הכנסת האחת-עשרה

מושב ראשון



פרוטוקול מס' 15

מישיבת ועדת העליה והקליטה

שהתקיימה ביום שני, כי בשבט התשמ"ה - 11.2.85 - בשעה 10.00

חברי הוועדה; מ' גלזר-תעסה

י' ארצי

ר' כהן

עי לנראו

אי שוסטק

ח' אהרן - ראש מחי העליה, הסוכנות היהודית

מ' שמיר - מנכ"ל משרד הקליטה

י' דומיניץ - מנכ"ל מחי העליה, הסוכנות היהודית

א' דוניו - מנהלת ארצית של אגף שירותי רווחה

צ' ידין - פסיכולוג של המח' לשירותי רווחה

ז' ברהנה - רכז אגף שירותי רווחה בסוכנות היהודית

ד' פור - יו"ר המזכירות הפדגוגית, משרד החינוך

ש' קליין - מפקח ארצי באגף לתרבות תורנית, "

א' צביון - מנהל מחי לחינוך מבוגרים, משרד החינוך

א' רון - מנהל האגף לחינוך דתי, משרד החינוך

י' קוצ'יק - יועץ שר הקליטה

ש' הורן - דוברת משרד הקליטה

י' מופסיק - עוזר ראש מח' העליה, הסוה"י

אי אשורי - משרד הבינוי והשיכון

מזכירת הוועדה; ו' מאור

רשמה: ע' הירשפלד

המשך הדיון על מדיניות קליטת יהודי אתיופיה.

אני פותחת את הישיבה. הדיון יתמקד הפעם על נושא הבעיות בחינוך, יותר מאשר

בחינוך עצמו. מאז פגישתנו האחרונה ועד היום נעשו מספר דברים, שבחלקם שייכים

לפורום הזה וקשורים בנושא החינוך.

היתה לי פגישה עם הראשון לציון הרב מרדכי אליהו ושוחחנו כשעה ורב. זו היתה

פגישה טובה, אבל אין ספק שליהודי אתיופיה יש בעיות לא קלות - אם לומר זאת בלשון

המעטה - בנושא הדתי. אנחנו נפרט את הבעייה כפי שכולנו יודעים אותה, אבל אולי

אפשר להאיר אותה מזוויות שונות בהמשך הדיון. משיחתי עם הרב התרשמתי שיש פתיחות

עצומה אצלו, אבל הבעיות נשארות בעיות, גם אם הן מצסמצמות.

בהמשך לפגישה זו ובהמשך למה שהופיע בעתונות, והתייחסותו של מנכ"ל משרד

החינוך והתרבות, פניתי במכתב אל הרבי מלובביץ', אם תיאום עמדות של הרב מרדכי

שפירא והרב מרדכי אליהו ובקשתי שיבררו את הנושא ברות אהבת ישראל וקירוב לבבות.

נפגשתי לבד עם נציגים אתיופים ותיקים שנמצאים בארץ 12 ו-4ו שנה, ומהם למדתי

את עומק ואת עוצמת הבעייה. אני מודה שלא הרגשתי את עוצמת הבעייה עד הפגישה הזאת

אתם.

אני רוצה לעבור לעניין שלא נוגע לנושא האתיופי. חבר-הכנסת ארצי העלה לפני

כמה שבועות בוועדה את נושא פער דמי הקיום שמקבל בודד שעובר מתחום הסוכנות אל

תחום משרד הקליטה. אני שמחה שחלה התקדמות בעניין זה ואחדי אותו דיון סוכם שהחל

ב-ו בינואר השנה הם יקבלו דמי קיום שווים לדמי הקיום שקבלו בסוכנות.

מי שמיר;

ברמה של 85% בשוואה למינימום המובטח על-ידי הביטוח הלאומי.

היה פער של 50% כשהעניין הועלה בוועדה הוברר לנו שהסוכנות נותנת לעולה

כ-30,000ו שקל לחודש ומשרד הקליטה - 55,000 שקל. אני שמחה שהעניין נדון והסתדר.

מי שמיר;

מבחינה עובדתית נכון שזה ברמה של 85% השוואה למינימום של הביטוח הלאומי.

הסכומים שהזכרת לא בדיוק תואמים ביחס לפערים, כי זו השוואה לא נכונה של

קטגוריות.

אני מקבלת את ההערה. אני גם שמחה להודיע ששמעתי שהגיעו לידי סיכום סופי

לפיו יוקצו ארבע שעות שבועיות בחינוך מבוגרים ללימודי יהדות, על-ידי אנשים

שמכירים את המצוות המעשיות מקרוב.

הבוקר הופרכה השמועה שכאילו הרב עובדיה יוסף שוב חזר לעמדתו הקודמת בדבר

הקזת דם ונתן הוראה למשרד הפנים לא להעניק לאתיופים רישום יהודי בסעיף. הבוקר

שמענו שיש מחשבה לתבוע את עתון "הארץ" על מסירת ידיעה לא נכונה. כולנו יודעים

מה זה עתונות, אבל יהודי אתיופיה לא יודעים ובשבילם פירוש הדבר הוא כאילו חרב

עליהם עולמם. אילו אותו עתונאי היה יודע מה הוא עולל, אני בטוחה שהוא לא חיה

מפרסם את זה.

אסיים בידיעה העצובה מאד, ש-5,000 אזרחי מדינת ישראל בקשו אזרחות גרמנית.

אם הידיעה הזאת נכונה, אני תושבת שזה עצוב מאד וזה צריך לתת למערכת החינוך

ולכולנו כיוון למחשבה אחרת. היות ואנחנו עוסקים בעליה וקליטה, וגם בנשירה

ובירידה, מצאתי לנכון להעלות את זה, מפני שאני בטוחה שהתופעה הזאת מדהימה את

כולנו.



מדיניות קליטת יהודי אתיופיה

בשבוע שעבר זימנו את התברים שנושאים יום-יום בעול בנושא הזה. אנחנו יודעים

שיש בעיות, יש עליות ומורדות. ישיבה זו מוקדשת לשמיעת דברים מנציגי משרד

הקליטה, הסוכנות היהודית, משרד החינור והתרבות על החינוך הניתן ליהודי אתיופיה

החל מן הגיל הרך וכלה במבוגרים.

ב-19 לחודש זה נקיים יום עיון בנושא הקליטה של יהודי אתיופיה. אני מקווה

שנדע לנווט אותו בצורה טובה ושיהודי אתיופיה יקבלו את זה ברוח הכוונה שאנחנו

רוצים לקיים אותו. אתמול נחשפו לפני כמה בעיות שלא הבנתי את עוצמתן, ואני חושבת

שרבים מאתנו לא מכירים את הנושא הזה מבחינה אנושית.

אנחנו נתחיל בדיון. אני מבקשת לשמוע תחילה ממר חיים אהרן מה נעשה בשנה

הראשונה, היתרונות והחסרונות והצעות לתיקון, ואחר-כך נשמע שאלות של החברים.

חי אהרן;

כשאנחנו מדברים על חינור יהודי אתיופיה במרכזי הקליטה, בהתאם לשכבות השונות

של גיל, אנחנו צריכים לדבר על תהליך הנקרא אצלנו תהליך של טרום קליטה, או טרום

חינוך, והוא הלימוד המעשי של חיי היום-יום, שהוא כשלעצמו תהליך חינוכי. אני

אדבר בראשי פרקים, ואחר-כך אבקש שגבי אורה דוניו, שהיא אחראית על כל הנושא

האתיופי במחלקה, להשלים ולפרט.

אחרי התהליך של טרום קליטה נפתח בדרך-כלל האולפן למבוגרים, שהוא באחריות

מקצועית של משרד החינוך, כאשר אנחנו מקיימים לצעירים שסיימו בגרות, או ו1 שנות

לימוד באתיופיה, מסגרות שונות ומיוחדות בשיתוף עם משרד החינוך. התוכניות שונות

והתכנים שונים, משום שאנחנו מכינים את האנשים לא רק ללימוד העברית, אלא להתמודד

עם מקצועות נוספים. אנחנו נותנים להם ידע כללי ומכינים אותם לשלבים הבאים

בלימודים, אם זה לימודים אקדמאיים ואם אחרים.

אחת רגעיות שאתה אנחנו מתמודדים כעת היא בעיית ההמשך, מה קורה עם אוכלוסיה,

שמונה כ-500 - 600 איש, כאשר הם מסיימים אצלנו שנה; האם הם ממשיכים ללמוד

באוניברסיטאות או במכינות, בחינוך טכנולוגי וכדומה.

אחד הדברים החסרים במרכזי הקליטה, גם אצל צעירים וגם אצל המשפחות, הוא

תכנים יהודיים. עד עצם היום הזה לא הצלחנו לבצע החלטה שנתקבלה בזמנו, לתת 4

שעות שבועיות בנושא יהדות, כאשר המלמדים יהדות הם אנשים שמכירים את הנושא וערים

לאספקטים המיוחדים שלו דווקה בקהילת יהודי אתיופיה. אני חייב לומר שלגבי צעירים

הבעייה הזו כלל לא באה על פתרונה, אלא אם כן אני טועה, וגם אין לנו תוכנית

ממשית.

נושא אחר שהייתי רוצה לגעת בו בראשי פרקים הוא הנושא של הגורמים המתנדבים

שבאים למרכזי הקליטה, וביוזמתם ובתיאום אתנו למעשה נותנים לעולים חינוך יהודי,

אם זה ישיבות הסדר ואם זה בני-עקיבא, אבל זה נעשה לא במסגרת סדר-היום הרגיל, אלא

במסגרת התנדבותית אחרי הלימודים.

אלה הדברים שיש לי לומר בראשי פרקים ואבקש מכבוד היושבת-ראש לתת לגבי דוניו

לומר את דברה בנושא.

במרכזי הקליטה עצמם מופעלים פעוטונים וגנים. כלומר, מתייחסים אל הנושא

החינוכי-לימודי כבר מהגיל הצעיר ביותר. הפעוטונים פתוחים לילדים מגיל 6 חודשים

ומעלה. המגמה לחשוף כל-כך מהך את הילדים לתוכנית הלימודים או החינוך קיימת בארץ

היא בעצם כפולה; שהם ייכנסו מהר ככל האפשר למערכת החינוך; שנית, לאפשר לאמהות

להשתתף בעצמן בתוכניות הקיימות במרכזי הקליטה, ובעיקר בלימודי האולפן. אמהות

שיש להן ילדים צעירים יותר גם הן משתתפות בלימודי האולפן, ולעתים קרובות ניתן



לראות אמהות עם עוללים ביד כשהם משתתפות בלימודים.

כלומר שליד כל אולפן יש פעוטון.

נכון. יש מספר מרכזי קליטה שבהם הפעוטונים והגנים פתוחים מעבר לסיום שעות

האולפן, ואנחנו מנסים לעודד ולפתח את הדבר הזה כאשר בין הנשים יש כאלה שהולכות

להכשרה מקצועית, או אפילו לעבודה. כלומר, אנחנו מנסים לענות על צורך מיידי של

נשים כדי לא לעכב תהליך התפתחותי, או תוכנית שניתנת במרכז קליטה, בגלל זר; שיש

בבית ילדים קטנים. כך שבאופן קבוע יש פעוטונים וגנים.

הילדים מעבר לגיל החובה מקבלים את שירותי החינוך שלהם במסגרות הקהילתיות

המקומיות, בכתות קלט ואחר-כך בכתות גיל. אני רוצה לציין שאחר-הצהריים מופעלים

בכל מרכזי הקליטה מועדו נ ים לנוער. במועדונים אלה מועסקים חונכים אשר עוזרים

לילדינו בהכנת השעורים ומפעילים אותם מבחינה חברתית. אנחנו רואים את זח כרצף

ישיר ללימודים של בית-הספר.

אני יכולה לציין את שיתוף הפעולה המבורך שנעשה לאורך הזמן בתחומים שונים עם

משרד החינוך, כאשר בשלבים הראשונים האולפן לעולי אתיופיה היה אולפן מקדים

בתקופתו - במשך זמן של 5 חודשים, וכנראה גם בשיטות ההוראה - ובמהלך הזמן, על-ידי

שתי ועדות משולבות עם משרד החינוך, הוארכה תקופת האולפן, התכנים הותאמו, וכמובן

גם השיטות. משרד החינוך היה פתוח לכל אתגר שהוצב, והאמת היא שהתוכניות נעשו

במשותף ובמשולב.

על הלימודים בבתי-הספר אני מניחה שמשרד החינוך ידבר. אני רוצה להתייחס

בעיקר לקבוצה של צעירים. יש לנו היום במדינת ישראל 7 מרכזים לצעירים, בהם שוהים

כ-690 צעירים בודדים. יש צעירים נוספים שמצורפים אליהם בני משפחה, אבל כרגע אני

רוצה להתייחס ל-7 המרכזים שבהם נמצאים צעירים בגילאים 18 - 25. כשאנחנו אומרים

בודדים, זה לא אומר שהם אינם נשואים, אבל מעמדם כרגע הוא שהם בארץ ללא בני זוג,

או בודדים.

בזמן מסויים ניסינו להפנות את האוכלוסיה הצעירה הזאת על-פי רמות השכלה, אבל

בתקופה יותר מאוחרת לא נעשה מיון ואנשים נמצאים במרכזי הקליטה על-פי קצב התגעח

שלהם. במרכזים היותר ווזיקים שבהם היה מיון כלשהו לגבי רמות השכלח, בשיתוף מבורך

מאד עם משרד החינוך, גם תוכניות הלימוד של האולפן הותאמו והוכנה גם תוכנית

מיוחדת להעשרת הלימודים. 3 פעמים אחה"צ מתום החודש השלישי מתקיימים לימודים

מסודרים, בעיקר של מתימטיקה ואנגלית לחיזוק והעשרת ידע. הלימודים האלה נעשים

בפיקוח מלא של משרד החינוך על-פי התוכניות שלו, כאשר הסוכנות היהודית מעסיקה

לצורך זה מורים מהערכת שלה, וזו היתה בעצם צורה להתגבר על מחסור בתקנים של משרד

החינוך. הדבר הזה נעשה בתשלום מלא של הסוכנות היהודית. אם במערכת האולפנית- יש

השתתפות חלקית בתוך התפקיד של משרד החינוך, הרי השלמת הלימודים אחה"צ נעשית

בתשלום מלא של הסוכנות היהודית.

מה עושים 600 הצעירים האלה כל היום?

אי דוניו;

בשעות הבוקר ועד הצהריים יש להם לימודי אולפן. 3 פעמים בשבוע הם לומדים 3

שעות אחה"צ לימודי עברית ומתימטיקה בעיקר, אבל יש גם נושאים אחרים.



יש נושאים שקשורים בהכנה להכשרה מקצועית שמתקיימים פעמיים עד שלוש פעמים

אחה"צ בימים האחרים שלא הזכרתי, וביניהם יש נושאים של סיורים לימודיים וקורסים

במסגרות של עבודה. יש לפעמים יציאה לקהילה, לעבודה התנדבותית בקיבוצים, במשמר

אזרחי ובמקומות אחרים, ופעולות חברה ותרבות. בין יתר הדברים משתלב, כמובן,

לימוד ארחות החיים, שכולל את כל נושא הצרכנות, הכרת השירותים מסביב וכוי. הימים

הם ימים עמוסים ואנחנו דואגים שהם יהיו כאלה.

הצעירים מקבלים גם שעורי עזר על-פי הצורך. אם מישהו מעוניין להתקדם, אנחנו

מקבלים ביד מאד רחבה, מבין המתנדבים כאלה שעסקו בהוראה ומוכנים לקדם צעירים

בנושאים כאלה ואחרים.

לימודי היהדות והדת מתקיימים היום בכל מרכזי הקליטה על-ידי מתנדבים ולא

בצורה מסודרת, כי מתנדב נותן על-פי יכולתו מספר שעות. מעבר לרמה מסויימת נעשות

בכל המסגרות פעולות של לימוד יהדות ודת, אבל בעיקר על-ידי מתנדבים, וחלק אחר

מושלם על-ידי מורות חיילות. כמעט בכל מרכזי הקליטה יש מורות חיילות שעוזרות

בעיקר בנושא משק הבית.

רמה נוספת היא של אלה שהשלימו 12 שנות לימוד, עם תעודות או ללא תעודות. יש

רובד של משכילים, אמנם קטן מאד, אבל היום יש לנו נסיון עם סטודנטים שהופנו

למכינות ליד אוניברסיטאות שונות, וכאלה שכבר סיימו את המכינה. כשהתחילו

להגיע קבוצות מהסוג הזה חשבנו יחד עם מינהל הסטודנטים ויחד עם מערכות נוספות

במערכת החינוך שאולי יש מקום לתת הכנה למיועדים ללימודים גבוהים יותר, מכיוון

שנראה היה על הסף ששיטות הלימוד וחומר הלימוד יכול להיות שונה מאד והם יצטרכו

לסגור פערים. ההצעה שלנו להכין מכינה למכינה נתקלה בסירוב מצד עולי אתיופיה,

כיוון שהם לא ראו עצמם שונים מאחרים ולא רצו להיות בתקופת הכנה ארוכה יותר. תוך

כדי הנסיון שלהם ושלנו הם הגיעו להכרה שיש צורך בהכנה מיוחדת בעניין הזה, ואמנם

היום פועלות מסגרות כאלה.

היום יש לנו מרכזי קליטה שבהם יש צעירים שבסוף מרץ ישלימו את לימודי האולפן

שלהם. כל אלה שיש להם תעודות בגרות נכנסו לטרום מכינות. יש גם כאלה שמצהירים

על 12 שנות לימוד ולא יכלו להביא אתם מסמכים המעידים על כך. מרביתם הופנו

למסגרות מיוחדות בתוך קיבוצים דתיים, בליווי מתמיד של מינהל הסטודנטים, ואלה

שיוכלו לעבור שלב מסויים של מיון, יוכלו גם הם להכנס למסגרת.

אבל נותרה קבוצה גדולה מאד של כ-600, שביניהם יש כאלה שהם לחלוטין חסרי

השכלה, או שרכשו 6 או מספר אחר של שנות לימוד. הצעירים שלהם למעלה מ-6 שנות

לימוד שם הדגישו את עצמם כעליתה של החברה, כי משכיל בכפר מעבר ל-6 שנים כבר למד

גם אנגלית. הוא היה זה שקרא וכתב מכתבים או תוכניות ובעצם היה לו מעמד מיוחד

במינו. כשהם באים עם רמת השכלה כזאת לארץ, הם כמובן רואים את השוני ואת ההבדל

הגדול. נזמה לי שהם וגם אנחנו מאד רוצים לנסות ולקדם את האוכלוסיה של הצעירים,

שעתיד התעסוקה שלהם הוא ארוך יותר. כאן אנחנו נמצאים בשלב שיש בו תוכניות

ועדיין לא מספיק הגשמה. יש מגמה והסכמה, ואני חושבת שהיא משולבת להרבה מאד

גורמים, שיש מקום לאפשר לקדם את מרבית הצעירים שמתאימים ויכולים לעשות השלמת

השכלה ורק אחר-כך להכנס לשלב של הכשרה מקצועית, או לימודים גבוהים יותר. יש

מספר תוכניות אשר מתואמות ובעצם בשלות לדיון, שמאפשרות למרבית האנשים השלמת

השכלה. חלק מהתוכניות משולבות עם מספר קיבוצים דתיים, חלן מהן משולבות עם מכללת

הנגב והן בוודאי יכולות להיות מותאמות גם למכללות אחרות, אבל עדיין לא נקבע מי

ילווה את הנושא הזה מבחינה מקצועית ומבחינה תקציבית.

בין הסטודנטים יש רובד די קטן שלא הכרנו אותו קודם לכן. רוב הסטודנטים הם

בעיקר בודדים-יחידים, אבל יש לנו כאלה שהשלימו 12 שנות לימוד, אבל הם נשואים

ו/או עם ילדים, והם לא יכולים לקיים משפחה עם מילגת סטודנט. יש כאן דילמה גדולה

מאד, ובלי ספק יצטרכו לדון בנושא הזה ולנסות לראות איך אפשר לא למנוע ממישהו

שהוא בעל סיכוי להמשיך ולהתקדם בלימודים בגלל מצבו המשפחתי.

אני רוצה לדבר על היערכות משרד החינוך והתרבות בנושא הזה בקווים כלליים,

ואוזר-כר ישלימו מר אברהם רון, שהוא מנהל האגף לחינוך דתי, וד"ר אברהם צביון,

מנהל המח' לחינוך מבוגרים, ומר שלום קליין, סגן מנהל האגף לחינוך תורני.

כידוע לבם, עד כה האגף לחינוך דתי טיפל בילדי אתיופיה, כי בזמנו נתקבלה

החלטה שהם יימצאו רק במסגרות דתיות. לאחרונה הוקמה ועדת היגוי בראשותי, שגם

קיימה יום עיון וגם מתחילה להיערך לזה, כאשר מההתייעצויות שקיימנו וגם מיום

העיון מצטייר שיש לנו בעצם שתי בעיות: 1) כיצד לקלוט את ילדי אתיופיה-, 2) כיצד

להכין את המערכת הכללית, לא רק את מוסדות החינוך הדתיים, ליתר פתיחות וליתר הבנה

לתופעה של העליה מאתיופיה. נדמה לי שעד לאחרונה לא עסקנו בכך, ועם גידול העליה

הזאת יש צורך דחוף להכין את המערכת הכללית לנושא הזה.

אנחנו חושבים שלאור הנסיון שהצטבר מן השגיאות שנעשו בעבר יש לראות את

הקליטה ראייה אינטגרטיבית. פירוש הדבר שלא מספיק לטפל בילד כשהוא בא למוסד

החינוכי, לבית-הספר, אלא יש לטפל גם בהוריו ולדאוג לכך שהפער בין הילד לבין

ההורים לא יעמיק, עם כל ההשלכות האיומות שפקדו עליות אחרות. שנית, צריך לחשוב

כיצד הילד חזה נקלט בחברה החוץ-בית-ספרית וכיצד הוא מבלה את זמנו. כך שהראייה

האינטגרטיבית כיצד להכשיר את המורים ואת המחנכים היא הכרחית ואנחנו מנסים לגבש

אותה. ג. צריך ללוות את כל הפעילות הזאת במעקב ובמחקר. הבאתי אתי חוברת שזכתה

לפרסום מאד מעוות בכלי התקשורת ביום שהיא התפרסמה, ומאז איש לא מתעניין בה. זו

חוברת שהכין מכון סולד לפי בקשתנו, על יהודי אתיופיה וקליטתם בישראל. היא כוללת

מבוא תמציתי מאד מעיין של ד"ר פרידמן, ויש בה ריכוז כל הממצאים העיקריים על

הנושא הזה. עד עכשיו יש לנו מחקר של ד"ר גורביץ על קליטת הילדים האתיופים לאור

לקחי העליות האחרות וביבליוגרפיה מקיפה בנושא הזה. אני חושב שזו חוברת לא רבת

היקף, אבל היא חשובה ומקיפה את הנושא והיא מאירה את העיניים. היא גם תשמש אותנו

לימי עיון, להכשרת מורים וכדומה. החוברת הזאת היא רק סנונית ראשונה, כאשר אנחנו

רוצים ללוות את הפעולה הזאת במעקב ובמחקר מתמיד.

יש לי עוד חוברת על יהדות אתיופיה בחג ובמועד שהכין צוות מקומי באשקלון.

באשקלון, כידוע, יש קליטה שנמשכת קרוב לשנתיים בבתי-טפר וגם במרכז נוער. גם

בחוברת זו יש אלמנטים דידקטיים כיצד לטפל בנושא הזה. חוברת שלישית שבידי נקראת

"יהדות לעדה ולמשפחה", שיצאה באגף לחינוך תורני במשרד מחינוך והתרבות, והיא

מתארת את כל המנהגים ואת כל ההווייה המשפחתית של היהדות הזאת.

למי מיועדות החוברות האלו?

למורים, למחנכים, להורים, וגם למתנדבים. זה, פחות או יותר, בקווים כלליים,

ואני מציע שהחברים שממש עוסקים במלאכה ישלימו.

בשלב זה הייתי רוצה שמר רון, מר צביון, או מר קליין יאמרו לנו מה הן

הבעיות. אני חושבת שלא מספיקה סקירה, כי לנו יש גם שאלות.

קודם-כל אני רוצה לפתוח בדברי שבח לממשלה ולסוכנות על ההחלטה שהחינוך

הפורמלי של הילדים בגילאי החינוך יימסר למערכת החינוך הממלכתי-דתי. זו היתה

החלטה נבונה מאד והיא ריככה הרבה מהקשיים של הקליטה.



אשר לנתונים, במשך השנים 1980 ועד היום קלטנו כ-3,500 ילדים בגילאי גני

הילדים עד סוף התיכון. עוד כ-500,ו תלמידים נמצאים במדכזי קליטה ואנחנו מצפים

להגעתם לבתי-הספר ולמוסדות הפנימייתיים של עלית-הנוער, שהם השותפים החשובים

ביותר שלנו בקליטה, והם יגיעו אלינו בתפזורת בזמן הקרוב.

כללית הייתי אומר שהקליטה היתה נעימה משני הצדדים. כלומר, הקולטים, בניגוד

לחרדות שלנו, קבלו את התלמידים מעולי אתיופיה בחום. החרדות שהיו לנו בגלל הצבע

השונה נתבדו. כבר היום אנחנו רואים בחצרות בתי-הספר תלמידים מעולי אתיופיה

משחקים יחד עם הילדים האחרים, וזו תופעה מרנינה. ציבור המורים גם הוא נחלץ

בהתלהבות. נוצרה אוירה אוהדת לקליטה הזאת.

יחד עם זה, העובדה שהתלמידים הם כנראה בעלי מוטיבציה גבוהה מאד ללימודים

ולהישגים לימודיים, בעלי אינטליגנציה שהפתיעה רבים מאתנו, היתה גם כן גורם חיובי

כדי לטייע לקליטה.

לכאורה, על פני השטח אין בעיות, אבל יש בעיות. אני חושב שאסור לנו להתעלם

מהבעיות שישנן, מפני שתוצאותיהן יתגלו בעתיד. אני רוצה להתחיל בבעיות הטכניות

הארגוניות ולעבור לבעיות הקשות הרבה יותר והן הבעיות החינוכיות. אשר לבעיות

הטכניות, הן ברובן צפויות. כשבאה עליה בריכוז כל-כך גדול, אחר שנים כל-כך רבות

של עליה דלה שלא היינו מורגלים לכך, יש בעיות של כוח-אדם ושל תקני הוראה. למשל,

מחוז הצפון, שקלט השנה עליה באופן מאסיבי מאד, רשאי להעסיק מורים רק מתוך המלאי

של מורים עודפים, וזה מבצע קשה מאד להביא מורה מטבריה דווקה לחופים. קשה לנו

להכניס מורים חדשים, אלא לאחר שנתמצה המלאי. יש לנו בעייה של תקני פיקוח וקליטת

הילדים בלי ליווי של הדרכה ופיקוח צפויה לכשלון.

יש לנו בעיות נוספות, שהן אילוצים שאינני יודע אם אפשר להתגבר עליהם, אבל

בכל-זאת טוב לדעת אותם. הריכוזים של הגיור הם הקובעים את מקומות הקליטה. במקום

שיש דירות, לשם אני יכול להפנות עולים. לא תמיד ההפנייה הזאת תואמת את אפשרויות

הקליטה. לדוגמא, לאילת הופנו מספר ניכר של עולים. צריך לדעת שכוחות הקליטה

החינוכיים של אילת אינם כל-כך חזקים כדי לקלוט את העליה הזאת. בשנים קודמות

הופנו לעתלית עולים רבים, שלא התאימו לגודל הישוב. אני מבין שזה אילוץ שחייבים

להתחשב בו. אינני אומר זאת בטרוניה, אני רק מצביע על כך שהיו מקרים שבתי-הספר

הקולטים בקושי יכלו לקלוט מספר גדול של עולים.

עם הזמן משפחות עוזבות את מרכזי הקליטה ועוברות לישובי קבע. כלומר,

בבית-הספר הראשון שבו הם נמצאים, אחר-כך הם

נעקרים ממנו והולכים לישוב אחר וזו בעייה שצריך לתת עליה את הדעת. שמעתי מפי

הגב' דוניו בפגישה קודמת שהסוכנות או משרד הקליטה חושבים על מרכזים שיהפכו למקום

דיור קבע, וזה יכול לפתור את הבעייה.

בעייה נוספת היא תקופת המעבר בין מרכז הקליטה עד הגיעם לבית-הספר. באותה

תקופה הם עוברים בדיקות רפואיות ועוברים גם סידורי קליטה אחרים. לפעמים זה נמשך

עד חודשיים וחבל על התקופה הזאת. אנחנו הצענו שבמרכז הקליטה עצמו יחיה סניף של

בית-הספר, כדי שבשעות הפנויות בין הבדיקות הרפואיות הם ילמדו. אני חושב שהדבר

הזח טעון תיקון. כפי שאמרתי, אלה הן הבעיות הטכניות. לא הייתי אומר שהן כל-כך

קשות.

אני רואה כבעיות הרבה יותר עמוקות כמה דברים שאיננו מדגישים בהם בהתלהבות

של הקליטה הנעימה, אבל אני חושב שהן תיתנה את התוצאות בעתיד. כיוון שהעליה הזאת

באה אלינו טפין-טפין, הילדים נבלעו בכתות ולא הרגשנו בבעייה של תוכניות לימודים

ייחודיות. למשרד החינוך היו תוכניות לימודים לילדי עולים והחלנו אותם על הילדים

הללו. כשהם באים היום בקבוצות גדולות, ולמעשה הם שוהים תחילה בכתות קלט, מתברך

שיש צורך בתוכניות לימודים ייחודיות, לא רק בהוראת הלשון, אלא גם באשר להכרת

הסביבה, הריאליה והחברה הישראלית, ולא פחות מזה באשר ליהדות. בתחום זה אנחנו

מכינים כעת תוכנית. כאן התגלתה תופעה מעניינת מאד ואני חושב שיש בה בדכה רבה.

מורים בבתי-ספר התארגנו בכל מקום והכינו תוכניות לימודים. באשקלון, למשל, מפקח

שלנו, מנהל בית-הספר וצוות מורים מאותו בית-ספר הכינו מילון אמהרי-עברי, וחוברת



עם ידיעות למורים על תולדות העדה, מנהגיהם וכדומה, וגם תוכניות לימודים בכלל.

זו תופעה בדוכה, לדעתי, אבל זה איננו יכול לבוא במקום תוכנית מוכנה מלמעלה.

הושבנו צוות, אשר אחד העקרונות שלו הוא שהתוכנית לא תוכן על-ידינו ללא שיתוף

עולי העדה עצמם.

אנחנו הקימונו מועצה חינוכית לעולי אתיופיה שמורכבת מהמנהיגות הרותנ ית

שלהם, מהם קיימים שנמצאים בארץ 14 שנה, והם שותפים בכל שלב ושלב גם בהכנת

תוכניות הלימודים. אני מקווה שעד סוף החודש התוכנית תצא לשדה.

יש לנו בעייה של השתלמויות. זה לא מספיק לדעת דידקטיקה של הוראת לשון

חדשה. גם זה לא פשוט בשביל מורים רגילים בבית-ספר, שלא היו מוכנים לכך. הם

יודעים ללמד עברית ליודעי עברית, אבל לא לתלמידים שאינם יודעים עברית. יש צורך

בהשתלמויות ואני חושב שבעניין זה אנחנו לא עושים את הנדרש.

יש לנו בעייה של הבית והתלמידים. יש לנו תופעה של בית הרבה יותר דתי

וצעירים שעברו לחיים לחילוניים, והניתוק הזה מעולמו של האב לעולם הבנים הביא

לתוצאות קשות. אני חושש שבגלל מה שקורה עם האתיופים ייתכן שנעבור שוב תהליכים

של פער ומרחק בין הבית לתלמידים, אבל בכיוון הפוך. התלמידים שנמצאים במסגרת

דתית ימשיכו באורח חיים דתי, אם כי קצת שונה מזה של הוריהם, ואילו שכבת ההורים

אני מניח שתהליכי החילול שלהם לא יהיו ארוכים. אני צופה תהליכי חילול מהירים

וקשים אצל שכבת הביניים בני גיל 18 עד גיל 30. יש לדעת שזו שכבת גיל שבמשפחות

יהיה לה מעמד מנהיג, כי אין ספק שאלה יהיו בעלי כושר מוביליות, הם יתקדמו בחברה

והם ירכשו השכלה, הם גם המפרנסים העיקריים של הבית. אותה תופעה שהיתה אצל עולי

שנות החמשים, שהדמות המרכזית בבית היה האח המבוגר ולא האב, מעמדו של האב ירד

ועלה מעמד הבנים הבוגרים, כאן אנחנו צפויים לאותה תופעה, כאשר הפער בין ההורים

לתלמידים יהיה קשה, ואני חושב שזו בעייה שאת פירותיה נאכל בעתיד.

רי כהן;

למה זה בעייה?

זו אוכלוסיה שלבית ולמשפחה היה מעמד מאד מכובד. התפישה שלהם היא תפישה של

הבית כמרכז. המרחק בין ההורים לבנים יגרום למשברים קשים אשר עליהם אנחנו קוראים

בכל הספרות משנות החמשים.

אני רוצה ליגוע בשאלה שבשבילנו היא הקשה ביותר, והיא התורה שבעל-פה. אין

ספק שאנחנו באים אל האוכלוסיה הזאת ורוצים לשנותה. בשנות החמשים יכולנו, אחרי

תהליך ארוך של ניסוי ותהייה לומר לעולים שאיננו רוצים לשנות את הדימוי העצמי

שלכם, אנחנו רוצים לכבד את העבר שלכם ולתת מעמד מוכר ומכובד לתרבות שהבאתם עמכם

ושיחררנו מזה את משרד החינוך, על-ידי המתי לשימור מורשת עדות המזרח. אבל לא כך

הדבר לגבי העולים מאתיופיה, כי באופן עקרוני אין אנחנו יכולים לומר: אנחנו באמת

רוצים שתמשיכו להיות יהדות תורה שבעל-פה. איך להתגבר על הבעייה הזאת? אני רואה

בזה את הבעייה שלנו. אני חושב שהיא בסדר-גודל פחות בהרבה מאשר אילו לא היו

מקבלים כלל חינוך דתי, אבל בשבילנו זו בעייה.

אנחנו רוצים שכל תהליך השינוי לא יהיה מבוסס על תביעות שלנו, אלא למצוא

בתרבות שלהם את היסודות שפיתוחם מביא לשינוי. כלומר, השינוי הוא כאילו תביעה

לגיטימית שלכם, וזה אכן התאפשר על-ידי כמה דברים. קודם-כל, כל מנהיגות העדה

רוצה בזה. הקייסים מקבלים את התורה שבעל-פה. אנחנו התייעצנו עם אותה מועצה והם

אישרו. אחד הרעיונות המרכזיים בתרבות שלהם הוא שני מושגים, של גלות ושל גאולה.

אתם עדה שקיללת הגלות נתקיימה בה בתחומים מסויימים בצורה

הגרועה ביותר. אנחנו מביאים להם את המשל שהמדרש אומר, כאשר קדר רוצה לנסות

מישהו, הוא אינו מראה את טיב סחורתו ומקיש על קנקנים חלשים, אלא על קנקנים קשים.

אם הגלות שלכם היתה קשה, גם גלות עולם של שיכרות התורה

שבעל-פה, כי אתם נשאתם את עול הגלות ושיכחת התורה שבעל-פה, כי אתם יכולתם לעמוד

בכל המצבים הללו. כך שאיננו אומרים להם שמה שהיה הוא פרי של טעות, או פרי של



תו לשה שלכם, אלא דווקה מפני שאתרם נבחרתם על-ידי ההשגחה לעמוד בזה. ואילו המושג

השני של גאולה אומר שגאולה פירושה עליה רוחנית של איחוד עם עם ישראל כולו וחזרה

אל התורה שבעל-פה. זו הדרך שנתגבשה אצלנו כעת ואנחנו חושבים שבזה נוכל למנוע

כמה מהתופעות השליליות של דימוי עצמי וכדומה.

המדיניות שלנו היא כתות קלט בתחילה לשנה, או אם יש צורך בתקופה לא ארוכה

יותר; כתות גן רגילות ושיתוף אמיץ עם עלית-הנוער. אני רוצה לציין לשבח את

שיתוף-הפעולה הטוב במוסדות.

הזכרתי את הגישה שהכל צריך לנבוע מתוך העדה עצמה, ועל-כן אנחנו מתייעצים

בכל דבר עם המנהיגים שלהם. עקרון נוסף הוא קליטה על-ידי מוסדות יוקרתיים, ולא

כפי שאמרו בתחילה שטעוני-טיפוח יקלטו טעוני-טיפוח. אני רוצה לומר לזכות

המוסדות, שהבאנו לאווירה שמוסדות יוקרתיים פונים ומבקשים שנשלח אליהם ילדים

אתיופים. לדוגמה, ישיבה תיכונית יוקרתית ביותר של בני-עקיבא "נתיב מאיר"

בירושלים. לעניין זה נרתמו גם הקיבוצים הדתיים ובכלל בתי-ספר יוקרתיים.

אני רוצה לציין, בלי להכנס לשיקולים פוליטיים, שהאוכלוסיה היוקרתית נמצאת

בעיקר ביהודה ובשומרון, כי הם רוצים לקלוט. על-כל-פנים, המדיניות שלנו היא

קליטה במוסדות יוקרתיים.

אני מרשה לעצמי לפתוח בכיוון הפוך ולומר מה העליה מאתיופיה נתנה לנו. אני

חושב שלא אגזים אם אומר שמערכת האולפנים שלנו וכל מערכת חינוך מבוגרים עבר בה

זרם חשמל. התברר שהמגע עם הדיוקן האנושי הזה מילא חלל ריק. כידוע, האולפנים

בשנים האחרונות סבלו מהצטמקות ומבצורת. העליה התמעטה והלכה ופתאום בבת-אחת קרה

נס - המגע עם הציבור הזה הפיח רוח חיים וכל המורים, המנהלים והמפקחים היה להם

נעורים. פתאום הלכו בבת-אחת באיזה שכרון לעסוק באלמנט האנושי הזה.

השאלה היא הסטורית, סוציולוגית וגם פסיכולוגית, במה זכתה העליה הזו יותר

מכל עליה אחרת שהכרנו? באחד הכנסים שערכנו השתתפו אלף איש, מורים, מחנכים

ומפקחים והיה ציבור יפה שבירך את האנשים, כולל יהודה דומיניץ. אבל את ההצגה

"גנב" צעיר בן עשרים וכמה, שעלה על הבמה, וכשהוא פתח את פיו הורגש שמדבר נסיך,

בן מלך. הוא נתן בראשי תיבות את ההסטוריה היהודית מאז בית ראשון, דרך כל

הגלויות וכל השחיטות, ובחיוך, בלי בכי, צייר בעצם את העולם הציוני של ימינו,

והקהל ישב ובכה. זו היתה הופעה בלתי-נשכחת.

מי שרואה את הציבור הזה לא דק בשמחתם, אלא גם באבלם, איך הם רוקדים את

ריקוד המוות, כשהמת מונח באמצע, והם כמו עופות שמנסים להמריא לשמים, בבכי חרישי,

זה דבר מדהים ביופיו. אני אמרתי למורים שלנו, שהלוואי וכל מורה היה הולך עם

פנקס קטן ורושם את החוויות הנדירות הללו, מהמגע הראשון ועד שהם מתחילים לפתוח את.

הפה, לצחוק ולרקוד, העבר נראה כחלום בלהות רחוק והעתיד נשקף בצורה מאד מבטיחה.

המורים היו צריכים להנציח את הפרק הזה של מדינת ישראל, לפחות בשביל הדורות

הבאים.

דבר מרכזי אולי הוא שהמלה ציונות מקבלת את הצליל הקדמון שלה. כל החיים

שלנו ודרך היסורים, העמל והתסכולים פתאום מקבלים הארה חדשה לאור המגע עם הציבור

הזה.

עכשיו אגיד כמה דברים לסדר היום. אנחנו מדברים היום על עליה שניה. הציבור

שוכח שהיתח גם עליה ראשונה לפני 5-4 שנים, כשהגיעו טפין-טפין. בעצם לא דובר

בזה והקושי היה שגם לא סופר לנו שהם באים. לפתע מר דומיניץ אומר שהגיעו כך וכך

אתיופים, וזה היה קושי טכני-אדמיניסטרטיבי. הקושי הממשי היה, שמעולם לא היה לנו

נסיון לעבוד עם ציבור כזה. אנחנו אמונים על הנוזלת הלשון לציבור שיש לו השכלה

ויש לו מושגים, יש לו ידע העולם, הוא רק לא יודע מלים בעברית. יש נסיון הפוך של

אנאלפביתים ותיקים בארץ שיודעים עברית, אבל הם לא יודעים את הסמלים ולא יודעים

לקרוא ולכתוב; כל מערכת "תהילה" שאנחנו מתברכים בה כבר 8 שנים. כאן מדובר

באנשים שרובם הגדול לא למד, לא יודע עברית ולא כל שפה אחרת, רק אמהרית - פרט



לעשירון העליון, שעליו נייחד את הדיבור ואורה דוניו תיארה את הפרובלמטיקה בוזוכמה

רבה - ולא ידענו אם הם צריכים אולפן, "תהילה" או קומבינציה של שניהם ירוד. התברר

שלא זה ולא זה, זה דבר ייחודי.

העליה הראשונה באה מטיגרין בעיקר, אנשים בעלי דימוי עצמי ירוד מאד, נדכאים,

קרועים ומפוררים. אנחנו "שברנו את השיניים" שנה שלמה, אבל גם חיום זה לא קל. כל

מי שאומר שאת הלשון העברית מקנים בחבל פה פשוט איננו יודע מה הוא אומר. אני

מצטער שהחברים היקרים שעוסקים ביהדות לא כל-כר יודעים מה קורה עם הלשון העברית,

כי פרופורציה זה מימד הרבה יותר עמוק. השאלה של חיים ומוות טמונה בידיעת עברית,

אם לא יהיו חוטבי עצים ושואבי מים, אם תהיה להם הכשרה מקצועית, הם יהיו בני-אדם

שהם סומכים על עצמם ויש להם תפקיד בארץ הזאת, ולא שבעוד 10 - 20 שנה נפתח להם

"תהילה" חדשה. זאת הבעייה. עניין המסורת הוא חשוב, אבל אני חושב שקצת מוגזם

ולא צריך לעורר בעיות במקום שהן אינן כל-כך.

העליה הראשונה היתה קשה מאד ומיד הבנו שאולפן רגיל צריך להיות 10 חודשים

במקום 5. כל אחד יודע איזה עמל דרוש כדי להעביר באדמיניסטרציה שלנו מ-5 חודשים

ל-10. הצלחנו בזה וראינו שגם 10 חודשים, למבוגרים שביניהם, זה מעט, אבל חשבנו

שלא ניתן להחזיק מבוגרים באפס מעשה במרכזי קליטהצ ואווירה של גטו מעבר ל-10

חודשים.

שונה הדבר לגבי צעירים. כאלף צעירים, ביניהם כ-300 שלמדו והגיעו ל-11 - 12

שנות לימוד, בגלל המוטיבציה הגדולה שלהם, הם ילכו כנראה לאוניברסיטה בצורה זו או

אחרת, או להשכלה גבוהה. אבל יש ציבור גדול שמונה 600 ואולי 700 שהם אנאלפביתים,

או מעוטי השכלה, לא משום שהם נכשלו בלימודיהם, אלא פשוט לא היתה להם הזדמנות

ללמוד. הם חיו בכפרים נידחים, האינטליגנציה שלהם כנראה גבוהה ומפותחת, ואנחנו

חושבים שאם לא ניתן להם בסיס מוצק של לימודים מסודרים, הם לא יגיעו גם להכשרה

מקצועית בעלת ערך. יש לנו הצעה משותפת של שנתיים לימודים מרוכזים, ולא רק

השכלה. אנחנו חושבים שלציבור הזה מגיע מוסד חינוכי מקיף שיש בו העשרה ולא רק

עברית, השכלה אוניברסלית, ולתת להם בסיס שאחרי שנתיים הם יוכלו ללכת כל אחד

לאיזה שהוא כיוון. העניין הזה הובא לדיון במועצה המשותפת שבראשה עומדים שר

הקליטה ומר חיים אהרן. זו בעייה של משאבים רבים, איזה מוסד יקלוט אותם -

עלית-הנוער או משרד החינוך, או הסוכנות היהודית, או אולי התנועה הקיבוצית היתה

מסוגלת לקלוט מאות מהם. השאלות הללו נשארו בינתיים פתוחות.

מה שברור הוא שבעליה הזו טמונה ברכה גדולה מאד. כפי שחברים אמרו, נדמה לנו

שהפחד מפני צבע העור ומפני העולם הבלתי-ידוע של האגדה הזו נופץ לרסיסים.

אנחנו חושבים שלא מספיק ללמד באולפן 5-4 שעות. אפשר לעבור ליום לימודים

ארוך, ואולי למסד יותר את לימודי האנגלית והמתימטיקה, כפי שגבי דיניו ספרה.

אנחנו הכנסנו גם העשרה אינסטרומנטלית, מתוך נסיון לראות באיזו מידה ניתן לקפוץ

על פני מאות אלפי שנים על-ידי לימוד אותה טכניקה של פרופ' פוירשטיין, שהיא מחשבה

מתקדמת של סידור המחשבה הרציונלית של האדם, שילמד לעשות כל מיני פיגורות הנדסיות

בשטח וזה אולי יעזור לו בקליטה רציונלית גם בעולמות אחרים.

זו העליה השניה הגדולה, היפה, והיום אנחנו הרבה יותר אופטימיים מאשר בחלק

הראשון. אנחנו מחליפים חומר והתחלנו לטפל במילון אמהרי-עברי. נדמה לי שזה עובר

למזכירות הפדגוגית. אם יתנו לנו את הכלים הדרושים, נדמה לנו שעם החברים באגף

לתרבות תורנית הגענו פחות או יותר לעמק השווה. הייתי מציע רק לא לנפח ולא לעשות

שגיאות הפוכות בדיוק מאלה שעשינו בשנות החמשים. אני וזושב שהקונצסיה על היהדות

היא לא רק בידי אנשים חובשי כפה. אנחנו מלמדים גם חגי ישראל ושבת בדרך הרגילה,

אם כי אנחנו מבינים שיש פה בעייה לגשר על פני דורות, והחברים שלנו יכולים להכנס

לעבודה. היום אני הרבה יותר אופטימי מאשר לפני כמה שנים.

שי קליין;

יש לנו חלום ציוני של עליה, יש לנו עליה גדולה שמגיעה לארץ ולש לבו בעייה.

אתה רואה יהודים שמגיעים לארץ ואתה אומר לעצמך שהמציאות שבה הם נקלטים כאן כאילו .

יוצרת מצב שהם חייבים באיזו שהיא צורה להפסיק לקיים את המסורת שלהם, שאותה הם



קיימו במשך 2,500 שנה בנפרד ועם כל הקשיים שהיום ידועים לנו. השאלה הגדולה

שצריך לשאול עצמו אדם שחי במדינת ישראל היא: האם זה החלום הציוני? האם החלום

הציוני הוא שיהודים מגיעים לארץ וחייבים להפסיק לקיים את המסורת המסורת שהם

קיימו, בגלל הניתוק, היתה שונה מהמסורת שאנחנו מקיימים כאן, אם כי כל מי שמכיר

אותם יודע שהם היו יהודים עם מנהגים קצת שונים. המנהגים שלהם חדלים להיות תקפים

כאן והשאלה היא מה ניתן כתמורה, והדבר שניתן כתמורה לא מגיע לעניין הזה.

אני אומר דברים מתוך ידיעת העובדות. המציאות בשטח היא שמרכזי קליטה אינם

ערוכים לעניין עול קליטה רוחנית. יש מקומות שאין בהם אפילו אדם אחד שיודע מהי

מסורת יהודית של קיום מצוות של חיי יום-יום, והמציאות הזאת אומרת שמחר בבוקר

אנשים יאמרו שהם מפסידים דבר יקר להם. זו בעייה אחת ואני שמח שהיום אנחנו

קצת מתקדמים בעניין הזה.

לא אנחנו התחלנו בזה. הזכירו כאן את המורות-חיילות. היום עובדות כמעט 100

מורות-חיילות במוסדות עלית-הנוער ואין כמעט מרכז קליטה שאין בו מורות חיילות. זה

דבר עצום, אבל לא מספיק, משום שחיילת היא ילדה צעירי! ולידה צריכים לסייע גם

גורמים אחרים. אנחנו הכנו תוכנית לימודים באולפנים, ולפני שסיכמנו את זה ערכנו

לפני כחצי שנה כנס שבו השתתפו כל כהני העדה שהיו בארץ באותה תקופה. במשך שבועיים

למדנו יחד אתם את כל הנ ושאים שנכללים בתוכנית הלימודים וקבלנו את ברכתם לעניין

הזה.

אנחנו מפעילים מערכת של מתנדבים. אנחנו מממנים רכזים למתנדבים ברחבי הארץ,

עם מעט תקציב, אבל אנחנו עושים כל מה שניתן בעניין הזה. בעוד כשבועיים נקיים

סמינר גדול להכשרת רכזי מתנדבים נוספים, כשהתחום המוגדר והברור הוא הקליטה

הרוחנית. יש לנו בחור אתיופי, ותיק בארץ, אבל ער מאד לעניין היהדות והוא מטפל

אצלנו, יוזד עם האגף לחינוך הדתי, בנושא של התאמת חוגי הורים.

אנחנו מכינים חומר להוראה באולפנים. אלה קלטות שיש בהם לימוד תכנים ביהדות

- משפט בעברית ומשפט באמהרית - כך שמיום הלימודים הראשון הוא יוכל להכנס לאולפן.

אני רואה את יהודי אתיופיה כמגילות גנוזות חיות. המסורת שלהם היא מסורת

חיה, אבל אם היינו חוקרים, היינו חושפים את אותם דברים שהיו לפני 2,500 שנה. יחד

עם מכון הברמן הקימונו מרכז לשימור מורשת יהודי אתיופיה ושם הם עוסקים בשימור

ובתיעוד. יש מגעים עם האוניברסיטאות, שחוגי יהדות יקיימו כנס גדול בנושא של

השוואה ולימוד העניין של מסורת יהודי אתיופיה. אלה הדברים שאנחנו עוסקים בהם.

הייתי רוצח לספר לכם על כמה דברים שאני רואה אותם כנחוצים. אנחנו

מעוניינים שהסוכנות היהודית תסייע לנו באיתור כוחות שיש להם עניין בנושא היהדות

ואנחנו נקיים עבורם השתלמויות. שנית, היינו מבקשים מעורבות בהכנת תוכנית לאותם

600 צעירים שהוזכרו כאן.

העולה מאתיופיה עובר משבר כפול. משבר אחד הוא ההתנגשות עם העולם החילוני

והמשבר השני הוא התנגשות עם העולם הדתי. את העולם החילוני בארץ אנחנו לא כל-כך

יכולים לשנות. הוא מהווה את הרוב בארץ ואני חושב שטוב עשה דוד פור שדיבר על

הצורך לטפל בקולטים ולא רק בנקלטים. אבל אנחנו צריכים להעלות את התביעות שלנו

לגבי הציבור הדתי. הציבור הדתי, אשר צריך להיות מזוהה נפשית עם האנשים האלה

שרואה שתפקידו לקרב אותם, אני חושב שהוא לא עושה את שלו, ובעניין זה צריך להגיד

דברים מאד ברורים.

שמעתי את דברי היושבת-ראש על שיחתה עם הרב הראשי ואני מבין שיש קשיים בתחום

של הקבלה, בתחום הגיור ובתחום האינטגרציה החזית. בפעם הקודמת שאלתי איך הם

מסתדרים עם בתי-כנסת והאם מעודדים אותם להקים בתי כנסת-, האם רוצים לקלוט אותם

בבתי-כנסת והאם הם רוצים להקים, איפה שהדבר הזה מוצדק, קהילה נפדדת, או שיש מגמה

לקלוט אותם בקהילה הכללית.



בהזדמנות זו אני רוצח גם לשמוע יותר פרטים על סירובם של חוגי חב"ד לקלוט

אותם. אני חושב שבעניין זה אנחנו צריכים להרחיק לכת בנקיטת צעדים, כי לא יכולה

"היות מערכת שמכירה בממלכה רק כדי לקבל ולא מכירה בה כדי לתת, שעה שהמצווה של

קליטה דתית על-ידי הגורמים המוסמכים היא מצווה שהוגדרה בתור שכזו.

אני רוצה להתייחס עכשיו לבעייה שהעלה מר רון. אנחנו, מתוך דמגוגיה, לא

רוצים להבחין בין ערכים אשר צריכים לשמר אותם לבין ערכים שלא צריך לשמר אותם. אם

אנחנו מדברים על ערכים שהובאו על-ידי שבטים מסויימים של יהדות המזרח, כמו תימן,

שם יש ערכים גדולים וטוב שהם יהיו במורשת שלנו. אבל אם אנחנו מדברים על יהדות

אשר המורשת שלה דלה, היא התפתחה אך ורק מבפנים ולא היו לה מספיק משאבים, אינני

חושב שאנחנו צריכים להכריז שהדבר הזה מוכרח להישמר, אך ורק מתוך רומנטיקה. אני

תושב שאנחנו צריכים להבחין בין הדברים שצריך לעשות מכון בן-צבי. מכון בן-צבי

צריך לעשות הכל כדי לתחקר את היהודים האלה ולרשום את הפרק הזה מכל

הבחינות האפשריות. לא מדובר כאן במאסה גדולה של יהודים, אלא על 15,000 איש.

אינני אומר שאנחנו צריכים ללכת להתבוללות פרועה, אבל אנחנו צריכים לפתח מבפנ ים

כוחות אשר יקרבו אותם למסורת הקרובה להם. אם זו המסורת התימנית - תהיה התימנית.

אינני אומר לקרב אותם לרפורמים ולא לסגנון של יהודי גרמניה, אלא למשהו קרוב להם,

אבל לא להקים עוד קבוצה ולעשות מאמצים גדולים כדי לשמר אותם, כי יש להם הרבה מאד

מנהגים שהם לא צריכים להיות שמורים באורח החיים. אני מבחין בין לחקור את החלק

תמדעי לבין החלק של "וחיית בחם".

אני חושב שיש להגיד את הדברים בהתחלה ובצורה מפורשת לכל אלה אשר מתוך

הסיבות שציינתי הם יוצרים בלבול מסביב למושג מה צריך לשמר ומה לא צריך לשמר.

עי לנדאו;

אמרת שאתה מתנגד להתבוללות פרועה, אבל האם אתה רוצה התבוללות לא פרועה?

יי ארצי;

אני רוצה לבולל אותם בחברה שלנו. אם הם רוצים לשמור על מנהגים בבתי-כנסת

או על נוסח של תפילה, אני מסכים לזה, אבל אינני חושב שאנחנו צריכים להכריז

שאנחנו משמרים את הציביליזציה שהם הביאו אתם. מבחינת מנהגי החיים אנחנו צריכים

לקרב אותם ככל האפשר לאורח החיים שלנו.

אני רוצה לשאול את מר שמיר ואת מר אהרן. קראתי שכאילו יש קשיים במימון

הקליטה של יהודי אתיופיה ושיש לאווים מסויימים אשר הוטלו על-ידי הגורמים

האמריקאים, מהמותר ומה אסור. לי יש יחס פוליטי כלשהו לגבי הנושא של יהודה

ושומרון, אבל בוודאי לא הייתי רוצה שהאמריקאים יקבעו לנו מה מותר לנו ומה אסור

לנו. אני רוצה לדעת אם יש אמת בשמועה הזאת, שיש תכתיבים לגבי הצורה של ניצול

הכסף שהם נותנים לנו.

אתמול קראתי בעתון "המחנה החרדי" שאין עסק יותר רווחי מאשר קליטת יהודי

אתיופיה. הייתי רוצה לדעת איך העניין מתנהל מבחינה תקציבית, אם זה תקציב סגור

או שזה חלק כללי ממערכת הקליטה.

לא הייתי רוצה להשיב על השאלות ששאל מר ארצי באשר לקחילה בכלל. אני אענה

על שאלות שנוגעות לחינוך ומר קליין יענה על השאלות שנוגעות לקהילה.

נכון שחב"ד איננה רוצה לקלוט ילדים אתיופים. אני דברתי עם מנהיגות תב"ד

בארץ ולא הצלחתי להוציא מהם הודאה ברורה שהרבי פסק שיש ספיקות ביהדותם, אבל אני

מבין שזה כך. בעניין זה אני רוצה לומר שני דברים. קודם-כל, מגזימים בהיקף

תבעייה. זו בעייה קטנה מאד. תב"ד במסגרת החינוך הממלכתי-דתי היא קבוצה קטנה

מאד. בית-הספר שלהם בבאר-שבע בזמנו קלט ילדים אתיופים. באותה תקופה לא כולם

עברו את הגיור לחומרה. הבעייה התעוררה עכשיו בנצרת בלבד. שנית, חב"ד איננה



קהילה שבאה רק לקבל ולא לתת. זו יהדות שקבלה ילדים מהעליות השונות. במקרה זה

לא הייתי אומר שזו בעיית של אהבת ישראל.

אנשי חב"ד אוספים בנות מהכבישים.

כן. אם כי אני נאבק על העניין הזה עמהם, אני מבין שיש להם בעייה אמתית,

כי הם מקבלים את דרכו של הרבי. ברור לי שהם לא עושים זאת מפני שהם רוצים לברוח

מאינטגרציה ומפני שהם רוצים לבנים, מפני שבכל דרכם עד היום הם הוכיחו את ההיפך.

יי ארצי;

מהו ההיקף המספרי של נצרת, של עשרות או של מאות?

בנצרת יש בעיית של כ-35 תלמידים. במזרח העיר יש בית-ספר ממלכתי-דתי רגיל

שקלט ילדים אתיופים. רצינו להפנות אליו שתי קבוצות ותם תתלבטו ואמרו לנו לא

ללחוץ עליתם. התשובה תיתה לא. מדובר בסך-הכל ב-35 תלמידים. אני מציע לראות את

הדבר תזה בפרופורציה הנכונה, אם כי אינני מסכים עמהם. אני מכיר אותם וזה לא

יהיה נכון לומר שהם רוצים רק לקבל כסף ולא רוצים לתת.

בעיית שימור התרבות. אני חושב שאין מקום לשמר כל אלמנט תרבותי. בתחילת

דברי אמרתי שאנחנו מדברים על שינוי, והשאלה היא מתי הדרך לשינוי. אני אשכנזי

וכאשר אבותי שינוי את המבטא שלהם מאשכנזי לספרדי הם ויתרו על יסוד תרבותי. זה

לא גרם להם למשברים ולא להרס הדימוי העצמי שלהם, מפני שזה היה שינוי שבא מתוכם,

איש לא כפת אותו עליהם. לכן, תהליך של שינוי שבא לא כתוצאת מלחצים חיצוניים אלא

כתוצאת של קבלת, הוא תהליך חיובי וכך צריר להתייחס אליו.

הבעייה עם עולים מארצות האיסלאם תיתה שלמעשה השינוי שלתם לא נבע מכוחות

פנימיים, אלא מלחצים חיצוניים, ותוא הדין גם כאן. אינני רוצה לבוא אליהם ולומר;

אתם חי יבים להשתנות. אין ספק שיהיו אצלם דברים שישתנו, אבל צריכים להבשיל

תהליכים פנימיים. אני רוצה שהדברים האלה יהיו, עד כמה שאפשר, כתביעת פנימית

שלהם, וכך אמרתי. לכן אנחנו עושים את התוכניות בשיתוף עם מנהיגות העדה. אגב,

מנתיגות תעדת רוצת בשינוי. אנחנו רוצים שהשינוי הזה יהיה המשך של התרבות שלהם.

ברור שיש מנהגים שאני לא מעוניין לשמר אותם, כמו למשל הטומאה, שהאשה יושבת מחוץ

למחנת, אבל לא תייתי רוצה לכפות עליהם את השינוי. זה צריך להבשיל בתהליכים

חינוכיים מבפנ ים.

תודת רבה. אני אענה על שאלתו הפוליטית של חבר-תכנסת ארצי בקשר ליהודה

ושומרון, כי היתה לי שיחה עם מד שמיר בעניין זה. יש בעיית, אבל אני גם מקווה

שהיא תיפתר. עם כל היחסים הטובים והנדיבות של האמריקאים, בסיכומו של דבר זת

תכתיב. מחר זה יכול להיות תכתיב שהם לא יתגייסו לצה"ל, כי זו תוספת כוח-אדם

לצה"ל ואז זה לא ימצא חן בעיני מישהו אחר.

מבחינת הכספים, היות ומדובר בסוכנות היהודית, אבקש שמד אהרן ישיב על כך.

חי אהרן;

הוזכר כאן עניין הנידת. תית לנו מקרה של רב ועולת ששמרת נידת ותוא אמר לח

שפת לא שומרים כך, ותאשה אמרח; אז אין יותר תורה? זאת המשמעות. לכן אני אומר

שנשמע ונעשה כך, כי אחרת אנחנו יכולים לפגוע בהם קשות.



לגבי יהודה ושומרון. הסוכנות היהודית היא גוף שמייצג למעשה גוף אמריקאי

בשם יונייטד ישראל אפיל" ובתור שכזה הוא סוכן של הגוף האמריקאי והוא כפוף

לחוקים מסויימים של ארצות-הברית. הדבר ידוע ומקובל גם על-פי האמנה בין ממשלת

ישראל לסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית. במסגרת ההגבלות המוסלות על-ידי חוקים

אלה, אין לעשות שמוש בכספים של הסוכנות היהודית מעבר למה שידוע כקו הירוק. לכן,

אר ורק לגבי הקליטה הראשונית של העולים אנוזנו מנועים כסוכנ ות יהודית מלהפנותם

ליהודה ושומרון ולרצועת עזה.

מה זה קליטה ראשונ ית?

לגבי עולים מאתיופיה מדובר בתקופה של חצי שנה במה שכפוף לנו.

היו"ר מי גלזר-תעסה;

אנ י מבקשת לדעת זמן.

הזמן הוא 11 חודשים עד שנה - כל מה שנעשה במימון שלנו. עם זה, לגבי דיור

קבע אין שום מניעה להפנות עולים ליהודה ושומרון, ואני מבין שחלק מהדירות שיירכשו

על-ידי משרד השיכון לצורך זה יהיו ביהודה ושומרון.

אני רוצה להוסיף היבט שקשור עם העליה. היות והדברים מותנים בהרבה מאד

תנאים ובסיוע פעיל של גורמים בארצות-רוברית, נתבקשנו, זמנית, לא לעורר בשלב זה

בעיות ייחודיות מהסוג של התישבות ביהודה ושומרון, מתוך דאגה ידידותית שהעניין

עשוי להפריע לתהליכי הצלתם של אלה שעדיין נמצאים בדרך. לכן, מעבר להודעה שנמסרה

בעניין המגבית, אני מבקש לקחת העניין הזה בחשבון ולא להעלות כרגע את הנושא

הזה. אני יוצא מתוך הנחה שזה על בסיס של סיוע לנו, מתוך דאגה שדברים מסויימים

לא יפריעו בנטילת הסיוע, אבל יש לראות בזה דבר זמני.

הסוכנות למעשה מקבלת כספים גם מממשלת ארצות-הברית ולכן הנושא קצת רגיש, כפי

שמנכ"ל משרד הקליטה אמר, ואנחנו בהחלט מעדיפים בשלב זח לא לדבר על זה.

אני רוצה להוסיף משהו בעניין שימור המסורת. אני מציע לראות את הקליטה של

מעבר מעולם של ילדי טבע למאה ה-ו2, מעולם

של בעיות עצומות, ומבחינה פסיכולוגית זה מעבר מתורה שבכתב לתורה שבעל-פה. המעבר

ההסטורי של מעבר מתורה שבכתב לתורה שבעל-פה היה רצוף זעזועים חמורים מאד, עם

קשיים עצומים, עד שהיהדות גיבשה לעצמה דרך. עד היום יש הטרוגניות ויש איזה שהוא

פלורליזם, על אחת כמה וכמה כשמדובר בקבוצה מיוחדת במינה, מה שלא יהיה, לראות את

זה כתהליך לא של אינדוקטרי נציה ולא של כפיה בגלוי או כפיה שבסתר, אלא בדרכי נועם

מלווה עם בקרה ועם רגישות פדגוגית, עד שיבשילו כוחות מבפנים, ולתת גם לזמן לעשות.

את שלו, ואל תפחד כלל שמא הם יצאו לתרבות רעה.

הצעירים נמצאים שנה במסגרת לימודים, ואולי יותר, והם בעצם לא משולבים בחיי

עבודה באופן קבוע. אני ביקרתי במרכז הקליטה במושב נורדיה וראיתי שם צעירים.



שאלתי את מנהל המקום מתי הוא חושב לשלב אותם בעבודה במשק - שאני בטוחה שהוא ימצא

לכל הקבוצה, או להלקה, ותעסוקה יומיים בשבוע, והוא השיב לי שזה בדרך. לדעתי, אסור

להחזיק צעירים בגיל 25-18 במשך שנה תמימה במסגרת של פנסיון. ככל שהם ביסודם

חיוביים, אני חושבת שזו טעות, ולכן יש למצוא גם על-חשבון משך הקליטה את הדרך

לשלב אותם בעבודה, כי קליטה בעבודה היא בסיס של אדם יוצר ואת זה לא ראיתי. אני

מאד מבקשת שהאנשים הממונים על הנושא של שילוב בעבודה יעקבו אוזרי העניין הזה

ולדאוג לכך שהם ישולבו בעבודה באופן סדיר.

אני מסכימה עם דברי מר רון בקשר למוסדות שאינם רוצים לקלוט עולים אתיופים.

צריך לבדוק את זה, אבל לא מעל דפי העתונות, אלא לבוא בדברים עם המנהלים של רשת

חב"ד ולעשות את העבודה בצנעה. אינני רוצה שמישהו אחר יראה בזה קרדום לחפור בו

ויעלה את העניין לכותרות.

אתיופים שרכשו 12 שנות לימוד. אולי אני אשמע כופרת, אבל אני חושבת שבחור

נשוי, עם ילד צריך לתת לו הכשרה מקצועית ולאו-דווקה לדאוג שהוא ילמד לימודים

אוניברסיטאיים. אני חושבת שההתמודדות כאן היא קשה גם בשבילם. אנחנו מעוניינים

מאד להיטיב אתם ולא לחזור על שגיאות שנעשו בעבר, אבל אני חושבת שמרוב אהבה ודאגה

אנחנו מקלקלים את השורה. אני אומרת את זה גם מפני שבחור בן 21 במרכז קליטה שאל

אותי: מה אני אעשה אחרי שנתיים לימודים? התפלאתי ששנתיים הוא לומד במרכז קליטה.

אני חושבת שאחרי שנתיים תשרת בצבא ואחר-כך הדרכים פתוחות בפניך כמו

בפני כל בחור ישראלי. זה לא מצא חן בעיניו. אני חושבת שיש להעמיד אותם על

הרגליים בצורה יפה ונכונה ולא כל-כך מלטפת, כי אני קצת חוששת מזה.

נושא הדת. רק אתמול למדתי ששמירת הדת אצל יהודי אתיופיה הוא משהו

מיתולוגי. באשר לטבילה, אולי על זה ייפול דבר בכלל. יש היום התחפרות בעמדות

אנחנו ניטבל ואז נהיה יהודים? בנצרות יש טבילה. דברתי עם אדם שנמצא

בארץ 14 שנה וניסיתי לשכנע אותו. אינני מדברת על הקזת הדם, שזו היתה פגיעה קשה

בהם. אני חושבת שלא למדנו להכיר אותם. אילו הכרנו אותם באופן יסודי, לא באופן

הלכתי בלבד, גם הרבנות הנוקשה ביותר היתה מגיבה אחרת. אשה אתיופית והאבדה לאחר

ניתוח קיסרי שעברה ולא ידעה מה זה, ואחר התאבד על הקזת דם ועל דברים דומים.

פגיעה בגוף אצלם היא דבר קשה מאד.

פרופ' לייבוביץ' אומר שיהודי הוא מי שמקיים את הכשרות, את השבת ואת הוראות

המשפחה. אלה היסודות שהאתיופים שימרו, לדעתנו בצורה מעוותת, אבל לדעתם אנחנו

מעוותים. גם אצל האנשים הדתיים מאד הדת היא אמונה ואורח חיים, לא יותר מזה,

ואצלם זה משהו מיתי. אותו אדם אמר לי שהוא למד בבית-ספר ממשלתי עם גויים וכשהוא

היה בא הביתה הוא היה טובל, כי הוא היה בגויים. הוא מספר שלאחד מבני המשפחה

נולד ילד בדרך הנדודים. לאחר 8 ימים לא היה מוהל באותה שיירה והוא מל את בנו

בעצמו. כשהוא הגיע לארץ הוא ביקש קודם-כל שיטפלו בתינוק. אני ראיתי בדבר הזה

משהו מעל ומעבר למה שאנחנו מכירים.

אני מסכימה שבכל עדה יש דברים שהיו יכולים לשייך אותם, אבל מתוכם, בהסכמה

ובתהליך. לכושל, עד היום יש לי דין ודברים עם עדות מסויימות, מתקופת היותי

מחנכת. דברתי עם התלמידות והתלמידים, וגם עם הוריהם, אפילו בקשר לריקודי בטן

בשמחות מצווה שלהם, שלדעתי זה דבר אנטי-יהודי מבחינת היהדות. כלומר, במשך

הגלויות נשתבשו הדרכים והמנהגים. אנחנו מסבירים את זה ואני מאמינה שלאט-לאט

הדברים ישתנו. למשל, לבישת שחורים באבל הוא מנהג גויי, ויש אנשים בעדה מסויימת

שהכריחו את הבת ללבוש שחורים. הייתי צריכה ללכת למשפחה ולהסביר להם שזה לא מנהג

יהודי ושהם צריכים להרשות לבת להופיע כפי שהיא רוצה.

אני בעד ההגדרות של תהליך מתוכם, יחד אתם ועם המנהיגות הרוחנית שלהם, כי

אנחנו עדיין לא מכירים אותם. לאחר השיהה עם אותו איש אתמול הייתי המומה. כשאשה .

מקבלת את נידתה בלילה, היא יוצאת אפילו בגשם וברוח ועוזבת את הבית.

אנחנו לא נוכל לשנות את זה מהר, זה יקח זמן, אבל צריך להסביר. מר צביון,

בשלב ראשון לא יכול להיות שרק אנשים שיודעים את הדת ילמדו אותם, אלא אנשים

שמקיימים את הדת. אני חושבת שצריך ללמד אותם להניח תפילין, את התפילות ואת

הברכות ואת שמירת השבת, וטוב שיעשה את זה אדם שמזוהה עם אורח החיים הזה. זה



התהליך שאתה מדבר עליו, ברוח של אהבה והבנה. אני התרשמתי שהם פגועים. בעניין

השמות, למשל, אמר לי אחד הוותיקים מביניהם: אנחנו לא רוצים שתתייחסו אלינו כמו

שהאמריקאים התנהגו כשהם הביאו את העבדים הכושים מאפריקה; לאחד הם קראו הנרי

ולשני ג'ונסון.

יש בזה הגזמה.

אני מסכימה. אבל הוא אמר שכפו עליהם שמות. דברתי עם אדם שעובד בתעשיה

האווירית, ישר מאד, אבל הוא פגוע עד עמקי נפשו מעניין מסויים שעשו לו. הוא אמר

לי: אנחנו שומרים את היהדות 2,500 שנה ופה אומרים לנו שאנחנו לא יהודים? הוא בכה

בדמעות. שנית, הוא אמר שאמרו להם שהוותיקים לא יבואו בקשר עם העולים החדשים, כי

הם מקלקלים אותם. התגובה שלו היתה: אני אחפור מנהרה ואגיע אל מי שארצה. אמרתי

לו לא להיות ניזון מכל מיני שמועות ושאי אברר את זה. שאלתי במרכזי הקליטה

והתברר שלא היתה הנחיה כזאת. הםלא אלימים, אבל ראיתי מה כמוס בתוכם אם יפגעו

בהם והכל יתפרץ. לכן אני אומרת שיש להתנהג אתם בדרכי נועם, בהרבה סבלנות והבנה

ורק דרך המנהיגות והסכמה אתם.

כפי שאמרתי, הפגישה עם הרב אליהו היתה פגישה טובה. אחר-כך היתה פגישה עם

הקייסים מכל המחנות. הרב אמר לי: לא דברנו על פרטים, אלא באופן כללי על הבנה

ועל הסכמה וזה דבר גדול מאד. אני מודה למר חיים אהרן שמצא את הדרך לתת מעמד

מכובד לחלק מהקייסים, שלא יהיו תלויים בנדבת הציבור, אלא שיהיה להם שכר משלהם

ושיוכלו לפעול בתוך הציבור. זה דבר חדש שלא היה מקובל בעדתם.

גם אני מתרשם כך, גברתי היושבת-ראש, בכל פעם שאני מדבד עם עולה מאתיופיה,

אבל הנסיון לימדני שבנושא הטבילה ובכל הנושא הדתי אנחנו צריכים להקפיד מאד עם מי

אנחנו מדברים. יש קבוצות שונות שמסיתות ולכן אנחנו צריכים לשאול מי עומד מאחורי

היהודי הזה או הזה, או איזה ארגון, איזה יהודי מארצות-הברית או מקנדה. הדברים

מגיעים לפעמים עד לידי אבסורדום, או לדברים חמורים מאד. לכן אנחנו נזהרים.

אנחנו יודעים שהם לא רבים, אבל הם בעלי השפעה גדולה מאד. אנחנו יודעים על

הארגונ ים בארץ, שפתחו משרדים ואלה שעוד יפתחו, ואין כל ספק שהפעילות בנושא זה

תגבר.

העוצמה של הרגש הדתי היא עצומה, אבל למסיתים יש עדיין השפעה רבה בנושא זה.

לכן חשובים לנו הקייסים, כי אנחנו מאמינים שהם יוכלו להטיל מרותם על בני העדה.

עם בני העדה שמתחנכים במסגרות דתיות אין בעיות, הם מקבלים את זה כמובן

מאליו.

אני חושבת שבישיבה זו למדנו קצת מה נעשה בתחום החינוך. אני מאחלת לכולנו

שניטיב ונחכים לעשות את המיטב ואת הנכון בזמן, ונחסוך מעצמנו ומהם עוגמת-נפש,

שאולי היתה מיותרת. תודה רבה לכולם. הישיבה נעולה.

הישיבה הסתיימה בשעה 12.05