ישיבת ועדה של הכנסת ה-11 מתאריך 28/10/1985

דיווח על המתרחש במרכזי הקליטה המאוכלסים על-ידי העולים מאתיופיה

פרוטוקול

 
הכנסת האחת-עשרה

מושב שני



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 37

מישיבת ועדת העליה והקליטה

שהתקיימה ביום שני, י"ג בחשוון התשמ"ו - 28.10.85 - בשעה 10.00

נכחו;

חברי הוועדה; מי גלזר-תעסה - יו"ר

די בן-מאיר

מי הכהן

עי ולדמן

אי שוססק

מוזמנים; די לוין - מנהל מהי העליה, הסוכנות היהודית

אי דוניו - מנהלת המה' לשירותי רווחה

מי פלדמן - רכז פרוייקס קליטת עולי אתיופיה

ת' אשל - יו"ר המועצה הלאומית למען יהודי אתיופיה

י' רום - המועצה הלאומית למען יהודי אתיופיה

מי בר-יהודה - המועצה הלאומית למען יהודי אתיופיה

ר' יצחק - המועצה הלאומית למען יהודי אתיופיה

נצ"מ מי הלוי- ראש מהי סיור ומבצעים

בי מנצורי - מנהל הטיבת שירותי קליטה

מזכירת הוועדה; ו' מאור

ר ש מ ה ; עי הירשפלד

סדר--היום; דיווח על המתרחש במרכזי הקליטה המאוכלסים על-ידי העולים מאתיופיה.



דיווח על המתרחש במרכזי הקליטה המאוכלסים על-ידי העולים מאתיופיה

היו"ר מי גלזר-תעסה;

אני מתכבדת לפתוח את ישיבת הוועדה ולקדם את כולכם בבדכה. זו זכות נעימה

לברר את מר דוד לוין עם היבחרו כמנכ"ל מחי העליה, ואנחנו מאחלים לו הצלחה רבה

בתפקידו. כולנו מצפים לדברים גדולים שיתרחשו בעליה, ואז בוודאי ידי כולכם-כולנו

יהיו מלאות עבודה. הלוואי שנכרע תחת המעמסה החיובית הזאת של עליית יהודים

לישראל. אני מקווה שמר לוין נכנס לתפקידו בעידן שאתו יבוא גם מהפר גדול מבחינת

העליה.

יש אומרים שעם תום השביתה, או ההפגנה של עולי אתיופיה מול הרבנות הראשית

בירושלים, הכל שכר ו נפתר, ויש אומרים שהיא היתה רק ראשית הדרר של מאבק יהודי

אחיופיה. יש אומרים שבמרכזי הקליטה היתה תסיסה והיא הסתיימה בסולחה. אבל אם

אני משתמשת במלה "סולחה", הסולחה היא בדרר-כלל משהו זמני.

אני כשלעצמי חוששת שמה שקרה בהפגנה יהיו לזה השלכות לתחומים אחרים. אם

ההפגנה והשביתה היו בנושא הטבילה והגיור, כלומר משהו ערכי-רוחני-תרבותי, בהחלט

יכול להיות שהגישה הזאת תעבור לתחומים אחרים, קרי: דיור, תעסוקה, רישום

לבתי-ספר, יציאה ממרכזי הקליטה, ודברים אחרים.

אני ביקרתי בכמה מרכזי קליטה, ואחד המרכזים שדיכאו אותי ביותר היה בית-מלון

בנתניה. אנחנו רוצים לשמוע גם מה קורה במרכזים לקראת פינויים או לאחר פינוי.

עיקר הדיון היום הוא בשאלה מהו המצב החבדתי בתור הקהילה של מרכז הקליטה של יהודי

אתיופיה, כשהשאלה ברקע היא האם היו השלכות לשביתה, והאם לא היו היו בכלל השלכות

לשביתה.

שנית, אתם יודעים שמתהלכת שמועה בציבור, וגם בעתונים נכתב על כך, שישנה

קבוצה מיליטנטית, שהיא בעצם מוליכה את המאבק. האם הדברים האלה נכונים והאם הם

נבדקו לעומק? מה הן התשובות לכר? השאלה שמאד מציקה היא אם הדברים נבדקו

לאשורם ולעומקם והאינפורמציה שנשמע היום האם היא לא רק משמועה ומידיעה קלושה,

אלא ממחקר המצב; ואם כן, מהי ההיערכות בנושאים אלה?

אנחנו מעריכים מאד את פעילותם של כל האנשים שנוגעים בנושא ואנחנו לא

מבחינים בין מח' העליה לבין משרד הקליטה. אנחנו יודעים כמה זה קשה ומתסכל מתסכל

לפעמים שמקדישים הרבה, ולבסוף אנחנו נוכחים לדעת שהתוצאה היא לא זו שציפינו לה.

כל מי שעובד עם עולים חייב לדעת לא רק איר לקבל את ההצלחה, אלא גם את התיסכול

מהעבודה. אני רוצה שתתייחסו גם לנושא של כפר-סבא, שחסמו את הדרר בפני העובדים

ולא נתנו להם להכנס. אני רואה את זה כדבר בריוני, אלים, אפילו אם זה לא הגיע

למכות, שמישהו מנסה להכתיב דרכי עבודה. עם כל הכבוד לזכות ההפגנה או השביתה,

נשאלת גם השאלה האם מישהו נותן את הדעת היכן הגבול במרכזי הקליטה להתייחסות של

קבוצה זו או אחרת.

לסיכום, אנחנו מבקשים לדעת מה קורה במרכזי הקליטה, האם יש השלכות לשביתה

שהיתה, ובאיזה כיוונים.

די לוין;

תודה על הברכות. בדרר-כלל נהוג לקבל 00ו ימי חסד, ואני חושב שלא יתנו לי

אפילו שבוע בתפקיד הזה. אני שמח שנמצאים אתי כאן האנשים הבכירים במשרד שעוסקים

בנושא. אני אומר כמה משפטים ואציע לסדר-היום לעשות חלוקה, כר שתקבלו את כל

האינפורמציה על מה שקורה במרכזי הקליטה.

הייתי רוצה לפתוח בנימה אופטימית, אבל לדעתי הספור לא נגמר. לאחר השביתה

הגדולה מול היכל שלמה ולאחר שכולם חזרו למקום מגוריהם, התחלנו לקבל מיזע ולשמוע

על גל של שביתות קטנות מקומיות בכל מיני מקומות בארץ. את הסיבות שגרמו לשביתות

אפשר להגדיר כדברים לא רציניים. אם זה אוטובוס שהסיע את הילדים לבית-הספר והגיע

כמה מאות מטרים מהמקום. כראש רשות לשעבר אני יודע שמעולם לא יכולנו לאפשר



להוריד ילד בכל מקום ומקום לפני ביתו, ובאן פרצה שביתה מפני שהאוטובוס הגיע כמה

מאות מטרים מהמרכז. סיבה אחרת היא שמתורגמנים לא היו רצויים במרכזי קליטה מפני

שהם לא השתתפו בשביתה ולא שיתפו פעולה עם מארגני השביתה הגדולה; מנהלים שלא רצו

אותם במרכזי הקליטה - המקרה של כפר-סבא, שלא רצו את המנהלת.

כפי שהשביתות האלה התחילו כך הן גם הסתיימו. בערד השביתה הסתיימה לאחר

סולחה שמיכה פלדמן עשה, והיו שביתות שהסתיימו אחרת. לאחר כל מיני שיחות פתאום

הופיע מישהו שקשור למארגני השביתה בירושלים, ולאחר שהוא אמר משהו השביתה

הסתיימה. אבל אינני חושב שהעניין הסתיים ובוודאי נשמע על שביתות נוספות.

מצדנו תשמעו את כל האמת, אבל שאלה אחרת היא אם אנחנו יודעים את כל האמת.

לפי הערכתנו אנחנו יודעים הרבה על מה שקורה. אני מציע שמנצורי יתן קצת רקע כדי

שתדעו מה קורה היום במרכזי הקליטה. כמה מרכזי קליטה יש, כמה מהם מאוכלסים

על-ידי אתיופים, ומה קורה בנושא הפינוי, שלדעתי הוא יהיה הפתרון לכל השביתות

ברגע שכל אחד יגיע למנוחה ולנחלה. לאחר שתקבלו את הסטטיסטיקה, אבקש מאורה

דוניו, מנהלת האגף לשירותי רווחה של המחלקה, לתת לכם הערכות לגבי מה שקרה,

והסיבות למה שקרה; מה אנחנו רואים לעתיד הקרוב ומה אנחנו עושים. אם מיכה פלדנן

ירצח להשלים אי-אלו פרטים, נשמע גם אותו.

בי מנצורי;

המחלקה מפעילה היום 58 מרכזי קליטה בכל הארץ, מתוכם 26 לעולים מאתיופיה. 21

נוספים הם מרכזי קליטה מעורבים שיש בהם גם עולים מאתיופיה וגם עולים מארצות

אחרות. מתוך 26 מרכזי קליטה שמיועדים לעולי אתיופיה פרופר אנחנו מפעילים היום

מרכזי קליטה למשפחות ב-9 בתי-מלון, לעומת 13 שהפעלנו עם תום מבצע משה בינואר

1985.

במרכזי הקליטה נמצאים היום 9,500 נפשות, שהן 2,800 בתי-אב. מתוכם נמצאים

היום 1,600 נפשות בבתי-מלון - 480 בתי-אב. זה לגבי הנתון שקשור לעולי אתיופיה

במרכזי קליטה.

1

תקופת השהייה המקובלת של עולים אתיופים במרכזי הקליטה עד ליציאתם לדירת קבע

היא שנה. מתוך האוכלוסיה הזאת 8,100 אתיופים הם בתקופת הזכאות, כאשר 2,458, שהם

711 בתי-אב אתיופים היו צריכים לצאת את מרכזי הקליטה לדיור קבע כבר לפני שנה.

אלה אנשים שהגיעו לפני מבצע משה ונמצאים במרכזי קליטה. כל מי שהגיע במבצע

משה, מבחינת הזכאות הוא עדיין נמצא במרכז קליטה ובחודשים ינואר עד מרץ הם אמורים

לסיים את תקופת הזכאות. באפריל 1986 אנחנו עשויים להגיע למצב שבו 2,700 בתי-אב

יצטרכו לעזוב את מרכזי הקליטה.

בתום מבצע משה היו בבתי-מלון 3,500 נפשות, שהם כ-550 - 600 בתי-אב. היום

יש בחלק הזה, לשמחתנו, 1,600 נפש. בעזרת המשרד לקליטת עליה יצאו מבתי-מלון

לדירות קבע 100 נפשות. כל היתר הועברו בתקופה זו מבתי-מלון למתקנים אחרים שלנו

במרכזי קליטה במגמה לסגור את העניין של בתי-מלון כמרכזי קליטה.

אי שוסטק;

זה סר-הכל האנשים שיצאו לדיור קבע מאז מבצע משה?

בי מנצורי;

מבתי-מלון.

אי שוסטק;

כמה אנשים נכנסו לדיור מאז התחלת מבצע משה?



בי מנצורי;

סדר-גודל של 1,500 נפשות, שהן כ-200 בתי-אב.

מי פלדמן;

מאז מבצע משה נכנסו כפי שמר מנצורי אמר, אבל בתור תקופת הזכאות יצאו רק 100

נפשות לדיור קבע מאחד מבתי-המלון בנתניה.

בי מנצורי;

מבצע העליה מאתיופיה התחיל ב-1979. אני מדבר על הגל האהרון של עולים שהגיע

במבצע משה, שהתחיל בנובמבר 1984 והסתיים בסביבות מרץ 1985, ואז הגיעו כ-10,000

עולים. לפניכ-כן הגיעו כ-5,000 עולים, שרובם היו עדיין במרכזי קליטה והם עדיין

שם.

לפי התוכניות של המשרד לקליטת עליה, בתי המלון אמורים להיות סגורים בעוד

חודשיים, ב-31.12. לפי התחזיות שיש לנו, לפי התפתחות הדברים מאז פרסום

התוכניות, ולאור העשייה המשותפת, אני מניח שעולי אתיופיה יהיו עדיין ב- 3 עד 5

בתי-מלון לפחות עד חודש מאי 1986. אני רואה מרחק גדול בין התוכנית שישנה לחיסול

בתי-המלון בדצמבר לבין הדברים שנעשים בשטח, לבין מימדי היציאה מבתי המלון.

אם המח' לעליה ולקליטה לא היתה מוציאה כ-1,200 נפשות מבתי-מלון למרכזי

קליטה שלה במשך 4 החודשים האחרונים, עדיין היו 2,500 בבתי-מלון. היום יש עוד

1,600 נפשות בבתי-מלון. לפי התחזיות שיש לנו, אני מניח שמה' העליה והקליטה

תאכלס עולים מאתיופיה במסגרות שלה בשנתיים הקרובות, בזמן שבחודש ינואר כולם היו

צריכים להיות בדיור קבע.

מי בר-יהודה;

מה הסיבה לפער בין התחזיות לבין הפתרון המעשי?

בי מנצורי;

לדעתי, הסיבה היא פתרונות הדיור.

ת' אשל;
ת' אשל
אבל יש הרבה דירות שנקנו. רק הבוקר הודיעו על 11.200 דירות.

בי מנצורי;

נרכשו דירות רבות, אבל תהליך מסירתן למח' העליה והקליטה מתבצע, לצערי, בדרך .

שאינה תואמת את השלבים שלנו, ולכן האיכלוט הוא יחסית איטי.

ת' אשל;

אתה מפרש את זה כתקלה אדמיניסטרטיבית, או שיש בעיות הרבה יותר ממשיות בתוך

העדה האתיופית אשר מקשות על קבלתם את הפתרון הזה?

בי מנצורי;

גם זה וגם זה. אבל גם כאשר מדובר על האיכלוט בפועל - מטירה, רכישה והעמדת

הדירות לרשות העולים - יש תקלות לא מעטות.



אי שוסטק;

למה את מתכוונת כשאת אומרת "ממשיות"?

ת' אשל;

כפי שאני מבינה, בנהלים ובנוהגים הקיימים, כשאין פרנסה וכשיש בעייה של

הינתקות מהמסגרת המוכרת, בקרב עולי אתיופיה יש היום חרדה לצאת לדיור קבע, בלי

שמובטח להם בסיס לקיום. שנית, אני מבינה שעדיין יש בעייה של נוסחת הדיור.

זאת-אומרת, לא רוצים גיסאות ולא רוצים פיזור-יתר, ואז אתה חייב לקחת קבוצה

ולהעביר אותה בצוותא וזה לא כל-כר קל. הם רוצים להמשיך את הקשר המשפחתי-חמולתי

גם בארץ, ואז זה מעורר בעיות די קשות של רבדים שונים ושל מקומות שונים.

נוצר רושם כאילו כל העניין הוא ביורוקרטי. נדמה לי שיש כאן צורך בגישה

שונה, או בבסיס אחר לפתרון הבעייה הזו, שלא עמדה בפנינו בעבר, לאור תהליכים

שונים שקורים בתור העדה. אני מסכימה שיש בעיות כספיות, אבל היה נדמה לי שהבעיות

הביורוקרטיות דווקה בשטח זה הן הפחותות.

היו"ר מי גלזר-תעסה;

אני מציעה שנאפשר למר מנצורי לדבר. אני חושבת שגבי אשל הבהירה את הפן

הנוסף, שהוא יותר בתחום האנוש, והוא חשוב ביותר. אנחנו צריכים לשמוע מה הן כל

הבעיות וההדגשים צריכים להיות על המציאות שבה אנחנו חיים. כבר בפגישות הראשונות

שלנו דנו בשאלה איר לשכן אותם, אם בפיזור, בגיטאות, אם בבית אחד בשכונה, או

בפיזור. זה אמנם לא נושא הדיון, אבל הנגיעה היתה נגיעה משמעותית.

בי מנצורי;

בכל מקרה יש הבנה בין הסוכנות לבין המשרד לקליטת עליה, ועד סוף מרץ 1986

נעביר כ-וו מרכזי קליטה שנמצאים בשיכונים, או בדירות שיכולות ליהפר לדירות קבע

לעולי אתיופיה, לדיור קבע. הסוכנות תצא למעשה מהמתקנים האלה ומשרד הקליטה יטפל

באותם עולים כפי שהוא מטפל בהם בכל דירה אוזרת שהוא מעניק להם ברחבי הארץ. מדובר

על כ-3,000 עולים. אנחנו נתחיל במבצע הזה בימים אלה ואני מעריר שהוא יסתיים

בסוף מרץ 1986.

לשאלת יו"ר הוועדה מה המצב היום במרכזי הקליטה - מאז השביתה הגדולה שהיתה

מול הרבנות הראשית ומאז שהעולים חזרו למרכזי הקליטה, לנו, כמפעילי מרכזי הקליטה

יש חיים לא קלים. האוכלוסיה רגישה מאד, נדלקת מחר, ויכול להיות שהישגים לכאורה

שהושגו בעקבות השביתה מול הרבנות הראשית, ואותם קשרים פורמליים ולא-פורמליים

שנוצרו במהלר השביתה, נותנים את אותותיהם לאותם גורמים שהפעילו את השביתה ושיש

להם השפעה כזו או אחרת במרכזי הקליטה. הרגישות באה לידי ביטוי בכר שאנחנו

נדרשים לדברים שבמשר שנה שלמה לפני-כן החברים עברו עליהם לסדר-היום.

היו"ר מי גלזר-תעסה;

מה למשל?

בי מנצורי;

בחדרה למשל, עד לפני השביתה ילדי העולים הוסעו על-ידי עיריית חדרה

לבתי-ספר שנמצאים במרחק 400 מטר ממרכזי הקליטה, ואחרי השביתה אותם הורים דרשו

שהאוטובוס יגיע עד לפתח מרכז הקליטה. לנו ברור שמישהו כיוון אותם לדרישה הזאת.

היו"ר מי גלזר-תעסה;

ו נעניתם להם?
ב' מנצורי
לא. ראשית, זה תלוי באישור של מפקח מטעם משרד החינוך. לאחר משא-ומתן

ממושך הילדים ממשיכים לנסוע כמעט מאותה תחנת איסוף שהיתה לפני השביתה, אבל זה

מראה מה היו הדרישות.

דוגמה אחרת. עולים שהו במרכז קליטה בבית-מלון במשך 8 חודשים לפני השביתה

וקבלו את מלוא השירות. פתאום, בהשפעת השביתה, הגיעה אלינו דרישה של נציגי

העולים להגיש לעולים בחדרים ביסקויטים ופירות, כמו בבית-מלון.

השירות לעולים בכפר-סבא ניתן בצורה סבירה עד לפני השביתה הגדולה מול הרבנות

הראשית, ולאחר השביתה נשמעו טענות שהאוכל לא טוב והשירות הוא לא שירות.

יש גם בעיות באופקים ובקרית-גת, כשלא נותנים לעובדים להכנס למרכז הקליטה,

בטענה שלא הזדהו אתם בשביתה.

יי רום;

גם בקרית-ים ניסו לעשות את זה.

בי מנצורי;

פרט למקרה של קרית-גת בהקשה הזה, ושאנחנו מטפלים בו בשעות אלה, בכל המקומות

האווירה נרגעה לשמחתי. כדאי שנזכור מה שמר לוין אמר, שזה נדלק מהר, מישהו מאחור

מודיע משהו וזה נפסק מהר.

אי דוניו;

אני חושבת שאנחנו צריכים להכיר בכך שהגענו לשלב קליטה שני, מכמה בחינות.

מבחינה אחת, מרבית האנשים עברו כבר את שנת הפרוייקט הראשון ובבחינה טכנית הם

בשלים לצאת לדיור קבע. השהייה שלהם במרכזי קליטה מעל לזמן עשויה רק לגרום לכך

שהיא תפריע ולא תעזור למערכת החיים הפנימיים והחיצוניים ביניהם לבין המערכת.

אנחנו והעולים נמצאים היום במצב שכל העולים עם הגב למרכז הקליטה והפנים לקליטת

קבע. זה מבחינת השלב של ההכנות והשלב המעשי שבו אנחנו צריכים לראות את הבעיות.

אחר-כך אתייחס למספר בעיות שאני צופה במעבר לדיור קבע, אם הוא ייעשה בקצב כפי

שהוא - ומר מנצורי אומר שאנחנו צריכים לצפות לעוד שנתיים עד שכל האוכלוסיה הזאת

תעבור לדיור קבע - או שהקצב יהיה יותר מהיר, ואני חושבת שיש מקום להמליץ לעשות

כל דבר כדי לזרז את זה.

הנושא האחר שבו אנחנו נמצאים בשלב שני הוא, אם נסתכל על קבוצת העולים

המסויימת הזאת לא רק כעל עולים ולא רק כעל אנשים שמגיעים מתרבות חדשה, שונה

ומוזרה לנו לפני-כן, אלא כעל קבוצת פליטים, אנשים במצב נפשי חברתי מסויים. אנשי

המקצוע נוהגים להבחין בשתי תקופות שאופייניות לעליית פליטים. התקופה הראשונה

מלווה במצב-רוח מרומם, בשמחה שהם יצאו מהסכנה, קצת בלבול בהבנה של מה שקורה

מסביב והתמקדות סביב הצרכים הראשוניים שלהם, וכעבור פרק-זמן של 6 חוז-שים, או קצת

יותר מזה הם עוברים לשלב לגמרי שונה, וזה נכון אובייקטיבית ומחקרית. לשלב הזה

קוראים "שלב ההגעה הפסיכולוגית". כאן הם בעצם נוכחים שהם עברו למקום אחר ודברים

אחרים הפכו להיות חשובים, ובין היתר הזהות האישית והזהות הציבורית.

יש לזה כמה דרכי התנהגות, אישיות וקבוציות. כשאנחנו לוקחים ספרות מקצועית

שמסכמת 30 - 40 שנה של קליטת פליטים מארצות שונות ורואים מה שהתרחש אצלנו, אנחנו

רואים שהעין הבוחנת והיד שכתבה את האינפרומציה הזאת היתה נכונה, כי אנחנו רואים

את הדברים חוזרים על עצמם.



מהמבוא הקצר הזה אני רוצה שנעבור לבחון מה שהתרחש ולומר שיש מקום להבחין

בין התוכן, הנושא והסיבה לאירוע הגדול של השביתה שהיתה, לבין הצורה שזה לבש, וכל

מה שעומד מאחורי זה. אני מאמינה שהאירוע המסויים שעוד אתייחס אליו, היה נושא

שהיה לו המכנה המשותף הגדול ביותר בין כל העולים. הבעייה נגעה בצפור הנפש של כל

אחד, גם אם בתוך הקבוצה עצמה אנשים מבינים את זה בצורות שונות ואפילו אולי

מתנגדות אחת לשניה, אבל זה נושא שנגע לכולם.

ברור שבנושא הזה סיפלו לפני-כן. הצורר להעלות אותו לרמה של המודעות

וההתייחסות הציבורית הוא צורך פנימי שהיה באיזה שהוא רצף של התנהגויות. מבחינת

המצב שהם היו בו והבעייה שהם העלו, אפשר היה אפילו "על יבש" לראות שזה עשוי

להביא לתוצאות כפי שהיו. אני חושבת שבנושא זה יהיה מקום לעשות מחקר מאד מעניין,

כיוון שהרבה מאד גורמים תפסו את הבעייה בצורה שונה לחלוסין, ולכן גם הפתרונות

שניתנו לכאורה לסיים את השביתה, עשויים לענות בצורה אחרת לכל מיני גורמים לפי

ראיית הבעי יה שלהם.

היום אנחנו יודעים שהיו "מבחנים" של אנשים מתוך העדה להגיע למערכות של

המשרדים של הרבנות המקומיים כדי לנסות לפתור בעיות של נישואין, גירושין או דבריו

דומים, ויש לנו תחושה שיש מורת-רוח רבה מכך שבשסח בעצם לא חל כל שינוי. אנחנו

יודעים שבשבוע שעבר היתה התכנסות של נציגי עולים ממרכזי קליטה שונים, שכנראה באו

לבדוק אם האינפורמציה מכל המקומות זהה, כדי לתכנן את המהלכים העתידיים, לאור זה

שלפי התחושה שלהם לא חל שום שינוי בשטח.

כלומר, אם במלים קצרות מישהו מנסה לקבל כאן הערכה האם הסיבה והבעייה באו

לידי פתרין עם הסיכום שהתקבל ביום מסויים בין הרבנות לבין נציגי העולים, הרי

אנחנו ממשיכים לומר שייתכן והפתרון שהושג נתקבל רק על-ידי חלק מהאנשים, וכנראה

שבשטח עצמו אין שינויים כתוצאה מההסדר הזה, או שאנשים מבינים אותו בצורה שונה,

ואנחנו עוד נצטרך לעסוק בנושא הזה בהיבט הציבורי הרחב ולא הפרטני המצומצם. יש

שטוענים שעדיין לא הוקם המכון, שהלשכות של הרבנות המקומית טרם קבלו הנחיות

שונות, ודברים דומים. הבעייה עצמה כנראה לא עמדה במבחן שנתנה לאנשי העדה תחושה

שמשהו השתנה. זה באשר לסיבה המסויימת המוצהרת.

אי שוסטק;

לאיזה שינוי הם ציפו?

אי דוניו;

אמרתי שיש אנשים שהבינו את זה בצורות שונות. הצורה הכללית הרחבה אמרה שהם

רואים עצמם כיהודים ואינם חושבים שיש ספק מסויים ביהדותם. נכון, רבים בקשו לבטל

כל התניית וכל ספק.

באשר להשלכות על היי היום-יום. אני חושבת שהיו, יש לזה השלכות כרגע ויהיו

לזה גם השלכות עתידיות. אני חושבת שלהפגנה יש סיבה מרכזית אחת ומוצהרת, אבל בלי

ספק' יש גם סיבות משניות אחרות וגם כאלה שהן סמויות. אם כך ננתח את הדברים, כדאי

ואולי צריך לראות גם את הדברים האחרים. בלי ספק יש הרבה דברים, אבל אני רוצה

לציין רק עוד שני מרכיבים.' האוזד קשור בעובדה של קיום מאבק על מנהיגות. אנחנו

צרלכים להכיר בזה שהמנהיגות הקודמת לא היתה מנהיגות כלל-עדתית. המנהיגים היו

מנהיגים מקומיים על בסיס די צר.

היו"ר מי גלזר-תעסה;

מה פירוש המנהיגות הקודמת?

אי דוניו;

המנהיגות באתיופיה היתה עמוד השדרה שנשא את כל המסגרת, ואלה היו בעיקר

הקייסים. כאן אנחנו יודעים ש-א) הם לא הוכרו במעמדם זה; ב) היה כירסום במעמדם



גם בגלל שינויי המשטר.

די בן-מאיר;

גברתי היושבת-ראש, אני מציע שוועדת העליה והקליטה תרכוש לכל אחד מחברי

הוועדה את הספר "אחים שחורים".

ת' אשל;

העדה האתיופית מסתייגת מאד מהספר הזה.

אי דוניו;

אין ספק שהמנהיגות הקודמת לא הוכרה במעמדה ובהשפעתה כפי שהיתה בעבר.

המרכיב השני הוא שלא היתה מנהיגות כוללת לכלל העדה. כאן הם נכנסו למערכת שכל

העדה מוצגת מול החברה ויש כאן שאיפה למנהיגות ברמה אחרת מאשר היתה קודם. חלק

גדול מהצורה שהדברים נעשו היתה תוצאה שיש מאבקי מנהיגות בתוך העדה עצמה.

אם נחשוב לרגע מה היו תוצאות השביתה, אנחנו יכולים לומר שיש קבוצה שהצליחה

להתארגן על-ידי חלק גדול מהאוכלוסיה. אינני רוצה להתייחס כעת לדרך ולאמצעים, אם

זו היתה דרך של לחץ, של שכנוע, או כל דרך אחרת. זו איננה מנהיגות נבחרת, כי לא

היו בחירות. הנסיונות הקודמים שהיו בעדה עצמה לא הביאו לתוצאות של הסכמה בין

אנשי הקבוצה, אבל זו היתה מנהיגות שצמחה סביב נושא מסויים והיא מעוניינת ותעשה

בוודאי כל דבר שהוא להמשיך להחזיק בתפקיד הזה ולהתנגד לכל קבוצות מתארגנות

אחרות.

מרכיב שלישי. ד"ר אריאלי, פסיכיאטר מהתחנה לבריאות הנפש בנתניה כתב מכתב

שפורסם באחד העתונים. אני מסתייגת מחלק מהדברים שהוא אמר, אבל בחלק המרכזי של

המכתב שבו הוא אומר שהשביתה היוותה גם איזה שהוא תיעול לפורקן של הרבה מאד

רגשות, והוא רואה בזה דבר פוזיטיבי בעיקרו - צריך לזכור גם את זה. יש הרבה מאד

אמוציות, הרבה מאד תיסכול וכעס, וצורה כזאת של התכנסות שמביאה לפעילות היא

משחרר מסויים לדברים וללחצים.

ההשלכות הנוספות הן בעצם למציאות היום-יומית במרכזי הקליטה. הקבוצה שהיתה

מול הרבנות הראשית מנתה, בצורה המקובצת שלה בין 1,000 ל-2,000 בצורה היותר

מורחבת, כאשר חלק מהאנשים לא היה קבוע אלא מתחלף ממרכזי הקליטה השונים. למרות

שהאוכלוסיה מנתה שם עד כ-2,000 איש, כמעט בכל מרכזי הקליטה הושבת הסדר התקין:

שום פעילות לא נעשתה, במקומות שהיו אולפנים אנשים לא למדו, וגם ההכשרה המקצועית

לא התקיימה. ברור שעם החזרה אי-אפשר יהיה להמשיך בנקודה שבה הם הפסיקו, כי חלה

נסיגה גדולה בהרבה מאד תחומים, כולל גם בתחום הלימודי, ובכדי להגיע לאותה נקודה

יש להחזיר את האנשים למסגרת ורק אז למשוך הלאה. זה בעצם מעמיד אותנו בפני הצורך

לזכור שאם האנשים עמדו כחודש וחצי - חודשיים לפני סיום האולפן, יש בקשה מסעם

משרד החינוך וגם במקום עצמו ברור לנו שאם ניתן להם השלמה של כחודש וחצי, הרי

בהשוואה עם מי שגמר 10 חודשי אולפן, אין ספק שרמת הידיעות שלהם תהיה נמוכה יותר

מאשר אם היו לומדים ברצף. לכן, יש מקום לשקול הארכת הלימודים בחודש-ימים.

מערכת היחסים שהתפתחה יותר מאוחר היא מערכת יחסים שמחפשת בעצם את הגבולות,

ואני חושבת שהדרך שבה עולים מגיבים בצורה הקיצונית של שביתות או חוסר קשר, כפי

שהיה בעבר אחרת, היא דבר שנראה אותו גם בעתיד, ואני חושבת שהוא בעצם מבחן מחדש

של מערכת אמון ויחסי כוחות. הנעלם איך שביתה פורצת, איך היא מתארגנת ומגיעה

לידי פתרון, הוא מדהים. אני חושבת שהרבה מאד דברים מתרחשים בפנים, והיא לא

מופיעה כמו שהיא נעלמת. הצורה שבה זה פורץ מורכבת משתי מערכות: 1) מצבה מהבחינה

המעשית; 2) איזה שהיא יד מארגנת את הנושא. גם צורת הפתרון עד היום היתה משולבת

בזה שהם טענו את הטענות שלהם: אם הן היו מעשיות, נכונות לזמן הזה, או התחשבנות

על משהו אחר, רחוק בזמנו; איזו שהיא הפגנה של הפחדה, הפניה שלנו לשיתוף-פעולה,

הזמנה של מישהו בעל מעמד - בין שהוא היה רב או חכם, או איזה שהוא קייס אחר - או

שיחה עם האנשים. ולמרות שבהתחלה היו יכולים להיות מבטים וכעסים, אחרי שהם נתנו

את הסימן שהם מוכנים לזה, ואחרי שיחה מסויימת שהיתה, הדברים נראים כמים שקטים



לחלוטין.

אסור לנו ללכת ולשגות אחרי הצורה הזאת. אנחנו צריכים להבין שזו צורה של

משא-ומתן שנכון לזמן מסויים, ואנחנו צריכים לחדד את כל החושים שלנו כדל לראות

מתי יתקרב דבר אחר ולנסות לראות מתי זה יגיע להתפרצות מהסוג הזה. אני בהחלט

רואה בזה צורה אחרת של דברים. מדוע הם בוחרים בשביתה והאם השביתה היתה מוכרת

להם בארץ המוצא שלהם? לא, אבל כאן זה לגיטימי, כאן זה עושה את ההד הציבורי

המתאים, זה יוצר השפעה לא רק מקומית, כי גם למדיה יש יד בנושא הזה, והיא נותנת

משהו לזהות הציבורית שלהם. היא תורמת לזה הרבה מאד, ואינני רוצה לראות את זה רק

מההיבט השלילי, אלא גם מההיבט החיובי, ואני מניחה שהדברים האלה יהיו גם בעתיד.

לפני שאתייחט לדיור קבע, ברצוני לנגוע בנקודה שנראית לי מאד חשובה. כולכם

מבינים שכל עוד האנשים נמצאים בתקופת האולפן במרכז הקליטה, הם מקבלים סכומי כסף

כמענק לקיום, כדי שהם יהיו חופשיים ללמוד. מעבר לתקופה הזאת האנשים נמצאים או

בהכשרה מקצועית ומקבלים מימון ממשרד הקליטה, או כשהם יוצאים אחר-כך להכשרה

תוך-מפעלית, או לתעסוקה, או במידה שמישהו נמצא מעבר לזה ולא מוצא תעסוקה, הוא

מקבל דמי אבטלה. מערכת התשלומים שקיימת בסוכנות היהודית מבוססת בערך על

התעריפים ועל הסכומים שהביטוח הלאומי קובע עבור כלל אזרחי מדינת ישראל כהבטחת

הכנסה, עם איזו שהיא מערכת פנימית, אבל היא מבוססת ומתעדכנת בשיעורים כפי

שהביטוח הלאומי קובע.

מערכת התשלומים שבאה לאחר הקיום שניתן באולפן, או תור כדי הכשרה מקצועית,

או תוך כדי אבטלה - וחלק גדול מהעולים נמצא היום בשלבים אלה - לא התעדכנה ונמצאת

בערך בכמחצית מהסכום שהסוכנות היהודית נותנת בעת השהייה באולפן. יוצא, איפוא,

שאם זוג + ילד בתקופת האולפן היה מקבל סכום איקס, עם היציאה לדיור הקבע -

כשכולנו יודעים שהעלות של החיים בחוץ בוודאי גבוהה יותר - חייב להתקיים בפחות

ממחצית מאשר כל אזרח ותיק אחר במדינת ישראל צריך להתקיים במינימום שלו, וכולנו

יודעים שזה ייצור מצב בלתי-אפשרי. זה כבר יוצר מצב בלתי-אפשרי, אבל כרגע הבעייה

היא מאד מצומצמת, כי מספר האנשים שיצאו החוצה הוא קטן מאד. אבל אנחנו כבר רואים

ניצנים של תופעות מאד קשות. קודם-כל, אנשים יוצאים מהכשרה מקצועית ואז הם לא

זכאים להשלמת הכנסה מהביטוח הלאומי. כלומר, הם לא יכולים לקבל מה שמקבל כל אזרח

אחר ואז המגמה והתוכניות היפות שישנן או בתוכנית העבודה או בהצהרות תהיה לא

מעשית. או, כאשר מפנים אנשים להכשרה תוך-מפעלית - ואינני רוצה לדבר אם יש מעקב

אחרי הנושא ובמה הם מוכשרים - אבל גם אז הם זכאים רק לסכומים הנמוכים ביותר, והם

מתחילים את דרכם ברגל שמאל, מכל הבחינות, וחלקם הגדול של הקשיים ביציאה לדיור

קבע יהיה נעוץ בזה. נכון שיש הרבה מאד קשיים ביורוקרטיים. קל יותר לא לטפל

בהם, לזהות אותם ולדעת מה יכול לפתור אותם, אבל הרבה יותר קשה לזהות מרכיבים

אחרים שנוגעים לאנשים אלה.

נכון שכל עוד האיש ישהה במרכז קליטה, הוא עבר את האולפן ונמצא בהכשרה

מקצועית, הוא לא יקבל כטפים מאתנו או ממשרד הקליטה, אבל הוצאותיו הן קטנות מאשר

בחוץ, כי אז יש לו את ועד הבית, גז ווזשמל, מעון ועוד. אין ספק שהמרכיב הזה יהיה

מאד קשה.

י יכול להיות שעולים באיזה שהוא מקום יקבלו זכויות נמוכות יותר משל אזרחים

אחרים במדינת ישראל, וכולנו יודעים שמשפחה לא יכולה להתקיים עם סכום של 250,000

שקל ולנהל אורח-חיים בתוך בית.

אני חושבת שמשרד הקליטה מודע לעניין. אני מבינה שהוא נתקל בקשיים לא מעטים

בקשר לעידכון השיעורים האלה, אבל עובדה היא שמזה כמה חודשים לא חל שום שינוי

בעניין הזה. אם אנחנו מתכוננים להוציא את העולים מבתי-מלון, אנחנו חייבים להיות

מודעים לכר שזה יהיה אחד הקשיים הגדולים ביותר להוצאתם. כי בבית-מלון מקבלים

קורת-גג ואוכל, ובחוץ הוא לא יוכל לקנות בטכום הזה לחם וחלב לילדים שלו.

יי רום;

אם כך, למה הם דורשים לצאת מבתי המלון?



אי דוניו;

יש כוחות שדוחפים לצאת החוצה, כי זה אורח החיים המלאכותי ביותר שיכול להיות

עבורם. מצד שני אנחנו צריכים לראות גם את אחד המעכבים. אני חושבת שאם מהוועדה

הזאת יצאו תמיכה ועידוד לעשות לשינוי התעריפים בתחומים האלה, זה יהיה דבר חשוב

ביותר.
עי ולדמן
מה סוכם ביחס לדרכי הפיקוח על הביצוע של ההסכם עם הרבנות? האם הוקמה ועדה

משותפת כדי לשבת ולדרבן את ביצוע ההסכמים? מצד שני, היות ולכל הדעות הוכרה

העובדה שבשביתה היו מעורבים גורמים של הסתה במובן השלילי ביותר, שאלתי היא מה

נעשה עכשיו על-ידי משרד הקליטה ומחי העליה בסוכנות כדי למנוע מאותם גורמים

שהתערבו בעניין בצורה שלילית לעשות זאת שוב. האם נעשית איזו שהיא פעילות

מכוונת, לעודד יצירת מנהיגות שתהיה יותר חיובית מאשר זו שפעלה בעת השביתה, שהיו

מעורבים בה גורמים שליליים?

די בן-מאיר;

כמה עולים אתיופים נמצאים עכשיו בטיפול מחי העליה?

בי מנצורי;

במרכזי הקליטה, כולל בתי-מלון, נמצאים היום 9,500 אתיופים.

די בן-מאיר;

וכמה עולים יש בדיור קבע?
בי מנצורי
כ-4,500.

מי פלדמן;

זה כולל מרכזי קליטה שהפכו לדיור קבע.

בי מנצורי;

מתור 9,500 עולים 1,600 נמצאים עדיין בבתי-מלון.
אי דוניו
כשהתקיימו דיונים לגבי מדיניות האיכלוס בדיור קבע בין משרד הקליטה ובין

הסוכנות היהודית, התקבל עקרון לפיו יש שאיפה ומגמה לפזר את האנשים בריכוזיות

מסויימת, בכדי שלא ייווצרו בלוקים שלמים של אנשים מאותו מוצא. היום אנחנו

נוכחים שעקב הקשיים במציאת דיור, חלק ניכר ממרכזי הקליטה יהפוך לדיור קבע.
יי רום
היתה עוד החלטה לגבי שכונות שיקום, וגם על זה עובדים היום.
אי דוניו
התוכנית שיעל רום הציגה גם היא נכונה. לפי הרשימה המעודכנת שהוכנה לגבי

המקומות שיהפכו לדיור קבע, אנחנו רואים שדווקה הריכוזים הגדולים ביותר, כמו

באר-שבע - למעלה מ-500 נפש, צפת או שמשון באשקלון - אלה נקבעו כמקומות שיהפכו

לדיור קבע. מי שמכיר את שכונת שמשון באשקלון יודע בעצם שהצהרות הן הצהרות



והמציאות שנוצרת היא מציאות שונה לחלוטין.

אני חושבת שיש מקום לא רק לדבר על העניין של ריכוזים, אלא לזכור עוד דבר

אחד. כשהעולה מגיע לישראל, יש לו הזכות לבחור במקום שבו הוא רוצה לגור.

כשהאתיופים הגיעו לארץ לא נתנו להם אלטרנטיבה אתת למצוא מקום מגורים קרוב

למשפחתם, או במקום אחר. אני חושבת שיש כאן חוסר התייחסות לרצון האישי שלהם

ולזכות שניתנת לאתרים.

ת' אשל;

אשתדל להתמקד בדברים המעשיים, שאולי ועדת העליה והקליטה יכולה לסייע בהם.

קודם כל, ועדת העליה והקליטה חייבת, לדעתי, ללחוץ בכל דרך אפשרית על הגופים

הממלכתיים האמונים על הבאת יתרת העדה ארצה. אני חושבת שלכנסת, שהיא מעל הזרוע

המבצעת, יש כאן תפקיד ראשון במעלה ללחוץ ולתבוע דיווחים. אני יודעת שזה נמצא

בעדיפות גבוהה, אבל ללא לחץ מתמיד אין לדעת איפה זה יהיה.

די בן-מאיר;

על כמה אנשים מדובר?

ת' אשל;

מדובר על 10,000 אנשים. אני חושבת שיש קצת פחות, אבל זה המספר שנוקטים בו

הממשלה והסוכנות היהודית, והוא נקרא "מבצע העלאת 10,000". בימים אלה נערך משפטו

של נומיירי והמצב שם קשה, אבל הכנסת איננה פטורה מללחוץ ולתבוע דיווחים באופן

מתמיד. אני חושבת שפירוד המשפחות, המתח והדאגה לשארי-בשר הוא אחד הגורמים

האמיתיים להרגשה לא נוחה בין בני העדה.

אל נעשה את מלאכתנו קלה. זו לא בעייה של מסיתים ושל קומוניסטים, זו בעייה

של סגנון. בלב בני האדם יש משקעים קשים וצריך לדעת להתמודד אתם. אל נחשוב שמה

שקורה הוא רק תוצאה של תוצאה של הסתה של גורמים שליליים, קומוניסטיים וכו'.

בתור העדה יש גם דרכים אחרות כדי לטפל בזה.

אני סבורה שועדת העליה והקליטה צריכה להתייחס, באמצעות ועדת הכספים וועדות

אחרות, לנושא של דרך אחרת לקליטה של העולים האלה, לא לפי הנוסחאות המקובלות.

אני חושבת שמה שיקרה עכשיו זה אסון, מפני שהריכוזים הגדולים נמצאים באזורים שאין

להק עתיד כלכלי. אנחנו צריכים לדעת שזו עדה נהדרת, עם הרבה אינטליגנציה ותרוצו;,

וצריך לתת לה הזדמנות. הם היו רוצים להוכיח עצמם ולשפר את מצבם. אם אנחנו

מכניסים אותם לאזורים שבהם יש פשע ונחשלות, ואין בהם עתיד כלכלי, אני חושבת

שאנחנו עושים פשע. זו לא קהילה גדולה של מאות אלפים, אלא כ-3,500 משפחות

ו-1,200 יחידים. לכן, אני חושבת שכאן צריך לפעול בדרך אחרת.

זו קבוצה שהגיעה ללא כלום, אחרי טראומות, וצריך לסייע להם בדרך אחרת,

דהיינו, המשך הסיוע גם כשהולכים לדיור קבע. אינני רוצה לדבר על הכשרה מקצועית

ועבו-דה - על כך תדבר יעל רום - אבל יש פה פקקים איומים מבחינת אפשרות של פריצת

דרך, של עתיד. בעניין זה יש תפקיד לוועדת העליה והקליסה, כי היא יכולה לקבוע את

זה עם ועדת הכספים, ולא מדובר בסכומים גדולים.

צר לי שהמשרד לקליטת עליה אינו מיוצג כאן, מפני שהיום הגענו למצב שצריך

יותר ויותר לעשות פרוייקטים משולבים של הסוכנות ושל משרד הקליטה, מפני שאם נמשיך

בדרכים המקבילות הנפרדות, העדה האתיופית תהיה קורבן. אולי יש צורך להתחיל

בפרוייקטים יותר קטנים, ושיהיה אדם אחראי שיפעיל את הסוכנות ואת המשרד לקליטת

עליה, אבל שלא יעבדו במסלולים מקבילים.

יש לנו מאגר נפלא קול צעירים אתיופים, של מורים ותיקים יותר שיודעים עברית

ואנגלית, ואין להשאיר אותם בדרג הנמוך. יש לפעול לקידומם לתפקידים יותר מרכזיים

ואחראים. לצערי, עד היום הם נשארים בדרג התחתון, במקום להשתמש במאגר הזה ככוח

ומנוף לקידום העדה, וכדי למלא את מקומם של ישראלים ותיקים יותר.



בנושא ההסתה יש לי דעות משלי על הקבוצות השונות. אני מאד ממליצה לכולנו לא

להחרים ולהעניש אנשים. יש פה מאבקים פנימיים. להיפך, יש לאפשר לקבוצה האקטיבית

להיות שותפה בכל הנושא של קידום העדה ופיתוחה.

אנחנו נמצאים בתקופה קשה מאד. אני התנגדתי לשביתה ואני חושבת שהיא גרמה

לעדה נזק גדול. יש ניכור גדול בין הישוב הותיק ובין בני העדה, ויש פירוד בפנים.

על ועדת העליה והקליטה ללחוץ על הרבנות ועל הממטד לבצע מה שהוחלט. לצערי הרב,

הדברים זזים באיטיות רבה, או לא זזים לגמרי, והם ייצרו מחדש מתח מיותר

לחלוטין. קודם-כל צריך להראות שהדברים זזים. כשאני מנטה לברר מה חושבים על

המכון, מתברר שכל אחד חושב אחרת. צריך למנות אנשים ולהעביר הוראות, אבל דבר לא

זז. אני חושבת שוועדת העליה והקליטה יכולה לעשות בעניין זה שירות גדול.

ועדת העליה והקליטה יכולה להיות "כלב שמירה" מצויין, מעל כל הגופים

הפועלים היום, והיא יכולה להוות גורם ממריץ, מאיץ ומבקר. אין פתרונות קלים לכל,

אבל יש מספר דברים שכולנו מטכימים אתם, ולפחות שאלה יזוזו.

יי רום;

אני רוצה להתייחט תחילה לדבריו של חבר-הכנטת ולדמן. כשעברתי על כל קטעי

העתונות וראיתי איר כל העניין משתקף בעיני הציבור, אני חושבת שאם יש לרבנות

הראשית דובר, לא רואים אותו, וכתוצאה מכר הנושא נפגע. אני חושבת שחלק גדול

מהבעייה הוא שאנשים לא הבינו את הנושא, לא בציבור החילוני ולא בקרב עולי

אתיופיה, ועד היום אומר לי מטלה שהוא לא מבין מה רוצים ממנו.

זה נושא מאד רגיש ועדין. הרב שלוש הצביע עליו והרבנים עצמם אמרו שיש להם

תקנות ורושמי גטין. יש לנו בעייה עם ארגון שככל שמבחינת רמתה של המנהיגות

הרוחנית היא יכולה להיות מקובלת על הרבה מאד אנשי ציבור בישראל, הרי שבביצוע,

כמערכת מינהלית ארגונית היא לא מצליחה לבצע הרבה דברים, וחוסר הביצוע הזה משליך

למה שקורה בשטח ונותן עילה לאנשים רבים שטוענים נגד הממסד הרבני ותוקפים את
הרבנות ככלל, במקום להגיד
הידיים ידי עשיו. לא הכל מתבצע בשטח, וזה גרם להרבה

מאד תקלות. אני חושבת שהיו צריכים לתת הרבה יותר אינפורמציה.

יש לנו קושי, שבני העדה שמבינים את העניין מנועים מלצאת בפרסום כלשהו, מתוך

חשש לחייהם. אני רוצה לשמוע מה יאמר נציג המשטרה, כאשר אמרנו שיש רשימה של 11

או 14 פעילים מקרב .בני העדה שהם בארץ ל, 8, 13 ו-5ו שנים, מאיימים על חייהם

ואנחנו לא מסוגלים לתת להם הגנה. אם יגנו עליהם, הם לא ידברו. הם ידברו אתי,

עם תמר ועם אורה בשקט, אבל הם לא מוכנים להוביל מנהיגות בצורה שונה.

אני רוצה לבקש שוועדת העליה והקליטה תתייחט לנושא של חינוך והכשרה מקצועית

כנושא מרכזי. הנושא הזה לא היה בטיפול אנשי הטוכנות כדבר מרכזי בעבודתם, מכיוון

שהשנה הראשונה שעליה הם חולשים ושולטים היתה אמורה לטפל בקליטה ראשונית,

בטוציאליזציה ובאולפנים, מחשבה בכיוון של מגעים עם הקולטים - משרד הקליטה

והמשרדים האחרים.

רק לאחרונה התפרטמה תוכנית-אב. אני חייבת לומר שאני מתוסכלת, מכיוון

שתוכניות שנפרשו אינן מצללחות להתבצע ולהתממש לפי רצון המתכננים, כאשר חלק

מהבעייה הוא שהדברים נופלים ב"תפר". אני הולכת לג'וינט, שמנסים היום לחבר

דברים, ובמועצה לאומית אנחנו אומרים להם מה התפקיד שלנו. יש אחריות של ממשלה

ושל משרדים, והדבר לא מסתייע בידם.

אני עדה לדברים שהדעת לא תופסת אותם. יש לנו מקומות עבודה ל-200 אתיופים,

עם הכשרה תוך-מפעלית וקדם-מפעלית, ואי-אפשר להביא את האנשים להתיצב במקום

העבודה, כי האתיופים לא רוצים לעבוד. אני שואלת למה? - ואין תשובה. הם עושים

חשבון שאם הם יצאו לעבוד הם יפסידו. קשה לי לשמוע אדם שצריך לקבוע מדיניות
בנושא, אומר
אנחנו עובדים על מודלים כמו "המשקם". אמרתי לו שהאנשים האלה הם

בעלי יוזמה והם רוצים להרוויח, ו"המשקם" מדכא כל יוזמה להרוויח, והוא עונה לי:

לא, כאן הוא מרגיש בטוח. זאת-אומרת שאנחנו צריכים לשחרר את קובעי המדיניות



מדעות קדומות ביחס לאוכלוסיה הזאת. כולם אנשים טובים ורוצים לסייע, אבל כשמישהו

אומר: אני צריך פתרון ל-30 נערות אתיופיות, הוא כבר תופס שאת הנערות הוא צריך

להכשיר במסגרת הד-מינית והוא מחפש פתרון במוסד שנוגד את התפישה הראשונה שלו,

והוא לא רואה שיש לו סתירה לוגית בהצעת הפתרון ובדרכי המימוש. אך ירק מפני שהוא

רוצה מוסד זה ולא אחר הוא מוכן לעשות פשרה, בכיוון ההכשרה וללמד משהו שיש לגביו

מדיניות נגד. הלחץ של העשייה דוחף לעשות שגיאות, וכאן יש לו אפשרות למצוא פתרון

ל-30 נערות. הוא רצה להכשיר אותן בכיוון סכנולוגי, הוא לא מצא מוסד שמוצא חן

בעיניו ולכן הוא הולך ללמד אותן תפירה. כשאני מעירה לו שזו לא היתה הכוונה

הראשונה שלו, הוא משיב לי שזו פשרה בדרך.

זו אוכלוסיה קטנה מאד, ומכיוון שכך אנחנו רוצים לצייד אותם באפשרות שבתום

שנתיים של השקעה הם יוכלו להיות אזרחים עצמאים, שווי זכויות וחובות ומסוגלים

לפרנס את משפחתם. אינני רואה שקובעי המדיניות מדברים במושגים: יעבוד ויפרנס את

עצמו. הם רואים אותם בתור אנשים שתמיד ניתן לעזור להם בהשלמת הכנסה, ואותי זה

ממריד. אשמח מאד אם רחמים יצחק יגיד כאן בפומבי מה שהוא אומר לנו בכל הזדמנות.

זכותם של האנשים האלה להפוך לאזרחים יצרניים, מרוויחים, שרוצים להרוויח ולקדם את

משפחותיהם. כשהם יוצאים היום ממרכז קליטה, יש להם להעביר הרבה ציוד שהם רכשו,

תוך שהם חסכו באוכל.

ביום עיון שקיימנו לפני כמה חודשים הם אמדו לנו שהם לא רוצים להיות בבית

מלון, כי הם לא רוצים לבזבז כספים של המדינה, מפני שאין לה אמצעים כספיים

והשהייה בבית מלון היא יקרה. היום הם אומרים: אני מעדיף לגור במקום אחר, לנהל

את משק ביתי כרצוני, ועם הכסף הזה לקנות דברים שחשובים לי. אני חושבת שזו גישה

מאד בריאה ונכונה שמישהו רוצה לנהל את התקציב שלו לבד.

באשר להארכת זמן לימוד העברית. אנחנו מודעים בארץ לנושא של בריחות

תקציביות. כשמשרד החינוך אומר שהוא רוצה תוספת זמן, מפני שלא הספיקו להעביר את

פרקי הלימודי, או שמשרד העבודה אומר: התחלנו תוכנית להכשרה מסויימת והאנשים לא

באים, נצטרך לתת יותר זמן. אם הם באים בלי ידיעה מספקת של העברית, איך אפשר

ללמד אותם? הייתי רוצה לשאול את משרד החינוך כמה חודשים, בתקציב ששולם להם, ולא

בוצעה למידה, מכיוון שתקופת ההכנה של צוותי ההוראה היתה על-חשבון הזמן הזה.

אנשים לא ישבו תמיד בשעורים, גם כשלא היו שביתות. רק לאחרונה ראיתי שמתקיים

פיקוח והמורים חותמים לתלמיד שהיה בשעורים. לפעמים הם מטיילים. ההעדרויות

לאורך תקופת ההכשרה הראשונה בעברית, הלמידה הלא-יעילה, העובדה שיש פה מילון

אתיופי קטן שהושקעה בו הרבה עבודה ועד היום הוא לא נמצא בכמויות מספיקות בשמוש,

הוא איננו כלי שמושי בידי הקולטים ואני רוצה לדעת למה.
היו"ר מ' גלזר"תעסה
מי הוציא את המילון?
יי רום
משרד החינוך חיבר אותו. יש לנו בעייה טכנית מדהימה. המילון הזה הוא טוב

ויעיל יותר לקולטים מאשר לאתיופים, אבל אינני רואה שאפשר ליצור קשר ולעבוד בצורה

חיובית עם אוכלוסיה אם אינך מוכן לדבר בשפתם. חלק גדול מההצלחה של מיכה פלדמן

היא מפני שהוא מדבר אמהרית.' אני מבקשת לדעת למה המילון הזה לא נמצא בידי כל

הקבוצות הקולטות.
היו"ר מי גלזר-תעסה
זה פרט מאד קטן, אבל מתוך נסיוני אני יודעת שהוא מאד חשוב. איפה זה מתעכב?
י' רום
אם הייתי יודעת הייתי אומרת לך.



מ' פלדמן;

ועדת מכרזים בסוכנות החליטה לרכוש 2,000 ספרים, במקום 15,000. כשהגיעו

לתכלית ואישרו את המחיר ואת הכמות, בקשו להמציא קבלה, הרב בנימין רוזנשטיין,

שמייצג את המוציאים לאור, אמר שהוא איננו יכול לתת קבלה.
י' רום
יש לנו שתי בעיות בנושא של הכשרה מקצועית שאני מנסה להתמודד אתן, ויש לעשות

זאת בכל מקום, אבל זה לא מסתייע. הייתי מאד רוצה שבנושא זה יתקיים דיון.

אני מבקשת להציג נושא מורכב נוסף שקשור בהכשרת נשים אתיופיות. לא קבלתי

תשובה מספקת מזה שנה וחצי על כך, והפתרונות המוצעים על-ידי משרד הקליטה ומשרד

העבודה לא עונים על הצרכים, ואני מבקשת לקיים דיון מיוחד בשאלה איך נקבע נושא של

פיתוח מקורות תעסוקה של נשים. הוא לא קיים בכלל במדינת ישראל, והוא לא קיים

במקרה הפרטי של נשים אתיופיות.

ת' אשל;

יש להעלות גם את העניין של משפחות חד-הוריות.

י' רום;

אנחנו בודקים היום נושא שהצנעה יפה לו, ועד שלא יהיה יותר מסודרים בדרכי

החשיבה הפנימיים שלנו, אינני רוצה להוציא אותו לא בשל. אני גם מחוייבת כלפי

הצוות למנוע פרסום, מכיוון שהנושא כל-כר רגיש ויש לו הרבה מאד השלכות. כאשר

נהיה שלמים עם זה נעביר את הדברים שלקראתם אנחנו הולכים, וגם נציע הצעה.

כרגע אני מדברת רק על הכשרה מקצועית של נשים. בגלל העובדה שיש כל-כר הרבה

נשים שהן ראשי משפחה, הן חייבות להיות מסוגלות לפרנס את עצמן באיזה שהוא שלב,

ואף אחד לא חושב מה הם המקצועות שכדאי להכשיר אותן, ולקראת מה. אנחנו נצטרך

ליזום דיון ציבורי כדי להסב תשומת-לב לנושא של הכשרת נשים, כדי שמישהו במשרדים

שצריר לטפל בזה יתעורר לנושא.

היו"ר מי גלזר-תעסה;

גבי רום העלתה שאלה שיש מספר מסויים של מקומות תעסוקה, ואי-אפשר לגרום

לקשר הדרוש. האם מישהו יכול להשיב על השאלה הזאת?

בי מנצורי;

אנחנו לא הכתובת לשאלה הזאת.

מי פלדמן;

חסרים כאן נציגים של משרד הקליטה וגם אותם מארגני ההפגנה. חלק מהאנשים

האלה עוברים במרכזי הקליטה ואומרים לעולים: אתם לא תלכו להכשרה מקצועית כשאתם

נמצאים עדיין בבית-מלון. אתם לא תצאו לדיור קבע. תדרשו לעבור למרכז קליטה רגיל

ושם תקבלו את ההכשרה. והעולים מצייתים.
י' רום
אני מבקרת במרכזי קליטה וראיתי את הדברים האלה. בתחילת הדרך, עם פרוץ מבצע

משה, מצאתי לנחוץ לציין בכל במה את המסירות הרבה ואת ההתלהבות שבה פעלו עובדי

משרד הקליטה, מעבר למשכורת שהם קבלו. אנשים עבדו 15 ו-16 שעות, על-חשבון

המשפחות. היום חל ניכור מצער מאד במרכזי הקליטה, בין עובדי הקליטה, שהיו אנשים

מסורים מאד, לבין הנשוא של עבודתם, האתיופים. אני שומעת שאנשים אומרים:

ההתנהגות שלהם בשביתה ומאז השביתה גורמת לי לחשוב בשביל מה המאמץ שאני עושה? אני

חוששת מאד שאם עובדי הקליטה המסורים הללו יהיו מתוסכלים כתוצאה מהיחס עבודת



הקליטה לא תוכל להימשך ויהיו לנו תקלות על רקע אישי, כאשר אדם עושה את עבודתו

כמי שקפאו שד, והוא חש מיו דחית מהאוכלוסיה שהוא טיפל בה עד היום.

מי בר-יהודה;

אשתדל לא לוזזור על הדברים שכבר נאמרו כאן ולענות על השאלות הראשונות ששאלה

יו"ר הוועדה, האם השביתה תמה ויש לה השלכות והאם יש קבוצה מיליטנטית מנהיגה

ומסיתה, ומה צריך לעשות.

הוטל עלי מטעם המועצה הלאומית לבצע את חג הטיגיד, שהוא החג המרכזי של העדה

שאמור לחול בעוד חודש-ימים מהיום.

היו"ר מי גלזר-תעסה;

למה זה מקביל אצלנו?

מי בר-יהודה;

חג הסיגיד נערך 50 יום אחרי יום הכפורים. 50 הימים הללו הם מקביל ל-50 ימי

ספירת העומר שאנחנו סופרים. אנחנו סופרים מהיום הראשון של פסח, שהוא היום של

הבשלת תבואות החורף. באתיופיה הדוחן מבשיל ביום הכפורים והם סופרים 50 יום מיום

הבשלת הדוחן - זאת התבואה שלהם - וכעבור 50 יום הם מקיימים חג, שמבויים לפי מעמד

הר סיני והוא מבואר בנחמיה פרקים ח' ו-ט'. הדבר המעניין והיפה הוא שזה מפגש

מרתק מאד שלנו עם התרבות הקמאית שלנו, ששכחנו אותה. והנה יש לנו חג יהודי

אמיתי ששכחנו אותו ויהודי אתיופיה מחזירים לנו אותו ואפילו מוכיחים שחג

השבועות, שבתודה הוא חג הביכורים, הוא למעשה חג מתן תורה. זו הזדמנות להגיד

דבר יפה על יהודי אתיופיה.

גם בשנה שעברה הוטל עלי להכין את חג הסיגיד. אספתי אז את 18 הכוהנים שהיו

אז בארץ והצעתי להם למנות מתוכם בית-דין נכבד. הם מינו 3 כוהנים. באנו אתם

לירושלים, בחרנו את המקום והדפסנו את התפילות. יונה בוגלה תירגם כמה תפילות.

לפני 10 ימים הייתי בעתלית אצל הכהן, שאני יכול לתאר אותו כנטורי קרתא, והוא

השתתף בהפגנה. אשתו ילדה לפני חודש-ימים, ומול ביתו יש חדר קטן ובו שלט גדול:

כאן בית הנידה, אסור להתקרב. הלכתי אליו כי חשבתי בלבי שצריך להרכיב בית-דין של

כוהנים שיהיו בו מכל הגוונים - רפורמים, קונסרבטיבים ואורתודוכסים, ולהביא אותם

הנה, כי זה חג דתי. סיכמתי אתו, באמצעות בנו שלומד במכון מאיד, שביום ראשון

בבוקר ניפגש במקום מסויים בירושלים. בינתיים תכננתי להזמין עוד 3-2 כוהנים

חשובים כדי לבחור את ההר שבו מנהלים את הסיגיד. ביום דאשון בבוקר טילפן אלי בנו
והודיע לי
אבא לא יבוא, כי הוא קיבל הודאה לא לבוא. זה מנהיג רוחני, וזו תשובה

ציורית לשאלה האם יש השלכות לשביתה.

בין הקייטים יש גם מאבקי כוחות, ויש גם שאלות של כבוד ושל פרוטוקול מי יבוא

אל מי וכו'.

לשאלה אם יש קבוצה מיליטנטית - הם מציגים ארגומנט שמתפענח בקלות. העלבון

הוא עלבון אותנטי, והזקנים והצעידים באמת נעלבים. העניין הזה מתפענח בקלות,

מפני שבמרכזי הקליטה קל מאד לדבר. בקבוצה שרחמים יצחק הוא חלק ממנה יש אנשים

יותר טולידיים ותרבותיים, שלפי דעתי היו צריכים להיות המנהיגות הטבעית, ויש להם

בעייה אובייקטיבית, כי הם לא יכולים להגיד דבר כל-כך חד-משמעי; מה גם שהאנשים

במרכזי הקליטה לא מבינים את כל הדקויות. נעשו פה גם שגיאות נוספות שאינני רוצה

להכנס אליהן.

יש בוודאי קבוצה מיליטנטית, שיש בה גם סממן אגדופני, מפני שיש איום על חיי

האנשים. יש רשימה שחורה של אנשים שמאיימים על חייהם והם פוחדים להכנס למרכזי

קליטה. הצעתי לכמה חברים אתיופים לבוא למקום מסויים כדי שאני לא אבוא, והם פחדו

ואמרו שנשקפת ממש סכנה לחייהם.



השתתפתי בכמה ישיבות של הקבוצה המיליטנטית - פעם אחת בקבוצה הגדולה ופעם

אחת בהנהלה, אחר-כך עוד פעמיים, ואנחנו ידידים. הישיבות האלה מתנהלות לא פחות

יפה מישיבות אלה. יש בהן קצרן, מזכיר וגזבר. יש רשות דיבור ויש מנהיגות. איש

לא נכנס לדברי רעהו. יש אנשים במרכזי הקליטה שמקבלים הוראות. הם מאורגנים. יש

ביניהם 3 אנשים שאני יודע שבאתיופיה הם היו מסבירים מטעם השלטונות המרכסיסטיים.

אין זה אומר שהם עצמם מרכסיסטים, אבל זה אומר שהם מכירים טכניקות. יש ביניהם

חשדות גדולים מאד, בעיקר בנושא הכספי, כי הם חושבים שכל מי שעוסק בנושא יהודי

אתיופיה התעשר וגורף הון תועפות, ובנקודה זו יש מסיתים רבים. בשיחה עם אייבי
נתן, אייבי נתן אמר להם
צריך להקים פה אגודות וצריר לפקח על הכספים, והוא דיבר

על סדר-גודל של עשרות אלפי דולרים, וזה כמובן מרגיז מאד.

מצד שני יש קבוצה, שרחמים יצחק משתייך אליה, של אנשים סולידיים

ואינטליגנטים, שלא מצליחים להתארגן. הם לא מצליחים להכנס למרכזי הקליטה גם

מסיבות אובייקטיביות, כי מול הסמן הימני קיצוני שמתפענה כל-כך בקלות, הבשורה

שלהם הרבה יותר מורכבת וקשה יותר להסביר אותה, ובעניין זה הוועדה יכולה לעזור.

הקבוצה המיליטנטית ההיא, שבאופן אובייקטיבי היתה צריכה להיות קצת שפופה, היא

שיכורת נצחון.
היו"ר מי גלזר-תעסה
מנהיגות הרי לא יכולה להתקיים מהאוויר. איזה גוף מממן, תומך ומעודד אותם?

מי בר-יהודה;

אנחנו יודעים בדיוק נמרץ מי תומך בהם. משרד הקליטה תומך בהם קצת. אני

חושב שמשרד הקליטה למד את הלקח וידוע לי בוודאות שהם קצת חוזרים בתשובה בעניין

הזה. יש לי הרגשה שקבוצה של תומכי אתיופים בקנדה הזרימה הרבה מאד כסף דרך הרב

בנימין רוזנשטיין.

י' רום;

שם האיש הוא אליוט לוין, מקהילת יהודי ויניפג.

מי בר-יהודה;

הקבוצה הזאת הסירה את תמיכתה והיא לא שולחת יותר כסף. הם קבלו כסף

מהרפורמים.
היו"ר מ' גלזר-תעסה
האם זה בדוק שהם קבלו כספים?

ת' אשל;

הם לא קבלו כספים מהאיגוד הרפורמי, אלא מבודדים. הם מאד נזהרו. הם קבלו

פה בארץ כספים מאנשים מסויימים, שכיסו להם גם חשבונות, אבל זה לא היה של איגוד

הרבנים הרפורמים.

מי בר-יהודה;

לשאלה מה צריך לעשות - אינני יודע כל מה שצריך לעשות, אבל צריך להבין שבתוך

העדה יש גם נאמנויות משפחתיות. לא במובן המשפחתי שלנו, אלא במובן הרבה יותר

רחב. במרכז ההפגנה מול היכל שלמה עמדה משפחת אובה. אובה אקלה הוא הזקן, איש

נשוא-פנים מאד שהכרתי אותו עוד באתיופיה. אחיו התנצר שם והוא מושל המחוז

בגונדר. זו משפחה מאד מכובדת ונשואת-פנים, עם הרבה מאד הסתעפויות. בין 7 ראשי

הקבוצה המיליטנטית יש שני בנים של אובה הזקן - סלומון ויוסי אקלה - ויש שני

קרובים, ומי שמכיר את העדה יודע שהנאמנות המשפחתית היא שיא הכבוד. כלומר, לעולם



אדם לא יכול לא להסכים עם מה שאמר קרוב שלו, גם אם הוא לא מסכים.

אני טיפחתי בלבי תקוה להפוך את חג הסיגיד בעוד חודש-ימים למנוף של בנין.

אנחנו מנסים עכשיו לאסוף את כל הקייסים, 24 - 25, לעשות כנסת רבנים ולעשות את

העניין הדתי למנוף. צריך להסיר את החסות מהקבוצה המיליסנסית, אבל יהד עם זה לא

להתכחש להם. לפי דעתי צריך לבוא אתם בדברים ולשתף אתם פעולה. למרות שיש בינינו

חילוקי-דעות, אנחנו ידידים. אני תמיד שומר על קשר אתם כדי לא לשרוף את הגשרים.

יש היום בארץ 3-2 אנשים שמסוגלים לבוא בדברים עם כולם, ואחד מהם נוסע ממרכז

קליסה אוח- למשנהו. זו גם הזדמנות לבקש את עזרת הוועדה כדי לעשות את כנס

הקייסים. לאסוף 24 או 25 קייסים לקראת חג הסיגיד, שנמצאים בארץ, שימנו מתוכם

בית-דין ויעסקו רק בדברים דתיים, כמו חיבור תפילות, ולנסות לבנות מזה משהו שיביא

לשיתוף-פעולה גם של המנהיגות החילונית המיליסנסית, שיש בה גם נימה אגרופנית.

צריך לדבר גם עם משרד הקליטה ועם גורמים אחרים שלא יתמכו בהם, בכסף לפחות.
די לוין
לשאלת יו"ר הוועדה מה הוועדה יכולה לעשות. אני חושב שאנחנו רואים את זה

לאורר כל הקו, שמאז ומתמיד יש חלוקה בתפקידים. אנחנו אחראים על עליה וקליטה

ראשונית. אנחנו יכולים לצאת עם תכניות לגבי כל עליה, אבל אם אין המשך

ושיתוף-פעולה של כל הגורמים, כל מה שנעשה יעזור עד תקופה מסויימת בלבד.

הנושא של ביסוח לאומי. אינני אומר שאנחנו נותנים מספיק. יש בעיות עם דמי

הקיום, אבל אנחנו נותנים את חלקנו. אם היינו מעלים את דמי הקיום, היינו גורמים

למפולת לאחר 6 חודשים, כשהם עוברים לטיפולו של משרד הקליטה ואז הם מקבלים פחות.

לכן, אנחנו חייבים לשמור על איזון בין מה שאנחנו נותנים לבין מה שהם מקבלים

אחר-כר. גבי דוניו תמסור לוועדה בימים הקרובים את הסבלאות, כדי שהדברים של

הביטוח הלאומי יהיו יותר ברורים.

בנושא הדיור אנחנו יכולים לבוא עם תוכניות, ונניח שנגיע להחלסה יפה ביותר,

אבל אם אין לתוכניות המשר ואיו דירות, הרי שכל התוכניות לא שוות. אנחנו חייבים

לעבוד בשיתוף-פעולה ואתם צריכים לגרום לכך שנשב ביחד לאורך כל הקו, אם זה בעניין

שיכון או קליסה.

ר' יצחק;

במשך 4 שנים אני רואה שאין תוכנית ברורה שמורכבת מהתרבות הייחודית של יהודי

אתיופיה. לדוגמה, לא שאלנו את עצמנו איך חיו האתיופים באתיופיה לפני 2,500 שנה,

איך הם גידלו את ילדיהם. האם היתה מדינת ישראל שנתנה להם דבש וחלב? היום מביאים

את היהודים ונותנים להם דבש וחלב, בלי ללמד את בני העדה מה הן חובותיהם. שמעתי

הרבה על זכויות העדה. בתור מורה אני יודע שזה הורס את האיש כשתמיד נותנים לו

דבש וחלב. יש הרבה מאד אבות "חונקים". אני נמצא ברשימת האנשים שאותם רוצים

לרצות, וזו דוגמה שיכולה ללמד אותנו שהכל התפרץ. זו הסתה, אנארכיה מוחלטת.

יש פער עצום בין הרבנות לבין העדה עצמה והם ניצלו את הפער הזה. רוב בני

העדה והקייסים לא יודעים כלל מה הרבנות דורשת מהם. האם זה מפני שהרבנים הם

גזענים? אלה הם חוקי ההלכה. זה לא מפני שהעדה היא שחורה, אלא שיש משהו לא בסדר,

ואין מי שיכול להסביר את זו?. נוצר מצב שהיינו מנותקים כ-2,500 שנה וכעת דורשים

מאתנו לעשות כך וכך. כשבאתי לארץ קבלתי כל מה שאמרו לי. אני לא מאשים את העדה

על מה שקרה, אלא את המנהיגות ש"אירגנה" את השביתה. אני חושב שכולנו, בתור

קולטים, לא עשינו את כל המאמצים כדי לשכנע את העדה, מפני שהתעוררנו מאוחר מדי.

מביאים את העולים למרכז קליסה ולא עושים עבורם דבר, מפני שאין תוכנית. הם

לומדים, שומעים ומקבלים מה שאומרים להם. תמיד הם מתלוננים על הזכויות שלהם.

לדעתי, ועדת העליה והקליטה צריכה לקבוע מדיניות, שתהיה תוכנית גם מטעם

הסוכנות היהודית וגם מטעם משרד הקליטה. הסוכנות ניסתה כמה פעמים להוציא את

העולים ממרכזי הקליטה, אבל הם לא רוצים לצאת, כי הם פוחדים להיות לבד, בלי עובד
סוציאלי ובלי מנהל, והם שואלים
מי יטפל בנו? אילו היו אומרים להם לעבוד, לפי

יכולתם, ואחר-כך הם יקבלו מה שיקבלו, אני חושב שזה היה יותך טוב. אבל עכשיו
אומרים להם
עכשיו רק תקבלו ואחר-כר תתנו.

נקודה שניה חשובה ביותר, לדעתי, נוגעת לאבות החורגים שעלו על הגל עם רצון

לנצל את ההזדמנות הזאת כדי להכעיס, לדרוש או להשיג מה שהם רוצים להשיג, אבל

השאלה הבסיסית שלי היא אם בגלל האנשים האלה צריך להפריד בין דת ומדינה. האם

זוהי המטרה שלהם?

עד עכשיו נהוג היה לשלוה את יהודי אתיופיה ממרכזי קליטה לדיור קבע בעיירות

פיתוח. אני חייב לציין שכל מה שעושים במדינת ישראל בשביל העדה הזאת הוא טוב

ויפה, בעיקר בשביל הצעירים, אבל מה קורה עם העולים שעלו בשנות החמשים והיום

מעשנים דברים רעים? האם הסוכנות מטפלת בהם?

יש הרבה ביורוקרטיות ולכן הוועדה הזאת צריכה לקבוע מדיניות. יש חיכוך גדול

בין הביורוקרטיות, וזה גורם להרס. אם אני הייתי צריך לקבוע מדיניות, הייתי מהסל

את כל הביורוקרטיות וקובע רק רשות אתת.
יי רום
לפני כמה ימים ביקרתי באשקלון ונאמר לי שכופים על ראש העיר לרכז את כל

האתיופים באזור אוזד. ראש העיר אומר שייווצר מצב שיהיו בתי-ספר רק לילדים

אתיופים.
היו"ר מי גלזר-תעסה
מי זה כופה עליו?
מי פלדמן
משרד השיכון רוכש דירות עבור האתיופים.
מי הלוי
נאמרו פה כמה דברים לגבי איומים ברצח והשאלה היא עד כמה זה ממשי. השאלה

היא אם נמסרה תלונה ספציפית שאפשר לבדוק אותה. הבעייה היא שאני מאד חושש מכניסת

המשטרה לנושא כזה. צריר לבחון היטב-היטב האם אדם שרוצה להיות פעיל בקרב העדה

יכול להיות מוגן על-ידי שוטרים כשהוא בא לפעילות שלו. הייתי מאד רוצה לדעת אם

יש דברים בתכלית שאפשר לבדוק אותם.
יי רום
אני מבקשת לשאול האם זה נכון שאמרו לבחורים הצעירים שהולכים עם סכינים

בנעליים, שכל עוד הם נמצאים במדינת ישראל פתות משנה אי-אפשר לאסור אותם כשהם

משתמשים בכלי זין וזדים.
מי הלוי
האם המשטרה אמרה את זו??
יי רום
לא המשטרה אמרה את זה. בקרב העדה הופצה שמועה. בני העדה הולכים עם סכינים

בנעליים, הם היכו בחור בצפת עד זוב דם, והפעילים פוחדים להכנס. הם מטרידים

בחורה שהיא מדריכה במרכז קליטה בקרית-ים ומאיימים עליה ביום ובלילה בטלפון.

אנחנו מדברים על דברים ממשיים.



ת' אשל;

הס לא יפנו למשטרה.

מ' פלדמן;

אחד המדריכים שעובד בערד קיבל מכתב איום ופנה למשטרה. במכתב כתוב "אזהרה"

באמהרית, ובתוכן המכתב נאמר; אם לא תחדל ממעשיך, נרים עליך יד. המשטרה היתה

מוכנה לחקור את האנשים שהוא יכול היה להצביע עליהם כחשודים. המגמה של המשטרה

היתה להגיע למצב שיאסרו אותר והכל יחזור למקומו בשלום. המדריר הרגיש שאיו לו

גיבוי, לא מצדנו ולא מצד המשטרה. הוא הרגיש עצמו בודד מול אוכלוסיה די גדולה

וללא תמיכה, לא מצד העדה, לא מצד המעביד שלו ולא מצד מי שאמור לשמור על החוק.

יכול להיות שהמשטרה נהגה בסדר, מכיוון שבטופו של דבר העניין נרגע והיתה

סולחה, אבל אינני יודע אם מחר בבוקר לא יהיה שוב ספור כזה וישר יראו דם.
מי הלוי
אני מוכן לקבל כל דבר שנעשה לא בסדר ולבדוק אותו. אם ניכנס לנושא הזה

וניקח אותו כמשימה, איך זה ייראה? בשבילי כולם שווים, ולא משנה לי מאיזו ארץ הם

עלו.

ר' יצחק;

קודם-כל תלוי איך אתה מתנהג ומהי דמוקרטיה בשבילך. באתיופיה לא היתה

דמוקרטיה ברורה. שם, כשאתה עושה משהו, מרביצים לך וכוי. כאן בארץ אתה צריך

לשמור על החוק. מצד אחד יש הסבר שעד שנה אתה יכול לרצוח בן-אדם ולא יקרה לך

דבר. דמוקרטיה אין פירושה שאתה בא להרביץ לי ולאיים עלי. ומה יקרה מחר?

אומרים שקודם-כל יש להגן על האנשים לפני שיקרה משהו. רציתי להסביר להם איך

ראו את הדמוקרטיה שם ואיך רואים אותה פה. לצערי, הם לא היו מוכנים. כלומר, הם

מחכים עד שיקרה משהו. אני חושב שצריך להפחיד אותו כדי שהוא יבין מה פירוש

דמוקרטיה במדינת ישראל. יש הבדל בין התרבויות והעולה האתיופי איננו יודע מה זה

דמוקרטיה.

אי .ולדמן;

עם כל הכבוד למשטרה, לא יכול להיות שקצין בערד או בצפת יחליט בעצמו מתי כן

להתערב ומתי לא. אתה צודק שזו בעייה רגישה, ולכן צריכה להיות מדיניות ברורה.

אי-אפשר להשאיר את השטח הזה מופקר, שמותר לאיים וקצין כלשהו יחליט אם להתערב או

לא. זה לא לבריאות הציבור, ובוודאי לא לבריאותם של אלה שצריכים להיקלט בארץ,

, אנחנו צריכים לקשור בין הגורמים השונים. ישב שר המשטרה יוזד עם אנשי

הקליטה, עם אנשי המועצה ועם נציגי העדה עצמם, יבררו את העניין ויתנו הנחיות

מתאימות.

היו"ר מי גלזר-תעטה;

שמענו כאן דברים די קשים. אוזד החברים אמר שנוצר ניכור בין הוותיקים לבין

העדה האתיופית. אני חושבת שלא היתה עדה שקבלו אותה בזרועות כל-כך פתוחות וכל-כך

יפה, וחבל שמתעוררות בעיות כאלה.

אני מקבלת את רוב הדברים שנאמרו, ואני רוצה גם להביע הזדהות עם הדברים

שרחמים אמר. אחת הטעויות שאנחנו חוזרים עליה משנות החמשים היא שאנחנו תמיד

נותנים לעולים זכויות ללא חובות, כי בשלבים הראשונים אנחנו לא יכולים להטיל

עליהם חובות. על אף הנסיון שרכשנו במשך 30 וכמה שנים, בחלק מסויים אנחנו חוזרים

על אותן שגיאות.



אי ולדמן;

זה לא רק כלפי העולים, אלא כלפי האוכלוסיה בכלל, שמחנכים אותה לקבל ולא

לתת.

היו"ר מי גלזר-תעסה;

אולי המלים "מגיע לי" עוד לא נכנסו ללכסיקון שלהם, אבל אני מאד חוששת שעם

כל הנסיון שלנו עדייו לא למדנו. אולי טוב לאדם להרגיש כמו אפוטרופוס ושאחרים

תלויים בו.

אני חושבת שבמרכזי הקליטה צריך להבהיר לעולים מהיום הראשון מה הן החובות של

האדם, ואפילו להטיל עליהם משימות בתוך מרכז הקליטה. אני מאמינה שמחפשים ועושים

את זה, אבל אולי יש לעשות את זה ביתר-שאת. הסביר את זה היטב רחמים יצחק. זו

יהדות שצריכה להיות אסירת תודה, כי זו יהדות שניצלה. אנחנו לא מאפשרים להם את

זה, והם יודעים להיות אסירי תודה.

אם מאיימים על איש אחד, או על 0ו, אינני חושבת שצריך לעבור על זה לסדר-היום

ולהגיד שזה שום דבר וזה יסתדר. כשם שאנחנו מגנים על כל אדם, אנחנו צריכים לתת

את ההרגשה שמשטרת ישראל מגנה גם על מי שמאיימים עליו ולא על מי שביצעו עליו את

האיום. אם אומר את זה אדם שמכיר את העדה לפני ולפנים, אני מציעה לבדוק ולבחון

את הדברים שנשמעו כאן. לא ייתכן שקבוצת אנשים תטיל אימה על מרכז קליטה. שמעתי

שבכל מרכז קליטה יש אחד או שניים, שבעצם יוצרים קשר עם הקבוצה שרוצה לתפוס

מנהיגות.

מי בר-יהודה;

יש חמישה ועליהם יש מפקח.

היו"ר מי גלזר-תעסה!

לאנשים אלה יש גם נסיון בהנהגה, ולא כל התיאוריות שלנו תמיד פועלות באותה

עוצמה על רובד תרבותי מסוג זה. הם למדו להכיר אותנו מהר מאד ולכן אנחנו צריכים

ללמוד להכיר אותם. אינני אומרת להחיל עליהם חוקים אחרים, אבל יש לתת להם להבין

שהם לא יכולים "לסובב" אותנו. גם לנו יש מה לומר ואנחנו יכולים לקעקע את הבסיס

שלהם באמצעות הכלים שמדינת ישראל נתנה בידינו. אוי ואבוי אם נעבור על זה

לסדר-היום, כי דור אחד מוריש את זה לשני.

אני מקבלת בחומרה רבה את העובדה שמשכנים קבוצות גדולות במקומות שהם

בעייתיים כשלעצמם. פירוש הדבר להוסיף חטא על פשע. במקום שאני יודעת שהוא מראש

נדון לכשלון והוא יכול להוביל אותם לדרך לא טובה, אני צריכה לשים על זה וטו, עם

כל הבחירה החופשית, כי אני יודעת שהבחירה הזאת לא תהיה לטובתם.

- אני אזמן פגישה עם נציגי כל המשרדים הנוגעים בדבר. אני בעד זה שיקום צוות

היגוי של כל המשרדים ויקבל החלטה אוזת. מה שקורה עכשיו הוא שבמשפחה אחת מטפלים 5

- 6 גורמים, שכל אחד מהם מושך לכיוון אחר.

יי רום;

הצוות קיים. הבעייה היא בביצוע המשולב
היו"ר מי גלזר-תעסה
אני מתכוונת לדברים שייעשו בביצוע משולב, והאיש ידע שזה הצוות שקבע והחליט

בשבילו. אני יודעת שכל האזרחים יודעים איך "לנגן" על כל המיתרים של כל נציגי

המשרדים. לכן, צו השעה הוא שילוב כל הכוחות, לא רק בהיגוי ובתכנון, אלא בביצוע.

זו משימה, שאנחנו נעשה כל אשר ביכולתנו כדי להחיל אותה בהקדם.



אני מקבלת את ההערה שהרבנות צריכה לטפל ביתר מהירות בענייו הקמת בית-דין

משותף, וכמו-כן בעניין המכון למורשת יהודי אתיופיה. אנחנו נברר באיזו מגירה

התוכנית הזאת מונחת, כדי להתחיל לפעול בעניינה.

אני מבינה את ההסבר בדבר הצד הפסיכולוגי הוזיובי שהיה לשביתה. אני וזושבת

שאנחנו צריכים לקבל את זה, אבל בפרופורציות המתאימות. אוי לנו אס נמצא בדרכים

אלה משהו חיובי, ואולי עוד ניתן צל"ש לאנשים שהמשיכו את השביתה, למרות שיכלו

לקטוע אותה, גם אם יש בה מידה מסויימת של פורקן. השביתה ארכה 32 יום, כשלדעתי

יכלו לסיים אותה לאחר 20 יום.

באשר ללימודים באולפן וההכשרה המקצועית, אסור לנו להעניש אותם בגלל מה

שקרה. אני חושבת שצריך לברר את הנושא הזה גם במשרד החינוך וגם במשרד העבודה

ולהביא אותו לידי סיכום חיובי.

באשר לתמיכה ולתעריפי הביטוח הלאומי, בידי מכתב בקשר למשפחה שנמצאת בארץ

שנתיים, יש לה 8 ילדים והיא לא נהנית מהתוספת שהממשלה ביטלה בקשר לקי"ץ. בימים

הקרובים אני אפגש עם אנשי הביטוח הלאומי, ואני אעלה בפניהם גם את העניין הזה.

אני חושבת שצריך למנות ועדת חריגים, שתמשיך לתמוך במשפחות אלה, גם אם לא

מגיעה להן תוספת ק י"ץ.

אני משוכנעת שהסוכנות היהודית, משרד הקליטה וכל הרשויות שמטפלות ביהודי

אתיופיה עושים כמיטב יכולתם, אבל טוב יעשו אם יקהו אנשים מהעדה, כי עניין השפה

כאן חשוב מאד. אני פונה אל מר לוין לעשות כמיטב יכולתך, ומבקשת שתפנה את הבקשה

גם אל כל השלוחות האחרות, לגייס את הכוחות הטובים, אפילו אם הם יצטרכו לבקש

חופשה ללא תשלום לשנה ממקומות עבודתם - שאתם תממנו אותה - ויפה שעה אחת קודם.

אני רואה את זה בקדימות עליונה, כדי לקלוט ולשלב את יהודי אתיופיה בהקדם האפשרי.

מי פלדמן;

הבחור שדברתי עליו לקח חופשה ממקום עבודתו בתעשיה האווירית והיכו אותו

בצפת.

יי רום;

הוא עבר לגור בקדומים. העזרה שנתנו לו היא שהוא הפסיד ותק במקום העבודה

שלו ועכשיו הוא צדיך לרכוש בקדומים את השיפורים. אנחנו צריכים לתת לו הלוואה

בסכום של 1,700 דולר כדי שהוא יקנה את מה שהדייר הקודם שיפר. הוא לא מסוגל

לקבל הלוואה בשום מקום, כולל מקום העבודה האחרון שלו, כי לא נותנים הלוואות

לעובד זמני.

מי בר-יהודה;

הוכה בחור אוזד פעם אחת.

היו"ר מי גלזר-תעסה;

אני לא מקבלת את זה בקלות כזאת. אמנם הוכה אדם אחד, אבל בפוטנציאל יש

משהו. צריך לקרוא אותם לסדר.

מ' בר-יהודה;

האתיופים מכים פחות מכל העדות.



ועדת העליה והקליטה - 22 -

28.10.85

היו"ר מי גלזר-תעסה;

אף אחד מאתנו לא נגע בעניין ההתאבדויות, שיש מי שעושה נושא בפני עצמו,

ולא נתייחס לזה עכשיו. אני רק רוצה לומר לכם ששמעתי סטטיסטיקה, לפיה בשלב

מסויים היו יותר מקרי התאבדויות, ומיוני ועד היום היו שני מקרי התאבדות. אינני

יודעת אם יש מעקב אחר הנושא הזה, אבל אנחנו נדבר על כך בפעם אחרת.

לסיכום, הנקודות שהעליתם נראות לנו חשובות מאד. אנחנו נבוא בדברים עם

הגורמים הנוגעים בדבר ונזמן פגישה, שגם תהיה פגישת סיכום מעשי איך לפעול ולהוציא

את הדברים האלה לפועל. עד אז לא נותר לי אלא לאחל לכם הרבה אורר-רוח והרבה

הצלחה, ואם לפעמים מקבלים גם סטירות-לחי, זה חלק מהתפקיד הציבורי.

תודה רבה לכם. הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 12.30

קוד המקור של הנתונים