פרוטוקול של ישיבת ועדה

פרוטוקול של ישיבת ועדה

×?ומניטק

2017-10-22OMNITECH



הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 608

מישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות

יום שלישי, כ"ז בתשרי התשע"ח (17 באוקטובר 2017), שעה 13:00

סגירת מפעל "נגב קרמיקה" בירוחם

חברי הוועדה: אלי אלאלוף – היו"ר

מיכל בירן

אילן גילאון

עבד אל חכים חאג' יחיא

מאיר כהן

מיקי לוי

איילת נחמיאס ורבין

סאלח סעד

לאה פדידה

איציק שמולי

עידו סופר - רפרנט תעשייה ומסחר באגף תקציבים, משרד האוצר

שי רינסקי - מנכ"ל

אליאס אסתר - משרד הכלכלה

טל אוחנה - ממלאת מקום ראש מועצת ירוחם

דוד קלדרון - מנהל מחוז דרום, שירות התעסוקה

אורי גלבוע - מנכ"ל קבוצת נגב, מפעל "נגב קרמיקה"

אודי אמיר - סגן יו"ר דירקטוריון, מפעל "נגב קרמיקה"

יעקב צרפתי - יו"ר ועד העובדים, מפעל "נגב קרמיקה"

רעות קינן - סמנכל"ית קשרי ממשל ורגולציה, התאחדות התעשיינים

אורן הרמבם - מנהל איגוד תעשיות מוצרי בנייה וצריכה, התאחדות התעשיינים

אביב חצבני - מנהל מרחב דרום, התאחדות התעשיינים

צבי רוט - איש קשר בין איגוד בנין ועץ לכנסת, ההסתדרות החדשה

אבי בן אבו - חבר ועד נגב קרמיקה, ההסתדרות החדשה

יוסי גל - חבר ועד נגב קרמיקה, ההסתדרות החדשה

ארמונד לנקרי - יו"ר מרחב נגב מרכזי, ההסתדרות החדשה

יוחאי אומרדקר - חבר ועד נגב קרמיקה, ההסתדרות החדשה

אדם בקר - חבר ועד נגב קרמיקה, ההסתדרות החדשה

רפאל טויזר - חבר ועד נגב קרמיקה, ההסתדרות החדשה

תומר מרציאנו - חבר ועד נגב קרמיקה, ההסתדרות החדשה

יצחק נגאוקר - חבר ועד נגב קרמיקה, ההסתדרות החדשה

דוד פניאן - חבר ועד נגב קרמיקה, ההסתדרות החדשה

איתן עמרם - יו"ר ועדת נגישות לבעלי מוגבליות, לשכת עורכי הדין

אתי שבתאי

יפה קרינצה

סגירת מפעל "נגב קרמיקה" בירוחם

אני שמח לפתוח את הדיון הזה, שהוא דיון חשוב, ביוזמה של חבר הכנסת מאיר וכהן ושלי. אחרי המפגש שלו עם העובדים ביום שישי הוא הציע שנתכנס בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות ונדון בנושא הזה. אני שמח שהצטרף אלינו היום גם מנכ"ל משרד הכלכלה, שי רינסקי, נמצאים פה נציגי הבעלים וכמובן, אוטומטית כמעט הייתי אומר, זה החברים שלנו - ועד העובדים והעובדים של המפעל היקר הזה, שבטוח יחד נמצא פתרונות כדי לנסות לתקן את המצב הנוכחי. אני שמח שגם סגנית ראש המועצה, טל אוחנה, נמצאת אתנו ושאר האנשים יציגו את עצמם. פה נמצאים חברי הכנסת מיקי לוי, לאה פדידה – חברת כנסת חדשה, זו הפגישה הראשונה שלה פה, אז אין לך ברירה אלא רק להצליח - חברי הכנסת אילן גילאון, איציק שמולי, עבד אל חכים חאג' יחיא, מיכל בירן וידידי מאיר כהן.

וסאלח סעד.

אני מהצד של העובדים עכשיו.

שמת כובע.

כמו של העובדים.

כולם מהצד של העובדים.

ברשותכם, אתן את רשות הדיבור ליוזם הדיון, לחברי מאיר כהן. בבקשה, מאיר.

שלום לכולם. אדוני היושב-ראש, אני מודה לך מאוד על שנענית ואפילו דאגת להוציא אישור חריג ממזכירות הכנסת בכדי שנוכל לקיים את הדיון הזה. אני רוצה לספר לחברים שביום שישי, בעודי מדבר עם צרפתי, יושב-ראש הוועד, הרמתי טלפון אליך, אלי, ורק איש עם נשמה במקום יכול להגיד: זה סגור, נדון בזה.

עליתי ארצה ב-1962 ישר לירוחם. חצי משנותיי הייתי בירוחם, וכשהחלטנו לשפר את דיורנו עברנו לדימונה, ואני עדיין גר בדימונה. ולמה אני אומר את זה, ואומר את זה בכאב גדול? כי אני מוצא את עצמי, עם חבריי ראשי הרשויות וחבריי חברי הכנסת, עוברים בזמן האחרון עם צינור כיבוי וכל הזמן מכבים שריפות - פעם בשדרות, פעם באופקים, פעם בדימונה, ורצים לקרית שמונה. יש תחושה יותר מאשר קשה שכל שאלת הביטחון התעסוקתי, ובמיוחד בפריפריה, הפכה להיות מטבע שחוק שאף אחד לא מתייחס אליו, למעט ההסתדרות שפה ושם מנסה להתמודד, לעתים בהצלחה ולעתים פחות. אבל מעמדם של הוועדים נשחק בצורה חסרת תקדים והתחושה שבעלים יכולים לעשות בציבור נאמן של עובדים כבשלהם, באיזו תחושה שמזכירה, אולי, את התקופה הפיאודלית, התחושה הזאת הכתה בנו ביום שישי, במי שהיה שם - אני וראשי המועצות והעיריות – בצורה חסרת תקדים. ביום שישי, כשבאתי לשם ודיברתי עם אחד העובדים – סלומון, נדמה לי – והוא אמר לי: באתי לתומי לעבוד ב-7:00 בבוקר ואני מוצא סוללה של 40 מאבטחים שלא נתנו לי להיכנס. ביקשתי להיכנס למפעל, אמרו לי: אתה לא נכנס. 40 מאבטחים, איציק, כל אחד נראה טוב, ואמרו לעובד הזה, שמגיע לשם 31 שנים: תעוף מכאן, אנחנו לא מכניסים אותך. בצורה ברוטלית, באמת שחסרת תקדים אפילו במאבקים שהיינו חלק מהם, מוציאים מכתבי פיטורים לכל העובדים.

אני לא רוצה לחזור על הקלישאות – חבריי ישלימו אותי - אבל ברור מה קורה ליישוב כמו ירוחם ש-80 מעובדיו, שהם עמוד השדרה הכלכלי של היישוב הזה, מפוטרים מעבודתם. הם לא אנשים שאפשר לתאר אותם בצבעים פלסטיים של חבר'ה שלא באים לעבוד או חבר'ה שעושים קונצים. הם עובדים ליד המכונות יום-יום. אני מכיר אותם כמעט אחד אחד, חלקם היו הורים של תלמידים שלי, ופיניאן פה, ואני יודע מה הקושי של החבר'ה האלה לגדל את הילדים ואת המשפחות - והיו נאמנים לעבודתם.

ברור לי שיש את הצד השני, של הבעלים. לי יש תחושה, ואני אומר אותה כאן, שמי שקנה את מפעל "נגב קרמיקה" הלך לעשות סיבוב. זאת התחושה שלי. אני רוצה להבהיר כמה נקודות: "נגב קרמיקה" נמכרה באפריל האחרון לקבוצת ויולה; הבעלים הקודמים היה לבייב, שנקלע לקשיים ובית-המשפט החליט על המכירה. חשוב להדגיש שעד עכשיו הרוכשים העבירו 50 מיליון שקלים. זו כל ההשקעה שלהם. עדיין לא שילמו את כל החוב. הם לקחו אחריות על החובות בסך 265 מיליון, אבל עדיין לא. שימו לב: למפעל יש סניף נוסף בראשון לציון שעוסק בייבוא ובמכירות. העובדים אומרים שהייבוא הוגבר – הקונים התחילו להגביר את הייבוא מחוץ לארץ במטרה לעמעם לאט לאט את המפעל. אבל כשהם קנו את זה, הם לא אמרו את זה. הם אמרו: אנחנו קונים את המפעל. רק לפני שבוע, נדמה לי, גמרו לשפץ מכונה ב-700,000 שקל. נכון?

כל המפעל.

כל המפעל. יש לי חשד סביר, אדוני היושב-ראש, ופעם אחת אנחנו, ככנסת ישראל, צריכים להגיד את זה, ובמיוחד כאנשי פריפריה, לא ניתן יותר לעשות סיבובים על מפעלים בפריפריה מתחת לאף של הממשלה. יש לי חשד סביר, אני אומר, שהרכישה הזאת נעשתה לא בתום לב, במטרה מראש לסגור את המפעל ולעבור לייבוא. כי מה אומר לי אחד מנציגי הבעלים? הוא אומר לי: קנינו את החברה - את המרלו"ג, את החנויות. סך הכול המפעל הזה מייצר 15% ממה שאנחנו מוכרים; 85% אנחנו מייבאים. הוא אמר לי ברוב הגינותו: אני מייצר פה ב-46 שקלים למטר ומייבא ב-26 שקלים למטר. בסדר, זאת סוגיה שבכלכלה חופשית צריך להתייחס אליה, אבל את זה הייתם צריכים להגיד מראש כשקניתם.

אילו הייתי בצומת קבלת ההכרעות הייתי מחזיר את זה לבית-המשפט, למרות הקושי, כי צריך להבהיר לאנשים שקונים מפעלים בפריפריה שהעובדים האלה, ראשי הרשויות, אנשי הציבור והילדים הם לא פראיירים של אף אחד. אל תבואו לעשות סיבוב על הראש של אנשי הפריפריה. העובדים האלה הם עובדים נהדרים, תאמינו לי, אני מכיר אותם אחד אחד.

מעבר לכל ההחלטות הכלכליות שלכם, איפה האנושיות? באמת איבדתם את הצפון? תחשבו מה היה קורה אם הייתם מגיעים למקום העבודה שלכם אחרי 30 שנה ועומד בריון שחוסם את הכניסה? עד כדי כך, תגידו? מה, סלומון הוא עבריין? צרפתי עבריין? אלה עבריינים? מה הבוטות הזאת? זה השיח שצריך להיות עם עובדים נאמנים של 30 שנה?

אדוני היושב-ראש, אם לא נגיד את אמרתנו בצורה ברורה ולא נפסיק את הדבר הזה, גם אם מישהו ישכנע אותי שצריך לעשות צעדי ייעול – ואני לא מתנגד לעשות צעדי ייעול, וזכותכם לעשות צעדי ייעול - אבל לשבת בצורה מכובדת עם הוועד ולהקשיב לוועד ולא לסגור את המפעל. לא להגיד לאנשי ציבור ולעובדים – תעזבו, אני מוחל על כבודי, אבל העובדים? שמעתי את זה במו אוזניי: אם לא תעוף מכאן אשבור לך את העצמות. למה? מה זה, תגידו? איפה אתם נמצאים? הוצאתם 50 מיליון מהכיס אז אתם מלכי העולם?

אני רוצה לסכם את דבריי ולהגיד שאני באמת מתכוון לכל מילה בדבריי כשאני אומר שאנחנו, ככנסת וממשלה בוודאי. הלוואי ושר האוצר היה מקבל החלטה - ואני מבקש שתעביר לו את זה, כי אתה מקורב שלו והוא מקשיב לך - שבכל המחיר למשתכן לא יביאו דברים מבחוץ, שהקבלנים לא ירוצו לטורקיה ולסין להביא את הדברים. אני מסכים אתך, הבעלים – שייקנו מ"נגב קרמיקה", שייקנו ממפעלים בארץ. אני מסכים עם זה.

זה אותו דבר כמו "פניציה" בזכוכית.

אבל יחד עם זה אני חוזר לשני הדברים שאמרתי: אסור בתכלית האיסור לאפשר לקבוצות של אנשי עסקים לעשות סיבוב על מפעלים. חבל שבית-המשפט לא דרש מהם התחייבות, לדעת שזה מה שהם קנו והם יתמודדו עם הקשיים. אני מאוד מקווה שמנכ"ל משרד הכלכלה יבוא לקראתם ויושיע, אם אפשר לעזור למפעל הזה, בכדי שנצא מכאן כולנו לפחות בהחלטה אחת – שהדבר הזה לא יחזור ושהמפעל הטוב הזה, עם הילדים האלה שאני מכיר אותם, שלומדים בבתי-הספר בדימונה ובירוחם, הילדים האלה, בני העובדים שמחר בבוקר מתגייסים לצבא והולכים להיות חומת המגן שלנו, שאנחנו נדאג לביטחון התעסוקתי שלהם. תודה רבה.

תודה. חבר הכנסת איציק שמולי, בבקשה.

תודה רבה, אדוני היושב-ראש, וכמובן גם למאיר כהן על היוזמה לדיון. כמובן שבכל מקום שבו נסגר מפעל זה מכה קשה, אבל כאשר זה קורה, כפי שאמר ידידי מאיר כהן, פעם אחרי פעם בפריפריה הרחוקה, זה קשה שבעתיים, בעיקר מפני שלעובדים אין אלטרנטיבות של תעסוקה ראויה באזור.

אני חושב שבכל המקרה הזה, אדוני היושב-ראש, עוד לפני שמדברים על מה היה ואיך היה, העובדה שבאה ההנהלה ונוהגת בצורה כל כך אטומה וכל כך בריונית מול העובדים - שולחת מכתבי פיטורים בווטסאפ, שמה את כל הגברתנים האלה בשורה של המפעל ומונעת מהאנשים הטובים והחרוצים להיכנס ולהרוויח את מטה לחמם. אני רואה שכבר מתחילים לנסות לעשות דה-לגיטימציה לחלק מהעובדים, קוראים להם "פושעים", בריונים" - - -

"סכינאים", "פורצי גדרות" ועוד ועוד.

בעיניי זה דבר בלתי נתפס. הייתי שם אתמול, ביקרתי את העובדים ודיברתי אתם. בנוסף לכל הדברים החמורים שאמר מאיר, בעיקר על היחס בין הייבוא והייצור, עלו טענות מאוד מאוד קשות על זה שזה היה מהלך מתוכנן וידוע מראש של ההנהלה, שבחודשים האחרונים סחורה בשווי של 80 מיליון שקל הועברה למחסנים בידיעה שהולכים לייצר את המשבר הזה מול העובדים. כלומר, לא נראה לי שמישהו בא לפה בידיים נקיות.

אני חושב שהקרן שקנתה את המפעל היא קרן רצינית. אני מעולם לא קניתי מפעל, אבל אני יודע שאם הייתי קונה מפעל, לא יכול להיות שאם אני מחשיב את עצמי בן אדם רציני אחרי חצי שנה הייתי מופתע מהמספרים. זה פשוט לא הגיוני, וזה רק מחזק את הטענה ואת התחושה שלאורך כל הדרך בחודשים האחרונים אתם לא באים בידיים נקיות לסיפור הזה. כל הסיפור פה זה ניסיון שלכם לקחת את העובדים ולסחוט אותם ולשבור אותם. ולמה? ולמה? בסופו של דבר אנחנו מדברים על עובדים חרוצים, עובדים הרבה שנים במפעל, עושים את מלאכתם נאמנה, ובסופו של דבר חוטפים כזאת מכה רצינית על הראש.

אני רוצה להגיד לכם, הנציגים של בעלי המפעל, שבכל פעם שאתם באים, בכל פעם שנציגי ההנהלות של המפעלים באים לכנסת לבקש עזרה - הם מקבלים אותה. לא על-ידי מפלגה אחת ולא על-ידי חבר כנסת אחד, מתייצבים פה בשורה. אז במקום לקחת את העובדים ולסמן אותם ולשבור אותם, מה יותר נכון מלקחת אותם ולבוא ביחד אתם למאבק מול אותם אתגרים ולרתום גם אותנו? הם לא האויבים שלכם, הם העובדים שלכם, ואנחנו לא נקבל יותר את המשוואה הזאת שכאשר המפעל מרוויח אתם מקבלים קומפלימנטים ודיבידנדים וכאשר הוא מפסיד אז ישר מוציאים להם מכתבי פיטורים בווטסאפ. זה דבר מטורף.

תודה. עבד אל חכים חאג' יחיא ואחר כך מיכל. ברשותכם, חבריי חברי הכנסת, נקפוץ גם לציבור קצת. בבקשה.

כבוד היושב-ראש, אתחיל מזה שאחרי חצי שנה זה אולי מהר מאוד להגיע למסקנה שהמפעל מפסיד. לא מהר מדי? ההחלטה שהמפעל מפסיד אחרי חצי שנה - - -

ארבעה חודשים. ידעו את זה מראש.

ארבעה חודשים. ההחלטה היא, בעיניי, מוזרה ובאה לפני הקנייה של המפעל. זו החלטה שיש לנו תוכנית אחרת – ניקח את השם שלה, נמשיך לשווק את השם של "נגב" אבל נייבא. השיקולים הם שיקולים זרים, לא יכולים להתקבל. אני בא מהתחום, אני יודע שהמחירים של הקרמיקה של "נגב קרמיקה" הם יקרים אם אתה משווה אותם למחירים של קרמיקה אחרת בשוק. הם ברמה טובה.

גילוי נאות – הוא מהנדס בניין.

אני בא ממקום שיודע בדיוק את המחירים ומה יש. ההחלטה לפטר את העובדים - השיקולים הם שיקולים זרים. אם נדבר על זה שלבעל מפעל מגיע להרוויח – מגיע לו להרוויח, אבל צריך לעשות גם את הקו המפריד בין כמה אפשר להרוויח לבין זה שיש עובדים, אחרת בואו נסגור את המדינה. שמעתי הצעה מסוימת שדנים בה, שכל אזרחי מדינת ישראל יקבלו קצבה של משהו כמו 3,000 שקל, ואחר כך נדע כמה להוסיף לזה, ונפטר את כולם ונדע לייבוא מחו"ל, נדע לייצר בסין ובמקומות אחרים והמדינה הזו – נסגור אותה. אנשים יהיה להם רק זמן לבלות.

יש מפעלים, המפעלים צריכים להתקיים, העובדים צריכים להרוויח ולהתקיים. אנחנו מדברים על אנשים שהמשכורות שלהם הן לא כל כך בשמיים, אולי יש יחידים מהם. אבל להגיד שמפסידים – תמורת מה? אתה חושב שאתה צריך להרוויח 200% ואתה מרוויח רק 100% ולזה אתה קורא שאתה מפסיד? זו השאלה: מה זה מפסיד? ההפסד, מבחינתי, זה השקעה תמורת הכנסה שמביאים מהעסק. לפי המחירים שאני רואה בשוק אין מצב – וגם שמענו על עלות של 46 שקלים – אפילו עם השיווק, כל ההוצאות הנלוות וכל מה שמסביב. הרי יש לכם את החנויות שלכם, אתם מוכרים בחנויות שלכם. המצב הזה שאתה לא אומר שיש פערי תיווך - - -

אתקן אותך: יש להם את החנויות שלהם, אבל הם לא משווקים "נגב קרמיקה". אתה נכנס, יציעו לך סין וטורקיה. הם רוצים רק את השם.

אלי אמר לך שאני מהנדס. אני פה רק שנתיים וחצי, לפני זה הייתי עם המחירים בעבודה שלי. אפשר להגיד – אני לא רוצה להשתמש במילה "חזירי", אבל כנראה שזה הכיוון - שרוצים להרוויח. תרוויח, אבל תן לאנשים גם לחיות, להרוויח במצב סביר. אתה ממשיך לייבא. אתה רוצה לסגור, אז למה קנית? קנית את השם? אתה רוצה למכור ולהחזיר את הכסף שלך ולהרוויח את השם? זה לא כל כך מקובל, לא כל כך סביר. אני חושב שצריכות להיות תקנות מסוימות לעניין של מי שנכנס בנעלי מי. אולי ההסתדרות, אולי גם בממשלה, צריכים לתת את התשובה לכך שמי שנכנס למפעל מסוים, לעסק מסוים, לא יקנה אותו כדי לפרק אותו. לפחות יהיה פרק זמן מסוים, שמוגדר מראש, כמינימום לפני כן.

בבקשה, מיכל.

מצטרפת אלינו חברת הכנסת ורבין, ברוכה הבאה.

כשנבחרתי לכנסת ויתרתי בלב חפץ על הדרכון הליטאי שלי, ולא בהרבה התלבטויות, כי אני בוחרת לחיות כאן. כל יום שעובר, אני בוחרת לחיות במדינה הזאת כי אני רוצה לחיות במדינה יהודית. וכשאני אומרת מה זאת מדינה יהודית בשבילי, זה גם השבת, זה החגים וזה ההיסטוריה, אבל זה גם, ואולי יותר מהכול, הערבות ההדדית. הדבר הבסיסי, שבו אתה חושב שמפעל "נגב קרמיקה" בירוחם זה ציונות, זה הבסיס שעליו נבנתה המדינה. הדרך שבה אתה נוהג באנשים אחרים – זה הבסיס של הבסיס של ערבות הדדית, שלא תעשה לאחרים מה שאתה שונא בעצמך. הרי זה הבסיס של מי שאנחנו.

מי היה מדמיין שאחרי 30 שנה שאתה עובד במקום, יום אחד תגיע והשער יהיה סגור בפניך? מי היה מדמיין שיתייחסו לאנשים מסורים, שומרי חוק, שאפילו את המאבק הזה, הייתי מייעצת להכניס לו קצת פלפל, אבל אתם לא, בוחרים בצורה הכי הכי שקטה ועם דרך ארץ. ואתם, נציגי ההנהלה, כל מה שאתם יודעים היום ידעתם כשקיבלתם. אין שום דבר חדש, אין ירידה גדולה במשאיות שיוצאות מהמפעל בחודשים האחרונים.

ההיפך.

ההיפך. עשיתם פה ניצול ציני, בעיניי כמעט לא יהודי, לא מוסרי. אני לא מתכוונת לתת לזה יד. אם תעשו את התעלול הזה, כשתבואו בפעם הבאה לבקש עזרה – דיברנו על עדות; לפולניות יש תכונה שכולם מכירים: אנחנו זוכרות ורושמות. הדבר הזה לא ייסלח, כי אתם עושים מעשה לא סביר. אתם יודעים מה, המפעל לא שלכם. שמתם 50 מיליון יש שם מאות מיליונים של שווי של ציוד, של המקום. זה לא שלכם; לא רוצים – תודה, תלכו. תשאירו את המפעל לעובדים, אנחנו כבר נמצא איך להפעיל אותו.

תודה. תרשו לי לנצל את ההערה שאמרה מיכל: ההתנהגות האצילית שלכם במצוקה הנוראית, אני ממש מודה שהתנהגתם כמו שאתם מתנהגים.

לא כולם שלמים עם מה שאתה אומר.

אני רוצה לברך. אני רוצה גם להגיד הערה אחת. לירוחם, אני מודה באשמה, יש לי איזו אהבה מטורפת של עשרות שנים. אשתי בדקה ה-90 לא אפשרה לי להתיישב בירוחם והתיישבנו בבאר שבע, זו היתה הפשרה כשבאנו לדרום.

המפעל הזה הוא לא פונקציה כלכלית, המפעל הזה הוא גם פונקציה אורבנית – הוא לב היישוב. שיפורים שהביאו הקודמים שנכשלו במעבר הזה, זה מקרין על כל העיר הזאת, שחוזרת מרחוק, שבונה את עצמה יום-יום בתדמית מדהימה, בעשייה מדהימה בתחומים של חינוך, בריאות ותרבות, גם בזכות העובדים שלכם. לכן האקט של סגירת מפעל, זה לא אקט של עוד מפעל שנכשל וסוגרים אותו. אתם מורידים משא של 10–20 קילו על התפתחות עירונית של יישוב שכולנו היינו רוצים לראות אותו, ומגיע לו, להיות במקום אחר. זה לא אקט בפינה כזו או אחרת, זה מפעל שמקרין על כל העיר, על כל התושבים שלה, לא רק על 140 העובדים.

אני כן מכיר את בעל הבית של ויולה באופן אישי. לא מצאתי אותו בזמן האחרון, אמצא אותו. הוא לא בארץ. אפנה אליו, ואני אומר את זה גלוי. יש לו שתי שפות, יש לי שפה אחת. אגיע אליו ואסביר לו. אני מודיע לכם: תיתנו את כל ההסברים שתרצו, נציגי ההנהלה, נציגי הבעלות, אבל לא תהיה לכם ברירה אלא לעשות רברס מוחלט מהדרך שלכם, כי כנראה לא למדתם מספיק את חשיבות המפעל הזה, את המעמד שלו בעיר, את המעמד של העובדים שלכם בעיר, את ההשפעה האדירה. כל מכה שנותנים לירוחם, זה מעורר הרבה יותר הדים והרבה יותר השלכות על כל המערכת החברתית של המדינה הזאת. זה לא אקט של 140 עובדים, הם מייצגים שכבה שלמה של עובדים מסורים, שלמרות ההכנסות שלהם היום הם מתנהגים כמו אצילים, ולכן הפתיחה הזאת שלי. אני רוצה שתבינו, כנראה לא הבנתם. כנראה שהניהול לא לקח בחשבון את החלק הפסיכולוגי של העניין הזה. לכן אני מאוד מבקש, תבינו את זה. תבינו שבמקום הזה המהלך היה בכלל לא נכון.

יעקב, הצלחתי להרגיע אותך טיפה?

קשה לי. אגיד לכם משהו אישי: היתה לי אמא צדיקה; נשבע לכם, כשהיא נפטרה לא בכיתי כמו שבכיתי הבוקר. הבת שלי בצבא. היא אמרה לי: למה אני הולכת לצבא אם מפטרים אותך? אז תבין מה זה, בן אדם שאומר לך: למה לתרום? שיזרקו אותך מהעבודה? זה הורג אותי וקשה לי, אני מצטער.

אז אתה רוצה שמישהו אחר ידבר בשמך?

כן. יוסי, אם תוכל לדבר. תיכף אירגע.

שלום לכולם. אני חבר ועד "נגב קרמיקה", עובד 28 שנים במפעל. היום, כשאני רואה את היושב-ראש שלי בוכה, אני לא יודע אם יש לי מה להגיד.

אני לא בוכה בחיים, אני נלחם בכול, אבל כשהילדים באים ושוברים אותך, אתה לא יכול.

חבר הכנסת מאיר כהן דיבר על דימונה ועל ירוחם. כשהיינו קטנים והיו לוקחים לנו גוגואים או גולות, היינו אומרים: עשו לנו עוקץ. אז אני אומר את זה היום פה, בגיל 48: עשו לנו עוקץ, אין לי מילה אחרת. כשהייתי קטן הייתי הולך לצד, הייתי הולך אולי למקום אחר להרוויח. פה אין לי איפה להרוויח, אין לי איפה להחזיר את הגולות והגוגואים האלה. זה הפרנסה, הלחם והחמאה של הילדים שלי. אנחנו במצוקה רצינית, כל אחד ואחד בעבודה עם מצוקה רצינית.

שיבואו לבתים של האנשים.

אני אישית עם מחלה כרונית, יכולתי להוציא פנסיה רפואית לפני שלוש שנים, אבל אמרתי: את זה לא אראה לילדים שלי. זו לא דוגמה שאני צריך להראות לילדים שלי, בגיל 45 לשבת בבית. אני בא עם זריקות ואני בא עם כדורים. אני עם ילד עם מוגבלויות בבית, סיפרתי את זה לחבר הכנסת גילאון כשראיתי אותו במעלית. לפי חודש, בערב ראש השנה, כשקיבלנו את המסמך הראשון, יום אחרי זה הפסקתי לו את הטיפולים – אני לוקח אותו לטיפולים פרטיים - כי אין לי מאיפה לקחת, אין לי מאיפה להוציא.

אנחנו מגיעים לישיבות וצוחקים עלינו בפנים. אני אומר לך, צוחקים עלינו, פוגעים באינטליגנציה שלנו. אנחנו מהפריפריה, אבל יש לנו חוכמת רחוב. האוניברסיטה שלנו היתה בשכונות שחבר הכנסת מאיר כהן מכיר. אנחנו לא פראיירים, לא פראיירים, ואם צריך, כמו שאמרת, להבעיר את המדינה – נבעיר. "דרכיה דרכי שלום וכל נתיבותיה שלום". אנחנו מושיטים יד לשלום, אנחנו באים בכוונות טובות. מבינים את הקושי של המפעל, מבינים את הקושי של הבעלים.

ואפילו לא ישבו אתכם.

ישבו, ישבו.

אחרי שבית-המשפט - - -

לא, גם לפני ישבו. אבל הישיבות האלה היו קצרות, זה היה לעג, לצחוק על האינטליגנציה שלנו.

אני מתחיל להתחזק קצת. אם אתה קורא לזה ישיבות – סליחה שאני אומר לך, כבוד היושב-ראש – כשאומרים לך: שמע, זה מה שאני רוצה, ואם לא תביא לי – אני סוגר את המפעל.

תוך יומיים תחתום. אם לא – סוגרים.

אם אתה קורא לזה משא ומתן – אני לא יודע איך אפשר לקרוא לזה משא ומתן. נתנו לנו חוברת עבת כרס; יש פה אנשים עם 40 שנים בעבודה, להביא אותם למצב של שכר מינימום בתנאים של מה שהיה רשום שם – חבל שלא הבאנו את החוברת - אתה מבין שזה באמת לעג. זה לסגור את המפעל, הם באו לסגור. כמו סלאמי עשו לנו עכשיו; לפני חצי שנה הורידו לנו שעות נוספות, הורידו כל מיני דברים ועכשיו זה הנתח העבה. תאמין לי, כשהם יעברו אותו, כל השאר ירוץ להם חלק. תודה רבה שהזמנת אותנו, כי זה המקום לעצור את זה. אולי הם רצו להגיע לפה בדרך שלהם, חשבו שהדרך הזאת יותר קלה. תאמין לי, גם בדרך אחרת היינו באים אתם יחד לפה.

תבואו לירוחם, תראו אנשים באמת מסכנים. אני אומר לכם - מסכנים, ואני לא אומר את זה סתם, זה לא גימיק ולא כלום. אם אמרתי אני טועה, אם אמרתי שקר – שיתבעו אותי. אנשים מסכנים, תיכנסו לבתים שלהם, שחיים ממשכורת למשכורת.

הם, את הסחורה שלהם לקחו. תקשיבו הם ממשיכים לעבוד. המפעל סגור, "נגב קרמיקה" ממשיכה למכור, זה לא עצר כלום. חבל שלא הבאתי לך לפה את האנשים. הם עשו יפה, מילאו מחסנים, לקחו מכל דגם את הכמות שהם יודעים שיצטרכו לעבוד אתה חודשיים–שלושה חודשים קדימה, ויש להם את העבודה שלהם. לך אתה תשב עם השחורים שלך בירוחם, מצדי אל תיתן להם גם לאכול לחם. אני שם להם כנפיים על האש לאכול עכשיו, נשבע לך. שים אותם באון-ליין בטלפון ותראה את זה, אנשים אוכלים שם כנפיים על גחלים. זה כואב לי, זה כואב.

כבר היינו במשבר, לא ככה ניהלו משבר. בשנת 2000 פיטרו אנשים, אנשים הלכו בכבוד. יש אנשים בפנסיה מוקדמת בירוחם ומברכים את המפעל הזה. תאמין לי, באהבה אומרים: נתן לנו ממה שאכלנו , החזירו לנו בכיף. אלה – כלום. סגרו לנו דלת, שמו מסך.

אתה יודע מה האבסורד פה? שגם אנחנו נחשבים עבריינים אצלם. אתמול באנו לישיבה אתם, הייתי המום. נכנסנו בשערים של ראשון, הולכים אחריי חמישה מאבטחים. אמרתי לו: תגיד, מה זה? אמר לי: אתם מהוועד של ירוחם, אנחנו מלווים אתכם. אמרתי: אתה מלווה אותי? למה, מה יש לי? אתה רוצה שארים לך חולצה כמו שאני נכנס בשער יפו בירושלים? אני לא מבין לאן הגענו. איזו מדינה זאת? איזו מדינה, מי שיש לו כסף הוא בעל הכוח? אני לא מבין את זה, זה לא יכול להמשיך ככה.

אני לא מתבטא בעקיצות; האנשים האלה אלופים בדברים האלה – הם קונים, מוכרים ומייצאים ולא יודע מה הם עושים. אני לא יודע כלום, אני מכיר רק את ירוחם. בחלומות הוורודים לא חלמתי לעמוד פה בדבר כזה, בחיים שלי לא חלמתי לעמוד מול חברי כנסת, בשבילי זה כמו סוף העולם. באמת, מה בסך הכול אנחנו רוצים, להתפרנס? אני עם חמש נפשות בבית ואישה לא עובדת אז מה אתה רוצה, להוריד אותי לשכר מינימום אחרי 28 שנה? למה, אני איזה כלב? אני לא מבין.

באתם, קניתם, השופט אמר לכם, והיתה מריבה עד 23:00 בלילה. הם רצו רק את החנויות. העורך דין שלהם בא והחזיר אותנו לתל-אביב. היתה סאגה אחת שלמה. הם לא רוצים להראות את הפרצוף שלהם, רק העורך דין מייצג אותם. אנחנו לא יכולים לראות מי זה בעל הבית, לא יודעים מי זה בעל הבית. זה לא עובד ככה. אמרנו לו: אנחנו רוצים לראות מי קונה אותנו, אנחנו רוצים ללחוץ לו יד. הנה, הוא יושב פה, הוא יגיד לך אם זה לא היה ככה.

באנו לעבוד יחד, ביחד לקדם. יש לך בעיות? בוא נשב, ננסה לפתור דברים, לקצץ. אבל מה, שמת לנו שומרים בשער וזה מה שיש? זה לא יפה, לא מכובד. יש לי עוד הרבה מה להגיד, אני רוצה שגם אחרים יגידו. זה לא יכול להימשך ככה, חייבים לעשות משהו.

אשמח שגם נציגות הבעלות תתבטא. בבקשה .

אני מנכ"ל קבוצת נגב. לא אתנצח פה עם כל מיני אמירות שנאמרו והרבה מאוד אי-דיוקים, לא מהצד של חברי הכנסת המכובדים וגם לא דברים שנאמרו בחוסר דיוק כזה או אחר - - -

תעמיד דברים על דיוקם.

לא לא, אני פשוט לא אתייחס. חבר'ה, ישבתי בשקט - - -

תמשיך, תמשיך. אני אגן עליך.

תודה. רק אגיד דבר אחד, שהוא חמור, שנאמר פה. אני יכול להגיד שהבעלים שרכשו הגיעו בידיים נקיות, שיירשם פה בפרוטוקול.

עשיתם דיו-דיליג'נס? סליחה, עשיתם דיו-דיליג'נס? מה זאת צורת ההצגה הזאת, עם כל הכבוד? עשיתם דיו-דיליג'נס? ידעתם מה מצב המפעל, למה אתם מעמידים פנים? ידעתם מה מצב המפעל, מה זה השטויות האלה? סליחה שהתפרצתי, אבל - - -

אם אתם רוצים שנדון בינינו - - -

לא, לא בינינו. אבל עם כל הכבוד, אני רוצה שהמנכ"ל יידע שהוא לא יושב מול חברי כנסת שלא מבינים שום דבר מהחיים שלהם. אני, אגב, באה מהתעשייה. בוא תגיד לנו באמת - עשיתם דיו-דיליג'נס לפני פחות מחצי שנה, קניתם את המפעל ועכשיו זורקים את האנשים הביתה.

חברת הכנסת ורבין, אני מבקש להפסיק. בבקשה, אדוני. אני מתנצל על ההתפרצות שלה.

אני לא חושבת שיש מה להתנצל על ההתפרצות שלי. אמרתי את האמת.

אני לא חושב שזה במקום, תאפשרו ביטוי.

תודה, אדוני היושב-ראש. אני אומר שוב: אתייחס לנקודה אחת במילה אחת - הבעלים הגיעו בידיים נקיות. מישהו פה אמר ציונות; הגיעו עם ציונות לגבי המפעל בירוחם.

אנחנו יושבים פה אמנם משני צדי המתרס, אבל אנחנו והעובדים וכל הדברים שנאמרו פה – אני מסכים לכולם. כולנו יחד, ובייחוד אנחנו והעובדים, כנראה לא יכולים להפוך את המפעל או את תעשיית הפורצלן בנגב ובמדינת ישראל לרווחית. אולי בהמשך, עוד כמה משפטים, הגוף המכובד שיושב פה, האכסניה הזאת שניתנה, יוכל לתת פתרונות ואנחנו – הבעלים, ההנהלה והעובדים – נעשה את זה בשמחה.

אנחנו, ההנהלה והעובדים, בארבעה–חמישה חודשים האחרונים עובדים יום ולילה על מנת להציל את הקבוצה. לפני חמישה חודשים הבעלים רכשו את קבוצת "נגב קרמיקה" שעמדה על סף פשיטת רגל. ב-8 בחודש אפריל, כשנחתמו ההסכמים הראשוניים, לא ידעו 700 עובדים של קבוצת נגב אם הם עומדים לקבל משכורת, ולמעשה חששו שהם לא הולכים לקבל משכורת, וזו היתה המציאות. יש 700 עובדים בקבוצה, והבעלים קנו את הקבוצה. דרך אגב, זה לא מפעל שקנו, קנו קבוצה שהפסידה.

כן, הם קנו את השם. אנחנו יודעים.

לא. קנו קבוצה שכללה 700 ויותר עובדים, שהפסידה מאות מיליוני שקלים והיתה בפשיטת רגל. זו האמת. אני אומר שוב: אנחנו והעובדים יחד בחמישה חודשים האחרונים עובדים כדי לעשות רה-ארגון בקבוצה ובמפעל ובכל אחת מזרועות הקבוצה הזאת כדי להביא פרנסה ל-700 עובדים ולא רק ל-120 עובדים. אני אומר שוב: ישבנו הרבה עם יוסי ועם יעקב, ישבנו במפעל, חשבנו, התאמצנו. לא אכנס לפרטים. הגענו למסקנה שהמפעל הזה - וכנראה לא רק המפעל הזה; אני מסכים עם חברי הכנסת, שתעשייה בנגב ובמדינת ישראל, כשמדיניות הממשלה מעודדת ייבוא זול, לא יכולה לפעול. הנתונים הם נורא פשוטים, לא צריך להרחיב אותם; אם מפעל נגב בירוחם מייצר אריחים ב-44 שקלים ובעולם זה הפך ל-commodity ואריחי פורצלן מיוצרים במספר דולרים בודדים ומיובאים לארץ ב-25 שקלים, אני לא יודע איך למפעל ייצור כזה יש תקומה.

אז למה קנית?

את הנתונים האלה לא ידעת לפני?

היית אומר ביושר: אני יבואן, אני רוצה לייבא, לא מעניין אותי עכשיו הייצור - - -

איציק - - -

לזה התכוונתי. היושב-ראש, לזה התכוונתי.

הוא קנה את השם של נגב.

איציק, ברשותך. תאפשר להשלים.

קנינו את קבוצת נגב, שכל זרועותיה היו הפסדיות, לא רק המפעל הפסיד מאות מיליוני שקלים. יש פה עתיד של מאות עובדים שנמצא על הכף והאחריות שלי היא לכל 700 העובדים.

ואתה אומר שאם תסגור את המפעל בירוחם יהיו לך משכורות לשאר.

כן, לקמעונאי, כי בקמעונאי הוא יכול למכור ב-23 שקלים למטר ופה הוא צריך למכור ב-46 שקלים למטר.

איילת, בבקשה. שמענו את קולך היפה, תאפשרי להתבטא.

אני אומר ליושב-ראש, לחברי הכנסת ולנציגי הממשלה שנמצאים פה: אם באמת יש ברצונכם לעזור, אני יכול להציע מספר דברים שהיו יכולים לעזור לתעשייה.

בבקשה, נשמח.

למשל, אם רוצים לעודד ייצור מקומי של פורצלן, אפשר למשל להטיל מסים - את זה למדנו בשיעור ראשון בכלכלה - על ייבוא מטורקיה ויהיה כדאי לייצר ולא לייבא, או להטיל מסים על ייבוא מסין ויהיה כדאי לייצר ולא לייבא, כי עובד בטורקיה עולה 400 דולר ויגידו האנשים האלה כמה עולה עובד במדינת ישראל.

תודה לאל. כן, אני יו"ר שדולת התעשייה, אני אגיד תודה לאל שפה לא מרוויחים 400 דולר בחודש.

באמת. שמענו אותך, גמרת את ההצגה.

אני יוצאת, אדוני.

לא לא, מספיק.

אתה מכיר אותי, אני לא עושה הצגות.

את לא עושה, אבל זה מספיק הצגה. זה הפך להצגה. מספיק, תאפשרי. - - - את שאר חברי הכנסת, באיזה איפוק.

אני מתנצלת, היושב-ראש אלאלוף, שהפרעתי לך היום.

תודה.

ממשלת ישראל, לאורך כל השנים האחרונות, מעודדת ייבוא בענפים שונים. גם בענף הדיור ממשלת ישראל יצאה בתוכנית "דיור למשתכן" במטרה להוזיל את מחירי הדיור. הקבלנים שקונים את האדמות לוחצים את מחירי התשומות והיום אריחי פורצלן - - -

סליחה, אני לא רוצה לעשות הצגה. אני מבין מהדברים שלך – ותגיד את זה, ברשותך - שקבלת ההחלטה היא לסגור את המפעל. וחבל, כי הולכים עוד הרבה אנשים לשבת אתכם, אז תגיד. מה שאני מבין מהדברים שלך – שום דבר, אתם מחכים לפתרון שלנו כי בלי זה אתם סוגרים את המפעל. זה מה שאתה אומר.

ברשותך, תן לי להשלים. זה לא מה שאמרתי, ואני רוצה להשלים את דבריי. על מנת להגיע למצב שתעשיית פורצלן בנגב יכולה להתקיים במדינת ישראל הצעדים נמצאים בבניין הזה, בשולחן הזה, בממשלה. זה יכול להיות צעדים של מיסוי, זה יכול להיות, למשל, אם ב"מחיר למשתכן" היו מחייבים את הקבלנים לרכוש תוצרת הארץ.

אני לא רוצה לספר לכם סיפורים שאולי אתם יודעים, אבל עוד לפני זממנו – אלה סיפורים שאני שמעתי - כשבנו את בניין בית-המשפט, במכרז של הקבלן לקחו אריחים מתוצרת סין או מתוצרת טורקיה, מייבוא, ולא לקחו אריחים מתוצרת הארץ. אז יכול להיות שאם הכנסת המכובדת או הממשלה יחליטו שבאמת רוצים שתהיה תעשייה - כי זה חשוב וזה ציוני – זה גדול עלינו ביחד, יכול לקרות רק אם הגוף הזה - - -

אורי, יש לי בקשה אליך: תהיה מעשי. מה עושה מחר בבוקר למען המפעל? מה שאנחנו נעשה זה משהו אחר. מה אתה עושה מחר בבוקר? מה תוכנית העבודה שלך?

אנחנו ממשיכים לנהל משא ומתן עם העובדים על תוכנית הבראה.

מה, לפטר - - - ?

תסביר. אני מבקש לשמוע פעם אחת מהבעלים, שהם יגידו מה התוכנית שלהם, שנוכל לדעת למה להתייחס. אחרת רק רס"ר שמועתי מקבל - - - בבקשה, אדוני.

הגענו לשוקת שבורה ולכן הגענו לסגירת המפעל, אחרי שהצענו הצעות כאלה ואחרות.

מה הצעתם? לא קיבלתי חומר, אני מתנצל. תסביר לי מה הצעתם ומה אתם רוצים.

אתה הבעלים, אודי?

חלק מהבעלים.

בבקשה, אדוני.

ביום ראשון היינו בבית הדין. בית הדין שלח אותנו למשא ומתן. מחר ב-9:00 אנחנו בדימונה.

אבל תגיד מה היה לפני בית-המשפט, לא אחרי. מה עשיתם לפני בית-המשפט.

נעשה היסטוריה אחר כך. יעקב, חבר'ה, אם לא תאפשרו שגם הם תציגו. יעקב, ברשותך, אני כל כך מבין אותך. אבל מצד שני, בוא נאפשר. בבקשה.

בטח בצד שלנו נעשה בתום לב משא ומתן עם העובדים. שאלת מה האג'נדה. מחר ב-9:00 נהיה בדימונה וננסה להגיע, עם העובדים וההסתדרות, לאיזשהו פתרון לגבי הנושא הזה.

אני לא מבין, מה הפתרון? רק לפטר עובדים או לא לפטר? אתה לא תקבל מפעל מצליח רק אם אתה מפטר עובדים או לא מפטר עובדים, יש יותר מזה. מה התכנון שלך?

כבוד היושב ראש, הכוונה - - -

חבר'ה, משא ומתן כשהמפעל סגור?

- - - 38 עובדים מהוותיקים מיד, במיידי - - -

אדוני היקר - - -

אז שיגיד.

רגע, הוא יגיד מה שבא לו להגיד.

38 עובדים במיידי.

אני מבקש. אתה יכול להגיד לנו מה תוכנית העבודה של המפעל?

יושב פה מנכ"ל משרד הכלכלה, מכיר את החוברת, מכיר גם את אופי הדיונים. אני לא חושב שזה הפורום פה. אמרתי ביושר שאנחנו, כהנהלה וכבעלים, הגענו להבנה שלמפעל הזה אין זכות קיום. הכנו תוכנית הבראה, שכן, היא כוללת פיטורים קשים, והיא משאירה את המפעל הזה הפסדי בצורה משמעותית, בסדרי גודל של מיליון שקלים בחודש. הצגנו את התוכנית הזאת לעובדים – תוכנית שכללה גם קיצוצים, גם צמצום העבודה במפעל, גם שינויים ארגוניים כאלה ואחרים – התוכנית הזאת פשוט נדחתה. אבל אני אומר לכם שוב: היום, וגם ברגע שהצענו את התוכנית הזאת, ללא שינויים שנמצאים באחריות הממשלה והגופים המחליטים פה, יהיה מאוד קשה. אני לא יכול להבטיח, גם אם היתה מתקבלת תוכנית ההבראה הזאת - שנדחתה בתוקף על-ידי ההסתדרות והעובדים - שלא היינו מגיעים בדצמבר לאותו מצב.

אני רוצה להגיד שני דברים. אחד מהם הוא שבשנתיים האחרונות אנחנו נמצאים בתוכנית הבראה. אנחנו, כוועד עובדים אחראי – יושבים פה עובדים ויגידו לך - ויתרנו על 2.5 מיליון שקלים מכספי העובדים. זה דבר אחד.

עכשיו אני פונה אליכם, אורי ואודי: אם יש לכם באמת אחריות על המפעל הזה, לפחות על המכונות אם לא על האנשים, כי כרגע אנחנו רואים שאין אחריות על האנשים - אני מתחנן לפניכם, שמתם שם בריונים שעושים נזק, פורצים ארונות. אני אומר לך, שומעים אותי פה כולם, שאני, חברי הוועד והעובדים שמים את הפיצויים שלנו פה על השולחן כערבות. היום אתם עושים נזק למכונות. כל מכונה היא 700,000 יורו.

תנו לנו לטפל בהן בהתנדבות. נטפל בהן בהתנדבות.

- - - של מעל 200 מיליון יורו.

בהתנדבות נטפל בהן, לא רוצים כסף.

אני מתחנן בפניך, תן לי להכניס לשם עובד שייתן טיפול. ריבונו של עולם, זה הלחם והחמאה שלי. מחר תגיד לי להפעיל – אני לא יכול להפעיל.

מחר אתה תלך, מה יהיה?

אני לא יכול להפעיל את המפעל מחר, גם אם נרצה.

מה הוא צריך, אם אתה אומר שהוא הבריח הסחורה?

זה ממש דז'ה וו של הכלבים ב"סולתם".

אם אמרתם שהוא כבר הבריח את הסחורה - - -

אני רוצה להגיד לך משהו בקשר לסחורה הזאת, תקשיב טוב. 80% מהסחורה נמצאת ברמאללה, הם מכרו אותה במחיר שהם קונים עגבניות בשוק. אומר לך, ואתם לא תאמינו – שמונה שקלים למטר סוג א'. רק תיקחו, תעיפו לי את המחסן הזה, תגמרו אותו לפני שאני סוגר את המפעל. ככה זה היה, אני אומר לך לאור היום. מלגזנים אמרו לי: נפלנו מהרגליים, כמה טריילרים יוצאים לרמאללה, כמה? זה דבר לא יאומן. רק את ה-ג' היו קונים במחיר של 12–13 שקל, פתאום מוכרים להם סוג א' בשמונה שקל – זה לא נשמע.

היה מחסן באשדוד ששילמו עליו הון תועפות. דיברתי עם מישהו שם שאמר לי שרוקנו את כל המחסן, רוצים להחזיר אותו. הם עשו ניקיון, סגרו סניפים, ופתאום יום אחד אמרו לו: פתח, אנחנו מביאים לך סחורה. למה? יש לנו מקום בנגב בחינם. בחינם שים את הסחורה, למה ללכת לשלם כסף? כל בר דעת צריך לדעת שיש פה משהו שלא נראה הגיוני. אנחנו רוצים שמישהו ייכנס לעובי הקורה.

אבל הבנתי שבבית-המשפט אמרו שאתם מקבלים ארוחות גורמה.

אתה מוזמן. רק שיפתחו לנו את חדר האוכל ואתה מוזמן.

סאלח ואחר כך טל אוחנה. בבקשה.

אני חושב שהדמעות שזלגו קודם מעיניו של יעקב צרפתי, יושב-ראש הוועד, אומרות הכול. 140 עובדים, לזרוק אותם לרחוב, אלה שיש להם 40 שנות ותק ו-30 שנות ותק בעיר ירוחם? אתם מבינים מה המשמעות? עיר רוויית אבטלה. אתם מבינים מה המשמעות? אני אפילו לא רוצה להיכנס לעניין הרווח – פחות רווח, יותר רווח, זה לא מעניין אותי. אתם ההנהלה, מי שנכשל זה אתם. צריכים לפטר אתכם ולא את העובדים. העובדים האלה הם בוני ארץ ישראל היפה. אלה העובדים שמפרנסים משפחות.

אני לא רוצה להיכנס לכיס של המנכ"ל או של הבעלים, שבטח מקבלים משכורות של מאות אלפי שקלים, אבל עובדים של 6,000 ו-7,000 שקל שמפרנסים שלושה וארבעה ילדים אתם זורקים לרחוב בעיר ירוחם, בפריפריה? אדוני המנכ"ל, זה הפתרון שלנו לעובדים של ישראל, העובדים שצריכים לבנות את המדינה הזו?

אני אומר לכם, באתי עם לבוש של העובדים כי אני גאה להיות שייך לעובדים. באתי מהעבודה ואני שייך לעבודה. לא ניתן שהעובדים האלה יפוטרו. אני אומר לך, אני חבר כנסת, לא אתן למפעל הזה להיסגר, ועוד בעיר ירוחם, העיר שכולנו צריכים לחזק אותה, שכולנו צריכים לתת לה כתף. אתם צריכים לעשות חושבים פעם אחרי פעם ולבוא למשא ומתן עם ידיים נקיות ובאמת לפתור את הסוגיה הזו, כי זו סוגיה שמפריעה לכולנו.

תודה. בבקשה, ממלאת מקום ראש המועצה.

אני מברכת את כל הנוכחים, ולא אחזור על דברים שנאמרו. בשתי הקדנציות האחרונות שלנו נפגשנו לא מעט פעמים, אלי, סביב השולחן הזה בנסיבות דומות. לא פגשנו ועד כל כך אצילי, שבאמת אוהב את המפעל הזה ומוכן ודואג לשלומו ומחויב אליו לא פחות מאף אחד אחר.

איפה ראש המועצה שלך? למה הוא לא בא?

ראש המועצה נמצא במקום אחר, שאי אפשר היה למנוע - - -

סוגרים עוד איזה מפעל?

לא לא, לא בנסיבות האלה.

הסוגיה של העשייה בפריפריה, אדוני מנכ"ל משרד הכלכלה, בטח בנגב המזרחי, בוערת. לחשוב שעכשיו אולי יגיעו שישה מפעלי שיעסיקו בשכר מינימום - זה לא הפתרון. הפתרון הוא להביא תעשייה עתירת ידע לנגב המזרחי, שיש לציין בשולחן הזה שכמות האבטלה בו כפולה מהממוצע הארצי. אנחנו זועקים את הזעקה הזאת כבר הרבה מאוד זמן. מקרה "אינטל" בקרית גת הוכיח את עצמו, כך צריך להיות עתידו של הנגב המזרחי. המדינה משקיעה מיליארדים בפיתוח הנגב, במעבר צה"ל דרומה, בתשתיות תחבורה. הוכחנו לכם, כמנהיגות, שאנחנו יודעים לקחת אחריות ועושים את זה מתוך עוצמה ונחישות. הבאנו הייטק, יצרנו תיירות, חיזקנו תעשייה קיימת, ואנחנו נמשיך לעשות את זה. אם המדינה לא תירתם עכשיו לפתרון הרבה יותר עמוק ושורשי כנראה שהנגב והמוביליות החברתית שהוא ראוי לה לא יתקדם.

אני רוצה להגיד לבעלים שיש לי רק מילים טובות מתחילת הדרך שלנו יחד, ואודי יודע כמה הערכה יש לי אליו. הצעד החד-צדדי הזה שנעשה הוא לא נכון, הוא לא מכבד, הוא לא יעיל, ובאותן מילים כתבתי לו את ההודעה בבוקר יום שישי. כואב לי שהדרישות שלהם מהמדינה, כפי שהוצגו כאן היום, לא הוצגו לפני שהם הפכו את העובדים להיות איזה חסם בדרך.

בני ערובה קוראים לזה.

בני ערובה. אולי הייתי משתמשת במושג יותר קיצוני. כשאקרשטיין היו צריכים שנדאג להם לרכש מקומי בעיר הבה"דים, נרתמו כולם וכך היה. יכולנו לעשות את זה גם עם "נגב קרמיקה". לא היתה פנייה כזאת, ככל הידוע לי, אל האנשים המצוינים שמובילים את משרד הכלכלה, גם יגאל צרפתי וגם אחרים באגפים האחרים.

הנחישות הפוליטית והממשלתית שהיתה בימים האחרונים וסוקרה מעל דפי העיתונות, ראוי שתיעשה גם כשנצא מהאולם הזה, אלי, גם אם יהיו פיטורים שהם דרישה מספרית - זה מה שהוצג במשא ומתן אתמול, אני בקיאה מאוד בפרטים. כן יהיו פיטורים, לא יהיו פיטורים – כולנו, בנחישות, צריכים לגרום למפעל הזה להמשיך לעבוד, ולא רק למפעל הזה אלא לעוד מפעלים שזועקים זעקה גדולה והמדינה בהליכי ביורוקרטיה - עוד לפני היטלים ומדיניות כלכלית - שאחראים להם רשות מקרקעי ישראל ומשרד הכלכלה, יכולים לעשות להם חיים הרבה יותר קלים. עכשיו צריך צוות משימה שמגיע לתעשיינים עצמם ואומר להם: במה אפשר לעזור לכם? במה אנחנו יכולים לחזק אתכם? שלא נגיע לרגע הזה, שאנחנו מתכנסים פה כבר שלוש פעמים במהלך שבע השנים האחרונות סביב סגירה של מפעלים. תודה לכל חברי הכנסת שנרתמו.

הייתי ראש עיר כסגרו מפעל, כינסתי את אנשי המועצה שלי ועשינו תוכנית למתווה של מאבק. אתם, כמועצה, מה מתווה המאבק שלכם?

ראש המועצה אמר את זה בבוקר יום שישי, גם כשאתה נכחת: אם נצטרך להבעיר את המדינה, אנחנו נבעיר את המדינה.

לא, זה לא מעשי.

אנחנו לא רוצים להגיע למקום הזה. אנחנו במקום אחר, אנחנו במקום של הישגים. אנחנו לא חוטבי עצים ושואבי מים, אנחנו כבר שנים מתעסקים - - -

טל, אני בא מאותו מקום שאת באה ממנו. צריך לדאוג לאנשים האלה, שלא יפטרו אותם. תעזבי, גם אני לא חוטב עצים ואף אחד מאתנו לא שואב מים, אבל כשנמצאים בפני בעיה, האם יש מתווה מאבק של היישוב עם המפעל הזה? זה חשוב מאוד שהדברים ייאמרו, גם אם הם נשמעים יותר טוב. תאמיני לי, אנחנו יכולים להצטייר כאנשים הכי נחמדים – אף אחד לא עושה לנו חשבון. יש רגעים שצריך כן להבעיר את המדינה.

מאיר, אני חושב שאנחנו, חברי הכנסת, צריכים להיות מטה המאבק שלהם בקטע הזה, לא רק בעיר ירוחם.

אני סומך על ראש המועצה. יש שם ראש מועצה מצוין, וגם טל היא אשת ציבור נהדרת. אני בכוונה לוחץ, כי יש כאן שני אנשי ציבור שיכולים לעמוד בחזית של מאבק כזה ולעשות עבודה מצוינת. אנחנו נירתם אליה.

נעזור להם בכל הכוח.

תודה. בבקשה, מנכ"ל משרד הכלכלה, שי רינסקי.

טל, קודם כול אגיב אלייך. אני מתחבר לכל מילה שאת אומרת. פתחת ואמרת, ואת יודעת, שאנחנו שמים עכשיו לא מעט כסף בנגב המזרחי כדי לפתוח מפעלים חדשים, ובסך הכול אנחנו רואים הצלחה. אני מדבר על דימונה, ירוחם וערד. זה באמת בראש מעיינינו. אם יש צעדים נוספים שאת חושבת שנכון וראוי שנעשה, בשמחה נשב ונראה מה נכון לעשות. לכן, מתוקף זה, סגירת מפעל, בייחוד בירוחם – כואב הלב. רואים פה את האנשים, זה קורע לב. אתמול נוכחתי בתחילת משא ומתן בין הבעלים לעובדים, מתוך הרציונל שחשוב לנו לשמוע ולראות איפה אנחנו יכולים לתמוך ולעזור. איפה שנוכל לעזור – נעשה את זה.

עד היום בבוקר לא קיבלנו מ"נגב קרמיקה" – לפחות לא בכתב, לא ראיתי בקשות ספציפיות, אבל כן התמודדנו בעבר עם גופים שביקשו העדפה לתוצרת הארץ במכרזים ודאגנו להם ועשינו מהלכים כדי לתת פתרון. היום בבוקר הגיע מכתב, אלה לא צעדים שביום אחד - - -

הגיע מכתב מהם?

כן. כבר היום יש העדפה של תוצרת הארץ ב-15%. יחד האוצר, נראה איך אנחנו משכללים את המהלכים למכרזים של אינטגרטורים, כמו עיר הבה"דים וכדומה, שלא יאכפו את העדפת תוצרת הארץ. זה במגרש שלנו, נטפל בזה, נעשה את זה, אבל זה לא ביום אחד. לנו כן חשוב שבשבועיים הקרובים שני הצדדים יבואו באמת ובתמים כדי להגיע להבנות. אם כל צד יצא עם לא כל מלוא תאוותו בידו, מהתחושה שלי ניתן יהיה להגיע להבנות. אני מקווה מאוד שזה יהיה המסר מהישיבה הזאת, ששני הצדדים יבואו וכל אחד יגלה את הפשרות שלו כדי שהמפעל הזה ימשיך וישגשג בירוחם, כי הוא באמת מפעל גדול שהושקעו בו לא מעט כספים.

תודה. בבקשה, אילן גילאון.

אשתדל להיות קצר. האמת היא שחברי מאיר כהן סיכם את הדברים בהתחלה וצריך ללכת פה למתווה פרקטי. הוועדה הזאת היא תמיד מטה המאבק של כל מי שמאבד את פרנסתו, זה הייעוד שלה בחיים. יש תפקידים לבעלים, יש תפקידים למדינה, ואנחנו צריכים להבחין בין אלה לבין אלה. פה ברור שמישהו גמר אומר בכלל לסגור את זה תוך ארבעה חודשים, הוא גילה שהסיפור הזה לא מתאים לו בכלל. זה מעורר יותר מאשר הרמת גבה. מאוד מפריע לי ומאוד מקומם אותי חוסר האחריות שיש למי שלוקח על עצמו לנהל מפעל. אדוני, מפעל זה כמו מדינה; כשאתה מנהל מפעל אתה מנהל מדינה ואתה צריך לדעת מה האחריות שלך, קודם כול לעובדים שלך. גילוי נאות, אצא מתוך הארון – אני חושב שעבודה זה תפקיד של המדינה קודם כול, היא צריכה לתת עבודה מראש לכל אחד, בוודאי ובוודאי כאשר אין לו איך למצוא עבודה במקום אחר. זה קל וחומר, בן בנו של קל וחומר.

אבל יש סדר יוצרות מסוים שכאן פושט את בשרי, וזה האופן שאתם לוקחים אנשים בתור בני ערובה לפני שאתם באים בדרישותיכם. ואתם, משרד הכלכלה, אומרים: תסדרו ביניכם. מה זה תסתדרו ביניכם? אתה נותן לענק שגמר את ההחלטה שלו לריב מול מי שידיו קשורות מאחורי הגב ואתה אומר לו: תסתדרו ביניכם? לקחת את הילד הכי בריון בכיתה, שמת אותו מול הילד הכי קטן בכיתה, ואתה אומר לו: תסתדרו ביניכם. זה לא יכול להיות, זו לא האחריות שאתם צריכים לגלות כאן, וזה צריך להיות ברור. ממך לא שמעתי ואני רוצה לדעת מה אחריותך לגבי 140 העובדים. מה אתה רוצה לעשות אתם?

לפתוח את המפעל.

אתה יכול להסיע אותם, אתה יכול לפעול את המפעל. מה אתם מתכוונים לעשות עם זה? אגיד לך את האמת, לא רציני אחרי ארבעה חודשי רכישה שאתה מגלה פתאום שאין קיימות למפעל הזה. איפה היית עד עכשיו? זה מחשיד אותך.

לכן, חברים, התפקיד שלכם הוא קודם כול לגלות במיידי את האחריות, לא להשתמש להם. זה הדבר הראשון. התפקיד של המדינה הוא לא לתת לממזרים חסרי כבוד לרכוש מקומות כאלה והיא צריכה להיערך גם ברמה החוקית וגם ברמה של קרן להציל כל מקום כזה, כי עבודה בעיניי זה תפקידה של המדינה.

אבל חבר'ה, אנחנו חיים בעידן שלא סופרים אנשים, בואו נאמר את האמת, ומי שחושב שהמדינה היא עסק - שינסה למכור את המפעל הציוני במחיר שהושקע בו, ואז נראה אם זה נכון או לא נכון. ואני אומר לכם: לא נכון בעליל. לכן התפקיד שלכם, משרד הכלכלה עם משרד האוצר ומי שאתם רוצים, קודם כול לתת מיד את רשת הביטחון, כי בסופו של דבר אתם תהיו אחראים. עם כל הכבוד, לו יש לי נושאים מאוד מוסריים מבחינת תחום האחריות והעבודה. ככה לא עושים עסקים, אדוני, שתדע לך. זה מה שיש לי לומר, וזאת הוועדה. דע לך, הוועדה הזאת בדיוק מתייצבת במקום הזה.

תודה. לאה פדידה, בבקשה. ברוכה הבאה לוועדה שלנו.

האמת היא שכואב הלב שהוועדה הראשונה שלי בכנסת, וזה הדיון. יש דברים שכילדה קטנה את אומרת שלא תראי אותם יותר אף פעם. אני באה מיקנעם, וליל הכלבים ב"סולתם" – ככה נשמע הסיפור שלכם, שההורים באים למפעל ויש כלבים שמגרשים אותם ולא נותנים להם להיכנס. למרות שעברו שנים, אם תראה את אותו אדם שסגרו לו את המפעל בכלבים – הוא עדיין בוכה. למרות שעברו שנים ויש לו פרנסה אחרת, הסיטואציה הזו, של לבוא למקום עבודה וכלב או מנעול או צמיג או כל דבר אחר סוגר לך את מקום הפרנסה שהוא הכבוד המשפחתי שלך, הוא הגאווה שלך - זה שובר את הלב. החזרתם אותי אחורה, לימים שהייתי ילדה. למרות קבלת הפנים החמה של היו"ר, קשה להיות בישיבה ראשונה כחברת כנסת בישיבה כזאת.

רק דבר אחד, כי הקשבתי לכם בקשב רב, וגם לכם: למשא ומתן באים בידיים נקיות. אם המפעל לא יהי פתוח והם לא ישמרו על המכונות, כל מה שנגיד יהיה כלאם פאדי. אנחנו צריכים לפתוח את המפעל עכשיו כדי שהם יוכלו לשמור על המכונות, והם הציעו לעשות את זה בהתנדבות, כדי שהמשא ומתן יהיה בתום לב, שאם תתקבל החלטה שהמפעל נפתח – שיהיה לאן לחזור; ואם יגיד משרד הכלכלה שייתנו לכם הטבות – יהיה לאן לחזור. נראה לי שאנחנו דנים ואתם – איך אמרת, עוקצים אותנו בגולות? אבל הפעם זה בלב, בנשמה, בפרנסה.

כל מה שאני מבקשת כרגע מהיו"ר ומהמנכ"ל: תנו זמן, תנו להם לשמור על המכונות, תנו לנו לנהל משא ומתן עם ידיים נקיות. תנו ליו"ר הוועדה, שכינס את כולם בידיים נקיות, זמן לדבר עם המנכ"ל, להגיע למשא ומתן. למשא ומתן מגיעים בידיים נקיות. תנו למכונות לעבוד כדי שאנחנו נוכל לעשות משא ומתן. תודה רבה על ההקשבה.

תודה.

אני רוצה לשאול, כי נאמר פה דבר מאוד חמור. נאמר על-ידי יושב-ראש הוועד או אחד העובדים שנמכרו אריחים סוג א' בשמונה שקלים לרשות הפלסטינית. האם זה נכון?

זה נכון, אני עומד מאחורי כל מילה.

אני רוצה לשמוע את הבעלים, כי אם זה נכון, למרות שאנחנו נמצאים במדינה חופשית זה דבר חמור, זו הבעת אי האמון הגדולה ביותר שנשמעה. האם באמת הוצאתם את כל המלאי ומכרתם אותו במחיר הפסד לרשות הפלסטינית?

לא נכון.

לא נכון?

חבר'ה, אתם רוצים להיכנס לפרטים? זה דיון לא רציני.

זה לא פרטים.

כן, כן, רוצים להיכנס. בטח שלפרטים, אלא מה אתה חושב - - -

זה לא פרטים, סליחה.

מה, לרעיונות נשגבים? זה פרטים, רוצים פרטים. למה המכונות לא עובדות?

זה לא פרטים, כי הסחורה הזאת, גם מדינת ישראל השקיעה בה בהטבות למפעלים האלה ואני רוצה לדעת כאן – ואנחנו נבדוק את זה – אם אכן המפעלים רוקנו ונמכרו, כמו שאמר יושב-ראש הוועד.

יש שטרות מכר שעוברים במחסומים. אני לא מטומטם, היינו בצבא, יודעים הכול. אני עמדתי במחסומים; בודקים שטרות מכר ירוקים.

חשוב שהוא יענה, חשוב שתהיה בפרוטוקול תשובה שלו.

זה הוא מנהל המפעל עדיין לא הופך אותו לצודק ואותו לשקרן. אני רוצה לבדוק את זה.

יש פה חוסר אינפורמציה.

אני מבקש לתת לבעלים לענות כי אני רוצה את התשובה שלהם בפרוטוקול.

אני נותן כבוד גדול לוועדה ולמה שקורה פה. האמת היא תמיד יותר מורכבת. אם רוצים תשובה אמיתית, אני מוכן לדבר עליה. אני לא חושב שזה יכול לעניין פה את כל הנוכחים.

למה?

אז אסביר. התשובה נורא פשוטה: כשנכנסנו למפעל הזה היו מלאים שם מתים שלא נמכרו ולא הצלחנו למכור אותם בשקל במשך שנתיים.

כמה זמן אתה מנהל את המפעל?

כלום.

כמה זמן אתה מנהל את המפעל?

הוא לא מנהל של המפעל.

חמישה חודשים.

הוא לא המנהל של המפעל. סלח לי שאני קוטע אתכם, כי כואב לי. הם לא מנהלים את המפעל, הם באו לנהל איפה שיש את הכסף. הם שמו בן אדם שלא יודע את השמות של העובדים. הבן אדם הזה, אפשר לספור על האצבעות כמה פעמים הוא היה ב"נגב קרמיקה", אז שאף אחד לא יגיד לי שהוא המנהל של המפעל. הוא לא המנהל של המפעל. אני לא מפחד להגיד את האמת.

יעקב, גם את האמת שלו אנחנו צריכים לשמוע.

זו לא האמת. שיגיד את האמת. אני לא יכול לשתוק כשאני לא שומע את האמת.

אוקיי. אני שואל: כמה זמן מכיר את המפעל?

כמו שאמרתי, אני מנכ"ל קבוצת נגב.

לא מנהל המפעל. ומי מנהל המפעל?

מנהל המפעל פוטר. הם פיטרו אותו והביאו מנהל. הוא 44 יום בתפקיד, הוא אפילו לא יודע את השמות שלנו.

בסדר. חבר הכנסת מיקי לוי, בבקשה.

תודה רבה, אדוני. אני מבקש לא לחזור על דברי חבריי ולנסות להיות יותר אפקטיבי ולחפש דרך פעולה אפשרית, כי הנושא נמצא באמצע. רק לפני כמה חודשים ישבו על "אמיליה" בירוחם ומנענו את הסגירה שלו. לצערי, אני פה חמש שנים אבל כבר נעשיתי בוגר של סגירת מפעלים.

אני בא מביקור ממפעל נחושת "סינרג'י" וביקור במפעל הזכוכית "פניציה". יש השתלטות עוינת של הטורקים על מפעלי התעשייה במדינת ישראל. נקודה. אני אומר את זה באחריות.

זה עניין של מדיניות מסים - - -

במפעל "סינרג'י", אילן, יש עשרה ליינים שמייצרים כבלי חשמל למתח גבוה, תפארת התעשייה הישראלית - רק ליין אחד עובד. חברת החשמל שלנו קונה מטורקיה ב-35% פחות, עם רמת נפל כזו או אחרת בטיב הייצור, כשזה הכסף של מדינת ישראל. הטורקים מסבסדים את הייצוא למדינת ישראל, המחיר של מפעלים בטורקיה גבוה יותר ממה שנשלח למדינת ישראל - - -

יש לנו עוד כמה דקות. בוא נתמקד, מיקי.

אני חייב להסביר את המוטו, כי זה אותו דבר בקרמיקה, אדוני, ובסוף זה מגיע לפתרון ממשלתי, כי אין ברירה אחרת. עכשיו הצלחנו לעצור את הייבוא הכבלים, לפחות מטורקיה. או שהם ממוטטים את מפעל "סינרג'י" וקונים אותו, כמו שעשו באיטליה למפעל נחושת, או שלא יהיה מפעל ואז המחירים יעלו פי שלושה. אותו דבר נעשה עכשיו ב"פניציה" – מפעל שהוא שיא התפארת, עם תנורים, עם השקעה של 100 מיליון דולר עכשיו. הורידו את מחיר הזכוכית כדי להשתלט על "פניציה" וכדי לשבור את השוק. למה? כי בונים הרבה במדינת ישראל. מזה אני מגיע לחצי השתלטות על מפעל "נגב", כי הם לא ייקנו מחר את "נגב" אבל הם מורידים שם את המחירים כדי שאנחנו לא נוכל להתחרות.

תזכיר שהממשלה פשוט מאשרת את זה. מה זה רגולציה? כל כלכלה, יש לה תשתיות, מסים - - -

אני מגיע למנכ"ל משרד הכלכלה ולאוצר. עכשיו אין לנו ברירה - או שאתם אומרים שכרגע אנחנו רוצים להציל את התעשייה, להרים את העסק הזה ולמנוע מחירי היצף לשנה-שנתיים, ולהביא צווים למניעת מחירי היצף, לא מייבאים. תנו להם לייצר. לא יחתמו – אז המפעל ייסגר. אתם מבינים?

לא חתם על אף צו היצף.

אני רוצה ששר האוצר יחייב – וזה נופל באותה מפלגה, לשמחתי, כך שאין בעיה של אגו - את הקבלנים שזכו במחיר למשתכן לקנות במפעל "נגב". תראה מה הוא אומר: שייקנו ממני - אני לא סוגר.

הוא לא אמר את זה. לא שמעתי את זה.

תקשיב מה הוא אומר לך. תגיד את זה לפרוטוקול. מאיר, אני מדבר מספרים. תגיד את זה לפרוטוקול.

אם תהיה העדפה לתוצרת ישראלית והמפעל הזה יוכל לייצר, וירכשו במחירי - - -

זה כבר עניין של משא ומתן.

- - - מחירי הייצור של המפעל - - -

אתה רוצה אותו דבר – להשאיר מפעל פתוח.

חברים, מיקי - - -

משאירים מפעל פתוח לתוכנית הבראה.

מיקי, אתה יכול לסיים בבקשה? חבר'ה, שבו בבקשה.

אני לא צעקתי עליך, אמרתי לך את האמת. אתה לא תקרא לי דמגוגית, לא דיברתי אליך באופן אישי. חצוף.

מיקי, בבקשה. תסיים.

אם לא יהיה פתרון ממשלתי כולל, גם יהיה אספירין - יהיה משבר בעוד שנה וחצי והם יבואו לכאן עוד פעם, או בעוד שנה. זה חייב פתרו כולל כדי למנוע היצף השוק כרגע. מדינת ישראל נמצאת בתנופת בנייה, זה הצ'אנס למנוע את סגירת המפעל. לא ייתנו עדיפות – המפעל ייסגר.

בבקשה, איילת נחמיאס ורבין.

קודם כול, אדוני היושב-ראש, אני מגיעה לוועדה הזאת לא מעט. אני לא חושבת שראית אותי הרבה פעמים בהתפרצות רגשות כזאת. עם כל הכבוד למר גלבוע, שהעז עכשיו לקרוא לי דמגוגית, אני לא זוכרת את עצמי אי-פעם יוצאת מדיון שאתה ניהלת, אי-פעם יוצאת בסערת רגשות כזאת. עם כל הכבוד, אדוני, אתה לא תקרא לי דמגוגית. לא דיברתי אליך באופן אישי.

לא, זה לא מקובל.

אתה לא תקרא לי דמגוגית, יש לי את הגנתו של היושב-ראש. אני, בניגוד אולי להרבה חברי כנסת - - -

בואו נתקדם.

לא, סליחה. אדוני היושב-ראש, אתה הגנת עליו קודם ועם כל הכבוד, אתה תגן על חברת כנסת שקוראים לה דמגוגית. סליחה.

גם עלייך אני אגן.

אני יושבת-ראש שדולת התעשייה בכנסת ובניגוד, אולי, לחלק מחברי הכנסת גם ניהלתי מפעל בחיים שלי. אני יודעת ומכירה את האילוצים שקרן ההשקעות הזאת מדברת עליה, רק ההבדל ביני לבינה הוא שבתעשייה אתה יודע שהאקזיט שלך רחוק; קרן השקעות רוצה אקזיט מהר. היא אולי לא עשתה הדיו-דיליג'נס שלה כמו שצריך, כלומר את בדיקת הנאותות, אז היא לא ידעה אולי מה מצב המפעל. נשמע לי קצת מוזר. יכול להיות שהיא חשבה שמהקמעונאות – מה שנשמע לי קצת מוזר, אבל הגיוני אולי – שבחנויות של נגב אפשר להרוויח יותר מאשר במפעל, כי בייצור אפשר להרוויח פחות מאשר בייבוא. אז עם כל הכבוד, אתה לא תקרא לי דמגוגית ואתה לא תסביר לי מה לחשוב.

גמרנו, לא יקרא לך יותר.

אתה יודע משהו, ישבתי במספיק דיונים. טיפלתי לפני שנתיים, יחד עם חברת הכנסת שלי יחימוביץ, באיום על סגירה – תיאורטית, צריך להגיד, באותה עת – על פריגו. גם הוא מפעל מדהים בירוחם - אתה מכיר אותו מקרוב, חבר הכנסת אלאלוף – שחברה זרה רצתה להשתלט עליו. המשמעות של זה היתה סכנה אמיתית ל-1,300 עובדים במדינת ישראל, רובם מרוכזים בנגב המזרחי, מיעוטם נמצאים ברמת חובב. תאמין לי, אני יודעת מה זה. אני לא סתם אומרת, כשאני מסתכלת עליהם, שאני מבינה את המצוקה שלהם, כי זה להיות תעשיין וזה לא להיות קרן השקעות. זה בדיוק ההבדל.

יש בעיה אחת שנכונה לגבי "נגב קרמיקה" ונכונה גם לגבי מפעלים אחרים במדינת ישראל, אדוני היושב-ראש. נדרשנו לזה פה בוועדה, נדרשנו לזה בוועדת הכלכלה - לא נפתר, מר מרינסקי, מנכ"ל משרד התעשייה. כל הנושא של העדפת תוצרת הארץ הוא דבר הזוי. המדינה, בראש ובראשונה המדינה, לא מקיימת את התקנות שהיא עצמה קובעת. זה תקנות שאני זכיתי להיות מעורבת בהן ב-1993, אדוני היושב-ראש. אתה קורא מכרזים ממשלתיים ורואה בבירור העדפה לתוצרת אירופה ותוצרת ארצות-הברית. אתה פותח מכרז של משרד החקלאות לרכיבי חשמל, שזה מפעל מדהים שיש פה בירושלים – גם מקום שסובל מבעיית תעסוקה, "גמאטרוניק" – ואתה רואה שאין להם שום סיכוי בחיים להתמודד במכרז הזה.

מרינסקי, אני מבקשת ממך, אנחנו כל הזמן אומרים שנידרש לעניין הזה. בואו נשתמש באירוע הקשה הזה. אני מקווה מאוד שהגם הפתרון של "נגב קרמיקה" נמצא במקום הזה. אחד הדברים שחייבים לעשות זה לא רק במחיר למשתכן, חבר הכנסת לוי, זה נמצא במקומות משמעותיים של תאגידים סטטוטוריים. רשות שדות התעופה או כל רשות שתבחר, אדוני היושב-ראש, בכלל לא מחויבת לקנות תוצרת הארץ. הם ייקחו קבלן ויביאו מטורקיה, מאירופה - - -

ניסינו להניא את שדות התעופה מלהחליף את כל השטיחים בתוצרת חוץ.

בתוצרת ארצות-הברית. אתה יושב מול המנכ"ל גנות, והוא איש רציני, ומנסה לעזור ל"שטיחי כרמל" ואתה לא יכול, כי הוא לא מחויב. מבחינה רגשית, בטח שהוא מחויב: אני רוצה לקנות תוצרת הארץ, אבל אני לא יכול מסיבות כאלה ואחרות.

אדוני היושב-ראש, אנחנו לא יכולים לחכות למפעל הבא שיבוא ויבכה. השבוע הייתי במפעל קטן – "געש תאורה". זה המפעל היחיד במדינת ישראל שמייצר גופי תאורה, וגם מצליח לייצר חדשנות. זה הדבר המדהים, כשאנשים אומרים "נגב קרמיקה" חושבים שאנשים חוצבים ביד את הפלטות. זה כבר לא עובד ככה היום, מה שעושים האנשים המתוקים פה – הם טכנולוגים. זאת אומרת, הם חייבים להבין טכנולוגיה. זה מה שעושים במפעלים, זה מדהים מה שעושים. אז אני באמת מבקשת שיפסיקו לזרות חול בעינינו. קרן השקעות רוצה לעשות אקזיט? מעולה, לא על הגב של האנשים האלה. באמת. אני יודעת מה זה קרנות השקעה, זה בסדר, אבל בואו נעזור להם באמת, איפה שאנחנו יכולים לעזור אמיתי, וזה לא נמצא - - -

יש לך הצעה קונקרטית?

כן, ברור. בוודאי.

כן, שיפתחו את המפעל מיד ואז נדבר.

לנגב? אני לא יודעת לענות על מחירי הייצור. אני יודעת מה מחירי הייבוא, שזה 23 שקלים למטר - - -

לא לא, הצעה קונקרטית לדיון.

יש רק דבר אחד: הם לא יוכלו להמשיך להיתלות בזה שהם לא ידעו מה מצב המפעל. נקודה. הם צריכים לשבת ולראות, המדינה מצדה צריכה לראות, יכול להיות שיש תמריצים שיעזרו להציל את המפעל. ידעו בכנסת להציל מפעל בשתולה, ממש בשנה האחרונה, ידענו להציל מפעלים במקומות אחרים, לעזור להם באמצעות תמריצים. יכול להיות שצריך לעזור לבעלים בדבר הזה אבל הם צריכים לבוא ולא להתנהג מנהג בעלים בצורה כזאת.

בבקשה, מאיר, ואחר כך אני מסכם.

תודה, אדוני היושב-ראש. מהר מאוד אנחנו הופכים את הדיון לדיון כמעט ברמה הפילוסופית, על אחריותה של המדינה. זה נכון מאוד, ואין לי שום ספק שנוכל לעזור מאוד למפעלים, אבל זכרו שהדיון התחיל במצב שהמפעל סגור, חרב פיטורים מאיימת על העובדים האלה, ועד שנגיע למה שאת ומיקי אמרתם ייקח זמן.

לכן אני מבקש מהבעלים, אודי ואורי: אנחנו יכולים להיות השדולה הטובה ביותר שלכם. אנחנו, במיוחד חברי הכנסת החברתיים שיושבים וכל אחד מאתנו, יכולים להרעיד את כל משרדי הממשלה אבל צריכים מחווה של רצון טוב מכם. האחת, שתתחייבו שהתופעה של הבריונות כשבאים לסגור מפעלים ומלבינים את פני העובדים לא תחזור, לפחות אצלכם, ב"נגב קרמיקה". הדבר השני: אני מבקש מכם ואנחנו מבקשים מכם, כוועדה, ותיכף יסכם יושב-ראש הוועדה, שתפתחו את המפעל מחר, ולו במתכונת מצומצמת. אני שומע את דברי מזכיר הוועד שאומר: תנו לנו להיכנס לתחזק את המכונות. אני חושב שזו תהיה מחווה של רצון טוב.

אנחנו מתחייבים, כל חבר כנסת שיושב כאן, ללכת לשר האוצר ולשר הכלכלה, ואם צריך - לראש הממשלה, לדון בכנסת, להביא את זה במליאה ולזעוק עד לב השמיים בכדי שמה שאמרו מיקי, אין ואיילת, שהם דברים מאוד חשובים, יקרו - לשכנע לקנות מכם, לשכנע לקנות תוצרת הארץ. ידענו לעשות את זה כשהייתי יושב-ראש הרשות לפיתוח הנגב וטיפלנו בעיר הבה"דים. ידענו לשנות מכרזים ולשכנע לקנות מתוצרת המדינה. אבל אני מאוד מבקש מכם: מחר בבוקר, בעוד 24 שעות, תפתחו את המפעל. תנו לצוות, גם אם הוא מצומצם, להיכנס למפעל ולהפעיל את המכונות. אני חושב שמבחינתכם זה ייראה באמת צעד של אמון, גם כלפי הוועדה הזאת, גם כלפי הכנסת ובמיוחד כלפי היישוב וכלפי העובדים. תודה רבה.

ברשותכם, היות שהפנייה של מאיר חברי היא בכיוון שלי גם כן, יש התייחסות שלכם לפני שאסכם?

לגבי ההצעה - נשקול את זה בכובד ראש; לגבי העזרה והרעיונות - - -

אנחנו נהיה אתכם.

אז אני באמת מעריך את זה. זו פעם ראשונה בפורום כזה, ואני פשוט מאוד מעריך את זה. אני מאוד מעריך את הדברים שלך, חבר הכנסת מיקי לוי. - - - הזאת מאוד חשובה, ובפירושנשקול את הדברים.

ברשותכם, אסכם. קודם כול, אני רוצה לציין לשבח, וזו עובדה, שאם לא היה לכם ועד אחראי כזה, מזמן הדיונים ביניכם היו הופכים לדיון ציבורי רחב יותר. זה שזה לא הגיע אלינו, אולי המודיעין שלנו לא מוצלח. אני רוצה להגיד שהם קיימו אתכם משא ומתן מאוד אחראי, תבינו את זה. יש כאלה שלפני שהיו מתחילים היו עושים מהומות. לא עשו את זה, תבינו את המצב. נפלתם על מפעל אדיר מבחינה אנושית, ואני שוב חוזר – הוא אדיר מבחינת העיר ירוחם. בפגיעה במפעל הזה פגעתם בעיר ירוחם, פגעתם בערי הפיתוח שכולנו מתאמצים לשנות את תדמיתן, למרות שמהותית הן נפלאות. גם אני בא מהפריפריה. אמרתי, רציתי לגור שם אבל בגלל מחלוקת משפחתית הגעתי לבאר שבע. אתם לא יודעים איזה מאמצים ההנהלה העירונית, המנהיגות המקומית והחברים – כל אחד בירוחם נלחם כדי שהעיר שלו תיראה ותישמע אחרת.

אתם באתם – ובלי לפגוע, סליחה על הבורות שלכם. אני מצטער שלא הבנתם את הנשמה של ירוחם. פה זו לא מלחמה על מפעל זה או אחר של 140 עובדים, פה זו מלחמה על יישוב, שבעשר ציפורניים שלו מגיע ל-10,000 תושבים בעבודה מטורפת. אתם לא יכולים לתאר, אין לכם מספיק דמיון, רק מי שמלווה את זה יכול להרגיש אילו מאמצים נעשים בעיר הזאת כדי שתהיה עיר כמו שמגיע לה להיות.

לכן אני מצטרף, בשם הוועדה ובשם כל חברי הכנסת, לבקשה לפתוח מחדש את המפעל, ואין לנו תנאים. ברגע שתפתחו את המפעל, ולדעתי זה עניין שיכול להיות של ימים, עם ועד אחראי כזה, עם עובדים מסורים כאלה - אמר לכם את זה מאיר ואתרגם את זה לשפה של פרוטוקול: נעשה הכול כדי שהמפעל הזה יהיה במעמד, גם בעיני המדינה - אני שמח שיש פה גם את עידו, ממשרד האוצר - מפעל שיש לו את כל הזכויות להתקיים.

דבר שני, אנחנו באמת מבקשים מכם שתבינו שעשיתם טעות. זו אולי פעם אחרונה, אני מקווה, כי עם החברים נוציא חוק חדש שיאסור על כל מפעל להפעיל חברות שמירה, חברות בריונים, במשא ומתן עם העובדים. לא יהיה יותר. החוק הזה ייצא מהוועדה שלנו. לא תהיה יותר מסירת מכתבים שלא באמצעות העובדים של אותו מפעל, לא באמצעות כוח אדם זר שלצערי מקבל הוראה.

חוק שיהיה פרק זמן מינימלי של מי שרוכש מפעל, כמה זמן לוקח לפני שסוגר.

אני רוצה שיהיה ברור: לא יהיה יותר - לא הכלבים, חס וחלילה, שהיו פעם ביקנעם ולא שום חברת שמירה שתבוא לעשות סדר. ההזמנה להפעיל כוח, בריונים - זה לא ממלכתי. בשביל זה יש מדינה, יש משטרה, יש כונס נכסים, יש בית-המשפט, יש עולם ומלואו. למה צריך להביא בריונים לעשות את זה? מה, אנחנו צריכים להידמות למדינות מוזרות, שלא כדאי אפילו לציין את שמותיהן? אנחנו? זה נראה דבר הכי אבסורד. כנראה קיבלתם ייעוץ לא מוצלח, אני חייב להגיד.

אמרתי, ואני חוזר ואני לא מתבייש: אני מכיר את הבעלים. אני לא מאמין בשיחה בינינו על כוס קפה – לא יותר מזה - שהיו מסכימים למהלך כזה. לכן, תעשו את חשבון הנפש על הטעויות שלכם. תעשו חשבון נפש, תהיו בעיניים של העובדים. מי שיודע לנהל משא ומתן צריך לדעת להסתכל על שני הצדדים בבת אחת. מי שהסתכל רק על הצד שלו – אני מודיע לו שכבר מראש המשא ומתן ייכשל. אני בטוח בזה, ויש לי קצת ניסיון.

א. לפתוח מיידית את המפעל; ב. לשנות את הסגנון במשא ומתן עם העובדים; ג. אנחנו, חברי ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, כולל כל הקשרים האישיים והפוליטיים – ענייניים פוליטיים - נשתמש בהם כדי לעזור כדי שהמפעל הזה יחזור לפסים יצרניים ולהבטחת תעסוקה לכל העובדים שמסרו הרבה מאוד שנים של כוח, של יושר, של יופי - תסתכלו איזה אנשים יפים עבדו בשבילכם – כדי שהמפעל הזה יחזור למתכונתו הנכונה.

אני מבקש לנעול את הישיבה ומודה לכולכם.

הישיבה ננעלה בשעה 14:40.