ôøåèå÷åì ùì éùéáú åòãä

ôøåèå÷åì ùì éùéáú åòãä

àåîðéè÷

2018-01-03OMNITECH



הכנסת העשרים

מושב רביעי

פרוטוקול מס' 249

מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

יום שלישי, ג' בכסלו התשע"ח (21 בנובמבר 2017), שעה 12:00

הערכת התוכניות למניעת אובדנות בקרב עולים חדשים - לציון היום הבינלאומי למניעת אובדנות והטיפול במשפחות המתאבדים

חברי הוועדה: אברהם נגוסה – היו"ר

קסניה סבטלובה

יואל רזבוזוב

יעקב מרגי

רכז ארצי לטיפול פסיכוסוצ' ליוצאי אתיופיה, משרד הקליטה - ברהן מלדה

סגן ראש בריאות הנפש, משרד הבריאות - ד"ר דני בודובסקי

מרכזת תחום אובדנות במרכז הלאומי לבקרת מח, משרד הבריאות - טלי בראון

מנהלת היחידה למניעת אובדנות, משרד הבריאות - שושנה הרץ

מפקח ארצי אובדן ושכול, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים - אילן שריף

רמ"ד מו"פ ושיא אכ"א, צה"ל, משרד הביטחון - שירה נגר

רע"ן קליני אט"ל, צה"ל, משרד הביטחון - ד"ר לוסיאן טצה לאור

ממונה על ארגון הלימודים באגף קליטת עולים, משרד החינוך - רויטל דותן

מנהלת אגף רווחה והתמודדות, הסוכנות היהודית - מירה קידר

יו"ר המועצה הלאומית למניעת התאבדות - פרופ' גיל זלצמן

פסיכיאטר ראשי מנהל בריאות הנפש, קופת חולים לאומית - ד"ר ארי לאודן

מנהל מערך בריאות הנפש, קופת חולים מאוחדת - ד"ר ערד קודש

מנהלת מח' בריאות הנפש, קופת חולים מכבי - ד"ר אורית שטיין רייזנר

פעילה, עמותת "בשביל החיים" - נחמה גולדברגר

פעיל, עמותת "בשביל החיים" - נתן פארן

פעילה, עמותת "בשביל החיים" - אפרת בן דור

פעילה, עמותת "בשביל החיים" - מ'

פעיל, עמותת "בשביל החיים" - יואב ארד

מייסד עמותת "בשביל החיים", עמותת "בשביל החיים" - פרופ' חגי חרמש

מייסדת עמותת בשביל החיים, עמותת "בשביל החיים" - עפרה חרמש

יו"ר עמותת בשביל החיים, עמותת "בשביל החיים" - ד"ר אבשלום אדרת

פעיל, עמותת "בשביל החיים" - גיל רביב

יחסי ציבור, עמותת "בשביל החיים" - הדס ניר קופלר

פעיל, עמותת "בשביל החיים" - גיל אלכסנדר

פעיל, עמותת "בשביל החיים" - יוסף וייס

פעיל, עמותת "בשביל החיים" - אריה לוי

פעילה, עמותת "בשביל החיים" - debbie tsfaty

פסיכולוגית, עמותת "בשביל החיים" - סנדרין בורשטיין

רכזת תמיכה, עמותת "בשביל החיים" - קשת בר ידין

מנכ"לית עמותת בית חם לכל חיל - שפרה שחר

מנכ"ל ער"ן, עמותת ער"ן - דוד קורן

מנהלת פרויקטים, מועצת ארגוני עולים - יהודית פריסמן

מנהלת משרד, ארגון קעליטה - עמותות הפועלות למען עולי צרפת - ג'ואנה דייאן

מנכ״ל, Keep Olim in Israel - ליעמי לורנס

חברת ועד מנהל, Keep Olim in Israel - ג'ון שרנסקי

דנה גורדון שושני

אושרה עצידה

הערכת התוכניות למניעת אובדנות בקרב עולים חדשים - לציון היום הבינלאומי למניעת אובדנות והטיפול במשפחות המתאבדים

שלום לכולם. אנחנו דנים היום בנושא: הערכת התוכניות למניעת אובדנות בקרב עולים חדשים -

לציון היום הבין-לאומי למניעת אובדנות והטיפול במשפחות המתאבדים, וזאת לבקשתו של חבר הכנסת יעקב מרגי, יושב-ראש ועדת החינוך. חבר הכנסת מרגי נמצא איתנו. אני מאוד מודה לך על היוזמה המבורכת. קודם קיימת גם דיון בוועדת החינוך ואני יודע שאתה מתרוצץ מוועדה לוועדה.

לפני שאתן ליוזם הדיון, לחבר הכנסת יעקב מרגי, אני רוצה לציין כמה עובדות בנושא. ידוע לכל שעולים חדשים המגיעים לישראל עוברים, בחלקם, משבר הגירה קשה אשר עלול להביא אחדים מהם לקחת את חייהם. זאת כמובן רק אם קיימת אצלם נטייה לכך, שכן ידוע לנו שעולים רבים מתגברים, תודה לאל, על משברי הקליטה גם כאשר אלו נמשכים זמן רב. לשמחתנו, הם בסופו של דבר מסתגלים לחיים בישראל ומצטרפים כשותפים פעילים ותורמים לחברה ולקהילה בישראל.

מנתוני משרד הבריאות עולה כי שליש מהמתאבדים בישראל הם עולים. עוד עולה מנתוני משרד הבריאות כי שיעור ההתאבדות בקרב הגברים עולי אתיופיה גבוה פי 6.9 בגיל 15 - 24 ופי 5.5 בגיל 25 - 44 לעומת קבוצת הייחוס הזהות בשאר האוכלוסייה.

לפני כשנתיים קיבלנו נתונים ממרכז המחקר והמידע של הכנסת על חיילים עולים. למדנו אז ששיעור העולים מקרב חיילים שהתאבדו היה מאד גבוה ועמד על 37%. דובר על השנים 2007- 2013, 37% מ-123 חיילים שהתאבדו היו עולים. 56% מהחיילים העולים היו יוצאי ברית המועצות לשעבר, ו-22% היו יוצאי אתיופיה. זהו כמובן נתון מאוד מדאיג שכן שיעור העולים באוכלוסייה אינו מתקרב לנתון זה.

לכן, הנושא שאנחנו מקיימים עליו את הדיון הוא מאוד חשוב. אני מאוד מודה לך, חבר הכנסת יעקב מרגי, על היוזמה. אני רוצה שתגיד כמה דברים לפני שאנחנו נכנסים לדיון.

תודה, אדוני היושב-ראש. תחילה אני באמת רוצה להודות ליושב-ראש ועדת העלייה והקליטה חבר הכנסת ד"ר אברהם נגוסה שנענה לאתגר. אנחנו היום מציינים את יום מניעת האובדנות בכנסת, לא יום האובדנות בכנסת. אנחנו מניעים גם את השדולה מחדש, מה שהיה חסר לנו בשנתיים האחרונות. זה הדיון השלישי, במקביל מתקיים דיון בוועדה לזכויות הילד. אנחנו קיימנו בוועדת החינוך דיון, ועוד נכונו לנו דיונים בוועדה לשוויון חברתי וכן בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. מכל דיון נצא עם מסקנות ועם סיכומים כדי שנוכל גם אחר כך לעקוב אחריהם ולדחוף ולסייע.

שוב, תודה ליו"ר הוועדה. זה לא מובן מאליו כי לכל יו"ר ועדה יש את הלו"ז ואת ההתחייבויות שלו, חוץ ממה שנשיאות מטילה וחברי הכנסת מבקשים. שוב, תודה.

קבוצת המיקוד של העולים בסוגיית מניעת האובדנות היא קבוצת מיקוד חשובה, אובייקטיבית, גם בגלל כל השינויים, משברים, משברי קליטה, משברי זהות, אוכלוסייה קולטת, נקלטת.

אני מראש מתנצל שאעזוב אתכם תוך כדי דיון ואלך על מנת להמשיך ולהניע את היום ולעשות עוד דברים שאנחנו מחויבים להם.

אדוני היושב-ראש, השאיפה שלי היא שבסוף הדיון יהיה סיכום לראות אם משרדי הממשלה הייעודים שמים בפוקוס את קבוצת המיקוד של העולים בסוגיה הזו, לראות איך אנחנו מטפלים בהם בצורה ייחודית בתוך קבוצת הייחוס של הצעירים גם בבתי הספר. יש נתון שמדבר על 32 ניסיונות אובדנות עד גיל 9. זה יכול לבוא כמעט על כל מסלול החיים של בני אדם. בתוך קבוצת הייחוס הזו ישנה קבוצת העולים. צריך לוודא שגם משרדי הממשלה נותנים את הפוקוס.

בסוף בסוף נרכז את כל הסיכומים האלה כך שתהיה לנו תוכנית עבודה ביחד. אמרתי לעמותת "בשביל החיים" שזה שהם גייסו אותי זה לא אומר שהם יצאו ידי חובה. הם הולכים לעבוד קשה. אנחנו נטיל עליהם משימות. הם חשבו להטיל עליי משימות, אז אני הולך להטיל עליהם משימות.

שוב, אני באמת מודה גם על ההיענות של חברי הכנסת ליום הזה. יושבים איתנו חברי הכנסת קסניה סבטלובה ויואל רזבוזוב. הנה, השליחים באים וזה טוב מאוד כשמדובר בקבוצת העולים. בשעה 14:30 נקיים באולם מליאת ועדת החינוך כנס בסוגיה הזו, הציבור מוזמן. כמו כן, אני מבקש מחברי הכנסת בזמן נאומים בני דקה להתייחס באותה דקה לטובת הנושא של מניעת אובדות. שוב, אני רק יכול להודות. זה שונה מהדיון הקודם, אני עכשיו משקיף ושומע. אם יהיה לי משהו לתרום לדיון, אעשה זאת תוך כדי. מראש כדי לא לעצור את הדיון, אני רק אסמן לו שאני יוצא ואצא. תודה.

תודה. אתה בוודאי תתרום לדיון. יש לנו את חברי הכנסת שהם חברי הוועדה: חברת הכנסת קסניה וחבר הכנסת יואל רזבוזוב.

חברת הכנסת קסניה סבטלובה, בבקשה.

תודה לך כבוד היושב-ראש, ותודה לך חבר הכנסת יושב-ראש ועדת החינוך יעקב מרגי, על העלאת הנושא החשוב הזה.

האמת היא שאתם מחזירים אותי שנה וחצי אחורה לסיור שאנחנו ערכנו עם ועדת העלייה והקליטה למשרדי ער"ן - עזרה פסיכולוגית, בין היתר, גם לעולים בשפות רבות. נדהמנו לגלות אז עד כמה קשה מצבו של הארגון. זה ארגון שאין לו תחליף, ארגון שמתפקד ממש בקושי רב כי אנחנו מדברים על תפעול של כמה מערכות בשפות שונות. אנחנו מדינה קוללת עלייה. רבותיי, איך אנחנו יכולים להתעלם מהצורך הזה של טיפול בעולים כשהם כבר הגיעו ארצה? לפעמים נדמה לנו, גם לאלה שבינינו שהם כבר עולים ותיקים, אני פה 26 שנה וחבר הכנסת יואל רזבוזוב 26 שנה, שאתה חשוב ברגע שאתה עוד לא עלית. אבל ברגע שעלית, אז אתה בסדר. אפשר לשחרר אותך לעניינך. ואם בא לך להתאבד, אז כן - תתאבד. מבחינת המערכת, מה הבעיה? אם לא מקציבים מספיק כספים, ואנחנו מדברים על peanuts ממש, על בוטנים, לא יותר מזה, שצריך להשקיע אותם בארגונים כמו ער"ן, ויושב כאן נציג של ארגון מצוין שנקרא "Keep Olim", להשאיר את העולים כאן במדינת ישראל - זו הרי המטרה, להשאיר אותם גם קודם כל בחיים, ולהשאיר אותם בכלל ושלא יעזבו למדינות אחרות. אנחנו ניהלנו שיחות ארוכות על כך שלא קיים שירות. במשרד העלייה והקליטה זה לא קיים, ער"ן לא מקבל מספיק כסף, אז מה אנחנו רוצים? התוצאות העגומות האלה הן תוצאה של הפקר. אנחנו מדברים בסך הכול על כמה מיליונים שקלים שהיו יכולים לעזור לארגונים כמו ער"ן.

ער"ן לא נתמך ולא מתוקצב בתוכנית הלאומית?

לא דרך התוכנית הלאומית. אנחנו משולבים לא משם.

אנחנו רואים את זה. לכן, עם כל הצער שבדבר, וזה באמת איום ונורא מה שאנחנו רואים - שליש מההתאבדויות הן של אוכלוסיית העולים, וכמה היא אוכלוסיית העולים מתוך כלל האוכלוסייה? אנחנו מדברים כאן אך ורק על העולים החדשים, וזה חשוב מאוד כי יש גם עולים כאלה שהם כבר עולים ותיקים והם לא נכללים בסטטיסטיקה הזו. אבל גם אצלם, ואנחנו יודעים את זה מארגונים החברתיים שעובדים איתם, הנטייה לאובדנות ולסיום קץ לחיים היא גבוהה יותר מאשר אצל שאר האוכלוסייה. אנחנו מדברים על הדברים גבוה-גבוה ועל הצורך להשקיע בקליטת עלייה, אבל זה מתרגם לכסף. לצערי הרב, אין כסף, אין תכנון, אין תוצאה. אין פתרון לסוגיה הזו שהיא כואבת כל כך והיא בנפשנו.

אני באמת קוראת להציג לנו נתונים ריאליים ולענות בכנות על השאלה למה לא עשו עד עכשיו, למה אנחנו ב-2017 צריכים לשבת פה, וכבר לקראת סוף השנה, ולדבר על אותם דברים שאנחנו דיברנו עליהם אז במשרדים של ער"ן כשקיימנו שם את הישיבה לפני שנה וחצי.

תודה.

כן, בבקשה.

אני מברך על הדיון החשוב הזה. תודה לחבר הכנסת מרגי על הנושא החשוב הזה. אני חושב שאנחנו מבינים את הסיבות למה זה קורה לעולים. דנו לא פעם אחת למה הסטטיסטיקה מראה לנו את מה שהיא מראה לנו. אני זוכר עוד מהקדנציה הקודמת. הרי השקיעו כסף, הקימו תוכנית לאומית. האם הכסף הזה הועבר לתוכנית הלאומית? אני איכשהו זוכר את המספר של 40 מיליון שקל, לא יודע למה. לא? יותר או פחות?

לא, פחות. תלוי איך מסתכלים על זה, במצטבר או שנתי?

יפה. אני זוכר, עם השרה לשעבר גרמן. אין לי פה את הנתונים. האם הכסף בתוך משרד הבריאות מוקצה? האם עושים משהו לטובת אותם עולים? כמו שאמרנו, אנחנו לא יודעים אם ער"ן מתוקצבים או לא מתוקצבים כמו שאנחנו מבינים. האם גם שם השיחות הן בשפות של ארץ המוצא? איך בכלל משתמשים? איך הכסף הזה מחולק בתוכנית הלאומית למניעת אובדנות ואיזה דגש יש שם על עולים? אני חושב שחשוב שנבין את זה בוועדה. תודה.

תודה. בואו נקבל נתונים ממירה קידר שהיא חברת המועצה הלאומית לאובדנות ומנהל אגף רווחה ומשאבי ההתמודדות ביחידה לעלייה וקליטה בסוכנות היהודית. אנחנו מברכים על הגעתך. יש לה מצגת, אנחנו רוצים לקבל נתונים.

שלום, שמי מירה קידר. אציג את המצגת שהצגתי אותה במועצה הלאומית למניעת אובדנות, המועצה בראשות פרופ' גיל זלצמן.

אנחנו התמנינו בוועדה ארבעה אנשי מקצוע משירותים שונים לבחון אסטרטגיות מניעה, אם קיימות, בהקשר של עולים חדשים. היו חברים בוועדה: יפי וולמן ממשרד הקליטה שלא היתה יכולה להגיע לכאן, ד"ר אריאל בן יהודה, הפסיכיאטר בצה"ל, וד"ר סנדרין שהיא חוקרת, עוסקת בתחום.

ניכנס למצגת. אני חושבת, שבטח בוועדת העלייה והקליטה הנושא של עלייה כגורם סיכון לאובדנות הוא מוכר ללא ספק. אנחנו מדברים על מעבר בין-תרבותי כגורם סטרס בהקשר של קליטה במדינה חדשה. מניסיוננו, לתרבויות, למדינות, שמהן מגיעים העולים יש השלכה לגבי הנושא של אובדנות. למשל, אם אפשר להגיד את זה בצורה שבלונית, ככל שיש מרחק גדול יותר של תרבות המוצא מחברה מערבית אנחנו רואים עלייה בשיעור האובדנות. זה הדברים שהזכיר יושב-ראש הוועדה חבר הכנסת נגוסה בהקשר של צעירים עולי אתיופיה.

אנסה להציג בקיצור את השירותים השונים כי יש פה המון חומרים בהקשר, בפרספקטיבה, במשקפיים, של האם אוכלוסיות העולים מופו על ידיהם והאם יש תוכניות רגישות תרבות או תואמות תרבות כדי לצמצם את הנתון המבהיל הזה של שליש מהמתאבדים בישראל הם עולים.

פה הדברים נאמרו קודם לגבי השליש. אבל אני פה שמה דגש על הנושא גם של צעירים מחבר העמים. הוזכר פה קודם הנושא של צעירים אתיופיה. מחבר העמים פי 2.4 בגילאי 15 - 24, זה נתון מבהיל. בגילאים הבוגרים יותר 25 - 44 פי 2.3, וגם לפי נתוני משרד הבריאות.

פה יש מספרים מוחלטים כדי שנראה את חלום הבלהות, מציאות הבלהות הזו. המספרים המוחלטים - מ-2005 הם גם בהשוואה לכלל המתאבדים בישראל. יש שם חלוקה של יוצאי חבר העמים לעומת יוצאי אתיופיה ואחרים שזה עולים מתפוצות אחרות. אין מה להוסיף כשרואים את הנתונים האלה. זה ליבת העניין שלנו.

אגב, מי שירצה - נוכל כמובן להעביר את המצגת.

כשאנחנו מדברים על אסטרטגיות מניעה בהקשר של עולים בוודאי ובוודאי אנחנו קודם כל מתייחסים לאסטרטגיות מניעה בקרב אוכלוסייה הרגילה שזה הנושא של הסברה, רצף טיפולי. יש פה שורה של אסטרטגיות שהן ידועות לנו בהקשר של אנשים חלילה שהם עלולים לקחת את נפשם בכפם. לתוך זה אנחנו כמובן יוצקים את כל הנושא של רגיש תרבות. אם אנחנו מדברים על הסברה, אנחנו מדברים על הסברה בשפות: צרפתית, אנגלית, רוסית ואמהרית. אם אנחנו מדברים על אנשי מקצוע אז אנשי מקצוע שהם דוברי שפה, יושבים במקומות שהם נותנים טיפול ושהם קשורים לרצף הטיפולי.

דבר מאוד חשוב בהקשר של עולים - עולים לא נוטים לפנות לשירותי בריאות הנפש ובעצם צריך לאתר אותם. כל נושא האיתור, הסינון, הוא הכרחי. יחד עם זאת, בשנים האחרונות רואים עלייה בשיעור העולים יוצאי מדינות חבר העמים שמתחילים לצרוך שירותים של בריאות הנפש.

כמובן הכשרת שומרי סף, שוב, בשפות, במקומות שהעולים נמצאים בקבוצות הגיל השונות, אם זה בהקשר של ילדים, אם זה בהקשר של קשישים, צעירים וכו'.

פה אנחנו עשינו סריקה. עשינו עבודה סיזיפית. סרקנו את השירותים השונים ככל שיכולנו במדינת ישראל שזה גם השירותים של המגזר הראשון, משרדי הממשלה הגדולים שנותנים שירותים לאזרח, גם קופות חולים וגם עמותות, ובהקשר שלנו ער"ן ו"בשביל החיים". אנחנו העברנו שאלונים לגורמים המקצועיים, למנהלים, לראשי הארגונים הללו. בחלקם נענינו, בחלקם לא. אבל קיימנו פגישות עבודה מסודרות, רשומות. יש לנו חומר גלם של עשרות רבות של עמודים בהקשר הזה הספציפי של מניעה בקרב אוכלוסיות עולים.

נראה לי קצת כבד להיכנס עכשיו לכל שירות - מה יש ומה אין, אלא אם כן אנשים מתעניינים במיוחד. התמונה הכללית היא מאוד לא טובה. כמו שאמרתי בתחילה, הנושא של רגיש תרבות, הנושא של כלים שמתאימים לעולים, הם לא קיימים. כשבודקים למה וכמה, אנחנו רואים שברוב השירותים אין בכלל מיפוי של האוכלוסייה של העולים. אם אין מיפוי ולא יודעים את המספרים אז בוודאי שאין תוכניות מניעה רגישות תרבות. הדבר הזה הוא די חוזר על עצמו.

מי אמון על המיפוי?

השירות שנותן שירות לאזרח. למשל, פה רווחה - שירות לאדם הוותיק. זה משרד הרווחה. הלכנו לשם כי בקבוצות האובדנות יש שתי קבוצות שהן בסיכון גבוה מבחינה גילאית וזה הצעירים והקשישים. זה דומה גם בהקשר של העולים. ציפינו שבהקשר של אוכלוסייה שהיא בסיכון גבוה ושהיא מנותקת מצריכת שירותים ועוד, לא כל שכן לגבי אנשים קשישים. נפגשנו שם עם אנשי מקצוע וניסינו לבחון את העניין הזה של מיפוי, אם הם יודעים כמה עולים התאבדו, כמה עולים עשו ניסיונות התאבדות, ופשוט אין. אין, לא מצאנו. הנה, אני כותבת: קיים, אינו קיים, וזה בעדינות כי אנחנו גם לא משרד מבקר המדינה. אנחנו ועדה מקצועית ובאנו לשים את המסקנות ואת ההמלצות בתוך המועצה כדי לקדם תוכניות של העולים. אם אני מסתכלת, למשל, בהקשר הספציפי של משרד הרווחה, השירות לאדם הוותיק, כל הנושא של נוהלי התערבות בהקשר של קשישים שמתאבדים. למשרד הרווחה יש מוסדות ובתי אבות, תשושים שמקבלים שירותים, יש שירותים בקהילה. הם לא ידעו, לא יכלו להמציא לנו נייר שעוסק בעניין הזה של עולים.

נמשיך למשרד הבריאות. נפגשנו שם עם כמה וכמה אנשים. שוב, הדברים חוזרים על עצמם. לא אקריא אותם.

פה אנחנו מדברים בוועדה בהקשר של משרד העלייה והקליטה שעשה פעילויות מאוד ממוקדות. למרות שהוא לא נותן שירות ראשוני - שירות ראשוני לעולים בגדול זה דרך הרשויות המקומיות, ושירותי הרווחה ברשויות המקומיות - עדיין נעשתה שם עבודה מאוד יסודית. יש פה את הפירוט של הדברים.

בהקשר של הסוכנות היהודית, ואני עכשיו בכובע של הסוכנות היהודית, קודם כל, יש לנו כבר הרבה שנים בהקשר של עולים מאתיופיה שהם בסיכון מאוד גבוה יועץ, ד"ר נמרוד גריסרו, שאנחנו עובדים איתו, מרפאת רגישת תרבות. אגב, אנחנו מפעילים מערכת טלאפסיכיאטריה שמחוברת לבית החולים הפסיכיאטרי בבאר שבע. היא מאפשרת התייעצות לעובדים הסוציאליים שלנו במרכזי הקליטה. וכמובן שירות של עולה שיושב בחדר שבו המערכת מופעלת. הוא מקבל דרך מערכת הווידיאו-קונפרנס - פסיכיאטר בכיר. זה מתואם מראש. השירות הזה מוכר במערכות בריאות, גם בריאות הנפש, גם בקופות חולים, גם ההמלצות, גם הטיפול התרופתי. אנחנו מנגישים את שירות בריאות הנפש שכמו שאמרנו שלעולים קשה לצרוך אותו בסביבה ידידותית שזה בהקשר עם העובד הסוציאלי ובתוך מרכזי קליטה. כמובן שבמקרים של התאבדויות אנחנו מפעילים ועדת בדיקה. הכשרנו עובדים שומרי סף.

דבר אחד שאני מאוד רוצה להתייחס אליו הוא בשקף הבא. אנחנו מפעילים תוכנית לצעירים עולים בודדים. צעירים עולים בודדים הם בסיכון גבוה לאובדנות. אנחנו נותנים להם מעטפת שבע שנים מהגעתם לארץ למסגרות הקליטה, לקראת השירות הצבאי, ושנתיים לאחר השירות הצבאי. יש לנו בתוכנית הזו כ-2,000 צעירים בכל שנה ושנה. המספרים גדולים ובהחלט משמעותיים.

לא אכנס למרכיבים של התוכנית. זו תוכנית שפיתחנו אותה והיא בעצם תוכנית חוסן למניעת התאבדות בקרב האוכלוסייה הזו. היא נותנת מלווה מקצועי לכל אחד ואחד שנמצא בתוך תוכנית "כנפיים", גם אם לקראת השחרור מהצבא, עם השחרור ועד שנתיים, שזה מאוד יוצא דופן עם תהליך של אבחון, הכוון, אימון כלכלי. יש פה המון מרכיבים שהם משפרים את איכות החיים של הצעיר. המציאות של הבלבול ואי-הוודאות הופכת למציאות אפשרית. כמובן במקרי קיצון אם צריך התערבות טיפולית כזו או אחרת אנחנו מסייעים. אני יכולה לתת כדוגמה את "צוק איתן". הרבה עולים בודדים לחמו כמילואימניקים ב"צוק איתן". הטיפול של שירותי בריאות הנפש בתוך הצבא לא כל כך מתייחס לאנשים שהם לא בשירות סדיר.

אולי באמת תתייחסי לנתונים של אובדנות בצבא.

אני לא מייצגת פה את ד"ר אריאל בן יהודה.

יש פה נציג שלו.

דברו על המספרים ולא על תוכנית "כנפיים".

תיכף נשאל את נציגי צה"ל פה.

אני רוצה לדבר על תוכנית "כנפיים" שהיא מאוד משמעותית. חשוב לי להגיד בהקשר של תוכנית "כנפיים" שיש התקדמות מאוד רצינית בתוך משרד הבריאות. משרד הבריאות מכיר בתוכנית ואנחנו גם לקראת מחקר משותף בהקשר הזה של צעירים עולים בודדים שמשתחררים מהצבא.

אני ממשיכה עם השירותים של המשרדים השונים. אגב, משטרת ישראל - אנחנו נפגשנו עם שני אנשים בכירים ממשטרת ישראל. אפילו במשא-ומתן עם אדם שעומד חלילה להתאבד, לקפוץ וכו', אין להם דוברי שפה. זה דבר שניתן לא בכסף גדול כן לסדר כך שאם הוא עולה מחבר העמים או מצרפת או מאתיופיה אז שיהיה מישהו שמכיר את התרבות ואת השפה.

"בשביל החיים" וער"ן עושות עבודה, אפשר להגיד מלאכת קודש, בהקשרים של מצוקות נפשיות. שמעתם גם כבר שער"ן לא מתוקצבת ויתייחסו לדברים. נמצאים פה אנשים שעומדים בראש עמותת "בשביל החיים" והם ידברו בשם עצמם.

אלה ההמלצות שהגשנו למועצה כוועדה מקצועית בהקשר של אסטרטגיות מניעת אובדנות בקרב עולים חדשים. אני מזכירה, ארבעה אנשים מאוד רציניים שישבו בוועדה הזו ובתת-ועדה, ובאמת שעות שעות של עבודה. למשל, הנושא של תיקוף כלים רגישי תרבות. יש פה מבחר של דברים שלהערכתי שבכסף לא גדול אפשר לעשות שינוי ולפחות להגיד: אנחנו על המסלול.

אני מקווה שבאמת תימצא אוזן קשבת ויד מושטת והמשאבים אכן יגיעו לטובת כולנו. תודה רבה.

תודה.

אנחנו נשמע גם מליעמי לורנס מעמותת "Keep Olim in Israel".

שלום. קודם כל, אני עולה חדש. אני נמצא פה רק שלוש שנים. העברית שלי לא כל כך טובה, ואני אגיד מראש שאני מצטער.

אני רוצה לדבר מהלב שלי. יש לנו קבוצה שנקראת "Keep Olim in Israel Movement". זה בפייסבוק. יש לנו 36,000 עולים חדשים ממאה מדינות. רבע מהם מרוסיה, אוקראינה, ומכל העולם. הקבוצה שלנו היא כבר שנתיים, אנחנו עמותה רק שנתיים. זה עמותה חדשה. שישה אנשים מתו מסמים, שישה אנשים - לא אתיופים, לא רוסים. הם אמריקאים. אני הלכתי לשדה התעופה בן-גוריון לפני שבועיים ואמרתי שלום למישהו שהוא בן-אדם טוב, אדם שהשתחרר מהצבא לפני שנה, שקוראים לו האנטר. הוא היה חייל בודד. זה היה מסמים. בקבוצה שלנו כבר שישה איש התמוטטו מסמים.

אין לנו בריאות הנפש. אני לבד, בעצמי, דיברתי עם שבעה אנשים בטלפון והם הגיעו לבית שלי בגלל שהם רוצים להתאבד. שמתי אחת לאשפוז בבית החולים איכילוב והייתי איתה בטלפון שבע שעות כי מישהו אנס אותה. היא היתה בת 19.

רוב האנשים הם עולים חדשים בודדים, וגם חיילים בודדים.

דיברתי עם הסוכנות, היו לי ארבע פגישות עם הסוכנות. שאלתי: מה עם שירותי ייעוץ בריאות הנפש? יש עלייה עכשיו מברזיל ומארגנטינה. האם מישהו מדבר פורטוגזית או ספרדית או אנגלית? אין אנשים.

זה נכון שאפשר לקבל שירות מקופת החולים, אבל הם לא מדברים את השפה של העולים החדשים. אם מישהו לא רוצה לשבת מול הפסיכיאטר אז זה הבעיה שלך. איך אפשר לפתור את הבעיות של אנשים כך? זה הבעיה הגדולה.

בעזרת השם, בשנה הבאה אנו נפתח שירותי ייעוץ בבריאות הנפש במחיר נמוך, ואנחנו נסבסד את זה. יש לנו שמונים רופאים בעמותה שיוכלו לתת שירות בכל שפה למטופלים: צרפתית, רוסית, אנגלית, ספרדית, פורטוגזית. זו הבעיה. יש לנו כבר שמונים איש שרוצים לעבוד איתנו.

נפגשתי עם הסוכנות ועם כמה חברי כנסת. חברת הכנסת הכי טובה ושאני אוהב אותה, עם כל הכבוד, זו קסניה סבטלובה. היא ממש היחידה שאכפת לה. פגשתי הרבה אנשים והם אמרו: אנחנו לא פסיכולוגים. אמרתי לכולם: למה לא לעשות משהו? אנשים שעולים לארץ צריכים טיפול, וגם המשפחה. מה שקורה זה שהאישה מוצאת עבודה בשכר של 5,000 שקל, אבל האבא לא מקבל עבודה. לכן, הוא נכנס לדיכאון. יש להם שני ילדים. כל אחד מתחיל לשאול את השני: למה הבאת אותנו לפה? בקבוצה שלנו יש לנו הרבה מקרים של אנשים שנפרדו - זו הבעיה.

אני באמת רוצה להגיד תודה רבה על זה שנתתם לי לדבר.

תודה. תודה לך על זה שהגעת והצגת את הבעיה. אנחנו נתייחס, נשאל את משרדי הממשלה, וכמובן גם גופים רלוונטיים אחרים, איך הם יכולים להיות בקשר איתכם על מנת לעזור לכם ולתת לכם יד בנושא.

אנחנו נשמע את נציג ארגון ער"ן. עשינו שם ביקור וראינו והתרשמנו מהפעילות שלהם שנותנת פתרון לבעיות גם מבחינת שפות. יש להם הרבה דוברים. אדוני, איך אתה מתייחס למה שהוא הציג עכשיו?

דוד קורן, אני מנכ"ל ערן. ליעמי מתאר מצב מאוד נכון, מצוקה של כל העולים. זה לא סוד שעלייה, הגירה, מחריפה את הסכנה של אובדנות, ובכלל של מצוקה. לנו בער"ן יש היום 1,200 מתנדבים. כרגע, אני בדקתי בשנייה הזו, יש 16 מתנדבים שהם בשיחה, ויש ביניהם דובר רוסית אחד. מספר המתנדבים שיש לנו שהם דוברי שפות העולים הוא אחוז אחד. זה מדבר בעד עצמו.

ההצעה שיש לנו והיתה לנו זה להרחיב את השירות לעולים שבחלקו יכול להיות בעברית, אבל בחלקו בלבד. עולה שנמצא פה 20 שנה סביר להניח שאם הוא יפנה אלינו אז הוא יוכל לנהל את השיחה גם בעברית. אבל זה לא נכון לגבי רבים מהעולים. אין לנו פתרון. יש לנו את היכולת להרים את השירות הזה אפילו בקלות, להקים מוקד בתוך ער"ן של מספר שפות, אם זה אמהרית, רוסית, צרפתית. אני לא מדבר על טיגרינית כרגע. שמענו פה על עוד שפות. זה כנראה לא יכול להתקיים היום על-ידי מתנדבים. לגייס מתנדב דובר רוסית קשה לנו בערך פי 10 מדובר עברית, ואני לא רוצה לדבר על השפות האחרות. זה כמעט בלתי אפשרי. היו לנו שתי מתנדבות דוברות אמהרית והיום מתוך 1,200 מתנדבים אין לנו אף דובר אמהרית בתוך הארגון. הצורך במענה בשפות האלה הוא אדיר. זה לא מאוד מאוד יקר כי כל התשתיות וכל הידע קיים בארגון - זה חלק אחד.

החלק השני זה להפיץ את המידע הזה בקרב העולים. אותם שבעה אנשים שהגיעו אל ליעמי, אם הם היו מגיעים אלינו כיוון שזה באנגלית אני מניח שהיינו מוצאים מישהו שידבר איתם כיוון שזה באנגלית. הם לא יודעים עלינו. אבל אין לנו את השירות באנגלית, יש לנו שירות ברוסית שהוא מאוד מוגבל. כפי שאמרתי, כרגע מתוך 16 מתנדבים שנמצאים בשיחה אחד יודע רוסית, כך שמבחינתנו היכולת למנוע אובדנות בקרב עולים קיימת. אני שם את זה לפתח הוועדה הזו.

עשיתם אצלנו ביקור מרגש בראשותך. אנחנו יכולים לעשות את זה, אנחנו יכולים להרים את הכפפה הזו.

לגבי השאלה - אנחנו מתוקצבים דרך משרד הבריאות, תקצוב שהוא כמובן חסר, אבל הוא יותר גבוה ממה שהוא היה בשנים שעברו.

תמיד אפשר יותר - - -

כן. אנחנו משתפים ושותפים למועצה למניעת אובדנות. שוב, החלק של העולים מאוד מאוד חסר שם.

נניח שהגיע אליכם מקרה ושמעתם את המצוקה ואת הבעיות שלו. איך אתם יוצרים קשר עם המערכת הממשלתית כדי להתמודד עם הבעיות האלה ולתת לו פתרון?

למעשה, יש לנו קשר עם כל המערכות, אם זה הרווחה, ואם אנחנו מדברים על ילדים, זו מערכת החינוך, אם זו היועצת, אם זה מנהל בית הספר. כמובן עם מד"א בסיטואציה שאדם כבר נמצא במהלך אירוע אובדני. הזכרתי קודם ואגיד שוב שאנחנו בשנה החולפת הצלנו פיזית כ-800 אירועים של אובדנות. רק אתמול היתה נערה בגיל 22. קשר נוסף זה כמובן עם בתי החולים הפסיכיאטריים כמובן. כך שברגע שמגיע אלינו בקריאה אובדנית, השיחה תתנהל עם אותו אדם עד שהוא יגיע למקום מבטחים. המשך הטיפול אחר כך הוא לא בידיים שלנו. אבל בהנחה שהוא הגיע למחוז, אם זה חייל, אזרח או ילד, יש המשך.

תודה.

אבשלום אדרת, יושב-ראש עמותת "בשביל החיים", בבקשה.

שתי הערות: אחת, אולי שליש מהמתאבדים זה עולים חדשים וזה לא כל כך מרשים אנשים. אבל כשאנחנו מדברים על זה שמתוך ה-500 המתאבדים 170 אנשים הם עולים חדשים, אני חושב שזה צריך לזעזע כל אחד. אני מתרשם מתוך הפעילות של משרד העלייה והקליטה ומתוך הגופים האחרים שאין דגש מספיק ברור וממוקד לגבי הנושא של אובדנות והמצוקה של העולים החדשים. זו נקודה אחת, ואני חושב שצריך לתת על זה הרבה יותר דגש.

אני רוצה להעיר עוד נקודה אחת. אנחנו עוסקים הרבה מאוד גם במשפחות שיקיריהן התאבדו. אנחנו נותנים להם מענה. עכשיו גם המדינה נכנסה לתוך הנושא הזה. אנחנו נעשה את זה כחלק ממכרז של משרד הרווחה. הבעיה הגדולה היא שבנושא של אובדנות והתאבדויות אין מקור מידע איך להגיע למשפחות. הן חייבות להגיע אלינו כדי שאנחנו ניתן להן עזרה ושנעזור להם. בזה אנחנו לא הצלחנו. 17 שנים שהעמותה שקיימת ואנחנו לא הצלחנו להגיע למשפחות של עולים חדשים. זאת אומרת, אנחנו לא מגיעים בכלל לשליש מהמתאבדים. כאן צריכה להיות עבודת חריש עמוקה בקרב ארגונים כמו הארגון שלך וכמו ארגונים אחרים של עולים חדשים, להביא לידיעתם שכאשר כבר קרה האסון להגיע ולקבל עזרה. אנחנו יודעים שכאשר ניתנת עזרה ותמיכה, ואנחנו נותנים קבוצות תמיכה וטיפולים פרטניים, משפחתיים, זוגיים, אפשר להתמודד עם האסון הזה בצורה הרבה יותר מוצלחת והרבה יותר טובה.

לכן, חשוב שתצא מכאן הקריאה לארגונים שעוסקים בעולים חדשים לעבור את ההכשרה של שומרי סף, לקבל הרצאות חשיפה שאנחנו עושים לנושא הזה, ולהכיר את הנושא הזה כדי שיוכלו לעזור לעולים החדשים שכבר קרה אצלם האסון.

תודה.

לשאלתך, מי שצריך לתכלל את הנושא הזה זה המועצה הלאומית למניעת אובדנות. אני פונה ליושב-ראש המועצה לפרופ' גיל זלצמן. אדוני, הוא אמר שיש ארגוני עולים, יש את משרד הקליטה ואת הסוכנות היהודית, וגם משרדי הממשלה. נשמח לשמוע האם כמועצה לאומית יש לכם שולחן עגול על מנת לקבל נתונים מהשטח וגם לתת אינפורמציה לציבור בשטח?

קודם כל, תודה ליושב-ראש על קיום הדיון הזה שאנחנו חושבים שהוא דיון קריטי וחשוב ומציל חיים. רק להבהיר, המועצה הלאומית היא גוף של אנשים שבאים בהתנדבות ומשמשים כגוף יועץ למשרד הבריאות ולמשרדי הממשלה. אין לנו תקציב משל עצמנו, ואין לנו גם אפשרות להפעיל תוכנית אלא רק לייעץ לתוכנית. הפעלת התוכנית היא על-ידי היחידה למניעת התאבדויות ששושי הרץ עומדת בראשה. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא. שושי יושבת בוועדה. גם מירה קידר יושבת בוועדה. שוב, זה הזדמנות להודות למירה ולצוות שהיא הובילה שנתן לנו מידע בפעם הראשונה. אני לא חושב שאי פעם מישהו אסף מידע בצורה כזו רצינית ומקיפה. כולנו נבהלנו כשראינו את הנתונים. בסך הכול, לפני חודשיים-שלושה הצגנו לנו את זה. כולנו היינו בהלם מהשיעור. תיכף ידבר נציג הצבא. אגב, בצבא קורה הפוך ואנחנו לא מבינים למה. בצבא דווקא השנה, למשל, לא היו בכלל עולים חדשים שהתאבדו. בעבר היו הרבה מאוד עולים בצבא שהתאבדו. זו שאלה מעניינת שאנחנו לא יודעים לענות עליה.

אני רוצה להדגיש כמה דגשים כדי להסביר. קודם לשאלתך, הם יושבים איתנו והרעיון פה הוא איחוד כוחות. למעשה, רק שותפות של מספר משרדי ממשלה ומספר גורמים והאקדמיה יחד יכולים להילחם בתופעה כמו אובדנות, גם במקומות אחרים בעולם.

דיברו פה על שפה ועל יכולת לתת מענה טלפוני בשפה, חינוך לשומרי סף שדוברים את השפה. אני לא עולה חדש, אבל כל הדורות שלפניי הם עולים חדשים. כל עם ישראל הוא עם עולה חדש. כל מי שעוסק בתחום יודע שזה לא רק עניין של שפה, זה קודם כל עניין של תרבות. התרבויות הן שונות. זה לא רק המילה המדוברת. הרבה עולים חדשים מדברים עברית לא רעה, ובכל זאת מתאבדים יותר. אנחנו צריכים להנגיש לא רק מישהו שיודע להגיד ברוסית או באמהרית או בכל שפה אחרת, אלא מישהו שמבין את התהליכים המשפחתיים, למה אסור לדבר על התאבדות בפורומים מסוימים.

כשנותנים נתונים על הציבור ממוצא אתיופי המספרים נראים קטנים יחסית לחבר העמים, אבל הקבוצה הזו היא קבוצה קטנה באוכלוסייה. אם מסתכלים על השיעור לפי גודלה, זו אחת האוכלוסיות המתאבדות ביותר בעולם, לא בארץ. אין כמעט מקומות בעולם שמגיעים ל-24 ל-100,000. זה שיעור פי 4 יותר מילידי הארץ ופי 2 יותר מעולי ברית המועצות, כך שיש פה אוכלוסייה מסוימת ששם הצרכים והבנת התרבות היא קריטית. אין לנו מי שיעשה את זה. פה צריך לצאת אולי איזשהו קול קורא מכם להקצות משאבים להכשרה - אולי דרך משרד הקליטה, לא לבנות רק על משרד הבריאות – של אנשים רגישי תרבות. החלק השפתי פחות מעניין אותי. אני כמעט לא פגשתי מטופל מהעדה האתיופית שלא מדבר קצת עברית. אבל להבין למה הוא מתכוון כשהוא אומר: זר, אני פועל תחת הזר, או כשהוא מדבר על זה שהוא לא יכול לדבר עם ההורים שלו על המצוקה שלו. זה החלק החשוב. מה שכנראה שיציל זה החינוך לרגישות תרבותית.

יש שתי אסטרטגיות שהוכחו מדעית כיעילות ביותר שרלוונטיות לדיון כאן כשאחת היא טיפול מוקדם בדיכאון. אוכלוסיות מהגרים בכלל, גם באירופה, יש המון היום עבודות על מהגרים באירופה שהם בעצם פליטים. רואים שאנשים פליטים, מהגרים, אנשים שמשנים מקום מגורים, לא מגיעים לטיפול בדיכאון. הם יכולים להסתובב עם דיכאון ויגידו: בטח, הוא בדיכאון כי הוא עזב את הבית שלו והוא ירד כלכלית, כי אין לו עבודה. אבל לא, מחלת הדיכאון היא מחלה גנטית ששכיחה בכל האוכלוסיות ומצריכה טיפול מוקדם. הטיפול האגרסיבי בדיכאון זה אסטרטגיה אחת שחייבים לחנך ציבורים מתרבויות אחרות. הדבר השני זה הרצף הטיפולי. יושבים פה נציגים של כל הקופות ואני מברך על זה שהם הגיעו. כל הקופות נרתמות לעניין הזה כי האחריות על בריאות הנפש היא היום על הקופות מאז הרפורמה. הקופות מנסות לעשות מאמץ אמיתי לתת מענה של רצף טיפולי. שוב, חסר ידע על התרבויות השונות. זה אולי תפקידכם לעודד את זה. תודה.

אני חושבת שהידע שהכי חסר פה זה ידע של אותם אנשים שנמצאים במצוקה, למי לפנות. אני לא עולה חדשה, הבן שלי כן היה. לא ידענו למי לפנות.

סליחה, יש סדר. ניתן לך לדבר בתור שלך.

אני רוצה לשמוע עכשיו את ארגון "קעליטה", בבקשה.

שלום, שמי ג'ואנה דייאן. אני עובדת בארגון "קעליטה" שהוא ארגון גג של העמותות שעוזרות לעולים מצרפת. במקרה או שלא במקרה אני גם חברה של ש' שהתאבדה עם ארבע בנותיה, ובטח שמעתם על הסיפור המזעזע הזה. היום היה העלייה לקבר.

אני חייבת לומר שהנושא הזה הוא משהו שחור שאין לך לא תשובה ולא פתרון ולא מעשים. לדעתי, הוא נוגע לכלל האוכלוסייה. אני רואה את העלייה כהזדמנות לשים זכוכית מגדלת על מצוקת האזרח הישראלי בכלל. אני חושבת שאזרח רגיל לא יודע מה לעשות ומה עושים כשאנחנו נמצאים ליד אדם שמדבר על התאבדות. קודם כל, איך מקשיבים לו. אבל לא רק איך מקשיבים לו, אלא מה ניתן לעשות בצורה מעשית. אני קשובה למצוקה של חברות ואנשים ואני שמה לב. למשל, יש לי חברה שנשואה לאדם חולה נפש. היא עם הרבה ילדים והיא מקבלת מהמדינה עזרה. אלא מה? העזרה הזו היא מאוד מוגבלת. היא מקבלת, למשל, עשרה טיפולים פסיכולוגיים. אותו דבר בקופת חולים. אתה מקבל עשרה טיפולים או משהו לתקופה מסוימת ואחרי זה נגמר. אני יכולה לספר על הבן שלי. אני השכנה של האישה הזו. אני ישנה מול החלון של השכנה שלי שהתאבדה עם ארבע בנות. קיבלתי שירות להתמודדות עם הטראומה עבור הבן שלי מבית הספר, אלא שאחרי שנה זהו. אין כבר תקציב. אתה רצית לעזור, יצרת ציפייה שהנה נותנים לך עזרה והנה אתה כבר יוצא מהמצוקה, אבל אז זה נגמר. יכול להיות שהעזרה שניתנה היא אפילו יותר פוגמת מאשר עוזרת.

אותו דבר עם הפסיכולוגיה. אתה ניגש לפסיכולוג או לפסיכיאטר והוא מקשיב. למשל, אתה מדבר איתו על אלימות. הוא אומר לך: צריך להבין את המורכבות של האנושות. צריך להבין - יופי, תודה רבה. הבנתי. אבל אין סינכרוניזציה בין משרדי הרווחה. מניסיון אישי אני אומרת שכשאתה מדבר עם פסיכולוגים ועם עובדים סוציאליים, האנשים האלה לא יודעים על נושא האלימות. הם לא יודעים שאלימות זה לא רק להרביץ אלא זה גם אלימות כלכלית, אלימות מילולית, וזה נגד נשים. זה לא רק נגד נשים, זה נגד כל בן אדם שנמצא במעמד הנמוך במערכת יחסי הכוחות. כל אדם שנמצא מהצד של השליטה יכול להשתמש בשליטה שלו בצורה רעה, אם זה הורה, אם זה גבר מול אישה, אם זה ישראלי מול עולה חדש.

אבל תזכרו שיש גם מושג הפוך. במקורות שלנו דיברנו על עניי ארץ-ישראל. זאת אומרת, אנחנו חונכנו שלעני של ארץ ישראל יש מעמד אחר. אנחנו מדברים על זה שארץ ישראל נקנית בייסורים וזה אומר שאנחנו מודעים שהחיים בארץ זה לא גן של ורדים, כמו שאומרים בתנועות הנוער. אתה עושה עלייה ואתה מגיע עם מורעלות ואידיאולוגיה של: אני לא מגיע לגן של ורדים ואני יודע שיהיה קשה. אבל פתאום כשאתה עולה לאוטובוס הנהג צועק עליך וכשאתה הולך לרופא, הרופא לא מתייחס. הכול פתאום הפוך על הפוך, ואתה עומד ואין לך פתרון. זאת אומרת, מציעים לך פתרונות ואין לך.

אם דיברנו על האתיופים ועל חבר העמים, אני רוצה גם לדבר על מצב ההפוך, על אותו אדם שדווקא מגיע ממדינה שהושיטה לו יותר יד בכל הנושאים החברתיים כמו צרפת. הציפייה של אותו אדם היא יותר גדולה לקבל שירות.

אני רוצה להציע משהו מעשי שאני חושבת שהוא לא אמור לעלות הרבה כסף. אני מציעה להדביק דף עם מה עושים במקרה שאתה רואה סימני מצוקה אצל האחר, מה עושים בצורה מעשית. זה צריך להסתובב אצל כלל האוכלוסייה - זה דבר ראשון. שנית, שכולם יהיו מעורבים. אנחנו פה בוועדת העלייה, אבל איפה ש פה שירותי דת? אני לא יודעת, אולי אני טועה. אבל הרבנים מודעים לכך או שהם רק ידברו על האיסור שבהתאבדות? איפה פה שירותי הדת ושירותי הרווחה? אבל איפה משרד המשפטים? יש נושאים שהם לא שקשורים לרווחה, אלא נושאים שקשורים לבית משפט. זה מראה שאין כאן שיתוף פעולה בין האגפים, ושיש פה פספוס גדול שאנחנו חייבים להתעורר כדי שיהיה שיפור.

את עובדת בתוך הארגון "קעליטה" שמסייע לעולים חדשים.

לא, לעמותות. אנחנו לא עובדים ישירות עם העולים. זה הבדל מאוד משמעותי. אנחנו לא עובדים ישירות עם המצוקה. הם פונים אלינו עם המצוקה שלהם, אבל אנחנו לא - - -

בסדר, הבנתי. האם יש לך רשימה של הגופים, אם זה עמותות או משרדי ממשלה, שמטפלים בנושאים האלה כמו ער"ן או "בשביל החיים" או המועצה הלאומית? אם אתם רואים מישהו שנמצא בסכנה או בדיכאון אתם יכולים להתקשר ולהגיד שהוא זקוק לעזרה ולבקש מהם לבוא ולעזרה. האם יש לכם רשימות כאלה?

עשינו עבודה של מיפוי העמותות הצרפתיות שעובדות בארץ. יש רשימה של העמותות, אבל זה לא מספיק. היה צריך לעשות באמת עבודה של מיפוי של כל העמותות בארץ כי יש התאבדות של אישה ויש התאבדות של קשיש. צריך להפנות לעמותות לפי הבעיה. אנחנו עשינו עבודה של מיפוי העמותות כך שאנחנו יודעים בנישה הצרפתית לאן לפנות. אבל אין לנו את המיפוי של העמותות הישראליות שפונות לשלל המצוקה של האזרח הישראלי, ואני חושבת שזה חובתנו כחברה.

נציג עמותת "בשביל החיים" אמר קודם: אנחנו יכולים להתערב ולעזור, אבל אנחנו לא יכולים להגיע למשפחות. לכן, אני מנסה.

אבל העולה לא יודע על "בשביל החיים", הוא לא מכיר והוא לא שמע בחיים שלו על "בשביל החיים". מאיפה הוא יידע שזה קיים?

השאלה היא איך אנחנו יוצרים מצב שאפשר יהיה להגיע גם לאנשי מקצוע שיש להם את האפשרויות לסייע לאנשים האלה ולמנוע את ההתאבדות, וגם איך אנשים יכולים להגיע לאנשים האלה. זה מה שאנחנו רוצים בעניין.

אבל אנחנו לא מטפלים ישירות.

הבנתי, אתם מרכזים את העמותות. אבל אתם כארגון גג גם יכולים לדבר עם עמותות שאותן אתם מרכזים.

בצורה אישית אני יכולה לענות שהחברה שלי דיברה איתי על התאבדות. בסוגריים, אני לא הכרתי את הנושא של התאבדות משפחתית, ואני חושבת שחייבים להעלות את המודעות לכך שזה דבר שקיים, ולתת. אבל אני לא ידעתי לאיפה, גם כשעבדתי ב"קעליטקה" לא ידעתי לאיפה להפנות. יותר מזה, ידעתי שהיא מטופלת אצל פסיכיאטר, אבל אז זה הוריד מכל הקהילה כי אתה אומר: טוב, היא אצל פסיכיאטר. אבל זה לא נכון. האחריות היא גם על כל הגופים הממשלתיים והעמותות, אבל גם על האזרח הרגיל. הוא חייב לדעת איך הוא מתמודד לא רק עם התאבדות אלא גם עם מצוקה. אדם שלידו עומד אדם עם דיכאון, לאו דווקא יודע איך לעזור לו.

גברת מ', בבקשה.

רציתי להתחיל אולי מהביצה. אני היום מטופלת על-ידי המדינה, וכבר פעם שנייה. הייתי מטופלת כמשפחה של מישהו שהתאבד. הבן שלנו התאבד ואנחנו מטופלים כבר כמעט חמש שנים בקבוצות תמיכה. אני חושבת שאילו המדינה היתה משקיעה את כל הכספים שהיא משקיעה באחרי במשפחות המפורקות, וזה לא בן אדם אחד שהתאבד אלא זה חמישה-שישה אנשים שהמדינה נושאת אותם אחר כך על גבה, אם היו משקיעים את כל התקציבים בלפני, ואני שומעת פה על השקעות ועל הסיפור הזה של תקציבים, באנשים הדיכאוניים או באנשים עם תחלואה כפולה של סמים ודיכאון, שיהיה להם מקום שבו הם מטופלים עם רצף טיפולי, עם חדר כושר, עם משהו אחר מאשר חדר סגור שכל מה שהם מקבלים זה תרופות ולא שום דבר אחר, התקציבים האלה, לדעתי, היו פותרים את הבעיה לפחות לחלק מהאנשים, ואז היו חוסכים טיפול של משפחות שלמות לאורך שנים שעולה למדינה לפחות כפול, להערכתי. אין לי שום ידע בעניין.

כעת אני רוצה לחזור ולהגיע לתרנגולת - משרד הקליטה. משרד קליטה הוא זה שאחראי על העולים. במשרד הקליטה אין שום מעקב אחרי העולים. משרד הקליטה הוא זה שאחראי על קבלת העולים. למה שמשרד קליטה לא יעשה מעקב כמו שכאן הוצע של כמה שנים אחרי אותם עולים חדשים, ולאו דווקא צעירים שאני מבינה שיש כאן הצעות לעשות, אלא גם לעשות לאורך שנים לעשות מעקב ולראות מה מצבם.

איך יעשו את המעקב? אחת הבעיות שאני מזהה פה, וזה לא רק היום, ועניין התקציב הוא נכון, אבל יש שלב קודם והוא איך אנחנו מגיעים לאנשים הפוטנציאליים שנמצאים במצוקה האלה. איך את מציעה שנגיע לאנשים האלה?

ההצעה שלי היא שמשרד הקליטה יעשה מפגש מדי שלושה-ארבעה חודשים, חצי שנה, עם כל עולה שיגיע ובו ישאלו מה מצבו, האם הוא זקוק למשהו. לא נראה לי שזה כזה עניין.

הנה, היא הציגה לנו שבסוכנות הם עושים שאלונים. יש שאלונים ודרך השאלונים הם מזהים את האנשים שנמצאים במצוקה. האם את מציעה לנו להרחיב את זה?

אני מציעה שמראש במשרד הקליטה, בלי שאלונים, ייקבע שכל עולה חדש צריך להגיע פעם בחצי שנה, פעם בשלושה חודשים, למשרד הקליטה לשיחה בשביל שיהיה איזשהו מעקב אחרי מה שקורה.

אבל לא כל עולה רוצה להגיע.

כמו התפתחות הילד שיש לו אפשרות. גם בקופת חולים אפשר לעשות את זה. יש לו פגישה אצל הרופא.

זו הצעה, אנחנו מכבדים את ההצעה שלך. נשים על השולחן.

אני רוצה לספר לכם למה זה עולה. הבן שלנו היה סטודנט מצטיין.

תיזהרי כי הכול משודר. אם את לא רוצה פרטים מזהים, את צריכה להיזהר.

אוקי. הוא הגיע כתושב חוזר והוא הגיע ללא כלום. למישהו היתה צריכה להידלק נורית אדומה: מה קורה כאן? משהו מוזר? הוא הגיע מארצות הברית אחרי 14 שנה.

האם היתה פנייה לאיזשהו גורם?

לא, לא ידענו בכלל למי לפנות.

לא ידעתם לפנות למשרד הבריאות, לקופת החולים?

לא, לא ידענו למי לפנות. זה בדיוק הסיפור - שאין בשום מקום מידע לציבור למי לפנות בזמן מצוקה - זה דבר אחד.

רגע, אי-אפשר כי יש תור. אנחנו צריכים לתת לפחות לכל האנשים שרוצים להביע את דעתם. בואו נעשה בקיצור. רבותיי, אנחנו ננהל את העניין לפי הרשימות שיש לנו פה. בבקשה בקיצור.

בסך הכול, ציינתי את כל מה שהיה חשוב לי. אני רוצה לציין עוד פעם במיוחד את הנושא הזה של הטיפול בעולים שיש להם בעיות שאין שום מקום אחר שמאחד או יכול לעקוב אחריהם. הדרך היחידה זה דרך משרד הקליטה. אני חושבת שפה צריכה להיעשות עבודה הרבה יותר רצינית.

תודה.

הסיבה שאנשים לא מגיעים לאנשי מקצוע ושהם לא מקבלים את הסיוע כדי למנוע את ההתאבדות זה שהציבור לא יודע לאן לפנות. זה מה שאנחנו שומעים.

גברת קשת, בבקשה.

שלום, אני קשת בר ידין. אני רכזת תמיכה בעמותת בשביל החיים. אני מקבלת את כל הפניות שמגיעות לעמותה ודואגת לכך שהאנשים שפונים אלינו יקבלו את הטיפול שהם מבקשים. יש לנו קבוצה של מתנדבים שעוזרים למשפחות, קבוצות תמיכה, ועכשיו גם טיפולים פרטניים.

יש פניות שמגיעות גם מעולים חדשים. זה מעט מאוד. בדרך כלל זה דוברי אנגלית שמגיעים אלינו. רק לדוברי אנגלית אני כן יכולה להציע משהו. הם מקבלים תמיד מתנדב דובר אנגלית שבקשר איתם. אבל חוץ מאלה יש לנו עוד שפות. חסר לנו רוסית ואמהרית שזה השפות שמאוד הייתי שמחה אם היו לנו. יש לנו: ספרדית, פולנית, רומנית ואנגלית.

מה הבעיה? אין דוברי רוסית ואמהרית?

אין מתנדבים אצלנו דוברי רוסית שמעוניינים להתנדב. היתה פעם, כרגע אין. באמהרית גם לא. אין לנו צרפתית. מאוד היינו שמחים. אה, יש צרפתית שלא ידעתי - אוקי, מתקבל.

חסר לך אמהרית ורוסית ואני מקווה שנמצא גם את זה. נשמע את נציג משרד הקליטה אחר כך.

אני רוצה שתבינו שהמשפחות שיקיריהן התאבדו נמצאות בעצמן בסיכון לאובדנות פי 8 מאוכלוסייה הרגילה. העולים החדשים הם בקבוצת סיכון. הרבה פעמים מי שהתאבד הוא בחו"ל, האח התאבד או האבא או מישהו אחר שהוא בחו"ל, וזה עוד מוסיף לסיכון. אבא שלי התאבד כשהייתי בת 18. בגיל 19 עליתי לבד לארץ. אפשר להגיד שהסיכון זה גם הגיל וגם הכול. זה נס שאני פה. אני גם בקשר עם ליעמי, אני כן בתפוצה הזו. אני רואה את מצוקת העולים. חייבים טיפול בשפה שלהם. השפה היא כן חשובה, במיוחד בשנה הראשונה בארץ כשאתה מגיע ואתה לא יודע אל"ף-בי"ת. עליתי מפולין וכששואלים אותי על השנה הראשונה אני אומרת שאני שכחתי מהשנה הזו. אני לא רוצה לזכור אותה בחיים שלי. זו שנה מאוד מאוד קריטית וקשה. אני לא אומרת שאין קושי אחר כך, גם יש. דיברת פה על עניין התרבות וזה גם חשוב מאוד, אבל בלי שפה אי-אפשר לתקשר. חשוב גם וגם.

תודה. נציגי משרדי הממשלה, אני רוצה קודם כל לשמוע את נציגי העולים וגם את הארגונים. לאחר מכן נשמע אתכם, את משרד הבריאות, משרד הקליטה.

חגי חרמש, אני פרופ' לפסיכיאטריה ואני אב שכול לאסף. במשך כעשרים שנה אני מגיע מדי פעם לכנסת לפגישות האלה, כולל עם ועדת הקליטה. אני מרגיש בדה ז'ה וו כמה וכמה פעמים, ואני מדבר עכשיו על הוועדה הזו, כי בעצם לא קרה כלום מבחינת הקליטה, ולדעתי, מבחינת מיניסטריון הקליטה, בנושא הזה. הצבא הלך והתגייס. היה קצת לחץ, דיונים. ירדה הורדה מהרמטכ"ל והצבא התגייס ועשה עבודה קדושה ומדהימה. משרד הבריאות התגייס, משרד החינוך בדרך ל-. אבל משרד הקליטה לא עשה עד היום שום דבר, שום דבר, אין לי מילה יותר טובה. לכן, עכשיו אני פונה. אני חושב שהעמותה שלנו בשנים הקרובות צריכה לא לעזוב את משרד החינוך, אבל צריכה לנשוך עוד פעם ועוד פעם את משרד הקליטה כדי שהוא יתגייס ליד משרד הבריאות לעשות משהו. זה לא יכול להיות ברמה שאומרים: כן, יהיה דובר צרפתית עילגת. משרד הקליטה צריך לעשות מאמץ עם משרד הבריאות כדי שהמספר האיום הזה של יוצאי אתיופיה וחבר העמים - - -, אחרת זה יהיה דיבורים ככה, לא קורים, כן קורים. בשנים הקרובות צריכה העמותה עוד פעם ועוד פעם כמו כלב שוטה, אבל חכם, לנשוך ולנשוך את משרד הקליטה עד שהוא יתגייס.

תודה.

- - - אם חברי הכנסת שמייצגים את העולים לא פה והם קמים והולכים - - -

אתה צודק מאה אחוז.

סליחה.

שמי יוסי וייס ואני פעיל בעמותת "בשביל החיים". אני יכול רק לחזק את דבריו של פרופ' חגי חרמש מבכירי הפסיכיאטרים שלנו גם מעמותת "בשביל החיים" כי מה שאני הולך להגיד זה אותו דבר. רבותיי, הבעיה של האובדנות ומניעת אובדנות היא שאין מודעות ולא מדברים על זה וכו' וכו'. אנחנו -העמותות והממשלה וכולם - עושים המון בתחום העברי בטלוויזיה, בעיתונות, ברדיו, ראיונות, הסברים, יחסי ציבור, הכול, הכול, הכול, ועדיין קשה לנו. יש עולם שלם של אלה שלא דוברי עברית שאליהם אנחנו לא מצליחים להגיע. יש מעגל קסמים. שאלה הגברת: למה משרדי הממשלה לא? אבשלום אמר קודם: אנחנו לא יכולים להגיע לאנשים כי אין לנו דוברי, אבל בער"ן אין אף אחד שמדבר וכו' וכו'. זה מעגל קסמים. צריך לשבור את מעגל הקסמים הזה. סליחה שאני אומר את זה, צריך לבוא לעמותות של העולים, לגופים שמטפלים בעולים, גם למשרד הקליטה: רבותיי, כמו שאתם יודעים להכשיר עובדים סוציאליים באוכלוסייה האתיופית - אני מכיר את זימנה של אז כי גרושתי היתה עובדת סוציאלית בסוכנות של פעם, פעם, פעם כשהיתה העלייה הראשונה ואז היה זימנה. היום יש עובדים סוציאליים כמעט בכל רשות מקומית. תבואו אתם - משרד הקליטה - אתם ארגון עולי כזה וארגון תומך כזה, תוציאו מבינכם את המשפיעים, את קובעי הדעה, את המנהיגים, שיוכלו לבוא אלינו ויחד איתנו לבנות את הקאדר הראשוני של המעורבות בקהילות, של אלה ששומעים ויודעים, כדי שיוכלו להיכנס למשפחה ויידעו איך לדבר אליה בכלל.

יש לי שכנים אתיופים בבית שאני גר בו. היה שם איזה עניין וניסיתי לדבר. לקחו אותי אז החוצה ואמרו לי: לא, ככה לא. אני אנאלפבית בלדבר למשפחה של קשיש בן שמונים אתיופי. אני לא יודע איך. בואו תלמדו אותנו ללמד אתכם. זה משימה אחת. צריך לשבור את מעגל הקסמים הזה של: אין לי אף אחד שמדבר, אבל אין לי אף אחד. זה לא ייגמר ככה. קחו עליכם. קחו - אני מתכוון משרד הקליטה, הסוכנות, כל הגופים שמטפלים בעולים וכל העמותות של העולים, החבר'ה שלך, הגברת נכבדה. תביאי שניים מהחבר'ה שלך לער"ן, כבר פתרנו בעיה.

אנחנו נעשה את זה - - -

באוזן תביאי אותם. זה מה שאנחנו צריכים לראות. על זה אני מדבר. זה טוב להגיד: לא עושים לי, כן עושים. אתם תיתנו לנו עם מי לעבוד, ובואו ניפגש בחצי הדרך. אתם - ארגוני העולים, מטפלים בעולים בכל השפות - תביאו את האנשים, וזהו. תודה.

כן, בבקשה.

שמי שפרה שחר, אני מנכ"לית בית חם לכל חייל. אני רוצה באמת להבין ולקבל את הנתונים אחת ולתמיד בצה"ל. אני יודעת שצה"ל עשה מאמצים גדולים כדי להוריד את מספר המתאבדים.

צה"ל הצליח.

הצליח, רק הבנתי שבשנה האחרונה שהיתה עלייה קטנה. השאלה אם הוא הצליח כי הקב"ן זרק את החייל יום לפני ההתאבדות מצה"ל.

פרופ', ישנו נציג צה"ל והוא ידבר.

אני יודעת לבוא לצה"ל בטענות כמעט בכל נושא שצה"ל אחראי עליו. במקרה של האובדנות, אני לא חושבת שצה"ל אחראי ישיר על אובדנות של החיילים. הנושא הוא מורכב, נושא שאני לא מכירה אותו. לכן, אני לא אדבר. אני ודאי לא מומחית בו. אבל הייתי רוצה לקבל נתונים ולראות, קודם כל, איך מורידים את הסטטיסטיקה הזו. יכול להיות שזה על-ידי גירוש החיילים מצה"ל יום לפני ההתאבדות, זה גם קורה. היום חייל שהולך לקב"ן ויש לו סיכוי גבוה לאובדנות, הוא פשוט משתחרר מצה"ל תוך שתי דקות. תודה.

תודה.

גברתי, בבקשה בקיצור.

אני ד"ר סנדרין בורשטיין, אני באה יחד עם עמותת "בשביל החיים". אני חברת ועד, אני חברת המועצה הלאומית למניעת התאבדויות ויועצת אקדמית לתוכנית הלאומית של משרד הבריאות. אני רוצה לחזק את הדברים של פרופ' גיל זלצמן לגבי הנושא של ההכשרה של מטפלים כי בלי זה אין טעם לאסוף את כל המידע הזה ולהביא את האנשים לטיפול. זאת אומרת, זה חייב להיעשות יד ביד: משרד הבריאות, משרד הקליטה. זה חייב להיות ברמה הזו.

דבר שני, קשת דיברה על המשבר מיד אחרי העלייה, וזה משבר משמעותי ביותר. אבל יש משבר גם בהמשך הדרך. זאת אומרת, צריך לזכור שהעולים מרגע שנגמרת התמיכה, סל הקליטה ועוד התמיכות של כל הארגונים האלה שבאמת נמצאים שם בשביל העולים בשלבים הראשונים, יש שם משבר נוסף. זה גם מבוסס מחקרית. אני חושב שאחרי חמש שנים רואים עלייה שוב בהתאבדויות ובניסיונות ההתאבדות ובמשבר. זה לא מספיק מיד אחרי העלייה, אלא הליווי הזה צריך להיות ארוך טווח. על זה צריך גם לחשוב כשאנחנו מדברים על הנושא הזה.

תודה. אנחנו נשמע את נציג משרד הקליטה כי כל דבר מגיע למשרד הקליטה. לכן, לא ניתן לו לא להתייחס. יש לי כמה שאלות לגבי משרד הקליטה. קודם כל, האם הנושא הזה נמצא בסדר העדיפות שלכם ובסדר העבודה שלכם? אם כך, כמה תקציב שם משרד הקליטה על מנת להכשיר וגם להתמודד עם ההתאבדויות בקרב עולים חדשים? האם יש תקציב? האם יש אנשי מקצוע? האם אתם מכשירים עולים חדשים בנושא הזה? אשמח אם תתייחס לדברים האלה.

שלום לכולם, שמי ברהן מלדה. קודם כל, בלי לפגוע או להעליב מישהו, משרד העלייה והקליטה הוא משרד משלים לכל השירותים שאמורים העולים לקבל כמו כל אזרח. כשעולה מגיע הוא לא הילד הבודד של משרד הקליטה, הוא אמור לקבל את השירותים כמו כל אזרח. יחד עם זאת, למרות הכול בנושא האובדנות המספרים הציקו למשרד ועשינו מהלכים. בזמן הפיילוט, לפני התוכנית הלאומית, היינו שותפים כן לצד המקצועי ולפיתוח ההצגה שבזמנו התקיימה. לאחר מכן אנחנו הפעלנו במימון של המשרד. שנית, הכשרנו את כל עובדי המשרד כמעט, את היועצים, כשומרי סף. אנחנו שותפים בוועדה הלאומית עוד מראשיתה. שנתיים במימון שלנו היה מימון ל-11 עובדים סוציאליים בבתי חולים לבריאות הנפש. היום ראיתי שמירה הציגה שיש שש, אני יודע שיש תשע.

תשע עובדים סוציאליים שאתם - - -

אמורים להיות בבתי חולים בפיזור גיאוגרפי כזה או אחר בבתי החולים הממשלתיים. איפה שיש חלל כדי להקים ולפתח את זה, המשרד כן נכון והוא שם תקציבים והוא מפתח. היום אני מקווה שכן הצליחו להיכנס אותם עובדים סוציאליים בתקן של משרד הבריאות. אני צריך לברר את זה, אין לי תשובה חד-משמעית. אבל זה היה בהובלה שלנו, כולל הכשרה של עובדים סוציאליים יוצאי אתיופיה שנכנסו, וגם את הצוות של בתי החולים כדי לעשות את הגישור התרבותי.

מה עם ההסברה בקרב העולים שאם הם נמצאים במצוקה אז יש להם כתובת לאן לגשת? האם יש הסברה כזו כדי שהעולים יידעו למי לפנות?

רק בשביל להבהיר, אתה מדבר רק על עולי אתיופיה או בכלל?

אני מדבר על הכלל. לגבי עובדים סוציאליים זה יוצאי אתיופיה כי ליוצאי חבר העמים או דוברי אנגלית או צרפתית, ראינו שיש דוברי שפות באותם מקומות בבתי חולים, אם זה רופא או אחות או אח. הם ישנם.

אבל במשרד הקליטה עצמו. אני מדברת לא על בתי חולים. אנשים נורמליים, עולה חדש, לא רוצה להגיע לבית חולים איך שהוא מגיע לארץ.

למשרד הקליטה אין תשתית טיפולית כמו משרד הרווחה או הבריאות או החינוך.

אז אולי כדאי שיהיה.

אין לו, הוא לא בנוי על זה.

הוא צריך שיהיה, זה בדיוק העניין.

הוא צריך שיהיה לו תקציב. הוא צריך לדרוש שיהיה לו תקציב למניעה. מה זה "אין לו"? זה לא יורד מהשמיים.

אני רוצה את המבנה. עולה חדש שגר בתוך מרכז קליטה אז כמובן שיש עובדים סוציאליים במרכז הקליטה מטעם משרד הקליטה.

לא, מהסוכנות היהודית.

לא משנה, הסוכנות היא קבלן משנה. אבל עולים חדש שפזורים בדיורי קבע אז מערכת הרווחה, משרד הרווחה, לשכות סוציאליות, והעובדים הסוציאליים שם נותנים את המענה.

מה אחוזם בתוך העולים החדשים? אנחנו מדברים על כלל העולים החדשים או רק על אלה שהגיעו במצוקה כלכלית? זה העניין. אתם מתייחסים כל הזמן לאלה שהם במצוקה כלכלית. הגיעו אנשים ממדינות והם לא נחשבים במצוקה כלכלית, והשוק התרבותי שלהם הוא לא יותר קטן. חבר'ה, באמת. אתם לא מתייחסים לזה. אין שום התייחסות במשרד הקליטה לנושא הזה.

עולה חדש הגיע מארצות הברית והוא ללא מצוקה כלכלית. הוא הגיע לאחר שהוא מכר את העסק שלו. הוא רוצה להתחיל את החיים פה בישראל. מבחינה תרבותית הוא נקלע למצוקה כלשהי ולמלכודת. לא מדובר במצוקה כלכלית, אבל זו מצוקה - זה מה שהיא טוענת. האם משרד הקליטה עושה הדרכה לעובדים סוציאליים של משרד הרווחה בלשכות בכל הרשויות המקומיות?

לא.

ראשית, זה לא תפקידו לעשות את ההכשרות האלה לעובדים סוציאליים ברשויות. עם כל הכבוד למשרד שלנו, זה לא התפקיד שלו. מה שכן, כל עולה שמצוי במצוקה כזו או אחרת ויודע לפנות ופנה למשרד, כן מקבל. שנית, המשרד שם תקציבים גדולים כפרויקטורים ברשויות ועולים מלווים. העניין הוא אם הוא מגיע לשם או לא.

תפקידו של הפרויקטור הזה הוא להסביר לעולים החדשים, אם זה רוסיה, אם זה אמריקה, אם זה צרפת.

הפרויקטורים מלווים את כל העולים. זה בנוסף לעובדים של המשרד שנמצאים בלשכות.

לגבי עניין האובדנות - אנחנו שותפים מלאים, לא תקציבית כי התקציב הוא מהתוכנית הלאומית, אבל מקצועית כן. בנינו את המסרים שאתם אמורים להיות ליוצאי אתיופיה כי המספרים באחוזים של יוצאי אתיופיה הם יותר גבוהים. לכן, בנינו מסמך עם מסרים ברורים, עם טלפונים ממוקדים, למי לפנות, מתי לפנות, בכל שאלה. זה מה שאנחנו עושים. מעבר לזה, למשרד אין תשתית טיפולית מעבר ללשכות שלנו.

נכון, כי זה לא תפקידו. יש משרד הרווחה ויש משרד הבריאות, זה לא תפקיד של משרד הקליטה.

אם היה מעקב אחרי העולים אז היו עולים על כל הבעיות של האחרים גם, לא רק של אלה שהם במצוקה כלכלית.

אני לא אומר כלכלית רק. זה דיור, בריאות, חינוך והכול. מי שפונה מקבל מענה על-ידי יועצי קליטה, על-ידי עובדים סוציאליים שלנו במחוזות.

אבל אתה אומר שאין עובדים סוציאליים. איך הוא יקבל מענה אם אין עובדים סוציאליים?

בכל שלוש המחוזות יש לנו עובדים סוציאליים שנותנים מענה למי שפונה. זה בנוסף למענים שיועצי הקליטה נותנים. יותר מזה אי-אפשר לעשות.

סליחה על זה שאני צריך ללכת.

תודה.

נציג צה"ל בבקשה.

שלום, לי קוראים סגן אלוף ד"ר לוסיאן טצה לאור. אני ראש הענף הקליני במחלקת בריאות הנפש. תודה על ההזמנה.

אתחיל ואפתח בזה שצה"ל מחויב לגמרי למניעת אובדנות. הוא נמצא בזה במאה אחוזים. אנחנו גם מבינים את החשיבות הלאומית שיש לנו במניעה הזו. משנת 2006 יש בצה"ל תוכנית מקיפה למניעת אובדנות. יש לה המון מרכיבים. אני אציין פה רק שניים מפאת קוצר הזמן: אחד, צמצום לנגישות של נשקים. שנית, הרחבת הנגישות של מה שאנחנו קוראים בצה"ל קציני בריאות נפש (קב"נים) שהם או עובדים סוציאליים או פסיכולוגים. אנחנו רואים ירידה הדרגתית לאורך השנים. אנחנו רואים ירידה של כ-60% במקרה ההתאבדות בצה"ל. בשנים האחרונות אנחנו עומדים סביב מספרים של 14 - 15 חיילים שמתאבדים בשנה. עדיין היינו רוצים להגיע נמוך יותר כמובן, ואנחנו עושים מאמצים לעניין הזה.

מבחינת העולים שזה אולי חלק מהדיון - כמו שאמרו לפניי, עולים מהווים אם אנחנו מחשבים פר שיעור ופר אחוז היחסי שלהם באוכלוסייה, נתח גבוה יותר מקרב המתאבדים. יחד עם זאת, מכיוון שבצה"ל המספרים הם נורא קטנים, קשה הרבה פעמים להסיק. אתן לכם דוגמה עם עולי אתיופיה. לדוגמה, שנה שעברה היה בצה"ל מתאבד אחד, השנה אין אף אחד. השאלה היא מה, זה ירידה של 100% זה קשה לומר.

כשאתה אומר "השנה" זה 2017 או שזה 2016?

ב-2017 לא היה לנו אף אחד, ב-2016 היה לנו אחד. הנתונים לגבי 2017 כמובן הם לא חלוטים כי 2017 עדיין לא נגמרה. הרבה מהממצאים שיש לנו ב-2017, החקירות לא הסתיימו והם לא סגורים כמקרי זה. הם יפורסמו בינואר. בינואר נפרסם את המספרים.

יש מענה מאוד רחב של צה"ל לעולים. אני לא בטוח שאני הבן-אדם הכי נכון כדי לפרט אותו כי יש גורמי כוח אדם שמתעסקים עם הנושא הזה. אני רק אגיד דבר נוסף. אנחנו שותפים גם במועצה הלאומית למניעת אובדנות, גם מירה תיארה לכם וראיתם שרמ"ח ברה"ן הנוכחי, ד"ר אריאל בן יהודה, היה חבר באותה ועדה שהתייחסה לעולים חדשים. ניסינו לאתר גם נקודות תורפה, כמו לדוגמה, עולים מגרעין צבר או עולי מח"ל שזה אנשים שנמצאים בחו"ל ואז מגיעים.

הם משרתים בצה"ל אבל הם לא עולים. מח"ל בהגדרה חייבים לחזור לחו"ל אחרי - - -

כן, כן. אבל הדבר היחיד שאני רוצה להגיד בעניין הזה זה שנניח אם יש לי אזרח ישראלי ויש לי תיק פסיכיאטרי ואני יודע האם הוא טופל או לא טופל, או אם היה אשפוז וכו', החיילים האלה מהווים הרבה פעמים אניגמה מבחינתי כי אני לא יודע מה קרה בחו"ל. אני לא יודע האם הם אושפזו, האם היו התאבדויות במשפחה שלהם וכו'. אנחנו מנסים בדרכים שונות לאסוף את המידע הזה, וזה משהו שדיברנו עליו באותה תת-ועדה.

אני רק אתייחס למשהו שאמרת. יש לנו יחידה שנקראת: היחידה לתגובות קרב. כל אדם שנפגע באחת ממלחמות ישראל, כולל "צוק איתן", רשאי להגיע לזה. זו יחידה שמטפלת רק במילואימניקים כי לחיילים אנחנו נותנים שירות שהוא אחר לגמרי. זו יחידה שמתוקצבת על-ידי משרד הביטחון. לא רק זה, אלא אין צורך להוכיח נכות של PTSD , לדוגמה, כדי לקבל את הטיפול. הטיפול ניתן בחינם. זה עוד שירות נוסף שאנחנו נותנים.

וממתי היחידה לתגובות קרב?

שנים ארוכות.

אולי הבהרה על המספרים של צה"ל כי אני יושב בפורום מטכ"ל בנושא אובדנות. חשוב לא להתייחס למספרים בצורה מוחלטת אלא יחסית. הצבא גדל, מספר המתאבדים בעשור האחרון ירד.

לא, דווקא מספר משרתי הסדיר לא - - -

תני לי להשלים את המשפט. זאת אומרת שהירידה היא אפילו יותר גדולה. מכיוון שמספר החיילים עלה ומספר המתאבדים ירד, הירידה היא גדולה יותר מהמספר המוחלט. והעובדה השנייה החשובה מאוד, כשמודדים מספר מתאבדים פר 100,000. כך אנחנו משווים בין ארגונים ובין מדינות. אסור בשידור להגיד את גודל הצבא אז אני לא אגיד את המספר, אבל אני רק שפר 100,000 שיעור ההתאבדות בצה"ל נמוך יותר מאנשים בני 18 עד 21 בשוויץ או בצרפת או במדינות שיש בהם שיעור התאבדות דומה לשלנו. זאת אומרת, הצבא באופן אבסורדי הוא גורם מגן מהתאבדות.

אני מכיר באופן אישי שני מקרים. מה הבדיקות שלכם? הרי ברגע שאדם מאיים להתאבד הוא בשנייה - - -. אתם יודעים מזה?

נכון, בשנייה הוא עף מהצבא.

לא, לא. אתה מכיר אישית מקרה אחד.

דיברת על רישום בחו"ל, יש לכם רישום בארץ על אנשים שנשארים בארץ ומתאבדים מיד אחרי שהם משתחררים מהצבא בשנה הראשונה? יש לכם נתונים על זה?

לא, לגבי זה אין לנו נתונים. אני לא רוצה להתווכח על העניין הזה, אבל אני אגיד לך שאנחנו לא משחררים מהר מהצבא. זה נכון שאנחנו משחררים מהצבא, אין ספק. למה אני משחרר מהצבא? מכיוון שנגישות לכלי נשק, ופרופ' זלצמן יסביר לך שאחד הגורמים החשובים ביותר - כאשר יש לך מישהו אובדני ואתה משאיר אותו בסביבה שהנגישות לכלי נשק היא מאוד מאוד גבוהה, זה משהו שהוא מאוד מאוד בעייתי. לכן, כשאני משחרר אותו זה לא כי אני מכסה על עצמי אלא כי אני לא רוצה. אני שומר על החייל ואני רוצה להפחית את הסיכוי שהוא יתאבד.

האם אתם דואגים שיש טיפול אחר כך? זה הכי חשוב.

כן. גם Chain of Care זה משהו שאנחנו מתייחסים אליו, העברה לקופות והעברת מידע לפני זה אלינו. אני לא פירטתי את כל המרכיבים של התוכנית למניעת אובדנות. אבל לדוגמה, אנחנו עוסקים המון בחייל מגיע למיון ומשתחרר עם זה שהוא עשה ניסיון אובדני - איך היחידה קולטת אותו ואיך המידע מועבר חזרה לצבא ואיך הצבא מטפל בו אחר כך?

האם יש מעקב אחרי הטיפול שלו?

כן, בתוך הצבא.

לא, מחוץ לצבא?

לא.

בגלל זה קורה שאחרי חודש הוא מתאבד.

סליחה, לא מדברים בלי תור.

אני חושב שעניין ההמשך הוא חשוב מאוד. האם הצבא משחרר אותו וזהו?

לא. יש Chain of Care. כלומר, נניח כשאני משחרר מישהו עם פרופיל 21 שהוא פרופיל רפואי אני יוצר קשר עם הגורם התפעולי שאמור להמשיך לטפל בו. היום זה הקופה. בעבר לפני הרפורמה זה היה קצת יותר מסובך. כמובן שכשחייל משתחרר ללא פרופיל נפשי וללא זה אז אין את המעבר הזה.

אבל אתה צודק שצריך לספור אותם.

נכון, זה נכון.

צריך לטפל בהם, לא לספור אותם.

הזמן שלנו רץ ואנחנו צריכים להתקדם, סליחה.

אני הצגתי את "כנפיים". זה היה לעולים בדיוק בהקשר הזה, כאילו עד שנתיים מיום השחרור. יותר מאלף בכל שנה משתחררים. זה בדיוק זה. 2,500 בתוך השירות ו - - -

2,500 בתוכנית.

גיל אלכסנדר, אני אבא לשני בנים שהתאבדו בצבא. אני מבקש לשאול את נציג צה"ל שאלת הבהרה. בדוח של הראשון לפחות היה כתוב: כנראה זה התאבדות. אנחנו לא שוללים את האפשרות של תאונת נשק. כששמענו את הנסיבות מיד הבנו שהיתה התאבדות. אבל אני שואל האם מבחינה סטטיסטית כשאתה מדבר על סטטיסטיקה, האם כשהמשפחה לא נוח לה לדבר על זה או היא מחליטה שזה תאונת נשק, האם אתם מכניסים את זה גם כמקרה התאבדות כשבדוח למטה כתוב: אי-אפשר לשלול את הנושא של תאונת נשק? השאלה השנייה, בשיחות עם כמה קב"נים השנה נדמה לי שהשנה דווקא לפחות היתה תקופה שהיו לא מעט מקרים והיתה איזושהי עלייה במספרים של מתאבדים, אם אני לא טועה.

אני מזכיר שהדיון כאן הוא לא על צה"ל, זה ועדת הקליטה. אני רואה בזה עוד פעם התחמקות של מערכת משרד הקליטה מלדון בבעיות שלה. יש ועדות אחרות שצריכות אולי לשפד את צה"ל, אבל זה ועדות אחרות.

כמובן שכשאנחנו מדברים גם על חיילים עולים, זו הכוונה.

אדון אלכסנדר דיבר על הבן החייל, האם הבן החייל נכנס בסטטיסטיקה? והגברת המכובדת משם - זה הולך על צה"ל. נדמה לי שזה סטה מהמוקד של האתיופים והעולים מחבר העמים שזה המנדט של הוועדה הזו.

אבל חלק מביניהם חיילי צה"ל.

כמובן שאנחנו מתייחסים לחיילים בצבא כי יש לנו עולים חדשים שמשרתים בצבא.

אבל המקרה שנשאל לא עוסק בילד עולה, ואני חושב שזה מחמיץ את המוקד של קליטה בעולים.

פרופ', אני לא יכול לזהות כאן בדיון כל אחד אם הוא עולה או לא. אני נתתי לו זכות לשאול שאלה, תן לו לענות.

אענה בקצרה. אצלנו כל מקרה של מוות שאינו בפעילות מבצעית נחקר על-ידי מצ"ח. לכן, כל המקרים שאנחנו מסכמים אותם כהתאבדות סוכמו על-ידי מצ"ח כהתאבדות, וכך המקרה נכנס או לא נכנס. למשפחה הרבה פעמים יש השגות לגבי העניין הזה ויש שיח כזה בין המשפחה לבין הפרקליטות לאחר מכן. זה דבר שאנחנו לא מתעסקים בו. אני מכניס לסטטיסטיקה מה שמצ"ח אמרו לי שהוא התאבדות. אגב, מהבחינה הזו מצבי הוא יותר טוב ממה שקורה במדינת ישראל כי אצלי יש מאה אחוזי דיווח, כי כל מוות שאינו בפעילות מצבעית הוא נפתחת חקירת מצ"ח - זה לעניין הזה.

העניין השני - כמו שאמרתי, השנה עדיין לא הסתיימה. אנחנו עומדים על סביבות 14.

מה זה "סביבות"? כמה התאבדו?

זה באמצע חקירה.

אני לא יודע בדיוק. אחר כך מישהו יגיד: לא, זה לא היה זה. זה היה משחק בנשק. זה הסיפור לגבי 2017. אני לא יכול להתחייב לחלוטין על המספר.

התחושות האלה של אנשים שיש עלייה הרבה פעמים קורות כי אנחנו מדברים על מדינת ישראל שהיא מדינה קטנה, השמועות רצות מפה לאוזן. ואז פתאום באיזה ישוב שומעים מספר דברים אחד ליד השני. אני לא יכול להגיד שהיו לי יותר התאבדויות השנה מאשר זה, אבל השנה גם לא נגמרה.

תודה.

נציג משרד הבריאות.

שושי עברה לוועדה של הקשישים והיא לא פה.

שושי היא נציגה של האובדנות. שמי דני בודובסקי ואני מנהל את המערך האמבולטורי באגף לבריאות הנפש. אני אתייחס. אני רק אזכיר שמערכת הבריאות בכללה, וזה אומר, משרד הבריאות, קופות החולים וכו', הם אחראים על טיפול והם לא יכולים להיות אחראים על דברים שהם הגורמים או הנסיבות שעומדות מאחורי הסיפור של אובדנויות. בקרב עולים אנחנו יודעים שזה באופן ברור. המצוקות שקשורות לעלייה הן לאו דווקא נובעות מסיבות נפשיות, אלא מסיבות של אפליה, מסיבות של מצוקות כלכליות, מפערים תרבותיים, פירוק משפחה וכו' וכו'. זאת אומרת, מערכת הבריאות היא מטפלת במקרה של בריאות הנפש בתוצאות הנפשיות ובניסיון לטפל בדיכאון, לטפל בהיבטים אחרים. אבל החלק המשמעותי או כמו שציין פרופ' זלצמן בעבודה המאוד נרחבת שהם עשו בוועדה וביחד עם התוכנית הלאומית למניעת אובדנות, הוא בחלק של האיתור המוקדם באמצעות של שומרי סף. לכך יש לארגוני העולים, למערכות האחרות, תפקיד מאוד נרחב בקטע של האיתור, של הזיהוי המוקדם, של לזהות את אותו בן אדם ששומר את המצוקה שלו בבטן ולא תמיד שש לגלות את זה למישהו אחר. זה קרובי משפחה, זה אחרים שנמצאים בסביבתו, כדי שהם יידעו לעטוף ולדעת להרים את הדגל ולעזור ללוות אותו למערכות מטפלות.

לצערי, גם במצבי מצוקה קשים אם אין מענה למצוקות הכלכליות ואחרות גם הפסיכיאטרים הכי טובים וגם התרופות הכי טובות לא יכולות למנוע ממישהו להתאבד.

הנושא של הבטן, וזה אני שמעתי ממך וגם מזקני העדה האתיופית, יש פתגם אתיופי מצוין שממחיש את זה. הוא אומר: הבטן רחבה מכל העולם למי שיכול לסבול. זאת אומרת, אדם יודע להכיל בתוך הבטן את כל הצרות שלו, אבל כשהסבלנות לסבול נגמרת אז הבטן מתפוצצת. המעבר הזה ממצב של לסבול ולהכיל עד למצב של לא לסבול ולהתפוצץ ולהגיע למצבים הקיצוניים של אובדנות, הרבה פעמים הוא ככה ואנשים מאוד מתקשים לזהות. העזרה באיתור המוקדם היא כאן מאוד משמעותית.

לחלק התרבותי אני רק אומר שמבחינה זו במערכת בריאות הנפש, מה שאנחנו עשינו, עושים בימים אלו ונמשיך לעשות, הוא ההכשרה על ההתמודדות עם השונות התרבותית שיש בין מערך המטפלים הפסיכיאטרי למגוון השונויות התרבויות שקיימות בארץ, אם זה עם עולי ברית המועצות, אם זה עולי אתיופיה, ואם זה אוכלוסיות שונות מתרבות אחרת.

לעניין של הטיפול וההנגשה בשפה של העולים - אנחנו דיברנו גם לפני כשנה פה בוועדה במסגרת הרפורמה בבריאות הנפש על הצורך של חומר הסברה בשפות שונות של העולים וגם הטיפול של הכשרה וגיוס של רופאים דוברי השפות של העולים. איך משרד הבריאות מתקדם בכיוון הזה?

קודם כל, אני אזכיר שהאחריות בנושא בריאות הנפש באופן ספציפי עברה לקופות החולים. יושבים פה לידי נציגי קופות חולים שעשו רבות והם מפרסמים היום לגבי השירותים שלהם במגוון שפות, אם זה ברוסית, באמהרית, בערבית, ובמקרה זה זה לא עולים, אבל במגוון שפות נוספות, גם באתרי אינטרנט וגם פיזית. הם יכולים להרחיב על כך את הדעה.

כל עולה חדש שמקבל תעודה ומוכר לתיעוד בארץ, יותר מאשר נשמח לקלוט אותו. זה אמור גם לגביך. ליעמי, נדבר אחרי הפגישה הזו. אשמח לקבל פרטים ולמסור לך את הפרטים שלי כדי שנוכל ליצור את הקשר. החשיבות היא כן לקלוט ככל שניתן אנשי מקצוע.

אני אעיר עוד הערה. נאמר פה משהו מוטעה. יש להדגיש, שירותי בריאות נפש ניתנים ללא שום מגבלה על מספר טיפולים. כל אדם שנזקק יקבל את הטיפול ללא שום מגבלה.

תודה.

פרופ', יש לך שאלה?

יש לי הצעה כפולה מעשית. אני חושב שכדי שמשרד הקליטה יצליח להתקדם ושבעוד חמש שנים נגיד: זה רק פי 2, ולא פי 8, פי 10, צריכים להיות שני דברים: אחד, הוא צריך לקחת על עצמו ולעשות תוכנית מניעה בקרב העולים, בדגש אתיופיה. הוא יכול להיעזר במומחים שישנם במועצה ובעוד חצי שנה או אם ניפגש בעוד שנה, הוא יציג את התוכנית. תוכנית צריכה להיות על כל פרטי פרטים שכאן אנשים העלו, כולל החלק של תקצוב. ליד החלק הזה, אני מציע שכיוון שכמו שפרופ' זלצמן אמר, זה מספר קיצוני, מספר המתאבדים מהעדה האתיופית הוא מספר קיצוני, צריך ללכת ולעשות מחקר במשך כמה שנים או מחקרים על החלק הפסיכולוגי, החברתי, הביולוגי, כל מיני דברים, כדי שנוכל אחר כך גם לעשות תוכנית יותר מבוססת. בישראל יש מומחים גדולים ועולמיים לחלק של התאבדות. אני מציע שמשרד הקליטה בעזרת משרד הבריאות, אבל משרד הקליטה ייקח את זה על עצמו. זה ה-baby שלכם.

זה אחריות שלכם, לא רק ה-baby שלכם. מדובר בעולים חדשים.

אני מבקש שנציגי קופות החולים יציגו לנו בקיצור.

ד"ר אורית שטיין, מנהלת את בריאות הנפש במכבי. מאז הרפורמה, זו גם הערה שדני גם ציין, אין מגבלה בכמות הטיפולים שלהם זכאי מטופל. ההתוויה היא קלינית וכל עוד יש מצוקה יש טיפול. הפרטים שנאמרו כאן קודם לא מדויקים. אנחנו נמצאים בעידן של מחסור באנשי טיפול נפש בכלל, ואני לא מדברת על שפה כרגע ותרבות. בכלל יש מחסור גדול מאוד בפסיכיאטרים ויש גם מחסור בדוברי שפה. אני יכולה להגיד שאינפורמציה מודפסת במכבי במספר שפות, אני חושבת בשש שפות היא מודפסת, ובאינטרנט בעוד שפות. יש לנו שירותי תרגום סימולטני לכל מטפל בעשרות שפות, כך שהשפה עצמה היא פחות מגבלה כיום בתוך מכבי. התרבות זה עניין אחר. אנחנו באמת במחסור של מטפלים.

כן, בבקשה עוד נציג של קופת חולים.

ד"ר ארי לאודן, אני מנהל את בריאות הנפש בקופת חולים לאומית. הנושא חשוב מאוד. לאומית עסקה בהכשרה בנושא התייחסות, זיהוי, אם אפשר מניעה וטיפול ברגע שזה עולה של נושא האובדנות. בשנה האחרונה בשיתוף עם היחידה למניעת אובדנות של משרד הבריאות העברנו קורס מאוד מעמיק לכל רופאי המשפחה, לאנשי טיפול מתחומים נוספים. כמובן ששם הוגדרו גורמי הסיכון שחלק מהם זה באמת נושא העלייה.

אנחנו עושים עוד דברים בהקשר של מניעה או התייחסות לאובדנות שהם לא ספציפיים דווקא לעולים, אבל יש כיום העברת מידע מחדרי מיון ומאשפוזים. כשאדם משתחרר עובר עדכון לקופה ואנחנו יוצרים קשר עם בן אדם ומשתדלים לוודא שהוא מגיע למעקב, לבדוק מה שלומו, כיוון שיש מחקרים שהראו שכשאתה עוקב בתקופה הראשונה, בימים, בשבועות, אפשר להפחית את כמות האובדנות.

כמו שד"ר אורית אמרה, יש מיעוט של אנשי טיפול יחסי לכמותם באוכלוסייה גם מיוצאי ברית המועצות וגם מיוצאי אתיופיה. זה לא ספציפי לאובדנות, זה כן ספציפי לבריאות הנפש ולמקצוע הפסיכותרפיה, כך שאנחנו נשמח לגייס פחות או יותר כל מי שיודע שהוא בא מאותו מוצא ושהוא דובר את השפה וכמובן את התרבות.

אני חייב להגיד עוד בהקשר של צה"ל שהיום אנחנו גם מקבלים יותר מידע. כאשר חייל משתחרר מצה"ל עם פרופיל על רקע נפשי, מהכמה מקרים שאני זוכר קיבלנו עדכון, קיבלנו מכתב ומידע. זאת אומרת, יש פה גם שינוי לטובה בזמן הקצר שאני בתחום בהעברת המידע וברצף הטיפולי.

אפשר לרשום בפרוטוקול שהמבוטחים של הכללית ומאוחדת לא מתאבדים כיוון שהנציגים שלהם אינם כאן. הם לא ראו צורך להגיע לדיון הזה.

לא, הם בוועדה אחרת.

כן מתאבדים, סליחה.

כן, בבקשה.

הערה קטנה וממש בקצרה. שמי אריה לוי ואני פה מקושר ל"בשביל החיים". ישבתי קודם גם בוועדה השנייה, וזה נקרא ועדת הקליטה. אין פה נבחרי עם שיקלטו, קלט, את כל המכובדים והמקצועיים ואני שמח למידע.

הם היו בהתחלה.

הם היו בהתחלה וזה לא מספיק. אני ויתרתי על יום עבודה כדי לבוא לפה כדי לקלוט להבין יותר. תאמין לי שאת הכסף הזה אני צריך. חבל מאוד שאין פה נציגים, לא שרים. אנחנו מדברים פה על חיים, חיים של אח שלי, חיים של אנשים אחרים. לפני שמדברים פה על שפות אחרות, אין פה מי שיקלוט את כל שהנכבדים האלה אומרים. למזלי, קלטתי ונהניתי מאוד. אבל מי שמעביר הלאה את המסר לתקציבים ולכספים ולדברים האמיתיים זה נבחרי העם שאנחנו בחרנו, והם לא יושבים פה. אני מקווה מאוד שבוועדות אחרות ובנושאים אחרים הם כן יושבים.

חבריי חברי הכנסת היו כמובן בהתחלה. זה סוג של עבודה וצריך לקפוץ מוועדה לוועדה. כך זה החיים פה. אבל כל חברי כנסת קוראים, לפחות החברים פה בוועדה קוראים את הפרוטוקול שיש פה. הם יקראו את הפרוטוקול בנושא הזה.

אני חושב שנתנו את הזכות לדבר למי שרצה לדבר. הגיע הזמן לסכם את הדיון. בסיכום הדיון אני רוצה להגיד שהוועדה קוראת למשרד העלייה והקליטה לפעול בתיאום עם משרד הבריאות - ראשית, להקצות תקציב להכשרת מטפלים רגישי תרבויות. שנית, להגביר ולהנגיש טיפול מוקדם בעולים שאינם מגיעים לטיפול בדיכאון, כולל פרסום מידע בשפות של העולים שמפרט את הגורמים שעליהם רצוי לפנות, וזאת בשיתוף כל קופות החולים. יש לדאוג לכך שקופות החולים יתנו את הנושא הזה של טיפול רגיש תרבות לעולים.

כמו שנאמר קודם, מאוד חשוב שהמטפלים יבינו באמת לא רק את השפה, אלא גם את הרגישויות השונות בתרבויות.

שלישית, לערוך תוכנית מניעה מתוקצבת בקרב העולים, במיוחד עולי אתיופיה, עולי ברית המועצות, שלפי הנתונים דובר על כך שמספר המתאבדים גבוה יחסית לאוכלוסייה, בעיקר יוצאי אתיופיה, כולל מחקר מלווה על הנושא כפי שהפרופ' המליץ. מאוד חשוב לקדם את זה.

זה הסיכום שאנחנו נעביר גם למשרד הקליטה, גם למשרד הבריאות כמובן וגם לקופות החולים. אנחנו מצפים שהמשרדים הרלוונטיים יפעלו בתיאום עם כל הגורמים, כולל ארגוני עולים ועמותות, לקדם את הנושא הזה.

אנחנו נקיים דיון מעקב בנושא הזה.

מה לגבי מעקב אחרי עולים חדשים באופן כללי ויותר כקשר?

אנחנו סיכמנו את זה. כשאנחנו מדברים, זה לא עניין של שפה. שפה בדרך כלל זה זמן קצר, רגישות תרבותית זה לטווח ארוך,

זה לא דרך קופת חולים, זה פשוט קשר.

אם שמת לב, משרד הקליטה בתיאום עם משרד הבריאות. כמובן שהזרוע הביצועית של משרד הבריאות הן קופות החולים. לכן, קופות החולים גם צריכות להיות בתמונה.

אבל אם יש עולים חדשים שלא פונים לקופות החולים והם במצוקה, מי יידע על זה?

אמרנו שמשרד הבריאות, משרד הקליטה, צריכים לבנות תוכנית מתוקצבת. אמרתי את הסיכום וקראתי את זה.

זה לא פתרון.

תודה, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 14:00.