 100 אלף מהם

עזבו את ספרד. העם היהודי פשוט ידע איך לשמור על יהדותו כאשר היה

רע לו.

היום אנחנו חיים בתקופה שבה טוב ליהודים. אף פעם בהיסטוריה לא

היה ליהודים כל כך טוב כמו שטוב להם בזמנים אלה. היהודים צברו

עוצמה בכל המובנים, חומדית, אינטלקטואלית וכוי. טוב לנו היום, ולנו

פשוט אין נסיון בשמידה על היהודים כאשר טוב להם. זו הבעיה שלנו

היום. אין היום יהודי בעולם, חוץ מאשר במדינת ישראל, שיכול להגיד

כבטחון שהנכד שלו או הנין שלו יהיו יהודים. זאת הטרגדיה של העם

היהודי היום, וזה דבר לגמרי חדש שלא התמודדנו אתו ועם כמותו בעבר.

זאת הבעיה המרכזית שלנו, והבעיה היא עצם המשך קיומו של העם היהודי.

חסד עשה עמנו הקדוש-ברוך-הוא שנתן לנו את הציונות, והציונות

הקימה את מדינת היהודים, והמדינה היא הגורם היחידי לפי דעתי שמסוגל

לשמור על עצם קיום העם היהודי כעם. ישנם היום שני נושאים הפועלים
לטובת העם היהודי
חינוך יהודי וציוני, ועליה. במידה ונצליח להעלות

את היהודים מחו"ל לישראל נצליח להציל את העם היהודי, או לפחוח חלק

ניכר של העם היהודי. אני נמנה על הטוענים שעליה זה דבר שהוא טוב לא

רק למדינת ישראל, אלא בראש וראשונה הוא טוב ליהודים.

כאשר לכל משפחה יהודית בניו-יורק, בלוס-אנג'לס, י בפריז

ובלונדון יהיה בן או בת בארץ, הקשר המשפחתי אתו או אתה יבטיח גם את

המודעות היהודית העמוקה בקרב אותה משפחה ובקרב הקילה היהודית כולה

באותה עיר בחו"ל. אני נמה איפוא על הטוענים שהעליה טובה גם לאלה

היושבים בחו"ל, ולא רק לנו היושבים בארץ.

אם מדברים על בבל וירושלים צריך לזכור שבבל לא היתה מתקיימת

בלי ירושלים. בבל התקיימה רק בגלל זה שירושלים היתה קיימת. כך שכל

הקונצפציה של בבל-ירושלים זו למעשה טעות היסטורית, כי למעשה זה היה

אחד. יהודים גרו בבבל אבל הנשמה שלהם היתה ללא ספק בירושלים. בקרב
היהודים בעולם יש הטוענים
אנחנו לא פחות חשובים ממדינת ישראל. יש

קהילות יהודיות רבות בעולם, ואנחנו הננו הקהילה הגדולה ביותר, וגם

ארצות הברית היא הארץ המובטחת. תמיד היו דיבורים מהסוג הזה. אני

זוכר שמיד עם הקמת המדינה היה councul for Judaism שבראשו עמד מר

רובק, ותודה לאל שזה נעלם וכמעט ואינו קיים יותר. אני יודע שיש

תופעות כאלה, ואולי גם יהיו, אבל זה לא מדאיג אותי.

אני רוצה להתייחס לנושא העליה. חשוב מאד להאמין בעליה. בלי

אמונה בעליה אי אפשר גם לטפל בה. יהיה האיש הממונה על העליה המוכשר

ביותר בעולם, אם לא יאמין בעליה הוא לא יוכל להצליח בעבודתו.



אני חושב שאחרי הנס הגדול של הקמת מדינת ישראל הדבר הדרמטי

הגול ביותר שקרה לנו זה קיבוץ הגלויות. אני עליתי ארצה בשנת 1956,

ובמשך כל השנים הייתי קשור לנושא העליה והקליטה, עד היום הזה קשה

לי לתפוס איך בשנת 1949 הניעו ארצה 242 אלף עולים, כאשר בארץ היו

בסך הכל 650 אלף יהודים, ואיך הצלחנו להכפיל את מספר היהודים בארץ

במשך 4 השנים הראשונות לקיומה. זה אחד הדברים שפשוט קשה לי להבין

אותו, אבל זאת עובדה. קיבוץ גלויות, שיבת ציון ומיזוג הגלויות זה

הסיפור הנפלא ביותר שלנו, ולא נשמע כמותו באנושות כולה.

אני מכיר את אנשי הסוכנות שטיפלו בנושא העליה באותן שנים,

וכאשר אני פוגש בהם אני רואה לפני ציבור מיוחד במינו של אנשים

יחידי סגולה, ועד היום אני מתרגש מאד כאשר אני חושב על המעשה

המופלא והנפלא הזה. באותו זמן היו מגיעים ארצה עשרות עשרות אלפים

עולים מדי חודש. את האנשים שטיפלו בהם אני רואה כצדיקים גדולים.

הבל שאין אוספים עדויות מהאנשים האלה שעדיין חיים עמנו היום כדי

לשמוע ולתעד את הסיפור הנפלא הזה על קליטת 800 אלף יהודים בעשור

הראשון לקיומה של המדינה.

אני חייב לומר גם כמה מלים על העם היהודי שלנו. מזלנו שבעשור

הראשון לקיום המדינה היה העולם סגור ומסוגר בפני היהודים. זה היה

מזלה הגדולה של מדינת ישראל. אני הושש מאד שאילו היה העולם פתוח אז

בפי שהוא פתוח היום, חלק ניכר מהיהודים שעלו לישראל היו נושרים

ומגיעים למדינות אחרות. למזלנו היה העולם סגור הרמטלת באותן שנים.

כאשר מדובר בעליה, עובדה מצערת היא שהיהודים אף פעם לא רצו

לעלות לישראל. ואני מדבר על ציונים, על יהודים ממזרח אירופה, ועל

השנים שלפני המלחמה, כאשר בקהילות היהודיות השונות פעלו מאות אלפי

עסקנים ציונים. אני מדבר על התקופה שאחרי התחלת המנדט הבריטי, אחרי

הצהרת בלפור, כאשר השלטון הבריטי היה עדיין מאד נוח לנו, כאשר

הרברט סמואל היה הנציב העליון בארץ,והיתה תקופה, אמנם קצרה מאד,

שהיתה נוחה לנו בכל הנוגע לקבלת סרטיפיקטים. היה זמן כאשר כל יהודי

שיכול היה להראות שיש לו אלף שטרלינג היה יכול לעלות ארצה. ובאותה

תקופה היו מאות אלפי יהודים ציונים ברומניה, בליטא ובפולין,ואינני

מדבר על יהודים לא ציונים שהיה בידיהם הסכום של אלף שטרלינג ולא

באו לישראל. אגב, היתה תקופה בה היה די ב-500 שטרלינג כדי לקבל

רשות לעלות ארצה.

כאשר קמה המדינה היו בארץ 650 אלף יהודים בלבד, מפני ש יהודים

לא מיהרו לעלות ארצה. רק הציונים וחברי התנועות החלוציות באו, והם

משכו אתם גם אחרים. חלק קטן בלבד מהציונים עלה ארצה.

כדאי לזכור כי מאז קום המדינה ועד שנת 1967 עלו ארצה מארצות

הרווחה בין 2500 ל-3000 יהודים מדי שנה. רובם חלוצים מאמריקה

הדרומית שהקימו בארץ קיכוצים ומושבים לתפארת, והם משכו אחריהם

יהודים נוספים. היום מצויים בארץ 70 אלף או 80 אלף יהודים מארצות

אמריקה הדרומית. החלוצים שביניהם היו החלוצים האמיתיים.

בכל אחת מ-40 השנים לקיום המדינה הגיעו ארצה כ-3000 יהודים

מארצות הרווחה, והם באו כמובן מרצונם הטוב והחופי, אלה הם הציונים

האמיתיים שעלו ארצה, והם נמצאים בארץ. אני רוצה להוסיף כי מקרב

העולים האלה קטן ביותר מספר היורדים. בין היורדים מהארץ, ולצערנו

יש כאלה, קטן מאד מספרם של העולים הציונים מארצות הרווחה שהזכרתי

זה עתה.

בשנת 1968 עלו 20,000 יהודים מארצות הרווחה. 11,000 מהם באו

מארצות הברית. ב-1969 עלו ארצה 18,000 יהודים מארצות הרווחה.



זו היתה האופוריה הגדולה בעקבות מלחמת קישת הימים. לאחר מכן ירד

מספר העולים מארצות הרווחה ל-16,000. בשנים האחרונות עולים מדי שנה

מארצות הרווחה 6,000 7,000 8,000 עולים. מספר העולים מארצות

הרווחה גדול בשנים האחרונות פי 3 ממספר העולים לפני מלחמת ששת

הימים, פירושו של דבר שלמרות התנאים הקשים בארץ, כמו מלחמת לבנון

והוויכוחים בתוך המדינח והעתונות שאינה בל בך טובה כלפינו בשנים

האחרונות בבל זאת עלה בשנים האחרונות מספר העולים מארצות הרווחה על

מספרם לפני מלחמת ששת הימים.

אני טוען שאם יש יהודי אחד שמובן לעלות, אין ספק שאפשר להעלות

עוד שניים ושלושה יהודים. איני נמנה על הסבורים שאין סיכוי לעליה

רצינית מארצות המערב. אני אומר שאפשר ללא ספק להכפיל ואף לשלש את

מספר העולים מארצות הרווחה. אינני מטיל ספק באפשרות הזאת. אני בטוח

שאפשר להגיע לעליה של 20 ואף 30 אלף יהודים בשנה מארצות הרווחה.

הדבר תלוי בנו, ורק בנו.

אני רוצה להביא בפניכם דוגמה כדי להסביר את הדברים. העולה

חטוב ביותר בשבילנו הוא ללא ספק העולה הצעיר. הנוער שבא לבקר בארץ

אוהב את הארץ. נוכחנו שכמעט כל הצעירים המבקרים בארץ עוברים בה

חוויה עמוקה מאד. 90% מהצעירים המבקרים בארץ עוברים את החוויה

הזאת. חלק מהם עולה סמוך לביקור ובתוצאה מהביקור או הביקורים

הראשונים. אבל הבה נראה מה קרה עם הצעירים האלה שעלו. ובכן, 50%

מהם עזבו את הארץ בעבור זמן מה, והסיבה לכך פשוטה ומכאיבה ביותר;

לא היה להם שיכון. לא היו בשבילם דירות להשכרה או חדרים בשיכון

וכוי. וכך לא היתה להם אפשרות להשאר בארץ. האמינו לי שזאת הסייח

היחידה לכך ש-50% מהם עזבו את הארץ. ואנחנו הננו האשמים בעזיבתם את

הארץ.

לצערנו הרב ירד חלק מהעולים החדשים. וחשוב שנבין שיש הבל גדול

בין בן-הארץ שירד ממנה, ובין עולה שיורד וחוזר לארץ המוצא שלו, ועל

פי רוב גם לעיר ממנה עלה. בן קיבוץ או בן אחת הערים בארץ העוזב את

הארץ גורם לנו צער רב, ובוודאי לבני משפחתו ואף מעלה גבה או שתיים

בגולה. אבל באשר עולה חדש יורד וחוזר לפריז, או ללונדון או ללוס-

אנגילס התמונה המצטיירת שם היא חמורה ביותר. בדרך כלל מדובר בבן

טובים, שההחלטה שלו לעלות לארץ בשלה אחרי התלבטות של מספר שנים.

אפילו הוא בן למשפחה ציונית והוא חלם לעלות ארצה, כשהוא חושב על כך

שהוא צריך לעזוב את משפחתו, את חבריו, את תנאי החיים הטובים אליהם

הורגל וכוי הוא מתלבט ומתקשה לקבל החלטה. תהליך ההחלטה הוא תהליך

ממושך ודי קשה. והנה החליט סופית לעלות ואף עלה. אלא שאחרי שנתיים,

שלוש שנים או ארבע שנים הוא עוזב את הארץ וחוזר לעיר מוצאו לא מפני

שהתאכזב מהארץ, אלא מפני שהתאבזב מהביורוקרטיה בכל הקשור לשיכון

עבורו ומהטיפול בדברים נופסים הקשורים בקליטתו בארץ. ירידתו של

עולה כזה גורמת לכך שמספר יהודים, מבני משפחתו או מבין חבריו או

חברי הקהילה בה הוא חי, ששקלו ברצינות אפשרות לעלות ארצה יחליטו

שלא לעלות אחרי שראו אותו חוזר. וגם בזה אנחנו אשמים.

אני קובע בבטחון אנחנו אשמים בזה שיהודים רבים יותר מארצות

הרווחה אינם עולים ארצה. כי קשה מאד לעולים האלה לעמוד בקשיי

הקליטה. אורי גורדון ערך פעם מחקר ומצא שעולה חדש צריך לעבור 27

מדורים שונים של משרד הקליטה ושל הסוכנות היהודית לפני שיקבל את מה

שמגיע לו. אני מכנה את המדורים האלה במדורי גהינום לפעמים, ואנחנו

אשמים בזה.

בשעתו התנגדתי להקמת משרד הקליטה, מפני שהייתי נגד פיצול

הטיפול בנושא הזה, אבל ללא הצלחה. באשר קמה ממשלת הליכוד הוחלט

בליבוד שיש לבטל את משרד הקליטה. באשר השר דוד לוי נבחר להיות



שר הקליטה, היה זה מינוי זמני בלבד. הממשלה קמה בחודש מאי 1977,

והיה ברור אז שאני אבחר להיות יושב ראש הנהלת הקונגרס, וכך סוכם עם

מר בגין שעד שתקום ההנהלה החלשה יתמנה שר לענייני קליטה, ואהרי

שאני אבחר לתפקיד יושב ראש הקונגרס יבוטל משרד הקליטה. היתה גם

הודעה מתאימה בענין זה בכנסת. אלא שהדבר הזה לא יצא אל הפועל. ומאז

ועד היום התמנו מספר שרים למשרד הקליטה, רובם אנשי מפ"ם, בולם

אנשים מעויינים. שמעון פרס היה שר קליטה במשך חצי שנה. אחריו יגאל

אלון וכן חלאה. כל שר ראה את הנושא הזה כנושא שלו ושל משפלגתו, ולא

היתה שום אפשרות של הידברות בינינו בענין זה. כל נושא שהיה שייך

לשר הקליטה הפך לנושא קואליציוני. וכך היה המצב בכל הממשלות שכיהנו

מאז, וכולנו היינו עדים לזה.

משרד הקליטה המשיך לפעול, ובמשך כל השנים היתה כפילות והיו

מריבות. היו שנים יותר טובות והיו שנים פהות טובות. אבל מי שסבל

מהמצב הזה בכל השנים האלה היה, כמובן, העולה החדש, והוא סבל בצורה

מאד רצינית ביותר.

משרד הקליטה קם בזמנו של יגאל אלון ז"ל, והוא היה איש מאד

מרכזי במדינה, אבל אני מכיר את המצב במדוייק. זו היתה אפשרות לתת

ליגאל אלון את המינוי של סגן ראש הממשלה על מנת שיאחד את כל

המחלקות במשרדים השונים. רצו לתת לאיש מרכזי כמו יגאל אלון את

הסמכות לשלוט על כל המשרדים הנותנים שירותים, כמו משרד החינוך

והתרבות, משרד הרווחה, משרד העבודה, משרד הפנים וכו'. זו היתה כעצם

הכוונה, אלא שלא היה לו הכוח לעשות את הדבר.

משרד הקליטה הוא למעשה משרד מתאם, ואיננו משרד הבריאות, אף לא

משרד השיכון או משרד העבודה. הוא צריך לתאם בין כל המשרדים, ואין

לו כוח הוקי לטפל בכל הנושאים הללו. משרד הקליטה עמד כעני בפיתחו

של משרד השיכון בענייני שיכון, וכן גם בפיתחו של משרר הבריאות,

החינוך וכל שאר המשרדים. משרד הקליטה לא יכול היה לבצע את הדברים

שהיה חייב לבצע, וזו הבעיה שלו עד היום הזה. היתה כוונה טובה

במינויו של יגאל אלון כשר הקליטה, אבל זה לא הצליח.

כל האנשים שעסקו בנושא היו טובים מאד, ויגאל אלון התמסר

לנושא. אבל למרות הסמכות שהיתה בידיו הוא לא השתלט על הענין. ליובה

אליאב היה סגנו, ואף הוא התמסר לנושא, וכן גם הצוות היוצא מן הכלל

טוב שעמד לרשותם בנושא זה, אבל זה פשוט לא הלן.

בזמנו קמה ועדת חורב, והיא פסקה שיש להקים רשות אחת משותפת

לממשלה ולסוכנות לטיפול בנושא הזה. ההחלטה הזאת התקבלה בה פה אחד,

אבל הממשלה לא הגיעה אף פעם לסיכום הנושא הזה. היא שמעה פרטים

בנושא זה פעם ופעמיים, אבל אף פעם לא דנה בזה. בימיו של מר בגין

חזרו אל הנושא, ומר בגין היה מוכן לענין, ויש בידינו מסמכים בענין

זה. והגענו עד לחתימה בראשי תיבות, אבל הדבר בכל זאת לא יצא אל

הפועל, ואינני רוצה להכנס עכשיו לפרטים,

הנעתי למסקנה שהמצב, כפי שהוא היום, אינו יכול להימשך יותר.

וכיוון שכך, ומאחר והממשלה רואה עצמה אחראית לנושא הקליטה, רזה גם

טבעי, אני בעד זה שכל נושא הקליטה יימסר לידיה של הממשלה, וגם

אמרתי את הדברים האלה בקונגרס. הצעתי שתהיה כתובת אחת ואחריות אחת

לנושא הקליטה. חשוב ששר הקליטה יקבל את הסמכויות המתאימות כדי

שיוכל לבצע את הדברים הדורשים ביצוע, בעוד שהיום אין בידיו שום

סמכות מעין זו. הממשלה מצריכה להתארגן, להערך ולהיות אחראית לנושא

החשוב הזה. הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית יטפלו בנושא העליה,

בעידוד העליה ובעליה עצמה, ואולי תקום רשות משותפת שתתאם בין שתי

הפעולות האלה.



אני יודע שבסוכנות יש נטיה להעביר לממשלה את נושא הקליטה, אבל

אני רוצה להזהיר שאם משרד הקליטה לא יקבל את הסמכויות החוקיות

לטיפול בנושא הקליטה מאלף וער ה7 , לא יהיה לדבר הזה שום ערך ממשי.

חשוב מאד שלמשרד הקליטה יהיו הסמכויות הדרושות כדי שיוכל לפעול כמו

שצריך.

בשנה האחרונה הקימונו תנועה מגשימים, והענין הזה קיבל את

ביטוי-מה בקונגרס. לצערי הגדול לא הקדישו לו את תשומת הלב הראויה,

כי מדובר בתנועה יפה מאד שקמה בשנה האחרונה. איחדנו את כל תנועות

העליה ואת כל תנועות הנוער, ממפ"ם ועד ביתר. לדעתי כדאי שתזמינו את

נציגי הקבוצה הזאת לישיבת הוועדה כדי שתשמעו מהם על פעילותם. זה

דבר חדש ומעניין, מנגינה חדשה ונפלאה. תנועות הנוער של השומר

הצעיר, של בית"ר ושל כל התנועות שבאמצע מדברות עכשיו בשפה אחת,

ותענוג לשמוע אותה. לתנועה הזאת יש גם קבוצת מנגיהות מעולה. בשנה

האחרונה נתנו להם תקציב בסר 600 אלף דולר. אני מקווה שזה יפתח דף

חדש בנושא העליה, כי הפוטנציאל לעליה קיים.

כידוע לכם ישנן תנועות שונות בשם חל"ם, חגר ותהילה ועוד

בארצות שונות בעולם. אני הופעתי בארגנטינה בפני ועידה של 500

צעירים, ובפני 1,000 צעירים בארצות הברית. יש גם סטודנטים נפלאים

בצרפת ובמקומות אחרים. אנחנו צריכים לתת להם את ההזרמנות לפעול

בנושא הזה. אני מקווה שזו תהיה ההתחלה של שבירת הקרח בקרב הדור

הצעיר. עלינו להפנות את תשומת הלב שלנו אל הדור הצעיר, ובמיוחד אל

תנועת המגשימים שחבריה מתחייבים לעלות ארצה תוך תקופה מסויימת, וכן

אל המבצע של הבאת נוער החלוץ לארץ במסגרת של תכניות שונות לתקופות

שונות, בין שבועיים לשנה. עד עתה הבאנו במסגרת הזאת 15,000 בני

נוער.

סקרים שנערכו סביב הפעילות הזאת מגלים שאפשר בהחלט להביא

במסגרת הזאת מספר כפול פי כמה של בני נוער. אני מאמין שאפשר להביא

לארץ 100,000 בני נוער כאלה, אבל זה מחייב משאבים גדולים, אמצעים

רבים ותשומת לב מיוחדת הסקרים הראו עוד כי 15% עד 20% מהם נשארים

בארץ, והאחרים החוזרים לארצותיהם נושאים עמם חוויה עצומה וחשובה

והם ללא ספק מועמדים לעליה מהר או מחרתיים.

נסינו להביא סטודנטים לארץ, ואף הקצבנו לנושא זה תקציבים, אבל

ההצלחה בתחום הזה לא היתה גדולה. הגדלנו את מספר הסטודנטים היהודים

הבאים ארצה ללמוד, אבל זה בוודאל מעט מדי. חצי מליון סטודנטים

יהודים לומדים בארצות הברית, ומספרם בברית המועצות גדול אף הוא.

צריך להקים בארץ אוניברסיטאות ולהרחיב את הקיימות לקליטת הסטודנטים

היהודים מחו"ל. אני אפילו בעד זה שיוכלו ללמוד באויברסיטה בארץ

בשפה הצרפתית, האנגלית או הספררית ובלבד שבארץ ילמדו לפחות 100 אלף

סטודנטים יהודים מארצות חוץ. אלה הם הדברים החשובים בנושא הזה,

ואני מאמין שיש אפשרות לפעול רכות בנושאים אלה.

לא דיברתי עדיין על נושא יהודי ברית המועצות. שלחתי מכתב

בנושא זה גם למועצה למען יהודי ברית המועצות, ואני רוצה לומר לכם

את דעתי בענין הנשירה. למגבית היהודית בעולם היו שתי תקופות.

התקופה הראשונה היתה זו של הצלת יהודים, ואכן היתה גורם מכריע

בהצלהת יהודים, מאות אלפי יהודים. התקופה השניה היא זו של קליטת

הנזקקים. אני טוען שמדינת ישראל איננה יותר ארץ של מצוקה. מספר

הנזקקים בארץ אינו גדול ממספר הנזקקים בארצות המפותחות ביותר בעול,

ובאופן יחסי אפילו יותר קטן ממספר הנזקקים בארצות הברית למשל, לפי

הסטנדרד שלנו כמובן. איננו ארץ מצוקה. אם יש מצוקה הרי הממשלה

מטפלת בזה.



לנוער, לאוניברסיטאות, למחקר ולמדע. ניחן יהיה להפוך את מדינת

ישראל למרכז החינוכי והתרבותי של העם היהודי במלוא מובן המלה.

אינני אומר שצריך לעשות את הכל בבת אחת. אני מציע להעביר למשרד

הקליטה בשלב ראשון סכום של 35 עד 40 מליון דולר שיועד להבאת נוער

לארץ, ואת השאר יש לבצע בשלבים הבאים.

בכסף של העם היהודי בארץ וגם בחו"ל, שמסתכם בסכום של 400 או

500 מליון דולר, אפשר לעשות מהפכה גם במדינת ישראל וגם בקרב העם

היהודי בארצות בהן הוא נמצא. המגבית תפסיק להיות מגבית של יהודים

העוזרים לנזקקים, לאחים העניים שבמדינת ישראל, אלא תהיה מגביל

בשביל עצמה, בשביל להציל את העם היהודי על ידי הקמת מרכז חינוכי

ותרבותי בארץ בשביל בל יהודי העולם. הדבר הזה תלוי בנו.

אם נלר בכיוון הזה אנחנו נבטיח שני דברים חשובים: נעשה הכל

בדי להציל יהודים בחו"ל בדי שישארו יהודים, וכן נביא לישראל רבבות

של יהודים, בני נוער וסטודנטים, שקרוב לוודאי יעלו אחר לארץ.

אני חושב שאנחנו חייבים לתת את הדעת על הדברים האלה. בקונגרס

הציוני העליתי את הענין הזה לדיון, אבל לצערי הרב היה הקונגרס עסוק

באלף ואחד דברים אחרים, ולא בנושא הזח. אבל טוב שהנושא הזה עומד

לדיון קודם כל במדינת ישראל.

אי גורדוז;

אני מבין שהוזמנתי לישיבה של ועדת העליה והקליטה של הבנסת

הנפרדת מיו"ר ההנהלה הציונית, מר אריח דולצ'ין, ואני רוצה להגיד

כאן כמה דברים אישיים.

שנים רבות עבדתי עם מר דולצ'ין, ואני רוצה לציין שהיתה זו

עבורי חוויה אמיתית. איננו מספידים את מר דול'ין, כי הוא עדיין

במלוא אונו ואני יודע שיש לו עוד הרבה תכניות והרבה פעילויות לעסוק

כהן.

מר דולצ'ין הוא קומבינציה מרתקת של ליברל, של יהודי במלוא

מערך איבריו, אדם רגשן, ומיותר לציין שהוא ציוני חם וגם איש חולם,

איש חזון. הוא עזר לי באשר נזקקתי לו ובכל דבר שיכול היה לעזור לי.

יכולתי לבוא אליו עם רעיון מטורף ביותר, והוא לא דחה אותו מיד, אלא

התעניין תחילה בפרטים ואף נתן יד לביצועו. אינני מכלר הרכה אנשי

ציבור בתפקידים דומים שיהיו פתוחים כמוהו לרעיונות ולדברים חדשים.

כאשר היית בא אל מר דולצ'ין ומבקש ממנו משהו היית מקבל מיד

תשובה. אם התשובה היתה חיובית, היית מקבל גם את הגיבוי שלו. אם

התשובה היתה שלילית, היית יודע מיד איפה אתה עומד.

באתי מתל אביב באופן מיוחד לישיבה זו כי הרגשתי צורך להיות

נוכח במעמד הזה כדי לומר למר דולצ'ין תודה על הכל. אני משוכנע

שכולנו עוד נתראה וניפגש בפעולות למען חיזוק הקשר בין ישראל לגולה,

למען חיזוק החברה הישראלית והעם היהודי כולו. תודה לך, מר דולצ'ין..
י' מאיר
אני חושב שזה אקט מכובד, המכבד גם את ההסתדרות הציונית וגם

את הכנסת, שוועדת חעליה והקליטה נפגשת לשיחה זו בעקבות סיומו של

מר דולצ'ין את תפקידו כיו"ר ההנהלה הציונית אחרי שהיה גם חבר

הנהלת הסוכנות היהודית במשך רוב שנותיו כארץ.



אני מבקש לנצל הזדמנות זו בדי להעלות שני נושאים שאני חושב

שהם לכבודה של העבודה שאנחנו אמונים עליה, ושהם מתבקשים נם במידה

מסויימת בשל דברים שאמר כאן מר דולצ'ין. כאשר מר דולצ'ין מקשר את

הקשיים שהיו בעבר והקיימים נם היום בנושא הקליטה עם נושא הסמכויות

של המשרד בנושא הקליטה הוא חושף סיטואציה מצערת, שלמדינת ישראל אין

עד היום חוק. ישנה סדרה שלמה של הוקים ושל תקנות שמסדירים חלק

ממעמדו של העולה, אבל אין עדיין חוק.
היו"ר מי גלזר-תעסה
ישנה הצעת חוק, וכבר התקיים דיון ראשוני בה.
יי מאיר
אם יש הצעת חוק הריני מתפרץ אל דלת פתוחה. מעמדו של העולה

בארץ הוסדר נחלק מהדברים בלבד, בעוד שבחלק מהדברים הוא אינו מוסדר.

אביא בפניכם שתי דוגמאות; ההתייחסות של האוניברסיטאות בארץ למנזר

הגדול של הנוער היהודי, של צעירינו, היא כזו שיש לראותה כבעיה

לאומית.
היו"ר מ' גלזר-תעסה
זו אכן בעיה מאד מאד רצינית.
יי מאיר
זו בעיה רצינית ביותר. דוגמה נוספת היא השאלה אם הממשלה בכלל

מחוייבת להגיש שירותים בתחום הבריאות. אין במדינה חוק יסוד המחייב

את מוסדות המדינה לעשות זאת, או המסדיר את מעמדו של העולה, זה ענין

דקלרטיבי ממדרגה ראשונה, זה ענין של גילוי רעת של מדינת ישראל כלפי

הצעירים האלה, שאין לו אולי השפעה מידית על העליה של מחר, אבל

אנחנו עם לא רק של המחר אלא גם של מחרתיים. בהזדמנות פרישתו של מר

דולצ'ין מתפקידו יש לדעתי להעלות את הענין הזה בפני חברי ועדת

העליה והקליטה.

אני מבקש להעלות נושא נוסף. אני חושב שועדת העליה והקליטה היא

המקום הנכון לציין, שהקשיים בהם אנחנו נתקלים בהסתדרות הציונית

בכל הנוגע ליחסי עם ישראל והגולה אלנם קשיים שבין ההסתדרות הציונית

ובין יהדות הגולה, אלא שהולכת ונוצרת תשתית לשני עמים. אני מקווה

שדבר זה לא יקרה לעולם, אבל 40 שנה אחרי הקמת המדינה ישנה הגולה של

רווחה, גולה שהולכת ומאזרחת את עצמה בתוך גולה לגיטימית, שסדר היום

שלה שונה לחלוטין. נשים שהן היום אמהות בנות 60, ושהיו בנות 18

בירושלים עם קום המדינה שונות מנשים יהודיות בנות גילן החיות

בפילדלפיה, למשל, שחיו חיים שונים לחלוטין.

עובדה היא שנושא העליה איננו הנושא שנמצא על סדר היום הלאומי

של יהדות הגולה. גם בתחום הפוליטי יש תהליכים של אמנסיפציה שהולכת

וגוברת מבחינת המחוייבות הפנימית לגבי הנעשה בישראל, הן לטוב והן

לרע. אינני רואה גם שהנושא של יחסי ישראל - יהדות הגולה הוא נושא

שנמצא על סדר היום הלאומי של מדינת ישראל.

נוח לטפל בדבר הזה דרך קולט הברקים, הלא היא הסוכנות היהודית

או ההסתדרות הציונית, כאשר הבעיה היא של העולם היהודי ומדינת

ישראל. אופי המנהיגות של העם היהודי שונה לחלוטין מאופי המנהיגות

של היהודיט במדינת ישראל, וגם זה מהווה סוגיה קשה ביותר.



אני חודב שהנושא חורג מהשאלה של עליה בלבד, ואינני חושב

שאנחנו צריכים להתייחס אל העם היהודי כולו דרך האספקלריה של העליה

בלבד. אינני רואה שיש עיסוק רציני עם מליוני היהודי שהולכים

ונעלמים, שהולכים ומשתנים.

למר דולצ'ין אני רוצה לומר מלים ספורות. אין זו מסיבת פרידה

ממנו. כמי שזכה לעמוד בראש המפעל הציוני כל כך הרבה שנים ולפעול

רבות כל כך בתחום הזה הוא חי חיים שהיה כדאי לחיותם.
די בז-מאיר
אינני רואה את הפגישה הזאת כפרידה ממר דולצ'ין, בעיקר משום

שאנחנו עוד ממשיכים לשבת ביחד באי אלו פורומים ומתכוננים להמשיך

לשבת שם ביחד, אם הדבר רק ינתנן לנו.

חילופי גברי בראשות התנועה הציונית הם הזדמנות נאותה לשוחח

שיחה עקרונית וכוללת, מבלי להכנס לפרטים בהם עוסקת לעתים הוועדה

הזאת. בדרך כלל כאשר מתחילים לדבר על הסוכנות היהודית ועל התנועה

הציונית נוהגים לדבר על ירידת ערכה והשפעתה, על המנגנון שלה, על

הביורוקרטיה שבה, על הנסיעות הרבות וכוי. אבל לא כך כאשר נמצאים

בתוך סוד העבודה. האם אתם חושבים שיציאת מצרים היתה יותר ראוותנית

ומרשימה מאשר הקמת מדינת ישראל? ממרחק של אלפי שנים אנחנו יכולים

להעריך היום את ההוד וההדר של מה שקרה אז. בן

חזרתי לא מזמן מכנס בן שבוע ימים עם מחנכים לא יהודים

מאירופה שדנו בשאלה איך לכלול את ישראל בתכנית הלימודים של בתי

הספר העל-יסודיים שם, ועבדנו על תכניות הלימודים. סיפרתי להם כמה

מהדברים שעברו עלינו ב-40 השנים הללו מבחינה חברתית, למשל. אנחנו

כבר שכחנו שאצלנו היתה בעיה רצינית של אשכנים ושל ספרים; שכחנו

שחברה בת 650 אלף יהודים, רובם אשכנזים, קלטה 1,5 מליון יהודים,

רובם מעדות המזרח. המפגש בין אלה לאלה והבעיות שנוצרו. כמו כן יש

לנו עוד בעיה שטרם מצאה את פתרונה, הלא היא זו שבין חילוניים לדתיים,

וכן בעיית הניצים והיונים, ועוד בעיה של אזרחי המדינה הערבים

המרגישים עצמם מתוסכלים במידה מסויימת ככל שרמת ההשכלה שלהם הולכת

וגדלה. 64% מהתעשיה שלנו סגורה בפני אנשי מקצוע ערבים בגלל סיבות

בטחוניות, וזו בעיה רצינית.

אשר לקליטה אני רוצה להבהיר שהבעיה איננה בקיומו של חוק

קליטה, או בהעדר חוק כזה. החוק טוב בשביל הזכויות, אבל היהודי

העולה ארצה מארצות הרווהה עושה זאת מכוה האידיאה, והקליטה בארץ

אינה יכולה להתגמד סביב השאלה מה מגיע לו וכוי. הבעיה היא בכך שאין

לנו עדיין את המערכת החברתית הקולטת.

כדאי לראות איך קלטו הפדרציות היהודיות בארצות הברית את יהורי

ברית-המועצות שהגיעו לשם. כדאי אולי לעשות סקר על זה כדי לראות איך

קלטו אותם שם. מיד בהגיעם קיבלו פטור לשנה מתשלום דמי חברות במרכז

הקהילתי, מתשלום לschool Sunday. נוסף על כך קיבלה כל משפחה חדשה

שם משפחה מאמצת שמטפלת בה, עוזרת לה בהשגת עבודה ועוזרת לה להתאקלם

ולהיקלט במקום. גם הרבי של בית הכנסת מקדם אותם יפה. וכך הם נקלטים

יפה על רקע המערכת הקהילתית היהודית שם, כי שם יש חיים קהילתיים

מאורגנים היטב והם קולטים את המגיעים אליהם מבלי שיש להם חוק או

תקנות לקליטת עליה.

החיים הקהילתיים מפותחים מאד אצל היהודים בארצות הברית בעוד

שאצלנו הדברים האלה הם עדיין בשלבי התהוות. רק עכשיו אנחנו מתחילים

לחיות חיים קהילתיים, להתייחס בצורה רצינית יותר לנושא איכות החיים



על בסיס שכונתי מוניציפלי. רק עכשיו מתחילים אנשים לדבר על נכונות להתארגן

ולטפל בנושאים אלה. כשאנו עוברים לשלב שעליו מדבר מר וולצ'ין חשוב שנדע על

איזה רקע ועל איזה בסיס יצאנו אל הדרך הזאת.

העליה לארץ ובניינה נעשו כתוצאה מקטסטרופה שארעה במקום זה או אחר

בעולם, ואל יפקפק בזה איש. הצרה שלנו היא בכך שלא הצלחנו לעמוד בעין הסערה

של הקטסטרופה. עד שנת 1914 עזבו 2,4 מליון יהודים את מזרח אירופה, ורק

65,000 מהם הגיעו לישראל, ו-25,000 מהם עזבו אחר כך את הארץ. פירוש הדבר

שאנחנו לא עמדנו בעין הסערה של הקטסטרופה של פרעות קישינוב, ושל פרעות

במקומות אחרים. ובכל זאת יהיה זה נכון לקבוע שחלק מבנין הארץ הוא תוצאה של

קטסטרופה זו או אחרת על כל התוצאות שיש לדבר כזה.

ברשותכם אני רוצה להתייחס למאמר בעתון "דבר" האומר שלא צריף להעלות

ארצה בכוח את יהודי ברית המועצות. ועוד אומר בעל המאמר שקודם כל צריך

להציל יהודים, ואם יהודי היוצא מברית המועצות רוצה לנסוע לארצות הברית לא

צריך להכריח אותו לעלות ארצה דווקה. בתהליך של בנין עם ישנם שלבים, ישנו

דוד וישנו שלמה; ישנו דוד איש הדמים המרחיב את גבולות המדינה וידיו מלאות

דמים, וישנו שלמה המלך הבונה וכוי. תארו לעצמכם מצב בו היינו צריכים

להכניס היום רבע מליון עולים למעברות. האם היינו יכולים לעשות זאת?

יש תקופות כאלה ויש אחרות, וצריך להבחין בין תקופה לתקופה ובין מה

שניתן לעשות בכל אחת מהתקופות. הבעיה שלנו היא לקחת נושא או שניים ולכפות

אותם הר כגיגית. אין לנו ספר לימוד שממנו אנחנו יכולים ללמוד איך עמים

אחרים נהגו ועשו במקרים דומים, כאשר אנחנו עוסקים בשיבת ציון אחרי אלפיים

שנות גלות. בכל נושא בו אנחנו מטפלים הננו סוללים דרך חדשה, שביל חוש

ולעתים חייבים לעשות את זה בכוח. כך יתכן ויבוא היום בו נגיד שמהיום והלאה

אין יותר כסף של המגבית.

אם אנחנו רוצים להמשיך את התהליך הציוני אנחנו חייבים לדעת שחלק ממנו

הוא תהליך לא סימפטי, הוא תהליך של כוח, תהליך של כפיה, ואנחנו צריכים

לדעת איך לעשות את זה. אסזור לנו להתחמק מהעובדה הזאת. הייתי אומר אף

למעלה מזה, שצריכים להיות אנשים שמוכנים להקריב עצמם ולעשות את העבודה

הזאת. אני חושש היום כי מספרם של אנשים כאלה הולך ומתמעט, ואין רבים

המוכנים לעשות את העבודה הזאת, כי הם רוצים רק את המסגרת מלמעלה. וככל

שיגדל מספר האנשים שיראו רק את פני השטח כך יילך ויתמעט התוכן הפנימי.

אני חושב שאין די חינוך לציונות בתוך עם ישראל בארץ. במסגרת תפקידי

כמנהל ישיבות של הכנסת אני נאלץ לעתים לשמוע את דברי כל המדברים. וכיוון

שאני מקשיב לדבריהם אני יכול להגיד לכם היום מראש מה יגיד כל נציג של

מפלגה על נושא זה או אחר, כי לא חשוב מה הנושא שנדון באותו מעמד ומה הנשוא

שעל סדר היום של הכנסת, חבר הכנסת יגיד את מה שהוא רוצה להגיד. איננו שמים

לב לכך שישנם נושאים שלגביהם צריך ואפשר לצאת מהמעגל האינטרסנטי הצר

ולהתעלות לנושא יותר רחב המאחר את כולנו. כי אם בעתיד הקרוב לא יהיו בארץ

עוד 4 מליון יהודים לא יהיה לנו סיכוי להתקיים. אם יהיו בארץ פחות מ-8 עד

10 מליון יהודים לא נוכל להיות עצמאיים, והעם היהודי לא יתקיים. אני הושב

שעלינו להפנות את המסר של החינוך הציוני גם כלפי פנים.

קחו ספר מקראה של כתה ה' או של כתה ו' בבית ספר יסודי ותמצאו

שהסיפורים בספר הזה הם על השומר הרוכב על סוסתו, על הפועל המייבש ביצות

ומת מקדחת וכו'. לא תמצאו שם סיפור על בוזגלו שהעלה את אשתו, את 8 ילדיו

ואת הוריו ואת הורי אשתו הזקנים על מטוס שהביאם לארץ, וביחד אתם הופנה

למעברה. שום סיפור על כמה מילדיו שמתו ממחלת שיתוק-ילדים ועל כל מה שעבר

על המשפחה הזאת במעברה, וכיצד עברה המשפחה את התקופה הקשה הזאת, ואיך למדו

הילדים שנותרו בחיים באוניברסיטאות וכן הלאה. לא כותבים על התקופה הזאת,

כי זו איננה תקופת פאר אף לא תקופת החלוציות. זו תקופת ה-D.D.T שצריך

להתבייש בה.
היו"ר מ' גלזר-תעסה
אתה יכול להוסיף לזה גם את החינוך היהודי,
ד' בן-מאיר
כמי שכותב ספרי לימוד לבתי ספר תיכוניים אני יכול להגיד לכם עד כמה

אנחנו עניים כחומר לימודים מהסוג הזה. אני מאמין שאם תיעשה פעולה פנימית

בתחום הזה היא תגרום להפחתת הירידה מהארץ.
אי דולצ'ין
תקופת קיבוץ הגלויות היא אכן התקופה ההירואית ביותר של עם ישראל.
חי אהרון
אני חושב שלא אטעה אם אומר שיש קשרי משפחה בין מר דולצ'ין לכיני.

אנחנו מכירים 30 שנה לפחות, והיתה לי הזכות הגדולה מאד לעבוד עם מר

דולציין. אנחנו העוסקים בשירות הציבור שוכחים לעתים את העיקר, ועד כמה

חשוכ למזג את המקרו עם צרכי הפרט.

אני יודע שעם כל דבר שעולה בודד היה זקוק לו אפשר היה לפנות אל כתובת

אחת, זו הכתובת של מר דולצ'ין. הוא היה הכתובת שאליה יכולתי לפנות עם כל

בעיה של כל עולה. למדתי ממנו רבות, ואני יודע שהדרך עדיין ארוכה.

נראה לי שכולנו מסכימים עם רוב הדברים שנאמרו, ואיני רוצה להאריך.

אומר רק כי לפעמים נוח לאדם שהוא יכול להאשים מישהו אחר. האמת היא שבאיזה

שהוא מקום בסולם העדיפויות הלאומיות של מדינת ישראל עומדים הנושאים

שהוזכרו כאן היום. וכל עוד ממשלת ישראל לא תעמיד את הנושאים האלה כראש

סולם העדיפויות, ולא תעביר ליהודי הגולה מסר ברור באשר לעדיפויות האלה,

מצכ הדברים לא ישתנה. המסר אותו אנחנו מעבירים היום הוא זה של כסף, ולא זה

של עליה, וצריך לעשות לשינוי הדבר.

דווקה בתקופה הזאת של בדיקת סדרי העדיפויות יתכן ומכאן צריכה לצאת

הקריאה להעמיד את החינוך היהודי והציוני בגולה ובארץ וכן את נושא העליה

בראש סדר העדיפויות שלנו, ובתוספת קטנה שהיחס של יהודי הגולה להסתדרות

הציונית ולסוכנות היהודית ייקבע על פי היחס של מדינת ישראל אל הגופים

האלה. הכל הולך ביחד.
חי דרוקמו
בכל שבת אנחנו אומרים שכל העוסקים בצרכי ציבור באמונה הקדוש-ברוך-הוא

ישלם שכרם, מפני שמבני אדם אין מקבלים דבר, צריך לזכור שהקדוש כרוך הוא

ישלם את שכרם, והשכר שלך, מר דולציין, הוא גדול מאד.
היו"ר מי גלזר-תעסה
אני חושבת שהתקופה של שני האשירונים האחרונים היתה תקופה של עליה,

אלא שצריכה להיות פרספקטיבה נכונה כדי להעריך את הדברים כמו שהם. אנחנו



קרובים מדי לעשייה מכדי שנוכל להעריך אותה כראוי. אני חושבת שארבעים שנות

קיום המדינה זו גבורה אחת מתמשכת, אלא שאנחנו נוברים לעתים באשפתות ואיננו

מביטים אל על כדי לראות את השמים.

עלינו להבין שגם אם עשינו ונעשה שגיאות הכוונה היתה טובה והרצון היה

טוב. נכון שבעבר ראו את התפקיד הציבורי כשליחות לאומית, ובעל התפקיד

הציבורי היה מוכן להקריב את עצמו, את משפחתו, את הונו ואת אונו במילוי

תפקידו. ואף כי אין לדבר בהכללה אפשר להגיד שהדברים השתנו מאז וקיבלו

צביון שונה, וזה דבר מאד מדאיג ומטריד, כי כל המפלגות מתחילות להיות

נגועות בזה.

למר דולצ'ין אני רוצה להגיד, שהעשייה שאתה הקדשת לה מספר עשורים

משנות היין היא פרק מפואר נוסף בתולדות עם ישראל ובתולדות מדינת ישראל,

ואני מקווה שעוד תראה ותרווה נחת מעמלך, וכמו שאמר חבר הכנסת דרוקמן -

הקדוש-ברוך-הוא ישלם שכרך.

אני מורה לכולכם, ובמיוחד למר דולצ'ין. ישיבה זו נעולה.

(הישיבה ננעלה בשעה 13.40)

קוד המקור של הנתונים