הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 563

מישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות

יום שלישי, י' בתמוז התשע"ז (04 ביולי 2017), שעה 10:30

במסגרת יום הנגב בכנסת: מוכנות בית החולים סורוקה למערכה הבאה וחזון בית החולים לשנים הבאות (מיגון, מחסור בכח אדם) - ישיבת מעקב

חברי הוועדה: אלי אלאלוף – היו"ר

מאיר כהן – מ"מ היו"ר

טלי פלוסקוב – מ''מ היו''ר

יעל כהן-פארן

מיקי לוי

סמנכ"ל בכיר, ראש מינהל, תכנון ובינוי ופיתוח מוסדות רפואה, משרד הבריאות - יהודה רון

מנהל תחום התיישבות וקהילה, הרשות לפיתוח הנגב - תומר רכטמן

מנהל המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, בית חולים סורוקה - אהוד דודסון

מנהל המחלקה לניתוחי לב, בית החולים סורוקה - גידי סהר

מנהל מחלקה כירורגית, בית החולים סורוקה - ג'יברל סבג

סמנכ"ל, ראש חטיבת הכספים, שירותי בריאות כללית - אלי כהן

חבר ועד מנהל, עמותת נכה לא חצי בן אדם - אשר רוכברגר

ראש מועצת ירוחם ויו"ר מועצת הנגב - מיכאל ביטון

חברת סגל במרכז מנדל בנגב, מרכז מנדל למנהיגות בנגב - ניצה רסקין

עוזרת מחקר במרכז מנדל למנהיגות בנגב, מרכז מנדל למנהיגות בנגב - מור גורן מרגלית

מנהלת כלכלה וקהילה - מיכל הס

מנכ"לית קרן מיראז - נעמה דהאן

מנהלת שיווק ומיתוג - תמר אדמתי

מוזמן/ת - גקלין בק

מוזמן/ת - יעל רביב

מוזמן/ת - ענבר גוטר

מוזמן/ת - אשר שטרן

מוזמן/ת - אנה לודיקוב

מוזמן/ת - נועה רוזנפלד

אתי שבתאי

הדס צנוירט

מוכנות בית החולים סורוקה למערכה הבאה וחזון בית החולים לשנים הבאות (מיגון, מחסור בכח אדם) - ישיבת מעקב

שלום רב, אני מתכבד לפתוח את הישיבה. היושב-ראש הקבוע של הוועדה הזאת הוא מיודענו הטוב אלי אלאלוף, וטלי פלוסקוב, שתכף תצטרף ואנוכי, ארגנו את היום הזה, יום הנגב, שעכשיו הסתיימה בוועדת ביקורת ועדת טעונה מאוד, אבל לאורך כל היום הזה אדוני אלי אלאלוף, שהוא השותף אולי הבכיר ביותר בכל הטיפול בנגב – יש משהו טוב שקורה, כי ששה חברי כנסת, ובראשם יושב-ראש ועדת הבריאות, הרווחה והעבודה תושבי הנגב, כך שלאלה שמתווכחים, האם לדחוף חברי כנסת מהנגב, זה דבר טוב – אני אומר לכם שזה דבר טוב, כי כל פעם שיש סוגיה של הנגב, אף אחד מאתנו לא שוכח מאין הוא מגיע, ויש מין קשר שהוא בטבור לכל מה שקורה.

היום הזה הוא בסימן של מצד אחד, להעלות ולדון בכל המעכבים, בכל הבעיות, בכל הדברים, בכל האתגרים שעדיין צצים בנגב, אבל יחד עם זה גם מותר לנו, לאנשי הנגב, מותר לנו מדי פעם להיפגש, ולחייך, להסתכל אחורה, להסתכל על אבני הדרך ולומר: וואלה, משהו טוב נעשה. סיכם את הישיבה הקודמת אחד מחברי הכנסת שאמר: אני מאוד מקווה שאשב פה בעוד שנתיים – אלי, אנחנו שומעים את זה בוועדה – עם אנשי הצפון, ונוכל להגיד שגם שם הדברים קורים. אז זה תמיד נגב-גליל, ואנחנו לא מפרידים בפריפריה, אבל היום בחרנו טלי ואני, להזמין את אנשי הנגב ואת הוועדות בחינוך ובבריאות ובביקורת המדינה, בכלכלה, ולדון בסוגיות מהנגב.

בחרנו בהשראתו של אלי, לייצר פה שיח עם אנשי הרפואה, עם אנשי משרד הבריאות, וכשאנחנו מדברים על רפואה – ראש עיריית ערד, בבקשה, אדוני, ניסן בן-חמו פה, ואני מודה לראשי העיריות והישובים שהגיעו לכאן. ודאי מודה למועצות האזוריות, לרשויות ולפרופ' דודסון על כי הוא נאות להגיע לכאן עם אנשי צוותו.

ראו, שנים רבות אנחנו תושבי הנגב מדברים על הרפואה בנגב, ומנסים לנתח אותה מכל הכיוונים, אבל כמעט תמיד הסיכום היה שאוי לנו, אנחנו נמצאים במקום שלא מכבד את אזרחיו. כמה בדיחות נשפכו על בית חולים סורוקה הרבה מאוד שנים. כל פעם שפגשתי מישהו מהנגב, הוא סיפר לי על כך שהוא נמצא בסכנת חיים, ולשאלתי למה, מייד שמעתי: אנחנו מקופחים, אין לנו כמו במרכז הארץ.

הדבר הראשון שעשיתי כראש עיר בדימונה היה לחפש פילנתרופ שיקים יחד אתי את מה שנקרא לימים נקרא מרכז מיראז'. כמעט כל ראש רשות, כששאלו אותו מה המשימה הראשונה שלך, הוא מייד אמר: אני צריך לטפל בבריאות של האנשים שלי. וכשאנחנו מנתחים בוועדת הביקורת את המעכבים שמשפחות של אנשי צה"ל, שרוצים לעבור לנגב – לירוחם ולדימונה ולבאר שבע, אז אחד הדברים, פרופ' דודסון, אלי אלאלוף – אחד הדברים שהם אומרים: הרפואה. הם שואלים מייד: האם ב-02:00 בלילה יהיה לי רופא? האם מחלקת הילדים בסורוקה היא טובה? האם רפואת הילדים היא טובה? האם רפואת המומחים היא טובה? ומסתבר שאתה לא יכול לעשות תנועה כל כך משמעותית לנגב, ולגרום לכך שאנשים – מעיר הבה"דים וכל המעבר המבורך הזה לנגב, שאנשים יביאו את המשפחות שלהם, אלא אם כן אתה תיתן מענה בראש ובראשונה בשני נושאים: נושא חינוך ונושא בריאות.

ואני חייב לומר בזהירות, אבל בגאווה לא קטנה, כתושב הנגב, שככל שאנחנו שומעים את הנתונים, אנחנו מתחילים לחוש שמשהו טוב קורה. לא תמיד זה בגלל הממשלה. לעתים זה בגלל שיש איזה משוגע שמחליט לעבור ולפתוח, או לתגבר מחלקת ניתוחי לב בבית החולים – דבר שמשנה את ההתייחסות של האנשים. המחלקה שהיינו שם עם שר הבריאות, של צנתורי הראש – אני חייב לומר לכם, אנשי הנגב, שהבורות היא כל כך גדולה. כשאתה מדבר עם אנשים, אומרים: מה, יש בסורוקה מחלקה לניתוחי לב? מה, יש בסורוקה מחלקה לצנתורים בחזה? מה, יש בסורוקה מחלקת יולדות שהיא מובילה? אז יכול להיות שאנחנו טעינו בזה שאנחנו כל הזמן בכינו, ולא ידענו להאיר פרוז'קטור על הדברים הטובים שאנחנו יודעים לעשות, וביום הזה זאת גם הזדמנות להאיר פרוז'קטור על הדברים הטובים שאתם ואנחנו יודעים לעשות.

אז שוב, ברוכים הבאים. אנחנו מרגישים כמו במשפחה, זאת התחושה. ברשותכם, אתן לטלי לומר כמה דברים, ולאנשים המכובדים. אני רוצה שהדיון הזה, מצד אחד, ישקף את מה שקורה בסורוקה, ומצד שני, מה האתגרים של בית החולים. מה התוכנית של בית החולים בחמש שנים, בשימת דגש על בית חולים, שאם חלילה נהיה בסיבוב הבא – אנחנו זוכרים את הימים האלה כשר רווחה, שכל יום הגעתי לבית החולים וראיתי את התחושה הזו שלעתים בית החולים לא יכול להכיל את כל הדברים, ומצד שני, את החיבוק הגדול שכן בשעת הצורך הוא נתן לפצועים שלנו. אלה שתי הסוגיות שנדבר עליהן.

נשתדל, ככל שהזמן יאפשר – למרות שאני יושב כאן כיושב-ראש, ולמרות שלפני שלוש שנים ביקשתי מאלי לכתוב את דוח העוני, והוא אמר לי: אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה, תעזוב אותי, ואני שמח שקלקלתי אותו, כי התרומה שלו לכנסת הזו לא תסולא בפז, האמינו לי. אני יושב בוועדה הזאת, ומה שקורה כאן – רק אלי יכול לעשות את מה שהוא עושה כאן. אז בכל זאת יסלחו לי כל המכובדים. ביטון, ברוך הבא. אלי.

תודה על היוזמה של חברי הכנסת, שימו לב ששניהם חברי הוועדה הקבועים שלנו. תודה לפרופ' דודסון על זה שתמיד הוא מוכן לבוא ולהציג את האתגרים, כי יש כאלה שמציגים רק בעיות, ואף אחד לא מציג אתגרים.

יש פה אנשים שאני מאוד אוהב לברך אותם – מר רון ממשרד הבריאות, שהוא באמת, הפיתוח של בתי החולים זה בזכותו. גם איפה שאין, זה גם בזכותו...

אני חייב לומר שלסורוקה יש לי רגש מיוחד. זה התחיל באופן מאוד פשוט, שגם כשהיינו במקרה במלון בתל אביב עם אשתי ועם הבן, והבן התחיל להקיא, אשתי אמרה: מהר, ניסע לסורוקה – רק שם. אז תבינו את ההערכה הגדולה שיש בבית לסורוקה. אני חייב לומר שזה בית חולים שרק הולך ומתפתח, והיתה לי הזכות להתחיל את זה בתקופתו של פטרבורג, שהעזנו לעשות תוכנית אב לבית החולים, ואז הוא זרק מספר שאמר: 63 מיליון דולר, ואמרתי לו: אז בוא נתחיל. אני שמח שכך התחלנו והיום ההמשך הוא פשוט מדהים. הייתי בערב של סורוקה, המחלקה האונקולוגית – הקמפוס האונקולוגי, לדעתי, זה אדיר, עם פרופ' אביטל – להחזיק ילד שנולד בסורוקה כראש מחלקה האונקולוגית בסורוקה, אפשר להיות גאים.

למה סורוקה לא מפורסמת? ניתחתי בראש שלי. מסיבה אחת – כי יש לו הדבר הכי חשוב לבריאות הרפואה הציבורית: אין הרפואה הפרטית. שימו לב – זה בית החולים היחיד שאין בו רפואה פרטית. אי אפשר לסורוקה, לומר: אשלם – תנו לי את הפרופסור. אין דבר כזה. יכול להיות בחוץ, אם הוא רוצה, וגם זה אני לא מכיר כאלה. וזה אולי חוסר הפרסום. אנא תמשיכו בזה, כי הרפואה הציבורית היא הדבר היקר ביותר שיש למדינה שלנו, זאת שנותנת הרגשת שוויון אמתית לכל אזרחיה. אחרת, רפואה שקונים בכסף, זה אומר שיש גם חברה שמתחלקת בין מי שיכול לבין מי שלא יכול, ומי שלא יכול, כאילו יקבל רק שירות ב'- דבר שלא יקרה בסורוקה, ואני באמת מברך את כל הצוותים של סורוקה, שאין ריח כזה של כסף מסתובב בפרוזדורים.

דבר שני, סורוקה, כשהקימו את בית החולים, לא חשבו שזה יהיה כל כך טוב, אבל אנחנו אומרים היום, זה כבר לא מספיק. סורוקה היא כבר לא מספיקה. היא כזאת ענפה בכל התחומים, ואני אוהב את הציטטה של פרופ' אביטל השבוע, שאמר: תל אביב תהיה פריפריה שלנו בנושאים הקשורים לאונקולוגיה, ואני בטוח שגם בנושאים אחרים.

סורוקה גם גרמה לכך שהמדינה צריכה לתכנן בית חולים שני בעיר, בבאר שבע, לטובת תושבי הנגב. זו אחריות גדולה. זו לא אחריות שצריכה להעביר רק למנגנון הממשלתי, אבל היא חייבת להיות מעורבת כדי שבית החולים השני שיקום בבאר שבע – במקרה ליד הבית שלי, ואומרים שזה יהיה בדרום, במקום מגרש- - -

רק אעדכן אותך – בישיבה הקודמת אנשי משרד האוצר מסרו לבאי הישיבה סטטוס. רק עכשיו עשו שינוי, שזה ייקח בערך שנתיים. זה יהיה בצומת שרה. יש קו כחול, אבל אין אישור של תב"ע. אם אנחנו נסתכל על אשדוד, להערכתי, עוד 15 שנה אנחנו- - -

דיברנו שבאשדוד ההחלטה היתה ב-2001.

בוא לא נשווה את אשדוד לבאר שבע. אני חושב שגם המשרד למד יותר, ורון יכול לתת הרבה יותר אינפורמציה, אבל כעיקרון. הכי חשוב, שנדע שההתפתחות של בית חולים 2 בבאר שבע הוא בית חולים שצריך להיות מעוצב במיוחד על ידי סורוקה.

לגמרי.

ולא סתם – הבעיות הטכניות – נתמודד אתן במקומות אחרים. מחר יש דיון פה – אתם יודעים זאת – דיון על הגעת אסותא לאשדוד – מה זה עושה לאזור. אף אחד היום לא מסוגל לומר. בלית ברירה באשדוד גרות רק 1,200 אחיות. אתם מבינים שהן עובדות בכל מקום, אז למה שלא יתחילו לעבוד ליד הבית? למה זה לא יחליש את קפלן ואת ברזילי? אפילו תל השומר – אתמול בעיתון היה שגם שם כבר מתחילה להיות בעיה, גם בתל השומר. כלומר חייבים לעשות תכנון, והמעורבות של בית החולים סורוקה היא מאוד מרכזית, ואני סומך עליך, פרופ' דודסון וכל הצוות.

עכשיו שהדלפת לי, אני חייב להתייחס. אני חייב לברר את הפרופסור- - - – מרגש שהגעת למה שאתה יודע. בראבו לך.

תודה, אליהו. טלי, בבקשה. אני מבקש – מעכשיו יש לנו כ-45 דקות – כל דובר שלוש דקות. בבקשה.

אנסה להיות קצרה, כי אמרתם את רוב הדברים. קודם כל, אני רוצה להודות על הזכות לתוכנית משותפת לארגון יום הנגב בכנסת. אני חושבת שזו צריכה להיות מסורת, כי יש לנו על מה לדבר, יש לנו על מה להיות גאים, ויש לנו הרבה אתגרים בהמשך.

אם אנחנו מדברים על בית חולים סורוקה, בביקורים שלי בבית החולים אני יכולה לומר שגיליתי משהו מאוד-מאוד מיוחד – האנשים הנפלאים שעובדים במקום הזה. רבותיי, כל כך הרבה אהבה, כל כך הרבה חום, כל כך הרבה דאגה למי שנמצא ליד, לא מוצאים בכל מקום. על כך אני רוצה להודות גם כמובן לפרופ' דודסון ולכל הצוות הנפלא שעובד בבית החולים סורוקה.

יחד עם זאת, ודאי אנחנו לא פעם דנים פה על הדרך לחזק את סורוקה, כי למשל, עכשיו יצאנו מוועדת ביקורת על מעבר בסיסי צה"ל דרומה. רבותיי, הפרויקט הזה התחיל לפני הרבה שנים, אבל כולנו יודעים שבכוח אנחנו לא נעביר את אנשי הקבע לנגב; הם צריכים לבחור לעבור לנגב, וכדי שהם יבחרו אנחנו צריכים לתת להם את כל סוגי השירות המקסימליים כדי שהם יידעו שבמעבר שלהם שום דבר בדרך לא ייפגע. ומה לעשות, שירותי רפואה זה אחד הנושאים שעדיין נמצא בסוג של פחות אפשרויות בחירה. אני לא אומרת שפחות שירות. אני רוצה לברך את בית החולים סורוקה על כך שנבחר למצטיין במתן השירות במדינת ישראל. וזה רק מתחבר למה שאמרתי במשפטים הראשונים שלי, אך יחד עם זאת ברור לכולנו שאנחנו חייבים לחזק. אני לא יודעת ואשמח לדעת, איפה הנושא של הוספת 108 מיטות נוספות שתוקצבו בעבר, ואנחנו לא רואים אותן, ודיברנו פה לא פעם. אולי היום משרד הבריאות יחדש לנו משהו בנושא, אבל אנחנו לא יודעים על זה.

ודאי, כל הנושא שקשור לבית חולים נוסף בנגב, מאוד חשוב, בלי חלילה להקטין את המשמעות – אני שאלתי את פרופ' דודסון, מה הוא היה מעדיף – בית חולים נוסף או להרחיב את בית החולים סורוקה. הוא אמר: גם וגם. תבינו עד כמה הנושא הוא חשוב, וכמה הדרישה והצורך בהרחבת השירותים הוא גדול.

היום זה יום חגיגי, אבל יש לנו יום-יום שאנחנו עובדים פה בוועדה. אני פונה לפרופ' דודסון ואומרת לו: יש לך פה אנשים – גם אנשי הנגב – אגב, שלושה שנמצאים פה הם אנשי הנגב. אני רוצה לברך כמובן את כל ראשי הרשויות שנמצאים פה, קולגות שלנו לשעבר.

אייל ממועצה אזורית ערבה תיכונה, ביטחון מירוחם, בן-חמו מערד.

לדבינוב, מועצה אזורית תמר. ערן מרמת נגב. יש משהו מאוד מיוחד בנגב. אני חושבת שהאיחוד של ראשי הרשויות כל כך גבוה, אנשים מדהימים. אנחנו כאן כדי לתמוך וכדי לעזור, וגם לנסות לפתור בעיות נקודתיות. לכן תדעו שיש פה אנשים שאתכם לאורך כל הדרך. אני מאחלת לכולנו המשך הצלחה ביום הזה. יש לנו עוד הרבה נושאים לדבר עליהם היום.

תודה רבה, טלי. בבקשה, מנהל בית החולים, כולל מצגת. היות שאנחנו קצרים בזמן – כמה זמן זה ייקח?

בין 10 ל-15 דקות.

אז 10 דקות... בבקשה.

בוקר טוב. אני רוצה לפתוח בלומר קודם כל תודה על היוזמה לחברת הכנסת טלי פלוסקוב.

חבר הכנסת מיקי לוי, ברוך הבא.

תודה גם לחבר הכנסת מאיר כהן, לחברים ממועצת הנגב על היוזמה הזאת, וכמובן לחבר הכנסת אלי אלאלוף, ידיד של בית החולים סורוקה כל כך הרבה שנים.

אני רוצה בקיצור רב לספר לכם על הדברים המרכזיים היום בבית החולים סורוקה, ולדעתי זה עונה על לא מעט מההערות שהיו פה עד כה, וקשור גם לנושא של היערכות לשעת חירום. אנחנו גם בסוג של דיון מעקב על דיון שהיה פה לפני שנה בנושא היערכות בית החולים לשעת חירום.

רק אזכיר שבית החולים סורוקה הוא אחד מבתי החולים הגדולים בישראל. אנחנו בית חולים שלישוני, כמעט 1,100 מיטות. אנחנו בנויים על שטח ענק, מפעילים שלושים בניינים. זה כמעט כמו שכונה בעיר. בית החולים הזה הוא גם, אם תרצו, אוסף עצום של מפעלים, החל מחדר מיון, שכמעט רבע מיליון איש מגיעים אליו בשנה. זה החדר העמוס והעסוק ביותר במדינת ישראל, חדר הלידה עם 17,000 לידות בשנה. אנחנו חדר הלידה הפורה ביותר במדינת ישראל – עם שערי צדק. המספר הזה אומר שכל יום נולדת בסורוקה כיתה וחצי. כששים ילדים. אני מקווה ששר החינוך יודע את זה...

יש הרבה מאוד יחידות מצוינות בבית החולים. בסוף לבת העיסוק זה לתת רפואה, להציל חיים, לשפר את איכות החיים של התושבים. חלק מיחידות המצוינות רשומות פה, חלקן לא רשומות פה. מה שחשוב להבין, ואולי יהיו לנו אחר כך כמה דקות לדבר על זה – בראש היחידות הללו, ומי שמאייש אותן זה גם חבר'ה שצמחו בסורוקה והגיעו לרמה הכי בכירה, גם אנשים שצמחו בבתי חולים אחרים, והחליטו לבוא לסורוקה, לעשות ציונות ולהשתתף אתנו בעבודה – גם פרופ' סהו הוא דוגמה כזו, ולידו יושבת ד"ר אביב. הגיעו מבתי חולים במרכז הארץ, ואמרו: אנחנו עושים ציונות. אנחנו נתחבר לצוות המצוין שקיים פה.

אני רוצה להראות לכם שני דברים שאני חושב שתושבי הנגב צריכים להיות מאוד גאים – שני פרסומים של משרד הבריאות במהלך השנה האחרונה, שבדק אלמנטים מסוימים באיכות הרפואית שאנחנו נותנים. בית החולים סורוקה, שיעור הזיהומים שבו הוא הכי נמוך בארץ. זה אומר שאנחנו יודעים לעשות משהו טוב. אתם יודעים שזיהומים בבתי חולים זה אחד הנושאים היותר קשים בכלל במדינת ישראל. אתם רואים – הירוק הזה בסטנדרט אמריקאי של שיעור זיהומים הכי נמוך, וזה נמדד על יחידות טיפול נמרץ שלנו – אלה היחידות הכי מועדות לפורענות.

והדבר השני, כמובן, זה מדד הליבה. משרד הבריאות מפרסם מדדי ליבה לגבי פעילות רפואית במחלקות השונות בבית חולים, ומשנה לשנה עוד מדדים ועוד יותר מסובך. כבר ב-2015, כשהתחילה המדידה, היינו בין המצטיינים. אפשר לראות פה - בית החולים סורוקה ובלינסון בין המצטיינים, והעיקר כמובן פורסם לפני שבועות ספורים, כאשר כל העיתונות בארץ פרסמה – ואנחנו מאוד גאים - בית החולים סורוקה מוביל בציון המשוקלל של כל מדדי האיכות שקיים. אני מראה לכם את זה מכל הכיוונים. אחד הדברים שאנחנו רוצים שגם תושבי הנגב יידעו שיש להם בית חולים שמשרד הבריאות בעצם אמר שהוא הכי טוב במדינת ישראל. אין דרך אחרת למדוד את זה. זו הדרך שישנה, וזה קשור במחלקות כירורגיות ובחדרי המיון ובטיפולי נמרץ ובמחלקות פנימיות ובקרדיולוגיה. בסוף אלה המדדים שקיימים. אמר משרד הבריאות: תושבי הנגב, יש לכם בית החולים הכי טוב בארץ.

עברנו עוד מבדקים ועוד הוכחות שאומרות באמת, עם התנאים שקיימים כאן, וכמה מילים אומר את המחסור – נותנים את הרפואה בכוחותינו הכי טובה שאפשר. יש פערי בריאות מאוד גדולים בדרום, זה לא חדש לכם. שיעור המיטות לאלף – הקו הכי נמוך שם בצבע כתום זה הקו שמראה את הדרום – 1.35 מיטות לאלף. כל שאר אזורי הארץ במצב טוב משלנו. על זה אנחנו מדברים פעם אחר פעם. שיעור הרופאים לאלף נפש, שיעור האחיות לאלף נפש – שוב, מאוד-מאוד נמוך. בסוף זה מה מיטות? מיטות בסוף מבטאות כמה כוח אדם יש כדי לטפל באנשים. בסוף שוכב אדם על מיטה, הוא צריך שהאחות 24 שעות תיגש אליו. אם אין אחיות, מי ייגש אליו? לכן זה אחד הדברים שמאוד חשוב לטפל בהם.

חבר הכנסת אלאלוף הזכיר לפני רגע אחיות מאשדוד. אני מניח שגם מבית החולים סורוקה, גם נראה את הסיפור שאחיות עוברות לבית חולים אחר. אם מישהי גרה באשדוד, לא תיסע כל בוקר עד באר שבע, זה ברור. זה שעה נסיעה.

פה יש מסמך שמדבר על תוחלת חיים. ניתן לראות את קו החציון שצבוע בצבע כהה יותר. למעלה – אורך החיים הכי גבוה – רעננה. אגב, המסמך הזה מדבר על ערים מעל 50,000 נפש בישראל. בנגב יש רק שתיים כאלה – באר שבע ורהט. באר שבע נמצאת בערך ששה או שבעה מקומות מלמטה, ורהט אחרונה. מבחינת תוחלת חיים, הפער בין רהט לרעננה הוא 9-8 שנים. זה הפער בתוחלת החיים בין מי שגר בנגב למי שגר באזורים אחרים.

אנשי משרד הבריאות – שימו לב. אלה השאלות שתצטרכו להתייחס אליהן, אז תתחילו לרשום נקודות, מה המשרד עושה.

אני מגיע כאן לישיבה שהיתה בוועדה הזאת בדיוק לפני שנה, 19 ביולי, ועסקה בהיערכות שלנו לשעת חירום. אתם יודעים, קודם כל, בית החולים היחיד בנגב שגם נמצא תחת, כפי שראינו בצוק איתן, תחת מטר טילים מעזה, וגם נותן פתרון למרבית הפצועים הקשים מעזה בגלל שאנחנו מרחק 9-8 דקות טיסה בהליקופטר, אז הפצועים הכי קשים מגיעים אלינו, וגם פגיעות של האזרחים, וגם החיים הנורמליים שמתקיימים. לתושבי הנגב אין אלטרנטיבה. יקרה שיהודי מבוגר ייפול וישבור, לא עלינו, את צוואר הירך שלו. אגב, קרה במלחמה האחרונה הרבה יותר מהשגרה. יכול להיות שזה, בין השאר, הריצה למקלטים כל הזמן. כל זה מוטל עלינו.

אנחנו הערכנו אז בישיבה הקודמת, שהצרכים של בית החולים סורוקה במיגון עצמו מגיעים ל-400 מיליון שקל. זה כולל שני מתקנים מאוד גדולים – אחד מהם הוא הפגייה המפורסמת שלנו, והשני הוא הצורך בהרחבת חדר המיון. כך הגענו לסכום של 400 מיליון. אני חייב לומר שבית החולים סורוקה לא ראה מהמדינה שקל אחד מהסכום הזה, כאשר – לא יודע אם לומר לצערי או לשמחתי – מדינת ישראל באותו זמן משקיעה בחברים שלנו, בבית חולים ברזילי, סכומים מאוד יפים. אני מפרגן לבית החולים ברזילי, שייך למשפחה, אבל הוא בית חולים ממשלתי, ויש השקעה מאוד גדולה בשנים האחרונות במיגון שלו. אני באמת מברך את החשיבה הזו, אבל אומר – גם בית החולים סורוקה הוא בית חולים חשוב ברמה הלאומית כמובן. בינתיים כל מה שנעשה, המטלה נופלת על כללי, שמממנת את כל צורכי בית החולים.

בחלק מהסוגיות טוענים אנשי משרד הבריאות והביקור עם השר אצלך – טוענים שכסף צבוע לשני הנושאים האלה, לפחות לחדר מיון, הועבר לקופת חולים כללית.

יושב פה רואה חשבון אלי כהן. הוא ודאי יוכל להתייחס.

אחרי זה. אתה זוכר את הוויכוח. הוא עדיין פתוח עם שר הבריאות. בבקשה, אדוני.

לכן אמרתי שאני באמת מאמין בנושא של שעת חירום, ללא ספק. זו משימה לאומית. זה לא ביכולת של כללית להרים סכומים כאלה כדי למגן אותנו.

אזכיר שכמעט אין מקלטים תת קרקעיים. זה לא רמב"ם, שנבנה לו אחרי מלחמת לבנון – בית חולים תת קרקעי שלם. גם לרמב"ם כמובן אני מפרגן, אבל התפקיד שלי הוא לדאוג כמובן לבית החולים סורוקה. לכולם ברור לא עלינו, שהסיבוב הבא יגיע – אנחנו לא יודעים מתי. בדיוק עכשיו אנחנו שלוש שנים מצוק איתן.

ובכל זאת לא באנו פה רק לספר על הצרכים. אנחנו גם רוצים להיות מאוד גאים בהישגים של בית החולים בשנתיים-שלוש האחרונות. אנחנו בנינו חדרי ניתוח ממוגנים בבית חולים, שניים נוספים. חלק מחדרי הניתוח שלנו לא ממוגנים. זה מאפשר עוד תפוקות, עוד פתרונות לתושבי הנגב. אגב, זה מומן – כמחציתו מתרומות של יהודי ארצות הברית, מחציתו מכספים של כללית כמובן. פתחנו מכון גסטרו אנתרולוגי גדול מאוד, שמשרת גם את הקהילה – לא רק את בית החולים. פתחנו את אותה מחלקת שיקום מפורסמת, שבינתיים הגדלנו את מספר החולים שבה, ונותנת פתרון מאוד חשוב, מאוד אקטיבית. היא בעצם גורמת לזה שחולה אחרי שבר או חולה אחרי שבץ המוח, השיקום שלו מתחיל למחרת; לא מחכים. בעידן המודרני כך זה עובד. אנחנו מונעים נכויות מאוד קשות עם יחידת שבץ המוח שפתחנו, עם עוד מחלקות. חלק מהסיפור של 90 או 100 המיטות המפורסמות – חלק מזה כבר עובד. הנה, המחלקה הנוספת לאורתופדיה כבר עובד. הנה, המחלקה הנוספת ליולדות שכבר עובד – זה חלק מ-90 המיטות.

זאת התוכנית של המיטות, ה-90 מיטות. היא מאוד רחבת יריעה. היא נותנת פתרונות או מלאים או חלקיים להרבה מאוד מקצועות בבית החולים. כפי שאמרתי, אורתופדיה ויולדות כבר ישנו. טיפול נמרץ כללי, טיפול נמרץ ילדים וקרדיולוגיה – קיבלתי אישור מהמנכ"ל של כללית, הוא לקח על עצמו, וכללית לקחה על עצמה, ואנחנו רצים גם עם היחידות- - -

סליחה, אדוני המנהל, שאני צריך להפסיק אותך, אבל אנחנו רוצים לשמוע את כולם.

בבקשה, בסדר גמור.

תודה על הסקירה עד כאן.

לזה יש כסף?

עדיין לא.

פרופ' גידי סהר, שלוש דקות התייחסות שלך גם למחלקה הטובה וגם לאתגרים. נושא הדיון הוא איך אנחנו ערוכים לסבב הבא במצבי חירום. בבקשה. לפרוטוקול – שם ותפקיד.

תודה רבה על ההזמנה. גילי סהר, אני מנהל את המחלקה לניתוחי לב בסורוקה זה 11 שנים.

אני דווקא רוצה להתחיל בסיפור. לפני כמה שנים נסעתי בכביש החוף. הגעתי לצומת כפר שמריהו, והיתה שם תאונה. ירדתי מהרכב, שוכב שם אדום פצוע, פציעת גולגולת קשה, ואני עומד לידו, והאיש מתקשה לנשום והוא לא יציב, אבל לא היה לי כלום. כל מה שאני עושה, זה מחכה לאמבולנס.

ופתאום נעצר טנדר צבאי, והציץ שם סגן צעיר, ואומר לי: אתה צריך משהו? עניתי: כן, אני צריך ציוד. אמר לי: תרמיל 2 של רופא יכול לעזור לך? זה תרמיל של הצבא. אמרתי לו: מצוין. תוך כמה דקות הצלחנו לעשות לאיש הזה הכול – גם נתיב אוויר, גם עירוי, וייצבנו אותו עד שהגיע האמבולנס.

למה אני מספר את זה – כי התסכול הכי גדול של רופא הוא כשיש לך היכולות, ויש לך המיומנות, ואין לך האמצעים. זו הבעיה הכי קשה שאני חושב שאנחנו כרופאים או כמערכת בריאות, נתקלים בה.

הגעתי לפני 11 שנים, והצלחתי לסחוף עוד שלושה שנים – משמאלי יושבת ד"ר יעל רביב. עשינו מחלקה שהיא באמת טובה – גם בקנה מידה ארצי וגם בקנה מידה עולמי. אני חושב שהדבר הכי יפה שקרה הוא שהפכנו את התנועה של הנוסעים ברכבות מאזור הדרום למרכז – זה הפך להיות מהמרכז לדרום. בערך 14% מהחולים שאנחנו מנתחים, מגיעים מהמרכז. למה יש לזה משמעות – זה לא המספר קובע, אלא שכשתושב מהדרום רואה שמישהו מתל אביב מגיע להינתח בסורוקה, הוא אומר: אז יש לנו פה מרכז מצוינות – אנשים מגיעים אפילו מקריית שמונה.

יש לנו היום מחלקה שהיא מפוארת. המחלקה שלנו מצוידת, אנחנו נמצאים היום בשפיץ. אנחנו מנתחים באותם שני חדרי ניתוח נהדרים שד"ר דודסון הזכיר, אבל זה בא מתרומות. זה עלה בערך 30 מיליון שקל, והקופה כמובן השתתפה, אבל אני חושב שלבסס מדיניות על תרומות, זה לא נכון. אני חושב שזה משהו שצריך לקחת אותו ברמה של מדינה, ולנסות למנף אותו.

אני חושב שהחלק מההוצאה הלאומית לבריאות שלנו כחלק מהתל"ג הוא נמוך. אם אנחנו משווים את עצמנו למדינות מפותחות כמו ארצות הברית, קנדה, גרמניה, הרפואה שלנו לא פחות טובה, אבל אנחנו מנסים לייצר איזה מין יש מאין. לדעתי, זה משהו שצריך לשנות אותו – לא ברמה המקומית אלא ברמה הארצית, לדעתי.

אתה אומר, אדוני, שבעצם- - -

זה כוח אדם.

תשתיות.

במקרה שלך יש שני חדרי ניתוח מהטובים ביותר, שנבנו בתרומות, אבל עדיין המעכב הגדול הוא תשתיות וכוח אדם.

אם הייתי צריך לנסות לאפיין את התושבים של הנגב, אני חושב שהם שונים. אלה חולים של late arrivels, חולים שלא יכולים להרשות לעצמם לקנות תרופות, חולים שלא יכולים להרשות לעצמם ללכת לרפואה פרטית כזו או אחרת. הם מגיעים מאוחר. אז יש לנו, מצד אחד, חולים מאוד קשים, ומצד שני, תשתיות מאוד מגולגלות. זה לא כמו במתמטיקה – מינוס ומינוס במקרה הזה נותן מינוס הרבה יותר גדול.

תודה רבה, אדוני. ד"ר יעל רביב, בבקשה, גברתי – מנהלת מחלקת הריאות.

זה מערך אמבולטורי. אני יעל רביב, והגעתי לסורוקה בפברואר 2015. אני למדתי פה באוניברסיטה העברית, גם את הפנימית עשיתי בהר הצופים. את רפואת הריאות למדתי בתל השומר, ולאחר מכן בבלינסון, וגם נסעתי לטורונטו, ללמוד השתלת ריאה. מאז הייתי בבלינסון עד סוף 2014, ואז נתקלתי בפרופ' אייל שיינר, שנשלח על-ידי פרופ' דודסון ועל-ידי גידי להביא אותי. ישבתי בחדר – לא היתה לי כל כוונה לעזוב את המקום שאני יושבת בו, כי ישבתי טוב. סך הכול עשיתי מה שאני רוצה. אני חושבת שאני רכשתי הרבה ניסיון, שנתתי הרבה לחולים שלי, ולא היתה לי שום כוונה לעזוב את המקום.

מה שכן, בחיים שלי רציתי לעשות שינוי גם בגישה הרפואית שלי, אז זה לא נפל על משהו שלא התאים לי. בכל אופן, פרופ' שיינר בא שוב ושוב, והצליח לאתגר אותי. בסופו של דבר עברתי אחרי משא ומתן ופגישות די מתישות עם פרופ' דודסון, אחרי שהבנתי לאן אני הולכת.

אני לא רואה את עצמי כבאה מהמרכז לפריפריה. בשבילי אין כל כך הבדל בין מרכז לפריפריה. אני גם גרה במשואות יצחק, כלומר זה ליד קריית מלאכי, ואני יכולה לנסוע או צפונה או דרומה. ובאמת אין אצלי הקטגוריה הזאת בראש, אבל כן ראיתי בזה אתגר וגם הזדמנות לתת רפואה טובה למה שאני ראיתי בסורוקה.

מה ראיתי בסורוקה – קודם כל, בית חולים גדול מאוד. משרת, אני חושבת, 50% מהשטח של מדינת ישראל ואוכלוסייה ענקית. מה שהכי חשוב היה לי, שזה בית חולים שרואה עצמו כאחראי על האוכלוסייה הזו וכמוביל וכמוכן לפתח את הדברים האלה. ובאמת במסגרת הפגישות שלנו לא כל כך דיברנו על התנאים האישיים; יותר דיברנו על איך אני רוצה שמכון הריאות ייראה, כדי שאוכל לתת את הניסיון הזה.

איך את רוצה שייראה?

קודם כל, אני רוצה שירגיש שהוא מוביל את עצמו. אני רוצה שזה מכון שיהיה לו כל הטכנולוגיה וכל האנשים שיוכלו לתת את הרפואה – החל מהשלב של המניעה ועל השלב של הכשל הנשימתי. כלומר לא רציתי מכון שברגע שיש לי איזושהי בעיה, לא אוכל לתת למטופל את הטיפול או לא אוכל להציע לו. רציתי, כפי שאמר פרופ' סהר, לתת את כל המיומנות והניסיון שלי גם לאנשים של הנגב, ולהקים רפואה טובה מבחינה נשימתית. מדובר פה על חולים רבים מאוד – מדובר פה על מאות-אלפים – על אסטמה, על סרטן ריאות, על מחלות דלקתיות, על מחלות זיהומיות, וזה מחלות כרוניות שאנשים סוחבים אתם כל החיים, ואני כמעט בטוחה שאם נפלח, ממה אנשים מתים, נראה שלאחוז גבוה מהם יש בעיות של מערכת הנשימה, שלא לדבר על הנגף, שמוביל גם בעישון. כמובן, גם אנחנו רואים את זה.

במה נתקלתי כשבאתי.

משפט אחד על המוכנות שעות חירום.

אנחנו רפואה אמבולטורית, ואנחנו פחות רלוונטיים לזה. אני חושבת שאנחנו בשעות חירום כיום מוכנים לתת הרבה יותר ממה שנתנו, כולל- - - כולל עצירת דימומים. את רוב הדברים אנחנו עושים בשיתוף פעולה עם כירורגית חזה, עם ד"ר יעל רפאלי, שעובדת אצל פרופ' סהר. אני חושבת שבקטע הזה אנחנו ערוכים.

תודה רבה. פרופ' סבג ידבר שלוש דקות על שעת חירום.

תודה, אדוני היושב-ראש, מכובדים. משהו קצר עליי.

אתה באמת ממקנס?

באמת, יליד מרוקו. אני גדלתי בסורוקה, להבגיל מחבריי שלימיני. באתי מחו"ל לפני העלייה לעשות סטאז', וראיתי שטוב. חזרתי לסורוקה דווקא, כשהיו לי אפשרויות ללכת לכל בית חולים אחר. על העלייה לא היה דיון בכלל – היה ברור שאגדל פה. גדלתי ככירורג, ואחרי זה בעזרת החבר שלי אלי, גם ככירורג בתחום הסרטן, הצטרפתי ל- - - לתקופה לא קצרה, ושם למדתי לא מעט. אני מנהל מחלקה כירורגית זה שש שנים, ואחראי על שעת חירום עשר שנים בסורוקה.

אני אנסה להמחיש, למה 4 מיליון שקל – בזה שאתאר בכל הסלמה – לא בכל מלחמה או בכל אירוע או בכל תקרית – מעופרת יצוקה בית החולים סורוקה הפך למטרה, ומי שמבין, יודע את זה.

מה קורה כשיש הסלמה אפילו? ההחלטות הכי קשות – לפנות שבע מחלקות – פעם היו תשע – בזכות עזרה – שבע. שבע מחלקות, ביניהן קריטיות, שצריך לפנות תוך הזמן הכי קצר שאפשר; ביניהם תינוקות מונשמים, תינוקות פגים ששוקלים 700, 800 גרם, מונשמים, שצריך להעביר אותם – לזה אין פתרון. הם שוכבים תחת תקרה מאוד נחמדה מבחינת הנראות של לבנות זכוכית, אבל מאוד לא בטיחותי, ואת אלה אנחנו צריכים להעביר תוך זמן הכי קצר. אנשים מונשמים ממחלקות פנימיות.

לקצר – בסבב האחרון היינו צריכים לעשות את הפינוי של מעל 250 אנשים, בהם 50 אנשים מונשמים, תינוקות ומבוגרים, תוך פרק זמן שצמצמנו, לצערנו, מכוח השפשוף והניסיון לארבע שעות, במקומות יותר מוגנים.

שזה עדיין המון.

זה לא אידיאלי, אבל זה מאפשר לנו לפחות להגן על המטופלים, שזו מטרתנו הראשונה. אבל גם עלינו להגן על הצוותים שלנו. במקומות שהם לא ממוגנים לפי הכללים שקבע פיקוד העורף ומי שצריך לקבוע, אנחנו נמצאים במצב שעדיין- - -

האם יש שיח קבוע ביניכם למשרד הבריאות בסוגיה הזו?

יש שיח כל הזמן. לגבי הפערים, אנחנו יודעים להעלות את הפערים בכל מפגש ומפגש בראשות פרופ' דודסון וגם בדרך לאגף חירום, שזה הנתיב שלי כאחראי על החירום. בכל הזדמנות, בכל תרגיל, בכל שנה אנחנו מעלים את הפערים עם החברים שלנו של פיקוד העורף, שגם יודעים את הפערים.

תודה רבה, אדוני. משרד הבריאות, שלושה דברים עלו פה, חשובים מאוד. שניים – מעמדנו ביחס לקווי האמצע כתושבי הדרום, תמותה גבוהה, חוסר במיטות, חוסר באחיות – אחת. שתיים, פערים לגבי הרחבת חדר המיון – תוספת המיטות. שלוש – הדבר החשוב ביותר, שפרופ' סבג דיבר עליו – מה יקרה בסבב הבא, שאני משער שכלל שנדחה אותו, אבל בסופו של דבר בוא יבוא, כמו המשיח. בבקשה, אדוני.

אני חייב לציין שהשיח עם השר שלך הוא שיח טוב. אני מדבר עם השר, ואומר לו: צריכים בשבוע הבא לנסוע לסורוקה, והוא מפנה את היומן שלו, ואנחנו נוסעים לסורוקה. אני חייב לציין את זה לכבודו. אני חושב שגם אלי יחזק את זה. הוא בהחלט די פעיל ומוכן להקשיב. שלוש דקות, ושמך לפרוטוקול, בבקשה.

בוקר טוב. יהודה רון, סמנכ"ל בכיר, ראש מינהל, תכנון ובינוי ופיתוח מוסדות רפואה. אגב, אני מלווה את סורוקה מאז שנות ה-90', באמצע שנות ה-90'. עברתי הרבה מנהלי קופה של בית החולים, אבל אני נשארתי, ותכף אתייחס לזה.

אבל אני רוצה להתחיל במשהו אחר. בשנת 73' הגעתי לאגף תקציבים באוצר. תקציב הפיתוח של משרד הבריאות היה 33% מהתקציב הכולל של משרד הבריאות, היינו כולל בתי חולים. היום 3%. זה אומר הכול. היקף המיטות שנבנה באותה שנה – היו בבנייה 7,000 מיטות. חלקן בתי חולים חדשים לגמרי – לא בית חולים אחד אלא מספר בתי חולים. אני לא רוצה לפרט בגלל מגבלת הזמן. חלק מבתי החולים היו שדרוג כמו לשדרג את בית החולים שיבא, בית חולים נהריה, בית חולים אסף הרופא. סדר גודל של ההשקעה שהיתה באותה שנה – שוב, הנתונים האלה מבוססים – בערכים של היום 20 מיליארד שקל. זה אומר כסדר גודל של ארבעה, חמישה מיליארד לפחות בשנה. כיום כאמור זה 3%.

בבקשה, יש שלוש שאלות על השולחן. נקודתי סורוקה. אני מאוד מעריך אותך, אתה אחד הטובים שבהם, אבל תסלח לי. תהיה נקודתי.

עוד משפט אחד ובזה סיימתי את הפתיח.

הצרכים היום בתחום המיגון- - -

בסורוקה.

אתייחס לסורוקה. זה קשור למה שאני אומר. הצרכים בנושאי מיגון, בדרישות רגולטוריות כמו נגישות וכיבוי אש וכו' – מסתכלים היום – יש פערים במערכת של 20 מיליארד שקל.

אני בא לסורוקה. מדינת ישראל השקיעה בסורוקה מאז 94' את הסכום הכי גדול מבין בתי החולים הציבוריים. למעלה מ-800 מיליון שקל- - -

לא, בחמש השנים האחרונות כמה משרד הבריאות השקיע בסורוקה?

אני אומר – תזכרו את מה שאמרתי קודם – השקיע בסורוקה את ההשקעה הכי גדולה – למעלה מ-800 מיליון שקל מאז שנת 94', ומי שמכיר את סורוקה היום ומה שהיה לפני עשרים שנה, זה שינוי מהפכני.

אני אהיה שחצן. בגיוס תרומות השקענו בסורוקה פי ששה או שבעה, אז מה זה משרד הבריאות שמשקיע מ-95' עד היום בעשרים שנה 800 מיליון? זה בדיחה. אתה זוכר שעשינו יחד איזו תוכנית אב לכמה בתי חולים בצפון, כולל אשקלון. הסכומים היו הרבה יותר גדולים.

למה אם יש פערים כאלה גדולים? למה, אם יש פחות רופאים ופחות אחיות ופחות מיטות?

רון, מה אתה מחר בבוקר, בשנה הקרובה, מה אתם, בהתייחס לשלושת הנושאים, מה אתם מתכוונים לעשות?

אנחנו משתתפים במסגרת הסכמי העיצוב, תוכניות פיתוח, כולל פיתוח של בית החולים סורוקה. אנחנו משתתפים גם, למשל, באגף הסרטן. אנחנו נשתתף בפגייה, מעבר למה שאנחנו נותנים בהסכמי העיצוב בהיקף של 15 מיליון, אבל אני חוזר ואומר – תקציב הפיתוח של משרד הבריאות לא מספיק לחלוטין – לא לסורוקה ולא לבתי חולים.

האם יש מחשבה מיידית בסדר-היום שלכם, למגן את המחלקות שלכם?

אני חוזר ואומר – התקציבים שעומדים לרשות משרד הבריאות לנושא המיגון לא מספיקים, ואי אפשר לתת- - -

כלומר אתה לא יכול להיות איש הבשורה. אם לא נשלח את אלי אלאלוף לגייס כסף, משרד הבריאות לא יכסה את הנקודה הזאת. זאת גם תשובה.

יש ממשלה. היא צריכה להחליט על סדרי עדיפויות. הכסף שמוקצה לפיתוח מערכת הבריאות לא מספיק.

תודה, אדוני. אתה אומר את זה בצורה הכי בוטה, ואני מכבד את זה. היות שהמזכירה לך אומרת שנסיים, אני מרשה לך שאלה...

יש לי מהניסיון המשותף – אני אומר. ראינו, ועכשיו במקרה אנשים אמרו: יש משהו ברמב"ם, ויש משהו באשקלון. זה תוצאה של תוכנית אב שנעשתה בשני בתי החולים בתקופה של מלחמת לבנון השנייה.

אם לא תהיה תוכנית אב מסודרת, שלוקחת בחשבון, בלוח זמנים שדורש את המשאבים, אי אפשר יהיה להתקדם. כרגע מדברים על סורוקה. אני רגיל למשפחות ברוכות ילדים, אבל אני יודע להתמקד באחד. כרגע אנחנו מדברים על סורוקה. מתי אפשר יהיה לקבל לסורוקה תוכנית אב מתוקצבת לכל הצרכים, כולל כוח אדם, וכולל התשתיות? כי התשתיות לוקח הרבה יותר זמן בדרך כלל. אם אפשר לקבל, זה מה שיכתיב את הטון לגיוס המשאבים, כולל ממשרד הבריאות.

אם אני בא מחר לשר הבריאות ולשר האוצר, ובמקרה יש לי קשר עם שניהם, אני לא יודע מה לבקש. מה לבקש? למה לא מסודר? עשינו את זה ביחד. אני לא רוצה להזכיר איפה ומה. הייתי רוצה לקבל תוכנית אב לסורוקה, של פיתוח סורוקה, לחמש השנים הקרובות, כולל הפיגור שצברו בשנים האחרונות.

לכל בית חולים בדרך כלל, כולל בית חולים סורוקה – ויושב פה מנהל בית החולים – יש תוכנית.

מאושר על-ידכם?

ודאי. אנחנו עובדים במשותף. הבעיה היא, חבר הכנסת אלאלוף, כפי שכולם יודעים, בעיה של משאבים, נקודה. כדי ליישם תוכניות אב צריך משאבים, לצערנו, במירכאות. בלי זה תוכניות האב תישארנה על הנייר. אני אומר דברים קשים.

אני רוצה לקיים דיון בוועדה על תוכנית אב עם האוצר, עם משרד הבריאות – פיתוח סורוקה.

(היו"ר טלי פלוסקוב, 11:30)

היו"ר טלי פלוסקוב

מצוין.

אלי אלאלוף

אנחנו יכולים עם כל המכובדים הנפלאים שנמצאים פה – בואו נשב ישיבה שאומרת, כולל, אני מוכן לכלול גם שלוחות שאתם חושבים אותן קרובות לסורוקה. גם לי יש אצבע שם. בבקשה, בואו נעשה את זה. אני מבטיח לכם שבתוצאה של דיון מסודר מראש, מוכן עם כל הנתונים, עם לוח זמנים – אנחנו נצא מפה. לך יש הרבה ילדים. לנו יש בינתיים רק סורוקה.

תודה רבה לאלי על ההצעה – אני חושבת שהיא נפלאה, אבל לא נוכל לסיים בלי שנשמע את סמנכ"ל הכספים אלי כהן. הוא יהיה אחרון הדוברים. היינו אמורים לסיים ב-11:15. יש ישיבה אחרת שכבר בחוץ. בבקשה.

תודה רבה. ברכות על הדיון החשוב הזה. אני חייב לציין שמה שכתוב במקורות, שצדיקים מלאכתם נעשית על-ידי אחרים, קורה גם פה. אם ניקח רק את המספרים של יהודה רון, כדי לא להתווכח עם משרד הבריאות – אם השקיעו במשך 23 שנה, מ-94' עד היום 800 מיליון שקל, זה יוצא 34 מיליון שקל לשנה. זו המתמטיקה, לא צריך לשבור את הראש יותר מדי.

שירותי בריאות כללית מקבלת בהסכם העיצוב שלה ממדינת ישראל 190 מיליון שקל לשנה - הוא גם מאשר את המספרים – לכלל בתי החולים של שירותי בריאות וגם לכלל הקהילה. יש להבין, שירותי בריאות כללית מפעילה 4,500 מיטות. אנחנו מפעילים 30% ממערכת האשפוז במדינת ישראל. הכסף הזה צריך להספיק לכל מיטות האשפוז וגם לקהילה. גם לבניית מרחבים מוגנים בעוטף עזה, גם למכון פיזיותרפיה בקהילה ועוד הרבה.

הכללית השקיעה מהמקורות שלה סכום של 1.4 מיליארד שקל מעבר ל-570 שקיבלנו. אני אומר את המספר הזה, וזה נראה מספר גדול, אבל המשמעות של זה, שרק קופה שהיא גדולה, יכולה לקחת מהמקורות שאני מקבל לקהילה. שירותי בריאות כללית מתוקצבת בדיוק כמו מכבי. אני מקבל לכל מבוטח 4,000 ומשהו שקל, ואני לוקח מתוך הכסף הזה כדי לבנות את בתי החולים, וזה לא צריך להיות כך.

אמרת שלמדינה אין כסף? אז בוא נדבר על המוסד הזה. מדינת ישראל השקיעה 900 מיליון שקל בבניית בית חולים חדש באשדוד. לזה יש כסף? אנחנו מברכים על הנושא. זו לא הבעיה כרגע, אם לקחת ממישהו, אבל 900 מיליון שקל היה. חצי מיליארד שקל לבנות את בית החולים הנוסף, את מיגון בית החולים ברזילי – גם לשם היה כסף. ושירותי בריאות כללית רק 34 מיליון שקל.

אני רוצה להוסיף רק עוד משפט אחד, חשוב. הדיון תמיד נעשה על פתיחת מיטות, אבל בוא נניח שנפתחה מיטה. שתי שניות אחרי שנפתחה, צריך למצוא – ומנהלי המחלקות אמרו את זה – 0.85 אחות פר מיטה. צריך למצוא עוד 0.2 משרת רופא פר מיטה. יש לנו גם בעיה של מחסור בכוח אדם, והציגו את זה בנושא. אבל כדי להעסיק כוח אדם ולמשוך את אותם רופאים – ואני באמת גאה להיות בשירותי בריאות כללית ולשמוע את המצגות שלכם – צריך לשלם. לבית חולים יש גירעון.

אני מבקשת לסיים, מה גם שאני מצפה שהחלק שלך יהיה משמעותי בדיון הבא.

משפט אחרון. מדינת ישראל כל שנה תומכת בבית חולים שלישונים, כמו בית חולים סורוקה – ברמב"ם ב-261 מיליוני שקל לשנה, באיכילוב ב-237 מיליון שקל בשנה. התמיכה בסורוקה היא 70 מיליון שקל. הגיע הזמן שיהיה פתרון נקודתי גם לבית החולים סורוקה.

תודה. אני חושבת שההשתתפות שלך בוועדה, שחבר הכנסת אלאלוף דיבר עליה, תהיה מאוד משמעותית.

אני צריכה לסכם, אבל אחד מכם. בבקשה.

אני מיכאל ביטון, ראש מועצת ירוחם, יושב-ראש מועצת הנגב. שתי נקודות. יש פה כל כך הרבה טוב – אנשי סורוקה, רופאים. כל כך הרבה טוב, וכל כך הרבה בעיות. טוב זה אנשי סורוקה – הרופאים, הסמנכ"לים, ניצה, יוחנן, אהוד. זה שחקני לב ונשמה, טיפלו בנו, בהורים שלנו. ילדנו חמישה ילדים שם.

כל כך הרבה רע – עשרות שנים פי שניים רופאים במרכז. פי שניים מיטות פר אוכלוסייה, פי שניים אחיות. זה פער בלתי נסבל. זה לא פער של 5%. של עשרות אחוזים. זה כל כך הרבה רע. מה השתנה? הכול טוב. אם זה עשרות שנים היה, ואף אחד לא שילם מחיר – לא פוליטי, לא ציבורי, לא פקידותי, על זה שלא צמצם פערים, למה שזה ישתנה?

עשרות ראשי ערים במועצת הנגב, וכל הגופים ביחד, ומצאנו מאה מיטות שהלכו לאיבוד, וכל הכבוד אהוד על היישום. בגלל מועצת הנגב, בגלל הדוח הזה, שלא הקמתם בית חולים – כתוב פה: החלטת ממשלה בית חולים חדש לא קם. יש לנו דוח.

אנחנו, ראשי רשויות, תושבי הנגב, ההנהגה של הנגב – אתם ההנהגה, חברי הכנסת שגדלו אצלנו. יושב-ראש הוועדה, שמבין בתחום ומומחה – לא ננוח ולא נשקוט עד שנראה תוכנית, שבתוך חמש, עשר שנים הפערים בבריאות בנגב יצומצמו. כדי שזה יקרה, את הקצת שיש למשרד הבריאות, רובו לנגב. עד שלא יהיה פער של עשרות אחוזים. את הקצת שיש לכם, רובו לסורוקה. אם אין, צריך להוסיף. ואם זה לא יקרה, אנחנו יודעים לעבוד. תודה רבה.

תודה רבה. תודה, רבותיי. אנחנו חייבים לסיים. לסיכום אומר משפט. מה שפה הוחלט, שוועדת העבודה, הרווחה והבריאות בראשותו של חבר הכנסת אלי אלאלוף תקיים דיון נפרד בנושא הקמת תוכנית אב לבית חולים סורוקה, עם כל הגופים – משרד האוצר, משרד הבריאות, כדי לבנות תוכנית ולראות איך אנחנו מתקצבים את זה. הלוואי שנגיע למצב שמיכאל ביטון דיבר כרגע.

תודה רבה, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 11:35.