פרוטוקול של ישיבת ועדה

פרוטוקול של ישיבת ועדה

×?ומניטק

2017-10-25OMNITECH



הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 27

מישיבת הוועדה מיוחדת לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח והבלקן

יום שני, ג' בחשון התשע"ח (23 באוקטובר 2017), שעה 10:00

פרשת ילדי תימן, מזרח והבלקן ביד היוצר – השפעותיה של הפרשה על התרבות והאומנות בישראל

חברי הוועדה: נורית קורן – היו"ר

מנכ"ל הכנסת אלברט סחרוביץ'

עיתונאית - רינה מצליח

יוצר התערוכה "תמימי תימן", אמנים ויוצרים - אמיר אלקיים

משורר, יוצר התערוכה "שירי ילדות משכונה א", אמנים ויוצרים - אבינועם צברי

זמר, שר "יא ולד גלבי", אמנים ויוצרים - יוסף מור

שותפה לכתיבת השיר "יא ולד גלבי", אמנים ויוצרים - ברכה חג'בי

שותף לכתיבת השיר "יא ולד גלבי", אמנים ויוצרים - נריה ימיני

כתב והלחין את השיר "רק האמת", אמנים ויוצרים - ינון חסון

מאייר התערוכה "שירי ילדות משכונה א", אמנים ויוצרים - יהונדב ישראל

זמר, אמנים ויוצרים - ציון גולן

שחקנית, יוצרת ההצגה "כל הלולים ריקים", אמנים ויוצרים - רן תהל

נשיא הפדרציה העולמית ליהדות תימן - משה נחום

חבר הפדרציה העולמית ליהדות תימן - יוסי גובר

חברת הפדרציה העולמית ליהדות תימן - ברכה צוברי

הפדרציה העולמית ליהדות תימן - ציפורה חסיד

נציגי משפחות הנעלמים - יונה מוכתר

נציגי משפחות הנעלמים - רחמים קרוה

נציגי משפחות הנעלמים - יצחק אליהו

נציגי משפחות הנעלמים - מאיר קורח

מוזמן/ת - מאיה אברהם

מוזמן/ת - רותי ליבה

מוזמן/ת - עליזה אלקיים

מוזמן/ת - אסתר אלקיים

מוזמן/ת - אלה מוכתר

דן מרזוק

מירב בן שמעון

הילה מליחי

פרשת ילדי תימן, מזרח והבלקן ביד היוצר – השפעותיה של הפרשה על התרבות והאומנות בישראל

אני מתכבדת לפתוח את הדיון של הוועדה המיוחדת לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח והבלקן. אני רוצה לברך את כל מי שהגיע בזמן. אני רוצה לברך את אמיר אלקיים ואת אבינועם צברי, שהביאו לנו את התערוכה היפה הזאת שנמצאת בפרוזדור. אני מזמינה את כולם לראות אותה אחר-כך. התערוכה הזאת נעשתה בהשראה של הפרשה שעכשיו עלתה לסדר-היום הציבורי. מבחינתי היא מסמך חשוב מאוד, דווקא ממי שלא חווה את זה והציג בצורה יוצאת דופן, מעומק הלב, את מה שקרה. וגם לכבד את אמיר, שחמש מהיצירות נקנו על-ידי מוזאון ישראל, שזה כבוד גדול. סוף-סוף גם במוזאון ישראל יציגו את הפרשה. מבחינתי, אנחנו עשינו אירוע היסטורי, שגם המוזאון וכולם יהיו מחויבים לפרשה. זה דבר חשוב.

היום פתחתי את הדיון על כל ההשלכות של הפרשה, איך הן משפיעות על התרבות ועל האמנות בישראל. יש לזה בכל זאת השפעה גדולה – נוצרו שירים, נוצרו הצגות יפות מאוד, ויושבים פה זמרים, יושבת פה גם שחקנית שכתבה את ההצגה והציגה. הצגה מדהימה, מרגשת מאוד. היא הציגה אותה בלב תל אביב, היה קהל שמעולם לא שמע ולא ידע. כשהם יצאו החוצה, שמעתי איך הם דיברו, הם אמרו: כשבאנו חשבנו שזה לא קרה, אנחנו מבינים כמה זה היה מרגש. הצגה מרגשת. אנשים התחילו לקרוא עיתונים בעקבות זה. שמעתי אנשים אחרי שביקרו וראו את ההצגה. אני חושבת שאנחנו בדרך הנכונה, עכשיו אנחנו בהכרה, ואנחנו בדרך ללקיחת אחריות של המדינה. אלה הדברים, ולכן בחרתי דווקא היום לעשות את היום הזה, לפתוח ככה את המושב בניחותא. כל האנשים עוד מעט יגיעו. כאן יושב אלברט סחרוביץ', הוא כיבד אותנו בנוכחותו. אתה רוצה לומר כמה מילים?

תודה רבה, לכבוד הוא לי להיות כאן בוועדה.

תודה רבה. דעו לכם שאלברט מסייע בידי – כל מה שצריכה הוועדה הוא מקצה לנו, את כל המשאבים ואת כל מה שצריך. אני מברכת אותך על כך. תודה רבה. תודה. אנחנו נתחיל. יושבת אתנו העיתונאית רינה מצליח, עיתונאית שאני מעריכה מאוד, אוהבת מאוד. היא נתקלה בפרשה כבדרך אגב, והיא תספר. את התחלת עם שידור ריאיון עם אורנה קליין.

זה ישן כבר.

אורנה הייתה חברה בעמותת "אחים וקיימים", וככה נפתחה התיבה. אני רוצה להודות בשם כל המשפחות – אני חושבת שאני מביעה גם את המשפחות, כי גם במשפחה שלי זה היה – להגיד תודה רבה שנרתמת לפרשה, העלית אותה לסדר-היום הציבורי התקשורתי. לולא היית מושכת את העגלה ולא מניחה לה בכל שבוע, בכל שבוע לדבר על הנושא הזה ולהעלות אותו לסדר-היום הציבורי, אני לא יודעת אם אנחנו היינו מגיעים לכאן. כי גם אם אני הייתי עושה את הפעולות שאני עשיתי, זה לא היה מספיק. אבל ביחד, שני קווים מקבילים שבסוף נפגשו והגענו להד ציבורי, לכן אנחנו יושבים כאן היום בכנסת. אני מודה לך מאוד. בבקשה.

אני רוצה להגיד רק שני דברים קצרים מאוד. קודם כל על הנושא של הדיון בוועדה, ואני ממש שמחה, נורית, שבחרת לקיים דיון על זה. את יודעת שהתרבות היא המראה של החברה, ואפשר למצוא שם את כל הכאבים של החברה, את כל התסכולים שיש בחברה, את כל הפצעים המודחקים והלא מודחקים. ולכן אין פלא שיוצר כל כך מוכשר כמו אמיר הביא את הציורים המדהימים האלה – שמי שלא הספיק להתעמק בהם, אני מציע לו בדרך החוצה להסתכל – שמשקפים משהו שיש בתוך החברה ויוצא החוצה. וההצגות, שראיתי את חלקן, ערבי שירה שהשתתפתי בהם, ערבי שיחה. ברור שזה שם, ועכשיו זה אפילו צף עוד קצת בעקבות הדיון התקשורתי. אני שמחה לדבר על הפרשה הזאת גם מההיבט הזה.

אני רוצה להבטיח למי ששואלים אותי – כי שואלים אותי מדי פעם את השאלה הזאת – אני מבטיחה לכם שאני כעיתונאית אמשיך להעמיד את הכלים העיתונאיים שלי לטובת הפרשה הזאת עד שאנחנו נגיע לקו הגמר. אני מבטיחה לעשות את זה בכל האמצעים שיעמדו לרשותי כעיתונאית. אני רוצה להבטיח לכם שעם המסירות של נורית ברמה הפרלמנטרית ובקשרים עם ראש הממשלה ועם כל האנשים הרלוונטיים, ובליווי התקשורתי שאני מתכוונת להמשיך ולתת, אני מקווה שאנחנו נצליח להגיע להישגים עוד ועוד מעבר למה שהגענו עד עכשיו. אני חושבת שעד עכשיו הגענו להישגים לא מעטים, כי אני חושבת שאין בית בישראל שלא יודע ולא מכיר. אני חושבת שהרבה אנשים שבעבר לא השתכנעו שהדבר הזה קרה, היום הם יותר משוכנעים שהדבר הזה קרה. אנחנו עשינו כברת דרך, ויש לנו עוד כברת דרך לעשות, ביחד נעשה אותה. איך אומרים התימנים? בעזרת ה' נצליח.

רינה, תודה. תודה אלברט. רינה, יש את העניין של הסרט שעשית. אני ראיתי אותו כבר פעמיים, וכל הזמן הוא מוצג עוד פעם ועוד פעם הלוך וחזור ברשת. הסרט הזה השאיר רושם עז ביותר על הצופים ועל האנשים. הרבה מאוד אנשים אחרי הסרט שלך פשוט הבינו חד משמעית – אם נשאר להם עוד ספק קטן, הספק הזה הלך אחרי שהם ראו את הסרט. הרבה מאוד אנשים התקשרו אלי ואמרו לי: איך יכול להיות שקראו לכל מה שנעשה ולחלקי גופות פסולת ביולוגית? אנשים אמרו לי שהם לא ישנו שבוע ימים. הם ביקשו ממני להעלות את הנושא הזה. אנחנו מבקשים שיתחילו להתייחס כמו שצריך. תודה רבה. תודה רבה, אלו דברים שיישארו לנצח, הם לא ילכו לשום מקום. כל סרט כזה וכל ריאיון נשארים לנצח, אך אחד לא יכול לכבות את זה. אני שוב מודה לך, רינה.

עכשיו אני פונה לאמיר אלקיים, שבזכותו קיימתי את הדיון הזה ונלחמתי להביא את התערוכה לכנסת דווקא ביום הראשון של הכנסת, כי זה מסמל פתיחה של מושב חדש ושל משהו חדש. כשאני ראיתי את התערוכה באילת בסטודיו שלך, התרשמתי עמוקות, התרגשתי מאוד. אמרתי איך בן אדם שלא חווה, לא שמע לפני כן על הפרשה, בעקבות כל מה שקרה בתקשורת וכל מה שנחשפת אליו ישבת וציירת בדיוק את התחושות, בדיוק את הדברים. השתמשת גם בכתב שהתימנים השתמשו בו בעבר לכתוב, וזה מלמד כמה אתה כשרוני, כמה הראש שלך פתוח לעוד דברים. כאמן – אני ראיתי גם את הדברים האחרים שאתה עושה – אתה מדהים. בבקשה, ספר לנו על התערוכה.

אני אפתח בזה שאני אקדיש שתי דקות – מכיוון שלא מכירים אותי – למה שאני עושה בחיים ומי אני. בעיקרון, אני מלמד. אני מלמד גם מורים לאמנות, גם ילדים, גם מבוגרים. מתוך הכיתות שלי, יש לי כ-100 תלמידים שהגיעו במשך שנים לאגודות אמנים. הצגתי בהרבה מאוד מקומות בחו"ל – בפריז, בסידני, בטייפה. עשיתי דברים אחרים, עשיתי פסלים, פסלי חוצות, בפרט באילת, שלחלק מהם כדאי להקדיש מילה. אחרי כן אני אגיד לנורית ולכל מי שעטף אותי בנושא של התערוכה. הפסל הראשון שהרמתי באילת ובלוס אנג'לס הוא 12 מטר גובה מפלדה על שלושת הנספים בפיגוע שהיה לפני מספר שנים באילת. ביקשו ממני לעשות אנדרטה, הרמתי פסל. לאחר מכן עשיתי את פסל גולני במסוף טאבה, זה תבליט פלדה. לאחר מכן עשיתי פסל של צ'חנובר ואומן, זוכי פרס נובל באוניברסיטת בן גוריון באילת. פסל דיגיטלי פלוס. לאחר מכן, הדבר הכי נוגע ללב, מאז ועד פרשת ילדי תימן, הפסל של פיליפ עירון, שהיה חבר שלי. היינו חברים באותה ועדה, הייתי מן סגן שלו. ביליתי אתו בסעודיה, במצרים. עשינו הרבה דברים ביחד. הוא טבע. אחרי שהוא טבע עם "המינרל דמפייר", פרשה ידועה מאוד, הנשיא בא וסקר וכיבד, הסיר את הלוט מעל פני האנדרטה שלו. כל מי שמגיע למרינה באילת רואה עוגן ענק עם מבנה – זה פסל שעשיתי גם לכבודו וגם לזכרו של פיליפ עירון, שהיה חבר טוב.

המשכתי בשגרת חיי עד שפגשתי את רינה בטלוויזיה כמובן. ראיתי את התכניות שלה וראיתי את פרשת ילדי תימן, וזה מאוד נגע ללבי. מאוד סיקרן אותי ונגע ללבי, אבל עדיין לא הניע אותי לעשייה. היה עוד שידור שראיתי, ובאותו שידור – או בתגובה עיתונאית או שאת דיברת על זה – העתיקו את התאריך מ-2017 ל-2071, והתאריכים ההפוכים האלה, 17 ו-71 נשמעו לי כמו פרסה. ואז אמרתי דבר כל כך דרמטי, כל כך קשה, כל כך כבד, לא יתכן שיהיה יחס כל כך – אני פירשתי את זה לא לעניין, בשביל להיות עדין. אז פניתי לד"ר צברי, הייתה לנו היכרות מוקדמת. ד"ר צברי בקי בנושא, יש לו חומרים על הנושא, ויש לו גם אח שהוא חלק מהפרשה. כשד"ר צברי נתן את ברכתו, יצאתי לדרך. אמרתי אני עושה תערוכה על ילדי תימן שקראנו לה בהמשך "תמימי תימן". למה תמימי תימן? כי כל התופעה הזו וכל התגובה נראתה אם לא מינורית, אז תמימה. הגישה שליוהמטרה שלי היא להפיץ את זה כמה שיותר. התערוכה הזו תרוץ. יש לי ראש עיר תימני באילת, והוא מעודד ודוחף. אני לא תימני, אני מרוקאי, אבל אני בא ממקום - - -

אבל היו גם מרוקאים שנחטפו.

אני בא ממקום של פעילות ציונית, מי שמכיר את אלה של פעם, אז אכפת לי. אכפת לי מכל עולה, מכל מה שקורה בנושא הזה. ד"ר צברי פרש לפני את החומרים, נתן לי מספיק חומר לגשת. לקחתי קטעי עיתונות או קטעים שנאמרו בשידורים של רינה, כתבתי אותם – בהתחלה כתבו בשבילי עד שלמדתי. עכשיו אני כותב טוב יותר בכתב אשורי או כתב תנ"כי. כתבתי בכתב אשורי או בכתב סופר סת"ם על מנת שהמשמעות תהיה – רבותי, זה לא ירד מהמסכים, זה כתוב, זה חקוק בסלע. למשמעות של הכתב אין פירוש אחר פרט לעובדה שזה חקוק. תורה לא מוחקים. תורה לא מוחקים. זאת הייתה המשמעות. האיורים והכתב, אין להם קשר ישיר. אחרי זה, בצורה אקראית, לקחתי לוח שכתבו בשבילי עליו ואיירתי וציירתי. הקשר, או חוסר הקשר בין הכתיבה לציור מוליד חשיבה שלישית של הצופה. זה כל הסיפור. תודה רבה לכם. תודה לנורית על כל הלווי ועל כל הדחיפה.

מגיע לך, עשית עבודה, ואתה מוכשר מאוד. יש לך אישור עכשיו ממוזאון ישראל.

כן, בדרך מוזאון ישראל עשה רכישות.

קודם כל, שמוזאון ישראל נחשף לעבודה שלך, זה חשוב מאוד. כשהיצירות יהיו במוזאון ישראל, אנחנו יודעים שזה לא ילך לאף מקום. ואני מאמינה שבעקבות הרכישות שלך יהיו עוד רכישות. זה חשוב מבחינתי כי יצירות לא הולכות לשום מקום, במיוחד שזה ציור וכתיבה. נכון, כמו שאתה אומר, כמה שאתה מסתכל עוד פעם ועוד פעם על הציור, כל פעם אתה רואה עוד פן ועוד משהו ועוד משהו, בעיני זה מדהים. ד"ר אבינועם צברי. ד"ר אבינועם צברי הוא רופא ביוספטל, ראש מחלקת נשים וילודה. אנחנו הכרנו בתחילת דרכי, כשהייתי באילת כחברת כנסת. אנחנו שוחחנו על הסיפור. לאט-לאט נולדה התערוכה יחד עם אמיר, יוזם מדהים, וגם איך שזה מוצג פה, זה ממש יפה כי זה אחד מול אחד. ספר לנו בדיוק איך הגעת, למה הגעת לכתיבת השירים.

אולי אני אתחיל לדבר על סיפור האישי שלי לגבי האח שנעלם ואחר כך אני אספר על שירי הילדות של השכונה. בוקר טוב לכולם. אני רופא מנהל מחלקה בבית חולים יוספטל מזה 20 שנה, עוסק גם במחקרים. כשפנה אלי ידידי אמיר אלקיים והראה לי את הרישומים שלו, רישומם שמביאים אותך לטלטלה אחת גדולה ועצומה, ראיתי שיש לו כוונה רצינית מאוד לפעול בנושא הזה בתערוכה ולהציג אותה. אמרתי פה אני נכנס לתמונה, ולראשונה אני מספר את הסיפור האישי שלי, של אח שנעלם. למעשה, את הסיפור הזה לא חשפתי, שמרתי אותו בלב, אבל ליוויתי את כל הפרשה מהיותי בן 16. אני רוצה לספר קצת היסטוריה, אני לא אאריך. המשפחה שלי –– אבא עם חמישה ילדים, עזבו את תימן. נאמר להם שאפשר לעלות לארץ ישראל, הוא לקח חמור, אמי הייתה בהיריון, אח בן 15, שלום צברי, שהרבה מכירים, אחות, זרה בת 12, עוד אחות, נעמי בת 9 ואחות צעירה בת 3. היא בהיריון, הולכים ברגל לכיוון עדן.

בצנעא אח שלי נולד, שם עשו ברית מילה. שרייג'ה, תחנה בדרך, הייתה תחנה קשה מאוד. הרבה ילדים נפטרו שם, הרבה זקנים נפטרו, אבל הצליחו להגיע – אח שלי הצליח למחנה חאשד. הגיעו לראש העין. בראש העין – זו הייתה תקופה חורפית, בנובמבר – הם נכנסו לאוהלים. היו ביתנים בריטיים גדולים ששם שמו את הילדים. בתי הילדים הוקמו לשמור על הילדים. התקופה לא הייתה קלה, לכן הוחלט להעביר את התינוקות לבית התינוקות כאשר אימא שלי הייתה צריכה לבוא בוקר וערב כדי להיניק אותו. פרט לזה אי-אפשר היה להתקרב לתינוק. אחרי חודשיים אחותי זרה חלתה קשה מאוד בכאבי בטן. לקחו אותה באמבולנס מבלי לומר להורים. הסתבר שהיא נפטרה. האח הקטן שלי, ישראל, בגיל שבעה חודשים, כשאימא שלי באה להיניק אותו – זה היה ביולי 1949 – אמרו לה שהוא נפטר. עם הידיעה הזאת ההורים שלנו הלכו. אבא שלי חיפש את האח בין בתי חולים. הוא לא מצא כי הוא לא ידע לאן להגיע, הוא לא ידע את מי לשאול.

בשנת 1966 קיבלנו צו גיוס לאח שלי, ישראל. באו שני חיילים לחפש את העריק. חיפשו בכל הבית. אבל אחותי אמרה להם אמרתם שהוא נפטר. ככה נחשפתי לפרשה. במהומות עוזי משולם – הוא גם קרא לי אליו, כי היו לו שמות, גם את הרשימה שלנו. אז קיבלנו מכתב שהוא קבור בסגולה, איפה שכל קברי הילדים. כשניגשתי לשם חברת קדישא – הם לא ידעו שאני רופא – הסתכלו עלי בעיניים כמו שטנים כאלה, מה פתאום אתה בא לחפש. מצאתי את הקבר בין כל הקברים, ולאט-לאט, תוך כדי ההתמחות שלי בעבודה שלי מדי פעם נכנסתי לפרשה הזאת. הלכתי לארכיון של הג'וינט בירושלים כדי לעקוב אחרי העלייה של המשפחה שלי. שם הגעתי לארגז שכולו מסמכים של בית הילדים שאח שלי היה בו. נאמר לי שם על-ידי המנהל: בזה אתה לא יכול לגעת, זה חסוי. לא אמרתי שאני רופא. עם הזמן כמובן לא נגעתי בפרשה, המשכתי לעסוק ברפואה. אבל אמיר ידידי טלטל אותי בפרשה, אמרתי שהפעם אני אספר את הסיפור האישי הזה. בשכונה שלנו היו עוד כמה מקרים. ממול, למשפחת בשארי הייתה תינוקת שעד היום מקבלת זימון לבחור בכנסת. אבל שכן נוסף, צברי, שנאמר לו בשנות ה-50' שהתינוקת נפטרה, הוא הקים צעקות. הלך והפך שולחנות. אכן הביאו לו את התינוקת, את הגופה.

כן, יש הרבה משפחות כאלה, שהקימו קול והם קיבלו.

לא, הסיפור הוא שהביאו לו את הגופה כאשר היא תפורה לאורך כל הבטן. כשהם הוציאו את התפרים, מצאו בתוך הבטן סמרטוטים. זה היה משבר קשה מאוד למשפחה. אחותי הגדולה הייתה עדה לטראומה הזאת עד היום. הפרשה הזאת מטלטלת, היא מדממת. עכשיו כשסיפרתי את הסיפור האישי שלי, אני רוצה לעסוק בשלבים - - -

אבינועם, מתי כתבת את השירים, אחרי שפגשת את אמיר? אני חשבתי שכתבת קודם.

עכשיו אני חוזר לשירים. חווית הילדות שלי זו חוויה שאני מתעד אותה, בראש העין. אני כותב סיפורים על השכונה, על המורים שלי, על המורי בחדר, איפה שלמדנו לקרוא בתורה. הושפעתי חזק מאוד, ואני זוכר טוב מאוד את כל החוויות של הילדות. שם אני תיארתי את כל סיפורי הילדות שלי בשירה, אפשר לקרוא אותה. אני גדלתי באווירה של תימן, גלות וישראל. לא רציתי לעזוב את המורשת ולא את השורשים, אבל רציתי להיות גם ישראלי, לכן אני קשור חזק מאוד לשורשים, למסורת, אבל גם כן הולך יחד עם המדינה. התגייסתי לצבא, הייתי קצין, הלכתי לרפואה, והיום אני עוסק במחקרים. הייתי באבו כביר בידיעתה של נורית קורן לבדוק את הנושא של בדיקת DNA באותם ילדים קבורים שנמצאים בסגולה. אני מקווה מאוד להגיע לאיזשהן מסקנות, כי הנושא הזה של פרשת ילדי תימן, שהיה בחיסיון של 70 שנה, מערכות של ארכיונים שעדיין סגורים – זה לא ברור. לי זה לא ברור.

אבל חלקם כבר נפתחו, אז לא נשאר הרבה.

לא כולם נפתחו. לא כולם נפתחו. אני מכיר את הפרשה הזאת, אני מלווה אותה. רבותי, אני רופא. אני מכיר את צוותי הרפואה, אני מכיר אחיות מחאשד, אני מכיר אחיות ממחנה העולים, אני ראיינתי ויש לי מספיק חומר. אבל אני רוצה לעשות את זה בעדינות כי אני קורא גם ב"פייסבוק" את כל מה שנרשם שם, ואותי גם דברים אחרים מזעזעים, כשמשווים את הצוות הרפואי לנאצים, עושים ניסויים וכולי. זה מזעזע אותי כי אשתי היא ממשפחה של ניצולי שואה, ואני מכיר את כל הסיפורים שלהם, שאין מה להשוות. אבל ללא ספק אסור לעצור את הפרשה הזאת, צריכים לסיים את הפרשה הזאת. לגבי השירים, אלו שירי ילדות, תוכלו להתרשם, לקרוא. הם מתארים, פחות או יותר, את הילדות שלי בשכונה א' בראש העין.

אבינועם, של מי היה הרעיון לשים אותם על הזכוכית?

שלי יחד עם אמיר.

רעיון אדיר. יפה מאוד, והאיורים שמצורפים לשירים יפים מאוד.

אני רוצה להגיד עוד משפט אחד כרופא. זה שסיפרתי את הסיפור האישי שלי, זה לא בכדי, לא רציתי לספר אותו. אבל היום אני חושב שגם החברה, אולי לא כולה, וגם המערכות – מערכת הבריאות, מערכת אבו כביר, ובעיקר הממשלה ונורית קורן, אני חושב שכולנו מוכנים היום לפתיחות, לשקיפות, ובעיקר לפתור את הפרשה המדממת הזאת. אני חושב שכולם שותפים לה. העבודה של נורית – אני מצדיע לך על כל הפעילות שלך, היא העלתה את זה לבמה.

אחת הסיבות שהתעקשתי לפתוח את הוועדה המיוחדת בכנסת, כי הכנסת מחויבת לשקיפות. וגם עכשיו שאנחנו יושבים פה, בבית אנשים יכולים להיכנס דרך האינטרנט ולראות את הדיון. אני לא מסתירה שום דבר, הכול פתוח, ולכן היה חשוב לי, ונאבקתי דווקא שבכנסת היא תקום. תודה רבה אבינועם. מכתיבה של שירים ומציור, אני רוצה ללכת לכתיבה של שירים ושירה. אני דווקא רוצה את הזמר הגדול שלנו, ציון גולן, שהוא הכי מזוהה עם העדה. תמיד כשהוא שר זה מרגש, והשיר שהוא שר, "סוד גדול", הוא שיר מרגש מאוד מאוד. כל פעם אני שומעת אותו עוד פעם ועוד פעם, הוא מאוד מאוד מרגש. ציון, תספר לנו, למה היה חשוב לך – אני לא יודעת אם קיבלת את השיר או שאתה הזמנת את השיר. חשוב לי מאוד. נשמע אותך.

אני אפתח בברכה: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו.

אמן. זה שכיבדת אותנו הבוקר, אמרת לי שהייתה לך אתמול הופעה – תודה רבה.

למען העניין הזה אני עושה הכול.

צריך להגיד שאתה מחויב לעניין ומלווה אותי בכל מקום.

ברוך ה', יש לי עד היום 30 אלבומים, ובאף אלבום לא היה לי שיר על ילדי תימן כי הנושא לא היה כל כך בכותרות כמו עכשיו, שזכינו בזכותך. אין מה להגיד. אז פניתי לחבר קרוב ששמו בישראל יוסי גיספן. ביקשתי ממנו שיכתוב לי מילים. הוא כל כך התחבר לנושא, הוא אמר לי: ציון, זה נושא שנוגע ללבי. אני אעשה לך משהו מיוחד. הוא באמת כתב מילים מיוחדות מאוד, אם תרצו, אני גם אקריא.

כן, אני אשמח. אני אשמח.

פניתי גם לסגיב כהן, הוא מלחין בחסד, הוא זמר טוב. הוא הלחין לי את השיר, ויצא משהו מיוחד. שם השיר – "את אחי אנוכי מבקש".

"את אחי אנוכי מבקש / הגידו נא לי איפה הם //

יומה יא יומה, מי ירפא את מכאובך / יומה הוי יומה, מי זה קטף את פרי בטנך//

טרם ינק חלבו מאמו / טרם ידע הוא אפילו את שמו / יד עלומה נשאה אותו //

יומה הוי יומה, בשתי עיניך אור כבוי / יומה הוי יומה, רב הנסתר על הגלוי //

שקט סביב, רק הלב לך אומר / חלק ממך גר בבית אחר / וסוד גדול עליו סוגר //

והעולם עוצם עיניו / מי שידע נשך שפתיו //

כמו לא היה הוא נעלם / כסלע קר קולו נדם //

את האמת נפשך ידעה / ובלכתך נשרה דמעה //

מי זה יביא לך נחמה / הוי אמי יא יומה //

יומה הוי יומה, שנים חלפו ילדך לא שב //

יומה הוי יומה, ולא נודעו עקבותיו //

מחר ינץ השושן בגנו / ועוד ישוב הגוזל אל קנו //

אל בית אביו, אל חיק אמו".

הקראת, והפזמון חוזר לי כל הזמן – יומה.

כששרתי אותו בפעם הראשונה באולפן, נאלמתי. הייתי שר, מקליט, מפסיק. זה היה מרגש.

נכון, שיר מרגש מאוד. רינה, שמעת אותו פעם? הוא פשוט מדהים. אתה רוצה לשיר את הפזמון? אם אתה יכול.

"יומה יא יומה, מי ירפא את מכאובך / יומה יא יומה, מי זה קטף את פרי בטנך//

טרם ינק חלבו מאמו / טרם ידע הוא אפילו את שמו / יד עלומה נשאה אותו".

מרגש כתמיד. באמת שיר מרגש. גם כאן, הקטע שכולם שמעו ושתקו – בשבילי המשפט הזה גם חזק מאוד. אני עוברת לנריה ימיני, יוסף מור וברכה חג'בי. יוסף גם ליווה אותנו ביום המיוחד ושר לנו את השיר, וכאן זה ממש מרגש. מי מכם רוצה לפתוח? יוסף, בבקשה, ספר לנו מי אתם.

קודם כל, זו זכות גדולה לשבת יחד עם ענקים כמו ציון, משה נחום, אנשים שהשפיעו עלי ברמה האישית, על מי ומה שאני היום, בתור אמן. קודם כל, תודה רבה לכם. למעשה, אני נושא איתי כאב של 30 שנה. בתור נער צעיר התחלתי סוף-סוף להבין למה היה כל כך שקט בבית, ולמה כל שמחה לא הייתה באמת שמחה אמתית, היא הייתה תמיד מהולה באיזשהו עצב. איכשהו, תמיד הנשים בעיקר היו זזות הצדה ודומעות בשיאן של חגיגות יפהפיות. מספיק היה להסתכל בעיניים של אימא ושל דודה ולראות שבאיזשהו אופן כבה משוש החיים. אתה סופג. אתה סופג וסופג פעם אחר פעם, והלב דומע, מדמם. הייתי חייב להנציח את זה. כשהגעת לקריית עקרון – שתהיי בריאה ותאריכי ימים – זה היה רגע מכונן. זה לווה גם בהמון כתבות בערוץ-22, רינה, שתהיה בריאה. אתה רגיל בדרך כלל לשמוע דברים אחרים בטלוויזיה, וסוף סוף אתה מקבל הכרה. נריה מתקשר – גברת נורית קורן עתידה להגיע.

אני אספר שאני עושה כנסים בכל הארץ, אנחנו מעלים מודעות ומביאים בדיקות DNA ואנשים מגיעים. תמיד אני מבקשת מאותה מועצה או עירייה להביא אמן מהמקום. אז הם הביאו את יוסף, ויוסף התכונן לזה.

אימא נחתה אצלנו בבית, ובתוך 20 דקות הבכי האדיר תורגם למלל, וכך נוצר "יא ולד גלבי". כאב עצום שלה. היא דיברה על מרדכי, אחיין שלה. היא דיברה מפיה של אחותה, זיכרונה לברכה, שנפטרה שנה לפני כן. השיר מספר את סיפורן.

ברכה, את רוצה לספר לנו את הסיפור? אני רואה שאת נרגשת מאוד. תשתי כוס מים. לאט-לאט. זה יום מרגש ואנחנו מבינים אותך.

האחות הבכורה שלנו הייתה אם ואחות שלי. כל מה שנגע לה נגע לי כילדה וכנערה. הסיפור הוא שהבן שלה, קראו לו מרדכי, כשהוא היה בן שלושה חודשים, הוא השתעל בסך הכול. לקחו אותו לבית חולים "סורוקה". אחרי יומיים היא באה לבקר, הוא אינו במיטה. מחפשת, היא ואימא שלי – לא מוצאים. שואלת, ואז הם זורקים אותה כמו כלבה מחדר לחדר. כל הכאב של 60-50 שנה יחד אתה גם.

היא לא מצאה אותו. מה עלה בגורלו? הם אמרו לה מה קרה לו?

שום דבר. אחרי כמה זמן, כשהוא הגיע לגיל 18, הוא קיבל צו גיוס, טיפת חלב, כל הדברים האלה. אבל לא. חודשיים אחרי זה אחותי הקטנה, שתיבדל לחיים ארוכים, גם כן באותו בית חולים כמעט נחטפה, אבל לאבא שלי הייתה תעוזה – הוא הלך ועשה בלגן, כמו שהוא אמר, הרים כיסאות, ואז הילדה חזרה הביתה.

כן, יש גם סיפורים כאלה, שהצליחו להחזיר את הילדים כשנהגו באלימות, אבל לא תמיד. לא תמיד. יוסף, אתה רוצה להקריא לנו את השיר?

זה השיר, מהכאב.

"יא ולד גלבי" פותח בבית עברי מתוך מטרה שכולנו, בני כל העדות בארץ, יהיו שותפים לכאב הגדול הזה.

"בתוך לבי ידעתי זהו שקר //

זעקתי "הוא עוד חי" //

הפניתם גב אלי //

בסך הכול בת 17 //

לאן לקחו אותך //

קרעו אותך ממני //

הפרידו אותי ממך //

יא ולד גלבי / פרגו בינכ וביני //

ומא דריית אן אנת יא רוחי //

יא ולד גלבי / פרגו בינכ וביני //

ריית ואנא ארכ ולו ג'אל מות //

גיד אנא ד'ייגה//

היכן אתה ילדי שלי //

נשמתי שותת דם //

ומי עוד יאמין לי / שהנך נמצא אי שם //

עייפתי כבר יא אבני //

יבשה כבר דמעתי //

לו רק אראה אותך / רגע לפני מותי".

מדהים. תודה רבה. נריה, אתה המנהל המוזיקלי של יוסף.

בין היתר. את השיר הזה כתבנו שלושתנו. הוא יצא בערב אחד, כמו שנאמר, בפרק זמן קצר מאוד. למחרת כבר היינו באולפן. החיבור שלי לפרשה הזו לא נושא איזשהו מטען עוקב באופן אישי. היה איזשהו סיפור של הדודה שהסתיים טוב, שחטפו את הילדה שלה, אבל בעקבות מהומות – היו מקרים כאלה שאנשים עשו בלגן והילדה חזרה. במקרה שלה, היא חזרה. החיבור שלי לפרשה התחיל דווקא מרינה וממך, שפתאום הנושא הזה הגיע לתקשורת והוא צף. אני מדבר עם חובב, ראש המועצה, והוא אומר שאת אמורה להגיע. פניתי ליוסף ואמרתי לו אנחנו שם, כי לא יכול להיות שסיפור כזה יעבור ולא ניתן את האמת שלנו ואת האמירה שלנו שם. וכך נולד השיר "יא ולד גלבי".

זה שיר מדהים. באמת מדהים ומרגש, והקול שלך מרגש, יוסף. אתם שלישייה מנצחת.

חשוב לי להגיד שדווקא בשיר הזה הגוף המדבר הוא האימא. היה חשוב לי שדווקא האימא תדבר, כי זה קול הולך ונעלם ככל שהזמן עובר, ורצינו להשאיר משהו, שהאימא תגיד. בדומה לכתב שנשאר חקוק, גם הזעקה של האימא תישאר חקוקה תמיד.

נכון, במיוחד שהוא שר בתימנית, זה מזכיר לי את כל הזקנות, את כל האימהות האלה. איך שאתה אומר את זה, זה מזכיר לי את סבתא שלי שהיו יושבות לפעמים ועובדות, והן היו שרות תוך כדי. זה בדיוק אותו דבר. מדהים. תודה רבה יוסף. הדיון שלנו רגוע. אני אלך עכשיו לתהל רן, ההצגה "כל הלולים ריקים". את רוצה לספר לנו קצת על מה ההצגה ואיך הגעת אליה?

שלום לכולכם, קוראים לי תהל. אני נרגשת מאוד להיות כאן, ואני מודה לך שהגעת להצגה שרק יצאה לאוויר העולם. אני שחקנית יוצרת. לקחתי לי את המקום הזה להשמיע על במה קולות חברתיים, זעקה, כמו שאמרת. קודם כל, אני תימניה, זה ישר מחבר אותי לדבר הזה. הפרשה הזו מדברת אלי כי זו באמת זעקה ודימום מתמשך. חשבתי לעצמי איפה אני, תהל, מהמקום שלי, לא ממקום של עיתונאית או מתעדת, יכולה להשמיע קול? אני מאמינה שזה הכוח של תיאטרון. אני עצמי עברתי ילדות מאוד מאוד קשה. הייתי במוסדות של המדינה. לא גדלתי אצל תימנים. אני כבר 20 שנה שחקנית, רוב הקהל שלי הוא אשכנזי, סליחה על המילה. ופתאום בהצגה הזאת, "כל הלולים ריקים", מגיעים הרבה מהקהל שלי שיודעים על הפרשה, שמבינים, ששוכחים אותה. פתאום בהצגה הם מרגישים את הדופק. מה שרציתי לעשות, לתרגם את כל התחקירים שעשיתי, את כל הווידויים, ראיינתי המון נשים ונפגשתי עם הרבה אנשים. ומה שהכי ריגש אותי, איך אני יכולה על הבמה להשמיע קול של אימא, את זעקת האימהות, את המקום הזה שאימא שואלת איפה הילד שלי? מה קרה לו? שמישהו ייתן את התשובה. פתאום התחלתי להבין עד כמה שאפשר להבין איך זה לחיות חיים כשאת יושבת במטבח ומחכה שמישהו ידפוק בדלת ויגיד לך הנה חבצלת, או אני אגיד לך מה קרה. השנים חולפות. הקירות עדים, אבל איפה המקום של האימא? אני חושבת שזה מה שחיבר אותי להצגה.

אני כילדה שלא הייתה לה אימא ששאלה איפה אני, או איפה אחותי, התחברתי למקום הזה של האימהות, שבכל ילדה יש אימא, בכל גבר יש אימא, בכל עץ יש אימא. חשבתי להנשים, דופק ונשימה – אם אפשר לקרוא לזה ככה בהצגה – ולתת ביטוי של רגש. לא רציתי לזעזע, כי אנחנו כבר רגילים להזדעזע ועוברים מזעזוע לזעזוע. רציתי קלוז-אפ. רציתי ששעה אנשים יראו את יונה מנצור, שהיא הגיבורה שלי. נכנסתי ממש לתפקיד.

נכנסתי לתפקיד חזק מאוד, זה היה מרגש מאוד.

בדיוק. נכנסתי בגוף ובנפש. נורית, באיזשהו שלב הרגשתי – ואני מרגישה את זה על הבמה – שאני יולדת את חבצלת, שאני רואה אותה. זה לא פסיכוטי, אני יודעת להבדיל בין טוב ורע. עשיתי המון הצגות – על אישה מוכה, על חולי נפש, על התעללות מינית – שנכנסתי אליהן, אבל יונה מנצור זאת אני. זה הדופק שלי, אני מרגישה שיש לי חלב. עוד לא הזמינו אותי למוזאון, וגם לא יזמינו אותי, אני הומלסית. אבל אני נשבעתי שההצגה הזאת, "כל הלולים ריקים" היא בדמי. גם אם אני אצטרך להיות בחוץ – אני משלמת על אולמות בתל אביב כי עוד לא מצאתי תיאטרון בית, ואני תופרת את זה, ואני רוצה ככה למות. ההצגה הזאת היא בדם שלי, היא בנשמה שלי. ככה אני מרגישה שאני מחיה את יונה, את מלכה, את יוסף, זועקת את הזעקה שלהם בלי להרוס, בלי לשבור, בלי לזעזע, ממקום הכי תמים, אם אפשר לקרוא לזה ככה.

האמת היא שבאמת הצלחת לזעוק את הזעקה של האימא. זו זעקה כואבת. הצגה יפה, ואני מאחלת לך בהצלחה. יש לנו את ינון חסון, שכתב והלחין את השיר "רק האמת". שלום לך. זה הביצוע של אהרון ירימי. אהרון הודיע בבוקר שהוא לא מרגיש טוב, אז הוא לא יגיע. אתה רצית שאנחנו נציג משהו, נכון? בסדר.

אני אספר את הסיפור של השיר ושלי.

תודה רבה ינון. כאן ראינו גם את יואב לוי בהצגה נהדרת. ההצגה הזאת ליוותה אותנו כמה פעמים. צריך להגיד תודה רבה, זה היה מרגש מאוד. תודה. אתה רוצה להוסיף עוד משהו?

הכול כבר נאמר. אני רוצה להוסיף שהמקרה הזה הוא לא מבודד, זה שהיה ב-1952. היינו עשרה אחים ואחיות. בשנת 1982 נהרג לי עוד אח בן 17.5 מפליטת כדור, והצירוף הזה פירק את ההורים שלי, זיכרונם לברכה. זה לא פשוט. השיר הזה נכתב בדמי.

רואים. רואים. רואים. שושנה זייד, אנחנו מכירות כבר די הרבה זמן. חלק מהמאבק שהתחלתי – את היית גם בעמותת "אחים וקיימים". את כתבת ספר עוד הרבה לפני שאני הגעתי, הספר "ילד איננו". אני צריכה לומר שאחרי שנתת לי את הספר הזה, אני קראתי והעברתי אותו גם לראש הממשלה. ראש הממשלה גם עיין בו. צריך להגיד שבעקבות העלאת הנושא לסדר-היום הציבורי את עדכנת אותו ורשמת על כל מה שאני עשיתי. תודה רבה. בבקשה.

אני מתחברת ליוסף, שלא רק העדה התימנית. אני לא מהעדה התימנית. אימא שלבה שותת דם, הלב שלי שותת דם על המדינה שלנו. אני נחשפתי לנושא הזה בעקבות אירועי יהוד, והדבר שהכי הדהים אותי כשהבנתי מה זה מה זו פרשת ילדי תימן – איך אני לא ידעתי על זה שום דבר. גדלתי פה במדינה, לא ידעתי על זה שום דבר. נורית הזמינה אותי לכנס הזה כי את מה שלבי שתת דם אני הוצאתי בספרים. אני חקרתי את נושא ההשתקה, איך מדינת ישראל הצליחה לעבוד עלינו שלא נכיר את הנושא הזה. את הספר הראשון הוצאתי ב-2001, עוד לפני שדוח הוועדה יצא, הוא נקרא "ילד איננו". הייתי המון בוועדה, והיו לי גם קשרים עם השופט קדמי. הייתי אצלו בשתי פגישות, יש לנו התכתבות ענפה. אני ידעתי שהולך לצאת דוח שקרי לחלוטין, ועדיין הייתי המומה מהעוצמה של הדוח הזה. זו פשוט בושה לכותבים שלו. אבל זה גם זלזול מתמשך בהורים בצורה שהלב שותת דם.

פרסמתי באינטרנט ובכל מיני הרצאות ביקורת על הדוח וגם על החיסיון של 70 שנה, שקיבלתי את זה כבר ב-2004 בארכיון המדינה, שיש חיסיון ל-70 שנה. לא הצלחתי לעשות עם זה שום דבר עד שקמה עמותת "אחים וקיימים" החלטנו לגשת לבג"ץ על החיסיון הזה. הספר השני שהוצאתי בשנה שעברה נקרא "הילד עדיין איננו". 15 שנה אחרי הספר הראשון עדיין הילד איננו. זה אותו ספר, פלוס פרק נוסף על איך הוועדה מטייחת את הדברים. זה שבכלל התעמקתי בפרשה – אני יכולה להודות ליצחק רבין, ראש הממשלה, זיכרונו לברכה. אם הוא לא היה מאיים בנשק שהוא הולך לפרוץ למתחם ביהוד ומוכן שיהרגו עשרה אנשים, והבת שלי, החתן שלי והנכדים שלי היו שם, אם הוא לא היה מאיים, יכול להיות שהייתי נותנת לעסק הזה לעבור. הרב עוזי היה נראה שם הזוי, הסיפור של חטיפת ילדים למכירה בכסף היה נראה לי מצוץ מהאצבע. אבל אם רבין מאיים עליהם בעשרה הרוגים, סימן שיש שם משהו מפחיד. אחרי ויכוח עם הבת שלי התחלתי ללמוד על הפרשה, ו-23 שנים מאז הנושא הזה לא יכול להרפות ממני.

אני חושבת שלמען המדינה שלנו צריכים לחשוף את האמת. אני לא מדברת כבר על הכאב של המשפחות, שפגשתי אותו המון. אני יכולה מכל סיפור לבכות מחדש. את ההצגה עוד לא ראיתי, לא הצלחתי להגיע. את ההצגה "חטופים" ראיתי. עדיין – אני אומרת לכם את זה בביטחון מוחלט – למרות שהחומר נחשף, החומר החשוב חסוי. היו לנו עוד ישיבות בגנזך המדינה, הם מחפשים לי חומרים. חומרים שאני מצאתי לפני 15 ו-16 שנה בארכיון היום לא מוצאים אותם.

יש לך העתקים שלהם?

יש לי, כן. הם מחפשים לי עכשיו עוד חומרים. אין לי ספק שאת האמת לא אמרו לנו. בכל חומרי החשיפה אין אף שם של מישהו שידו הייתה במעל הזה.

נכון. זאת הבעיה הקשה שלנו.

ללא ספק מישהו מסתיר את זה. אני מאמינה לאנשי הארכיון שאני נפגשת אתם שאומרים לי שהם חושפים כל מה שיש להם.

נכון, אני גם פניתי לכל מיני - - -

יש שלב לפניהם, מישהו שממיין. אין לי ספק שעדיין לא אומרים את האמת במדינה. זה כואב לי כי די, הגיע הזמן שיגידו את זה. הרב עוזי משולם בזמנו אמר שיש את חטא החטיפה, אבל יש את חטא השתיקה של אנשים שיודעים ולא ואומרים, הדור השני גם יודע, וחטא ההשתקה. אני לא ידעתי, כי עד רינה מצליח התקשורת עזרה יפה מאוד לנושא הזה להיות מושתק.

התקשורת הייתה מגויסת.

לחלוטין מגויסת.

גם הצנזורה. בחומר מצאתי שהצנזורה הורתה שכל דבר שהם רוצים לפרסם בפרשה הם חייבים לעבור דרך הצנזורה.

כן. יש לי את המסמך הזה. רינה הייתה הראשונה שהלב דיבר אליה והיא התחילה לעבוד על הנושא הזה. אבל זה עוד לא סוף פסוק, יש לנו עוד דרך ארוכה. אני רוצה לצטט משפט אחד – כשעליתי על הנושא הזה, ב-1999 כשעשיתי עבודת MA על זה, אני דיברתי לכל מי שמכיר אותי וכל מי שהיה מוכן לשמוע אותי, ואף אחד לא ידע. דרך אגב, נתתי עכשיו הרצאה ל-80 חבר'ה צעירים, הם לא ידעו על הפרשה. חבר'ה שאחרי צבא.

יש עדיין.

יש הרבה.

הצעירים לא כל כך יודעים על הפרשה, ולכן אני פועלת שניכנס לבתי ספר.

נתתי הרצאה ל-80 חבר'ה ברמה גבוהה. זה היה מדהים כמה מעט הם ידעו. מישהו שם שרוצה להיות פוליטיקאי שאל אותי: שושי, אז מה יהיה? אמרתי לו: יהיה טוב. אין לנו ארץ אחרת, זאת המדינה שלנו, אנחנו נתקן אותה. היא דורשת תיקון. אני הכרתי את דוקטור צבי צמרת מהמחקרים שלו. הוא חקר את העשור הראשון, הוא חקר את פרשיות החינוך, מה שעשו בעיקר לתימנים במחנות העולים ובמעברות. הממשלה הראשונה נפלה על זה. קראתי את הספרים שלו, ובאתי אליו לפגישה ושאלתי אותו – אני מגלה משהו הרבה יותר חמור. הייתה כפייה חינוכית חילונית אלימה, עם נבוטים, לא לתת תלושי מזון. אני אומרת לו: אני מגלה שזה היה אותו דבר על ילדים, חטפו ילדים. אני מפחדת שאם הנושא הזה יתפרסם – זה היה לפני כ-20 שנה – החברה בישראל לא תחזיק מעמד. הם לא יוכלו להתמודד עם האמת הזאת. אז הוא אמר לי: אנחנו לא מספיק חזקים כדי לחיות עם שקרים. אז אני חושבת שאת השקר הזה כבר צריך לנפץ.

לאט-לאט, אנחנו נגיע גם לזה. בהתחלה לא האמנת שהחיסיון יפתח. הנה, כבר חלפנו ושכחנו שזה היה קיים. עכשיו אנחנו נמצאים במקום של הכרה, הכרה כבר הייתה, עכשיו אנחנו צריכים - - -

עוד לא הייתה. נורית, זו לא נקראת הכרה.

לא, זה חלק. זה חלק.

זו לא נקראת הכרה.

בואי לא נתווכח. הכרה היא מילה אקדמית. עכשיו לאט-לאט אנחנו פותחים ומקלפים, ואנחנו נגיע למשהו. הדרך שלנו היא עוד ארוכה, אבל אנחנו נמצאים במקום טוב, שאנשים יודעים שזה כן היה. אנחנו צריכים עכשיו לקלף קליפות אחרות. אני רוצה לתת לד"ר משה נחום לספר על הספר שלו. גם הוא כתב ספר, הוא עדכן אותו עכשיו. בתמצית, משה. אתה עשית הרבה דברים, אז תמצית קטנה.

זה מפעפע בדמי 76 שנים. מאז שלקחו את הנכדה של אבי המנוח, בת אחותי, היא הייתה בת שלושה חודשים כשעלינו לארץ, היא אושפזה לחודש בהדסה. אחרי חודש אמרו שהיא נפטרה. טוב, תנו גופה – אבי כיהודי, רב גדול בישראל. אמרו לו: מתה וקברו אותה, אלו החוקים שלנו. אין גופה. זה נצרב במוחי לתקופה. עברו שנים. לא יכולתי לשמור את מראה עיני ולא את שמיעת האוזן. ואז התחלתי לחקור את הנושא הזה כשהגעתי לניו יורק. יושב שם זוג שעזב את הארץ בכעס כי גנבו להם ילד. ילד ראשון. - - -וגאולה אשתו, גרים בברוקלין. הוא אומר לי: אני לא יכול לראות את המדינה, הם גנבו את הילד, הפרי הראשון שלי. אמרו לי שהוא מת, ופתאום אני מקבל מסמכים שהוא צריך לבוא לצבא. מגיעים אלי לתחקר אותי המשטרה איפה החבאתי את הילד. פה נדלקה לי נורה לא נעימה שסנוורה אותי. התחלתי לחקור את הנושא. כשחזרתי לארץ ישבתי עם הרב אבידור הכהן, זיכרונו לברכה, שהיה נותן דרשה בערב שבת בטלוויזיה, מדליק נרות ומפרש את פרשת השבוע. הוא אומר לי אני הוזמנתי לניו יורק לתת הרצאה וראיתי הרבה ילדים תימנים עם הורים אשכנזים. אני שאלתי את הגבאי, הוא אומר: יש פה שני גנבים טובים, לוקחים את הילדים מהארץ, שמים אותם בבית אבות שלהם עד שבאים הקונים. וככה הם הובילו מאות ילדים.

כשנתבקשתי לתווך בין הרב משולם והמנוח ראש הממשלה יצחק רבין, התגלו לי דברים איומים על-ידי הרב משולם. כמה שלא ניסיתי לשכנע אותו, זה לא עזר. הוא הלך בראש מורם, הוא רצה לגאול את חרפת התימנים. הוא העביר בי למעשה את רגש המלחמה, להיאבק. כשהתחלתי לחקור נאלצתי להגיש בג"ץ נגד המדינה, נגד ראש הממשלה. ואמרתי לראש הממשלה – אני עותר גם נגדך. זו העתירה שהגשתי להקמת ועדת חקירה ממלכתית. העתירה נמצאת בספר, פסק הדין נמצא בספר. לימים נכנסתי לאקדמיה וללשכת העיתונות, והאקדמיה ולשכת העיתונות שכנעו אותי כן לכתוב את הספר. אבל כשפרופסור הלפרין לקח אותי לשופט חשין, הוא אמר: אדוני, האמת שלך ביום הבג"ץ אמרה לנו מה גודל הכאב. אתה חייב לשים את זה על הנייר. תכתוב ספר. זה עודד אותי מאוד.

כשיצאתי למחקר עם אבינועם הלוי ברחבי הארץ, שמעתי דברים מזוויעים. מה שעשו לילדים, מה שעשו לנשים. וכך חקרתי משפחות. יצאתי, כמו שאת זוכרת, עם יהודית יחזקאלי שאמרה לך הוא לקח אותי לכל המשפחות. התברר שגנבו גם נשים נשואות עם ילדים. חוץ מאישה אחת שנקברה על-ידי בעלה והילד, אף אישה לא נמצאה. למעלה מ-300 נשים נחטפו. איפה הסתירו אותן? לאן העלימו אותן? אביו של היהודי הזה בכה לי בפנים – ישבתי ליד אשתי 13 יום, קילפתי לה בוטנים ואגוזים, ושמחתי על זה. היא לא הבינה מדוע מזריקים לה שלוש פעמים ביום זריקות על לא עוול בכפה. ביום ה-14 הוא בא לבקר אותה, אין אישה. איפה אשתי? איזו אישה? הייתה פה בחדר הזה. לא הייתה פה שום אישה. להתכחש לאדם שמביא את אשתו לבית חולים – הוא לא הביא, הוא רק בא, כי הם לקחו אותה – ולשקר אנשים.

אתם רוצים למצוא? באמצע ועדת החקירה הייתה רעידת אדמה, גילינו באזור התעשייה ברחובות במחסנים הסודיים של הממשלה – נפלה 'סטיפה', ושם יש 5,800 תיקים של ילדי תימן החטופים חסויים. אני מבקש מגברתי חברת הכנסת יושבת-ראש הוועדה לחקור לאן נעלמו התיקים האלה. אם רוצים באמת לגלות מה קרה לעדה, מה קרה לחטופים, יכול להיות שזה יפתח לנו את הצוהר להגיע לאמת המרה. לכן אני אומר, להגיע לאמת – לא נגיע לאמת. המסמכים שיש לכם הם מסמכים לעוסים על-ידי ועדות חקירה. אלו לא המסמכים האמתיים. הממסד לא יודה בזה, הם מעמידים לנו כל מיני ליצנים וניצבים שיגנו עליהם ויאמרו שלא היו דברים מעולם. זמר מפורסם אומר לי בבית מלון לפני קהל: אף ילד לא נחטף. זמר תימני. איך אתה לא מתבייש לומר לי לפני קהל אף ילד לא נחטף?

מי? אולי אתה צריך להגיד לנו מי הזמר הזה, שאנחנו נדע.

משה גיאת. אני לא מפחד. משה גיאת, יש לי עדים לזה. לא רציתי לשפוך את דמו ברחוב, אבל לומר דבר כזה, שאף ילד לא נחטף? אז יש להם את עמי חובב, יש להם את ד"ר דב לויטן שמשקרים שאף ילד לא נגנב ועושים להם הצגות יומיות של טיפשים, שמביאים תימנים לשמוע שקר חתום. גם עלייה של 120 שנה לארץ – אני מפריך את זה בספר שהרמב"ם התארח אצל משפחות תימניות בארץ בשנת תתקכ"ה, ב-1165. ולומר לנו שאנחנו, יהודי תימן, כבשנו את הארץ, העלייה החקלאית. ארתור רופין אמר לנציגים של התימנים: אתם לא יכולים לקבל אדמות במושבים ויישובים, אתם הובאתם רק כחקלאים.

אני רוצה לסכם ולומר, גברתי, אני לא מתכונן לרדת מזה. אני מציע היום לפצות את העדה התימנית כמו שפיצו את העדות האחרות שעברו שואה. אנחנו עברנו שואה קשה מאוד. רק מי שקורא את הספר מבין לאיזה דרגה של שפלות נהגו באחינו התימנים. שני ילדים קופאים למוות בערב חורף קשה בשנת 1913. האימהות הולכות לקושש זרדים. המנוול הזה, יונתן מקוב, איכר, קושר אותן בשערות ראשן לזנב של החמור, מלקה אותן בשוט מסיבוב נען עד מרכז רחובות. ואף אחד לא הרים קול, אף אחד לא הקים זעקה. אני מבקש מגברתי בסיום שלי להגיע לנקודת חשיבה בריאה – לפצות את העדה התימנית, לבקש סליחה ולהודות שהיו דברים מעולם. לא יותר.

אני מאיר קורח. סבי היה הרב הראשי האחרון ליהודי תימן. אני עליתי מתימן בגיל 5. הטרגדיה הזאת שאנחנו שומעים אותה פה, אצלנו היא הייתה כפולה ומכופלת בגלל שגם לאמי נעלמה הבת, וגם לבתה, אחותי, נעלמה בת. זאת אומרת, האימא והבת התאבלו ביחד – הן לא התאבלו, כי הן לא ידעו על מה שקרה. אני התחלתי לטפל בנושא הזה בשנת 1964, כשהייתי בן 20, בעיקר בפעילות עיונית – כתבתי מאמרים ב"מעריב" ובכל מיני מקומות. אפילו הגעתי פעם לפגישה עם פנחס ספיר, שהיה יושב-ראש הסוכנות, כדי שהוא יתערב. אני אתאר את זה בספר שאני עומד להוציא, אבל אני לא רוצה להאריך, אני רוצה להגיד רק ראשי פרקים. נפגשתי גם עם עוזי משולם לפי בקשתו, ישבנו שעות בנושא הזה. גם זה נושא ארוך מדי כדי לדבר עליו. אבל אני רוצה להתייחס לעניין הזה של פרסום המסמכים החסויים. פרסום המסמכים החסויים במידה מסוימת שימח אותנו משתי סיבות – א', סוף-סוף חלק מהדברים מתגלים. אבל יחד עם זה, מתוך המסמכים האלה אני נמצאתי למד לפחות ברמה האישית כמה היה שם טיוח וזיוף.

אני אתן לכם שלושה אירועים, או שלושה סיפורים, שקשורים למשפחה שלנו. פתחתי את התיק של אחותי בגנזך המדינה. כתבתי את השם והתחלתי לדפדף בתיקים. דפדפתי בתיקים, מצאתי שם שלושה דברים תמוהים מאוד שמעמידים בסימן שאלה את מהימנות המסמכים. הדבר הראשון, היו שם שני תאריכי פטירה. שני מסמכים המתארים שני תאריכי פטירה – אחד ז' בתשרי, אחד י' בתשרי. מסמכים רשמיים של המדינה. יש לי גם הסבר לזה, משום שאימא אמרה לי: כשלקחו ממני את הילדה, אמרו לי שהיא מתה למחרת, ואני יודעת ששלושה ימים אני הינקתי אותה. אז כנראה לסגור את הפער הזה של שלושת הימים האלה, יש שני תאריכי פטירה, כדי שתהיה תשובה. זה דבר אחד. דבר שני, במסמך אחד כתוב נמחקה סיבת המוות. נמחקה סיבת המוות בלורד שחור, כך כתוב שם. ואני עומד ותמהה, אם סיבת המוות היא אמתית, למה למחוק את זה? אז היא מתה, בסדר, יש לכם הוכחה. אלא אם אתה בא לחפות במחיקה הזאת על איזה כאב בטן – מישהו הזכיר בשיר – או שיעול קטן שהפך להיות סיבת מוות, ואז החלטת שזה לא יראה טוב שזו תהיה סיבת המוות אם זו הייתה הדיאגנוזה בבית החולים, ומחקת את זה. הדבר השלישי, שהוא קצת מגוחך, מספר תעודת הזהות של האחות בתוך המסמכים האלה. מה התברר? שמספר תעודת הזהות שם היא שלי. אחי אמר לי טוב שלא חטפו אותך גם כן.

זאת אומרת, יש פה שלוש הוכחות שגם המסמכים שנתגלו הם בעייתיים. הם בעייתיים, חייבים חקירה, אבל לפחות הם נותנים לנו עוד מידע על כל הפרשה הזאת מהיבטים שונים. בזה אני מסיים. בזמנו, אם אנחנו מדברים ברמה הספרותית, חיברתי מקאמה שקראתי אותה פעם בכנסת על פרשת ילדי תימן, שבה אני מתאר חזון אחרית הימים שהילדים חוזרים ונפגשים עם ההורים. את זוכרת את זה?

כן. תודה רבה מאיר. יושב לצדך המאייר של השירים של אבינועם צברי. שמך בבקשה.

יהונדב ישראל.

ראיתי את האיורים, הם מאוד יפים. אתה רוצה לומר כמה מילים?

הם לא קשורים לזה בדיוק, הם קשורים לראש העין ולילדותנו המשותפת, שלי ושל ד"ר אבינועם.

הילדות בראש העין, הבנתי. תודה רבה. הם יפים מאוד, אתה מוכשר. אני מודה לכולם. שמענו כאן את כל האמנים שבאו מתחומים שונים, וכל אחד ביטא את הכאב שלו ביצירה. אני רואה בתרבות, כמו שאמרה רינה, הבבואה של החברה הישראלית ושל כל הנושאים שעולים לסדר-היום, וככה אפשר למחות, אפשר לפרגן, אפשר לעשות את הכול. כל אומנות, וכל מי שעשה וכל אחד שטרח ועשה, הוא משאיר לנו כאן לדורות הבאים את היצירות שלו, ואי-אפשר להגיד זה לא היה. זה כן היה – הנה, עובדה שיש שירים, יש ספרים, יש סרטים. הדברים האלה חשובים מאוד. כבר אמרתי קודם שאני נאבקתי להקים את הוועדה בכנסת כי ראיתי שזה המקום החשוב ביותר, כי כאן יש לי כלים פרלמנטריים שאני יכולה לפעול למען הפרשה, למען המשפחות. כאב המשפחות כל הזמן נמצא אצלי וכל הזמן בראש שלי, ואני כל הזמן חושבת מה אנחנו עושים כדי לקבל הכרה, כדי למצוא את הילדים, שזה הדבר החשוב ביותר, ולהגיע לכך שתהיה לקיחת אחריות של המדינה.

כמו שאמרת קודם, שושי, תלמידים לא יודעים. לכן אני מבקשת להכין תכניות לימודים שילמדו בחטיבות ביניים, תיכונים ואוניברסיטאות. ליסודי זה עדיין מוקדם מדי, אבל לחטיבות יש כבר יותר חשיבה. שיהיה ציון יום לפרשה, שידברו עליה באותו יום בכל בתי הספר בכל המוסדות, וככה אנחנו רוצים שינציחו את כל הילדים שנעלמו. אני פניתי לראש הממשלה להקים בית מורשת יהדות תימן שלשם יביאו את כל היצירות וגם את כל החומרים, שיהיו פתוחים לעין כולם, שכולם יוכלו לעיין בהם. הדברים האלה חשובים. גם החוקים שהנחתי על שולחן הכנסת, הנושא של פתיחת קברים. כי אם הם נפטרו לפי ועדת כהן-קדמי, אז אנחנו רוצים לראות שהם קבורים באותו קבר, ואז יהיה לפחות זיהוי ותהיה מצבה למשפחות לבוא, הם יוכלו להתאבל, וסוף-סוף, אחרי כמעט 70 שנה לעשות משהו.

הדבר החשוב ביותר, שאנחנו יודעים את כל הפרשה הזאת, שכשעלו לארץ, כולם נצטוו לשים את כל הרכוש, את התכשיטים, הספרים, בארגזים. אמרו להם שייתנו להם בארץ, והם לא קיבלו אותם. לחקור איפה הם נמצאים. אני מזמינה את כולכם להמשיך ולצפות בדיונים שאני אקיים לאורך כל המושב, זה היום הראשון. אני מודה לכולכם.

אפשר לומר משהו בבקשה? אנחנו נזכיר את המחסן ברחובות. השאלה מה נעשה בנושא הזה מאז. דבר שני, למה הוא חושב שלא ייצא כלום מהנושא? אני חושב שאת מובילה את זה בצורה מעוררת כבוד. שלוש, בבג"ץ – אני רוצה להצדיע לו, הייתי אתו, הוא הציג את הדבר בצורה מעוררת כבוד. אין שני לו בנושא הזה. דבר אחרון, אני זכיתי לקבל לא מזמן את הכתובה של אימא שלי. הרב קורח בתימן עשה אותה מקורית. שכחתי להביא אותה לכאן. לפחות יש לי דבר אחד ביד.

אותי מעניין מה אפשר לעשות עם הרבנות, שאילצה יהודים תימנים לחתום שלא היו נשואים כשהיו להם כבר ילדים בבית. איזה כבוד זה?

תכתוב לי על זה, ואנחנו נטפל גם בזה. תודה רבה לכולכם. הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 11:45.