ôøåèå÷åì ùì éùéáú åòãä

ôøåèå÷åì ùì éùéáú åòãä

àåîðéè÷

2017-12-20OMNITECH



הכנסת העשרים

מושב רביעי

פרוטוקול מס' 517

מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט

יום שלישי, כ"ד בכסלו התשע"ח (12 בדצמבר 2017), שעה 10:12

חיבור מערכת החינוך לנכי צה"ל ולסיפורי הגבורה - לציון יום הוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה

חברי הוועדה: יעקב מרגי – היו"ר

איתן ברושי

ענת ברקו

פזית ענבל אשל - סגנית ראש אגף השיקום, משרד הביטחון

שושי שפיגל - מינהל חברה ונוער, משרד החינוך

ליאת כרמי - רמ"ד זהות וחוסן חברתי, חיל החינוך, צה"ל

עידית סולומון - רע"ן קשר, מחלקת נפגעים, צה"ל

מיכאל שוורץ - חבר הוועד הארצי, ארגון נכי צה"ל

הרב יוסף הראל - אל"מ במיל', נציג נכי צה"ל

אמנון שרון - נציג נכי צה"ל

מרים שוורץ - נציגת ארגון נכי צה"ל

דן מיכאל קדרון - תנו יד לחירש ונכים למען נכים, עוזרו של משה בר

דוד קשני שני - יו"ר פורום הדיור הציבורי

יואב חדד - מכינת חצבה

שיר בר סלע - משקיפה

איתי קציר - משקיף

שמואל טל - מוזמן/ת

דד בר-אל קולברט - מוזמן/ת

יערה אשווגה - מוזמן/ת

זהר דוד עורקבי - מוזמן/ת

רוני נחמיאס - מוזמן/ת

גל אטלס - מוזמן/ת

יעל אילוז - מוזמן/ת

צבי פישמם - מוזמן/ת

מיכל פישמן רואה - מוזמן/ת

יהודית גידלי

א.ב., חבר המתרגמים

חיבור מערכת החינוך לנכי צה"ל ולסיפורי הגבורה - לציון יום הוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה

בוקר טוב לכולם, אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת, 12 בדצמבר 2017, כ"ד בכסלו תשע"ח. הנושא – חיבור מערכת החינוך לנכי צה"ל וסיפורי הגבורה – לציון יום הוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות איבה, בכנסת.

אמנם נראית לכם הכנסת מנומנמת, אבל זה אחרי לילה ארוך. חלקנו אפילו לא ישן, אבל אנחנו בוועדת החינוך כבר הספקנו לחוקק חוק הבוקר בוועדת החינוך, ואנחנו היום, ברגע הזה, מצדיעים לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה.

אני רוצה להודות לחברת הכנסת ענת ברקו שמובילה את היום הזה. אני רוצה לומר למי שלא יודע, אני לא יודע אם יש כאלה שעדיין לא עקבו, לא נחשפו לעשייה של ענת. ענת ממוקדת מטרה סביב חיילי צה"ל, פצועי צה"ל, המשפחות השכולות, ביטחון ישראל ואני מודה לה על היום הזה.

אני אומר מספר מילים ולאחר מכן ניתן לענת, ואנחנו גם נשחרר אותה להמשך כי היא תרוץ מוועדה לוועדה ללוות את היום החשוב הזה.

ביולי 2014 אישרה ממשלת ישראל הצעת החלטה הקובעת כי בישראל יתקיים יום הוקרה שנתי לפצועים במלחמות ישראל ופעולות האיבה. התאריך שנקבע, י"ז בכסלו הוא התאריך העברי של כ"ט בנובמבר 1947, יום החלטת עצרת האומות המאוחדות על סיום המנדט הבריטי והקמת מדינה יהודית בישראל.

ההחלטה תאפשר לציבור להיחשף לסיפוריהם של אזרחים רבים שתרמו למדינה, נפגעו והם נושאים עימם את הפצע הזה. מן הראוי כי יקבלו את ההכרה ואת תודת המדינה.

פצוע מלחמה הנושא את צלקותיה של המלחמה על גופו ולעיתים גם בנשמתו, הן מהוות עבורו תזכורת מתמדת לקרבות. פעמים רבות הפציעה אינה נראית לעין וגם מה שנראה על הגוף לא מספר את כל הסיפור על מה שהתרחש בתוך הנפש ומתרחש בתוך הנפש.

עמנו וארצנו ידועים בקרבות רבים והקרבות האלה הותירו אחריהם פצועי נפש וגוף. חיים של אלפים שחיים בתוכנו, שהמלחמה ממשיכה בתוכם, עדיין מתקיימת. כל סממן של אלימות או זיכרון כלשהו מחזיר אותם לאותה תופת שהיו בה והצלקות לא נרפאות ולא מסתלקות.

אני חושב שההחלטה היא החלטה חשובה. לא תמיד אנחנו יודעים לזהות. אנחנו בכנסת נחשפים לעיתים כשאנחנו באים לדיונים על כל מיני תיקוני חקיקה, אם זה להלומי קרב או לנכים בנכויות פיזיות, אבל את הסיפור האמיתי, הסיפור של הגבורה.

אני רוצה לומר לכם, שנת ה-70 של מדינת ישראל, אנחנו פה בכנסת בתחושה של איזו מחזוריות של שבעים שנה. אנחנו מתקנים דברים שאתה אומר, רגע, שבעים שנה לא היו, ובשנה הזו אני נחשף ואני חושב גם על זיכרון אחר, זיכרון השואה האיומה שעברה על העם היהודי. אנחנו הצנענו את הגבורה ונתנו ביטוי יותר, וטוב שכך, אבל הצנענו את הגבורה והיום כולם חושבים שכן צריך לדבר גם על השואה אבל ביחד עם זאת גם על הגבורה.

אותם נכים, זה לא סיפור רק של הנכות. הם סיפורי גבורה שהיו חלק מאותה היסטוריה שאנחנו קוראים אותה, אם זה בבתי ספר או בהיסטוריה של העם היהודי בתקופה האחרונה בתוך מדינת ישראל. אני חושב שיום הוקרה ויום שתלמידי ישראל יחשפו לזה, יגביר את הלכידות, ישנה את השיח בחברה הישראלית, ישנה את האקלים הבית ספרי.

ענת, אני מודה לך על כך. הבמה שלך.

תודה אדוני יושב הראש. אני רוצה להודות גם לחברי, חבר הכנסת ברושי. אנחנו היינו עד 5:30 בבוקר בכנסת בהצבעות ובהעברת חוקים וב-8:00 אנשים כבר התייצבו כאן. יש דיון מקביל בוועדת חוץ וביטחון שהוא גם דיון פתוח למי שרוצה דווקא בגלל הנושא, אז תודה אדוני שנענית לבקשתי ובאמת על ההובלה שלך והמחויבות שלך למען חיילי צה"ל, למען ביטחון מדינת ישראל ולמען הציונות. תודה אדוני.

יושב כאן המפקד שלי, אלוף משנה במילואים אמנון שרון שהיה שבוי בסוריה והיה המפקד שלי כשהייתי חניכה בפו"מ. לא רק שלי, גם של ד"ר ראובן ברקו, בעלי, אז הוא היה המפקד של שנינו, זאת אומרת שנינו חייבים לו. אמנון יספר את הסיפור שלו שאני חושבת שאין יותר מזה כדי להבין, כי הוא עושה את זה גם בבתי הספר והוא יוכל לשתף את כולנו במובן הזה שגם נראה כמה חשוב שהילדים יחשפו לדברים הללו.

כשאנחנו מדברים על שואה, משואה לתקומה, צה"ל והגבורה של צה"ל ושל אנשים כמו אמנון והרבה חבר'ה טובים ואחרים וגם של הרבה נשים, זה חלק מהאתוס שלנו. אי אפשר להתעלם מזה ואי אפשר להגיד, אוקיי, הייתה מלחמה, אנחנו זוכרים את ההולכים אבל אנחנו לא זוכרים את אלה שנשארו בינינו שהם פגועי גוף ונפש, וצריך לעשות יותר. אנחנו רואים את העבודה המצוינת שעושים בתוך בתי הלוחם, את היצירה. קיבלתי יצירה מדהימה מאמנון. אנחנו רואים את השיקום. חלק מהשיקום בתעסוקה, שזה דבר כל כך חשוב, ואדוני יושב הראש, 5% במגזר הציבורי חייבים להיות נכים. יש חוק כזה, אז מה? מישהו מקיים אותו? לא. לא מספיק מקיימים אותו. אין דבר יותר חשוב מתעסוקה ותחושת ערך עצמי והמשך תרומה לחברה של אותם אנשים שכל הזמן תרמו לחברה, שהם לא צריכים להוכיח לאף אחד שום דבר. הם את ההוכחה הזאת כל יום נושאים על גופם ובנפשם, הם ובני משפחותיהם.

יושבת כאן גם אשתו של אמנון. מה היא תספר, שבמלחמת יום כיפור היא נשארה עם ילדים קטנים, עם בעל שהיה מ"פ בשריון ונפל בשבי בסוריה, ואחר כך לעבור באמת את השיקום ואת החזרה שלו לצבא וכל הדברים האלה, ומעבר לזה עוד החמרות ופגיעות שנוצרו בתהליך ההתבגרות, שגם את זה צריך לקחת בחשבון. יש היום פצועים של מלחמת יום כיפור, מלחמת ששת הימים, שהם פצועים שיש החמרה כתוצאה גם מהגיל. תשמעו, הגיל לא עושה לאף אחד טוב במובן הזה של הבריאות ובטח לא לנכי צה"ל ונפגעי פעולות איבה. אנשים שגם כנפגעי פעולות איבה נקלעו לזירת טרור. קחו לדוגמא לפני יומיים, פיגוע טרור, מאבטח חוטף סכין בלב כי מישהו קיבל קריזה.

הוא לא קיבל קריזה, הוא עשה את זה בקור רוח.

ירושלים מטרידה אותו. הוא נזכר אחרי שלושת אלפים שנה בעם היהודי והקיום שלו.

אנחנו צריכים לקחת בחשבון שגם ההיחשפות לפיגועים וגם הפציעות מולידות מעבר לפציעות הגוף גם פגיעות נפש ותגובות פוסט טראומטיות שלצערי הרב לפעמים קשה להכיר בהן, אבל הן פגיעות לכל דבר. הן מחבלות בחיי המשפחה, הן מחבלות ביכולת להתמיד בתעסוקה, מחבלות בחיים, בשינה, דבר כל כך טריוויאלי כמו ללכת לישון ולא לחשוב את המחשבות הטורדניות הללו, את הפלשבקים מזירת הקרב. גם חבר'ה שנפצעו עקב השירות ובמהלך השירות וחבר'ה מכוחות הביטחון שהם לא רק מהצבא. יש הרבה כאלה, אנחנו צריכים לזכור ולא להותיר אותם מאחור. זו המחויבות המוסרית שלנו ולכן גם כשעכשיו אנחנו מגבשים את תסקיר חוק הנכים בראשותו של יושב ראש ועדת העבודה, חבר הכנסת אלאלוף, אנחנו עומדים על זה שבפתיח יהיה כתוב שיש מחויבות מוסרית לאנשים הללו. אף אחד לא עושה טובה. זו לא הטבה סוציאלית, זו מחויבותה של המדינה.

ביום הזה אנחנו גם נציג תערוכה של נכי צה"ל ושל נפגעי פעולות איבה דרך הכאב בעצם. תהליך הריפוי הוא גם באומנות, הוא גם בעשייה, הוא גם ביצירה ויש ליווי מאוד חשוב. אני חושבת שזה מוציא הרבה מאוד דברים.

אנחנו נציע, ברשותך אדוני, שבאמת בתי הספר יאפשרו לאנשים כמו אמנון לא באופן וולונטרי אלא בתוכנית הלימודים, בשעת חינוך, להביא מישהו שידבר על המלחמות, על מראות המלחמה, על מה שלא כל כך לפעמים מובן לדור הצעיר שלנו שחי כאן במדינה כל כך יפה ומתקדמת, ששום דבר לא בא בקלות. כלום. זה לא תמיד היה ככה, ונלחמו בשביל כל דבר, וכל סבב כזה, האחרון הוא צוק איתן, יש עוד פצועים, יש עוד הרוגים, יש עוד נכים, או כל פיגוע כמו הפיגוע במקסים שהיה ב-2003, שמשפחות שלמות, שלושה דורות נמחקו, כולל ניצולי שואה, כי הם סתם ישבו לארוחת שבת בצהריים וזה לא בא בטוב למחבלת המתאבדת שהייתה שם והתכוונה להרוג משפחות שלמות.

המחויבות שלנו היא גם להכניס לנושא הלימודים, אולי גם לשקול, למשרד החינוך אני אומרת, מחויבות אישית, שתלמידים, כמו שיש להם מחויבות אישית לגבי כל מיני פעילויות, גם יבקרו בבתי לוחם, גם יעזרו שם, המפגש בין הדור הצעיר לדור של נכי צה"ל או נפגעי פעולות איבה שגם הם משולבים בבתי הלוחם, חלק מהם, עם הפציעות הקשות. אני הייתי שבוע שעבר בבית הלוחם בתל אביב. איך קוראים לבחורה שניצחה אותי, מהפיגוע בדולפינריום, אמנון?

לא זוכר את השם. היא משחקת פינג פונג.

פינג פונג, אלופת העולם, עם כל הנכות ועם כל הפגיעה. תוך שנייה פשוט בחרתי ואמרתי, אוקיי, היא אלופה, ומה עושה לה משחק פינג פונג, שיש לה את המסגרת הזאת, את הטורנירים האלה, את התחרויות, את האולימפיאדות שנכים מייצגים אותנו כל כך בכבוד. צריך לתת לזה מקום וצריך להדגיש ולתת מקום לפעילות הזאת.

אני שוב רוצה להודות לך אדוני ולהזמין אתכם גם לאחר מכן לצפות בתערוכה שהיא מאוד משמעותית. ב-11:30 יש לנו אירוע באודיטוריום של הכנסת. תודה אדוני.

תודה. אמנון שרון, בבקשה.

אני מתנצלת, אמנון. אשמע כמה מילים.

אמנון, תציג את עצמך קודם כול.

מכובדיי כולם, אמנון שרון.

הוריי זיכרונם לברכה השתחררו מאושוויץ, הגיעו למחנה הכורים באיטליה, הכירו אחד את השנייה, התחתנו, עלו לארץ באוניית המעפילים "חיים ארלוזורוב" שהמפקד שלה היה לובה אליאב. האונייה הגיעה לחיפה, הבריטים עצרו אותם ושלחו את הפליטים למחנות המעצר בקפריסין. אני נולדתי בשבי הבריטי בבית החולים הצבאי הבריטי בקפריסין וכעבור שלושה חודשים, בכ"ט בנובמבר 1947 עליתי לארץ בתוך גיגית פח, הפיילוט המפורסמות באוניית התינוקות. בארץ הייתה שמחה וצהלה. כולם רקדו לכבוד זה שבאתי.

במלחמת יום הכיפורים, 1973 גויסתי למילואים. נפרדתי מבלה אשתי, היא הייתה בחודש השלישי להיריון. הבן רביב היה אז בן 3 ובמוצאי שבת יום הכיפורים עליתי לרמת הגולן עם פלוגת הטנקים שעליה פיקדתי. לקראת חצות נכנסנו לקרב קשה וטראגי מול חטיבת טנקים סורית שכבר הייתה על ציר הנפט ליד נפח. הסורים בקרב עקוב מדם השמידו את הפלוגה שלי. חמישה מחיילי נהרגו, השאר נפצעו. אני עצמי התפוצצתי בטנק, נפגעתי ונתפסתי על ידי חיילים סורים וביום ראשון בערב הגעתי לדמשק. במשך חמישה חודשים בצינוק מבודד, קר ואפל, שוכב מקופל על רצפת בטון עם חתיכות חצץ, עובר חקירות ועינויי תופת, שברו לי כל העצמות, קרעו לי את הגוף, עקרו לי ציפורניים, מכות חשמל. את הגוף שברו לי, את הרוח לא הצליחו לשבור. פיתחתי תורת הישרדות עם כלים אימוניים. את התורה והכלים האימוניים שבניתי, אני מעביר היום ומלמד ביחידות המיוחדות של צה"ל. אני היום מאמן שיקומי בבית חולים רעות בתל אביב, מעביר את הכלים האימוניים שפיתחתי, למטופלים.

אחרי חמישה חודשי תופת הסורים העבירו את כל הקצינים מהצינוקים לחדר גדול, ושלושה חודשים נוספים היינו קהילה ישראלית קטנה בלב דמשק, קהילה איכותית ומיוחדת. בביקור הצלב האדום התבשרתי שנולד לי בן. קראתי לו דרור. בלה חשבה אותו דבר וקראה לתינוק דרור.

אחרי שמונה חודשי שבי, בחילופי שבויים חזרתי הביתה. העבירו אותי לבית הבראה בזיכרון יעקב, שהפכו אותו למתקן צבאי. עברתי תחקירים של ביטחון שדה, בדיקות רפואיות. במהלך הבדיקות הורידו לי את הפרופיל ל-31, קבעו לי נכות מכף רגל עד ראש, בלה אישתי אומרת שגם בתוך הראש. המליצו שאני אחתום קבע כי הייתי צריך לעבור שני ניתוחים, והסכמתי, וחזרתי לחיל השריון. ביצעתי את הניסויים המבצעיים על טנק המרכבה, כתבתי את כל החומר התורתי לתפעול הטנק והכנסתי את פלוגת הטנקים הראשונה לצה"ל. חתמתי לשנה, ובלה אומרת שבגלל המרכבה נשארתי עוד עשרים שנה בצבא. אני אומר שבזכות המרכבה. מילאתי תפקידים של פיקוד, מטה, הדרכה, פיתוח. הייתי מפקד גדוד טנקים סדיר בסיני. בשלום הגליל נחתי מהים עם גדוד של טנקים בג'וניה ליד ביירות. סיימתי בשריון בתפקיד של סגן מפקד אוגדת טנקים. לאחר מכן הייתי מפקד פו"מ למטה, פו"מ קצר, שם הכרתי לראשונה את הברקואים. השתחררתי מצה"ל בדרגת אלוף משנה. כיום אני פנסיונר. אני מלמד את תורת ההישרדות שלי ביחידות המיוחדות של צה"ל, מרצה ומספר את הסיפור שלי בבתי ספר ומשתתף בפרוייקט של מסע שורשים למחנות המעצר בקפריסין, ואת הכול אני עושה בהתנדבות. הנכות מלווה אותי וצמודה אלי כבר ארבעים וארבע שנים.

מי שלא מבין, מהשבי אי אפשר להשתחרר. אני עובר טיפולים של פיזיו והידרו בבית הלוחם בתל אביב. בית הלוחם מהווה את הבית השני שלי. לטיפול הנפשי הפוסט טראומטי אני משתתף בחוגי ציור ופיסול. אני מנסה להשתחרר מהשבי אבל כל יום יש משהו חדש שקשור. אורון שאול והדר גולדין, כל מה שקורה בסוריה, השבויים שדאעש תופס, הצפון קוריאנים שעקרו מישהו. אני מנסה להירגע, הולך לחדר, פותח את הרדיו ואילנית שרה לי "ללכת שבי אחריך". אי אפשר להשתחרר. כבן ניצול שואה שנולד בקפריסין, עם שירות בצה"ל בכמה מלחמות ביחידות הקרביות חרף הנכות והפרופיל הנמוך שלי, לדעתי משרד החינוך צריך להכניס באופן קבוע ומסודר לימודי מורשת על הפרק המופלא בתולדות מדינת ישראל, הסיפור של מחנות המעפילים בקפריסין ומורשת קרב על מלחמות ישראל.

בנושא קפריסין, לדעתי צריך שיעורים מסודרים וללמד את סיפור מחנות העקורים באירופה שקמו בתום מלחמת העולם השנייה, פליטי שואה שהובאו למחנות האלה. בארץ שלטו אז הבריטים שהיו קשים וקשוחים מאוד ולא אפשרו לפליטים היהודים לעלות לארץ. אוניות עמוסות מעפילים בתנאים קשים, צפופים ודחוסים הגיעו לחופי הארץ. הבריטים עצרו את האוניות ושלחו את פליטי השואה למחנות המעצר בקפריסין. מחנות הקיץ היו בפמגוסטה באוהלים, מחנות החורף בקסילוטים או בצריפי פח. המחנות היו מוקפים בגדרות תיל עם מגדלי שמירה, חיילים בריטים חמושים שומרים על העצורים, ותזכרו, זה פליטים שרק יצאו מהשואה ומהמחנות של הגרמנים.

במחנות, יחד עם זה, התפתחו חיי קהילה עשירים כולל כל מיני לימודים וחינוך, קבוצות פוליטיות קמו, הכול בעזרת שליחי הסוכנות שהגיעו מהארץ. הצעירים מרחבי אירופה המשוחררת ניהלו חיים מסודרים, זוגות התחתנו, נולדו 2,200 תינוקות בבתי החולים הצבאי הבריטי בניקוסיה.

בשיעורים אפשר לשלב היום סרטים דוקומנטריים לספרים שנכתבו על התקופה ועדיין יש הרבה "תינוקות" שיכולים לספר בעדות חיה.

מבחינת מורשת קרב, לדעתי צריך ללמד יותר בבתי ספר על מלחמת השחרור הקשה מאוד שצה"ל בתחילת ההתפתחות שלו, איך פליטי שואה הורדו מאוניות, גויסו למלחמה, אחרי אימון קצר נשלחו לקרבות. על מלחמת ששת הימים עם כל ההשלכות שלה על המדינה, על השאננות שהביאה את ההפתעה במלחמת יום הכיפורים וכמובן ללמד על מלחמת יום הכיפורים, איך ממצב נחות, בהפתעה גמורה, עם נחישות ותעוזה צה"ל ניצח. היינו 35 קילומטר מדמשק, שהיה להם עוד נציג בתוך דמשק ו-101 קילומטר מקהיר, מלחמה שבסופה הביאה את השלום עם מצרים וירדן.

אני אישית מנסה להעביר לתלמידים ולחיילים ששומעים את ההרצאות שלי, שמכל צרה וכל בעיה אפשר למצוא פתרון ולצאת בגדול.

הניצחון הגדול שלי על הבריטים והסורים - יש לנו היום שלושה ילדים, שמונה נכדים שיהיו בריאים, ויש לי אישה גיבורה, בלה, פנסיונרית של משרד החינוך, שלושים ושש שנה הייתה מורה, מחנכת ומורה לאנגלית. בלה תמיד איתי ושתהיה בריאות ושמחות לכולנו. תודה רבה.

תודה רבה. אני יכול להעיד על עצמי שהסיפור והסקירה שנתת, זה נתן לי כמו להשתתף עכשיו בסדנא שבאמת מחזקת ומספרת איך אפשר באמת לשרוד וללמוד מזה. אני חושב שזה נכון, כל מה שביקשת. יכול להיות שחלק מהדברים נעשים במערכת החינוך, אבל נשמע את המפקחת הארצית. אני חושב שזה נכון, זה צריך לבוא לידי ביטוי. אנחנו בגיל כזה במדינה שהגיע הזמן שגם נעצים את זה.

איתן, בבקשה.

אדוני היושב ראש, שותפי לדיון החשוב. גם אני מברך את ענת שיצאה, ולומר שבעצם מכל דבר ובמגבלות הזמן צריך לראות נקודה או שתיים מרכזיות, אז הדבר הראשון, בוודאי שיש הערכה גדולה והוקרה. אני מכיר פה חלק מהאנשים. אני הייתי פו"מ ארוך, לא פו"מ קצר. חלק מחיי השתתפתי גם בפעילויות, גם במלחמת יום כיפור, ואני רוצה לומר שקודם כל ישנה הערכה גדולה והוקרה, אבל אני רוצה ללכת עוד צעד אחד קדימה, ואתה עוסק, והסיפור האישי שלך הוא בתחום החינוך, שאתה נפגש עם אנשים, ואני שואל שתי נקודות שעלו גם לאחרונה, אחת, כנראה שאנחנו הפכנו להיות מצבא העם לצבא חצי העם. על פי הנתונים שמתפרסמים, יש חצי עם שלא משרת וחצי עם שעובד קשה מאוד וזוכה גם להערכה על פי מדדים של אחוזי הגיוס בכלל והשירות המשמעותי בפרט.

אני חושב שההוקרה בצד של ההערכה ושל כל מה שמתחייב, וגם אני שיחקתי פינג פונג עם אותה בחורה שניצחה אותי בקלות, אנחנו לא כל כך טובים בזה, והייתי במקומות, אבל בסופו של דבר אני חושב שהביטוי הגדול להערכה של דור הלוחמים וההורים שלנו המייסדים ואחר כך הדורות שפה מיכה חברי ואחרים מייצגים את המלחמות שאנחנו השתתפנו בהם, הוא הנכונות של הדור הצעיר ללכת בעקבות הדורות שהיו לפניו. גם אנחנו הלכנו בעקבות הדורות של ההורים והמייסדים ואני שואל אם יש שחיקה.

אתמול היה פה יום המורה באותה ועדה שחבר הכנסת מרגי מרכז בנאמנות, ועדת החינוך, התרבות והספורט. היה דיון עם המורים ביום ההוקרה למורים, ואני שאלתי אם אנחנו יודעים להגדיר מהי דמות הבוגר שאליה אנחנו שואפים. אני חושב שבשאלה הזאת של ההוקרה וההערכה לדורות שלפנינו, ואמנון, לסיפור שלך ולסיפורים נוספים, האם יש לזה דור המשך, חס וחלילה לא דור שצריך ליפול בשבי או להיפגע, אבל דור שמוכן לחרף את נפשו. כשאני פוגש י"א-י"ב ואני פוגש אותם הרבה, בשבוע הבא אפגוש 1,500 בני י"ב של התנועה הקיבוצית והמושבית במסע הגדול לקראת הגיוס, אני אומר להם שבסוף י"א-י"ב זה השלב של הבגרות, עם כל הכבוד למבחנים. בעצם זה צומת של שני מצבים משמעותיים: אחד, היכולת לבחור ולהיבחר, והדבר השני, הזכות והחובה לשרת ולהגן על מה שאתה בוחר. אנחנו פעם ראשונה אומרים להם, לבני 18, אתם הולכים לקלפי, אתם בוחרים ראש רשות. עכשיו זה פופולארי, ראש רשות. ראש רשות או את הממשלה ואת הכנסת, אבל אתם גם הולכים לשרת, בעינינו שירות משמעותי, לא רק שירות, ומוכנים להגן על מה שאתם בוחרים, על מה שיהיה פה. גם לקבוע מה יהיה פה וגם להילחם ולהיאבק על כך.

אני חושב שהנקודה הזאת של ירידה במוטיבציה, אם היא קיימת וכנראה שקיימת, ועם הירידה בהתגייסות ליחידות היותר קשות עד כדי כך שיש צורך בהטבות כספיות די מפליגות כדי להביא את האנשים ממקום למקום, היא אומרת שיכול להיות שאנחנו צריכים לבחון האם אנחנו פועלים נכון, מעבר להתרגשות מהסיפור האישי, ולכן אני חושב שההוקרה המרכזית היא ביכולת לשמור על מה שהושג במחיר כבד.

הדבר השני, גם בכנסת צריך לומר, האם זאת המדינה שעליה נלחמנו והאם זאת המדינה שלמענה נפצענו וישבנו בשבי, אמנון. האם זאת המדינה שאליה התפללנו מאז הקמתה ועד היום? מותר לי בכנסת, פה, למנהיגות ולמי שעומד בראש המדינה, קחו בחשבון שנלחמנו על המדינה כדי שתהיה יותר טובה מזאת שיש לנו היום. אלה שני הדברים, החינוך והנוער והנכונות להמשיך בדרך גם במחיר שמחייב הקרבה כדי לשמור פה על מדינה ולקיומה וביטחונה, בעיניי גם יהודית ודמוקרטית, והדבר השני לומר מכאן, מהכנסת ל-120 הנבחרים ולממשלה, קחו בחשבון שהושקע כאן מאמץ אדיר.

רק השבוע דיברנו על אמירתו של טראמפ בנושא ירושלים. אנחנו זוכרים את פורצי הדרך ומגיני ירושלים ולוחמי ששת הימים בראשות יצחק רבין ז"ל. מותר לכם להגיד למנהיגים, תתנהגו כמו שצריך, אתם עומדים בראש מדינה שאנחנו נלחמנו עליה, תדאגו שתהיה יותר טובה.

אין ספק, ואנחנו במאמצים יחד לשמור עליה וגם לשפר אותה עד כמה שאפשר.

אתמול אמרתי באחד הנאומים, חכמים היזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות. ככה כתוב. המשנה והאבות אומרת, שמא יבואו תלמידים וישתו מהמים הרעים. אני מצטרף לקריאה של חבר הכנסת ברושי. אני חושב שהבית הזה חייב לשמש דוגמא. השיח בבית הזה מחלחל לשכבות נוספות בחברה והשיח בבית הזה מתקיים כפי שאתם שומעים אותו כאן, ואם זה היה דיון יותר עמוס בחברי כנסת, באותה מידה, שיח מכובד ואין שום סיבה שבמליאה הוא לא יתנהל גם בצורה הזו, ואני מצטרף לקריאה שלך.

מיכה שוורץ, אנחנו רק מבקשים לא להאריך בדברים כי אנחנו רוצים לסכם את הדיון בשעה 11:00 בדיוק. יש דיון נוסף. בבקשה, אדוני.

כמו שציינת אדוני, לי קוראים מיכה שוורץ. בכ"ט בנובמבר 1947 אני הייתי במחנה עקורים בפולניה. גם הוריי נפגשו אחרי המלחמה. ב-49' אנחנו עלינו לארץ באונייה "עצמאות" והגענו לשער עלייה, מעברת יבניאל, ומהמעברה הגענו למושב שדמות דבורה שבה אני גר עד היום.

את הסיפור של אמנון אני מכיר. אני הייתי בין הצוות שהוביל את ה"ללכת בשבי בשביל ישראל" וגם שמעתי אותך בדרך ואני ממשיך עם הפרוייקט הזה גם, "צועדים ומצדיעים". זה ההמשך של אותו פרוייקט שהוא נושא חינוכי בתחום של ילדי ישראל.

אני רוצה לומר לכם שירייה אחת או צרור אחד משנה את החיים של כולנו. בשנייה אחת כשאתה חוטף צרור או חוטף כדור בגוף, משנה לך את כל החיים. ממ"מ צעיר וחזק ועם כושר מצוין ועם הרבה כוח אתה נהפך לשבר כלי, לא יכול לנשום, לא יכול לזוז, בהתאם לפציעה.

כששכבתי בבית החולים, הייתה לי החלטה שאני לא אשאר נכה. הפציעה שלי הייתה די קשה, גם התרסקה לי יד וגם חזה, נכנס לי כדור בחזה וחוט שדרה, כל מיני כאלה דברים, אבל אני החלטתי שאני מהדבר הזה לא אצא נכה. כשיצאתי מבית החולים והיד שלי נשארה מקובעת בצורה מסוימת, איתן בטח מבין מה שאני אגיד, הלכתי לרפת, היינו מושבניקים, שמתי חבילת חציר על האצבעות ובכוח שמתי אותה בשביל שהיד שלי תתיישר.

המשך השירות שלי, גם אני לא כמוהו אבל בצורה אחרת, המשכתי עוד עשר שנים בצבא. גם אני עשיתי פו"מ ארוך. כשהשתחררתי נרתמתי לעניין של ארגון נכי צה"ל ושימור המורשת והעברת הנושאים לתלמידים.

בארץ נורא מקובל שאנחנו עושים ימי זיכרון לחללים, לנופלים, וזה דבר חשוב מאין כמוהו, אבל אנחנו, העם או הקבוצה של ה-52,000 נכי צה"ל, ממלחמת השחרור עוד חיים בינינו אנשים כאלה, ועד ימים אלה ממש, מספרים את הסיפור שלנו בגוף ראשון. אנחנו באמת בכל העצרות, בכל הדברים, "הוא היה נער חמד, בלורית". הכול. אנחנו מספרים את הסיפור שלנו בגוף ראשון וזו החשיבות של העניין הזה. הקשר שלנו, המגע שלנו עם תלמידים, עם אנשים, ומעבירים את הסיפור. פתאום גם אני מתוודה להמון. אני ביום ההוקרה, ב-30 בנובמבר נפגשתי עם מאה וחמישים ילדים בבית ספר גולדווטר באילת וסיפרתי את הסיפור וקצת הרחבתי.

מי היה יוזם המפגש הזה? זה וולונטרי?

אדוני, אני רוצה לומר לך שיום ההוקרה שאתם, כנסת ישראל או הממשלה החליטה עליו, יצרה הדים מצוינים. זה מסוג הדבר שהחלטה אחת קטנה יוצרת גל ענק. כל שנה היה מקובל שלקראת יום העצמאות נפגשים נכי צה"ל עם תלמידי בית הספר. מאז שהוחלט על יום ההוקרה, הדבר הזה עבר ליום ההוקרה ויש גוף בארגון נכי צה"ל שמרכז את כל הנכים ומשבץ לבתי ספר. משרד החינוך מרכז את כל בתי הספר. מאחר והפרוייקט של שביל ישראל שאנחנו הולכים ומצדיעים, זה פרוייקט שאני יזמתי אותו והולכתי אותו, אני כל שנה משתדל להיות בסוף שלו. היום שביל ישראל נהיה פופולארי, אבל שביל ישראל מתחיל בתל דן ומסתיים באילת, בגשרון שם, בסוף. אני כל שנה משתדל ללכת את הגשרון עם הילדים, שנה שעברה עם המכינה של באר אורה, השנה עם גולדווטר ובית ספר רבין ועוד קבוצה של שוטרים ממשטרת ישראל, ופגישה עם נכים לאורך הדרך. פתאום הילדים, הנוער הנפלא הזה מתוודה לדברים שלא ידעו קודם. אני חושב שהנושא הזה שמעבירים ופוגשים אנשים הוא מאוד חשוב.

אני רוצה לגעת בעוד נקודה. אמנון ציין את הכוח של אשתו על ידו. לצערי לא כל נכי צה"ל שרדו את מה שיכולים להגיד, "אשתי הייתה לידי ועם הכוח". נדמה לי שבשבילי זה גם יום מאוד מיוחד היום שאנחנו יושבים בכנסת. אני רוצה לספר לכם שאני התחתנתי עם האחות שטיפלה בי והיום זה יום החתונה שלך. היום אנחנו חוגגים חמישים שנה, אז גם לאחיות שמטפלות בנו יישר כוח.

תודה. אני חושב שסיימת בדבר חשוב וטוב.

אתה רמזת על כך, לא כל סיפור הוא דומה. בדיונים שקיימתי בקדנציה הקודמת בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות, הלומי הקרב לא שורדים את חיי הנישואין. חלקם הגדול לא שורדים וחשוב שייאמר, חשוב שניתן את דעתנו על כך.

משרד החינוך.

בוקר טוב, אני שושי שפיגל, אני מפקחת ארצית על החינוך החברתי-קהילתי, מינהל חברה ונוער, משרד החינוך.

נמצאים פה שותפים רבים שיחד איתנו חוו כדי שיום ההוקרה לפצועי צה"ל יהיה יום מאוד משמעותי בתוך מערכת החינוך. חשוב לי לתת לכם סקירה. קודם כול ברמה האישית, אני עדיין נרגשת. אנחנו חשבנו על יום ההוקרה, אבל אנחנו בתוך שבועיים של הוקרה לפצועי צה"ל, גם עם החיבור כמובן לחודש כסלו והגבורה, אבל בעצם מערכת החינוך לקחה את היום הזה. יש לנו הרבה ימי לוח במערכת החינוך, אבל היום הזה קיבל עוצמות מאוד ייחודיות וחשוב לי גם שחברי הוועדה יכירו וידעו.

קודם כול, לקראת יום ההוקרה לפצועי צה"ל שהוא יוזמה של תלמידים מחניכי תנועת בני עקיבא במחוז דרום, הם אלו שיזמו והתחילו את הרעיון הזה של עבודה חינוכית עם פצועי צה"ל ולאחר מכן כשהתקבלה החלטת הממשלה, בעצם היום הזה הפך להיות כמובן יום ממלכתי ומשרד החינוך הוציא חוזר מנכ"ל מאוד מסודר לקראת יום ההוקרה לפצועי צה"ל.

מלבד הנושא של חוזר מנכ"ל, גם שר החינוך נפתלי בנט שותף ביום הזה, הוא השתתף השנה בלוד בפעילויות. מנכ"ל משרד החינוך, מר שמואל אבואב לקראת יום ההוקרה הוציא איגרת לתוך מערכת החינוך עם כל הנתונים וכל מערכי השיעור. בנינו גיליון מיוחד שנקרא "על סדר יום". יש את אתר יום ההוקרה שיש בו מערכי פעילות, סרטונים וכניסות רבות של צוותי חינוך ותלמידים.

לאיזה שכבות גיל זה?

אנחנו מדברים על יסודי ועל יסודי. 150,000 גלויות נכתבו על ידי תלמידי מערכת החינוך לפצועי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. 7,500 תלמידים צעדו בשביל ישראל. אני צעדתי בתל אפק. הייתה חוויה מאוד מיוחדת של מפגש עם הפצועים על השביל, ומיכה ועוד חברים רבים פה מארגון נכי צה"ל ונפגעי פעולות איבה היו שותפים. התקיימו 200 מפגשים בתוך בתי הספר בצורה ממוסדת. עשינו הרשמה כמעט שלושה חודשים מראש כדי שבתי הספר באמצעות רכזי חינוך חברתי יכירו את הפצוע לפני כן. נערכו שיעורי הכנה בתוך הכיתות לקראת המפגשים עם הפצועים. ארבעים קבוצות של תלמידים הגיעו לבתי לוחם. היו משחקי ידידות מקסימים עם כיסאות הגלגלים. מאוד מרגש היה.

אני יכולה לספר לכם, יושבים פה מכיניסטים מחצבה. גם המכיניסטים שותפים, תנועות הנוער, חברה למתנ"סים. אנחנו כמשרד החינוך תכללנו את כל העבודה הזאת. כמובן מועצת תלמידים ארצית יצאה בקריאה לכל תלמידי ישראל לעשות ולהשתתף.

חשוב לי לציין שלאורך כל השנה כחלק מתוכנית הליבה לחינוך החברתי, שזה איזושהי שגרת עבודה שלנו, הנושא של פצועי צה"ל נמצא כעולם תוכן חברתי ערכי שבאמצעות המחנכים מעבירים אותו לכיתות. יש תוכנית שנקראת "מגש הכסף" באמצעות לימודי ארץ ישראל. מראיינים גם את הדור הלוחם, את דור תש"ח, אבל גם פצועי צה"ל. אפשר להסתכל באתר של הספרייה הלאומית ולראות את כל הרעיונות האלה.

אני יכולה להגיד שכל מה שנעשה, תמיד אנחנו צריכים יותר, מפאת מה שנקרא הענווה והכבוד לערך החינוכי הזה שנקרא חינוך לאהבת הארץ, אהבת המולדת, ואין כלי בעיניי משמעותי יותר ממפגש בלתי אמצעי של החברים פה. יש פה גם נציגי מערך מגן וצה"ל שאנחנו עובדים בשותפות מלאה באמצעות המורות החיילות, וגרעיני הנח"ל על היעד הזה, אז מה שנשאר לנו באמת זה רק להצדיע ולהמשיך לעשות עוד, וכמובן לקרוא לוועדת חינוך לבוא וגם להשתתף איתנו באירועים האלה גם בשטח ובאמת מה שנקרא, בימים ההם, בזמן הזה. תודה.

אנחנו נבקש ממשרד הביטחון גם כן לספר לנו בתחום הזה.

מה שלא שמעתי בלהט של הדברים, אמנם נגעת בהרבה פעילות, הסיפור האישי של נכי צהל, של הפציעה וגם האירוע שהוא - - -

אז אני אסביר. במסגרת הפעילויות הפצועים מגיעים לבתי הספר. הם מקבלים משהו כמו בערך שעתיים להעביר את הסיפור שלהם. יושבים, מספרים את הסיפור. גם בתוך הרשויות המקומיות, דרך אגב, גם בחינוך הבלתי פורמלי באמצעות מחלקות הנוער וגם בחינוך הפורמלי. מגיעים לבית הספר, התלמידים שומעים, שואלים שאלות. גם תוך כדי זה כמובן גם תלמידים שואלים בכלל על צה"ל ועל שירות בצה"ל והדילמות שמהוות את השירות. הזמן הוא זמן איכות מאוד משמעותי.

תודה. משרד הביטחון. אני לא אומר שאני אכוון אתכם לטירונות. לא יודע אם היום, בתקופתי היו סדרות חינוך. עוד קיימות?

נכון, גם היום יש.

ויש מקום לסיפורים האלה בסדרות החינוך?

אז בוא אני אציג קצת. אני ליאת כרמי ואני נציגת חיל החינוך והנוער.

אחד הדברים שנעשו לראשונה מבחינת חיל החינוך, ביום ההוקרה יצאה איגרת של קצין החינוך והנוער הראשי שקוראת לכלל מפקדי וחיילי צה"ל לעסוק בנושא של נפגעי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, כאשר הערכים המובילים זה רעות וערבות הדדית. יצאו מערכי שיעור בליווי סרטונים יחד עם מדור הנפגעים והקשר למשפחות, כאשר לכל מערך כזה יצא סרטון שגם מספר את סיפורו של פצוע צה"ל יחד עם מערך למפקדים. בנוסף, כל קציני החינוך ביחידות הונחו ליצור קשר עם קציני הנפגעים ביחידות למפגשים בלתי אמצעיים עם פצועי צה"ל ביחידות עצמן, באמת מתוך מקום לשמוע את הסיפורים המאוד מרגשים האלו ובאמת דרכם יש לנו גם חובה וגם זכות, גם עם מקור עוצמה וגאווה גם לשמוע את הסיפור ולדבר.

זו פעילות שנעשתה השנה. גם קיבלנו פידבקים מאוד טובים. צריך להבין שבתוך מערכת צה"לית תחום החינוך הוא כזה שיש תוכנית פעילות שמועברת כחוט השני בכלל יחידות צה"ל. אחד הדברים שגם הנחינו מפקדים, זה ליצור קשר עם הצעדה שהייתה, ומי שרצה, יכול היה להגיע ולהשתתף ולצעוד. לא נעשתה איזושהי בדיקה של כמה חיילים שם. שוב אני מסבירה, זאת השנה הראשונה. זה מבחינת צה"ל.

תודה. אני מבקש שאחד מאנשי המכינה או אחת מכם יתייחסו לקטע הזה של יום ההוקרה. האם זה בא לידי ביטוי במכינה? בינתיים שבו סביב השולחן, מי שירצה להתייחס. בבקשה.

משפט אחד. הגברת של החינוך, שתשמע. אני שנים מרצה בבתי ספר. באחת ההרצאות בתיכון ראשונים בהרצליה, פתאום לפני ההרצה לכל הגוש של השמיניות, המנהלת אומרת, יש פה צוות ממשרד החינוך ששמעו עליך ורוצים לצלם, אז אמרתי, מבחינתי אין בעיה. אמרתי שלא כמו כרגיל, ילדים יקרים וחמודים שלי, מי הולך ליחידות קרביות? כי זה שמיניות לקראת הצבא. הרימו ידיים והיו המון כאפות. כשסיימתי את הסיפור שלי ואני נותן כאילו זמן לשאלות, אמרתי רגע, לי יש שאלה, מי הולך ליחידות קרביות? כמעט כל האולם כולל הילדות, כולם הרימו ידיים, אז החיבור הזה, וזה לא עניין שרוצים להיות בשבי.

זה מחזק את הרעות, אין ספק.

החיבור הזה מחזק אותם וזה עונה על מה שחבר הכנסת ברושי אמר, שלאט לאט אולי יש התדרדרות.

אני אופטימיסט חסר תקנה.

אתה בצד שלי.

עם כל הכבוד לכל אלה שרואים שחורות, יש לנו חברה חזקה, איתנה, למרות כל רעשי הרקע ואנחנו מצליחים ונמשיך להצליח, יחד, מאוחדים. רב המאחד מהמפלג, ולא להתרגש מרעשי רקע. מאיימים עלינו שהשמים יפלו. שבעים שנה השמיים לא נפלו. השמיים במקומם.

יואב חדד, מכינת חצבה.

ומאיפה בארץ?

אני מכפר אדומים, לא רחוק מכאן.

בבקשה.

יש לי חוויה מאתמול שממש לדעתי מתקשרת. אתמול עברנו יום סיירות דמה במסגרת המכינה, והדבר שהכי זכור לי מאותו יום זה שגם במהלך היום וגם בסופו הבחור שהעביר לנו אותו, שהוא מד"סניק במכינת פארן שלידנו, הוא סיפר שמה שמניע אותו ולדעתו מה שמניע כל לוחם בצה"ל זה קודם כול כמו שאמרת, זו רעות, אבל בשבילו, אמצע מסע אלונקות הוא סיפר לנו שכשהוא רואה אלונקה גם במהלך אימון, הוא לא רואה אימון, הוא רואה חבר על האלונקה שלו שהוא חייב להעלות אותו למסוק ואם לא, אז אין, כי המסוק לא מחכה. היה אפשר לראות את המבט שלו בעיניים, שהוא אפילו רק מדבר על זה ואיך הוא נדלק, כאילו בשבילו הוא נכנס למצב אחר. אני חושב שזה התחבר להרבה מאוד מהמכינה שלנו שיש להם שאיפות להגיע למקומות בצבא, בין אם קרבי, בין אם מודיעין או חיל חינוך. רובם וכולם, יש להם ממש קשר עמוק לנושא הזה, חלקם קרובי משפחה, חלקם כבר יודעים שבסוף יכול להיות מאוד שחברים שלהם ליחידה יפלו או אפילו הם יהיו נכי צה"ל בעתיד, אז הנושא הזה כן נוכח ונמצא ויש שם הרבה מאוד כבוד במכינה.

אני מאוד מודה לך. אני חושב שזה מדבר בעד עצמו. גם עם מי שמדבר עם תיכוניסטים, י"בניקים מה שנקרא, אתה רואה שבאמת זו לא התקופה שלנו. אתה שומע חבר'ה צעירים, הילדים שלנו, הבן שלי בי"ב. אני במרחק ארבעים שנה מהי"ב שלו. אתה שומע את הנחישות, את הרצון, את השאיפה להגיע. זה לא מובן מאליו. לא מובן מאליו, כי מצד אחד כולם מדברים על חברה חומרית ומהלכים אימים על כולם. מצד שני אתה רואה רצון עז לשרת שירות משמעותי ביחידות קרביות. המוטיבציה עדיין גבוהה, האתגרים הם גדולים, מסוכנים. יש רעשי רקע. זו גורלה של כל חברה דמוקרטית.

אני רוצה לסכם את הדיון, ברשותכם. צריך לפתוח תוך דקה עוד דיון נוסף.

אני מודה לחברת הכנסת ד"ר ענת ברקו על ליווי היום הזה.

אני מודה קודם כול לממשלת ישראל שקיבלה החלטה חשובה מאוד. אני אומר לכם כאזרח מן השורה ואזרח מעורה, ממרומי גילי שציינתי אותו בפניכם, אז אני אומר לכם, אני חשבתי שנכה צה"ל, חוץ מאותה גמלה או תמלוגים שהוא מקבל ובית הלוחם שיש לו והארגון הזה, מנותק קשר. יכול להיות שהיה ככה. החלטת הממשלה נותנת לו משמעות חזקה, כבדה, לא ממנפת את הנכות לטובת הנכות, גם נותנת ערך מוסף לנכות, אם אפשר להשתמש במושג הזה, ערך מוסף שתורם לשיח כפי שאמרתי, ללכידות החברתית במדינת ישראל, לרוח שלנו, שזה הנוער של הדורות הבאים. אני מודה לכל העוסקים במלאכה.

אמנון, מיכה, אתם מייצגים את עשרות האלפים של הנכים שחיים ונושאים על גבם, בליבם ובנפשם את סיפור ההישרדות שלהם היום-יומי. אמרנו, המלחמה הסתיימה, הם נושאים את המלחמה, הם ממשיכים איתה.

משרד החינוך שהרים את הכפפה, לי אין ספק שאתם תמדדו ותעריכו את התרומה של זה ואף תמנפו. כנ"ל משרד הביטחון. אני שמח שכולם משלבים ומיישמים את ההחלטה הזו.

אנחנו כל שנה נתכנס כאן ונבדוק את זה. כן, כל החלטת ממשלה, יש בצידה סעיף תקציבי. אני מקווה שאכן הסעיף התקציבי הוא ראוי ומשמעותי לעשות את הפעילות של החלטת הממשלה. אם לא, אני קורא למשרד החינוך, למשרד הביטחון, למשרד האוצר לחזק את הפעילות הזו הן במערכת החינוך הפורמלית, הן בחינוך הבלתי פורמלי בתנועות הנוער, בארגוני הנוער, במתנ"סים אם צריך, רשויות מקומיות.

תודה רבה לכם, המשך יום מהנה, פורה ומועיל בכנסת. אנחנו מצדיעים לכם גם בלי מדים.

הישיבה ננעלה בשעה 11:02.