פרוטוקול של ישיבת ועדה

פרוטוקול של ישיבת ועדה

×?ומניטק

2017-11-22OMNITECH



הכנסת העשרים

מושב רביעי

פרוטוקול מס' 178

מישיבת הוועדה לזכויות הילד

יום שני, ב' בכסלו התשע"ח (20 בנובמבר 2017), שעה 13:00

בית הספר של העתיד 2035

חברי הוועדה: יפעת שאשא ביטון – היו"ר

מנהלת מחלקה להסדרת השירותים הרפואיים, משרד הבריאות - זהבה רומנו

מנהל אגף בטיחות סביבתי במוסדות חינוך, משרד החינוך - רותם זהבי

מפקחת ארצית לזכויות תלמידים, משרד החינוך - טובה בן-ארי

ממונה מגמות ומפמ"ר אמנויות עיצוב, משרד החינוך - עינת קריצמן

ס.מנהלת המינהל הפדגוגי, משרד החינוך - עירית בירן

מנהל אגף הביטחון, משרד החינוך - אריה מור

מפקחת ארצית נפגעי עבירה קטינים, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים - איילת רצון

מנהל אגף תשתיות עירוניות, משרד התחבורה - פיליפ פארן

מהנדס תקינה, משרד התחבורה - שלומי צ'בורטו

עו"ד-יעוץ וחקיקה, משרד המשפטים - יפעת רווה

רמ"ד מחקר ומידע באח"מ, המשרד לבטחון פנים - עדי זלדס

מנהל אגף חופים, משרד הפנים - עאטף חיר אל דין

מנהלת ביקורת בכירה, משרד מבקר המדינה - דנה לוי ווטשטיין

דוברת מכון התקנים, משרד התמ"ת - ורד אורן

ע.משנה למנכ"ל, משרד הבריאות - מרים גראשי כהן

יושבת-ראש אגודת יאנוש קרוצ'ק העולמית וחברת המכון החינוכי הישראלי - בתיה גלעד

מנהלת קשרי קהילה, אמדוקס ישראל - נועה קופמן

מנהלת אגף הסברה, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים - ליאת קרביץ דיין

אנליסטית, בטרם-המרכז הלאומי לבריאות ובטיחות ילדים - נירי הראל

מנהלת אגף מחקר ופיתוח, בטרם-המרכז הלאומי לבריאות ובטיחות ילדים - אסתי גולן

מנהל קשרי ממשל וקשרי חוץ חברה ערבית, בטרם-המרכז הלאומי לבריאות ובטיחות ילדים - מג'די עיאשי

מנכ"לית, בטרם-המרכז הלאומי לבריאות ובטיחות ילדים - אורלי סילבינגר

עוזרת מנכ"ל, בטרם-המרכז הלאומי לבריאות ובטיחות ילדים - עדי נוקד ויצמן

ראש תחום מחקר, בטרם-המרכז הלאומי לבריאות ובטיחות ילדים - שרון לוי

מנהלת שיתופי פעולה עסקיים, בטרם-המרכז הלאומי לבריאות ובטיחות ילדים - נילי קציף הכהן

מנהלת הפקות, בטרם-המרכז הלאומי לבריאות ובטיחות ילדים - אפרת אמיר

בטרם-המרכז הלאומי לבריאות ובטיחות ילדים - נטלי ניר

מורה, מרכזת מגמת עיצוב בבית הספר "העמק המערבי" - אנה שגלוב

מת"ל-ועדת חינוך, ועדת חינוך - זאב גולדבלט

יו"ר, חיבה - איגוד הגנים הפרטיים - קרן איוס

מנהלת משרד, חיבה - איגוד הגנים הפרטיים - אסנת מלול

נציגת המועצה לשלום הילד - רחל הכהן

סמנכ"ל ארגון בטרם - גלית גלעד

נציגת ארגון בטרם - אביטל אפל פנקס

מורה - גילה עשרי

אזרח - עידן בנימין

בוגרת תיכון "העמק המערבי" - הדס טל

עירוני ט', תל-אביב - רוני ישר

עירוני ט', תל-אביב - נוי דבורה

בוגרת תיכון טכנולוגי נעמת השרון - דניאל שפיר

מוזמן/ת - עירית בז'רנו גולדין

מוזמן/ת - רועי מלמד

מוזמן/ת - דבורה טל שדה

מוזמן/ת - אבינעם עמית

מוזמן/ת - מיה פוקס

מוזמן/ת - דורית

שדלן/ית (גלעד יחסי ממשל ולובינג), מייצג/ת את בטרם - אבישג שחם חדד

תמי ברנע

הדס צנוירט

בית הספר של העתיד 2035

שלום רב, אני מתכבדת לפתוח את הישיבה. ברוכים הבאים. ברוכות הבאות. על סדר-היום: בית הספר של העתיד 2035. זה דיון חגיגי – נאמר לא רק על-ידי אלא גם על-ידי מי שליווה אתכם. קודם כל, זה שבכלל סביב השולחן יושבים כל כך הרבה בני נוער, זו כבר חגיגה כשלעצמה, ועוד המחשבה שישבתם יחד, וניסיתם לעצב את הסביבה הלימודית חינוכית כפי שאתם תופסים אותה, כדי שהילדים שלכם יוכלו ללמוד בסביבה כזו – אומר לכם במאמר מוסגר – גם בני הנוער היום יכולים ללמוד בסביבה דומה. זה בכלל מרגש כשלעצמו.

נפתח עם טובה בן-ארי, מי שאחראית על זכויות הילד במשרד החינוך, ויזמה, ליוותה את התהליך, ואחר כך עם המפקחת שהיתה אמונה על זה. בבקשה, טובה.

ראשית, אני רוצה להודות לך מאוד, חברת הכנסת, כי לנו זה כבוד גדול, לבוא להציג את פרי החלומות של הילדים שלנו. מאחר שהיינו לא מזמן יחד בגני תקווה, ואת דיברת על הרצונות ועל החלומות של הילדים, הנה החלומות יכולים להתגשם.

כשאנחנו מדברים על האמנה לזכויות הילד, אחד המדדים הבסיסיים שאני בודקת, כשאני מבקרת בבתי ספר או כשאני משוחחת עם ילדים, זה עד כמה ילדים באמת שותפים בקבלת החלטות – האם זה מן הפה אל החוץ, אם זה ועדת קישוט, או זה ועדות הרבה יותר מהותיות, שחשובות לגורל העתידי של ילדים. ופה זו ההוכחה.

יחד עם עינת קריצמן, המפמ"ר לאומנויות העיצוב, חלמנו גם אנחנו כילדות בפועל, ליזום משהו שילדים ישתתפו בקבלת ההחלטות – איך ייראה בית הספר לילדים שלהם. אשמח מאוד שגם המורות ידברו פה. מה שחשוב היה בנושא של השיתוף, זה שאנחנו בכלל כינסנו את המורים בחודש אוגוסט, החופש הגדול, והם רצו. כל מורה הגיעה עם שניים-שלושה ילדים לישיבת הפתיחה, כלומר גם המורים וגם הילדים הפעילו ביחד בתוך כל בית ספר את התוכנית הזו, וזה מה שמיוחד, שמורים וילדים מובילים יחד. זה השיתוף האמתי. כך גם התכנסנו בחופשת חנוכה. זה עוד מדד. אנחנו נמדדים גם על החופשות. אבל העבודה הקשה שלהם – עוד מעט נראה.

אני מודה גם לחברת הכנסת וגם לתמי, וגם לכם התלמידים, כי אילולא אתם, אנחנו לא היינו פה. זו החובה המינימלית שלנו, שתאפשר לכם דברים שרק מבוגרים יכולים לאפשר לילדים. תודה.

תודה לך, טובה בן-ארי. הזדמנות מצוינת לומר שאנחנו נמצאים ביום זכויות הילד הבין-לאומי. אנחנו בכנסת נציין אותו בחגיגיות גם בשבוע הבא. אגב, בשבילי כל יום הוא יום הילד. באמת, לפגוש אתכם כאן בדיון הוועדה לזכויות הילד ביום שהוא כל-כולו שלכם, ולאפשר לכם את הזכות ליצור עבורכם את העתיד, ולא רק שאנחנו כל הזמן נבוא ממקום פטרוני ונגיד לכם מה טוב בשבילכם, אני חושבת שכפי שאמרת, טובה – זה מה שמרגש, זה מה שחגיגי. זה מה שמיוחד בתהליך הזה, שהיה כאן, שכל-כולו היה עם התלמידים, ובהחלט היה מקום לברך גם אתכם. עינת, בבקשה.

קודם כל, אני רוצה להודות לוועדה שמארחת אותנו – את המורים, אותי, כמובן את התלמידים, ואת כל הצוות שעבד אתנו לאורך השנה וחצי האחרונות.

משרד החינוך בשנים האחרונות יוצא לכיוון חדש של הוראה למידה. אחת אבני הדרך היא הוראה משמעותית לעולמו של התלמיד. אני צוחקת ואומרת שיש בדיחה שאומרת שאי-אפשר ללמד שחייה בהתכתבות. אנחנו למעשה מחפשים את הדרך הנכונה ללמד את התלמידים, כך שהם ירצו ללמוד. אני חושבת שבשנים האחרונות יש פריחה בנושא שבו אני מובילה במשרד החינוך, בנושא של העיצוב, מכיוון שביסודו מטרתו היא לעבוד עם קהל מטרה מסוים. הסיסמה של ללמד למידה משמעותית לתלמיד, לצאת למקומות שמעניינים את התלמיד, זה בדיוק מה שאנחנו עושים במגמה. ועכשיו יש לנו גם ההזדמנות לעגן את זה בבחינות בגרות, בתהליכי מחקר, בעבודות שהן גם מאפשרות לתלמידים לקבל הערכה.

הפרויקט הזה הוא סוג של שיא מבחינתנו, כי לא רק שנתנו להם לצאת החוצה מחוץ לגבולות הכיתה – אלא הצענו להם לחקור את עולמם שלהם בתוך בית הספר. מבחינתי, זה היה תהליך מאוד מוצלח ומאוד מעניין.

רק אמשיך את דבריך – זו אמנם נקודת שיא, אבל אנחנו לא אמורים לרדת ממנה אלא להמשיך אותה קדימה, כי אם לא ניתן לזה תוקף וביטוי בהמשך, זה יהיה עוד תוכנית או עוד פרויקט, ולא לשם אנחנו מכוונים, לטעמי.

רציתי להגיד תודה לאמדוקס, שאירחו אותנו וליוו אותנו בחשיבה היצירתית, את המורים והתלמידים, שנמצאו פה.

נשמע גם אותם. בבקשה.

נעים מאוד. תודה רבה. אני נועה, ואני מנהלת קשרי הקהילה באמדוקס ישראל. היה לנו עונג ללמוד מהצוות החינוכי ומהתלמידים. אנחנו באמצעות חטיבת החדשנות שלנו באמדוקס לימדנו את המורים והתלמידים צורת חשיבה חדשה. הם למדו אותה בשקיקה, לקחו אותה למשרד החינוך, ולראיה – השפה קצת השתנתה היום במשרד החינוך, ועינת יכולה להעיד על כך. התוצרים מדברים בעד עצמם.

שמחנו ללמוד מהתלמידים. שמחנו לראות איך הם מסתכלים על העתיד, איך הם רוצים לפתח את עצמם, וגם אנחנו כעובדי אמדוקס התחלנו להסתכל אחרת על עולם החינוך ועל הילדים ומה טוב לילדים. אני שמחה מאוד להיות חלק מהתהליך הזה. זכינו.

אמדוקס זה נחמד, נוצץ, אבל אין כמו מערכת החינוך.

אז תודה רבה לטובה בן-ארי, שרתמה אותנו לתוך התהליך הזה, לעינת שהובילה, ליוסי, ליוניס"ף שהיו שותפים לתהליך, לגילה, שהובילה את הפרויקט המהמם הזה, להלן שלא נמצאת אתנו כרגע, לכל המנהלים, התלמידים. תראי את התוצרים – הם מדהימים בפני עצמם. תודה רבה.

תודה לכם. נעבור לתוצרים. נשמע אתכם, ואחר כך אם נרצה דברי סיכום, המבוגרים שוב יוכלו להתייחס. הדס טל, תיכון העמק המערבי. רק אומר בזמן שאתם מכינים את זה – עינת, אמרת שרצו להחזיר להם את הרצון ללמוד. הילדים נולדים סקרנים, עם הרבה רצון ללמידה, באופן טבעי. אנחנו צריכים רק לא להרוג את זה ולדעת לשמור את זה בתוך המערכת, ואני שמחה שנגעתם בדיוק בנקודה הזאת. בבקשה, הדס.

שמי הדס טל. אני בוגרת תיכון עמק המערבי. עשיתי את הפרויקט הזה במגמת עיצוב. כשהגעתי באוגוסט, אחרי שבחרתי לעסוק בנושא הזה של בתי הספר העתידניים, הגעתי לזה כשלא ידעתי על זה כלום, חוץ מאשר הנושא. זה היה מספיק כדי לעניין אותי, וגם אחרי המפגש, למרות שלמדתי כל כך הרבה – יצאתי עם יותר שאלות מתשובות.

זה אומר שבאמת היית בתהליך למידה, אם את יוצאת עם שאלות.

כן. חלק גדול מהתהליך היה להבין, בתוך כל הנושא המורחב של בתי ספר עתידניים לעיצוב, איך אני מוצאת את המקום שלי, ליצור רעיון ואת המוצר הסופי.

עשיתי את הפרויקט יחד עם דניאל, שלא הגיע היום. בסופו של דבר החלטנו יחד, שאנחנו רוצים להתעסק באיך אנחנו לומדים, ואיך אנחנו לוקחים את הסקרנות הטבעית ואת החדשנות של התלמידים, ובעצם גורמים לבתי ספר לאפשר אותם בצורה מיטבית, עם כמה שפחות חסימות, כי כיום, גם כשיש פרויקטים הכי חדשניים והכי יצירתיים, עדיין מרגיש מאוד מוגבל למה שמכתיבים משרד החינוך והמורים.

זה תלמידים אמרו. שלא יאשימו אותי... התכוונתי גם לומר את זה בסיכום. מפעים לשמוע אותך.

בעצם בגלל שהכול בא מלמעלה, זה נורא תלוי זמנים – לא כל שנה תהיה ועדה שתוכל להקים את עצמה כל הזמן לטכנולוגיות משתנות, לרעיונות החדשים. הגענו למסקנה שזה צריך לבוא מלמטה, מהרעיונות של התלמידים. גם ידענו מעצמנו ומהחברים שלנו ומהסביבה שלנו, שזה דבר שהוא בסך הכול מאוד פשוט. אפילו במהלך העבודה הזאת נעזרנו בהרבה מאוד מהחברים שלנו שלמדו כל מיני מקצועות שבכלל לא קשורים לעיצוב – אפילו את הסרטון שנראה בסוף. בגלל שלא למדתי עריכת סרטונים בבית ספר, נעזרתי בתלמיד מרוסיה שהכרתי במחנה קיץ. שיתופי פעולה ממש חוצי גבולות, כך שאת הרעיון של הפרויקט מימשתי בעזרת הפרויקט.

בעצם התמקדנו בדבר נוסף, שגם הוא מאוד מהותי – הכישורים החברתיים בבתי הספר. אמנם קצת נדוש לדבר על זה, על הטכנולוגיה, אז אנחנו פחות מדברים אחד עם השני, אבל אני חושבת שזה הרבה מעבר לזה. אני חושבת שהדרך שבה אנחנו לומדים כיום לא מאפשרת לתלמידים להכיר אחד את השני,לעבוד אחד עם השני כמו שצריך. התהליך שבו עובדים עם עוד תלמידים שהם לא מהכיתה שלך ואפילו לא מהעיר שלך, זה תורם יותר מכל מוצר סופי או ציון סופי. זה בסופו של דבר מקדם ומרחיב אופקים בצורה מאוד משמעותית. לשנינו הרבה מאוד מהרעיונות, מהתפישות שהכרנו, שהבאנו אחד לשני, זה היה בעזרת שיחות עם אנשים אחרים – אם זה מורים, תלמידים. כלומר שיחות ויחסים עם תלמידים ומורים אחרים זה מעבר ללדבר על העבודה; זה ממש תהליך.

כלומר הטכנולוגיה היא כלי שיכול לפתח אינטראקציה שהיא הרבה מעבר לממד הפיזי שבו אנחנו נמצאים – רק צריך לדעת להשתמש בה נכון.

כן. אז בעצם הרעיון שלנו הוא לממשק. לא התעסקנו בפן הטכנולוגי – זה פחות התחום שרלוונטי לנו; התעסקנו בתחום הרעיוני, שזה ממשק פרויקטים משפטיים. זה אומר שתלמידים מכל רחבי העולם יכולים להיכנס לתוך הממשק וליצור פרויקטים שהם גם מעשיים, שהם אלה שממציאים אותם. הם לא צריכים פרויקטים בנושא אנגלית, בנושא עיצוב או בנושא מחשבים, ליצור אפליקציות כזו או כזו, או ליצור מעבדה בנושא זה או אחר, כי הם בעצמם חושבים על רעיונות משל עצמם, וכך זה תמיד רלוונטי, כי הרעיונות שלנו תמיד רלוונטיים לתקופה – זה לא בא מתוכנית שנוצרה לפני שלוש, ארבע או חמש או עשר שנים.

או עשרים שנה.

כן. יצרנו פרסונה שמייצגת דמות כלשהי שלומדת בבית ספר בעתיד. גם עשינו מחקר על כיצד עבודה בצוות מגוון תורמת לעשייה. יש על זה לא מעט מחקרים. הגענו לכל מיני מסקנות, שהדיבור אחד עם השני, במיוחד כשזה עם אנשים ששונים ממך, זה משהו שתורם גם לפרויקט עצמו וגם לאדם עצמו. כאשר אנחנו כחברה מדברים עם אנשים ששונים מאתנו, שגרים בעיר אחרת או ממעמד סוציו אקונומי אחר, אנחנו נתרמים בעצמנו, ואנחנו גם יכולים לעשות עבודות הרבה יותר טובות. אנחנו יכולים להיות מעסיקים ומועסקים הרבה יותר טובים. בעצם הכול מגיע ללהבין אחד את השני.

מה אנחנו רואים פה?

זה מסביר את הרעיון של הפרויקט. יצרנו כרזה.

מצד ימין למטה.

בגלל שיצרנו פרסונה, שמייצגת אשה אחת שיכולה ללמוד בעתיד, יצרנו ממש דוגמה לפרויקט שהיא יכולה ליצור עם אנשים ממדינות אחרות, מתחומי עניין אחרים, להראות באופן ויזואלי ומוחשי איך זה עובד. התעסקנו בפן הרעיוני, אבל כדי להציג את זה באופן ויזואלי, כדי שזה לא הכול יהיה דיבורים באוויר, יצרנו הדמיה, של איך מכשיר כזה יכול להיראות, ואיך הוא יכול לעזור לאנשים לתקשר אחד עם השני למרות חסמים גיאוגרפיים.

נראה סרטון.

מקסים. כל הכבוד. יישר כוח.

מי שליוותה אותה רוצה לומר כמה מילים?

שמי אנה שגלוב. אני מורה בבית הספר הרבה שנים, והרבה שנים אני מלווה תלמידים בפרויקטים בתחום העיצוב. מאוד חשוב לראות איך העולם משתנה ואיך הילדים משתנים, והדרישות שלהם. התלמידים האלה זקוקים לשינוי, והוא בא מהשטח. רק אמרתי להם שיש פרויקט חדש – בית ספר עתידי, 2035, ואז היא היתה הראשונה שקפצה. היו לה רעיונות, וזה מאוד מעניין. זה הגיע משם, שזה באמת בוער בהם. זה חשוב להם. השינוי צריך לבוא, וכמה שאוכל לעזור, אעזור. גם לי זה היה מאוד מעניין. גם לי לקח זמן להבין מה היא רוצה, כי במפגש הראשון באמדוקס גם אנחנו לא הבנו.

מקסים.

הייתי רוצה להוסיף משהו לגבי בית הספר שממנו הן מגיעות. בית הספר הזה בקיבוץ יפעת, נכנס לפרויקט שנקרא ניסוי חלוץ, שבו גם תחומים אחרים נלמדים בצורה אחרת. למשל, כל הנושא של ההיסטוריה ותיאוריה של המגמה שלי נלמד דרך תהליך של אוצרות ולא דרך בחינת בגרות. גם אנחנו אנשי המטה מחפשים מורים כאלה נחושים לעשות שינויים כדי לעבוד אתנו.

מקסים. אני מכירה את בית הספר. תודה רבה, הדס.

דניאל שפיר, תיכון טכנולוגי נעמת השרון.

שלום, אני דניאל שפיר, בוגרת תיכון טכנולוגי נעמת השרון. סיימתי שנה שעברה י"ב. אני מציגה פרויקט 5 יחידות בעיצוב. הפרויקט הוא איך בית הספר ייראה עוד עשרים שנה. הנושא שלנו הוא מעבר מילדות לבגרות, פיתוח קונספט משמעותי, עתידי, והכנו לו תוצרים נלווים.

התחלנו ממפת חשיבה, וראינו שהנושא שהכי מעניין אותנו בתור בוגרות לעתיד הוא נשף סיום י"ב. היום הנשף הוא אירוע ראוותני וחסר תוכן. רצינו להפוך אותו לאירוע שתהיה לו משמעות.

איך תגיעו לשם? בחללית? כי היום הם מגיעים בלימוזינות...

בהמשך למה שאמרתי, החזון שלנו היה לעשות אירוע חווייתי, שיסמן את המעבר בילדות לבגרות. האירוע יכלול מספר מבחנים שיבדקו פרמטרים שונים בהתבגרות, הבדיקות יבוצעו בעזרת עזרים טכנולוגיים כדי לעשות אתגר שיבדוק את מסוגלות הבוגר. קהל היעד של הפרויקט הוא כיתה י"ב. הפרסונה שהיוותה לנו מקור השראה היא תלמידה ספורטיבית, חברותית, שהיתה מאוד רוצה לקחת חלק בפרויקט הזה עם חברותיה הקרובות. האתגר שעלה בעיצוב היה תכנון החללים, שזה בעצם שמירה על אסתטיקה תוך כדי שמירה על הפרסונליזציה של התוצרים הנלווים.

עיצבנו ותכננו מערך חדרים שבהם התרחשו האתגרים. לכל חדר נכנסת קבוצה של ששה תלמידים. כל בוגר מצויד במשקפי מציאות מדומה וסיכת מצלמה כדי שיוכל להתמודד עם האתגרים הבאים – אחריות ודאגה לאחר, אומץ וידע כללי.

המבחנים נבנים באמצעות מידע שנאסף על כל בוגר ברשתות החברתיות, כך שהמבחן מותאם לאישיות של הבוגר. בתום כל המבחנים הם מתרכזים באולם המרכזי, שהוא הנשף.

מה קורה אם לא עוברים את המבחן? אין נשף?

זה בשביל עצמם, שיוכלו לדעת במה הם יכולים להשתפר בעתיד, וללמוד מזה.

התחלנו במחקר הטרוגרפי, שבודק טקסי מעבר בתרבויות שונות. גילינו שהמבחנים מותאמים לערכים ולתרבות הספציפית. בכל תרבות יש מבחן מעבר מילדות לבגרות כמו טקס בר המצווה, שהילד יוצא מחסות אביו ואמו, ועולה לתורה.

הקרוסאז' בצורת הפרח היוו מקור השראה לפרויקט. צורת עלי כותרת – אפשר לראות את הצורה הגיאומטרית הזו לאורך כל הפרויקט.

השם של הפרויקט שלנו הוא הפריצה הגדולה, כי התלמיד יוצא מהמסגרת לעולם האמתי. התוצר הראשון שעבדנו עליו הוא הלוגו, שגם נבנה מהצורניות של הפרח. אפשר לראות מספר סקיצות שיצרנו עד שבחרנו בלוגו הימני. בחרנו בצבעוניות עזה כמו שיש בפרחים, כי העוצמה שיש בפרח משקפת את העוצמה שבפריצה הגדולה מהילדות לבגרות.

התוצרים הבאים שאפשר לראות הם משקפי המציאות המדומה וסיכת המצלמה. הם עשויים מיחידות מודולריות קטנות, שמתחברות באמצעות מגנטים, כך שכל משתמש בוחר לעצמו את הצורניות שהוא בוחר, וכך הוא שומר על הייחודיות שלו.

התוצר האחרון שעבדנו עליו הוא פיתוח המבנה, שכולל חמישה חדרים קטנים וחלל מסיבה אחד גדול. משמאל אפשר לראות את הקומפוזיציות השונות שבדקנו. מימין אפשר לראות את הקומפוזיציה שבחרנו.

פה מימין זה המבנה הסופי. כל קבוצה נכנסת מדלת אחת, ויוצאת מדלת אחרת לחלל שבו מתקיים הנשף. השארנו את הקירות לבנים, כי כל מבחן יוצג באמצעות משקפי מציאות מדומה. משמאל אפשר לראות את ההדמיה כפי שהיתה נראית מבעד למשקפיים.

מקסים. אהבתי את האמירה שיש לכם רצון להחזיר את הנשפים למקום ערכי ממה שהוא היום, שזו בשורה גדולה, מעבר לכך שהכול יפה ומעניין. תודה רבה. המנהלת, בבקשה.

מערכת החינוך, חלק מאוד גדול בה קשור בהיבט החברתי – בהיבט של התקשורת בין התלמידים, כלומר זה לא רק החומר הנלמד. שתי הקבוצות הללו, במקרה או שלא במקרה, בחרו דווקא את ההיבטים האלה – היבטים חברתיים. זה היבטים שבוחנים מעבר להיסטוריה או לספרות או לשיעורים הרגילים בבית הספר. אני מאוד גאה בהם. אני חושבת שהם עשו תהליך מדהים. אני חושבת שתלמידים באופן כללי, מעצם החקר, בנושאים כאלה לומדים הרבה יותר מאשר כשהם יושבים בשיעור.

אין שאלה. הבוקר קיימנו דיון כזה בוועדת החינוך, והיו שם גם נציגים של מועצת התלמידים, ואמרנו – זאת הדרך ללמוד. שום מבחן בגרות של קולטים פולטים – שם זה נשאר. הצגנו את עבודות הגמר שהיום יש במערכת, או כל סוג אחר של עבודת סיכום – לצורך העניין, דוגמת מה שאתם עשיתם, מעבר למבחנים הקונבנציונליים, והאמירה שלך פשוט הדהדה שם בחדר. יישר כוח.

רוני ישר, עירוני ט' תל-אביב.

שלום לכולם. אני רוני. את הפרויקט הזה עשיתי עם טל, שותפתי, שלא נוכחת פה כרגע. התמקדנו בחזון של בית הספר של העתיד, 2035, והגדרנו לעצמנו כבר מההתחלה שתי זכויות שהגיעו מהעולם שלנו: הזכות לפרטיות – הצורך במרחב פרטי ואישי בתוך המסגרת החינוכית, והזכות לנגישות של מידע ואמצעי למידה. מתן מענה לתלמידים בעלי קשיים – בעיקר של קשב וריכוז. אני מניחה שליותר ממחצית הנוכחים פה יש... לכולם יש.

בשנים האחרונות קיימת במערכת החינוך צעקה, זעקה לגבי הקושי בלימוד, להתרכז בתנאים הקיימים כיום בכיתות, בין אם זה במבנה הכיתה, באווירה, בתהליך הלימוד. יצרנו פתרון שלדעתי, עונה על הצרכים הללו.

יצרנו חזון ביחד ולחוד, שכל תלמידי התיכון ילמדו בקבוצות או בנפרד במהלך הכיתה, כלומר יש להם אפשרות במהלך הלמידה להתפצל לסוג של לימוד פרטני, רק יותר רלוונטי להם. עיקר העיסוק שלנו היה לכתוב חוויית לימודים מותאמת ומגוונת בחלל אחד לבעלי צרכים מגוונים. זה לאו דווקא לבעלי קשב וריכוז; יכול להיות גם סביבת לימודים מותאמת עם חירשים, אילמים, אוטיסטים. שילוב בחברה מגוונת. קהל היעד שלנו – תלמידי תיכון י' עד י"ב – חטיבה עליונה. המטרה: לאפשר לתלמידים בעלי צרכים מגוונים ללמוד ביחד עם כל הכיתה או לחוד.

זה מבנה ארכיטקטורי. יצרנו אותו בהשראת השבלול של מאטיס. יצרנו מבנה מעגלי. יצאנו קצת מנורמות הכיתה הרגילה, שזה ארבעה קירות, לוח, שולחן, כיסא. במרכז יש כיתת האם, שם לומדים בין 20 ל-25 תלמידים, שזה עוד קושי שעולה היום. אני מניחה שלרוב האנשים פה היו בכיתה יותר מ-30 תלמידים.

הקושי הוא לא במספר התלמידים אלא בהתאמת הסביבה, בדיוק מה שאת נוגעת. בסביבה מותאמת לא תרגישי, גם אם יהיו שם יותר.

יותר מדי תלמידים – אי-אפשר ללמוד. חווינו את זה על בשרנו.

במרכז הכיתה יש מנחה, מורה, שעומד ומעביר לתלמידים. סביב הכיתה יש 11 חללים, תאים.

ילד אחד, בחלל.

הלמידה תתאפשר בתוך התאים על-ידי הולוגרמות, כך שמי שנמצא בתא, לא מפסיד ולא מאבד את מהלך השיעור. הוא מעודכן במה שקורה. יצרנו פרסונות, ולפי הפרסונות הגדרנו את הקושי ופתרנו את הבעיה. עשינו דף השראה, מהאינטרנט. יצרנו מחקר משתמשים. פיזרנו את הדפים לילדים בשכבה שלנו, אפילו כיתות ז', ח', כדי שיהיה לנו רקע. הגענו למסקנה ש-15% מרוצים ממבנה הכיתה ומהאווירה לעומת 85%, שלא מרוצים כלל.

יצרנו מחקר על עבר, הווה על מבנה הכיתות, ברחבי העולם. אין שינוי. בכל מקום בעולם גם לפני מאה שנים הכול נראה בדיוק אותו דבר.

עשינו סקיצות עם תוכנה מיוחדת. הגדרנו את מבנה הכיתה, את מבנה המסדרון, איך הכיתה אמורה להיראות. הדפסנו את זה. יצרנו הדמיות, איך הכיתה אמורה להיראות במרחב. היינו באמדוקס –יש לנו בעיה של מיקום במדינה, אז יצרנו את המבנה, שיהיה יותר ריאלי. יצרנו דוגמות שונות – לתלמיד שאוהב את הים או את החול, כך תלמיד יכול ללמוד.

עשינו תהליך סקיצות. עשינו סכימת צבעים, בעיקר צבעי פסטל, צבעים שמוכחים כרגועים לעין. בחרנו את הלוגו הסופי, שמסמל, גם בלי לדעת על מה הפרויקט ואיך המבנה נראה. הוא מרמז מעט על מה שהולך לבוא. עשינו כרזה שמציגה, ויצרנו סוג של פלייר לפתיחה הגדולה ב-2 בספטמבר – בדקנו, והלימודים לא מתחילים ב-1 בספטמבר אלא ב-2 בספטמבר – כי 1 בספטמבר יוצא יום שבת. עשינו סטיקרים.

הריטלין לא עוד. כל כך נכון. אומר לך למה. קודם כל, דיברת על ילדים עם צרכים רבים ומגוונים. כולם עם צרכים מגוונים, גם ילדים נורמטיביים שהם לצורך העניין לא חירשים ולא קשב וריכוז. הרבה מבעיות הקשב וריכוז היום הם בגלל הסביבה הלימודית כפי שהיא, כי אי-אפשר שילדים יקבלו אלפי אם לא יותר מזה גירויים בשנייה, כשהם משחקים בזה, ואז נצפה מהם שיישבו בטורים מול אותה מורה באותו מקום ויהיו מרוכזים. אין חיה כזו. גם אם תנטרלי אותם. רוצה שאושיב אותך לבד בתוך כיתה 45 דקות מול המורה שלך, נחמדה ויפה ככל שתהיה? זה לא עובד. זה כבר לא מתאים למה שיש היום. אגב, את הכיתה הזו שהראית היום ולפני מאה שנה, יש לי מצגת אקדמית שאני הכנתי כדי להראות שכולם מתפתחים, ואנחנו משום מה מתעקשים להישאר באיזשהו מקום, והעניין של הריטלין לא עוד, זה כי נראה פחות בעיות של קשב וריכוז, יותר דינמיות. כללת הכול בתוך המצגת שלך. הנושא של דינמיות בלמידה, היכולת שלך לעבור ממצב אינדיבידואלי למצב של למידה בחברה, וזה גם למצבי צבירה משתנים, כי אותו אדם, יכול להיות שיש לך נטייה ללמוד בצורה אינדיבידואלית, אבל גם את צריכה לפעמים את האינטראקציה, אז תהיה לך אפשרות לעבור למצב כזה בתוך אותו מרחב לימודי – זה מה שהילדים שלנו צריכים.

תסתכלו על גן ילדים, איך הוא בנוי, שהם עוברים ממקום למקום. הכול פתוח, הם פעם עם חברים ופעם לבד. הם סקרנים ולומדים, וזה מה שאנחנו רוצים להחזיר – את מרחב הלמידה הזה – כמובן עם ידע ועם תהליכי למידה שהם מתקיימים, אבל זה הרציונל. ביטאת את זה מאוד יפה במצגת שלך.

רק אומר לכם שהרבה אנשים גדולים אומרים את זה שנים ומנסים לשקף את מה שאתם מראים, אבל כנראה שלגדולים לא כל כך מקשיבים. כשזה יבוא מכם, אולי החלומות האלה יתגשמו, וזה מה שאני רוצה להאמין. כל הכבוד. יישר כוח.

בבקשה, נוי דבורה, עירוני ט', תל-אביב.

שלום. אני נוי. זאת בת זוגי לצוות, עדן. אנחנו בחרנו להתמקד במרחב הבית-ספרי ב-2035. היום בית הספר הוא גדול. יש הרבה כיתות, אולמות ספורט, מעבדות, חברי צוות ותלמידים.

כל תלמיד שנכנס לבית הספר – מרגיש עצמאי. יכול להתמצא בכוחות עצמו בלי לשאול תלמידים או מורים, וכל זאת באמצעות ממשק שנטען. זה מוביל אותך. המטרה – לאפשר להתמצא ברחבי בית הספר.

הכנו פרסונות, גם שלי וגם של עדן. בחרנו בנקודה שהן מגיעות לבית הספר, והולכות לאיבוד. תיארנו יום בחייהן. מצאנו שהנקודה של הקושי – כשהן מגיעות לבית הספר, ולא יודעות לאן להגיע.

הרעיונות. חקרנו את השילוב של השלט, מאז ועד היום. ראינו שפעם היה עם תריס, ועכשיו עבר למסכי LCD וכדומה.

השראה – בחרנו בסגנון הפופ ארט כהשראה, כי יש בו הרבה צבעים, והצבע הוא עזר לרעיון שלנו. זה גרם לשפע הכלכלי ותרבות הצריכה.

בעזרת הצמיד התלמיד יוכל להתמצא. התחלנו עם שילוט על הקירות. הגענו למסקנה שהקירות בבית הספר מאוד עמוסים.

זה הרעיון. כאשר נכנסים לבית הספר, הצמיד מסתנכרן עם הרשת הבית ספרית. יש שלוש אופציות: ניווט, להשאיר את הצמיד על מצב שקט, וחיפוש חברים. כשבחרת – נאמר אתה רוצה כיתת כימייה. יש סביבך מרחב אישי. זה תואם לצבע של הכיתה, ויש מסלול שמוביל אותך, שנפתח.

אלה הסקיצות. הדמיות – גם של הצמיד. זה כאשר התלמיד מחוץ לכיתה. יש לוח שמראה את מספר התלמידים בכיתה. נפתח לוח הולוגרמי, שמראה את מיקומי החדרים.

בחרנו ב-TMI, באופן ציני. זה הלוגו הנבחר. זה שילוב של המרחב האישי. לראות את הרעיון. סטיקרים. הכנו סוג של שיווק לצמיד. זה נעשה בהדפסת תלת ממד. זה באריזות.

הסתכלתי על זה וישר חשבתי על הוויז. כל הזמן אנחנו אומרים: איך חיינו לפני הוויז? אני מכירה את העידן שלפני הוויז. היו מפות, אחרי פעמיים זכרנו את הדרך. היום לא צריך לזכור דבר.

אני מוטרדת מזה שהמחשבה היא שבשנת 2035 גם את הדרך בבית הספר לא נצטרך לזכור, וזה כנראה יהיה TMI, עד שנצטרך איזשהו צמיד. אני מקווה שלא באמת נצטרך אותו אלא אם כן בתי הספר יהיו ענקיים, כי יהיו מרחבי למידה מפותחים, וזה לא יהיה על קומות כפי שהציגה רוני, אלא זה יתפרס על גבי שטח נרחב, ונגיד: צריך צמיד. כל הכבוד על המחשבה, על הפרטים.

יש הוברבורד.

ממש לא. דיברנו גם על ההוברבורד בדיון לפני כן. מבחינתי הוא צריך להיות מחוץ לחוק, ואני מאוד מקווה שכבר בשנה הקרובה הוא לא יהיה חלק מהנוף שלנו, וזה מתוך דאגה לכם.

תודה רבה לנוי. כל הכבוד. עכשיו המורה הגאה רוצה לומר כמה דברים?

אני רוצה לומר תודה על זה שאפשרו לנו את התהליך של שיתוף הפעולה עם אמדוקס וטובה, זכויות הילד, וכמובן שעינת אפשרה את זה, מבחינתנו כמגמת עיצוב, כי למדנו כלי חדש. שיפו אותנו בכלי שהיום אנחנו מאמצים אותו, ויש פה תלמידת י"ב שכבר חווה את זה. היא שאלה: מה זה הפרסונה? איך עובדים? אמרתי: אנחנו מתנסים יחד, לומדים בשיתוף פעולה.

אנחנו בתהליך הזה, כמו שהילדים למדו מהחקר, גם אני למדתי איך ללמד אחרת. אני מורה ותיקה, והנה נפתחתי לדברים אחרים, כמו שהם רוצים. ניתנה לנו הזדמנות עם אמדוקס, שזה כלי מאוד יפה – זה נותן לנו אפשרות לעשות כוונון לרעיונות שלנו, לקלוע לקהל היעד, ואז לחדד את האתגר ואת הרעיון העיצובי, וכמובן את המוצר בהתאם.

הפרויקטים נעשו בצוותים. זה היה תהליך מדהים, כי בסוף זה היה כמו חתונה קתולית, אבל בהתחלה כמעט התגרשו... כמורה הייתי צריכה לתפוס אותם ולהוביל כל מיני מיומנויות. הייתי מפשרת והייתי מגשרת והייתי בוררת, כל מיני דברים. עבדנו הרבה על התהליך הזה של עבודה בצוות, ואפילו באמצע הלילה דיברנו על זה לפני שנכנסנו, היינו מעבירים כל מיני רעיונות. נכנסו לדרייב מטורף של עבודה, וזה היה ממש כיף. אני חושבת שבממד הזה זה היה מאוד חווייתי. זה היה אחר. גם אם הייתי נודניקית, אני חושבת שהדרך היתה נהדרת. זה היה אינטנסיבי – וזה לא רע. זה היה חוויה לכולנו, דרך העבודה החדשה.

מה שתזכרו מכל הלימודים – היסטוריה, ספרות וכו' – זה יהיה הפרויקט הזה, על שלל חוויותיו, מההיבט של הידע ועד ההיבטים התהליכים והחברתיים. ניפגש בשנת 2035, אשאל אתכם. אני אופטימית בגילי... תראו שזה החלק המשמעותי. אתם הגשמתם את מה שצריך להיות במערכת כבר היום, ומה שהיינו רוצים לראות בהיסטוריה ובמקצועות נוספים. תהליך הלמידה שחוויתם כאן – אין שאלה שזו הלמידה המשמעותית שאנחנו מכוונים אליה. הוא התהליך האמתי. אתם אלה שחושבים ויוזמים ויוצרים ומפתחים ומחפשים את הידע, ובונים בחשיבה שלכם – במקרה הספציפי הזה גם איך הייתם רוצים שהדברים יתקיימו. זה לא איך הייתם רוצים שזה יתקיים אי שם בשנת 2035, כי אני בטוחה שזה חלק מההוויה או מהרצונות של כל אחד מכם כתלמידים, לו זה רק היה יכול להיות כאן ועכשיו.

אומר לכם שתי מילים על עצמי – גם ככה אנחנו בישיבה לא שגרתית – כדי שתבינו למה אני כל כך מודה לכם על זה שאתם כאן ומאפשרים לי את החוויה הזו. אני באה מעולם החינוך. אני חיה את מה שאתם עושים. אני רק מחפשת כל הזדמנות, שמישהו ייתן לי לבצע את כל העניין הזה של איך למידה צריכה להיות. התזה שלי בשנת 96' עסקה בעיצוב סביבות למידה טכנולוגיות וחדשניות – לא בהיבט שהיה אז שהמחשבים חזו הכול אלא בהבנה שזה רק כלי שעשוי לשרת אותנו כעוד כלי פדגוגי לצורך העניין. אז אתם דיברתם פה על אפילו לפרוץ את גבולות הכיתה. את בכלל פרצת את גבולות המדינה. זה אפשרי, כל כך זמין. אנחנו לא צריכים לפחוד מהטכנולוגיה. היא יכולה לשרת אותנו היטב גם בתהליכים האלה.

התפקיד האחרון שהיה לי רגע שהגעתי הנה כסגנית נשיא מכללה אקדמית – עסקנו בארבע שנים שקדמו להגעה שלי הנה בעיצוב סביבות במכללת אהלו, וקראנו לזה מתחם העתיד, כי לפני שש שנים היינו בטוחים שיהיה זה בעתיד. מאז הספקנו לפתח מתחם נוסף, מתוך הלמידה, ממה שקורה במתחם הראשון, והבנו שזה יכול להיות כאן ועכשיו, אם המערכת תירתם – הנושא של למידה דינמית, שיהיו כל מרחבי הלמידה, שתהיה לנו אפשרות לעבור ממצב של יחיד לזוג לצוות, של למידה פרונטלית, ללמידת חקר. שהכול יהיה בתוך המרחב, ונוכל לנוע בו כל פעם לפי תהליך ההתפתחות של הנושא שאנחנו לומדים. זה בנפשי, ואתם לא מבינים מה עשיתם לי בזה שהגעתם אליי היום לוועדה כדי לדבר בדיוק על הדברים האלה, ואני יכולה לאחל רק דבר אחד לתלמידי ישראל – שזה לא יהיה בשנת 2035; שזה יהיה כאן. וזה באמת לא נוגע רק בהיבטים פדגוגיים. אי-אפשר לעשות שום למידה משמעותית חדשנית כשאנחנו נשארים לשבת בטורים. שאף אחד לא יספר לנו סיפורים. אנחנו יודעים לדבר יפה מאוד גם במשרד החינוך, איך צריכה להיראות הלמידה, ומה התפקיד של המורה ואיך אנחנו צריכים לייצר פדגוגיה חדשה, אבל כל עוד לא נשנה את המרחב הלימודי, לא באמת נייצר שינוי. זה בדיוק מה שאתם נוגעים בו כמגמת עיצוב – איך אנחנו מעצבים את סביבת הלמידה. זה המפתח כדי להכניס פנימה את כל הדברים האחרים אחר כך שאנחנו רוצים להשיג. ואני יכולה להבטיח לכם – זה יכול לצמצם אלימות, כי זה יוצר פחות מתח, וילדים יותר נרתמים מתוקף הסקרנות שאנחנו יוצרים והדינמיקה של הלמידה, אז מן הסתם גם נצמצם את כל המתחים והלחצים והאחרים, ובעיות קשב וריכוז שיכולות להיפתר, ותפירת חליפה אישית לכל ילד, כי המרחב מאפשר את זה. הוא ממילא הולך למקום שהוא רוצה וסקרן לחקור ולעוד מיומנויות אחרות. מעבר למה שציינו, גם היכולת של הפרזנטציה, של להציג את זה אחר כך בפני הכיתה, בפני ילדים. אז אולי כל אחד לומד נושא מסוים. שימו לב מה קרה פה היום. כל אחד לומד משהו, וכולנו למדנו הכול; נחשפנו לכול. זה מזמין הרבה מאוד. זה לא חלום. זה יכול להיות כאן.

אז כשאנחנו חלמנו בשנות ה-90' ובשנות ה-2000, ובאו שרי חינוך ודיברו את זה יפה והכול, שמעו את זה אבל לא באמת הגשימו. אני מקווה שעכשיו כשזה בא מכם הילדים, גם נצליח להגשים את זה בשבילכם. בבקשה.

שלום, אני בתיה גלעד, יושבת-ראש אגודת יאנוש קרוצ'ק העולמית וחברת המכון החינוכי הישראלי. אני חושבת שמה שראינו כאן זה קורצ'אק בהתגלמותו.

לגמרי.

קודם כל, תודה על הרעיון. הרעיון של לחשוב יחד עם הילדים, איך ייראה חינוך ב-2035, אני חושבת שזה הגשמה של חלום, כי יש לנו מה ללמוד מהילדים, הם יודעים הכי טוב מה טוב להם, וזה מה שקורצ'אק אמר – הילדים הם העולם שילמד אותנו מה הם צריכים, ולא אנחנו נגיד להם מה הם צריכים.

תודה לכל העושים במלאכה, כי זו באמת עבודה אדירה. תודה לטובה, לאמדוקס, לעינת ולך שאירחת אותנו.

בשמחה. העונג כולו שלי. מישהו רוצה להוסיף התייחסות? הוכחת שהייטק וחינוך הכול מתחבר יחד. אין היסטוריה בנפרד, אין תנ"ך בנפרד, הכול מתחבר.

שחררתי למפגש פה גם תלמידים שכבר התגייסו ונמצאים פה גם.

חיזרו לשלום. בבקשה.

אני רוצה לומר תודה למורים. לגילה שהובילה את כל הפרויקט הזה מראשיתו לפני שנה וחצי, ומה שאתם רואים עכשיו זה בזכות העבודה העמלנית שלה מאחורי הקלעים על כל פסיק כאן, ולאורית ולאנה וללילי, ובטח ליוסי, כי הם אלה שהגיעו בחופש הגדול לאמדוקס, ולעירית ולצוות של נעמה. הם אלה - כשאנחנו החלטנו שעושים את זה לפני תחילת שנת הלימודים כדי ליצור שיח ולעשות התנעה, הם אמרו: אנחנו באים, ואני חושבת שצריך לשכפל מורים כאלה, שרוצים את השינוי. אני חושבת שכולנו עם 20 פלוס ותק, ולמרות הכול כולנו אומרים: נורא כיף להשתנות ולנסות את החדש. השילוב בין תלמידים לצוותים של מורים שמובילים את המערכת, זה סוד הקסם של הפרויקט הזה.

נכון. גילה ביטאה את זה יפה, כשאמרה: גם אני הרגשתי שאני לומדת. אני מוכרחה לומר משהו מההיבט של המורים. לא משנה היום – ותיקים, חדשים, בהיבט הזה, ואני לא מאשימה אותם שכל השיח המאוד נכון הזה שאנחנו מייצרים ברמת העל והמדיניות לא באמת מחלחל למטה כי הם לא קיבלו את הכלים. גם אם נסתכל היום על הכשרת המורים, אני מרשה לעצמי לתת את הביקורת הזו – אני מגיעה משם – אנחנו מכשירים אותם בדיוק כמו שהכשירו אותם לפני עשרים ושלושים שנה. אפילו עם אותם טקסטים, ואנחנו באמת מצפים שייעשה השינוי.

אני חושבת שהתהליך צריך להתחיל כבר שם – כשהמורה מתנסה בחוויה של למידה אחרת כלפי עצמו, והסטאז' או העבודה המעשית שעושים מורים, היא כבר תהיה בסגנון אחר. אם אנחנו נצליח לבנות את זה מלמטה – פעם אחת, המורים החדשים שייכנסו למערכת, ייכנסו עם מיומנויות ראשונות, ופעם שנייה, כבר אפשר יהיה להנחיל את זה בחדרי המורים גם, רק אם נהיה שם בשבילם. לא נגיד להם מה צריך לעשות ואיך, כי זה לא באמת עובד, אלא באמת ניתן להם להתנסות בחוויה. שיקפת את זה מאוד יפה, כשאמרת: תוך כדי למידה גם את למדת וגם את חווית. אני חושבת שזה התהליך הנכון.

מעבר ללמידה של מורה יש גם לאפשר – אני רואה שאצלנו בבית הספר יש איים של חדשנות. זה צומח. למשל, מה שפעם נקרא ספרייה נקרא היום space book. זה פרויקט. מחקו את המילה ספרייה, ונתנו פשוט לתלמידים – שאחת מהם נמצאת כאן – ולמורים, וארכיטקט שהיה מעורב, ליצור משהו חדש שהתלמידים חלמו. מרחבי למידה משתנים שמאפשרים אולי סוג חדש של למידה, כי זה היה חלום שלהם. אפשרו להם אולי מימוש קטן של חלום. אני חושבת שזה דבר יפה.

הלמידה היא לא רק במרחב הכיתתי אלא גם בחוץ.

נכון. זה לא היה רק שינוי פיזי אלא שינוי פדגוגי – אתה יכול לבוא אחרת, ללמוד אחרת. והמורים לומדים תוך כדי. זו לא בושה ללמוד, ואנחנו אומרים להם שכיף ללמוד, וכל הזמן אנחנו לומדים.

אגב, המשרד מפתח לקראת שנת הלימודים הבאה 400 מרחבי למידה חדשים. אזמין אתכם לקחת חלק בצפייה ובשדרוג.

בבקשה.

שמי דורית. אני הגעתי לכאן כאורחת אבל אני מורה. נכנסתי, אז אני חייבת לומר שזה היה רגע של נחת מבחינתי. גם אני מאמינה כמורה בלמידה אחרת, אז היה נחת לראות גם את המורות הנפלאות וגם את התלמידים האיכותיים שיש לנו פה – זה עורר את הנפש.

הייתי גם רוצה לראות איך אפשר לקחת תהליכים כאלה ליסודי, כי אני נמצאת ביסודי, ובמקום להיות עסוקים להתקשר להורים ולומר למה הילד לא בסדר, לראות איפה אנחנו לא בסדר ואיזה שינוי אנחנו יכולים לייצר כמערכת. אני כמורה כל יום מוציאה את התלמידים שלי לדשא – יש לנו מרחב של דשא סינתטי. מקבלת עיקומי פרצוף שכל יום אנחנו בחוץ, אבל אני רואה תוצרים, ובאמת מאמינה בזה.

אשמח לשמוע את הנערות המקסימות הללו, איך אתן חוות בדיעבד את התהליך הזה? אילו כלים זה נתן לכן כדי להכשיר אתכן כאדם בוגר?

אגב, ביסודי בפתח תקווה יש מרחבי למידה מעניינים. אני יכולה לקחת אותך.

בקשר ללימודים ביסודי, אני יכולה לדבר מהחוויה שלי בתור תלמידה ביסודי עד יחסית לא מזמן. אני ביסודי הרגשתי שאני סובלת, הרגשתי שהרבה מהתכנים היו מאוד מקובעים, והיתה למידה לבגרות באופן הלמידה. זה אפילו לא משהו שהכרחי מבחינת המערכת. גם אם תלמידים ילמדו חצי מהחומר ביסודי, אבל ילמדו את זה בצורה טובה, אני חושבת שגם למערכת – קודם כל, זה לא יפריע למערכת להתקיים. זה אפילו לא משהו שמצריך שינוי של המערכת.

והילדים אפילו ילמדו יותר.

כן, בסופו של דבר ילמדו יותר. בבית הספר במיוחד בשנים האחרונות לוקחים את כל הסקרנות הטבעית, את כל הרצון ללמוד, וזורקים את זה לפח, ואז תלמידים מגיעים לתיכון, אומרים להם: תהיו סקרניים, יצירתיים, תעשו פרויקטים, וכבר מגיעים כשיודעים שכשיש להם רעיון או כשעושים משהו שונה, מורידים את הציון ואוסרים את זה.

בכיתה ו' או ז' עשיתי פרויקט באנגלית, רק בצורה שונה – החלפתי פסקאות; לא שינוי משמעותי, והורידו לי נקודות כי עשיתי את השינוי הזה, מהאופן המאוד מקובע. רצו שנעשה דברים רציניים, וכשאנחנו עושים דברים אחרת, מדכאים את זה.

תלמידים סקרנים – צריך לא להרוג את זה.

המלצה – גם למורה כאן – יש שיר סיפור שנקרא הילד הקטן. מלווה אותי בכל דרכי המקצועית. תקראו אותו. זה נגיש. אני בטוחה שבאיזה גננת או מורה אתם תבחרו, ותראו שאתם מממשים את מה שמזמין אותנו לחלום.

אני מודה לכם. בסיכום הדיון – נציין את זה אחר כך לפרוטוקול – נתייחס לנקודות של החשיבות בעיצוב ומה החשיבות. לא אחזור על זה כאן כדי לא להלאות אתכם, אבל אתייחס בדיוק למה שאנחנו מצפים ומבקשים מהמערכת לשנות עבורנו.

כן אחתום בבקשה מכל הלב, שזה לא יחכה לשנת 2035. שזה יהיה כבר כאן, ואנחנו יכולים להתחיל לעשות את השינוי.

תודה רבה. מי שמתגייס – תחזרו לשלום. גם הבן השני שלי מתגייס ביום רביעי, בעזרת השם.

הישיבה ננעלה בשעה 14:30.