הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 560

מישיבת ועדת הכלכלה

יום שלישי, כ"ד בתמוז התשע"ז (18 ביולי 2017), שעה 14:30

הפינויים מדירות הדיור הציבורי – דו"ח הוועדה הציבורית, בראשות אלוף (מיל') אורנה ברביבאי

חברי הוועדה: איתן כבל – היו"ר

דב חנין

יוסי יונה

איילת נחמיאס ורבין

תמר זנדברג

אורלי לוי אבקסיס

שר הבינוי והשיכון יואב גלנט

סגן שר הבינוי והשיכון ז'קי לוי

אורנה ברביבאי - יו"ר הוועדה הציבורית לנושא הפינויים מדירות הדיור הציבורי, משרד הבינוי והשיכון

חגי רזניק - מנכ"ל, משרד הבינוי והשיכון

רונן כהן - סמנכ"ל אכלוס, משרד הבינוי והשיכון

רות מנע - ראש תחום בכיר פרט וחריגים, סיוע בדיור, משרד הבינוי והשיכון

צביה אסקירה - מנהלת תחום אחזקת נכסים, משרד הבינוי והשיכון

אבישג בן דוד - ראש מטה השר, משרד הבינוי והשיכון

ספיר כלפון - ראש מטה המנכ"ל, משרד הבינוי והשיכון

מירב גרסיא רודריגז - אגף דוברות, תקשורת והסברה, משרד הבינוי והשיכון

אביטל בגין - עו"ד, ממונה ארצית – מדיניות ציבורית, האגף לסיוע משפטי, משרד המשפטים

דקלה צרפתי - עו"ד, האגף לסיוע משפטי, משרד המשפטים

איילת הלברשטט - עו"ד, אחראית תחום דיור ציבורי, סיוע משפטי במחוז, משרד המשפטים

אוראל יפרח - מנהל תחום שיכון ומקרקעין, משרד האוצר

עירית בשן - מפקחת ארצית, שירות לעבודה קהילתית, משרד העבודה הרווחה והשירותים החברתיים

רפ"ק ראובן שורני - ר' חוליית הוצאה לפועל, אג"מ, משטרת ישראל, המשרד לביטחון פנים

דפנה דקל - ממונה בכירה אגף הבטחת הכנסה, המוסד לביטוח לאומי

עמי צדיק - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

פיני קבלו - סמנכ"ל קשרי כנסת שלטון מקומי, מרכז השלטון המקומי

ישראל ארליך - מנכ"ל חלמיש, חברות משכנות

ראובן קפלן - מנכ"ל עמידר, חברות משכנות

טל ארד - ראש אגף שירות לקוחות, עמידר, חברות משכנות

אביחי חיון - מנהל פניות ציבור , עמידר, חברות משכנות

מיטל נצר - מנהלת לשכת יו"ר, עמידר, חברות משכנות

מילה רוזין - עוזרת יו"ר, עמידר, חברות משכנות

אביבה קיבנסון - מנהלת לשכת מנכ"ל, עמידר, חברות משכנות

גרשון אגסי - נהג מנכ"ל עמידר, חברות משכנות

יובל פרנקל - מנכ"ל עמיגור, חברות משכנות

דניאלה חרמון - פעילה חברתית, דורשי צדק למען דיירי הדיור הציבורי, פורום הדיור הציבורי

ראובן יהב - נציגת הפורום, פורום הדיור הציבורי

שרונה יהב - חברה בפורום, פורום הדיור הציבורי

רותי לביא - פעילה, פורום הדיור הציבורי

לב ארן - פעילה, פורום הדיור הציבורי

רחמים רסאד - פעיל, פורום הדיור הציבורי

עידן אבקסיס - פעיל, פורום הדיור הציבורי

בת שבע אליה - פעילה, פורום הדיור הציבורי

אליעזר (אלי) זיו - פעיל, פורום הדיור הציבורי

מיטל כהן - מרצה, פורום הדיור הציבורי

עדי משה - מפתן אלון, פורום הדיור הציבורי

אלי בוסקילה - מטפל בנכים, פורום הדיור הציבורי

שלי ועקנין - באר-שבע, פורום הדיור הציבורי

ירון ברקוביץ - באר-שבע, פורום הדיור הציבורי

רחל אלרואי - דיירת עמיגור, פורום הדיור הציבורי

רותם שחר - פורום הדיור הציבורי

ורד לב - פורום הדיור הציבורי

ינאי שעייר - פורום הדיור הציבורי

טטיאנה קודוצ'קין - פורום הדיור הציבורי

חני פוזילוב - פורום הדיור הציבורי

מירב אזולאי - פורום הדיור הציבורי

רמונד בן לולו - פורום הדיור הציבורי

קשת שינדלר - פורום הדיור הציבורי

מיטל כהן - פורום הדיור הציבורי

רחל דוידה - פורום הדיור הציבורי

צביה צח-לוי - פורום הדיור הציבורי

אורון אבקסיס - פורום הדיור הציבורי

שרה אסולין - פורום הדיור הציבורי

כרמלה לוי - פורום הדיור הציבורי

ורד בן נעים - פורום הדיור הציבורי

נועם משה - פורום הדיור הציבורי

חרמונה בידרמן - פורום הדיור הציבורי

אורלי לובטון - פורום הדיור הציבורי

חנניה (חן) שרעבי - פורום הדיור הציבורי

אורלי ביטון - פורום הדיור הציבורי

מירב מורן - פורום הדיור הציבורי

גיא מולדובסקי - פורום הדיור הציבורי

אתי ירדן - פורום הדיור הציבורי

רן מלמד - סמנכ"ל, עמותת ידיד

מיה בירן - עו"ד, המחלקה המשפטית, עמותת ידיד

עטרת הורוביץ - מקדמת מדיניות, עמותת שומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם

בני מלסה - איש שטח, עמותת טבקה – צדק ושוויון ליוצאי אתיופיה

דניאל גיגי - ארגון שתיל, מייסודה של הקרן החדשה לישראל

לאה ורון

אירית שלהבת

הפינויים מדירות הדיור הציבורי – דו"ח הוועדה הציבורית, בראשות אלוף (מיל') אורנה ברביבאי

גברתי מנהלת הוועדה, אדוני השר, הרשמת, הדובר, האלופה במיל' ברביבאי, ברוכה הבאה, ברוך הבא אדוני השר, ברוך הבא חברי ז'קי לוי סגן השר. אני רוצה לפתוח ולומר תודה לשר שהיה חשוב לו מאוד-מאוד-מאוד להשתתף בדיון היום, ותודה גם למנהלת הוועדה לאה ורון ולצוות של לשכת השר שעשו ביחד את כל המאמצים כדי שהשר יוכל לממש את רצונו ולהיות חלק מן הדיון החשוב הזה.

הנושא שאנחנו מתכנסים לשמו הוא סביב "יום הדיור" שאנחנו עורכים מדי שנה. אזכיר שבשנה שעברה, לבקשתם של כמה חברים, ביניהם דני גיגי, ביקשנו לקיים דיון על דוח ברביבאי, שאז היה קיים אבל עדיין לא אושר, אם אינני טועה. היום הוא כבר דוח לכל דבר ועניין כחלק בלתי נפרד, הוא עבר את אישור השר, על כל המשתמע מכך. כאן אנחנו רוצים לדבר גם על העניין הזה. ארצה לשמוע התייחסות של משרד המשפטים לדוח שהם הכינו לגבי אופן התנהלות הוועדות שעוסקות בעניין.

עו"ד אביטל בגין נמצאת כאן.

שלום עו"ד בגין, זמן רב לא ראיתי אותך ואני שמח לפגוש בך. אבל למה התרחקת ממני כל-כך?

עכשיו אני בתפקיד חדש.

קודם כול, שיהיה לך בהצלחה, מכל הלב, ואני בטוח שתדעי לעשות עבודה טובה גם פה.

ברשותכם, אני רוצה לומר כמה מילים. אני מכיר את נושא הדיור הציבורי מיומי הראשון במערכת הציבורית. אני מוכרח לומר לכם, אדוני השר ואדוני סגן השר, אין ספק שאתם עושים, ואתה אדוני השר עושה עבודה שבמשך שנים רבות לא נעשתה. צריך שהדברים ייאמרו בצורה ברורה מאוד, להניח אותם. ודווקא כפי שתמיד קורה, כשעושים הרבה רואים כמה הפערים גדולים יותר. זאת אומרת, המציאות שבה אנחנו חיים, דווקא אל מול העשייה הגדולה שלך ושל הצוות במשרד שלך וכל המערכות הרתומות לעניין הזה, דווקא דרך זה אנחנו רואים את השבר הגדול הקיים בדיור הציבורי. זה בא לידי ביטוי אפילו בשנה האחרונה עם הרכישה המסיבית, שהמון זמן לא היה כמותה.

שלום אדוני המנכ"ל, ברוך הבא. זו פעם ראשונה שלך כאן כמנכ"ל ולא כסגן מפקד חוליה מצומצמת, אז תבורך. אני מאחל לך באמת מכל הלב בהצלחה ואין לי ספק שתדע לעשות עבודה טובה.

אני רק יכול לומר לך, אדוני השר, נכון, במשך שנים רבות לא הייתה קנייה כזו מסיבית של דירות, אבל מצד שני אני יודע שהייתה גם מכירה גדולה של דירות בדיור הציבורי.

הוועדה הזו ואני וחברי הוועדה רתומים לעניין. נמצאים פה שניים מבכירי הוועדה, יוסי יונה ודב חנין, שהם חלק בלתי נפרד מן הוועדה, שהנושא הזה הוא באמת חלק בלתי נפרד מהם בעשייה היום-יומית שלהם כשליחי ציבור, ודווקא באותו מקום שהעיסוק בנושאים האלה הוא לא לאור הזרקורים. זאת עבודה מאחורי הקלעים, היא עבודה קשה ולא פשוטה, היא מוציאה המון אנרגיות מכל אחד ואחת מאתנו שעוסק בעניין הזה, כי זה אנשים שבאמת חלקם קשי-יום, לפעמים דור שני ודור שלישי למצוקות קשות מאוד. יש כאלה שלא בטובתם נפלו לתוך המצוקה הזו, בשל אלף ואחת סיבות שהם לא בחרו כדי להיות חלק מן הנסיבות האלה והמציאות יצרה להם את המצבים הללו. אני יכול להתחייב לכם שכמו אז כך גם היום, נעשה את כל אשר נדרש כדי לקדם את העניין החשוב הזה.

ברשותך, אדוני השר, בואו נחליט ביחד על סדר הדיון. אתה נמצא פה עם צוות המשרד שלך, בהרכב מלא או כמעט מלא, בוודאי לעניין שבו אנו דנים כאן. אני מציע שאדוני יפתח ויציג את הדברים. אולי תחליט שאתה רוצה שאורנה ברביבאי תציג את הדוח שלה, כי בעצם ההתכנסות המרכזית שלנו פה, מעבר לדברים שלך, היא לעסוק בדוח החשוב של אורנה ברביבאי, דוח פורץ דרך במידה רבה. יעיד אפילו יובל פרנקל חברי- - -

אתה הכי ותיק.

זה מה שרציתי להגיד, שסביב העניין הזה אם יש מישהו שכתב כללים ותקנות, גם אז פורצי דרך, בתחילת שנות התשעים, אני בין הוותיקים סביב השולחן הזה. אני אומר לכם, ייאמר לזכותכם, שאחרי התקופה שהייתה בתחילת שנות התשעים, שאז נעשה מעשה גדול, זאת הפעולה החשובה השנייה שנעשית. אדוני השר, ברשותך, ואורנה ברביבאי, את באמת כתבת דוח פורץ דרך. חלק מן הדברים בו – זה מצחיק אותי כל-כך – פעם להזכיר אותם היה כפירה בעיקר, דברים שאת מתייחסת אליהם פה היום שמתקבלים כחלק בלתי נפרד מן ההוויה היום-יומית של חיינו. אז להגיד "לא לפנות" או "לעשות פעולות אחרות" – אמות הסיפין היו רועדות רק מאמירה מן הסוג הזה ו"שומו שמים, הכול יקרוס". אז קודם כול אני אומר את זה לפני שנאפשר לך להציג את הדוח – תודה, תודה. נעשתה פה עבודת קודש גדולה.

אדוני השר, ברשותך, בבקשה.

צהרים טובים לכם אדוני יושב-ראש הוועדה חבר הכנסת כבל, סגן השר חברי ז'קי לוי, חבר הכנסת דב חנין, מהמובילים של נושא הדיור הציבורי והדאגה לשכבות החלשות, חבר הכנסת יוסי יונה וכמובן חגי רזניק מנכ"ל המשרד ואורנה ברביבאי, מנכ"לי החברות, כל מי שנמצא כאן.

באתי לכאן קודם כול בשביל לשמוע אתכם. יש לי גם מה להגיד, ברשותך, כשתיתן לנו 5 דקות בסיכום. לי חשוב מאוד שהדברים ידברו והקהל ישמע קודם כול את מה שאורנה ברביבאי עשתה. אורנה – תרשו לי להגיד את מה שהיא לא תגיד על עצמה. קודם כול, שלום אורלי לוי אבקסיס. אורנה ברביבאי גדלה בדיור הציבורי ומבינה את העניין. דבר שני, אנחנו יודעים כמה קשה להגיע בצבא, שבנוי על טהרת הגברים הלוחמים, לתפקידים- - -

השר, הוועדה לא עליי.

אני רוצה להסביר שההישגים שלך בתחומים אחרים היו לא פחות גדולים מאשר בתחום הזה. כאשר מישהו מבין מה המשמעות להגיע להיות אלופה בצה"ל – לדעתי זה אומר המון. אני מבקש מאורנה ברביבאי להציג את הדברים.

אורנה ברביבאי תפתח, אחר-כך אאפשר לחברי הכנסת להתייחס. יש כאן גם את ראשי השדולה של הדיור הציבורי, וצריך לתת להם את הכבוד על היום הזה. אני אומר לכם תודה ויישר כוח על העשייה המבורכת של "יום הדיור", לא רק בוועדה הזאת אלא בכל הוועדות, תבורכו.

נשמע את אורנה ברביבאי. כפי שביקשתם, ההתמקדות תהיה בדוח החשוב שלה, שהוא באמת פורץ דרך. נאפשר לה לומר את הדברים. בבקשה, אורנה.

אתחיל מתוך שלא לשמו, אבל תיכף אחבר את זה. לפני כשבועיים פורסם לראשונה דוח של משרד החינוך, שמדבר על מדד הטיפוח, שמפרט את הדירוג של בתי-ספר יסודיים ותיכוניים אל מול המצב הסוציו-אקונומי של המשפחות שלהם. אני מסתכלת בשני העמודים במרכז העיתון, בעשירון העליון מופיע מכבים-רעות, שם גידלתי את ילדיי – הייתי מרוצה; אני מסתכלת למטה בתחתית הרשימה, העשירון התחתון, שם מופיע בית-ספר יסודי "אלומות" בעפולה עילית שבו למדתי וסיימתי את לימודי בבית-הספר היסודי. תהיתי האם 50 שנים הן לא מספיק זמן כדי לצמצם פערים, ותהיתי מה המשמעות של ילדים שיושבים עכשיו במקומות שונים בארץ ונדרשים רק להזדמנות כדי להתפתח ולהגיע הלאה, ליכולת לממש את הפוטנציאל שלהם. אני מחברת את זה לנושא שלפנינו כי האם יכולה להיות הזדמנות למי שאין לו קורת גג? הרגשתי צורך לומר את זה כי בעיניי הכול מסביר את זה.

כשהשר גלנט פנה אליי לא היה לו מושג שגדלתי בדיור ציבורי. עדיין אמי גרה בעפולה עילית בדיור ציבורי וכך גם חלק ממשפחתי. הגעתי אליו ובגילוי נאות אמרתי לו ולאנשים שלו: זה הסיפור. אני לא יודעת להגיד איך ייראו ההמלצות שלי אבל דעו שאני נגועה בראייה אישית של הבעיה במורכבות שלה. כמי שבגיל צעיר מאוד אמי פלשה כאם חד-הורית עם 4 ילדים לדירה בעפולה היה לי ברור שאין לי אלטרנטיבה אחרת ואני מתכוונת להביא את זה לידי ביטוי. כבוד השר, לא ידעת את זה כאשר פנית אליי אבל אם אתה חושב שיש לך בעיה עם האופן שבו אני מתייחסת, ניפרד כידידים ואיש-איש ילך לדרכו. הוא אמר לי: אין לך שום מגבלה בדוח, את יכולה לכתוב מה שאת רוצה. אני מבין שיש בעיה, אני פונה אליך כי אני לא יכול להמשיך לתת לזה יד. הוא עצר את הפינויים במשך שנה כמעט ואמר: אני לא יכול להמשיך להוציא אנשים החוצה. מצד שני, עצם זה שאני לא מוציא אנשים כי אני מניח שאין להם קורת גג, המשמעות היא שאחרים שעומדים בתור לא יכולים להיכנס, ומי אמר שהבעיות שלהם לא יותר חמורות.

בגישה לוועדה הייתה הבנה שנכון שהיא תהיה ועדה אינטגרטיבית. צריך להגיד שאנשי משרד הבינוי והשיכון בכל הרמות נרתמו, הציגו נתונים, באו בפתיחות ובכנות לטובת העניין. חשבתי שנכון לעשות את הוועדה אינטגרטיבית. הייתה שם נציגות ממשרד הרווחה ומן הביטוח הלאומי וממשרד המשפטים ומשרד האוצר וכמובן מן החברות המשכנות. אולי אני לא מציינת מישהו אבל אפשר לראות את זה בדוח. הרעיון היה ליצור התבוננות מערכתית הוליסטית על הפרט בקצה שמפנים אותו.

אתחיל ואומר שהסיפור של הפינויים הוא סימפטום. מי שמתייחס לפינוי כבעיה הוא כבר בקצה הדרך, הוא לא הבעיה. בסוף מגיעים לפינוי כי משהו בדרך לא קרה נכון ואדם מגיע לתהליך של פינוי כי קרו כמה דברים שנכון היה למנוע אותם.

אני ידעתי מה המנדט שלי, לא התבלבלתי, ידעתי שהמנדט שלי הוא רק על-פינויים, אבל היה חשוב לי לפרט את הרקע ואת הסיבות. לא אחזור על כולן כי היה לכם יום ארוך של דיונים בנושא. מי שיושב פה בוודאי יודע על מה מדובר, אבל אומר שהיה פה תהליך של שחיקה, שהתחיל בכוונות טובות, ברצון טוב. אגב, לוועדה הגיעו גם חברים וחברות שאני רואה פה מארגוני הדיור הציבורי, מארגונים כאלה ואחרים. חלקם חשבו שלא נכון להגיע לוועדה, שמא עצם ההגעה לוועדה – ולא ידעו מה יהיה הסיכום – תיתפס כהסכמה איתה. אני בחרתי לפגוש אותם מחוץ לוועדה ביחד עם רונן כהן ממשרד הבינוי והשיכון ולהציג את האמירות שלהם כחלק ממסקנות הוועדה. ביקרנו בלוד, הייתה בוועדה נציגות של הרשויות המקומיות, כולל מבאר-שבע. תיכף אסביר למה זה היה חשוב, כי פגשנו פיזית אנשים בדיור הציבורי והתחקינו אחר המורכבות של העניין ותוך כדי הוועדה עלו הסיבות והרקע.

התחלתי בכך שאמרתי שהרקע, של החלטה לתת אפשרות לדיירים בדיור הציבורי לקנות את הבית, היה סביר וטוב. כשקראנו לרן כהן לוועדה אמרתי לו: רצית בטוב, אין ספק, אבל אתה מבין שבעצם הפעולה הזאת צמצמת את היקף הדיור הציבורי. הוא אמר לי: מה את רוצה? החלק השני של החוק לא מומש. היו צריכים לממש את כל החוק, מצד אחד לאפשר לדיירים לקנות ומצד שני לרכוש דירות נוספות. כאשר נכנסים ברזולוציה של אפשרות לרכוש דירות כל בר-דעת יודע שהיכולת שלך לקנות היקף דירות ביחס לסכום המתפנה הוא מזערי בהרבה, כך שהמגמה היא של שחיקה ושל ירידה דרמטית בהיקף הדיור הציבורי.

כאשר קוראים את דוח אלאלוף, והוא היה מבחינתי רפרנס משמעותי מאוד, רואים שהיקף העוני הולך ועולה. כלומר, איך מתכנס הדבר הזה? דוח העוני מראה שיש יותר ציבור שנדרש לסיוע, בוודאי לקורת גג, ומנגד מבינים שמלאי הדיור הציבורי רק הולך וקטן. איך מסדירים את הדבר הזה?

אני האחרונה שתגיד שאני ממליצה לפעול כנגד החוק. היו קצת חריקות בעניין הזה גם עם היועץ המשפטי של משרד הבינוי והשיכון, סביב התובנות שהמלצתי, האם אני ממליצה לעודד פלישות לבתים של דיור ציבורי, האם אני לא מבינה שכאשר בית-משפט קובע לפנות ואני אומרת אחרת יש בזה בעיה. אני מבינה בהחלט את המגבלות המשפטיות. אני רק חושבת שבנסיבות האלה שנוצרו, של רקע כל-כך מנוגד לאינטרס של האזרח הקטן, שאין לו אלטרנטיבה, אי אפשר שהקלף הראשון והאחרון שנשלף הוא ההיבט המשפטי או ההיבט התקציבי. אני לא תמימה, ברור לי שצריך יהיה מקורות תקציביים וכולי, אבל על עניין הפינוי עצמו נראה לי שנכון להסתכל אחרת.

ניתחנו את הבעיה, ניתחנו את המורכבות שלה, ניתחנו את הסיבות ולמדנו שההגעה לסיטואציה הזאת, בנתונים בסיסיים, שהצגתי אותם לשר והייתה לי הרגשה שאפילו הוא הסתכל על זה פתאום קצת אחרת, 95% מן האנשים שמוגדרים פולשים – סדר גודל של יותר מ-7,000 אנשים מוגדרים כפוטנציאל פלישה אבל זה במירכאות, ותיכף אסביר למה, אבל 95% מה-7,000 ויותר הם בכלל חייבים. כאשר הייתי פה בשדולת הדיור שמעתי את חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס שאמרה: האם בדקתם מה המשמעות של צבירת חובות בהיקפים כאלה? כלומר, האם כולם עבריינים שלא משלמים חובות? האם יש להם יכולת לשלם? מה בבירוקרטיה דוחף אותם למשמעות של חובות? ושוב, אני חוזרת, אני לא מצדיקה את זה שאדם חייב לאף אחד. זה לא בא משם. זה בא מן המקום שכבר יש בעיה והיקף כזה גדול של חייבים, 95%. ואז שאלתי: האם יכול להיות שבגלל שאדם חייב כסף לרשות כזאת או אחרת זורקים אותו? אין מילה אחרת יפה יותר, זורקים אותו מן הבית.

אגב, התבוננתי על הצעת החוק שעברה בעניין המים, האם מנתקים מים בשנים האחרונות.

זה הצעת חוק שלי שעברה כבר.

אני מעריכה אותה מאוד.

השלב האחרון שנותר לנו, והוא בעבודה – לגבי חשמל זה גם לקראת סיום – ש"מקורות" גם לא תוכל לנתק מים לישוב. זה השלב הבא.

ומה קורה בשטחים?

גם את זה יעשו. אבל לא חשוב, זה מטופל.

האפשרות לזרוק אנשים מבתיהם, גברים, נשים וילדים, מתוך הבנה שהם חייבים כסף, אני מדברת על 95% – מה, אין למדינה יכולת גביית כספים דרך פרוצדורה כזו או אחרת? תייצרו את המנגנון. לא אמרתי שצריך לעודד חובות לאנשים, לא אמרתי שהחובות ישתלמו למי שלא משלם. להיפך, צריך לייצר מצב שבו האזרח מול המדינה מממש את זכויותיו ואת חובותיו. אבל אם 90%-95% מן המוגדרים "פולשים" צריך לפנות אותם על רקע חובות – בואו נבדוק את העניין ובואו נייצר את המנגנון.

5% נוספים זה דיירים ממשיכים. מי הם הדיירים הממשיכים? זה חבר'ה צעירים שחיו בבתים של מי שהוגדר כזכאי דיור ציבורי, ובין לילה ב-2009, בשינוי חקיקה, החליטו שהם לא זכאים. האדם גר באותו בית, הוא לא פלש, הוא לא ביצע אקט של פלישה לדיור ציבורי, הוא גר בבית שלו.

"הפלישו" אותו.

אנחנו מוגדר "פולשים".

זה מה שאני אומרת. הוא גר בבית ובין לילה הסטטוס שלו הפך להיות "פולש". הוא חי בבית שלו, אין לו בית אחר ולא יכול להיות לו בנסיבות האלה, והוא מוגדר ככזה.

2% הנותרים הם פולשים שעשו מעשה. אגב, ניתחנו גם את ה-2% האלה, מה מאפיין אותם. מחציתם, לאמור 1% – בדקו גם בבאר-שבע וגם בלוד, הרשויות המקומיות שהנציגות המדהימות שלהן היו חלק מן הוועדה. אמרתי להם: תעשו בדיקה לראות האם אתם מכירים את האוכלוסייה הזאת, האם אתם מגיעים לבית, פותחים את הדלת של הדירה שאליה פלשו ואתם רואים אדם שלא הכרתם ברשויות. אמרו לי: לא נעים לנו להגיד לך, אבל רובם ככולם הם אוכלוסייה שמוכרת לרשויות, שהרשות מטפלת בה, ואין להם באמת אלטרנטיבה. חצי מן הפולשים האלה מוגדרים לא כמי שלא זכאים, אלא כאלה שקיצרו תור בדרך ועקפו אחר שאולי מגיע לו לפניהם בהגדרה.

ביום שבאתי להגיש את הדוח בעלי ליווה אותי לרכב ושאל אותי מה אני הולכת להגיד. בעלי גדל באותו דיור ציבורי בעפולה עילית. אמרתי לו שאני חושבת שצריך לעצור את הפינויים, ברמה הערכית, ברמה המוסרית. הוא שאל אותי איך זה מתפלג לדור ממשיך. אמרתי לו שזה 5%. אז הוא אמר לי, והוא עורך-דין: את חושבת שאת יכולה לתת יד למישהו שעבר על החוק, בעצם זה ששונה החוק? זה כמו שאת עכשיו תבואי מן המקום שבו אנחנו גרים במרכז ותרצי לגור בדירת "עמידר" שאמא שלך גרה בה. אמרתי לו: בואו נמצא אחד במדינה שיש לו יכולת לא לגור בדיור ציבורי והוא בוחר לגור שם. האם אתה רואה אותנו למשל חוזרים לדיור ציבורי מבחירה? תגיד אתה. אמר לי: לא. תם הטקס, הסתיים הטיעון. אי אפשר לבנות מערכת של קבלת החלטות שהחריג של החריג של החריג, שאולי וכאשר, יקבע לאלפי אנשים את המציאות של חייהם.

אני רוצה לתאר עוד "טריק", פטנט שהוא בעיניי "מלוכלך". הרי 7,000 ומשהו האנשים האלה הם ביטוי חלקי ביותר. אם רוצים להסתכל על התופעה בכללותה, תסתכלו על 150,000 איש שהם זכאי שכר דירה. למה אנחנו לא מסתכלים דרך הזווית הזאת?

158,900 אנשים.

למה הם לא מוגדרים? אתה אומר: אין לי דיור ציבורי לתת להם. הם מוגדרים כזכאי שכר דירה. שכר הדירה הלך ונשחק. אני לא אומרת לכם שום דבר חדש, אלאלוף כותב כבר בדוח שלו שצריך להעלות את הסיוע בשכר דירה באופן מדורג לאורך השנים. למה לא להתייחס לזה כקבוצת הפוטנציאל?

אמירה נוספת, רונן כהן שהיה חבר בוועדה לא הבין למה ביקשתי לזמן לוועדה את מי שנושא באחריות לסל התרופות במדינה ושאל אותי מה אני רוצה ממנו. אמרתי לו: בואו נשמע, תגיד לי בבקשה איך אתה מגדיר מי צריך, איך אתה מגדיר את הצורך. חיפשתי משהו שדומה ברמה הלאומית בין מערכת ובין פרט, שההחלטות הערכיות קשות מאוד, מי יהיה תחת קורת הגג הזאת ומי לא. בא האדון והציג את המתודולוגיה, את האופן שבו מתכנסת ועדת סל התרופות, ואמר: קודם כול אנחנו ממפים את הצורך. קודם כול אנחנו יודעים מה הצורך, אחר-כך המדינה נתנה לנו תקציב ואנחנו יודעים להגיד מי בפנים ומי בחוץ.

במה שנעשה עם הדיור הציבורי, ובוודאי בסימפטום הזה שמגיע, הצורך בכלל לא רלוונטי. זה פשוט מקומם. הגדרת הקריטריונים נעשית על-פי המצאי. אני לא נעשיתי יותר מסכנה או פחות מסכנה בגלל המצאי. המצב של הנזקק, של מי שצריך את קורת הגג הזאת, הוא אובייקטיבי, הוא סובייקטיבי, הוא בפני עצמו. איך יכול להיות שאתה מטשטש בכלל את הגדרת הצורך? בואו נראה כמה אנשים זקוקים, כמה נצרכים. זה שיח חשוב ונקי מפוליטיקה. יציגו את הצורך, ואל מול הצורך נציג את המצאי.

לא אאריך בדברים כי אני חושבת שלאנשים יש מה לומר. ההמלצה בסופו של דבר הייתה לעצור את הפינויים, לא כקריאת תיגר נגד החוק, חס וחלילה. לגבי 95% אנשים שנקלעו לחובות למצוא מנגנון להסדרה של גביית חובות. יש מנכ"ל חרוץ ופעיל. להסדיר את המנגנון הזה. שמחתי להתוודע ולראות באיזו רצינות המנכ"ל ניגש ליישום הדוח. לגבי ה-5% האחרים, של דור ממשיך, לתת לשר הבינוי והשיכון להוביל את תיקון החוק, את תיקון ההגדרה חזרה, בואכה – אני יודעת שאורלי לוי אבקסיס מנסה להוביל את זה.

אני מעלה את זה מחר להצבעה, אני מודיעה פה לפרוטוקול.

אני לא מביעה עמדה פוליטית, אני לא באה כאדם פוליטי לוועדה. אני באה מן המקום הזה, של ועדה מקצועית. ו-2% הפולשים, שיש שם פלישה טרייה של 30 ימים, קשורה לחוק הרבה יותר רחב, שצריך לראות את המשמעות.

בכל מקרה, בסופו של דבר אני אומרת: לא לעקר את שיקול הדעת. לא יכול להיות שהטיעון המשפטי יהיה מעל שיקול דעת. רוצים להחריג את העניין, לתת למנכ"ל משימה, להגיד לו שיסתכל בעיניים של הבעיה. למרות ההיבט שחייבים לפנות על-פי חוק, יהיה לו שיקול דעת.

אגב, היה לי אתגר להסביר ליועצים המשפטיים מה המשמעות שנתיר לאנשים לחרוג מן החוק. אמרתי שאני לא מכירה במדינה שבה אני חיה שופט אחד בירושלים שיבואו אליו ויגידו לו: "מימשנו את החוקים כפי שהם היום ואנחנו חושבים שהיה כאן הליך לא הגון כלפי אזרחים ואנחנו רוצים לשנות את זה" ולא יתייחס. במובן הזה, אין לי ספק שגם בהיבט האכיפה ניתן לשנות.

היה לנו שיג ושיח עם משרד האוצר, לא ממקום של "דם רע" אלא ממקום של הבנה וצורך וחשיבות להכיר בעניין, לייצר הגמשה של אותה ועדה בראשות משרד האוצר שמייצרת גם גמישות לקריטריונים ועוד המלצות רבות נוספות שאני חושבת שלא נכון עכשיו לפרט אותן.

תודה. לפני שאני מעביר את רשות הדיבור לשר, קודם כול, תודה מעומק הלב על העבודה המדהימה. בדיוק על הבסיס הזה הובלנו, רן מלמד ואני ועוד חברים שעסקו בעניין, את חוק איסור ניתוקי מים בתאגידים, והובלתי את החוק גם על רשויות מקומיות וגורמים אחרים, בדיוק על הבסיס הזה, לגמרי בדיוק. זה מדהים, החשיבה – שתלויה מן המקום שממנו אתה מגיע כשאתה יודע "להתכתב" נכון עם העניין הזה: אתה מנתק מים כי אתה יכול, אתה מוציא אנשים מהבית כי אתה יכול. את צודקת לחלוטין, יש כלים רבים נוספים להתמודד לפני שמשתמשים בכלי שמשאיר אנשים באמת חסרי אונים. זה לא שאנשים גרים בדיור הציבורי והם לא רוצים לשלם. הלוואי ויכלו כמוך וכמו בעלך לגור במקום אחר. אולי דרך זה ניתן לראות – אדוני השר, מעניין לעשות את הבדיקה הזאת – שמדובר ברוב המקרים באנשים שהם דור שני ודור שלישי למצוקה המתמשכת. זה דיון בפני עצמו. אדוני השר, בבקשה.

ביקשתי להעיר הערה לסיכום הצגת הדברים על-ידי אורנה ברביבאי. בחודש הראשון שלי בתפקיד התוודעתי בדיעבד למשפחה שפינו אותה. זה היה פחות או יותר האירוע היחיד שקרה עד אז בתקופתי כשר הבינוי והשיכון. הלכתי לראות על מה מדובר. התברר לי שמוציאים אנשים מן הבית ושמים אותם ברחוב בלי אלטרנטיבה. אמרתי: "תעצרו". קיבלתי הודעות מכל היועצים ומכל המומחים שאני פועל בניגוד לחוק. אמרתי: מי שפועל בניגוד לחוק – תבוא המשטרה ותעצור אותי, אין בעיה. אני לא אחתום פעם נוספת על-פינוי של משפחה.

מיניתי את הוועדה הזאת. לקח זמן רב למנות אותה ואחרי כן גם תקופה ממושכת שהיא התכנסה, אבל הוועדה בראשות אורנה ברביבאי – ומי ששמע אותה מבין לחלוטין מדוע היא ישבה בראש הוועדה הזאת – פשוט נתנה לי גושפנקה מוסרית ואתית לדבר שנראה בעיניי שכל ישר הפשוט ביותר.

החוק הוא הכלי שלנו על מנת להתמודד עם המציאות. אם יהיה צורך, נשנה את החוק, נביא הצעה מקיפה על בסיס הדוח הזה. אני מודה מאוד לאורנה ברביבאי על הפעולה הזאת.

תודה. אנחנו נמשיך את סדר היום. אאפשר את רשות הדיבור לחבר הכנסת דב חנין, לאחר מכן עו"ד אביטל בגין, חבר הכנסת יוסי יונה, דניאלה חרמון וחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. חברים, בואו נעשה את זה בקצרה ונהיה ממוקדים. דב חנין ואורלי לוי אבקסיס שיזמו את הדיון יהיו ראשונים.

תודה לך, אדוני היושב-ראש, תודה לך אדוני השר שמינית את הוועדה הזאת, ותודה לך אורנה ברביבאי על הדברים החשובים שהבאת לפנינו.

אני במובן מסוים שמח שזה הדיון המסיים של "יום הדיור". "יום הדיור" היה עבורי בעיקר יום מאוד-מאוד קשה, מאוד קשה, ועכשיו כשאנחנו מסיימים את היום אני רואה סוג של אור, והאור הזה נותן לכולנו כוח להמשיך כי אנחנו רואים שדברים יכולים להשתנות לטובה.

כאשר אנחנו מדברים על סוגיית הפינויים אנחנו מדברים על החוליה האחרונה של מערכת שנמצאת במשבר קיצוני ובגירעון פנטסטי. אנחנו מדברים על עשרות אלפי משפחות שהיו צריכות לקבל דיור ציבורי ולא מקבלות דיור ציבורי, ולכן אנחנו נמצאים פה במצוקה כל-כך קשה, כולכם מסביב לשולחן שמתחרים זה עם זה על הדירה המסכנה הזאת ואתם לא יודעים למה אתם לא מצליחים לקבל אותה. הגירעון הפנטסטי הזה הוא בעיית הבעיות שלנו.

אדוני השר, מה שאתם עושים במשרד בשנתיים האחרונות הוא מהלך נכון, לקנות דירות, ואני מברך אתכם על זה, אבל אתם מצליחים ביכולות של המשרד לקנות 1,000 דירות וצריך לקנות פי מאה. אבל אני לא יכול לבוא אליך בדרישות בעניין הזה כי בשביל לקנות פי מאה צריך שלא רק אתה תשב כאן, אדוני השר, שאני מכבד אותך מאוד, אלא גם ראש הממשלה, ולהחליט שזה סדר העדיפויות של מדינת ישראל, חשוב יותר מהרבה דברים אחרים.

כאשר זה המצב, אנחנו מגיעים לסוגיית הפינויים מנקודת ראות – אני מקבל לגמרי את האופן שבו את הצגת את הדברים. הנקודה כי משמעותית מבחינתי היא שהמילה "פולשים" בעצם אין לה מקום. המילה הזאת צריכה לצאת מן הלקסיקון שלנו. אנחנו מדברים על חייבים – נכון; אנחנו מדברים על ממשיכים – נכון; אנחנו מדברים לפעמים על אנשים במצבי מצוקה שאין להם ברירה ונכנסים לדירה שהיא ריקה – נכון. המילה "פולשים" לא מתאימה לסיטואציה שלנו.

אני רוצה לסיים ולומר משהו שהוא עבורי מאוד-מאוד עקרוני ולדעתי גם מבטא את המצב המשפטי. אדוני היושב-ראש, עשית נכון כשחזרת והדגשת את החיבור לסוגיית המים. יש אנשים שלא יכולים לשלם עבור המים, זה קורה. אז מה, ננתק אותם מן המים? יש אנשים שאין להם כסף. בוויכוחים על ניתוקי המים אמרו לנו פה נציגי הממשלה: מה אתם רוצים, ניתוק מים הוא האמצעי הכי אפקטיבי. אמרתי להם: יש אמצעי יותר אפקטיבי, תפסיקו לתת לאנשים לנשום אוויר, תחנקו אותם – תאמינו לי, תקבלו מייד את מה שאתם רוצים.

עושים את זה.

אבל אי אפשר לעשות את זה, אי אפשר לנתק מים ואי אפשר לשלול קורת גג, כי כמו מים גם קורת גג היא זכות יסוד. אנשים זכאים לבית, ואם אין דרך אחרת אז הדיור הציבורי הוא הדרך לתת להם את הזכות הזאת. זה כמו מים וכמו אוויר, כי אי אפשר בלי בית.

לכן העיקרון הזה, שאומר שלא מפנים – אם יש חוב אפשר להתווכח, יש הליכים ואמצעים, למדינה יש מיליון דרכים לפעול, אבל לא מפנים אנשים מן הבית, העיקרון הזה כל-כך חשוב. אני מברך את הוועדה שאימצה אותו ואני מקווה שכולנו נאמץ אותו גם כאן.

תודה. תודה לך ולאורלי לוי אבקסיס על ארגון היום הזה. אורלי לוי אבקסיס, בבקשה.

ראשית, אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, תודה. הצענו להעביר את היום הזה כמו בכל שנה אך נתקלנו בחומה בצורה של יושב-ראש הכנסת שלא רצה לתת לנו לעשות יום מיוחד על הדיור הציבורי. בוועדות הצלחנו לעשות את זה אבל במליאה זה מושתק. זה המחאה הקטנה שלי.

סביב השולחן הזה התגבשו כוחות שכל-כך מעורבים, שכל-כך מבינים את הנקודה שעליה אנחנו זועקים כבר שנים, שכל-כך רגישים לאותם ילדים הומלסים במדינת ישראל. במדינת ישראל יש ילדים הומלסים. בושה להגיד את זה ועוד יותר בושה ליצור את זה. המדינה בפעולות שהיא עושה ביום-יום יוצרת לא רק את הדור הבא של העוני אלא מכתיבה ומעמיקה את העוני. אם אנחנו מדברים על המסקנות של הוועדה בראשות אורנה ברביבאי, ראשית אני רוצה להגיד לך תודה רבה, אדוני השר, על שמינית את האישה הנכונה במקום הנכון ובזמן הנכון, וגם על התפקוד שלך במשרד הבינוי והשיכון. אבל זה לא מספיק.

אני רוצה לגעת בנקודה שאורנה ברביבאי דיברה עליה, בעניין מצב החובות. מדובר על זכאים שצברו חובות של שכר דירה מסובסד. זה אומר שהיכולת שלהם גם כך לעמוד בחלק מן התשלומים כל-כך קטנה. לאן נפנה אותם? כשאנחנו אומרים "פינוי" אנחנו מדברים על זריקה שלהם לרחוב. הפועל היוצא, שתבוא מדינת ישראל ותגיד: יש לי חובה כלפי הילדים, אני מחויבת על-פי חוק. אז נתלוש את הילדים, לא רק שזרקנו אותם ותלשנו אותם מן הבית, נתלוש אותם מן הזרועות של האמא ושל האבא ושל האחים שלהם, נזרוק אותם לקורת גג, כאשר הכלי היחיד שיש לנו הוא מסגרת חוץ-ביתית. אתם יודעים כמה עולה להחזיק ילד במסגרת חוץ-ביתית? יותר מ-15,000 שקלים. זה חֶלֶם, כי אם מדובר במשפחה עם יותר מילד אחד יכולנו לפתור את כל הבעיה במינימום של התקציב ועדיין לשמור על התא המשפחתי הכל-כך חשוב מן הבחינה הרגשית והנפשית ומן הבחינה של התפתחות הילד.

בזה שאנחנו זורקים אותם לרחוב – אנחנו לא פותרים את הבעיה. אז כביכול עשינו "וי" על איזה דבר חוקי, שאני לא בטוחה שהוא חוקתי, אבל בסופו של דבר יצרנו מציאות עגומה ויצרנו צלקות בנפש של ההורים והילדים.

סיפור קטן, קרוב מאוד לנושא שאנחנו מדברים עליו עכשיו. ילדה נלקחה כי לאמא לא הייתה אפשרות להביא לה קורת גג, היא נזרקה למסגרת חוץ-ביתית ושם עברה תקיפה מינית. עכשיו תסבירו לי מי יציל את המשפחה הזו. לקחו יותר מדי כספים, שילמו על עקירת הילד מן המשפחה.

אפשר לפתור את זה, אדוני השר. אפשר להידבר בין המשרדים. הידברות בין משרדים מביאה לתוצאות. משרד הרווחה אומר: יש לי כלי אחד והוא לדאוג לילדים, והכלי הזה אומר: להוציא אותם למסגרת חוץ-ביתית. אני משלם 15,000 שקלים בחודש. אתה אומר: אם הייתי יכול להגדיל את התקציב ל-15,000 שקלים לחודש, לא לילד, אפילו למשפחה, לכמה משפחות ביחד, הייתי פותר את הבעיה הזאת. הנושא הזה הוא בלב לבו של הטיפול של משרד הרווחה, כי אלה אותן אוכלוסיות. מי שזכאי לדיור הציבורי היום זה האוכלוסייה החלשה ביותר של משרד הרווחה. לא יתכן שלא יהיה שיג ושיח בין המשרדים. שיתוף הפעולה הזה מביא לאיגום משאבים ולתוצאות טובות יותר.

לגבי הבנים והילדים הממשיכים, הצעת החוק זאת תעמוד מחר להצבעה. אני רוצה להשתמש בה לא כאקדח אלא כמשהו שיזרז את הממשלה להביא לכך שנראה בראי אמתי ילדים שגדלים בעוני, שההורים שלהם לא יכולים אפילו לקנות את הדירה שבה הם חיו ושילמו שכר דירה לאורך השנים ולכן בעת פטירתם יש לא רק משבר פרטי ורגשי של אותה משפחה אלא משבר שהם צריכים עכשיו לאסוף את הדברים ולצאת מן הדירה כאשר אין להם אלטרנטיבות אחרות. לכן הנושא הזה כל-כך חשוב.

אני שמחה מאוד על עצירת הפינויים. אורנה ברביבאי, העלית פה את כל הנושאים. בסופו של דבר המושג "פלישה" זה אפילו לא 1% מכל ה-7,500 הללו כי רובם זכאים שלא עומדים בתשלומים כי הם בקצה הרצף החברתי והכלכלי במדינת ישראל. אנחנו מדברים על כך שפחות מ-1% של פולשים יכתיבו לכל השאר את המציאות העגומה של להיות הומלסים במדינת ישראל, אבל בגיל 18 כולנו נראה שהילדים האלה יתגייסו. תגידו לי אתם איזה תמריץ יהיה להם להתגייס לצבא כאשר המדינה, בתודעה שלהם, זרקה אותם ואת ההורים שלהם ואת האחים שלהם מהבית, למה הם ירצו לתרום. אנחנו צריכים לחשוב גם על זה.

תודה לך. אני מבקש מעו"ד אביטל בגין ממשרד המשפטים, ממונה ארצית על מדיניות ציבורית בהנהלת הסיוע המשפטי, בבקשה, ולאחר מכן חבר הכנסת פרופ' יוסי יונה.

אני ממונה ארצית בהנהלת הסיוע המשפטי. אנחנו חלק ממשרד המשפטים אבל אנחנו לא מייצגים את עמדת המשרד אלא מייצגים את המציאות שמגיעה לפתחנו מהלקוחות שאנחנו מייצגים בהתאם לחוק הסיוע המשפטי. אנחנו נותנים ייצוג משפטי לאנשים שידם אינה משגת לשכור עורך-דין ומתוקף התפקיד הזה מגיעים אלינו תיקים רבים של הדיור הציבורי. הנחנו בפני הוועדה נייר שמציף את המציאות שאנחנו נחשפים אליה במאות התיקים שמגיעים אלינו.

המסמך הועבר לכל חברי ועדת הכלכלה.

אני שמחה מאוד.

חבל שלא קיבלנו אותו במשרד הבינוי והשיכון, זה היה מכובד יותר.

הדברים שהועברו למשרד הבינוי והשיכון לפני חודשיים – משרד הבינוי והשיכון הביע נכונות מלאה- - -

הם הועברו לפקידים ולא הגיעו לדרג הנבחר, לצערנו הרב.

גם לא הצלחנו להיפגש אתכם.

הדברים הועברו למשרד הבינוי והשיכון ונקבעה ישיבה. משרד הבינוי והשיכון מלכתחילה הביע נכונות מלאה לדון ולנסות לפתור את הדברים שאנחנו מציגים. אין לנו שום טענה כלפי משרד הבינוי והשיכון. חשבנו שיש חשיבות רבה להראות את המצב שהפונים אלינו מביאים לפתחנו ואנחנו צריכים להתנהל מולם, הן בשבילם בהיבטים של כבוד האדם שלהם והזכויות שלהם והן בקושי שלנו כסיוע משפטי להגן עליהם כאשר אין בהירות בכל תחום הדיור הציבורי, בקריטריונים, בנהלים, בתשלומים שהמתגוררים צריכים לשלם. הדברים האלה, בשונה מדברים אחרים שטעונים פתרון של הוספת דירות, הם דברים שאפשר לפתור אותם בשיתוף פעולה. כאמור, משרד הבינוי והשיכון הביע את נכונותו לשיתוף הפעולה הזה.

תודה. ברשותך, אני רוצה לסכם ולומר, לגבי הזמן הקרוב, אחרי הפגרה, עברתי במהירות על אשר אתם כתבתם. אבקש שמשרד הבינוי והשיכון ייתן את ההתייחסות שלו למסמך, אחרי שתראו ותיפגשו ותטפלו בזה, לבעיות שמועלות כאן. מופיעים כאן כמה וכמה סעיפים: בעיית שקיפות וקריטריונים – דרך אגב, אני מכיר את הבעיה הזאת עוד מקדמת דנא; זכאות ומיקום בתור – אלה דברים שאני מכיר היטב, זה כאילו דז'ה וו, אני קורא את מה שכתוב כאן וממש צפים ועולים מול עיניי הדברים מן העבר; אי-בהירות של הפרמטרים לגבי גובה דמי השכירות לדירה בדיור הציבורי; וכן הלאה וכן הלאה.

חשוב ביותר לשים לב לאפליה בין מקבלות מזונות לבין מקבלות הבטחת הכנסה. זה מנציח עוני כי לוחצים על הנשים לוותר על המזונות של הילדים שלהן כדי להיות זכאיות. איך זה עוזר?

מה שעכשיו דיברנו הוא עולם תוכן בפני עצמו ואינני רוצה שנצא מתוך הדיון המרכזי שעסקנו בו.

זה מסמך סוּפר-חשוב. יישר כוח.

אנחנו נקיים דיון על המימוש, לראות איך המשרד מתמודד עם העניינים האלה. רק מרפרוף בו אני מרגיש כאילו חזרתי בזמן שנים לאחור בהתעסקות, שחלק מהכללים כתבתי ממש במו ידיי לפני שנים רבות וכמעט שום דבר לא השתנה מאז.

פרופ' יוסי יונה ולאחר מכן דניאלה חרמון, איילת נחמיאס ורבין ורחל דוידה, רותי לביא, רן מלמד, אלי בוסקילה, אוריה לביא, שרונה יהב, רחמים רסאד, ינאי שעייר ומיטל כהן האחרונה. יש לי בקשה, בשעה 16:00 נצטרך לסיים אז אנא, שכל אחד יהיה ממוקד כדי שנשמע את דברי סגן השר ושיהיה סיכום מכובד שלי ושל השר לכל היום החשוב הזה. בבקשה.

אדוני היושב-ראש, אני רוצה בראש ובראשונה לפנות לאורנה ברביבאי. את לא בררת במילים, וכל הכבוד לך, אז אני גם לא אברור במילים ואגיד לך תודה על כך ששמת קץ לטרור המשפטי שהופעל כנגד הפולשים לכאורה הללו, וגם תודה לאדוני השר וגם לסגן השר על הגיבוי שנתתם לאורנה ברביבאי, על גילוי אומץ ציבורי לומר שהחוק הזה נולד בחטא ועליו לעבור מן העולם. באמת ברכות על האומץ הציבורי הזה.

את שמת את האצבע שלך על הבעיה המהותית ביותר, שהיא בעיית הרקע של הנושא שבו אנחנו דנים, וזה הקריטריונים המעוותים הללו, שאין להם שום קשר למציאות אובייקטיבית, אין להם שום קשר לצורך קיים, אלא כולם נובעים מן העובדה שהמלאי הולך ומצטמצם ולכן הקריטריונים הופכים להיות נוקשים יותר וקשוחים יותר. כפי שגם אמרו פה חברי וחברותי, למעשה הקריטריונים הללו מעודדים מצוקה. גברתי, אם יש לך שני ילדים אינך זכאית, תביאי עוד ילד אחד; ואם את מקבלת דמי מזונות אז ותרי על דמי מזונות ואז תהיה זכאית; ואם יהיו לך 4 ילדים, ויהיו המון אנשים עם 4 ילדים, את לא תהיי זכאית אז תביאי לעולם עוד ילד. זה מגוחך, אבסורד, אכזרי, לא הגיוני.

את הפתרון כולנו יודעים. אדוני השר, רכשתם 1,000 דירות. על-פי ההערכה כאן אנחנו נדרשים לעוד 150,000 דירות בדיור הציבורי. 150,000 דירות חסרות בדיור הציבורי, אנחנו מדברים על ממדי העוני, וזה, אדוני השר, רק אם אנחנו משווים את שיעורי הדיור הציבורי בישראל למדינות המתקדמות עולם. איך יכול להיות שהמדינה שלנו, שאנחנו גאים בה, שנבנתה על-פי חזון הנביאים, משתרכת לה מאחורי מדינות המערב בתחום הזה, בה בעת שהעושר הכלכלי שלה הולך וגדל? אנחנו מדינה חסונה אך היא מפקירה את השכבות המוחלשות לצד הדרך. זה לא הגיוני, לא מוסרי, גובל בפשע אל מול האוכלוסיות הללו.

לכן, אדוני השר, זה עומד לפתחכם. אתה יודע מה גודל המצוקה ומה גודל השבר. לכן נדרשת כאן תוכנית רב-שנתית. אִמרו לנו: כך וכך חסרים, על-פי צורך אובייקטיבי, וכל שנה נוסיף כך וכך דירות כדי להגיע לממוצע של מדינות מתוקנות. אם אין לכם את המרשם הזה, אם אין את המדיניות הזאת הרי שאנחנו גוררים רגליים. בכל שנה זה הופך להיות ריטואל יפה, כמו "יום העוני", "חגיגות". בכל שנה יהיה ריטואל, אנחנו נדבר על הדיור הציבורי ועד כמה גדול הכאב ועד כמה גדולה המצוקה ועוד כהנה וכהנה. אנחנו לא רוצים לקיים בשנה הבאה שוב את "יום הדיור הציבורי". את רוצה?

לא, אני רוצה להיפטר מזה כבר היום. זה מעמסה רגשית גדולה מדי.

אנחנו רוצים שיהיה סוף ליום הזה. לכן שוב, אדוני השר, אני מודה לך על כך שאתה יושב כאן, וזה גם אומץ לבוא לכאן ולשמוע את הכאב של האנשים, לומר: אני מכיר בכאב הזה ואני נכון. זאת צריכה להיות המוכנות שלך – בענווה אני אומר לך, אדוני השר – לבוא לממשלת ישראל, לראש הממשלה ולהגיד לו: אדוני, אני שר הבינוי והשיכון, אל תפקיע ממני סמכויות, אל תעצור בידי להביא פתרונות לאנשים הללו. זו צריכה להיות העמדה שלך.

ביטחון חברתי חשוב לא פחות מביטחון צבאי.

תודה. סגרתי את רשימת הדוברים כי בשעה 16:00 אני חייב לסיים את הדיון. דניאלה חרמון מקבוצת דורשי צדק למען דיירי הדיור הציבורי, ולאחר מכן חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. בבקשה.

בבית הזה הרבה אנשים אומרים: "גדלתי בדיור ציבורי". אני רוצה להזכיר לכולם שהבית שאתם גדלתם בו בדיור הציבור הוא אותו בית שקיים עד היום. הילדים שלי יגורו באותו בית שקיים כבר 60 או 70 שנים. אז שאף אחד לא ינפנף לנו עם הדגל "גדלתי בדיור ציבורי". גם סבתא שלי בשנות השישים גרה בדיור ציבורי ואחרי 10 שנים היא קנתה בית, אבל אנחנו, הנכדים והנינים שלה, אין לנו יכולת כלכלית לקנות בית ואנחנו מתגלגלים ברחובות ובדיור ציבורי. אז אל תנפנפו לנו בזה שגדלתם בדיור ציבורי. זה דבר ראשון.

דבר שני, כפי שחברי הכנסת, אורלי לוי אבקסיס, יוסי יונה ודב חנין מדברים כל יום על דיור ציבורי, גם אתם בבית הזה תדברו כל יום על דיור ציבורי ולא רק ביום שאנחנו צריכים לבחור בכם בקלפי אלא במשך כל השנה. אנחנו צריכים שתדברו על הדיור הציבורי כי אנחנו עניים דור שלישי כבר ואנחנו מגדלים עוד דור רביעי וגם דור חמישי. לזה אתם רוצים להגיע?

נקודה נוספת שאני רוצה לדבר עליה, יש דיירים שגרים בדיור הציבורי בחברות המשכנות ויש להם חובות עתק. אדוני, אני מבקשת ממך, תקים ועדה שתבחן את החובות של כל הדיירים שגרים בדיור הציבורי ויש להם חובות והם מקבלים צווי פינוי מן ההוצאה לפועל בגלל החובות הללו. צריך לבחון כיצד הם הגיעו לחובות האלה וצריך לבחון האם ניתן לעשות להם מחיקת חובות כדי להוציא אותם ממעגל העוני. זה דבר שאף אחד לא מדבר עליו, ויש אלפים שגרים בדיור הציבורי וחייבים עשרות אלפי שקלים. אחותי למשל גרה 30 שנים בדיור הציבורי והיא חייבת 150,000 שקלים, היא נכה מאה אחוז ואין לה מאיפה לשלם שכירות והיא עם צו פינוי ביד.

דבר אחרון שאני רוצה לומר, ובזה אני מסיימת, בשנתיים האחרונות הייתה מהפכה בדיור הציבורי, יואב גלנט וז'קי לוי עושים עבודה נפלאה. יש לנו קשר איתם, אני כקבוצת מאבק, מיטל כהן ועוד חברים רבים נמצאים איתם בקשר מתמיד. באמת יש לנו אוזן קשבת אצלם. אבל הבעיה היא לא אצלם, הבעיה היא בכם, חברי הכנסת וראש הממשלה. מחר הוא יקנה עוד צוללת, לזה יש כסף, אבל לדיור ציבורי אין כסף.

דיור ציבורי בצוללת... סתם.

בכסף של צוללת אחת אפשר לקנות מיליון דירות.

בעיית הדיור היא תקציבים. כאשר יהיה תקציב יהיה לנו דיור.

הבעיה כאן היא של תפיסה, של שינוי חשיבה.

דניאלה חרמון, דיברת עד עכשיו, היית באמת "תותחית". הלוואי וכולם ידברו כמוך באופן ממוקד, גם אם חברי הכנסת יצאו בסוף האשמים על-פי דבריך. אני מקבל את זה בהכנעה. אני רק אומר לך, חברי כנסת אינם ממשלה. רבים טועים בזה, לצערי.

- - -

מי שיש לו קורת גג לא מבין את מי שאין לו קורת גג, זה העניין.

יקירה, אני לא יכול בגלל זה לאבד את קורת גגי. אני עוסק בזה כל חיי. סוף-סוף התכנסו כאן סביב השולחן חלק ניכר מן האנשים שעוסקים בזה במשך כל השנה. הם לא צריכים ביום שנועד למענכם לשמוע את עצמם. אני מנסה לומר שיש חברי כנסת בבית הזה, מן הקואליציה ומן האופוזיציה, מימין ומשמאל, שבאמת עושים את כל אשר לאל ידם, אבל בסוף זה ממשלה. לא נפתח כאן את הדיון, לא ניתן פה הסברים איך זה עובד ולמה עובד. אנשים כמוכם, שעוסקים בעניין הזה כבר שנים רבות, אמורים לדעת את זה.

רשות הדיבור לאיילת נחמיאס ורבין ולאחר מכן לרחל דוידה, פעילה חברתית במאבק הדיור הציבורי, בבקשה.

אשתדל לדבר בקצרה. יש כאן הרבה סיפורים אישיים, אבל מי שמכיר, אתחיל במחמאה לאלופה במיל' אורנה ברביבאי. אצל נשים לא תמיד מקפידים על התארים, אבל פשוט את באמת אלופה, ומי שמכיר את הסיפור האישי שלך לא מתפלא על העבודה המדהימה שלך, כי הכנָסת רגש במקום שבו לפעמים רואים רק בלוקים, וזה טעות גדולה מאוד. אני שמחה מאוד שהשר הפקיד בידיים הטובות שלך את המשימה הזאת.

תודה רבה.

לפני שנתיים ביקרתי ב"מפתן אלון" בשכונת התקווה וסיירתי שם בבית-הספר. "מפתן אלון" הוא בית-ספר שנותן הזדמנות שלישית, לפני שהילדים נפלטים ממערכת החינוך. אז פגשתי זוג עיניים. זוג העיניים הזה נמצאת פה, קוראים לה עדי משה. הרבה מאוד אנשים בבית הזה מכירים את הסיפור, חגי רזניק המנכ"ל המסור של משרד הבינוי והשיכון מכיר את הסיפור של עדי משה, של אמא שלה אורית, של אחותה ושל אחיה התאום, שלא נמצא כאן. אני בקשר איתם מאז. כאשר עדי מתכתבת אתי אני ישר יודעת שקרה משהו, היא לא מתכתבת סתם. לעדי, שהיא בת 16, יש כושר מיוחד מאוד לספר את הסיפור האישי שלה. באחת הפעמים עדי כתבה לי: "הם חייבים להבין שאנחנו ילדים שלא עשו רע לאף אחד ושיש לנו זכויות. אז מה אם אנחנו ילדים? אנחנו העתיד של מדינת ישראל." אין לדעתי הרבה ילדים שגדלים בנסיבות החברתיות הלא פשוטות של משפחת משה ויודעים להגיד לחברת כנסת: "תושיטי לי יד, אני צריכה את היד שלך". מבחינתי עדי היא סיפור של עוד אלפי ילדים במדינת ישראל שנותרים בסופו של דבר בלי שום עורף, כי העורף המשפחתי – אורית היא אמא מדהימה אבל היא גם במצוקה לא קטנה. העורף המשפחתי שלהם כל הזמן רעוע, קרוע. מי שמכיר את הסיפור האישי של חגי רזניק – הוא גם לא פשוט. אי אפשר להישאר עם עין יבשה נוכח הסיפורים האלה.

כרגע אנחנו עוסקים בוועדות חקירה ממלכתיות פרלמנטריות. לפעמים יש לי פיתוי להגיד: לדיור הציבורי גם צריך ועדת חקירה ממלכתית. איך הגענו למצב הזה? אבל מכיוון שיש לנו שר שבפעם הראשונה עוסק ביום-יום שלו בדיור הציבורי, ראשית, אני רוצה לברך על המהלך של גיוס מיליארד שקלים לעניין הזה, תמכתי בו גם לפני שנתיים כאשר הוא הובא בפניך וגם עכשיו אני מברכת על המהלך הזה. אבל כפי שאמר יוסי יונה, אנחנו יודעים שזה טיפה בים. צריך לראות איך הבית הזה, איך הממשלה הזאת, שבה אתה מכהן, עוזרים לך לוודא שבסופו של דבר ילדים כמו עדי משה, שאני מאמינה ויודעת שהיא תסיים את לימודיה בבית-הספר וגם תתגייס לצבא, שהיא תדע שביום אחרי המדינה הזאת נמצא פה בשבילה. העורף המשפחתי קרוע אבל שתדע שיש עורף של מדינה ויש עורף של כנסת.

תודה רבה, איילת, על הדברים המרגשים בנוגע למשפחה. רחל דוידה, ולאחר מכן רותי לביא.

שלום. כבוד הוא קודם כול להיות ביחד עם אורנה ברביבאי, שזכיתי לשבת בוועדה איתה. ראיתי שיש אישה קשובה שהבינה יפה את כל מה שדיברנו, כל אחד עם בעיותיו.

לגבי עדי משה הילדה – משפחה אנחנו לא בוחרים, אנחנו נולדים לתוך מציאות כלשהי. המציאות שאנחנו חיים בה זה בעצם המקום שאליו נולדנו. אני לא בוחרת איפה להיוולד. משפחה ענייה, חסרת מגורים, נזקקת לדיור ציבורי – זה מקום שבאמת אף אחד לא רוצה להיוולד אליו. גם אני הייתי רוצה להיות במקום אחר. זה לא קורה. יש מציאות, יש נתון, יש מצב עובדתי, ויש התעלמות טוטלית על-ידי 120 חברי כנסת. אני לא מפנה כאן אצבע מאשימה לאף אחד אבל אני בת 52, בגילי המופלג למדנו פוליטיקה על בוריה, מה זה פוליטיקה ומה זה פוליטיקאים. אנחנו לא כלי משחק. אנחנו בני אדם.

כשאנחנו מדברים על דיור, אין ויכוח בכלל שעבור אנשים עניים דיור ציבורי זה קורת הגג שלהם. אני צריכה להיות מטומטמת כדי לא להבין שזה הדבר הכי נכון. בלי קורת גג, מה אנחנו אמורים לעשות? אני לא רוצה ישר לגלוש לסיפור האישי שלי, שאני בהיותי בת 52 פוניתי על-ידי "עמידר" הנכבדה, שהדרכים המושחתות שהם נוקטים הן העוול הכי גדול. הפינויים – הבנו, החוק מדבר על פינוי, אבל השיטות שלהם, הדרכים ש"עמידר" מפנה אנשים – על זה מישהו צריך לתת את הדין. אם אתם לא מפקחים על חברות השיכון שאתם ממנים אותן אז אתם זורקים אותנו לכלבים. החברות המשכנות צריכות שמשרד הבינוי והשיכון יפקח עליהן.

אגיד לכם משהו, אולי תהיו קצת המומים, אבל אני פוניתי לכאורה בהסכמה. אני פעילה חברתית מתחילת המאבק, התחלתי בבית שלי את המאבק בעניין הדיור הציבורי, התחלתי אותו בדם ודמעות, 10 שנים של משפטים וב"עמידר" לא הצליחו עליי. מה הם עשו? הם סגרו עסקה עם בא כוחי ללא ידיעתי, אף אחד לא אמר לי. התפקיד של "עמידר" לשאול אותי: "גברת, את מסכימה להתפנות בהסכמה?" אף אחד לא שאל אותי. הגעתי לדיון, עשו לי סיבוב ולא שמתי לב, כי אני באה באמונה, סומכת על עורך-דין. כך עושה "עמידר"? זה דבר שאין לשתוק עליו. השר גלנט, פניתי אליך. אני מכבדת את כל מה שאתה עושה, אני יודעת שהעשייה שלך מבורכת. פניתי אליך אישית. אני מיבנה. ראש העירייה שלי פנה אליך אישית. אתם לא פונים ל"עמידר" בשאלה איך הם הוציאו הסכמה לכאורה. אני לא הסכמתי. הם הוציאו הסכמה לפינוי, ואני שם משנת 1967 ועדיין לא מוותרת לכם, תדעו את זה, אני עדיין לא נחה.

תספרי להם איפה את היום.

לא רק שהם לקחו את הבית, לכאורה בהסכמה, הם גם השאירו אותי עם חוב של 150,000 שקל. אני אדם שפוי, אני עוד שומרת על הנפש שלי. אחרת, אני לא יודעת מה אתם הייתם עושים במקומי. אני 5 שנים אחרי פינוי ואני עוד על הרגליים. אני אשאר על הרגליים, ואני לא שותקת להם, ואני נאבקת עם כל האנשים האלה ולא נחה לרגע. אתם פה, התפקיד שלכם, כולכם ביחד ולחוד, הוא לשרת אותנו. אני לא צריכה עכשיו ללכת לקלפי ולהצביע למפלגה מסוימת. אני צריכה שתשרתו את הילדים האלה, שמחר לא יישארו עניים וייזרקו לרחובות, והם נמצאים ברחובות.

אנחנו פה בשביל הילדים שלנו.

נכנסתי לסיפור שלי כי זה מכעיס אותי. כפי שזה מקומם אותי – זה משאיר אותי "על אש" כל הזמן אתכם, עם משרד הבינוי והשיכון, ו"עמידר" בראשם. שמישהו פה יבדוק את האנשים שניהלו את "עמידר" במשך 50-60 שנים, מה עם עשו עד היום. מישהו בודק אותם? איך הם זורקים אנשים? מה זה שאתם מפנים אנשים? מה "הבולשיט" הזה? אתה יודע למה הם מפנים אנשים, השר גלנט? כי אין דירות פנויות. הם זורקים אותי ומכניסים לדירה עני אחר. מה האיוולת הזאת? מה הטמטום הזה? מה הרוע הזה? אתם לא יכולים לבנות? סבבה, תגידו לאנשים שאין דיור עד שנבנה. אל תזרקו אחד ותכניסו אחר. פתרון של מי זה? פתרון של המערכת?

בנושא הפינויים, אני מודה לכבוד השר שעצר אותם. זה נכון עוד מאתמול.

באשר לנושא הקריטריונים – תחשבו קצת בהיגיון, היגיון הוא דבר בריא, היגיון הוא שפיות.

נערוך דיון נפרד על הקריטריונים. אמרתי כבר שנקיים דיון. תודה על הדברים שלך שיצאו מן הלב. אני מכיר אותך כבר תקופה ואני מקווה שבעזרת-השם סוף-סוף העניין שלך יגיע לפתרונו הטוב.

אני לא "רצה" על העניין שלי.

גברתי, אני יודע שאת מובילה קבוצה.

אני לא מובילה כלום.

תודה. רותי לביא מפורום הדיור הציבורי, ולאחר מכן רן מלמד.

"במרבית המקרים הפינויים מדירות הדיור הציבורי משמשות כסנקציה. הפינוי בפועל אינו משמש צעד לגבייה אלא כענישה." זה ציטוט מאותו דוח, ומי שמכיר אותי יודע שאני לא ממהרת לשבח בדרך כלל, שבאמת סוף-סוף משרד הבינוי והשיכון עשה משהו נכון בתכלית, צודק בתכלית. אם לא ייושמו מסקנות הדוח הזה יהיה בכך עוול עצום.

רוב האנשים שצברו חובות, גם על-פי הדוח, צברו אותם לא בגלל שהם בטלנים ולא בגלל שהם עבריינים, אלא מפני שלא יכלו לשלם את שכר הדירה. אני מכירה אישה שהוטרדה מינית ומי שהטריד אותה אמר לה: "אדאג שתצברי חוב ותעופי מן הדירה". היא ביקשה לשלם חלק משכר הדירה שלה, כי היא לא יכלה לשלם את הכול, אך לא אפשרו לה ולכן יש לה חוב. ברוך-השם הפינויים מושעים אבל החרב עדיין מונחת מעל הראש. צריך לבטל את הכלי הזה.

ההערכה שלי, אני חייבת להגיד, היא לא רק לוועדה וליושבת-הראש שלה, ובאמת כל מילה שכתובה בדוח משקלה זהב, אלא לכל מי שנלחמו בכל 10 השנים האחרונות, ואף לפני כן, בדמם, בזיעתם ובנפשם נגד הפינויים, אחת מהן היא רחל דוידה, פעילים ודיירים שעשו מלחמה נואשת וזעקה אחת: לא אנחנו העבריינים. לא ייתכן שממשלה גדולה וחזקה תדרוש מן החלשים ביותר לשלם את המחיר שהיא עצמה מסרבת לשלם. מי שמימשה את זכותה ותיקנה את העוול ונכנסה לדירה ריקה איננה עבריינית. עבריין הוא מי שמנסה להשליך אותה לרחוב, עבריין הוא מי שמונע תקציב מן הדיור הציבורי, הוא העבריין, כי לו יש את הכוח לתת תקציב ולאפשר בנייה של דירות, שתאפשר את הרחבת הקריטריונים ותאפשר עוד דבר שהוא כהמלצת הדוח, בדיקה מחודשת של קביעת גובה שכר הדירה, וכך גם לגבי מי שמכונים בנים ממשיכים.

תודה. אני רוצה להספיק, שכולם ידברו, והדברים כבר חוזרים על עצמם. זה חשוב, בבקשה.

בנים ממשיכים אין רק בדיור הציבורי. במקומות אחרים מכירים בזכותם כבנים ממשיכים. על-פי כל עיקרון של צדק חלוקתי מן הראוי שגם לדיירי הדיור הציבורי, שלא קיבלו קרקע של המדינה אלא דירה עלובה, ותסלחו לי, מוזנחת ומתפוררת, שתהיה להם הזכות לפחות להעביר לילדיהם, ולו בתנאי שכירות, כי הדיור הציבורי הוא בתנאי שכירות, את הדירה שבה גדלו מילדותם.

אני חוזרת ואומרת שוב, אם משרד הבינוי והשיכון יישם ויעגן את מסקנות הדוח, לדעתי – ויש לי גם הרבה מאבקים עם משרד הבינוי והשיכון – הוא יעשה מהלך היסטורי ראוי וחיוני.

תודה. קודם כול, יישר כוח על הדברים, אבל אני רוצה לומר גם שיש לך עברית מדהימה. גם השר וגם אני התרשמנו מכך. זה מצרך שלא מצוי במחוזותינו. אני מבקש מאוד, כבר קיבלתי פנייה ממנכ"ל הכנסת, בשעה 16:00 אנחנו חייבים לסיים את הישיבה. משום מה בהנהלת הכנסת לא מאשרים הארכת ישיבות של ועדה, אז בבקשה, מי שרשום פה ידבר ממש בקצרה.

תודה. אני רוצה להתחיל במילים קצרות של תודה, בדומה למה שדניאלה חרמון אמרה, לאנשי משרד הבינוי והשיכון, שבאמת עשו מהפכה בשנתיים האחרונות. ברשותך, השר גלנט וסגן השר לוי, לא רק עליכם אני מדבר ולא רק על חגי רזניק אלא על האנשים שעובדים באמת בשטח, רונן כהן ורות מנע וכל הצוות שלהם, שאני מניח שהיום היה להם לא קל.

בעמותת "ידיד" טיפלנו בשנה האחרונה, בשנת 2016, ב-3,000 מקרים שנוגעים לדיור ציבורי. אני חייב להגיד לכם שאם לא האנשים האלה חלק גדול מאוד מן הפתרונות שהשגנו פשוט לא היו קיימים. אז יש פתרונות, והם מתקיימים, ותודה.

חשוב לציין שמהלך שהתחלנו, ומשרד הבינוי והשיכון תפס אותו בשתי ידיו והרים אותו בשנה שעברה, הוא סגירת הפער של אנשים שמחכים יותר מ-8 שנים לדירות בדיור הציבורי. הפער הזה הולך ומצטמצם במהירות הבזק. אני חושב שיש פה בשורה.

אני רוצה להגיד תודה לאורנה ברביבאי על הוועדה שיצא לי להופיע בפניה.

תודה לך.

אגיד בדקה וחצי כמה נקודות שאני חושב שצריך לשים אליהן לב. אני חושב שהמשרד צריך לפעול בדרך של יצירת סל שיקום, או סל מענים ורסטילי וגמיש שמתאים לסוגים שונים של דיירים בדיור הציבורי וזכאים בדיור הציבורי. צריך לזכור שיש לנו אוכלוסייה שכמעט לא מדברים עליה, של כ-150,000 אנשים שלא זכאים לדיור ציבורי אבל הם לא מסוגלים לשכור לעצמם דירות והם מקבלים סיוע בשכר דירה. הסיוע הזה לא מספיק גבוה והם נקלעים למצוקה חוזרת ונשנית שצריך לטפל בה.

העלו פה את נושא שינוי הקריטריונים לעניין דייר ממשיך, שהוא קריטי בעיני, אדוני.

שני משפטים אחרונים. נדרשת ערבות מדינה לאנשים ששוכרים דירות ומקבלים סיוע ממשרד הבינוי והשיכון. אם לא יקבלו ערבות מן המדינה לא יוכלו לספק ביטחונות.

ודבר אחרון, הקמה של גוף ממשלתי מתכלל שידאג לרכז את כל המשאבים ואת כל האמצעים מכל משרדי הממשלה כדי לטפל בדיירי הדיור הציבורי ושיטפל בתמיכה תעסוקתית, חברתית, ביטחון תזונתי וכן הלאה. תודה.

תודה, רן מלמד, חברי היקר. אלי בוסקילה, מטפל בנכים, בבקשה, ממש בקצרה.

כפי שכתבתי בפתק, אני כאן הפה של נכים.

נכים על כיסא גלגלים, כי אחרים הם נכים שקופים.

נכים שנאלצים להמתין לדירה. רבותי, אני ממתין 10 שנים לבית. אני רואה בזה פשע של ממשלות ישראל לדורותיהן. אין לי טענות לשר גלנט. דיברנו קצת בחוץ לפני הישיבה. יש רצון. זה צריך להיות בר-ביצוע. לא ייתכן שנכים ימתינו כל-כך הרבה זמן לדיור ציבורי. לא ייתכן שיחליטו להקשיח את הקריטריונים ולהגיד: זה על כיסא כזה וזה על כיסא כזה, זה זכאי לדירת נ"ר וזה לא זכאי לדירת נ"ר בגלל שאחד כן מרותק לכיסא חשמלי והאחר לא מרותק לכיסא חשמלי.

ומי שיושב על כיסא כזה לא זכאי בכלל. טוענים שיש נכים יותר קשים שיושבים על כיסא גלגלים.

גברתי, בבקשה, אין לנו זמן רב, אני רוצה לאפשר לאנשים לדבר.

אבל שהוא יגיד שיש פה אפליה מוכתבת.

גברתי, אני מבין, אבל כל אחד בא עם המצוקות שהוא מתאר מעצמו, זה הכול. הוא לא מנסה לדבר עכשיו בשם כל המצוקות. הוא מתאר את המצוקה של עצמו, וזה לגיטימי, זה זכותו.

אני מבקשת שאחר-כך תאפשר לי לומר מילה.

להיות נכה במדינת ישראל, חברי הכנסת ושרים נכבדים, זה כבר גזרה משמים וזה קשה מאוד, קשה מאוד, כי גם ככה מתעללים בנו עם קצבאות המוות, קצבה של 2,342 שקל, שממשלת ישראל לא מעוניינת להעלות לנו אותה. איך, ריבונו של עולם, מה אני עושה כשהבת שלי מגיעה לגיל 21? הסיוע לא נכנס ובעל הבית מאיים לזרוק אותי מן הבית. אני מראה פה פתק שקיבלתי מן העוזרת הנכבדה, ואני מודה לה על כך, קיבלתי פתק שהרגיע לי קצת את הנפש. בעל הבית אמר לי: "עוד פעם הכסף לא ייכנס לבנק אוציא אותך מן הבית, אתה לא דייר רווחי, אתה מסכן לי את ההכנסה."

אני רוצה בבקשה שנכים יקבלו דיור ציבורי, דירות נ"ר. 100 מיליון שקלים ששר האוצר הקציב, זה כסף שלנו הנכים. תנו לנו אותו, בבקשה. אני מתחנן פה על נפשי. אני לא רוצה להיות הומלס. אחרי 10 שנים – די, הגיע הזמן. השר גלנט, אני פונה אליך אישית ומתחנן אליך. אני כבר 10 שנים סובל. אני מתחנן בפניך, השר גלנט, תן לי בית. הבת שלי נתנה שנה מהחיים שלה ל"כנפיים של קרמבו", היא תתגייס באוגוסט לצבא, היא תורמת למדינה. תן לי ולבת שלי קורת גג. תודה רבה.

תודה, באמת דברים שבאים מן הלב ונכנסים ללב.

אני רוצה להגיד דבר אחד, שתי מילים. לשר הבינוי והשיכון ולכל עובדי "עמידר" ולכל הנבחרים היקרים, לגברת אורלי לוי אבקסיס, שעושים מאמצים כבירים, חשוב שזה לא יהיה יום אחד בשנה. הדברים זועקים פה לשמים. תחשבו על זה.

תודה. שרונה יהב, בעלת צו פינוי, בבקשה, ממש בקצרה. אני לא רוצה לקטוע פה את הדיון.

סליחה על הציניות אבל אני מוגדרת כפולשת בבית שאני גרה בו עם אמא שלי כמעט 40 שנים. אני מקריית ביאליק. אמא שלי נפטרה די במפתיע בגיל 55 ממחלת סרטן. יש לי ילדה קטנה שהיא כיום בת 8 וחצי. עברתי עם אמא שלי שבעה מדורי גיהינום בטיפול נמרץ עם הילדה שלי. אין לי אחים ואחיות, אין לי משפחה. רק אני והיא נשארנו לבד. לאור הרקע הקשה שממנו הגעתי ומכיוון שאין לי תמיכה של קרובי משפחה, כי פשוט אינם עוד בחיים, המשפחה היחידה שיש לי היא ליאור הקטנה. אני נמצאת בחובות, בהליך של פשיטת רגל, עם חשבון בנק מוגבל ומעוקל, בלי ביטחונות, בלי ערבים, בלי צ'קים או כרטיס אשראי, ונכון להיום גם כמעט בלי הכנסה. מצבי הנפשי והבריאותי התדרדר מאוד בשנה האחרונה עקב כל האיום שמרחף מעלי, מהפחד והאימה. הגשתי בקשה לנכות כללית, למרות שאני לא רוצה להיות נכה. זמן רב מאוד חיכיתי עם זה ופשוט הגעתי למצב שאי אפשר כי הבנתי שבלי זה כנראה לא אוכל להמשיך להיות בבית. הדירה שבה אנחנו גרות נמצאת בשכונת מצוקה, בביאליק דרום, בקומה רביעית בלי מעלית, בבניין שנבנה בשנות החמישים. הדירה ישנה וקצת מתפרקת, אבל זה הבית שלנו. אין לנו לאן ללכת. זה המקום הבטוח והמוכר והאהוב שלנו, שממנו אנחנו שואבות את הנחמה שעוד נשארה לנו, בו מתגוררים אתנו גם בעלי החיים שגידלנו עם אמא. החברים, בית-הספר והמסגרות של הבת שלי ליאורי – איך אפשר לעקור ילדה קטנה מהסביבה המוכרת והתומכת שלה ולהפוך אותה ואותי לדיירות רחוב? אם יפנו אותנו זה בדיוק מה שיקרה לנו.

תודה, שרונה. אני חייב לחתוך את הדברים הקשים שלך, שנכנסים אל הלב. אני מבקש מהמשרד שייתן לנו התייחסות למקרה של שרונה יהב. אני מקווה שהמשרד ידע לתת לך מענה.

רק עוד משפט קצר. אני מודה מאוד לשר יואב גלנט, שאני יודעת שהוא ממש בן אדם טוב ומרוב שהוא טוב הוא מנסה להביא לשינוי בעת האחרונה. אני מקווה שהוא יישאר בתפקיד ושלא ידירו אותו רק משום שהוא באמת מנסה לעשות טוב. לאורנה ברביבאי, שהמסקנות שהיא הביאה מהוועדה שלה אני מקווה מאוד שיממשו אותן, זה חשוב לנו מאוד. אנחנו תולים בכם המון תקוות.

תודה. רחמים רסאד, בבקשה, ממש בקצרה.

אני בן 50, גרוש. שירתי בצבא, במסתערבים. אתם יודעים שלגרושים לוקחים את הילדים. אז יש קריטריונים. אומרים לך: 3 ילדים – תקבל דיור וסיוע. לאבות הגרושים אין בכלל שום סיכוי. אני מדבר על הגברים שלוקחים להם את הילדים. ואז אתה ניגש ל"עמידר" ואומרים לך: "אין לך זה, אין לך פה, אין לך שם, לא יודעים מה תעשה, לך לרחוב." אני פולש. זו פעם שלישית שאני פולש. עכשיו אומרים לי: "צא מן הבית, אין לך זכויות, מי אתה בכלל?" עשיתי צבא, שירתי, אני תושב חוזר מאוסטרליה. מה העניינים? מה קורה? אין לי ילדים שצריכים לבוא לבקר אותי? אני גר בבית של 20 מטרים מרובעים כבר 4 שנים, פעם שלישית פולש. הנה פרוטוקול, רוצים להוציא אותי בדצמבר. מה קורה אתנו, האבות הגרושים? לקחו לך את הילדים, לא נותנים לך קורת גג, אין לך עבודה, אתה בן 50, אף אחד לא מקבל אותך. מה קורה?

תודה. ינאי שעייר, בן ממשיך, בבקשה, ממש בקצרה.

אני בן ממשיך בדירה בשמואל הנביא בירושלים. כבר 40 שנים אנחנו נמצאים באותו מקום. אמא שלי הלכה לבית אבות לפני 5 שנים. אני חד-הורי עם 3 ילדים. אני לא פולש ולא כלום. אני ממשיך לגור בדירה הזאת. בית-המשפט קבע שדייר ממשיך – את זה אורנה ברביבאי לא הזכירה – לא מספיקה הזכאות שלו אלא צריך שיהיה זכאי ציבורי לפי הקריטריונים שלהם. מה הקריטריונים שלהם? ששלושת הילדים שלי יחיו אתי, יגורו אתי. בשבוע שעבר בא חוקר ממשרד הבינוי והשיכון, ראה ששני ילדים שלי ישנים והעיר אותם. זה לא משנה, אבל זה לא מספיק מבחינת הקריטריונים, שצריך לשנות, שמי שהוא חד-הורי צריך שישנו אצלו כל הילדים. אני דייר ממשיך ואנחנו גרים באותה דירה. כפי שאמרו קודמיי, אנחנו נקראים "פולשים" רק בגלל הקריטריונים של "עמידר", מכיוון שלא נמצאים אצלי הילדים באופן קבוע.

לפי הקריטריונים לא מגיע לך עורך-דין.

תודה. אני רוצה רק לתקן תיקון אחד שצריך לדעת. לא "עמידר" ולא החברות המשכנות קובעות את הכללים. הכללים נקבעים על-ידי משרד הבינוי והשיכון. זאת טעות נפוצה. "עמידר" וכל החברות המשכנות – זה סיפור בפני עצמו.

אתה מכיר את הביטוי: פה עשינו את העבודה. מתייחסים אלינו כמו אל אשפה.

לא, חס וחלילה, אני לא רוצה להשוות. גברתי, אמרת דברים מן הלב שנכנסו אל הלב. בואי לא נלך למקומות אחרים. מיטל כהן, בבקשה.

שלום לכם. אני עברתי 56 דירות בחיי. אני ילדה להורים מחוסרי דיור, גדלתי והפכתי למחוסרת דיור בעצמי, הילדים שלי בגילאים 23 ו-21 כנראה גם יהיו מחוסרי דיור כי אין לי בית לתת להם. מה שהכי מפריע לי כדיירת זה המגורים בדירה מעופשת. פעם הייתי דיירת "עמידר", עכשיו אני דיירת "חלמיש". אני יכולה להגיד לכם, זה מין שיטה כזאת ולא משנה מה. כנראה יש מדיניות כזאת, לתת לנו לגור בדירות מעופשות.

והדבר השני, יש מדיניות לגרום לדיירים לצבור חובות. זה קרה לי בשתי החברות המאכלסות, זה סוד של שיטה לדעתי, כי עברתי את זה, אז זה שיטה. זה הולך כך: בחברה המאכלסת מתקיימת כל הזמן ועדה שבוחנת אם אתה זכאי להנחה בשכירות סוציאלית או לא בשכירות סוציאלית. אתה מגיש להם את כל המסמכים. אם הם פסקו בעדך – יופי. הם לא שולחים לך מה פסקו ומה עשו. הוועדות האלה מתקיימות בלעדינו. ואז לפי ההחלטות שלהן, שהן שומרות לעצמן, אתה מקבל את שוברי התשלום לדירה. המשכתי לשלם כרגיל את שכר הדירה שנפסק לי ופתאום אחרי כמה חודשים הודיעו לי שאני חייבת 17,000 שקל. שאלתי: על מה אני חייבת 17,000 שקל אם אני משלמת כל הזמן את שכר הדירה שלי? אני האחרונה שתרצה לצבור חובות בדירה שלי כי אני רוצה להישאר בבית, אחרת אני יודעת שיעשו לי פינוי. את הסכומים הקטנים האלה של 200, 170, 300 שקל כל אחד יכול לשלם. כאן קורה דבר אחר – הם מקפיצים לך את שכר הדירה ל-2,300 שקל, ל-3,000 שקל עבור כל חודש של תקופת ההמתנה להארכה של ההחלטה על שכר הדירה שלך והם לא מוחקים את זה, משאירים את זה. עד היום, אני 5 שנים בדירת "חלמיש", נשאר לי חוב שאני חייבת על ההנחה שלא רצו לעשות לי, ואני זכאית, הרי בחיים לא שילמתי יותר מ-200 שקל על שכר הדירה, אבל הם החליטו שבאחד החודשים הייתי חייבת להם 2,400 או 2,300 שקל. זה היה 17,000 שקל, הורדתי את זה ל-5,000 שקל. משרד הבינוי והשיכון נתן בידי מסמך שאני חייבת רק 800 שקל, אבל זה לא מספק את החברה המאכלסת, ממשיכים עדיין לאיים עליי שאולי יוציאו לי צו פינוי בשלב כלשהו. מקפיצים כך את המחיר פתאום.

הקפיצו לי את המחיר מ-100 שקלים ל-1,340 שקלים.

תודה. השר פה וסגן השר והצוות המקצועי יושב ושומע. רותם שחר, בבקשה.

שלום. אני בת יחידה, אמא שלי אם חד-הורית. היא גידלה אותי לבד עם חובות לא פשוטים. אנחנו גרים בבאר-שבע. ריח של קרטונים הוא ריח שכולם פה מכירים, אני בטוחה בזה, לעבור דירה כאשר כל הזמן הבית ארוז, לדירות חדר. אי אפשר להמשיך בלימודים, קשה מאוד פשוט להמשיך כך. אני מדברת בתור הדור השני שממשיך את המצוקה.

הכי קשה זה הסדר שהדברים אמורים להתקיים בו. אמא שלי מקבלת עזרה בשכר דירה והמון שנים ממתינה לדירה, כאשר בשביל לשכור דירות כל הזמן צריך צ'קים, צריך חשבונות. אנשים שיש להם חובות ואין שום גורם שעוזר להם להיפטר מהחובות האלה, כי זה לרוב חובות מכל מיני רשויות למיניהן ולא מצליחים להיפטר מהחובות האלה, בסופו של דבר זה מביא לכך שהחשבון שלהם מעוקל ולא מאפשר להם בכלל לשכור דירה, בלי שום קשר לדירות "עמידר" שהם יכולים לקבל.

עוד דבר נוסף שכבר נאמר כאן המון ואני חייבת להעלות שוב, הקריטריונים, כלומר התקציבים שמקבלים לדיור הציבורי, ובהתאם לזה נקבעים הקריטריונים, ולא להיפך כפי שצריך להיות. זה יוצר מצב שנשים וגברים, זכאי הדיור הציבורי מביאים את עצמם למצב נמוך כדי להתאים לקריטריונים וזה משמר את מצב העוני, ואז הם עובדים בעבודות "בשחור".

מנציחים את המצב.

מנציחים את מעגל העוני.

תודה. את מקסימה. גם הצד הזה היה חשוב שיובא. אולי הוא מבטא יותר מכל דבר אחר את החולשה, איך זה עובר מדור לדור. לא סתם פתחתי ואמרתי שיש דור שני ושלישי, ולצערי אף יותר, שנמצאים בתוך המצוקה הזו.

סגן השר ז'קי לוי, בבקשה, תאמר כמה מילים.

כבוד השר, אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הפורום, האנשים מארגוני החברה, תרשו לי קודם כול להגיד דבר אחד, על האומץ של השר להקים את ועדת ברביבאי. אמרת את הדבר שכולנו חושבים ולאף אחד לא היה אומץ לכתוב ולהפוך את זה לתוכנית עבודה. כל הכבוד. בימינו לא קל למצוא אנשים עם אומץ.

הייתי ברגעים הקשים כשהשר קיבל החלטה והיועץ המשפטי אמר לו שהוא עושה עברה והזהיר אותנו שאנחנו עוברים על החוק, והשר לקח את האחריות, עם החוק, ולא היה מוכן לעשות פינויים. גם זה אומץ.

אני יכול להגיד לכם פה, היה לי יום קשה. לא היה חסר הרבה שגם אנחנו נבכה. אני אומר פה דברים גלויים. זה נוגע ללב. יש שר שלקח את נושא השיכון והפך את הדיור הציבורי לראש המערכה שלנו ומינה אותי כאחראי על הדיור הציבורי. לקחנו את המנכ"ל הכי מזוהה עם הבעיה, שהוא אתנו בפנים, ואנחנו מתמודדים.

אני יכול להבטיח לכם דבר אחד – היום אנחנו מקבלים כוחות להתמודד יותר מאשר התמודדנו עד עכשיו, אתם נותנים לנו את הכוח. צריך לזכור שיש פה מחדל רב-שנים. זה בעיה לאומית, לא בעיה שיכולה להיפתר פה סביב השולחן. דב חנין אמר נכון, זה רק בהחלטת ממשלה והחלטת שר. צריך לקחת את זה כפרויקט לאומי.

אנחנו פועלים מאחורי הקלעים עם משרד האוצר. יושבים פה החבר'ה של משרד האוצר שיודעים. העלינו מספר רעיונות. אנחנו מתמודדים, לא עם הבעיה של סגירת הפער. יש 160,000, ואל תיטעו, זה לא 2,500 ממתינים אלא 160,000 משפחות שאנחנו משתתפים בשכר הדירה שלהן. אז אנחנו משתתפים בשכירות אבל אנחנו לא פותרים את הבעיה, זה רק מציף את הבעיה המערכתית.

יש פה שר שלא רק נרתם ולקח את זה על עצמו אלא ביחד עם שר האוצר, שמבין את הבעיה, דנו ודיברנו עליה, פעם ולתמיד לפתור את הסוגיה. זה משימה לאומית וחברתית ממדרגה ראשונה. אנחנו משחקים בפצצת זמן חברתית. זה לא מאבק על לוקסוס. זה מאבק על קיום, איך אנחנו רוצים לראות את הדור הבא, איך אנחנו רוצים לראות את הילדים הבאים. עוד דור מצוקה? נכון אמרה אורלי לוי, שצריך לעשות חיבור עם משרד הרווחה, חיבור מערכתי. אנחנו צריכים להיפגש, ואמרנו את זה גם היום.

אני מודיע לך, אדוני היושב-ראש, כאשר אמרת שאתה רואה את הקריטריונים שהיו בזמנך – זה לבושתנו. אני אומר לך גם עכשיו, דיברנו על זה בוועדה הקודמת, גם השר, גם המנכ"ל וגם אני, אנחנו לא פוחדים להתמודד. נפתח את הקריטריונים ונתמודד איתם בלי לפחד מההשלכות. תמיד מזהירים אותנו: אם תפתחו קריטריונים יהיו לזה השלכות תקציביות. גם לאנשים יש השלכות תקציביות, אז לא לתת חיים לאנשים?

אורנה ברביבאי סיפרה מאין היא באה ולכן היה לה את הרגש ללכת רחוק. אנחנו באים מאותו מקום, אנחנו לא פוחדים ללכת רחוק. אני נמצא עוסק בדיור ציבורי בזכות השר. אם לא היה לי גיבוי – לא הייתי שם. במשך שעות ארוכות נכנסים למשברים. אנחנו מטפלים בבעיות שאנחנו מרגישים שאנחנו חלק מהן. חבר'ה, אל תיטעו, אין פה טובים ורעים. אנחנו יושבים במשרד ובתוך המערכת שלנו פעמים רבות נאלצים להגיע לרגעים שאנחנו לא מסוגלים. כמו במשפט שלמה: אנחנו לא מסוגלים לקרוע את הילד. אנחנו "שוברים את הראש" ומחפשים פתרונות, ולא פעם – יש דברים שלא מגיעים לתקשורת, אבל גם השר וגם אני נפגשנו עם אנשי אגף התקציבים והעלינו מיליון רעיונות איך אנחנו רוצים להביא פעם אחת לפתרון. 5,000 דירות לקחנו על עצמנו כרגע, זה 1,000 בפעם שעברה ו-1,000 עכשיו ועוד 2,600 עם הסוכנות ועוד בירושלים, אז הגענו ל-5,000 יחידות דיור, אבל זה טיפה בים. מכלום. זה הרבה, אבל זה רק הציף את הבעיה, עד כמה אנחנו רחוקים מפתרון.

אני שומע פה את החבר'ה ואני שומע את הדור הבא והלב נקרע. אולי בכוונה לשם הגעתי, אולי הקדוש ברוך הוא רצה שאגיע לשם על מנת להתמודד עם המציאות. דעו, כדי לטפל בדיור הציבורי צריך כוחות ונפש. אתה מכיר שיש עבודה שאתה לוקח אתך הביתה – זאת העבודה שאנחנו לוקחים אותה הביתה, בוכים בבית. אתה מסתכל על הילדים שלך ושואל: במה הילדים האחרים חטאו?

אדוני השר, יש לנו מערכה ענקית ובמערכה הזאת אני מגויס אתך. אני חושב שלא יכלו לקבל טוב יותר ממך במערכה הזאת, ואורנה ברביבאי יכולה להעיד. כפי שהיית לוחם בצה"ל במשימות הגדולות, זו המלחמה הבאה שלנו.

תודה לז'קי לוי על המילים. אסרו עליי להאריך את הדיון. אני רוצה לסכם.

קודם כול, תודה לשר, שקיבל כאן מחמאות, ובדין, ולסגנו, שקיבל כאן מחמאות, ובדין.

השר עשה מאמץ גדול כדי להגיע לכאן.

לא היה ולא יהיה שר כמו גלנט.

צריך להגיד תודה למנכ"ל חגי רזניק.

חגי רזניק שומע את המצוקה שלנו. הדיור הציבורי הוא הבית שלי ושל רבים אחרים.

מה עושים עם אנשים שנמצאים ברחוב?

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, סגן השר, אורנה ברביבאי, המנכ"ל, ראשית, אני רוצה לומר לכם שהדבר הזה מאוד-מאוד קרוב ללבי. כל מי שדיבר פה אמר דברים של טעם ודברים נכונים. אני מכיר חלק ניכר מן האנשים באופן אישי, את מיטל כהן ואת דניאלה חרמון ואת רותי לביא ואת רחל דוידה ודניאל גיגי ורן מלמד. רבותי, נגעתי בדברים ופגשתי את האנשים, ועוד אחרים שלא הזכרתי אותם.

יש לי צוות, שחלק מהקריטריונים לבחירה שלו הוא מידת הרגישות שלו כלפי נושא הדיור הציבורי. זכיתי שקיבלתי את ז'קי לוי כסגני, כחברי וכשותפי לדרך במתנה, הוא מלמד אותי הרבה מאוד על הנושא הזה, את חגי רזניק אני מכיר שנים רבות והוא מסור לעניין, אבישג בן דוד שיושבת כאן מאחור ועושה לילות כימים על מנת לפתור את הבעיות האלה ולנתב אותן ולשמוע, ורונן כהן שיושב בשקט אבל עובד "מסביב לשעון" בשביל לפתור לאנשים בעיות, ויובל פרנקל שנחבא, וראובן קפלן, שלמרות שתוקפים את חברת "עמידר" מה שהוא עושה בשנתיים האחרונות שונה.

הוא הדבר הכי טוב שקרה ב"עמידר". אין על ראובן קפלן, אין.

אנחנו נתקן עוד הרבה מאוד.

אין לי הרבה זמן. אני רוצה לומר לכם- - -

להכניס את הנכים השקופים לדיור הציבורי. זה מה שאני דורשת.

תודה. השר שמע.

היו כל-כך הרבה פרשיות שחיתות ב"עמידר" במשך שנתיים ואף אחד לא מטפל בהן.

אנחנו לא עוסקים בזה עכשיו.

אני מגיבה לדברים שנאמרו כאן. יש פרשת שחיתות אחרי פרשת שחיתות, החל בהטרדות מיניות וכן הלאה.

גברתי, זה לא מקדם אותנו.

מנסים להביא פתרונות לדיור עצמו.

פתרונות של דיור זה גם לעצור את הפרשות הללו.

אי אפשר בסוף הדיון להביא פצצות שלמות ולהתחיל מחדש דיון. גברתי, אוציא אותך, זה לא מכובד. היה פה עד עכשיו דיון נוקב, קשה. הגעת בסוף, שמתי לב, וגם לא נרשמת. זה לא מכובד. כל הכבוד לך, תודה רבה לך. את רוצה שאוציא אותך?

אם אתה רוצה להוציא אותי.

גברתי, צאי החוצה. את מפריעה.

מנכ"ל "עמידר" הוא מלאך משמים.

יש שם פרשיות שחיתות.

את פונה לאנשים הלא נכונים. הם אנשים שעושים לילות כימים כדי להתמודד. את האמת צריך להגיד.

אין לי מושג אפילו במה מדובר. אם יש עניין, תעלי אותו בדרך המקובלת. כך לא מקדמים עניין.

רק הגבתי למה שנאמר.

תודה, גברתי. בבקשה, אדוני, סליחה.

שמעתי בקשב. גם בנושא הזה נטפל.

אני אומר במשפט אחד, ראיתי הרבה דברים קשים בחיים שקשורים לשדות אחרים, ראיתי אנשים שנפגעים וחיילים הרוגים והייתי אצל משפחות שכולות באירועים קשים. אבל אחד הדברים הקשים ביותר שפגשתי, שכאשר אתה חוזר ממבצעים ופוגש את החיילים בגבול רצועת עזה או בגבול לבנון ועושה להם תחקיר, ובסיום התחקיר, ביום שישי חיילים הולכים הביתה, נשארים חיילים בבסיס. אתה ניגש אליהם ושואל אותם: "למה אתם כאן?" אומר לך החייל: "אין לי לאן ללכת". יש בהם כאלה שהוצאו ממשפחות חרדיות, ויש כאלה שאין להם הורים בארץ והם לא מצאו את דרכם, ויש כאלה שגרים ברחובות ומעדיפים להישאר במחנה. רבותי, זה דבר שמבחינתי לא יכול להתקיים במדינת ישראל.

ומשפט אחרון, אני רוצה לומר לכם את הדבר הבא. קודם כול, ביחס לבעיה, יש לנו עוד הרבה מאוד מה לעשות. ביחס למה שעשו לפנינו, הכנתי לכם שקף קטן אחד: זה מה שעשו בשנתיים לפני שנכנסתי לתפקיד, עד שנת 2014 – 5 דירות; 1,114 דירות – זה מה שאנחנו עשינו בשנתיים. האם זה עונה על הבעיה? זה לא מספיק, אבל את זה עשו האנשים האלה – סגן השר, המנכ"ל, הרמ"ט, ראשי האגפים, החברות המשכנות, ואנחנו נמשיך ונגדיל את המספר. תודה רבה.

תודה, אדוני השר.

זה דיון קשה, דיון לא קל. כפי שפתחתי ואמרתי בתחילת דבריי, דווקא מתוך העשייה הגדולה של המשרד, והשר בראשו, וסגן השר והצוות, דרך זה רואים את גודל המצוקה. כשלא נעשה כמעט כלום אז לא ידעת, כי זה היה בתוך התהליך, אף אחד לא שם לב לזה, אבל כשמציפים את הדברים ומתמודדים איתם, כמו כל דבר, אין מה לעשות, כשאתה עושה אתה יודע שהצורך לעשות יותר רק גדול בהרבה כי זה מציף את העניינים.

כפי שאמרתי לכם, אני מכיר את הנושא הזה היטב ומחויב לו. הוועדה הזאת תעמוד לרשותכם לכל עניין כדי לקדם את התהליכים. אנחנו לרשותכם.

אני מתנצל בפני מי שלא הצליח לדבר.

תודה רבה. הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 16:15.