הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 89

מישיבת הוועדה למאבק בנגעי הסמים והאלכוהול

יום חמישי, י"ט בתמוז התשע"ז (13 ביולי 2017), שעה 10:00

סיור בקהילה הטיפולית "אילנות"

חברי הוועדה: תמר זנדברג – היו"ר

מירב בן ארי

מוטי שומשקביץ - המחלקה לטיפול בהתמכרויות, משרד הבריאות

יורם יאיר - יו"ר עמותת בית אור אביבה

אבי ריכטר - מנכ"ל עמותת בית אור אביבה

מירה כהן - מנהלת קהילה טיפולית 'אילנות', עמותת בית אור אביבה

אולגה בן אדיבה-חדד - מנהלת הקהילה 'הר טוב', עמותת בית אור אביבה

שמואל רגב - רכז טיפול, 'אילנות', עמותת בית אור אביבה

ורד נצר - רכזת ביחידת שילוב, עמותת בית אור אביבה

דניאל שוט - מדריך ב'אילנות'

ש.ד. - מטופלת ביחידת שילוב

ג. - מטופל ביחידת שילוב

בת שבע פנחסוב

סמדר לביא, חבר תרגומים

סיור בקהילה הטיפולית "אילנות"

בוקר טוב לכולם ולכולן. אני מתכבדת לפתוח את ישיבת הוועדה שהיום מתקיימת כסיור בקהילה הטיפולית 'אילנות'. זה זמן טוב להודות לכל העוסקים במלאכה, ליושב ראש, שלא נמצא איתנו, ולמנכ"ל, על האירוח ועל ההזמנה. נמצאת איתנו חברת הכנסת מירב בן ארי, אני תמר זנדברג, יושבת ראש הוועדה, אנחנו באמת מסיירות הרבה ומירב היא סיירית מתמידה ובאמת גם מאוד פעילה בכל תחומי הרווחה והחינוך, אבל ספציפית בתחום שלנו יש לנו שותפות מאוד טובה שכבר היו לה גם כמה הצלחות ועוד כמה דברים בדרך. אז אנחנו נתחיל מהצגה שלך, אבי, ואנשי המקצוע, מי שבחרתם.

היום הזה מורכב משני חלקים. פה אנחנו נשמע מכם, וגם יש לנו פרוטוקול, אז כדי להקל על כל הדברים וכל דברי ההצגה ומה שאתם רוצים שנדע באופן כללי, כמובן גם באנו לפה כדי לראות, אחרת היינו יכולים לעשות את זה בכנסת, אז אנחנו כמובן נשמח שנשאיר מספיק זמן כדי לגם לפגוש את המטופלים, שזה דבר שמאוד חשוב לנו תמיד, וגם לראות את העבודה שלכם בשטח. בבקשה.

חשוב כשבאים מטופלים להגיד להם שיש פרוטוקול.

כן.

אנחנו עושים את זה בראשי תיבות.

בסדר, אין בעיה. אז אני אגיד את זה, יש איזה סעיף פרוטוקול, שאין לי אותו כרגע, אבל לפי תקנון הכנסת מי שמבקש לחסות את השם נגיד את זה בתחילת דבריו והשם לא יירשם בפרוטוקול, רק הדברים. אני אומרת את זה בפתח הישיבה ומי שרוצה יגיד את זה בתחילת הדברים.

בסדר. צהריים טובים, ברוכים הבאים. שמי אבי ריכטר, אני מנכ"ל העמותה, העמותה נקראת 'בית אור אביבה'. שלום.

שלום. נעים מאוד.

אמרו לכם ברוכים הבאים?

כן, בדיוק אנחנו עכשיו התחלנו לברך ולהתברך.

התחלתי ואמרתי שאנחנו מקדמים אתכם בברכה ואני שמח על ההיענות להזמנה לביקור. לפני שאני אציג את העמותה אני אבקש להגיד דברי ברכה.

מה, אתה קובע מה אני אגיד? יאללה.

אני הולך על דרך החיוב.

הוא יכול להתאים לפוליטיקה, הוא מזמין את הדובר ואומר לו גם מה להגיד. בסדר. אז קודם כל אני באמת שמח שהגעתם לכאן ואני פה 20 שנה, מרגע שהשתחררתי, יושב ראש של העמותה הזאת וזו בהחלט תקופת זמן שמאפשרת לי פרספקטיבה ועברתי הרבה מאוד תהליכים פה בעמותה עם שלוש קהילות, עכשיו כבר יותר, אבל גם ב'אילנות', גם ב'הר טוב', יש לנו גם את קהילת שילוב, של תחלואה כפולה, שהייתה ממוקמת בשער מנשה והעברנו אותה לכאן, אתם תדברו על זה אחר כך, זה בהחלט ניסיון מעניין. יש לנו קהילה נוספת ב'הר טוב', יש לנו גם קהילת 'אביבים' עכשיו.

היה לנו גם במקום שאתם יושבים פה קהילת אימהות, אימהות מסוממות, שבאו לעבור כאן את הטיפול ולפני כארבע שנים משרד הרווחה החליט לסגור את זה, אמרו שיבואו בתוך שנה עם פתרון, שנה וחצי, הם ימצאו את המודל הנכון ומאז אנחנו, לצערי, בלי פתרון לנושא הזה. זו בעיה כאובה וכל פעם פונים אליי ואין לנו מענה. זהו, בסך הכול אני רוצה להגיד שאנחנו בשנים האחרונות הגענו לשיתוף פעולה מאוד פורה, הן עם משרד הרווחה והן משרד הבריאות, שהם שני המשרדים שאחראים על הפעילות שלנו מבחינה מקצועית. מלאכת קודש, הצלת נפשות, ללא שום הגזמה. זה מה שיש לי להגיד לכם.

חשוב מאוד שתתרשמו, תראו איזה קהילה יפה, זה חשוב. בהרבה מאוד מאמצים העמותה שומרת את הקהילה הזאת, משקיעים פה הרבה מאוד כדי שהדיירים יקבלו את הטיפול הכי טוב, את האווירה הכי טובה, את התנאים הכי טובים ואני חושב שהתוצאות מדברות בעד עצמן. את זה באתם לשמוע, אז אני באמת לשמוח שיש לי את ההזדמנות לפגוש אתכם. התפניתי קצת את עיסוקיי כדי לבוא, עשיתם סבב היכרות?

בדיוק התחלנו.

לא עשיתם?

בדיוק התחלנו ואתה נכנסת.

דברי הפתיחה היו שלך.

טוב.

תודה רבה, תודה שהצטרפת עלינו ותודה על העבודה שאתם עושים. אבי.

אז אני אחזור על הדברים שלי. העמותה נקראת 'בית אור אביבה' והיא נקראת על שם גברת שקראו לה אביבה נג'ר ז"ל. אביבה נג'ר ובעלה, עמיאל, הם אלה שיזמו את הקמת הקהילה הטיפולית הראשונה ב-1987, הקהילה הראשונה הוקמה תחת אל-סם במושב נחם, במטה יהודה, וב-1990, כשהעמותה הוקמה הקהילה הראשונה עברה ממושב נחם, כי המושב הקיא את הקהילה, הוא לא רצה אותה בתוך המושב והיא עברה לאזור התעשייה הר טוב א'.

היום העמותה מפעילה שני מרכזים, מרכז אחד באזור תעשייה הר טוב א', שבו פועלת קהילה טיפולית לגברים מגיל 17 והלאה בהיקף של 48 מיטות והוסטל שיקומי לדרי רחוב והתמכרויות, בהיקף של 36 מיטות. התכנית של הקהילה היא לשנה בקהילה, הטיפול הוא בתנאי פנימייה, 24/7, עם פיקוח של מדריך בלילה, עם צוות רב מערכתי, רופא, פסיכיאטר, אחים, אחיות, עובדים סוציאליים, קרימינולוגים ומדריכים טיפוליים, שברובם הם בוגרי הקהילה ומטפלים משלימים, תרפיות, חוגים והמנהלות עוד ירחיבו על זה. המסגרת השנייה שפועלת בהר טוב זה הוסטל דרי רחוב והתמכרויות ל-36 מטופלים למשך שנה, באוריינטציה תעסוקתית. מדובר על אנשים שעברו טיפול, אבל הם צריכים החזקה ושיקום בעיקר תעסוקתי כלכלי והמיקום של הקהילה בתוך אזור התעשייה וההיכרות רבת השנים שלנו עם המעסיקים מאפשרת לנו את הקשר עם המפעלים ואת ההשמה המיידית לעבודה מותאמת. לא כל אחד יכול לעשות עבודה רגילה ועל זה תרחיב אולגה, מנהלת הקהילה בהר טוב, את הדברים.

אז אם ב-1987 קמה קהילת 'הר טוב', ב -1989 קמה קהילת 'אילנות' פה. אני יכול לספר לכם שהיה מאבק על השטח בין גופי ביטחון לגופים אחרים ובסופו של יום הרשות למלחמה בסמים, שהוקמה באותה עת, היא קיבלה את המקום ואנחנו מחזיקים במקום מטעם הרשות, כל עוד המוסד הוא מוסד לשיקום נפגעי סמים.

בין 1993 עד 2012 פעלה פה, וקודם לכן במבנה אחר, יחידת האימהות והילדים. יחידת האימהות והילדים פעלה במודל שהאמא הגיעה לטיפול בקהילה, הייתה מספר חודשים בקהילה, כשהיא הוכיחה יכולות של אימהות הביאו לה את הילדים מאותם מקומות שהם היו, אם זה משפחת אומנה או כל סידור אחר. זה פעל במשך הרבה מאוד שנים, היו הרבה סיפורי הצלחה. זה נסגר כי למשרד הרווחה היו הרבה מאוד דילמות בתוך עצמו, האם זה נכון שיחידה כזאת תעבוד לצד קהילה טיפולית של גברים ובסופו של יום זה נסגר. אנחנו יודעים שאמור להיות מכרז ב-2018 על המודל של הפעלה של יחידה כזו.

בשנת 2008 פתחנו את התחלואה כפולה, את הקהילה לתחלואה כפולה. בהתחלה פה בתוך 'אילנות' - - -

לפי דרישה של משרד הבריאות והרווחה ביחד, די בחשש, אבל - - -

כן, זה מוכר לנו.

החשש שיאיר מדבר עליו הוא בעיקר בדימוי, בדימוי של העמותה, של הקהילה. ואז במחשבה ראשונה אמרנו שנפעיל את זה בתוך בית חולים לנפגעי נפש, בשער מנשה, ושכרנו מבנים ועד סוף 2012 הפעלנו את זה בתוך שער מנשה. ואז הגענו לדילמה, סגרנו פה את יחידת האימהות, שפעלה פה במבנים האלה, ושאלנו את עצמנו אם זה נכון להביא את התחלואה הכפולה לפה, שוב, דימוי, תדמית. אבל גם הדימוי של המטופלים, כשהם היו בתוך שער מנשה, הוא היה דימוי של נפגעי נפש ואמרנו שפה אולי הדימוי שלהם, ליד אנשים בריאים - - - ובסוף החלטנו להעביר את זה לפה. עם שיקולים נוספים גם.

ב-2012, לבקשת משרד הרווחה, כשנסגר הוסטל 'אביבים' אצל מפעיל אחר אנחנו נענינו לאתגר ופתחנו את הוסטל 'אביבים', שהוא הוסטל דרי רחוב והתמכרויות, 36 מיטות, בתוך קהילת 'הר טוב'.

דיברתי על האוריינטציה התעסוקתית. מודל ההפעלה של הקהילה הוא מודל של ניהול עצמי של מטופלים, בעצם המטופלים משלבים על פי הוותק שלהם בקהילה ומקבלים תפקידים ובסופו של יום הם קוראים למקום הזה בית והם מנהלים את הבית, כמובן בפיקוח, בפיקוח של מטופלים יותר בוגרים, בפיקוח של בעלי תפקידים בתוך הקהילה, מדריכים ועובדים סוציאליים.

אבל זה עדיין במתכונת של קהילה טיפולית, זה לא הוסטל.

חד משמעית.

כמה זמן שהייה פה של מטופלים?

אז אני אלך על הזמנים. אם אנחנו מדברים על הקהילות, קהילת 'אילנות' וקהילת 'הר טוב', שהן מאוד דומות, זה עד 12 חודשים בקהילה. יכול להיות גם טיפול מקוצר וזה אינדיבידואלי ומותאם מטופל, זה גם יכול להיות שמונה-תשעה חודשים וגם לפעמים פחות, ועד שישה חודשים בהוסטלים. אנחנו מפעילים שני הוסטלים, דירות הוסטל בבית שמש ודירות הוסטל בכפר סבא. המטופל מסיים פה את שלב הקהילה, שזה שלב ג', והמנהלות ידברו קצת על השלבים.

מה אחוז המעבר מהקהילה להוסטל?

בעבר זה היה באופן אוטומטי, כל המטופלים שהיו מסיימים את הטיפול היו עוברים באופן אוטומטי להוסטלים, עם המכרז החדש של 2016 בעצם אנחנו הולכים על חניכה אישית, תכנית אישית לכל מטופל ובעצם כבר בתחילת הטיפול שלו ולאורך כל הדרך אנחנו עושים בקרה ובדיקה ומחליטים מי מהמטופלים ממשיך בהמשך אחר כך להוסטל, מי חוזר אחר כך למקום מגוריו, מי ממשיך לדירות המשך. גם לפי הצרכים שלהם, גם על פי הרצונות שלהם וגם על פי המקום שיש לנו. כמות המכסות של ההוסטל הצטמצמה באופן משמעותי ואנחנו צריכים לקחת את זה בחשבון.

בדיוק, אני אחדד. כמות המיטות שאנחנו יכולנו לזכות בה, לא כי אנחנו לא היינו טובים, אלא כמות המיטות שהוקצתה לקהילה של 48 מטופלים היא שבעה מטופלים בהוסטל, בעבר זה היה 14. זאת אומרת היום, כתוצאה מהקצאה של מכסות קהילה מול הוסטל, לא כל מטופל שמסיים את הקהילה יילך להוסטל, או שהוא יילך לתקופה יותר מקוצרת.

לאיזה תקופה?

של שלושה חודשים ולא שישה חודשים.

מבחינתכם כאנשי מקצוע, בהיבט הטיפולי, זה פגיעה משמעותית?

בוודאי.

משמעותית ביותר. אנחנו ראינו בהוסטל שלב המשך של הקהילה לכל דבר, כלומר ממש חלק אינטגרלי של הטיפול.

אולגה היא מנהלת קהילת 'הר טוב'.

ההוסטל, מבחינת תקצוב, העמותה מפעילה את ההוסטל?

התקצוב הוא שונה.

אבל העמותה היא מפעילה את ההוסטל לכל דבר?

העמותה מפעילה את כל המסגרות, את שני המרכזים ואת ההוסטלים ובכל מרכז יש מנהלת מקצועית שהיא מפעילה את המרכז שלה.

ומי שותף שלכם מהמדינה, רווחה, בריאות?

זה פונקציה של הרישיון, הרישיון שלנו פה הוא רישיון משולב, אז הרגולטור שלנו זה רווחה-בריאות, כשהכסף מתוקצב פה רק רווחה, מי שמשלם לנו זה רק רווחה. ב'הר טוב' הרישיון הוא רישיון סוציאלי, הרגולטור שלנו הוא רק רווחה ושם מי שמשלם זה רווחה.

אז מה משרד הבריאות? לא הבנתי. אמרת שיש לך פה שני רגולטורים, אז מה הוא נותן?

הוא עושה פיקוח. בגלל שיש לי פה רישיון משולב, שהוא מאפשר לי לעשות גם גמילה פיזית - - -

יש כאן אשפוזית?

לא, יש לי רישיון, אבל אני לא מפעיל אשפוזית כי לא זכיתי.

ומאיפה המטופלים מגיעים לפה?

המטופלים מגיעים מכמה מקורות, שירות מבחן, אשפוזיות, כשאנחנו עושים הרבה מאוד ריצ'ינג אאוט באשפוזיות. בגלל שלנו אין אשפוזית אנחנו יוצאים החוצה, חילקנו את האשפוזיות בין שתי הקהילות.

למה לא תפתח אשפוזית פה?

תראי, אני יכול לפתוח אשפוזית פרטית - - -

לא, לגמילה.

אני אסביר. יש מכרזים של משרד הבריאות ולמרות שאתם תשמעו, אם תשאלו את משרד הבריאות, מה חוות הדעת עלינו - - -

כן, אבל מה הקטע? הוא כבר פה. אז מה, אתה צריך ללכת ל - - -

מי כאן ממשרד הבריאות?

יש מכרזים והם לא זכו במכרז. הם לא זכו ובמכרז הבא הם יכולים כמובן לגשת.

לא, אבל מבחינתכם, מבחינת השירות להתמכרויות, זה שיש אשפוזית - - -

הרצף הטיפולי הוא מאוד מאוד חשוב. בצפון, לדוגמה, יש לנו קהילה שממוקמת שם אשפוזית, ב'הדרך', וזו שאלה. אנחנו חושבים שכן המשכיות היא מאוד מאוד חשובה כאן, אבל בכל מקרה ניגשו כמה זוכים והקהילה האשפוזית שהוקמה הוקמה ב'הדרך'. יש שם גם - - -

אבל מה הקשר? מדינת ישראל היא גדולה. כמה אשפוזיות יש בסך הכול במדינה?

יש אשפוזית אשדוד, אשפוזית לאלכוהול בראשון לציון ואשפוזית ב'הדרך'. רטורנו זה לנשים, ובמלכישוע זה - - -

במלכישוע, לצעירים, גם אשפוזית.

בואו נפריד רגע בין המכרז, זה עניין של מדיניות. ברגע שיכירו ברצף הטיפולי ויגידו שכדי לפתוח אשפוזית צריך קהילה שממשיכה, שקולטת את החבר'ה אחרי השלושה שבועות בדרך כלל של האשפוזית, הם אוטומטית עוברים לקהילה, האשפוזית יכולה להיות בתחומי הקהילה או צמודה לקהילה. אם זו תהיה המדיניות אז כאלה שיש אשפוזית תלושה לא יוכלו לגשת למכרז. אבל זה היה מסורתית ככה - - -

הרישיון שלנו מקנה להם זכות גם לעשות גמילה פיזית ככה.

באשר לשאלה, ואני רוצה לענות, אני רוצה לתקן משהו, קודם כל שיתוף הפעולה והיחסים שלנו עם משרדי הממשלה, רווחה-בריאות, הם מצוינים.

אל תפחד.

רגע, אמרת פוליטיקאי, אני לומד. ועדיין יש לנו ביקורת ואני אומר אותה. כאשר מוציאים מכרז לאשפוזית ומתכוונים לרצף טיפולי צריך לתת את הפרמטר ואת הניקוד המתאים למציע שיש לו קהילה טיפולית בצדו. אם אומרים ולא עושים אז זה לא ועד היום אמרו, אבל לא היה לזה ניקוד. זה אחת. שתיים, לי יש שתי קהילות טיפוליות, לא אחת, יש לי 96 מיטות קהילה וזה היה צריך לתת לי פרמטר וציון לכל מה שרוצים והייתה צריכה להיות פה אשפוזית, אבל אין. זה סימן קריאה. עכשיו, יש אשפוזיות שהן לצד קהילות והן משמרות את המטופלים לתוך הקהילה ויש אשפוזיות שהן אשפוזיות ללא קהילה והן פתוחות ולשם אני עושה ריצ'ינג אאוט ואני שולח את רכזת הטיפול של קהילת 'אילנות' בכל שבוע לצפון ואת רכזת הטיפול של קהילת 'הר טוב' לאשפוזיות בראשון לציון ובאשדוד ואני עושה שירות מוניות ואני מעביר את המטופלים מדלת לדלת וכל מה שאני יכול כדי להיות מלא. האם זה נכון?

אוקיי, זו נקודה אחת.

צריך להגיד שמטופלים נוספים מגיעים ממקומות אחרים, שהם תחלואה כפולה, פחות מגיעים לאשפוזית באר שבע שזה לתחלואה כפולה, או מבתי חולים, שזה - - -

הטיפול בתחלואה כפולה פה הוא טיפול נפרד?

נפרד. כל מסגרת שדיברנו עליה, בתוך הר טוב יש מרכז, יש שתי מסגרות, שני צוותים, סדר יום נפרד, מתקנים נפרדים, תכנית נפרדת. אותו דבר ב'אילנות', יש 'אילנות', הקהילה למטה, קהילת שילוב, התחלואה הכפולה פה למעלה, מבנים נפרדים, סדר יום נפרד, צוות נפרד, הכול נפרד וחלוקה, מתחם נשים ומתחם גברים, עם מוגנות, עם הפרדה כמעט מלאה.

התחלואה הכפולה, מה המטופל או המטופלת האופייניים?

מירה תדבר על זה. אני רוצה עוד על המֶשֶך. אז אמרנו בקהילה עד 12 חודשים ועד שישה חודשים בהוסטלים בחוץ. ההוסטל השיקומי ב'הר טוב' עד 12 חודשים ולחיים. שילוב, התחלואה הכפולה, עד 18 חודשים בקהילה ועוד עד שישה חודשים בהוסטלים שנמצאים פה בתוך הקהילה, בגלל המוגנות, בגלל המורכבות של הקהילה.

ואחרי זה נמשך במסגרות של סל שיקום.

כן, דיור של נכי נפש בקהילה ודיור מוגן. העמותה היא עמותה רשומה, מוסדות העמותה הם מוסדות מסודרים, היא פעילה, היא הוקמה בשנת 1990. אנחנו מחזיקים את כל האישורים הנדרשים לתפקוד חוקי ונכון של העמותה. השלד של הנהלת העמותה הוא מאוד מצומצם, הניהול שלנו מאוד מצומצם, שכל המסה של המשאבים הולכים אל המרכזים.

קצת על הקרקע. אנחנו יושבים פה ב'אילנות' על 50 דונם קרקע של מינהל מקרקעי ישראל, שבעצם נמסרו על ידי המדינה לרשות למלחמה בסמים ולנו. הקרקע ב'הר טוב' היא קרקע מדינה שנמסרה למטה יהודה, מטה יהודה משכיר אותה לרשות למלחמה בסמים והרשות למלחמה בסמים נותנת לנו זכות שימוש בלא עלות. נכון להיום זה מסודר. ב'הר טוב' היו לנו המון קשיים עם ראש המועצה הקודם, הוא הקשה עלינו מאוד, עד שהגענו להסכם לחמש שנים, שיש עוד כמה שנים שקטות.

מבחינת תכנית הטיפול, המנהלות ידברו על זה, דיברתי על היקף המיטות. בסך הכול יש לנו 198 מכסות, מתוך כ-630 ומשהו מכסות פנימייתיות שיש בתחום ההתמכרויות, כך שאנחנו - - -

זה 30%.

כך שאנחנו מפעיל משמעותי, זוכה משמעותי במשרד הרווחה בתחום ההתמכרויות.

כמה אנשים יש כאן?

כאן יש כ-110 עם ההוסטל, ב'הר טוב' יש כ-80, שוב, כולל ההוסטלים.

והם מגיל 18?

מגיל 17.

עד?

עד כל עוד האדם מתפקד. אם הוא לא מתפקד זה כבר מתחיל להיות סימן שאלה אם הוא פה.

וכמה זמן אמרת מקסימום נשארים כאן?

תלוי בתכניות, התכנית הכי ארוכה זה שנתיים.

אני רוצה רק לפני שעוברים, יש פה ועד מנהל.

בהתנדבות.

כן, יש פה ועד מנהל בהתנדבות, היושב ראש חי מזה, אבל הוועד הוא בהתנדבות. חבר'ה שלאורך שנים מלווים את העמותה ועושים את זה בהרבה אהבה וראוי שנציין את זה. אני חושב שגם ראוי לציין שמי שפרץ את הדרך והקים את העמותה והיה המנכ"ל של אז היה איתן סלע, שעד לפני חמש שנים עמד בראש ה - - - והיה כמי שפרץ דרך והביא את כל הנושא של הקהילה הטיפולית לארץ. הוא היה קצת בעימותים עם החבר'ה הצעירים של משרד הרווחה שבאו עם שיטות יותר חדשות ומודרניות ובסוף זה הסתיים וראוי לציין את זה גם כשבאים לביקור כזה. יש לו הרבה זכויות במיסוד הנושא של הקהילות הטיפוליות בארץ. זה הסיכום. בואו ניתן למנהלות.

העמותה היא ספק משרד הביטחון בשני תחומים, אחד זה מניעת סמים בקרב חיילים ומפקדים בצה"ל, הם באים לפה או שאנחנו יוצאים אליהם. התחום השני זה בתחום תחלואה כפולה, אנשים שהם עם טראומה והיו בשימוש בסמים מגיעים לתכנית של התחלואה הכפולה וזה קורה מפעם לפעם.

האתגרים שלנו, והם בעיניי מאוד חשובים, זה לתת למטופל טיפול שיקומי איכותי ככל שאנחנו יכולים לתת. כדי שניתן את זה אנחנו צריכים לטפל בצוות, להעצים את הצוות ולהגיע למצב שנתינה היא נתינה.

קצת על היבטים כלכליים. העמותה היא מאוזנת ואפילו במצב טוב. היינו בשנים הרבה הרבה פחות טובות, היקף המיטות מאפשר לנו קצת יותר רווחה, אנחנו משקיעים הרבה מאוד. אנחנו כרגע עוסקים בשני פרויקטים מאוד משמעותיים, אחד זה תכנית של כושר גופני לתחלואה כפולה. ראיתם בכניסה, גם מגרש הספורט, גם מתקני כושר בחוץ, גם יצרנו פה שביל הליכה סובב כפר פנימי שמי שעזר לנו זה הקרן לשירותי נכים בביטוח לאומי. הפרויקט השני זה שדרוג ובנייה מחדש של המטבח וחדר האוכל בקהילת 'הר טוב', שם קיבלנו סיוע יחסית צנוע מקרן החילוט.

אנחנו מנסים מאוד לשמר את הקשר עם הבוגרים. פעם בשנה אנחנו עושים כנס בוגרים, אנחנו קוראים לו פניקס. כל מי שהיה נקי מסיום הטיפול שלו בשנה אנחנו נותנים לו מדליון בהתאם לתכנית שלו, תכנית אחת זה הפניקס ותכנית שנייה זה 'אביבים'. פעם בשנתיים אנחנו עושים כנס בוגרים למי שנקי עשר שנים ואנחנו נותנים להם שעונים עם לוגו עמותה. זה בהחלט שומר על קשר ומחזק אותם ואת המטופלים.

כמה אחוז של פילנתרופיה, תרומות, יש?

אני רוצה להגיד לך ככה, אנחנו לא משקיעים בזה הרבה, אנחנו לומדים את העניין, אנחנו לא מספיק לטעמי מקצועיים, אבל אנחנו לומדים ואנחנו מצליחים, בעיניי לא מספיק. אם אני לוקח מחזור, 5% זה תרומות, אבל זה מאוד תלוי בשנים. בשנים האחרונות זה הרבה יותר טוב.

המבנה הזה שאנחנו יושבים עליו הוא תרומה. קשה מאוד להתרים לנושא הזה, זה לא נושא סקסי, זה לא נושא שאנשים - - - יש איזה שהיא הסתייגות ואני חושב שאחד הדברים שנעשו בשנתיים האחרונות זה שהמשרדים עשו איזה שהיא רביזיה, איזה שהוא עדכון. אנחנו מצליחים, כמובן בניהול מאוד הדוק ומאוד שמרני, להתקיים בלי להיות תלויים בתרומות, כי התרומות זה דבר ספורדי, אי אפשר לסמוך על זה. אני עוסק בעוד כמה עמותות, אז אני מכיר את זה. יש מקומות שקל מאוד לגייס תרומות. אני מחזיק עמותה שהתקציב שלה הוא 36 מיליון שקל, 75% באים מתרומות, 'אחריי', אם שמעתם עליה.

בטח, עמר בר-לב.

עמר בר-לב, כן. אסור לערב פה פוליטיקה. הוא היה מהמייסדים, היה יושב ראש, אני החלפתי אותו לפני חמש שנים, הייתי קודם חבר בוועד שם. אז שם למשל 75% מהתקציב זה תרומות ו-25% זה משרדי ממשלה ורשויות, כי זה נושא הרבה יותר אטרקטיבי וקל לגייס תרומות. לכן אנחנו משתדלים להתנהל בלי תלות בתרומות. לבניין הזה היה אפשר לגייס תרומות, אבל ככה באופן שוטף - - -

רק הערה לסדר, מפאת קוצר הזמן. קורה לנו הרבה פעמים שקצת מאריכים בדברי הפתיחה ואחר כך הדברים שבשבילם בסוף אנחנו כאן - - -

בואי תגידי מה מעניין אתכם, יש לנו פה צוות - - -

לא, אני מציעה שכל אחת מהמנהלות ממש כמה דקות, כי באמת מה שהכי חשוב לנו זה המפגש עם המטופלים וגם הסיור, כי בסוף בשביל זה באנו. חשוב לנו לשמוע אתכם מאוד, רק אני אומרת בואו טיפה נתקדם. אז מירה ואולגה?

כן. אז שמי מירה כהן, אני מנהלת את קהילת 'אילנות', יש פה בקהילת 'אילנות' שני מרכזים, האחד זה קהילת 'אילנות' שמיועדת למטופלים מגיל 17 ומעלה ואוכלוסייה שנייה זה אוכלוסייה של תחלואה כפולה, שיש לה שתי יחידות, יחידת גברים ויחידת נשים. לפני חודשיים בערך עשינו את ההפרדה בין הגברים לבין הנשים כדי לתת את המוגנות לנשים בנושא של תחלואה כפולה.

אולי חשוב לציין, כי אני פה ההיסטוריון, בקהילת 'אילנות' ובקהילת 'הר טוב' הייתה קהילה מעורבת. עד לפני שלוש-ארבע שנים, כשמשרד הרווחה החליט לעשות הפרדה מגדרית, אז הייתה קהילה מעורבת, הקבוצות היו מעורבות. היה פעם בשנה איזה אירוע חריג או פחות - - -

אתה מתכוון של פגיעה מינית?

לא, אפילו לא - - -

יחסים אקסקלוסיביים.

כן, לא פגיעה.

נתקלתם במקרים של פגיעות מיניות?

היו איזה שניים-שלושה מקרים ב-20 שנה האחרונות, אבל לא משהו אלים או משהו כזה, אלא ממש - - -

זו אחת הסיבות שבגללן עשו את ההפרדה, יש כל מיני סיבות שבגללן הנשים והגברים נמצאים בנפרד, הצרכים הם שונים ואחרים לחלוטין והיכולת שלהם - - -

זה לא נבע מהפגיעות, אלא זה נבע מהצורך - - -

אני יודעת, אנחנו התעסקנו ועדיין מתעסקות וגם אנחנו מכירות את הנושא של הקהילה לאימהות שאמורה להיות. הוועדה הזאת מאוד העמיקה בנושא של ההתמכרות הנשים, בגלל זה גם מעניין אותי בתחום של התחלואה לאפיין את התחלואה הנפשית, מבחינת ההתפלגות גם בגברים וגם בנשים.

כן, אני אכנס לזה. בכל מקרה אני 26 כבר בתחום, מנהלת פה את המסגרת חמש שנים, לפני זה ניהלתי 12 שנים את קהילת הבוגרים במלכישוע, לפני זה הייתי מפקחת במשרד העבודה והרווחה, במרב השנים המקצועיות שלי אני עוסקת בתחום ההתמכרות.

אנחנו נראה סרטון קצר שמאפיין את הקהילות הטיפוליות, גם את קהילת 'אילנות' וגם את קהילת 'הר טוב', הוא ייתן בחמש דקות איזה שהוא מבט על כל מה שקורה בקהילה.

(הקרנת סרטון).

לפני חודשיים התחלנו - - - משהו מאוד מאוד עכשווי, זה קצת נותן הצצה קטנה למה שאנחנו עושים כאן בתוך המסגרת של הקהילה. קודם כל אני אגיד שמבחינת אוכלוסייה, ואני מדברת עכשיו רק על קהילת 'אילנות', כי אחר כך אני אעשה הצצה ליחידת שילוב, אז המגוון של המטופלים הוא מאוד מאוד גדול, יש לנו משהו כמו 20% שמגיעים מבני המיעוטים, דרוזים, צ'רקסים - - - השנה יש לנו קצת יותר אתיופים, משהו כמו 7%-8% אתיופים, בעבר היה מעט מאוד ומכל העדות, אפשר לראות ספרדים ואשכנזים ומכל הקצוות, יש פה אנשים ממשפחות מבוססות ואנשים ממשפחות מצוקה.

אני חושבת שאחד הדברים או אחת המגמות המאוד משמעותיות שקרו בשנים האחרונות, שהאוכלוסייה היא מאוד מאוד מגוונת. אני זוכרת לפני 25-26 שנים, האוכלוסייה שהייתה מגיעה לקהילה טיפולית היו ממשפחות קשות יום, היו כאלה שלא למדו קרוא וכתוב, מבחינת השכלה הייתה שם בעיה. היום אנחנו רואים מגוון מאוד גדול, אנחנו מקבלים אנשים שחלקם למדו באוניברסיטה, חלקם עשו בגרויות וחלקם לא יודעים קרוא וכתוב. זאת אומרת השונות היא מאוד מאוד גדולה ואנחנו צריכים לעשות כל הזמן התאמה.

איזה התמכרויות?

גם בזה יש שינוי מאוד מאוד גדול. בעבר זה היה בעיקר הרואין וקוקאין, היום יש הרבה את הנושא של סמי פיצוציות, יש את הגראס, יש את האלכוהול. יש אחוז מאוד מאוד גדול של אלכוהול, משהו כמו 40%, שזו קפיצה מאוד מאוד גדולה. זה הרבה מעורב, בדרך כלל הם לא לוקחים סם אחד, אלא הם לוקחים כמה דברים ביחד וזה גם מה שעושה את הבלגן במוח. הם עושים ערבובים והערבובים האלה משגעים את מה שקורה שם.

התמכרויות להימורים יש לכם?

יש כאלה שאנחנו יכולים לקבל, אנחנו לא מקבלים כי אני חושבת שהימורים זה התמכרות בפני עצמה שצריך לתת לה את המענים הייחודיים. אם מישהו מגיע והוא גם מהמר, אבל הוא גם מכור לסמים או לאלכוהול אז הוא מתקבל, אבל אם ההתמכרות המרכזית היא ההימורים אז אנחנו לא - - -

הבנתי.

אז קודם כל יש שינוי מאוד משמעותי במגמה, באוכלוסייה שמגיעה וזה מחייב אותנו מאוד מאוד לעשות תכניות הרבה יותר אישיות. זאת אומרת אם בעבר הנושא של קהילה טיפולית זה שיש קבוצות וכולם למען כולם וכו', היום אנחנו ממש תופרים חליפה אישית, תכנית טיפול אישי, גם ב'הר טוב' וגם ב'אילנות' לכל מטופל ומטופל. זאת אומרת מרגע שהמטופל נכנס, אחרי שבוע הוא מקבל כבר מטפל אישי, אחרי שלושה שבועות כבר עושים לו תכנית טיפול אישי, יושבים, חושבים ביחד על כל הגזרות, אם הוא צריך טיפול משפחתי, אם הוא צריך טיפול משלים, אם הבן אדם יותר דברן, פחות דברן, אם הוא אלכוהוליסט צריך להכניס אותו לסדנאות מיוחדות, אם הוא צעיר, אם זה אדם שהיה כבר בטיפול, במשוחזר, אם הוא היה בתעסוקה. כל הנושא של תעסוקה, יש אנשים שעבדו ותפקדו בעבר לעומת אנשים שאין להם ניסיון תעסוקתי בכלל וצריך ללמד אותם מ-א' ולהכניס אותם לאיזה שהיא הכשרה מקצועית. יש כאלה שלא יודעים לקרוא ולכתוב, אז מכניסים אותם לאולפן.

זאת אומרת כבר אחרי שלושה שבועות אנחנו מכינים תכנית טיפול אישי לכל מטופל ועוברים איתם ואחרי שלושה חודשים בוחנים ובודקים אם התקדמנו או לא התקדמנו, צריך לשנות, צריך להחליף, וגם בפרק הזמן של אחרי שלושה שבועות אנחנו קובעים אם התכנית של המטופל היא קצרה או ארוכה, אם המטופל צריך את כל המסלול, שזה אומר שנה בקהילה והוסטל, או רק חצי שנה, או חצי שנה והוסטל. זאת אומרת לכל אחד אנחנו קובעים את החליפה ובוחנים ובודקים את עצמנו, את עצמנו ואותו. אחרי שלושה חודשים בוחנים אם מה שקבענו נכון, אם הוא מותאם, אם אנחנו יכולים להתקדם עם זה הלאה.

יש לנו שיתוף פעולה מלא עם המשפחות. אנחנו רואים את המשפחות כחלק מאוד משמעותי בתוך החלק של התכנית - - -

מבחינת אזורים בארץ, מגיעים מכל הארץ או בעיקר מהאזור?

מכל הארץ. מגיעים מכל הארץ. המשפחות הם חלק מאוד משמעותי, גם ברמה של הביקורים, גם ברמה של היציאות, אבל גם ברמה של התערבויות זוגיות ומשפחתיות, טיפולים משפחתיים, יש לנו מטפלת משפחתית. אנחנו עובדים גם הרבה הרבה על טיפולים משלימים, יש אנשים שיותר קשה להם מבחינה ורבלית, הם פחות מעורבים, ויש כאלה שאנחנו ממש צריכים דרך יוגה וטיפול במוזיקה וטיפול באמנות וטיפולים אחרים, קצת לעשות את הדברים האחרים כדי לאפשר להם קצת להיפתח, לדבר, להוציא את הדברים.

חשוב לי להגיד שמבחינת הנשירה, אחוז הנשירה שלנו מאוד מאוד נמוך. יש לנו בין 22% ל-24% כבר שלוש שנים אחוזי נשירה. אנחנו עובדים מאוד מאוד קשה כדי שהמטופלים - - - כשאני אומרת אנחנו, זה גם המטופלים, זה גם הצוות וזה כולם כדי שהמטופלים יחזיקו, יעבדו ויתמודדו גם במצבים המאוד מאוד קשים שלהם וגם אני חושבת שהתכניות האישיות מסייעות בזה, כי בעצם אנחנו עושים התאמה, מי שצריך קצר אז זה יהיה קצר, מי שצריך דגש יותר בקטע של הזוגיות אז הזוגיות, מי שאלכוהוליסט - - - גם התכנית האישית נותנת יותר את הדגשים שהמטופל צריך ואני חושבת שזה גם צמצם את אחוז הנשירה באופן מאוד דרמטי ומשמעותי.

מה האתגרים שלכם בשנתיים האחרונות? כי השבוע היה דיון מאוד מעניין, שאני וחברת הכנסת זנדברג בנושא הרשות, ודיבר הנציג של הרשות שבשנתיים האחרונות יש את משככי הכאבים שהם אתגר, סמי הפיצוציות אל מול ההרואין שכבר הולך ונעלם. מה האתגרים שאת רואה בשנה-שנתיים האחרונות שהם חדשים, שעד עכשיו לא טיפלתם בהם?

אני חושבת שיש כמה דברים. קודם כל הנושא של התעסוקה, כל הנושא של הכשרה מקצועית, הנושא של תעסוקה, אני חושבת שזה נושא שכדי באמת לעשות שיקום - - -

יש לכם קשר עם המשרד?

יש לנו ואנחנו מפנים, יש היום דרך השוברים של המשרד, התחלנו להכניס בשנה האחרונה וזה - - -

זה פריצת דרך ממש.

זו פריצת דרך, יש לנו כמה מטופלים שלומדים מדריכי חדר כושר, שניים אחרים שלומדים משהו בקטע של רתכות. בהחלט זו התקדמות ופריצת דרך מאוד מאוד משמעותית, אבל עדיין יש מקבץ מאוד מאוד גדול של אנשים שאנחנו צריכים לעשות - - - לפעמים הם לא מצליחים להגיע לנתונים הראשונים שמצריכים ללכת לקורס, זאת אומרת הם צריכים לפחות עשר שנים או צריכים יכולת טובה של קריאה וכתיבה, או צריכים דברים מסוימים, ולפעמים גם את זה לחלק מהם אין. אז הנושא של תעסוקה כדי לעשות השלמה מאוד מאוד רצינית.

והנושא השני זה כל הנושא של סוגי הסמים שמשתנים והאוכלוסייה שמשתנה. זאת אומרת ככל שהאוכלוסייה יותר משתנה הם באים עם הכחשות שהן הרבה יותר מהותיות וגדולות. כי מישהו שמגיע והיה כבר בבתי סוהר ובעבריינות ובכל מיני מקומות יותר קל לו לקבל והם מגיעים ממקום שהוא יותר כנוע לתהליך של טיפול. יש אנשים שהם באיזה שהוא מקום עכשיו נתפסו, קרה איתם כל מיני דברים, אבל הם עדיין לא מקבלים. בעיקר אלכוהוליסטים שהיכולת שלהם לחיות את החיים, לתפקד - - -

שלא באמת הוא חושב שהוא מכור.

שהרבה פעמים הם באים בשלב של הכחשה מאוד מאוד גדול. אני חושבת שהאתגר שלנו - - -

אז הם איך מגיעים לפה, אלה שבהכחשה?

הרבה על אלימות במשפחה.

חלופת מעצר?

חלופת מעצר על אלימות במשפחה.

בגלל זה אני שואלת, אם בן אדם בהכחשה איך הוא מגיע לזה בכלל.

במגזר הערבי זה יכול להיות שיש שידוך עכשיו בתוך המשפחה ויש איזה שהוא חשש שהשידוך יידחה בגלל שיש איזה סיפור ואז הם רוצים שהבן אדם יהיה מטופל. או אם יש לו נושים, לפעמים יכול להיות שיש כל מיני נושים, כל מיני אנשים בחוץ, בגלל שהוא התחיל להתעסק בכל מיני דברים ואז הוא בורח ממשהו ואז הוא מנסה להגיע גם לפה.

אז זה אתגר אחד, הנושא של התעסוקה והסם המשתנה. הדבר השני זה הנושא של טיפולי שיניים. זה מאוד משמעותי אצל הנשים, אבל גם אצל הגברים, חבר'ה הולכים לראיונות עבודה והם הולכים ככה, מסתירים את הפה שלהם, הם מתביישים, הם לפעמים - - -

דימוי, ביטחון עצמי.

אנחנו עשינו בזמן האחרון, בשנה האחרונה, קשר עם קרן הריסון והיא סייעה לנו עם חמישה מטופלים ב'אילנות', חמישה מטופלים בשילוב, ב'הר טוב'. זה מעט מעט, אבל - - -

זה פריצה.

כן, זה מאוד משמעותי.

זה חוזר על עצמו, אנחנו מכירות את זה, משורדות זנות ועד מטופלים - - -

ממש. אנחנו כל הזמן מקוששים, אנחנו כל הזמן צריכים לקושש מכל מיני מקומות כדי לתת עוד משהו שאנחנו חושבים שהוא מהותי וקריטי לשיקום עצמו.

האתגר הנוסף שחלקם מגיעים עם חובות מאוד רציניים, עם הוצאות לפועל, עם כל מה שקורה, הם רוצים להתחיל לעבוד ואז אם הם מכניסים את המשכורת הראשונה זה נבלע להם ומעוקל להם ואנחנו כבר בשלבים מאוד ראשונים מחברים אותם לסיוע משפטי כדי לנסות לסייע להם ולעזור להם. עם חלקם אנחנו מצליחים ועם חלקם קצת פחות ואחר כך זה עושה להם בעיות גם ביציאה, כי אז הם צריכים לשכור דירות ולהתחיל לשלם ואז הם לא יכולים, גם צ'קים אין להם והם לא יכולים לעשות כל מיני דברים וזה מעכב להם גם את כל הנושא של הדיור. בכלל כל הנושא של הדיור אחר כך הוא משהו מאוד קשה עבורם. בשלב הראשון הם בדרך כלל חיים ביחד במקבץ, אבל מי שרוצה אחר כך לחיות באופן עצמאי, זה יותר קשה לו, גם כי יש להם חובות וגם לא כל הזמן משכירים להם. זה גם לא פשוט.

אני חושבת שאחד האתגרים שאנחנו בעיקר עוסקים בו בנושא של התחלואה הכפולה זה כל הנושא של השיקום של אנשים, שזה סיפור אחר לחלוטין. אני כל הזמן אומרת לוורד שמבחינתי כל אישה זה משהו כמו שלושה-ארבעה גברים, הנשים הרבה יותר מתוסבכות.

לא נכון, נשים יותר מורכבות? לא. ספרי לי קצת על זה.

הן מורכובת, הן יותר קשות, הטיפול שם הוא הרבה יותר קשה, הוא מצריך הרבה יותר משאבים וזה אתגר ענק, גדול, שאנחנו בעבודה מולו ואיתו. להגיד שהגענו ליעד שאנחנו רוצים? עדיין לא, אבל אנחנו בכיוון בעבודה מאוד קשה.

דובר על סל שיקום, כמו שיש לתחלואה כפולה נכים, אולי סל שיקום למי שמסיים טיפול ואז כל אותם המרכיבים שאנחנו מזהים היום כפערים, שיניים, דיור, תעסוקה.

זה אחד הדברים שאנחנו מנסות לקדם. זה לא פשוט כי זה הרבה כסף, אבל זה מאוד חשוב. זה ממש יכול להיות ההבדל בין אדם שחוזר לחיים לבין אדם שכבר השקענו את כל מה שמשקיעים בו והיה שנה וזה ואין המשכיות.

בדיוק, ממש ככה.

אני רוצה להוסיף עוד משהו. נושא אחד שאני חושב שאנחנו ייחודיים בו ואנחנו התחלנו בו בשנה האחרונה וזה שילוב של טיפול במכורים וטיפול בפוסט טראומה. גם ורד וגם אני עברנו הכשרה אצל פרופ' פואה, שהביאה את השיטה מאוניברסיטה בפילדלפיה ואנחנו מטפלים על פי השיטה הזאת במכורים. אני חושב שאנחנו הראשונים בארץ שעושים את זה וזה מקדם מאוד את המטופל עצמו כאשר עושים את השילוב, גם של השיקום שלו וגם אותן טראומות שהם סוחבים איתם מילדות. רוב המטופלים שלנו עברו טראומות בחייהם, אבל יש כאלה שהם חווים אותן עד היום בגלל פוסט טראומה ולכן אנחנו מטפלים ומשלבים את הטיפול בשניהם ויש הצלחות טובות עם האנשים שאנחנו עבדנו וטיפלנו בהם.

נעבור ליחידת שילוב, אנחנו ממש נעשה את זה מהר. אז כמו שאמרנו, היא הוקמה בשנת 2008, היא התחילה כאן, עברה לשער מנשה וחזרנו לכאן לפני ארבע שנים בערך. האנשים שמתקבלים הם אזרחי המדינה, בגיל 18, אבל לפי המכרז החדש זה מגיל 17, עדיין לא קיבלנו כאן מגיל 17, אני חושבת שאפשר יותר מאוחר.

מה התפלגות הגילאים בפועל?

תיכף אנחנו נראה את זה. בעצם המטופלים שמגיעים מגיעים כולם כשהם סובלים מתחלואה כפולה, הם מאובחנים רובם בציר אחד, רובם הגדול הם סכיזופרנים - - - קצת מבחינת אחוזים, מניה דפרסיה והפרעת אישיות גבולית. אם יש אנשים שיש להם מורכבות רפואית מאוד מאוד גדולה או בעיה קוגניטיבית נוספת מאוד חמורה הם לא יתקבלו, כי יש כאן הרבה מאוד סוגים של קבוצות ושיחות והם צריכים להיות מסוגלים להכיל ולקבל, להיות מסוגלים לשבת ולעבור איזה שהוא תהליך.

גם הנושא של רמת המסוכנות. אנחנו מקפידים לא לקבל אנשים עם רמת מסוכנות מאוד מאוד גבוהה, דווקא בגלל שזו יחידה של תחלואה כפולה, כי החבר'ה גם ככה מגיעים עם כל מיני משקעים ועם כל מיני מורכבויות ובעיות לא פשוטות ואם מגיע לכאן נגיד עבריין או מישהו שישב בכלא הרבה מאוד זמן והוא יכול לאיים קצת או להתנהג בצורה מסוימת הם יכולים להיכנס לחרדות ולפחדים וזה נורא מדבק. גם על זה אנחנו מקפידים, שאנשים שנכנסים הם לא כאלה עם רמת מסוכנות או עבריינות מאוד גבוהה. אני מדברת רק על יחידת השילוב. אם אני צריכה לעשות הבדל, אז בקהילת 'אילנות' אנחנו מקבלים אנשים שיש שם רמת מסוכנות ומורכבות שהיא שונה והיא אחרת.

אפשר לראות כאן את השינוי במכסות. עד לפני שנה וחצי, עד ינואר 2016, היו 17 מכסות ביחידת שילוב. בעצם מינואר 2016, בעקבות המכרז החדש זה השתנה ל-40 מכסות, זה קפיצה מאוד גדולה ועדיין הדרישה והבקשה והרצון להיקלט כאן הם הרבה מעבר למה שאנחנו יכולים לתת. יש כאן בדרך כלל המתנה של משהו בין חודשיים לשלושה לקליטה ליחידת שילוב.

בממוצע יש משהו בין 300 ל-350 פניות בשנה. זה סדר הגודל.

כשבנוסף ל-40 מכסות יש לנו עוד 12 מכסות שהן מכסות של הוסטל שנמצאות כאן בתוך 'אילנות'. צריך להגיד שזה גם שונה מקהילת 'אילנות' כי מטופלים של קהילת 'אילנות' מסיימים ואחר כך ההוסטלים שלהם, גם של 'הר טוב' וגם של 'אילנות', הם מחוץ לקהילה, ב'אילנות' הבוגרים הולכים להוסטל בכפר סבא והבוגרים של יחידת שילוב ממשיכים כאן לעוד חצי שנה, שהיא אחרת, בה הם מתרגלים את כל הנושא של בישול, כל הנושא של לקיחת תרופות באופן עצמאי, לעשות כביסה. בעצם הם עושים את כל ההכנה לקראת יציאה לדיור מוגן.

קצת צרכים ובעיות שיש לנו, מה אנחנו מתעסקים בעצם עם האוכלוסייה של התחלואה הכפולה. אז קשיים תפקודיים, אי מיצוי זכויות שלהם, החבר'ה לפעמים מגיעים, אז גם מבחינה פיזית, הרבה פעמים הם לא תפקדו לאורך זמן, היו בבתי חולים, היו בעיקר במיטה. אפילו בחלקים האלה של להקים אותם, שינסו את הדברים, שיתרגלו. בזה כל הנושא של פעילות הספורט היא מאוד משמעותית וחשובה כדי שיתחילו להניע את עצמם קצת יותר. בדרך כלל הם הרבה יותר מסוגרים בחיים עם עצמם, אנחנו רוצים שהם יהיו מחוברים יותר אחד עם השני אז אנחנו משקיעים הרבה מאוד בנושא של יחסים, של חברותא, של הדדיות, של להיות ביחד.

כל הנושא של סטיגמה חברתית. גם על זה אנחנו עובדים. יצרנו חלק של קבלה והנחלה. בעצם כאן מדברים גם על הנחלה של ההתמכרות שלהם, אבל גם הקטע של מחלת הנפש, כשאנחנו בעצם מטפלים בזה במקביל, גם בזה וגם בזה.

אם אנחנו דיברנו על צרכים בנושא של גברים, אז נדבר על קטע של נשים, אז בעצם זה מכפיל את עצמו, כי אז נכנס גם הנושא של זנות, גם הנושא של פגיעות מיניות, גם הנושא של יחסים בלתי יציבים.

איזה תחלואה נפשית יש לנשים?

רובן הן הפרעת אישיות גבולית, חרדה, פוסט טראומה, הרבה מהן מפגיעה מינית.

מפגיעה מינית בילדות?

כן.

כמה מהן מגיעות עם פגיעה מינית בילדות?

אני חושבת 90% ומשהו. גם אצל הגברים יש הרבה מאוד פגיעות מיניות. אם אני מסתכלת על הנשים זה כמעט כמעט 100%

זה מאפיין נשים לאו דווקא בשילוב - - - תחלואה כפולה - - -

כן, אנחנו יודעות, בגלל זה אני שואלת. סליחה על השאלה, את עובדת סוציאלית?

עובדת סוציאלית.

ואתה פסיכיאטר?

לא, דוקטור בפסיכולוגיה קלינית.

אנחנו הרבה מסתובבות סביב השאלה הזאת של תחלואה כפולה והתמכרות ועד כמה התמכרות כשלעצמה היא בעצם תחלואה נפשית, או כן או לא, שמענו כל מיני גישות. בנשים זה ברור לי הקשר לפגיעה מינית בילדות, קשר שרואים אותו בזנות, רואים אותו בהפרעות אכילה, רואים אותו בהתמכרות. זה די תמונה שחוזרת על עצמה והפוסט טראומה פה היא מאוד מאוד ממשית. אם את אומרת את זה גם לגבי הגברים, השאלה שלי זה איך אתם כאנשי מקצוע, איזה יחס מקצועי רפואי טיפולי אתם מייחסים להתמכרות? זאת אומרת זאת מחלה, זאת מחלה כרונית, זה תופעה שהיא נלווית למצבי חיים אחרים או הפוך?

כשאת אומרת מחלה מה מבין כל הדברים את קוראת להם מחלה?

אני לא יודעת, אתם הרופאים. אני שואלת האם התמכרות כשלעצמה אתם יכולים - - -

היא שואלת, האם ההתמכרות עצמה היינו רואים אותה כמחלה כרונית?

יש גישות כאלה.

אם היית רואה את זה כמחלה אז היית אומרת שאין מה לטפל. כשאת רואה את הבוגרים שהם נקיים - - -

לא, סוכרת זו מחלה כרונית ויש מה לטפל.

לא, במחלה כרונית את ממשיכה את הטיפול כל הזמן, את לא משחררת. את מגיעה לאיזה שהוא איזון ואת ממשיכה את הטיפול. אם היינו חושבים שזו מחלה כרונית - - -

אצל המכורים בתפילה הם אומרים שזה לכל החיים.

אנחנו גם לא רואים בטיפול בקהילה ובהוסטל סוף סיפור, כלומר תמיד אנחנו מכוונים את הבוגרים - - -

לא, אצל המכורים, בתפילות ב-12 הצעדים זה לכל החיים כי תמיד - - -

זה מחלה כרונית.

פסיכיאטרית?

אצל חלקם הגדול כן. אם אני מדברת על התחלואה הכפולה אז בוודאי. אם אני מדברת על נשים, בוודאי.

לא, אבל סתם אני שואלת, גם אם ניקח לרגע שזו שיחה שהיא לא רק תיאורטית. למשל סל השיקום, שאנחנו רוצות לעבוד עליו, יש כאלה שאומרים לנו, חבר'ה, אם תכירו במציאות האמיתית של כל מטופל אז בעצם כל אחד מהם הוא תחלואה כפולה כי להתמכרות עצמה יש איזה שהוא רקע נפשי ואז אם הדעות המקצועיות יילכו לכיוון הזה אז אנחנו - - -

אז כל מכור יהיה זכאי לסל שיקום.

כן, בדיוק. כל מכור יהיה בעצם מה שאנחנו מגדירים היום תחלואה כפולה.

כמעט כל משתמש בסמים, הוא לא מגיע סתם, הרבה פעמים הוא בא על רקע משהו.

אבל גם תחלואה כפולה - - -

אבל מה השאלה? השאלה היא שאלה תקציבית או שאלה - - -

לא משנה, אני שואלת אתכם על השאלה המקצועית, הטיפולית, מההיכרות שלכם, בסוף אתם עובדים עם המטופלים כל יום. אם נגיע למסקנה שכן אז אולי - - -

מוטי הוא פסיכיאטר.

זה גם עניין של גישות. תבין, אנחנו שנתיים בוועדה כל שבוע על הנושאים האלה ושמענו בעלי מקצוע מכל התחומים, שמענו כאלה שאומרים שזה ברור שכן ושמענו כאלה שלא ושמענו כל מיני. סתם אני שואלת אתכם.

זה ברור שזה הפרעה, אבל יש הבדל בין הפרעה ומחלה. מחלה זו קונוטציה יותר משפטית, כי הסיבה לרוב מחלות הנפש לא ידועה, הם קוראים להם הפרעות ובעצם הגישה של הפסיכיאטריה היא גישה דסטרוקטיבית, זאת אומרת אתה נותן תיעוד, אתה באמת לא יודע מה גרם להפרעה. זה ברור שזה הפרעה, מה ההבדל בין הפרעת סכיזופרניה והתמכרות? יש פה מרכיבים גנטיים מאוד מאוד משמעותיים, תהליכים גנטיים משמעותיים, אבל ההבדל כנראה הוא שאתה בעצם, ביודעין או לא ביודעין, מרוב שאתה משתמש אתה גורם למחלה ואתה מחריף אותה. זה ההבדל.

אני חושב שאנחנו קצת נסחפים לכיוון הזה כי זה יכול לשמוט את הבסיס לכל העבודה שנעשית בכפרי הגמילה. אני גם בהשכלתי פסיכולוג, שבע שנים הקדשתי לזה, אני חושב שהעיקרון הבסיסי בטיפול פה הוא 'קח אחריות על עצמך'. אם שמעתם את כל המדריכים פה בסרט, את לא יכולה להגיד להם 'חבר'ה, אתם ממשיכים להיות חולים' כי מחלה כרונית זה משהו שנמצא בגוף שלך ואתה כל פעם נותן איזה שהוא מינון כדי שהיא לא תפרוץ מחדש או שאתה רוצה לדכא את התופעות שלה. אנשים שעברו פה ויש לנו אלפים שגמרו פה את הטיפולים בקהילה, בסוף יכול להיות שיש להם במודעות איזה רמזור אדום שהם אומרים 'אסור לי עוד פעם להגיע לשם', אבל הם מתפקדים, הם אחראים על עצמם, הם לא בטיפול. זה שהוא מתמודד עם עצמו, כל אדם שנתקל באיזה שהוא קושי צריך לדעת להתמודד עם זה.

זה גם מעסיק אותנו, אפרופו סל שיקום.

לא, אני הרגשתי שקצת נסחפנו, רציתי להחזיר את זה לנושא. אני אפרד מכם בצער.

תודה רבה, תודה שבאת.

תמשיכו לעסוק בנושא הזה.

כמה חוזרים לטיפול בחזרה ל'אילנות'?

צריך להבין שיש הבדל בין נשירה וגם בחזרה בין 'אילנות' לעומת תחלואה כפולה, אלה דברים שונים לחלוטין. אלה שמגיעים עם תחלואה כפולה, חלקם מגיעים מבתי חולים, או שהם מגיעים זומבים, או שקיבלו כמויות של טיפול תרופתי, או שהם מגיעים במצב שכביכול נראה מאוזן אבל הוא לא מאוזן ואנחנו צריכים לעשות יציבות. לרוב הנשירה הכי גדולה, גם ב'אילנות' וגם בשילוב זה בחודש הראשון ובתחלואה כפולה פי כמה, כי זה צריך להיות החלק הזה של ההתייצבות, גם האיזון - - -

בתחלואה כפולה מאיפה מגיעים המטופלים?

לרוב או מאשפוזית באר שבע או מבתי חולים, מכל בתי החולים. התחלתי להגיד שבאמת כל הנושא של הנשים הוא פי כמה יותר דורש מאיתנו גם משאבים, תעצומות. אם שאלתם מקודם על הנושא של מה אנחנו עושים אחרת עם הנשים, כל הנושא של התיווך שלנו, של הליווי שלנו, של ההימצאות שלנו איתן הוא הרבה יותר. אנחנו צריכים להיות איתן הרבה יותר בזמן נתון, כי גם בינן לבין עצמן הן סוערות וגם כל אחת בפני עצמה היא סוערת והרבה פעמים הן צריכות הרגעה ויכולת לעשות אתנחתא שהיא אחרת.

מבחינת שלבי הטיפול, בעצם הטיפול שלהם בשילוב יכול להגיע עד שנתיים. שוב, להבדיל מ'אילנות' שזה יכול להיות הכי קצר חצי שנה, הכי ארוך שנה וחצי, שנה בקהילה ועוד חצי שנה.

מהנשים כמה אימהות?

חצי בערך. זה עושה את זה עוד יותר מורכב.

איפה נמצאים הילדים? באומנה?

הם או אצל הסבא וסבתא או אומנה, בדרך כלל זה לא עם הבעלים.

לא עם האבות.

זה להבדיל מגברים. אם גבר מגיע לכאן אז האישה יכולה לשמור על הילדים, אישה שמגיעה, הגבר לא שם, הוא לא נשאר שם לטיפול וכאלה, הם או אצל הסבא והסבתא, או משפחות אומנה, פנימיות וכאלה. זה משהו כמו חצי, שזו עוד התעסקות שאנחנו צריכים להתמקד בה.

אלה המסלולים, כל שלב ושלב, יש לו בעצם מיקודים שהם מיקודים אחרים, שאנחנו צריכים לשים יותר את הדגשים. צריך להגיד שאנחנו פה עורכים את ועדות סל שיקום בתוך הקהילה, שזה משהו שהכנסנו בשנתיים האחרונות. בעצם לכל מטופל יש שתי ועדות, ועדה אחת לנושא של תעסוקה וועדה שנייה לנושא של דיור וכשהוא מגיע ל-10 חודשים, 11 חודשים, אז מלווה אותו מתאמת תעסוקה לכל הנושא של בדיקת תעסוקה שהיא תעסוקה נותנת למטופלים של יחידת שילוב וכשהם מגיעים למשהו כמו שנה וחודשיים, משהו כזה, הם עוברים את הוועדה השנייה, שאז הם גם מקבלים את כל הנושא של הדיור המוגן. הרוב הגדול, משהו כמו 80%-85% דיור מוגן, שזו הצלחה יפהפייה, לעומת משהו כמו 15% שממשיכים אחר כך להוסטלים, או בראש העין או באשדוד. אבל הרוב הגדול שמגיעים לכאן, הם מסיימים את הטיפול, ממשיכים אחר כך לדיור ודיור מוגן.

בואו נתקדם כדי שנספיק.

קצת מבחינת הקטע של הנתונים, מאיפה מגיעים המטופלים של יחידת שילוב. 29% מבתי חולים, 35% מאשפוזיות, השאר לשכות הרווחה או עצמי, אבל הרוב הגדול זה בתי חולים או אשפוזית.

להבדיל אותי מיחידת 'אילנות', זה הרבה פחות מחלופות מעצר, כמעט לא קיים.

משהו כמו 20% נשים, שזה בדרך כלל מכוון, המכסה שלנו של הנשים היא ספציפית ומסוימת. חתכי גיל, זה נתון, לדעתי, מעניין מאוד מאוד. גם ב'אילנות' וגם בשילוב הרוב הגדול לגילאי 25 עד 40. 66% גם ב'אילנות' הם צעירים עד גיל 40.

90% הם עד גיל 40, אם לוקחים את ה - - -

כן, 60 ועוד 22. הרוב הגדול הם רווקים, שזה גם נתון שונה מקהילות 'אילנות' או 'הר טוב', כי שם יכולים להיות גם נשואים או עם ילדים, פה לרוב הם מגיעים כשהם רווקים ואם יש להם ילדים אז הילדים לרוב לא בחזקתם. קצת מחבר העמים, 22%, אתיופיה, 26%, ישראלים. זה גם נתון שונה לחלוטין מקהילת 'אילנות', בקהילת 'אילנות' משהו כמו 40%-45% מגיעים במעמד של חלופת מעצר, ביחידת שילוב 11%-12% בממוצע. סוגי סמים, גם בזה אפשר לראות הבדל.

סמי פיצוציות, השני קנאביס, אחרי זה קוקאין. איפה אלכוהול?

הנה, 11%, שזה גם אחר לחלוטין מ'אילנות', ששם זה 40%. זה ממש מראה את השונות בסוגי הסמים שאלה משתמשים לעומת אלה שמשתמשים.

בתחלואה כפולה מהניסיון שלכם השימוש בסמים זה הרבה פעמים self medication או שזה - - -

בערך חצי חצי.

חלק השתמשו בסמים ובעקבות זה התפרצה המחלה.

זאת השאלה שלי.

האבחנות, בין 58% ל-60% סכיזופרניים, 21%-22% מניה דפרסיה ו-21% הפרעת אישיות גבולית, דיכאון, חרדה, OCD או פוסט טראומה. אני חושבת שהנשים יותר מכילים את החלק האחרון, פוסט טראומה, חרדה, דיכאון.

אשפוזים, זה גם נתון מעניין. ניסינו גם לבדוק את האוכלוסייה שלנו, מי יותר מצליח, בתוך תהליך הטיפול, מי יש לו סיכוי יותר גדול ואם יש הבדל בין מישהו שהיה מאושפז הרבה מאוד אשפוזים לעומת כזה שהגיע עם מעט. ראינו שאם מישהו היה מאושפז הרבה, 30-40, הסיכוי שלו לשרוד ולהצליח - - -

30-40 אשפוזים?

יש גם כאלה.

- - - הוא מאוד מאוד מאוד קטן. לעומת זאת, בין 6 ל-10, האחוז שלהם והסיכוי שלהם להצליח הוא הרבה הרבה יותר גדול והם כאלה שבאמת יותר מצליחים.

נשירה. אני אפרט על מה שעשינו במהלך השנים האחרונות, הורדנו נשירה באופן מאוד דרמטי. אמרתי שהנשירה - - -

פניות. יש לנו בממוצע משהו כמו 350-340 פניות בערך בשנה, אנחנו עושים משהו כמו 130-131 ראיונות ואנחנו מקבלים לפי מה שיש. ככל שהנשירה מצטמצמת היכולת שלנו ל - - -

יש רשימת המתנה?

תמיד, של חודשיים-שלושה.

וכמה אנשים בכל רגע נתון ממתינים?

25. אני מדברת על שילוב.

תחלואה כפולה.

יש נשירה מההמתנה?

ברור.

כלומר לצורך העניין אם הייתה יותר יכולת לתת מענה אז הייתה פחות נשירה. כלומר זה לא רק ההמתנה, זה גם העובדה שאנשים הולכים לאיבוד בדרך כשהם ממתינים.

יש אנשים שפונים שהם לא מתאימים, שהם כן תחלואה כפולה, אבל או שהם במצב פסיכוטי פעיל והם לא יכולים להתקבל כי זה לא בית חולים, או שהם יכולים להיות במצב קוגניטיבי לא טוב, או שהם יכולים להיות במצב שהמשפחה נורא נורא רוצה, אבל הם לא רוצים. אני לא מדברת על אלה, אני מדברת על אלה שכן רוצים וכן יכולים, אבל אין מקום ואנחנו לא יכולים לקבל אותם. יש גם את זה. לבנות אנחנו כמעט לא נותנים להמתין, כלומר אם יש בחורה שרוצה אנחנו שולפים אותה, לוקחים אותה ושמים אותה. אם יש גבר, זה קצת יותר מורכב.

חשוב גם לציין שאנחנו המסגרת היחידה לנשים עם תחלואה כפולה.

כקהילה.

עוברים לאולגה.

אני אקצר. שמי אולגה בן אדיבה, אני עובדת סוציאלית וקרימינולוגית במקצועי. משנת 87' עובדת בתחום התמכרויות. שלא כמו מירה, אני מנהלת את קהילת הר טוב רק כשנתיים וחצי, אבל בעברי עבדתי גם במשרד הבריאות, ניהלתי מרכז יום לנוער, אשפוזית, עברתי את כל הרצף בעצם.

אני חושבת שמירה נתנה כבר תמונה, אתם כבר מכירים מה זה קהילה טיפולית, אבל אני כן רוצה להגיד שני דברים לגבי נושאים שכבר נידונו פה. אני רגילה להתייחס להתמכרות כהפרעה שיש לה מרכיבים גם ביולוגיים, גם פסיכולוגיים וגם סוציאליים. היום הטרנד בספרות הוא דווקא כיוון פסיכיאטרי כמחלה עם היבטים כרוניים, עם כל הכניסה של התחליפים של סובוטקס וסובוקסון וכל התכניות החדשות, ממש אני מרגישה במאמרים דחיפה לכיוון דווקא הביולוגי. זה לגבי הדיון שהיה.

מבחינת אתגרים, אצלנו פרט לאתגרים שמירה ציינה אני מרגישה שהנושא של ההתמודדות עם נפגעי סמי פיצוציות הוא תחום שאנחנו עדיין לא ממש - - - כלומר אלה חבר'ה שמגיעים לא פעם לקהילות אחרי שהם עברו איזה שהוא התקף פסיכוטי, אבל הם לא מוגדרים כתחלואה כפולה ובאמת במהלך החודשים הם מתאוששים. לא פעם הם מגיעים לקהילה אחרי שהם היו מאושפזים חודש, חודש וחצי ואין לך כל כך עם מי לדבר. זה לוקח המון זמן וגם לנו זה אתגר ללמוד לטפל בהם ולתת להם מענים מותאמים. בדרך כלל הם נמנים עם הצעירים מבין הדיירים, שזה גם כשלעצמו אתגר.

המאפיין היותר ייחודי של קהילת 'הר טוב', בנוסף אולי למה שנעשה ב'אילנות' זה באמת הנושא של תעסוקה. בעקבות זה שאנחנו ממוקמים באזור תעשייה הר טוב ליד בית שמש ומוקפים בכל מיני מפעלים נוצרו קשרים ענפים ברמה של מעסיקים ידידים אפילו, גם אם הם לא מוגדרים ככה. אנחנו עושים שימוש רב בכל הסביבה מבחינת תעסוקה ובשלבים די מוקדמים של הטיפול אנחנו מתחילים להוציא בצורה ספורדית, יום פה יום שם, אנשים לעבוד כדי שבאמת יטעמו את הנושא של עבודה ואז מאוד מאוד קל כשהם מגיעים לשלבים מתקדמים, כמו שלב ג', שזה כבר שלב שהם אמורים להיקלט לעבודה, מאוד קל לנו לשלב אנשים במשרות מלאות ואז הם יוצאים להוסטל וכבר יש להם תעסוקה. כפועל יוצא מזה המון בוגרים נשארים באזור, הם שוכרים דירות בבית שמש, אחרי שהם עוברים את כל התהליך, יש קהילת בוגרים מאוד מאוד גדולה גם מסביב ל - - - והם ממשיכים לעבוד במפעלים באזור. יש המון המון קשר עם הבוגרים מבחינתנו.

אני רק רוצה להגיד כמה מילים על הוסטל 'אביבים' שהוא הוסטל ייחודי , שהוא גם לדרי רחוב וגם לנפגעי התמכרויות אחרי שהם עברו טיפול. זה הוסטל שמה שמייחד אותו זה שזה הוסטל לשיקום תעסוקתי, כלומר אלה חבר'ה שאיך שהם מגיעים, תוך יומיים-שלושה הם משולבים בעבודה במשרה מלאה מהבוקר עד אחר הצהריים וכל התכנית הטיפולית שלהם מתבצעת אחרי הצהריים, כלומר כל השיחות והקבוצות, אחרי שהם חוזרים מהעבודה. אוכלוסיית דרי הרחוב היא גם אוכלוסייה שאנחנו לומדים אותה.

אני יכולה להגיד שרובם הם גם נפגעי התמכרויות ובעיקר בעיקר אלכוהול, אבל יש להם נתונים ייחודיים משלהם, בעיקר אלה שבאמת חיו הרבה שנים ברחוב. יש להם קושי מאוד מאוד גדול לשתף פעולה עם טיפול, יש להם כל מיני דפוסים של עבריינות והם מתבודדים ומאוד מאוד קשה להגיע אליהם. ומה שעולה המון, את שאלת לגבי גילאים, יש שם חבר'ה בני 64, בני 67, אלה אנשים גם עם תחלואה פיזית מאוד גדולה, שנים של הזנחה שהם חיים ברחוב נותנות את אותותיהן. הפטיטיס C, נשאי HIV לא מעטים, מוגבלויות פיזיות, כל מיני נכויות ואנחנו צריכים לעשות שמיניות באוויר כדי באמת גם לשלב אותם בתעסוקה וגם לנסות להביא אותם לאיזה שהוא מקום שהם יכולים לצאת לחיים עצמאיים. זה לא פשוט, היום המסגרת הזו מוגדרת עד שנה ויותר ויותר אנחנו נתקלים בקושי לשחרר אותם, לאן הם יילכו ואיך הם ינהלו את עצמם.

העמותה היום ניגשת למכרז של דירות לוויין, שאולי יוכלו לתת מענה לחלק מהאנשים אחרי שהם מסיימים את הטיפול. החלק של ההתמכרויות בהוסטל 'אביבים', הם רובם חבר'ה שמגיעים מבתי סוהר שעברו טיפול בבית סוהר, בכלא חרמון, כלא צלמון, עברו סוג של קהילה טיפולית והם מגיעים לעשות את השלב של השיקום התעסוקתי אצלנו. היום אנחנו גם לומדים לשלב בין שתי האוכלוסיות, שיש שם ממשקים, אבל יש גם המון שוני, דרי רחוב לא בהכרח בעלי דפוסי עבריינות. היה קושי לשלב ביניהם, אבל אנחנו לומדים את המאטריה הזאת וזו גם מסגרת שהולכת ומתפתחת עם השנים, גם מבחינת מספר הדיירים שאנחנו קולטים וגם מבחינת התשומות שאנחנו משיגים להם.

אני חושבת שאחד הדברים המשמעותיים זה שהיום המטופלים מקבלים מגוון תכניות טיפוליות שונות שמותאמות לצרכים שלהם. אם פעם בקהילה רוב המטופלים היו דומים וכולם היו מקבלים את אותו דבר, אני חושבת שהיום יותר ויותר אתם תראו, גם במרכזים וגם במסגרות, שלכל אוכלוסייה יש תכנית ייחודית, טיפול שהוא שונה, צוות שלמד והוכשר בהתאם לתכנים. זה מאפשר להם סיכוי ונותן להם את המענים שבאמת הם צריכים אותם בהתאם. אני מציעה שנראה מטופלים קצת.

כן, יש לנו בדיוק 35 דקות עד שמירב חייבת לצאת.

האמת שיש לי פחות זמן, אבל בואו נעשה דבר כזה, אנחנו צריכים ללכת למטופלים?

לא, הם פה, מחכים.

אז מקסימום אחרי זה נעשה סיור.

אבל לי חשוב שמירב תשמע את הנושאים שאני רוצה להמליץ לכם לעסוק בהם.

אין בעיה.

אז תגיד אותם עכשיו עד שהם ייכנסו.

תגיד אותם רק בראשי פרקים ואחר כך תאריך.

אני אשתדל. גם בדרך, בסיור, נוכל לדבר עליהם.

אין בעיה, תגיד אותם עכשיו בראשי פרקים ואחר כך נפרט.

יש פה שלושה נושאים ששניים מהנושאים הם נושאים שלצורך העניין אני מייצג גם את החברים שלי מהעמותות האחרות שמפעילים קהילות טיפוליות. הנושא הראשון זה תעריף של מטופל בקהילה טיפולית. לאורך זמן אנחנו טוענים שאנחנו בקהילות הטיפוליות להתמכרויות, או התעריף למטופל בקהילה טיפולית מקופח מאוד ביחס לשירותים אחרים של משרד הרווחה. תעריף של מטופל רגיל, אני בכוונה אומר רגיל, כי יש מטופל תחלואה כפולה ויש נשוי, הוא כ-8,100 שקל. לדעת מנהל השירות להתמכרויות, בדיון עם פורום המנכ"לים של העמותות הוא ציין שמהיכרותו של שירותים אחרים התעריף צריך להיות 14,000 שקלים. זה אומר שאנחנו מתעסקים בדחוף ובחשוב ואנחנו לא מתעסקים בתשתיות, בעיקר בתשתיות המשאב האנושי. אנחנו צריכים להשקיע הרבה יותר בצוותים שלנו כדי שהצוותים שלנו ייתנו הרבה יותר. אני מניח פה נייר עבודה - - -

כמה זמן זה כבר 8,100?

התעריף של קהילה טיפולית תוקצב בזמנו על ידי הרשות למלחמה בסמים עד 98', לדעתי, כשמשרד הרווחה קיבל את הנושא. משרד הרווחה לקח אותו כמות שהוא, מעולם התעריף הזה לא נבדק, הוא לא נמדד בעלויות ריאליות. העמותות שעוסקות בהתמכרויות מאוד נאמנות. היה מכרז עכשיו ב-16', אנחנו נגיד 'בואו נעצור', לא ניגש למכרז. הרי בדיון נכי נפש בקהילה, מה עשו הגופים?

כן, זה בבג"צ עכשיו.

זה כבר פעם שלישית, הם לא ניגשו שלוש-ארבע פעמים. בעצם משרד הבריאות שמח שהם ניגשו כי סוף סוף מישהו עזר לו להעלות את התעריף כי התעריף לא היה ריאלי. אבל מה שעשו שם, עשו ועדה משותפת של הזכיינים ומשרדי הממשלה ואנשי כלכלה ומיפו ובדקו את העלות.

למה ששי לא עושה את זה?

תעזרו לנו לעשות את זה, אולי צריך לעשות פעם אחת.

אבל סליחה שנייה, גם בחולי נפש, אנחנו בעניינים, אבל זו הייתה עבודה מקצועית של המשרד.

יש לי אותה.

בגלל זה אני שואלת אותך למה שאבי - - -

יש עבודה על התעריף שאומרת?

שהם יהיו נכי נפש בקהילה.

לא, פה, במרכזים.

אנחנו יכולים להציג מטעמנו. אני חושב שיבוא המשרד - - -

אנחנו נבקש מהממ"מ ונעשה דיון אצלנו בוועדה בנושא של עלות התעריף למטופל, שיעשו תחשיב, יבקשו ממשרד הבריאות, יבקשו ממשרד הרווחה והממ"מ יארגן לנו את הנתונים.

מצוין. אנחנו פה נשמח להשתתף בדיון.

כמובן, ברור, אבל אני אומרת שקודם כל הממ"מ, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, יאסוף את המידע, גם מכם, גם מהמשרדים, מאנשי המקצוע, יכין לנו נייר עם הערכה שלו וגם ישווה את זה למטופלים אחרים, אתם תתרמו מהידע המקצועי שלכם.

ברשותך אני אשלח לך את הנייר שנעשה על דיור נכי נפש בקהילה, נייר כלכלי, מלומד, שיש הרבה מה ללמוד ממנו.

בסדר. אנחנו נגייס את הממ"מ לצורך זה. הלאה.

הנושא השני קשור לתעריף. התעריף היום בנוי מכ-20% השתתפות עצמית של המטופל שבאה מקצבת הבטחת ההכנסה או הנכות ויש לנו אחוז תשלום של המשרד. אנחנו הפכנו להיות הגובים, אנחנו הגובים, אנחנו צריכים להגיש את הבקשה, ל - - -

אני יודעת. הנושא הזה עלה אצלנו וטיפלנו בו.

העניין הוא שבסופו של יום יש קושי מאוד גדול בכל התהליך, להגיש את הבקשה, להביא את האישורים, לקבל זכאות מביטוח לאומי, למשוך את הקצבה. בסופו של יום מי שזוכה במכרז לא מצליח לממש את זה. אנחנו יוצאים נפסדים, מעבר לזה שאנחנו משקיעים משאבים בלתי נתפסים, אני צריך להשקיע, מזכירות ונהגים ולהוציא את ה - - - זה משהו לא נורמלי. ההצעה שלנו היא להעביר בבסיס התקציב את הכסף למשרד הרווחה.

לא רק זה. כל פעם במעמד הזה של משיכת הכסף הדייר בורח, הוא רואה את הכסף והולך.

הוא הולך לקנות מנה.

ועכשיו זה ב-12, הופ, הולך.

מה שביקשנו זה להגיש הצעת חוק ואמרו לנו שזה בתהליך ויכול להיות שאתן יכולות - - -

שמה?

להגיש הצעת חוק שבבסיס התקציב התקצוב שהולך לביטוח לאומי עבור קצבת הבטחת הכנסה לאותם 600 מטופלים בשנה יעבור לרווחה.

זה נושא בעייתי.

כן, בעייתי מאוד.

אנחנו צריכים להילחם על - - -

זה השירות היחיד שזה קורה לו.

זה דבר בעייתי כי יש לך אוטונומיה של המטופלים. המטופל הוא בן אדם, המדינה לא גוזרת מעל הראש שלו בין מוסדות.

אבל הכסף הולך אלינו, זה ברור לכולם.

גם מבחינת גישה טיפולית, אתה צריך לרצות, וגם אמרנו פה, בסוף המטופל צריך להשתתף מרצון, הוא לא אסיר פה וגם אם הוא יהיה אז אחרי שנה הוא יברח מדלת אחרת, הוא רק יחכה - - -

אבל הכסף לא הולך אליו. הוא יוצא, מושך ונותן לי.

בסדר, זאת בעיה בפני עצמה, רק הפתרון של זה הוא לא להעביר ישירות אליך, זה פשוט להגדיל את התקציב למסגרות, והמטופל, הוא אזרח, קודם כל, יש לו זכויות אדם וזכויות אזרח לרבות הזכות להבטחת הכנסה, זה עיקרון בסיסי. יש לזה גם בעיות אחרות במה שאתה אומר, כי, להיפך, יש קהילות שהן מקבלות אליהן את הסכום והן נותנות - - - אוקיי, שמענו. יש לזה כל מיני היבטים, אני מסכימה שהנושא הוא תקציבי, אבל אני לא בטוחה שזאת הדרך הנכונה.

נושא שהוא קשור לקהילת 'אילנות' בלבד. אנחנו מזה שנים במאבק עם משרד התחבורה ונתיבי ישראל על סגירת הפרדה בכביש. כשנכנסתם פניתם ימינה, כשאתם תצאו אתם תפנו רק ימינה, בעבר הצומת היה פתוח.

אתה רוצה - - -

אני לא רוצה, רגע, על הדרך כשסגרו את המפרדה משרד התחבורה ונתיבי ישראל אמרו 'גם נבטל את תחנת האוטובוס, כי אנחנו לא רוצים שהמטופלים יחצו את הכביש'. אנחנו במאבק משפטי - - -

על מה? מה אתם רוצים, שיהיה גשר?

אז הצלחנו במחוזי להחזיר את התחנה לצפון וכרגע אין לנו תחנה לדרום והמטופלים שלנו - - -

המטופלים והמשפחות שלהם.

אז מה הפתרון? מה אתם רוצים שיקרה?

קודם כל צריך לזכור, מה-110 מטופלים יש פה 50% שהם נכים, שלצורך שוויון זכויות הם זכאים לתחבורה ציבורית נגישה. אז אנחנו רוצים שיחזירו את התחנה לדרום ויאפשרו מעבר בטיחותי.

איך?

רמזור, הולכי - - -

לא, אי אפשר - - -

רמזור, הולכי רגל, מנהרה.

זה צריך להיות או תת קרקעי או גשר.

יש פה מנהרה, יש פה מעביר מים, אני באתי והצעתי בדיונים עם משרד התחבורה, רק אין קשב. אני לא חבר במרכז הנכון, צר לי להגיד את זה.

בסדר, אני אקח את זה על עצמי, יש לנו - - - למשרד התחבורה.

ב-27.7 יש דיון בבג"צ על העניין, אז אני חייב להגיד, יש פה מכתבים שלי, גם לשר הרווחה וגם לשר התחבורה.

אין בעיה. זו נקודה מאוד חשובה. קטנה אך חשובה.

אני אשמח.

מכניסים את המטופלים?

יושבת לידנו ש', שהיא מטופלת ביחידת שילוב, בשלב יותר מתקדם. היא תציג את עצמה קצת.

סליחה רגע. אני תמר זנדברג, אני חברת כנסת, אני יושבת ראש הוועדה, נמצאת איתנו גם מירב בן ארי, תודה שהצטרפת אלינו. אני רק רוצה לומר שיש לנו פרוטוקול, הישיבה מוקלטת ומתומללת, אז אפשר לחסות את השם, שהוא יהיה חסוי, הוא יופיע רק בראשי תיבות, או לא יופיע בכלל.

מה שאת רוצה.

בפרוטוקול של הישיבה.

בפרוטוקול יכול להיות או שם מלא שלך או ראשי תיבות, מה את מעדיפה?

ש' נקודה ד'.

ראשי תיבות.

אוקיי, מאה אחוז, אין בעיה. תודה.

אז קוראים לי ש', אני בת 38, אמא ל-6 ילדים, הגדול בין 17.5, הקטן בן שנתיים. הגעתי לפה לפני כשנה. אם הייתם רואים אותי לפני שנה לא הייתם מזהים אותי, אני הגעתי בן אדם גמור, אפשר לומר שבר כלי, 37 קילו, אנורקסית, לא מאוזנת, סגורה, אפאתית, לא מדברת עם אף אחד, עם כיסוי ראש. התחלתי להשתמש בסמים לפני כשש שנים בערך, סמים קלים מה שנקרא, גראס, מריחואנה, כי לא היה כסף לנייס גאי. בעלי גרר אותי לזה, הוא אמר שזה יעשה לי טוב ואני אפתח ואהיה יותר - - - הדברים יילכו בצורה יותר קלה. האמנתי לו. ככה השתמשתי במשך שש שנים כשאף אחד במשפחה לא יודע, אפילו הילדים לא ידעו, הם ידעו שאבא משתמש, הם לא ידעו עליי כלום, עד שלפני שנה וחודשיים, הייתי אחרי לידה, זאת אומרת לפני שנה וחצי הייתי אחרי לידה של השלישי שלי, קיבלתי דיכאון אחרי לידה, לא ידעתי שאני בדיכאון, זה משהו שנמשך במשך חצי שנה ואחרי זה כמובן השתמשתי וגם שתיתי אלכוהול.

תמיד חיפשתי להיות - - - מה שנקרא, לא ראיתי את עצמי בלי סמים ובלי אלכוהול, זה לא היה מצב כזה שקיים ותמיד עשיתי את זה בשושו, בחדר, עם דלת סגורה, כשאף אחד מהילדים לא יודע. הגדולים פה ושם קצת ניסו לגשש, אבל תמיד הסתרתי את זה מהם. בפסח בשנה שעברה פרצה אצלי מניה דפרסיה, התחלתי להשתולל בבית, לרקוד, לעשות דברים מטורפים, חשבתי שאני משיח, חשבתי שבעלי הוא הגואל ושאנחנו באנו לגאול את עם ישראל וכמובן לא אכלתי, לא שתיתי. הוא ראה שאני במצב כזה אז הוא גם לא הביא לי סמים, הוא הביא לי פסיכיאטר הביתה, שניסה להביא לי כדורים ואני סירבתי לקחת את הכדורים. הרווחה הגיעו אליי הביתה, ראו שהבית במצב על הפנים, הייתי שוברת מנורות, חלונות, הבית היה נראה במצב על הפנים, הילדים היו ברחובות.

לאחר שבועיים בערך הגיעו אליי לבית אחים מבית חולים פרדסייה בלב השרון עם הוראה של משרד הרווחה לקחת אותי לאשפוז, לבדיקה. הייתי בטוחה שאני אצא מזה, שהכול בשליטה שלי, אבל זה לא היה ככה, הגעתי לאשפוז, שמו אותי במחלקה סגורה חודש. אחר כך עברתי למחלקה פתוחה עוד חודש ואז המשפחה שלי, שלאורך כל הדרך תמכו בי ועודדו אותי וכמובן הילדים לא היו בחזקתי, הרווחה חילקה אותם במשפחה, שניים אצל חמי וחמותי, שניים בפנימיות, אחת אצל ההורים שלי ואחת אצל חברה טובה שלי ולא ראיתי אותם חודשיים, עד שהגעתי לפה לשילוב, לפני כשנה. אמרו לי 'את חייבת מקום שיוכל לשקם אותך, שתוכלי לעמוד על הרגליים, שתוכלי להחזיר את הילדים שלך אלייך, שתהיי בריאה וחזקה, שתוכלי להיות יציבה', משהו שלא היה לי כל החיים.

לא האמנתי בעצמי בכלל כשהגעתי לפה, לא האמנתי במקום, לא האמנתי שאני יכולה לשנות את עצמי, הייתי בטוחה שאני יכולה להציל את חיי הנישואים שלי, לשכנע את בעלי שגם כן יעבור גמילה, אבל עם הזמן, בעזרת כמובן הצוות היקר והמטפלת שלי, העובדת הסוציאלית שלי, בשיחות ותמיכה לאורך כל הדרך, לבד בחיים לא הייתי מצליחה לעשות את זה, זה הכול הצוות, התחלתי לאגור כוחות ולרכוש כלים, להתייצב יותר, קיבלתי תפקידים בבית, אם זה ראש צוות פנים, מכבסה. בחודש וחצי האחרונים הייתי גם מתאמת של הבית, זאת אומרת להיות אחראית על כל הבנות, לראות שהכול מתפקד כמו שצריך.

החלטתי להתגרש לפני כחצי שנה. הגרוש שלי נמצא באיזה ישיבה בנתניה, הוא משתמש, הוא לא ראה את הילדים כמה חודשים טובים, אבל טוב שכך, הכול לטובה. אז החלטתי להתגרש, לפני שבועיים התגרשתי, בשעה טובה, הורדתי את כיסוי הראש. בהתחלה הילדים קיבלו את זה קצת בהלם, הם לא האמינו שהוא ישחרר אותי כל כך מהר, הם אמרו 'אין מצב, אין סיכוי, בטח זה ייקח חודשים, שנים', אבל איך אומרים אצלנו? הייתה סיעתא דשמיא מטורפת, נס, הכול עבר בצורה חלקה והוא נתן לי את הגט ואני שמחה ומאושרת עכשיו.

היום אני נמצאת בשלב ג', אני מתחילה לצאת לעבוד, אני מחפשת עבודה כרגע. אני רואה את הילדים שלי מתחילת הטיפול כל שבועיים, הם מגיעים לפה. הם היו מגיעים, עכשיו שאני בשלב ג' אני יוצאת אליהם כל שבועיים, עושה שבתון בבית, בקשר כל הזמן.

הילדים עדיין אצל המשפחה ו - - -

אצל המשפחה שלי אני מתארחת.

אבל איפה הילדים נמצאים?

הילדים, שוב, מחולקים, שניים אצל חמי וחמותי, אצל ההורים של הגרוש שלי, שניים בפנימיות וטוב להם והם פורחים והם משגשגים, הם גם השתנו. לא רק אני, גם הם.

היא גם יצאה לוועדות החלטה במהלך הזה כדי לשלב אותם.

לשלב אותם בפנימיות?

כן. זהו.

מה התכניות שלך לזמן הקרוב?

לעתיד?

לזמן הקרוב.

לעתיד הקרוב, קודם כל למצוא עבודה, משהו בתחום שלי. אני מזכירה רפואית בעיקרון, אני מחפשת משהו בתחום ובעזרת ה' כשאני אסיים את הטיפול אז לגור בדיור מוגן, להחזיר את הילדים שלי אליי.

בדיור מוגן את יכולה לגור עם הילדים?

כן, בהדרגה, לא כל השישה בבת אחת. טיפין טיפין, שאני לא אתמוטט. זהו, לנהל בית כמו שצריך, משהו שלא היה לי הרבה שנים.

מבחינת הטיפול, לא הגמילה ודברים כאלה, אלא הטיפול הנפשי שעוזר לך גם להיות יציבה וגם לתפקד ולהחזיק את עצמך, איך את יכולה פה במסגרת הקהילה - - -

מבחינה נפשית?

כן.

לפני שנה הייתי על הפנים - - -

ומה בטיפול פה עזר לך? איך את מתארת את התהליך?

קודם כל אני לוקחת כדורים, ירדתי בכמויות, הגעתי להרבה כדורים ולאט לאט הייתי יותר מאוזנת והורידו לי את הכמות. שיחות עם הפסיכיאטר, עם המטפלת, זה לא בא ברגל, זה הרבה עבודה. צריך להאמין בעצמך, אלה דברים שאני בעצמי מכירה על עצמי רק עכשיו. אני לא הכרתי את עצמי כמו שאני ככה, כשאני נקייה מסמים ומאלכוהול, אני לא מכירה את עצמי, מבחינתי זה בן אדם חדש. אמא שלי אומרת שנולדה לה ילדה חדשה, ככה, כאילו ש', לפני 20 שנה, לפני שהתחתנתי, בן אדם חדש, וככה אני מרגישה גם על עצמי. זה כיף להיות בן אדם אחר, נקי. זה לא מובן מאליו שאתה נקי, צריך להודות כל יום לאל שאתה נקי. זהו.

תודה. תודה רבה, תודה ששיתפת אותנו. כל הכבוד לך, המון המון בהצלחה.

תודה רבה.

האמת שרציתי לדבר על עוד משהו, אבל משהו שהוא מתקשר למוסדות. יש קושי מאוד גדול לקבל - - -

שלום. מה שלומך? אנחנו סיור של ועדת הסמים והאלכוהול של הכנסת, אני תמר זנדברג, אני חברת כנסת ויושבת ראש הוועדה, יש איתנו עוד חברת כנסת, אבל היא מניקה את התינוקת שלה, שהיא ילדה לא מזמן, אז גם שמענו קצת מהצוות ונשמח לשמוע ממך. יש פרוטוקול לישיבה, זה מוקלט ומתומלל, אז אם אתה רוצה שהשם יהיה חסוי אתה יכול להגיד אותו, אבל בפרוטוקול הוא יירשם רק בראשי תיבות.

אוקיי, שם. האמת שאני מאוד מתרגש. ביקשו ממני לבוא ולספר לכם קצת על עצמי. אני מגיע מהצפון, אני גר ב- - -. אני אספר קצת על עצמי בקצרה. התחלתי להשתמש בגיל 16 וזה היה בתור, בוא נגיד ככה, אז זה היה בתור עם החבר'ה לשבת, זה היה מאוד מקובל, אני גדלתי במקומות כאלה ועם הזמן לאט לאט הידרדרתי ובגיל 18 כבר יצאתי מהבית לגור לבד. הסמים מאוד מאוד הפריעו לי בחיים, זה לא בדיוק הסמים, זה מחלת ההתמכרות עצמה. ההתמכרות שלי מאוד הפריעה לי בחיים, חייתי בצורה לא שפויה ו - - -

הנה, זאת מירב בן ארי.

התחלתי לגור לבד בגיל 18, התחלתי לשכור דירה כי לא הצלחתי להתמודד עם ההורים שלי, עם הבית, עם האזור שגרתי בו וניסיתי לברוח משם ובעצם לקחת את כל הבעיות שלי איתי לאותו מקום, לאן שהלכתי. עד גיל 23 השתמשתי והשתמשתי והגעתי לסמים הכי קשים ובגיל 23 אני נפלתי לרחוב ולא ידעתי מה קורה בחיים, למה אני בגיל 23, מה אני עושה ברחוב, כאילו אני בסך הכול מנסה לחיות, אני מנסה לעשות מה שאני יכול לעשות, אני לא הבנתי שבעצם מה שמפריע לי זה שאני חי לא נכון, לא הבנתי מה בדיוק מפריע, אני הייתי פשוט חסר אונים מול עצמי, לא משנה מה עשיתי, לא משנה איפה דרכתי, הכול הלך וכשל ורק הזקתי לעצמי יותר ויותר אפילו שרציתי ההיפך לעשות והגעתי למצב שאני כבר גר ברחוב ואני זרוק, אני לא יודע מה לעשות, אני משתמש בסמים קשים, אין לי כסף למנה הבאה שלי ואני נאלץ לגנוב, אני נאלץ לקבץ נדבות, אני נאלץ לעבור חוויות מאוד קשות, שזה קריזים, שזה אלימות, שזה עוד כל מיני דברים.

אני מאובחן כמניה דפרסיה, אני מאובחן כהפרעה נפשית דו קוטבית ועברתי המון אשפוזים, אז איך שהגעתי לרחוב אני הגעתי למצב שאני נכנס לדיכאון, כבר אין לי חשק לחיות, ממש אין לי חשק לחיות ואני מסוגל לעשות לעצמי דברים ואני מפחד ממה שאני מסוגל לעשות לעצמי והלכתי לבקש עזרה בבית חולים לבריאות הנפש בטירת הכרמל. שם הייתי והסברתי להם את המצב, שאין לי גם איפה לחיות, אני גם משתמש בסמים ואני גם במצב נפשי לא טוב. העובדת הסוציאלית שלי ניסתה לעזור לי, אני ביקשתי ממנה סל שיקום, שהיא תוכל לעזור לי בדיור מוגן והיא אמרה לי שהיא לא יכולה להביא לי סל שיקום בגלל אני ידוע כמשתמש בסמים וצריך להיות נקי לפחות חצי שנה כדי שאני אוכל לקבל את סל השיקום.

היא הציעה לי להגיע לקהילה. אני בהתחלה מאוד התנגדתי, כי שמעתי המון דברים על קהילות וחשבתי שזה מיטות בטון וחוטי תיל ומדריכים שצועקים עליך ועבודות בפרך. מאוד התנגדתי. זה מה שהיה לי בראש. כשהגעתי לפה, יש פה שתי קהילות, יש פה קהילה של 'אילנות' וקהילה שלנו, של שילוב, וכשהגעתי לפה בהתחלה ראיתי את 'אילנות', ראיתי את כולם, אנשים שהם נראים שהם באים מהכלא, באים משכונות וישר אמרתי 'לא, אני לא נכנס לפה, אני לא הולך להיות עם החבר'ה האלה, אני לא רוצה קהילה בשום פנים ואופן', אז היא הסבירה לי 'לא, יש עוד קהילה שהיא יותר מתאימה לך, שהיא לבריאות הנפש ביחד עם מחלת ההתמכרות' והיה לי ראיון עם ורד והגעתי לוורד, היא הסבירה לי על הקהילה הזאת.

הגעתי לקהילה מאוד כנוע, כי כבר לא הייתה לי שום דרך אחרת, לא היה לי מוצא אחר, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, לא ידעתי להתנהל עם החיים שלי, לא ידעתי איך לחיות בכלל והתקבלתי לקהילה הזאת, עברתי אשפוזית קודם כדי להיגמל מהסמים פיזית ואז התחלתי את הקהילה.

איפה היית, באיזה אשפוזית?

הייתי באשפוזית באר שבע, שם התחלתי להכיר את ה-NA, שם התחלתי להכיר את 'הדרך', מה זה גמילה, זו גמילה ראשונה שלי. אף פעם לא ידעתי מה זה גמילה ואף פעם לא התעניינתי כי לא ידעתי שקיים כזה דבר וחשבתי עוד אז, כשהייתי בסמים, שאין לי מוצא, כאילו אני כבר לא אגיע לגיל 27 בחיים בקצב הזה. זו הייתה פשוט תהום שחורה. קשה לי לדבר על זה.

התחלתי את הקהילה פה, מה שעברתי בקהילה, היום אני מרגיש יותר חי, אני מצליח לדבר על הרגשות שלי, אני מצליח לתפקד, הבנתי כמה המסגרת מאוד מועילה לי, מאוד עוזרת לי. אני מכיר את עצמי פה יותר, אני חווה פה דברים, אני מקבל תפקידים, אני מכיר את הגבולות שלי, אני לומד פה גם המון דברים בעזרת התפקידים, בעזרת האנשים פה ובעזרת הצוות, קבוצות. אני מתרגש קצת.

כמה זמן אתה פה?

אני בדיוק היום שמונה חודשים פה.

ומה התכניות שלך להמשך?

אחרי שאני אסיים פה את הקהילה קודם כל התכנית הראשונה שלי כמובן זה להגיע לדיור מוגן.

אתה בקשר עם המשפחה?

כרגע אני בקשר. עד לפני שהגעתי לפה לא הייתי איתם בקשר קרוב לשנתיים, לא עם אח שלי הקטן, בן 9, לא עם אמא שלי, לא עם אבא שלי ולא עם כל המשפחה.

יש טיפול משפחתי?

כן, ואני עובר פה את הטיפול המשפחתי והטיפול המשפחתי הזה הוא החזיר את הקשר בינינו. היו הרבה מאוד האשמות בקשר שלנו, היו הרבה מאוד מטענים שהחזקנו אחד על השני ושנינו האשמנו אחד את השני ובעצם אחר כך הבנו שאין פה אפילו את מי להאשים. גם כשאני, מה שאני עשיתי זה עשיתי הכול בצורה לא שפויה, כל מה שמחלת ההתמכרות עושה, האגוצנטריות, התאווה, הרוע. לאט לאט פה בניתי את הענווה שלי ולאט לאט אני בונה את הענווה שלי כאן והצלחתי להחזיר את הקשר שלי עם המשפחה. אני מצליח לדבר איתם, אני מרגיש שהם גאים בי והם אומרים לי שהם גאים בי, שזה משהו שאף פעם לא הרגשתי, הם לא אמרו לי כזה דבר, שהם גאים בכלל. זו אחת המתנות הכי גדולות שקיבלתי פה.

התכנית שלי לעתיד זה לצאת קודם כל לדיור המוגן ולהתחיל לחיות, לנסות את החיים, מגיל 16 אני לא יודע מה זה לחיות. מגיל 16 אני רודף אחרי סמים, אני רוצה לחוות חוויות, אני רוצה לחיות, להרגיש את העולם. אני רואה את המקום הזה, איך הוא באמת הצליח לעזור לי בלהשיג את המטרה הזאת והוא עוזר לי, הוא נותן לי המון תקווה.

כל הכבוד.

המון המון תודה. תודה ששיתפת אותנו.

שיהיה לך בהצלחה.

המון המון בהצלחה.

אני ממש מתנצלת שאני חייבת ללכת, אבל אני אמשיך עם חברת הכנסת זנדברג. כתבתי לי את ה - - - על הסל וגם על טיפולי השיניים.

כן, אנחנו נעבוד על זה ביחד.

אני נותן לך את החבילה. תודה שבאת.

אנחנו מאוד מעריכים את זה שהגעת, זה לא ברור מאליו בכלל.

יש לנו עוד מדריך, הוא הופיע בסרט, אבל היכולות שלו להביע את עצמו הן באמת חריגות. האמת היא שהדברים האלה נותנים גם לנו כוח, המון כוח.

חבל על הזמן, ממש.

אני חושבת שאתם צריכים לראות גם את תהליך ההמשך שהוא עשה ובבחירה שלו להיות מדריך כאן זה מתחבר לזה.

שלום.

שלום. זה בעצם סיור או ישיבה מחוץ לכנסת של ועדת הסמים והאלכוהול של הכנסת. אני תמר זנדברג, אני חברת כנסת, אני יושבת ראש הוועדה. יש לנו פרוטוקול ואתה יכול לחסות את השם, כלומר שהשם יהיה חסוי, יופיע רק בראשי תיבות.

אין לי בעיה עם - - -

רק שתדע, זו אפשרות.

אני מאוד גאה במקום שאני נמצא בו.

לא, מאה אחוז, לשיקולך.

אוקיי, אני אנסה לפשט את זה כי הסיפור שלי הוא מורכב. קוראים לי דניאל שוט, אני השנה אהיה בן 40, 19 שנה מהחיים שלי השתמשתי, אני יכול להגיד לכם שאני אולי בן 40, אני סופר את יום ההולדת שלי, אני נולדתי במקום הזה, יש לי המון אסירות תודה למקום הזה, אני עוד מעט אספר לכם קצת על עצמי. אני נקי ארבע שנים, חודשיים ו-8 ימים, זה בעצם השנים שאני חי מתוך ה-40 שנה.

אני נולדתי בארץ להורים שעלו מרוסיה, מה שלא מנע ממני להיות בבית ספר, פשוט הסבא והסבתא גידלו אותי, כי להורים לא הייתה אפשרות, דיברתי רק רוסית, הגעתי לגן, אז בזמנו, סוף שנות ה-70, תחילת שנות ה-80, הייתי, אפשר להגיד, הבן אדם הרוסי היחידי בשכונת נורדאו בנתניה, מה שלא מנע ממני להיות ה'רוסי המסריח', בבית הספר, לספוג הרבה אלימות, הרבה פגיעות מצד האנשים, מצד הילדים בכיתה. הייתי ילד שלא יכול לדבר את מה שהוא מרגיש, חוסר אונים. היום, כמובן אחרי עבודה שעשיתי אני יודע לפרש ולהגיד את הדברים האלה, אז פשוט הייתי ילד שרוצה להגיד משהו והוא לא יכול לתקשר עם הסביבה.

סבא וסבתא שלי היו ניצולי שואה, מה שאומר שגדלתי בבית סביב אוכל. כל הילדות שלי הייתה, אני זוכר בתור ילד, הייתי בוכה נתנו לי אוכל, הייתי שמח, אוכל לפה, הכול אוכל ואוכל ואוכל, מה שגרם לי להפרעות אכילה. בגיל מאוד צעיר, אני זוכר כבר לקראת הבר מצווה, אני קצת מדלג, כדי לא לבזבז זמן, שקלתי כבר 120 קילו, בתור ילד, הייתי ילד ג'ינג'י עם פצעים על הפנים, שוקל 120 קילו, מה שהשאיר באמת את הסביבה לא אדישה אליי. אני יכול להגיד בכנות שבתור ילד בשבילי ללכת לבית הספר זה היה משימה, אני זוכר, הייתי עושה כל מניפולציה כבר בתור ילד לא להגיע למקום הזה. ידעתי מה מחכה לי ואני זוכר את זה עד היום, עברו כבר המון שנים ואני זוכר את זה בתור סבל בלתי נסבל. עברתי המון הצקות. איך אומרים? לילדים אין עצם בלשון, כל מה שהם רואים וחושבים יוצא, נפגעתי המון. הייתי מפחד ללכת לבית הספר, הייתי מנודה חברתית, הרגשתי לא שייך, בבית הרגשתי לא שייך וככה כל הילדות שלי התפתחה, פשוט הייתי ילד לא רצוי. מגיל מאוד מאוד צעיר הרגשתי לא רצוי, שלא אוהבים אותי, שפוגעים בי.

ידעתי שאיפה אהיה ויהיו אנשים יסתכלו עליי, ידברו עליי. ההורים כל הזמן עבדו, הייתי רוב הילדות שלי אצל הסבא והסבתא, הם היו ניצולי שואה, על כל מה שמשתמע, ילדות לא פשוטה. אמנם מהצד אבא שלי באיזה שהוא מקום התחיל לעבוד בבנק, התקדם, נהיה מנהל בנק, החיים על פניהם היו נראים חיים רגילים, אבל הייתי ילד מפתח, מה שנקרא, הייתי ילד שבא הביתה ולבד, בדידות, המון בדידות. כל הילדות שלי בעצם, כל החיים, אם אני מסתכל עליהם ממש, ב-36 שנים זה היה שנים של בדידות ולא משנה מי עמד לידי או מי היה שם או מה עשו או מה רצו, הרגשתי בודד.

אני יודע שאהבה ידעתי לתרגם בכסף, במתנות, לא ידעתי משהו אחר. עם הזמן גדלתי והגעתי לתיכון ובתיכון עוד פעם עברתי הרבה התעללויות, אחר כך עברתי בית ספר. באיזה שהוא שלב החלטתי שאני מוריד במשקל, התחלתי לעשות דיאטה, נכנסתי לאובססיה גם בתחום הזה, הייתי כל היום רץ וממש לא אוכל, הורדתי במשקל, אני זוכר שבאיזה שהוא שלב מצאתי דרך להשיג תשומת לב, זה היה רק על ידי בלגנים. הייתי ילד מחונן, בשנים הראשונות שלי הייתי ילד שעשה קורסים באוניברסיטה וקורסים של מחוננים, הייתי תמיד פוטנציאל, אבל מאיזה שהוא שלב כמובן המחמאה הכי גדולה שהייתי מקבל זה פוטנציאל לא ממומש. התחלתי לעשות המון בלגן, הייתי בא לבית הספר בשביל לעשות בלגן, לא הייתי בא עם תיק, הייתי מקבל תשומת לב. מה שלא היה לי כל החיים קיבלתי דרך הבלגן שעשיתי. היו לי כמובן הפרעות קשב שהיום אני יודע, בזמנו זה לא היה מאובחן. היה לי מאוד קשה לשבת בכיתה. אז כל הזמן הייתי מחפש לעשות בלגן, הייתי עושה בלגן, החברים היו שמחים, אני הייתי מקבל את תשומת הלב שלי, כמובן הייתי משלם מחירים, אבל אם הייתי שם את תשומת הלב שקיבלתי, שלא קיבלתי כל החיים, מול המחירים שאני משלם, בתור ילד זה היה לי שווה.

אני יודע היום, תוך כדי עבודת צעדים שלמדתי פה בכיתה אני יודע שהייתי מכור הרבה הרבה לפני, אבל יש איזה נקודה שאני יכול לשים עליה את האצבע שפשוט מחלת ההתמכרות שלי התחילה לעבוד בצורה חריגה, שאיפה שהוא שם נשברתי. זה היה בגירושין של ההורים. אני זוכר לילות שהייתי הולך לישון והייתי שומע מריבות. מה זה מריבות, וצעקות וקללות ו'תלך אתה עם הזה שלך' ו'לא, אני אשאר, אתה תישאר' ובתור ילד הייתי קם בבוקר והכול בסדר, וואלה שגרה, ואני יודע שמשהו לא בסדר. חייתי בסוד, חייתי בשקר, חייתי בפחד. אני היה לי פחד כל לילה שאני אקום ולא אראה אף אחד בבית, שינטשו אותי, יעזבו אותי. שנים חייתי ככה עד שבגיל 12 ההורים קראו לי, אני זוכר מה היה בטלוויזיה, מה לבשתי, זה היה טראומטי מבחינתי, אמרו לי 'אנחנו מתגרשים', מבחינתי סוף העולם הגיע. מאותו יום נשברתי. אני זוכר ממש, הייתה לי מטרה, שמתי לעצמי מטרה להגיע לגיל 18, להתגייס לצבא, לקבל רובה ולהתאבד.

מגיל 12 הייתי ממוקד מטרה להתאבד. ממש, אני יכול להגיד לכם שהחלום שלי היה להתגייס, שייתנו לי נשק רק בשביל להרוג את עצמי. באיזה שהוא שלב, כמובן אחרי כל הבעיות שעשיתי, בלשכת גיוס קלטו עם מי יש להם עסק ועשיתי את הכול כדי שהם לא ייקחו אותי לצבא אז הבנתי שאני לא מתגייס אז שיניתי את התכנית. אמרתי, בתור מכור, מניפולטור, זיהיתי שיש מטווח בנתניה, אני אגיע למטווח, אשכור נשק, אירה לעצמי בראש, אשאיר מכתב כמובן. אז גיליתי שאני גם מאוד מאוד פחדן, מאוד מפחד. מצד אחד אני לא רוצה לחיות, מצד שני אין לי שום אומץ ושום יכולת לעשות את המעשה הזה.

אני יכול להגיד לכם שתוך כדי חייתי בשני עולמות, מצד אחד התחלתי להיות תקליטן. אחרי שרזיתי נהייתי די ג'יי, שם בעצם הכרתי את הסמים והאלכוהול, התחלתי לתקלט, לעשות ימי הולדת, מסיבות, עדיין עם מטרה למות, להתאבד, זה לא שינה שום דבר בתכניות שלי, על פניו הייתי שחקן, הייתי משחק כאילו הכול - - - שואלים אותי מה נשמע, 'הכול בסדר, הכול טוב, הכול יפה', בפנים הייתי רקוב, הייתי מת, הייתי בן אדם בלי תקווה, מיואש, לא אהוב, בן אדם שחווה פגיעות. אני יכול להגיד לכם גם ששלחו אותי לפסיכולוג בילדות בגלל שהייתי עושה בעיות בבית הספר, גם אותו פסיכולוג בסופו של דבר נכנס לבית סוהר על תקיפה מינית בילדים. הייתה תכנית כזאת, 'קשר משפחתי', והיה שם י', לא משנה שמות, אחרי זה הוא נעצר.

אני יכול להגיד לכם שהסמים באיזה שהוא מקום, אני אגיד משהו שקצת יישמע בהתחלה אולי חריג, בשנות ה-90 הגיע אקסטזי לארץ ואני זוכר את הפעם הראשונה שלקחתי אקסטזי ואז זה היה בשושו, לא כמו היום שזה טירוף, היום אתה הולך לקיוסק ואתה קונה כל סם שהוא. אני זוכר שנתנו לי את הכדור הראשון ומבחינתי כל הבעיות שלי, כל הרעש שהיה לי בגוף, אני זוכר שהתיישבתי בצד, עצמתי עיניים וכל הבעיות שלי נעלמו. אני זוכר את השקט, כל השקט הזה שחיפשתי בחיים, שומעים את זה הרבה, התלבש עליי כמו כפפה. הייתי חי מסוף שבוע לסוף שבוע, הייתי בטוח שמצאתי פתרון קסם.

כמובן שהמחשבות על המוות, באיזה שהוא מקום הייתי חי מסוף שבוע לסוף שבוע. עם הזמן הכמויות, כמובן אני בן אדם מכור, אין לי שליטה על השימוש. אני חשבתי שאני שולט. אני זוכר שבא אליי חבר, איזה בחור אמריקאי, בוגר, הוא אמר לי 'תקשיב, עוד מעט אחד לא יספיק, אתה תצטרך עוד שניים, שלושה, ארבעה', אמרתי לו 'עזוב אותך משטויות, לא יספיק אחד, לא לוקח יותר'. אני יכול להגיד לכם שהגעתי גם ל-30 ול-40 אקסטזי במסיבה. אני הסיפור הקלאסי, עברתי מאקסטזי, טריפים, קטמין ואז הגיע הקוקאין. הקוקאין ריסק אותי נפשית, ריסק אותי כלכלית, התחלתי לעשן את הקוקאין.

באיזה שהוא שלב בשימוש, מצד אחד אני, אז לא ידעתי להגדיר את זה כי לא ידעתי להגיד לעצמי שאני נרקומן, כי מבחינתי נרקומן זה אחד שמזריק הרואין וחי בתחנה המרכזית, אז אני מבחינתי הייתי יוצא למסיבות והכרתי את אשתי והייתי בחור כביכול מגניב, ומצד שני אני חוזר הביתה ובא לי למות. אני לא משתמש בשביל להיות שמח, אני משתמש בשביל לא להרגיש את מה שאני מרגיש. אנשים מבסוטים לידי, ותמיד היו לי סמים, כי חס וחלילה, אני זוכר שאוי ואבוי שלא יהיה לי את הסם להשתמש בו ואני אחזור למציאות שלי. מבחינתי זה היה מחיר שלא הייתי מוכן לשלם. הייתי מוכן לשלם הכול, לפגוע באנשים, להרוס את החיים שלי, אוי ואבוי לחזור למציאות, מבחינתי המציאות זה היה מוות. לא הייתי מסוגל להיות שנייה במציאות ואם לא היה לי בכיס סם בשביל להמשיך אני הייתי בחוסר אונים כזה שלא הייתי יכול להתמודד.

אני יכול להגיד לכם שהתחתנתי בקומבינה. בתור בן אדם מכור רציתי לרצות את אבא שלי, באתי יום אחד מסטול, אמרתי לו 'אבא, אני רוצה להתחתן', שירגיש טוב. אני הבן הבכור, עשיתי להם המון צרות, אחרי שלושה חודשים מצאתי את עצמי נשוי. אמרתי 'יאללה, איך אני אוציא עוד כסף?' עשיתי ילד. אני יכול להגיד לכם שב-19 שנה שהשתמשתי, לפחות בעשור האחרון באמת רציתי להשתמש. אני זוכר שהילד נולד הייתי משתמש והייתי בא הביתה והייתי בוכה. היום אני שומע בתיקון אנשים אומרים 'אני משתמש ובוכה', אני מה זה מבין אותם. הייתי הופך את התמונות של הילדים, הייתי מתבייש להסתכל עליהם, הייתי במצב כזה שאני משתמש, נעלם מהבית, הולך, לא רוצה.

אני זוכר שאני יושב בבית, זה אחד הזיכרונות, אני יושב עם השקית הזאת עם האבקה ואני מנסה לדבר מהשכל להגיד כאילו 'אתה לא רוצה את זה', אני אומר לעצמי, מדבר עם עצמי, 'אבל אני לא רוצה את זה'. אני עבד. אני מנסה לחשוב בצורה הגיונית, אתה מכניס אבקה לאף ואתה נהיה עבד. הייתי מוכן לעשות ועשיתי כל דבר בשביל להשיג את הסמים ולהשתמש. אני יכול להגיד לכם, לא משנה מאיפה באתי ואיפה גרתי, ההשפלות שעברתי והדברים שהייתי צריך לעשות בשביל להשתמש על בסיס יומי בסמים ואלכוהול היו דברים קיצוניים, הזויים, היום אני מסתכל עליהם, אני מפחד פחד מוות.

כמובן, כמו כל אחד שמשתמש, אין בן אדם שמשתמש על בסיס יומיומי והוא לא מסתדר בשביל - - - איך אומרים? קשה לממן את זה. זה לא משנה אם יש לך הכנסות של כסף, השימוש הוא קטלני. אין אחד שמשתמש ומביא סמים לעצמו ולא מסדר לחבר'ה וככה מסתדר. אני יכול להגיד לכם, מלהסתדר לחבר'ה, למדתי דרך מכור שהכרתי, שזה בחור שכמובן היכולות שלי חיברו אותי תמיד לטוב, גם כשהתחברתי בפשע התחברתי לטוב, לבחור ממשפחת פשע מנתניה שהוא מופיע ברשות למלחמה בסמים בדף הראשון, הוא נקרא ד"ר אקסטזי ושם למדתי להכין את המתאמפטמינים. מתאמפטמינים, מה שנקרא G או אקסטזי נוזלי, שם למדתי להכין את זה ואז תמיד בתור נרקומן הפנטזיה שלי הייתה שברגע שיהיו לי סמים בלי הפסקה נפתרה לי הבעיה. אבל כשנהיו לי סמים בלי הפסקה הבעיה שלי נהייתה הרבה יותר גדולה. ההתמכרות הייתה לא רק לסמים וכל דרך החיים הזו, להכנה וכל הפעולות האלה וכמובן כמו כל אחד שמתעסק בדברים האלה נעצרתי.

אני חייב להגיד, עד שנעצרתי ניסיתי כל דרך להפסיק. אני יכול להגיד לכם שזריקות מאוד יקרות של פעם בחודש, עשו לי זריקה שאם אתה משתמש, כדורים פסיכיאטריים, כל מה שכסף יכול היה לקנות, ההורים שלי היו בכזה חוסר אונים שהם היו מוכנים לתת הכול בשביל שאני אפסיק. הייתי אצל כל הרופאים הכי - - - כל ידועי השם בארץ, מנהלי בתי חולים, באופן פרטי, לא הצלחתי להביא יום נקי. ככל שהלכתי ונכנסתי לעוד טיפולים חשבתי שאני חסר תקנה, אמרתי שאני אמות מהסמים האלה. על הדרך כמובן נפתחו לי תיקים גם על אלימות במשפחה. הרבה זמן לקח לי להודות בכלל שאני גבר אלים, כי אף פעם לא הרבצתי לאשתי, לא נתתי לה מכות, אבל האלימות שלי הייתה כזאת, אני רציתי להשתמש, רציתי להוציא אנשים מהבית, הייתי שובר את הבית עד שיילכו, משתמש, מצטער, זה המעגל הזה. כל החיים חייתי כמו העכבר הזה בתוך הגלגל הזה, רץ רץ ולא מצליח לרדת ורק אני ואלוהים יודעים כמה באמת רציתי. אני לא מדבר על ההתחלה שהלכתי בגלל שרצו שאני אלך, שבאמת הלכתי בשביל להפסיק וואללה לא הצלחתי.

אני זוכר את ההרגשה הזאת, לא רק שלא הצלחתי, גם כל הזמן הרגשתי שאני מאכזב כי עוד פעם זריקה ב-30,000 שקל, פתרון קסם, עושים לך אותה ואתה מרגיש שאתה רוצה להשתמש. אני חושב שהמצב שלי הלך והחמיר, נולדה לי עוד ילדה, אמרתי 'אני אפסיק, תהיה לי עוד ילדה, אני מפסיק להשתמש'. כמובן נכנסתי לדיכאון אחרי לידה במקום אשתי, התחלתי להשתמש בצורה יותר חמורה.

אחד הדברים הטובים שקרו לי בחיים זה שנעצרתי. בחדר החקירות פותחים מחשב ומכניסים את הסמוי ואני זוכר שהוא אמר לי את המשפט 'אני מקווה שתצא לדרך חיים חדשה'. כמובן הייתי על פוזה, ישבתי לו, ככה עשיתי לו עם הראש כאילו אני עבריין ובלב רציתי למות. אמרתי לו 'איזה דרך חיים חדשה? הרסת לי את החיים'. אני יכול להגיד לכם שכשהגעתי לפה לקהילה טיפולית הייתי עוף מוזר באמת. הרגשתי גם עוף מוזר. אני זוכר את הפעם הראשונה שעשו הקפצה בחמרה, אני עומד עם הידיים והחמרה שלנו היא כמו הדבר הזה ואני מסתכל לשמים, אני זוכר את המחשבה הזו, ואומר בא לי עכשיו, כמו בסרטים, שיראו קרן לייזר שתעלים אותי במקום, שתמיס אותי. הרגשתי את זה פעמיים, פעם אחת על הספסל בבית המשפט, היה חור שרציתי להיכנס ולהיבלע בו, פעם שנייה בקהילה טיפולית. אני אמרתי, אם בית הסוהר לא הרג אותי, אני לא אכנס לטראומות שעברתי בבית הסוהר, אמרתי 'בואנה, אני אמות פה בקהילה'.

אני אגיד לכם משהו שאני אומר כמעט בכל קבוצה שאני פותח, אם הייתה לי אפשרות עכשיו הייתי יורד על הברכיים, מנשק פה כל אבן ברצפה, ואני לא אומר את זה סתם. יש לי המון אסירות תודה למקום הזה, המקום הזה הציל לי את החיים. המקום הזה, היום אני ארבע שנים, חודשיים ו-8 ימים נקי, אני אבא, אני בעל. הילדים שלי היו רואים אותי היו נדבקים לפינות, אשתי הייתה רק מחכה שאני אצא מהבית, היום טלפון 'מתי אתה חוזר? איפה אתה?', אני נוסע בשבוע הבא עם כל המשפחה לאילת, דברים שהם הזויים. זה אולי נשמע לאנשים נורמטיביים כאילו ואללה, הילדים היו בשבילי מפריעים לי, הייתי בא, הם היו מפריעים לי. האישה, כל דבר היה מפריע לי, לא הייתי יודע להתנהל, לא הייתי יודע להתמודד והייתי מגיב את זה החוצה.

אני יכול להגיד שהתהליך שעברתי פה בקהילה היה לי מה זה קשה, כי פעם ראשונה בחיים לא ויתרו לי ולא ויתרו עליי, שזה היה לי עוד יותר קשה. כי אני רגיל, אני עושה בלגן, יאללה, בועטים בי ו'לך תמצא את החברים שלך' כמו שאומרים. אני חושב שהגעתי פעם ראשונה למקום שאמרו לי 'אוהבים אותך' וזה היה נשמע לי מוזר בהתחלה. בהתחלה גם הייתי אומר 'אוהבים אותך, אוהבים אותך', אבל ואללה באמת מצאתי מקום, כמובן אחרי תהליכים ששמו לי מראות לפנים ובעצם הבנתי שאני לא שונה מכולם, כי עדיין באתי מאיזה פוזה, כי בכל זאת עשיתי את ההשוואות, זה בא מהקרטונים, זה הזריק בגרון ואני באתי מסך הכול מקומה 15 מול הים ושמו אותי פה. לא הבנתי בכלל. בסופו של דבר הבנתי שאני לא רק כמו שהם, כמו כולם, אחרי שגם הייתי מתאם וראיתי פרוטוקולים הבנתי גם שאני הרבה יותר גרוע מהרבה מאוד אנשים. אני יכול להבין שכל החיים ניסיתי לטפל בבעיה שהיא לא הייתה הבעיה שלי, הסמים לא היו הבעיה שלי.

כשבאתי לפה אמרתי 'אני אפסיק להשתמש בסמים, סבבה, אני אחזור לחיים שלי', אבל אם אני אהיה כן עם עצמי כל החיים שלי הפסקתי להשתמש ורציתי לחזור להשתמש, כשחזרתי להשתמש רציתי להפסיק. כל החיים הייתי חי במלחמה שזו אחת העובדות של הצעד הראשון של אסירות תודה לספונסר שלי, זה גם מה שהוא לימד אותי, שבעצם כל החיים חייתי במלחמה. אני חושב שאחד הדברים שקיבלתי פה במקום הזה, נתנו לי להאמין בעצמי.

אני השנה חוגג 40 בדצמבר, יש לי תקווה בחיים, יש לי למה לצפות, יש לי מטרות. סיימתי לימודים, יש לי תכניות לעתיד, אני יודע מה הולך להיות איתי היום, אין מצב שאני אצא מהבית ואני אצא למקום שאני לא יודע. אני עומד בזמנים, אני מחזיק עבודה קבועה, אני נותן מעצמי, גיליתי משמעות לחיים שלי. אני יכול להגיד לכם שלא משנה איפה עבדתי ומה עשיתי, לא הייתה לי משמעות לחיים, כל דבר זה היה אמצעי להשיג מטרה כשהמטרה שלי הייתה להשתמש בסמים. הייתי חייב להשתמש, להשתמש בשביל לחיות וכל הסיסמאות האלה זה הייתי אני. אני אפילו הייתי נגנב לפעמים, היו לנו הרצאות בבית הספר, ואללה, כל מה שאמרו בהרצאות נפלתי אחד לאחד. אחד לאחד. כאילו כתבו עליי את כל זה.

אני חושב שגם בהחלמה, כל מה שלמדתי בהחלמה, זה גם כתבו עליי. המודעות שקיבלתי פה, דרך כל הקבוצות, דרך סדנאות, דרך תפקידים שעשיתי פה, דרך תוצאות. אני לא אשכח את התוצאות שקיבלתי, מה זה, מבחינתי סוף העולם הגיע. מעוז שלח אותי פעם, ישבתי שעה ובכיתי. כל המקומות האלה, אני יכול להגיד לכם שאני בן אדם שעבר המון טיפולים ובאמת טיפולים וקהילה זה דבר הכי חכם שהמציאו לבן אדם מכור. אני לפעמים מסתכל פה, כמו שהסתכלתי על השקית הזו של הקוקאין, אני מסתכל 'וואו, יש פה עצים', אבל בואנה, זה בנוי בצורה חבל על הזמן, זה מוציא אותך לחיים בהדרגתיות, נותן לך כלים להתמודד עם החיים.

אני בן אדם, אולי החזות שלי קצת מבלבלת, אני נראה איזה דוקטור, אבל אני דוקטור של החיים. אני לא אשכח, הוציאו אותי לביקור בית, מהבושה לשאול מישהו איפה מצלצלים בזה, למה אני זוכר יש חוט? היו לוקחים אותי, לא זוכר אפילו - - -

באוטובוס.

אני יושב ומתבייש וחושב שכולם מסתכלים, מתבייש לשאול. ירדתי בתחנה בכלל רחוקה, שעה הלכתי ברגל רק כי התביישתי לשאול. כל מיני חוויות שלמדתי על עצמי. אני יכול להגיד לכם שיש לי המון אסירות תודה למקום הזה ואני אמשיך - - -

מה אתה עושה היום?

אני סיימתי, אבל אני אגיד שהשינוי שאני עשיתי בחיים שלי, אני הפכתי מיצרן סמים, ואני אומר לכם שברגע שנעצרתי, אני יכול להגיד לכם מתוך העולם ההוא, הסמים בנתניה ובכלל בתל אביב, הצטמצמו משמעותית, מכה מאוד מאוד קשה. כשאני נעצרתי סגרו - - - כל המועדונים, כל הברים בתל אביב נסגרו, זה היה מבצע בסילבסטר, סגרו את כל תל אביב. אני יכול להגיד לכם שמסוחר סמים הפכתי להיות בן אדם שמעלה אנשים על דרך. כל הדפוסים שלמדתי על עצמי, שפעלתי מתוכם, לא ידעתי שאני כזה, מניפולטור, אני רואה בן אדם, אני יודע מה הוא צריך, מה הוא רוצה והייתי מנצל את זה, הייתי נוכל גדול. בזכות מירה, אני חייב להגיד, שנתנה לי תמיד לראות את המציאות כמו שהיא ולהכיר את עצמי והיום אני לוקח את זה לטיפול. היום אני לוקח את זה לטיפול, אני יודע מה המטופל רוצה, אני יודע מה הוא מרגיש, אני יודע מה הוא חווה, אני הייתי שם, לא מאיזה ספר או מאיזה משהו.

ההכוונה שנתנו לי, היום אני עוזר לאנשים, אני בקשר עם המון אנשים, גם בוגרים פה שסיימו. יש לי המון אסירות תודה, אני יודע שהבן אדם שעומד מולי, אני יודע שהוא סובל, אני יודע שהוא חסר תקווה ושהוא מיואש ואני יודע שזה לא חייב להיות ככה, ואללה יש פתרון. אני בן 40, 36 שנה סבלתי וואללה יש פתרון ואת הפתרון הזה מצאתי פה. אז אני אומר עוד פעם, אני הפכתי מסוחר סמים לאיש טיפול ויש לי המון אסירות תודה למקום הזה.

רצינו להוציא אותו ללימודים מתקדמים כי אנחנו רואים את הפוטנציאל ואת היכולות שלו, אבל הוא כל כך אוהב את המקצוע שלו ואת העבודה ואת הנתינה ואת הרצון לעזור שהוא רוצה רק כל הזמן ללמוד ולהתמחות ולהיות כאן עם מטופלים. גם לחופשה, הוא התגאה עכשיו יוצא לחופשה, בשנה שעברה היינו צריכים בכוח להוציא אותו כדי שהוא יוכל להיות גם שם.

אז עכשיו אתה עובד פה?

מדריך.

אתה מדריך פה?

אני מדריך כבר מעל שנתיים וחצי, עוד מעט שלוש שנים אני עובד פה כמדריך.

גר בנתניה?

גר בנתניה, בעיר ימים, ברמת פולג, לא רחוק מכאן. אני יכול להגיד לך, אולי זה יישמע - - - המקום הזה זה הבית שלי. אני יכול להגיד לך שפה קודם הבית שלי, אם לא היה לי את המקום הזה, אין לי ספק, אני הגעתי לתיקים של אלימות ואיומים וכל מיני דברים שאני לא אכנס לעומק, הגעתי לפה מפורק. בזכות הטיפולים הזוגיים, הטיפולים המשפחתיים, במיוחד עדנה היקרה שמה זה היא קרעה אותי שם.

עדנה זאת המטפלת המשפחתית שלנו.

היא קרעה לי את הצורה שם. אם יש מקומות שהתפזרתי ואמרתי אני חוזר לבית סוהר וכל מיני דברים כאלה שלא התכוונתי אליהם, זה היה שם, אבל אני למדתי להכיר את עצמי פה, להכיר את אשתי. אני יכול להגיד שמעבר לזה שזכיתי להכיר את עצמי אני זכיתי להתאהב פה באשתי. אני נשוי עשר שנים, הייתי איתה עוד שלוש שנים לפני, הכרתי אותה, ביום שהכרתי אותה עצרתי, אמרתי לה 'חכי שנייה', הלכתי והבאתי עוד 2 גרם ומשם המשכנו. ככה התגלגלו כל החיים שלי, כשאמרו לי 'אתה לא מכיר אותה' אני הייתי בהלם, התעצבנתי. רבתי עם עדנה, אמרתי לה 'את לא מתביישת? היא מכירה אותי', בסוף איך היא יכולה להכיר אותי אם אני לא הכרתי את עצמי? באמת לא הכרתי את עצמי.

גם כל סיפור החיים שלי, אני מספר באופן מתומצת כי זה יותר מורכב, לא יודע, זה דברים ש - - - עשו לי פה סדר בראש. לקחו, פירקו אותי קודם, פירקו אותי, אין מה להגיד, פירקו אותי ופירקו אותי ובנו אותי, בנו אותי מחדש ואני מה זה אסיר תודה. באמת, עוד פעם אני אגיד, בלי המקום הזה אין לי ספק איפה הייתי נמצא היום, אין לי ספק איפה הילדים שלי היו ואני יכול להגיד לכם שהילדים שלי חוו נזקים. הילדה שלי התחילה לגמגם, הילד שלי היה מרטיב במיטה עד גיל מאוחר, חרדות נטישה, התקפי זעם, הכול אני, הכול אני. אני לוקח אחריות. אני יכול להגיד לכם, בעזרת ההדרכה של הצוות והמסירות וההתמדה שלי הכול הסתדר. טפו טפו. הכול הסתדר, באמת, היום יש לי משפחה. עוד פעם, היום יש לי משפחה, זה לא מובן מאליו בשבילי בכלל שאני מצליח להחזיק משפחה, כי איך שאני מכיר משפחה זה מה שאני מכיר מהבית וזה דפוק וזה רקוב מהשורש ופה הורידו אותי מהגלגל של העכבר שרץ, אמרו לי 'בוא תרד, בוא תתחיל לעשות משהו אחר'. אסירות תודה, הנה אני יושב פה היום.

תודה רבה. באמת תודה ששיתפת אותנו. המון המון בהצלחה.

תודה רבה.

וואו, כן. האמת שגם אנחנו צריכות ללכת. אז בואו נעשה עשר דקות סיבוב, תראו לנו בדרך החוצה. המון תודה על האירוח.

(בסיור)

כמו שאמרנו, אלה שתי קהילות נפרדות אז בעצם גם המגורים הפיזיים הם נפרדים, גם התעסוקה נפרדת, גם הצוות נפרד.

כולל מצלמות באגף של הבנים.

כולל קבוצה, מתנהלת עכשיו קבוצה.

שלא נפריע, שלום לכולם.

תגידי שלום. חברת הכנסת תמר - - -

שלום, סליחה על ההפרעה. אני תמר זנדברג, אני חברת כנסת, אנחנו פה בסיור. אני מאחלת לכם המון המון בהצלחה.

קבוצה, כן, בזמן אמת. חשוב שאתם תראו גם. בואו נתחיל מפה. כל מקלט משמש לעוד משהו, חדר מחשבים קטן, כל המטופלים שלנו לומדים מחשבים, אנחנו רוצים שהם ייצאו עם איזה שהוא בסיס, גם בשביל ההכשרה המקצועית וגם כי אנחנו חושבים שהיום זה משהו שהוא טריוויאלי שצריך להיות אצל כל אחד. אז גם מטופלי 'אילנות' וגם מטופלי שילוב, יש להם זמנים, שעות נפרדות.

המטופל מקבל הכול, הוא לא מקבל כלום מהבית. כלי מיטה ואת הצרכים האישיים שלו. כל יום הוא מקבל חפיסת סיגריות, את השמפו, את משחת השיניים, את מברשת השיניים, את המסרק, אם הוא רוצה. אני לא מדבר על הזנה, על מגוון של חוגים ואתם תראו קצת.

אנחנו במתחם של הנשים. המתחם של הנשים ושל הגברים הוא זהה ביחידת שילוב, ההבדל הוא שכאן יש מצלמות גם במעגל סגור, אתם יכולים לראות את המצלמה, תעשו 'שלום', מצלמים אתכם. המצלמות הן חלק מהנושא של המוגנות. אנחנו כן ניכנס להראות לכם חדר, דווקא של ש', כי הכרתם אותה אז גם תכירו את החדר, שיהיה שם איזה שהוא חלק של חיבור.

בקטע של התנאים הפיזיים, אנחנו מקפידים מאוד מאוד מאוד שאת כל הצרכים שלהם הם יקבלו, שהם יוכלו להתפנות לעבוד על הדברים האחרים שלהם.

זה של ר' וזה של ש', זה החדר של ש'. בעצם יש להן דירה, תיכנסו, היא רוצה שתיכנסו ותראו. זה הילדים שלה, היא דיברה עליהם.

אנחנו נותנים לכל מטופל את המקום שלו ואת היכולת לתלות את הדברים האישיים. אווירה של בית, מכובדוּת, לא פנימייה.

אז פה היום גרות שתי נשים שהן בשלב של ג'-ד'.

ואז יש להן קצת יותר פריבילגיות, מקרר, פה יש לנו מקלחת.

לכל דירה כזאת יש אמבטיה עם שירותים.

את צריכה להבין שבמקור הדירות האלה יועדו לאימהות והילדים, כלומר פה יכלה להיכנס משפחה. אנחנו הסבנו את זה.

כאן זה משהו שפתחנו עכשיו, לפני שלושה שבועות בערך, מועדון קטן, לנשים, עדיין לא סיימנו אותו, אנחנו בתהליך של סיום. מועדון קטנטן, לנשים, שממש - - -

איפה כולן עכשיו?

ישנות, בין שתיים וחצי לשלוש וחצי, הן הולכות לטיפול תרופתי ויש להן מנוחה.

למטופל בקהילה יש סדר יום מאוד מאוד ברור, מקימה ועד שינה הוא יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות ודואגים שהוא יעשה, אנחנו דואגים שהוא יתפקד, הוא לא הולך לאיבוד. בתחלואה כפולה יש גם שינה.

כל זה אלה חדרים. יש פה שתי מרפאות, מרפאה אחת של קהילת 'אילנות' ומרפאה שנייה לקבוצת שילוב, שיש שם פסיכיאטר, ראיתם אותו, ד"ר הרמן, רופא שהוא נרקולוג, אח ואחות. צוות מרפאתי גדול לצרכים שהם צרכים לא מעטים.

נראה לכם את המקלט השני, יש שם חדר מוזיקה. יש כאן הרבה מטפלים משלימים, דיברנו עליהם קצת פחות. זה חדר מוזיקה, יש אנשים שנכנסים, שלא יודעים בכלל לנגן והם לומדים כאן ויש כאלה שהגיעו עם נגינה, עם שירה.

הצוותים של המוזיקה משתתפים בטקסים שאנחנו עושים, הם מופיעים, גם מ'הר טוב' וגם מ'אילנות'.

מדריך, מורה למוזיקה?

מטפל במוזיקה.

את כל התרפיות והחוגים אנחנו עושים בשני מרכזים.

יש לנו שניים, גם בתופים יש לנו, שזה נפרד, וגם במוזיקה. לא אמרתי שיש לנו כאן מדיטציה, יוגה, בנוסף.

זה המתחם של הגברים, אותו דבר כמו של הנשים. כל מה שאתם רואים, דרך אגב, זה מוחזק על ידי הקהילה, על ידי המטופלים. גם הגינה, הפרגולות, הדברים נעשו על ידי המטופלים. לא הבאנו אנשי מקצוע אלא המטופלים הם אלה שעשו את הכול. הפרגולה הזאת הם בנו. את החממות הם מתחזקים.

אנחנו יורדים מהכיוון של החממה לפינת החי, הצריף הזה כאן זה צריף שיש בו גם טיפול באמנות, גם טיפול בבעלי חיים, ראיתם את זה קצת בסרטון. הפעילויות האלה מתנהלות בנפרד למטופלים של 'אילנות', למטופלים של שילוב, דרך העבודה היא אחרת לחלוטין.

פינת החי זה גם טיפול בבעלי חיים?

כן, יש פה גם מטפלת בבעלי חיים, יש פה מטפלת באמנות, מטפלת במוזיקה. אלה ממש מתחמים שהם שונים. פה יש את החדר של אמנות ופינת החי. גידולים שאנחנו מגדלים פה. מי שמתחזק גם את החממה וגם את פינת החי זה בעצם יחידת שילוב. יש כאן מגוון של דברים, יש כאן תרנגולות, יש כאן תוכים, כבשים, עזים, ארנבות, ברווזים, מכל וכול.

העבודה עם בעלי החיים, היא עוזרת להם גם להיפתח, גם תעסוקה, אנחנו יוצרים להם תעסוקה בעצם. במקום שהוא יישב בבית חולים ויהיה תחת תרופות ולא יעשה כלום.

אז זה שני דברים, הם גם מתחזקים וגם את מטפלת בבעלי חיים שזה הטיפול. גם הטיפול בבעלי חיים, חלקו פרטני וחלקו קבוצתי.

- - - כדי לעשות התאמה, יש אנשים שיכולים לעבוד יותר פיזית ויש אנשים שפחות, חשוב לנו להכין אותם לחיים האמיתיים. מה שאתם רואים עכשיו זה הקפצה של קהילת 'אילנות'.

זאת החמרה שהוא דיבר עליה, מקום התכנסות.

זו החמרה שהוא דיבר עליה, שמתכנסים כל הזמן, גם כדי לקבל מסרים, גם כדי לקבל החלטות, גם עלייה של שלבים. בעצם כל הזמן יש התכנסות כשחלק מההתכנסות המדריכים נותנים את ההחלטות וחלק מהדברים הם צריכים ל - - -

זה בשעות קבועות?

כן, זה בשעות קבועות.

יש גם חריגים.

יש לנו פה בוטיק קטן. חלק מהאנשים שמגיעים אין להם בגדים ואז - - - הבגדים הם יד שנייה באיכות טובה והלבנים, אנחנו קונים מראש, שמים כאן ונותנים. יש פה נגרייה, יכולתם לראות את זה בסרט.

הנגר הוא בוגר שלנו של 18 שנים, הוא השתתף בסרט. מבחינתו זה מצוין לו לעבוד במקום כזה כי זה מחזק אותו ושומר עליו, אבל הוא משתלב עם המטופלים.

את רוצה להגיד להם שלום?

אם זה בסדר מבחינתם.

כן.

אני רוצה לעצור את זה שנייה ולהזמין, יש לנו אורחת חשובה, חברת הכנסת תמר זנדברג, היא רוצה להגיד לכם שלום.

היי, שלום לכולם, צהריים טובים, תודה שהזמנתם אותנו למקום שלכם, שהוא שלכם. אני תמר זנדברג, אני חברת כנסת, אני יושבת ראש ועדת הסמים והאלכוהול של הכנסת. היינו עכשיו בסיור, גם ראינו את המקום וגם שמענו, בעיקר מהצוות, גם מההנהלה וגם שמענו את דניאל ששיתף אותנו בסיפור שלנו, שבטח אתם כבר מכירים, כי אתם מכירים אותו כמה זמן, וישבנו עם פה פעור ועם דמעות בעיניים ואני רוצה לאחל לכל אחד ואחד מכם שאתם תהיו הוא עוד מעט ושחלקכם, כשתהיו פה מדריכים וחלקכם במקומות אחרים, כל אחד מכם, זה מגיע לכם, ותודה רבה שהזמנתם אותנו לבית שלכם ולמקום שלכם. המון המון בהצלחה לכולם, לכל אחד מכם.

תודה רבה.

מחיאות כפיים לכם מגיעות. תודה.

זה מה שנקרא שיקוף, מה שהוא עשה. אחד מהכלים הטיפוליים בקהילה, הוא עשה שיקוף.

זה חדר האוכל שלנו.

הרבה מקום של כבוד, לא פנימייה, גם האווירה, מיזוג, תנאים.

חבל על הזמן.

אני רק אגיד שההוסטל של יחידת שילוב, של התחלואה כפולה, נמצא שם.

זה לא מובן מאליו שעמותה כמו שלנו מחזיקה פה 50 דונם. זה הנושא שרציתי לדבר איתך, איך לוקחים ומתכננים ובונים מוסדות לרווחת הציבור באזורי תעשייה.

אבי, רק שנייה. זה חדר כושר, אנחנו משקיעים הרבה מאוד עכשיו בנושא של פעילות ספורטיבית, ופה בחדר תראו, זה בעצם החמ"ל, מכאן המטופלים מנהלים את הקהילה.

כשאמרו 'מתאם', מתאם הוא בראש המטופלים, הוא בראש ההיררכיה, הוא הולך עם סרט עם מפתח, הוא בעצם מחזיק את המפתח של הבית והם קוראים לזה בית.

היה חשוב לי להראות לך את זה, בעצם כאן עושים שיקופים למטופלים. אם למשל מטופל עשה משהו, קילל, זרק פסולת לא במקום הנכון וכו', יגידו לו להגיע לספסל, הוא יישב כאן, יגיעו שני מטופלים, יעמדו, הוא יעמוד כשהם מגיעים, ישים ידיים מאחורי הגב, בכוונה, אנחנו מדברים על חלק מהאנשים שהם אלימים, שילמדו להקשיב ולשמוע, ישקפו לו את ההתנהלות ואת ההתנהגות, למה זה יכול להוביל. ככה לאט לאט ילמדו אותו ויעזרו לו לעשות שינוי בדפוסי ההתנהגות שלו, בדפוסי החשיבה.

ועוד כלי אחד, של פעמון, שבעצם המטרה שלו היא שכשבן אדם מרגיש לא טוב, שקורה לו משהו, אז הוא יכול לכנס את המטופלים, את הקהילה, לבקש תמיכה, לבקש הקפצה ולבקש עזרה.

והדבר האחרון זה הפרויקט שדיברנו עליו, הפרויקט של הספורט, שהוא ממש עכשיו, אני מאמינה שעד עוד שבועיים הם מסיימים. לזה קיבלנו חלק מהתקציב מהביטוח הלאומי וחלק מהעמותה. יהיו פה גם מתקנים.

פה זה מגורים?

לא, זה חדר צוות. המגורים של הקהילה למעלה. כל המבנים שלמעלה, האווירה של הירוק, היא תורמת - - -

מה שראית זה המגורים של יחידת שילוב.

בדיוק, זה ההפרדה, שילוב למעלה, תחלואה כפולה וקהילת 'אילנות'.

כל זה כבר מתחם 'אילנות', שם ולמטה זה מתחם שילוב, חדר האוכל משותף אבל בשעות שונות. כל השאר כאן זה - - -

לכל עובד סוציאלי יש את החדר שלו, את המקום שלו, את המקום לתת את הטיפול הפרטני.

את רוצה לראות חדר טיפול?

אני באיחור, כבר, מזמן, אחרי האיחור שהיינו אמורים לסיים לפני 40 דקות, עכשיו אנחנו כבר באיחור על האיחור.

אנחנו ממש מעריכים את זה.

אני מתנצלת, אבל המון המון תודה.

הישיבה ננעלה בשעה 15:00.