הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 160

מישיבת הוועדה לזכויות הילד

יום שלישי, י"ז בתמוז התשע"ז (11 ביולי 2017), שעה 8:30

מענים לילדים אלרגיים בגילאי לידה עד שלוש

חברי הוועדה: יפעת שאשא ביטון – היו"ר

מפקחת ארצית לגיל הרך, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים - ורד כרמון

עוזר ראש שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות - רמי גריפת

משרד הבריאות - הדר רדאה

מנהל תחום שילוב בחינוך, משרד המשפטים - אמיתי שוחט

מפקחת ארצית-נפגעי עבירה קטינים, משרד הרווחה - רחל איגר

מנהל אגף בטיחות סביבתי במוסדות חינוך, משרד החינוך - רותם זהבי

מנהל תחום מטה באגף למעונות יום, משרד התמ"ת - חגי ראובן פורגס

ראש תחום ילדן, המוסד לביטוח לאומי - יעקב יהב

מנהלת מחלקת חברה, מ.שלטון מקומי - רות דיין מדר

נציגת המועצה לשלום הילד - רחל הכהן

סמנכ"ל ארגון בטרם - גלית גלעד

מפקחת חינוכית, ארגון נעמ"ת - ריקי רוזמרין

מפקחת ארצית, נאות מרגלית - רחל אטדגי

פעילה, יה"ל - יעוץ והדרכה בנושאי אלרגיות מזון - מאיה ניר אליעז

יו"ר העמותה, יה"ל - יעוץ והדרכה בנושאי אלרגיות מזון - שלומית רדר

מנהלת חטיבת הסיעוד, עמותת מטב - מזל גולדשטיין

רכזת פורום ארגונים והורים למען ילדים עם, בית איזי שפירא - לילך בר

רכזת פורום ארגונים והורים למען ילדים עם מוגבלות, בית איזי שפירא - ולרי זילכה

מקדמת מדיניות ציבורית, האגודה לסוכרת נעורים בישראל - אפרת טיש

הורה - א'

אם לילד אלרגי - ליהי שלפין

אם לילד אלרגי - הדר אלחייק

אם ילד אלרגי - נעמי ליבא ישינסקי

ילד אלרגי - נעם אלחייק

סב לילד אלרגי - מוריס אברהמי

מנהלת מעונות, עלה- עזר לילד המיוחד - הניה מרמורשטיין

נציג הורים - כפיר ליפמן

מוזמן/ת - עדי טל זלדס

מוזמן/ת - יעקוב איברהים

מוזמן/ת - ליאת קרביץ דיין

מוזמן/ת - אמונה לנדאו

מוזמן/ת - עזרא חן

מוזמן/ת - גל זרביב

שדלן/ית (פוליסי בע"מ), מייצג/ת את בית איזי שפירא -עמותת אבי, מעונות יום- נעמ"ת, ויצ"ו, אמונה, נאות מרגלית, נשי חרות - עידית שבתאי סידיס

שדלן/ית - אבישג שחם חדד

תמי ברנע

הדס צנוירט

מענים לילדים אלרגיים בגילאי לידה עד שלוש

בוקר טוב לכולם, גם לאורחים הקטנים והחמודים שהגיעו אלינו. ברשותכם, אני פותחת את דיון הוועדה בנושא מענים לילדים אלרגיים וזקוקי השגחה בגילאי לידה עד שלוש. אנחנו ברצף דיונים בנושא. הדיון האחרון התקיים בנוכחות מנכ"ל משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, שעל פניו נראה היה שהולך לכיוון חיובי. אין שאלה שהמסקנה העיקרית והבולטת שהיתה בדיון היא שהמענה שניתן היום הוא לא מענה. סייעות לשעתיים בתוך מעון זה לא מענה, אבל דיברנו לצד זה גם על השקט שההורים צריכים הרבה פעמים, וגם זה משהו בתוך הסיפור הזה. לצערי הרב, במקום לקחת את זה צעד אחד קדימה, כפי שסיכמנו כאן בדיון, ולראות איך אנחנו מוצאים מענה שהוא רחב, שהוא מערכתי, שהוא באמת נותן פתרון אמתי – החליטו שמורידים את הסייעות לגמרי. הבנו שהן לא יעילות לצורך העניין, אבל הורידו אותן לגמרי בלי לתת פתרון אחר, ואז אמרו: אם זה לא עוזר, אנחנו בכלל לא במשחק.

הייתי בקשר עם מנכ"ל משרד הרווחה בסיפור. הוא התחייב שיעשה איזשהו מהלך יחד עם משרד הבריאות ועם גופים נוספים כדי לראות איך מנסים כן לייצר פתרון כלשהו. עד כה לא קיבלתי שום תשובה או התייחסות. יכול גם להיות שאין התקדמות ולכן אין מה להתייחס, ולכן אני מכנסת את הדיון הזה.

אנחנו נמצאים חודש לפני פתיחת שנת הלימודים. אני מקבלת אין סוף פניות מהורים מודאגים. היו לפני כן מודאגים – עכשיו הם מודאגים שבעתיים, כי זה כאילו המערכת אומרת: אנחנו מסירים כל אחריות. בעיקר אני נתקלת בתופעות מרגיזות לא פחות, שמעונות מסרבים בכלל לקבל ילדים שהם אלרגיים. אנחנו יודעים שבחוק – ותכף נברר את זה, כי חשוב לי לברר את כל הסוגיות האלה ברחל בתך הקטנה – סור להם בכלל להפלות ילדים או לא לקבל ילד על רקע כזה או אחר, והם אומרים להם בלי להניד עפעף: או אתם מביאים סייעת ומשלמים באופן פרטי, כלומר זה עניין שלכם, או הילד לא פה. ואז יוצא שאנחנו מדירים ביודעין קבוצה שלמה של ילדים שלא יכולה להשתלב בתוך המסגרות של מעונות יום.

אני מקיימת את הדיון כדי לראות איך אנחנו מוצאים פתרונות. נתחיל אתך, חגי, משרד העבודה והרווחה, כדי לראות איך אנחנו מייצרים מענה ולאן פנינו, או אנחנו אומרים: מדינת ישראל מסירה אחריות מהילדים האלרגיים, ואנחנו גם נותנים יד באותה נשימה לאפליה שלהם ולהדרה שלהם ממעונות היום. אני יודעת שאני אומרת את זה קיצוני ובוטה, אבל זאת המציאות. אני יכולה להראות לכם פיזית את הפניות, ותראו שזו המציאות. הם אומרים את זה בלי להתבייש. אף אחד גם לא מכחיש. גם כשאני עושה טלפונים, הם אומרים: אני לא מוכן לקחת אחריות, וזה מה שקורה בשטח. חגי, אשמח להתייחסות.

בוקר טוב. אני חייב לפתוח ולומר שמבחינתנו, הורים שנרשמים למעון ומבקשים להתקבל למעון, כל עוד אין חוות דעת רפואית לגבי סייעות, המעון חייב לקבל אותם ולעשות את ההתאמות שלו בהכשרות הצוותים, במזון, ותכף ארחיב על זה, אבל זה כפתיח. מבחינתנו ההנחיות הן שאם ילד לא חייב בסייעת, המעון חייב לקבל אותו. אשמח שאם יש פניות פרטניות שיודעים על מעונות שמסרבים לקבל ילד בגלל זה, נשמח לקבל לטפל.

ננהל את זה כדיאלוג, כי חשוב שזה יהיה דיון ושננסה לצאת כאן עם משהו. אנחנו יודעים – ושמענו את זה גם בדיון הקודם – שהרבה מאוד רופאים מכסת"חים את עצמם, סליחה על הביטוי. הם מלכתחילה לוקחים את זה למקום כביכול הכי קיצוני, ואומרים – כי גם ההורים מפעילים לחץ ורוצים שיהיה סיוע, אז הם משתפים פעולה וכותבים שהם צריכים סייעת, ועכשיו אנחנו נמצאים במלכוד כפול, כי פעם אחת הרופא רצה לברך ויצא מקלל, כי הוא כתב סייעת והמעונות לא מקבלים; ומצד שני אנחנו אומרים: אם לא יכתבו שיש סייעת, נוכל לקבל אותם למעון, ואנחנו נעשה מה שצריך במעון כדי לנקות אותו. אז אנחנו נמצאים פה במצב של מלכוד.

מנהלת מעון והמשרד בכלל, כשיש חוות דעת רפואית שמנחה שחייבים סייעת לשעות מסוימות, אנחנו לא אנשי המקצוע ואנחנו לא מבינים בזה, וחייבים לקיים את חוות הדעת הרפואית.

אבל בפועל אנחנו לא מקיימים, כי למשל, יש לי פניות שרופא אומר: צריך סיוע צמוד, ונותנים רק שעתיים ביום, או ילדים שהם מאוד-מאוד חולים, וגם המשרד – וזה לא חלילה נגדך; זה לא אישי. אני מנהלת אתך את השיח, כי אתה הנציג עכשיו, וגם ורד פה, אז אפשר להצטרף. אנחנו יודעים שיש מקרים של ילדים חולים, שגם המשרד מבין שזה מקרה מורכב וחריג, אז מוכנים להוסיף עוד שעתיים אבל לא נותנים יום מלא, למרות שהרופא המליץ. כאילו אנחנו אומרים: אנחנו בוחרים מתי ללכת עם המלצת הרופא ומתי לא. השאלה, אם אנחנו לא בורחים ממציאת פתרון אמתי, של לומר: יש ילד אלרגי – אנחנו מנקים מעונות מאותו אלרגן. אנחנו כן הולכים למקומות שבהם ילד שהוא מולטי אלרגי, או הוא אלרגי אפילו בהערכה – כל המקרים המורכבים-מורכבים, שם אנחנו כן מחריגים ונותנים סייעת. כאילו יצאנו מהמשוואה הזאת.

אפריד. נתחיל מהמקרה היותר רך, אקרא לו, מענה רך שאנחנו נותנים. כאשר ילד לא מחויב בסייעת – כאן, כמו שהמנכ"ל ציין, במקביל למה שהוא החליט לגבי הסייעות – שניגע בזה בהמשך – ילדים שאין להם סייעות, נפעל כפי שפעלנו עד כה וביתר שאת. נוסיף פעילות, ובראש ובראשונה אנחנו מעוניינים לקדם שיתוף פעולה עם משרד הבריאות, שיש לו ידע וסמכויות, ואנחנו מאוד-מאוד מכוונים לשם, ללמוד ממנו, שהוא ייתן לנו כלים והנחיות. זה קודם כל.

במקביל נפעל להוסיף הכשרות לצוותי המעון. עשינו עד כה ונפעל ביתר שאת- - -

זה אד הוק כאמירה של אנחנו עכשיו מתכנסים לסיפור הזה, ועד ספטמבר הצוותים עוברים הכשרות?

אני לא יודע להתחייב על לו"ז, כי מדובר פה בהיקף פעילות מאוד גדול. אני מזכיר שיש דברים שאנחנו עושים כל הזמן בשוטף. יש לנו שיתוף פעולה עם ארגונים כמו יה"ל, שמסייע לנו בהכשרות לצוותים. יש קורסים של עזרה ראשונה באמצעות מד"א, שנותנים שם כלים לצוותים, איך להתנהל במקרה של התפרצות אלרגיה. אנחנו עושים דברים בשוטף כל הזמן, ובעקבות הדבר הזה ניקח את זה כמה צעדים קדימה. פה מבחינת לו"ז אני לא יודע לומר. אנחנו רוצים גם להתחיל לספק מזרקים למעונות לסיוע בנושא הזה.

היום אין מזרקים?

לא שהמשרד מחויב לספק.

אין מזרקים במעונות. היום רק אם ילד מגיע אם המזרק שלו.

כי אז הבנתי שבערכה של העזרה הראשונה דיברו על כך שבחלק מהערכות יש.

זה לא משהו שאנחנו מספקים, אבל אנחנו הולכים לכיוון הזה. אנחנו רוצים להרחיב את המענים, כפי שאמרתי, בטיפול הרך של המקרים שבהם אין חובה לסייעת. זה במישור האחד.

יש בכלל מקרים כאלה? רק כדי שנבין – יש בכלל מקרים שבהם ילד אלרגי, ורופא לא כותב שצריך סייעת? נראה לי בא ביחד.

אין.

יש פה נציג של רפואה, ממשרד הבריאות? יש מקרה שבו יש ילד אלרגי ורופא לא כותב סייעת? זה כאילו בא ביחד כל הזמן.

לא בהכרח. עמדת המשרד היא- - -

לא מה עמדת המשרד; מה קורה בפועל. סליחה שאני אומרת לך את זה. כי בסוף אנחנו- - -

לא יודע מה כל רופא יעשה, אבל רפואית, סייעת לא תוכל לעזור לילד אלרגי אלא אם הוא פיתח את התגובה. רוב הזמן ילדים אלרגיים הם ילדים בריאים לגמרי, כל עוד לא נחשפו. הדרך היותר טובה מסייעת זה המניעה. עד כה לא תואר מקרה שבו סייעת הזריקה או טיפלה במקרה אלרגיה.

לא קיבלתי תשובה. בדרך כלל ילד מגיע, מקבל אבחון על ידי רופא, ואז אוטומטית נכתב שהוא זקוק להשגחה צמודה. כל אחד יכול לפרש את זה איך שהוא רוצה. ברור לנו שהשגחה צמודה זה סייעת, נכון?

אקמול מותר לתת?

עזבי רגע את האקמול. אתה אומר שילד קטן בכל מקרה נדרש להשגחה, כי הוא לא יודע לברור מה האוכל המותר והאסור, כלומר אנחנו חוזרים לסיפור שבמעונות אולי כן צריך סייעת ומישהו שמשגיח על הילדים האלה באופן ממוקד.

אנחנו חושבים שסייעת אין לה ערך מוסף מעבר להכשרת הצוות שכבר נמצא שם. כל אדם יכול לטפל בתגובה אלרגית. לא צריך מיומנות מיוחדת. זה עט שמזריקים אתו.

אני חוזרת אליך, חגי. אני משאירה רגע פתוח את הסיפור של מי שכתוב לו, לא כתוב לו סייעת כן או לא, כי אנחנו מבינים שסביר להניח שבגיל כזה קטן במיוחד, שיגידו לכולם שהם צריכים סייעת. מה אנחנו עושים עם הסיפור הזה?

שוב אני אומר – כשרופא אומר שצריך סייעת, אין לי שום סמכות לידע מקצועי לסתור את זה.

מה אנחנו אומרים להורים – או תביאו סייעת או אתם בחוץ?

כפי שמנכ"ל המשרד ציין בפניך, הנושא הזה של הסייעות החל משנה הבאה הוא לא בתחומי הסמכויות והפעילות של המשרד. אנחנו לא מבינים בזה.

לא צריך להבין, גם משרד החינוך לא מבין בסייעות. אבל משרד החינוך מספק סייעות רפואיות, וגם שם אנחנו יכולים להתווכח על היעילות וגם שם אנחנו יכולים לעשות רפורמה. השאלה היא מה אנחנו אומרים באמת, מה אני אומרת להורים האלה לא מחר בבוקר; עוד שעה וחצי, כשאני יוצאת מפה. אתה לא מבין את מבול הפניות. זה בטלפון, בפייסבוק, באימייל, בטלפון של הבית. אתה לא מבין את העוצמה של החרדה של האנשים. מה אני אומרת להם – או תביאו סייעת או אתם בחוץ? אין לי תשובה אחרת, לפי מה שאתה אומר.

כשמגיע אלינו ילד עם חוות דעת רפואית, אנחנו חייבים ליישם אותה, שוב. אין לנו כלי אחר. החל משנה הבאה, כפי שאמרתי וכפי שהמנכ"ל החליט, הכלי הזה הוא לא משהו שאנחנו נפעיל אותו.

למה? בהחלטה שרירותית?

החלטת מנכ"ל.

אני מנסה להבין, ואני מפנה את זה למנכ"ל לצורך העניין, שלא נמצא פה ואתה המתווך שלו. כלומר לומר: שוברים את הכלים ולא משחקים – לא מתאים לכנסת. זה לא סייעות זה לא בתחום האחריות שלנו. כבר הגענו לתובנה שסייעות זה לא מספיק, אז אם הוא היה בא ואומר לי: מספטמבר יש לנו צוותים שמוכשרים בתוך הגן לתת מענה, מספטמבר, כשמגיע ילד אלרגי, אנחנו מנקים את הגן מאותו אלרגן, ובמקרה קצה ניתן את הפתרון שנתנו אז – ננסה לייעל אותו. משהו שיהיה הגיוני, שאפשר יהיה לתפוס בו, אבל לומר: עכשיו המעונות פרוצים ואנחנו לא במשחק הזה – קשה לי. אפילו שאני לא ממשרד העבודה והרווחה ואפילו שזו לא אחריות אישית שלי ולא על הכתפיים שלי, קשה לי לומר להורים: תתמודדו. וזה מה שאנחנו אומרים בעצם.

מבחינתנו, נמשיך את כל המענים שנתנו עד כה, וניקח את זה גם צעד אחד קדימה מכל מה שאמרת, לנטרל את האלרגנים ולהתאים את המזון ולהכשיר.

תוציאו הנחיה?

ננקוט את כל הצעדים כדי לתת את מענה המסגרת, נקרא לו כך, כדי לאפשר לילד להתאקלם במעון, אבל כל עוד חוות הדעת הרפואית – שוב אני אומר – מדברת על סייעת, אין לנו שום סמכות לסתור חוות דעת רפואית כזו.

אז מי ייתן? אני מוסרת מכאן לשר ולמנכ"ל, שהם לא מסוגלים לטפל במערך של לידה עד 3 – שיעבירו אותו. שיעבירו אותו למשרד החינוך – ובכוונה אני לא פונה אליך, כי יוצא שכל הזמן אנחנו נמצאים בתוך המקום הזה, ואני יודעת שזה לא החלטות שלך. גם דיברתי עם המנכ"ל אישית ואני יודעת שזו החלטה שלו. לא מסוגלים לקחת אחריות על גיל לידה עד 3 – פנו אותו מכם. באמת. אני מרגישה שאני נמצאת בשוקת שבורה. אם אני מרגישה חסרת אונים עכשיו בדיון, אני לא רוצה לחשוב מה מרגישים ההורים שם בחוץ.

יש תחומים שהם לא בליבת העשייה של המשרד, ולכן אנחנו מתואמים עם משרדים אחרים, אבל באופן כללי- - -

תכף נפנה למשרד הבריאות, וגם שם נבקש את הפתרון, אבל ברור שחינוך זה לא בליבת המשרד.

כל עוד הממשלה החליטה שהיחידה נמצאת אצל המשרד, אנחנו שם, אבל יש תחומים שמשיקים לנו, ואנחנו מקיימים שיתוף פעולה עם מי שבסמכותו לנהל את זה.

ורד, רוצה להוסיף משהו?

אני רוצה להוסיף.

אתן לכם. אני רוצה לשמוע את המשרדים, ואני רוצה שנתכנס – גם מהמשרדים אני מבקשת. אני רוצה שנתכנס לפתרון שייתן מענה פעם אחת ברמה המיידית, של לראות איך אנחנו פותרים את המצוקה, לפחות של תחילת שנה. לא אוכל לישון בלילה אם אדע שיש ילדים שלא נכנסו למערכת בגלל שהם אלרגיים. זה משהו שאני לא מצליחה לתפוש אותו בכלל, ואנחנו אומרים: לא אכפת לנו – תתמודדו. אז אנחנו לא אומרים את זה במילים האלה, אבל התרגום הישיר של מה שאנחנו מעבירים פה במסר, זה-זה.

אשמח לשמוע ממשרד הבריאות, איך הוא יכול להירתם ולסייע עד שנפעל בכוח מול משרד העבודה והרווחה כדי כן לקבל בשיתוף עם מי שצריך במשרדים האחרים את המענה לילדים האלרגיים במעונות היום. אשמח לשמוע את ההתייחסות שלך, ועד כמה אתם מוכנים ללכת אתנו בסיפור הזה. ד"ר רמי גריפת.

המשרד מוכן לתת כל עזרה מקצועית, סיוע ותמיכה בהנחיות ובהכשרת הצוותים. לא ביישום הכשרת הצוותים אבל כן בכתיבת הנחיות.

לכתוב הנחיות גם אני יכולה. עזוב, זה לא רציני, רמי. אנחנו יודעים לכתוב הנחיות כולנו. אני רוצה תכל'ס. מחר מגיע ילד למעון. איך אנחנו שומרים על הילד הזה? זה מה שמעניין אותי כרגע. אני לא רוצה שהדיון הזה יהיה מכבסת מילים. עשיתי אותו לפני שלושה שבועות. מה אנחנו עושים בתכל'ס? אילו כלים אתם יכולים לומר לי שיש כדי שנוכל לפחות לתת את המענה הזה לתחילת השנה?

למה את מתכוונת?

או לעזור במימון של סייעות – ונדבר עם משרד העבודה והרווחה; מקסימום נעשה חלוקת נטל. שוב – כשלב ראשון, ואולי כשזה יכאב קצת בכיס, למשהו שאנחנו יודעים שהוא לא עד הסוף נותן מענה, אולי כולם יתכנסו סוף-סוף לאיזה צוות מקצועי, כמו שצריך, כמו שהיה צריך להיות כבר לפני כמה חודשים, ויגידו: אנחנו מוצאים פתרון. אני צריכה משהו שנוכל להפעיל לחץ.

עמדת המשרד, שסייעות נדרשות לילדים, לפעוטות שנדרשים לטיפולים פולשניים.

גם זה לא נותנים.

- -

אתן לכם. אני יודעת שלכולכם בוער.

אני מציג את העמדה המקצועית. מבחינה מקצועית, ילד שצריך פעולות פולשניות כמו בדיקת סוכר והזרקת אינסולין, ברור שהוא צריך סייעת.

אם ממש התערבנו והפעלנו את כל התותחים, קיבלנו ארבע שעות.

מתוך קבוצה של 15 ילדים היא תעזוב את כל הקבוצה והיא תזריק לילד.

קודם כל, כן. אני לא נכנסת עכשיו למקום הזה. עזבו, בחייכם. אם היא תראה ילד נופל בחצר, היא תרוץ להרים אותו. אל תיכנסו בכלל למקום הזה שלסייעות קשה להן, מורכב להן, עמוס להן. אתם יודעים הרי שגם הסיפור של הסייעות – ודיברנו פה כולנו; אני חושבת שיצא לי לדבר עם כל אחד מכם ביחד ובנפרד, אנחנו יודעים שהוא לא פתרון, לא השעתיים האלה.

בואו נשמע ואז אעביר למשרד הבריאות, ואתן לך, סילבי, לומר את הדברים בצורה מסודרת. בבקשה.

בגלל שהמשאבים מוגבלים וברור לכולנו שזה כך, אנחנו לא חושבים שסייעת היא מענה טוב לאלרגיה.

היא לא מענה טוב, אבל היא עדיף על כלום.

לאלרגיה יש מענה שטוב באותה מידה בלי העלויות. אז מבחינת תעדוף, העלות מול התועלת, אנחנו אומרים שלסייעת אין יתרון.

מה כן?

כפי שאמרת – אנחנו צריכים לעבוד בשני מישורים – מישור המניעה – לנקות את הגן מהאלרגן הזה, אם יש ילד אלרגי, ולהכשיר את הצוות לתת את הזריקה עד שמגיעה העזרה הרפואית. זה טיפול שכל אחד יכול לעשות.

אני רוצה לתת לך תרחיש. ניקינו את הגן. נניח, ילד אלרגי לחלב. נלך אפילו על הילדים הקטנים. אי אפשר באמת לנקות את הגן מחלב, כי יש תינוקות אחרים. ונניח שניקיתי. נניח שכולם על צמחי, חוץ מאחד שבבית שותה את החלב בבוקר, ופולט בגן. מה אני עושה? פעם אחת יש לי – אני אומרת שאני מכשירה את הצוותים, ופעם שנייה אני אומרת, הילד שאלרגי לחלב, אולי הוא יפתח תגובה, יקבל- - - אבל יש לי ילדים הרבה יותר מורכבים, שהם מולטי אלרגיים, שהם אלרגיים מהרחה – כל מיני תופעות שהן הרבה יותר מורכבות. האם הילדים האלה, אנחנו כן צריכים לתת להם מענה, לשיטתך?

אם נכשיר את המטפלת, הגננת, במקרה כזה, לקחת – חלבון חלב לא עובר באוויר; הוא עובר במגע ישיר. לכן אם אנחנו פשוט מרחיקים את הילד מהאזור שהילד השני פלט, אנחנו מונעים את המגע שלו עם זה.

אבל יש דינמיקה. נמצאת פה סייעת, עכשיו היא פה, היא בדיוק הרימה את הילד.

זה נועם, הוא בן שנתיים, אלרגי לחלב וביצים. מספיק שאוכל רביולי והאדים עם חלב לידו – הוא מתנפח. אז לומר שזה לא בהרחה, זה לא נכון לגביו.

אדים זה משהו אחר.

הרחה.

אמרת אדים. אדים זה אידוי מים, שמרימים את המולקולות.

הוא לא אכל את האוכל.

אם ילד פולט, אין סיכוי שזה יעבור באוויר. יש פה עניין של גודל הטיפה של הנוזל. אם היא גדולה, היא לא מרחפת. אדים למשל, זה טיפות שכן מרחפות. אבל יש סיכוי שתינוק יזחל – היא גם בזה. זה שבריר שנייה.

בבקשה.

זה קרה לנו. אני ריקי רוזמרין, מפקחת נעמ"ת, מפקחת פדגוגית באזור ירושלים ומטה יהודה. אני מרגישה – כי היינו גם בדיונים הקודמים, ואני אחת מאלה שטוענת שסייעת לא נותנת מענה מלא לכל הסיפור של אלרגיות, אבל במה שקרה כאן, וכפי שחברת הכנסת אומרת, אני מרגישה ששפכו את התינוק יחד עם המים, ונתנו לנו להישאר ולהתמודד במערכה הזאת.

אגב, בסופו של דבר בסוף הדרך אני כן חושבת שזה צריך להיות אין האוס בתוך המערכה שלכם, אבל צריך לעשות תהליך מקצועי.

צריך לעשות תהליך מקצועי, וצריך לראות בדיוק מהן התוצאות ומהן האפשרויות שאנחנו מכניסים לתוך המעון.

אני רוצה להקריא לכם רק שני משפטים מתוך אישור רפואי שקיבלנו לפני מספר ימים, של ילדה שכבר היתה שנה שעברה אצלנו במעון. היא אלרגית לחלב, ניתנה לה סייעת, ולשנה הבאה אין סייעת. אנחנו ביקשנו אישור רפואי. אומר לך אפילו מי הרופאה. הרופאה היא ציבלין לריסה, והיא כתבה בין היתר: עדיין זקוקה להמשיך ולהימנע ממוצרי חלב – הילדה – עדיין זקוקה לסייעת צמודה בגן, ולהחזיק מזרק אפיפן, וזה כמובן אחרי כל הבדיקות.

כשאנחנו בתור ארגון מקבלים אישור רפואי – אנחנו לא רופאים – שכתוב בו שחור על גבי לבן: עדיין זקוקה לסייעת בגן, מה אנחנו אמורים לעשות? הרופא דואג לעצמו. הוא כתב שהילדה עדיין זקוקה לסייעת בגן. מה אנחנו אמורים לעשות? איך אנחנו יכולים לתת מענה שהוא אחראי לילדה, לתינוק שנמצא אצלנו במעון?

כשאתה מדבר על ילד פולט פה וילד פולט שם – סליחה, אבל אתה כנראה לא מכיר את המערכת ולא רואה איך כיתת מעון נמצאת. כיתת מעון עם הרבה ילדים, מעט סייעות, וילדים זוחלים ונוגעים. הם לא בובות. הפעילות היא דינמית. צריך להבין את האחריות.

אני כן רוצה לומר לשאלתך קודם, אנחנו מקבלים הרבה פעמים אישורים לאלרגיות שלא מחייבים סייעת, כאשר האלרגיה אינה ברמה חריפה – אני מבינה מתוך הכתוב; אני לא רופאה – והאופציה שמבקשים מאתנו זה לתת טיפות פניסטיל. במקרים האלה אנחנו מקבלים באהבה ובשמחה וברצון כל ילד, ונותנים את המענה ברגע שצריך לתת טיפות, ולהזעיק את ההורים.

גם במקרה שיש סייעת, לסייעת אסור להזריק אפיפן, אבל היא צמודה לילד.

למה? לא כל אחד יכול להזריק אפיפן?

יש הוראה שלה אסור להזריק אפיפן.

כי אתם נתתם את ההוראה הזאת. אתם גם יכולים לשנות אותה. כי זה מציל חיים.

אנחנו מלמדים ומדריכים את הצוותים שלנו, אבל מה שהסייעת עושה בארוחות – למשל, אם זה אלרגיה לחלב, היא מונעת מהילד לגעת, דואגת שכל המשטח יהיה נקי.

אבל מה הבעיה עם הסיפור של אפיפן? הרי כל אדם ברחוב יכול להזריק את זה. זה כמו שהיה עם האטרופין. למה להוציא את זה? הרי זה לא מורכב. אפשר להזריק את זה על הבגד – למדתי את זה מהדיון הקודם.

לפחות בנעמ"ת, לפחות לפני שלוש שבועות, כשבדקתי את הנתונים – 11 מקרים כאלה היו לנו השנה, שצוות חינוכי שלנו הזריק אפיפן.

אז כן נותנים.

ודאי שנותנים, אבל לא יכולים לתת – ברגע שרופא רושם במסמך הרפואי שהילד זקוק לסייעת, והסייעת עושה משהו, כלומר היא יושבת ומנסה למנוע נקודתית – אם הילד אלרגי לאוכל, היא מנסה למנוע נקודתית, לנקות את השטח, לדאוג שילד לא ייגע בו כשהוא עם גבינה וכו', שהוא לא ייקח ביס מהכריך וכו'. כלומר הסייעת כן עושה משהו. הצוות שלנו מוכשר ונותן את האפיפן. ברגע שרופא לא רושם שצריך סייעת, אנחנו מתמודדות. ברגע שהרופא רושם שצריך סייעת, אנחנו לא יכולים לקבל ילדים ללא סייעת.

אבל אתם כן מקבלים אותה אם יש סייעת לשעתיים.

שוב – הפתרון הזה, דיברנו עליו גם בדיון הקודם. הוא ודאי לקוי בכיתת תינוקות, שאם ילד אלרגי לחלב, יש שם חלב לאורך כל היום ולא שעתיים. הוא לקוי בכיתות האחרות.

אבל בפועל, כשמבקשים סייעת, ויש סייעת לשעתיים, אתם כן מקבלים.

נכון, בתנאי שהסייעת מתחלקת לארוחות.

היא לא. אנחנו יודעים שהם באים לשעתיים או בבוקר או בצהריים.

היא מתחלקת לארוחות. אני לא יודעת על כל המקומות; אני יודעת על המקומות שאני אמונה עליהם. לומר לך שזה פתרון שהוא נורמטיבי, שיש לי סייעת שתעבוד שעה פה ושעה פה? אז אנחנו מנסים לתפור את זה עם עוד שעות עבודה ולהיות מאוד יצירתיים. בשורה התחתונה ודאי – וגם דיברנו על זה בפעם האחרונה – סייעת לשעתיים ביום זה לא מענה.

אגב, ילד שאלרגי לדגים, למשל, אנחנו מבקשים סייעת רק עבור הארוחות שבהן יש דגים. אנחנו מאוד משתדלים ללכת ולתת את המענה. אבל כרגע ודאי שיש לנו אישורים כאלה שבהם מפורט, כתוב שהילד צריך סייעת, המשרד לא ייתן – נצטרך להשית את זה על ההורים. לא תהיה לנו שום אפשרות אחרת.

תודה. בבקשה.

מבחינה מקצועית, אנחנו שם לתת את כל שיתוף הפעולה ואת כל הידע שנדרש.

מה זה שיתוף פעולה? לכתוב נהלים? אני לא צריכה.

מה יכול לתת מענה, אבל בסוף הפיקוח הוא של משרד העבודה. שלא ינסו להעביר את זה למשרד הבריאות, כי זה שיש פה היבט רפואי זה עדיין לא בתחום הסמכות והאחריות שלנו, מבחינת הידע המקצועי. עד היום לא היה שיתוף פעולה.

בכנסת – סליחה שאני אומרת את זה, כי אני באמת מיואשת מהסיפור – כשקורים דברים טובים, המשרדים רבים, מי לוקח את זה, וכשצריך לדאוג פתאום לילדים, המשרדים רבים, במגרש של מי זה נמצא.

אין פה ויכוח.

אבל השאלה, איך משרד הבריאות אומר – אנחנו מדברים על ילדים שהם מגיל לידה עד 3. חוק חינוך חובה חינם לצערי הרב, אין בתוך הסיפור הזה. גם חוק פיקוח לגבי המעונות האלה לצערי, עדיין אין. אנחנו עושים הכול כדי לקדם את זה. זה שטח שהוא די אפור. אני אומרת: בואו ננצל את האפור הזה כדי לומר: משרד הבריאות, שגם ככה טיפות החלב, הילדים עוד רכים, זה עוד השלבים שהם די מחוברים אליכם, יחד עם מי שאמון – כדי שיהיה לנו הזמן לעבוד בשלושה, ארבעה, חמישה חודשים הקרובים, ולמצוא פתרון אמתי, אבל בינתיים יהיה לנו מענה לתחילת השנה. ספטמבר זה מחר בבוקר. הילדים נרשמים. עוד רגע כבר אין להם מקום בכלל.

התקשרו אליי אנשים ששילמו, שכבר קיבלו אישור והכול, אבל התקשרו אליהם עכשיו: חברים, אם אתם לא מצליחים להתארגן – תגידו, כי אנחנו רוצים לפנות את זה לילדים אחרים שמחכים בתור. אנחנו נמצאים פה מול שוקת שבורה שקשה להם, קשה לנו כאן. הפתרון הוא אצלכם במשרדים.

כמה ילדים יש? יש סדר גודל של 2,500, זה כולל את בתי הספר. כמה ילדים יש בגילאים האלה שזקוקים להשגחה, בגיל לידה עד 3? מישהו יודע לתת לי את הנתון המפולח?

אני חושבת ש-7%.

אלה שקיבלו סיוע בשנה שעברה זה היה בין 300 ל-350.

כשאני מדברת על 7%, אני מדברת על כלל האלרגניים – לא רק על אלה שחייבים סיוע.

אז אתם מדברים על 400 שנדרשו לסיוע – 300 עד 350 שנדרשו לסיוע. זה אומר שיש מצב של 300 עד 350, בלי שניקח את הריבית. הרי אנחנו יודעים שכל שנה יש יותר ויותר ילדים שהם אלרגיים, שיישארו ללא מענה רק משום שהם אלרגיים.

אנחנו יודעים שיש לא מעט ילדים שמעונות כן מקבלים אותם בלי סייעת.

אבל לא אשלח אותו, גם אם יקבלו אותו.

ורד, יש לי מה לומר על המעונות. אני חושבת שהמעונות יכולים לעשות יותר, אבל אני לא רוצה להיות כרגע נתונה לחסדיהם של המעונות. אנחנו מדברים על מחר בבוקר. אין לנו הזמן הזה אפילו לנהל אתם את השיח הזה, ותהיה הביקורת שלנו ככל שתהיה.

לכן אני מציעה, משום שאנחנו נמצאים בטיימינג כזה, שלפחות ניתן את המענה, את הפתרון, בואו נגדיר אפילו, שלושה חודשים ראשונים, זה ספטמבר, אוקטובר, נובמבר. יהיה לנו בזמן הזה האפשרות להיערך ולראות איזה פתרון אמתי אנחנו מסוגלים לייצר בתוך המערכות.

גם אנחנו הולכים – לצורך העניין, אמר חגי. אנחנו נצא להליך של הכשרה. נכניס מזרקים. הדבר הזה לוקח זמן. אז בזמן התארגנות הזה, מה אנחנו עושים?

זה לא בסמכותי לחלוק על עמדת המנכ"ל, ואת וכל הנוכחים מבינים זאת; מה שאני כן יודעת, שבהנחיות של המשרד שלנו של האגף למעונות יום הנושא של ההכשרה לעזרה ראשונה ומזרק אפיפן בכל מעון כבר קיים בהכשרות מזמן.

אבל אין- - -

קיים בנהלים, ואצלנו הצוותים עוברים את זה.

את אומרת שבנהלים יש העניין של מזרק אפיפן?

לא. אין המזרק פיזית למעט הילד- - -

אבל הוא אמור להיות?

לא אמור להיות.

אז מה הנוהל אומר?

ההדרכה נכנסה לתוך עזרה ראשונה בנעמ"ת.

אז יש הדרכה אבל אין מזרק?

אמרתי בראשית דבריי – מזרקים כרגע המשרד לא מספק, אבל כחלק מהתהליך הזה שאנחנו עושים עכשיו- - -

תכניסו מזרקים. זה הבנתי. חשבתי שיש תקדים, ואנחנו רק צריכים לאכוף אותו.

לא מספקים מזרקים.

וזה כן יהיה?

אנחנו הולכים לכיוון הזה.

הדר, רוצה להוסיף? מישהו יודע מה העלות התקציבית של ה-300, 350 למשרד?

בסביבות 8 עד 10 מיליון שקל בשנה על חשבון תקציב – אין לנו תקציב- - -

אבל הוא היה כל השנים והסתדרתם כל השנים.

לא, קיבלנו על זה כל שנה תלונות מהשלטון המקומי, כי זה פגע באוכלוסייה בסיכון, ובכמה מקומות נסגרו מסגרות לילדים בסיכון.

למה? כי זו היתה בחירה אם לתת סייעת או לתת מענה אחר?

זה לא בדיוק בחירה. אנחנו קיימנו את הוועדות והתקבלו החלטות עד שיישוב שהיו לנו, למשל, שמונה ילדים באותה שנה, העלות התקציבית לשנה היתה עלות של מועדונית של 15 ילדים, ואז הם התחילו לטעון שהם לא ייתנו את המענה, ואנחנו לא יכולים לחייב אותם. אם הם טוענים שאין להם תקציב, ואם אנחנו לא נותנים את התקציב, זה פגע.

תודה. נעבור לא', אבל אני רוצה להקריא לפרוטוקול: אני קובעת כי לפי סעיף 120 לתקנון, ככל שתהיה בקשה או שיעלה הצורך, יימחקו מהפרוטוקול המפורסם לעיון הציבור פרטים מזהים של דוברים או של קטינים שעליהם דובר בדיון או חלקים מסוימים מתוך הדברים שנאמרו לפרוטוקול, ככל שהדבר נדרש כדי להגן על עניינם של קטינים או ככל שהדבר נדרש לבקשת מי שהשתתף בישיבה, אם העמדת הפרוטוקול לעיון הציבור עשויה לגרום נזק לו או לבריאותו.

א', הורים, בבקשה.

אני א'. גם לי יש בנות תאומות אלרגיות. הן כבר גדולות ולא בגיל הזה, אבל אני הגעתי מטעם שליחות של הורים שלא יכלו להגיע, ומציגה. מדובר בגילאים 0 עד 3, ילדים שסובלים מאלרגיה ברמת נגיעה וברמת הרחה. אני לא חושבת שיש דבר כזה, להנגיש גן. אתם אומרים, מצד אחד, מותר להזריק לילד. מצד שני, כשילד מפתח חום בגן, אסור לתת לו אקמול.

זה שני דברים שונים.

אם אסור לתת לו אקמול, מותר לתת לו אפיפן.

כי אפיפן זה סוג אחר- - -

ואם סייעת או גננת לא תדע להזריק בזמן, ולא תדע לזהות את ההתקף בזמן, שהתקף נע בין שנייה לשמונה שניות – מי יציל את אותו ילד? מי לוקח את האחריות שהילד הזה מאבד את ההכרה, ובמקרה הרע גם מוות? יש פה דברים שנאמרו שבתור אמא לילדות אלרגיות ובתור אשה שעושה הדרכות בבתי ספר, בגנים, במעונות יום – גם עשיתי בנעמ"ת, גם עשיתי בויצ"ו – אני לא מסכימה עם המון דברים שנאמרו פה. תודה.

תודה רבה. א', אני חושבת שהסיפור של אפיפן – גם שמענו את זה בדיון הקודם – הוא סיפור אחר לגמרי. זו תרופה שגם אם מזריקים אותה עכשיו בטעות לאדם בריא, שלא אלרגי ולא צריך את זה, לא קורה כלום. זה מציל חיים במקרה שאנחנו כן צריכים את זה.

יש אנשים שרואים את המזרק ומקבלים- - -

אבל הרעיון הוא שיהיה צוות מספיק מיומן שיקבל הדרכה, ואז לא יקבל פיק ברכיים, וגם יידע לתת את המענה בזמן המתאים. לשם אנחנו חותרים. כי לא יצמידו לכל ילד סייעת מהבוקר עד אחר הצהריים, והפתרון שניתן היום במערכת, אנחנו יודעים שהוא לא טוב, אז אנחנו צריכים לצאת מתוך המקום הזה ולראות איך אנחנו מוצאים פתרון יעיל. בבקשה.

שמי רחל אטדגי, נאות מרגלית. אני באתי לכאן כי ממש בער בקרבי הנושא של אלרגיות. יש מגוון סוגי אלרגיות. יש המינון הנמוך ביותר, שאני שמחה על מה שאמר חגי, שצריך לתת את ההנחיה למטפלות. בין שארגונים עשו ובין שלא, אין הנחיה מסודרת בתמ"ת. הנושא של הזרקות – המזרקים קיימים במעונות. עדיין זה לא מושתת מספיק בהנחיה. נשמח שההנחיה הזאת תצא מיידית.

שתיים, אני מדברת על המקרים החריגים ביותר, וקרו מקרים חריגים של אפילו שוקולד בכיס של ילד, וזה הגיע לטיפול נמרץ – ילד שבשניות – זה היה בשבריר שנייה, כמו שהאמא אומרת – אם לא בית חולים דקה לידנו בעפולה, הילד הזה בשנייה היה הולך.

המודעות של כל הארגונים – אנחנו כארגונים, או כולנו כאן כחברים – בריאות או רווחה וכל מי שכאן, לא לוקח אחריות על הסייעת. אני כארגון, הגיע מצב קשה, ילד שלפעמים גם הרופאים לא כותבים. מגיע אליי ילד, מה מצבו? לכי לרופא, תביאי הפניה. לפעמים גם זה לא קיים. אם כבר קיים מצב קשה, שאנחנו מבקשים סייעת, למה פונים? הכול סגור. אני כארגון צריכה לממן את זה. למי אני אתן? מאיפה אני אביא את זה? מעבר לתקינה שמתסכלת אותנו.

אנחנו לא מתלבשים על הדיון הזה כדי לדבר על המצוקות של המעונות.

איפה אשים את הילד שלא מקבל סייעת? ואם עסקינן בשעות חשובות ביום, בואו נדבר על שעות הבוקר. גם כשהוא ישן – ניחא, אבל בשעות תפעול, שהילד עובד ופעיל, צריך השגחה באלרגיות במימון גבוה. אני במצב שילד מקבל אלרגיה גבוהה – לא אקבל אותו בנאות מרגלית. לא לוקחת עליו אחריות.

גם עם סייעת את לא מקבלת?

ודאי עם סייעת. תביאי לי סייעת.

שעתיים?

זה מה שאמרתי קודם – הגדרה של שעות ביום, אז השעה היא בדיוק 08:30 עד 09:00, ואחר כך חכי לסייעת מ-11:00 – לכי הביתה ותחזרי – אין כזו סייעת שתבוא בדיוק לאוכל. לא מכירה סיפורים כאלה. אני יודעת שאני צריכה ארבע שעות מינימום לילד במצב כזה. לא אומר: חצי שעה בואי תשמרי עליו, ועוד חצי שעה בואי תשמרי עליו. לא מציאותי.

חלק מהתקלה של מדינת ישראל, אגב, כי במערכת החינוך בגיל 3 אין בכלל פריבילגיה למערכת לומר אם אני כן מקבלת את הילד או לא מקבלת את הילד.

איך אקבל אותו?

לא באתי אליך בטענות. אני רק אומרת שכחלק מהתפישה של מדינה, זו הזדמנות מצוינת לומר בדיון שוב שאנחנו חייבים-חייבים לקדם את הנושא של פיקוח על מעונות יום, להרחיב את זה ולהפוך את זה למשהו ממוסד. אני קוראת מכאן שוב למשרד, כדי כן להרים את הכפפה ולקדם את הצעת החוק, וגם אין לי בעיה שיעשו את זה בתזכיר ממשלתי בכל דרך שיבחרו, אבל הסיפור הזה חייב להיות מטופל.

המועצה לשלום הילד.

אני רוצה להתייחס קודם כל לדברים שאמר נציג משרד הרווחה, ולומר שברגע שהילדים בגילאי 0 עד 3 עברו את תחום האחריות שלכם, לא רלוונטי בכלל, אם זה בליבה של העשייה או לא. יש לכם מחויבות לאותם ילדים.

ראשית, אני חושבת שהמשרד צריך להתגייס ולפעול בכל הכוח כדי למצוא פתרון לסוגיה הזאת, כולל 200 אחיות גם למעונות עצמם ולקיחת אחריות על זה; והדבר השני זה גם לגבי ביצוע הכשרות והאבזור עוד לפני ספטמבר. אתם משאירים כרגע את הילדים בוואקום, ולא ייתכן שבסופו של דבר כל הילדים האלה יישארו בבית, או ההורים שלהם ייאלצו לממן את זה בתחילת שנת הלימודים.

לא ריאלי שההורים יממנו את זה. אם הם צריכים לממן סייעת, כבר יישארו אתם.

אין שום פתרון אחר. זה פשוט לא ייתכן.

כי זה לא רק הסייעת של ה-2,000, 3,000, 4,000 שקל. זה גם לשלם את המעון. זה מגיע למשהו דמיוני כדי להחזיק ילד. תודה רבה.

הביטוח הלאומי רוצה להתייחס?

אני פרופ' יעקב יהב. אני יועץ למנהל הרפואי של ביטוח- - - לאומי ואני מהלשכה הרפואית שם. רופא ילדים, לא במקצועי. בדיון הקודם היה פה פרופסור מחיפה.

קסב.

והוא הסביר לנו קצת אחרת את עוצמת הבעיה מול מה שנשמע פה קודם. אני רוצה להזכיר – בין 0 ל-3 זה מסוכן ובעייתי, אבל עם אפיפן פותרים את כל הבעיות, לא היו דברים אחרים.

אנחנו בביטוח לאומי נותנים גמלה לילד מ-9 חודשים עד גיל 10. הגמלה היא בגובה של 50% כדי להתמודד עם התוספות.

מה זה ה-50% בהיקף?

1,250 שקל או משהו כזה. כמובן, זה סכום שלא אנחנו קובעים אלא זה לפי התקנות.

זה ניתן אחרי שהילד עובר ועדה רפואית, ומשכנע בקריטריונים של הביטוח הלאומי, שהם בהחלט מקלים מאוד היום כדי לקבל את ההשגחה הזו של 50%.

אבל בביטוח הלאומי – ואני לא מתווכחת, כי אנחנו יכולים לנהל על זה את השיח בדיון בנפרד – אנחנו יודעים שרק ילדים שקיבלו התקף זכאים לגמלה, כלומר ילד שלא קיבל התקף, לא זכאי.

מי שמקבל גמלה, כפי התקנות – אקרא אותן כדי שיהיה ברור – זה ילד שהוא אלרגי והוכח שהוא אלרגי לפי מנגנון אלרגי שרופא אלרגיה קבע, אבל הוא חייב להיות גם עם תופעות מסוימות נשימתיות על-מנת שיוכר כאלרגי מסוכן.

אסטמה.

אסטמה זו מחלה אחרת. אנחנו לא מדברים על אסטמה. אנחנו מדברים על צפצופים ועל תופעות אחרות. חייבים לפחות להביא לוועדה הרפואית איזשהו מסמך שמעיד שהיה משהו כזה, החל מהקיצון, שזה שוק אנפילקטי, ויש כאלה, אבל גם אז הטיפול הוא בדרך כלל בזריקת אפיפן ואחר כך בהשגחה. הדברים האלה קיימים, ולכן נותנים את הגמלה, אבל הם בהחלט לפי מדדים רפואיים מסודרים, ובחלק מהמקרים יש גם שימוש לא בדיוק לפי הקריטריון הנוקשה, אלא הולכים לפי בית הלל בכל מקרה שצריך, אבל יש מקרים שגם שם הם לא מוצדקים. גם זה קיים.

תודה רבה, פרופ' יהב. ארגון יה"ל.

תודה. אנחנו מסכימים עם האמירה – סייעת זה לא מענה טוב. זה לא מענה מספיק. ההתייחסות לפרופ' קסב ולמה שהוא אמר המקור שלה בטעות; לא בטעות של הכמויות והאחוזים של האסונות שקרו כתוצאה מאי טיפול או משהו כזה אלא מזה שפעוטות מ-0 עד 3 מתוקף היותם פעוטות מ-0 עד 3 נמצאים תחת השגחה. ברגע שהם נמצאים תחת השגחה, אפשר למנוע ולסייע. השאלה היא איך עושים את זה.

מה זה נמצאים תחת השגחה? גם אלה שבמעונות מבחינתך הם נמצאים תחת הגדרה? כי אז זה פותר לנו את הסיפור.

הטענה שהסטטיסטיקה בעולם מדברת על זה שכמעט לא קרה בגילאי- - -

אבל הרבה ילדים נמצאים במעונות יום. האם זה נכנס תחת הקטגוריה של תחת השגחה?

כן. נמצאים תחת השגחה. העניין הוא שעד היום היו דברים מסוימים שעכשיו כבר לא יקרו. בעולם – דוגמה כללית – אוכלים במקום נפרד. אזור האכילה לא נמצא באזור שהילדים משחקים בו. כלומר כבר מראש מורידים את הסיכון. לכן יכול להיות שהסטטיסטיקה הזאת משקרת. אני לא אומרת שהיא משקרת ברמה – אני באמת מאמינה שהסיכוי שיקרה אסון לילד בגיל 0 עד 3 קטן יותר מהסיכוי שיקרה לילד בן 6 או לילד בן 18. עובדתית זו הסטטיסטיקה בעולם. אבל זה נובע מתוך זה שהילדים האלה נמצאים תחת השגחה.

לפני כשש שנים דיברנו – היינו בישיבות עם התמ"ת, עם איגוד הארגולוגים, עם טובה סיני מנעמ"ת, עם עורכת הדין של ויצ"ו, והחלטנו על נהלים. החלטנו מה צריך לעשות. אני יכולה לומר שהיום, שש שנים אחרי זה, אולי 10% מהנהלים האלה הוטמעו, וגם, כשהם מוטמעים, זה רק כי אנחנו באים ופועלים וצודקים ומדברים עם מיכל כרמל ועושים כל מה שצריך לעשות מסביב כדי שזה יקרה.

כשהתחיל התהליך, במשך 12 שבועות ברצף נסענו להדריך רק את מעונות נעמ"ת. אתם מדברים על חודשיים לפני פתיחת שנת הלימודים. אין שום דרך בעולם שתצליחו להדריך כל כך הרבה מעונות בזמן כל כך קצר, להכין אותם למערך.

אני מסכימה עם מה שאמרת, שיש להגדיר זמן שבו עדיין יהיו סייעות לילדים אלרגיים, עד שנמצא דרך להיערך בצורה שונה. אני לא חושבת ששלושה חודשים זה מספיק. זה צפוף מדי. לפחות חצי שנה אם לא יותר כדי להכין את כל המערך כמו שצריך, ולסגור את הפינה הזאת. יש הרבה יותר מ-350 ילדים במערכת שצריכים השגחה. העובדה שרק 350 זכאים אומרת שיש לכם 2,000 או 3,000 ילדים שהם מוזנחים.

יש 2,500 ילדים שנדרשים לסייעת, כולל בתי ספר וגנים.

לא, בתי ספר יש 2,700 ילדים השנה שהיו, ועוד 350 במעונות.

לא עוד 2,000 ילדים מוזנים, כי הם מקבלים מענה - זה הרבה כשלעצמו.

יש ילדים שהם נמצאים באלרגיה, כשלא מוגדרת השגחה מתמדת או- - -

נכון, כי יש 11,000 ומשהו אלרגיים במדינת ישראל, שהם אלרגיים ברמות כאלה ואחרות. אגב, חלקם אף פעם לא עברו תסמין של אלרגיה. ביקרתי בבתי חולים, ונכנסתי לסיפור הזה. חלקם – שמענו את זה בדיון הקודם, ואני לא ממעיטה מהערך. להפך, דווקא בגלל שאנחנו מכירים את כל התמונה, ויודעים פחות או יותר איפה אנחנו צריכים לשים את האצבע, בואו ניתן שם את המענה. זו הסיבה שאני אומרת את הדברים. מתוך כל אלה שמוגדרים – ואגב, גם כאלה שמקבלים מרופא אבחון שהם אלרגיים, והם מקבלים אישור לסייעת וכו', לא באמת יודעים אם האלרגיה שלהם מסכנת חיים כן או לא, כי הם לא עברו את הבדיקה שהוא קרא לה תגר. אז אנחנו נמצאים בשטח שאנחנו לא עד הסוף. לכן אני אומרת – אם אנחנו יכולים לפרוס את היריעה, ולתת מענה שייתן גם לאלה שאנחנו חרדים שמא הם אלרגיים ובאמת יקבלו התקף, וגם אלה שבאמת נמצאים במקרי הקיצון, ואולי שם המענה צריך להיות אחר או תוספתי או משהו, חשוב שנהיה שם. זאת האמירה.

עוד דבר אחרון שאני רוצה לציין – בכל פתרון שלא יהיה, ילדים עם מולטי אלרגיה יהיו חייבים בהשגחה.

כן, זה מקרי הקיצון. בבקשה.

עו"ד ולרי זילכה, בית איזי שפירא, פורום ארגונים והורים למען ילדים עם מוגבלות. אני רוצה להעיר הערה לגבי העמדה של משרד הבריאות. משרד הבריאות בעצם נקט עמדה של הסרת אחריות, שאמר: מבחינתנו הילדים האלה צריכים מניעה, ובזה זה נגמר. עם כל הכבוד, כפי שצוין פה, אם הרופאים נוהגים לרשום אחרת בדוחות שלהם, אתם צריכים לייצר איזו הנחיה ומדרג – זה נאמר פה לא פעם – בעבודה עם הרופאים הארגולוגיים, לומר מה סכנת חיים וחייבת סייעת צמודה ומה לא, כדי שבסופו של דבר אחר כך תריבו על התקציבים של משרד הרווחה או מי שלא נותן, אבל שיהיה איזשהו מדרג. כרגע כל העניין הזה נמצא באנדרלמוסיה שלמה, שמצד אחד, אתם טוענים: לא צריך שום דבר, ומצד שני, באים הרופאים ובכל מסמך אומרים: כן צריך.

אגב, הצגנו את זה בדיון הקודם וביקשנו. ישב לשמאלי נציג משרד הבריאות, וביקשנו שתצא הנחיה לכל הרופאים, שתסביר שהם צריכים יותר לדקדק בסיפור הזה כדי שנדע באמת מתי אנחנו חייבים להיות שם, ומתי אנחנו צריכים את זה כחלק מסל השירות המערכתי. ואני מניחה שזה לא קרה – נכון, משרד הבריאות?

אני לא מכיר את זה. אני אישית אכתוב את ההנחיות ואוציא.

אני רוצה לומר עוד דבר. התייעצתי בעניין הזה עם יה"ל, אבל מה שנאמר פה הוא שהסטטיסטיקה אומרת שילדים לא מתים בגיל הזה, אז יופי, הם לא מתים, אבל אם הם חווים התקף, שכפי שמתארים אותו ההורים, הוא טראומטי אחר כך לילד לכל החיים – עם כל הכבוד, גם בשביל זה צריך השגחה, כלומר המדרג צריך לקחת בחשבון שלא רק חלילה ילד ימות, אלא גם שהוא לא יעבור טראומה נוראית.

מאיה, עמותת יה"ל. אגב חשיפה לאלרגן שחוזרת שוב ושוב, מעלה את רמת הנוגדנים. זה אומר שאותו ילד, גם אם ביל לידה עד 3 אולי לא יגיע למצב כזה, אבל ייתכן שבגיל קצת יותר מאוחר המשמעות שהוא נחשף מספר פעמים בגיל צעיר, היא לרעתו. יש לקחת את זה בחשבון.

ההסבר שאנחנו קיבלנו פה מהפרופסורים הוא בדיוק הפוך. הפירמידה ההפוכה, דווקא יש הרבה מאוד ילדים בגיל לידה עד 5 בערך שהם אלרגיים ואפילו מולטי אלרגיים.

זה ברמת אחוזים של האלרגיים.

לא ברמת אחוזים. והם מחלימים, במירכאות, מהאלרגיה ככל שהם גדלים. זה בדיוק הפוך. והצגנו את זה כאבסורד, שדווקא בגילאים הגדולים יותר אנו נותנים יותר שעות סיוע מאשר בגיל הצעיר, ששם יש לנו יותר אלרגיות ומולטי אלרגיות.

רגישות לחלבון חלב פרה זה בדיוק כמו שאת מתארת. זה בהתחלה יותר, ועד גיל שנתיים זה נעלם בחלק גדול מהמקרים.

אבל מי שזה לא נעלם?

מי שזה לא נעלם, ממשיך לקבל מענה. להפך – הוא כבר מגיע לגנים ולבתי הספר. המענה שם יותר גבוה.

מה שמאיה מדברת זה ברמה כזאת שילד אלרגי ייחשף בגיל שנה – התגובה שלו בגיל 3 תהיה חמורה יותר, ואנחנו לא מדברים על טיפול והכחדה ברמות נמוכות.

אנחנו מדברים על תהליכים.

אם הוא נחשף, התגובה הבאה תהיה קשה יותר – על זה היא מדברת.

בבקשה.

אני כאן כל פעם להשמיע את הקול של הילדים הסוכרתיים. אני אפרת טיש מהאגודה לסוכרת נעורים. התייחסת ואמרת שברור שהילדים חייבים את הטיפול הרפואי במהלך הגן. אנחנו מעלים את זה, כי כשמתייחסים לסייעות בגילאים האלה, משרד העבודה והרווחה כל פעם נותן התייחסות קטנה, וגם משרד הבריאות. אין מענה, יש סייעות גם, באותה מידה, לא מותאמות בשעות, ויתרה מכך, אסור להן לעשות פעולות פולשניות.

יש שעות מתאימות לסוכרתי? כי שם זה לא רק כשהם אוכלים.

השעות הן לאורך השעות שהוא נמצא במעון, ושוב – עובדה שמגיל 3 בצורה דומה יש פתרון במערכת החינוך. הפתרון הוא תוך שותפות של מספר משרדים. לא ייתכן שבגילאים הצעירים האלה, בגלל שמדובר במשרד העבודה והרווחה, אי אפשר לקשור את השותפות הזו עם משרד הבריאות, וכמובן עם משרד האוצר, כי התקציבים צריכים לבוא משם, ופתרון שהוא באמת מתאים, שלקחתם – מהדיון הראשון אני מגיעה, והפעמים שחזרו, תהיה ועדה מקצועית, תהיה ועדה מקצועית – שיישבו אנשי מקצוע עם הפתרונות ההולמים, עם כל הדברים שנאמרים, ומתוך זה ייבנה – אולי ייתנו מענים, ולא בבת אחת יורידו הכול.

נראה שאם נלחיץ לשלושה חודשים ויצטרכו לשלם בשביל זה, תוך שלושה חודשים יארגנו פתרון מערכתי. מביך קצת שאנחנו נמצאים פה פעם אחר פעם, מדברים על ועדה. זה לא כל שנה. אני חושבת שבשלושת החודשים האחרונים קיימנו שלושה או ארבעה דיונים. מביך, גם אותי, אני מודה, שאנחנו צריכים לשבת פה ולהילחם כדי שהדבר האלמנטרי הזה יקרה.

בבקשה.

אני אמא לילד אלרגי. הייתי בדיונים הקודמים. קודם כל, לגבי השאלה בהתחלה – לא כל ילד אלרגי מקבל המלצה לסייעת. בגן של הבן שלי יש ארבעה ילדים אלרגיים; רק הבן שלי עם סייעת, כי יש להם אלרגיה יותר קלה, לא יודעת איך להגדיר את זה.

לגבי סייעת ליום שלם, זה הומלץ לי. באתי לגן, אמרו לי: את לא מתקבלת אם את לא מביאה ליום שלם. רק אחרי שפניתי לתקשורת, הסכימו לי לשעתיים – תודה, באמת.

בנוסף, אולי הפתרון הוא, אם לא רוצים להוציא תקציבים, אולי אפשר להביא בנות שירות לאומי – אני לא יודעת איך עובד התהליך הזה, אבל אולי זה כן פתרון נוסף.

זה כאילו לומר: העיקר שיהיה פה מישהו. אני לא מקבלת את זה. אומר לך למה – כי אנחנו מדברים על כך שכבר יש שם סייעות ומטפלות, ואנחנו מדברים על זה שהם חייבים לקבל הכשרה, ואנחנו מדברים על משהו שהוא הרבה יותר רציני ממה שיש פה היום. אז אני אומרת לך בכנות – אני יכולה לזרום אתך ולומר: נביא בנות שירות ונרגיע את השטח רגע, אבל זה לא באמת הסיפור; זה לא באמת המענה שאנחנו רוצים בתוך המערכת. גם צעירות שפחות מנוסות בתוך הסיפור הזה, וצריכות להתמודד עם האלרגיות, ויצטרכו להתמודד עם ההזרקה.

כפי שאמרתי בפעם שעברה, גם המודעות היא דבר מאוד-מאוד חשוב.

דבר נוסף שמאוד חשוב בנושא הזה הוא המעונות הפרטיים. זה תחום פרוץ לחלוטין. אם הילד שלי לא מתקבל למעון של משרד הרווחה, הוא גם לא יתקבל למעון פרטי, כי הם לא ירצו לקחת אחריות. צריך למצוא גם לזה פתרון. משרד הרווחה אולי צריך להגביר את הפיקוח שלו על המעונות הפרטיים, לעשות רפורמה בנושא הזה כדי שאנשים שלא מתקבלים למעונות של משרד הרווחה, יהיה להם גם פתרון.

בואי נפתור קודם כל את אלה שבפיקוח שאנחנו לא מצליחים לפתור אותם. את מרחיבה. אין שאלה שצריך להרחיב את הפיקוח, אבל תראי – אנחנו עדיין נלחמים רק על ה-23% האלה שנמצאים תחת פיקוח של המדינה, וגם שם אין לך מענה, אפילו לא של בנות שירות.

ודבר נוסף, לגבי שנה הבאה, שזה עוד רגע באמת, אמרתי למנהלת המעון: כנראה שלא תהיה לי סייעת לשנה הבאה, כי הוראת מנכ"ל, והיא לא ידעה מה לומר לי. מה, היא תגיד לי: תלכי עכשיו? את אצלנו שנה עם סייעת. אין לה מה לומר, ואני רוצה תשובות.

אלה שאמרו להם, אמרו להם: אתם לא כאן.

נכון, כי עשיתי בלגאן עוד לפני. היתה לי סייעת רק לשעתיים, ואמרו לי: את לא, כי אין לך 9 שעות, ואז עשיתי בלגאן, אז אמרו לי: שעתיים.

מסקנה: דרכי הטיפול זה או להביא סייעת או לעשות בלגאן, אם רוצים.

נעמי, בבקשה.

בתור אמא לילדה – קודם כל, להוציא את האלרגן של חלב במעונות יום – זה לא הגיוני. תינוקות צריכים חלב, כך הם גדלים.

הנחיות זה לא מספיק. אני לא אהיה שקטה לצאת לעבודה, כשאני יודעת שיש הנחיות שהצוות עבר הכשרה כלשהי. זה לא מספיק. לבת שלי היתה השנה סייעת שעתיים ביום. היא היתה לשעת הארוחות. המעון היה יצירתי, והבין שאי אפשר להביא שעה ארוחת בוקר, שעה בצהריים, אז מצאו לה עוד תפקידים, כי צריך כוח עזר במעונות וצריך עזרה, בטח בכיתת תינוקות. היא היתה שם תמיד. יום שהילדה שלי לא הגיעה, הייתי אחראית ואמרתי לה: היא לא מגיעה. אבל אפשר למצוא את הפתרונות גם במסגרת השעתיים. לי הפתרון הזה היה טוב. הייתי רגועה. שיהיו רק הנחיות או שיהיה מזרק אפיפן - מה,–אחשוף את הבת שלי, שפעם בשבוע תקבל אפיפן? לא רוצה להגיע למצב הזה. לא רוצה לחשוף אותה לאלרגן הזה. ומה שהיא אמרה, זה נכון – ככל שילד אלרגי נחשף יותר לאלרגן, כך התגובות מחמירות. זה לא עובד ככה. צריך למצוא פתרון, שיהיה שקט להורים, שיוכלו לצאת לעבודה.

תודה רבה. בבקשה.

שמי הניה, ואני מנהלת מעון יום שיקומי. מהניסיון שראינו שהוצאנו חוק, והיינו צריכים כל הזמן לתפור עוד חוק ועוד חוק ועוד תקנות, לדעתי פשוט צריך לעשות חוק ותקנות לחוק, בדיוק מה צריך לעשות, כמה צריך לעשות. הילדים האלה הם ילדים שלנו. אנחנו צריכים לדאוג להם. זה לא ספיח, עשרה ילדים מכלל הילדים בגיל הזה. שזה יהיה מסודר, ואז יהיה פתרון לכולם – מי שהוא מולטי אלרגן או קצת אלרגן. שיהיה פתרון לכל האלרגיים, מסודר.

תודה. הבנתי את הרעיון של החוק. אני תמיד פה נמצאת ברמה הפרקטית. אני יכולה לומר לך: נקדם חקיקה, אבל בשביל לקדם חקיקה את צריכה הסכמה של השר, של המשרד. את צריכה הסכמה של ועדת שרים, ואם יושבים לי פה נציגי משרדים שלא מוכנים לקבל – בלי חוק; רק פתרון ביניים, את רוצה שהם יעבירו חקיקה? אז אני לא מבקשת כלום – רק שימצאו פתרון, ויודעת מה? גם לא לטווח הארוך. בואו קודם כל נמצא פתרון למחר בבוקר, שאנחנו צריכים לקבל את הילדים, ובתוך טווח הזמן הזה נילחם כדי שנקבל מענה שהוא ארוך טווח. ואם פה לשבת שלוש, ארבע פעמים בשלושה חודשים, ולטרטר את כולם לכאן – אם זה לא מפעיל לחץ, אני כבר לא יודעת מה עוד אפשר לעשות כדי להפעיל לחץ. אני נבוכה כבר.

אני כפיר, נציג ההורים. אני מתל אביב. אני חושב שהדיון – צריך לדבר על טווח קצר וטווח ארוך. גם אני מאוד אוהב את הרעיון של גישה פרקטית. כרגע אני מרגיש שהדיון עובר להרבה מקומות אחרים. בטווח הקצר, נחזור למה שהיה לפני דקה – הבן שלי התקבל למעון של נעמ"ת, ב-13 ביוני אישרו סייעת, ב-14 ביוני ביטלו את הסייעת, ואז כל הנטל הכלכלי קפץ ל-5,500, 6,000 שקל. בחודש זה נטל מאוד גדול.

מטורף.

לגמרי. נכון, אני מסכים שזה פלסטר או כסת"ח, הסייעת הזו, אבל בואו נחזיר את זה לטווח הקצר, נמצא את השעתיים שהסייעת תהיה, ואז נמצא פתרון לטווח ארוך, אבל עכשיו- - -

במקביל.

נכון, אבל ממש בעוד חודשיים מתחילה שנת הלימודים ואין פתרון – זה מזעזע בעיניי.

מסכימה עם כל מילה. בבקשה.

שמי מוריס. אני סבא לילד עם אלרגיה מסכנת חיים. רציתי להאיר זרקור על ההיבט של אפליית נשים לרעה, בהחלטה לבטל את הסייעות, כי מי שתיאלץ להישאר בבית עם הילד לאור ההחלטה הזאת תהיה האמא, שהיא הבת שלי. היא תלמידה מצטיינת, ולא תוכל לממש את הפוטנציאל שטמון בה במסגרת לימודיה, כך שאנחנו לא מדברים רק על זכויות של ילדים לא להיות בסכנת חיים במסגרות שהם נמצאים בהן או על עצם הזכות שלהם להיות במסגרות האלה; אנחנו מדברים על זכויות של נשים בחברה הישראלית להתפתח ולפתח קריירה ולא רק לשמש רחם לייצור חיילים לצבא שלנו. יש להם זכות מלאה להיות אדם חושב, לומד, מתפתח ומעורב בחברה הישראלית. אם אנחנו מורידים את הסייעות האלה, זה אומר שהיא תצטרך לשבת בבית ולא ללמוד פשוט.

קודם כל תודה על הדברים. אני רוצה לומר לבתך מכאן, שיש לך הזכות להתפתח ולצאת לעבודה בלי שום קשר לסיפור הזה, ואין שום חוק שאומר שאת צריכה להישאר בבית ולא בעלך, ויש הרבה מקומות שהבעל נשאר בבית. חשוב לי לומר את זה ושיירשם לפרוטוקול. אני לא מוכנה לקבע פה שום תפישה של פעם. אף אחד לא אמר שדווקא היא צריכה להישאר.

והכי חשוב, כשאני דיברתי כאן קודם, שכל התפישה צריכה להשתנות. אני לא צריכה מעון איכותי וטוב ומענה כדי שהבת שלך רק תצא לעבוד. זו התפישה של פעם, אגב. לכן זה נמצא במשרד העבודה והרווחה, כי הרעיון הוא לעודד נשים לצאת לעבוד. התפישה צריכה להיות חינוכית, התפישה צריכה להיות התפתחותית. אנחנו צריכים להבין את התרומה של המסגרת הזו עבור הילדים הקטנים האלה, לא משנה מה ההורים שלהם יעשו. אמא שלו יכולה לשבת בבית גם בשביל הכיף, אבל אנחנו צריכים לתת את המענה לילד, וכשאנחנו נשנה את התפישה הזו, ואני משתמשת במה שאתה אומר; אני לא באה נגדך – כשאנחנו נשנה את התפישה הזו, גם לידה עד 3 יעבור למשרד החינוך, שזה הבית הטבעי שלו בעיניי, וההתייחסות תהיה אחרת, כי בגיל 3, כשזה כבר נמצא במשרד החינוך, אין שאלה אם תהיה סייעת או לא תהיה סייעת אלא להפך – אנחנו היום מקיימים שיח, ואנחנו ממש בסוף תהליך, שאנחנו מבינים שסייעות זה לא הפתרון כי זה חלקי, אז נקים מנגנונים שלמים שייתנו מענה לכולם, שייתנו מענה לילדים אפילפטיים וילדים סוכרתיים וילדים חולים אחרים ואלרגיים והכול, וזה יהיה אין האוס ובצורה מקצועית לאורך כל שעות היום במשך כל השבוע. אנחנו צריכים להתקדם עם התפישה ולא ללכת אחורה. אני מודה לך באמת על הדברים רק משום שהרמת לי להנחתה, שזה בדיוק חלק מהתפישה שאנחנו צריכים לשנות. בבקשה.

אני רוצה לשאול, בתכל'ס, בספטמבר, מה אני עושה?

שאלה מצוינת. אני שאלתי את זה בתחילת הדיון, מה אני אומרת להורים האלה, ואמרתי לכם – זה לא יקרה מחר בבוקר. זה יקרה בסוף הדיון. הנה סוף הדיון, והנה השאלה באה.

מה אני אמורה לעשות? מי ייקח אחריות על המוות- - -

חס וחלילה. לא לדהור עם הרכבת. לא להקצין. בואי נישאר בפרופורציה של המקצועיות. קצת הקצנו.

אני לא מקצינה. זה מוות ודאי.

חס וחלילה. אני לא יכולה לשמוע את זה, מודה. צריך למצוא לכם פתרון, צריך לשמור על הילד. מפה ועד למוות ודאי – לא פה.

מה הפתרון?

אני לא רוצה להוציא אותך.

קודם כל, תודה רבה לכל המשתתפים בפעם המי יודע כמה, אבל אני מבקשת לקבל גם ממשרד הבריאות וגם ממשרד – אני לא מנכה פה את משרד הבריאות מהסיפור הזה. מבחינתי, אנחנו במצב חירום. נגדיר את זה – אנחנו עכשיו במצב חירום. יש לנו הורים שצריכים לקבל מענה שלשום, כי הם קיבלו סייעת, כבר התקבלו לגן, שילמו מקדמות, עשו את כל התהליך, ופתאום עצרו להם את הרכבת ואמרו: תרדו, כי מישהו שם החליט שאנחנו לא בתוך התהליך הזה.

אני מבקשת למצוא פתרון תוך שבוע – משרד הרווחה יחד עם משרד הבריאות. אני אנסה גם לדבר עם המנכ"לים כדי לגייס את התקציב, אולי אפילו במשותף. אנסה לדבר עם כל מי שרק יוכל לעזור כדי שנוכל לתת מענה לחודשים הראשונים של השנה. לפחות לתת מענה לילדים האלה שכבר נמצאים שם.

במקביל, אני מבקשת שנצא לתוכנית; לא נחשוב על תוכנית אלא שנצא לתוכנית. חגי, התחלת את הכיוון, והכיוון הוא נכון, שאם אנחנו הולכים לכיוון של הכשרות של צוותים, ואם אנחנו הולכים לכיוון של הכנסת אפיפן, ואם אנחנו הולכים לכיוון שאנחנו מגדירים אילו ילדים יוחרגו וכן יקבלו מענה בתוך המערכת, כי – ואפשר גם לתקצב את זה, ואם צריך, נילחם על התקציב הזה, אבל בואו שיהיה לנו איזשהו מסמך. זה גם מה שאמרתי בדיונים הקודמים. תנו לנו על מה להילחם. תגידו: אנחנו צריכים את זה, ועם זה אנחנו יוצאים למלחמה, אבל אי אפשר בעלמא כל הזמן לדבר ולנסות שהפתרונות יבואו מעצמם.

אז שני דברים, אני מחדדת – אחד, פתרון מיידי – אני מבקשת תוך שבוע לדעת מה קורה ב-1 בספטמבר, אם אנחנו מסוגלים לתת את המענה לשלושה חודשים עבור הילדים האלה, שאחד מהם נמצא כאן ובלייב אומר לנו: אני צריך את עזרתכם; והפתרון השני – חגי, עד סוף החודש, לאיזו תוכנית ארוכת טווח אנחנו הולכים. אין שאלה שאתם תצטרכו כאן גם את השיתוף של משרד הבריאות כדי להבין את המענים שנדרשים, ונדע עם מה לבוא למשרדים ולאיזה תהליך אנחנו יוצאים ומה זה אומר מבחינת המעונות, שגם הם יירתמו וייערכו. זה צריך להיות שילוב ידיים. זה עם המעונות והמעונות יחד אתנו, כי לבד, ובטח בהנחתה, זה לא יעבוד. זה בסדר, הייתי מספיק מובנת?

תודה רבה, רק בשורות טובות. הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 09:50.