ôøåèå÷åì ùì éùéáú åòãä

ôøåèå÷åì ùì éùéáú åòãä

àåîðéè÷

2018-01-03OMNITECH



הכנסת העשרים

מושב רביעי

פרוטוקול מס' 202

מישיבת ועדת החוץ והביטחון

יום שלישי, י"ח בחשון התשע"ח (07 בנובמבר 2017), שעה 9:07

100 שנים להצהרת בלפור

חברי הוועדה: אבי דיכטר – היו"ר

אמיר אוחנה

רוברט אילטוב

איל בן ראובן

ענת ברקו

שולי מועלם-רפאלי

רחל עזריה

נחמן שי

מוזמנים: ג'ונתן קסטנבאום – בית הלורדים, בריטניה

סטוארט פולק – בית הלורדים, בריטניה

ג'ואן ריאן – בית הנבחרים, בריטניה

דניאל טאוב – יד הנדיב

דניאל מריאסצ'ין – בני ברית בינלאומי

אלאן שניידר – בני ברית בינלאומי

פרופ' סימון שמע – אוניברסיטת קולומביה

פרופ' מרטין קרמר – מכון שלם

אפרים קארש – מרכז בס"א, אוניברסיטת בר אילן

שמואל לטקו

הדס לוי, חבר תרגומים

100 שנים להצהרת בלפור

(הדיון התנהל בשפה האנגלית, להלן התרגום החופשי)

שלום לכולם וברוכים הבאים אלו שהגיעו אלינו לישראל מחוץ לארץ ואלה שהגיעו מתל אביב לירושלים. הישיבה היום תתקיים באנגלית וזה יהיה משודר על ידי ערוץ הכנסת, ולכן קחו בחשבון, מי מכם שהולכים להגיד לנו סודות, למרות שזאת ועדת חוץ וביטחון.

לכבוד הוא לנו לארח את האירוע הזה של 100 שנים להצהרת בלפור. למען האמת, אני מופתע. כי כשאני מנסה לזכור את עצמי לפני 40 או 50 שנה אני לא זוכר שהצהרת בלפור הייתה משהו שהיינו מדברים עליו. היום, אם אני מסתכל על 10 השנים האחרונות, אני חושב שמשנה לשנה הולך ועולה מספר הישראלים בכל הגילאים שיודעים מהי הצהרת בלפור. אני חושב שזה משהו עבורנו. זה נותן לי ולכל הישראלים והיהודים ברחבי העולם תחושה טובה שיותר ויותר אנשים, לפחות יהודים, אבל אני לא בטוח שרק יהודים, מכירים את הצהרת בלפור.

לכבוד הוא לי לארח כאן שני חברים של בית הלורדים והפרלמנט האנגלי, לורד סטיוארט פולק וכבודה, ג'ואן ריאן. כל האורחים האחרים שאנחנו מארחים כאן, ג'ונתן קסטנבאום, סיימון שמע, דניאל מריאצ'ין ופרופ' אפריים קארש ופרופ' מרטין קרמר ומר יעקב חגואל שהיה אמור להיות איתנו, אולי יגיע מאוחר יותר.

אנחנו שמחים לפתוח את האירוע הזה כאן בוועדת החוץ וביטחון. לפני 100 שנה לורד בלפור נתן הצהרה כתובה לפיה הממשלה שלו רואה בחיוב את הקמת מדינה בפלשתין שתהיה בית לאומי לעם היהודי. 100 שנה קודם לכן, בעיניי, התחילה ההיסטוריה המודרנית על ידי ממסד לא ישראלי שדיבר על הזכות של היהודים לבנות את ביתם כאן בארץ ישראל.

אני יודע שבמקרים רבים בעולם אנחנו שומעים שההיסטוריה המודרנית התחילה ב-1967. אז תנו לי בבקשה לשפוך קצת אור על ההיסטוריה המודרנית האמיתית כפי שהיא בעיניי. הצהרת בלפור הייתה השלב הראשון. השלב השני היה 1947 כשהממסד הישראלי באותו זמן קיבל את תכנית החלוקה כפי שאושרה על ידי האו"ם ב-29 בנובמבר 1947.

האם אתם יכולים לדמיין לעצמכם שבזמן הזה, שנתיים אחרי השואה, אחרי שאיבדנו 6 מיליון יהודים, כולל הרבה מבני המשפחה שלי, האם תוכלו לדמיין ששנתיים אחרי כן הממסד היהודי בישראל קיבל את תכנית החלוקה שאומרת שאנחנו מקבלים רק 55% מהשטח בין עמק הירדן והים התיכון, שחצי מהגליל לא הולך להיות ישראלי, החוף הולך להיות צר מאוד, חוצה את עמק יזרעאל מחלקו המערבי של הגליל אל החוף. רצועת עזה הייתה פי 10 גדולה יותר ממה שהיא היום. החלק הצפוני של רצועת עזה היה ליד רחובות, אחרי יבנה.

אני גר באשקלון אז אני הייתי יכול להיות כאן כאזרח של המדינה הערבית. מעל לכל, ירושלים לא הייתה תחת ריבונות ישראלית. האם תוכלו לדמיין לעצמכם שהממסד היהודי בזמן ההוא הסכים לקבל את תכנית החלוקה שבה מדינת ישראל לא תכלול את ירושלים תחת ריבונותה? היום זה לא יכול להיות גם כבדיחה. אבל למרות זאת, קיבלנו את זה. אבל כמו תמיד, הערבים הצילו אותנו. הם דחו את תכנית החלוקה, פתחו במלחמה. שבעה צבאות של שבע ארצות ומלחמת העצמאות החלה.

השלב השלישי היה ב-1948 כשהמלחמה הסתיימה. כשישראל קיבלה 78% מהאדמה, כולל את כל הגליל, חוף ים רחב יותר וכל הנגב, וחלקה המערבי של ירושלים ללא המקומות הקדושים עבור העם היהודי כמו הכותל המערבי, העיר העתיקה, קבר רחל וכו'. אז זה היה השלב השלישי.

השלב הרביעי הוא 67'. אבל לא תוצאות המלחמה, התחלת המלחמה. מכוון שב-1967 כולנו זוכרים שבחודש מאי גמאל עבד אל נאסר, באותו זמן הנשיא של הרפובליקה המצרית, פתח חזית מול ישראל. הוא חסם את המעברים לאילת, גירש את כל חיילי האו"ם מסיני ורצועת עזה והבנו היטב שהוא הולך לפתוח במלחמה. וכמו שאנחנו אומרים, בתרגום לאימרה: לפי שאתה הולך לאכול אותנו לארוחת ערב אנחנו נאכל אותך לארוחת צהריים. וזה מה שקרה.

אז אנחנו מצטערים, זכינו במלחמה נגד מצרים ב-67'. זה יצר את הגבול של 67' מה שאומר הגבול של 49' של אחרי מלחמת העצמאות. מלך ירדן, חוסיין, שמע באופן ברור וחזק מהישראלים שאין לנו שום כוונה לפתוח במלחמה נגד ירדן. אבל הוא היה משוכנע על ידי גאמל עבד אל נאסר יותר מאשר הוא היה משוכנע על ידי הישראלים והוא שכנע אותו שהם מנצחים את המלחמה נגד ישראל בדרום. הקלטנו את זה, כפי ששמעתם את השיחת טלפון בין שניהם.

המלך חוסיין חשב שזה רעיון טוב לפתוח במלחמה ולהחזיר את החלק בירושלים שהוא הפסיד במלחמת העצמאות. לרוע המזל זה לא עבד ולקחנו את כל ירושלים ואת כל הגדה המערבית וקיבלנו בחזרה את המקומות הקדושים וסיימנו את המשימה של מלחמת העצמאות שלנו. זה האופן שבו נוצרו הגבולות של 67' אחרי 48'.

אז אם אנחנו רוצים להתחיל עם ההיסטוריה המודרנית אנחנו צריכים להתחיל עם הצהרת בלפור. אני בטוח שהיום אנשים הולכים לדבר על זה ולזכור טוב מאוד את העובדה שמדינת ישראל לא הוקמה במכה אחת. לקח זמן מההצהרה של הממסד שאיננו ישראלי או יהודי והסתיימה במלחמת 67' עד שהגענו לגבולות בהם אנחנו נמצאים עד היום, כולל ירושלים.

וזהו כבוד בשבילנו לארח אתכם כאן, בירושלים, בידיעה שיש לנו גישה חופשית ולא מוגבלת לכל המקומות הקדושים עבורנו כמו כל אדם אחר. בין אם הוא יהודי, נוצרי, מוסלמי או כל דת אחרת או ללא דת בכלל, הוא יכול ללכת לכל מקום, פשוטו כמשמעו, ללא מגבלות. אז אני שמח שאנחנו חוגגים כאן היום 100 שנה להצהרת בלפור שבעיניי פתחה את ההיסטוריה המודרנית כפי שאמרתי קודם.

אני אשמח להעביר את רשות הדיבור ללורד סטיוארט פולק לשאת את דבריו, בבקשה.

קודם כל אני רוצה להודות לך, מר דיכטר, על הוועדה שמארחת אותנו ביום הגדול הזה. להיות כאן בירושלים לציין ולחגוג 100 שנה להצהרת בלפור זה באמת מאוד מיוחד.

אני לא רוצה לדבר הרבה זמן. זה טוב שיש לנו כאן נציגות חוצה מפלגות. ג'ואן ריאן ולורד קסטנבאום הם ממפלגת הלייבור ואני מהמפלגה הקונסרבטיבית. אנחנו שמחים כולנו להיות כאן כדי לחגוג.

אני רק רוצה להתחיל את היום זה משהו שאמרתי קודם ואני ממשיך לומר את זה וזה הרבה פעמים נשכח. כולם מדברים על, במיוחד המתנגדים, מדברים על שני החלקים של הצהרת בלפור. ההבטחה של המדינה לעם היהודי, בלי קשר למה שישנה את מצבם ואת זכויות האזרח של האחרים הלא יהודים שחיים בארץ. אבל, אתם יודעים, זה לא נגמר. אחת מהבעיות שתמיד הייתה לי היא שכולם מניחים שיש שני חלקים.

אני אקריא לכם את החלק האחרון כדי שזה יהיה ברור ביותר. מכוון שנאמר ש"יהיה מובהר בזאת שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל" – כולם שוכחים לציין שזה לא סוף המשפט – "או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת ". זה נאמר שם, זה מה שכתב בלפור.

אני טוען שב-1948 יש שתי קבוצות של פליטים שנוצרו כתוצאה מהצהרת המדינה החשובה. הפלשתינאים, אותם אנחנו מכירים ושומעים עליהם והאו"ם מדבר עליהם ועושה יותר מלדבר עליהם. ויש גם את היהודים ממדינות ערב, 800-850 אלף, ההיסטוריונים יוכלו לתת לי את המספר המדוייק. 850 אלף יהודים ממדינות ערב, תחשבו על התרחיש הזה, זה היה מספר שנים אחרי השואה והיהודים של מדינות ערב עזבו את מדינותיהם ואת עסקיהם ובאו בבגדים שהם לבשו ומה אנחנו שומעים עליהם היום?

יש בערך 870 החלטות של האו"ם הנוגעות לפלשתינאים. יש 30 סוכנויות של האו"ם שמטפלות בנושאים הקשורים לפלשתינאים וישנן הוצאות בסך עשרות מיליונים ואולי מיליארדים של דולרים. ועל היהודים ממדינות ערב? אין החלטות בכלל. ואני רק מזכיר לאנשים כשאנחנו פותחים את יום הזיכרון והחגיגות לכבוד הצהרת בלפור, שצריך להסתכל על הצהרת בלפור בכללותה ואסור לנו לשכוח את המשפט האחרון.

לעונג לנו להיות פה ולפתוח ולחגוג את הצהרת בלפור. תודה.

תודה רבה. המיקרופון שלך, כבודה, ג'ואן ריאן, חברת הפרלמנט.

תודה רבה שהזמנתם אותי להיות איתכם היום באירוע המיוחד הזה, לחגיגת הצהרת בלפור. עבורי זה כבוד גדול להיות כאן. אני מאוד גאה בתפקידה של אנגליה לסייע בהקמת המדינה היהודית הראשונה. אני גם גאה במידה שווה בחלקה של המפלגה שלי. מפלגת הלייבור הצהירה על תמיכה במטרה הציונית שלושה חודשים לפני המכתב של בלפור כשפרסמה את תזכיר מטרות המלחמה.

בתזכיר זה המפלגה אישרה את תביעת היהודים להתיישבות בפלשתין. כשהצהרת בלפור פורסמה באותה שנה מאוחר יותר, ראש מפלגת הלייבור, ארתור הנדרסון והממשיכים שלו, רמזי מקדונדל וג'ורג' לאנסברי, בירכו את עמדת הממשלה. כאשר אחרים לאחר מכן התלבטו מפלגת הלייבור שמרה אמונים.

ב-1935 ראש המפלגה החדש, קלמנט אטלי, דיבר על תמיכת המפלגה בבית לאומי יהודי בפלשתין עבור העם היהודי. בפרלמנט החברים של המפלגה הצביעו נגד הנייר הלבן של מקדונלד ב-1939 שניסה באופן מביש לסגור את ההגירה היהודית ממש ברגע שאתם, היהודים, התמודדתם עם טרור נוראי. התמיכה של מפלגת הלייבור בבלפור אושרה על ידי ועידות של המפלגה בסוף שנות ה-30' ובמהלך שנות ה-40'. הועידה האחרונה של המפלגה הצהירה שבית לאומי יהודי הוא כעת בלתי נמנע כאשר מעשים נוראים מתבצעים על ידי הנאצים.

ראש הממשלה הקודם ממפלגת הלייבור הוא אוהד גדול של ישראל, הווארד ווילסון, אתייחס לזה מאוחר יותר. לא היה זה אפשרי למפלגה פוליטית להיות יותר מחוייבת לבית לאומי ליהודים בפלשתין מאשר מפלגת הלייבור.

אבל אני כאן הבוקר לא רק כדי לציין את האירועים של לפני 100 שנה אבל כדי לחגוג את המדינה שהם סייעו להקמתה. עבורי, ישראל היא - - - של דמוקרטיה ושל שלטון החוק במזרח התיכון. היא מודל ששכנותיה צריכות לשאוף אליו. מדינה שבה - - - נאבקים למען האנשים שעובדים. מסורת עצמאית ועיתונות שדבריה חזקים ואמיתיים. באשר לזכויות נשים, ניתן כבוד לקהילת ה-LGBT ולמיעוטים נוספים. אני מאמינה שמייסדי מפלגת הלייבור היו מרגישים שהתמיכה שלהם בציונות יותר מאשר רק הפרידה.

בזמנים קודמים, זה לא תמיד היה נראה כך אולי, אבל במפלגה שלי היא המשיכה להיות בית להרבה שהמשיכו לתמוך בישראל. בנימה אישית אני רוצה להזכיר בקצרה את חברי היקר, היושב ראש לשעבר של ה-Labor friends of Israel, דייויד קנדס, חלק מכם זוכרים. דייויד מת בטרם עת באופן טראגי לפני שש שנים.

לישראל יש רק כמה חברים טובים יותר בבריטניה מאשר דייויד, והיא היה מאוד אוהב את האירוע הזה. בנאום האחרון שלו הוא הסביר לנו את התמיכה הנלהבת שלו בישראל. זה בגלל שישראל ממחישה את הטיעונים שאני חבר גאה של ישראל. זאת הסיבה שיותר מנהיגים בימים אלו, הרולד וילסון, טוני בלייר, גולדן בראון היו בין חבריה הטובים ביותר של ישראל. וזאת הסיבה שאני וקולגות רבות שלי בפרלמנט לפי מילותיו של דייויד גאים להיות חברים של ישראל.

זאת לא רק המחוייבות של ישראל לדמוקרטיה, שלטון החוק ומתן זכויות למיעוטים שאנחנו מעריצים. היום ישראל היא מעצמה כלכלית. ההשקעה שלכם בחינוך, מדע וחדשנות ושותפות בין הסקטור הפרטי לממשלה יצרו נס הייטק במזרח התיכון שלאירופה יש הרבה מה ללמוד ממנה.

המסחר בין בריטניה לישראל הוא כיום קרוב ל-5 מיליארד דולר בשנה. זה קושר את שתי הארצות קרוב יותר ביחד ומראה שלמרות כל הרעש, ארגון ה-BDS מפסיד במאבק. הרבה מאמינים שיש מאזן בין כלכלה לחמלה. אני לא מאמינה בזה וישראל מוכיחה שזה לא חייב להיות כך. שום דבר עבורי לא מתמצת את זה טוב יותר מהפעילות של ישראל, שהיום מעבירה סיוע הומנטרי בכל העולם בפורטו ריקו, מקסיקו, סיירה ליאון, דרום סודן, הפילפינים ואלה רק חמש דוגמאות.

אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות לאחיות והרופאים של צה"ל עבור הדרך המדהימה שבה הם דואגים לקורבנות מלחמת האזרחים הסורית הנוראה בגבול הצפון. אני רוצה לומר שאם נשווה בין הפעולות של ישראל ואירן בסוריה הכמות מדברת בעד עצמה.

כמובן, ההבנה של החלום הציוני ב-1948 הביא איתו הרבה מכשולים חדשים. על חלק מהם כנגד כל הסיכויים ישראל התגברה ואחרים נשארו בלתי פתורים. כאשר מתמודדים עם האתגרים של העתיד אני רוצה להתחייב. דיברתי היום באופן נרחב על המפלגה שלי. אבל לישראל יש חברים רבים משתי המפלגות בבית הנבחרים כמו שאמר לורד פולק.

אני יודעת שדיברתי בשם כולנו כשאמרתי שכולנו נמשיך לעבוד ללא לאות לקדם את מטרת השלום בין ישראל, הפלשתינאים והעולם הערבי הרחב, להתנגד באופן מתמיד לטרור ולאלו שמנסים להצדיק ולתרץ אותו. ולהלחם באופן מתמיד בקמפיין שקורא לדה לגיטמיציה של ישראל ומכחיש את הזכות של היהודים להגדרה עצמית. תודה.

תודה רבה לך. אני מתכבד לקרוא לחבר הכנסת חיליק בר, שהוא מכהן כיו"ר ועדת החברות הבריטית-ישראלית בכנסת. חיליק, הבמה שלך.

תודה רבה, אדוני היושב ראש, אני אהיה קצר בדבריי. אני אומר לך שאני מאוד נרגש להיות כאן. קודם לפגוש חברים כמו הגברת הנכבדת, ג'ואן ריאן, שמובילה את אגודת לייבור ידידי ישראל ועושה עבודה נהדרת להגן על ישראל, במפלגה שלא תמיד קל בה להגן על ישראל. אני אעצור כאן, אני אנסה להיות מנומס ביום הזה. אבל תודה לך ג'ואן על מה שאת עושה. ולורד פולק, אתה גם חבר טוב מאוד של ישראל ואנחנו מודים לשניכם ביום הזה על מנת להאבק לשמור על שמה של ישראל בתוך מפלגת הלייבור ובבריטניה בכללי.

אני חושב שהצהרת בלפור הייתה נקודה משמעותית בהיסטוריה כשלבריטניה הייתה האפשרות לעשות טובה גדולה מאוד לא רק למדינת ישראל אלא לעם היהודי כולו. אסור לנו ולעולם לא נשכח זאת אפילו אם קולגות ברשויות הפלשתינאיות מנסות לגרום לאנשים לשכוח ואפילו להלחם, לרוע המזל, - - - הדבר שקרה.

אני חושב אבי, אדוני היושב ראש, שלבריטניה היה את התפקיד החשוב הזה אבל היום אנחנו לא משתמשים בבריטניה מספיק ובחברות שלנו איתה כשער לאירופה על מנת להפוך את ישראל טובה יותר וחזקה יותר. אני חושב שבריטניה היא בעלת מדהימה של ישראל וכפי שאמרה חברת הפרלמנט ריאן יש לנו חברים רבים, לא רק במפלגת הלייבור כמובן, אבל בכל הפרלמנט.

ביקרתי בפרלמנט כמה פעמים וגיליתי כמה חברים טובים יש לנו בבריטניה ובאירופה. זאת הנקודה הזאת שבה אני יכול להגיד שישראל צריכה להיות יותר מעורבת רשמית באירופה ולנסות לגרום לאירופה להבין את המציאות ואת האתגרים שישראל מתמודדת איתם היום.

בביקורי האחרון בפרלמנט האירופאי גיליתי שראש הממשלה האחרון, שבא באופן רשמי לפרלמנט האירופאי, אבי, אתה יכול לנחש מי זה היה? יצחק רבין. זה לא צריך להיות כך. אני חושב שבאירופה יש לנו חברים מדהימים. יש לנו אתגרים, יש לנו דברים לדון, אנחנו יכולים להתווכח ולטעון. אבל כשאני מגיע לבריטניה והשגריר, דניאל טל, לקח חלק בכל ביקור שהיה לי עד לאחרונה אני מגלה בני ברית וחברים נכבדים של ישראל.

אז ביום החגיגי הזה אני רוצה להודות לכם, ג'ואן ולורד פולק, אני רוצה להודות לכם. אני רוצה לבקש מכם להמשיך להסביר את ישראל, לסנגר על ישראל, להתווכח עם ישראל על דברים שאתם חושבים שאנחנו צריכים לעשות אבל תמיד לזכור שיש לכם חלק גדול מאוד בקיומה של ישראל ושיש לכם ביחד, כמובן, אחריות מסויימת להמשך קיומה של מדינת ישראל חזקה וחיונית.

תודה רבה, אני מקווה שנוכל לחגוג את היום הזה במהלך כל היום ושוב תודה רבה שבאתם ושאתם חברים כל כך טובים של ישראל.

תודה רבה חיליק בר. ברכות על הולדת הבת השנייה שלך. הבא שידבר, לורד קסטנבאום, בבקשה.

תודה רבה אדוני היושב ראש. כפי שאמרת, ביום החגיגי הזה, אני תוהה אם תרשה לי להתחיל עם שתי הערות אישיות. הראשונה, שזו ההזדמנות הראשונה שיש לי לדבר מחוץ לפרלמנט שלנו. אני לא יכול שלא לשים לב להבדלים, מי מכם שמכירים את בית הנבחרים יודעים שזה מקום קצת מאיים, כמעט מפחיד, בן כמעט 1000 שנה וזה מרגיש ככה. אבל לבוא לכאן ולראות חברי פרלמנט מאחלים אחד לשני מזל טוב על הולדת הבת זו חוויה ממש שונה. אז לעונג הוא לי.

ההערה האישית השנייה שלי היא ששוב, כשאנחנו חוגגים בישראל ובבריטניה, היא לחלוק כבוד למה שאני מכנה כייצוא הטוב ביותר של בריטניה וזה השגריר טל. הוא מייצג את ארצכם בצורה הטובה ביותר.

לאחר דבריהם של שני פרלמנטרים שמאוד שונים זה מזה חשבתי שאני אחלוק את דבריי ממימד קצת אחר, אדוני היושב ראש, אם לא אכפת לך. התפקיד שלי בחודש-חודשיים האחרונים היה להיות היושב ראש של "בלפור 100" שזוהי למעשה המחווה הבריטית להצהרת בלפור והיא מייצגת את עצמה בכל מיני דרכים.

מה שאני רוצה לעשות בכמה דקות האלה זה לא להגיד לכם מה עשינו אלא לנסות ולהראות את חלק מהלקחים, בפרט מפרספקטיבה של הבנת היחסים הדו צדדיים בין בריטניה וישראל. אני חושב שמה שקרה בכמה שבועות האחרונים הוא שיעור פוטנציאלי ליחסים דו צדדיים ואני אפרט למה אני מתכוון.

ראשית כל, אתם יודעים שזאת הייתה קואליציה בלתי רגילה, היו 23 ארגונים שהשתתפו, זה היה בטוב טעם, זה היה מאוחד. חלק אף קראו לזה הנס השני של בלפור, מכוון שזה היה כל כך מאוחד. וזה היה מאוד בלתי רגיל מבחינת הטווח והמימדים של הפעילות מקלימט' לאדינבורג, כפי שנאמר בשבוע שעבר.

הבריטים לא טובים בלהתרברב, כפי שאתם יודעים, אבל זה בהחלט היה מפגש מוצלח. בחמישי האחרון, בלילה, כפי שרבים מכם יודעים, הייתה התכנסות כפי שלא הייתה כמותה מבחינה פוליטית, דתית ואזרחית לציון הצהרת בלפור בבריטניה. ראש הממשלה שלכם, ראש הממשלה שלנו, מזכירו של ראש הממשלה, שר המזרח התיכון, המזכ"ל הצבאי של ארצות הברית, כולם היו שם, טוני בלייר היה שם, ג'ון קרי היה שם, מנהיגי כל הכנסיות היו שם, הארכיבישוף כמובן. השגרירים והמדינות הרלוונטיות בהצהרה וכמובן הצאצאים. היו שם הנכד של וינסטון צ'רצ'יל, הנכד של מרק סייקס, הנכד של לויד ג'ורג' וכמובן, של רוטשילד ושל בלפור.

מה הנקודה שלי? זה עלול היה לא להיות ככה. האזהרות שקיבלנו לפני שנה היו שהקהילה היהודית תהיה אדישה, הממשלה תהיה בחרדה ותהיה עוינות רבה של הציבור ברחוב. אני חושב שאחת הסיבות שהגעתי היום היא כדי לנסות ולהבין ביחד איתכם למה אף אחד מהדברים האלו לא קרו. למה זה קרה שהקהילה היהודית הביעה התעניינות ופעלה, למה הממשלה בסוף השתתפה בחגיגה הזאת ולמה לא הייתה עוינות מהציבור.

בבירור אם אני אגזול מעט, אני חושב שאחת הסיבות למה היא שכשלורד ראלף צ'רד ביקש מאנשים לעשות דברים בדרך כלל התשובה היא כן. אתם זוכרים את הסיפור הנחמד הזה למה ההצהרה התייחסה ללורד ראלף צ'רד וזה היה נחום סוקולוב שלכם שאמר: ובכן, הוא אמר, לציונים לא הייתה כתובת וללורד ראלף צ'רד הייתה כתובת דיי טובה, פיקדילי מספר 1.

העובדה שלורד ראלף צ'רד שתראו היום מאוחר יותר עמד מאחורי זה הייתה חשובה אבל היא לא הייתה הכל. אני חושב שהיה סערה מושלמת במובן הטוב ביותר של המילה של תמיכה בין האינטרס שלנו, בבריטניה בשבוע שעבר על פני שלושה תחומים וזאת הסיבה שאני חושב שזאת הייתה הצלחה. ואני אומר לכם מה אני חושב שהם.

הראשון היה שזה הביא בחזרה לחיים את תחושת המטרה המשותפת שלשתי הישויות הכבירות האלה הייתה פעם, בריטניה ובזמנו היישוב, היום ישראל. ואתם יודעים, כשמספרים את הסיפור מחדש שבוע שעבר כפי שעשינו בהמשכיות, פעילות מאוד יהודית, הפעילות של לשחק מחדש את העבר, אני חושב שמה שהיינו מסוגלים לעשות זה לשפוך אור, להניח חלק מהדברים שמפרידים בינינו, ישראל ובריטניה, והרבה יותר להתרכז בדברים שמחברים בשתי המדינות. ובמובן הזה שבוע שעבר היה ניסוי מאוד קטליטי. פחות ופחות מהקשיים שהיו לנו במונחים דו צדדיים ויותר ויותר תזכורת של המטרות המשותפות. ואני חושב שזאת הסיבה הראשונה למה התמיכה הייתה חזקה כל כך בשבוע שעבר.

הסיבה השנייה למה התמיכה הייתה חזקה בשבוע שעבר היא שזה עורר תחושה של ערכים משותפים. כשמדברים שוב על ההשראה מאחורי הצהרת בלפור זה מזכיר לנו את הסיפור הנחמד שסימון שמע הזכיר במומחיות בהרצאה הנהדרת שלו בשבוע שעבר. זה הרגיש כאילו הייתי שם וכשזה יגיע ליוטיוב כדאי לכם לצפות בזה.

סיימון הזכיר לנו שלויד ג'ורג' באחת הפגישות המוקדמות שלו עם ויצמן, כשויצמן דיבר על המקומות השונים בארץ ישראל, הוא אמר, אתה יודע ד"ר ויצמן, אני מזהה את השמות התנכ"יים שאתה מתאר יותר בבירור, הם יותר מוכרים לי מאשר הכפרים הקטנים בעמקים של וולש.

למה אני מדגיש את הנקודה הזאת? כי זה מזכיר לנו שהיה זמן שבו שני האנשים האלה בשתי המדינות האלה היו קשורים בתחושה של ערכים משותפים. מה שאנחנו הזכרנו בשבוע שעבר ומה שהזכיר לנו בשבוע שעבר זה שבאמת יש לך את הערכים המשותפים בין שתי מדינות אתה הולך עם האינטרס המשותף. ערכים משותפים יובילו לאינטרסים משותפים.

כן, כמובן, כפי שצ'רלס וובסטר ההיסטוריון אמר, המעשה של ויצמן היה המעשה הגדול ביותר של מדינאי דיפלומטי ב-100 השנה האחרונות. אבל באופן שווה גם בלפור עצמו בסוף חייו אמר, כשאני מסתכל אחורה, ואלה היו חיים פוליטיים ארוכים מאוד של 45 שנה, כשאני מסתכל אחורה על חיי, הצהרת בלפור הייתה הדבר הפוליטי היחיד החשוב ביותר בכל הקריירה שלי. אז אני חושב שהדבר השני שהתעורר בשבוע שעבר הוא ערכים משותפים.

אני חושב שהשלישי והאחרון, מכל הדברים שאני רוצה להביא לתשומת לבכם, הוועדה, זה החשוב ביותר. אני חושב שמה שיצרנו בשבוע שעבר היה שפה משותפת. אתם יודעים, לבריטים מילים הן חשובות. הן תמיד חשובות. השפה שניסינו ליצור, ושוב אני חייב לחלוק כבוד לסיימון, שהסב את תשומת לבי לכך לפני שנה, תחשוב על השפה.

זה לא היה - - - לא הייתה תחושה כאילו ניצחנו אבל האירוע היה מכובד וראוי להערכה והדגיש קשרים משותפים. לא הייתה התעלמות מהעבודה שעדיין בתהליך, ניתנה תשומת לב לרגישויות שקיימות, אבל כן היה מכובד וראוי להערכה. אני לא יכול להדגיש עד כמה השפה המשותפת הייתה חשובה על מנת ליצור את תחושת היישור שחלקנו בשבוע שעבר.

אז בקיצור, חברי הוועדה, אני חושב שמה שלמדתי מחגיגות 100 שנה לבלפור וההצלחה הגדולה שהם היו היא שאלה יחסים שבמקרה הגרוע ביותר כשהם בנויים על הטפת מוסר, רדיפה והם מתקשים להגיע למישור גבוה יותר כשהם בנויים על משחק סכום אפס. וזה הכי טוב כפי שראינו שבוע שעבר כאשר היחסים מעוררים ערכים משותפים, מטרות משותפות ומעל לכל שפה משותפת. תודה רבה.

תודה רבה. הדובר הבא יהיה חבר הכנסת, איל בן ראובן.

תודה אדוני היושב ראש, תודה לכולכם על כך שאתם חולקים איתנו את היום החשוב הזה. אני מאמין שהיום הזה שאנחנו מציינים את הצהרת בלפור, אני חושב שזה חשוב, כמובן, להיסטוריה של העם היהודי, אני חושב שזה מאוד מאוד חשוב להיסטוריה ולעתיד של המזרח התיכון, אפילו שאני לא בטוח שכל האנשים במזרח התיכון אוהבים את היום הזה אבל אני חושב שזה מאוד מאוד חשוב ואני חושב שזה חשוב עבור ההיסטוריה של העולם ועבור העתיד של העולם בימים אלה.

כפי שהיושב ראש אמר, אני שירתתי 35 שנים בצבא, ואני לא זוכר שציינו את היום הזה, שנה אחר שנה עם החיילים שלנו. אני זוכר שעתיים בבית הספר, לפני הרבה זמן. אני חושב שבכמה שנים האחרונות אנחנו זוכרים את זה יותר ויותר ואני חושב שזה בגלל המציאות של האיזור הזה שנהיית מורכבת יותר ואני חושב שהמאורע הזה של ההכרה של האימפריה הבריטית בקבוצה של אנשים ויצירת מדינה, אני חושב שזה מאורע מאוד משמעותי. אם אני מסתכל על ההיסטוריה אני חושב שההצהרה הזאת הייתה סוג של אור עבור העם היהודי במיוחד בתקופה שבין 1917 ל-1948, יום העצמאות, כאשר לעם היהודי לא הייתה מדינה אבל זה נתן להם סוג של תקווה לעתיד שלהם ואני חושב שזה היה, שוב, מאוד חשוב.

אני מאמין שכולנו חייבים לזכור שישראל היום היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. אני גם לא רוצה לחשוב מה יקרה ללא ישראל כאן באזור המשוגע הזה. אני חושב שהמקום שלנו כאן הוא לתת סוג של תקווה לאנשים, כמובן פה בישראל, אבל אני חושב שגם בכל האזור מסביבנו. בגלל שאנחנו סוג של מודל של מדינה שהיא מדינה עדיין צעירה אבל עשתה הרבה צעדים משמעותיים להיות מודרנית, חזקה ודמוקרטית, שזה לא דבר פשוט בעולמנו.

אני חושב שכולכם יכולים לראות, כפי שאמרה חברת הפרלמנט, ג'ואן ריאן, אני חושב שהדוגמה שלכם לגבי האנשים בישראל היא איך אנחנו מתנהגים עם השכנים שלנו בצפון, כאשר אם תבואו לבקר בבית חולים בנהריה או בצפת תראו את הרופאים שלנו כל כך נרגשים לטפל באנשים מסוריה, אנשים שנלחמנו בהם מספר פעמים שוב ושוב. עכשיו אנחנו דואגים להם. ביישוב שלי, אני גר ביישוב קטן בצפון, כל סוף שבוע בימי שישי יש נשים שאוספות בגדים לילדים סורים, כל סוף שבוע אנחנו אוספים אותם ושולחים אותם לשם כך. אלה האנשים כאן בישראל.

אני מאמין ואני מקווה שכל האזור, כל המדינות מסביבנו, הפלשתינאים, כולם יבינו שהצהרת בלפור הייתה ההתחלה של מדינת ישראל ואנחנו הולכים להשאר כאן לנצח. תודה.

תודה, רב סרן בדימוס איל בן ראובן. פרופ' סימון שמע בבקשה.

תודה, היושב ראש דיכטר. אני גם רוצה לומר שאני מאוד שמח ולכבוד הוא לי להיות בירושלים לחגוג את ציון הצהרת בלפור בלי להתנצל על כך. אבל זה נראה לי מאוד מאוד מוזר להיות בחדר מלא ביהודים שכולם מסכימים אחד עם השני - - - אני עומד לשנות את זה. הדבר האחרון שאני רוצה להיות זה הורס מסיבות וגם לי היה את הכבוד להיות בחגיגות יוצאות הדופן בלונדון בשבוע שעבר. ולורד קסטנבאום צודק, כל אלה שניבאו, כולל אותי, שחשבו שיהיה קרב קשה על לבו ורגשותיו של הציבור בבריטניה טעו.

והוא גם ציין לנכון שהאירוע עמד בציפיות והכל פעל באופן מושלם ע"י לורד קסטנבאום ולורד רוסטצ'ילד ואחרים על מנת שכך זה יהיה. אבל, קיים בי ההיסטוריון שרוצה לדבר על העתיד ואני אומר על הפגישה הנהדרת הזאת שבה ראש הממשלה נתניהו ושני הארכיבישופים וראש הממשלה מיי רוצים דברים גדולים, אנחנו כולנו יכולים לברך את עצמנו על זה שהאזכור, החגיגה של הצהרת בלפור הוציאה מראש ממשלת אנגליה את הנאום הטוב ביותר שאי פעם היה לה. ניכר בבירור שזה שימח אותה מאוד.

מה שאני רוצה לומר זה שאני גר בעולם האוניברסיטה. ובעולמה של האוניברסיטה האמריקאית וגם הבריטית גו'נתן ניאטלוק, לא תמיד נראה כל כך טוב. שם המילה ציונים היא תואר עבורו צריך להאבק. לרוב, כפי שאני יודע מהסטודנטים הצעירים היהודים במוסד פינסקר – זהו מוסד שמהווה דוגמה נפלאה ופעילים בו צעירים וצעירות יהודים מתנדבים שנפגשים יחד על מנת לחשוב על המקורות של הציונות. שם, הם מאוד ערים לכך שברוב המקרים המילה ציונות לא מקושרת להגינות ואצילות, אבל, הם אומרים, אתה חייב להאבק על זה. כלומר, זה מושג של דחייה לא ההיפך.

מה שאני רוצה לדבר איתכם עליו רק לדקה, מכוון שהצלחתי לתפוס את תשומת לבכם, זה העוצמה הרכה. עוצמה רכה. העוצמה הרכה של של ההיסטוריה היהודית. אם היית אומר - - - אתמול שניים מחבריי הטובים וקולגות שלי שהם סופרים, סיימון סיבוט מונטיפורי והווארד ג'ייקבסון, מחבר הרומנים, שנתן את ההרצאה בירושלים שנה שעברה, כתבו מכתב שפורסם בטיימס שבו הם מביעים את דאגתם לגבי איך הרטוריקה של האנטי-ציונים בפרט בקרב הצעירים, ואם חלקים ממפלגות פוליטיות מסויימות לא היו אלמונים זה יביא להתקדמות מאוד מהירה לאנטישמיות.

וחלק מהפעילים במדיה החברתית אומרים, ובכן, אתם יודעים, מי אתם חושבים שהיה חי במה שנקראת היום ישראל לפני הצהרת בלפור? התשובה לכך היא שהיהודים חיו שם. אף אחד מהם לא יודע למשל, שהיה רוב יהודי בירושלים ב-1860 ואילך, אף אחד מהם לא יודע שצפת וטבריה נבנו על ידי יהודים במאה ה-16.

מה שהם יודעים על ההיסטוריה היהודית נסמך בעיקר על שני דברים: השואה והקונפליקט הישראלי פלשתיני. אין להם שום מושג לגבי העושר של ההיסטוריה היהודית, המורכבות שלה ומעל לכל הקשר שלה לחלק מהדרמות האפיות הגדולות והמוסריות של ההיסטוריה של העולם. האפוס של נוודות, של כל מה שהאנשים האלה היו צריכים לעבור במשך אלפי שנים כשאין להם את האפשרות של בית. המילה הזאת בהצהרת בלפור, בית, היא המפתח לכל הריסון המוסרי שלה. אנחנו לא עושים מספיק כדי לחנך את העולם הלא יהודי לגבי ההיסטוריה היהודית.

אני ניסיתי לעשות מעט לגבי זה כאשר ה-BBC נתנו לי להפיק סדרה בטלוויזיה, לפני חמש שנים, שנקראה "הסיפור של היהודים". 4 מיליון אנשים בבריטניה שבה יש אוכלוסייה של 300 אלף יהודים צפו בסדרה הזאת. אבל אתם יודעים, סדרות טלוויזיה באות והולכות, הן נשארות יותר זמן לרוב מאשר ספרים אבל הן כן באות והולכות. בדרך כלל כפי שהיום, ויש לנו סיבות טובות לכך, אנחנו מדברים רק אחד עם השני, אנחנו חייבים לדבר עם שאר העולם, לא רק מרחוק ולא רק ברמה של הפוליטיקה והזכות להגנה שאין עליה כל עוררין וויכוח. הקרב הזה צריך להערך בחקיקה באו"ם, הם חייבים לפעול נגד BDS. אבל הם חייבים להלחם עם ועבור העתיד של הצעירים.

אנחנו חייבים לחשוב יותר על מה אנחנו יכולים לומר לכל האנשים האלה. אנחנו יכולים לומר להם על - - - על השירה של יהודה הלוי. אנחנו יכולים לומר להם על הכתיבה היידית המדהימה של יהודה - - - פרץ, יש סיפורים לספר שעפים בזמן שאנחנו יושבים כאן היום, הם לא מסופרים מלבד בין אנשי האקדמיה ובין יהודים לבין עצמם.

הגיע הזמן שנקח את הסיפור שלנו החוצה. אחת הסיבות להצלחתה של הצהרת בלפור הייתה בגלל אהדה בין אלפרד בלפור ובין לורנס אלשנס ובין לויד ג'ורג', כפי שנאמר, וכמובן הייעוד של העם היהודי. האהדה הזאת היא תחת מצור עכשיו ואנחנו צריכים לחשוב ביצירתיות איך לפתוח את הספריה ממול הבניין שלכם, זאת תהיה נקודת התחלה טובה איך למעשה למלא את העולם בסיפורם של היהודים.

תודה סיימון. הדובר הבא יהיה חבר הכנסת אמיר אוחנה, בבקשה.

תודה אדוני היושב ראש ותודה רבה לחברנו הטובים מעבר לים במובן העמוק ביותר של המילה חברות, עבור מילותיכם שמעוררות השראה ומחממות את הלב. תודה עבור זה.

יש סיפור על ד"ר ויצמן, לורד קסטנבאום אתה הזכרת אותו, הוא בא לבקר את בית הלורדים, לפני כתיבת ההצהרה, כמובן, של ישראל. והוא נשאל – מר ויצמן היקר, הוא נשאל על ידי אחד מהלורדים, למה פלשתין? למה מה שאתה קורא אדמת ישראל? למה שלא תנסה במקום אחר? אולי יהיו לך פחות צרות, פחות אויבים, אתם יודעים, הם דיברו על אוגנדה. באותו זמן הרצל ברצינות שקל את האופציה הזאת - - - והדחיפות שאופיינית ליהודים. והוא השיב, אדוני הלורד יקירי, למה אתה נוסע שעתיים בכל סוף שבוע כדי לבקר את אמא שלך בברייטון כשיש לך אישה מבוגרת נחמדה מעבר לרחוב?

הסיפור הזה מדגים מה המשמעות של אדמת ישראל לעם היהודי. ובואו נאמר את זה בבהירות וכנות – כשאנחנו אומרים אדמת ישראל, יותר ממה שאנחנו מתכוונים להרצליה, כפר סבא, תל אביב אנחנו מתכוונים ליהודה ושומרון וירושלים, המקומות בהם נוצרנו כעם. אנחנו מתכוונים לשילה. אם לא יהודה, שומרון וירושלים זאת יכולה להיות באותה מידה אוגנדה.

זאת הסיבה שאנחנו נאבקים ונלחמים עבור האדמה הזאת. האם הארץ ריקה? היא לא. האם אנחנו נוכל להנות משלום? אני חושב שכן. אבל אין לזה שום קשר לשיבה חזרה לגבולות שנת 67' מכוון שלא היה לנו שלום לפני 67'. כפי שאנחנו שומעים, לצערנו, כמעט בכל הפגנה פרו פלשתינאיות בקמפוסים אירופאיים, אמריקאיים ואפילו ישראלים, בגלל שאנחנו כן מטפחים את זכות הדיבור ככל הזכויות האחרות, זה עדיין אותו סלוגן ישן שאומר "מהנהר אל הים פלשתין תהיה חופשית".

אתם יודעים איפה זה שם אותנו – לוקחים שיעורי שחייה. והדרך היחידה שבה אנחנו יכולים להשיג את זה, לחיות בשלום עם שכנינו מבוסס על שני עמודי תווך מרכזיים: אחד הוא השכלה והשני הוא כלכלה. כשאני אומר השכלה אני מתכוון שההסתה חייבת להפסק. וכשאני אומר כלכלה, אני אומר תסתכלו על אזורי התעשייה ביהודה ושומרון. תכנסו לתוך המפעלים ומה שתראו שם הוא מדהים. אתם תראו ערבים ויהודים עובדים ביחד, אוכלים ביחד, חולקים תמונות משפחתיות, חיים ביחד יותר מהורגים אחד את השני. זה דו קיום. זה שלום בהתהוות. אני לא חושב שזה יקח שנים, זה בוודאי יקח דורות, אבל רק על בסיס שני העקרונות האלה הייתי אומר ששלום הוא בלתי נמנע. תודה.

תודה רבה אמיר. הדובר הבא יהיה דניאל מרייצ'ין, בבקשה.

תודה אדוני היושב ראש על ההזדמנות לדבר בוועדה היום. אני מרגיש שזאת פריבליגיה גדולה עבורי לשבת בפניכם היום. בן המשפחה הראשון שלי הגיע לארץ הזאת ב-1934 מליטא. בת דודה שלנו בנתה חיים כאן בקיבוץ והיא נשארה - - - ציונית עד ליומה האחרון. אבל המשפחה שהיא השאירה מאחוריה, היא הייתה בת 20 כשהיא הגיעה לכאן, נרצחה כולה. אז כשאני יושב כאן אני חושב שהבניין הזה, ואתם, חברי הכנסת, הם התשובה החיה לגורלה של משפחתנו שנעלמה בליטא.

בחודש הזה יהיו הרבה אירועים לציון 100 שנה להצהרת בלפור, המסמך שהיה זרז לטרנספורמציה שעברה התנועה הציונית במסעה להקים מדינה יהודית בארץ הקדומה שהיא ביתם של היהודים.

ההיסטוריה של העם שלנו היא מילניום של חיים בתפוצות, רדיפות, קשיים ונדודים. אנחנו גם בורכנו עם הזמן בחברים שמבינים ורגישים למצבנו. לורד בלפור עומד בשורה הראשונה של החברים האלה ואנחנו חוגגים את היוזמה שלו ואת החזון שלו לגבינו.

היום, 100 שנה אחרי ו-70 שנה מאז שהוקמה מדינת ישראל היינו מצפים לאיזושהי נורמליות בחיים של הקהילות. בכל כך הרבה דרכים ישראל אכן השיגה את הנורמליות הזאת ובשדות מסויימים יש מנהיג ברמה גלובלית. בעצב ובחרטה אנחנו עדים לקמפיינים בלתי פוסקים למחוק גם את הכוונה ואת ההבטחה של הצהרת בלפור.

האו"ם מתחילת החברות של ישראל בגוף הזה, המצב הבינלאומי שניתן על ידי הארגון הזה נראה בדוברים בקמפוסים, החלטות וניסיונות מאחורי הקלעים לדה לגיטמציה ודמוניזציה של ישראל. היום, הגופים והסוכניות השונות של האו"ם מקדמות את המאמצים האלה כמעט על בסיס יום יומי.

ב-1975 ההחלטה שציונות שווה לגזענות הייתה רק קצה הקרחון של השנאה שכיום משחקת תפקיד במועצת זכויות אדם ובאונ"סקו. הקריאה הנוכחית להחרים מוצרים ישראליים ע"י מועצת זכויות האדם רק חושפת את עומק ההטיה והסלידה מישראל. נעשה שימוש באונ"סקו וועדת המורשת העולמית שלו בניסיון למחוק את ההיסטוריה שלנו על האדמה הזאת.

ואפילו ארגון העזרה העולמי שאמור להיות לא פוליטי הושפע על ידי הוירוס הזה גם כן. אתם אולי זוכרים שביוני 2016 ה-WHO אימץ את ההחלטה נגד ישראל שבה היא מואשמת במניעת העברת של שירותי בריאות לפלשתינאים. 117 מדינות הצביעו בעד ההחלטה הזאת כולל כל המדינות האירופאיות שהיו נוכחות באותו יום בהצבעה. זה לא עומד בקנה אחד עם מה שאנחנו יודעים על כך שחדרי המיון בישראל מתייחסים לכל המטופלים שלהם על בסיס חומרת המקרה. ארגונים כמו "להציל לב של ילד" מטפלים באלפי ילדים פלשתינאים עם בעיות לב חמורות וכפי שצויין קודם לכן, הסיטואציה שאנחנו רואים היום שבה מטפלים בסורים שנפגעו ממלחמת האזרחים.

המועצה העולמית של הכנסיות ממשיכה לתמוך במה שנקרא מסמך קהיר-פלשתין שמתייחס לפעולות טרור כביטוי להתנגדות חמושה ושמנסה באופן לא יאומן ליצור בסיס תיאולוגי על מנת לדחות את הקשר בין העם היהודי לבין ישראל. אדוני היושב ראש, ה-BDS ממשיכה לגייס חברים במקומות רבים.

רק לפני מספר ימים בסיור מיוחד שנערך על ידי האו"ם אצל הפלשתינאים, פוזיציה שנוצרה רק כדי לנזוף בישראל ולזרז סנקציות כלכליות נגדה. ה-BDS הולכים הרבה מעבר לקמפוסים באוניברסיטאות. בספטמבר איגוד העובדים הגדול ביותר במגזר הפרטי בקנדה אימץ החלטה שקוראת לסנקציות נגד סקטורים בכלכלה ובחברה הישראלית.

שבוע האפרטהייד הישראלי עדיין מאוד נוכח בקמפוסים באוניברסיטאות. לדוגמה, בקמפוסים באוניברסיטת ניו יורק הייתה בחודש שעבר הצגה אנטי ישראלית שנקראת המצור. ההצגה היא על טרוריסטים פלשתינאים שהשתלטו על כנסיית המולד ב-2006 ומציג אותם כגיבורים. לפני כמה ימים אלן דורשווד, אחד מהאנשים שמאוד מגנים על ישראל, הותקף באוניברסיטת קליפורניה, בעיתון היומי של ברקלי, ע"י קרטון אנטישמי מרושע.

זה שקמפיין ה-BDS נכשל במובנים מסויימים לא גורע מהמציאות שקבוצות כנסייה גדולות, ארגוני סטודנטים ומספר ארגונים לא ממשלתיים משקיעים זמן ומשאבים להציג את ישראל ככובש מדכא וקולוניאלי ושאין לה לגיטימיות כחברת האו"ם. זאת לא נקודת מבט בדיון על רעיונות, זה קמפיין במשפט של הדעה הבינלאומית לקרוע את התמיכה בישראל כמדינה ריבונית ולגרום לה כמה שיותר נזק שאפשר.

אדוני היושב ראש, כשאנחנו מציינים את היום הזה כפעולה גדולה של הגינות שמטרתה הייתה להכיר בחוסר הצדק שהיה בעבר ובלגיטימיות של העם היהודי לגור בשלום וביטחון יחד עם האומה שלו, יש את אלה שמעורבים בקמפיינים גלובליים להחזיר את השעון לאחור במטרה למנוע מאנשינו את הזכות הזאת.

- - - חלק מתפקידו בתמיכה בהצהרת בלפור. אכן, חיים ויצמן שירת כנשיא של בני ברית במנצ'סטר. אנחנו מאוד גאים בהשתתפות בפרוייקטים שתומכים בבניית הארץ הזאת בימיה הראשונים. אנחנו גאים במאמצים המתמשכים להגן על מדינת ישראל חזקה אל מול הכאוס שמתחולל באזור הזה היום ומהדהד באו"ם, בערי הבירה ובבתי נבחרים, בקמפוסים באוניברסיטאות וברגונים לא ממשלתיים בכל מקום. אנחנו גאים במאמצים המתמשכים שלנו לתמוך בישראל שעומדת בכל מקום כולל תפקידנו כאחד הארגונים המקימים של ישראל.

כשאנחנו נכנסים ל-100 שנים הבאות, אחרי 1917 המסמך הרשמי שנכתב על ידי אלפרד בלפור נחתם. אתם תמיד יכולים לסמוך על בני ברית על התמיכה הנלהבת שלנו ועל השותפות המסורה שלנו. תודה אדוני היושב ראש.

תודה רבה דניאל. הדובר הבא שלנו הוא חבר הכנסת נחמן שי, לשעבר - - - גנרל בצבא.

תודה אבי. תודה לכולכם שהגעתם הבוקר לכנסת. אני מכיר רבים מכם ואני מאוד שמח לפגוש אתכם כאן באירוע חשוב כזה. פרופ' שמע, למעשה אני בנוסף גאה לשמוע אותך כי זה פחות או יותר המסר שלי היה בראש היום. מכוון שאני חושב שהצהרת בלפור הייתה ההתחלה או השלב הראשון במאבק הדיפלומטי של העם היהודי לקבל עצמאות ולהקים את הבית שלהם בחלק הזה של העולם. זה תמיד היה אותו דבר. לפעמים אנחנו נוטים לשכוח את זה ולהזניח את זה.

אנחנו צריכים להתעמת ולהאבק ביחד, לשלב בין אמצעים צבאיים ודיפלומטיים, זה תמיד ביחד, זה לא יכול להיות רק אחד מהם. אנחנו נוטים לשכוח את זה לפעמים כשאנחנו מתמקדים יותר מדיי בצד הצבאי, שהוא מאוד חשוב. אבל בו זמנית ישראל בעצמה יכולה לעשות מעט מאוד אם אין לה את התמיכה של הקהילה העולמית ושל מדינות רבות, ביניהן בריטניה. זה היה המקרה מההתחלה וזה נכון היום גם כן. זה מסר אחד.

המסר הנוסף זה שהעוצמה הרכה של ישראל, העוצמה הרכה של העם היהודי היא לא תמיד מוזכרת ולא תמיד נראית לעין. ושוב, זה שילוב בין העוצמה הרכה ועוצמה קשה ביחד. את העוצמה הקשה כולם מכירים, ישראל היא מיני אימפריה בחלק הזה של העולם, אימפריה אזורית. אבל איפה ההיסטוריה, איפה החוקים, איפה הערכים שהובילו את ישראל לכל אורך ההיסטוריה שלה? זאת העוצמה הרכה. שוב, רק שילוב ביניהם יכול לסייע לנו היום ובעתיד גם כן. אני חושב שזה היה בלבה של הצהרת בלפור. ההיסטוריה של העם היהודי והצורך של היהודים שתהיה להם המדינה שלהם.

גם היום אני חושב שזה מוביל אותנו וצריך להוביל בקהילה העולמית. שוב, שילוב בין ערכים ואינטרסים, זה מה שאני מאמין שעומד בינינו לבין בריטניה היום. זה לא רק לגבי ערכים, זה גם אינטרסים, זה לא רק אינטרסים, זה ערכים גם כן. ואנחנו צריכים למצוא את הדרך לשלב בין שניהם במטרה לשמור על החברות הזאת בין שתי המדינות לשנים הבאות.

כפלשתינאי שנולד תחת שלטונה של המלכה בשנת 1946, וזה מה שתעודת הלידה במשרדי אומרת אני מאוד גאה לפגוש אתכם היום, להודות לכם על כך שנתתם לי להפוך לאזרח ישראלי, שנתיים אחר כך, ולהודות לכם מאוד על כל מה שעשיתם עבור ישראל בעבר ועוד תעשו עבור ישראל ובריטניה בעתיד. תודה רבה.

תודה רבה נחמן. הדובר הבא יהיה פרופ' אפריים קארש, בבקשה.

תודה רבה אדוני היושב ראש. אני פוחד שאני הולך לאכזב את פרופ' שמע מכוון שאני לא מתכוון לחלוק עליו, למעשה אני הולך להסכים. במרבית הקריירה האקדמית שלי שהיתי באוניברסיטה בריטית גדולה - Kings College London אני מודע לחלוטין לכמה קשה זה להיות ציוני ולעתים גם יהודי באקדמיה הבריטית.

אני זוכר כשרק הגעתי לשם, לפני 30 שנה, אחד מהקולגות שלי במחלקה, היסטוריון אירופאי, שכלל לא היה אנטישמי וגם לא אנטי-ישראלי, שאל אותי בתדהמה גדולה איך אתה יכול להיות ציוני? ואני אמרתי, תראה, אתה יודע, אתה חושב שליהודים יש את הזכות שתהיה להם מדינה כפי שיש לכל אומה אחרת? הוא אמר, כן, כמובן. אמרתי, ובכן, אתה ציוני עכשיו.

אז אם זה המצב באוניברסיטה בריטית אולי אנחנו לא צריכים לכעוס על מר עבאס שבחגיגות ה-100 להצהרת בלפור ביקש מבריטניה להתנצל בפניהם, אפילו לפצות את הפלשתינאים על הפשע לכאורה הזה. אפילו שאני לא בטוח שהפיצוי ילך טוב עם בריטניה היום, היא תעצור אותה כי האירופאים דורשים סכום דיי גדול של כסף.

אבל אני מוצא שעדיין יש כאן בזה אירוניה היסטורית גדולה כי לפני 100 שנה כאשר נכתבה הצהרת בלפור החשיבות שלה היא לא רק בעובדה שהמדינה החזקה ביותר באותה תקופה הכירה בזכות של היהודים להגדרה עצמית אלא ההצהרה, כולנו יודעים שהיא כאן, אבל הרבה אנשים לא מודעים, הם חושבים שהצהרת בלפור היא הצהרה של מזכירות חיצונית ולא של הממשלה.

זאת הצהרה רשמית של הממשלה שהייתה במו"מ דיי הרבה זמן ובלפור היה השליח. אבל הדבר החשוב ביותר שאני חושב שהיה בהצהרת בלפור היה המהירות שבה זה התקבל על ידי הקהילה העולמית. לפני שההצהרה פורסמה הממשלה הבריטית קיבלה אישור של הנשיא האמריקני, תאודור וילסון, מייד אחרי שהיא פורסמה רוב חברי ה- - - שנלחמו במלחמה נגד הגרמנים והאימפריה העותמנית אישרו אותה. זה הפך להיות הסכם באוגוסט 1920, ארגון מחדש של האימפריה העותמנית, הסכם ה- - - כפי שנקרא וב-1922 זה התקבל על ידי ליגת האומות מאוחר יותר.

זה לא היה רק הכרה פרקטית זה היה גם הכרה בעוצמה הרכה, אם נלך לטרמינלוגיה שהשתמשו בה, מכוון שזה ייסד את המנדט לישראל שהייתה כמובן ההגשמה של הצהרת בלפור, המנדט להקים בית לאומי ליהודים בפלשתין. לא רק בגלל כל מיני סיבות מעורפלות אלא בגלל, כפי שצויין, הקשר ההיסטורי של היהודים לפלשתין.

אז למעשה הקהילה העולמית כולה הכירה בזכות הזאת כבר לפני 100 שנה והדבר המעניין יותר הוא, שבו אני חושב שהרבה אנשים לא מודעים לו היום וזה הדבר שנדבר עליו מאוחר יותר, שגם המוסלמים והמדינות דוברות הערבית קיבלו את זה גם כן. האימפריה העותמנית, הם לא קיבלו את הצהרת בלפור אבל כמעט שנה אחרי זה באוגוסט 1918 וזיר הגדול, טאלד פאשה, הוא ייסד הצהרה דומה מאוד שהייתה אפילו יותר מהצהרת בלפור מכוון שהיא הכירה בזכות הדתית והלאומית של היהודים לבית לאומי בפלשתין בהנתן ששום דבר לא יפגע במיעוטים.

אבל הם לא ציינו את החלק השני שציינת לפני כן מכוון שהאימפריה העותמנית לא הייתה מודאגת מהיהודים שחיים אצלה באותו אופן שבו בבריטניה פחדו שזה ישפיע עליהם. היה המנהיג של תנועת המרד הערבי, האמיר פייסל, שלא רק קיבל את העיקרון הזה אלא חתם אפילו על הסכם עם ויצמן ליישם את ההחלטה. כמובן שהוא חזר בו מאוחר יותר, אבל למרות זאת היא הייתה שם.

היה את אחיו, אמיר עבדאללה שקיבל אותה. יותר מכך, המנהיגים של תנועת המרד הערבי שויצמן פגש בקהיר, הוא הלך לקהיר כמה חודשים אחרי ההצהרה לשכנע אותם והם קיבלו כולל את החדיב, מאוחר יותר גם המלך של מצרים, פואד. למעשה המושל של אלכסנדריה חגג את הצהרת בלפור עם הקהילה היהודית שם.

מעל לכל, והנה אני מגיע למר עבאס, הפלשתינאים הערבים לא התנגדו לכך. רובם לא היו ערים לכך שזה היה ואלו שכן זה לא הפריע להם. להיפך, אם תסתכלו על ההיסטוריה של היחסים בין הפלשתינאים ליהודים בזמנו בתקופת המנדט מ-1920 עד 1948 ברובם היה שיתוף פעולה ולא אלימות. ההנהגה הקיצונית היא זו שיזמה את האלימות, היא הייתה תמיד לטווח קצר, ב- 39', אפילו ב-1936-39 כשהיה מה שנקרא, המרד הערבי, שיתוף הפעולה המשיך. הוא המשיך אפילו בזמן מלחמת העולם השנייה בהרבה מובנים.

הנאצים דיווחו עם בביטחון רב שהיהודים והערבים בפלשתין עייפים מהקונפליקט. אז אני מציע שמר עבאס יקח לתשומת לבו את מה שאנשיו הבינו לפני 100 שנה ובמקום פתאום להתנגד להצהרת בלפור הוא יכול להראות את האינטרס האמיתי שלו בשלום על ידי האימוץ שלה. תודה רבה.

תודה רבה אפרים. הדובר הבא חברת הכנסת ד"ר ענת ברקו.

תודה אדוני היושב ראש ותודה פרופ' קארש על הרקע ההיסטורי שנתת כך שזה חסך לי הרבה זמן, תודה. מהנקודה הזאת אני אומר ש- - - קודם כל זה עונג רב שהגעתם לכאן לכנסת ותודה שבאתם. אני חושבת שזה דיון מאוד מאוד חשוב כאן היום וחסרים לנו חברי הכנסת הערבים שלא כאן היום ואני בטוחה שהם לא יהיו כאן גם כשיהיה לנו את הכינוס על הצהרת בלפור מכוון שעבורם זה לא שונה מאבו עבאס או חמאס, זאת לא מדינה ליד ישראל, מדינה פלשתינאית ליד ישראל, אבל במקום ישראל. ואנחנו רואים שהם מדברים עכשיו על לפני 100 שנה, הצהרת בלפור, הם לא מדברים על המלחמה ב-48' או 67' הם הולכים לזמן הזה בהיסטוריה בניסיון לדה לגיטמציה לזכות של המדינה היהודית להיות כאן באדמה ההיסטורית שלנו.

הדבר השני שאנחנו רואים עכשיו שאיננו שונה מהאנטישמיות החדשה היא תופעת ה-BDS שאני כאשת אקדמיה שנותנת הרבה הרצאות ברחבי העולם יודעת יותר מ-12-13 שנה שבכל פעם שמישהו מגיע מישראל או לדבר על משהו שמתייחס לקונפליקט נאסר עליו אפילו לומר ביקורת כלשהי לגבי ההפגנות של הפלשתינאים. באמריקה, בארצות הברית צריך שיהיה איש ביטחון בקהל על מנת שיתאפשר להרצות. אז אין חופש אקדמי של הדיבור אפילו במערב.

מה שאנחנו רואים עכשיו זה שהרבה אנשים, אפילו מחוקקים שאני פוגשת ואני בטוחה שהקולגות שלי גם יודעים את זה מאירופה, לא יודעים כלום לגבי ההיסטוריה. לא יודעים כלום לגבי מה שקורה כאן. וכשהם מדברים על אפרטהייד, הייתי אומרת שהאפרטהייד הוא נגד אלה שמשרתים בצבא, שמשלמים את המיסים, שעושים עבור מדינתם והרבה פעמים אתם יכולים לשאול, כשיש לכם את האתגר הזה, אפילו בכנסת כשיש מפלגה כשמפלגה עושה דה לגיטמציה למדינה ומדברת בניגוד למדינה ולפעמים אפילו מבצעת פעולות טרור. ויש לנו חבר כנסת שהבריח טלפונים סלולריים לאסירים ביטחוניים והוא חבר כנסת, היה חבר כנסת הרבה שנים, ולא יותר. אבל עם החקיקה שלי הוא לא יוכל לחזור אבל כעת הוא גם יכול לחזור.

הבעיה היא השקרים על הטריטוריה הפלשתינאית או המדינה הפלשתינאית ההיסטורית או משהו כזה. זה שקר גדול ואנחנו רואים את זה, אנחנו יכולים לומר, למה העותמאנים לא נתנו לפשתינאים מדינה? למה הם לא עשו זאת? הם יכלו לעשות זאת, הם מוסלמים. והיום, כשהפלשתינאים מפגינים נגד הצהרת בלפור והם רוצים פיצוי כמו שהיהודים קיבלו מהגרמנים. הם הלכו רחוק מדיי.

אנחנו אומרים שאפילו ירדן שאמורה להיות חלק מישראל בהצהרת בלפור יכולה להיות משהו שאף אחד לא מדבר עליו. השורה התחתונה היא שבמקום להתמודד עם דה לגימציה של ישראל הפלשתינאים צריכים להתמודד עם יצירת האומה שלהם לצד ישראל. אבל הם לא עושים את זה. הם מנסים לגנוב את הזהות שלנו, את הקשר ההיסטורי שלנו לירושלים ולומר שלהם יש את הקשר ההיסטורי לחלק הזה.

אני אומרת שאפילו בשלושת הדתות המונותיאיסטיות: יהדות, נצרות ואיסלאם המדינה היהודית היא עבור ישראל. אז אם הפלשתינאים רוצים לתבוע מישהו הם יכולים לתבוע אפילו את אללה מכוון - - - ישראל בערבית. אפילו בקוראן שלהם הם מדברים על מדינת ישראל. אז אנחנו צריכים להדגיש שאם אנחנו חוזרים אחורה להצהרת בלפור לפני 100 שנה עדיין היום הפלשתינאים שמדברים היום ואומרים, כן אנחנו רוצים שלום, חלק מהם, זו לא הכוונה האמיתית שלהם. הכוונה האמיתית שלהם היא לא מדינה לצידנו אלא מדינה במקומנו. תודה.

תודה רבה ענת. הדובר הבא הוא פרופ' מרטין קרמר, בבקשה.

תודה היושב ראש דיכטר. חגיגות ה-100 משרתות מטרות רבות, חלקן מועילות עבור פוליטיקה וחגיגות ה-100 להצהרת בלפור הן בהחלט כך גם עבור הישראלים וגם עבור הפלשתינאים. אבל בוועדה הזאת אני חושב שזה חשוב להדגיש מטרה נוספת. המטרה הנוספת היא ללמוד שיעור איך להכין את ישראל לעתיד והשיעור של הצהרת בלפור הוא זה: ישראל צריכה דיפלומטיה מנוגדת ולא יכולה להרשות לעצמה להשען על כוח אחד בלבד.

זה אולי יפתיע אתכם כפרדוקס. הצהרת בלפור נראית כמכתב הצהרת כוונות על ידי הבריטים, הוא נחתם על ידי המזכיר הבריטי מיועד לחבר מושבעים הבריטי על מנת לשכנע את אנגליה ואירלנד בחשיבות הפדרציה הציונית. בפני ההצהרה נראה שיש מחויבות בריטית יחידה מנצחת לדיפלומה הציונית בבריטניה. זה סיפור אנגלי-ציוני.

זה כך אבל אם זה כל מה שזה היה לא היינו מגיעים להצהרת בלפור. ההצהרה נראתה לכאורה כפעולה חד צדדית אבל הסיפור האמיתי הוא שזה נעשה על ידי בריטניה עם ההסכמה של בעלות הברית. זה כלל את צרפת בהתחלה אבל גם את איטליה ואת ארצות הברית. זה אולי יפתיע אתכם לדעת שהצהרת בלפור אושרה על ידי בעלות הברית אפילו לפני שהיא פורסמה. אם בעלות הברית לא היו מאשרות אותה הבריטים היו מבטלים את הכל. זה שהם עשו זאת היה תוצאה של הציונות ולא של הדיפלומטיה הבריטית, ואני אסביר.

ב-1916 ו-1917 בריטניה נלחמה במלחמה קשה והייתה לה את התמיכה של בעלות בריתה. זה היה במיוחד התמיכה של צרפת שנלחמה לבדה בחזית המערבית. כשזה הגיע לכיבוש טריטוריה, אם לאיזשהי בעלת ברית הייתה טוענת שהיא שלה, בריטניה לא הייתה מתחייבת לכך ללא התייעצות קודמת. פלשתין נפלה בדיוק לקטגוריה הזאת. צרפת, רוסיה ואיטליה, לכולן היה אינטרס בפלשתין וב-1916 בהסכם המפורסם של סייקס פיקו, בריטניה הסכימה לחלוק את השליטה בפלשתין ביחד עם צרפת, רוסיה ואיטליה.

אבל לויד ג'ורג', כשהוא נהייה ראש הממשלה בסוף 1916 חשב שניתן יותר מדיי לבעלות הברית, במיוחד צרפת. בריטניה לא רצתה כוחות אחרים ליד תעלת סואץ אבל איך בריטניה יכלה להצדיק טיעון נעלה יותר? מארק סייקס שעשה את הסכמי סייקס פיקו המוקדמים הציע את התמיכה הבריטית בציונים כפתרון כדאי. זה היה מבריק.

בריטניה עדיין התעקשה על הסכמתן של בעלות הברית וצרפת הייתה הכרחית. הציונים ביקשו מהבריטים להבטיח את ההסכם הזה. מארק סייקס הפתיע אותם. אתם, הוא אמר לציונים, צריכים לעשות את העבודה. אחרי דיון מאוד קצר הציונים את המשימה לנחום סוקולוב. אני חושב שסוקולוב הוא הדוגמה לשחיקה של זיכרון לאורך זמן.

בחייו הוא וחיים ויצמן נחשבו כשווים אבל בדרמה לא יכולים להיות שני גיבורים. במהלך הזמן סוקולוב כבר לא היה חלק מהסיפור. אבל לשכוח את סוקולוב כתוצאה מאיבוד ההיסטוריה במימד הבינלאומי של הצהרת בלפור. אז בואו בקצרה נבנה את זה בחזרה. למה הציונים בחרו בסוקולוב? הוא היה פוליגלוט שידע לדבר בכל שפה אירופאית. תמיד נראה לבוש בחליפה מהודרת, מישהו פעם קרא לו דיפלומט ב- - - מישהו שיכול להנחות את עצמו כאילו שהוא באופן טבעי למועדון הדיפלומטי.

אז סוקולוב הלך. מטרתו? קודם כל לשכנע את הצרפתים שהציונים רוצים להקים בית לאומי בפלשתין תחת השגחה הבריטית וזה עדיין יהיה מקובל על הצרפתים. הוא התחיל בלהפגש עם הדיפלומטים הצרפתים, פיקו המפורסם מהסכמי סייקס פיקו. אחר כך הוא נפגש עם דרגים גבוהים יותר ואפילו עם ראש ממשלת צרפת. אף אחד לא ציפה שיצליח. אבל הוא הצליח. החשוב ביותר שהוא השיג מחוייבות מצרפת שעכשיו נשכחה. המכתב שנשלח מקמבון ביוני 1917, חמשה חודשים לפני הצהרת בלפור. המכתב של קמבון הכיר בצדק של מטרת הציונות כפיצוי על גירושם מהאדמה שלהם.

ברגע שהיה את זה לסוקלוב הוא העביר את זה הלאה למשרד הבריטי לשימוש עתידי של בלפור. הוא עשה יותר מכך, סוקולוב הלך לרומא, היה לו ביטוי אוהד מהממשלה האיטלקית. הוא גם נפגש עם פול בנדיקט ה-15. הכנסייה הקתולית ב-1917 לא ממש הייתה חברה של היהודים. ואפיפיור הקודם זרק את הרצל מכל המדרגות. אבל הנוכחי אמר לסוקלוב שבפלשתין הכנסייה והציונים יהיו שכנים טובים.

אמריקה נכנסה למלחמה באביב של 1917 כבעלת ברית נגד גרמניה. ועכשיו את הנשיא האמריקני, וודרו וילסון, צריך גם כן לשכנע. וזאת לא משימה קלה. הערבים מהזרם הפרוטסטני הישן התנגדו לציונות. אבל במסעו הקודם לאמריקה סוקלוב גייס משפטן בשם לואי ברנדייס למטרה הציונית. מאז וילסון מינה את ברנדייס לשופט בית המשפט העליון. ברנדייס לחץ על וילסון ווילסון אישר בכתב את הצהרת בלפור כמה ימים לפני הפגישה הגורלית של הקבינט הבריטי.

בפגישה הזאת השאלה הקשה שהוצגה על ידי הספקנים הייתה הגישה של בעלות הברית של בריטניה. הודות לדיפלומטיה הציונית בלפור יכול לומר לקבינט שבעלות הברית צרפת ואמריקה לגמרי מסכימות. הוא גם הקריא את המכתב מקמבון בקול רם לקבינט. כך נולדה הצהרת בלפור. זאת לא הצהרה בריטית אלא הצהרה שנוצרה בשיתוף פעולה.

תזכרו שב-1917 לא היה או"ם, לא הייתה אפילו ליגה של אומות. לא היה מקום שבו ניתן היה להצביע. הייתה רק את ההסכמה הכללית של בעלות הברית ואת זה הציונים הבטיחו.

ב-1930 לויד ג'ורג' הסתכל אחורה ואמר את זה, ואני מצטט אותו: "הצהרת בלפור הייתה מחווה שלא רק מהצד שלנו אלא גם מצדן של בעלות הברית. היא נערכה על ידי הרבה התייעצות לא רק של המדיניות אלא של המילים שכתובות בה על ידי הנציגים של כל בעלות הברית כולל אמריקה".

אני אסכם, הצהרת בלפור לא הייתה מהלך חד צדדי על ידי כוח אימפריאלי יחידי. זה היה תוצר של תהליך רב צדדי של לגיטמציה בינלאומית, כשם שמועצת הביטחון של האו"ם היום. הסיפור המלא מעמיק את הלגיטימציה של ישראל ומראה עד כמה הדיפלומטיה הציונית בהרבה בירות השיגה הרבה יותר מאשר אם היא הייתה מתמקדת רק באחת. זה שיעור חשוב לישראל ללכת קדימה ויכול להיות שאין שעור בעל ערך רב כל כך כמו זה. תודה.

תודה מרטין. דניאל טאוב, חצי ישראלי, חצי בריטי, השגריר לשעבר באנגליה, בבקשה.

תודה רבה אבי, תודה על האירוח של האירוע הזה. אני רוצה להתמקד בשתי נקודות שנראות לי מאוד חשובות בדיון הזה. נקודה שאני חושב שמספר דוברים, סיימון שמע, נחמן שי בצדק עודדו אותנו לחשוב על הצהרת בלפור לא רק כ"מה" במובנים של תוכן, ערכים, זכויות אבל גם כדוגמה של "איך". כדוגמה של תכונה בלתי רגילה של דיפלומטיה.

לורד קסטנבאום תיאר את הסיפור את הדיפלומטיה יוצאת מן הכלל של חיים ויצמן. אני לפעמים חושב שאולי המונח הטוב ביותר שאנחנו יכולים להשתמש בו כדי לתאר את הקמפיין נגד הלגיטמציה של ישראל הוא - - - איום. זה - - - איום במובן שבמובן אחד הוא - - - הוא משתמש בכל הכישורים ובאמצעים של התקשורת המודרנית והרשתות החברתיות.

אבל זה גם בחוץ במובן שזה זורק אותנו אחורה לעמדה היסטורית לרעיון המקורי של מדינה יהודית. וזה אומר שאנחנו צריכים שתהיה לנו - - - תגובה. אנחנו צריכים להיות אפקטיביים ומילוליים בשימוש שלנו באמצעי תקשורת המודרניים. אבל אנחנו צריכים גם לחזור לכל הכישורים הנהדרים האלה שהיו לויצמן ולסוקלוב ולקבוצה נדירה של אינדיבידואלים עם מעט מאוד ניסיון דיפלומטי אבל עם אינסטינקטים דיפלומטיים מדהימים שהיה בהם שימוש לחינוך, לפני שמישהו חשב על המונח עוצמה רכה הם השתמשו בעוצמה רכה בסלונים באירופה והשפיעו בצורה יוצאת מן הכלל. ואני חושב שזה משהו שכדי להעביר חלק מההיסטוריה ששמענו מאפרים קארש, מרטין קרמר וענת ברקו, אלה הכישורים שאנחנו צריכים שיהיו לנו.

הנקודה השנייה שאני רוצה להגיד היא שבסוף השבוע של האירועים המדהימים שמציינים את הצהרת בלפור אני חושב שאנחנו עושים משהו יוצא דופן. אני חושב שלכל מי שנוגע להצהרת בלפור יש ברמה מסויימת רגשות מעורבים בנוגע להיסטוריה שלו. וההיסטוריה היא מורכבת. הפלשתינאים הבהירו היטב את הרגשות המעורבים שלהם. בבריטניה גם ברמה מסויימת יש רגשות מעורבים.

ואסור לנו לשכוח שכישראלים גם לנו יש, בצדק, היסטוריה המקבילה להיסטוריה שאותה אנחנו חוגגים שמזכירה לנו את החלק הגדול של ההיסטוריה של בבסיסה של פלשתין וברגע שהיינו הכי צריכים את זה הכניסה למדינה הלאומית ליהודים הייתה סגורה לנו. אבל אני חושב שמה שאנחנו עושים כשאנחנו חוגגים את הצהרת בלפור זה שאנחנו מזהים שעל ידי בחירת ההיסטוריה שלנו אנחנו בוחרים את העתיד שלנו.

אנחנו לוקחים מההיסטוריה שלנו את מה שאנחנו הכי רוצים לראות ביחסים העתידיים שלנו. ואנחנו אומרים שאנחנו בוחרים את הרגע הזה, את הנקודה הזאת, של מה שלורד קסטנבאום דיבר עליו, ערכים משותפים, שפה משותפת בין ישראל לבריטניה לומר שזה העתיד שאנחנו רוצים לראות. אנחנו מזהים את העקרונות היסודיים בין ישראל לאנגליה ובין מדינות אחרות. אנחנו במצב הטוב ביותר כשאנחנו קרובים ביותר. ואני חושב שזאת ההצהרה שלנו כשאנחנו בוחרים לחגוג את היום הזה.

תודה רבה דניאל. הדוברת האחרונה היא חברת הכנסת רחל עזריה, בבקשה.

אני לא אדבר על ההיסטוריה של הצהרת בלפור, אתם כבר דיברתם על כך עם ידע רב. אני כן רוצה לומר כמה מילים על סבא שלי. סבא שלי, פרופ' ג'רול פרידמן נולד בגרמניה, נמלט כשהיה בן 16, הייתה לו אחות קטנה היא הייתה על הסעת הילדים, הוא נמלט לאנגליה והוא עבד מאוד קשה לעזור למשפחתו לעזוב את גרמניה.

כשהוא הגיע לאנגליה הוא הפך את בלפור לגיבור שלו. לאורך השנים הוא אסף מכתבים שנכתבו על ידי בלפור וזה היה ממש חלק ממנו. הוא אמר שהוא כל כך אסיר תודה לבלפור כי בתקופות הקשות כשהוא היה באנגליה והוא ידע שהקהילה שלו נשרפת ביחד עם כל הקהילות היהודיות באירופה זה הזכיר לו שהיו אנשים באירופה שהיו בעד היהודים ולא בהכרח נגדנו.

והוא גם ידע שיש עתיד ויש תקווה ושיום אחד ההיסטוריה תשתנה. והעובדה שהצהרת בלפור הייתה לפני מלחמת העולם השנייה, אני בטוחה שכמו סבא שלי היו הרבה יהודים ברחבי אירופה שזה נתן להם תקווה רבה לעתיד אחד. ו-100 שנה אחר כך אני יכולה להגיד שהתקווה שלהם הייתה נכונה ומדוייקת והנה אנחנו חוגגים את ההצהרה הזאת. תודה רבה.

תודה רחל. הערה אחרונה, לורד פולאק בבקשה.

בשם האורחים אני רוצה להודות לך אדוני היושב ראש על כך שהזמנת אותנו לרגע ההיסטורי הזה. זה מרגש אותי ואני מניח שאת כולנו להיות כאן אז תודה לך על כך.

אני אסיים בשתי אמרות קצרות. אחד מהארגונים שהוזכר בהצהרת בלפור נקרא הפדרציה הציונית שמוזכר ואני חייב להזכיר שהיושב ראש של הפדרציה הציונית כיום, פול שארני, הוא כאן איתנו ואני חושב שצריך לשים לב לכך.

ואם יורשה לי, סיימון דיבר על הנאום של ראש הממשלה הבריטית, דרך אגב, גם ראש הממשלה הישראלי נאם נאום מדהים גם ואתם צריכים לראות את זה. אבל אם אוכל לסיים עם משהו מאצלנו שבו אני אצטט את ראש הממשלה הבריטית בשבוע שעבר. בחלק מהנאום היא דיברה ואמרה שלבקר את הפעולות של ישראל לעולם לא יכול להיות תירוץ לשאלה בנוגע לזכות של ישראל להתקיים יותר מאשר ביקורת על פעולותיה של בריטניה יכול להיות תירוץ לשאלה בנוגע לזכות שלנו להתקיים. ביקורת ממשלת ישראל לעולם לא יכולה להיות תירוץ לשנאה נגד העם היהודי יותר מאשר שביקורת כלפי ממשלת בריטניה תהיה תירוץ לשנאה נגד הבריטים.

בפשטות, היא אמרה, אין שום תירוץ לכל סוג של שנאה כלפי היהודים שלא הייתה מעולם ולא תהיה מעולם. כדי לסגור את ה-100 שנה של איפה שהם נמצאים אני מניח שאני אסיר תודה על כך שראש הממשלה הבריטית קלטה והבינה את זה. שוב תודה מר דיכטר על המאורע הזה.

תודה רבה. תודה לכל הדוברים וכמובן לאורחים שחצו את ליטא לכאן וגם אלו שחצו את האוקיינוס האטלנטי. אבל אני נפגשתי אתמול עם ראש הממשלה נתניהו אחרי שהוא חזר מלונדון והוא מאוד התרשם מהאירוע, מהדברים, מהמילים, מהאווירה. למרות שהיו לנו בעבר הרבה אי הבנות או מחלוקות עם האחות הגדולה שלנו, אם אני יכול לקרוא כך, לממלכה המאוחדת. אנחנו אימצנו כל כך הרבה דברים מהמערכת שבריטניה מנהלת בעצמה כל כך הרבה שנים ואנחנו רק אחות או אח קטן וצעיר, כמעט בגיל 17 שנה.

אני זוכר שלפני הרבה שנים, נשאלתי, כשהייתי ראש השב"כ, על ידי עמיתה שלי, מנהיגת ה- - - בזמן מתקפות הטרור ברכבת התחתית בלונדון היא ביקשה ממני אם אני יכול לשלוח לוועידה מישהו שהוא מומחה בחקירות להסביר איך זה עובד בישראל. אז שלחתי את ראש החטיבה, ואז קיבלתי טלפון אחרי הוועידה והיא אמרה לי, אבי, אתה לא מאמין מה קרה.

הוא התחיל לתאר איך אנחנו נלחמים בטרוריסטים, איך עובדת המערכת ואז התחילו שאלות ותשובות. אחרי כמה שאלות אחד מהגנרלים שהיו שם הרים את ידו ושאל, האם אתה יכול להרחיב איך אתם עושים את זה בישראל, על פי איזה חוק אתם עושים את זה. הוא אמר, זה לפי פקודת 45. מה זאת אומרת פקודה 45, זאת פקודה שלנו. אז הוא אמר, כן. אתם עדיין שומרים את הפקודות שלנו בישראל במאבק בטרוריסטים? הוא אמר, כן. למה אתם עושים את זה? הוא לא ידע מה לענות, הוא הסתכל ואמר, למקרה שאתם עומדים לחזור, ואז הוא אמר, במקרה שאתם עומדים לחזור כמבקרים.

אז אני בשמחה מזמין אתכם לחזור ולהיות כאן שוב, העונג שלנו לארח אתכם. תודה רבה. הוועידה נעולה. תודה.

הישיבה ננעלה בשעה 10:38.